פשיטות מעבר לגבול יחזקו את תחושת המסוגלות של כוחות היבשה, אך הן חייבות לשרת אסטרטגיה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

החלטת הרמטכ"ל להדיח את מרבית המפקדים בחטיבת הצנחנים שמעורבים בתאונת האימונים בנחל חילזון נכונה ומידתית. אך הדרך להחדיר תחושת מסוגלות בכוחות הלוחמים היא באמצעות אימונים שמדמים מלחמה ופעולות מעבר לגבול, בתנאי שהן משרתות אסטרטגיה ברורה.

השבוע הוצג לרמטכ"ל כוכבי תחקיר מותו של סמל אביתר יוספי, במהלך ניווט בדד במסגרת שבוע מסכם פרט של גדס"ר צנחנים בנחל חילזון. הרמטכ"ל כתב בסיכום התחקיר כי התוצאה הטרגית מקורה "בסדרת תקלות ושגיאות בהכנת האימון ובאופן מימושו תוך התנהגות לא מקצועית של כל שרשרת הפיקוד והתנהגות לא ערכית של חלק משרשרת הפיקוד". עוד הדגיש כוכבי כי "הביטוי המרכזי לאחריות מפקדי צה"ל לחיי אנשיהם הן המקצועיות והדייקנות שבהן עליהם לגשת לביצוע כל משימה קטנה או גדולה, בשגרה או במלחמה". באירוע הנידון, קבע, לא נהגו המפקדים בהתאם לכך, ולהתנהגות ולתקלות הנובעות מאי הקפדה על פקודות, ומחוסר מקצועיות ומשמעת אין מקום בצה"ל.

בתקשורת נכתב לא מעט על כך שהרמטכ"ל יחוש לא נוח לדון לחומרה את המעורבים בתקלה הזו שבסופה נהרג חייל בתאונת אימונים, משום שמדובר בחטיבת הצנחנים, בה עשה את עיקר שירותו ועליה פיקד. נראה שלא כך הדבר. כוכבי קבע שמפקד גדוד הסיור, סא"ל ישי רוזיליו, מפקד המגמה, רב-סרן, מפקד הפלוגה, סגנו ומפקד הצוות יודחו. מינויו של רוזיליו לסגן מפקד החטיבה בוטל. גם מפקד החטיבה, יקי דולף, לא יצא פטור ונרשמה לו נזיפה פיקודית. בסך הכל נראה שהרמטכ"ל החליט לחתוך ולנצל את התקלה בכדי לשדר מסר לצבא וניצל את ההזדמנות טקס חילופי מפקדי המכללות בכדי לחדד את המסר ולהבהיר כי "העשייה אינה כרוכה רק במילוי פקודות והוראות, היא גדושה בחופש פעולה, שיקול דעת, יצירתיות ויוזמה שמקדמים ביצוע ומחוללים שיפור ויש לעודד אותן בכל דרך". במקרים שבהם שיקול הדעת היה שגוי, אמר, "נתחקר, נלמד ונגבה את המפקדים".

ככלל, הנחת העבודה שהדחת האחראים לכשל תפתור את הבעיה, מתבררת כמוטעית לרוב. לא פעם הכשל הוא מערכתי הרבה יותר משהוא פרסונלי, והצבא מפסיד מפקדים טובים שמוטב היה להוסיף ולעשות שימוש בכישוריהם ובלקחים שלמדו משיעור קשה. ההחלטה שלא להדיח את מפקד יחידת מגלן (שהיה חדש בתפקידו), למשל, לאחר שלוחם נפצע קשה כתוצאה מכך שקפץ מרכב לשיח, היא דוגמה לכך. הפעם, לאור העובדה שהצוות שתחקר את התקלה בנחל חילזון מצא כ-30 תקלות בתכנון האימון, באישורו ובביצועו, נראה שלא היה מנוס מהדחות. אך מוטב לא להפוך זאת לכלל אצבע. הרמטכ"ל עצמו נחלץ מחרב ההדחה לאחר אירוע מבצעי קשה, חטיפת גלעד שליט, ונראה כי צה"ל רק הרוויח מכך. 

מימין: מח"ט הצנחנים, אל"מ יקי דולף, (צילום: דו"צ).

מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ יקי (יעקב) דולף, עשה בה את כל שירותו מאז התגייס לגדוד 890 בשנת 1994. הוא היה מפקד פלוגה בגדוד 890 בשלהי שנות השהייה בלבנון, קצין אג"ם חטיבתי במלחמת לבנון השנייה, ומפקד הגדוד בלחימה בעזה במבצע "עופרת יצוקה". בהמשך השנה יחליף אותו אל"מ יובל גז, שעשה את מרבית שירותו ביחידת מגלן, לצד גיחות לתפקידי פיקוד בחטיבת הצנחנים, ופיקד עליה במבצע "צוק איתן". דולף נחשב למפקד מוכשר ויתכן שהנזיפה הפיקודית שספג לא תפגע בקידומו. מנגד, סביר ששרשרת התקלות שמצא צוות התחקיר, כמודל לאופן שבו אין לעשות דברים, ובעיקר מותו המיותר של יוספי, ילכו אתו הלאה. במקרה כזה הצבא ירוויח מפקד ששגה, למד מכך ויילמד אחרים. למרות הטרגדיה אימונים בצנחנים וביחידות הקרביות בכלל נועדו לדמות מלחמה, והם כוללים ממד של סיכון (תחת פיקוח ובקרה) כי כזו המלחמה.

הפשיטה כבונה כוח ורוח הלחימה

במאמר שפורסם בסוף השבוע שעבר ב"מעריב", זיהה הפרשן הביטחוני הוותיק אלון בן דוד בעיה חמורה באופן שבו תופס צה"ל את המושג ניצחון וקבע כי הפיקוד הבכיר שלו מגלה הססנות בהפעלת כוחות היבשה. בן דוד ציטט מאמר שכתבו מפקד מרכז דדו, תא"ל (מיל') ד"ר מאיר פינקל, ורס"ן אריאל הירש שקבע ש"צה"ל הוא אלוף הפשיטות בדימוס". יש אמת בדברים. אמנם, יחידות העלית של צה"ל פועלות כל העת במבצעים חשאיים, אך יחידות אלו אינן עיקר הצבא, רחוק מכך. הפעולות שהן מבצעות חיוניות לביטחון הלאומי של ישראל אך אינן משפיעות על הלך הרוח של הצבא כולו. להפך. כשמעבר לגבול פועלים רק חיל האוויר וכוחות מיוחדים כמו סיירת מטכ"ל והשייטת המסר לכוחות היבשה הוא שתפקידן מסתכם בביטחון שוטף, שיטור בשטחים ויתכן, רק יתכן, בתמרון קרקעי מוגבל במערכה הבאה. 

"דמיינו מה הייתה עושה פשיטה של חטיבת הקומנדו על שדה התעופה האיראני ב־T4 שבסוריה לביטחון העצמי של צה"ל. פשיטה שהייתה משמידה את הכוחות האיראניים שם, אולי אפילו חוזרת עם הציוד שלהם, ומה היא הייתה עושה לדימוי של ישראל בסביבה. או גדוד צנחנים שהיה משתלט על שיירת נשק שמיועד לחיזבאללה, מביאה אותה לישראל ופורשת את הטילים המדויקים לעיני כל העולם", כתב בן דוד. והנה, כשהעלה רעיונות שכאלו בפני מפקדי שדה, הם הסתכלו עליו כאילו השתגע. "הצנחנים שידעו לגנוב מכ"ם שלם ממצרים לפני 50 שנה, או להשמיד סכרים ותחנות כוח, מסתכלים היום על גבולות ישראל כאילו הם בלתי עבירים".

מימין: מפקדי גדוד הצנחנים שהשתלט על המכ"ם המצרי, הסמג"ד דורון רובין והמג"ד אריה צידון, לאחר הפעולה, (מקור: צילום מסך).

בינואר האחרון התקיים יום עיון לזכרם של קציני סיירת מטכ"ל סא"ל עמנואל מורנו ואל"מ דרור ויינברג באוניברסיטת בר-אילן. אלוף פיקוד המרכז לשעבר, רוני נומה, שציין שגם הוא "צנחן גאה", אמר אז כי האתגר שמונח לפתחו של מפקד הקרבי הוא "לגרום לחיילים להאמין שהם מסוגלים לגבור על האויב, כשאומרים להם לעשות משהו שהם לא תכננו אותו". יתרה מכך, אמר האלוף, כי "כשירות זה היכולת של יחידה לבצע באופן איכותי, משימה שהיא לא תכננה", כלומר לאחר שהמשימה שאליה התכוננה שונתה, מצב שקורה תדיר במלחמה. לצד אימונים מציאותיים (גם מן הסוג שבהם מצא את מותו סמל יוספי, אך תחת הקפדה נאותה על נהלים ופקודות), משמשות הפשיטות, לצד הרווח המבצעי שגלום בהן, גם לבניין הכוח, להכשרת המפקדים ולהחדרת תחושת המסוגלות והתעוזה בהם ובלוחמים. "הכוחות שהביאו את המכ"ם ממצרים היו מגדוד הנח"ל המוצנח, ואף אחד לא קרא להם אז "יחידה מיוחדת". הם היו "סתם" צנחנים מקצוענים (במובן הטוב של המילה) שידעו לבצע נוהל קרב בזמן קצר ולהוציאו לפועל בהצלחה", כתב בשעתו אל"מ (מיל') רן בג במאמר ב"מערכות". תחושת ביטחון כזו ביכולת, נשענת בהכרח על ניסיון קודם שנצבר בפשיטות קודמות. אבל זה לא תקף רק למבצעים המיוחדים. הרוח שנבנתה בפעולות ההן, באה לידי ביטוי גם בנכונות לבצע מהלכים עתירי סיכונים כמו צליחת התעלה ב-1973.

השיטה עובדת אצל המטרה ולא הפוך

הצורך לגלות תעוזה גם על הקרקע, אם כן, חשוב עד מאוד לצבא. אבל ראוי להתייחס גם לממד האסטרטגי. הכי קל להיות נוסטלגי ולומר שפעם הצבא היה טוב יותר, אבל האמת היא שסיבה נוספת שבגללה בוצעו הפשיטות היא שלצה"ל לא היו אמצעים אחרים, ובהם חימוש מונחה מדויק שנורה מן האוויר, לבצע את המשימה. היום, כשיש לו, ההתלבטות קשה בהרבה. למה לשלוח כוח קרקעי למקום שאליו אפשר לשגר טיל? יתרה מכך, לכישלון שבפשיטות שכאלה עשויה להיות ההשפעה ההפוכה על הכוחות, אך בעיקר על מי שאמורים לאשר את הפעולות, בדרג הצבאי והמדיני הבכיר. פינקל והירש ציינו במאמרם את פשיטת השייטת הכושלת באנצרייה ב-1997 ככזו ש"מהווה כנראה חוויה מעצבת" עבור מקבלי ההחלטות. הפשיטה היא שיטה, והשיטה משרתת את המטרה ולא להפך. בן דוד התעלם במאמרו מכך שפשיטות מהסוג שהציע עשויות כמעט שבוודאות להביא להסלמה. אם המטרה היא להגיע לעימות ישיר עם איראן ושלוחתה, חזבאללה, הרי שיש בכך היגיון. אך אם לא, וישראל חותרת לפגוע בהתבססות האיראנית בצפון מבלי להתעמת אתה, אזי יש לשאול האם בהצעות אלו אין בבחינת זנב שיקשקש בכלב, מבלי לשרת את המטרה האסטרטגית.

החזית הדרומית ברצועת עזה, לעומת זאת, היא סיפור אחר לגמרי. בשנות החמישים ניצל הרמטכ"ל דאז, משה דיין, את פעולות התגמול ככלי לעיצוב צבא התקפי. אך גישה זו היתה רק נדבך באסטרטגיה כוללת שחתרה לעימות רחב עם מצרים. הפשיטות שביצעו כוחות הצנחנים בפיקוד אריק שרון, קידמו את פריצת המלחמה, בה רצתה ישראל. גם עתה, מצויה ישראל במציאות ביטחונית מתוחה מול החמאס, והערכת אמ"ן לשנת 2019 היא שהארגון שואף להגיע לעימות עם ישראל. במצב שכזה עשוי הפיקוד הבכיר של צה"ל לראות בפשיטה הקרקעית של כוחות "רגילים" מהחטיבות הלוחמות, כהזדמנות ולא רק כאותו כלי בארגז הכלים שמוטב להימנע ממנו. 

חטיבת הצנחנים מהווה סמן ימני בצה"ל לרמת ביצוע, לתעוזה ולנחישות, עוד מתקופת פעולות התגמול בשנות החמישים. מפקדיה, כמו גם מפקדי שאר היחידות באוגדה 98, צריכים להיות תאבי פעולה, ממש כפי שמצטייר מפקד חטיבה 7, אל"מ רומן גופמן, בדברים שאמר לרמטכ"ל איזנקוט ובמכתב שפרסם ללוחמיו אודות חתירה למגע. כבר היו בצה"ל מפקדים ש"התנחלו" בלשכות אלופי הפיקוד בדרישה לפעול. סביר שלא בכל חזית ובכל תנאי הם יקבלו אישור לפעול, אך השאיפה הזו היא נשמת אפו של צבא לוחם. על הרמטכ"ל כוכבי ועל קצינים בדרג השדה, ובהם המח"טים דולף וגז, מוטל לכונן את הרוח הזו ולחתור למגע עם האויב, מעבר לגבול, על הקרקע, כשהדבר נדרש ומתאפשר. יש לכך ערך, הן ביצירת הרתעה בקרב האויב, והן בהקניית תחושת מסוגלות והעזה לכוחות המבצעים ולצבא כולו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 13.03.2019)

 

מודעות פרסומת

"כוהן משוח מלחמה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרב רונצקי שנפטר השבוע היה אולי הרב הצבאי הראשי הבולט והמשפיע ביותר מאז שלמה גורן. בין שתמכו בו ובין שביקרו אותו, אי-אפשר היה להישאר אדיש לרב (והקצין הבכיר) שחזר בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים

הרב הצבאי הראשי, האלוף שלמה גורן, תוקע בשופר בכותל המערבי במלחמת ששת הימים, (מקור: ויקיפדיה).

השבוע נפטר הרב הצבאי הראשי (רבצ"ר) לשעבר, תא"ל (מיל') אביחי רונצקי, מי שהיה ככל הנראה הרב הצבאי הראשי הבולט ביותר בתפקיד מאז האלוף שלמה גורן. שלא כמו קודמיו היה רונצקי חילוני שחזר בתשובה וקצין קרבי במילואים, ששימש כראש מטה חטיבת שומרון, ובדומה מאוד לאלעזר שטרן כקצין חינוך ראשי, ספג רונצקי ביקורת מימין ומשמאל על מהלכיו והתבטאויותיו כרבצ"ר. נראה שהיתה לו עמדה בכל עניין (צבאי או לא), והוא לא חשש להביע אותה. הרבנות הצבאית בתקופתו גם לא הסתפקה בתפקיד "נגד כשרות בכיר" ואנשיה, בהובלתו, עסקו בחינוך ובהרצאות על גבורה יהודית וחשיבות הדת לכוחות הלוחמים. בקיצור, אי אפשר היה להישאר אדיש אליו.

המ"פ החילוני מסיירת שקד

רונצקי גדל בחיפה ולמד בפנימייה הצבאית בבית הספר הריאלי, במחזור ט"ו בו למדו גם האלוף דורון אלמוג (מיל') והעיתונאי לשעבר אביחי בקר. בתחילה התגייס לקומנדו הימי, אך באמצע המסלול עבר לצנחנים. במלחמת יום הכיפורים שימש כמפקד פלוגה בסיירת שקד ולחם בסיני. לימים כתב כי בטרם המלחמה, "עסקה פלוגה ה' של סיירת שקד, שעליה פיקדתי בתעסוקה מבצעית לאורך חוף מפרץ סואץ". התחושה, סיפר, היתה שאין בסך הכל ממה לחשוש והוא ואנשיו ניצלו את הזמן הפנוי לדיג וטיולים בסיני.

רונצקי, כמ"פ בסיירת שקד, (מקור: פייסבוק).

המלחמה נחתה עליו כרעם ביום בהיר בבוקר ה-6 באוקטובר, כאשר הבחין ב"מבנה גדול של מטוסים מתקרב לעברנו מכיון התעלה. הערתי את תשומת לב המפקד לכך שסוג המטוסים אינו מוכר לנו, ואכן היו אלה מיגים מצריים", שתקפו את הגזרה. הפלוגה של רונצקי נדדה במרחבי סיני ולמחרת, כתב, "חברה אלינו פלוגת המסלול של גדוד 890 בפיקודו של עמנואל בן ישי (בנישו) הי"ד מניר עציון. בסיוע שני מסוקי בל תקפנו כוח קומנדו גדול שהתמקם על שתי שלוחות שהיו משני צדי ואדי ע'רנדל, מדרום לראס-סודר". המלחמה היוותה קו פרשת מים עבור רונצקי, שחזר בעקבותיה בתשובה ונעשה לרב, ולמעשה עבור כל מחזורו מהפנימיה הצבאית. הם, שבטרם גיוסם כתבו "להתראות בישיבות המטכ"ל" בספר המחזור, איבדו שישה מחבריהם בקרבות. למטה הכללי הגיעו רק אלמוג, שעשה את המלחמה כמ"פ צנחנים, ומאוחר יותר רונצקי כרבצ"ר.

לתפקיד הרב הצבאי הראשי הוא מונה מספר חודשים לאחר מלחמת לבנון השנייה בידי הרמטכ"ל, דן חלוץ, ובהמלצת ראש אכ"א דאז, האלוף אלעזר שטרן, במטרה להתמודד עם השבר שחוללה ההתנתקות בין הצבא לציונות הדתית. שלא כמו קודמו, הרב ישראל וייס, הביע באותה תקופה רונצקי, שכיהן כראש הישיבה הגבוהה בהתנחלות איתמר בה התגורר, עמדה עקבית ומוצהרת כנגד סירוב פקודה. עמדה אמיצה בהתחשב במקום מגוריו ובסביבתו האידאולוגית. בניגוד לכלל הרבנים ששימשו בתפקיד לפניו (מאז הרב גורן) היה לרונצקי רקע קרבי נרחב והוא ראה את עצמו כ"כוהן משוח מלחמה", שעליו לספק סיוע רוחני, ערכי ומורלי לכוחות הלוחמים.

הרבצ"ר הבולט ביותר מאז הרב גורן

משמאל: הרמטכ"ל חלוץ מעניק דרגת תא"ל לרבצ"ר הנכנס, רונצקי, (מקור: דו"צ).

ואכן, כרבצ"ר היה רונצקי שונה מאוד מקודמיו ועסק בתודעה יהודית ורוח לחימה הרבה יותר מאשר בדיני כשרות והלכות שבת. כך למשל, החזיר לשירות רבנים שבעברם שימשו כמפקדים קרביים, ובהם הרב אייל קרים, קצין צנחנים שפיקד בעבר על הסיירת החטיבתית ולימים הרבצ"ר הנוכחי, והרב צדוק "דוקי" בן-ארצי, נווט קרב בחיל האוויר. תחת רונצקי שימש בן ארצי כראש ענף תודעה יהודית, שעסק (לא ברור מדוע) בערכי מוסר לחימה והתחרה בהצלחה מרשימה בחיל החינוך על תשומת ליבן של היחידות. הפעילות הזו כלל הרבה מאוד היבטים מיסיונריים באופיים. משה טור-פז, שפיקד על גדוד צנחנים במילואים, אף כתב בפייסבוק השבוע, בפוסט שנועד לשבח את רונצקי, כי לעיתים "חטאו אנשי תודעה יהודית בעודף מסרים דתיים על חשבון מסרים יהודיים".

בנוסף התבטא רונצקי בחריפות כנגד שירות נשים וגם כנגד הקהילה הגאה. לימים, כך עולה מהתבטאויות שלו בתקשורת, מיתן את דעותיו. ממתקפת הרבנים על הרמטכ"ל איזנקוט, למשל, בנושא שירות נשים והגדודים המעורבים הוא סלד. צריך לומר ביושר שהרבנות נכנסה לתוך ואקום שהותיר חיל החינוך. קצין חינוך ראשי (קח"ר) דאז, תא"ל אלי שרמייסטר, אמנם ניסה לבלום את פעילות הענף לתודעה יהודית, ובאכ"א נקבעו הגדרות וגבולות גזרה ברורים יותר בין הרבנות הצבאית לחיל, אבל בפועל לא הרבה השתנה. לא מן הנמנע שתחת קצין חינוך ראשי אחר, שדומה יותר באופיו לקח"ר אלעזר שטרן, החיל היה פחות פאסיבי ודריסת רגל של הרבנות היתה פחותה. אבל מאז שטרן (כמו גם לפניו) לא ששו במטכ"ל למנות לתפקיד קצינים בולטים מליבת הצבא הקרבי. יתכן שאחרי רונצקי וקרים כך יקרה גם ברבנות הצבאית.

רונצקי עצמו, במקום לבדוק את המטבח, קיים שיחות אין ספור עם מפקדים וחיילים, בעיקר ביחידות הלוחמות, במטרה לשכנע אותם שמה שהם עושים זה חשוב, רץ אתם על הג'בלאות, נכנס אתם מתחת לאלונקה. לימים סיפר כי "שקע בית האלונקה שנוצר אצלך כחייל צעיר לא עובר גם בגיל שלי". בשיחות עמם נהג לבקש מהמפקדים לדמיין איך היו חשים בשבוע השלישי למלחמה, כאשר שליש מהחיילים בפלוגה נפגעו, והם עייפים, רעבים, מותשים. הכוח נתקל, ואז, סיפר הרב, שנהג לשאול את החיילים "מה מוציא אותך עכשיו קדימה? לפעמים יושבים רק על זה שעתיים-שלוש. אתה יוצא עם החיילים שלך לקרב, יש לך דקה איתם לפני שיוצאים קדימה. מה אתה אומר להם בדקה הזאת? התפקיד של מפקד ברגע הזה הוא עצום".

בשיעור שהעביר בישיבת ההסדר שבקרני-שומרון ב-2009 סיפר על מפגש היה לו בתרגיל לילה, בחורף המקפיא של צאלים, עם מפקד גדוד סיור. "למה אתה בצבא?" שאל אז רונצקי את המג"ד, "נשוי, אב לשלושה, בוגר תואר שני, עם יכולות שכל חברה בשוק האזרחי הייתה חוטפת אותו בתנאים הרבה יותר טובים מאלו שהצבא יכול להציע לו". לאחר מחשבה השיב המג"ד כי "דווקא כשאני נמצא במצבים קשים, מצבים שכל מי שהיה לוחם מכיר אותם, אני חש שאני שותף פעיל למעשה שהוא גדול ממני". בתגובה אמר רונצקי שהוא פשוט נישק את הקצין, "ואמרתי לו שאני אשתמש בדברים האלה שלך בשיחות שאני מקיים עם חיילים ומפקדים"במבצע "עופרת יצוקה" הצטרף רונצקי לכוחות הלוחמים ברצועת עזה, וחיזק את הכוחות בלחימה. כך למשל, עשה שבת עם גדוד הצנחנים 890, עליו פיקד יקי דולף (כיום מח"ט הצנחנים).

צה"ל צריך להיות "מקום של חיבורים"

חיילים מתפללים במהלך מבצע "צוק איתן", (צילום: רויטרס).

חיילים מתפללים במהלך מבצע "צוק איתן", (צילום: רויטרס).

בשיחה עם פרשן צבאי אמר רונצקי כי לדעתו "אין ספק שקצין דתי נלחם יותר טוב מחילוני". הרציונל הזה תפס אחיזה גם בקרב חלק ממפקדי צה"ל שכיפה לראשם. כך למשל הסביר בשעתו בראיון מ"פ בגולני, יאיר פלאי שמו, כי "מבלי לזלזל בחיילים שאינם דתיים, אני חושב שאנחנו יותר מבינים למה אנחנו כאן. לפעמים עולות שאלות כמו למה צריך להיכנס ולמה צריך לעשות מבצע כזה או אחר ולנו יש את התשובות". כששאל הפרשן את הרב הצבאי הראשי כיצד זה מסתדר עם הכישלון בלבנון השנייה, כאשר מספר הקצינים הדתיים היה הגבוה ביותר אי פעם? הוא לא ידע להסביר. במבצע "צוק איתן" היתה נוכחות הציונות הדתית בקרב הקצונה הבכירה בולטת עוד יותר והתוצאות נשארו רחוקות ממלחמת ששת הימים.

עם זאת, הוא עצמו ראה את הנוכחות הגוברת של הציונות הדתית בפיקוד הבכיר בצה"ל כמטרידה. צה"ל, אמר בראיון, אמור להיות שיקוף של החברה הישראלית, "מקום של חיבורים", ומכאן שמצב שבו בישיבת מטה חטיבתית מתוך שמונת הקצינים הבכירים שישה הם בוגרי ישיבות הוא לא טוב. "אנשים שבאו מרקע דומה יש להם מכנה משותף ולפעמים חושבים דומה. זה לא טוב", אמר וניכר כי החוויה שעבר ב-73' נותרה מהדהדת בו. על אף הביקורת, אי-אפשר להתעלם מן הרוח שהכניס, ומן הלהט שלו להתחבר ליחידות הלוחמות ולהסביר ללוחמים מה הם עושים כאן. כשתיאר בשעתו את חוויותיו ממלחמת יום הכיפורים, כתב כי הסיבה שבגינה התלכדו הוא ופקודיו, "מכל קצוות הארץ", לגוף לוחם אחד ללא קושיות ותהיות, היתה החינוך. "דיברנו ועשינו ציונות ללא בושה". הצדק עמו, שהרי כבר אמר ניטשה כי "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'." ומכאן, שגם לרבנות הצבאית יש תפקיד, לצד חיל חינוך, לסייע למפקדים, שהם-הם המחנכים העיקריים של החיילים, בהסברת הלמה והמדוע ללוחמים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.04.2018)