יצחק איתן

"המפקד הבכיר הוא איש פסימי, העושה מלאכתו באופטימיות גדולה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בעת שכיהן כאלוף פיקוד מצא יאיר גולן זמן (פעמיים) לכתוב את משנתו על פיקוד ומנהיגות צבאית. התוצאה היא סיכום תמציתי וחכם, שטומן בחובו לקחים על-זמניים כמו גם כמה תובנות שדומה שהרשינו לעצמנו לשכוח.

בשתי חוברות שכתב, האחת בעת שכיהן כאלוף פיקוד העורף, והאחת בעת שכיהן כאלוף פיקוד הצפון, סיכם סגן הרמטכ"ל לשעבר, יאיר גולן, את משנתו ולקחיו מלמעלה משלושה עשורים של שירות ופיקוד בצה"ל. התוצאה היא אחד המסמכים התמציתיים והחכמים על פיקוד ומנהיגות צבאית (קרבית ובשגרה) שנכתבו כאן בשנים האחרונות.

"ראש גדול, וראיית התמונה הרחבה"

בחוברת הראשונה, "על הפיקוד" (הוצאת אמ"ץ תוה"ד, 2011), מנה גולן בפתח החוברת את השיעורים בפיקוד ומנהיגות שלמד ממפקדיו. גולן התגייס "לפלוגת ה"עורב" של חטיבת הצנחנים" (עמוד 11), היא פלוגת הנ"ט החטיבתית, ועשה בחטיבה את שירותו מלוחם ועד למפקד גדוד.

בין היתר ביקש המחבר לשתף את הקוראים באופן שבו השפיעו עליו, כחייל וכמפקד צעיר, שורה של מפקדים בצנחנים. בין היתר ביקש לאמץ את יכולתו הדידקטית של מפקד הגדוד שלו בקורס הקצינים, גיורא איילנד (צנחן אף הוא), "שהתבטאה בכושר פישוט של נושאים מורכבים ליסודותיהם" (עמוד 11).

במהלך הקורס לחם הגדוד, בפיקוד איילנד, במלחמת לבנון הראשונה. מחצית מקורס הקצינים שהה גולן בלבנון. בשעתו כתב במאמר כי מהלחימה זכורות לו "תמונות מפאתיה המזרחיים של ביירות תוך ניהול קרבות פנים מול פנים עם לוחמים שיורים לעברנו בנשק קל ורקטות אר.פי.ג'י.". זו בדיוק הסיבה שבגללה העריך גולן את יכולתו של איילנד לפשט ולבאר לו ולחבריו את המציאות המורכבת.

אירוע נוסף שהשפיע עליו, כמפקד צוות צעיר, היה שיחה שקיים עם צוותו המח"ט, שמואל ארד, בעת תרגיל גדודי, בה תיאר להם את הנעשה בחטיבה. "עלינו השיחה עשתה רושם אדיר. כך נוהגים צנחנים אמיתיים: ראש גדול, וראיית התמונה הרחבה של מצב העניינים" (עמוד 12).

כשהיה מ"פ בגדוד 50 (אז של הצנחנים) היה המג"ד יצחק איתן, שלימים פיקד עליו כמפקד בה"ד 1 והוא מג"ד בבית-הספר לקצינים, וכאלוף פיקוד מרכז והוא מח"ט הנח"ל באנתיפאדה השנייה. איתן, ציין, היה קפדן ושיטתי ונהג לתחקר את מפקדי הפלוגות שלו לאחר כל תרגיל או פעולה. "מכיוון שזו הייתה תקופה עתירת פעילות מבצעית, יצא שרוב התחקירים נעשו בשטח: פעם אחת באוהל שאך הוקם, ולרוב על סלע חשוף על גבעה עלומה אי-שם בלבנון. אם תרצו, שיטתיות בכל תנאי, גם כשתנאי הסביבה אינם מעודדים זאת" (עמוד 11). גולן מאוד העריך זאת.

ממפקד החטיבה שאול מופז, תחתיו שירת כמפקד פלוגת הנ"ט החטיבתית, לקח מספר עקרונות ובהם "יחס מחמיר לתקלות קלות ערך, תכנון ארוך טווח וקפדני בכל תחום, והתעקשות בלתי מתפשרת על קידום הראויים בלבד" (עמוד 12). כהונת גולן כמ"פ הפלנ"ט הייתה רצופת מבצעים מוצלחים, ובהם מבצע "רפואה שלמה", בקיץ 1986, במהלכו ירו גולן ואנשיו טילי נ"ט ופגעו במחבלי חזבאללה בכפר צדיקין. מופז השפיע מאוד על גולן, ולמעשה היה מי שהשאיר אותו בצבא.

מהמח"ט דורון אלמוג, שפיקד על החטיבה כשגולן שירת כסמג"ד 890, לקח את התזכורת "לאומץ הלב הנדרש מלוחם, כל לוחם, תחת אש" (עמוד 13).

"המפקד חייב להיות מלפנים"

הקריאה בחוברת מרתקת, הן משום שגולן כתב את משנתו באופן קריא ונהיר מאוד והן משום התובנות והלקחים הטקטיים-פיקודיים שרכש במהלך שירותו. אחד החשובים שבהם, שאי-אפשר להמעיט בחשיבותו ויש לשוב ולהזכירו, הוא הכלל הקובע כי "המפקד חייב להיות מלפנים נוכח פני הסכנה. רק מלפנים ניתן לממש שני עקרונות חיוניים לפו"ש (פיקוד ושליטה): בניית תמונת מצב אישית ובלתי-אמצעית, והפגנת מנהיגות במקום שבו היא נדרשת ביותר" (עמוד 18).

דוגמה לכך ניתן לראות באופן שבו במהלך מבצע "חומת מגן" לחם גדוד 932 של חטיבת הנח"ל בג'נין. "המג"ד, חן לבני, הראה בלחימה דוגמה יוצאת מן הכלל למקום המפקד. חן נע כל העת בין החזית, לעתים ממש עם החיילים שנלחמו בקו הקדומני ביותר, לבין העורף והאגפים, ומדי פעם עצר כדי לבחון את מקום הכוחות על-גבי תצ"א גדולה. בשיטה זו הראה מנהיגות במקום שבו הלחץ המבצעי היה הגדול ביותר, ואף תרם לפקודיו מניסיונו המבצעי הרב" (עמוד 18).

דוגמה אחרת הביא גולן ממבצע "עופרת יצוקה", במהלכו שימש כאלוף פיקוד העורף. גולן ביקר אז את חטיבת הצנחנים שלחמה ברצועת עזה. מורכבות הלחימה המודרנית, ציין, חייבה יכולת שליטה בכוחות, קיום שיתוף פעולה הדוק עם חיל האוויר ועם חיל הים; עיבוד מודיעין שמקורו ברמה המטכ"לית ורתימת יכולות מטכ"ליות ישירות לשטח; תיאום זהיר והדוק עם כוחות שכנים ועוד. "לכאורה, תנאים המחייבים את המפקד להסתגר במפקדתו ולנהל את הלחימה רק מהמקום שבו ניתן לגבש תמונת מצב ולשלוט בכוחות. המח"ט, הרצי הלוי, לא התפתה לכך. הוא הותיר את העשייה הטכנית במהותה לסגניו המוכשרים ולקצין האג"ם שלו, ויצא קדימה להפגין מנהיגות, לתרום מניסיונו המבצעי, להוות מוקד של יציבות ואחריות בצומתי החלטה, הנוצרים מעת לעת בלחימה" (עמוד 18).

ברמות שמעל לרמה הטקטית, כלומר האופרטיבית והאסטרטגית, כתב גולן כי "המפקד הבכיר הוא איש פסימי, העושה מלאכתו באופטימיות גדולה: הוא פסימי נוכח האיומים וסבירות התממשותם; הוא אופטימי מתוך הכרת עצמו, הכרת אנשיו והביטחון שיש לו בהם. מפקד בכיר יודע שאין הר גבוה מדיי, והוא נהנה לטפס" (עמוד 5). יתרה מכך, ציין, "המפקד הבכיר חייב להיות אָשׁוּן – מילה נדירה במקומותינו שהוראתה: שילוב של איתנות, כושר עמידה וקשיחות" (עמוד 6).

כמפקד בכיר, כתב, "אתה חייב לחוש את תלאות החיילים והמפקדים הנושאים בעול; אתה חייב להכיר מגוף שראשון את היכולות המבצעיות, את האילוצים המבצעיים ואת הקשיים המבצעיים" (עמוד 19).

מי שיימנע מכך, ויטען שהוא פועל ברמה גבוהה יותר ויש מי (מתחתיו) שאמון על כך, יגלה שלמעשה אין לו את הכוחות שהוא חושב שיש לו, כשירותם, ציודם ורמת המקצועות יהיו שונות מאוד (ולרוב פחותות) מאלו שהוא חושב שיש ברשותו ליום פקודה. את התוצאות של התנהלות כזו ניתן היה לראות במלחמה ב-2006.

ראוי לשים לב גם לקביעה נוספת של גולן, מחוברת ההמשך, "על הפיקוד 2" (הוצאת אמ"ץ תוה"ד, 2015). במקרה של מערכה, כתב, על צה"ל לאמץ "גישה בסיסית התקפית שתכליתה להסיר את האיום על העורף בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי. גישה זו גורסת כי האש לעולם תכזיב, וכי גם אש איסטרטגית השפעתה חורגת מתחום הזמן של המערכה הנוכחית. לא תהיה הכרעה ללא תמרון אל עבר ריכוזי הסד"כ של האויב. ה-F-16 ייצור את התנאים, אך לא תהיה הכרעה ללא ה-M-16, גם אם מעשית הוא מכונה "תבור". ההכרח לראות את ה"לבן בעיניים" של האויב אינה בגדר חלופה שאולי נממשה (ועדיף שלא), אלא הכרח בל יגונה שאין בלתו, ושאם לא ניישם אותו – חזקה עלינו שניכשל" (עמוד 25).

נראה שלאור ההתפתחויות הבאמת מרשימות של יכולות האש מנגד, הן ברמת הדיוק והן ברמת העוצמה, ישנה נטייה במקומותינו לשכוח את האמת הזו, וכדאי לשוב ולזכור שהכרעה משיגים על הקרקע באמצעו כוחות היבשה. כל השאר, בין שהוא פגיעה קשה יותר או פחות, הוא חשוב, ולא פעם גם מרתיע, אבל הכרעה זה לא, וכדאי שלא נתבלבל.

"בלק הוק הופל! בלק הוק נפל!" |מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "התרסקות במוגדישו" הוא תיאור מרתק של קרב מודרני בשטח בנוי, שמכיל שפע של לקחים טקטיים. אך מי שיחמיץ את הלקח העיקרי בדבר מגבלות הכוח הצבאי, עלול, כמאמר הגנרל גריסון, לנצח בקרב אבל להפסיד במלחמה. 

כשחושבים על לחימה מודרנית בשטח עירוני מיד עולה בתודעה לחימת הכוחות האמריקנים במוגדישו בשנת 1993. בספרו המרתק, "התרסקות במוגדישו" (הוצאת משרד הביטחון, שנת 2002), תיאר העיתונאי מרק באודן את מה שהיה לקרב הקשה ביותר שבו לחם הצבא האמריקני מאז מלחמת וייטנאם ועד לקרב בפאלוג'ה שבעיראק, ב־2004. ב־2001 עובד הספר עובד לסרט המצליח "בלאק הוק דאון".

בשל המשבר ההומניטרי ששרר בסומליה פרס האו"ם במדינה כוח רב־לאומי. ב־1993, לאחר שהמיליציה של שבט חאבר גידר בראשות מוחמד פארח איידיד הרגה ארבעה חיילים אמריקנים ופצעה שבעה נוספים, הטיל הנשיא האמריקני, ביל קלינטון, על פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) לפעול כנגדה.

לסומליה נשלח כוח המשימה "ריינג׳ר", בפיקוד גנרל ויליאם גריסון, יוצא הכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות") של צבא היבשה אשר "שירת שתי תקופות שירות בווייטנאם" (עמוד 30). בהמשך "שירת גם כמפקד דלתא" (עמוד 31), והתמחה במבצעים שכאלו.

הכוח כלל פלוגה מרג׳ימנט הריינג׳רס ה־75 של צבא היבשה, פלגה מכוח דלתא, יחידת העילית של צבא היבשה ללוחמה בטרור, וטייסת מהחטיבה האווירית למבצעים מיוחדים ה־160.

"הריינג׳רס התאמנו כל הזמן למען מטרה אחת – מלחמה. הם היו מהירים יותר, חזקים יותר, והם היו הראשונים – "הריינג׳רס מובילים את הדרך," היתה הסיסמה שלהם. כל אחד מהם התנדב לפחות שלוש פעמים המסלול שהוביל אותו למקומו כעת: לצבא, ליחידות המוטסות, ולריינג׳רס. הם היו השמנת" (עמוד 17). אבל למרות רמת החיילות הגבוהה של הריינג׳רס הרי שעיקר הפעילות הוטל על מפעילי כוח דלתא.

לנצח בקרב, אבל להפסיד במלחמה

במזכר שכתב מספר שבועות לפני הקרב הזהיר גנרל גריסון שאם כוחותיו יפעלו סמוך לשוק בקרה שבמוגדישו, בירת סומליה, אזור שבנוי ומאוכלס בצפיפות, "אין ספק שננצח בקרב, אבל אנחנו עלולים להפסיד במלחמה" (עמוד 28). יתרה מכך, קבע, "אין מקום במוגדישו שאליו לא נוכל להגיע ולנצח. יש הרבה מקומות שאליהם אפשר להגיע ולצאת טיפשים" (עמוד 34).

ב־3 באוקטובר 1993, המודיעין דיווח על פגישה במרכז מוגדישו שבה אמורים להשתתף שניים מאנשיו הבכירים של איידיד. הפיקוד הבכיר התעלם מהאזהרה של גריסון והנחה לפשוט על המבנה שבו התקיימה הפגישה ולעצור אותם.

"זה היה הימור, להיכנס לשכונת הים השחור של איידיד באור יום. שוק בקרה הסמוך היה מרכז עולמם של אנשי שבט חאבר גידר. ביקור שם משול לזקירת אצבע בעינו של איל המלחמה איידיד" (עמוד 28). למרות זאת, בשלוש וחצי בצהריים המריאו הריינג׳רס, בפיקוד סרן מייק סטיל, ומפעילי כוח דלתא, בפיקוד סרן אוסטין "סקוט" מילר, יוצא הדיוויזייה המוטסת ה־82 והריינג׳רס, לעבר היעד. 

מפעילי כוח דלתא שנחתו על גג הבית ובסמוך אליו פשטו על המבנה ועצרו במהירות את המבוקשים. לאחר מכן "סרן מילר ולוחמי דלתא שהיו עימו גלשו אל הרחוב. יחד עם לוחמים במסוק נוסף הם יהיו גל התקיפה השני. מאחוריהם הגיעו לוחמי הריינג׳רס בארבעה מסוקי בלק הוק, והשתלשלו לעמדותיהם בארבע הפינות של גוש הבניינים, כדי לתחום את הפעולה" (עמוד 23). בכירי המיליציה של איידיד נלכדו והכוח נערך לפינוי בשיירה רכובה.

אבל אז הופיעו לוחמי מיליציה חמושים שפתחו באש לעבר הכוח והכל השתבש. תחילה נתקלו הכוחות בהתנגדות קלה יחסית. סגן טום דיטומסו, למשל, שפיקד על כוח ריינג׳רס, זיהה פעילות חשודה במגרש חנייה סמוך. "דיטומסו זרק רימון מעבר לשער ופרץ פנימה עם שלושת לוחמיו" (עמוד 49). הם שבו ארבעה סומלים שירו לעבר הכוח האמריקני. 

אבל המצב הסלים במהירות. פעילי מיליציה ירו רקטת אר.פי.ג'י ופגעו באחד ממסוקי הבלק הוק. "בלק הוק הופל! בלק הוק נפל!" (עמוד 77), נשמעה הקריאה ברשת הקשר שנתנה לספר את שמו במקור.

שיירת הרכבים הונחתה לנוע לכיוון המסוק הפגוע ולחלץ את צוותו, אך נורתה לעברה אש תופת. אחד מלוחמי הריינג׳רס סיפר שהיה זה "כאילו הוכרז במוגדישו "יום־הריגת־האמריקני." נראה היה כי כל תושבי העיר, גברים, נשים וילדים, יצאו לרחובות ומנסים להרוג אותם" (עמוד 99).

מבחן לכוח הטוב ביותר של הצבא

"סגן דיטומסו ושמונה חיילים מיהרו לנוע למקום ההתרסקות הראשונה" (עמוד 151). הם הגיעו כמעט עד למסוק, אך נאלצו להתבצר באחד הבתים ונדרשו ללחימה ממושכת כנגד פעילי מיליציית חאבר גידר.

הכוח העיקרי, שכלל לוחמים מדלתא והריינג׳רס, נע אף הוא לנקודה וגילה כי "הרחוב נהפך לשטח הריגה. כדי לשרוד צריך לנוע כאילו שערך בוער. זה היה הזמן להוביל בדוגמה אישית" (עמוד 158). הכוח, ובו שני המ"פים, נאלץ לתפוס מחסה ולהתבצר במבנים סמוכים לאתר ההתרסקות.

שעה מאוחר יותר נפגע מסוק בלק הוק נוסף מרקטת אר.פי.ג'י והתרסק. המון סומלי חמוש קרב לשני אתרי ההתרסקות. "אנשי דלתא והריינג׳רס נחשבו לכוח הטוב ביותר שיש לצבא. עכשיו הם יעמדו למבחן. קשה לדמיין כוח אחר של 150 אנשים, לכוד בתוך עיר עוינת, מוקף מכל עבריו אוכלוסייה חמושה היטב, שיהיה לו סיכוי כלשהו לשרוד" (עמוד 80).

באתר ההתרסקות השני הונחתו גרי גורדון, יוצא הכוחות המיוחדים, ורנדי שוגהרט, יוצא הריינג׳רס, שני סמלים מכוח דלתא. השניים מצאו את הטייס, רב־נגד מייק דורנט, חי ופצוע ואת שאר אנשי הצוות הרוגים. "שוגהרט וגורדון היו מומחים בהריגה ובהישרדות" (עמוד 150), אך הפעם לחמו בתנאי נחיתות קשים ונהרגו בניסיונם להגן על דורנט, שנלקח בשבי.

שפע של לקחים ללחימה

הספר כלל בתוכו שפע של לקחים טקטיים בכל האמור בלחימה בלב אוכלוסייה אזרחית, על המורכבויות ודילמות מוסר בלחימה שבה (שדומות לאלו שמולן ניצב צה"ל באנתיפאדה השנייה).

בקרב בלטה המיומנות המקצועית הגבוהה של מפעילי כוח דלתא, על פני זו של הריינג׳רס. אך זוהי השוואה לא הוגנת. בעוד שהאחרונים התאמנו למלחמה, ועל כן נדרשו לכשירות טובה במתארים רבים, הרי שהמומחיות הספציפית של כוח דלתא כללה יכולת לחימה גבוהה בשטחים סגורים, בנויים וצפופים ומיומנות גבוהה בירי מדויק וסלקטיבי. 

לקח אחר שעולה מן הספר נגע ללוחמת הלילה. כשירד הלילה הושוו במידת מה התנאים, שכן הלוחמים האמריקנים שצוידו באמצעי ראיית לילה זיהו בקלות יחסית את האויב. כשניסו הסומלים לתקוף בלילה "אנשי דלתא איפשרו להם להתקדם עד לאזור האש הצולבת, ואז חיסלו אותם בכמה יריות מהירות" (עמוד 240).

הספר המחיש את הקושי לשלוט במיקומי הכוחות בלוחמה בשטח בנוי. לאורך הקרב התקשה מ"פ הריינג׳רס, סרן סטיל, להבין היכן הם ממוקמים כוחותיו, אבל מפקדי המשנה שלו "לא הכירו את הסביבה, והשיחה ביניהם לא הובילה להבנה" (עמוד 210). למעשה, הוא היה מרוחק כ־50 מטרים מכוח אחד ואילו הכוח השני היה מעבר לקיר, במבנה שבו התמקם בעצמו.

15 שעות ארך הקרב בין הכוח האמריקני הקטן להמון הסומלי החמוש. בקרב נהרגו 19 חיילים אמריקנים ו־73 חיילים נוספים נפצעו. מאות אנשי מיליציה ואזרחים בלתי־מעורבים סומלים נהרגו גם הם. דורנט, השבוי, שוחרר זמן קצר מאוחר יותר, לאחר שהאמריקנים הציבו אולטימטום שאם לא ישוחרר יבצעו פעולת גמול קשה.

רבים מהלוחמים והמפקדים עוטרו על גבורתם בקרב. בין אלו ניתן למנות את שוגהרט וגורדון, שהגנו על דורנט עד טיפת דמם האחרונה, ועוטרו לאחר מותם בעיטור הכבוד של הקונגרס, את סגן דיטומסו "שקיבל את עיטור כוכב הכסף ועדיין משרת בריינג׳רס" (עמוד 310), והסרנים מילר וסטיל שעוטרו בכוכב הארד.

הפעולה הוכיחה שגריסון צדק, הכוח המובחר ניצח בקרב אבל הפסיד במערכה. בשל הנפגעים הרבים החליט הנשיא קלינטון להסיג את הכוחות מסומליה. הטראומה של סומליה עמדה לנגד עיני הממשל האמריקני במשברים אחרים, כשנמנע מהתערבות צבאית ג'נוסייד ברואנדה וכשבחר להפעיל במערכה בבוסניה כוח אווירי בלבד.

ספר שהוא בעיטה לקרביים

הספר (והסרט) היה פופולארי בצה"ל, ורבים מן המפקדים שלחמו באנתיפאדה השנייה מצאו אותו חשוב ומלמד. בהקדמה לספר כתב אלוף ׁ(מיל.) יצחק איתן, יוצא הצנחנים וסיירת מטכ"ל ששימש כמפקד פיקוד המרכז במבצע "חומת מגן", כי מהספר ניתן ללמוד "עד כמה חיונית חשיבה צבאית מתוחכמת תוך כדי הליכה בדרך הישנה והטובה של התחבולה, הפשטות, האומץ והתעוזה. במקומות שבהם הטנקים ואמצעי־הלחימה הכבדים אינם יכולים להשפיע, הלוחם של חיל הרגלים נשאר מרכיב הלחימה היעיל ביותר. במצבים האלה יש חשיבות מיוחדת למפקד הזוטר, ולזכותו יש לזקוף את ההישגים בשדה הקרב" (עמוד 9).

כמג"ד בצנחנים למד סא"ל אמיר ברעם (כיום תא"ל ומפקד אוגדה) שורה של לקחים מהספר והסרט ששימשו אותו בלחימה באנתיפאדה השנייה בערים שכם, טול־כרם וחברון. כך למשל, סיפר בראיון ל"מעריב", למד ולימד את אנשיו "עד כמה חשובה פעולה חשאית בשטח כינוס, כי גם בשכם יש תצפיתנים, בדיוק כמו בסרט".

גם האלוף יאיר גולן, שקרא את הספר כמח"ט הנח"ל, מצא אותו מאלף וכתב סקירה על הספר לביטאון מח"ץ (מידע, חי"ר צנחנים) של מפקדת קחצ"ר. זהו ספר של לוחמים, כתב, "ולא סתם לוחמים אלא של חי"רניקים". גולן שהיה פקוד של איתן בצנחנים ופיקד על הנח"ל בשורת פשיטות בערים הפלסטיניות באנתיפאדה השנייה, כתב שהסיפור בועט בקורא. "והבעיטה, אינה סתם בעיטה. היא מכוונת ישר לקרביים, ומי שקורא בעיון גם חוטף מכה איומה בראש. כי בין השיטין וגם במפורש, שואל באודן מספר לא מבוטל של שאלות קשות על מגבלת הכוח, על תבונתם של מפקדים צבאיים, הבאים לפרש הנחיות מדיניות, על איכות התכנון והמנהיגות ברמות הבכירות ביותר וכו'. שאלות שמעל זווית הראיה של הש.ג".

לצד הלקחים הטקטיים שיש לקחת מהספר, וישנם רבים, חשוב לזכור את האזהרה של גנרל גריסון – הפעלת הכוח צריכה להיעשות בשום שכל ולשרת את המטרה והאסטרטגיה, אחרת שכרה עלול לצאת בהפסדה.