חזבאללה במשבר, אבל לא כדאי להוריד ממנו את העיניים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מגפת הקורונה ומשבר כלכלי בלבנון דחקו את חזבאללה למשבר של ממש, אבל הארגון נקלע למשברים בעבר, שרד ולא זנח את הלחימה בישראל. המגפה תחלוף לבסוף, חזבאללה כאן כדי להישאר.

בשיחה עם כתבים שקיים בחודש שעבר, אמר דובר צה"ל, תא"ל הדי זילברמן, כי מגפת הקורונה פגעה קשה בחלק ממדינות האזור וישנה "ירידה בפעילות העוינת כלפי ישראל". ההתפרצות החמורה של המגפה באיראן, הפחיתה את נפח הפעילות הצבאית שלה כנגד ישראל בכל האמור באספקת אמצעי לחימה ומימון טרור.

את לבנון תפסה המגפה כשהיא נתונה במשבר כלכלי מתמשך וקרובה לחדלות פירעון. מצבן הקשה של שתי המדינות השפיע עמוקות על חזבאללה, הנתמך בידי איראן ומהווה חלק אינטגרלי מהממשלה בלבנון.

חזבאללה במשבר

במאמר שפרסמו השבוע חוקרי המכון למחקרי ביטחון לאומי, אורנה מזרחי ויורם שוייצר, נכתב כי "המשבר החמור מעצים את האילוצים שבהם נתון חזבאללה. הממשלה הנוכחית קמה ביוזמתו ונתונה להשפעתו, והשר המופקד על תיק הבריאות מונה מטעם הארגון".

מזרחי ושוייצר המליצו לישראל לפעול בחשאי בקרב הקהילה הבינלאומית בכדי שהסיוע המערבי שיינתן ללבנון יותנה בדרישה "משותפיו של חזבאללה בממשלה לצמצם את השפעתו של הארגון בממשלה ובמוסדות המדינה" ובריסון התעצמותו הצבאית

במקביל, כתבו, "נכון שצה"ל ימשיך לנצל את ההזדמנות לפגיעה בכוחות הארגון בסוריה ובמאמצים הנמשכים להעברת אמצעי לחימה ללבנון".

בצה"ל, כך נראה, הסכימו עם ההערכה של השניים. על-פי פרסומים זרים, ביצע חיל האוויר לאחרונה שורה של תקיפות בסוריה, חלקן בכדי למנוע מהארגון להצטייד בטילים מדויקים וארוכי טווח, וחלקן כנגד יחידת "תיק הגולן" שהקים חזבאללה ברמת הגולן הסורית, בכדי לייצר תשתית מבצעית שתאפשר פעילות כנגד ישראל. 

בפברואר האחרון חוסל עימאד טוויל, מפקד בכיר בחזבאללה שמילא תפקיד מפתח ב"תיק הגולן", ובשבוע שעבר, למרות משבר הקורונה, יוחסה לישראל תקיפה אווירית על שדה התעופה שועייראת הסמוך לחומס. 

שיקם את הפלוגה

מגפה או לא, מאז מלחמת לבנון השנייה, חזבאללה מככב בראש טבלת תרחישי האיום שצה"ל נערך אליהם. האיש שנדרש להיות מוטרד יותר מכולם הוא אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם.

בפברואר האחרון נאם ברעם בכנס שקיימה עמותת "נועם" לזכרו של מפקד סיירת צנחנים, רס"ן איתן בלחסן, שנהרג בהתקלות עם מחבלים בלבנון ב-1999

ברעם אמר בכנס כי הוא ובלחסן "נפגשו פעמים רבות לאורך השירות בלבנון, כמפקדים צעירים בצנחנים", ואת חסרונו חש באופן אישי. הוא גם היה האיש שהוזעק לקחת פיקוד על הסיירת לאחר שנהרג מפקדה

האיש שהמליץ לבחור בו היה מפקד החטיבה המזרחית בלבנון, שבגזרתו נהרג בלחסן והמ"פ שלו כשהיה טירון במסלול בפלוגת הנ"ט של הצנחנים, אביב כוכבי. ואכן, למרות המכה הקשה שנחתה על הפלוגה, ברעם שיקם אותה.

אחד מלוחמי הפלוגה דאז, ירון רוזנטל, אמר בראיון שבניגוד ליחידות אחרות שחוו משבר, כמו הקומנדו הימי לאחר "אסון השייטת" (בו נהרגו 11 מלוחמי השייטת ורופא מכוח החילוץ), סיירת צנחנים לא חיכתה שנה "כדי לצאת שוב ללבנון. אחרי חודש כבר היינו מעבר לקו אדום". כמה חודשים מאוחר יותר הוביל ברעם כוח מן הסיירת לפעולה סבוכה בלבנון. התוצאה – שני פעילי חזבאללה הרוגים. 

הפעם הבאה שברעם פעל בגזרת לבנון היתה כשפיקד על יחידת מגלן (קודם לכן היה המג"ד שלי בצנחנים). הוא יזם שינוי באופי היחידה על מנת שתוכל, לתפיסתו, להיות גם וגם. כלומר, כתב לימים בספר היחידה, שתהיה לה יכולת "אש רחק ויכולת לחימה בטווחים קרובים עד לכדי אפס. אלה הן יכולות משולבות שאין סתירה ביניהן, כאשר מדובר ביחידת קומנדו הפועלת בעומק". 

למרות שעיקר הפעילות באותן שנים היה ביהודה ושומרון ובעזה, ברעם דחף להפעיל את היחידה גם בפעילות כנגד החזבאללה. ביוני 2005 נתקל כוח מן היחידה, עליו פיקד איתמר בן חיים, שהגיע למגלן מהצנחנים (וכיום מפקד על חטיבת חברון), שהיה ערוך במארב בהר דב, בשלושה פעילי חזבאללה. בקרב שהתפתח נהרג מפקד החוליה, שהשתתף, כך התברר, במארב בו נהרג בלחסן. שני המחבלים האחרים נמלטו, אחד מהם פצוע.

הפגיעה במפקד החוליה השפיעה עמוקות על הפיקוד הבכיר של חזבאללה במרחב. בתחקיר כתב ברעם שגם לחזבאללה "יש פנים ושמות, זה לא שד שיוצא מהקרקע, גם להם האנשים יקרים. פצועים והרוגים קשים להם ביותר". 

יריב מתוחכם

מאז 2005 הספיק צה"ל לנהל שתי מערכות כנגד חזבאללה, אחת בקיץ 2006 ואחת, חשאית, ארוכה וסיזיפית. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט תיאר בשעתו את ההתמודדות עם החזבאללה כ"קרחון ענק שחלקו ניכר לעין הציבורית והתקשורתית, וחלקו הגדול נסתר מהעין". הדוגמה הבולטת היא פרויקט הדגל של הארגון – מנהרות החדירה שחפר בגבול הצפון, אותן השמיד צה"ל במפתיע במבצע "מגן צפוני". 

לצד הפעילות ההתקפית כנגד ישראל, מנהל חזבאללה מערכה מודיעינית. בסוף החודש שעבר יירט צה"ל טיסן של חזבאללה שחצה את גבול לבנון, ככל הנראה בעת שהיה בטיסת צילום. פרשיית הריגול שנחשפה לאחרונה, במסגרתה נאשמת צעירה ישראלית בריגול עבור חזבאללה, היא דוגמה נוספת.

במהלך ההסלמה בספטמבר האחרון פיקוד צפון הפעיל מאמץ הטעיה טקטי ופינה נפגעים מדומים, שלכאורה נפגעו מטילי נ"ט שירו פעילי חזבאללה. הארגון, שרצה לגבש תמונת מצב מדויקת, הטיל עליה להשיג תמונות מבית החולים רמב"ם, אליו פונו הפצועים. כשמחברים את האירועים הללו יחדיו המסקנה היא שמדובר ביריב מתוחכם שמפעיל גם מערך מודיעין יעיל.

"מה שאומרים בצרפתית, אינו קורה בשטח בערבית"

בכנס לזכר בלחסן אמר ברעם כי למרות טענות ממשלת לבנון שארגון חזבאללה אינו שותף להחלטותיה, מדובר ב"שני צדדים של אותו מטבע. ממשלה שהארגון השיעי עמוק בתוכה ותכליתה לשמור על האינטרסים שלו תוך מצג שווא של רפורמה כלפי תושבי לבנון פנימה, ומקורות המימון בעולם המערבי החוצה". 

נשיא לבנון התחייב בראיון לפני כחודשיים, שחזבאללה נשמע להחלטה 1701 של האו"ם, שהביאה בשעתו לסיום מלחמת לבנון השנייה וכללה את פריסת כוח או"ם חמוש וצבא לבנון בדרום לבנון במטרה למנוע מארגון חזבאללה להמשיך לפעול משם.

"אבל מה שאומרים בצרפתית, אינו קורה בשטח בערבית", אמר אלוף פיקוד הצפון וציין כי הארגון, בחסות מדינת לבנון, "מפר ברגל גסה את ההחלטה". כדוגמאות הביא את הפעילות הצבאית והמערכים שבנה בכפרים השיעיים בדרום לבנון ואת חתירת הארגון להצטייד בטילים ארוכי טווח ובעלי דיוק גבוה, במטרה לפגוע בעורף הישראלי. 

במאמר שפרסמו ב"מערכות" ברעם וקמ"ן הגיס הצפוני, סא"ל דן, הצביעו השניים על כך שישראל יכולה לפעול לערעור מעמדו של חזבאללה בלבנון "באמצעות הבלטת הקונפליקט שבו נתון הארגון המציג עצמו כמגן לבנון כצבא משלים וכשותף רשמי למוסדות השלטון, אך למעשה פועל בהשראת איראן ובאמצעות הנשק שהיא מספקת לו. תוצאות פעולותיו עלולות להיות דווקא החרבת לבנון ולא הגנת לבנון". נדרש, כתבו, מאמץ מדיני מול מדינות המערב בכדי לזהות את ממשלת לבנון "כשותפה מלאה לפעילותו של ארגון חזבאללה, תוך הדגשת המשמעויות והסיכונים למדינת לבנון במערכה הבאה".

בנאומו המשיך ברעם את הגישה שפיתח במאמר והזהיר כי "אם תיאסר עלינו לחימה, נדע לתבוע מחיר כבד מהארגון הזה ומאלו הנותנים לו חסות. גם מפטרוניו שבצפון-מזרח, גם מן הבירה של המדינה הלבנונית אשר בביירות, ובוודאי שמן הכפרים השיעיים בדרום לבנון, אשר משמשים מחסה ובסיס לכוחות הטרור של חזבאללה".

"עימות אפשרי בעתיד הרחוק יותר"

כעת נתונה מרב תשומת הלב של צה"ל, כמו ישראל כולה, להתמודדות עם משבר הקורונה. עוצבת האש המובחרת, בפיקוד תא"ל ירון פינקלמן, שפיקד בעבר על גדס"ר צנחנים במבצע "עופרת יצוקה" ועל חטיבת גבעתי, הוכפפה לפיקוד העורף כחלק מהמאמץ לבלום את ההתפרצות החמורה של המגפה שהתגלתה בבני ברק, בטרם תתרחב למעגלים מחוץ לעיר. במסגרת תפקידה היא אחראית לסייע לצוותים הרפואיים בטיפול תחלואה הגבוהה, בחלוקת מזון ותרופות וכן בפינוי החולים (אלו המסכימים להתפנות) לבידוד במלוניות. 

יש בכך היגיון רב, שכן מדובר בכוח גמיש ונייד, שאינו מחויב לגזרה כזו או אחרת ופנוי לעסוק בכך, אבל עוצבת האש היא החוד המושחז של צבא היבשה למלחמה. בסיבוב הבא מול חזבאללה, היא כלי משמעותי ביכולת של צה"ל לגבות את אותו מחיר שעליו דיבר אלוף פיקד הצפון, באמצעות תמרון קרקעי מהיר, קטלני וגמיש, בחזית ובעומק.

בכדי שזה יהיה אפשרי, ביום שאחרי הקורונה יידרש צה"ל להחזיר לעצמו את כשירותו הקרבית שנשחקת עכשיו. אבל המשבר הכלכלי יביא עמו קיצוץ בתקציב הביטחון, ודומה שמוטב יהיה לחזור לעיקרון שקבע בשעתו איזנקוט כרמטכ"ל, לפיו כשירות היחידות הקיימות היא ערך עליון, גם על חשבון התעצמות ורכש יכולות ואמצעים חדשים, שנכללו בתכנית הרב-שנתית שגיבש הרמטכ"ל כוכבי.

במאמרם, העריכו מזרחי ושוייצר, כי נוכח הנסיבות פוחתת הסבירות לפריצת עימות צבאי בין חזבאללה לישראל בטווח הזמן הקרוב. הארגון, כתבו, בוודאי לא ייזום עימות שכזה, ויתכן שאף ייאלץ לצמצם את פעילותו בסוריה. אולם, הזהירו, יש להמשיך ולעקוב אחר המשך תהליכי בניין הכוח של הארגון, "כמו גם להתמיד בהיערכות לעימות אפשרי בעתיד הרחוק יותר".

חזבאללה היה בשפל המדרגה בעבר, בתקופות קשות במלחמת האזרחים הסורית ולאחר מלחמת לבנון השנייה. אך גם כשהיה "על הקרשים" סירב לוותר על המאבק בישראל. כיום בצה"ל מסתכלים קרוב לבית, ומשקיעים את משאבים, גייסות וכלים במציאת פתרונות למגפה. אך מוטב שיהיה גם מי שיסתכל רחוק, כי המגפה תחלוף לבסוף, וחזבאללה כאן כדי להישאר.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 6 באפריל 2020)

דרושה אסטרטגיה למלחמה הבאה ולא רק מפקדים לוחמניים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע ביטא הרמטכ"ל את שאיפתו להשיג "הכרעת בזק" באמצעות מינוי שורת קצינים לוחמניים לתפקידי מפתח. אבל מה שנדרש בכדי למנוע "תיקו עגמומי" במלחמה הבאה אינו רק אוגדונרים ששים אלי קרב, אלא אסטרטגיה ברורה. בהיעדרה, גם הרמטכ"ל ומפקדי השדה ההתקפיים ביותר, לא יעזרו.

השבוע הנחה הפרשן הצבאי של "ישראל היום", יואב לימור, מושב בכנס הרצליה שעסק בשאלה האם ישראל תנצח במלחמה הבאה, תוך מיקוד בתרחישי העימות בחזית הצפונית. סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') יאיר גולן, טען בדיון שבמקרה כזה תפיסת הפעלת הכוח של צה"ל משלושת העשורים האחרונים, המבוססת בעיקרה על אש מנגד, מודיעין מדויק ותמרון מוגבל, אם בכלל, לא תספיק.

"נצטרך לשנות את הפרדיגמה הצבאית ואת הפרדיגמה המדינית ולעבור למבצע של תמרון רחב היקף שתכליתו להכריע את הכוח הצבאי של האויב. ולהכריע את הכוח הצבאי של האויב זה: אחד, להרוג בו ככל שניתן; שתיים, להרוס את מקסימום האמל"ח שנמצא בידו (אמצעי הלחימה שלו); והדבר השלישי, להרוס את מרב התשתית המבצעית שלו", אמר.

מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף אשל, לאחר טיסה ב-F-35, (צילום: סליה גריון, אתר חיל האוויר).

מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל') אמיר אשל, העיר מצדו שבתרחיש מלחמה עם לבנון ראוי לקחת בחשבון שסוריה לא תישאר ניטרלית, "אחרי שחיזבאללה עזר לה לקום מהקרשים. היא כנראה תהיה שותפה בצורה כזאת או אחרת". עוד העריך "שהדוב הרוסי לא ייתן למלחמה כזאת להמשך לאורך זמן רב מאוד. זה מסכן את האינטרסים שלו, את הפרויקטים שלו, ויש לו דרכים להבהיר כשהוא רוצה להגיד 'קצר', זה כנראה יותר קצר ממה שחושבים".

כמו משתתף אחר בפאנל, הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, גם אשל העריך שהמלחמה לא תסתיים בכניעת חיזבאללה, שהעורף ייפגע קשה מכפי שהציבור מדמיין, אך לישראל יש יכולת להנחית עליו מכה "בהיקפים שהוא לא מתאר".

את גישת התמרון הרחב של גולן דחה אשל מכל וכל וציין שהיא בעיניו רומנטית ומתאימה לקרבות דוגמת קרב אל-עלמיין, שניהל הצבא הבריטי בפיקוד מונטגומרי כנגד הצבא הגרמני בפיקוד רומל במישורי המדבר המערבי באפריקה ב-1942. מהלך שכזה מחייב מערכה שתימשך חודשים, לעומק של מאה קילומטרים בלבנון, מחירו יקר והישגו לא מובטח.

אשל אמנם ציין שצה"ל יצטרך לתמרן, אבל בהתאם לעיקרון לפיו אתה עומד היכן שאתה יושב. ניכר שהוא מאמין שאת עיקר הלחימה יש לעשות מן האוויר. 

גולן מצדו השיב שמדיניות הביטחון הלאומי של ישראל היא "לייאש את אויבינו מעצם המלחמה". את זה, אמר, לא "תעשה אם לא תכה בהם מספיק חזק". ביושר, ציין שבוויכוח על השאלה מהי מכה מספיק חזקה, וכיצד היא נעשית בפועל, ישנה בטוח יותר מתשובה אחת ולא בטוח ששלו היא הנכונה ביותר.

הוא ציין גם שאינו מעריך שישראל תהיה נתונה ללחץ מדיני מצד גורם כזה או אחר, ובכלל זה רוסיה, לסיים את המערכה. לגישתו, ישראל תחתור בעימות להשגת הכרעה צבאית. הכרעה שכזו, כנגד אויב כמו חיזבאללה, שאין לו מרכז כובד מובהק, "נמדדת בהיקפי השמדה ובלהביא אותו למצב של חידלון בכושר הפעולה הצבאי שלו".

לתפיסתו, אף שהדבר לא מחייב לפגוע בכל משגר רקטות, סמוך לגבול או בצפון לבנון, את ההישג הזה לא יביאו מאמצי האש לבדם, ויש להפעיל מהלך קרקעי.

משתתף אחר בפאנל, האלוף (מיל') גיורא איילנד חזר על תפיסתו, לפיה במלחמה הבאה יש להגדיר את כלל מדינת לבנון (אבל לדבריו הדבר תקף גם בעזה) כאויב, שכן "יש לישראל לעולם יתרון בלנסות לייצר מצב מול מדינה ולא מול ארגון טרור".

בהתייחס למוכנות צבא היבשה ציין איילנד, בניגוד לטענות האלוף (מיל') בריק, שבעיניו רמת הצבא טובה אך אינה מאה אחוז, "כי למאה אחוז יש מחיר מאוד כבד. תרצה מאה אחוז כשירות של כל הטנקים וכל הנגמ"שים כל הזמן, זה הרבה כסף שיהיה לך חסר במקום אחר".

עם זאת זיהה איילנד שחיקה בצבא היבשה בשני תחומים. האחד, אמר, הוא "במידת היכולת ובמידת העצמאות של יחידות ביבשה". לדבריו, אל"מ מזרוע היבשה הציג לו (איילנד, קצין צנחנים, שימש בעבר כקחצ"ר) לאחרונה את המבנה של גדוד חי"ר בעת הזו ולדעתו, "גדוד חי"ר לפני עשרים שנה היה מצויד יותר טוב מגדוד חי"ר של היום".

שחיקה נוספת שזיהה היא במקצוענות של המפקדים. "אם פעם הצבא המקצועי, בטח בחיל רגלים, היה מתבסס על היכולות של מפקדים להבין שטח ואויב ולתמרן, היום מה שנתפס כמקצועי זה הפעלת גאדג'טים, ואנחנו שוחקים חלק מהיכולות שברגעי אמת עלולים להיות בעייתיים", הזהיר. 

הדיון בכנס הוא האתגר שלהם

התרחישים והדילמות שבהן עסק המושב בכנס עתידות להיות (ולמעשה מהוות כבר) את עיקר עיסוקם של שורה של קצינים שמונו השבוע לתפקידי מפתח בצבא היבשה. בין הקצינים שזכו לקידום בלטו אל"ם רומן גופמן, קצין שריון, שיתמנה למפקד אוגדת הבשן שאחראית על הגבול עם סוריה, אל"ם אבי רוזנפלד, מפקד שלדג לשעבר, שיפקד על עוצבת עידן, ומפקד אוגדת סיני, תא"ל יניב אלאלוף, שיתמנה למפקד אוגדת יהודה ושומרון.

תא"ל ירון פינקלמן, שכמו אלאלוף פיקד על גדוד בחטיבת הצנחנים, יתמנה לראש חטיבת המבצעים באגף המבצעים. זהו, אולי, תפקיד התא"ל החשוב בצבא, שכן הוא נדרש, כמאמר גבי אשכנזי (שכיהן בתפקיד באמצע שנות התשעים), "לחשוב כמו רמטכ"ל ולפעול כמו קמב"ץ". 

מינוי נוסף הוא זה של תא"ל נמרוד אלוני למפקד הבא של אוגדת עזה. זאת תהיה הפעם השלישית בה אלוני, גם הוא קצין צנחנים (שתחת המח"ט כוכבי, פיקד על הסיירת החטיבתית בחומת מגן וזכה לצל"ש), מחליף בתפקיד את מפקד אוגדת עזה הנוכחי, תא"ל אליעזר טולדנו. השניים פיקדו זה אחר זה על יחידת מגלן ועל חטיבת הצנחנים.

אלוני הוא קצין מוערך שפיקד בין היתר בהצלחה על גדוד הסיור של הצנחנים במלחמת לבנון השנייה, בקרבות במארון א-ראס ובינת ג'בייל, אבל עזה היא זירה שבה טרם פעל, ואת האוגדה וזירת הלחימה הנפיצה אינו מכיר "דרך הרגליים".

החורף בא

מימין: אל"מ פינקלמן מחליף את אל"מ וינטר כמח"ט גבעתי. כעת מונה תא"ל וינטר למחליפו של תא"ל פינקלמן, (צילום: דו"צ)

את הכותרות תפסה (איך לא) ההחלטה למנות את תא"ל עופר וינטר למפקד הבא של עוצבת האש המובחרת. וינטר נהנה בציבור מתדמית של קצין נועז, שאינו עושה חשבון וחותר למגע, ולא בלי סיבה. הוא השלים מסלול לוחם בסיירת מטכ"ל, לחם כקצין ביחידת מגלן בלבנון ועבר לחטיבת גבעתי. כשפיקד על גדוד הסיור של החטיבה באינתיפאדה השנייה, הוענק לגדוד, לראשונה בצה"ל, עיטור המופת (וינטר עצמו עוטר בצל"ש אלוף).

ב-2014 פיקד על גבעתי ב"צוק איתן". והנה, מאז שסיים את תקופת הפיקוד על החטיבה נשלח וינטר ל"מקרר". אמנם, כמו שאר מפקדי החטיבות במערכה ההיא קודם גם הוא לתא"ל, אך לתפקידי מטה בלבד. בשני דיוני שיבוצים התעקש הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, שלא למנותו למפקד אוגדה.

ה"סנגורים" שקמו לקצין, רובם המוחלט שלא מטעמו, טענו כי הסיבה שלא קודם לתפקיד בכיר ביחידות השדה היא כי הוא דתי (וינטר הוא מהבוגרים הבולטים של המכינה הקדם צבאית שבעלי). כראייה הציגו את הביקורת שספג על אותה פקודת יום שפרסם בטרם "צוק איתן", שבה, מתוך שאיפה לחזק את רוח הלחימה של חייליו, שילב יסודות דתיים יהודיים יותר וממלכתיים פחות. האמת, כרגיל, יותר מורכבת.

בצה"ל לא בודקים מה יש למפקדי השדה מתחת לקסדה. במהלך התקופה בה שימש וינטר כמח"ט גבעתי התרחשה בחטיבה סדרת אירועים מטרידה שבגינה רשם לו הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, הערה פיקודית. סביר גם שבמטכ"ל לא אהבו את זה שוינטר, ככל הנראה, תדרך ללא אישור את השר נפתלי בנט, חברו לנשק, אודות המנהרות בראשית "צוק איתן".

אירוע חטיפת גופתו של הדר גולדין בשלהי "צוק איתן" לא סייע לו גם כן. וינטר, שהפעיל "נוהל חניבעל" אגרסיבי, קרא נכון את תמונת הקרב, אך ספג לאחר מכן גם ביקורת קשה על האש המסיבית שהורה להפעיל, ממנה נהרגו אזרחים פלסטינים רבים שלא היו מעורבים בטרור.

זה לא חדש. לאחר "חומת מגן" מונה מח"ט גולני דאז, משה "צ'יקו" תמיר, לראש מטה פיקוד המרכז, ורק לאחר מכן למפקד אוגדת עזה. קצין בכיר תיאר אז את המהלך כ"סדרת חינוך קטנה" מצד הרמטכ"ל, נוכח שורת תקלות שהתרחשו בחטיבה עליה פיקד. לא מן הנמנע שכך קרה גם הפעם. החלטתו של כוכבי למנותו למפקד על אחת משלוש אוגדות ההכרעה של צה"ל, ועוד לזו שתפקידה לתמרן בעומק, מלמדת ש"ריצה את עונשו" והגיע הזמן להמשיך הלאה.

וינטר הוא לוחם, אבל כמו תא"ל אלוני באוגדת עזה, הוא מקבל לידיו אוגדה שבה לא שירת מאז שעזב את יחידת מגלן. ואם זה לא מספיק, הרי שהאוגדה היא האוגדה בה"א הידיעה של הרמטכ"ל הנוכחי. שם הוא גדל מהיותו חייל בצנחנים, דרך היותו מג"ד ובשני תפקיד מח"ט וכמפקדה. הוא שגידל את מפקדיה במילואים ובקבע. כך למשל, מפקד מגלן הנוכחי ומפקד חטיבת חוד החנית, אל"מ יניב בארוט, שירתו תחתיו כקצינים צעירים בצנחנים. 

מנגד, מסלול השירות השלם והמלא של וינטר בכוחות המיוחדים, בחי"ר וכמח"ט מילואים, כמו גם ההבנה במורכבויות האסטרטגיות שרכש בתפקידו כמזכיר הצבאי של שר הביטחון (שהוא במקרה גם ראש הממשלה, שמיהר לברכו בטוויטר: "תוביל אותם לניצחון. בהצלחה!"), אמור לאפשר לו לסגור פערים ומהר

אז איך מנצחים?

במאמר ב"וואלה" טען הפרשן אמיר אורן שמינוי וינטר וגופמן, הנחשבים ללוחמניים במיוחד, למפקדי אוגדות מבטא את שאיפת הרמטכ"ל "להכרעת בזק, בעיקר של חיזבאללה, כדי להשיג בזריזות את התכלית, להגיע ליעדים הקרקעיים ולצמצם את הפגיעה בעורף הישראלי". 

זוהי שאיפה ראויה שכן יתרונו הגדול של צה"ל בא לידי ביטוי בראשית המלחמה, ועליו לפעול לקצרה ככל שניתן. הימשכותה, משחקת לידי האויב. היא גם מתכתבת עם הדברים שאמרו איילנד וגולן בכנס ועם הדגש ששם הרמטכ"ל, עם היכנסו לתפקיד, על הקטלניות של צה"ל בלחימה.

אבל חשוב לזכור שבשני העשורים האחרונים לא סבל צה"ל מהיעדר אוגדונרים ששים אלי קרב. הבעיה היתה, ועודנה, כפי שציין איילנד בדבריו, שהקבינט הביטחוני אינו למד כראוי את הסוגיות האסטרטגיות וכשהאירוע שמביא להסלמה מתרחש, השרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, ומנסים ללמוד אותו תוך שהם מתמרנים בין ניתוחי מודיעין אסטרטגיים ודיווחים טקטיים מהשטח. ככה לא מגבשים אסטרטגיה. וכשאין אסטרטגיה, גם הרמטכ"ל הכי התקפי והאוגדונרים הכי לוחמניים לא יעזרו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 04.07.2019)

החמאס חופר את דרכו אל המלחמה הבאה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

העובדה שחמאס שיקם חלק ניכר ממערך המנהרות ההתקפיות בעזה מעידה כי הוא מתכונן לסבב הלחימה הבא. המשבר ההומניטרי ברצועה מלמד כי הוא עשוי לבוא מוקדם משחושבים.

באחרונה פורסם כי ככל הנראה החמאס שיקם ובנה מחדש חלק ניכר ממערך המנהרות ההתקפיות ברצועת עזה, שהפגיעה בו עמדה במוקד המערכה הקרקעית שניהל צה"ל בקיץ 2014. בשבוע שעבר פגע כלי טיס של חיל האוויר בחוליית מחבלים שעסקה בהנחת מטענים על גדר המערכת ברצועה. אמנם החמאס התנער מהפעולה וטען כי אין מדובר באנשיו, אולם כמו המנהרות ששוקמו היא מעידה כי החמאס אמנם אינו רוצה בלחימה כעת אך הוא מתכונן אליה וכי ברצועה ישנם ארגונים שעשויים ללבות את פריצתה מוקדם מכפי שחושבים.

כוח צה"ל בתרגיל המדמה מתאר לבנוני, (צילום: דו"צ)

כוח צה"ל בתרגיל המדמה מתאר לבנוני, (צילום: דו"צ).

צה"ל ומערכת הביטחון נדרשים ללחימה בתווך התת־קרקעי מזה שנים רבות, בהיבטים שונים. בגזרת לבנון שלאחר נסיגת צה"ל בנה החזבאללה מערכים חפורים ומבוצרים בלב השטח הסבוך וההררי שזכו בצה"ל לכינוי "שמורות טבע". במהלך מלחמת לבנון השנייה נתקלו לוחמים מהיחידה המובחרת מגלן ב"שמורה" שכזו בסמוך למוצב "שקד". בקרב נהרגו שנים מחיילי הכוח וחמישה פעילי חזבאללה. לאחר המלחמה הקים חזבאללה מערך מנהרות מסתור ולחימה רחב היקף בתוך הכפרים, וייתכן שגם מנהרות חדירה אל מעבר לגבול.

אתגר ישן־חדש

גם בהקשר הפלסטיני מדובר בסוגיה רבת שנים. נראה כי חפירת מנהרות הברחה היו עניין שבשגרה ברצועת עזה עוד משנות השבעים. במהלך שנות האינתיפאדה השנייה הפעילו ארגוני הטרור השונים ברצועה מנהרות להברחת אמצעי לחימה ממצרים לרצועה, ולתקיפת כוחות צה"ל. ניתן "להתמים" מנהרות אלו ולהסוותן כך שפתחיהן יהיו בתוך בתים וחממות. את חלקן ניתן היה להותיר בלא שימוש ליום פקודה. עוד בתקופתו של השר יעלון כרמטכ"ל הוגדר איום המנהרות כאתגר המחייב פתרונות טכנולוגיים וטקטיים כאחד וצה"ל פעל נגדן במגוון שיטות. בוצעו פשיטות רבות להשמדת מנהרות, ועד יוני 2004 הושמדו מעל מאה מהן. בנוסף נחפרו פירים אינספור באקראי ודרכם הוחדר חומר נפץ בתקווה למוטט מנהרות, ונעשו פעולות הנדסיות נוספות אולם הבעיה לא נפתרה. חפירת מנהרה נמשכה אז כשלושה חודשים ועלותה היתה כמאה אלף דולרים.

פעולת הכוח במבצע (צילום: דו"צ).

מבצע "אתגר כפול" בעזה, (צילום: דו"צ).

מנהרת התקיפה הידועה ביותר של החמאס היא זו שממנה הגיחה חוליית המחבלים שחטפה את החייל גלעד שליט ב-2006. שנתיים מאוחר יותר, איתרו במודיעין פיקוד דרום פתח מנהרה בשטח הרצועה שהוסווה בתוך מבנה במרחק כ־300 מטרים מגדר המערכת. נוכח הסיכון שהמנהרה תשמש לפעולת חטיפת נוספת הורה אלוף הפיקוד דאז, יואב גלנט, על מבצע "אתגר כפול". כוח מגדוד הסיור של הצנחנים, בפיקוד ירון פינקלמן, השמיד את המנהרה והרג שישה מחבלים. המבצע סיים את הרגיעה ששררה באותה עת בין ישראל לחמאס והביא להסלמה שסופה במבצע עופרת יצוקה.

קיץ 2014: מלחמה

תא"ל חגי מרדכי, פיקד על חטיבת הצנחנים במלחמת לבנון השנייה, (צילום: דו"צ).

תא"ל חגי מרדכי, חשב ש"שמורות הטבע" הן כמה "אוהלי סיירים עם שקי שינה וקופסאות שימורים", (צילום: דו"צ).

גם לאחר מבצע עופרת יצוקה איתרו כוחות צה"ל בגבול הרצועה מנהרות חדירה לעבר ישראל. למרות זאת לא הוגדרו המנהרות כאיום חמור שיש לפעול כנגדו. באגף המודיעין הצטבר מידע רב אולם הלה לא תורגם לתכנית מבצעית, לרכש אמצעים שכנגד או להכשרת כוחות בלוחמה כנגד מנהרת ובהשמדתן. הדבר מטריד במיוחד נוכח העובדה שמקרה דומה אירע בצה"ל ערב מלחמת לבנון השנייה וסוגיית "שמורות הטבע". מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה דאז, חגי מרדכי, אמר לאחר המלחמה כי קיבל את הרושם "שמדובר בכמה אוהלי סיירים עם שקי שינה וקופסאות שימורים." זוהי עדות מטרידה בהתחשב בכך שהחטיבה בפיקודו, בהשוואה לאחרות בצה"ל של טרם-המלחמה, דווקא התאמנה למתאר הלבנוני ומדגימה עד כמה תפיסתם את האיום היתה חסרה. ה"שמורות" דמו יותר למוצב תל פאחר מששת הימים מאשר למאהל שתיאר.

כוחות צה"ל חושפים מנהרה במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

כוחות צה"ל חושפים מנהרה במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

הדברים הללו מהדהדים כשחושבים על מבצע "צוק איתן" ועל כך שניתן היה להעריך כי צפוי עימות רחב. בשנה שקדמה למבצע מצא עצמו החמאס דחוק לפינה. צבא מצרים בפקודת א-סיסי סגר את המנהרות לרצועת עזה – עורק ההספקה הראשי לרצועה. המחנק הכלכלי שבו מצא את עצמו החמאס לצד המחסור באמצעי לחימה מוברחים הביא אותו לכלל יאוש. כישלון ההסכם עם הרשות הפלסטינית, בו תלו את יהבם, הביא לטיפוח האופציה הצבאית. ביולי 2014, בתגובה לירי רקטות מרצועת עזה (שבתורן היו תגובה למבצע "שובו אחים"), פעלו כוחות צה"ל פעמיים כנגד מנהרות חדירה מרצועת עזה, אירוע שהוביל להסלמה ולפעולה קרקעית ברצועה שמטרתה להשמיד את המנהרות. הפעולה כללה צוותי קרב חטיבתיים של חי"ר, שריון והנדסה קרבית, שאיתרו והרסו 34 מנהרות חדירה ומנהרות לחימה בתוך הרצועה.

במהלך המבצע ביצעו פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי מספר פיגועים בשטח ישראל באמצעות מנהרות חדירה. ב־1 באוגוסט הפר כוח חמאס את הפסקת האש, הרג שלושה חיילים מחטיבת גבעתי ונמלט באמצעות מנהרת לחימה לרפיח כשבידיו גופתו של אחד מהם, סגן הדר גולדין. המרדף שניהל איתן פונד, סגן מפקד סיירת גבעתי, אחר החוטפים, בתחילה לבדו ולאחר מכן בראש כוח קטן ולצד כוח מסיירת מטכ"ל, הביא להשגת הממצאים שקבעו את מותו של גולדין ופתרו במהירות תסבוכת אפשרית בעלת השלכות אסטרטגיות. למרות גבורת הלוחמים הרי שהיעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות, הזנחת מוכנות כוחות היבשה, הטיפול בעורף ועוד מעידים על כך שצה"ל נגרר למלחמה שניתן היה להיערך אליה טוב יותר

המערכה הבאה בדרך

כיום, כפי שכתב חבר הכנסת עפר שלח (יש עתיד) בעמוד הפייסבוק שלו, "המצב הכלכלי בעזה גרוע יותר משהיה לפני שנה וחצי. הלחץ המצרי חונק. וממשלת ישראל אינה עושה דבר כדי לדחות את המלחמה." במקביל נראה שהמצרים חידשו את הפעולות כנגד מנהרות בצד הגבול שלהם. למרות שבלי תמריצים משמעותיים החמאס יבחר בשנית בהסלמה וגרירת ישראל לעימות, הממשלה אינה נוקטת בפעולות מניעה והכנה שמתחייבות מכך ובהן בניין מכשול הנדסי ברצועה (שהקמתו מוערכת בכ-2.8 מיליארד שקלים), מיגון ראוי לתושבי עוטף עזה ומתן הקלות לחמאס בכדי לאפשר מהלך של שיקום ברצועה. צה"ל אמנם מתאמן בשנה האחרונה בעצימות ובהתאמה גבוהים יותר למתאר לחימה אפשרי ברצועה, אולם אין בכך די.

אימון בלוחמה בתווך התת -קרקעי, (צילום: דו"צ)

אימון בלחימה בתווך התת -קרקעי, (צילום: דו"צ).

בהיעדר "גזרים" לחמאס מחד ושיפור המוכנות מאידך נראה כי שני הצדדים דוהרים לעבר העימות הבא ללא בלמים וכל שחסר הוא הנפץ. זה יבוא בדמות אירוע טקטי דוגמת חטיפת חיילים (אגב, לא בהכרח בקרבת הרצועה) או "הצלחת יתר" במבצע חשאי או גלוי. לתבשיל, שעתיד לקדוח גם כך, יש להוסיף את רצון ארגוני הטרור הסוררים, ובהם שלוחת דאעש בסיני (וליאת סיני), להסלים את המצב ולגרור את הצדדים למלחמה.

המורדים – גרסת גולני\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המרד האחרון בגולני מוכיח שבחטיבה החומה המרד הוא חלק מהאווירה. מינוי המפקד החדש עשויה להיות סנונית המבשרת שינוי

לוחמי גולני בתרגיל (צילום: דו

לוחמי גולני בתרגיל (צילום: דו"צ).

חטיבת גולני היא החטיבה הוותיקה בצה"ל ולה מורשת קרב מרשימה. לא ברור אם כן, מדוע חייליה מרגישים שפריקת עול ומשמעת היא מעלה שיש לעודד. לא עוברת שנה בלי מרד. זה מתחיל ביחסי ותיקים צעירים ("טחינת צעירות") וגם, כמו תמיד, בגומיות שבנעלים. חמור מכך, העובדה שהחיילים מרגישים שרק באמצעות מרד הם ישיגו משהו לא מחמיאה למפקדים.

בשבוע שעבר נטשו 14 לוחמים מחטיבת גולני מוצב ברמת הגולן. זאת במחאה על כך שמפקד הפלוגה הרובאית בה שירתו בגדוד 51 בחר להדיח את חברם למחלקה מתפקידי לחימה, על רקע עברות משמעת רבות. לאחר מספר שעות שבו הלוחמים למוצב, שם טופל האירוע על ידי החטיבה. אולם המרד האחרון אינו עומד לבדו. בחינה של 20 השנים האחרונות מלמדת על בעיית משמעת עקבית, כמעט אינטגרלית בחטיבה.

אירועי משמעת בולטים:

  • 1997: 48 חיילים מן הפלוגה המסייעת בגדוד 12 נשפטו ונשלחו לכלא על ידי המח"ט דאז, גדי איזנקוט, לאחר שסירבו להישמע למ"פ, אורן כהן, בטענה כי פגע בזכויות הוותיקים בפלוגה. איזנקוט, שהכיר את הלך הרוח של רובאי החטיבה עוד מן הימים בהם היה מ"מ, לא נענה לפניות הורי החיילים ולאחר המאסר, הדיח את הלוחמים מן החטיבה.
  • 1999: פירוק פלוגה ותיקה בגדוד 51 של גולני בגין מרד שנגע למאבקי לוחמים ותיקים-צעירים בפלוגה.
  • 2003: המח"ט, משה "צ'יקו" תמיר, הורה על פירוק הפלוגה הרובאית הוותיקה בגדוד 13 שכונתה "שליחי השטן" לאחר שורת סירובי פקודה (החיילים, כאילו היו אוהדי כדורגל, זרקו רימוני עשן על משרדי המג"ד והמ"פ). גם כאן זכויות הוותיקים היוו את סלע המחלוקת.
  • 2006: נשפטו 6 לוחמים מן החטיבה על שנטשו מוצב בגבול לבנון במחאה על ביטול הטבות ללוחמים וותיקים.
  • 2007: ברחו עשרות חיילים מגדוד 51 מאימון בצאלים בטענה כי המג"ד, דוד זיני, פגע בהטבות ללוחמים הוותיקים.
  • 2013: נשלחו 13 לוחמים מן החטיבה ל-20 ימי מחבוש לאחר שסירבו לאבטח בסיס ברמת הגולן.

מרד זה בריאות

חיילי גולני לאחר כיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים (צילום: זאב ספקטור, לע''מ).

חיילי גולני לאחר כיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים (צילום: זאב ספקטור, לע"מ).

נראה כי בגולני, כמו בגולני, המרד הוא חלק מהאווירה. אחד ממפקדיה אף אמר בשעתו כי "כל מרד הוא בריאות לחטיבה." בשנות ה-70' נדרש מפקד רובאית ג' בגדוד 51, שמריהו ויניק (שנהרג כמפקד סיירת גולני במלחמת יום הכיפורים), ליידות אבנים על אוהלי מחלקות החיילים שסירבו להתייצב למסדר הבוקר. השיטה הוכחה את עצמה והחיילים התייצבו.

כבר שנים ארוכות שהחטיבה מככבת בצמרת טבלת המשמעת הצה"לית, ולא לטובה. במבט מן הצד נראה שלוחמים ותיקים בחטיבה מתנהגים, כמו במערכון הישן של הגשש, כמי שמאיימים לשרוף את המועדון אם לא תתקבל דרישתם למועדון חדש, אותו יוכלו לשרוף. חלקם אף טיפחו אתוס על-פיו גולנצ'יק טוב הוא כזה שישב בכלא. נראה כי חלק מן הפיקוד הזוטר בחטיבה – ממפקד כיתה ועד פלוגה – השלימו תפקיד בהצלחה רק משום שבחרו להתעלם מנורמות פסולות ביחידות עליהן פיקדו וחלק נתקלו במרד רק משום שבחרו להתעמת עם אתגר זה.

לוחם  גולני בתרגיל ברמת הגולן (צילום: דו

לוחם גולני בתרגיל ברמת הגולן (צילום: דו"צ).

אבל בגולני כמו בגולני, אין רע בלי טוב. לצד בעיות המשמעת בלטה החטיבה לאורך השנים בשדה הקרב, בין היתר בזכות אותם לוחמים שהפגינו את "הקשיחות וההתקפיות שטבועות עמוק בחטיבה", כהגדרת אחד ממפקדיה. בקרב החרמון בלט בני מסס, שהודח בטרם המלחמה לפלוגת המפקדה משום שהיה "עושה הצרות מספר 1" של הגדוד, כמא"גיסט מצטיין וזכה לפרסום בתארו את החרמון כ"עיניים של המדינה". בקרב בינת' ג'בייל היה זה שירן אמסילי שהצטיין כמקלען ואף זכה בצל"ש הרמטכ"ל ולאחר מכן לקח חלק במרד ונטש בסיס. אבל השילוב הזה הביא לכך שהחטיבה נדרשה לשלם מחיר יקר במעבר משגרה פרועה ללחימה שהתבטא בהרוגים ופצועים. כך היה בקרבות החרמון, בחומת מגן, במלחמת לבנון השנייה ובשנה שעברה בעזה. 

מובילי הטבלה

לוחמי חטיבת גולני בתרגיל מוסק  (צילום: דו

לוחמי חטיבת גולני בתרגיל מוסק (צילום: דו"צ).

לא שלא היו מרידות ביחידות אחרות. בשנות השהייה בלבנון התרחש מרד בפלוגה המסייעת בגדוד 202 ולוחמי מחזור אוגוסט 2000 בפלוגה המסייעת שבגדוד 890 נטשו מוצב בעיצומה של הלחימה באינתיפאדה השנייה. כולם, אגב, הודחו לאחר מכן מתפקידי לחימה. בשנת 2013 מרדו לוחמים מגדוד שקד בגבעתי לאחר ש"אולצו" לבצע מטלות שבדרך כלל הוטלו על לוחמים צעירים בפלוגה.

תא

תא"ל גל הירש, אשר כמפקד יחידת שלדג נדרש להתמודד עם מרד בקרב אנשי המילואים ביחידה.

גם יחידות עילית אינן חסינות מבעיות משמעת. בעת שפיקד על יחידת שלדג התמודד גל הירש עם מחאת אנשי מילואים ביחידה שגבלה במרד, בשל שינויים שביצע ביחידה וסגנון הפיקוד שלו. הירש זכה לגיבוי והיחידה בפיקודו זכתה להישגים ובהם צל"ש הרמטכ"ל במבצע "ענבי זעם". בשנת 1999 פרץ מרד בימ"מ כנגד מפקד היחידה דאז, חגי פלג (פדידה). בתורו הגיב פלג (שכסמח"ט גולני היה בין אלו שטיפלו במרד בגדוד 12) בחדות והדיח את כלל המעורבים מן היחידה. כך שזה לא קורה רק בגולני, אבל זה קורה בעיקר בגולני.

הבולדוג, קמיע חיל הנחתים האמריקני.

הבולדוג, קמיע חיל הנחתים האמריקני.

אף שכבר נכתב כאן בעבר אודות הדמיון של החטיבה לחיל הנחתים האמריקני בכל האמור בתוקפנות, גאוות היחידה וביכולת לתפקד היטב במצבים קשים, הרי שבתחום המשמעת לא יכלו להיות יחידות שונות יותר. הנחתים מקדשים את המשמעת, מחנכים לשמירה קפדנית עליה (עד כדי פגיעה בעצמאות המחשבה) ומענישים על כל הפרה שלה בחומרה רבה. הדבר קשור קשר הדוק להיותם צבא מקצועי (שם, בניגוד לצה"ל, לא משרתים "ילדים" אלא חיילים שבחרו בכך). ובכל זאת אי אפשר שלא לתהות כיצד האמריקנים השכילו לשמר את התוקפנות של הבולדוג עם משמעת קפדנית ואילו בצה"ל נותרו עם חטיבה שעליה אמר פעם אלוף כי יש להחזיקה ב"אחסנה יבשה".

דרוש מפקד לבדק בית

מינוי אל"מ ש' למפקד החטיבה עשוי להוות צעד ראשון בכיוון הנכון. בניגוד לרבים מקודמיו בתפקיד (מאז אורי שגיא ב-76') שצמחו כמעט כולם בגולני, ש' לא גדל בחטיבה. הוא שירת בסיירת מטכ"ל בכל התפקידים מלוחם ועד למפקד היחידה, זולת גיחה אחת החוצה כמפקד אגוז, שם זכה בהיכרות (גם אם חטופה) עם חטיבת האם. לכאורה יש משהו תמוה במינוי מפקד מחוץ לחטיבה, שכן יחידה נמדדת גם ביכולתה לגדל את מפקדיה בעצמה. אזי מדוע לבחור בקצין שאינו מכיר את החטיבה וחיל הרגלים "דרך הרגליים"?

מח

מח"ט גבעתי, ירון פינקלמן, יוצא הצנחנים, הובא מחוץ לחטיבה במטרה "לעשות סדר" (צילום: דו"צ).

לאחר המלחמה בקיץ שעבר החליט הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, למנות לחטיבה האחות, גבעתי, מח"ט שצמח מחוץ לחטיבה בצנחנים – במטרה להשליט סדר לאחר שורת תקלות ובעיות שהתגלו בחטיבה (בין שב"יום שישי השחור ברפיח" ובין שבגדוד שבפיקוד חג'בי). שורת האירועים הבעייתית שהתרחשו בשנים האחרונות בגולני, כמו גם חלק מן ה"ברדק" ששרר בחטיבה במהלך "צוק איתן" בקרב בשג'עייה, גם אם לצד גילויי אומץ רב, שמים אותה בנקודה דומה. 

אמת, השירות ביחידת עילית שונה מאוד מן הפיקוד על חטיבת החי"ר הגדולה, על אלפי לוחמיה ולא פחות חשוב מכך על אופיה הייחודי. יתרה מזאת, בגולני, כמו בגולני, לא אהבו אף פעם מפקדים עם כומתה אדומה, ושמחו מאוד שהמח"ט האחרון עם כומתה כזו היה אורי שמחוני יוצא הצנחנים (גם הוא מפקד אגוז) שפיקד עליה ב-74'. אבל כבר היו תקדימים (בגולני מסורת זה חשוב) – ארז צוקרמן, יוצא הקומנדו הימי שהקים את יחידת אגוז.

קצין שכזה לא יהיה שבוי בתבניות ולא יהיה כבול למסורת גולני עד כדי חוסר יכולת לעשות שינוי ולאמץ, לצד שימור הלוחמנות והמקצועיות שטבועות עמוק בחטיבה, גם קוד משמעת נוקשה יותר כפי שקיים בחיל הנחתים. נוכח מצבה של החטיבה מסתמן כי כוונת הרמטכ"ל היא לפתור את בעיית המשמעת בחטיבה בה שירת ופיקד. ש', שפיקד בהצטיינות על היחידה במלחמה האחרונה עשוי להיות התשובה.

בחזרה לוייטנאם\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "חיילים היינו וצעירים" מתאר את אחד הקרבות המרתקים ביותר במלחמת וייטנאם ומדגיש את חשיבות הניידות והגמישות במלחמה כנגד כוחות גרילה. 

"כדי לראות ולשמוע מה קורה, עליך להיות על הקרקע עם חייליך. כדי להחליט ולפעול נכון, עליך לספוג מידע ממקור ראשון" (תפיסתו של סא"ל "האל" מור את הפיקוד הקרבי, עמוד 60).

WEW WERE

"חיילים היינו וצעירים" מאת "האל" מור וג'וסף ל' גאלוויי.

מאז מלחמת וייטנאם לבשו רבים מן העימותים הצבאיים אופי של לחימת צבא מודרני עתיר טכנולוגיה כנגד צבאות גרילה פזורים המנצלים את השטח והאוכלוסייה לטובתם ופועלים בשיטות לוחמה זעירה. כך לחמו האמריקנים באפגניסטן, הרוסים בצ'צ'ניה (ובאפגניסטן). גם צה"ל, מאז מלחמת של"ג, מצא עצמו נתון במלחמות שכאלו. נוכח העובדה כי כאלה יהיו, ככל הנראה גם פני עימותי העתיד יש מה ללמוד מן הניסיון האמריקני בווייטנאם, שכן ברמה הטקטית הצליחו כוחות לנצח כמעט בכל מפגש.

הספר "חיילים היינו וצעירים" (הוצאת צה"ל/ פו"ם – המכון לחקר הטקטיקה והפעלת הכוח, 2006) מאת גנרל הארולד "האל" מור וג'וסף ל' גאלוויי, מתאר מפגש שכזה, בין כוח אמריקני, קל ונייד שפועל בעומק, לבין כוחות עדיפים מצפון וייטנאם. הקרב שהתרחש בעמק יא-דראנג בנובמבר 1965 היה למעשה העימות הראשון בין צבא ארצות הברית לצבא צפון וייטנאם וללוחמים הלא-סדירים של הוייטקונג. בעוד שמור לחם בקרב כמג"ד היה שותפו לכתיבת הספר, גאלוויי, עיתונאי שסופח לגדוד בעת הקרב והפך לחברו. התוצאה מאירת עיניים ומלמדת בהקשר לחשיבות הניידות בשדה הקרב המודרני, בדגש על הלחימה בתוואי הררי, ועל חשיבות הקרב המשולב והסיוע האווירי.

270px-1st_Cavalry_Division_-_Shoulder_Sleeve_Insignia.svg

תג אוגדת הפרשים המוטסת הראשונה, שכוחה בניידותה הגבוהה.

סא"ל "האל" מור, קצין לא שגרתי כפי שהוא מעיד על עצמו, שאף לפיקוד קרבי לאורך כל שירותו בצבא כלוחם ומפקד ביחידות צנחנים וחיל רגלים. בשנת 1964 מונה מור למפקד הגדוד ה-1 בריגמנט ה-7 שבאוגדת הפרשים המוטסת הראשונה שעיקר כוחה בשילוב שבין מסוקי סער לחיל רגלים קל ונייד בביצוע מבצעי איגוף אנכי. "ביום שני, 29 ביוני, בדיוק במועד שנקבע, קיבלתי פיקוד על הגדוד. הייתי בן 42 בוגר ווסט-פוינט מחזור 1945, לאחר 19 שנות שירות, כולל תקופת לחימה בת 14 חודש בקוריאה. בשיחת הפתיחה הקצרה שלי עם החיילים, אמרתי להם כי זהו גדוד טוב, אבל נעשה אותו טוב יותר. "אני אעשה את המיטב", אמרתי לחיילי, ו"אני מצפה מכל אחד מכם שיעשה את אותו הדבר"" (עמוד 38).

375px-Ia_Drang_Infantry_disembarking_from_Helicopterמור אימן את גדודו, הכשיר אותו לקרב והוביל אותו לקרב במתחם "קרני רנטגן" (LZ X-Ray) בווייטנאם. הגדוד בפיקודו נשלח למשימת "חפש והשמד", שבה היה על החיילים לנחות ביעד עליו היתה התרעה כי מתקיימת בו נוכחות אויב, לאתרו ולהשמידו. ביעד, כך נתברר מאוחר יותר, התמקמה חטיבת חי"ר מצבא צפון וייטנאם בת כ-4,000.

size0-army.mil-2007-03-23-151617

המג"ד, האל מור, מדווח בקשר במהלך קרב יא-דראנג, 1965.

הגדוד ביצע נחיתת סער ביעד ומצא עצמו עד מהרה נתון בקרב קשה, כפי שהגדיר את המצב מפקד הגדוד האל מור, "היינו נעולים על טקטיקה של קרב פראי, של תנועה ואש, של קרב הישרדות שבו רק צד אחד מנצח. למפקד בקרב יש שלושה אמצעים כדי להשפיע על הלחימה: אש סיוע – הנוחתת כאן ועכשיו כמבול; נוכחות המפקד בשדה הקרב; השימוש בעתודות והפעלתן" (עמוד 134). ניצחונו של הגדוד בקרב, נוכח עדיפות הכוח הצפון וייטנאמי, הופכת את הקריאה בספר למרתקת.

Weweresoldiers_poster

כרזת הסרט המבוסס על הספר, בכיכובו של מל גיבסון כ"האל" מור, 2002.

אפיזודה משעשעת שהתרחשה לאחר הקרב תפסה את תשומת לבי, כאשר המג"ד מור, מיוזע ומטונף כפי שרק מי שלחם מספר ימים עשוי להיות, ושניים מחבריו לנשק נכנסו למועדון הקצינים במטרה לשתות לחיי חבריהם ופקודיהם שנפלו. המוזג, בשל הופעתם הלא תקינה בלשון המעטה, סירב לשרת אותם. "אז, הניח מור את ה-M-16 שלו על הדלפק. קרנדל ומילס הלכו בעקבותיו, שלפו את אקדחי ה-38 שלהם, והניחו אותם לצידו, ואז מור אמר: 'יש לך בדיוק 30 שניות להניח את המשקאות שלנו על הבר, או שאני הולך לנקות את הבית'. המוזג התעשת, בחר בדרך הנכונה ומזג את המשקאות" (עמוד 227). או אז הגיע לסיומו הקרב על מתחם "קרני רנטגן".

צנחנים מגדוד 890, בתעלת מגן עם טנק-חילוץ תקוע. 1973.

צנחנים מגדוד 890, בחווה הסינית. 1973.

הקורא הישראלי לא יכול להימנע מן ההשוואה עם קרב החווה הסינית. בעוד שב-1965 גדוד חי"ר אמריקני מובחר שלחם בעומק הצליח להפוך את הקערה על פיה ולהביס כוחות אויב עדיפים, הרי שב-1973 הוטס גדוד הצנחנים 890 במסוקים במטרה לטהר את ציר טרטור מציידי טנקים ונקלע למתחם חטיבתי (אם לא למעלה מזה). אף שאין להטיל דופי בגבורת המפקדים והלוחמים, הרי שהצנחנים לא מימשו את השילוב ההכרחי כל כך של החי"ר עם חיל האוויר והסיוע הארטילרי, ונחלצו בעור שיניהם, מבלי לבצע את המשימה. הטענה, הנכונה חלקית, כי בלחימתו סייע הגדוד למאמץ ההטעיה ומנע מן הצבא המצרי לזהות את מאמץ הצליחה אין בה בכדי לנחם.

במהדורה העברית שבידי מופיעה הקדמה מאת מאת אל"מ ירון פינקלמן, שפיקד בשעתו על חטיבת הצנחנים בה אני משרת במילואים, לחיילי ומפקדי החטיבה. בהקדמה מציג פינקלמן את מורכבות הלחימה בעומק. "מחד, הצורך בשיתוף פעולה רב-זרועי, המסה הקרבית החסרה, העובדה כי האויב נמצא בכל היקף הכוח הפועל בעומק ובשלל טווחים, הקשיים בניוד לאחר הנחיתה וכן בקושי לפעול ברציפות ובהמשכיות לאורך זמן. ומאידך, המענה: כוחות נבחרים בעלי כשירויות בסיס גבוהות במיוחד, יכולת מבצעית גבוהה הנשענת על כושר גופני ולחימתי גבוה, לכידות היחידה, שיתוף פעולה עם כוחות אוויר וסיוע אחר ומעל לכל, המענה בדמות איכות המפקדים ואופן פיקודם. פיקוד משימה המתבצע מלפנים" (עמוד 9).

תרגום הספר נהיר ובהיר. המחברים הוציאו מתחת ידם ספר שכתוב למופת ונקרא, אף שמדובר בספר עיון, בנשימה עצורה. הקרב היה לחלק מן המורשת של הכוחות המוטסים האמריקניים והספר אודותיו הפך לקריאת חובה בעבור קציני החי"ר של הצבא האמריקני. מומלץ בחום רב ללוחמי ומפקדי צה"ל, בדגש על חיל הרגלים, לחובבי מדע המדינה וההיסטוריה הצבאית. יש מה ללמוד!!!

(פורסם במקור כטור אורח בבלוג "הינשוף", 02.08.2015)

לוחמה תת־קרקעית: אתגר ישן־חדש | מאת יפתח ש. שפיר וגל פרל

רשומה רגילה

הלוחמה התת־קרקעית אינה חדשה בהיסטוריה האנושית. מנהרות נחפרו לאורך השנים למטרות שונות. בדרך כלל הן היו נשקו של החלש נגד החזק. מנהרות שימשו ברוב המקרים למסתור מפני יריב חזק יותר. משך הזמן הארוך הדרוש לחפירתן הופך אותן לכלי חשוב בידי תושבי המקום, כחלק מפעילות נגד צבא יריב שאינו מן המקום. ניתן להבחין בין מנהרות המשמשות לצורכי מסתור (מנהרות הגנתיות), לבין מנהרות המשמשות נתיב מעבר ממקום למקום. בין אלה ישנן מנהרות הברחה המשמשות להברחת סחורות מעבר לגבולות (כפי שנעשה ברצועת עזה), מנהרות לבריחת אסירים מבתי כלא או מחנות מעצר, וכן מנהרות תקיפה המשמשות להעברת כוחות אל מעבר לקווי היריב, ומנהרות תופת המשמשות להטמנת חמרי נפץ מתחת למתקני היריב (כפי שעשה חמאס).

מבצע ׳צוק איתן׳ העלה את המודעות לבעיית הלוחמה התת־קרקעית ("בעיית המנהרות") לרמה של איום אסטרטגי. אמנם צה"ל נתקל באיום המנהרות זה מכבר, ואף פעל בניסיון להתמודד עם איום זה, אך היקף התופעה כפי שנחשף במהלך ׳צוק איתן׳ הוצג כזעזוע אסטרטגי, או כהפתעה בסיסית שמחייבת התארגנות מקיפה לטיפול בבעיה. לטענת חלק מהמבקרים דרושה אף ועדת חקירה, שתחפש את שורשי המחדל ותעניש את האשמים בכך. במאמר זה תיסקר הלוחמה התת־קרקעית במהלך ׳צוק איתן׳ ולפניו, וייעשה ניסיון להעריך את ההשלכות האסטרטגיות של לוחמה זו.

צה"ל נאבק בממד התת־קרקעי

בהקשר הישראלי־ערבי הופיעה הלוחמה בממד התת־קרקעי פעמים רבות. הנושא אינו חדש, וצה"ל ומערכת הביטחון מתמודדים עם תופעות לוחמה תת־קרקעית מזה שנים רבות, בהיבטים שונים. חזבאללה מיעט לפעול בתווך התת־קרקעי בשנים שבהן החזיק צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון, אולם לעיתים בחר לפעול בדרך זו. כבר כבר בספטמבר 1996 לחם כוח מיחידת אגוז, בפיקודו של ארז צוקרמן, במערך מחילות סבוך של מחבלי חזבאללה בג׳בל סוג׳וד. במלחמת לבנון השנייה השתלט כוח מהיחידה המובחרת ׳מגלן׳ על מערך מבוצר וחפור של חזבאללה בסמוך למוצב ׳שקד׳. בקרב אחרי המלחמה הקים חזבאללה נהרגו שנים מחיילי הכוח וחמישה פעילי חזבאללה. וייתכן שגם מנהרות חדירה מערך מנהרות מסתור ולחימה רחב־היקף בתוך הכפרים, אל מעבר לגבול.

ארגוני הטרור הפלסטיני ברצועת עזה עשו במהלך שנות האנתיפאדה השנייה שימוש רחב במנהרות להברחת אמצעי לחימה ממצרים לרצועה, ולתקיפת כוחות צה"ל בגוש קטיף. צה"ל פעל נגדן במגוון שיטות. בוצעו פשיטות רבות על מנהרות ועד יוני 2004 הושמדו מעל מאה מהן. כן נרכש מחפר תעלות מיוחד, "טרנצ׳ר", ששימש לחפירת תעלה לאורך ׳ציר פילדלפי׳ ברפיח. נחפרו פירים במקומות אקראיים שדרכם הוחדר חומר נפץ בתקווה למוטט מנהרות, נהרסו שורות הבתים הקרובות לציר זה – אולם הבעיה לא נפתרה.

ההערכה הייתה כי חפירת מנהרה נמשכת כשלושה חודשים, ועלותה כמאה אלף דולר. מנהרות כאלו ניתן "להתמים" ולהסוות כך שפתחיהן יהיו בתוך בתים בין היתר וחממות. כמו כן ניתן לחפור מנהרות מבלי להשתמש בהן עד יום פקודה. בין היתר בלטו מנהרת התופת במוצב ׳טרמית׳ של צה"ל, שם נפצעו שלושה חיילים בספטמבר 2001, מנהרת התופת במוצב ׳אורחן׳ של צה"ל ביוני 2004 ,שם נהרג חייל אחד ונפצעו חמישה חיילים, ותקיפת מוצב ׳נקודת האימות המשותף׳ (JVT (ברפיח בדצמבר 2004 חמישה חיילים, באמצעות מנהרת תופת רבת־עוצמה ופיגוע חדירה, שם נהרגו חמישה חיילים ונפצעו שישה נוספים, במה שנחשבה כתקיפת המנהרות הקשה ביותר של אותה תקופה. מנהרת התקיפה הידועה ביותר של חמאס, שפִתחה היה כמאה מטרים בתוך שטח ישראל בסמוך למעבר ׳כרם שלום׳, היא זו שממנה הגיחה חוליית מחבלים ב־25 ביוני 2006 שהרגה שניים מחיילי צה"ל וחטפה את החייל גלעד שליט לתוככי רצועת עזה. באוקטובר 2006 השמידו כוחות צה"ל 13 מנהרות הברחה בציר פילדלפי. בנובמבר 2007 השמיד צה"ל תשתית מנהרות שהוסוותה בתוך חממת עגבניות, ונועדה למטרות פיגוע בנתיב־העשרה ובקיבוץ ארז. בנובמבר 2008 פעל גדוד סיור של צנחנים בפיקודו של ירון פינקלמן במסגרת מבצע ׳אתגר כפול׳. הכוח הרג שישה מחבלים והשמיד פתח מנהרה שהוסווה בתוך מבנה במרחק כ־300 מטרים מגדר המערכת של הרצועה. לאורך התקופה שכללה את המבצעים ׳עופרת יצוקה׳ ו׳עמוד ענן׳ לא נרשמה פעילות ניכרת בתחום הלחימה במנהרות, אולם בנובמבר 2013 השמידו כוחות צה"ל שתי מנהרות חדירה. במארס 2014 השמיד צה״ל מנהרת חדירה נוספת. הלוחמה במנהרות החלה עוד לפני ההכרזה על מבצע ׳צוק איתן׳, במהלך ההסלמה שהתחוללה בעקבות מבצע ׳שובו אחים׳. ב־6 ביולי, בתגובה לירי רקטות מרצועת עזה, ביצע צה"ל פעולה מונעת נגד מנהרת חדירה באזור רפיח, שהביאה למותם של שישה פעילי חמאס. כתוצאה מכך הגביר חמאס את קצב שיגורי הרקטות, החריף את ההסלמה והביא לכך שב־8 ביולי פתח צה"ל במבצע ׳צוק איתן׳. ב־17 ביולי סוכל ניסיון פיגוע באמצעות מנהרת חדירה שממנה הגיחו 13 מחבלים בקרבת קיבוץ סופה – אירוע שהוביל לפתיחת השלב הקרקעי במבצע. במהלך השלב הקרקעי עסקו צוותי קרב חטיבתיים שכללו כוחות רגלים, שריון והנדסה קרבית באיתור, בחשיפה ובהשמדה של מנהרות החדירה ושל מנהרות לחימה בתוך הרצועה. 

במהלך המבצע ביצעו פעילי חמאס והג׳האד האסלאמי מספר פיגועים בשטח ישראל באמצעות מנהרות חדירה. בין היתר תקפו המחבלים מגדל ׳פילבוקס׳ של צה"ל בקרבת נחל־עוז והרגו חמישה חיילים. ב־1 באוגוסט הפר כוח חמאס את הפסקת האש, הרג שלושה חיילים מחטיבת גבעתי ונמלט באמצעות מנהרת לחימה לרפיח כשבידיו גופתו של אחד מהם, סגן הדר גולדין. בסך הכול הושמדו 34 מנהרות חדירה ששימשו את חמאס. המנהרות שאותרו על ידי צה"ל במהלך ׳צוק איתן׳ היו מורכבות – עם מספר פירי כניסה ויציאה. גם ציר המנהרה העיקרי היה לעתים מפוצל, או בעל צירים עיקריים מקבילים. מסיבה זו הטיפול בהן היה מורכב.

לוחמה נגד מנהרות

הפעילות נגד המנהרות נחלקת לפעילות לאיתור ולפעילות בעקבות חשיפת מנהרה. בשל האופי הסמוי של המנהרה, לאיתורה יש חלק נכבד מאוד במאבק.

איתור המנהרה יכול להתבצע במהלך חפירתה, תוך ניסיון לזהות את הפעילות (בעיקר רעשים שנובעים מתהליך החפירה), או לאחר מכן, כשהמנהרה דוממת וממתינה להפעלתה – תהליך קשה הרבה יותר.

יש להבחין בין איתור מנהרות בשלב בנייתן לבין איתורן לאחר מכן. השיטות לאיתור מנהרות בשלב בנייתן מסתמכות בדרך כלל על ניסיונות לאתר את הרעשים הנלווים לחפירה, באמצעות מערכי מיקרופונים תת־קרקעיים רגישים (גיאופונים). לאחר שמנהרה נחפרה, אי־אפשר להסתמך על רעשי הבנייה, ויש לנסות לאתר את החללים במעבה האדמה בשיטות שונות. לשם כך נוסו מכ"מים חודרי קרקע, וכן שיטות שונות המבוססות אף הן על מערכי גיאופונים, המנסים לאתר את מבנה הקרקע באמצעות ניתוח גלי קול יזומים – הן על ידי פיצוצים והן על ידי פטישים מכניים המייצרים גלי קול. נוסו גם שיטות כגון שימוש בחיישנים המבוססים על סיבים אופטיים, מיפוי שינויים בקרינה האינפרא־אדומה של הקרקע ומדידות מיקרו־כבידה – חיישנים המנסים לאתר שינויים זעירים בכבידת כדור הארץ.

כל השיטות הללו עדיין בחיתוליהן בתחום איתור מנהרות. מכ"מים חודרי קרקע מסוגלים כיום לאתר עצמים בעומק של מטרים ספורים בלבד, בעוד המנהרות עשויות להיות בעומק של עשרות מטרים.ה על צה"ל לבנות יכולת לגייס ולרכז כוחות שתאפשר לו לעשות בדיוק את זה.

בעיה דומה קיימת עם מערכי גיאופונים. מערכים כאלה משמשים מזה שנים רבות גיאופיזיקאים, במאמציהם למפות שכבות גאולוגיות ולזהות מרבצי מחצבים. הבעיה היא שכל השיטות מתבססות על מדידות המושפעות מאין־ספור גורמים, שיש לבודדם. הגיאופונים רגישים לרעשי רקע, וכל תנועה על פני הקרקע יוצרת גלי קול שנקלטים בהם. בנוסף, התוצאות תלויות במידה רבה במבנה הקרקע ובשינויים בשכבות הקרקע. מזג האוויר ומידת רטיבות הקרקע משפיעים אף הם.

כל המערכות המוצעות מתבססות על מערכים גדולים של חיישנים, ובמרכזן תוכנות מחשב לניתוח הממצאים. אולם מתברר שהאלגוריתמים המשמשים לזיהוי שכבות גיאולוגיות בעומק של מאות מטרים אינם מתאימים לאיתור חללים בעומק של עשרות מטרים. האתגר הגדול של מפתחי המערכות הוא לפתח את האלגוריתמים הדרושים לאיתור חללים קטנים בעומק של עשרות מטרים בכל סוג קרקע, ותוך נטרול כל הגורמים המפריעים האחרים. זוהי בעיה קשה וטרם נמצא לה פתרון – לא בארץ ולא במקומות אחרים בעולם (במיוחד עוסקת בכך מחלקת הגנת המולדת בארצות הברית, המתמודדת עם מנהרות הברחה בגבולה עם מקסיקו. יצוין כי על אף ההשקעות האמריקאיות הגדולות בתחום – נושא המנהרות שם אינו מהווה איום באותו סדר גודל כמו בישראל).

כבר בשנת 2007 התריע מבקר המדינה בדו"ח שלו לשנת 2006 ,כי "משך למעלה מעשרים שנה עושים הפלסטינים שימוש במנהרות לצורכי הברחה, בעיקר בין מצרים ועזה. שימוש זה החריף מאוד בשנים האחרונות והיה לאיום אסטרטגי". בהמשך מציין המבקר כי מאמצים הנדסיים החלו כבר בשנת 1990 ,והוא מונה שלוש מערכות שונות שהוחל בפיתוחן. עד כתיבת דו"ח המבקר לא נשאו מאמצים אלה פרי.

בהמשך פותחו מערכות נוספות. כך, בראשית שנת 2012 פורסם דבר קיומה של מערכת בשם ׳מספר חזק׳, שהייתה כוונה למקם אותה על גבול רצועת עזה. אולם גם כיום, עדיין לא קיימת מערכת מבצעית אפקטיבית. מערכת נוספת נמצאת בפיתוח, ובשנתיים האחרונות הושקע בה כסף רב.

כבר בראשית שנות האלפיים הקים צה"ל את פלגת ׳סמו"ר׳ (סליקים ומנהרות) ללוחמה במנהרות, אשר שולבה ביחידת המובחרת של חיל ההנדסה ׳יהל"ם׳. היחידה מאומנת ומצוידת באמצעים לפעול בתוך מנהרות, וביניהם מערכות קשר ונשימה. למעשה מעדיף צה"ל שלא להיכנס למנהרות שאותרו, אם הדבר ניתן, שכן בתוך מנהרה אין לצד התוקף שום יתרון. כשירות זו נועדה לתרחיש שבו נחטף חייל, ולחלופין, לתקיפת מוצבי פיקוד ושליטה תת־קרקעיים של האויב. מן הרגע שאותרה מנהרה פעלו כוחות צה"ל לבידוד שטח הפעולה ולאיתור פירים והסתעפויות שלה. כוחות ההנדסה הייעודיים הטמינו חומרי נפץ במטרה להשמיד את המנהרה. במהלך מבצע ׳צוק איתן׳ ננקטו מספר שיטות להשמדת מנהרות, ובהן הפצצתן מן האוויר באמצעות פצצות JDAM (מהלך שכּונה "דרילר קינטי"), שימוש במים על מנת להביא לקריסת המנהרה ושימוש בחומר נפץ נוזלי באמצעות מערכת ייעודית המכונה "אמולסה". בנוסף, יחידות העילית של צה"ל הוכשרו להילחם בתוך המנהרות, כמעין יחידות "עכברושי מנהרות". בדיעבד התברר לצה"ל כי הפצצת פירי המנהרות שאותרו מן האוויר הקשתה על איתור המנהרות.

סיכום ומסקנות

חשיפת המנהרות זוהתה כאיום אסטרטגי, והרושם שנוצר הוא שזה האיום החמור ביותר מבחינתה של מדינת ישראל. בעקבות זאת עלו טענות על כשל אסטרטגי של מערכת הביטחון, ואף דרישות להקמת ועדת חקירה. אין ספק שבעיית המנהרות חמורה מאוד. צודקים האומרים שהיה על מערכת הביטחון להקדיש מאמצים מרוכזים יותר למציאת פתרון לבעיה – בעיקר אמורים הדברים בצורך שהיה קיים מזה זמן רב להקים גוף ייעודי לפתרון הבעיה שירכז את המאמצים, ולהעניק לגוף זה סמכויות ותקציבים. עם זאת, אי־אפשר לטעון שלא נעשה דבר. נעשו מאמצים לפתור את בעיית איכון המנהרות, ואף על פי שהם כשלו בסופו של דבר – אין להתעלם מהם. לפחות ארבע מערכות שונות פותחו בהשקעה כספית ניכרת – אך הן כשלו בניסיון לאתר את המנהרות. הדבר רק מעיד על הקושי הרב בפתרון הבעיה.

עם זאת, על אף ההד הציבורי האדיר שבעיית הלוחמה התת־קרקעית זכתה לו, אין זאת אומרת שבעיית הלוחמה התת־קרקעית היא אכן האיום האסטרטגי מספר אחת על מדינת ישראל. זהו אופן לחימה אחד מני רבים. השקעה גדולה בפיתוח אמצעים לאיתור מנהרות תבוא בהכרח על חשבון השקעות אחרות.

הנושא נמצא כיום בכותרות, אך בחשיבה ארוכת־טווח יש לשקול היטב את הדברים. השקעה נבונה חייבת לשמור על האיזון בין השקעות בהגנה לבין השקעות בהתקפה (והפעילות נגד המנהרות היא הגנתית בהכרח), וגם בתחום הגנה – יש לשמור על איזון בהשקעת משאבים בין כל האיומים הקיימים.

יפתח ש. שפיר הוא ראש תוכנית צבא ואסטרטגיה עומד בראש פרויקט המאזן הצבאי במזרח התיכון במכון למחקרי
ביטחון לאומי.

גל פרל עוזר מחקר בתוכנית המאזן הצבאי במזרח התיכון ומתמחה בתוכנית צבא ואסטרטגיה.
(המאמר פורסם במקור במזכר "'צוק איתן' – השלכות ולקחים" בעריכת שלמה ברום וענת קורץ, הוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי, 2014. הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)