באוגוסט הזה היה חם, בכל הגזרות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בשני סרטונים תועד לאחרונה צה"ל שלא במיטבו. אבל הסרטונים מספרים רק חלק מהסיפור על הפעלת הכוח, בצפון, ביהודה ושומרון וברצועת עזה, וזה סיפור מורכב בהרבה.

בשבוע שעבר תועד צה"ל בשני סרטונים, שהפכו ויראליים ברשתות החברתיות, ברגעים, שבניגוד לציטוט המפורסם של צ'רצ'יל, לא היו רגעיו היפים ביותר. אבל הסרטונים מספרים רק חלק מהסיפור, שכרגיל כאן, מורכב בהרבה.

בסרטון הראשון, שפורסם ביום חמישי שעבר, צילמו מטיילים ברמת הגולן כיצד מצאו חמישה טנקים מחטיבת שריון של צה"ל כשהם פתוחים, ללא כל השגחה או שמירה, ובפנים ציוד ואמצעי לחימה, מקלעים ומרגמות. 

את הסרטון מיהר להפיץ ברשתות החברתיות נציב קבילות חיילים לשעבר, אלוף (מיל.) יצחק בריק, במסגרת הקמפיין שהוא מנהל זה כשנתיים בנוגע לכשירות הירודה של צבא היבשה.

המסר של בריק, בעצמו קצין שריון שעוטר על גבורתו כמ"פ במלחמת יום הכיפורים, ברור – בצבא שמתייחס ברצינות לכוחות היבשה, טנקים אינם סתם זרוקים בשטח.

בשבוע שעבר במאמר ב"מעריב" מתח בריק ביקורת על "הפרסומים החוזרים ונשנים בכל אמצעי התקשורת על חטיבת הקומנדו ועל יכולותיה", שמציירים לציבור תמונה כאילו הצבא כולו ברמת כשירות גבוהה כחטיבה זו. אף על פי, כתב, "שעיקר הכוח היבשתי נתון בתהליך של הידרדרות חמור".

כוחות היבשה הסדירים של צה"ל אינם מצויים במשבר הכשירות שמתאר בריק, אבל הם הולכים לשם. בהיעדר תקציב ביטחון ומתווה תקציבי לתכנית הרב־שנתית, היכולת של הצבא לאמן ולצייד אותם כראוי נפגעת משמעותית. כשזה מגיע למילואים, הפגיעה תהיה קשה עוד יותר.

צה"ל, בהובלת הרמטכ"ל אביב כוכבי, אכן מקצה משאבים ככל יכולתו, מקים אוגדה רב־זירתית חדשה ומקיים רה־ארגון בכוחות היבשה שאמור להפוך את כוחות היבשה והתמרון למתאימים וכשירים יותר למשימות במערכה הבאה.

אבל כל זה לא יעבוד בלי מסגרת תקציבית סדורה, שתתמוך תפיסת הפעלה רלוונטית לכוחות היבשה, כזו שיהיו כשירים לבצע בעימות הבא. אחרת המהלכים יישארו בחזקת מילים יפות וכוחות חלולים, ללא אמצעים, כשירות ויכולות של ממש. ואם זה נשמע למישהו כמו הד לימים שקדמו ל־2006, הרי שזה משום שזה בדיוק כך.

הממשלה, שהיתה לאחרונה על סף פירוק והליכה לבחירות עד שמצאה מוצא והחליטה לדחות את דיוני התקציב למועד לא ברור, עסוקה יותר במריבות פנימיות ובפתרון משברים אחרים, כמו תכני התכנית הסטירית "היהודים באים". אין ספק, עוסקים שם בעיקר ולא בטפל. 

גם איפוק הוא כוח

בסרטון השני, שפורסם ביום שישי שעבר, תועדו ילדים פלסטינים מיידים אבנים לעבר לוחמי צה"ל בחברון מטווח קצר, והאחרונים התגוננו באמצעות מגיני פלסטיק וספגו את האבנים מבלי לפעול כנגד הזורקים. 

מח"ט חברון, אל"מ אביחי זפרני, יוצא סיירת גולני, אמר לאחר תחקרי ראשוני של האירוע כי על פניו ומבלי שצפה בסרטון המלא, "ההתנהלות הנראית בסרטון אינה ההתנהגות המצופה מלוחמים בצה"ל שנדרשים למנוע אירועים מסוג זה ולהפעיל כוח לפי שיקול דעת ולפי הוראות הפתיחה באש". התחקיר השלם יוצג לאלוף פיקוד המרכז.

ח"כ בצלאל סמוטריץ' (ימינה) צייץ בטוויטר בתגובה לסרטון כי הוא "מעדיף אלף סרטונים של אלאור אזריה ולא אחד מביש ומסוכן כזה. מי שאימן את החיילים האלה להגיב ככה לא ראוי להיות מפקד עוד יום אחד".

אז נכון, החיילים היו צריכים להגיב באופן נחוש יותר, ולעצור ולו רק לכמה שעות את הזורקים. אבל את הכוח צריך להפעיל בשום שכל, וכן, גם האיפוק עשוי להיות הפתרון הנכון בחלק מהמקרים. ובכלל, כדאי גם לזכור שכאשר ילד זורק אבנים זה בעיקר טרגי

בפעילות המבצעית ביהודה ושומרון, שבה פעולות שיטור ופעילות צבאית שלובות זו בזו באופן כמעט אינטגרלי, אין פתרון בית ספר, וקל להגיד מה נכון ממזגן ותחת הפלורסנט, ולא בחום, עם העייפות, הזיעה והפחד.

ישראל היא מדינה דמוקרטית. כל אחד ואחת יכולים (ואפילו רצוי) למתוח ביקורת. המלחמה, אמר בשעתו ראש ממשלת צרפת ז'ורז' קלמנסו, "היא עניין רציני מכדי להשאירו בידי הגנרלים". גם מי שמעולם לא היה לוחם ומפקד, ושירת רק תקופה קצרה כחייל (התגייס רק בגיל 28 לשירות שארך כשנה וחצי), יכול לחלק ציונים למפקדים, ולקבוע מה נכון ולא נכון בלחימה, בהפעלת כוח ובפעילות מבצעית.

אבל אולי היה כדאי להיות זהיר יותר בביקורת, שכן החייל היורה מחברון, שאותו האדיר, שגה מוסרית ומקצועית. המציאות בשטחים אפורה ומציבה את חיילי צה"ל בדילמות מורכבות יומיומיות, אבל את המודל של אזריה אסור לאמץ ואסור לשבח.

אירוע בצפון ייגמר בביירות

האופן שבו מפעילה ישראל את הכוח לא מוגבל לחברון. בזירות אחרות ישראל דווקא מפעילה כוח. אמנם באופן מדוד, אבל כזה שנועד להעביר מסרים.

מנהיג חזבאללה, חסן נצראללה, התייחס בנאומו השבוע למותו של פעיל חזבאללה בסוריה לפני כחודש וחצי בתקיפה שיוחסה לישראל. נצראללה קבע כי ישנה משוואה ברורה, שבהתאם לה על "ישראל להבין שברגע שהיא הורגת את אחד מפעילינו, אנחנו נהרוג את אחד מחייליה".

מאז שנהרג אותו פעיל בסוריה, עלתה רמת המתיחות בצפון וחזבאללה אתגר את ישראל במספר מקרים, ובהם חדירת חוליה להר דב לפני כחודש וירי צלפים על כוח צה"ל בשבוע שעבר. 

ח"כ אלוף (מיל.) יאיר גולן (מרצ)קצין צנחנים שלחם שנים ארוכות כנגד החזבאללה בלבנון ופיקד על פיקוד הצפון, אמר השבוע בראיון לתוכנית של ינון מגל ובן כספית ב־103FM, כי יש להבהיר לנצראללה, "שאם יהיה אירוע בצפון זה ייגמר בביירות".

האם התגובה הישראלית צריכה להיות בהכרח מלחמה? לא. אבל סביר שגולן, בדומה לרמטכ"ל גדי איזנקוט בשעתו, גורס שהמענה לתקיפה של חזבאללה, בוודאי לכזו שתפגע באזרחים או חיילים ישראליים, צריך להיות מהלומה לא פרופורציונאלית בעוצמתה, שתפגע בכוחו הצבאי של הארגון.

לא בטוח שבצה"ל אימצו את הגישה שבה דוגלים איזנקוט וגולן, בעבר רמטכ"ל וסגנו, בצפון או בדרום. לישראל אינטרס ברור להימנע מהסלמה ממגוון סיבות ובהן הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, מגפת הקורונה, המשבר הכלכלי וכן בשל שנת הלימודים שנפתחה השבוע.

ועדיין, העובדה שבתגובה לירי צלפי חזבאללה תקף צה"ל בירי טילים ממסוקי קרב וכלי טיס עמדות חזבאללה סמוך לגבול, מלמדת שגם בצה"ל מאמינים במדיניות תגובה שנשארת באותה קטגוריה שבה פעל חזבאללה. בלשון הרחוב, מי שנתן סטירה יחטוף בעיטה.

לישראל יוחסה השבוע תקיפה אווירית בסוריה, בה הותקפו מתקנים צבאיים שבהם הוחזקו אמצעי לחימה באל־כיסווה שמדרום לדמשק. בתקיפה נהרגו, בין היתר, שלושה חיילים בצבא סוריה, בהם קצין במערך ההגנה האווירית, ושבעה פעילים במיליציות פרו־איראניות.

בעקבות המתיחות בצפון עלתה הסברה שאם אכן עמדה ישראל מאחורי התקיפה בה נהרג פעיל חזבאללה בסוריה לפני כחודש וחצי, כלל לא התכוונה להורגו, בשל המשוואה שהציב נצראללה, לפיה הארגון ינקום בישראל על מות פעיליו בסוריה.

אם ישראל עמדה גם מאחורי התקיפה השבוע, שגם בה היו יכולים (אולי) להיפגע פעילי חזבאללה, יש גם בכך איתות ברור לנצראללה. המשוואות שלו אינן מקובלות על ישראל, וכמאמר גולן, היא מציבה כמה משלה. 

תשלום פרוטקשן לבריון השכונתי

בניגוד למתיחות בצפון, בדרום הושגה רגיעה בין ישראל לחמאס, בסיוע השליח הקטרי, מוחמד אל־עמאדי. ישראל תאפשר לקטר להעביר כספים שחיוניים לחמאס ומענק לטיפול בקורונה, תפתח מחדש את מעבר כרם שלום באופן מלא, ותבטל את ההגבלות על מרחב הדיג. 

כאמור לישראל היה אינטרס מובהק למנוע הסלמה, וחמאס שיחק על זה היטב. ועדיין, הרגיעה מצטיירת כתשלום פרוטקשן לבריון השכונתי (אפילו שמי שמשלם הוא החזק בין הצדדים) ומוטב להימנע מפסטיבלים והצהרות ריקות. 

ישראל ידעה בעבר לייצר חלונות הזדמנות להסדרה ובעיקר להגיע למשא ומתן מעמדת כוח. בנובמבר שעבר, במבצע "חגורה שחורה", תקף צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל כוכבי, ופגע בפעילים (בהם המפקד הבכיר בהא אבו אל־עטא) ובתשתיות של הג'יהאד האסלאמי.

המבצע נתן לדרג המדיני חלון הזדמנות להשיג רגיעה ואולי אפילו הסדרה עם החמאס ברצועת עזה. אף שמדובר במבצע מוגבל, הרי שהוא מהווה מודל לאופן שבו ישראל מפעילה כוח כדי לסייע להשגת יעדים מדיניים.

הפעם, הוכיחו בחמאס שגם לחלש בין הצדדים יכול להיות יתרון אם יידע להפעיל את הכוח בזמן ובאופן המתאים. ההסלמה הבאה עם החמאס נמצאת, כרגיל מעבר לפינה, ומוטב לצפות את בואה ולהכין את המענה מראש, במקום להיגרר ל־19 ימים ולילות של חילופי אש.

המילואים – יכריעו או יעברו למפקדה? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מסמך שפרסם מפקד אוגדה בצה"ל צייר תמונה מדאיגה בנוגע לכשירות מערך המילואים. אבל מוטב לבחון באילו יחידות מדובר, ומה רמת הכשירות שהן אמורות לקיים. ובכלל, מאמר שפרסם קצין מילואים בכיר נגע בסוגיה שצריכה להיות בליבת הדיון – מה תפקידו של מערך המילואים כיום? 

לפני כשבועיים פרסם הכתב הצבאי שי לוי באתר "מאקו" מסמך שכתב מפקד עוצבת המפץ, תא"ל גל שוחמי, שבו עדכן את פקודיו באוגדה בהערכת המצב שהוביל הרמטכ"ל אביב כוכבי בנוגע למוכנות כוחות המילואים.

במסמך ציין שוחמי, קצין שריון, כי הרמטכ"ל הדגיש כי "כשירות מערך המילואים היא לא טובה ולא מספקת", והנחה, בין היתר, להתאמן באופן מאתגר יותר, שיכלול יותר אימונים באש ויותר אימונים בלילה. 

בכתבת המשך שפרסם, הביא לוי תגובות שקיבל מעשרות קציני מילואים. מפקד פלוגת שריון במילואים מתח ביקורת על העובדה שבמסמך נכתב כי יש לחזק את תחושת ההוקרה של המשרתים במילואים. לדבריו, הדבר מעיד על הניתוק של הפיקוד הבכיר.

"מישהו חושב שמעניין אותי כרטיס בהצדעה או איזה יום הוקרה? המסמך היה צריך להיפתח ולהתמקד בדבר אחד בלבד, אימונים ועוד אימונים. זה מה שישמור עלינו בחיים", אמר.

קצין מילואים נוסף ציין את פערי הידע של הקצונה הצעירה. "הרמטכ"ל צריך להכריח אותם לקרוא ספרות צבאית? אני כקצין צעיר קראתי כל ספר צבאי שנפל לי לידיים, והם לא יודעים אפילו מה קרה בחומת מגן. צבא המילואים זה שימור ידע והם לא משתמשים בזה בכלל". הטענה שקציני הצבא לא קוראים אינה חדשה, ובצער יש לומר שהיא נותרה נכונה, וחבל.

בספרו "אות קריאה: כאוס" (Random House, 2019) כתב גנרל הנחתים בדימוס ומזכיר ההגנה לשעבר, ג'יימס מאטיס, כי בהתחשב בכך שאנחנו "לוחמים על הפלנטה הזו עשרת אלפים שנים; זה יהיה אידיוטי ולא אתי לא לנצל ניסיון מצטבר שכזה. אם לא קראת מאות ספרים, אתה למעשה בור, ותהיה חסר יכולת, משום שניסיונך האישי לבדו אינו רחב מספיק על מנת לקיים אותך. כל מפקד שטוען שהוא "עסוק מכדי לקרוא" הולך למלא שקים בגופות חייליו, כשהוא לומד בדרך" (עמוד 42).

כמפקד קרבי בנחתים הקפיד מאטיס לקרוא ספרים וללמוד מניסיונם של אחרים כל העת, כך כשהוביל בהצלחה גדוד חי"ר של הנחתים במלחמת המפרץ הראשונה וכך כשפיקד על דיוויזיית הנחתים הראשונה בעיראק ב־2003.

את הלקח אודות הקריאה, שמהדהד גם מהדברים שאמר אותו קצין המילואים, מוטב להטמיע במפקדי צה"ל במקום שיסתמכו על ניסיונם האישי בלבד. 

מפקד גדוד מילואים אחר אמר ללוי שנוכח רמת הכשירות שבה מצוי גדודו הוא יודע שלא יצליח לעמוד בלו"ז המשימות שיקבל במלחמה. "ואני אומר חד משמעית שיהיו לי עשרות הרוגים, רק בגלל המצב הגרוע של האימונים והציוד", הזהיר. 

למרות המסמך וטענות הקצינים, אין בכך ללמד שכשירות כלל צבא היבשה נמוכה, כפי שטוען האלוף (מיל.) יצחק בריק, נציב קבילות חיילים לשעבר. יתרה מכך, תחושה זו וכשירות זו אינן נחלת כל יחידות המילואים.

בטרם מניחים שצבא היבשה לא כשיר למשימותיו, בדגש על מערך המילואים, מוטב לבחון באילו יחידות מדובר, ומה רמת הכשירות שהן אמורות לקיים.

כשירות המילואים היא דיפרנציאלית

בעידן המלחמות הגדולות היה כוח המחץ העיקרי של צה"ל ביבשה מבוסס בעיקרו על המילואים. במלחמת יום הכיפורים למשל, חטיבת השריון 679 וחטיבת הצנחנים 317, שתיהן חטיבות מילואים, היו כשירות, מצוידות, ומיומנות כמו מקבילותיהן בסדיר. טוב יותר, אם מכניסים למשוואה את הניסיון המבצעי המצטבר של אנשיהן.

המשימות שקיבלו בקרבות הבלימה, בפריצה לסוריה ובמקרה של הצנחנים בכיבוש החרמון הסורי, לא נפלו מאלו שהוטלו על הסדיר. אבל מילואימניקים עשו אז בין 28 ימים ל־90 ימים בשנה. המשק הישראלי לא יכול כיום, וגם לא צריך, לעמוד בנטל כזה כיום.

צה"ל אינו יכול לעמוד בעלויות התקציביות (ולמעשה מעולם לא עמד) של החזקת כלל מערך המילואים, בדגש על היחידות שמיועדות לקחת חלק במהלך מתמרן, בכשירות גבוהה. 

לכן החליט הרמטכ"ל גדי איזנקוט לפני כארבע שנים על רפורמה במערך המילואים, כחלק מהתכנית הרב־שנתית "גדעון", והפך למערך בכשירות דיפרנציאלית.

חלק מהחטיבות המתמרנות במילואים יהיו בכשירות נמוכה, חלקן יהיו בכשירות בינונית שתחייב "הורדת חלודה" בטרם כניסה ללחימה, וחלק מחטיבות המילואים יהיו בכשירות טובה מאוד, כמעט כאילו היו חטיבה סדירה, ויוכלו להיכנס ללחימה מיד. 

הצבא, אם כן, יצטרך להסתפק בפחות יחידות ברמת כשירות גבוהה, אבל מה שיוגדר ברמת כשירות גבוהה, יהיה טוב מאוד.

אם מדובר ביחידות שמוגדרות בכשירות נמוכה, אז למרות הכעס והתסכול, אין בכך חידוש, והצבא פגע בהן כדי לשמר את כשירות המערכים שמוגדרים ככאלה שנדרשים לכשירות גבוהה ללחימה.

יחידות שרמת הכשירות שנדרשת מהן היא גבוהה, קיימו אימונים גם במהלך משבר הקורונה. גדוד הצנחנים במילואים שבו אני משרת, למשל, השלים לאחרונה (בדומה למקביליו בחטיבה) אימון איכותי במתארים שונים, ששיפר את כשירותו למלחמה באופן ניכר. 

אכן, נוכח טלטלות השנה האחרונה, ובהן משבר הקורונה, הפלונטר הפוליטי והקושי לגבש חוק תקציב למדינה כולה ובתוכו תקציב ביטחון, התקשה צה"ל לשמר ולשפר את הכשירויות השונות של היחידות בהתאם לרמה שנקבעה להן.

אך בניגוד למשל, לתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה, שבה לא הובנו אל נכון פערי הכשירות של חלק מן היחידות, מה שהביא לכך שנשלחו לקרב ללא הכנה מספקת, ניכר כי הפעם זיהה הצבא בזמן את פערי המוכנות.

אבל מאחר ופערים בכשירות תמיד היו ויהיו, יש לשאול קודם כל מהן משימות מערך המילואים. האם הפך מכוח הכרעה העיקרי של צה"ל במלחמות שאופיינו בתמרון משמעותי, לגוף שתפקידו לספק השלמות וסיוע למערכים סדירים, בעימותים שמאופיינים בעיקר בהפעלת אש ולא בתמרון?

האם השתנה תפקיד מערך המילואים?

בכוונה או שלא בכוונה, בכך בדיוק עסק מאמר שפרסם לאחרונה אל"מ (מיל.) ד"ר אסף חזני בכתב העת הצה"לי המקוון, "בין המערכות", שבחן השפעת מגפת הקורונה על מערך המילואים בצה"ל. 

"אנו מתייחסים למערך זה באופן דואלי: מצד אחד כמעין גרסה רכה של הסרט "גבעת חלפון אינה עונה", ומצד אחר כאל כוח מנוסה והכרחי המשפיע על יכולת ההכרעה של הצבא", כתב חזני.

ישנו, כתב, "פער בתפיסה של מקצועיות היחידות, בין הסדיר ובין המילואים. בעוד אנשי המילואים תופסים עצמם כמקצועיים, יחס הכוח הסדיר אליהם סקפטי יותר". הבדלי התרבות המהותיים בין מערכי הסדיר והמילואים, ציין, עלולים להקשות עליהם לתפקד כמערכת מבצעית אחת.

משבר הקורונה, כתב, חשף את העובדה שאף שכוחות הסדיר והמילואים מהווים מסגרת מבצעית אחת (דוגמה לכך היא חטיבת החי"ר במילואים 261, בפיקוד אבי גיל, שלחמה במבצע "צוק איתן", כשאחד מגדודיה הוא גדוד גפן, גדוד סדיר בו משרתים צוערי קורס קציני החי"ר של בה"ד 1), הרי שחלק לא מבוטל ממערך המילואים כבר אינו מהווה את סדר הכוחות להכרעה של הצבא, כפי שהוא מוגדר במסמך "אסטרטגיית צה"ל".

חזני, בעברו קצין בגולני המשמש במילואים כראש ענף בחטיבת התורה וההדרכה באגף המבצעים, זיהה שינוי משמעותי במוסד המילואים: "מרכז הכובד של המילואים הוסט למפקדות ולעורף, בדומה לפני המלחמה והלחימה העתידיים – ככל הנראה העורף יהיה פגיע יותר, ופעילות המפקדות, המסוגלות לייצר תפוקה מבצעית במרחב הלחימה באמצעות תשלובת של מודיעין ואש, תהיה משמעותית יותר". 

יתכן, ציין, שהסיבה לכך נובעת מהשינוי במושגים כמו "הכרעה" ו"תמרון", ואם כך אולי יש מקום "לשנות את התפוקה המבצעית של כוחות המילואים? אין ספק, שבמערכת המבצעית הזאת ובתפקודי המרכיבים שלה כדאי לדון מחדש".

למרות הדיון שביקש חזני לעורר הרי שגם מצא לנכון להדגיש כי "המציאות באותה המידה עשויה גם 'ללכת אחורה' – לחזור למבצעים שתכליתם מחייבת תמרון נרחב ביבשה. במקרה הזה, ניתן לשער כי חלק ניכר מהמשוער כאן לא יהיה רלוונטי".

במערכה הבאה, ציטט תא"ל שוחמי במסמך שלו את הרמטכ"ל כוכבי שקבע כי במערכה הבאה "לא ניתן לנצח בלי תמרון ובלי המילואים".

ומכאן שאף שחלק ניכר מתפקידיו, כשירותו ומשימותיו של מערך המילואים השתנו, עדין יידרש חלק ניכר ממנו בכדי לממש תמרון קרקעי, רחב או מוגבל. 

הכשירות של כוחות המילואים לבצע משימה זו יכולה להשתנות מיחידה ליחידה, אך הכשירות של היחידות שמדורגות בכשירות גבוהה חייבת להיות קשיחה, וחובה לשמר אותה. גם נוכח אתגרי התקציב.

כשירות זו מאפשרת לצבא את היכולת להוציא לפועל תמרון מהיר, ופגיעה בה תביא את צה"ל שוב למציאות שבה הוא נסמך רק על המערך הסדיר, במבצע מגומגם ומתמשך כמו "צוק איתן", או לחלופין מכניס ללחימה כוחות מילואים לא כשירים, כפי שהיה ב־2006.

 

יש ממה לדאוג, אבל כדאי לא להיתפס לבהלה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אף שאין לזלזל בחומרת האיומים מפניהם מזהיר האלוף (מיל.) בריק חדשות לבקרים מוטב לא להיתפס לבהלה, ולזכור גם שישראל היא מעצמה אזורית. מנגד, כשמסתכלים על התנהלות הממשלה במשבר הגל השני של הקורונה, קשה שלא להיות מוטרדים מהאופן שבו היתה פועלת במלחמה.

בספר "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן" (הוצאת ידיעות ספרים, 1999) הציגה ג'יי קיי רולינג בפני הקוראים ייצור קסום בשם בוגארט המפחיד את כל הפוגש בו.

"הבוגארט היושב בחשכה בתוך הארון עוד לא לבש צורה. הוא עוד לא יודע איזו צורה תפחיד את האדם שבצידה השני של הדלת. אף אחד לא יודע איך נראה בוגארט כשהוא לגמרי לבדו, אך ברגע שאשחרר אותו, הוא יהפוך מיד לדבר שכל אחד מאיתנו מפחד ממנו יותר מכול" (עמוד 140), הסביר בספר פרופסור לופין הֶרמַיוֹני, רון ולהארי.

עד לאחרונה נראה היה שהבוגארטים היו יצורים קסומים בעולם העשיר שיצרה רולינג. אולם גם בעולם האמיתי, התברר, ישנם בוגארטים. אחד מהם הוא האלוף (מיל.) יצחק בריק, נציב קבילות חיילים לשעבר, שהפך למפחידן במשרה מלאה.

אין כמעט שבוע שבו הוא לא התראיין או פרסם מאמר וטען שהגענו לשוקת שבורה, בקשת שלמה של נושאים ביטחוניים, וכי ישראל היא כפסע מאסון של ממש.

בשבוע שעבר, למשל, הוא פרסם ב"הארץ" מאמר שבו טען כי "שנים רבות צה"ל עוסק בעיקר במערכה שבין המלחמות, ולא בהכנה למלחמה הבאה. תהליך זה משחק לידי האיראנים, שאינם נוהגים להגיב קשה (אם בכלל) על פגיעותינו באנשיהם ובתשתיות שהם בונים בסוריה. מטרתם היא להרדים אותנו כדי לאפשר להם להשלים בשקט את מלאכתם בביסוס מערך הטילים סביבנו, ולהימנע מליצור מתיחות ופיצוץ בטרם השלימו את מלאכתם. הם מחכים לשעת כושר שתתאים להם, וסבלנותם רבה מאוד".

בריק הוא אדם ישר ואמיץ, בשדה הקרב (שם התבלט כמ"פ טנקים בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים) ומחוצה לו. חלק לא מבוטל מן הביקורת שלו מטריד ונכון כאחד. כך כשהלין על התרבות הארגונית הקלוקלת בצבא והתופעה המתגברת "של קשר שתיקה ודיווחים לא אמינים בצה"ל", וכך כשביקר את חוסר המוכנות של העורף.

אבל בלב הטענות של בריק עומדות שתי הנחות שפוגמות במהימנות שלהן. הראשונה, והחמורה פחות, היא הביקורת הנוקבת שלו על מוכנותם הירודה של כוחות היבשה של צה"ל, בדגש על הזנחתם בתקופת הכהונה של הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט.

איזנקוט (בעצמו גולנצ'יק) דווקא הבין היטב את חשיבות מוכנות היבשה, וצה"ל בפיקודו התאמן יותר, הרבה יותר והשקיע יותר בזרוע היבשה (ובמערך המילואים). ההנחה השנייה, שניצבת כפיל בחדר בכל דיון שמנסה בריק לעורר, היא שהמלחמה הבאה תפרוץ בהפתעה, כמו אז בסתיו 1973.

המלחמה, דומה ל־2006 ולא ל־1973

בספרו "מתקפת פתע" (הוצאת דביר, 2019) קבע פרופסור אורי בר־יוסף כי "מתקפת פתע מוצלחת עלולה להמיט אסון על מדינת הקורבן. מתקפות "ברברוסה", פרל הרבור, יום הכיפורים ו־11 בספטמבר הותירו אחריהן לא רק הרס וחורבן אלא גם טראומה שנטבעה בזיכרון הלאומי" (עמוד 351).

אבל מוטב להשתחרר מהתחושה שישנם מעבר לגבול מנהיגים רשעים שזוממים למחות את ישראל מהמפה, ועמלים על תכנית נסתרת, זדונית לפתוח במערכה רב־זירתית שתמיט חורבן על המדינה.

איראן אכן שולחת גרורות (בדמות חזבאללה ודומיה) שמטרתן ליצור מאזן הרתעה בינה לבין ישראל, ולהרחיק ממנה את המערכה. אולם, אלו אמורות לאפשר לה חופש פעולה רחב, ולא לחייב אותה למלחמה.

נכון, בריק צודק בקביעתו שבניגוד להצהרות חלק מבכירי מערכת הביטחון איראן אינה נסוגה מסוריה, המהווה עבורה נכס אסטרטגי. מנגד, שורת התקיפות שביצעה ישראל (או שמיוחסות לה) שכנגד מטרות איראניות בסוריה, ולצידן הפיצוץ המסתורי שהמיט הרס על מתקן הצנטריפוגות בנתאנז שהתרחש לאחרונה, ומיוחס על־פי פרסומים זרים למוסד, מציבים אותה בעמדת התגוננות. כל העימותים שניהלה ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים, התרחשו בשל החלטת ממשלתה להפעיל כוח צבאי בהיקף נרחב, ולא בשל מתקפת פתע נוסח מבצע "בדר", במהלכו צלח הצבא המצרי את התעלה.

ניתן, אם כן, להעריך שמדינה שספגה מתקפות מוצלחות רבות על בסיסיה המרוחקים וקרוב לבית, מבינה שאויביה ביססו עליונות מודיעינית, ואינה ממהרת לצאת למערכה.

בלי רהב, אבל גם בלי בהלה

כאשר החל משה ארנס את כהונתו הראשונה כשר ביטחון בשנת 1983, הזהירו אותו אנשי המודיעין מפני היכולות שבידי הצבא הסורי. ארנס, שבעברו כיהן כשגריר ישראל בוושינגטון וידע כי סוריה היא מדינה ענייה, עם צבא מיושן יחסית ושלמנהיגה, חאפז אל־אסד האב, אין כוונה לפתוח במלחמה כנגד ישראל, סירב להתרשם. כשטענו קציני אמ"ן כי לסורים יכולות נ"ט מתקדמות, השיב, "אז מה, אתם לא יודעים מה יש לנו"?

ישראל היא מעצמה אזורית, וברשותה צבא חזק וכשיר, גם למערכה רב־זירתית. בארסנל של צה"ל ישנם מטוסי קרב וכלי טיס מתקדמים, צוללות חדישות, יחידות עילית מאומנות שעל־פי פרסומים זרים דוחקות את מעטפת המגבלות ופועלות בהיקף ובטווחים גדולים מבעבר (רק השבוע פורסם שחיל האוויר איגד את כלל היחידות המיוחדות שלו, ובהן שלדג ו־669, לכנף כוחות אוויר מיוחדים).

גם יכולות כוחות היבשה של צה"ל, ובוודאי יחידות החוד המבצעי שלו, שופרו משמעותית. לפני כשנתיים, למשל, בסיכום תרגיל חטיבתי, אמר הרמטכ"ל איזנקוט לקציני חטיבה 7 שלא ימצאו עוד "חטיבה כל כך חזקה באמצעים שלה" ברדיוס של 1,500 קילומטר.

למרות הליקויים, שמתגלים מפעם לפעם, כדאי לזכור זאת ולבחון ולהתמודד עם האיומים בקור רוח. בלי רהב אבל גם בלי בהלה מיותרת.

"נגד אויב שאיננו יכולים לראות"

בספר שנוהגים לחלק למפקדים בצה"ל, כתב המחבר כי במלחמות העבר היה האויב גלוי בשדה הקרב וערוך במסגרות גדולות וצפופות, ואילו עתה "בדרך כלל אנו נלחמים נגד אויב שאיננו יכולים לראות. המכונה שולטת בשדה הקרב, ולכן אנו כבר לא נלחמים במסות גדולות, אלא בקבוצות קטנות" (עמוד 11).

התיאור הזה אינו לקוח מאיזה ספר שכתב מג"ד בצה"ל, שלחם במלחמת לבנון השנייה, שהשבוע מלאו לפריצתה 14 שנים, אלא מספר שפרסם בשנת 1933 סרן אדולף פון של מצבא גרמניה. בספר, "מנהיגות קרבית במלחמת העולם הראשונה" (הוצאת המכללה הבין־זרועית לפיקוד ומטה, מהדורה שלישית, 2007), תיאר את לקחיו מהמלחמה, שכוחם יפה גם כיום.

פון של, שלימים היה לגנרל בצבאו של היטלר, החל את מלחמת העולם הראשונה, ב־1914, כסגן בצבא הגרמני, כשהוא "מפקד על מחלקת חי"ר" (עמוד 9). בהמשך פיקד על פלוגה במערכה בהרים הקרפטיים, ב־1917, בלחימה כנגד צבא הרומני. "יום אחד הופתענו מהתקפת האויב ונדחקנו אחורה לקצה ראש ההר. פרץ קרב עז עם כידונים ורימוני יד. לאחר שעה של קרב הצלחנו להדוף את הרומנים חזרה למורד" (עמוד 15), כתב על אחד הקרבות שבהם לחמו הוא וחייליו.

הוא וחייליו לחמו במלחמה הגדולה (כפי שכונתה עד למלחמת העולם השנייה), בה הטילו הצבאות לשדה הקרב מאות אלפי בני אדם מכל צד, ולחמו במגע ישיר עם חיילי האויב. אבל המגמה שזיהה אז רק הלכה והתחזקה עם השנים.

התמורות בלוחמה המודרנית הביאו לכך שבמלחמות שניהלו צבאות כמו צה"ל, רוסיה וארצות הברית, ובהן מלחמת לבנון השנייה, והמערכות שלאחריה, הכוחות כמעט שלא לחמו מטווח קרוב בפעילי האויב.

צבאות הטרור שסובבים את ישראל, כפי שהגדיר הרמטכ"ל אביב כוכבי את חזבאללה וחמאס, מיישמים הלכה למעשה תפיסה שניתן לכנות בשם "שדה הקרב הריק", ופועלים בכוחות קטנים, נטמעים באוכלוסייה האזרחית ומסתתרים מתחת לאדמה ומפעילים אמצעי אש מרחוק.

ב־2006, למעט מספר מבצעים מיוחדים (פשיטת השייטת בצור, למשל) והקרבות שניהלו גדוד הסיור של הצנחנים במארון א־ראס, גדוד 51 בבינת' ג'בל והקרב של גדוד 931 של הנח"ל בע'נדוריה, היתה עיקר הלחימה כנגד אויב בלתי־נראה, שפגע וברח. על מהלכים התקפיים בכלל לא היה על מה לדבר.

זולת התקפה אחת שיזם הכוח המיוחד של חזבאללה בבינת' ג'בל, על כוח מחטיבת הצנחנים בפיקוד חגי מרדכי (שבה ספג כמעט שלושים הרוגים ונסוג כלעומת שבא), נמנע חזבאללה מלפגוש בצה"ל באופן ישיר.

אף שמאז 2006 יכולות חזבאללה וחמאס רק גדלו, הארגונים הבינו מזמן שבמגע ישיר יש לצה"ל יתרון מובנה, ולכן הם נערכים לפעול בהתאם לתפיסת "שדה הקרב הריק", להכות ולהיעלם.

בדיוק בגלל זה במערכה הבאה, בעזה או בלבנון, יש ליישם את הלקח שציין פון של בספרו, לפיו "ההתקפה היא הדרך הטובה לצמצם את אי־הודאות" (עמוד 70), שכן היא מפעילה לחץ על האויב, כאשר כוחות היבשה מגיעים למגע ישיר עמו, מאתרים אותו עבור גורמי האש והמודיעין, ומייצרים אצלו תחושת נרדפות בשטחו.

לקח חשוב נוסף שמופיע בספר, נוגע לכך שבזמן שלום נוהגים צבאות לקיים אימונים שמדמים מצבים שגרתיים וידועים מראש, אשר להם פתרונות קבועים. "המצבים אשר כל אחד מתעמת איתם במלחמה הם בדרך כלל מעורפלים, מסובכים מאוד ואף פעם לא מתאימים לפתרון על פי הספר. צריך להתעמת איתם במחשבה שאיננה כבולה בסדרה של רעיונות ופתרונות קבועים וידועים מראש" (עמוד 58), כתב.

אין מלחמה מאז שלא הוכיחה שצדק. צבאות שהשכילו להתאמן בהתאם ולהכשיר את מפקדיהם לחשוב באופן יצירתי היו מוכנים לכך. מי שנשארו תקועים בשבלונות, שילמו מחיר יקר.

מה שצריך להטריד את כולנו

אבל מלחמה מושפעת לא פחות ולעתים אפילו יותר מקבלת החלטות אסטרטגיות בדרג הבכיר, מאשר מהלחימה בשדה הקרב (אף שגם שם מוטב לנצח). ולא בכדי נהג לומר מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, האלוף בני פלד, כי "מה שמטומטם אחד מקלקל במטה, מאתיים גאונים לא יתקנו בשדה הקרב".

אם יש ליקוי שמוטב שבריק יתריע ויזהיר מפניו הרי זה התנהלות הממשלה במשבר הנוכחי. שורה של אישי ציבור, בהם כאלה שחקרו את מלחמת לבנון השנייה או שימשו במהלכה בתפקידי פיקוד בכירים, מתחו השבוע ביקורת נוקבת על האופן שבו מקבלת הממשלה החלטות במשבר הקורונה. ואם כך היא מתנהלת במגפה, כיצד תפעל במלחמה?

היו מי שהשוו את מחדלי הניהול של הגל השני של המגפה למלחמת יום הכיפורים. במבט מן הצד, דומה שההשוואה עושה עוול לקברניטי 1973. אמנם הממשלה, בראשות גולדה מאיר, התעלמה מהאותות שהתריעו על המלחמה מבעוד מועד, אולם מרגע שפרצה התעשתה וקיבלה החלטות אמיצות (תוך מחויבות להשלכות שלהן).

הרמטכ"ל, דוד אלעזר ("דדו"), תפקד למעשה כאחראי העיקרי על הטיפול במשבר, קיבל גיבוי ותמיכה מהממשלה, ובסך הכל ניהל את המלחמה היטב ובקור רוח. לאחר המלחמה אמנם התנערו השרים וראש הממשלה מאחריותם לה, אבל לפחות במהלכה הם לא מצמצו.

כיום, למרות המלצות כלל הגופים המקצועיים, טרם מונה אדם שינהל את המשבר ("צאר קורונה"). המועמד המוביל הוא האלוף אמיר אבולעפיה, ראש אג"ת לשעבר. אבולעפיה, יוצא חטיבת הנח"ל, הוא מפקד מצוין וקצין דעתן, אבל בצה"ל נהוג שהאחריות באה עם הסמכות, ואפשר להעריך בזהירות שבכל האמור במשבר הנוכחי זה לא יהיה המקרה.

האש והמודיעין יקבלו תנופה, והיבשה? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרמטכ"ל הודיע השבוע שהצבא החל לממש את תר"ש "תנופה", ששמה דגש בעיקר על יכולות האש והמודיעין. למרות המגבלות התקציביות, יש לחזק גם את כוחות היבשה. אחרת, צה"ל יגיע למלחמה הבאה כשברשותו קלף חזק אחד, ללא חלופה או מהלך משלים. אם זה יספיק מה טוב, ואם לא?

השבוע עדכן הרמטכ"ל, אביב כוכבי, את קציני צה"ל מדרגת סא"ל ומעלה כי התוכנית רב־שנתית (תר"ש) "תנופה" יצאה לדרך. כוכבי ציין כי התוכנית שמה דגש על התקפה (70 אחוזים מן המשאבים יושקעו בחיזוק יכולות התקפיות) לעומת הגנה. 

כוכבי ציין כי צה"ל אינו יכול להתעלם מן המשבר הכלכלי שנגרם כתוצאה ממגפת הקורונה, והיקף התוכנית "וקצב מימושה יהיה תלוי בכמה גורמים בהם תקציב, סדר העדיפויות של הדרג המדיני וצה"ל וקצב השלמת הפיתוחים. כדי לנצח באופן מובהק, חובתנו להמשיך את מימוש התוכנית גם בתנאים החדשים".

באמירה של הרמטכ"ל יש בבחינת קביעת עובדות בשטח לממשלה שזה עתה קמה. אבל בהתחשב בכך ששנה וחצי כבר מתנהל הצבא ללא תר"ש, ולמעשה ללא מצפן שלאורו הצבא פועל ובונה את הכוח, מוטב לאשר משהו, ומהר.

בראיון ל"ישראל היום" אמר הרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט, כי "תוכנית רב־שנתית היא לא פריבילגיה לצבא, היא צורך תפקודי. צה"ל חייב תוכנית רב־שנתית, והוא חייב מתווה תקציבי לחמש שנים כדי שיוכל לטפל בכל המרכיבים הקריטיים – אימונים, מלאים, חימוש, פעילות מבצעית, אנשים, קיום שוטף והתעצמות".

למימוש התוכנית, נדרשת מסגרת תקציבית סדורה, כמו זו שעליה הסכימו משרדי הביטחון והאוצר בתר"ש "גדעון". הממשלה מצדה, כך חשף הפרשן הכלכלי של "כאן 11", שאול אמסטרדמסקי, דנה בישיבתה השבועית בתוכנית שר החינוך החדש, אלוף (מיל.) יואב גלנט, לפיה כל תלמיד יסייר שלוש פעמים בירושלים במהלך לימודיו, ביסודי בחטיבה ובתיכון.

ירושלים היא נושא חינוכי חשוב, ציין אמסטרדמסקי, אבל מה עם מיליון האזרחים שהפכו למובטלים כתוצאה ממשבר הקורונה? אולי מוטב שהממשלה תתמקד בטיפול בהם, לפני שתעסוק בתכנים חינוכיים, חשובים ככל שיהיו. על הדרך, כדאי יהיה לגבש בהקדם חוק תקציב, שממנו ייגזר תקציב הביטחון ותתוקצב התר"ש.

"עליונות המודיעין וכוח האש"

בשבוע שעבר, בטקס חילופי מפקד פיקוד העורף (אורי גורדין, יוצא סיירת מטכ"ל, החליף את תמיר ידעי, יוצא גולני), ביקש הרמטכ"ל כוכבי, לשגר מסר מרתיע לחזבאללה ולחמאס, וציין כי המרחב הבנוי שבו התמקם האויב, והכפרים בהם פרס טילים ורקטות, לא יהוו עבור צה"ל מחסום לתקיפה.

הרמטכ"ל ציין כי בעוד שבצה"ל עושים כל שניתן כדי להימנע מפגיעה באזרחים, האויב עושה כל מאמץ כדי לפגוע באזרחים. לדבריו, בעימות הבא צה"ל יפעל "באופן התקפי וערכי כאחד, על בסיס פעולה מבוססת מודיעין וצורך מבצעי. עשרות תקיפות, שבוצעו בחודשים האחרונים, מוכיחות את עליונות המודיעין וכוח האש של צה"ל".

גם אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, העביר מסר דומה השבוע, בראיון ל"גלי צה"ל" לרגל 20 השנים לנסיגה מלבנון. במאי 2000, כשנסוגו כוחות צה"ל מלבנון, פיקד ברעם על סיירת צנחנים, שפעלה בעורף הכוחות שנסוגו מהמוצבים בגזרה המזרחית, והנסיגה זכורה לו כמהלך סדור, מתוכנן וגם נכון.

"הלוחמים שלי לא הצטלמו עם דגלי ישראל. לא הרימו טלפון לאמא בשאגות שמחה, כשהם יצאו מהשער. הם פעלו בשקט, בחושך, מעל הצירים ומעל השערים, תוך שהם מחפים לאחור, מניחים מוקשים איפה שצריך, ומאפשרים שהנסיגה הזאת תהיה נסיגה תקינה. כשיצאנו החוצה, האמת היא, חשתי מוטרד. אני מוטרד עד היום", סיפר.

ברעם, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד על יחידות מובחרות, אמר שאין זה נכון לתפיסתו לעסוק בשאלה האם תהיה או לא תהיה בקיץ הבא מלחמה. הן משום שאינו יודע, והן מפני שהמציאות משתנה בקצב מהיר וקשה להעריך מה יהיה. מנגד, ציין, אף שאיש אינו רוצה מלחמה יש להיערך לה.

אם תפרוץ מלחמה אמר, מדינת ישראל תשלם מחיר, אך היא תתאושש במהרה. חזבאללה, לעומת זאת, והאוכלוסייה השיעית שתומכת בו, "ישלמו מחיר כבד ביותר. גם באש וגם בכוח שיצטרך להגיע לשם ולייצר מרחב אבטחה ליישובים ולעיירות שלנו. ולכן אנחנו מכינים את כל המענים לעניין הזה, גם באש, גם בתמרון, גם בצורה גלויה וגם באופן חשאי".

מה עם הרגל הצולעת?

הרמטכ"ל לא הזכיר את התמרון היבשתי בנאומו כלל, ואילו אלוף פיקוד הצפון הזכיר אותו רק במשפט, ויש בכך כדי להטריד. מהפרסומים בתקשורת אודות תר"ש "תנופה" ניכר כי היא שמה את עיקר הדגש, כמאמר הרמטכ"ל, על יכולות המודיעין והאש, ומזניחה את היבשה.

לישראל אכן ישנן כבר עתה, יכולות אש מודיעין מרשימות ויעילות מאוד, הפועלות במשולב. חיל האוויר הפך, בפיקוד האלוף אמיר אשל (שמונה לאחרונה למנכ"ל משרד הביטחון), לגוף שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום. אבל יכולות אלו היו מרשימות, ביחס לאיום שהציבו חמאס וחזבאללה, גם ב־2006 וגם ב־2014. וגם אז האש המדויקת, שחוברה למודיעין עדכני ומדויק, לא הספיקה.

מה יקרה כאשר למרות הפעלת האש העוצמתית של צה"ל ימשיך חזבאללה לירות לעבר עורף ישראל? בדיוק לשם כך דרושה לצבא גם יכולת יבשתית משלימה, שכוללת כוחות סדיר ומילואים, שניתן יהיה לגייס ולהפעיל בתמרון מהיר לשטח לבנון, שיאיים באופן ישיר על שרידותו השלטונית של חזבאללה ויפגע בכוחו הצבאי.

נציב קבילות חיילים לשעבר, אלוף (מיל.) יצחק בריק, פרסם לאחרונה מאמר ב"הארץ" ובו קבע, שוב, "שצבא היבשה אינו מוכן למלחמה". כרגיל, מאז שהפך עצמו למתריע בשער, בריק טועה וצודק כאחד. תיאוריו החוזרים של בריק את מצב מוכנות הכוחות לאחר כהונת איזנקוט מוגזמים ורחוקים מהמציאות. תחת פיקודו של איזנקוט צה"ל, בדגש על כוחות היבשה בסדיר ובמילואים, התאמן יותר מבעבר, והושקעו משאבים רבים בכדי לחזק את כשירות זרוע היבשה, "הרגל הצולעת שלנו" כפי שתיאר אותה בשעתו אלוף במטכ"ל.

אז היכן בריק צודק? הפלונטר הפוליטי של השנה האחרונה שמנע גיבוש מסגרת תקציבית סדורה, שהביאה לקיצוץ באימונים (שהוחרף כתוצאה ממשבר הקורונה) והעובדה שהצבא, כבר אמרנו, מתנהל כבר כשנה ללא תר"ש, הביאו לכך שהצליעה עוד אתנו.

לפני כשבוע מונה הרמטכ"ל לשעבר, ח"כ בני גנץ, לתפקיד שר הביטחון. בטקס החילופים עם קודמו הודה גנץ שלמרות שעשה אלפי פעמים את הדרך מלשכת הרמטכ"ל ללשכת שר הביטחון, הוא, בנם של ניצולי שואה ומי שהתגייס לצנחנים ב־1977, התרגש מאוד מן המעמד.

גנץ הוא שר הביטחון הרביעי שתחתיו משרת כוכבי (ועדיין מוביל את הטבלה שאול מופז ששירת תחת חמישה שרי ביטחון). הוא הגיע לתפקיד מצויד בהבנה יסודית ורחבה בתחום הביטחוני, כמו גם בקשר טוב עם הרמטכ"ל, שהיה פקודו בצנחנים וגם אחר־כך במטה הכללי. הבחירה שלו בקבלן ביצוע מוכשר כמו האלוף (מיל.) אמיר אשל, יש בה בכדי לסמן שברצונו לעבוד ולא רק לבוא לעבודה. 

זמן אין לו. בשנה וחצי שבה יכהן בתפקיד הוא יידרש להשיג את המתווה התקציבי עבור התר"ש ולפקח מטעם הממשלה על יישומה.

צה"ל נדרש עתה לקיים תהליכי בניין כוח כשברקע מרחפים תרחישים כמו סיפוח, גל שני של קורונה, מיתון כלכלי שיביא עמו קיצוץ חד בתקציב הביטחון, וכמו תמיד האפשרות של התלקחות באיו"ש או עימות בזירה הדרומית והצפונית (וכלל לא בטוח שבנפרד). התוכנית של הרמטכ"ל תידרש לייצר אופטימליות במוכנות הצבא לתרחישים השונים, תוך הנעת תהליכי בניין כוח לעתיד, וגם לוותר ולקצץ בחלק מהמקומות. 

אז נכון, היה כבר מי שאמר שצה"ל קטן ביחס לסך האיומים והאתגרים אבל גדול על המדינה, ויש גבול לכמה משאבים, כוח־אדם וזמן ניתן להשקיע, ועדיין, יש לחזק את כוחות היבשה. אחרת, צה"ל יגיע למלחמה הבאה כשברשותו קלף חזק אחד, ללא חלופה או מהלך משלים. אם זה יספיק מה טוב, ואם לא?

 

פאק באמינות | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

כמו התפרצות וירוס הקורונה שהפכה למגפה, תרבות של אי-אמת מתפשטת בצה"ל. אם לא ינקטו צעדים אגרסיביים לעצור אותה, אזי ממש כמו המחלה, היא תדביק חלקים גדולים בצבא.

בשנת 1991 הוקרן בערוץ הראשון הסרט "להיות קצין" שביים איתן אורן. הסרט עקב אחר מספר צוערים בקורס קציני חי"ר, מימיהם הראשונים בקורס ועד לסיומו ושירותם כקצינים ומפקדים בצה"ל.

בין הצוערים שאת סיפורם הציג הסרט היו מיכאל ביטון מגולני, כיום ח"כ מטעם "כחול לבן", והצנחנים ארז אשל, לימים איש חינוך, ויהודה פוקס, שהמשיך בקריירה צבאית, וכיום אלוף המשמש כנספח צה"ל בארצות הברית.

לקראת סיום הקורס הגיע לשוחח עם הצוערים מפקד מפקדת חילות השדה (מה שקרוי היום זרוע היבשה), האלוף אורי שגיא. שגיא, יוצא חטיבת גולני שפיקד גם על הסיירת החטיבתית, פרס בפני הצוערים את תפיסתו את דמות הקצין בצה"ל ואמר "אמינות אני רוצה מוחלטת. מי שכשל בנושא אמינות, מקומו לא פה". 

"קשר שתיקה ודיווחים לא אמינים"

המשפט הזה עלה בראשי כשקראתי את כתבתו של יניב קובוביץ' ב"הארץ" אודות האופן הפסול והכושל שבו טיפלו בצה"ל בחקירת תאונה שגבתה את חייהם של שלושה חיילים.

ב-13 בפברואר 2018 התנגש נהג משאית בג'יפ מסוג האמר שהיה האחרון בשיירה צבאית בכביש 6. שלושה לוחמים מגדוד הסיור של גולני, הסמלים הראשונים שטו טספו, שילה סימן טוב ובר יעקוביאן, נהרגו בתאונה.

מהכתבה עולה כי החקירה, אף שעסקה במותם של שלושה חיילים, הופקדה מסיבות לא ברורות בידי חוקרים חסרי ניסיון, מפקד הצוות, שמאז קודם ונשלח לקורס יוקרתי, שינה על דעת עצמו את מסלול הנסיעה אך בחר להציג גרסה אחרת בחקירה (שהתגלתה אחר-כך).

מאוחר יותר אותו קצין זייף מסמך הפוטר אותו ממתן עדות במשפטו של נהג המשאית, ונשלח למאסר רק משום שמממצאי התחקיר העיתונאי הגיעו לידי הצבא. מפקד הגדוד ערך תחקיר משלו על התאונה והבטיח להעבירו לידי חוקר מצ"ח, אך משום מה, זה טרם קרה עד עתה. וישנם בסיפור עוד אירועים שאינם עולים בקנה אחד עם הקוד האתי של צה"ל, בלשון המעטה. 

חשיפת האירוע מצטרפת לשורה של אירועים ובהם: טענות של ניצב קבילות חיילים הקודם, אלוף (מיל.) יצחק בריק, קצין שריון נועז וישר שעוטר על גבורתו כמ"פ במלחמת יום הכיפורים, כנגד התופעה המתגברת "של קשר שתיקה ודיווחים לא אמינים בצה"ל", מסירת הנתונים השגויים (שלא לומר מנופחים) אודות גיוס חרדים לצה"ל, פרשת הטחינה ביחידת הפעלת הסוכנים של אמ"ן, הגרסאות השונות של צה"ל בנושא לגיוס נשים לשריון, והניסיון לעכב את הפרסומים אודות הצפת ההאנגרים של מטוסי הקרב בבסיס חיל האוויר בחצור. 

אמירת אמת היא נשמת אפו של צה"ל

אז לא. הרוב המכריע של מפקדי וחיילי צה"ל לא הפך לפתע לשקרן. אך נראה שכמו התפרצות וירוס הקורונה שהפכה למגפה, תרבות של אי-אמת מתפשטת בצה"ל. אם לא ינקטו צעדים אגרסיביים לעצור אותה, אזי ממש כמו המחלה, היא תדביק חלקים גדולים בצבא. 

בנאום שנשא בטקס חלוקת פרסים ליחידות מצטיינות בדצמבר האחרון, קרא הרמטכ"ל אביב כוכבי למפקדי היחידות לאמץ גישה של מצוינות. תכונה אחת, אמר, "שהיא תנאי לכל ביצוע איכותי, לכל שיפור, ותנאי ליחסים בין אנשי היחידה ובינם לבין סביבתם היא יושר! יושר בדיבור ויושר במעשה, יושר בפעולה ויושר בכוונה. יושר, אמירת אמת ודיווח אמין הם נשמת אפו של צה"ל – זהו צו מחייב העובר כחוט השני מהמ"מ המדווח למ"פ בעיצומה של הלחימה על היעד, דרך ראש ענף המציג נתונים ומתאר מציאות למפקדיו, ועד לפיקוד העליון המשקף את המציאות הביטחונית לדרג המדיני".

לכן, אמר אז כוכבי, "התחקיר הוא אבן יסוד בבניין הצבא". הוא הבהיר כי "הצגת דברים שלא כהווייתם היא הפרה של חוזה האמון הקיים בין צה"ל לבין החברה הישראלית", והתחייב ש"במקום בו נגלה טעות – נלמד ונשפר, ובמקום בו יתגלה זדון או כוונת מכוון, ננקוט יד קשה".

"אם עלי לתמצת" סיכם האלוף שגיא כששוחח עם הצוערים ב-1991, "ולומר מה הדבר הכי חשוב בעיני שאתם אתו תצאו מפה, הייתי מסתפק בצמד מילים: דוגמה אישית". בצמד המילים הזה טמונה התרופה לבעיה באמינות שפשטה בצה"ל.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.03.2020)

"חיסול סולימאני ועסקת המאה – פוטנציאל לתפניות אסטרטגיות" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בשבוע שעבר אמר ראש אגף מבצעים, אלוף אהרון חליוה, כי המערכה בין המלחמות לא נגמרה וכי התכנית הרב-שנתית "תנופה" תשים את הצבא במקום אחר בנוגע למוכנות, גם של כוחות היבשה. אבל ישנם סימני שאלה סביב התכנית כולה. גם את ההנחה שכלל השחקנים בזירה האזורית שואפים להימנע ממלחמה של ממש – מוטב לקחת בערבון מוגבל

בשבוע שעבר, חתמה את הכנס הבינלאומי השנתי ה-13 של המכון למחקרי ביטחוו לאומי (INSS) שיחה בין ראש המכון, אלוף (מיל.) עמוס ידלין, לבין האלוף אהרון חליוה, ראש אגף המבצעים בצה"ל אודות תהליכי בניין הכוח של צה"ל והן על האתגרים שעומדים בפני הצבא בהווה ובעתיד. לאורך השנים נחשב חליוה לקצין כריזמטי עם "פה גדול" שמושך אש. הפעם נראה שבחר את תשובותיו בזהירות והשתדל שלא לעורר גלים. 

הוא עשה את רוב שירותו בצנחנים. הוא היה מ"מ בפשיטה שהוביל המח"ט שאול מופז על בסיס החזבאללה בכפר מיידון שבלבנון. חליוה, שרק חודש קודם לכן סיים את קורס הקצינים, פיקד במבצע על כוח חסימה שבודד את הכפר. הכוח בפיקודו זיהה שני מחבלים שהסתתרו מאחורי שיח. "זה נגמר בזה שפתחנו באש מטורפת לתוך השיח והרגנו אותם", סיפר לימים. למרות שהפשיטה המוצלחת היתה פרק חשוב בחייו הצבאיים, גם רמת החיילות הגבוהה, והתעוזה שהפגינו פעילי החזבאללה הותירו עליו רושם חזק. 

כמ"פ השתתף בפשיטה הגדודית הכושלת על מאחזי חזבאללה בכפר יעטר ופיקד על גדוד 202 בלחימה בצומת איו"ש באירועי יום הנכבה בשנת 2000. בהמשך פיקד על בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים (שם היה גם המג"ד שלי) והשלים ארבעה תפקידי מח"ט, ובהם פיקוד על בית הספר לקצינים ועל חטיבת הצנחנים הסדירה.

הוא שימש כמפקד עוצבת האש ועמד בראש חטיבת המבצעים של צה"ל בעת מבצע "צוק איתן". כראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בתקופת הרמטכ"ל איזנקוט הוביל חליוה מהלך לטיפול במשבר הימ"חים והנגדים עליו הצביע נציב קבילות חיילים דאז, אלוף (מיל.) יצחק בריק. במטה הכללי של הרמטכ"ל אביב כוכבי הוא משמש כראש אגף המבצעים, שהינו למעשה האלוף השני בחשיבותו לאחר סגן הרמטכ"ל.

לישראל צפוי עשור סוער

בשיחה, שאל האלוף (מיל.) ידלין כיצד צה"ל מתמודד עם ההתבססות האיראנית בסוריה, בהתחשב בכך שקצב הפעולות של צה"ל בסוריה ירד ובכך שהאיראנים הולכים ומעתיקים את פעילותם למדינות שבהן מורכב יותר לצה"ל לפעול, עיראק ולבנון.

"הפרסים אכן המציאו את השח, אבל אני פגשתי לא מעט יהודים שלמדו איך נותנים מט", השיב חליוה וציין שהמב"מ (המערכה בין המלחמות) רחוקה מסיום. "צה"ל ממשיך גם בשנה האחרונה, בכל העוצמה ובכל הכלים, רובם נסתרים מן העין, וטוב שכך, למנוע התבססות איראנית במרחב", אמר. אך ישנם, הוסיף, אינטרסים ושחקנים נוספים שיש לקחת בחשבון ובהם הרוסים והאמריקנים

לתפיסתו, "גם סיכולו של סולימאני על ידי ארצות הברית של אמריקה בתחילת חודש ינואר, וגם ההכרזה על עסקת המאה, הם שני אירועים עם פוטנציאל משמעותי לתפניות אסטרטגיות, ולזה צה"ל נערך". אם אירועים אלו, העיר, מלמדים משהו על העשור הקרוב צפוי לישראל עשור סוער.

ידלין, טייס קרב שלקח חלק בתקיפת הכור בעיראק ב-1981 ושימש כראש אמ"ן, ציין שלאור פרישת ארצות הברית מהסכם הגרעין איראן עלולה "לזחול" לעבר ייצור נשק גרעיני ושאל האם צה"ל מוכן, כברירה אחרונה, להתמודד עם הגרעין האיראני? "אם נדרש לכך, נדע לעשות את זה", אמר חליוה ולא יסף. 

חליוה מצדו, שאל האם המכון צפה מראש את חיסולו של גנרל קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס האיראני? ידלין הודה שהמכון, כמו גם אמ"ן, לא צפו מראש את האפשרות הזו, וציין שאמנם יתכן והיה צריך לבחון מחדש האם התפיסה לפיה האמריקנים עוזבים את המזרח התיכון וידם של האיראנים על העליונה, עדיין רלוונטית.

להערכתו מוטב עדיין "לא להפוך את התפיסה הזו", שכן צריך לראות אם חיסול סולימאני מלמד על נכונות אמריקנית מתמשכת להפעיל כוח במרחב. בינתיים עוד מוקדם לקבוע. 

היבשה תדע לתמרן להיכן שתידרש?

"אני חתום על כל התכניות האופרטיביות של צה"ל, בכל זירת המלחמה בחזיתות השונות. בכל התכניות האלה יש פעולה ממשית, אמיתית, מתמרנת של כוחות היבשה. אני אומר לך כאן, עוד פעם… לא רוצה להישמע, חלילה, שחצן, יהיו לעניין הזה מחירים, לפעמים מחירים כבדים. מלחמה היא דבר לא נעים בכלל, ושני הצדדים משלמים בו מחירים. אבל אני אומר בצורה ברורה, כוחות היבשה מוכנים עכשיו לבצע את המשימות שלהם", השיב חליוה לשאלתו של ידלין אודות מוכנות כוחות היבשה של צה"ל. 

האם יש פערים? בוודאי, הוסיף חליוה. תמיד יהיו. לדבריו, גם מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין, לו היה נשאל, היה מצביע על כך שמסוקי הסער של החיל, בדגש על מסוקי היסעור, מיושנים, ועל מחסור בחימושים שונים. וגם בביתו שלו, אמר, "יש רטיבות באחד הקירות, ובאיזה מקום בטיח צריך להחליף איזה ידית בדלת. אותו דבר ביבשה ואותו דבר בכל צה"ל כולו, בגלל זה בונים תכניות רב-שנתיות". 

לדבריו, שבאו על רקע הביקורת שהשמיע האלוף (מיל.) בריק אודותיה, התכנית רב-שנתית (תר"ש) "גדעון", שהוביל הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, שיפרה בצורה משמעותית את כוחות היבשה, אך עדיין קיימים פערים במוכנות וכשירות הכוחות. 

בהקשר הזה הוסיף, תר"ש "תנופה" שמוביל הרמטכ"ל כוכבי, אמורה להביא ליבשה חיזוק משמעותי, במטרה להשיג במלחמה הבאה ניצחון מהיר יותר, במחירים נמוכים יותר. אבל גם כיום, הדגיש חליוה, "בתור אחד שעסק בחלק מהתכניות אתמול, היבשה תדע לתמרן להיכן שהיא תידרש, להכריע את האויב שהיא תפגוש בדרך ולהביא לתוצאה הרצויה עבור הביטחון של מדינת ישראל".

צה"ל, ציין, כבר החל ליישם את תר"ש "תנופה", שכוללת תפיסה אחרת, שיטות לחימה חדשות ושיטות אימונים חדשניות, ומביאה "כושר התקפי וקטלניות אחרות ליבשה ולצה"ל כולו".

כיצד שיטות הלחימה והאימונים הללו, שכוללות בתוכן את ביטול התרגילים החטיבתיים והתמקדות בעיקר בתרגילי גדודים ופלוגות, יהפכו את החטיבות הללו לכשירות יותר ללחימה, נותר עוד לראות. ניסיון העבר מראה שחטיבות שלא נהגו להתאמן, בשטח, כמסגרת מתמרנת, בטרם לחימה, השיגו תוצאות פחות טובות כשזו התרחשה. 

לאחרונה פורסם ששר הביטחון, נפתלי בנט, אישר את מתווה התר"ש, אך בשל המציאות הפוליטית כל אישור לתכנית הינו ריק מתוכן. ממשלת המעבר אינה יכולה להעביר חוק תקציב, וללא מסגרת תקציבית ברורה התכנית עלולה ללכת בעקבות אלו שנכתבו בכהונתו של בני גנץ כרמטכ"ל. צה"ל, אמר גנץ ב-2013, יכול לתת לעצמו "ציון טוב בתכנון תר"שים". המימוש, כתוצאה מהקיצוץ התקציבי שנבע מהמחאה החברתית, היה סיפור אחר לגמרי. 

לא בטוח שהצד השני רוצה לחזל"ש

חליוה התייחס למשחק מלחמה שעסק בתרחיש הסלמה בזירה הצפונית שנערך במכון, והזכיר כי המנהלת של המשחק לא הצליחה להניע את השחקנים השונים, בהם חזבאללה, איראן, וסוריה, להחריף את התגובה שלהם מול ישראל לכדי מלחמה של ממש. כל הצדדים חתרו לסגירה מהירה של סבב ההסלמה וחזרה לשגרה.

הסיבה לכך לתפיסתו, היא הבנתם את פערי העוצמה בינם לבין ישראל, ואת חוסר התוחלת במלחמה מולה. במידה ויתרחש עימות, אמר חליוה, "התוצאה צריכה להיות כזאת, שבקצה שלה האויב מרחיק במספר שנים רב את הרצון שלו להילחם איתנו". 

פרשנית "ידיעות אחרונות", שמרית מאיר, מתחה השבוע בטוויטר ביקורת על הערכה זו וציינה, כי "יש אצלנו נטייה כרונית להניח שהצד השני רוצה לחזל"ש (לחזור לשגרה, גפ"פ). השלכה קלאסית". אנו משיתים על הצד השני את המניעים, התפיסות והרצונות שלנו, וכלל לא בטוח שזה מה שהאויב רוצה וחושב.

די להיזכר בהצהרות אמ"ן ב"צוק איתן" אודות סיומה הקרב של המערכה, שהתנפצו לרסיסים בכל פעם שחמאס בחר לחדש את הלחימה ולהפר את הפסקת האש, בכדי להבין שסבב הלחימה הבא עשוי להיות ארוך מהצפוי.

נושא אחד שבו השיחה כמעט שלא עסקה היה הנושא הפלסטיני. חליוה נשאל על מוכנות הצבא להשלכות של "עסקת המאה", אותו מתווה לפתרון הסכסוך שפרסם הנשיא טראמפ לפני כשבוע, אולם הסתפק בתשובה עמומה, בנוסח זו שנתן בנושא התקיפה באיראן.

רצועת עזה, שם מזהה הצבא כבר זמן מה הזדמנות להשגת הסדרה או רגיעה, לא עלתה בשיחה כלל. נראה כי למרות הערכות אמ"ן בדבר הסדרה אפשרית, החמאס מוסיף להעלות את גובה הלהבות בניסיון לסחוט מישראל ויתורים נוספים. הבלונים, הרקטות וניסיונות החדירה של חוליות מחבלים, הם בעצם כלים במשא ומתן.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 05.02.2020)

תר"ש "גדעון" הייתה טובה לצבא, ובתנאי שיהיה לה המשך | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הקביעה שצה"ל יכול ללחום רק בחזית אחת שגויה ומסוכנת לדימוי המרתיע של ישראל.

השבוע פרסם אלוף (מיל') יצחק בריק טור נוקב ב"גלובס" בגנות התוכנית הרב-שנתית (תר"ש) "גדעון" שאותה גיבש ומימש הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט. לתפיסתו של בריק, התוכנית דרדרה את "צבא היבשה לנקודות שפל שלא הייתה כמותה ופגעה אנושות במוכנותו למלחמה".

במאמרו יצא בריק, קצין שריון נועז וישר שעוטר על גבורתו כמ"פ במלחמת יום הכיפורים, כנגד התרבות הארגונית הקלוקלת בצה"ל והתופעה המתגברת "של קשר שתיקה ודיווחים לא אמינים בצה"ל". קשה להתווכח עם הטענה נוכח הנתונים הסותרים שפרסם הצבא בנושא גיוס חרדים, פיילוט נשים לוחמות בחיל השריון, הכחשת בכירי צה"ל כי הצבא מתנהל באמצעות "סמארטפונים" ובוואטספ (כשכל מי שהיה במילואים יודע אחרת) ועוד. אבל מה לזה ולתר"ש?

משבר כוח האדם בצה"ל עליו מצביע בריק אמיתי, אבל הוא אינו מסביר מהיכן יבוא הכסף. צה"ל נדרש כל העת להיאבק על השארת הטובים בתפקידי מפתח. אבל משבר זה מתרחש בשל היות ישראל מדינה חזקה עם כלכלה חזקה שמציעה לאזרחיה אפשרויות מפתות להצלחה מחוץ לצבא. זוהי תופעה מבורכת שהדורות הקודמים, ובהם בריק, נלחמו ונאבקו בכדי לממש. בכדי להשאיר את הטובים על צה"ל לפתח מסלולי שירות מסלול משולבים שכוללים תחנות במערכי השדה המודיעין והסייבר למשל, שיבטיח אתגר ואפשרויות תעסוקה באזרחות.

קיצור השירות, שלו מתנגד בריק (ולטענתו גם הרמטכ"ל הנוכחי אביב כוכבי), הוא נקודה שבה יתכן והוא צודק. בפועל, משך ההכשרה ארוך, ונוכח קיצור השירות, הצבא מקבל חיילים מוכשרים לתפקידם תקופה קצרה מדי. כאן מוטב, לבצע חשיבה מחדש. על המשבר בימ"חים והנגדים הצביע בריק, בצדק, לפני שנים. צה"ל, בהובלת ראש אט"ל דאז, אלוף אהרון חליוה, קצין צנחנים מנוסה, יזם מהלך מתקן שבריק עצמו שיבח.

הקביעה של בריק שצה"ל יכול ללחום רק בחזית אחת שגויה ומסוכנת לדימוי המרתיע של ישראל. צה"ל יכול לפעול במגוון חזיתות במקביל. כן, יהיו בעיות, וכן בכדי לסיים את הלחימה מהר צה"ל יפעל באופן אגרסיבי מאוד. אבל, כפי שציין לאחרונה אלוף פיקוד דרום, הרצי הלוי, הצבא בהחלט יכול ללחום בהצלחה במלחמה רב-זירתית.

גם הערעור של בריק על היערכות הצבא למלחמה רק בלבנון ובעזה מוטעה. ישראל, כתב בשעתו ראש אג"ת לשעבר, אלוף (מיל') גיורא איילנד, לוקחת סיכון מחושב בנוגע למוכנות בחזיתות אחרות, ובהן מצרים, עד שתזהה "שינוי אסטרטגי". אז יהיה בידה די זמן להשקיע בבניין כוח ויכולות.

נקודה שבה בריק צודק היא העובדה שהעורף, שעתיד להיות זירה מרכזית במערכה הבאה, אינו ערוך טוב דיו לשעת חירום קיצונית, בדגש על מלחמה. יתרה מכך, מי שחושב שהתשתיות הצבאיות ערוכות טוב בהרבה מאלו האזרחיות למערכה הבאה, מוטב שיסתכל שוב בתמונות מטוסי הקרב בהאנגרים שהוצפו במי הגשמים.

דווקא איזנקוט, יוצא חטיבת גולני שעשה את רוב שנותיו בפיקוד על כוחות יבשה, הבין היטב את חשיבות מוכנות היבשה. צה"ל, תחת פיקודו כרמטכ"ל, התאמן יותר, הרבה יותר. נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה (ובמערך המילואים) וכשירות היחידות הוגדרה בעדיפות גבוהה, גם על חשבון התעצמות ורכש. בנוסף שודרגה יכולת צה"ל לפעול בעומק האויב, באמצעות הקמת חטיבת הקומנדו, שמאז גם מתאמנת בקפריסין בכדי לדמות טוב יותר את אתגריה ביעדים רחוקים בעת מלחמה. למעשה, בצה"ל נבנו בכהונתו שלושה צבאות, צבא הבט"ש והגנת הגבולות, צבא העתודה וצבא ההתקפה. לכל אחד מהם כוחות יעודיים לו, ברמת כשירות שונה.

נשאלת השאלה האם התר"ש, הביאה את הצבא, בסדיר ובמילואים, לרמת מוכנות טובה. התשובה מתחשבת בהרבה משתנים, ובהם מוגבלות המשאבים והאילוצים המבצעיים שעמם התמודד הצבא, ובהם המערכה החשאית כנגד התבססות איראן בסוריה ועוד. בהתחשב בכל אלו, צה"ל מוכן טוב בהרבה מכפי שהיה לפני קיץ 2014. לכל זה אחראית תר"ש "גדעון" שמימש הרמטכ"ל איזנקוט. יתרה מכך, הרמטכ"ל ידע היטב, בניגוד למשל, למה שהתרחש במלחמת לבנון השנייה, איזה צבא עומד לפיקודו ומה ניתן ולא ניתן להשיג בהפעלת הכוח הצבאי.

את מאמרו חתם בריק בטענה שכדי להתמודד עם הנזק שיצרה התכנית ישראל חייבת לגבש ולחתום על ברית הגנה עם ארצות-הברית. פרופסור גבי סיבוני מה-INSS כתב בעבר שהברית "עלולה לצמצם את החופש של ישראל לפעול מול מגוון גורמי האיום במרחב. מדינת ישראל תמצא עצמה מחויבת להכניס שיקולים נוספים בתהליך ניהול הסיכונים בהפעלת הכוח במטרה למזער פגיעה אפשרית באינטרסים אמריקנים באזור".

לו נחתמה ברית שכזו שנים קודם לכן, יתכן והתקיפות האוויריות להריסת הכורים הגרעיניים בעיראק ב-1981 ובסוריה ב-2007 היו מחייבות תיאום והתחשבות באינטרסים אמריקנים, שהיו עלולים לאסור על ביצוען. השותפות בתצורתה הנוכחית מאפשרת לשני הצדדים להסתמך זה על זה בשעת צרה ומנגד לפעול בהתאם לאינטרס הצר שלהן. ובכלל מוטב לישראל להוסיף ולפתור את אתגריה הצבאיים, בכוחות עצמה.

על צה"ל, כפי שכתב בריק, לשפר את מוכנות וכשירות כוחות היבשה. התמרון היבשתי הוא הכלי המיטבי לקיצור משך המערכה שכן הוא, יותר מכל אמצעי אחר, מציב איום של ממש על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב ומכריח אותו להסכים להפסקת אש. שדרוג כוחות היבשה הוא אחד האתגרים המרכזיים שעומדים לפתחו של הרמטכ"ל אביב כוכבי ואסור שנוסיף, כפי שכתב בשעתו האלוף חליוה, לחזק את הרגל החזקה (מודיעין וחיל אוויר) ולהתעלם מהרגל הצולעת.

(המאמר פורסם במקור באתר "גלובס", בתאריך 28.01.2020)

"גם חיזוק זרוע היבשה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בכירים לשעבר בצה"ל התריעו באחרונה כי צה"ל חייב לחזק את זרוע היבשה ואת המאמץ המתמרן, שכן בלעדיו לא ניתן יהיה לקצר את המערכה ולהכריע. בפועל, למרות שהצבא אוהב להצטייר כהתקפי ויעיל, הרי שישנו פער גדול בין איך שהוא מציג את עצמו, לאיך שהוא באמת. פער שחובה לגשר עליו.

בשבועות האחרונים המסר העיקרי שמגיע מהצבא (ומלשכת שר הביטחון הטרי, נפתלי בנט) הוא שצה"ל חוזר לנצח. ב"הארץ" פרסמו יניב קובוביץ ועמוס הראל כי בצה"ל הופץ מסמך סיכום למבצע "חגורה שחורה" בהנחיית הרמטכ"ל אביב כוכבי. המבצע, קובע המסמך, הסתיים בהצלחה, וזאת למרות שמאז סיומו נורו מספר רקטות לעבר יישובי הדרום. 

"לצד סיכול המפקד הבכיר של הג'יהאד האיסלאמי תקפנו עשרות מטרות טרור של הג'יהאד האיסלאמי ברחבי רצועת עזה ופגענו קשות ביכולת התקיפה שלו. סיכלנו בשעת מעשה חוליות טרור", נכתב במסמך. במאמרם ציטטו קובוביץ והראל בכירים במערכת הביטחון שאמרו להם כי המסמך "מוגזם ביחס לאירוע ולתוצאותיו". חלקם אף טענו שהוא "מזכיר מורשת קרב ממלחמות ישראל ולא סבב לחימה קצר". 

כשבוחנים את המבצע מהצד קשה שלא להתרשם מכך שחיל האוויר הפך במהלך כהונת מפקד החיל הקודם, אלוף אמיר אשל, למכונת מלחמה מרשימה (ולא שלא היה כזה בתקופת קודמיו, האלופים שקדי ונחושתן). הפעלתו נותנת בידי הדרג המדיני יכולת להגיב תוך הימנעות כמעט בטוחה מנפגעים ואפשרות לנתק מגע מהלחימה בתוך זמן קצר.

אך אין להקיש מפעולות תגמול אוויריות בסוריה, וממבצע "חגורה שחורה" בעזה, על מערכה רחבה. המבצע היה מוצלח, אבל מוטב לא להיסחף בטפיחות עצמיות על השכם. אף שחיל האוויר הוא מכשיר יעיל מאוד בפעולת ענישה או גמול נקודתית, במלחמה הבאה, הוא פשוט לא יספיק.

במלחמת לבנון השנייה, למשל, החזבאללה ירה לעבר צפון ישראל כ-4000 רקטות מסוגים שונים. למרות שחיל האוויר נהנה במלחמה מחופש פעולה מבצעי מלא, הודו מפקדיו, כפי שהודו קודמיהם לאחר סבב הלחימה עם אש"ף ב-1981, כי אין בידיהם מענה לרקטות קצרות הטווח.

מאז יכולות הארגון רק גדלו, ואתר החדשות "אל-מוניטור" דיווח לאחרונה כי ברשותו בין 120 ל-150 אלף טילים, רחפנים מאיראן וכ-45 אלף לוחמים בסדיר (ובכלל זה כוחות קומנדו מיומנים) ובמילואים, שרכשו ניסיון מבצעי בסוריה וערוכים במתחמים מבוצרים בכפרים בדרום לבנון.

גודל השטח לא יאפשר לחיל לשלוט ביעילות על המרחב. יתרה מכך הצורך לפעול בעומק לבנון ולשמר מוכנות להתלקחות זירות נוספות ובהן איו"ש ועזה, יטיל מגבלות על סדרי הכוחות וההיקפים שבהם יפעל חיל האוויר.

נוכח האיום החמור על העורף צה"ל יידרש להפעיל תמרון יבשתי רחב היקף ללב השטח. התמרון הזה לא יוכל להישען רק על כוחות סדירים, כפי שהיה במבצע "צוק איתן", ויחייב גם שילוב כוחות מילואים בסדרי כוחות גדולים. אבל למרות שצה"ל לכאורה משמיע מסרים לוחמניים ונחושים בנוגע לתמרון בעימות הבא, הרי שבפועל צה"ל עבר תמורה של ממש בכל הנוגע לזרוע היבשה והתמרון היבשתי בעשורים האחרונים.

התמרון הוא כבר לא הבן המועדף

בראשית שנות השמונים, אמר ראש אג"ת דאז, האלוף מנחם עינן, שהוא אינו רואה שום אסטרטגיה או "גישה עקיפה, ותהיה טובה ככל שתהיה, אינה מסוגלת למנוע את המפגש העיקרי, החזיתי, שבו נועד לזרוע היבשה תפקיד מרכזי – תפקיד ההכרעה".

אמנם, עינן דיבר מפוזיציה, שכן הוא עצמו צמח ב"צבא הירוק" ופיקד על אוגדה במלחמת לבנון הראשונה, אבל קשה שלא לחשוב שבעוד שעינן התכוון לדברים שאמר, והם שיקפו את הלך הרוח בפיקוד הבכיר. כיום, בוודאי לאור ההססנות (שלא לומר החשש) של הצבא והממשלה להפעיל מהלך מתמרן בעימותים האחרונים, הלך הרוח שונה מאוד. 

בכנס שהתקיים לפני כשבועיים במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ועסק בתמרון היבשתי, טען אלוף (מיל.) גרשון הכהן שישנה ירידה בנכונות להפעיל מאמץ מתמרן ביחס להפעלת אש מנגד, במיוחד לאור יכולותיה המשופרות והמדויקות. הכהן, קצין שריון מנוסה, סיפר על תרגיל הגיס "שערי שמיים", שנערך ב-1998, ובו הוטל עליו לשמש כמפקד ביום האויב (במקרה הזה צבא סוריה), שנועד לשבש את מהלכי הגיס הצפוני של צה"ל שעליו פיקד האלוף מאיר דגן, ובכללם חטיבת גולני, עליה פיקד אז גדי איזנקוט.

בתחקיר שהתקיים בתום התרגיל הסביר דגן שבמתאר האיומים החדשים שנוצר "והכשירויות שיש לצה"ל, כל מה שהוא מתכוון כמפקד גיס במתקפה לסוריה זה לעשות מהלך קצר עד לסבראני. לעמוד שם. לחכות לדיוויזיות העומק שיבואו להתנפץ עלינו, ונחסל אותן עם יכולות האש". מכאן, שכבר לפני כשני עשורים, החלו בצה"ל לחשוב על תמרון כעל מהלך מוגבל מאוד, שאמור ליצור את התנאים להפעלה מיטבית של מאמץ האש, שיביא את ההכרעה.

הכהן מנה בהרצאתו טעמים שונים להפעלת תמרון, ובכלל זה כיבוש שטח, עיצוב המרחב, והשמדת כוחות אויב , וטען שפכו ללא-רלוונטיים. מנגד, כמו הרמטכ"ל כוכבי, הכהן רואה לתמרון תפקיד משמעותי בשלילת יכולות אויב, ובהן ארסנל הרקטות או לחלופין מערך המנהרות של החמאס ב"צוק איתן". אף שציין שהתמרון הוא שאלה מצביאותית ומדינית, הדגיש הכהן את חשיבות הפגיעה באויב מטווח קרוב. "את זה עושים בקרב החיכוך של היבשה". 

החלטה לא לתמרן

אלוף (מיל.) אבי מזרחי, מפקד זרוע היבשה לשעבר, פתח את דבריו בכנס בקביעה ההומוריסטית לפיה תמרון יבשתי לא יתרחש אלא אם "נחליף את השלטון". אחרי שהצחיק, עבר האלוף לחלק האמנותי. 

לטענתו, מערכת כיפת ברזל עשתה נזק לישראל, אף שהיא פתרון טכנולוגי מרשים. הסיבה, אמר, היא העובדה שהמערכת מונעת פגיעה בנפש, דבר חיובי כשלעצמו. היעדר הנפגעים קונה לדרג המדיני זמן לקבל החלטות בנחת. בפועל, קבע, הם מחליטים לא להחליט. שזו גם החלטה. החלטה לא לתמרן. 

מזרחי עשה את שנותיו הראשונות בצבא בסיירת גולני (ולכן כשעקץ בהרצאה את חטיבת גולני שכמה מבכירי בוגריה, ובהם הרמטכ"ל לשעבר איזנקוט, ישבו בשורה הראשונה, זה היה בחזקת "הכל נשאר במשפחה"), בהמשך עבר לחיל השריון. בשנים שלאחר מלחמת לבנון השנייה הוא פיקד על זרוע היבשה והעביר אותה את אותו "אימון הקמה", שלדברי אלוף (מיל.) אורי שגיא נדרש לה.

מזרחי היה חבר בוועדה שמינה הרמטכ"ל דאז, איזנקוט, לבחינת טענותיו של האלוף (מיל.) יצחק בריק, נציב קבילות חיילים לשעבר, כי לצה"ל, בדגש על זרוע היבשה, ישנם פערים חמורים במוכנות למלחמה.

בכנס סיפר כי הציג את ממצאיה לראש הממשלה בנימין נתניהו. לדבריו, הניח לפניו שקף שקובע שבמלחמה בצפון, ישראל לא תוכל להכריע את אויביה ללא תמרון, ובתשובה, אמר לו ראש הממשלה כי אינו מסכים איתו, ולהבנת מזרחי אינו מאמין בתמרון. גם כאן התברר שבכל צחוק (במקרה זה הבדיחה בה פתח את הרצאתו), יש קצת אמת

הכרעה תפיסתית שתחליש את היבשה

הדברים שאמר מזרחי בכנס מטרידים במיוחד על רקע הרצאתו של הדובר שקדם לו, ח"כ עפר שלח (מפלגת כחול לבן), לשעבר יו"ר ועדת המשנה לבניין הכוח ומ"פ צנחנים במילואים. שלח תיאר בכנס את תפיסת הביטחון החדשה של ראש הממשלה שעיקרה השקעת כספים ומשאבים ביכולות סייבר, הגנת גבולות, חיזוק מבנים, חימושים מיוחדים וטילים מיירטים.

כשראש הממשלה, אמר שלח, הציג את התכנית לפורום המטה הכללי הוא מיד נשאל מה בנוגע לחיזוק כוחות היבשה. כדי להסביר את תשובתו של נתניהו נדרש שלח לסיפור אודות אריק שרון. במהלך הבחירות בשנת 2000 הציג שרון בכינוס של מרכז הליכוד את רשימת השרים המיועדת מטעם המפלגה בממשלת אחדות שהוא תכנן להקים, ו"שכח" לנקוב בשמו של נתניהו. בתשובה לשאלת הקהל, הוא השיב מיד "גם ביבי". על משקל תשובתו של שרון אז (נתניהו לא מונה לשר בממשלה שהקים שרון), אמר שלח, גם ראש הממשלה השיב למטכ"ל: "גם חיזוק כוחות היבשה". 

למעשה, הזהיר שלח, לאור תפיסת הביטחון החדשה של ראש הממשלה שמתעדפת את מאמצי האש מנגד, המודיעין ומערכות ההגנה האקטיביות דוגמת כיפת ברזל, עלולה להתבצע הכרעה תפיסתית שתביא לכך שזרוע היבשה תהיה חלשה ולא יושקעו בה משאבים, ואז לא יופעל המאמץ המתמרן.

לתפיסת שלח, הסיבה העיקרית שבגללה התמרון נדרש, ויתרה מכך "אין לנו פתרון אלא התמרון, הוא קיצור משך המערכה", שהוא בעיניו, "המטרה מספר אחת של ישראל במערכותיה הבאות". לדבריו, ישנה אשליה שהמערכה יכולה להימשך ולהימשך כמו במלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן" וישראל לא תינזק באמת. "אך אלה לא יהיו פניה של מלחמת לבנון השלישית או מלחמת הצפון הראשונה", אמר.

נוכח ארסנל הרקטות הרב שבידי חזבאללה שמאיים על צפון הארץ, "אנחנו חייבים לייצר את קיצור משך המערכה, וקיצור משך המערכה לא קורה ב-Standoff, לא קורה במנגד, בשום צורה שהיא". שלח הדגיש כי "אנחנו בשביל לקצר את המערכה צריכים לתמרן לשתי מטרות: אחת היא להשמיד. אנחנו לא נגיע לכל רקטה ולכל זה… אבל להשמיד באופן שימחיש לאויב את העוצמה שאנחנו פה, והדבר השני זה לאיים על האויב באיום פיזי קרוב".

התמרון הוא "פתרון ולא בעיה"

הרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט, ציין בהרצאתו בכנס כי יכולות זרוע היבשה שופרו במרוצת כהונתו כרמטכ"ל והדגים זאת באמצעות אזכור תרגיל הגיס הגדול שקיים, שכמוהו לא נעשה 19 שנים (מאז תרגיל "שערי שמיים"), ובתיאור יכולות חטיבת השריון 7, שבמובנים מסוימים מתקדמים יותר מאלו שברשות צבא היבשה האמריקני.

איזנקוט ציין שאת צה"ל מובילים שישה עקרונות. הראשון הוא "דפוס החשיבה האופרטיבי של הצבא שאומר: צה"ל מפתיע בכל דרך. גם אם האויב בשגרה, כשהוא בחירום, אנחנו צריכים לבנות יכולות, ונבנו כלים משמעותיים מאוד, להפתיע אותו בכל דרך".

לצד עקרונות נוספים, ובהם יכולות הגנה ויכולות הפעלת אש מנגד, ישנו, אמר, "תמרון, במקסימום כוח מינימום זמן, רצוי גם עם הרבה מאוד תחבולה. אני רואה בתמרון פתרון ולא בעיה, בתנאי שהוא מופעל נכון לעבר מטרות ראויות ויודעים מה רוצים להשיג". העיקרון החמישי שמנה הוא הוצאת העורף מהלחימה. לא סיום המלחמה מהר, הבהיר, אלא הוצאת העורף מהר ממעגל הלחימה. המרכיב האחרון הוא "חתירה לניצחון ברור עד כמה שאפשר, וחופש פעולה לדרג מדיני".

"סטנדרטים נמוכים ובינוניות"

כאמור, בתקופת כהונתו של איזנקוט נעשה תיקון מסוים ויכולות זרוע היבשה שודרגו. אבל נשאלת השאלה, במיוחד לאור התכנית של ראש הממשלה שאותה תיאר שלח בדבריו, מה יהיה מעמדה ואלו משאבים יושקעו בה במהלך כהונת הרמטכ"ל כוכבי. 

שנת 2020 נמצאת ממש מעבר לפינה לאור המציאות הפוליטית (וסבב בחירות שלישי שנראה סביר מאוד), ספק אם תקום ממשלה שתאשר תקציב שיאפשר לצבא להתאמן. התכנית הרב-שנתית של הרמטכ"ל לשנים הקרובות, "תנופה" שמה, תיאלץ להמתין גם היא.

אבל בין שמתאמנים ובין שלא, בתרבות הארגונית של הצבא יש בעיה. בשבוע שעבר פרסם הכתב הצבאי של "מעריב", טל לב-רם, מסמך שכתב רס"ן עידו פיוטרקובסקי, שפיקד עד לאחרונה על קורס קציני שריון, רגע לפני פרישתו מצה"ל.

בהיותו חניך במכללה לפיקוד טקטי, כתב פיוטרקובסקי, הציג למפקד הצוות שלו, אל"מ ערן שני (גם הוא קצין שריון) את תכניתו לתרגיל היערכות בהגנה. שני, כתב, מוטט את תכניתו כששאל על איזה מרחב בהגנה הוא מוותר, שכן קו המגע ייפרץ. "נראה שכדאי שאנחנו נחליט איפה הוא ייפרץ ולא האויב. אתה פחדן, בחרת שלא להחליט, אתה מקבל משכורת בשביל לקבל החלטות ולא בשביל למכור לי חלומות עטופים יפה", אמר לו. אבל את השיעור שלמד ממפקדו, על החשיבות שבתעדוף, הוא אינו מוצא בתרבות הצבאית שמסביבו. 

במקום זאת, כתב, "עודף ההנחיות והפקודות שלא מקוימות, הטקסים, ההשתלמויות, המצגות, התחקירים, הביקורים והביקורות – כל אלה לא יישברו אותנו. אנחנו נעמוד במשימה, באיחור, בצורה עקומה, בלחץ, באופן שטחי ומעוות אבל נעמוד בה. בכל זאת קצינים". התוצאה, כתב לב-רם, היא "סטנדרטים נמוכים ובינוניות במקרה הטוב".

כל מי שהיה במילואים וביקר בצה"ל בשנים האחרונות ראה ביטוי כזה או אחר של התרבות שאותה תיאר כמו גם את הליקויים מפניהם הזהירו מפקדים בכירים במילואים ובהם תא"ל אורן אבמן והאלוף (מיל.) יצחק בריק.

ישנו פער שבין הצבא ההתקפי והיעיל, כמצטייר ממסמך "חגורה שחורה", לבין הצבא שמתואר במסמך שפרסם פיוטרקובסקי. השאלה היא, איך מגשרים עליו?

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 03.12.2019)

הספר של ברקת מזכיר שכמו בשנתון 1977, הטובים לא נשארים בצה"ל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש מתאר ניר ברקת קורותיו, מהצנחנים להיי-טק, לראשות עיריית ירושלים, ועתה לכנסת. הקריאה אודות על שירותו הצבאי, מחדדת את ההבנה שכמו ברקת וחבריו לשנתון 1977, גם עכשיו הטובים כמעט שלא חותמים לשירות קבע ארוך, וחשוב שחלקם לפחות, יוסיפו לשרת בצה"ל.

החודש יצא לאור "רץ למרחקים ארוכים" (הוצאת ידיעות ספרים, 2019), ספרו האוטוביוגרפי הח"כ הטרי מטעם "הליכוד", ניר ברקתעיקר הספר מתמקד, כצפוי, בימיו בעולם העסקים ובתקופה שבה שימש כראש עיריית ירושלים, אבל לכל אורכו הוא מדגיש את העובדה שהונע ופעל בהתאם לערכים שספג בשירותו הצבאי הקרבי.

"את שש שנות שירותי הצבאי עשיתי בצנחנים. נפצעתי ב"מבצע מוביל" בלבנון ונלחמתי שלא יורידו לי פרופיל כדי שאוכל להגשים את משאת חיי ולהיות מ"פ. בשנות השירות הארוכות שלי כלוחם וכקצין, בסדיר ובמילואים, בין הלחימה בלבנון לקסבה של שכם, עוצבה אישיותי. את היכולת להגדיר יעדים ומטרות ולסחוף אחרי אחרים למדתי שם" (עמוד 9), כתב.

הקריאה בפרק אודות הקריירה הצבאית הקצרה שלו מחדדת אבחנה על מצב הקצונה של צה"ל כיום – הטובים לא נשארים בקבע.

שנתון של כוכבים

הוא התגייס לצנחנים ב-1977. זו היתה שנה היתה שנה מוצלחת במיוחד לחטיבה והניבה שורת קצינים צעירים ובולטים שהתחנכו תחת שרביטם של המח"טים אמנון ליפקין-שחק, דורון רובין ויורם יאיר ולקחו חלק שורה ארוכה של פשיטות בלבנון (שבאחת מהן כאמור, נפצע), בשלהי שנות השבעים וראשית שנות השמונים. 

זה קרה, בין היתר, כתוצאה מכך שסיירת שקד פורקה אז ומתגייסיה, שממילא הוכשרו בבסיס הטירונים החטיבתי, שובצו בפלוגות הטירונים של החטיבה שהפכו גדולות ואיכותיות יותר בזכותם. ברקת, שהיה אחד מהם, עשה את המסלול בגדוד 890. את הדיבידנדים קטפו החטיבה הסדירה וחטיבות המילואים שלה במלחמת לבנון הראשונה.

במקביל אליו ולצידו שירתו אז בחטיבה גם בני גנץ, שבהמשך היה לרמטכ"ל ולראש המפלגה הגדולה בכנסת הנוכחית, גדי שמני, מאיר כליפי ויצחק גרשון, שהיו לאלופים, עו"ד אליעד שרגא, לימים יושב ראש התנועה לאיכות השלטון, אל"מ (מיל') יגאל שרון, שהיה מח"ט חברון, וכן דורון אביטל, מפקד סיירת מטכ"ל וח"כ לשעברבן מחזור נוסף, שאינו קצין, הוא הח"כ לשעבר איתן כבל.

ברקת כמ"פ בצנחנים, על הנחתת בדרך ללבנון, (צילום: דו"צ).

כשפרצה מלחמת לבנון ביוני 1982 פיקד על פלוגת מסלול ב-890, אשר "מצאה את עצמה בלבנון במשך כמעט שנה, תקופה אינטנסיבית עם עסקת הכול־כלול: שיט על הנחֶתת "בת שבע" של חיל הים ונחיתה בשפך נהר האוואלי, קרב בדאמור, קרבות בהרי השוף, שמירת קו בכביש ביירות־דמשק, קרבות הכניסה לביירות ועוד. נכנסתי ללבנון עם פלוגה צעירה, שהתבגרה שם מהר מאוד" (עמוד 32).

הפלוגה ומפקדה הצטיינו בלחימה, שכללה קרבות מטווח קצר עם הקומנדו הסורי. ברקת היה מ"פ מעולה, אבל כמו רוב הקצינים המבטיחים מאותו שנתון (כאמור, ארבעה הגיעו בהמשך למטה הכללי), הוא השתחרר זמן קצר לאחר המלחמה.

מאז ועכשיו, הטובים לא נשארים בצבא

במילואים פיקד ברקת על פלוגה בגדוד 7008 שבחטיבת הצנחנים 551 במשך שבע שנים. הפלוגה, כתב, "החליפה שבעה מפקדים בשבע שנים; אחד מהם היה עפר שלח, חבר ובן מחזור שלי מהסדיר" (עמוד 42). כששלח פיקד על פלוגת הצנחנים במילואים בלבנון, הכוח שלו עלה על מטען והוא נפצע קשה ואיבד את אחת מעיניו. לאחר קריירה מצליחה בתקשורת הגיע גם הוא כמו ברקת ואחרים מהשנתון לפוליטיקה, כח"כ מטעם "כחול לבן".

במאמר שהיה חלק מניסיון של עמיתו ב"מעריב", יואב לימור, לשרטט את המטה הכללי של 2008, זיהה שלח בעיית משאבי אנוש, שמאז רק החריפה. מכל חבריו למחזור הגיוס בצנחנים ב-1977, רבע מכלל הגיוס של אותה שנה, רק אחד נשאר בצבא (גדי שמני). "שיטת המשולשים הוותיקה של צה"ל – הטוב משלושת המ"מים יהיה מ"פ, הטוב משלושת המ"פ יהיה מג"ד, וכך הלאה והלאה בסולם – הניחה שכל השלושה אכן רוצים להמשיך הלאה. זה כבר לא עובד ככה. וכשבוחרים אחד מתוך אחד, העובדה שהוא באמת טוב היא כבר מקרה סטטיסטי, שלא קורה בכל מחזור ובכל בחירה", כתב.

שלח טען, בצדק, שהמצב הזה בוודאי טוב מהתקופה שבה כל קצין צנחנים ראה את עצמו כרמטכ"ל בפוטנציה, ושכלל לא בטוח שהחברה הישראלית "צריכה להיות עצובה שניר ברקת, גם הוא בן מחזור, הפך לנשיא בי.אר.אם, העומדת בחוד הטכנולוגי של קצה השפיץ הטכנולוגי, במקום למח"ט הצנחנים".

הדברים חלים כמובן על שאר בוגרי השנתון, אבל את צה"ל "המצב הזה הפך למערכת שרידותית, שבה מספיק לא לעשות טעויות כדי להתקדם. המאבק על הקידום, שפעם כלל טונות צבע, השמצות ועלילות גבורה ושווא, הפך לווריאציה מודרנית על הקלישאה הצבאית, לפיה אם תקשור סג"מ לעץ ותבוא בעוד עשר שנים, תמצא סגן-אלוף".

שלח כתב את המאמר ב-1998. מאז, המצב השתפר רק בעת עימותים גדולים כמו האינתיפאדה השנייה או לאחר מלחמת לבנון השנייה, כאשר תחושת צורך ושבר גדולים הניעו אנשים להישאר בקבע. בשאר הזמן, ובוודאי עכשיו, כפי שקבע נציב קבילות חיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק, בדו"ח שפרסם "צה"ל נכשל בהשארת הטובים", בוודאי לשירות קבע ארוך טווח. 

במילואים, כדברי הקמל"ר לשעבר, תא"ל (מיל') שוקי בן ענת, מורכב דור המ"פים והמג"דים למעשה מ"מי שאשתו מרשה לו". כתוצאה מכך גם מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה (מנמ"ש) כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים הוא במגמת גדילה מתמדת. 

נכון, אלו שמשתחררים כיום מצה"ל נדרשים לחברה הישראלית, שאינה מצויה תחת איום קיומי, עוד יותר משהיו נדרשים בוגרי שנתון 1977. אבל בצבא, בסדיר ובמילואים, ישנו משבר כוח אדם של ממש.  

כוחו של הצבא הוא באנשיו, ולא במערכיו הטכנולוגיים. אחת הדרכים להשאיר את הטובים בשירות, או לפחות את חלקם, היא מסלולי שירות משולבים שכוללים תחנות במערכי השדה, המודיעין והסייבר (שיבטיחו אפשרויות תעסוקה באזרחות). ישנן כמובן דרכים נוספות, אבל בכל מקרה משוואה שתתבסס על תגמולים, שמתורגמים ל"מה יוצא לי מזה", ולא על תחושת משמעות, שייכות וערך לא תחזיק מים. ואת אלו יש לחזק.

למבצע "חומת מגן" למשל, קבע האלוף (מיל) גיורא איילנד הגיע צה"ל עם ארבעה מפקדי חטיבות חי"ר, "מהטובים שהיו לו אי־פעם". המבצע ההוא הצליח לא מעט בגללם, וכדאי שמינויים לתפקיד לא יהיה בגדר מקרה סטטיסטי. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 19.10.2019)

 

 

לראש הממשלה יש תפיסת ביטחון חדשה שמתעלמת מהיבשה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בנאומו בפני צוערי קורס קציני יבשה, הסביר רה"מ נתניהו את חשיבות הצורך להתאים את המענה הביטחוני לאיומים המשתנים ולטפל באתגרים "כשהם קטנים". למרות שהדגיש בפני הצוערים את חשיבותם כמפקדי העתיד של כוחות היבשה, ממה שנחשף אודות תפיסת הביטחון החדשה שלו, היבשה כלל לא חשובה.

בשבוע שעבר נשא ראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו, נאום ביום עיון לזכרם של קציני סיירת מטכ"ל סא"ל עמנואל מורנו ואל"מ דרור ויינברג, שהתקיים באוניברסיטת בר אילן. מורנו נהרג במהלך פשיטה, חמישה ימים לאחר שהושגה הפסקת האש שסיימה את מלחמת לבנון השנייה. הפעולה הצליחה אך מורנו נהרג בעת הנסיגה מהיעד, בהתקלות עם פעילי חזבאללה. ויינברג, שעזב את היחידה כמפקד צוות, עבר לחטיבת הצנחנים ונחשב למפקד פלוגה וגדוד נערץ בתקופת השהייה בלבנון (פקודו גיא חזות, לימים תא"ל, אמר שלתאר אותו כ"אמיץ זה כמו להגיד על השמש שהיא זורחת, ברור שהיא זורחת"). הוא נהרג ב-2002 בעת ששימש כמח"ט חברון, בהתקלות עם חוליית ג'יהאד אסלאמי בפיגוע בציר המתפללים. לצד משפחותיהם של שני הקצינים כלל קהל השומעים ביום העיון גם 650 צוערים מקורס קציני יבשה של צה"ל. 

בנאומו העלה על נס רה"מ נתניהו, בעצמו יוצא סיירת מטכ"ל, את גבורתם של שני הקצינים ולאחר מכן העלה זיכרונות משירותו הצבאי. בבה"ד 1, אמר, למד שהציווי הראשון שנדרש ממפקד צבאי הוא לעמוד במשימה. אבל לכך, ציין, נלווה יעד משלים. "השגת המשימה במינימום המחיר. כי מפקד בינוני, אולי יוכל להצליח לבצע את המשימה אבל עם הרבה נפגעים, ולעומת זאת מפקד מעולה יודע להשיג אותה עם כמה שפחות נפגעים". לו עצמו, סיפר, זכורים "קרבות אש מעבר לגבולות, שהשתתפתי בהם", אולם עיקר גאוותו היא שכמפקד צוות בסיירת מטכ"ל לא איבד אף חייל ועמד בכל המשימות שהוטלו עליו.

רה"מ נתניהו ביום עיון לזכרם של קציני סיירת מטכ"ל סא"ל מורנו ואל"מ ויינברג, (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ).

בהמשך נאומו הודה נתניהו, שבטרם יציאתו לקורס קצינים היתה חסרה לו הכשרה והבנה בנוגע לאופן שבו פועל כוח חי"ר "רגיל", שכן ביחידה כלל המסלול אז בעיקר פרקים בלוחמה זעירה, ניווט וקומנדו. בכדי להתגבר על כך ביקש את עצת אחיו הגדול, יוני, ש"היה קצין צנחנים מנוסה, ותיק קרבות" ושירת במקביל אליו כקצין ביחידה. האחים נתניהו יצאו לשטח אש סמוך לבסיס, ושם על גבעה שאל האח הבכור כיצד צריך מפקד כוח חי"ר מוקטן לפעול בתגובה לאש אויב הנפתחת מן הגבעה ממול. הייתי משאיר את המא"גיסט ברתק ולוקח את עיקר הכוח, מאגף את הגבעה, ומפתיע את האויב מן הצד, השיב האח הצעיר. יוני, סיפר רה"מ נתניהו, חשב שהפתרון שהציע בסדר, אבל העיר לו כי שכח עיקרון חשוב. "אתה חייב מעת לעת להציץ, להרים את הראש מהציר הנסתר שלך, תוך כדי ציר התנועה, כדי לוודא שהאויב לא זז. כי גם האויב זז. מלחמה זה לא דבר סטטי. קרב זה לא דבר סטטי. זה דבר דינמי. ולכן אתה כל הזמן חייב לעדכן את המהלכים שלך ולהתאים אותם לשדה הקרב המשתנה". כלל נוסף שמנחה אותו, אמר רה"מ, הוא הצורך "לזהות סכנה בזמן, ולפעול נגדה מבעוד מועד".

היכולת שופרה אבל עוד ארוכה הדרך

כפי שציין רה"מ נתניהו בהרצאתו, הצורך להתאים את המענה שברשות מדינת ישראל לאיומים המשתנים הינו חיוני, שכן אלו אכן משתנים, ואתם המציאות האזורית. האמריקנים הודיעו על כוונתם לסגת מסוריה (במועד כזה או אחר), ואילו הרוסים העמיקו את נוכחותם. בנוסף, כפי שציין רה"מ בכנס, "צה"ל הוא הצבא הסדיר היחיד שנלחם היום בצבא איראן".

מימין: ראש אמ"ן היימן, הרמטכ"ל איזנקוט, ואלוף פיקוד הצפון סטריק, (צילום: דו"צ).

העימות הגלוי עם איראן הודגש גם בכתבות שסיכמו בשבוע שעבר את כהונת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שמסיים את תפקידו ב-15 בינואר. נראה כי הרמטכ"ל, ראה בסוגיה זו עין בעין עם ראש הממשלה, שהדגיש בכנס לזכר קציני סיירת מטכ"ל את הצורך לטפל באיומים בשלב מוקדם, "כשהם קטנים". איזנקוט, שליווה כמפקד פלוגת הנ"ט של גולני, כמג"ד וכמח"ט גולני ובהמשך גם כמפקד פיקוד הצפון, את צמיחת חזבאללה מארגון גרילה וטרור קטן לכדי ארגון היברידי סמי-צבאי בעל יכולות מדינתיות, סירב כרמטכ"ל לאפשר לאיראנים דריסת רגל דומה גם בסוריה. נקודות השיא בשנה האחרונה היו אמנם תקיפת הגמול של צה"ל להפלת מטוס ה-F-16 ומבצע "בית הקלפים" במהלכו תקף חיל האוויר בהצלחה כ-50 יעדים איראניים בסוריה, אולם אלו היו כפי שמתואר בכתבות, רק קצה הקרחון הגלוי מעל פני הים. מתחת, התרחשה שורה ארוכה של מבצעים חשאיים, במסגרת המערכה שבין המלחמות (מב"ם), בהם פעלו יחידות העילית של צה"ל וחיל האוויר והותקפו משלוחי נשק, בסיסים וכוחות ששלחה איראן לסוריה, כמו גם בזירות אחרות. בראיון שנערך אתו כשפיקד על גולני, לפני כשני עשורים, אמר איזנקוט שאף שעשה את כל דרכו הצבאית בגדודים הוא אינו חש שחסר לו משהו מכיוון שלא שירת בסיירת. אם לשפוט על-פי פרסומים זרים אודות מספרן הגדול של הפעולות המיוחדות שבוצעו בהצלחה בכהונתו כרמטכ"ל, ניתן להניח שצדק. 

במאמר שפרסם השבוע ב"ישראל היום" כתב נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS), פרופסור אפרים ענבר, כי יש להשקיע בשיפור ושדרוג כוחות היבשה של צה"ל. עימות עם חזבאללה בלבנון, מחייב לתפיסתו, "כוח פלישה גדול, מעבר לשימוש בחיל אוויר, וגם התרחיש הפחות סביר למלחמה קונבנציונלית רחבת היקף, מחייב הפעלת כוח יבשתי גדול וטוב. בצה"ל נשמעה כבר הביקורת ביחס לדגש שהושם על פעילות אווירית המבוססת על מודיעין מדויק, בכך שהדבר נעשה על חשבון בניית יכולת תמרון יבשתית". לכן יישם איזנקוט, במקביל למערכה החשאית שניהל, את התכנית הרב-שנתית "גדעון", ששמה דגש רב על שיפור כשירות כוחות היבשה של צה"ל. חוזקו אוגדות ההכרעה, הוקמה חטיבת הקומנדו ונערכה רפורמה במערך המילואים ביבשה שיצרה בידול בכשירות היחידות ותיעדפה את אימון החטיבות המתמרנות של המערך. למרות זאת, כפי שמלמדות הטענות של נציב קבילות חיילים היוצא, אלוף (מיל') יצחק בריק, עוד ארוכה הדרך.

מענה ישראלי מתאים לאיומים המשתנים

עוד מימיו כאלוף פיקוד הצפון נהג איזנקוט לחזור על הכלל ש"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה". קביעה זו נכונה הן ליכולות האויב, שבהן פגע הצבא שבפיקודו ללא הרף, והן לחובתו של צה"ל לחזק ולשפר את מוכנותו ליום פקודה. אבל עכשיו איזנקוט מסיים את כהונתו, והרמטכ"ל הנכנס, האלוף אביב כוכבי, יכנס לתפקידו כשמול התפיסה של קודמו, שחיזק משמעותית את כוחות היבשה, ניצבת תפיסה אחרת אותה מוביל ראש הממשלה, שלה דגשים שונים לגמרי לבניין הכוח. לפני מספר חודשים חשף רה"מ כי גיבש מסמך תפיסת ביטחון חדשה. שלא כמו "אסטרטגיית צה"ל" שפרסם בפומבי הרמטכ"ל איזנקוט לפני כארבע שנים (ועודכנה בשנה שעברה), תפיסת הביטחון של נתניהו לא נחשפה לציבור. ראש המל"ל לשעבר, אלוף (מיל') יעקב עמידרור, אמר בשעתו ל"ישראל היום", כי מדובר במסמך חשוב מאוד שיסייע לדרג מקבלי ההחלטות לתעדף את צרכי הביטחון. לדבריו, "המסמך לא בא לפתור בעיה קונקרטית אבל יסייע בדיון על הבעיות הקונקרטיות כאשר יצוצו, כיוון שהוא יזכיר למקבלי ההחלטות את הנושאים בהם עסקו כאשר העמיקו את הדיון על תפיסת הביטחון". יש בכך מן הצדק, משום שתכנית שכזו אכן עשויה לשמש מעין מפת דרכים לבניין הכוח והיכולות של הצבא והמדינה. אבל כדאי בכל זאת להטיל ספק או שניים בכיוון שאליו מצביעה התכנית. 

מהמעט שפורסם בתקשורת עולה כי התכנית כוללת מהלכים שיחזקו את כושר התקיפה של ישראל ויקנו לה יכולת סייבר מעצמתית, וכן שידרוג של מערכות ההגנה מטילים ומיגון העורף וכן השלמה של בניית המכשולים וגדרות הביטחון בגבולות. מה שפורסם מלמד כי אינה עוסקת ואינה מקדישה תשומות לשדרוג יכולתו ההתקפית של הצבא בשדה הקרב היבשתי, אף שרה"מ הדגיש בנאומו בפני צוערי קורס קציני זרוע היבשה את חשיבותם לביטחון ישראל כמפקדים הבאים של צה"ל. עיקר חיזוק כושר התקיפה יתבטא בהשקעה נוספת בחיל האוויר ובמערכות הפעלת אש מנגד. בסרטון שפרסם ראש הממשלה הוא ציין שמיזמים אלו מחייבים תוספת תקציבית משמעותית. לפי הערכות שונות תקצוב זה כולל תוספת של 40 מיליארד שקלים שתיפרס על-פני עשור. מדובר בתוספת משמעותית לתקציב הביטחון, שרה"מ טוען שהיא הכרחית בכדי להתאים את המענה הישראלי לאיומים משמעותיים. 

קשה להתווכח אתו בהתחשב בכך שבבית הלבן יושב נשיא שאמנם תומך בישראל, אבל מחליט מהיום למחר שאיראן יכולה לעשות בסוריה ככל העולה על רוחה (הצהרה שרוככה מאז בידי פקידי הממשל האמריקני הבכירים), היחסים עם רוסיה מתוחים מאז שהופל מטוס ביון רוסי סמוך ללטקיה, בעזה החמאס מותח את החבל רגע מהסלמה כל העת והאיראנים פועלים להתבסס בסוריה. אבל כשמדובר בהוצאה תקציבית כה גדולה אולי מוטב להסביר לציבור במה בדיוק משקיעים, ולמה במערכות ובתחומים כאלה ולא באחרים. במאמר שכתב בשעתו התריע האלוף אהרון חליוה על כך שבצה"ל "מחזקים עוד ועוד את "הרגל הבריאה" שלנו – יכולות האיסוף והתקיפה "מנגד", ומתפלאים שאנו לא נפתרים מה"צליעה" שמקורה ברגל של התמרון היבשתי". התוצאה של המהלכים הללו, כתב, שנועדו להימנע מהקרב היבשתי, הסתכמה במלחמות ארוכות יותר ואפקטיביות פחות. למרות המסקנה שלו, נראה שתפיסת הביטחון החדשה עושה בדיוק את זה. 

בעת שהציג את מסקנות הבדיקה שקיימה ועדת המשנה למוכנות צה"ל בהתייחס לדו"ח של האלוף בריק, הזהיר ח"כ עמר בר-לב, ש"ראש הממשלה מוביל תפיסת תקצוב לצה"ל 2030 שתנוון את יכולת התמרון היבשתי של צה"ל במערכה הבאה". בעבר נכתב כאן כי האתגר העיקרי של כוכבי כרמטכ"ל יהיה להחדיר במפקדים את אותה תחושת מסוגלות ויוזמה שאפיינה אותו כמח"ט הצנחנים (כמו גם כמה מעמיתיו באותה עת). עתה מסתמן שניצב בפניו אתגר נוסף. הצורך לפתור את המשבר שזיהה בריק במוכנות חלק מכוחות היבשה המתמרנים ולמנוע את בריחתם של מפקדים איכותיים מהצבא, כשמנגד ישנה תפיסת הביטחון החדשה שגיבש רה"מ נתניהו שמחזקת את "הרגל הבריאה", על חשבון זו "הצולעת". 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 10.01.2019)