מפקד חטיבת המחץ | מאת גל פרל פינקל

במלאות ארבע שנים למותו של האלוף אביגדור (ינוש) בן-גל ראוי לחזור למסלולו הצבאי וללמוד מספר לקחים שכוחם יפה גם כיום, בכל האמור בקשיחות, רוח לחימה ו"יציאה מן הגדר".

השבוע לפני ארבע שנים נפטר האלוף (מיל.) אביגדור (ינוש) בן-גל, מגיבורי מלחמת יום הכיפורים ואלוף פיקוד הצפון לשעבר. קריאה חוזרת בביוגרפיה אודותיו, "ינוש" (הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2017) מאת אילן כפיר ודני דור, מעלה כמה לקחים שכוחם יפה גם כיום.

שנה לפני מלחמת יום הכיפורים מונה בן-גל, שעשה את כל שירותו בחיל השריון, למפקד חטיבה 7. כמח"ט, הוא העלה על נס את המוכנות לעימות הבא, "טרטר" את פקודיו בתרגילים ושינן להם ללא הרף כי המלחמה בפתח.

"זכרו שאל לנו לנוח על זרי הדפנה כי אם לצפות בעיניים מפוכחות לבאות, להמשיך להעפיל על הישגי החטיבה כך, שבאם תפקוד אותנו השעה, יאמרו אויבינו: כאן שהתה חטיבת המחץ" (עמוד 106), אמר לאנשיו כחודש וחצי לפני המלחמה.

"כשיורד גשם נרטב גם האויב"

ב-6 לאוקטובר 73', כשפרצה המלחמה, הטיל מפקד אוגדה 36, רפאל "רפול" איתן, על חטיבה 7 לבלום את גלי הטנקים הסורים שדהרו לעבר צפון רמת הגולן. 

לפני המלחמה, "ינוש איש השריון ורפול הצנחן כמעט שלא נפגשו" (עמוד 140). אך למרות שמח"ט 7 לא תמיד הכיר בסמכותם של בכירים ממנו, הוא מצא ברפול מפקד "מהזן האהוב עליו: אמיץ, סמכותי וענייני" (עמוד 141). 

 רפול, חסיד של הכלל: "כשיורד גשם נרטב גם האויב" שלמד בפלמ"ח, הורה לינוש ולאנשיו להחזיק מעמד. הם עשו זאת מול יחסי כוחות בלתי אפשריים והשמידו 450 טנקים סורים. אכן חטיבת המחץ.

פקודיו סיפרו שניהג את כוחותיו בקור רוח ושמר עליהם. באחד המקרים, שזכה לפרסום ניכר, עיכב באיומי רובה טייס מסוק פינוי מלהמריא, עד אשר חילץ כוח סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו ומוקי בצר את חברו, מג"ד השריון יוסי בן-חנן, מתל שאמס.

בכנס שנערך השבוע במכון למחקרי ביטחון לאומי תהה הח"כ והאלוף (מיל.) יאיר גולן, קצין צנחנים ששימש כאלוף פיקוד הצפון וסגן הרמטכ"ל, כיצד העזו ינוש ושאר מפקדי חטיבות השריון בגולן, לעבור מבלימה למתקפת הנגד, כאשר בכל חטיבה עומדים לרשותם רק 26 טנקים כשירים. פחות מגדוד.

"מאיפה החוצפה", שאל גולן, "מי הרשה להם, עם חטיבות מרוסקות כל-כך לעבור להתקפה". ההסבר, לדבריו, טמון בכך שהיתה להם "תחושת העליונות, המקצוענות, הכרת כובד המשימה על כתפיהם בלבד, היא מה שבנתה את זה". בניית רוח הלחימה וחינוך הלוחמים והמפקדים לפעול כך, אמר, היא אחריות שמוטלת לפתחו של הפיקוד הבכיר. 

מחסום תודעתי לפעול מעבר לגדר

במלחמת ההתשה במובלעת הסורית פיקד ינוש על אוגדה 36. המובלעת היה שטח סורי שנתפס והוחזק בידי כוחות צה"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים, עד למימוש הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה בסוף מאי 1974. בתגובה, הסורים מצדם הפרו באופן שוטף את הפסקת האש, וקרבות ארטילריה בין הצדדים התנהלו כמעט מדי יום. הלילות נוצלו למארבים ופשיטות.

כך למשל, כשסוללת מרגמות סורית הפגיזה את כוחות צה"ל במובלעת, יזם ינוש פעולת גמול. אף שניתן היה לפגוע בסוללה באש מנגד, באמצעות תותחים או מטוסי קרב, הבין ינוש, במקרה זה וגם באחרים, שלכוח קרקעי הפוגע באויב בשטחו, מעבר לגדר, יש השפעה אחרת על האויב.

"בלילה הבא יצא כוח של סיירת צנחנים, בפיקודו של שאול מופז, ותקף את היעד, לאחר שאת עשרות המטרים האחרונים עשו הלוחמים בזחילה" (עמוד 209). פשיטות שכאלו מערערות את תחושת הביטחון האויב, יוצרות אצלו תחושת נרדפות ומסייעות גם לבניין הכוח ורוח הלחימה.

בשנים 1981-1977, כאלוף פיקוד הצפון, הוא הוביל קו התקפי כנגד ארגוני המחבלים בלבנון. מפקדי חטיבות החי"ר ויחידות עלית דאז, ובהם אורי שגיא ואילן בירן מגולני, אמנון ליפקין-שחק ודורון רובין מהצנחנים ועמי אילון משייטת 13, הובילו אז את כוחותיהם לפשיטות שהפכו לאבן דרך במורשת צה"ל ובהם מבצע איש דמים, מבצע מתח גבוה ומבצע מוביל. 

הרמטכ"ל לשעבר, שאול מופז, שפיקד על גדוד הצנחנים 202 בפשיטה על רמת ארנון (מבצע מנורה) סיפר למחברי הביוגרפיה כי "ינוש חי את הפעילות המבצעית שלנו. הכיר כל מג"ד וכל מפקד שנבחר להוביל מבצע. הוא ישב בתדריכים, העיר ותיקן. היו בו חוכמה ועין חדה. אם לא עברת את התחקיר המכין שלו טרם מבצע, הוא קבע: לא כשיר לביצוע" (עמוד 236).

מבצע ליטני, בשנת 1978, היה המבצע הגדול ביותר שעליו פיקד באותן שנים, כנגד תשתיות הטרור בדרום לבנון. מפקדי צה"ל, ובהם בן-גל, הפעילו שיקול דעת וכוח מידתי ונמנעו מכניסה לעיר צור, מהלך שהיה עשוי לגבות קורבנות רבים ולהפוך מבצע מוצלח להסתבכות גדולה בהרבה.

הגישה ההתקפית הזו, לפחות בכל האמור למה שיצחק שדה כינה "יציאה מן הגדר", חסרה היום בצבא. אל"מ יהודה ואך, יוצא היחידה המובחרת מגלן ששימש כמג"ד בגבעתי ומפקד כיום על חטיבה מרחבית בגבול לבנון, טען לאחרונה במאמר בכתב העת "בין הקטבים", כי צה"ל נסמך יתר על המידה על גדרות ומכשולים הנדסיים. "חציית הגדר כאופציה סבירה נעדרת מן השיח הפיקודי. נוצר כיום מחסום תודעתי (פסיכולוגי) לפעול מעבר לה, ופוחתת תחושת האחריות והמסוגלות של המפקדים בכל מה שנעשה מעבר לגדר", כתב. 

בספר יש טעויות צורמות

דור וכפיר, כתב צבאי לשעבר שכצנחן במילואים היה בכוח הראשון שצלח את התעלה במלחמת יום הכיפורים, יודעים לספר סיפור. אבל גם בספר הזה הם חוזרים על אותן תקלות שאפיינו ספרים אחרים שלהם. טעויות עובדתיות שקל היה להימנע מהן באמצעות בדיקה פשוטה בגוגל.

דוגמאות לא חסר. על חטיבת גולני במבצע ליטני פיקד אמיר ראובני, ולא אורי שגיא. גבי אשכנזי שמוצג כמג"ד בגולני לצד מנו הרט, היה למעשה סגנו של הרט בגדוד 12. הגדוד ביצע פשיטה רגלית על יעדי מחבלים צפונית למארג' עיון בליל חורף גשום. "תוך כדי הלחימה על היעד, עליתי עם פלוגה אחת, המג"ד עלה עם פלוגה אחרת. הלחימה הייתה מטווח מאוד קצר", סיפר לימים אשכנזי, ולקראת סופה הוא גם נפצע מאש מחבלים. למג"ד בגולני מונה רק כשנתיים לאחר מכן.

טעות אחרת, מביכה לא פחות נוגעת לתא"ל עמוס ירון, "קצין צנחנים ותיק ומוערך" (עמוד 271), שמוצג כמפקד אוגדה 91 במלחמת לבנון, עליה פיקד למעשה איציק מרדכי. ירון פיקד על אוגדה 96 שנחתה מהים.

לכאורה טעויות זניחות, אבל מאחר והמידע הנכון זמין ברשת, זה מעיד על עצלנות וזלזול בקורא. יתרה מכך, זה מעמיד בסימן שאלה את הנתונים והעדויות המדויקים שמופיעים בספר, וחבל. 

לא סיפר סיפורים, לקח אחריות

במלחמת לבנון הראשונה פיקד בן-גל על גיס 446 בגזרה המזרחית. במהלך המלחמה נקלע גדוד שריון מן הגיס, בפיקוד עירא אפרון, עליו הוטל לכבוש צומת דרכים מדרום לכפר סולטאן יעקוב, למארב סורי ערוך היטב. הגדוד כותר ונחלץ רק תודות להפעלה מאסיבית של אש ארטילרית מבלי שהצליחו לכבוש את הצומת.

ניהול הקרב (שגם עליו יצא לאחרונה סוף-סוף ספר) נחשב לאחד הכשלים הגדולים במלחמה. בקרב נהרגו עשרים חיילים ונפצעו שלושים נוספים. שני חיילים נפלו בשבי ושלושה, זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן, הוכרזו כנעדרים. גופתו של באומל אותרה והובאה לקבר ישראל בשנה שעברה, לאחר מבצע מודיעיני מורכב, "זמר נוגה" שמו, שבו הסתייעה ישראל ברוסיה.

בן-גל לא שהה בעמדת הפיקוד על הגיס בתחילת הקרב, שכן שהה בקבוצת פקודות בפיקוד צפון ושב רק בעיצומה של הסתבכות הכוחות. למרות זאת קבע כי הוא לוקח עליו "את האחריות המלאה לתוצאות הקרב" (עמוד 267).

העובדה כי ניכס לעצמו את ניהול הקרב הכושל מנעה מינוש ככל הנראה את תפקיד הרמטכ"ל, אף שנחשב בטרם המלחמה למועמד המוביל. מנגד, הוא הוכיח במעשיו שהאחריות, כערך שמפקד צריך לפעול לאורו בכישלונות כמו בהצלחות, אינה מילה ריקה מתוכן.

בתשובתו למפקד מחלקה בצנחנים שביקש את עצתו כיצד להיות מפקד טוב יותר טמונה כל משנתו הפיקודית: "זכור שחייליך שואבים את רוח לחימתם מהתנהגותך ודבקותך במשימה. היה קשוח בכל הקשור להישגים והקפד על משמעת מבצעית, אבל שמור על לב חם אוהב ורחום כלפי חייליך במחלקה. מעל לכול, זכור שלכל חייל יש אם שהפקידה את בנה בידיך" (עמוד 335).

ינוש היה, כמאמר אלוף (מיל.) גרשון הכהן, "בנדיט". כלומר, קצין סוער, לא ממושמע אבל גם יצירתי, שחושב "מחוץ לקופסא", ומצטיין בפיקוד על כוחות בשדה הקרב. בצה"ל, כתב בשעתו הכהן, ישנם כיום פחות ופחות "בנדיטים" מהסוג של ינוש ודומיו. לא בטוח שדרושים רבים כאלה, אבל בלעדיהם יהיה קשה מאוד במערכה הבאה, כי למרות כל חסרונותיהם בדבר אחד הם טובים, הם רוצים ויודעים לנצח. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.02.2020)

"אותנו הם לא יעברו" | מאת גל פרל פינקל

במלחמת יום הכיפורים לחמה חטיבה 7 בקרב הגנה בקרב בלתי אפשרי, וכנגד כל הסיכויים יצאה כשידה על העליונה. הספר שתיאר את קורותיה מרתק, אבל לא ממש אובייקטיבי.

• פורסם באתר "נוריתה"
• 24 באוקטובר 2015

הספר "עד קצה היכולת" מאת אל"מ (מיל.) אילן סהר (הוצאת מודן ומערכות, 2013) תיאר את קורות חטיבה 7 של חיל השריון במלחמת יום הכיפורים. סהר, ששימש במלחמה כקמ"ן החטיבה היה עד ולקח חלק במרבית הקרבות והאירועים שתוארו בספר. בהמשך שירותו היה קמ"ן אוגדה בסיני, מפקד בית־הספר לסיור וקמ"ן פיקוד הדרום. בשנים שקדמו להוצאת הספר שימש סהר כחוקר במחלקת היסטוריה וערך מספר מחקרים מאירי עיניים על קרבות הבלימה ברמת הגולן וההבקעה לשטח סוריה.

בהקדמה לספר, כתב המח"ט דאז, אלוף (מיל.) אביגדור (יאנוש) בן גל, כי כשמונה למפקד חטיבה 7, כשנה לפני המלחמה, החליט ליישם את לקחיו ממלחמת ההתשה בה לחם כמג"ד "ולהפוך את החטיבה למכונת מלחמה חדה וממוקדת" (עמוד 14).

בן גל העלה על נס את המוכנות לעימות הבא, "טרטר" את פקודיו בתרגילים ושינן להם ללא הרף כי המלחמה בפתח. "התעקשתי על בחירת מפקדים מיומנים, אמיצים ומקצועיים. עמדתי בכל תוקף על משמעת קרבית, החדרתי ויישמתי אימונים קשים, מפרכים ובלתי שגרתיים" (עמוד 14), כתב.

"כנגד כל הסיכויים"

ב־6 לאוקטובר 73', כשפרצה המלחמה, הטיל מפקד אוגדה 36, רפאל (רפול) איתן, על חטיבה 7 לבלום את גלי הטנקים הסורים שדהרו לעבר צפון רמת הגולן. לפני המלחמה, בן גל , שעשה את כל מסלולו הצבאי בשריון, ורפול, יוצא הצנחנים, כמעט שלא הכירו. אך למרות שמח"ט 7 לא תמיד הכיר בסמכותם של בכירים ממנו, הוא מצא ברפול מפקד כלבבו, קר רוח, אמיץ, ומקצועי.

"עם פרוץ הקרבות ברמת הגולן נערכה החטיבה לקרב הגנה, וכנגד כל הסיכויים יצאה כשידה על העליונה" (עמוד 14), כתב. לאנשיו שינן את הסיסמה "אותנו הם לא יעברו" (עמוד 15).

ביום השני למלחמה תיאר המחבר אירוע משעשע. אחד ממפקדי המחלקות בגדוד 77 חילץ טייס קרב שנטש ממטוס פנטום שנפגע וצנח בשלום בסמוך לעמק הבכא. בעודם נוסעים בטנק לעבר קווי החטיבה ביקש המ"מ מהטייס שייתן לו את סירת ההצלה המתנפחת שברשותו, כדי שיוכל לשוט עמה בכנרת לאחר המלחמה. הטייס השיב שהוא חתום על הסירה מול האפסנאות בבסיס תל נוף. "הרי היית חתום גם על מטוס פנטום, ומה ביחס אליו?" (עמוד 90), שאל המ"מ.

הקרב המרכזי היה בעמק הבכא. סא"ל יאיר נפשי, מפקד גדוד השריון 74 (מחטיבה 188) שפעל תחת חטיבה 7, סיפר כי "כל טנק שחצה ‏את קו הרכס הושמד. היה זה קרב שכולם עומדים בתוך כולם ויורים אחד על השני. הקרב בין הטנקים vתנהל בטווחים קצרים ביותר. היינו שמים צלב בערך, היינו רואים אנטנה, ואחר כך יורים על הצריח ופוגעים בטנק. לאט־לאט ראינו את הכוח סורי נשבר" (עמוד 122).

בעיקר הלחימה נשא גדוד 77. המג"ד, סא"ל אביגדור קהלני, נתקל מטווח קצר בשלושה טנקים סורים, "מחזה שהעביר בו צמרמורת" (עמוד 123), והשמיד אותם. "הייתי בתוך מערבולת הקרב. כל הנטל רבץ על כתפיי" (עמוד 124), סיפר. אבל למרות הקושי, אמר, ידע "שאסור לנו לעזוב את העמדות ולנוע לאחור" (עמוד 124). 

אחד ממפקדי הפלוגות בגדודו, סגן אמי פלנט, סיפר לימים כי "היה זה קרב התאבדות" (עמוד 126). לדבריו, הקרב התפתח "כקרב פנים אל פנים, ערב רב של קרבות בודדים. כמות הפגיעות וההשמדות הייתה עצומה" (עמוד 126).

רפול, חסיד של הכלל: "כשיורד גשם נרטב גם האויב" שלמד בפלמ"ח, הורה לבן גל "שיחזיק מעמד עוד דקות ספורות" (עמוד 130). החטיבה בפיקודו עשתה זאת מול יחסי כוחות בלתי אפשריים, וכוחותיה השמידו כ־450 טנקים סורים. אכן, חטיבת המחץ.

"הלילה הוא ידיד הצנחנים"

לאחר שלב הבלימה והדיפת הסורים מרמת הגולן, לקחה החטיבה חלק בקרבות ההבקעה לסוריה. גדוד השריון בפיקוד סא"ל יוסי בן־חנן ניסה לכבוש את תל א־שמס, ששלט על הציר המוביל לדמשק, אך נתקל בהתנגדות חזקה, ספג נפגעים ונסוג. בן־חנן עצמו נפצע קשה ונותר סמוך לתל כשעמו רק אחד מאנשי הצוות שלו. בהקדמה ציין בן גל כי "צוותי סיירת מטכ"ל בפיקודו של רס"ן יוני נתניהו ז"ל, התנדבו לחלצו במבצע נועז" (עמוד 19). 

התל, כתב בן גל, נכבש לבסוף "בידי גדוד צנחנים מילואים 567, בפיקודו של סא"ל אלישע שלם, בהתקפת לילה וללא נפגעים. אולי תרמנו, ולו במעט, להצלחתם המרשימה" (עמוד 20). כאמור, כחוקר במחלקת היסטוריה סהר חקר את הקרב ביסודיות ומחקרו, ששימש בסיס לחלק זה בספר, מאלף.

לאחר שהשריון הסתבך ביום, שלם תכנן לתקוף את התל בלילה, מכיוון צפון, ולכבוש תחילה שטח מפתח ששולט על מרבית התל מבחינה טופוגרפית. "הלילה הוא ידיד הצנחנים זה שנים רבות, ואנו נוכיח את יכולתנו בלחימת לילה" (עמוד 232), הסביר זאת לימים אלוף (מיל.) חיים נדל, שפיקד במלחמה על חטיבת הצנחנים מילואים 317 אליו השתייך הגדוד.

הגדוד הכין תוכנית סדורה, והתאמן על המודל. אולם, זמן קצר לפני הביצוע שינה מפקד האוגדה את תכניתו. "תא"ל איתן עמד על כך שההתקפה תבוצע מדרום, כדי להבטיח את טיהור מגנן הנ"ט ולתקוף את ראש התל ("השולחן") בציר עלייה מתון מהעורף" (עמוד 234). למרות השינוי, המג"ד "חייך לשינויים" ודבק במשימה.

עם רדת הליל נע הגדוד, בפיקוד סא"ל (מיל.) שלם, ברגל לעבר התל. תחילה, בהתאם לתכנית, "השתלטו הכוחות על השטח השולט – תל א־שמס עצמו ("השולחן") ומגנן הנ"ט – ורק עמדות אויב שפתחו באש על כוחותינו טוהרו. טיהור היעד וסריקתו ביסודיות בוצעו עם שחר" (עמוד 233). הגדוד כבש את היעד כמעט ללא נפגעים (מספר פצועים) בהתקפה שבוצעה באופן מופתי.

בדיעבד, השינוי שעליו הורה רפול התברר כנכון. סהר קבע כי "מפקד אוגדה 36 תרם רבות באופן אישי ללחימה לכיבוש המובלעת הסורית בעצם נוכחותו, השפעתו ומעורבותו. תרומה זו ניכרה במיוחד מ-13 באוקטובר בערב ועד לסיום המלחמה. בכל השלבים האלה ‏פיקד תא"ל איתן על חפ"ק האוגדה שנע בנגמ"ש או בג׳יפ בודד בשטח בין הכוחות הלוחמים, ביום ובלילה" (עמוד 266).

"אוהד שרוף" או היסטוריון

המלחמה, כתב בן גל, שכנעה אותו בתקפות הכלל "אם אין אני לי מי לי" (עמוד 21). החטיבה, כתב, צריכה לדעת להסתדר לבדה ולא להסתמך על כוחות אחרים. עם זאת, הודה שחטיבתו לא הייתה היחידה שעמדה בהצלחה בפני גלי הטנקים הסורים וציטט את אורי אור (לימים אלוף פיקוד צפון גם הוא), שפיקד במלחמה על חטיבת השריון 679, חטיבת מילואים, שאמר "אם חטיבה 7 הצילה את הרמה, הרי שאנו הצלנו את חטיבה 7" (עמוד 22). חטיבה 679 שלחמה במרחב נפח ומנעה את כיתור חטיבה 7 ואת תקיפתה מהעורף. 

בסיום ההקדמה שכתב לספר תיאר בן גל כיצד שאל אותו, כמעט ארבעה עשורים מאוחר יותר, מ"מ בצנחנים כיצד להיות מפקד טוב יותר. "היה אמיץ ושמור על קור רוח, במיוחד כשהתוכנית משתבשת. זכור שחייליך שואבים את רוח לחימתם מהתנהגותך ודבקותך במשימה. היה קשוח בכל הקשור להישגים והקפד על משמעת מבצעית" (עמוד 24), השיב לו ותמצת בכך את כל משנתו הפיקודית, כפי שבאה לידי ביטוי במלחמת יום הכיפורים.

כששאל בן גל את המחבר מדוע הוא חוקר את המלחמה, השיב האחרון "שהדברים אינם ידועים ושאני מאמין בחשיבותם של הנחלתם לדורות הבאים של ההיסטוריה של החטיבה ושל קורותיה במלחמת יום הכיפורים, כתיבת מורשת הקרב ועשייה למען אחרים, וכי התחקיר המסעיר והמרתק שאני אחד המשתתפים בו הוא אולי ה"תרופה" שלי למשקעי אותה מלחמה" (עמוד 25).

אלו הם, כמובן, נימוקים כבדי משקל, וסהר הוציא מתחת ידו מחקר מקיף, יסודי וכתוב היטב, אולם נשאלת השאלה האם קרבתו לאירועים אפשרה לו את מידת האובייקטיביות הנדרשת. כלומר, האם הוא כתב כקמ"ן חטיבה 7 או כהיסטוריון? 

לעתים, (במיוחד בקרבות הבלימה) ניכר שהמחבר הוא "אוהד שרוף" של החטיבה שבשירותה לחם. במקומות אחרים בספר סהר לא נמנע מביקורת. כך למשל, ציין כי בקרבות ההבקעה "המצב בשטח הוכיח את הנחיצות בשילוב של כוחות חי"ר והנדסה עם הכוחות הפורצים, במיוחד כשהיה מדובר בלחימה בשטח בנוי. לקח חשוב זה הובן כבר ביום הלחימה הראשון במזרעת בית ג׳אן ובהמשך כיבוש תל א־שמס על ידי חטיבת חיר"ם 317 בליל 14-13 באוקטובר" (עמוד 268).

גם כך וגם כך ספרו של סהר הוא הוא מחקרי יסודי ומפורט שהציג לקורא את נתיב קרבותיה של אחת החטיבות המפוארות בצה"ל שלחמה בקרב בלתי אפשרי ויצאה מנצחת.

"ניצחו את הקרב מאות מעשים קטנים של מפקדים וחיילים בנקודות ההכרעה" | מאת גל פרל פינקל

בספר "הסורים על הגדרות" הציגו מי שהיו קציני המטה של פיקוד הצפון את האופן שבו תפסו הם את לחימת פיקוד הצפון וכוחותיו במלחמת יום הכיפורים. המסקנה העיקרית שלהם, שנכונה גם למלחמה הבאה, היא שאת התוצאה הסופית קובעים המפקדים.

• פורסם באתר "סימניה"
• 3 ביולי 2013

במאי 2009 ישבתי בג'יפ מסוג האמר, לבוש מדי ב', בעיצומו של שירות מילואים בגולן. גדוד הצנחנים שבו אני משרת תפס את קו החרמון, והצוות שלנו הוגדר כצוות כוננות של החטיבה המרחבית. קצב הפעילות הרגוע אפשר גם להתאמן, ובין הסיורים, הניווטים הרכובים, המארבים, התצפיות והתרגילים מצאנו זמן גם ליהנות מהנוף היפה של הגולן ובעיקר לאכול טוב.

כ"לוחמים קשוחים" הקפדנו לאכול בשטח, וצלינו בשר בכל פעם במעיין אחר. החבר'ה "תפעלו" את הארוחה כאילו היה זה תרגיל חוליה. זה השרה את הבשר במרינדה, ההוא היה אמון על הצלייה, אחר על החיתוך וההגשה והיה גם מי שטיגן צ'יפס בסיר הגדול שעל המדורה. אכלנו כאילו היינו אווזים בפיתום.

למילואים ההם לקחתי עמי את הספר "הסורים על הגדרות" בעריכת תא"ל (מיל.) דני אשר (הוצאת מערכות, 2008), שתיאר את לחימת פיקוד הצפון וכוחותיו במלחמת יום הכיפורים. התוצאה היא ספר כתוב היטב שביאר לקורא (לי) באופן נהיר את מהלך המלחמה בצפון. כאשר קראתי על תנועת הטנקים בעמק הבכא, בעודי יושב בג'יפ בדיוק באותן עמדות בהן החזיקו לוחמיו של קהלני, או על "מבצע קינוח", המראות פשוט קפצו להם לנגד עיני.

בשטח האש נפח מערב ביצענו אז תרגיל צוות. תרגיל מורכב מעט שכלל פריקה מן הרכבים עם זיהוי המטרות, התארגנות זריזה של הכוח ודילוגים בפריסה מסודרת. לאחר התרגיל לא נדרשתי לדמיון רב בכדי להבין את מהלך הקרב שהתנהל לא רחוק משם בבוקר ה־9 באוקטובר. אז "הנחיתו מסוקים סוריים כוחות קומנדו ליד נפח שחוסלו במהירות על ידי כוחות מגולני וסיירת מטכ"ל" (עמוד 192).

הרוח החיה מאחורי המחקר והוצאת הספר לאור היה ראש מה"ד לשעבר, אלוף (מיל.) אורי שמחוני. כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים מונה שמחוני, קצין צנחנים שפיקד קודם לכן על סיירת אגוז, לקצין האג"ם של הפיקוד ושימש בתפקיד גם במהלכה.

המלחמה, כתב שמחוני בספר, "לא היתה דומה לשום דבר שמישהו ממשתתפיה חווה לפני כן. צריך להבין מה זאת עוצמה. כל האש שנורתה בגלל האינתיפאדה הראשונה והשנייה, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה – לא שווה לעוצמת מטח האש שחטפנו בשעה אחת ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים. כל רמת הגולן רעדה. ענני אבק עמדו באוויר שלושה ימים" (עמוד 89).

על פיקוד הצפון פיקד במלחמה האלוף יצחק "חקה" חופי, יוצא הפלמ"ח והצנחנים. אלוף הפיקוד, אמר חופי לשמחוני בשעתו, "דומה לאדם העומד במרכז החדר, רגליו נטועות חזק ברצפה וידיו תומכות בתקרה שלא תיפול. פירוש הדימוי היה ברור. כדי שכל מי שלמטה, כלומר אנחנו, נוכל לפעול מישהו צריך להחזיק את הגג, את כל מה שמעל לפיקוד. האווירה כאן הייתה של – תחשבו, תיזמו, תעשו כי יש לכם גיבוי. כל אלה באו לידי ביטוי משפרצה המלחמה" (עמוד 316). מן הספר ניכר שחופי שמר על קור רוח וניהל את המערכה בשום שכל.

החזיקו מעמד

הכוחות הסדירים שהגנו אז על רמת הגולן מצאו בפרוץ המלחמה עצמם בתנאי נחיתות וביחסי כוחות בלתי אפשריים. לצד גבורת הסדירניקים עולה מן הספר תרומתם של כוחות המילואים להכרעת המלחמה. דוגמה בולטת היא לחימת חטיבת השריון 679. על החטיבה פיקד אל"מ (לימים אלוף) אורי אור, קצין שריון שמונה באוגוסט 1973 למח"ט. את חייליו, ובכלל זה המג"דים, פגש רק במלחמה עצמה.

כשדיביזיות השריון הסוריות נעו לעבר רמת הגולן, נאלץ אור לשלח את אנשיו לחזית בכוחות קטנים, כשכל טנק שמוכן יוצא. כך, בלי להקפיד על הציוות הקרבי, ללא זיווד, דלק ותחמושת. הכוחות יצאו לקרב גם "ללא תיאום כוונות" (עמוד 136), כשמו של הספר שאחד מלוחמי החטיבה, הרב חיים סבתו, כתב על חוויותיו מן המלחמה. התחושה היתה, אמר אלוף הפיקוד חופי, "שמוכרחים להריץ את הכוחות מהר ככל האפשר כדי לבלום" (עמוד 120) .

12 שעות לאחר תחילת המלחמה ב־6 באוקטובר, כבר לחמו אנשיו בקרבות הבלימה. מעולם, סיפר אור, לא תיאר לעצמו שניתן לצאת כך לקרב. בחיפזון, עם כוח קטן ולא מוכן. החטיבה ספגה נפגעים רבים, ובין היתר נפצעו שלושת מפקדי הגדודים.

אור, המח"ט, נע בראש כוח בן 15 טנקים "בין תל שיפון לתל יוסיפון ותקף בשעה 15:30 בהפתעה את הטנקים הסוריים שהיו במרחב סינדיאנה" (עמוד 131). הכוח בפיקודו השמיד כ־40 טנקים סורים והסיר את האיום על עורפה של חטיבה 7. 

הלילה שבין ה־7 ל־8 באוקטובר, לאחר קרב הבלימה הראשון היה קשה מאוד. אור נדד מגדוד לגדוד, מקבוצת טנקיסטים עייפה שזיוודה את כליה לקראת הקרב הבא לאחרת, עודד את אנשיו והבהיר להם את חשיבות עמידתם בין הסורים לכנרת.

ב־9 לחודש לחמה חטיבה 7, שאותה הטיל שמחוני (משום שאלוף הפיקוד היה באותה עת בקריה) ביום הראשון למלחמה להגן על צפון הרמה, בקרב עמק הבכא. מח"ט 7, אל"ם יאנוש בן־גל, סיפר כי ‏ברגע קשה במיוחד בקרב נטל את מכשיר הקשר בכדי להורות לקהלני, מפקד גדוד השריון 77, ולשאר הכוחות להתקפל. ‏

"לבסוף אמרתי לעצמי: נחכה עוד קצת. התקשרתי לרפול, מפקד אוגדה 36, ואמרתי לו שהמצב חמור ואיננו יכולים להחזיק מעמד. רפול הפציר שנחזיק מעמד עוד דקות אחדות, שכן יוסי בן־חנן עם כוח חדש כבר בדרך אלי. "כמה דקות" אלה ערכו רבע שעה. לפתע הגיעו אליי 13 טנקים. ב־9 לחודש, ‏כשמכל החטיבה כבר היו באותו שלב הרבה פחות מ־43 טנקים, 13 היה מספר עצום, מספר מזל. בסופו של דבר, יוסי הגיע עם 11 טנקים. שניים נוספים הצטרפו מאוחר יותר לאיר שתוקנו. ב־15 דקות אלה עזר קהלני עוז ושיפר אל המצב בגזרה המרכזית ובגזרת הוואדי ללא הכר" (עמוד 191), אמר בן־גל. החטיבה, לצד כוחות נוספים, עצרה את הסורים.

קרב משמעותי שנשכח משום מה מהזיכרון הוא הקרב לכיבוש תל שמס. לאחר שתי התקפות כושלות של כוחות חטיבה 7 הוטלה משימת כיבוש תל שמס על גדוד הצנחנים מילואים 567 מעוצבת הנשר (חטיבה 317), עליו פיקד סא"ל (מיל.) אלישע שלם.

היתה זו חטיבה מעולה, מפקדי הגדודים בחטיבה, חזי שלח ואלישע שלם, שלחמו בחזית הצפון, ונתן שונרי ואפרים ברנד שלחמו בחזית הדרום, שירתו בצנחנים בפעולות התגמול ובמלחמת סיני, וכמפקדים במילואים לחמו במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה והיו מג"דים מנוסים בהרבה ממקביליהם בסדיר.

שלם, לאור ניסיונו וביטחונו ביכולת של גדודו, בחר לכבוש את התל בהתקפת לילה מפתיעה, לאחר ריכוך ארטילרי של העמדות הסוריות. "הלילה הוא ידיד הצנחנים זה שנים רבות, ואנו נוכיח את יכולתנו בלחימת לילה", הסביר זאת המח"ט, אל"מ חיים נדל. 

"בליל 14-13 באוקטובר כבש גדוד 567 של חטיבת הצנחנים 317, תחת פיקוד אוגדה 36, את שטח המפתח של תל שמס על ציר קוניטרה־דמשק" (עמוד 241), סיכמה את הקרב שורה לקונית בספר. המחברים החמיצו בכך את האופן שבו פיקד שלם על גדודו בקרב לילה, לאחר שתכנית הקרב שלו שונתה מן היסוד זמן קצר קודם לכן, ואת העובדה כי גדודו כבש את התל, לאחר קרבות מטווחים קרובים עם הסורים. בקרב ספג הגדוד ארבעה פצועים, ואילו לסורים נהרגו כשישים חיילים ונלקחו בשבי עוד כשלושים.

בשלהי המלחמה, בלילה שבין ה־21 ל־22 באוקטובר כבשה חטיבת הצנחנים מילואים 317, עליה פיקד אל"מ נדל, את החרמון הסורי, כלומר את מוצבי הצבא הסורי ברכס החרמון, בגובה כ־2,500 מטרים. גדודו של שלם, וגדוד הצנחנים 471, בפיקוד סא"ל (מיל.) חזי שלח, הוטסו במסוקי יסעור לשטח בשליטת הסורים, הפתיעו את הקומנדו הסורי, ולאחר קרב שנוהל בקור־רוח ומקצועיות כבשו את המוצבים. את מוצבי החרמון הישראלי כבשה חטיבת גולני, לאחר קרב קשה בו ספגו אבדות רבות.

המפקדים יקבעו את התוצאה הסופית

הספר, כתבו המחברים, אינו עוסק במסקנות ולקחים, אף שחלקם רלוונטיים גם כיום. "הוא מספר את סיפור הפיקוד מנקודת מבטם של מי שהיו שם. מה שניצח את הקרב בצפון לא היתה איזה החלטה אחת גדולה. ניצחו את הקרב מאות מעשים קטנים של מפקדים וחיילים בנקודות ההכרעה. הניצחון התאפשר בגלל המהירות, האומץ, וכושר האילתור של יחידות המילואים, העקשנות והנחישות של המערך הסדיר שספג את מהלך הפתיחה של המלחמה, ובגלל הפעולות וההכנות שעשה הפיקוד לפני המלחמה ובמהלכה" (עמוד 420).

בערב שנערך לכבוד השקת הספר אוקטובר 2008 אמר אלוף פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט, שהמחברים הודו לו בפתח הספר על הסיוע שהגישו להם הוא ואנשיו, שבמלחמה הבא "לי ולמפקדים הכפופים לי אין תירוץ – חרף נתוני הפתיחה הקשים, השיג פיקוד הצפון את משימותיו עם שליש מסדר הכוחות שיש לנו היום". ואכן, צה"ל מודל 1973, מצטייר מדפי הספר כצבא הטוב והכשיר ביותר שהיה לישראל מעודה, ויש בדברים ממש. שכן, נוכח תנאי הפתיחה הקשים ונחיתות הכוחות, ספק אם לולא נכונות טענה זו היו מצליחים הכוחות להפוך את הקערה על פיה.

איזנקוט התייחס בדבריו למלחמת לבנון השנייה וציין כי "ניתן היה לצפות מאיתנו לפעול באופן מקצועי יותר ולהשיג את ההישגים הנדרשים בזמן קצר יותר". לדבריו, במציאות הנוכחית "המושג 'זמן יקר' למימוש תוכנית להשלמת פערים אינו קיים. הזמן יפעל לטובת מי שחשב, תיכנן והתכונן ליום פקודה". זהו לקח חשוב שיש לקחת מן המלחמה ההיא אך גם מזו שאירעה ב־1973.

במאמר ב"הארץ" כתב שמחוני כי 25 שנים לאחר המלחמה שאל אותו אלוף פיקוד הצפון (ככל הנראה גבי אשכנזי, פקודו מחטיבת גולני, שעליה פיקד לאחר המלחמה) מה המסקנה העיקרית שלו ממנה.

תביט על המפקדים שלך, ענה לו, "ותפעיל את דמיונך. האם במפקדי האוגדות שלך אתה רואה את רפול, את מוסה פלד, את דן לנר? תסתכל על המח"טים, האם אתה רואה שם את יאנוש בן־גל, את אורי אור, את אמיר דרורי, את רן שריג, את יוסי פלד, יוסי בן חנן, וכן הלאה לגבי המג"דים ומפקדי הפלוגות. התוכניות חשובות, הכל חשוב, אבל הם יקבעו את התוצאה הסופית". זהו הלקח העיקרי שיש לקחת מן הספר כי הוא נכון גם למלחמה הבאה.