על התמרון והאימונים לקראתו | מאת יאיר גולן וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

עידן המערכות המוגבלות, שהתאפיין בפערי עוצמה אדירים בין ישראל ואויביה, הסתיים. צה"ל נדרש לפעול בעידן חדש – עידן ההכרעה. יש לשוב לעקרון שקבע דוד בן־גוריון, ולהעביר את המלחמה לשטחו של האויב. לשם כך, במלחמה הבאה צה"ל חייב לתמרן, ומהר

במהלך מלחמת העולם הראשונה קיפחו מיליונים את חייהם בלוחמת תעלות סטטית, נידונים למסכת ייסורים בדמות חפירות, מנהרות תופת, חומרי לחימה כימיים, תילי ברזל, אש מקלעים וארטילריה בכמויות הולכות וגדלות.

פעמים רבות עלתה השאלה כיצד לקו הגנרלים של אז, אנשים מוכשרים כדאגלס הייג, פרדיננד פוש, פאול פון הינדנבורג ועוד רבים וראויים, בעיוורון כה חמור בכך ששלחו את מיטב אנשיהם למותם הבלתי נמנע ובכמויות מצמררות. זאת תוך הסתבכות במלחמה ארוכה וקטלנית שאיש לא חזה את כיוון התפתחותה ומשכה ביום שפרצה. התשובה טמונה, להבנתנו, בנטיית האדם המודרני לחשוב במונחים קוויים־תעשייתיים, תוך התעלמות מגורם חשוב במשוואה – האויב.

החשיבה הקווית־תעשייתית פשוטה מאוד: האויב מצוי בעולם הפיזי ויש קואורדינטות למיקומו. אם נשכיל להמציא מודיעין מדויק דיו, ונשכיל לחבר למודיעין זה חימוש מדויק מספיק – האויב יושמד. אם נעשה את המתואר לעיל בהיקפים גדולים – אויב רב יושמד ואנו ננצח. יוצא כי מי שמקבל על עצמו הלך חשיבה זה, טוען כי מעשה המלחמה הוא טכני, ומי שטכנאי מוכשר יותר – זה שיביא את התהליך לכדי שכלול ומיומנות עליונים – ינצח.

הטענה הזאת בעייתית, שכן האויב הוא זה שמקלקל את ההליך "ההגיוני" כל־כך. הוא לא מתנדב למות, לומד תוך כדי מלחמה ומול ההשתכללות ישכיל לגבש דפוסי פעולה שינטרלו את יתרוננו הראשוני, אם היה כזה. כלומר, מול יתרון טכני יציב האויב מענה טכני מנטרל יכולת, והמלחמה תיכנס באופן מיידי לשלב של תסכול עמוק אם תמשיך ותישען על הפעלת אש בלבד. כך קרה במלחמת לבנון השנייה, ובשלושת המבצעים בעזה ("עופרת יצוקה" ב־2008, "עמוד ענן" ב־2012 ו"צוק איתן" ב־2014) למרות שצה"ל השתכלל ממבצע למבצע ביכולות המודיעין והאש המדויקת. במקביל גם האויב השתכלל, והשכיל לנטרל את יתרונו המובהק של צה"ל בעוצמה צבאית, עד שנדמה היה שמדובר בכוחות שווים ביכולתם שמתמודדים זה עם זה בשדה הקרב.

מכיוון שאנו נוקטים דפוס פעולה זה מראשית שנות ה־90 של המאה ה־20 (לדוגמה, מבצע "דין וחשבון" ב־1993), האויב למד אותנו וכל בניין כוחו מיועד להתמודדות עם יכולות המודיעין והאש של צה"ל.

על התמרון

   

אין אנו טוענים כי המודיעין והאש המדויקת לא יביאו להישגים כלל. לעיתים ניתן להסיר איום באמצעות שימוש באש מנגד בלבד. ואולם, כאשר האויב מציב איום חמור על העורף ומסתתר בתוך אוכלוסייה אזרחית – אין חלופה לתמרון קרקעי.

המהלך המתמרן מעצם טבעו מקיים נוכחות בשטח, דבר המגשים את הכלל של הגנרל האמריקני ויליאם שרמן ולפיו מטרת התמרון היא: "להניח את האויב על קרניה של הדילמה". משום שבשעה שהאויב מתרגל למאמץ האש המופעל נגדו וממשיך ללחום, אין ביכולתו לצפות את תנועתם ומעשיהם של הכוחות המצויים בשטחו, משבשים את פעילותו ומביאים לצמצום האש שהוא משגר לעבר העורף.

המודיעין יהפוך את התמרון לקטלני יותר בשני מובנים: ראשית, הוא יאפשר לממש תחבולה בדרגים הנמוכים מול אויב סטטי בעיקרו, הערוך בתשתיות אותן הכין מבעוד מועד. שנית, הוא יאפשר מאמץ אש מסייעת מדויק ואפקטיבי.

צה"ל לא צריך לחשוש מחיכוך עם האויב אלא לחתור אליו ולראות הזדמנות להשמידו. יש צורך לממש רעיון מבצעי שבבסיסו מילת מפתח אחת: התנפלות. תחבולה מערכתית־אסטרטגית זאת נגד האויב, עם מרב העוצמה, תוך חתירה למקסימום השמדה בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי, תפתיע את האויב ותביא לקריסתו מוקדם מהצפוי.

לישראל יש כבר עתה יכולות אש מודיעין מרשימות ויעילות הפועלות במשולב. חיל האוויר הפך תחת פיקוד מח"א, אלוף אמיר אשל, לגוף שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום. ואולם, יכולות אלה היו מרשימות ביחס לאיום שהציבו חמאס וחזבאללה ב־2006 וב־2014. לאחר מכן האש המדויקת, שחוברה למודיעין עדכני ומדויק, לא הספיקה. האויב התרגל, הסתגל והמשיך לירות בהיקף ניכר לעבר העורף.

לתמרון מעלה נוספת שכן, כפי שכתב אל"ם רועי לוי, לשעבר מפקד יחידת אגוז, הוא מספק מענה לתופעת צניחת מספר המטרות הזמינות לחיל האוויר לאחר כמה ימי לחימה, כתוצאה ממיצוי המודיעין הקיים, וזאת באמצעות ייצור מטרות מן השטח. תפיסה זאת מומשה בהצלחה במלחמת לבנון השנייה במבצע "נערי החוף", שבמהלכו נחת ממסוקים כוח ממגלן, בפיקוד סא"ל אליעזר טולדנו, בסמוך לצור. הכוח נטמע במרחב והשמיד, באמצעות הכוונת אש מן התווך, כ־150 מטרות ובהן כ־40 משגרי רקטות.

דוגמה אחרת מן המלחמה, בהיקף גדול יותר, הייתה בלחימתה הקצרה אך המוצלחת של עוצבת חוד החנית ב־8 באוגוסט 2006. לאחר יותר משבוע של התארגנות ואימונים, נכנס ללבנון כוח גדודי מן החטיבה בפיקוד המח"ט, אל"ם איתי וירוב, וחבר לכוח שהוטס במקביל לשטח. החטיבה ביצעה תמרון מוסק ורגלי משולב, והשתלטה על שטח במרחב הכפרים יעטר־זביקין. הצנחנים השמידו משגרי רקטות וקטיושות באמצעות שימוש בירי נ"ט שברשותם ובהכוונת אש סיוע מדויקת מן היבשה והאוויר; הרגו פעילי חזבאללה רבים וצמצמו באופן משמעותי את ירי הרקטות מן המרחב לעבר ישראל.‏ אחד ממפקדי העוצבה אמר לאחר מכן כי: "כל מה שהרגנו היה עם נ"ט ועם חיל אוויר, שום דבר לא ב־5.56‏".‏

התמרון רחב ההיקף בשלהי מלחמת לבנון השנייה, במסגרת מבצע "שינוי כיוון 11" (אף שבוצע מאוחר ונעשה באופן לא מיטבי) נחל הצלחה. יתרה מכך, למהלך הקרקעי הייתה השפעה על סיום הלחימה שכן בזכות הימצאותם של הכוחות בשטח הושגה הסכמה על פריסת צבא לבנון, לצד כוח שמירת שלום מתוגבר של האו"ם לאורך הגבול.‏

הדבר חזר על עצמו גם במבצע "עופרת יצוקה". למשל, כאשר חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"ם הרצי הלוי השתלטה על מרחב אל־עטטרה. בתדרוך לפקודיו במהלך הלחימה, ציין מפקד גדס"ר צנחנים, סא"ל ירון פינקלמן, כי "פלוגת אל־עטטרה נמחקה, הושמדה". עוד הוסיף כי כתוצאה מהשתלטות החטיבה על המרחב יש ירידה דרסטית בכמות השיגורים, שנובעת הן ממחסור באמצעי לחימה, הן בשל חשש בקרב חוליות השיגור כי הכוחות המתמרנים הפועלים במרחב יפגעו בהם והן בשל העובדה שהאנשים שירו נפגעים.‏

על החיכוך מול אויב ששיפר יכולותיו

‏אנו נטולי חוויית תמרון עצים בשלושים השנים האחרונות. להערכתנו ניתן לתמרן בלבנון תוך ימים מתחילת גיוס, ובעזה תוך פרק זמן מעט ארוך יותר מתחילת גיוס. הפער בין החזיתות נובע מכך שחלק גדול מסד"כ פיקוד הצפון ינוע לחזית על־גבי זחלים, בשעה שברצועת עזה מרבית הרק"ם ייצבר על־גבי מובילים.

חשוב לציין, מלחמה עתידית תגבה מחיר גבוה יותר מכל מה שחווינו מאז מלחמת לבנון הראשונה (654 הרוגים עד גמר הלחימה במערב ביירות). ככל שהאויב משתכלל ומצטייד, החיכוך עימו מוביל לאבדות רבות יותר. אויביה של ישראל, בדגש על חזבאללה, הצטיידו בארסנל רקטות מדויקות, ארוכות־טווח וקטלניות, שיאפשרו להם לפגוע בגיוס כוחות המילואים של צה"ל, לשבש את פעילותו המבצעית ואף להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות ברמה הלאומית.

בחינה של מלחמת לבנון השנייה, שבה לחם צה"ל נגד חזבאללה לבדו במשך 34 ימים, תראה כי הארגון ירה במהלכה לעבר העורף הישראלי כ־4,000 רקטות מסוגים שונים (לקראת סופה שוגרו כ־250 רקטות ביום), ובכך שיתק את מהלך החיים התקין של תושבי צפון המדינה. במבצע "עופרת יצוקה" ירו חמאס מאות רקטות ביממה (כתוצאה מתמרון אפקטיבי פחת הירי במהלך המבצע לכדי עשרות ביום, ולבסוף הגיע ל־13 רקטות).

לצד זאת האויב שיפר את יכולותיו לחדור לשטח ישראל, ובכלל זה בתווך התת־קרקעי. ממלחמת לבנון השנייה התעצם חזבאללה לאין שיעור. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכש הארגון ניסיון מבצעי רב וזכה לחניכה ולהכשרה מצד צבא מתקדם בדמות הצבא הרוסי. חזבאללה כיום הוא כוח לוחם מיומן ומאורגן, שערוך היטב בכפרים בעמדות מבוצרות, מעל לקרקע ומתחתיה. לצד ההגנה חזבאללה ערוך לבצע מאמץ בידי יחידות המפעילות רקטות קצרות־טווח. נוסף על כך, לארגון מגוון יחידות ובהן: כוחות חי"ר הגנתיים; כוח הקומנדו רדואן לפשיטות בשטח ישראל; אגד שריון; יחידות מודיעין ומודיעין־נגדי; יחידת כטב"מים; כוחות נ"מ; יחידת רקטות ארוכות־טווח; ויחידה המפעילה טילי חוף־ים.

מלחמות העתיד, להערכתנו, לא יהיו קטלניות כמו מלחמת ששת הימים (130 הרוגים ליממת לחימה) או יום הכיפורים (116 הרוגים ליממת לחימה), אולם אין סיכוי שיהיו דומות למלחמת לבנון השנייה (3.66 הרוגים ליממת לחימה), או למבצע "צוק איתן" (1.36 הרוגים ליממת לחימה). ייתכן שהיינו מעריכים אחרת את מלחמת לבנון הראשונה לו היה צה"ל נסוג לגבול הבין־לאומי לאחר השגת ההישג שבגירוש אש"ף מלבנון. כפי שלמדו האמריקנים על בשרם באפגניסטאן (2001) ובעיראק (2003) – הצלחות פנומנליות בחודשיים־שלושה הראשונים, עלולות להפוך לדשדוש בבוץ עמוק כשממשיכים לשהות בשטח ללא תכלית ריאלית ומול אויב מתאושש.

ח"כ עפר שלח, מ"פ צנחנים בעברו, הציע לבנות את המסגרות המתמרנות של צה"ל מתמהיל של סדיר ומילואים, שלהם ציוד, משימות וכשירות דומים עד זהים, בדומה לאופן שבו פועלות טייסות הקרב של חיל האוויר. הדבר יאפשר לקצר משמעותית את זמן צבירת הכוחות, ומשום שכשירות המילואים תישמר הם יוכלו להיכנס ללחימה באופן מיידי לצד הכוח הסדיר. כך, לדבריו, "יהיה מוכן בתוך יממות ספורות כוח משולב, שעבר אימון ייעודי ומאפשר לחבר את המעודכנוּת של הסדיר עם התבונה והניסיון של המילואים. צה"ל יוכל לקיים את העיקרון הראשון של התפיסה – מעבר לתמרון, לפשיטה או לכיבוש והתקדמות ביממות ספורות – תוך שהוא מפעיל בפרק זמן מינימלי אוגדה בעלת מאפיינים נכונים לזירת הפעולה: כבדה וממוגנת מול אויב עשיר בנ"ט; קלה ומבוזרת מול אויב הערוך בדלילות ומופתע מהתמרון האוגף".

מכל האמור לעיל מצטייר מבצע "עופרת יצוקה" (2008) כמודל הנכון שלפיו יש להפעיל את הכוח, בין שבמערכה שתיזום ישראל ובין שבמערכה שבה תותקף ותיאלץ להגיב. בשלב הראשון של המבצע הפעיל צה"ל מאמץ אש רחב, מן האוויר, מן הים ומן היבשה, שפגע באורח קשה במערכי חמאס, בפעילים, בתשתיות, במאגרי התחמושת ובמפקדות. ואולם כפי שקבע בריגדיר־גנרל מרשל בספרו אנשים מול אש, "כוח־אויר הוא חיוני לקיומה של אומה. אך כוח־אויר שאינו מסתייע בכוחות שדה הקרב הוא אמצעי צבאי ללא תכלית". בהתאם לכך הפעיל צה"ל ב"עופרת יצוקה" מהלך אוגדתי מתמרן שכלל כוחות שריון, חי"ר, צנחנים וכוחות מיוחדים שנעו בשטח האויב (במקרה הנ"ל שטח אורבני צפוף). עם תחילת המבצע, גיוסו כוחות המילואים, ביצעו אימון ייעודי להעלאת כשירותם, והוכנסו ללחימה על־פי הצורך.

מנגד, יש שני נושאים שעל צה"ל מוטלת החובה לפעול אחרת במערכה הבאה, לנוכח תפיסת הפעולה של האויב. הראשון, הנחת העבודה שלישראל יהיו הזמן והמרחב לגייס את כוחות המילואים ולרענן ולשפר את כשירותם בשטחי אימון לפני שייכנסו ללחימה, עומדת בסתירה למתארי הלחימה ולטיב האיום שמציבים חמאס וחזבאללה, ובהם ישגרו מאות ואלפי רקטות לעבר בישראל. במבצעים קודמים נפגעו כוחות בשטחי כינוס ובשטחי האימונים, והזמן, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר, רא"ל (מיל') גדי איזנקוט, פועל לטובת מי שמשתמש בו נכון.

הנושא השני נוגע לנכונות לבוא במגע עם האויב. התמרון במבצע "עופרת יצוקה" – מבצע מוגבל בהיקפו – בוצע בצורה טובה, מקצועית ונחושה יותר ממלחמת לבנון השנייה וממבצע "צוק איתן", אך כאמור היה מוגבל ובמהלכו נמנע צה"ל במכוון מהגעה לחיכוך נמרץ יותר בלב השטח הבנוי.

על האימון לתמרון

מוכנות הצבא למלחמה נמדדת בשלושה מרכיבים:

  • מוכנות מקצועית – מבוססת תו"ל ואימונים מדמי מציאות. ניתן להשוות אותה למוכנות המוח לאתגר המלחמה.
  • מוכנות האמל"ח והאמצעים – עוסקת באיכות האמצעים, ברמת כשירותם ובהיקפם שצריך להספיק לכל ימי הלחימה. ניתן לדמות אותה למוכנות הגוףהשלד והשרירים.
  • מוכנות מנטלית – הדחף להילחם ולהרוג באויב, בצד היכולת לשאת במוראות המלחמה תוך הפגנת רוח איתנה ויציבות נפשית נוכח כישלונות. זאת מוכנות הנפש או מוכנות הרוח – רוח הלחימה.

מוכנות המוח והרוח חשובות ביותר, שכן המוכנות המקצועית יוצרת ביטחון עצמי – שמוביל לתחושת מסוגלות ולגילויי תעוזה בשדה הקרב. בסיס העליונות של צה"ל עד מלחמת יום הכיפורים לא היה באמל"ח עדיף, כי אם ברמה מקצועית גבוהה יותר, ביכולת פו"ש טובה יותר וברוח לחימה איתנה יותר, שחלקה נשען על הביטחון העצמי המקצועי.

ביטחון עצמי נוצר באימונים חוזרים ונשנים. המקצוע הצבאי הוא מקצוע פרקטי, הדורש תרגול לצורך פיתוח מיומנות. מכיוון שלא ניתן לדמות באימונים את שדה הקרב באופן מושלם, יוצא כי אימון מדמה מציאות מורכב מכמה מתודות אימון שכל אחת מהן תורמת בתורה נדבך נוסף לכשירות הכוללת. לדוגמה, תרגילי דו"צ תורמים באופן מיטבי לפיתוח היכולת הטקטית; תרגילי אש תורמים ליכולת הנפשית (תחושת שדה הקרב) וליכולת הטכנית (הפעלת האמצעים); ותרגילי המפקדות תורמים ליכולת הפו"ש.

שדה הקרב העתידי, והאפשרויות שטכנולוגיה מתקדמת פותחת בפנינו, מציבים בפני צה"ל הזדמנויות אימון בלתי רגילות לקראת לחימה עתידית בגזרות השונות:

  • תפוצה רחבה של לש"ביות לאימון דרג המחלקה והפלוגה.
  • תפוצה רחבה של יעדי תת־קרקע – פירים ופתחי מנהרות.
  • אימון מבוסס שו"ב "משואה" החל מרמת הפלוגה.
  • מיקוד האימונים בכשירות הדרג הטקטי הנמוך: מחלקה־גדוד.
  • תפוצה רחבה של עזרי אימון רלוונטיים – תחמושת תת־קליבר, תחמושת מופחתת אנרגיה, אמצעי פירוטכניקה, וערכות לאימון דו"צ.
  • "מנהלות לוחמ"מ" בכל חטיבה וחטיבה לצורך תמיכת האימונים – מעין "הצבת מטרות" מודרנית.
  • פיתוח כושר אימון סימולטיבי־מערכתי על־בסיס קישוריות המאמנים הטקטיים הקיימים בצה"ל. קישוריות בין מתקני האימון, שבחלקם תשתית לאימונים מבוססי מחשבים ומערכות שליטה ובקרה, תאפשר ביצוע תרגילי חטיבה ואוגדה, שעלותם נמוכה וניתן לבצע בתדירות גבוהה.

אין בכך כדי לבטל את חשיבות התרגילים בשטח, אולם ניתן וצריך לייצר מודל אימונים ליחידות שמשלב אימונים מלאים, באש ודו"צ, כמו גם אימונים סימולטיביים.

הכנה מנטלית

בצד האימון הפיזי חייבים להתקיים בצה"ל דיונים מקצועיים על אודות מוראות שדה הקרב העתידי. במסגרת זאת יש לפתח קשיחות פנימית ונחישות, כך שכלל היחידות יעמדו במשימותיהן גם נוכח נפגעים, שבויים ושאר מצבי דחק שהמלחמה מזמנת. מומלץ לקיים הכנה מנטלית בין הדרג הצבאי הבכיר והדרג המדיני, מכיוון שאת מקבלי ההחלטות צריך להכין לקראת הצפוי להם, ואת האזרחים צריך להכין לקראת הצפוי להם

. מוכנותם של האחרונים היא מפתח לשימור הלגיטימציה הפנימית – אולי התנאי החשוב ביותר לאומה דמוקרטית לוחמת.

דוגמה להכנה מנטלית מיטבית היא מלחמת ששת הימים. בדצמבר 1966, במהלך דיון פורום מטכ"ל שבו נכח ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, הציג ראש אמ"ן, אלוף אהרן יריב, את תחזית אמ"ן שלפיה כל עוד מצרים מחזיקה כ־30 אלף מחייליה בתימן, לא ירצה מנהיג מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, לפתוח במלחמה עם ישראל. לימים סיפר תא"ל (מיל') דב תמרי, קצין צנחנים שפיקד על סיירת מטכ"ל ונכח בישיבה, כי יריב העריך שגם אם יחליט נאצר להוציא את צבאו מתימן ולהכניס כוחות לסיני – תידרש לו כחצי שנה. "ומה אם יגידו לו למהר?", שאל אשכול. הרמטכ"ל רא"ל יצחק רבין השיב כי צה"ל יידע להיערך בהתאם תוך 72 שעות. ואולם המסר של אשכול היה שבעוד שזהו הזמן הדרוש לצבא, להתרעה וגיוס כוחותיו, לו עצמו דרוש זמן רב יותר כדי לרתום את הממשלה, את הציבור, את ארצות־הברית ואת הקהילה הבין־לאומית, למערכה. במאי 1967 הבינה הממשלה את המצב לאשורו, ופעלה על־מנת להכין לא רק את הצבא, אלא גם את המדינה למערכה הצפויה.‏

המלצות

במערכה הבאה צפויה לחימה קשה שינהלו כוחות צה"ל בחזית, במקביל להרס ולנפגעים רבים בעורף. על ישראל לשמר צבא כשיר ונכון למלחמה מחד גיסא, ולקיים תהליכי למידה, שיח והכנה בין הדרג הצבאי והמדיני הבכיר מאידך גיסא. לפני המלחמה הבאה, כך נראה, לא יהיה בידי ישראל שהות להתחיל ולמסד תהליכים שכאלה. את הזמן קונים מראש באימונים, בהכנה מנטלית ובשיח על מטרות המלחמה ועל אופייה.

יש לגבש תפיסה הפוכה למצב הקיים, שבו התמרון הוא מאמץ משלים למאמץ האש, ומכאן שגם ההשקעה בכשירותו נמוכה יחסית, לכזאת שבה מאמץ האש משלים לתמרון. כדי לפגוע בעיקר כוחו הצבאי של האויב יש לחתור למגע ישיר, גם בלב השטח הבנוי והמבוצר שבו הוא ערוך – על־מנת שיאפשר את השמדתו הן על־ידי הכוחות המתמרנים והן על־ידי מאמץ האש המדויקת שכוחות אלה יחד עם מערכי האיסוף, האיתור והחשיפה יפעילו. יש לדעת להיכנס לשטח האויב עם מלוא העוצמה, ובמקביל יש לצאת בזמן, לפני שגודל הצבא הופך לחיסרון מול איומי טרור וגרילה.

כדי לממש תמרון יבשתי יעיל וקטלני, על הצבא לפתח יכולת יבשתית אפקטיבית שמורכבת מכוחות סדיר ומילואים שלובים ונפרדים גם יחד. הצורך במילואים הוא חיוני, שכן גודלו של השטח ומורכבותו (בלבנון), וצפיפות השטחים הבנויים (עזה), לא יאפשרו לו לפעול באמצעות הסדיר בלבד.

נדרש כוח יבשתי של צוותי קרב משולבים, והצורך בגיוס והכנסה מהירה לקרב עשוי לחייב את בנייתם והפעלתם לא בהכרח במבנה האוגדתי המסורבל אלא כצק"חים שמאומנים בקביעות.

יש צורך קריטי לשמר כשירות גבוהה של כוחות המילואים, בין שהם מיועדים לפעול כהשלמה לכוח הסדיר ובין שייקחו חלק בלחימה כמסגרות מתמרנות עצמאיות, כך שבעת מלחמה, ובוודאי כזאת שלא יזמה ישראל (שכן אז זמנה לא יהיה בידה להיערך), יהיו סדרי כוחות זמינים וכשירים בהיקף גדול יותר מהצבא הסדיר לבדו. כוחות אלה יידעו לנוע ולהיעתק מהר מזירה לזירה, לבצע פשיטות מהירות, בגמישות ובשילוביות הדוקה ורב־זרועית עם רכיבי אש ומודיעין, כמו גם לפגוע באופן יעיל בפעילי האויב במגע ישיר. יש להדגיש כי יחידות מילואים אינן יכולות לשמור כשירות עם פחות משבועיים אימונים בשנה.

סיכום

עם השתכללות האיום על העורף, עד כדי כך שרוב התשתיות הלאומיות מצויות תחת איום של טילים מדויקים, איננו יכולים להסתכן בעוד מלחמות ארוכות ונטולות הכרעה. נדרשת, אם כן, ההבנה שעידן המערכות המוגבלות, שהתאפיין בפערי עוצמה אדירים בין ישראל ואויביה, הסתיים. צה"ל נדרש לפעול בעידן חדש – עידן ההכרעה. זאת נכפית עלינו, כאמור, מכיוון שעוצמת האיום על העורף הפכה בלתי נסבלת.

על־כן, בכל מלחמה עתידית יעמדו לנגד צה"ל שלוש מטרות ראשיות: הסרה מהירה של האיום על העורף; פגיעה קשה באויב על־מנת לצרוב בתודעתו תבוסה; שימור הלגיטימציה הפנימית והחיצונית ברמה סבירה, כך שהישגי המערכה לא יהפכו לרועץ. הדרך היחידה לממש מטרות מלחמה שכאלה היא באמצעות שימוש בתמרון, שמאלץ את האויב להתמודד עם מלוא העוצמה הצבאית בה בעת.

תמרון מהיר למוקדי הירי יהיה מהלך נכון יותר לעורף הישראלי, מיממות ארוכות ללא תמרון, שבהן ממשיכה להתקיים תקווה סמויה אך נואלת שהאויב יחדל מלחימה. לשם כך דרושה לצבא יכולת תמרון יבשתי קטלני, מהיר ואגרסיבי, שכוללת כוחות סדיר ומילואים, שניתן יהיה לגייס במהירות ולהפעיל כבר בראשית המערכה, הן בהיקף מוגבל והן בהיקף רחב.

גנרל צבא היבשה האמריקני, ג'ורג' פאטון, קצין פרשים ושריון שהיה מהבולטים שבמפקדים הקרביים במהלך ההיסטוריה, קבע בשעתו כי: "יש רק עיקרון טקטי אחד שאינו נתון לשינוי – להפעיל את האמצעים העומדים לרשותך, כדי להסב את מקסימום הפגיעה, המוות וההרס לאויב בזמן הקצר ביותר". כלל זה נותר נכון, אולם נוכח האיום החמור על העורף יש לשוב לעקרון שקבע דוד בן־גוריון, ולהעביר את המלחמה לשטחו של האויב. לשם כך, במלחמה הבאה צה"ל חייב לתמרן, ומהר.

אלוף (מיל') ח"כ יאיר גולן, לשעבר סגן הרמטכ"ל. 
גל פרל פינקל, חוקר צבא ואסטרטגיה ב־INSS.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

אי של מצוינות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרם של יוצאי היחידה אמנם אינו חושף את עיקר פעילותה של סיירת מטכ"ל וסובל מכמה אי־דיוקים, אבל תרומתו בתיאור מותח של אירועים שמשום מה נשכחו מהתודעה הציבורית.

בספר המתח המופתי "תותחי נברון" (הוצאת מ. מזרחי, 1957) תיאר אליסטייר מקלין, כיצד נדרש הקפטן קיית מלורי "מיחידת־המדבר ארוכת הטווח" (עמודים 10־11), להוביל במלחמת העולם השנייה צוות למשימה בלתי־אפשרית: להתגנב לאי יווני שבשליטת הנאצים כדי "להשתיק את תותחי נברון" (עמוד 19), כלומר להשמידם. כשקוראים על מבצעי סיירת מטכ"ל קשה שלא לחשוב שהפשיטות שביצעו "בחורינו המצוינים" השאירו אבק למבצעים בדיוניים שכאלה, ולו היה מותר לחשוף אותן הן היו עשויות להוות חומר גלם מצוין לספרי מתח וסרטי פעולה.

זו כנראה הסיבה שבגללה בחרו אבנר שור ואבירם הלוי, שניהם יוצאי היחידה, לכתוב את הספר "סיירת מטכ"ל – המבצעים הגדולים של היחידה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2020). שור עבר מסלול הלוחם בצוות פברואר 1971 שעליו פיקד איתמר סלע, עליו גם כתב את ספרו הראשון, ואילו הלוי, סא"ל במיל', שירת בה שנים ארוכות מלוחם ועד לסגן מפקד היחידה. השניים כבר שיתפו פעולה בעבר בביוגרפיה שכתבו עם טל בשן על מפקד שייטת 13 וחיל הים, אלוף יוחאי בן־נון.

בספרם הנוכחי מתארים המחברים רבות מהפעולות ה"אג"מיות", כלומר הפעולות הקרביות הגלויות שבהן לקחה היחידה חלק מאז היווסדה ב־1957 ועד לאמצע שנות התשעים. על הפעולות הייעודיות של היחידה, שהן עיקר עיסוקה, או פעולות הלחימה שבהן לקחה חלק מאז, ובהן הפשיטות במלחמת לבנון השנייה ולחימתה במבצע "צוק איתן" – לא ציינו המחברים דבר. הסיבה לכך, הם מסבירים, היא כדי "שלא ייחשף שום פרט או מבצע שהיחידה אינה מעוניינת לחשוף" (עמוד 13).

חלק מהמבצעים שמתוארים בספר, כמו פעולת השתלטות על מטוס סבנה ב־1972 או מבצע "אביב נעורים" ב־1973, בו נפל אחיו של אחד המחברים, סגן מפקד סיירת צנחנים אבידע שור, כבר סופרו בעבר פעמים אין ספור. ועדיין הסיפור מרתק בכל פעם מחדש.

מיתוס אנטבה

מי שיקרא את הספר לא יוכל שלא לשים לב לסגנון הכתיבה שמזכיר יותר ספרי מתח משובחים, כמו אלו שכתב מקלין, מאשר ספרי תיעוד ועיון. הסגנון הצ'יזבטי הזה – שנדמה כי הוא נטוע ביחידה גם משום שמייסדה, אברהם ארנן, היה פלמ"חניק גאה – מהנה מאוד והופך את הקריאה לחוויה נעימה. לדברי המחברים הם כתבו כך אף שמדובר במסמך תיעודי, משום שביחידה המציאות עולה על כל דמיון. ייתכן, אך הדיוק ההיסטורי נפגע.

הפרק שעוסק במבצע אנטבה הוא דוגמה בולטת לסדקים שמוטב היה להימנע מהם. על סיירת מטכ"ל פיקד אז סא"ל יוני נתניהו, שהגיע ליחידה "כקצין צעיר ומצטיין מהצנחנים בהמלצת ביבי, אחיו, שכבר שירת כחייל בצוות הלוחמים של עמירם לוין, והיה משוכנע שהשידוך הזה יכול להביא ברכה גדולה גם ליוני וגם ליחידה. וכך היה" (עמוד 200).

אמנם המחברים ציינו את חלקו של אל"מ במיל' מוקי בצר, "מאושיות הצנחנים עטורות התהילה" (עמוד 181), כחבר בולט בצוות התכנון של המבצע, בעוד שמפקד היחידה, יוני, שהה בסיני בהכנות למבצע אחר. אולם, כשהדברים מגיעים לפעולה עצמה, נראה כי חלקו של בצר, מפקד כוח הפריצה, מושמט.

לאחר הנחיתה נתקלה שיירת הרכבים בשני זקיפים מצבא אוגנדה. יוני וגיורא זוסמן שולפים אקדחים עם משתיקי־קול, "פותחים באש אך אינם מצליחים לחסל סופית את השומר האוגנדי" (עמוד 215). לאחר הירי השקט נורה האוגנדי באש מקלעים, שהפך את הפעולה ל"רועשת" וחשף את הכוח. בתגובה הכוח פרק מהרכבים סמוך לטרמינל הישן בו הוחזקו החטופים והסתער לעברו. בספר נכתב כי במהלך ההסתערות, נעצר בצר לפתע, מבלי להסביר מדוע. יוני שחשש מעיכוב ומחזרה תרחיש אסון מעלות, שינה את כיוון ריצתו והוביל את ההסתערות. שניות מספר לאחר מכן נפגע מירי ממגדל הפיקוח ונהרג.

במאמר שפרסם ב"הארץ" לפני ארבע שנים ציין בצר כי ירה לעבר חייל אוגנדי והרג אותו, לעבר המחבלים שבטרמינל והחטיא, ואז נעצר להחליף מחסנית. בפריצה לטרמינל היה בצר אחד הלוחמים הראשונים שפרצו בעקבות אמיר עופר ומפקדו אמנון פלד, שהרגו כמה מן המחבלים. מן הקהל זינק לעברם אז מחבל נוסף, אולם "עמוס גורן ואני יורים בו, הוא נהרג לפני שהספיק ללחוץ על ההדק", כתב בצר.

בניסיונם הראוי להנציח את יוני עומעם חלקו של בצר, כמו גם של מפקדים נוספים, בהצלחה. לא ברור מדוע, שהרי יש מספיק תהילה לכולם והפרטים ידועים. אבל הדיוק בפרטים מטריד הרבה פחות מכך שבישראל של 2020 ישנו חשש שמבצע אנטבה יהפוך מאתוס – קרי ערך ונורמה שלהם שותפים כלל האזרחים – למיתוס, כלומר מבצע מן האגדות שאיש כבר אינו זוכר, מבצעיו כבר לא בין החיים והנורמה שנקבעה בו נראית לא ריאלית ולא מחייבת.

רבין השתכנע

אירוע אחר שבו בולטת ההשמטה הזו של חלקם של אישים באירועים הוא מבצע "עוקץ ארסי", חטיפת מוצטפא דיראני מביתו שבכפר קסר־נבא שבעומק לבנון, בשנת 1994. על היחידה פיקד אז סא"ל דורון אביטל, שהתגייס במקור לקורס חובלים אבל עבר לגדוד 202 של הצנחנים. במלחמת לבנון הראשונה, "והוא אז כבר מפקד הפלוגה המסייעת, נחת הגדוד, בפיקודו של ישראל (רלי) רמות, ליד נהר האוואלי והחל לנוע רגלית עד לפאתי ביירות. על פי כמה מחייליו, דורון הוביל את הפלוגה שלו באופן מושלם, בביטחון, בחוכמה, ותוך שמירה דקדקנית על חיי חייליו" (עמוד 266).

מדובר במבצע חשוב, שהדגיש את מחויבות צה"ל וישראל כולה לנווט הנעדר רון ארד, שדיראני החזיק בו אז. שעות ספורות לפני המועד המתוכנן התלבט ראש הממשלה יצחק רבין האם לאשר את הפשיטה. לפי אחת הגרסאות הייתה זו נחישותו של ראש אמ"ן דאז, אלוף אורי שגיא, שנחשב לעקשן עוד מימיו כמפקד בגולני, שגרמה לרבין לאשר את המבצע. התעקשות זו נשענה על הביטחון ששידר כלפי מעלה אביטל בדבר יכולתה של היחידה לבצע את המשימה, בעוד שבכירים אחרים שנכחו בישיבה, בוגרי היחידה בעצמם, הציעו לבטלה. אך בספר הותירו המחברים את הסיבה שבגינה אישר רבין את המבצע עמומה.

הפעולה בוצעה בהתאם לתכנון ולאימון המקדים, שביחידה הוא יסודי, מעמיק ומביא בחשבון את התגובות כמעט לכל מקרה אפשרי. הכוח, בפיקודו של אביטל, הוטס במסוקים לעומק לבנון, התגנב לביתו של דיראני, חטף אותו ושב ארצה. בפעולה השתתף נוסף קצין שמסלול השירות שלו דומה לאביטל, הרצי הלוי. כמו אביטל, גם הלוי "הגיע לסיירת מטכ"ל מהצנחנים לאחר שהיה מ"פ בגדוד 101 ומפקד פלוגת עורב החטיבתית" (עמוד 286), וכמותו גם הוא היה לימים למפקד היחידה. בניגוד לאביטל שלאחר שסיים לפקד עליה חש כי עמד באתגר ועשה את שלו, והעדיף לפנות למסלול אקדמי ולהשלים דוקטורט, הלוי נשאר בצבא והוא עתה מפקד פיקוד הדרום.

פשיטה נשכחת בתעלה

התרומה העיקרית של הספר היא בתיאורים מפורטים שהוא מספק לאירועים שמשום מה נשכחו או נעלמו מהתודעה הציבורית. כך פיגוע המיקוח בבית שאן ב־1974, שבו נרצחו ארבעה אזרחים ונהרגו שלושת המחבלים. או מבצע "בן־בליעל" ב־1988, שבמהלכו חטף כוח מהיחידה, בפיקוד פנחס בוכריס, את ג'וואד קצפי, פעיל בכיר בארגון אמל,

פשיטה נשכחת נוספת שכזו, המתוארת במלואה בספר, היא מבצע "בולמוס 3", שהתרחש בלילה שבין ה־10 ל־11 במאי 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה. היתה זו פעולת גמול שבה פעלה היחידה בסיוע שייטת 13. מטרתה, כותבים המחברים, הייתה להראות למצרים שצה"ל יכול לפעול ולפגוע גם בשטחם, בלב מערך ביצורים שבצד המערבי של התעלה.

"מפקד הפעולה הוא עמירם לוין מקיבוץ להבות הבשן, וסגנו הוא שלמה תירוש ממשמר השרון, קיבוצו של אהוד ברק. הכוח בן 13 הלוחמים חוצה את התעלה בסירות ה"מארק 1", קשור לחבלים שמתחו קודם לכן השייטים מגדה אחת לשנייה תוך כדי שחייה חרישית, ומתמקם משני צדי כביש האמנה" (עמוד 68). מפקד אחד מכוחות המארב, עוזי דיין, אז קצין צעיר ולימים מפקד היחידה וסגן הרמטכ"ל, זיהה משאית שנעה על הציר מכיוון צפון ופקד לפתוח באש. "צרורות ארוכים וקצביים קורעים בתקתוק קולני את גלימת השקט המכסה על האזור. הרכב המצרי נפגע" (עמוד 69). שני חיילים מצרים שהיו ברכב נהרגו והכוח שב בשלום, לאחר שהדגים שוב את יכולתו של צה"ל לפעול בגדה המצרית באין מפריע.

זהו, אולי, התפקיד החשוב ביותר של היחידה, כמו גם של יחידות מובחרות נוספות: להוות אי של מצוינות, כהגדרת אחד מטובי מפקדיה, אהוד ברק, שימשוך את הצבא כולו קדימה בכל הנוגע לרוח הלחימה, היוזמה והחתירה למגע.

בנט מקבל את תיק הביטחון, הסכנה היא שימשיך לחשוב כמו מ"פ | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מינויו של נפתלי בנט לשר הביטחון עשוי להיות זניח, במידה ותקום ממשלה. אך כל עוד הוא יושב על הכיסא מוטב שישכיל ללמוד את מגבלות הכוח, כי בסופו של יום הוא נושא באחריות הכוללת.

ביום שישי, זמן קצר לפני כניסת השבת, הטיל ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו פצצה פוליטית, ובישר כי החליט למנות את ח"כ נפתלי בנט, יו"ר סיעת "הימין החדש", לתפקיד שר הביטחון בממשלת המעבר. בנט עשוי לכהן בתפקיד זמן קצר מאוד, אם תוקם ממשלה במהרה, או לחלופין כחצי שנה לפחות אם פניה של ישראל, פעם נוספת, לבחירות.

מאמצע שנות השמונים היו רוב שרי הביטחון, קצינים בכירים לשעבר בצה"ל, ובהם איציק מרדכי, בנימין בן-אליעזר, שאול מופז ומשה יעלון

למרות זאת, מינויו של אדם מרקע אזרחי לתפקיד שר הביטחון הבא של מדינת ישראל, הוא מבורך. אף שהשר יתקשה ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה (הוא הרי לא יוכל לצאת לסמינר כמו בן גוריון), הרי שתפקידו הוא להיות המפקח מטעם הממשלה על הצבא, ולא כפי שקורה לרוב, נציגו בממשלה. שר שאינו מגיע מהמערכת, יהיה פחות מקובע למוסכמות ול"מה שהיה הוא שיהיה". 

רקע אזרחי, עם סכין בין השיניים

כאשר הישראלי הממוצע חושב על כך ששר הביטחון שלו מגיע מרקע אזרחי, הוא מיד חושב על עמיר פרץ, מלחמת לבנון השנייה ותקרית המשקפת. האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון לא רעים בכלל שלא הצטיינו כחיילים (לפרץ למשל, נוטים לשכוח את מבצע "משקל סגולי" בלבנון ואת כיפת ברזל), ובוודאי שלא היו מצוידים ברקע בכוחות המיוחדים כמו בנט.

ביניהם ניתן למנות את דוד בן גוריון, שהגיע לתפקיד ללא ניסיון קרבי, והוביל בהצלחה את הקמת המדינה, ובכלל זה צה"ל, וניהל את מלחמת העצמאות ומבצע קדש, ומשה ארנס, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, שיזם את הקמת זרוע היבשה. משה יעלון ציין בשעתו, כי אף שלארנס לא היתה הבנה בטקטיקה צבאית, הוא הגיע לתפקיד מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה היטב עם החשיבה הצבאית.

למרות שבנט, שהשלים מסלול לוחם בסיירת מטכ"ל ושירת כמ"פ ביחידה המובחרת מגלן, מתהדר (בצדק מבחינת העובדות, על הצניעות המתבקשת אפשר להתווכח) בנוצות של קצין נועז יוצא יחידות מובחרות, הרי בסופו של יום כמו שני קודמיו בתפקיד הוא מגיע אליו מרקע אזרחי מובהק. את עיקר ניסיונו המקצועי רכש בעולם העסקי, כיזם היי-טק, ובפוליטיקה.

מגבלות הכוח

כחבר הקבינט במבצע "צוק איתן", היה בנט "הראשון לזהות" את מערך המנהרות של החמאס כאיום חמור. מעלותיו בדיוני הקבינט אז באו לידי ביטוי בנחישות והבקיאות שהפגין, שהזכירו את מפקד הפלוגה במגלן שהיה בצעירותו. חסרונו הגדול גם הוא נובע מהלהיטות שגילה, שמזכירה יותר מ"פ צעיר מאשר שר בכיר בממשלה.

יתכן וההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתה בציבור מאיום טקטי לכדי איום קיומי. הרמטכ"ל לשעבר איזנקוט נהג לומר שהוא מעריך את להט הקרב של מפקד פלוגה ג', אבל נדרש לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר מזו של המ"פ. ומה שחל על הרמטכ"ל, תקף בוודאי על השר.

בנט יביא אתו לתפקיד (בין שפרק הזמן שימלא אותו יהיה קצר או ארוך) את אותה התלהבות וירידה לפרטים שהביא למשרדי הכלכלה והחינוך, גם הם מסממניו של מפקד פלוגה מוכשר, אך הוא יהיה חייב ללמוד, ומהר, מה ניתן, וחשוב מכך מה לא ניתן, להשיג באמצעות כוח צבאי.

מהרטוריקה של בנט, מאז החל את הקריירה הפוליטית שלו ועד עתה ניתן להסיק שהוא נשאר במידה רבה המ"פ הנועז שהיה, ויש בכך בכדי להטריד. 

בראיון לתוכנית של ינון מגל ובן כספית ב-103FM מתח הח"כ יאיר גולן ביקורת על המינוי. גולן, אלוף במילואים וסגן הרמטכ"ל לשעבר נחשב לקצין לוחמני במיוחד בימיו בצנחנים, כמח"ט הנח"ל ב"חומת מגן" וגם כחבר המטה הכללי. תפיסתו על הפעלת הכוח, כפי שניסח אותה ב"על הפיקוד 2" (הוצאת אמ"ץ תוה"ד, 2015), חוברת שכתב עם סיום תפקידו כאלוף פיקוד הצפון, נשמעת נצית בהרבה מזו של השר החדש. 

במקרה של מערכה, כתב גולן על צה"ל לאמץ "גישה בסיסית התקפית שתכליתה להסיר את האיום על העורף בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי. גישה זו גורסת כי האש לעולם תכזיב, וכי גם אש איסטרטגית השפעתה חורגת מתחום הזמן של המערכה הנוכחית. לא תהיה הכרעה ללא תמרון אל עבר ריכוזי הסד"כ של האויב. ה-F-16 ייצור את התנאים, אך לא תהיה הכרעה ללא ה-M-16, גם אם מעשית הוא מכונה "תבור". ההכרח לראות את ה"לבן בעיניים" של האויב אינה בגדר חלופה שאולי נממשה (ועדיף שלא), אלא הכרח בל יגונה שאין בלתו, ושאם לא ניישם אותו – חזקה עלינו שניכשל" (עמוד 25). סביר שבנט יסכים עם כל מילה, ולא בלי צדק. 

למרות זאת טען גולן בראיון לכספית ומגל כי מדובר בעיניו במינוי לא טוב. במדינה בריאה, אמר, "הדרג המקצועי שואף למגע, והדרג המדיני יודע לרסן זאת, על בסיס שיקולים רחבים יותר. העובדה שבמדינת ישראל היוצרות התהפכו, היא בעיני תופעה מסוכנת". הדרג המדיני, גם אם בממשלת מעבר, חייב להבין את מגבלות הכוח

השר שחושב שהפצ"ר מפחיד מסינוואר

כשר ביטחון, כתב עמוס הראל ב"הארץ", יידרש בנט להתמודד עם מטה כללי שאלופיו מבוגרים ממנו. ליברמן נדרש, אולי, להתמודד עם מבוכה מסוימת במפגש עם המטכ"ל לאור תמיכתו בחייל היורה מחברון, אלאור אזריה.

בנט, שתמך גם הוא באזריה, הודיע במסיבת עיתונאים כי הוא מוטרד מאוד מכך ש"הלוחמים שלנו פוחדים יותר מהפרקליט הצבאי מאשר מיחיא סינוואר". 

אין לצפות שהנושא יעלה במפגש שלו עם האלופים, ובהם הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף שרון אפק, אבל אפשר להעריך שהאמון של הפיקוד הבכיר של הצבא בשר הממונה, מתחיל מנקודת שפל של ממש. ואם זה לא מספיק, הרי לא מן הנמנע שהשר החדש יתקשה לגבות את צה"ל בהתנגשות עם תושבי יצהר והתנחלויות אחרות ביהודה ושומרון.

זהו רק שר הביטחון השני שמתחלף בקדנציה של הרמטכ"ל אביב כוכבי, בוודאי לא מקרה קיצון כפי שחווה שאול מופז כרמטכ"ל, ששירת תחת שלושה ראשי ממשלה וחמישה שרי ביטחון. למרות פערי הגיל יש גם נקודות משיקות שיאפשרו להם ליצור יחסי עבודה טובים, ובכלל זה חוויית השירות בלבנון, בנט במגלן וכוכבי בצנחנים, שהיתה מרכזית עבור שניהם, ושאיפת כוכבי לחזק את רוח הלחימה ואת מרכיבי הקטלניות של הצבא, תחומים שבנט קורא כבר שנים לשיפורם.

מה הפערים ביניהם בסוגיות כמו ההתבססות האיראנית בסוריה, או המדיניות מול החמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה, רק ימים יגידו.

כובד האחריות

רגע לאחר שיתיישב בכיסא שר הביטחון, ובטרם יפנה ליישם את המדיניות התקפית לה הוא מטיף, מוטב שיאמץ כלל שעליו נוהג לחזור אהוד ברק, שכיהן תקופה ממושכת כשר ביטחון, "סוף מעשה, במחשבה תחילה".

ואולי כדאי שילמד משהו מעוד אחד מקודמיו בתפקיד, שגם הוא הגיע אליו לאחר שנים של שירות בפלמ"ח ובצה"ל, יצחק רבין. אם יש מילה שחוזרת בתיאוריהם של כל מי שזכו לעבוד עם רבין כשר ביטחון, הרי זו המילה אחריות. רבין שקל דברים בכובד ראש, התעמק בנתונים, היסס והתלבט עד שהחליט, ומעולם לא התנער מאחריותו כשר, לאירועים, להחלטות ולאנשים. 

בנאומו בטקס סיום מחזור בפו"ם, ב-1992, אמר רבין כי "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים "יהיה בסדר". צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא "בסדר": יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום".

רבים היללו בשבוע שעבר את האופן שבו הודיע רבין כי הוא האחראי היחיד לכישלון הפעולה שביצעה סיירת מטכ"ל במטרה לחלץ את החייל החטוף נחשון וקסמן ב-1994. למרות שחילוץ בני ערובה היה רחוק מתחום הבנתו, ושיכול היה להאשים בכשל את הכוח המבצע, הדרג הפיקודי ומה לא, בחר רבין לקחת אחריות. הוא קיבל את ההחלטה והוא אחראי לתוצאות.

קל מאוד לקבל אחריות להצלחה. קשה יותר לעשות זאת בעקבות כישלון. שר הביטחון בישראל, בניגוד לתפיסתו של אחד החשובים שבהם, אינו יועץ מיניסטריאלי. הוא האחראי.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 10.11.2019)

מנקים את השטח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

תקיפת צה"ל הלילה בסוריה היתה ניצול הזדמנות מבחינת ישראל להסיג את איראן מסוריה. יתכן והמטרה הושגה, אך כדאי להיות מוכנים גם לכך שהאירועים יסלימו. באזור שלנו כוח הוא השפה השלטת.

רגע פגיעה של מטרות איראניות מטרה ב סוריה תקיפה של צה

תקיפת משגר הרקטות האיראני על-ידי חיל האוויר, (מקור: דו"צ).

אתמול בלילה ירה כוח איראני הפועל בסוריה 20 רקטות על מוצבי צה"ל הקדמיים ברמת הגולן. ארבע מהן יורטו בשטח ישראל על-ידי מערכות ההגנה האווירית של צה"ל. השאר נפלו בשטח הסורי. את המהלך האיראני ניתן היה לסכם במשפט הלקוני: "לא היו נפגעים ולא נגרם כל נזק". התגובה של צה"ל היתה כואבת בהרבה. במה שהוגדר כתקיפה הישראלית הרחבה ביותר בסוריה מאז מלחמת יום הכיפורים תקפו מטוסי חיל האוויר מעל 50 יעדים בשטח סוריה השייכים ומשמשים את כוח קודס האיראני ובהם אתרי מודיעין, מפקדות לוגיסטיות, מתחם צבאי ולוגיסטי באל-כיסוואה, מחנה צבאי צפונית לדמשק ואתרי אחסנת נשק בשדה התעופה הבין לאומי של סוריה ועוד.

ישראל צפתה את רצונה של איראן בנקמה על תקיפות שייחסה לישראל בשדה התעופה T-4 ובחמה, בהן נהרגו כ-20 איראנים, ובימים האחרונים אף הזהירו גורמים במערכת הביטחון מפני תקיפה כזו בדיוק. צה"ל, חשף היום דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, פעל "כמה פעמים מול פצצות איראניות מתקתקות" בחודש האחרון ומנע מספר פיגועים ותקיפות מצדם. לדברי מנליס, קיים הרמטכ"ל איזנקוט בחודש האחרון הערכת מצב בנושא מדי יום. לא מן הנמנע שבישראל החליטו לאפשר את הירי האיראני במטרה להשיג עילה לגיטימית לפעולה רחבת היקף כנגד הנוכחות האיראנית בסוריה במטרה "לנקות את השטח" ולהסיג את רגלי האיראני מסוריה. נראה שבהצלחה.

בפעולה, עליה עודכנו גם הרוסים מבעוד מועד (ככל הנראה גם על-ידי רה"מ נתניהו ששהה במוסקבה) וזכתה גם לגיבוי אמריקני, מימשה ישראל את העיקרון לו מטיף איזנקוט עוד מהיותו אלוף פיקוד הצפון. בראיון שהעניק אז ל"ידיעות אחרונות" פרס את משנתו לפיה מכל מקום שממנו יירו על ישראל "נפעיל כוח לא פרופורציונלי ונגרום שם נזק והרס אדירים. מבחינתנו, מדובר בבסיסים צבאיים". התקיפה אתמול בלילה היא מימוש מדויק של התפיסה הזו. 

מימין: אלוף פיקוד הצפון סטריק, הרמטכ"ל איזנקוט והמח"ט המרחבי, אל"מ חירם, (מקור: דו"צ).

איראן, כאמור, שואפת להתבסס בסוריה ולפתוח מעין חזית שנייה מול ישראל בגבולה הצפון מזרחי, כפי שעשתה בלבנון. מאפייני העימות בינה לבין ישראל מזכירים למתבונן מן הצד את מלחמות ההתשה שניהל צה"ל, תחילה בתעלת סואץ ושנים מאוחר יותר בלבנון. האחריות על הגנת רמת הגולן מוטלת על אוגדת הבשן עליה מפקד תא"ל עמית פישר. לא מן הנמנע שפישר, שבעצמו גדל בקיבוץ ברמת הגולן וכמ"פ בגדוד 13 של גולני היה מחביבי המח"ט איזנקוט, ומפקד החטיבה המרחבית ברק חירם, יוצא יחידת אגוז, נזכרו לאחרונה בימים ההם, לפני כעשרים שנה, בהם החזיקו קו בלבנון. הכוחות שהו אז במוצבים, סופגים אש מרגמות ורקטות בלתי פוסקת מצד חזבאללה ויצאו למארבים ארוכים בוואדיות וברכסים, במטרה לפגוע בחוליות מחבלים שהניחו מטענים או ניסו לחדור לישראל. באחד מהם, הרג כוח מהפלוגה המסייעת בפיקוד פישר, אז סגן, שלושה מחבלי חזבאללה שניסו לחדור לרצועת הביטחון דרך וואדי סלוקי, נתיב חדירה רווי היתקלויות, וסיפק בכך זריקת מורל משמעותית לגדוד שספג באותם תקופה נפגעים רבים בפעילות בלבנון וכונה "גדוד המוות". היתה זו מלחמה סיזיפית, ארוכה ומתישה, שנמשכה במובן מסוים גם לאחר הנסיגה, על הגדר. לצה"ל ניסיון רב במלחמה מסוג זה, אך גם לאיראנים.

כחודשיים לפני מלחמת ששת הימים, ב-7 באפריל 1967, התנגשו צבאות ישראל וסוריה בעקבות תקיפה שביצעו האחרונים בה נפגעו חקלאים בגליל שעיבדו את השדות שלהם סמוך לגבול הסורי. בתגובה תקף צה"ל, בהמלצת הרמטכ"ל רבין, באמצעות כוחות שריון וחיל אוויר עמדות של צבא סוריה. בין היתר הפילו טייסי חיל האוויר שישה מטוסי מיג 21 סוריים. הפעולה המוצלחת זכתה בישראל לשבחים ומפקד חיל האוויר דאז, מוטי הוד, אף הועלה לדרגת אלוף בהוקרה על פעילות החיל בפיקודו. עם זאת בפרספקטיבה מאוחרת הוגדר יום הקרב כתחילת ההסלמה שהובילה למלחמת ששת הימים. המסקנה היא שאף שהפעולה עשויה לשרטט קו אדום בוהק לאיראן כי מוטב לה שתימנע מהקמת בסיס פעולה בסוריה, היא עשויה גם להוות את יריית הפתיחה בהסלמה רחבה בהרבה. צריך להיות מוכנים גם לזה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 10.05.2018)

 

 

ככה זה מתחיל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המתיחות בדרום מתגברת, וחמאס, כאילו היה בריון שכונתי, הבטיח לנקום על החיסול בעזה. נוכח סכנת המלחמה הקרבה, חובה על הממשלה להיערך בהתאם. בקיצור, כדאי לקחת את החמאס ברצינות. 

השקט בגזרת עזה מתעתע. בתקופה האחרונה גבר ירי הרקטות מן הרצועה לעבר ישובי עוטף עזה. צה"ל הגיב בתקיפה חריגה בעוצמתה כנגד עמדות חמאס ברצועה. במקביל, בשני הצדדים התגברה הרטוריקה הלוחמנית. השבוע פורסם כי חמאס מחזיק בעשרות רקטות קצרות טווח, אך בעלות משקל משמעותי – המיועדות לפגוע בישובי עוטף עזה. רקטות אלו, הדומות לרקטות הבורקאן שברשות חזבאללה, מכילות בין מאה ל-500 קילוגרמים של חומר נפץ. הדבר מתחבר עם הלקחים שהחמאס הפיק מצוק איתן, במהלכו התברר כי הירי קצר הטווח, של מרגמות ורקטות, הוכח כאמצעי שהביא לנפגעים רבים בנפש בקרב כוחות צה"ל ואזרחים.

שלט האיום של חמאס בחאן יונס, בסגנון של בריון שכונתי, (צילום: טוויטר).

בשבוע שעבר חוסל ברצועת עזה בכיר חמאס, מאזן פוקהא. פוקהא, ששוחרר במסגרת עסקת שליט והיה מפקד בכיר ב"מטה הגדה", מנגנון האחראי על הפעלת חוליות טרור בגדה המערבית, נורה למוות בידי אלמונים בקרבת ביתו בשכונת תל אל הווא, הסמוכה לחוף הים. החמאס טען כמובן שמדובר בפעולה של ישראל, אף שזו נמנעה מלקחת אחריות לפעולה. בתגובה לחיסולו של פוקהא סגרו בחמאס הן את המעברים היבשתיים לרצועה והן את המרחב הימי.

בדיון שהתקיים החודש בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הזהיר ראש השב"כ, נדב ארגמן, כי בכוונת חמאס לבצע בתקופה הקרובה פיגועים כנגד ישראל. בנוסף פורסם סרטון בו איים חמאס מפורשות על חיי בכירי מערכת הביטחון ובהם שר הביטחון, הרמטכ"ל וסגנו המיועד, וציין כי הארגון קיבל את האתגר. אף שיש בהתבטאות גם ממד שמזכיר בריון שכונתי, או לחלופין, את דמותו של ברני בקומדיית המצבים "איך פגשתי את אמא", שנהג לכפות על חבריו לאתגר אותו, כדאי לקחת את החמאס ברצינות.

הזמן של הממשלה שונה מזה של הצבא

רבין כרמטכ"ל במהלך מלחמת ששת הימים, (מקור: ויקיפדיה).

השבוע שודר הפרק השני בסדרה "הרמטכ"לים" בערוץ הראשון, שעסק בעיקר בתקופת הרמטכ"ל יצחק רבין ובמלחמת ששת הימים ובתקופת הרמטכ"ל דוד אלעזר ובמלחמת יום הכיפורים. שני הרמטכ"לים הצטיינו בפיקוד על הצבא במהלך המלחמות של זמנם, אולם ישנם כמה הבדלים מהותיים בין השניים. בניין הכוח שנעשה בצה"ל בטרם ששת הימים, כלל בתוכו תפיסת הפעלה ותכנית אופרטיבית, מהן נגזרו אימוני היחידות ורכש האמצעים. מפקדי צה"ל, כפי שתיאר זאת בסדרה הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, השכילו לבנות צבא התקפי ששילב באופן מיטבי "הפעלה של עוצמה אווירית, במקביל לעוצמה יבשתית, לתמרון יבשתי".

לאחר מלחמת ששת הימים מנה הרמטכ"ל רבין לקח חשוב אחד לבאות. על מפקדי צה"ל, הזהיר, אסור להיות "בבחינת הסיפור הידוע, המדבר על הגנרלים אשר תמיד מתכוננים למלחמה הבאה כפי שלחמו את המלחמה האחרונה". ועוד אמר רבין כי "עלינו לאמץ את מלוא יכולתינו המחשבתית, את מלוא כושר דמיוננו, אבל זה הצמוד גם למציאות, ולגבש לעצמנו לאור לקחי מלחמת ששת הימים, את דמותה הצפויה, אם תהיה, של המלחמה העתידה, ולהיערך, קודם כל, למנוע אותה, אך אם לא נצליח – לנצח בה". כלל זה צריך לעמוד לנגד עיני הממשלה והצבא כל העת.

הרמטכ"ל אלעזר במהלך מלחמת יום הכיפורים, (מקור: דו"צ).

במלחמת יום הכיפורים היה המצב שונה בתכלית. הסדרה מציגה היטב את שכרון הכוח של ממשלת ישראל וצה"ל, שטעו להניח כי המלחמה הבאה תהיה היום השביעי של מלחמת ששת הימים ולא יותר. בסדרה הודה תא"ל במיל' דב תמרי, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים, ביחידות מיוחדות ובשריון, כי לאחר ששת הימים "עלה לנו השתן לראש ומשאבת הריקון לא עבדה". הרמטכ"ל, דדו, נאלץ להתמודד עם ממשלה שאינה מבינה את טיב האיומים ואת מיידיותם, ואף ממדרת אותו מן התחום המדיני. הצלחת צה"ל לנצח במערכה אינה טמונה בהכנתו הנאותה של הצבא למערכה הצפויה. היעדרם של מענה לאיומי הנ"מ והנ"ט בלט במיוחד, וכמוהו גם חסרונו של מרכיב המגננה בתכניות האופרטיביות. הניצחון הצבאי, שנקנה במחיר כבד, הושג משום שצה"ל, מודל 73', היה ככל הנראה, הצבא הטוב ביותר שהיה למדינת ישראל מעולם. הדבר ניכר ברמת המצביאות הגבוהה שהפגינו הרמטכ"ל, בר-לב בדרום וחופי בצפון, וכן במיומנותם המקצועית של מפקדי השדה של צה"ל, החל במפקדי האוגדות וכלה במ"מים (שניסיונם הקרבי היה רב) וכמובן באומץ לבם ובכשירותם של החיילים.

"עוד מעט זה עזה"

צוק איתן היתה מערכה ארוכה ומסורבלת (50 ימים), אליה נגררה ישראל ללא תכנית סדורה, יעדים ברורים ברי השגה וכן כוחות שחסרו הכנה מתאימה. ניכר כי בצה"ל פועלים בכדי למנוע מן המערכה הבאה להיות דומה לקודמתה, והפנימו, כהגדרת הרמטכ"ל איזנקוט, כי על הצבא "להיות מוכן להתפרצות והתלקחות מערכות בלוחות זמנים קצרים וכי עליו לתעדף מוכנות זאת בין שאר משימותיו". בשל כך שופרה ונבחנה מוכנות הכוחות בזירות השונות. בתקופה האחרונה בוצעו תרגילים באוגדת איו"ש ובפיקוד הדרום. בנוסף, הודגש בצבא הצורך לקצר את משך המערכה, כך שתהיה קרובה באורכה, כמו גם בהפעלת צה"ל במהלכה, לששת הימים מאשר לצוק איתן.

ד"ר (תא"ל במיל') דב תמרי, (צילום: במחנה).

תא"ל במיל' דב תמרי, (צילום: במחנה).

עד כאן הצבא, אך מה לגבי הממשלה? סיפור צדדי שלא הוצג בסדרה, אך ממחיש ממד נוסף במוכנות ישראל לעימות, התרחש בדצמבר 1966. בפורום מטכ"ל, בו נכח ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, הציג ראש אמ"ן, האלוף אהרן יריב, את תחזית אמ"ן כי כל עוד מצרים מחזיקה כשלושים אלף מחייליה בתימן לא ירצה מנהיג מצרים, נאצר, לפתוח במלחמה עם ישראל. לימים העיד תא"ל במיל' תמרי, שפיקד אז על סיירת מטכ"ל ונכח בישיבה, כי יריב העריך שגם במידה ויחליט נאצר להוציא את צבאו משם ולהכניס כוחות לסיני תידרש לו כחצי שנה. "ומה אם יגידו לו למהר?" שאל אשכול. רבין השיב כי צה"ל ידע להיערך בהתאם תוך 72 שעות. אולם למרות הזלזול של הקצינים בראש הממשלה, ניכר כי זה האחרון הבין היטב, לדברי תמרי, כי בעוד שזהו הזמן הדרוש לצבא, להתרעה וגיוס כוחותיו, לו עצמו דרוש זמן רב יותר בכדי שירתום את הממשלה, את הציבור, את ארצות הברית והקהילה הבינלאומית, למערכה. כשהמערכה עמדה בפתח ב-1967, הממשלה הבינה את המצב לאשורו, ופעלה בכדי להכין לא רק את הצבא אלא גם את המדינה, למערכה הצפויה. ההצלחה בה, נעוצה בראש ובראשונה בניצול נכון של יוזמה, והפעלה מיטבית של כוח אווירי ויבשתי שהיה מוכן היטב למשימה.

מותר לה, לממשלה נבחרת, להחליט כי האפשרויות המדיניות שעומדות לרשותה, בהקשר לרצועת עזה, אינן מקובלות עליה. אולם אז חובתה לפעול בהתאם לתפיסתו של ראש הממשלה לוי אשכול, ולהכין את המדינה כולה למערכה שתפרוץ, שכן זהו פירושה היחיד של דחיית יוזמות אלו. כשבוחנים את הנושאים שבהם עסקה הממשלה בחודשים האחרונים, כן תאגיד לא תאגיד ופינוי עמונה, אם להזכיר שניים, קשה להניח שתהליך זה מתקיים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 01.04.2017)

תהילת אנטבה, יש על מה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע מלאו 39 שנים למבצע אנטבה, בחינה מחודשת של מהלך הפעולה מראה כי יש לו, לצבא החובבים הישראלי, במה להתגאות. הקרב על הקרדיט מיותר כי התהילה מספיקה לכולם 

מבצע אנטבה בשלשו דקות. סרטון האנימציה אודות המבצע.

מבצע אנטבה בשלוש דקות. סרטון האנימציה אודות המבצע.

השבוע מלאו 39 שנים למבצע אנטבה, אחד המבצעים המוצלחים ביותר שביצע צה"ל. שני סרטים הופקו בהוליווד בעקבות המבצע (גם בישראל הופקו כמה, הידוע שבהם אף ייצג את ישראל בטקס האוסקר), ונכתבו אודותיו ספרים, כתבות תחקיר ואפילו קומיקס וסרטון אנמציה.

האמת, בצדק מסוים. צה"ל הוא מיליציה. בניגוד לצבאות אחרים הרי שבצה"ל מודל צבא העם הביא באותם ימים (ועדיין מביא בחלקים רבים ביחידות הלוחמות) לכך שהמתגייסים לשורותיו זוכים להכשרה קצרה ונשלחים למלא את תפקידם. רוצים דוגמה? בצבא האמריקני לא יהפוך חייל בתוך שנה מיום שירותו למפקד כיתה בצנחנים, ובוודאי שלא יישלח, לאחר תקופה בת שנתיים לחלץ בני ערובה במרחק כמעט 4,000. בצה"ל כן. לצורך השוואה החיילים שנשלחו ב-2011 לפשיטה בה הרגו את בן לאדן שירתו בקומנדו הימי מעל חמש שנים.

לוחמי סיירת מטכ

לוחמי סיירת מטכ"ל עם המרצדס השחורה עם שובם ממבצע אנטבה (צילום: לע"מ).

העובדה שצה"ל נחלץ לפעולה, כנשוך נחש, באותו שבוע גורלי ביוני-יולי 1976 מייצגת את אותה ישראליות טובה, נטולת מליצות, מתגמשת, יצירתית, סולידארית וערכית. בתוך פחות משבוע מיום החטיפה היו כוח ההשתלטות מסיירת מטכ"ל, נבחרת מחטיבת הצנחנים ונבחרת מחטיבת גולני על מטוסי C-130 "הרקולס" בדרך לאנטבה.

המבצע

מטוס ההרקולס ועליו בני הערובה נוחת בנתב

מטוס ההרקולס ועליו בני הערובה נוחת בנתב"ג בסיום הפשיטה.

למרות תנאי טיסה קשים הצליחו טייסי חיל האוויר לנחות בחשכה בשדה התעופה באנטבה. לוחמי סיירת צנחנים, בפיקוד דורון אלמוג, קפצו מן המטוס הראשון בעודו נוחת על המסלול, הניחו פנסים על מסלול הנחיתה על מנת להקל את הנחיתה בעבור המטוסים הנותרים, איבטחו את נחיתתם והשתלטו על מגדל הפיקוח החדש. החפ"ק של דן שומרון, מפקד המבצע, וכן לוחמי סיירת מטכ"ל פרקו במהרה מן המטוס הראשון ונעו אל הטרמינל הישן במספר ג'יפים ובראשם רכב מרצדס שדימה את רכבו של אידי אמין.

במהלך הנסיעה נתקל הכוח בשני חיילים אוגנדים, ובניגוד לתכנית המקורית פקד יוני נתניהו לירות בהם, ככל הנראה. משום שחשש כי הללו יסכנו את הגעת הכוח ליעדו. "האקדחים המושתקים היו מוכנים בעוד מועד. כשהחייל האוגנדי, שאיים עליהם ברובהו, היה מרוחק מהם רק מטרים ספורים, ירו בו יוני וגיורא, שישב מאחורי יוני. האוגנדי נרתע לאחור והתנדנד. כנראה נפגע, אך למרות פגיעתו, לא נוטרל לחלוטין." לאחר הירי השקט ירו באוגנדי גם חיילים שבג'יפים שהיו חמושים ברובי קלצ'ניקוב ומקלע מא"ג. ירי זה הפך את הפעולה ל"רועשת" ופגע באלמנט ההפתעה.

איור המציג את הקרב באנטבה.

איור המציג את הקרב באנטבה.

שיירת הרכבים האיצה לעבר היעד. הלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מן הטרמינל. בצר הוביל את כוח הפריצה ונתניהו נע לעבר נקודת הפיקוד שנקבעה מראש. בצר, שירה במהלך ריצתו, האט במטרה להחליף מחסנית. נתניהו שחשש מעיכוב ומחזרה על "אסון מעלות" שינה את כיוון ריצתו והוביל את ההסתערות. שניות מספר לאחר מכן נפגע מירי ממגדל הפיקוח ונפצע קשה.

אחד החיילים, אמיר עופר, ואחריו מפקד הצוות שלו, אמנון פלד, היו ללוחמים הראשונים בכוח הפריצה שנכנסו לאולם בו שהו החטופים. מיד ברגע הכניסה הרגו השניים שלושה מחבלים. רגע לאחר מכן פרצו לאולם לוחמים נוספים. בראיון איתו סיפר מוקי בצר כי "חייל עם מגאפון קורא בקול: 'לשכב, לא לקום, צה"ל הגיע', וחוזר על זה כל הזמן, לפי התרגולת שעשינו בארץ. היה ירי מסיבי מאחור, מכיוון שכולם ראו עוד ועוד חיילים אוגנדים, והיו צרחות וצעקות מסביב. הבנו ש-3 מחבלים הרוגים, אבל יש עוד אחד או עוד 3. פתאום אחד המחבלים קם מתוך הקהל, ממרחק של 15 מטר. איך שהוא מרים את הנשק אלינו אני יורה בו, ועמוס גורן יורה בו. כל אחד כדור, והוא נופל, נהרג."

כאן הוכרע, למעשה, הקרב על בני הערובה. בחילופי האש נפגעו 3 מבני הערובה. אף שמדובר באחד ההיבטים הטרגיים של המבצע הרי שכל מי שהתאמן בלוחמה במבנה עם "ידידים ויריבים" יודע כי כאשר מתרוממים "ידידים" (ולא נשמעים לקריאות "כולם לשכב") אזי באנדרלין והלחץ של המצב הקרבי הם עלולים להיפגע. הדבר רק ממחיש את מורכבות פעולת ההשתלטות.

מטוסי ההרקולס ממראים מאנטבה בסיום הפעולה, מתוך סרטון האנימציה אודות המבצע

מטוסי ההרקולס ממראים מאנטבה בסיום הפעולה, מתוך סרטון האנימציה אודות המבצע

לאור פציעתו של נתניהו לקח בצר לקח פיקוד על כוח ההשתלטות וביחד עם מפקד המבצע, שומרון, תיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי. נבחרת חטיבת גולני איבטחה את עליית בני הערובה למטוסים. כוח מן היחידה, עליו פיקד יפתח רייכר-עתיר, הרג מספר חיילים אוגנדיים. נבחרת חטיבת הצנחנים, בפיקוד מתן וילנאי, השתלטה על הטרמינל החדש. שם נורה ונפצע קשה סורין הרשקו בידי אדם בלבוש אזרחי, ונותר משותק מהצוואר ומטה‏. כוח הנגמ"שים, בפיקוד שאול מופז, ריתק באש את מגדל הפיקוח בעוד כוח אחר מסיירת מטכ"ל, בפיקוד עמר בר-לב, השמיד 8 מטוסי מיג שחנו בשדה התעופה.

בתוך 55 דקות הושלם המבצע והכוחות ובני הערובה המריאו לתדלוק בניירובי ומשם לישראל. לצה"ל היה הרוג אחד, סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, וחייל פצוע. בנוסף לבני הערובה שנהרגו במהלך ההשתלטות נרצחה בקמפלה דורה בלוך בת ה-74, אחת מבנות הערובה, שאושפזה בבית חולים מקומי בטרם המבצע. הרצח בוצע כנקמה בהוראת שליט אוגנדה, אידי אמין.

הצלחה חסרת תקדים

הכוחות המיוחדים הישראליים עדיין זוכים להערכה ברחבי העולם על אדי אותה תהילה מאמצע שנות ה-70'. אדמירל ויליאם מקרייבן, יוצא הקומנדו הימי האמריקני ומפקד הפשיטה לחיסול בן לאדן בפקיסטן, הגדיר בספרו את אנטבה כמופת של מבצע מיוחד ושאב ממנו השראה. ולא בכדי. מי שבוחן את הפשיטה ביחס לאתגרים שבהם נתקלו צבאות אחרים, מקצועיים וממוסדים יותר, יגלה שצבא החובבים הישראלי הצליח היכן שטובי החיילים והמפקדים של צבאות המערב נכשלו.

הגרמנים נכשלו כליל במינכן ב-72' (אך השתפרו ב-77' בהשלטות על מטוס לופטהנזה במוגדישו) והאופן שבו טיפלו האמריקנים במשבר בני הערובה שנכלאו בשגרירות האמריקנית באיראן הפך לאחד הכישלונות המשפילים בהיסטוריה הצבאית האמריקנית. אז, נשלח כוח דלתא, בפיקוד קולונל צ'רלי "המחויב" בקווית', לפשיטה כל כך לא אפויה ולא סבירה מבצעית, עד כי נראתה כאילו יצאה מסרטו של מנחם גולן. הפעולה נכשלה בצורה מחפירה והאמריקנים נמלטו מן המדבר האיראני בעור שיניהם, כשהם משאירים מאחור גופות לוחמים וציוד לחימה שכלל בין היתר 6 מסוקים.

הקרב על הקרדיט

יוני נתניהו ז

יוני נתניהו ז"ל, מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג באנטבה.

את הישג מעמעם עד היום הקרב על הקרדיט. משפחת נתניהו ומוקי בצר מצאו עצמם במעין קרב ארוך על התודעה הישראלית. בניסיונם הראוי להנציח את זכר יקירם הופחת ועומעם חלקו של בצר (כמו גם חלקם של מפקדים נוספים) בהצלחה. לא ברור מדוע כך קרה שהרי יש מספיק תהילה לכולם. הצדדים מתכתשים על שורה של סוגיות במהלך המבצע. ראשית, בהקשר לתכנון המבצע. בצר טוען (ככל הנראה בצדק) כי היה חבר בצוות מצומצם ששקד על תכנון המבצע ואילו מפקד היחידה, נתניהו, שהה בסיני בהכנות לפעולה אחרת. נתניהו שב ליחידה שלושה ימים לערך בטרם המבצע, השתתף במודלים והכין את תכנית הפריצה לטרמינל, שהוגדרה בדיעבד על-ידי ההיסטוריון אביגדור שחן כיוצאת מן הכלל באיכותה.

תמונתו של בצר כפי שהופיע על כריכת ספרו ''Secret Soldier''

תמונתו של בצר כפי שהופיע על כריכת ספרו "Secret Soldier"

שנית, ישנה החלטתו של יוני נתניהו לירות בזקיף האוגנדי. אל"מ במיל' בצר, יוצא סיירת צנחנים שאימן ב-71' את הצנחנים האוגנדים, טוען כי האוגנדי לא היווה איום וניתן היה לעוקפו. לעומתו משפחת נתניהו טוענת כי הלה סיכן את הכוח. חיזוק נוסף לטענה זו סיפק תא"ל במיל' רייכר-עתיר שאמר כי "אתה לא משאיר מאחוריך אדם עם נשק…שישתמש בו ברגע שיראה מה אתה הולך לעשות." שתי הפרשנויות לגיטמיות ולא ברור מדוע יש מקום להתפלמס בעניין. מדובר בהחלטת מפקד שבמבחן התוצאה גם הוכיחה את עצמה.

שלישית, ישנה סוגיית ההסתערות על הטרמינל. בצר מזוהה כאיש שרץ קדימה ראשון ושנאלץ לעצור כדי שלא לפרוץ לאולם ללא כדור בקנה. באותו רגע, משום שכל עיכוב הוא הרה אסון, עקף אותו נתניהו ומשך לעבר היעד. בכך עמד נתניהו בדרישה כי מפקד יהיה הראשון לשאת בעול, להסתער ולצאת קדימה ברגע קשה. אולם כמוהו בצר, אשר משנפצע נתניהו לקח את הפיקוד (מעשה לא מובן מאליו) והשלים את המשימה. בלחימה, כמאמר האלוף ישראל טל, התכניות משתנות, ומהר, ומה שחשוב הוא התנועה קדימה והחתירה למגע.

מפקד המבצע, תא

מפקד המבצע, תא"ל דן שומרון.

אנטבה מקפלת בתוכה גם גילויי אחריות ואומץ נוספים, חשובים לא פחות ובהם עצם קבלת ההחלטה על-ידי הממשלה ובראשה ראש הממשלה יצחק רבין (שאף הפקיד בידי מזכיר הממשלה מכתב התפטרות למקרה והמבצע יכשל). את המבצע יזמו שר הביטחון שמעון פרס, והאלופים בני פלד, מפקד חיל האוויר, ויקותיאל אדם, ראש אג"ם, ולולא התעקשותם לא היה יוצא לפועל. אך בין אנשי הצבא שלקחו חלק בפעולה עומד מעל כולם מפקד הכוח שפשט על אנטבה  דן שומרון. שומרון איש הצנחנים בעברו, נשא על כתפיו את מלוא האחריות להצלחת המשימה על כל מרכיביה. הוא היה האיש שבכוח אישיותו שכנע את הממשלה כי צה"ל יכול לבצע את המשימה, והוא מי שפיקד על הלחימה בשדה התעופה. אף ששומרון זכה לפרסום רב (בסרטים גילמו את דמותו אריק לביא וצ'רלס ברונסון) ולימים מונה לרמטכ"ל, נראה היה כי לא היה להוט אחר הקרדיט. לימים טען כי מיותר להתווכח על מי עשה מה משום שהנושא המשמעותי היחיד הוא אופן קבלת ההחלטה על המבצע.

יש מה ללמוד מזה

תמצית מבצע אנטבה ניתנת להגדרה במשפט שאמר דן שומרון לגבי הזיכרון החזק שלו ממנו: "כשהחטופים עולים למטוס הפינוי, נתמכים, כל אחד בודק את המשפחה שלו, שכולם נמצאים. זה היה רגע חזק שאי אפשר לשכוח." זאת המהות של המבצע. המדינה מימשה את אחריותה כלפי אזרחיה ושלחה כוח צבאי לחלצם, רק מפני שהם אזרחיה, והצליחה. המאבק על קרדיט רק מקטין מכך. ויש בהחלט מה לאמץ גם לימינו אלה.