המתנגדים לשילוב נשים ביחידות לוחמות, טוענים שזה יפגע במוכנות צה"ל ללחימה ושחובה להפריד בצבא בין גברים לנשים. בפועל, מדובר בחשש של קבוצה מאובדן ההגמוניה שלה בחברה.
לא רחוק מביתי, בלב תל-אביב, ישנו שלט גדול שתלוי בחלון אחד הבתים. "מצילים את צה"ל" נכתב בו. מפני מה? מפני שילובן של נשים ביחידות לוחמות. זהו האיום האמיתי על הצבא. לא האלימות שבה נתקל הצבא מצד מתיישבים אלימים ביהודה ושומרון שזורקים על אנשיו אבנים, ולא ההתקפות האלימות של הציבור החרדי על מי מהם שמתגייס לצבא. לא. מתברר שאת צה"ל צריך להציל מפני שילוב נשים בתפקידי לחימה בזרוע היבשה. בטורה האחרון ב"הארץ", טענה עירית לינור שאין שוויון וגם לא יהיה. "להסליל נשים לאמהות ופקידות זה הרבה פחות גרוע מאשר להסליל אותן ללחימה. לפחות במסלול הישן יש אחוזי התאמה גבוהים לתפקיד, והרבה פחות מוות בקרב", כתבה. אולי, אבל זה הרבה יותר נוח לבטל את מאבקן של נשים לשיוויון בצבא ומחוצה לו, לאחר שהגעת למנוחה ולנחלה כאשת תקשורת בכירה.
האם צה"ל צריך הצלה מפני שילוב נשים? (צילום: גל פרל פינקל).
במאמר תגובה לטור אחר של לינור, בו גרסה כי ההשקפה הליברלית תפסיד כי היא מנהלת ויכוח עם המציאות שתמיד מנצחת, כתב התסריטאי בני ברבש, בעברו קצין בגולני ומג"ד במילואים, שלינור פשוט טועה. ברבש ציין בצדק כי המציאות, בניגוד לעמדת השמרנים (ובהם היא עצמה), משתנה כל העת, ובדרך כלל "נכנעת לתנועות שקראו עליה תיגר". אם המציאות היתה קופאת על שמריה, כתב, היינו "ממשיכים לחיות בעולם שבו מצב הנשים במערב היה מהדהד את מעמד חברותיהן בסעודיה של ימינו". לינור לא השתכנעה ובחרה, גם הפעם, לנסות לעצור את המציאות מלהשתנות, והמליצה לבנות ישראל שלא לשבור גם את תקרת הזכוכית. מוטב, כתבה, שיהיו פקידות.
לצה"ל תפקידים נוספים מלבד הביטחון
דוד בן גוריון, קבע שבאמצעות צה"ל תעוצב דמותו המלוכדת של העם, (מקור: ויקיפדיה).
הטענה שתפקידו היחידי של הצבא הוא לנצח ולשמור על הביטחון, שגויה. צה"ל צריך לנצח, אבל הוא אינו רק גוף ביטחוני כי אם ארגון בעל תפקיד חברתי חיוני. רה"מ דוד בן גוריון, ראה בצבא גוף בעל תפקיד חינוכי ראשון במעלה האמון על שילוב אוכלוסיות מוחלשות בחברה. באסופת נאומיו "יחוד ויעוד" (הוצאת משרד הביטחון, 1980) מובאים דברים שנשא בשנת 1949 בנוגע לחוק שירות הביטחון, שהסדיר לראשונה את ההוראות בדבר גיוס לצה"ל. מטרת החוק היתה, לדבריו, "להכשיר את העם כולו להיות בשעת הכורח עם לוחם, לתת לנוער הישראלי ולעולה הכשרה חלוצית וצבאית, לקיים תמיד במגוייס כוח-מחץ מספיק להדוף התקפות-פתע ולהחזיק מעמד עד שיגויסו כל הרזרבות, ולעצב במסגרת הצבא דמות אומה מלוכדת, אחידה, שוחרת שלום, בוטחת בכוחה ותופסת את מקומה הראוי לה בחברת-העמים" (עמוד 72).
מכאן, שלא רק במלחמה ובמוכנות לה עסקינן. כך למשל, שולבו בשעתו בהצלחה חיילים מפרויקט מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות (מקא"מ), שמגיעים מרקע של מצוקה, בחטיבת הצנחנים מתוך תפיסה שהשירות בחטיבה המובחרת יקדם אותם כחיילים, אבל חשוב מכך כאזרחים לאחר השירות. בשבוע שעבר התבטא בנושא תא"ל (מיל') יפתח רייכר-עתיר, קצין צנחנים ששימש כסגן מפקד סיירת מטכ"ל. לתפיסתו, "אין מקום לחטוא למטרה המבצעית בשם התקינות הפוליטית, בשם השוויון ובשם מה שהקהל דורש". זו דרך אחת לראות את הדברים. צבא הוא מכשיר בידי המדינה לממש אינטרסים מדיניים ולהגן עליה, אבל מאחר וצה"ל הוא צבא מנדטורי, שחובת הגיוס אליו חלה על כלל האזרחים (או חלקים גדולים מהם), עליו לתת, כאידיאל, אופציות למימוש פוטנציאל השירות לכלל משרתיו. מאחר וצה"ל הוא גם צבא שאנשיו נתונים בפעילות מבצעית ענפה ועוסקים לא מעט בלחימה, מי שמתקדם בו הוא מי שבא במגע עם האויב. מכאן ששירות משמעותי הוא קודם כל שירות קרבי.
צה"ל 2017 צריך את הנשים בשטח
לצה"ל 2017 יש צרכים שונים מאלו שהיו לו לפני 50 שנים. ערב מלחמת ששת הימים, שהחודש ציינו יובל לפריצתה, החזיק צה"ל את פעילות הביטחון השוטף (בט"ש) עם שמונה פלוגות. זהו לא המצב כיום. חלק ניכר מן הצבא הסדיר מושקע בבט"ש, כשבמקביל אורכו של שירות הסדיר קוצר. מתגייסי החובה (גברים) משרתים כיום 32 חודשים ולא 36 כבעבר וב-2020 מתוכנן קיצור נוסף ל-30 חודשים. הדבר יוצר פער בין צרכי כוח-אדם של הצבא למשאבים שברשותו. כאן נכנסים כפיתרון הגדודים המעורבים שייעודם בט"ש ואבטחת הגבולות.
סרן בן יהודה מגדוד קרקל, שקיבלה צל"ש על תפקודה בהיתקלות, (צילום: דו"צ).
במאמר שהתפרסם לפני כמה חודשים ב"מעריב" נחשפו פערים גדולים בכל מדדי הכשירות בין גדוד חי"ר רגיל לגדוד מעורב, בבסיס האימונים החטיבתי של גולני. מי שקורא את המאמר עשוי לחשוב שהגדוד המעורב הוא גדוד חי"ר מעולה שעליו יוטל בעימות הבא לכבוש את בינת' ג'בייל. אם זה היה המצב אז הטענה שבבסיס המאמר היתה נכונה. לאור הנתונים, גדוד כזה אפילו לא יגיע ליעד. אבל לא כך הוא. הגדודים המעורבים הם גדודי חי"ר קלים, שלהם סיווג ומשימות שונים מאלו של גדודי החי"ר המעולה. הם נועדו לבצע משימות שיטור ובט"ש בסמוך לגבול. משימות אלה הן משימות שהגדוד, על נשיו וגבריו, מסוגל להן בהחלט. אם מישהו זקוק להוכחה, אז תפקוד הכוח בפיקוד סרן אור בן יהודה, מ"פ בגדוד המעורב קרקל, בהיתקלות בגבול מצרים (אירוע שבעקבותיו עוטרה בן יהודה בצל"ש אלוף), יותר ממספק אותה. יתרה מזאת, הדבר מאפשר לצבא לשחרר מעט ממשימות אלו את החטיבות המתמרנות שלו, ובהן חטיבת גולני, לטובת אימונים כך שכשירותן למשימות כמו כיבוש בינת' ג'בייל תהיה גבוהה יותר.
אי אפשר לרקוד על שתי חתונות
המחשבה על נשים בתפקידי לחימה לא מקובלת על קציני מילואים בכירים, כמו גם על רבנים. אלה טוענים ששילוב הנשים ביחידות לוחמות מוריד את הרף הנדרש (סרגל המאמצים) לטובת הנשים, מהלך שעשוי לפגוע במוכנות הכוחות ליום פקודה, ואלה נתלים באיסורים דתיים המחייבים הפרדה בין גברים לנשים, שלתפיסתם אינה נשמרת די הצורך ביחידות מעורבות. בראיון עמו ציין תא"ל רייכר-עתיר גם כי נשים אינן יכולות להיות לוחמות בסיירת מטכ"ל, משום ששם "הדרישות הפיזיות מתאימות לבנים. לוקחים את הכי טובים, מאמנים אותם הכי טוב שאפשר, ומביאים אותם למיצוי המקסימלי של היכולת הגופנית. אישה, עם נתוני פתיחה טובים ככל שיהיו, לא תגיע לכך". יש בכך מן הצדק. אבל ההנחה שסיירת מטכ"ל היא חזות הכל שגויה גם היא.
לוחמות בצה"ל, (צילום: דו"צ).
צה"ל הוא צבא גדול שבו יש מספיק יחידות לוחמות שהדרישות הפיזיות בהן פחותות בהרבה. ניכר כי אותם קצינים בכירים במילואים שמתנגדים לשילוב נשים כלוחמות, פשוט אינם מסוגלים לקבל את העובדה כי שדה הקרב השתנה, ואתו גם אמצעי הלחימה והציוד שברשות צה"ל כיום. יתכן שבזמנם האפשרות שנשים ישרתו ביחידה קרבית היתה כמעט בלתי אפשרית, אך כיום המצב שונה. מה גם, שאין מדובר עדיין בתפקידי לחימה ביחידות המתמרנות, שתפקידן להכריע את המערכה מעבר לגבול, בעזה או בלבנון.
מנהיגי הציבור הדתי ורבניו, מתנהגים בסוגיה כמי שמנסים לרקוד על שתי חתונות. כאמור, קיצור השירות לגברים יצר לצבא מצוקה בכוח האדם, אולם כשבצה"ל העזו להציע כי תלמידי ישיבות הסדר ישרתו יותר, הם נדחו על הסף. בני ישיבות ההסדר משרתים 17 חודשים של שירות צבאי פעיל, השאר בישיבה. החיילים שמגיעים מההסדר מצוינים אך הצבא מנוע, בשל שירותם המקוצר, לנצל זאת טוב יותר. בנוסף, אף שכ-35% מכלל הלוחמים בצבא כיום הם דתיים, אלו כמעט שאינם משרתים ביחידות לוחמות מעורבות. מכאן שאף שהציבור הדתי הוא אליטה משרתת חדשה, בסוגיה זו אין להם באמת על מה להתלונן. אין ואקום בטבע. את המחסור בכוח-אדם צה"ל יצטרך להשלים ואם יעשה זאת באמצעות גדודים מעורבים, לא תהיה לכך השפעה של ממש על החייל הדתי הקרבי, שכן הוא, על-פי רוב, אינו משרת שם.
הצבא האמריקני קיים לאורך שנים רבות הפרדה גזעית בשירות, למרות הצטיינותם של שחורים בשדה הקרב בכל מלחמה בה לקחו חלק. ההפרדה בוטלה רק בשנת 1948. כשבודקים את טענות התומכים בהפרדה הן תמיד נשמעו כאילו עומדת מאחוריהן דאגה כנה ואמיתית לאיכות הצבא ככוח לוחם (כל דמיון בין הטענות הנ"ל לאלו של המתנגדים לשילוב נשים כלוחמות בצה"ל על אחריות הקורא בלבד), אבל בסוף הן היו חשש של קבוצה מאובדן ההגמוניה שלה בחברה. בכל מקרה, אפשר להירגע. צה"ל החליט, הוא רוצה נשים. מכמה סיבות. קודם כל הן מתגייסות. שנית, הן עושות שירות מלא וחלקן גם קבע. נכון, הן לא יכולות לעשות כל תפקיד (בינתיים), אבל הן תורמות מאוד ומשתלבות היטב בכלל היחידות, הלוחמות ותומכות הלחימה. החלטות מקבלים מי שמגיעים. מי שלא, שלא יקטר על האופן שמספקים לו ביטחון.
על הכוונת 
