אנשים אחים אנחנו | מאת גל פרל פינקל

סיפור המבצע שניהל המוסד בכדי להעלות את יהודי אתיופיה לישראל מסודאן יכול לפרנס כמה וכמה סרטי וספרי מתח ופעולה. הספר החדש אודות המבצע, שלפי אחד ממפקדיו הוא תיאור מדויק שלו, הוא מותחן שכזה, שכולו אמת.

• פורסם באתר "נוריתה"
• 27 בפברואר 2022

סיפורו של מבצע "אחים", המבצע שניהל המוסד (בסיוע צה"ל) להעלאת יהודי אתיופיה מסודאן, הוא החומר שממנו עשויים סרטי מתח, ונטפליקס אכן הפיקה אחד כזה, "אתר הצלילה בים האדום", בכיכובם של כריס אוונס, מייקל קנת' ויליאמס ובן קינגסלי. אבל הסרט היה רחוק מלתאר במדויק את הקשיים, ההצלחות והרגעים שבהם גורל המבצע היה תלוי על בלימה. את אלו תיאר היטב עיתונאי ה־BBC רפי ברג בספרו "לוחמי המוסד בים האדום" (הוצאת שוקן, 2022). 

התוצאה היא מותחן ריגול כתוב היטב, שקשה להניח מהיד, שכולו אמת. אפרים הלוי, שפיקח על המבצע כראש אגף ולימים עמד בראש המוסד, כתב באחרית דבר לספר שבעיניו זהו "הסיפור האמיתי והמדויק ביותר של המבצע של המוסד לחילוצם של יהודי אתיופיה מסודאן" (עמוד 260). וזהו סיפור מרתק ונוגע ללב.

"הביאו לי את יהודי אתיופיה"

לאחר שנבחר מנחם בגין לראשות הממשלה בשנת 1977, כתב ברג, הוא קיים פגישה עם ראש המוסד דאז אלוף (מיל.) יצחק חופי (חקה), שבמלחמת יום הכיפורים שימש כאלוף פיקוד הצפון. "בגין ביקש מחופי – שעל פי הדיווחים כבר היה נכון להתפטר – שיישאר בתפקידו. בגין אמר לו להמשיך בכל המשימות שהמוסד מתכנן או כבר מבצע, ולהוסיף לרשימה משימה חדשה. "הביאו לי את יהודי אתיופיה," הוא אמר" (עמוד 28).

תחילה נשלח לאפריקה איש המוסד דני לימור, גיבורו המרכזי של הספר, ועליו הוטל לברר את מצבה של הקהילה היהודית באתיופיה, ולהעריך אם ניתן להעלותם ארצה וכיצד. לימור בנם של יהודים צרפתיים שהיגרו לאורוגוואי התגייס למוסד ב־1968, "בתום שירותו כקצין בחטיבת הצנחנים, כשהארגון חיפש קצינים שבקיאים בשפות זרות" (עמוד 33).

הוא נסע לאפריקה ופגש שם את פרדה אקלום, יליד אתיופיה שהיה האיש שיצר את הקשר הראשוני עם מדינת ישראל ואותת לה כי יהדות אתיופיה מבקשת לעלות ארצה. לאחר שהשניים פעלו תקופת מה במשותף, נשלח אקלום למטה המוסד לעבור מסלול הכשרה מקוצר. כעבור כשבוע הוא נשלח חזרה לאפריקה. במערך ההדרכה של המוסד "הודו שאכן אין שום דבר שפרדה יכול ללמוד בקורס, והם שולחים אותו בחזרה כאיש מוסד בשכר" (עמוד 86).

ברג תיאר את מסעם של השניים לאיתור קהילות היהודים שחיו בכפרים מבודדים באתיופיה וכיצד שכנעו אותם לצאת למסע רגלי ארוך בשטח עוין עד למחנות הפליטים שעל גבול סודאן. כמו גם את התמודדותם עם פקידי ממשל מושחתים וניסיונותיהם הראשונים להעלות קבוצות קטנות של עולים באמצעות טיסות מסחריות מח'רטום לאירופה ולישראל.

כפר הנופש כשער עלייה

לאחר שפעלו זמן מה בכיסוי בסודאן ואתיופיה והעלו ארצה קבוצות קטנות עולים מיהדות אתיופיה בטיסות סחר, הבין לימור שיש להרחיב את היקף המבצע בכדי להעלות יותר יהודים מאתיופיה לישראל. הרעיון שעלה בדעתו היה לפעול בדרך הים. "כקצין צנחנים היה לדני ניסיון בפעילות משותפת עם שייטת 13, יחידת הקומנדו הימי" (עמוד 117) והוא ידע שמה שדרוש לו הוא לוחם מוסד יוצא היחידה בכדי לבחון את האפשרות. 

הוא פנה לסגן ראש אגף המבצעים במוסד, שלמה גל. "הם עבדו יחד במשימות באירופה לאחר הטבח בספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן" (עמוד 117). באותם ימים "המוסד איתר והרג את המעורבים בדבר" (עמוד 118), אנשי ארגון "ספטמבר השחור".

גל, איש מבצעים רב־עלילות שעל אומץ הלב שגילה כקצין תותחנים שצורף לכוח סיירת צנחנים בפעולת התגמול בקלקיליה הוענק לו עיטור העוז, נעתר. לימור ולוחם נוסף בשם יוני, יוצא הקומנדו הימי, יצאו לחוף ערוס שבסודאן שהתגלה כחוף שממנו ניתן יהיה להעלות את יהודי אתיופיה על ספינה של חיל הים ולהשיטם ארצה.

בסיוע לוחמי מוסד נוספים, כמה מהם כמו יוני יוצאי השייטת, הם הקימו במקום כפר נופש וצלילה יוקרתי ששימש ככיסוי למבצע. במהלך היום התחזו הלוחמים לצוות המלון ולמדריכי צלילה, ובלילה הבריחו יהודים בסיוע לוחמי השייטת, שהשיטו בסירות גומי את העולים, קבוצות קבוצות לספינת חיל הים.

אחד הרגעים המותחים בספר התרחש באחד הלילות בעת שלוחמי השייטת העלו את העולים בחוף לסירות זודיאק והשיטו אותם לספינת חיל הים שיועדה לשיט אותם לישראל. לפתע הופיעו במקום חיילים סודאנים. בחושך התקשו החיילים לזהות את הסירות אך הם הלכו וקרבו למים. 

בעוד לימור ואנשיו ניסו למנוע מהחיילים להבין מה רואות עיניהם, נדרך סא"ל גדי קרול מפקד כוח השייטת ששהה בסירות. "קרול היה אחד הקצינים המעוטרים ביותר בהיסטוריה של השייטת. הוא הוביל בעבר פשיטות קטלניות של הקומנדו, טיבע ספינת טילים מצרית בעזרת מוקש במלחמת יום הכיפורים ולחם פעמים רבות בקרבות פנים אל פנים" (עמוד 176). אם יפתחו הוא ולוחמיו באש הם יחלצו את אנשי המוסד אבל גם יחשפו את הכוח ואת המבצע כולו.

בעת שהתלבט אחד החיילים הסודאנים פתח באש, ורק במזל גדול לא נפגע איש. בקור רוח הוסיפו קרול ולוחמיו להשיט את סירות הזודיאק לספינה, ואילו לימור ואנשיו הצליחו לשכנע את החיילים הסודאנים לעזוב את החוף. 

במסוקים ובמטוסים לסודאן ובחזרה

לא רק המוסד פעל אז הרחק מגבולות ישראל, אלא גם צה"ל. הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן (רפול), שכמו חופי שירת גם הוא בפלמ"ח ובצנחנים, הוביל אז קו התקפי שבא לידי ביטוי בשורה של מבצעים ופשיטות ביעדים קרובים ומרוחקים כאחד. אחד הבולטים שבהם היה מבצע "אופרה", במסגרתו המריאה ב־1981 קבוצת טייסי קרב, בפיקוד סא"ל זאב רז, "והפציצה את הכור הגרעיני אוסיראק בעיראק, במבצע סודי ביותר" (עמוד 136).

בראשית 1982 שוחח ראש המוסד חופי עם מפקד חיל האוויר, האלוף דוד עברי, שסבר שחיל האוויר יוכל להעלות יותר יהודים ובזמן קצר יותר מאשר בדרך הים. עברי הציע להשתמש במטוסי הרקולס C-130, אותם מטוסים שהטיסו שש שנים קודם לכן את הכוח במבצע אנטבה. "המחשבה היתה שאם ישתמשו בהם בסודאן הם ינחתו בחושך, בשטח אויב, יאספו אזרחים וימהרו לצאת שוב לדרך. הבעיה היתה שבאנטבה חיל האוויר ידע שהם ינחתו על מסלול אספלט ראוי לשמו בנמל תעופה בינלאומי; ואילו בסודאן היה עליהם לנחות במדבר" (עמוד 202).

לימור וצוותו איתרו מסלול נחיתה אפשרי במיקום שכונה קרתגו, ושימש בעבר את חיל האוויר המלכותי הבריטי במלחמת העולם השנייה. החיל ביקש לבחון את התאמת המסלול למטוסי הרקולס וב־31 במארס 1982, במבצע "בת שיר", המריאו לשם שני מסוקי תובלה CH-53 מבסיס חיל האוויר בחצי האי סיני (במסוק שלישי התגלתה תקלה והוא קורקע). במסוקים טסו צוות בוחנים שיעריך את התאמת המסלול, מומחי תקשורת וכן "הסיירת של חטיבת הצנחנים בפיקודו של סרן ישראל זיו, כדי להגן במקרה של התקפה. דני טס יחד אתם" (עמוד 204).

לאחר טיסה שמתחה לקצה את מיומנות הטייסים וטווח הטיסה של המסוקים (וכללה גם שני תדלוקים אוויריים), נחתו המסוקים סמוך לקרתגו. כוח סיירת הצנחנים, בפיקוד זיו (לימים אלוף), אבטח את צוות המומחים מחיל האוויר, שבחנו את המסלול ואישרו אותו. הכוח טס בחזרה ארצה וניתן אור ירוק למבצע ההטסה.

לאחר שהמבצע אושר יצא לדרך, ב־13 במאי 1982, מבצע "ספינת האהבה 1", שהיה המבצע ראשון שבו הועלו יהודי אתיופיה ארצה בדרך האוויר. את ההרקולס הראשון הטיס "סגן אלוף נתן דביר, שהטיס את אחד ההרקולסים בפשיטה על אנטבה שש שנים קודם לכן. דביר טס במהלך כל הטיסה בת ארבע השעות עד סודאן באורות כבויים, נמוך מעל הים האדום, ואז נסק מעלה מעל הרכסים המשוננים של הגבעות וירד עד סמוך למורדות שלפני קרתגו" (עמוד 205).

במטוס היה גם כוח קומנדו "מיחידת העלית של חיל האוויר שלדג, שהופעלה במבצעים מיוחדים בשטח אויב" (עמוד 285), בפיקוד סא"ל גיורא ענבר, יוצא חטיבת גולני (ולימים תא"ל ומפקד אוגדה) שתפקידם היה לאבטח את אזור הנחיתה.

הנחיתה, נזכר דביר לימים, היתה קשה מאוד. לאחריה "החלק האחורי של המטוס נפתח והחיילים שעטו החוצה, בידיהם מקלות אור ירוקים, והתפרשו בצורת משך כדי לכוון את היהודים אל תוך המטוס והרחק מן המנועים. אנשיו של דני הובילו את המפונים אל תוך המטוס והושיבו אותם על הרצפה. אחד האתיופים נזכר לימים בחוויה ואמר שהרגיש כמו "יונה הנביא שנבלע בבטן הלוויתן". לאחר שכולם הושבו במקומם ונספרו, חזרו החיילים למטוס" (עמוד 206). המטוס המריא וכעבור כארבע שעות נחת בישראל. נתיב עלייה נוסף נחנך.

מהותה של הציונית המודרנית

זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון הראשונה. "חיל האוויר היה עסוק בתקיפת מטרות יום ולילה" (עמוד 208), ובכלל זה גם יחידת שלדג בפיקוד ענבר. מבצעי הטסת העולים נאלצו להידחות. 

עם פרוץ המלחמה שב גם לימור לישראל. הוא ארגן רכב "ונסע למרחק חמישים קילומטר כדי להצטרף לחטיבת המילואים של הצנחנים בצידון" (עמוד 209). יממה לאחר מכן כבר "נלחם בקרב נגד הסורים" (עמוד 209). הוא שוחרר רק לאחר כחודש וזמן קצר אחר כך כבר היה באפריקה.

אך למרות העיכוב שגרמה המלחמה כעבור כשנה שב החיל לבצע שורה ארוכה של מבצעים, במסגרתם נחתו מטוסי הרקולס, שאובטחו בידי לוחמי שלדג (עליהם פיקד בהמשך סא"ל דורון אלמוג, יוצא הצנחנים), במדבריות סודן, והטיסו ארצה אלפי עולים מאתיופיה.

כעשרים אלף מבני העדה האתיופית יצאו לסודאן בכדי לעלות לישראל. כחמישית מהם נספו במסע ובמחנות הפליטים. השאר, כ־16 אלף מיהודי אתיופיה עלו לישראל במסגרת המבצע שהסתיים ב־1990.

אל"מ (מיל.) מוקי בצר תיאר בשעתו את מבצע אנטבה, במהלכו על כוח הפריצה של סיירת מטכ"ל, כ"תמצית הציונות". באופן דומה כתב לימור שמבצע "אחים" היה לתפיסתו "עצם מהותה של הציונית המודרנית – שמדינת ישראל תעשה כמיטב יכולתה להיות בית לכל יהודי ששואף להגיע אליה, לא משנה מאיזה מוצא" (עמוד 258). זהו אידיאל לשאוף אליו, וזהו הערך שעמד בלב המבצע.

הכוחות המיוחדים חשובים, אבל לא יותר מהצבא ה"רגיל" | מאת גל פרל פינקל

בסוף השבוע האחרון פורסמו בתקשורת מספר כתבות אודות הכוחות המיוחדים של צה"ל. למרות שזה נחשב ל"סקסי" ומושך קוראים, מוטב היה להקדיש תשומת לב גם למפקדים וליחידות "אפורות" יותר, הנושאות על גבן את נטל הבט"ש ומכריעות את המלחמה.

בסוף השבוע האחרון פורסמו בתקשורת שתי כתבות אודות אלופי משנה בתפקידי מפתח בצה"ל. הראשונה, ב"ישראל היום", עסקה במפקד סיירת מטכ"ל הקודם, אל"מ ח', הפורש מצה"ל. השנייה, ב"ידיעות אחרונות", היתה ראיון שערכו יוסי יהושוע וראובן וייס עם אל"מ אבי רוזנפלד, שסיים לאחרונה לפקד על החטיבה הצפונית ברצועת עזה. דובר צה"ל, מצידו, פרסם כתבה אודות תרגיל שקיימו השבוע חיל האוויר והיחידה המובחרת אגוז, מחטיבת הקומנדו, בקפריסין.

בכתבה על אל"מ רוזנפלד אמנם עסקו בפעילות המבצעית השוחקת בגבול הרצועה, אך גם שם בחרו המראיינים להדגיש את עברו של הקצין בכוחות המיוחדים, והוא עצמו תיאר בעיקר פעולות שבהן פגעו יחידות מאגוז ומגלן במחבלים בגזרתו. רוזנפלד, כתבו יהושוע ווייס, החל את שירותו "כלוחם בפלוגת הסיור של חטיבת הנח"ל, היה מפקד צוות ומפקד פלגה בפלס"ר וגם מ"פ באחד הגדודים, אך כבר כקצין צעיר יחסית עבר לשלדג, שם ביצע שורה של תפקידי פיקוד, כולל במלחמת לבנון השנייה".

אחרי שפיקד על גדוד הסיור של הנח"ל מונה ב־2012 למפקד שלדג. "בצוק איתן עשינו הרבה מאוד מבצעים, ואני באופן אישי השתתפתי בלא מעט מבצעים גם בלבנון השנייה. יצא לי די הרבה פעמים להביא אבנים מכל מיני מקומות", אמר בראיון, והתייחס לאותו נוהג של יחידות עילית להביא איתן למזכרת אבן מהמקום בו פעלו מעבר לקווי האויב. מה הוא חושב על הכשרת מפקדי הכיתות בחיל הרגלים, תחום שעליו הוא עתיד להיות אחראי בתפקידו הבא כמפקד חטיבת ביסלמ"ח, או כשירות כוחות היבשה ותפקידם בעימות הבא, הוא לא אמר. 

בכתבה על אל"מ ח', ניסו חבריו ומכריו להזים את השמועות כי פרישתו נובעת מכישלון פעולת הכוח המיוחד ברצועת עזה, בנובמבר האחרון. בפעולה, נעצר הכוח בפיקוד סא"ל מ', יוצא סיירת צנחנים, בידי מחסום של החמאס בסמוך לחאן יונס. רגע לפני שנחשף ונלכד, פתח מ' ואחריו הכוח כולו באש, והרג מספר פעילי חמאס ובהם מפקד גדוד, נור בראכה שמו. תחת אש חולץ הכוח בידי מסוק של חיל האוויר, שנחת בשטח הרצועה. קור הרוח שגילו הלוחמים ומפקדם מנעו אסון גדול בהרבה, שהיה עלול להביא להסלמה.

בכתבה תיאר הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט את הרגעים הללו כמתוחים ביותר בקדנציה שלו, ומהקשים בשירותו הצבאי. "החשש היה מנפגעים רבים לכוח, ומכך שחלק מהלוחמים ייחטפו. במקרה כזה היינו נכנסים למלחמה", אמר. גם כך פרץ בעקבות המבצע סבב קצר מול החמאס שבמהלכו נורו כ-500 רקטות על יישובי הדרום, והחלטת הקבינט על תגובה מתונה יחסית הובילה להתפטרות שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן.

את אל"מ ח', שעשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל ויצא ממנה רק לתפקידים באמ"ן וביחידה 8200 (ולא לצה"ל הגדול), תיארו חבריו כקצין יוצא דופן באיכותו. "המיוחד שבין המיוחדים", אמר עליו מפקדו לשעבר, אלוף ניצן אלון. לפי הכתבה ח' פורש מצה"ל משום שהוא אינו מעוניין להתקדם בצה"ל. "הוא אוהב מבצעים מיוחדים, והוא נשאר כדי להיות מפקד סיירת מטכ"ל. אם היה יכול להישאר בתפקיד הזה, כנראה היה ממשיך, אבל מרגע שסיים, האתגר נגמר והוא רצה ללכת הביתה", אמר עליו תא"ל (מיל') אהוד שניאורסון, מפקד 8200 לשעבר. הוא לא יהיה הראשון.

שניים ממפקדיה בשנות התשעים, יובל רחמילביץ' ודורון אביטל בחרו לפרוש מצה"ל למרות שסיימו, בסך הכל, קדנציה מוצלחת (זו של אביטל אמנם החלה באקורד צורם באסון "צאלים ב'", אבל נגמרה במבצע המוצלח בו חטפו לוחמי היחידה את מוסטפא דיראני מלבנון). אביטל, למשל, שהגיע מהצנחנים כמ"פ ליחידה והתקדם עד לפיקוד עליה, השתמש בנימוק דומה לזה של שניאורסון וציין בראיון שנתן בשעתו כי העדיף לפנות למסלול אקדמי ולהשלים דוקטורט.

ממש כמו עולם המבצעים המיוחדים, פיקוד על יחידות בצבא היבשה המתמרן הוא מקצוע שצריך ללמוד "דרך הרגליים". חלק ממפקדי היחידה כמו אהוד ברק ועמירם לוין, ששירתו גם כמפקדים זוטרים בשריון, או משה יעלון והרצי הלוי, שהגיעו מהצנחנים ושבו לחטיבה, הקפידו שמסלול שירותם יכלול תחנות בצבא הגדול. מי שבשירותו לא הקפיד לעבור גם שם, ויוצנח לפיקוד בכיר בשלב מאוחר, יתקשה למצוא את ידיו ורגליו. מכאן שבהחלט יתכן שלח' אין משבצת להתקדם אליה, ועושה נכון כשהוא חותך בזמן.

כוח שריון, הנושא בנטל הבט"ש והמלחמה, בתרגיל, (צילום: דו"צ).

נראה שמושאי הסיקור נבחרו בהתאם להיותם נושאים "סקסיים" וקורצים לקוראים, אבל עם כל הכבוד למבצעים המיוחדים וליחידות המובחרות, עיקר פעילות הביטחון השוטף (בט"ש) נעשית בידי כוחות "רגילים" לגמרי.

גדודי הנדסה, שריון ותותחנים (שלא לומר כוחות מילואים) שנוטלים חלק בפעילות שאינה זוהרת במהותה, אבל חיונית לא פחות. חטיבת הבקעה, למשל, אחראית על גזרה גדולה פי כמה מזו של החטיבה הצפונית ברצועה עזה. מפקדה הוא אל"מ אודי צור, קצין שריון שבמלחמה לבנון השנייה פיקד בהצלחה על סיירת חטיבה 7, ומיועד לפקד בהמשך על החטיבה כולה. אבל עליו אין כתבות.

בפעם הבאה שמתלוננים על הירידה במוטיבציה להתגייס לצה"ל, כדאי לזכור שרובם של המתגייסים לא יגיעו לאגוז, שלדג או ליחידה, ושהתרומה של היחידות הללו אף שהיא חשובה, לא עולה על זו של אלו שמשרתים ביחידות "אפורות", שנושאות על גבן את נטל הבט"ש וההכרעה במלחמה.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 01.06.2019)

מבצע חוק וסדר: 30 שנה אחרי | מאת גל פרל פינקל ואבירם רינג

הפשיטה על הכפר מידון הייתה מבצע התקפי מורכב שאפשר לכוחות המתכננים והמבצעים לרכוש ניסיון ולצבור ביטחון ביכולות יחידותיהם וביתרונות הקרב המשולב

• פורסם ב"מערכות" גיליון 477
• אפריל 2018, עמודים 55־61

במאי 1988 פעלו כוחות צה"ל נגד בסיס חזבאללה בכפר הנטוש מידון, מעבר לרצועת הביטחון שבדרום לבנון, במה שנחשבת לפעולה הגדולה ביותר של צה"ל בלבנון מאז מלחמת לבנון הראשונה. לקחי קרב זה הביאו לשינוי תפישתי בפעולה ובהיערכות של חזבאללה, בעוד שבצה"ל לא השכילו להבין את משמעויותיו של הקרב.

"חוק" ו"סדר" – הרקע ליציאה למבצע

בשלהי 1987 רבו ניסיונות החדירה לשטח ישראל במרחב הר דב־ ואדי שבעא, וגברו הפיגועים שבוצעו ברצועת הביטחון על־ידי חזבאללה, שהתבסס בכפר מידון ובסביבתו. שיאם היה באפריל 1988. בעקבות התראה על חדירה לשטח ישראל באזור הר הבתרים, זיהה סיור של צה"ל עקבות משני צידי הגדר וסולם בצידה הישראלי. בסריקות שנערכו נתקל הכוח במחבלים וחיסל אותם, אך באירוע נהרגו סא"ל שמואל אדיב, מג"ד צבר של חטיבת גבעתי והגשש שלו, סמל רמזי וחש. שני חיילים נוספים נפצעו. התחקיר שבוצע בפיקוד הצפון הצביע על כך שהמחבלים הצליחו לשהות לילה אחד ברצועת הביטחון בדרום לבנון, משך שסייע בידם להיערך כנדרש לפעילות טרור ותקיפת כוחות צה"ל. 

מתוך כוונה לחזק את אחיזת צה"ל ברצועת הביטחון יזם אלוף פיקוד הצפון, יוסי פלד, מבצע שקיבל את שם הקוד "חוק וסדר". מטרתו הייתה פגיעה בפעילות הארגון, פגיעה במחבלים והשמדת תשתית פח"עית באזור מידון.

השיטה שנוסחה בפקודת המבצע: "החדרת לילה של כוחות חי"ר השיטה שנוסחה בפקודת המבצע: ונ"ט ממערב למזרח, לתפיסת השטחים השולטים ברכס קלעת ג'בור וכן מדרום למידון. תוך החדרת יום של חי"ר וחש"ן לביצוע פשיטה על הכפר מידון, השמדת מחבלים וכן מבנים ותשתית אויב בכפר. העברת אחריות לידי צד"ל בגמר סריקות הכפר על־ידי צה"ל בסיוע אוויר, טנקים, הנדסה וארטילריה".

תוכנית הקרב

המבצע, בהובלת חטיבת הצנחנים ומפקדה אל"ם שאול מופז, תוכנן בשני שלבים:

מבצע "חוק". תוכנן כמהלך הטעייה שנועד להפחית את רמת הדריכות בקרב פעילי חזבאללה בכפר מידון, שהיה היעד העיקרי. באמצעות אוגדה 36 וכוחות נוספים מחטיבת הצנחנים ויק"ל, בוצעו סריקות בוואדי שבעא ובכפרים שבעא, מימס, כפר אל־זית ועין עטא, במטרה לפגוע במחבלים ובאמצעי לחימה. במהלך הסריקות פוזרו כרוזים שהזהירו את תושבי הכפרים משיתוף פעולה עם חזבאללה, ואף משהייה בכפרים סמוכים.

מבצע "סדר". ב־4 במאי 1988 יצא לדרך מבצע "סדר", שמטרתו הייתה פגיעה במחבלים, פיצוץ מתקנים והריסת תשתיות בכפר מידון. המבצע היה המאמץ העיקרי בפעולה, בצורת קרב של פשיטה חטיבתית. חטיבת הצנחנים, ששהתה באותה העת באימון ברמת הגולן, נערכה בנוהל קרב מזורז אך יסודי. במהלכו הספיקו הכוחות להיערך הן בהכנת אמצעי לחימה והן בלמידת תוכנית הקרב, תרגולות ומודלים. "בסוף, כל מה שמלמדים אותך בקורס קצינים פתאום קורה לך", העיד על נוהל הקרב אהרון חליוה, ששימש מפקד מחלקה בגדוד. הכוחות שהוקצו למבצע היו חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד אל"ם שאול מופז, פלוגת טנקים ו' מגדוד עוז (עוצבת סער מגולן), גדוד ההנדסה הקרבית המח"ץ, גדוד התותחנים רשף, כוח מסוקי תקיפה מסוג קוברה ודיפנדר וכן גדוד שריון רומח בעתודה. 

צוות הקרב החטיבתי תוכנן לתקוף את הכפר מידון, כשלאחר מכן יהרסו כוחות הנדסה קרבית את המבנים שבשימוש המחבלים. המשימה העיקרית, כיבוש יעדי המחבלים בכפר, הוטלה על גדוד צפע בפיקוד סא"ל יצחק (ג'רי) גרשון. בשלב זה הצטרפו מפקדי פלוגה ו' מגדוד עוז לחטיבת הצנחנים. מ"פ הטנקים, סרן עמרי שדה, זיהה בתצלומי האוויר מחסום נ"ט, ובעקבות כך הוחלט לחבר לטנק המ"פ נגח במטרה להדוף את המחסום לצדדים. לאור המודיעין שהיה על היעד, תרגלו הכוחות מודל לפשיטה על הכפר זעורה שברמת הגולן. הלך הרוח היה כמאמר מג"ד צפע: "כאן תהיה המלחמה".

בנוסף, תוכנן להניע שני כוחות אבטחה לתפיסת הכתפיים של ג'בל עיזקן וג'בל אל־רחית על־מנת לאבטח את הציר החטיבתי, להביא את הכוח העיקרי לכיוון מידון ולספק מודיעין בזמן אמת על־ידי אמצעים תרמיים. הכוח הדרומי של הצוות מפלס"ר חטיבת הצנחנים תוכנן לנוע ולהתמקם על ג'בל עיזקן, ולשלוט בתצפית על ציר התנועה ועל הכפר. משימת הכוח העיקרי של פלוגת הסיור הייתה להוביל את הכוח לשטחים הדרומיים ששלטו על הכפר, בצורה שקטה או באמצעות חיפוי ארטילרי. לפי התוכנית, לאחר שיתפסו את השטחים השולטים ויסגרו את המפנה המערבי, המפנה הדרומי והמפנה מזרחי – תופעל ארטילריה כבדה על הכפר, וכוחות הסיירת יתמקמו ויסגרו את כל המפנה המזרחי והצפוני.

הכוח הצפוני בפיקוד סמג"ד צפע, רס"ן רמי צור חכם, הורכב משני כוחות משנה:

1. כוח מהפלוגה המסייעת שישלוט על החלק המערבי של הכפר בטווחים יעילים לצלפים ומקלעים, ומשימתו לפגוע במחבלים במנוסתם מערבה וצפונה. הכוח הורכב משלושה כוחות שעליהם פיקד שלמה בן דוד (בנדה), שהיה מ"פ המסייעת עד שבועות ספורים לפני המבצע.
2. צוות מפלוגת הנ"ט שישתלט על תל־חלה, ויאבטח את ציר התנועה. משימתו של סגן מפקד הפלוגה הייתה להשתלט על ג'בל רחאיית, ולאבטח את האגף.

תוכנית הקרב לטיהור הכפר אמורה הייתה להיפתח בירי צלפים, טנקים ומסק"רים, ובחסותם ייכנס גדוד צפע ללחימה מדרום לצפון. משימתה של פלוגת מאי 1987 בפיקוד סרן זאב ברנשטיין, הייתה להשתלט על הרחוב המרכזי ולטהר אותו. זאת במקביל לכיבוש השטח השולט מדרום על־ידי הפלוגה המסייעת, בפיקוד סרן ציון מזרחי. על־פי התוכנית, עם כיבוש הרחוב המרכזי והשכונה הדרומית על־ידי גדוד צפע, יכבשו הפלחה"ן את השכונה הדרום־מערבית והפלס"ר את הרחוב הצפון מערבי בנוסף לעמדת נ"מ. רק אז תחל משימת ההריסה על־ידי מג"ד ההנדסה, שמשימתו הייתה פיצוץ 33 מבנים מאותרים ועמדות מחבלים. משימת ההריסה והעברת האחריות לצד"ל תוכננה לשעה 15:00, שלאחריה ייסגו הכוחות דרומית ל"קו האדום" – גבול רצועת הביטחון.

הכפר מידון כמבצר צבאי

עם נסיגתה של ישראל מלבנון והתרכזותם של צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון, חיפשו בחזבאללה בסיסי יציאה לפיגועים בסמוך לגבול רצועת הביטחון. הכפר מידון היה איום ממשי על השטח המחבר את מובלעת ג'זין לאזור הביטחון. בעקבות השתלטות חזבאללה על הכפר, תושביו, שהיו חקלאים ברובם, עברו לחיות בכפרים סמוכים. בימים היו מעבדים את אדמותיהם, ובלילות שבו למקום מגוריהם החדש. כך קרה שחזבאללה סילק מן הכפר את מרבית תושביו, והפך אותו ליעד מבוצר. הם חפרו תעלות לחימה, הקימו בונקרים, זרעו מוקשים בדרכי הגישה והקיפו את הכפר ברשת של גדרות תיל. מידון הייתה מבצר צבאי לכל דבר.

הבסיס במידון נחשב ליעד מורכב ומבוצר, וכוחות צה"ל פעלו נגדו בהזדמנויות קודמות. דוגמה לפעולות אלה הוא מבצע "עיניים ירוקות" בשנת 1987, שכלל תקיפה משולבת של כוח מפלוגת הנ"ט של הצנחנים, בפיקוד סרן יאיר גולן, וכוח מיחידת שלדג, בפיקוד סא"ל אליק רון, כנגד יעדי מחבלים בכפר. עם שחר, פתחו צלפים מיחידת שלדג בירי על מחבלי חזבאללה, כשבמקביל ירה כוח הצנחנים טילי נ"ט על כלי רכב של מחבלים ואיתורי אויב. המבצע היה מוצלח ובמהלכו נהרגו שישה מחבלים ונפצעו עוד כתריסר, וכן הושמדו 3 רכבים. בשנה שלאחר מכן, נוכח עליית המדרגה בפעולות חזבאללה, הוחלט בפיקוד על פעולה בהיקף נרחב.

הקרב על מידון: 2־3 במאי 1988

ביום שני, 2 במאי 1988, החל החלק הראשון של מבצע "חוק", כאשר כוחות צנחנים בפיקוד הסמח"ט, סא"ל עמוס בן חיים, סרקו לאיתור תשתיות מחבלים והשמדתן בגזרה המזרחית של רצועת הביטחון. הלוחמים חילקו כרוזים שהציגו את חזבאללה כמי שאחראי להסלמה באזור.

ביום שלישי, 3 במאי 1988, חצה את הגבול צוות הקרב החטיבתי שיועד למבצע "סדר" הן בתנועה רגלית, והן על גבי טנקים ונגמ"שים. בשל הצורך בשמירה על ביטחון מידע, הוסתר המבצע מפני צד"ל. הדבר הביא לכך שכוחות צד"ל פתחו באש על צוות הקרב, אולם מאש זו לא היו נפגעים בזכות תיאום מהיר בין כוחות צה"ל וצד"ל. גדוד צפע נע ברגל 12 קילומטרים לעבר היעד בציר הררי, מבלי שנחשף. ב־4 במאי, לקראת השעה 3:00, ניצבו מרבית הכוחות בעמדות השולטות לפני תקיפת הכפר.

שלושה צוותים מהפלוגה המסייעת בפיקוד סמג"ד צפע תפסו עמדות מארבי־צלפים וחסמו את אפשרות הבריחה מהכפר לכיוון מערב. הכוח העיקרי של גדוד צפע התמקם בצומת הכניסה לכפר מבלי שנחשף. כוח החוד הגדודי הורכב מפלוגת מחזור מאי 1987 והפלוגה המסייעת, עליה פיקד סרן ציון מזרחי. בעוד המ"פ נערך לירי טיל נ"ט על אחד המבנים בכפר, זיהתה אותו תצפית של חזבאללה ופטרול מחבלים החל לנוע לכיוונם. הפטרול זוהה על־ידי כוח סמג"ד צפע שדיווח על כך בקשר. המג"ד הורה למ"פ שלא לירות, שכן חלק מכוחות החטיבה לא הספיקו להיערך בעמדותיהם ועלה החשש שייחשפו בטרם עת.

חוליית לוחמי חזבאללה הוסיפה לזחול לעבר כוח מ"פ המסייעת, ולבסוף פתחה עליו באש. בקרב הקצר שהתפתח הרג כוח המסייעת את המחבלים. המחבלים ששהו בעמדותיהם המבוצרות ובמבנים בכניסה לכפר פתחו באש מקלעים, טילי נ"ט ומרגמות על הכוח. מאש זו נפצע אנושות המ"פ מזרחי (שנפטר מאוחר יותר מפצעיו) ונהרג קשר המח"ט, סמל מרקו ברנשטיין. במקביל החלו מרגמות חזבאללה ותותחים סורים שהיו פרושים בבקעת הלבנון להפגיז את כוח הצנחנים במידון.

בשלב זה הפכה הפעולה לגלויה והמח"ט הורה על הפעלת אש ארטילריה על עמדות המחבלים בכפר. בנוסף ביקש סיוע מצד מסוקי הקוברה ופקד על פלוגת השריון ו', בפיקוד סרן עומרי שדה, להיכנס ללחימה. גדוד התותחנים גדוד רשף, בפיקוד סא"ל צבי פוקס, ירה למעלה מ־3,000 פגזים לעבר הכפר. האש הארטילרית סייעה להפחתת ירי המחבלים בצפון הכפר, אולם מאחר ובדרום הכפר לחמו הצנחנים בקרבת עמדות המחבלים, נמנע מהם הסיוע הארטילרי. ב־5:20 בבוקר הכווין סגן מפקד פלוגת הנ"ט של הצנחנים, סגן אמיר נדן, שהתמקם על ג'בל רחאיית, מסוקי קוברה לעבר מבנים מהם ירו המחבלים על הכוח, והם השמידו את התותחים הסוריים שאיימו על הכוחות.    

סגן מפקד הפלוגה המסייעת, סגן יניב אדם, תפס את הפיקוד על הפלוגה והתקדם עם הרופא הגדודי לטפל במ"פ הפצוע. בדרכו נתקל בשלושה מחבלים והרג אותם. ב־6:15 בבוקר חברו הטנקים לכוח בכפר, תפסו שטחים שולטים מדרום לו ופתחו באש לעבר עמדות המחבלים בכפר. הטנקים פגעו בכל מבנה ועמדה בה זוהו מחבלים, ורק לאחר מכן נכנסו הצנחנים. באותן דקות קריטיות נורו על הלוחמים שמדרום לכפר ארטילריה ופצצות מרגמה, שגרמו לפצועים רבים מקרב הצנחנים ובעיקר מלוחמי הפלחה"ן.

גדוד צפע, בסיוע שתי מחלקות טנקים, החל בלחימה בפאתי הכפר. המג"ד, סא"ל גרשון, תכנן בטרם הקרב להתמקם על גבעה בפאתים ולנהל את לחימת שתי הפלוגות בכפר. נוכח האש חש כי אינו יכול להגיד לחיילים להיכנס פנימה. "החלטתי לתת דוגמה אישית, ולהוביל את הפלוגה הראשונה לתוך הרחוב הראשי של הכפר", סיפר. "תוך־כדי תנועה נפל עלינו פגז סורי, וכתוצאה מכך נהרג, מטרים ספורים ממני, חוקר השבויים שצורף אלינו לפני המבצע (סרן בועז רביד, גפ"פ ו־א"ר). לאחר שנקבע מותו הוריתי להמשיך לכיוון הבתים הראשונים של הכפר".

ב־7:30 החלו הלוחמים לטהר את המבנים וניהלו לחימה מבית לבית, תוך שהם סופגים אש מרגמות ומקלעים עזה. לימים תיאר המג"ד את שאירע כשנע עם פלוגת החוד של הצנחנים: "יצא מולי מחבל ממש מתוך בור. ראיתי שהוא מחזיק אר־פי־ג'י ביד, ותקעתי בו שני כדורים באופן אינסטינקטיבי, ואז נשכבתי על אדמה. רק בדיעבד סיפרו לי החיילים שהטיל שהוא ירה עף לי מעל הראש". הטנקים סייעו לצנחנים לטהר את מבני הכפר באמצעות אש, וביצירת חורים בקירות הבתים באמצעות אש פגזים.

גדוד צפע המשיך במשימתו וסיים אותה ב־00:10 ,עם כיבוש השכונה הדרומית, ופלוגת החה"ן בפיקוד רס"ן רוני אלשיך וסרן גל הירש טיהרה את השכונה הצפון־מערבית ואת תעלות הקשר, והשמידה בונקרים ועמדות מחבלים. לימים כתב הירש כי: "פתחיו של הבונקר הגדול נפערים עתה. דמויות רצות לתוכו. מחבלים. אני מרים את הנשק, מכוון, יורה לעברם ואל הפתח. מעל הפתחים מתקדם רוני, משליך רימוני עשן ובעקבותיהם מטעני חבלה. תקרת הבונקר קורסת על יושביו בקולות נפץ עזים. הכוח שלי ממשיך להתקדם אל ראש הגבעה, אל קצות התעלות, מחפים הדדית בתיאום עם רוני, חוברים לסיירת מימין. נראה שהשטח בידינו".

במהלך הקרב על מידון בידד הכוח בפיקודו של סמג"ד צפע את מרחב הלחימה, מנע את נסיגת המחבלים מהכפר ופגע במי מהם שביקש לסגת. באחד המקרים ניסו שישה מחבלים להימלט מן הכפר, אך זוהו על־ידי כוח צלפים ומקלענים בעמדת חסימה. לימים סיפר אהרון חליוה, שפיקד על כוח הצנחנים בעמדה, כי משזוהו המחבלים: "כולם פותחים באש. מחלקים מטרות ויורים". חלק מהמחבלים נפגעו, אולם שניים מהם הסתתרו בתוך שיח במדרון, ואחד מהם עסק במתן טיפול רפואי לחברו שנפצע. חליוה סיפר כי הופתע מרמת החיילות הגבוהה, ומן התעוזה שהפגינו פעילי החזבאללה. לדבריו, "זה נגמר בזה שפתחנו באש מטורפת לתוך השיח והרגנו אותם". מעל לתריסר מחבלים נפגעו בידי כוחות החסימה שבפיקוד הסמג"ד. 

עם סיום טיהור היעד נכנסה פלוגת הסיור להתקפה על השכונה הצפון־מזרחית לטיהור ממחבלים, ואילו פלוגת השריון נעה לגבעות שמצפון לכפר, פתחה באש לעבר עמדות הארטילריה הסורית ובודדה את מרחב הלחימה בעבור כוח צד"ל – עליו הוטל להשלים את הריסת הבתים. ב־15:45 העביר צה"ל את השליטה בכפר לידי צד"ל, והכוחות נסוגו לשטח ישראל. 

תוצאות הקרב

המבצע היה כאמור הקרב היבשתי הגדול ביותר בהיקפו שניהל צה"ל נגד חזבאללה בתקופת השהייה בלבנון, והפעולה הקרקעית הגדולה ביותר בהיקפה שצה"ל ניהל בלבנון בין מלחמות לבנון הראשונה והשנייה. הוא הוגדר כהצלחה שכן יעדיו הושגו. חזבאללה ספג 50 מחבלים הרוגים, ולצה"ל היו כ־20 פצועים ו־3 הרוגים: סרן ציון מזרחי, סמל מרקו ברנשטיין וסרן בועז רביד – חוקר שבויים שצורף למבצע ונהרג מירי המרגמות של חזבאללה. מפקד גדוד צפע, סא"ל גרשון, הודה שבניגוד לקרבות כנגד הארגונים הפלסטינים במלחמת לבנון הראשונה, מחבלי החזבאללה הפגינו רוח לחימה ורמת מיומנות ונחישות גבוהות.

עם זאת העיר כי: "מבלי לפגוע במיתוס של גבעת התחמושת, זה היה קרב לא פחות קשה שנוהל בצורה הרבה יותר מוצלחת". מח"ט הצנחנים, אל"ם שאול מופז, ציין כי במשך כל שירותו הצבאי לא זכור לו מבצע שבו נהרגו כל־כך הרבה מחבלים. "בקרב הזה באה לידי ביטוי היכולת המבצעית, המקצועית, האישית והקבוצתית, וזו הייתה יכולת לתפארת". 

לקחי חזבאללה

לאור התבוסה שספג במידון, הפיק חזבאללה לקחים שניכרים בפעילותו עד היום:

1. הארגון נמנע מלהקים בסיסי פעולה בכפרים שאינם מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון, המשמשת לו מקור תמיכה.
2. הארגון נמנע מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל. דוגמה למאחז נסתר ניתן לראות במזרעת עקמתה, שהוקם ב־1991 על כתף במדרון התלול והסבוך של ג'בל סוג'וד.

הגנרל הבריטי רופרט סמית ציין, כי לארגוני טרור וגרילה ישנה שיטת פעולה דומה. "הטריק של הגרילה הוא לאלץ את האויב – הצבא התעשייתי הקונבנציונלי – להילחם לפי תנאיה, שם יש לה עדיפות, או לאלץ את הצבא להגיב תגובה קונבנציונלית קשה נגד אנשי הגרילה הלוחמים בקרב האנשים. בכך הם מחזקים את האסטרטגיה של פרובוקציה ותעמולה באמצעות המעשה".

דוגמה לאופן שבו אילץ חזבאללה את צה"ל לפעול לפי תנאיו היא מבצע "ענבי זעם" באפריל 1996. עוד בטרם המבצע הקפיד חזבאללה לבצע את עיקר הירי הרקטי ותלול המסלול לעבר מוצבי צה"ל, צד"ל ויישובי הצפון, מלב הכפרים השיעים שבדרום לבנון. במהלך המבצע שימשה עמדת או"ם הסמוכה לכפר כנא מחסה לאנשי חזבאללה, שזיהו כוח מיחידת מגלן וירו עליו. אש ארטילרית לחילוץ שירה צה"ל פגעה בעמדה, בה הסתתרו גם רבים מתושבי הכפר, אש שממנה נהרגו עשרות אזרחים.

כיום חזבאללה הוא ארגון שונה בתכלית מזה שהיה בשנות השהייה בלבנון. זאת כתוצאה מן הפגיעה שספג במלחמת לבנון השנייה, כמו גם מן הניסיון שצבר במלחמת האזרחים בסוריה, בה זכו כוחותיו לחניכה והכשרה מצד הצבא הרוסי. כיום זהו ארגון היברידי, המשלב בין יכולות גרילה, טרור וצבא סדיר, שערוך היטב בכ־160 כפרים שיעים בהם הקים עמדות מבוצרות על־פני הקרקע ומתחת לה.

ניתן להניח שהארגון למד את הלקח ממבצע "משקל סגולי" שנערך בתחילת מלחמת לבנון השנייה, ובמהלכו השמיד חיל האוויר הישראלי חלק גדול מהמערך הרקטי לטווח הארוך והבינוני של חזבאללה. ייתכן כי תוצאות הלמידה יגרמו לחזבאללה להפעיל את יכולותיו בשיטת use it or lose it, מחשש שצה"ל ישמיד אותן בטרם יוכל להפעילן. יכולות אלו מציבות את העורף תחת איום משמעותי בהרבה מכפי שהיה במערכות הקודמות.

עד למלחמה בסוריה פעלו כוחות חזבאללה בחוליות של 5־10 אנשים, שלחמו באופן עצמאי והיו כפופים לפיקוד הכולל של הארגון, אך לא עוד. הארגון מקים מסגרות לחימה גדולות יותר, ומתגבש לכדי צבא של ממש. מארגון בן כאלף לוחמים ב־2006 – גדל מספרם של לוחמי חזבאללה לכדי 20,000 לוחמים, כרבע מהם עברו הכשרה מתקדמת באיראן. בנוסף, הוקם לארגון מערך מילואים המונה כמה עשרות־אלפים.

לקחי צה"ל

שנים רבות נהג צה"ל להתגונן מפני התקפות האויב ולא ליזום במערכה בדרום לבנון, ועיקרי פעילותו היו מארבי ארטישוק (מארבים של כוחות שריון וחי"ר) ומארבי בטן (מארבים שגרתיים של כוחות חי"ר). השינוי בדפוס הפעולה של צה"ל נבע מתוך זיהוי אופן הפעולה החדש של חזבאללה, כמו גם מלקחי מבצע "ניב מדובר" בפברואר 1992. במהלך מבצע זה נועד גדוד צפע בסיוע כוחות הנדסה ושריון, לפשוט על מרחב הכפרים כפרא־יעטר במטרה לפגוע במחבלים ולהשמיד משגרי קטיושה. הכוח זוהה במהלך התנועה ליעד והיה חשוף לירי מרחוק באמצעות נ"ט וארטילריה, שכתוצאה ממנו נהרגו שני לוחמים ונפצעו שלושה. אף שחזבאללה ספג שמונה הרוגים וכ־20 פצועים, ניכר כי פעולה בסדר כוח שכזה אינה משיגה את התוצאה הנדרשת.

מאז ועד לנסיגה מלבנון נמנע צה"ל ממבצעים קרקעיים בסדרי כוחות כמו במבצע "חוק וסדר". לעומת זאת שוכללו יכולות צה"ל במבצעים מיוחדים ופשיטות, כדוגמת המארב בו הרג כוח סיירת צנחנים, בפיקוד רס"ן יוסי בכר, שישה פעילי חזבאללה שהיוו את כוח האבטחה של הארגון בפאתי הכפר זוותר אל־שרקיה בשנת 1996. פעולה דומה נעשתה במבצע "מהלך מבריק" של יחידת אגוז בפיקוד סא"ל משה (צ'יקו) תמיר, ב־1998, במהלכו תקף כוח בפיקודו כוח אבטחה של חזבאללה בכפר ע'נדוריה, והרג שמונה מחבלים.

צה"ל פיתח שיטות להתמודדות עם מאחזי החזבאללה, ובהם מארבי צלפים שמוקמו במרחק מהמאחזים במספר נקודות שולטות. מאוחר יותר, עם הקמת יחידת אגוז – יחידה ייעודית ללוחמת גרילה בפיקוד צפון – פותחו שיטות לביעור מאחזים. באחד הראשונים שבהם, ב־1996, הוביל מפקד אגוז סא"ל ארז צוקרמן את הכוח ללחימה בטווחים קרובים עד לכיבוש עמדות החזבאללה בג'בל סוג'וד. אולם צבא הוא ארגון גדול, כבד ומסורבל. ארגון כזה יתקשה להתמודד עם כוח גמיש ונייד הפועל חוליות־חוליות, ללא מרכזי כובד ברורים. כפי שציין בשעתו המדינאי הסיני מאו דזה זונג: "אם הטיגריס יעמוד בדרכו של הפיל, הפיל לבטח ירמוס אותו. אך הטיגריס לעולם לא יעמוד. הוא יתחבא בג'ונגל ויתקוף את הפיל לילה אחר לילה, עד אשר יתמוטט הפיל".

הרמטכ"ל, רא"ל דן שומרון, אמר בסיכום המבצע "חוק וסדר": "אני רואה את כל הנושא הזה של המלחמה בטרור, מהמבצעים הקטנים ועד המבצעים הגדולים מהסוג הזה, כמכשיר להכנת הצבא למלחמה". תפישה זו תואמת את התפיסה שבה דגל באותה עת הצבא הבריטי, שראה בלחימה כנגד ה־IRA בצפון אירלנד הכנה למלחמה: "גם בחיכוך עם 'משימות השיטור', כהזדמנות לגיבוש כושר הלחימה וערכי הפיקוד והשליטה ברמות הנמוכות. נכון שבמעבר לזירת לחימה אחרת נדרשות התאמות, אבל צנחנים בריטיים בלחימתם בפוקלנד לא התקשו בכך".

בראייה לאחור ציין חליוה, כי הפשיטה על מידון הייתה פרק חשוב בחייו הצבאיים: "בהקשר הזה של הבנת החשיבות של התרגול, של האימון של האיפוס, של השיח. איזו דרמה פיקודית ומנהיגותית ותפקודית זו לדבר עם האנשים שלך. הדבר הזה שנקרא מנהיגות או פיקוד, שלחלקנו נראה מובן מאליו, הוא כל־כך לא מובן מאליו. צריך להשקיע בו ולעשות אותו".

סיכום

בעקבות אימון שערכה יחידת מגלן ב־2005 כתב מפקדה, סא"ל אמיר ברעם: "למדתי שיכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חזבאללה. לא ניתן להכריע את חזבאללה ללא מגע קרוב".

לקח זה היה נכון בטרם המלחמה ב־2006 , ונכון עוד יותר כיום, שכן ייתכן כי העובדה שהארגון חיזק את מאפייניו הצבאיים הופכת אותו, שוב, לפגיע למול חוזקותיו של צה"ל בתמרון ובאש, כשם שהיה בעת פעולת מידון. על צה"ל לנצל עד תום את יתרון הא־סימטריה שבינו לבין הארגון, וכמאמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף יאיר גולן, להפעיל את "מרב העוצמה הישראלית בו־זמנית על כל מערכי האויב, בכל מקום, בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי". במערכה זו, על־מנת להסיר את האיום במהירות מעל העורף, הבהיר גולן, יש "להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי מאוד ואפקטיבי מאוד".​

הפשיטה על הכפר מידון הייתה אחת מאותם מבצעים התקפיים מורכבים, המאפשרים לכוחות המתכננים והמבצעים לרכוש ניסיון ולצבור ביטחון ביכולות יחידותיהם וביתרונות הקרב המשולב. תחבולה, דבקות במשימה, מנהיגות וחתירה למגע, הם אבני הראשה במבצע זה ובקרבות אחרים בהם הפגינו מפקדי צה"ל יוזמה ותעוזה. נכון היה אם הפשיטה על מידון הייתה נכנסת למורשת הקרב של צה"ל.

גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה ב־INSS. סא"ל (מיל') אבירם רינג, מפקד גדס"ר חטיבה 261 וסטודנט לתואר שלישי למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן.

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

אלוף פיקוד המרכז סיים את תפקידו, אבל צה"ל לא סיים איתו | מאת גל פרל פינקל

השבוע החליף האלוף נדב פדן את האלוף רוני נומה כמפקד פיקוד המרכז. נומה, כמו פדן, הוא קצין מנוסה. מוטב למצוא דרך להשאירו בצה"ל. 

מימין: האלוף רוני נומה, עם אל"מ רומן גופמן, (צילום: דו"צ).

השבוע סיים האלוף רוני נומה את תפקידו כמפקד פיקוד המרכז והוחלף בידי האלוף נדב פדן, ששימש קודם לכן כראש אגף התקשוב. בסבב המינויים האחרון במטה הכללי (מתנהל לעתים כמו משחק הכיסאות) בו הוחלט על מינוי פדן לתפקיד, נותר עד כה האלוף נומה בלא תפקיד או כיסא. פדן עשה חלק ניכר משירותו הצבאי בשטחים ומביא לתפקיד ניסיון רב. נומה לעומת זאת, לא מונה כפי שרצה לראש אמ"ן ועתידו נותר לא ברור. נוכח הערכות אמ"ן בדבר האפשרות להסלמה בכל אחת מהחזיתות שבהן מתמודדת ישראל, מוטב למצוא דרך להשאירו שכן צה"ל עלול להזדקק לניסיונו. 

מהכוחות המיוחדים לצבא הגדול וחזרה

השניים עשו מסלול דומה בצבא במסגרתו דילגו בין הכוחות המיוחדים לצבא הגדול ובחזרה. נומה התגייס לחטיבת הצנחנים וכקצין צעיר עבר לשלדג בעקבות מפקדו בגדוד 890, בני גנץ. פדן שירת בסיירת מטכ"ל כלוחם וקצין ובהמשך עבר לחטיבת הנח"ל ושימש כמג"ד בלבנון. באותה עת פיקד נומה על היחידות המובחרות דובדבן ושלדג. לאחר שמפקד דובדבן, סא"ל אייל וייס, נהרג בתאונה מבצעית, מונה פדן למחליפו, שיקם את היחידה והוביל אותה במהלך אירועי השיא של האנתיפאדה השנייה. לימים סיפר כי באותה תקופה פעלה היחידה "בקצב מטורף". 

במקביל שב נומה לצנחנים ופיקד על גדוד 202 במהלך מבצע "חומת מגן". לרוב לאחר פיקוד על יחידת עילית כמו שלדג עוברים קצינים לפקד על חטיבות ולא על גדודים, אף שהיו חריגים (עמירם לוין ושי אביטל למשל), ולנומה אכן הוצע פיקוד על חטיבה, אך הוא סירב. בראיון אמר כי הוצע לו "לפקד על חטיבת מנשה, ואמרתי 'לא, אני רוצה להיות מפקד גדוד'. זה כנראה האופי שלי: כדי לפקד על אנשים ולהיות שם בשבילם, אני צריך להיות שם קודם. הרגשתי שיהיה לי קשה לפקד על מג"דים בלחימה בלי להבין, באופן אישי, מה עובר עליהם".

פדן, כמפקד אוגדה 162, (מקור: ויקיפדיה).

כהונתו של פדן כמפקד דובדבן נחשבת לטובה מאוד אבל במהלכה נפטר לוחם ביחידה, רועי דרור שמו, ממכת חום בתאונת אימונים. פדן הואשם תחילה בגרימת מוות ברשלנות ובהמשך בהתרשלות, סעיף שנחשב לחמור פחות. להגנתו טען שנוכח העומס שבו היתה נתונה היחידה בפיקודו להאשים אותו "בגרימת מוות ברשלנות באימון של פלגת האימונים בצפון באותם ימים, זה כמו לשאול את אביגדור קהלני שנלחם כמג"ד בעמק הבכא במלחמת יום כיפור,'תגיד, עשית מסדר בוקר בבסיס שלך בנפאח?'. דובדבן ניהלה קרב על עמק הבכא של האינתיפאדה השנייה. מלחמה. וכשם שקהלני לא שאל את עצמו מה קורה עם רס"ר הגדוד בנפאח, אני לא שאלתי את עצמי מה קורה באימון בצפון". מנגד, אמר, "באופן בסיסי יש לי אחריות לאירוע. הוא קרה ביחידה שלי. אנשים שביצעו את התקלות שם הם פקודים שלי, האחריות לזה שהדברים ייעשו נכון היא שלי, ולכן יש לי אחריות". ב-2007 הוא נידון לשישה חודשי מאסר על תנאי ולעיכוב דרגה של שנתיים. בעת מלחמת לבנון השנייה שימש נומה כעוזר הרמטכ"ל דן חלוץ, קודם לכן הספיק לפקד על הנח"ל. פדן פיקד אז על בית הספר לקצינים. בהמשך פיקדו על אוגדות מרכזיות, נומה על עוצבת האש המובחרת ואילו פדן פיקד על אוגדה 162 במהלך מבצע "צוק איתן". 

במטכ"ל של איזנקוט שימשו נומה, כאמור, כמפקד פיקוד המרכז ופדן כראש אגף התקשוב. במהלך תקופתו בפיקוד המרכז נדרש נומה להתמודד עם שורה של גלי טרור ואלימות ובהם אינתיפאדת הבודדים. נומה הנהיג בפיקוד תפיסה מבצעית שמבדילה בין הטרור לאוכלוסייה. במקום כתרים וסגרים הופעלו כוחות מיוחדים, מסוערבים, ובוצעו פעולות מעצר כירורגיות, דוגמת מעצר ראש תא החמאס השבוע באוניברסיטת ביר זית, שנשענו על מודיעין מדויק. פדן צפוי להמשיך את הקו הזה. מנגד, בריאותו של הרופפת של הנשיא הפלסטיני אבו מאזן, כפי שפורסם השבוע, עשויה להחריף את המאבק הפנימי על הנהגת הרשות ולפגוע בתיאום הביטחוני ההדוק שמתקיים בין מנגנוני הביטחון של ישראל והרשות, שמסייע רבות בסיכול ומניעת פיגועים ביהודה ושומרון. במקרה כזה האתגר שיונח לפני האלוף פדן יהיה חמור ומשמעותי בהרבה. 

האלוף לא נשאר חייב

בסבב המינויים התמודד נומה על ראשות אמ"ן ולא זכה, ככל הנראה בשל העובדה שנחשב בעיני גורמים בימין (והמתנחלים) למתון שאינו ממהר להחיל ענישה קולקטיבית על האוכלוסייה הפלסטינית, כמו גם בשל אחריותו הפיקודית להעמדתו של החייל היורה מחברון, אלאור אזריה לדין. המפקדים שהיו מעורבים באירוע, ובכלל זה המג"ד, מפקד החטיבה המרחבית, מפקד חטיבת כפיר ומפקד אוגדת איו"ש קודמו מאז. נראה שמכולם דווקא אלוף הפיקוד נומה, יהיה זה שקידומו נבלם בעקבות הפרשה. נומה מצדו, לא בהכרח נשאר חייב. בנאום הפרידה שלו בטקס החילופים, אף שהודה לאנשי וראשי ההתיישבות ביהודה ושומרון על האמון ההדדי, הדגיש האלוף שלצערו "עדיין קיים קומץ קטן של מתיישבים הקורא תיגר על הרשויות ופורע חוק וסדר. אני קורא לכם להמשיך לפעול כדי להוקיע קבוצה זו". 

מימין: האלוף נומה והרמטכ"ל איזנקוט, (צילום: דו"צ).

בתקשורת פורסם שהרמטכ"ל ושר הביטחון ישמחו לראות את נומה כראש זרוע היבשה במקום האלוף קובי ברק. הוא מצדו טרם הודיע על המשך דרכו. כוחות היבשה של צה"ל מצויים כיום בעיצומם של תהליכי שיפור ושדרוג כשירותם, ואלוף מנוסה כמו נומה (שכתא"ל חתום על הרפורמה הנחוצה במערך המילואים) עשוי להיות בדיוק האיש שיוודא שיהיו מוכנים ורלוונטיים בעימות הבא. אם יסכים עשוי נומה להיות מועמד בולט לתפקיד סגן הרמטכ"ל בעוד כשנתיים, תפקיד שעליו יתמודד גם אלוף בולט אחר – הרצי הלוי. אבל, נוכח העובדה שמאחורי נומה שני תפקידי אלוף, פיקוד המרכז ומפקדת העומק (עליה פיקד למשך תקופה קצרה), הוא עשוי גם להיות מועמד לתפקיד סגן הרמטכ"ל כבר עתה. כך או כך, מוטב ששר הביטחון והרמטכ"ל ימצאו דרך לשמור אותו ואת ניסיונו במטה הכללי. אולי כדאי שיזכירו לו שכדאי, כמאמר אריק שרון, להישאר על הגלגל שכן במזרח התיכון אין לדעת מה ילד יום ואלוף המכהן בתפקיד אפור נוסח נספח צה"ל בארצות הברית, כבר היה בנסיבות מסוימות לרמטכ"ל.  

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 09.03.2018)

המשמעת! אינה ניתנת לבחירה או לחלוקה | מאת גל פרל פינקל

השבוע בתחקיר "המקור" הוצג מח"ט 7 במלחמת לבנון השנייה כאחד מגיבוריה הטרגיים של המלחמה. יש בכך בעיקר "ניסיון לסדר את העבר ברוורס". המשמעת והפקודות, במקרה זה כמו בפרשת אלאור אזריה, הם לא המלצה בלבד.

חטיבה 7 באימון ברמת הגולן, מקור: ויקיפדיה).

השבוע שודר תחקיר שערך העיתונאי רביב דרוקר בתכנית "המקור" בערוץ 10 אודות הפרשה שקטעה את הקריירה הצבאית של אל"מ אמנון אשל (אסולין), מפקד חטיבת השריון 7 במלחמת לבנון השנייה. חטיבה 7 היא חטיבה שלה מורשת מפוארת. מיום הקמת צה"ל נותרו בו כחטיבות סדירות רק גולני וחטיבה 7. במלחמת יום הכיפורים, תחת פיקודו של יאנוש בן-גל ועם מג"דים דוגמת אביגדור קהלני, לחמה החטיבה בקרבות הבלימה (ולאחר מכן בהבקעה) אל מול השריון הסורי ברמת הגולן. היא נחשבה, שנים, לבת הבכורה בחיל השריון.

מיום גיוסו, בשנת 84', עשה אשל את מרבית שירותו בחיל השריון וכשנה לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה מונה למפקד חטיבה 7. רבים מן הקצינים שפיקדו על החטיבה במרוצת השנים קודמו לתפקידים בכירים וסביר להניח שאילולא המלחמה היה גם אשל הולך בעקבותיהם. במהלך המלחמה היתה כפופה החטיבה בפיקודו לאוגדת הגליל, עליה פיקד תא"ל גל הירש. האירוע שקטע את אופק השירות שלו לא היה קרב כושל, תאונת אימונים רשלנית או אפילו פרשה פלילית, מן הסוג שגדע את מסלולם של כמה קצינים מבטיחים, אלא סרט טלוויזיה קצר. הבמאית נורית קידר התלוותה לאשל ולמפקדת החטיבה במהלך המלחמה, וצילמה סרט המתעד את פעילותה. במהלך הסרט תועד אשל מטיח באוזני פקודיו ביקורת קשה על התנהלות מפקד האוגדה, שלא בנוכחותו, ומאשים אותו שאינו שולט במתרחש ופועל בניגוד לכל תורות הלחימה הנהוגות בצה"ל. עוד חשף הסרט כיצד פעל אשל מאחורי גבו של הירש במטרה לעכב ולבטל את ביצועה של משימה שקיבל. אשל ספג בשל כך הערה פיקודית מן הרמטכ"ל וקידומו עוכב לשנתיים.

למעשה, נחסמה בפניו הדרך להמשיך ולשרת בצבא. תחקיר "המקור" נועד להציג את גרסתו המלאה של אשל לאירוע. לדבריו, קיבל פקודה לנוע בלב העיירה בינת' ג'בייל, שלא טוהרה מכוחות חזבאללה. "אם הייתי מבצע, היינו לוקחים לקבורה 100 אנשים", אמר אשל. לטענתו ניתן היה להשלים את המשימה מבלי לבצע את המהלך, והוא פעל לשכנע בכך את דרגי הפיקוד שמעל הירש ובמקביל עיכב את ביצוע הפקודה. כל זה התרחש, על-פי אשל, כאשר האמון בינו לבין מפקד האוגדה נסדק בשל אירועים שהתרחשו קודם לכן, ובהם הקרב בכפר מארון א-ראס. מה אמור לעשות מפקד במצב כזה שהוא אינו מאמין במפקדו ובמשימות שהוטלו עליו? זוהי דילמה פיקודית לא פשוטה ודרוקר מציג אותה היטב.

אז מה עושים?

כוח צה"ל עולה למסוק בדרכו לפעולה במלחמת לבנון השנייה, (צילום: דו"צ).

בצה"ל התרחשו מקרים כאלה לא אחת. דוגמה בולטת למפקד שלא האמין במשימה שהוטלה עליו היא זו של אלי גבע, שבמלחמת לבנון הראשונה פיקד על חטיבת השריון 211 ובחר להשתחרר מתפקידו, נוכח הפקודה לכבוש את מערב ביירות. אפשר לבקר את גבע אולם הוא לא חתר תחת מפקדיו אלא הבהיר להם את תחושתו, ונמנע מלנסות ולסכל את המהלך. טוב עשה אשל שלא בחר לעשות כמוהו, משום שאז היה מפקיר את פקודיו להתמודד עם אתגרי המלחמה לבדם. אבל יש גם פתרונות אחרים. במהלך המלחמה ב-2006 הטילה אוגדת הגליל, בפיקוד הירש, משימה על היחידה המובחרת מגלן, שמפקדה, אליעזר טולדנו (כיום המזכיר הצבאי של ראש הממשלה), חשב שאינה ממצה כראוי את יכולות היחידה. בתגובה הציע פעולה חלופית שהתקבלה. המבצע, שזכה לשם הקוד "נערי החוף", נחשב לאחד המבצעים המיוחדים המוצלחים שביצע צה"ל במלחמה.

הירש נמנע מלהתייחס השבוע לאירוע אך בספרו, "סיפור מלחמה, סיפור אהבה" (ידיעות ספרים, 2009), תיאר אותו בחומרה. לטענת הירש בטרם שידור הסרט ציין בפניו אשל כי היתה זו זכות עבורו להילחם תחת פיקודו של הירש. 48 שעות מאוחר יותר שודרה הכתבה והירש הבין שאשל ראה את הדברים אחרת לגמרי מכפי שתיאר בפניו. לתפיסתו אשל השמיץ אותו בפני קציני החטיבה, והסביר למצלמה "כיצד עקף אותי ופנה אל מפקדי בשרשרת הפיקוד והשיא – "תדריך מצולם למטה החטיבה על משקל: 'כך נתחמן את מפקדת האוגדה' טרם הקרב האוגדתי של "שינוי כיוון 8", עולב בי, משבש את מהלכי" (עמוד 454). הירש טען בספר שהרמטכ"ל דאז, חלוץ, התעקש לטפל במקרה בעצמו, ומתח ביקורת על כך שזה האחרון לא הדיח אותו מיד מפיקוד על החטיבה. לטענתו היה בכך מסר שלילי על-פיו ניתן להתנהג כך בזמן מלחמה ולצאת מזה (כמעט) ללא פגע.

נראה שהירש הגזים מעט, אבל בסופו של יום הוא צודק. במרוצת השנים נהגו בצה"ל בסלחנות כלפי מפקדים שהתעלמו מן הפקודות, אך ביצעו את המשימה. כך למשל, נהג הירש עצמו בעת שפיקד על יחידת שלדג בפשיטה בעומק לבנון, במהלכה כיבה הירש את מכשיר הקשר בכדי למנוע ממפקדיו להורות על נסיגה. להגנתו טען בספרו כי "התוכנית תמיד תשתנה, כך חונכתי במשך שנים בצנחנים, כך אנחנו מחנכים ב'שלדג'. לאלתר, להעז, לדבוק במשימה" (עמוד 93). המבצע הושלם בהצלחה והרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, נזף בו על התנהגותו אך גם שיבח את אומץ הלב. לתפיסתו של הירש קיים מתח בין ההכרח במשמעת בצבא, וחובתם של מפקדים לחתור למגע ולעמוד במשימה. במתח הזה יש לפעול.

התחקיר הציג את אשל כגיבור טרגי שקידומו נעצר בגלל שצה"ל למעשה הובך בעת שידור הסרט של קידר. יתכן, אבל ניסיונו של אשל "לסדר את העבר ברוורס" מתעלם מן העובדה שפעל בניגוד לפקודות ולנורמות הנהוגות בצבא, במטרה לבטל פקודת משימה שקיבל. במידה ובחר להישאר חלק משדרת הפיקוד של צה"ל, הרי שהוא אינו יכול לראות בהן המלצה בלבד. "המשמעת!", נהג לומר טאיטו, הרנ"ג המפורסם של בית הספר לקצינים, "אינה ניתנת לבחירה או לחלוקה".

מתי חותרים למגע?

השבוע נקלע מח"ט כפיר, אל"מ גיא חזות, שלא בטובתו לסערת התקשורתית סביב פקודו, סמל אלאור אזריה, שהורשע בשבוע שעבר בהריגה לאחר שירה במחבל פצוע בחברון. חזות, קצין צנחנים מצטיין, נפגש עם אביו של החייל והציע עסקה. בתמורה לשינוי מהותי בהתנהלות המשפחה והפסקת המאבק המתלהם כנגד הצבא תהיה הקלה בעונש. נוכח התנהלות המשפחה היה על הצבא להיות חכם יותר. כמעט כלל בעלי התפקיד ששוחחו עמם הוקלטו ובהם ראש הממשלה נתניהו. אבל נסיונה של המשפחה לטעון לעיוות דין, ולחלופין לטעון כי בריחת צוערי בה"ד 1 בפיגוע בירושלים (שבסופו חלקם הרגו את המחבל) נבעה מחששם שבדומה לאזריה גם להם לא יינתן גיבוי, מגוחכים. אזריה פעל בניגוד לפקודות והמשמעת המבצעית והמנהלתית, כמו גם בניגוד לקוד האתי של צה"ל. השגיאות של הצבא ושל מי מן הצוערים לא ישנו זאת.

האלוף במיל' רום בעת שכיהן כנספח הצבאי בוושינגטון, (מקור: ויקיפדיה).

בכנס המנהיגות שנערך השבוע בחיפה אמר האלוף במיל' גיורא רום, בעברו יו"ר עמותת בוגרי הפנימיות הצבאיות ואלוף ההפלות הראשון של חיל האוויר, כי בפנימייה הצבאית "חונכנו לחתירה למגע. זה מה שעשה אמנון בכארמה. זה מה שעשה חיים דנון ברמת הגולן. זה מה שעשה דורון אלמוג בדרכו לביירות. זה מה שעשה אלי גליקמן על חופים רחוקים במקומות עלומים. זה מה שעשה נמרוד אלוני בבלאטה. זה מה שעשינו כשהפלנו מיגים בכל מקום אפשרי", וזה מה שעשו בוגרים רבים אחרים של הפנימייה, וזה נבע מן החינוך שקבלו בפנימייה הצבאית. לדבריו במרוצת השנים שמע סיפורים רבים על בוגרי הפנימיה, ואף לא אחד מהם כלל בריחה משדה-הקרב. "ועוד דבר. מעולם לא לקח לנו 11 דקות להתחיל פתאום לחתור למגע".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 13.01.2017)

יחידת השתלטות | מאת גל פרל פינקל

בחינה של סבבי השיבוצים האחרונים מלמדת כי יוצאי סיירת מטכ"ל תופסים מקום הולך וגדל בקרב הפיקוד הבכיר של צה"ל. לכאורה יש בכך יתרון שקצינים איכותיים משתלבים בצבא הגדול, אבל לסיפור הזה יש גם צד שני, שכדאי לשים אליו לב. 

אהוד ברק, מפקד היחידה, ואמנון ליפקין-שחק לאחר מבצע אביב נעורים, (צילום: לע"מ).

לפני כמעט עשר שנים פרסם יואב לימור מאמר במגזין בלייזר שתוהה "מה עובר על סיירת מטכ"ל". "היחידה", יחידת העילית של צה"ל הכפופה לאגף המודיעין, הוקמה בשנת 1957 בידי אברהם ארנן וייעודה נותר מסווג. מה שכן מותר לספר זה שהיא אחת מחמש יחידות ההשתלטות במקרה של פיגוע מיקוח, ושמורשת הקרב שלה כוללת את המבצעים אביב נעורים, אנטבה, חד וחלק והלחימה במבצע צוק איתן, עליו הוענק לה צל"ש הרמטכ"ל. במאמר תהה לימור מדוע, בניגוד למפקדים משייטת 13 ומשלדג, נעלמו יוצאי סיירת מטכ"ל מן הפיקוד הבכיר של צה"ל. "פעם היה ברור למפקד היחידה שצריך להמשיך לתרום," כתב לימור, "לקחת גדוד טנקים ולצאת להילחם, כמו שעשה אהוד ברק ב־73'." בצה"ל של 2007 זה קרה פחות.

בשנות התשעים בלטו במטה הכללי קצינים דוגמת עמירם לוין, עוזי דיין, דני יתום, נחמיה תמרי ומשה יעלון (שני האחרונים צמחו בצנחנים ופיקדו עליה). אז נכון, בעת פרסום המאמר לא היה "אף אלוף אחד יוצא סיירת מטכ"ל" בצה"ל, אולם בחינה של סבבי השיבוצים האחרונים מלמדת שכיום עמדות בכירות בצבא מאוישות, וימשיכו להיות מאוישות, בידי בוגריה.

המסלול משולב

במאמר נטען כי חסר בצבא מסלול קריירה המשלב בין שירות בכוחות המיוחדים לצבא הגדול. זאת משום ש"מי שלא עובר וחוזר ועובר במגרסה השוחקת של השטחים (ובעבר בלבנון), יתקשה מאוד להיכנס לזה בגיל מאוחר ובדרגה בכירה." אולם, מסלולים משולבים, בדיוק בגלל הנקודה שעליה עמד לימור, דווקא היו. בעת פרסום המאמר שב הרצי הלוי, מפקד היחידה באינתיפאדה השנייה, לכור מחצבתו ופיקד על חטיבת הצנחנים. כך גם ליאור כרמלי, שעשה מסלול דומה ופיקד על חטיבת ג'נין, ונדב פדן, שגדל ביחידה, עבר לחטיבת הנח"ל ובהמשך פיקד על בה"ד 1.

ראש אמ"ן הלוי, עבר מהצנחנים לסיירת מטכ"ל ובחזרה, (צילום: ויקיפדיה).

פדן והלוי הם היום ראשי אגפים במטכ"ל, שם הצטרפו לניצן אלון (בוגר אחר של היחידה שגם פיקד עליה) ולאלוף במיל' טל רוסו, יוצא שלדג ששירת גם במטכ"ל, אבל גם כשיורדים מטה לדרג הטקטי מגלים שעמדות מפתח רבות מאוישות על-ידי יוצאי יחידת העילית הקטנה. במבצע צוק איתן, בו לחם פדן כמפקד אוגדה, היו שלושה ממפקדי החטיבות המתמרנות, עמוס הכהן, עופר וינטר ואורי גורדין יוצאי היחידה. בסבבי השיבוצים האחרונים בלט איושם של תפקידי מפתח בידי בוגריה. בין האל"מים שקודמו ניתן למנות את מפקד חטיבת הקומנדו, דוד זיני, ואת מפקד חטיבת גולני הנכנס, שלומי בינדר (שפיקד על היחידה בצוק איתן). בסבב המינויים שפורסם השבוע מונה יונתן רום, יוצא היחידה שפיקד על יחידת אגוז, למפקד חטיבת צנחנים מובחרת במילואים. בסבב הקודם, אגב, בלטו יוצאי השייטת שמונו לתפקידי מפתח בדרג המח"טים.

ראש מטה צבא ארצות הברית, גנרל מילי, עשה מסלול משולב ביחידות חי"ר ובכוחות המיוחדים, (צילום: ויקיפדיה).

השילוב של יוצאי הכוחות המיוחדים (בין אלו ניתן עדיין למנות גם את יוצאי השייטת ושלדג) בצבא, טומן בחובו כמה יתרונות גדולים. בשל המיון הקפדני הנהוג ביחידות אלו מדובר, על-פי רוב, במפקדים איכותיים מאוד. מפקד דוגמת רוני נומה, שצמח בצנחנים ושירת ופיקד לסרוגין על יחידת דובדבן, יחידת שלדג מחזיק בילקוט השירות שלו יכולות שלמד בשני העולמות. עקרון זה נכון גם לתא"לים כמו רפי מילוא שעבר מהשייטת לגולני והיום מפקד על עוצבת אדום. מסלול הקריירה הזה אינו ייחודי רק לצה"ל. אף שבצבא האמריקני נחשבים הכוחות המיוחדים לענף נפרד (אך לא לחיל), שאנשיו מתקדמים בעיקר בשורותיו, הוא מאפשר גם מסלול משולב יותר. ראש מטה צבא היבשה האמריקני הנוכחי, הגנרל מארק מילי, שילב בין שירות ביחידות חי"ר ובכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות"). גם הגנרל בדימוס סטנלי מקריסטל, שבתפקידו האחרון פיקד על כוחות נאט"ו באפגניסטן, עשה את עיקר שירותו בפיקוד על יחידות צנחנים, ריינג'רס וכוחות מיוחדים של צבא היבשה.

לא הכל ורוד ולא הכל מיוחד

אבל לא הכל ורוד. המסלול המשולב כולל כיום בעיקר מעברים בין יחידות העילית לחטיבות החי"ר וליחידות המובחרות. החריגה, במקרים שישנה, היא במעבר לתפקידי מטה בתחום המודיעין. אין כיום בצבא קצינים שעשו מסלול דומה לזה ששעשה האלוף במיל' שי אביטל, "שכשעזב את הסיירת הוא עשה הסבה לשריון, פיקד על גדוד, חטיבה ואוגדה", או של יוני נתניהו, קצין צנחנים שלפני הפיקוד על היחידה שימש כמג"ד שריון. מדוע? האם לא דרושים קצינים איכותיים גם בהנדסה, בשריון או בתותחנים?

השילוב של מפקדים מהיחידות המיוחדות בתפקידים שמחוץ ליחידה חייב להתחיל כבר בתפקידי הפיקוד הראשונים, כי בצה"ל יש דברים שאפשר ללמוד "רק דרך הרגליים". חלק מקציני הכוחות המיוחדים מונו ללמפקדי מסגרות גדולות מבלי שצברו הכשרה מתאימה והכרה מספקת של הצבא הגדול, בעיקר בשל הצורך של המערכת לשמר בתוכה את הקצין האיכותי. מדובר בניסיון שעשוי להיות קריטי בעת מלחמה. תא"ל ארז צוקרמן, למשל, מהנועזים שבמפקדי השייטת, לא הוכשר כהלכה לתפקידו כמפקד אוגדת מילואים וקודם בעיקר כי "מגיע לו". במלחמת לבנון השנייה התברר כי חסר הכשרה מתאימה לתפקיד והתוצאות בשטח היו קשות.

כוחות שריון, שם לא משתלבים יוצאי היחידות המיוחדות, (צילום: ויקיפדיה).

בעיה נוספת היא דחיקת רגליהם של חלק מן המפקדים שצמחו דווקא בחיל הרגלים וביחידות היותר אפורות של הצבא, שבהן בוגרי הכוחות המיוחדים לא משתלבים, מעמדות הפיקוד הבכיר. במערכות דוגמת מלחמת לבנון השנייה וצוק איתן מהוות יחידות אלו את עיקר הכוח המתמרן (והמשפיע) של הצבא. בצבא שעיקר ההכשרה בו היא בשיטת "On-the-Job Training" (הכשרה תוך כדי עבודה) כדאי להוסיף ולקדם גם את מי שעושים ימים ולילות בשירות שוחק, נטול הילה בפיקוד על מסגרות גדולות, אולי זה פחות זוהר אבל במערכה הבאה נזדקק להם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 30.09.2016)

עומק לפנים | מאת גל פרל פינקל

• פורסם בבלוג "שורטי" של המכון למחקרי ביטחון לאומי 
• 29 במרץ, 2016

במהלך מלחמת לבנון השנייה פשטו כוחות מסיירת מטכ"ל ומיחידת שלדג על יעדי חזבאללה בעיירה בעלבק שבעומק לבנון. המבצע יצר בקרב ההנהגה הצבאית של הארגון את התחושה שגם העורף הלבנוני לא מוגן מפני כוחות צה"ל, שביכולתם לפעול בו קרקעית ולא רק מן האוויר. מהלך שכזה היה כהגדרת מפקד הפעולה, האלוף טל רוסו, "כמו שחיילים שלנו נלחמים בצפון ושומעים שפשטו על תל אביב", וחייב את חזבאללה, ארגון שמשאבי כוח האדם שלו מוגבלים, לתגבר את יחידותיו האמונות על הגנת בקעת לבנון.

בניגוד לקו המגע המבוצר בו נערך האויב לקראת מהלכי התמרון של צה"ל, העומק פגיע יותר. הוא מכיל נכסים רגישים המהווים מרכזי כובד (מפקדות, מאגרי אמל"ח אסטרטגיים והנהגה פוליטית), אך מאחר ולא ניתן להיות "חזק בכל מקום" הוא גם שמור פחות מקו החזית. בדצמבר 2015 הוקמה בצה"ל חטיבת הקומנדו שמאגדת בתוכה את היחידות המובחרות מגלן, דובדבן, אגוז ורימון, כמו גם מספר יחידות מובחרות במילואים. חטיבה זו קמה כלקח ישיר ממלחמת לבנון השנייה, מתוך רצון לחזק את יכולתו של צה"ל לפעול בעומק האויב. בהתאם לכך הוכפפה לעוצבת האש, עוצבת העומק של צה"ל.

שורשי הקומנדו הצה"לי נטועים עמוק במורשת הצבאית עוד בטרם הוקמה מדינת ישראל, החל מ"הנודדת" של יצחק שדה ופלוגות הלילה של אורד וינגייט, דרך יחידה 101 בפיקוד אריק שרון ועד ליחידות הפועלות כיום. היחידות שמאגדת החטיבה פעלו לאורך השנים כאוטונומיות קטנות בתוך הצבא הגדול והתמחו בלחימה בכוחות קטנים. כך פעלו אגוז ומגלן בשנות הלחימה ברצועת הביטחון בלבנון, וכך הייתה דובדבן בלחימה בטרור הפלסטיני ביהודה ושומרון. יחידת רימון, שקמה כחלק מחטיבת גבעתי, ומתמחה בלוחמה מדברית, היא חוליה נוספת בשרשרת. מהלך הקמת חטיבת הקומנדו אינו חריג בהשוואה למקרים אחרים בהיסטוריה הצבאית המודרנית. צבאות אוהבים להקים חטיבות מחץ של כוחות מובחרים למשימות מיוחדות, עוד מימי מלחמת העולם השנייה, ובכך צה"ל אינו יוצא דופן. אולם בפועל, למרות הרצון לרכז כוח מעולה למשימות מיוחדות, בניהולן של מלחמות העבר הצורך הצה"לי הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות "רגילות", לצד הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם, הביאו לכך שבמרבית המקרים כוחות אלו הופעלו בשיטה המסורתית והכבדה.

סיבה נוספת לחוסר ניצול המשאב הזה היא סוגיית החשש מפני האחריות הפיקודית בפעולות מסוג זה. רא"ל במיל' אהוד ברק (בעברו מפקד סיירת מטכ"ל) ציין בשעתו כי בעוד שמבצע התקפי רחב היקף, שעלול לגבות את חיי מאות חיילים, נתפס בציבור כחלק בלתי-נמנע מהלחימה, הרי שבמבצעים מיוחדים, גם בזמן מלחמה, מטיל הציבור את האחריות לנפגעים על הדרג שיזם את המבצע. החשש מכישלון לפיכך, מביא לביטולן של פעולות רבות. במלחמת לבנון הראשונה למשל, יועד גדוד מחטיבת מילואים מובחרת לנחות ממסוקים בכביש ביירות-דמשק, במטרה למנוע את נסיגת אש"ף לסוריה ולנתק את הבירה הלבנונית מכוחות סיוע. בפרוץ המלחמה בוטלה התכנית והחטיבה כולה נעה בשיירת רכבים בפקקים הארוכים ללבנון. אף שביצעה היטב את משימותיה, מימשה מעט מייעודה שהיה אמור לבוא לידי ביטוי בתכנון המוקדם. גם ב"צוק איתן" פעלו היחידות המובחרות בהתאם לתפיסה זו, כשלחמו בעזה כיחידות חי"ר רגילות. בהתאם לכך, מספר המבצעים המיוחדים שביצעו יחידות העילית של הצבא במערכה בעזה היה מצומצם.

אולם המערכה הבאה, בין שתתרחש בדרום או בצפון, מחייבת רציונל פעולה אחר. חזבאללה וחמאס מודעים היטב ליכולתו של צה"ל לחבר מערכי אש מדויקת ומודיעין עדכני לכדי מבצעי השמדת מטרות איכות מהירים ויעילים. לפיכך, ארסנל הנשק שברשותם יופעל בשיטת "הפעל או תאבד" (use it or lose it) כבר בתחילת המערכה. מכאן, שעל צה"ל להפעיל מהלך מתמרן בעומק, במטרה לפגוע במרכזי הכובד של היריב, להשיג אפקט תודעתי ולחייב את הארגון להתמודד עם צה"ל הן בחזית והן בעומק.

על החטיבה החדשה, שמפקדה הוא אל"מ דוד זיני, לעמוד בפני אתגרים מורכבים. ליבת האתגר שלפתחה תהיה ביכולת לאגד יחידות מובחרות שבייסודן אין להן מן המשותף ולכל אחת מהן ייעוד ויכולות, שאינם בהכרח קשורים לאחרות, לכדי אגד בעל תפיסת הפעלה אחודה ומשולבת. אם תצליח, תהווה החטיבה מכפיל כוח בקרב היבשתי. או אז יעמוד האתגר לפתחו של המטה הכללי, שיצטרך לדעת כיצד להפעיל אותה.

"קומנדו או לא קומנדו?"\ מאת גל פרל פינקל

השבוע הוקמה חטיבת הקומנדו החדשה, שתאגד בתוכה יחידות מובחרות שונות מאוד. האתגר של מפקדה, דוד זיני, הוא לאגד אותן לכדי כוח היודע לפעול במשולב. האתגר של המטכ"ל יהיה להפעיל אותה ביום פקודה.

לוחמי רימון בתרגיל, (צילום: דו"צ).

השבוע הוקמה חטיבת הקומנדו החדשה של צה"ל, כחלק מתר"ש "גדעון". החטיבה תאגד בתוכה את היחידות המובחרות מגלן, דובדבן, אגוז ורימון כמו גם מספר יחידות מובחרות במילואים ותהיה כפופה לעוצבת האש המובחרת. מפקדים בולטים במערך השדה, בסדיר ובמילואים, המליצו על הקמתה כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה, מתוך הנחה שאיחוד היחידות למסגרת אחת יביא להפעלה אפקטיבית יותר שלהן בלחימה כנגד ארגוני הטרור ההיברידיים בהם לחם צה"ל בעשור האחרון, בהם חמאס וחזבאללה. הדבר התעכב כתוצאה ממאבקי כוח שונים על כפיפות ושייכות, ונדרשה כאמור החלטת רמטכ"ל (שעשה את עיקר שירותו דווקא בצבא הגדול) שהפכה את הרעיון לעובדה. לדברי הרמטכ"ל, "חטיבת הקומנדו של צה"ל תשמש כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צבא ההגנה לישראל בעתיד." למרות זאת, יחידות העילית של הצבא נותרו מחוץ לחטיבה. לא בטוח שלא בצדק.

משה דיין (מימין) מתדרך את גדוד הקומנדו לפני הקרב על לוד, יולי 1948.

שורשי הקומנדו נטועים עמוק בצה"ל מימי "הנודדת" של יצחק שדה ופלגות הלילה המיוחדות שהוביל אורד וינגייט. נראה כי בהנחיית הרמטכ"ל איזנקוט, הבקי במיוחד בהיסטוריה, רואה החטיבה את שורשיה בגדוד הקומנדו ה-89 עליו פיקד משה דיין במלחמת העצמאות. בספרו "אבני דרך" (הוצאת עידנים, 1976) תיאר משה דיין כיצד קיבל כמפקד גדוד הקומנדו בקשה לתגבורת מצד אחד ממפקדי הפלוגות שלו, דב הבלונדיני, שלחם במנותק מן הגדוד בכפר דיר-טריף. דיין שלחם אותה שעה בלוד נבצר מלסייע, אך שאל את המ"פ בקשר, "קומנדו או לא קומנדו?" רוצה לומר, האם הם פלוגה בגדוד הקומנדו היודעת לפעול לבדה ולנצח או לא. "קומנדו!" ענה דב, "נצא להתקפה!" ואכן, היעד נכבש. בהמשך ישיר לכך פעלו היחידות שמאגדת החטיבה כאוטונומיות קטנות בתוך הצבא הגדול המתמחות בלחימה בכוחות קטנים. אגוז ומגלן בלחימה בלבנון, דובדבן בלחימה בטרור הפלסטיני בשטחים. יחידת רימון, שקמה בחטיבת גבעתי, ומתמחה בלוחמה מדברית היא חוליה נוספת בשרשרת.

תג חטיבת הקומנדו החדשה.

צבאות אוהבים להקים חטיבות מחץ של כוחות מובחרים למשימות מיוחדות, עוד ימי מלחמת העולם השנייה וצה"ל אינו יוצא דופן. אולם למרות הרצון לרכז כוח מעולה למשימות מיוחדות, הרי שבמלחמה הצורך הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות "רגילות". הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם (דוגמת הפשיטה בבעל-בק ב-2006), הביאו גם הם לכך שבמרבית המקרים כוחות אלו מופעלים בשיטה המסורתית והכבדה, "דוך-אנ-דוך". סיבה נוספת היא שאלת האחריות הפיקודית, כפי שתיאר זאת פעם אהוד ברק, שמכיר את הנושא כמי שהיה ראש ממשלה ורמטכ"ל כמו גם מפקד "היחידה". לדבריו, מבצע התקפי רחב היקף, שעלול לגבות את חיי מאות חיילים, נתפס כחלק בלתי-נמנע מהלחימה. מנגד, במבצעים מיוחדים, גם בזמן מלחמה, האחריות הברורה לנפגעים היא על הדרג שיזם את המבצע.

במלחמת לבנון הראשונה למשל, יועד גדוד מחטיבת מילואים מובחרת לנחות ממסוקים בכביש ביירות-דמשק, במטרה למנוע את נסיגת אש"ף לסוריה ולנתק את הבירה הלבנונית מכוחות סיוע. בפרוץ המלחמה בוטלה התכנית והחטיבה כולה נעה בשיירת רכבים בפקקים הארוכים ללבנון. אף שלחמה היטב מימשה מעט ממה שתוכנן. גם ב"צוק איתן" פעלו היחידות המובחרות, ובהן גם אגוז, דובדבן ורימון, בהתאם לתפיסה זו ונכנסו דרך הגדר לעבר עזה, כאילו היו אחרון גדודי החי"ר. ככלל, היו במלחמה בעזה מעט מבצעים מיוחדים. המבצע היחיד שנחשף היה פשיטת שייטת 13 בחוף סודנייה למניעת שיגור רקטות ממתחם מסוים. המבצע, שבמהלכו נפצעו ארבעה לוחמים ונהרגו 15 מחבלים, נחשב מוצלח. 

מפקד חטיבת הקומנדו, אל"מ דוד זיני, בטקס ההקמה בגלבוע.

על החטיבה החדשה עתיד לפקד אל"מ דוד זיני, יוצא סיירת מטכ"ל, שעשה את מרבית שירותו בחטיבת גולני ופיקד בין היתר על גדוד 51 ויחידת אגוז. זיני נחשב במשך השנים לקצין נחוש וקשוח, שהצטיין במיוחד בלחימה ברצועת עזה. האתגר שיעמוד לפתחו מורכב במיוחד. מדובר בארבע יחידות שונות מאוד. צבע הכומתה, המורשת והשיוך החטיבתי הם הבדלים בטלים בשישים. ליבת האתגר תהיה ביכולת לאגד יחידות מובחרות שאין להן מן המשותף ולכל אחת מהן ייעוד ויכולות, שאינם בהכרח קשורים לאחרות, לכדי אגד בעל תפיסת הפעלה אחודה ומשולבת. אם יצליח תהווה החטיבה מכפיל כוח בקרב היבשתי. אז יעמוד האתגר לפתח המטה הכללי שיצטרך להפעיל אותה.

בכל היחידות בכל המבצעים | מאת גל פרל פינקל

ספרו של מוקי בצר, שהוצאתו לאור התעכבה זמן רב, הוא עדותו מרתקת של אחד הלוחמים הנועזים ביותר בצה"ל ששירת בכל היחידות ובכל המבצעים. 

בספר "לוחם חשאי" מתאר משה "מוקי" בצר (הוצאת כתר, 2015) את חווית שירותו ביחידות המובחרות ביותר של צה"ל. בצר, אל"מ במיל', הוא אחד מאלו שיכולים באמת לומר ששירתו בקצה שפיץ חוד החנית ולקח חלק בכל המלחמות והמבצעים המיוחדים של התקופה. בספרו מציג בצר בלשונו הוא את גרסתו המלאה לאירועים (בשפה קולחת ותיאור הקופץ מתוך הדפים) ומספק הצצה מרתקת להוויי היחידות המיוחדות והתפתחותן. כבן למשפחת בצר-שטורמן מנהלל, ספג המחבר ציונות "דרך הרגליים". אביו נחמן, איש פלוגות הלילה של וינגייט בעברו, לחם במלחמת העצמאות כמפקד בגדוד הקומנדו 89, עליו פיקד משה דיין, וכמפקד פלוגה. בראשית הספר מתאר בצר את מבחני האומץ שערך לו אביו (כאילו מבלי משים) באופן דומה לאלו שתיארו בשעתו יגאל אלון ורפול.

לכראמה ובחזרה

כריכת הספר "לוחם חשאי" , (מקור: סימניה).

בנובמבר 64' התגייס בצר לצה"ל והתנדב לסיירת צנחנים. "הטירונות נמשכה כארבעה חודשים. אחר כך עברנו אימוני צניחה וקורס מ"כים, ובסיום מסלול של כ-15 חודשים ענדו לנו על החזה – בטקס צנוע אך מרגש מאוד – את סיכת הסיירת, משאת נפשנו ומקור גאוותנו" (עמוד 35). לאחר קורס קצינים שירת בצר, בשל ויכוח עם רפול, מח"ט הצנחנים דאז, על משך הקבע (בצר לא צפה אז כי ישתחרר כאל"מ מן הצבא), כמפקד מחלקה בסיירת שקד. בפעולת כראמה כנגד מחבלי הפת"ח בירדן כבר שימש כסגנו של מפקד סיירת צנחנים, מתן וילנאי, ונפצע קשה.

בצר שירת גם כאחד ממאבטחי המטוסים של השב"כ שהוכשרו בידי מדריך הירי דייב בקרמן, אשר מיסד את תחום הדרכת האבטחה בשירות. בצר שימש בתפקיד זמן מה אולם האתגר שבעשייה הצבאית משכו שנית אל הצבא, הפעם כמפקד פלוגה בסיירת אגוז. בשל חששו כי הפציעה בכראמה תשפיע על תפקודו בלחימה מיהר לקחת חלק בפשיטה המורכבת שביצעה הסיירת כנגד מפקדת מחבלים שבעיירה אל-ח'יאם. שבסופה "ציינתי לעצמי בסיפוק רב שעמדתי במבחני האישי. טראומת הפציעה בכראמה לא מנעה ממני לבצע את מה שנדרש ממני כלוחם" (עמוד 113).

הנועזים בעורף האויב

כריכת הספר "מכתבי יוני", ועליה תמונתו של סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג באנטבה, (מקור: סימניה).

כחלק מה"רומן" הישראלי-אוגנדי היה בצר בין אלו שאימנו את יחידת הצנחנים של הרודן אידי אמין. מתיאורי אפריקה עובר בצר לעיקר הספר – שירותו בסיירת מטכ"ל. מפקד היחידה דאז, אהוד ברק, וסגנו יונתן "יוני" נתניהו (שלימים נהרג כמפקד היחידה באנטבה) גייסו את בצר כמפקד פלגת האימונים. בצר מציין שנתניהו "עשה את שירותו הסדיר בגדוד הצנחנים, במקביל לשירותי בסיירת הצנחנים. היינו באותו הזמן בבית הספר לקצינים במחנה סירקין, כשקורס קציני החי"ר שלו מקדים את שלי בשלושה חודשים. הכרנו איש את רעהו, אבל מעולם לא הזדמן לנו לעבוד יחד. עכשיו הוא היה סגנו של אהוד, ואני למעשה החלפתי אותו בתפקיד מפקד הפלגה. סיפרו עליו שהוא לוחם אמיץ ונלהב, ושתמיד נמצא באמתחתו ספר קריאה" (עמוד 129). השניים, כך עולה מן הספר, היו לחברים קרובים.

בצר לקח חלק בכמה מן המבצעים היותר מפורסמים של היחידה והוא מתאר אותם בפירוט רב. כך למשל, מחדש בצר כי למעשה תוכנן מבצע "אביב נעורים" במטרה לחטוף את בכירי ארגון" ספטמבר השחור". על החוליה שבפיקוד בצר לתקוף את דירתו של מוחמד יוסוף נג'אר, ראש ארגון "ספטמבר השחור". בצר ואנשיו פרצו לדירה כש"לפתע נפתחה דלת חדר השינה. הפרצוף המוכר, שאת תמונתו נשאתי בכיס החולצה בשלושת השבועות האחרונים, הביט בי עתה בגודל טבעי. כיוונתי אליו את הנשק, אך נג'אר הגיב מהר וטרק את הדלת. צרורות עוזי ארוכים שלי ושל צביקה ריססו וניקבו את דלת חדר השינה לפני שיספיק לשים יד על נשקו. רצתי קדימה ופרצתי בבעיטה את הדלת המחוררת. האיש האחראי לטבח במינכן היה מוטל מת על הרצפה" (עמוד 162).

אחד הגילויים החדשים בספר הוא אודות מעורבות היחידה במבצע הכושל לשבות את מנהיג המחבלים ג'ורג' חבש. מטוס נוסעים, שעל-פי המודיעין חבש היה בין נוסעיו, יורט והונחת ברמת-דוד וכוח מן היחידה, בפיקוד בצר וגיורא זורע, השתלט על המטוס רק בכדי לגלות כי חבש הזהיר בחר להישאר בבגדד ולא לעלות לטיסה. במלחמת יום הכיפורים לחם בצר, כמפקד פלוגה ביחידה, תחת פיקוד יוני נתניהו ברמת הגולן. הכוח פעל ככוח חי"ר מובחר (פלוגת סיור לכל היותר ולא יחידת העילית של צה"ל) וניהל מרדפים אחר כוחות הקומנדו הסורי. לאחר מכן פיקד בצר על כוח מן היחידה בחזית הדרום ולחם בג'בל עתקה ובגזרת איסמעיליה. כלקח ממלחמת יום הכיפורים יזם בצר את הקמת יחידת הקומנדו שלדג. בצר הקים את היחידה תחילה במתכונת של גדוד המילואים בסיירת מטכ"ל. מרתק לקרוא כיצד הבין בצר את הפוליטיקה הפנימית בצה"ל וקידם אט-אט את רעיונותיו החל בהקמת היחידה כגוף מילואים, עבור בהפיכתה לסדירה ועצמאית וכלה בהעברתה לחיל האוויר. במקביל מתאר בר את התמודדות צה"ל עם פיגועי המיקוח הראשונים של אותם ימים ובהם קרית שמונה, מעלות ובית שאן.

מבצע חייו

בצר (מימין) והמרצדס המפורסמת על מטוס הרקולס של חיל האוויר, (צילום: לע"מ).

מבצע אנטבה נתפס על-ידי בצר, במידה רבה של צדק, כתמצית הציונות. בצר היה חבר בצוות מצומצם ששקד על תכנון המבצע ואילו מפקד היחידה, נתניהו, שהה בסיני בהכנות לפעולה אחרת. עקרון הפתעה היה הקו המנחה, שכן אם הכוחות לא יצליחו להפתיע את הנחבלים והשומרים האוגנדים לפעולה אין סיכוי מלכתחילה. בשל כך הציע בצר להגיע בזהות מושאלת כשהלוחמים כולם מחופשים לחיילים אוגנדיים ונוסעים בשייר המורכבת מכונית מרצדס (שתדמה למכוניתו של הרודן האוגנדי אידי אמין) ומשני ג'יפים מסוג לנדרובר. אם תחבולה תעבוד תוכל השיירה לנסוע מהמטוס ועד לדלתות הטרמינל הישן בו הוחזקו בני הערובה. שלושה ימים לערך בטרם המבצע, שב נתניהו ליחידה, השתתף במודלים ושיפר את תכנית הפריצה לטרמינל, שהוגדרה בדיעבד על-ידי ההיסטוריון אביגדור שחן כיוצאת מן הכלל באיכותה.

לאחר הנחיתה באנטבה האיצה שיירת הרכבים לעבר היעד. בדרך נתקל הכוח בשני זקיפים אוגנדים. נתניהו התעקש לחסלם בניגוד לדעת בצר, שהיה כאמור, מוצב קודם לכן באוגנדה (וטען שזו תרגולת סטנדרטית). אך בעוד נתניהו וגיורא זוסמן ירו בשומרים עם אקדחים עם משתיקי קול, ירו מי מחיילי הכוח באוגנדים באקדח ובהמשך ברובה לא מושתקים. עקרון ההפתעה נשמט כתוצאה מהירי והלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מן הטרמינל. בניגוד לתכנית, לפיה כל מפקד חוליה רץ לפתח שלו ללא תלות בחוליה אחרת, רצו כל החוליות יחדיו אחרי בצר. שניות מספר לאחר מכן נפגע נתניהו מירי ממגדל הפיקוח ונפצע קשה.

בצר, שירה במהלך ריצתו ופגע בחייל אוגנדי, האט במטרה להחליף מחסנית. בשל כך הקדימו אותו אחד הלוחמים, אמיר עופר, ואחריו מפקד הצוות שלו, אמנון פלד, והיו לראשונים בכוח הפריצה שנכנסו לאולם בו שהו החטופים. מיד ברגע הכניסה הרגו השניים שלושה מחבלים. בצר הגיע עשירית שניה לאחר מכן, וירה גם הוא במחבלים הגרמנים שבהם פגעו פלד ועופר. שאר החוליות רצו לפתחים האחרים. לאחר ירי זה, כתב, השתררה אווירה מתוחה כמו במערבון. "בעוד המגפון ממשיך לצווח את ההוראות "לשכב ולא לזוז!", זינק לפתע מתוך הקהל מחבל חמוש משמאלי, במרחק של כ-15 מטרים ממני, והניף את נשקו לעברנו. עמוס ואני הקדמנו אותו. ירינו בו בבת אחת, כל אחד כדור אחד. הוא עף לאחור וצנח על הרצפה, חסר רוח חיים" (עמוד 333). לאור פציעתו של נתניהו לקח בצר לקח פיקוד על כוח ההשתלטות וביחד עם מפקד המבצע, שומרון, תיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי.

הספר שכתב עדו נתניהו כנגד גרסת בצר, (מקור: סימניה).

לאורך השנים ניהלו משפחת נתניהו ובצר מעין דו-קרב ארוך על התודעה הישראלית שכן בניסיונם הראוי להנציח את זכר יקירם שנפל הופחת ועומעם חלקו של בצר (כמו גם חלקם של מפקדים נוספים) בהצלחה. לא ברור מדוע כך קרה שהרי יש מספיק תהילה לכולם. בספרו, "סיירת מטכ"ל באנטבה", אף טרח עדו נתניהו וביטל אחת לאחת את טענות בצר כי יש לו חלק בהצלחת מבצע אנטבה. זאת, למרות שרוב המשתתפים במבצע מסכימים כי בצר תרם לו תרומה עצומה. בספרו נראה כי בצר נזהר מאוד בכבוד חברו הקרוב שנהרג, אינו מערער על מנהיגותו ואומץ לבו או מאשים אותו בדבר (ואף מבין את שיקוליו לפתיחה באש על הזקיף האוגנדי) ומקפיד להבהיר כי העריך ואהב אותו מאוד.

 אתה צריך יחידה חדשה

לאחר המבצע הקדיש בצר את כל מרצו להפיכת היחידה החדשה שלו למבצעית. בצר אינו מספר בספרו מהו הייעוד המבצעי של היחידה, זולת ביצוע פעולות מיוחדות במלחמה, אולם ראיונות עם בוגרי היחידה מאותן שנים (ובהם האלוף טל רוסו, בוגר הגיוס הראשון לשלדג) ומפקדיה חושפים כי היחידה הצליחה עד מהרה לבסס את עצמה כקבלנית מובילה של מבצעים מיוחדים גם בשגרה. בהדרגה גם הפכה לייצואנית של קצינים בכירים מקרב מפקדיה ובוגריה (אייל אייזנברג, מיקי אדלשטיין, מוני כץ ורוני נומה אם להזכיר כמה).

בעקבות מלחמת לבנון הראשונה יזם את הקמת הגוף למבצעים מיוחדים, שלימים הפך למפקדת העומק. הרמטכ"ל בני גנץ, שהגיע לשלדג מהצנחנים ושימש כסמג"ד (ולימים גם כמפקד היחידה) מעיד בספר כי חש התרגשות ומבוכה בכל פעם שפגש בבצר (אז אגדה צה"לית מהלכת), שפיקד אז על גוף המטה שמעל היחידה. "החזון שרקמת בהקמת שלדג כיחידה מיוחדת למשימות חיל האוויר וצה"ל הפך למציאות יציבה ופעילה הבנויה על יצירתיות, משימתיות, רעות, מוטיבציה, בשמים וצניעות. על יסודות אלה הקמת ובנית את היחידה," (עמוד 361) כתב גנץ לבצר לאחר שסיים את תפקידו כרמטכ"ל.

סמל מכינת "מנשרים קלו".

בצר השתחרר מצה"ל כאל"מ בעיקר משום משעולם לא תכנן להגיע לדרגת גנרל. הוא התנדב לכוחות המיוחדים "כדי לחוש את כלוחם את דופק החיים של המדינה. החיים ביחידה מיוחדת בנויים סביב מבצעים מודיעיניים או התקפיים, ותמיד בתגובה לאירוע שהתרחש. אהבתי את התחושה הזו" (עמוד 167). לאחר ששחרורו עסק בהקמת יישובים בגליל (תמרת ונווה זיו) והקים ב-2005 את המכינה הקדם-צבאית "מנשרים קלו" לפיתוח מנהיגות צעירה. כמי שמאמין בחינוך ורואה את המפתח לעתידה של המדינה בבני הנוער הוא עומד בראשה לצד הד"ר יוסי לשם. זהו אולי המרשים שבמפעליו של הלוחם הזה, אף שהוא אינו חשאי ואינו מתבצע בעורף האויב.

המורדים – גרסת גולני | מאת גל פרל פינקל

המרד האחרון בגולני מוכיח שבחטיבה החומה המרד הוא חלק מהאווירה. מינוי המפקד החדש עשויה להיות סנונית המבשרת שינוי

לוחמי גולני בתרגיל (צילום: דו"צ).

חטיבת גולני היא החטיבה הוותיקה בצה"ל ולה מורשת קרב מרשימה. לא ברור אם כן, מדוע חייליה מרגישים שפריקת עול ומשמעת היא מעלה שיש לעודד. לא עוברת שנה בלי מרד. זה מתחיל ביחסי ותיקים צעירים ("טחינת צעירות") וגם, כמו תמיד, בגומיות שבנעלים. חמור מכך, העובדה שהחיילים מרגישים שרק באמצעות מרד הם ישיגו משהו לא מחמיאה למפקדים.

בשבוע שעבר נטשו 14 לוחמים מחטיבת גולני מוצב ברמת הגולן. זאת במחאה על כך שמפקד הפלוגה הרובאית בה שירתו בגדוד 51 בחר להדיח את חברם למחלקה מתפקידי לחימה, על רקע עברות משמעת רבות. לאחר מספר שעות שבו הלוחמים למוצב, שם טופל האירוע על ידי החטיבה. אולם המרד האחרון אינו עומד לבדו. בחינה של 20 השנים האחרונות מלמדת על בעיית משמעת עקבית, כמעט אינטגרלית בחטיבה.

אירועי משמעת בולטים:

• 1997: 48 חיילים מן הפלוגה המסייעת בגדוד 12 נשפטו ונשלחו לכלא על ידי המח"ט דאז, גדי איזנקוט, לאחר שסירבו להישמע למ"פ, אורן כהן, בטענה כי פגע בזכויות הוותיקים בפלוגה. איזנקוט, שהכיר את הלך הרוח של רובאי החטיבה עוד מן הימים בהם היה מ"מ, לא נענה לפניות הורי החיילים ולאחר המאסר, הדיח את הלוחמים מן החטיבה.
• 1999: פירוק פלוגה ותיקה בגדוד 51 של גולני בגין מרד שנגע למאבקי לוחמים ותיקים-צעירים בפלוגה.
• 2003: המח"ט, משה "צ'יקו" תמיר, הורה על פירוק הפלוגה הרובאית הוותיקה בגדוד 13 שכונתה "שליחי השטן" לאחר שורת סירובי פקודה (החיילים, כאילו היו אוהדי כדורגל, זרקו רימוני עשן על משרדי המג"ד והמ"פ). גם כאן זכויות הוותיקים היוו את סלע המחלוקת.
• 2006: נשפטו 6 לוחמים מן החטיבה על שנטשו מוצב בגבול לבנון במחאה על ביטול הטבות ללוחמים וותיקים.
• 2007: ברחו עשרות חיילים מגדוד 51 מאימון בצאלים בטענה כי המג"ד, דוד זיני, פגע בהטבות ללוחמים הוותיקים.
• 2013: נשלחו 13 לוחמים מן החטיבה ל-20 ימי מחבוש לאחר שסירבו לאבטח בסיס ברמת הגולן.

מרד זה בריאות

חיילי גולני לאחר כיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים (צילום: זאב ספקטור, לע"מ).

נראה כי בגולני, כמו בגולני, המרד הוא חלק מהאווירה. אחד ממפקדיה אף אמר בשעתו כי "כל מרד הוא בריאות לחטיבה." בשנות ה-70' נדרש מפקד רובאית ג' בגדוד 51, שמריהו ויניק (שנהרג כמפקד סיירת גולני במלחמת יום הכיפורים), ליידות אבנים על אוהלי מחלקות החיילים שסירבו להתייצב למסדר הבוקר. השיטה הוכחה את עצמה והחיילים התייצבו.

כבר שנים ארוכות שהחטיבה מככבת בצמרת טבלת המשמעת הצה"לית, ולא לטובה. במבט מן הצד נראה שלוחמים ותיקים בחטיבה מתנהגים, כמו במערכון הישן של הגשש, כמי שמאיימים לשרוף את המועדון אם לא תתקבל דרישתם למועדון חדש, אותו יוכלו לשרוף. חלקם אף טיפחו אתוס על-פיו גולנצ'יק טוב הוא כזה שישב בכלא. נראה כי חלק מן הפיקוד הזוטר בחטיבה – ממפקד כיתה ועד פלוגה – השלימו תפקיד בהצלחה רק משום שבחרו להתעלם מנורמות פסולות ביחידות עליהן פיקדו וחלק נתקלו במרד רק משום שבחרו להתעמת עם אתגר זה.

לוחם גולני בתרגיל ברמת הגולן (צילום: דו"צ).

אבל בגולני כמו בגולני, אין רע בלי טוב. לצד בעיות המשמעת בלטה החטיבה לאורך השנים בשדה הקרב, בין היתר בזכות אותם לוחמים שהפגינו את "הקשיחות וההתקפיות שטבועות עמוק בחטיבה", כהגדרת אחד ממפקדיה. בקרב החרמון בלט בני מסס, שהודח בטרם המלחמה לפלוגת המפקדה משום שהיה "עושה הצרות מספר 1" של הגדוד, כמא"גיסט מצטיין וזכה לפרסום בתארו את החרמון כ"עיניים של המדינה". בקרב בינת' ג'בייל היה זה שירן אמסילי שהצטיין כמקלען ואף זכה בצל"ש הרמטכ"ל ולאחר מכן לקח חלק במרד ונטש בסיס. אבל השילוב הזה הביא לכך שהחטיבה נדרשה לשלם מחיר יקר במעבר משגרה פרועה ללחימה שהתבטא בהרוגים ופצועים. כך היה בקרבות החרמון, בחומת מגן, במלחמת לבנון השנייה ובשנה שעברה בעזה. 

מובילי הטבלה

לוחמי חטיבת גולני בתרגיל מוסק (צילום: דו"צ).

לא שלא היו מרידות ביחידות אחרות. בשנות השהייה בלבנון התרחש מרד בפלוגה המסייעת בגדוד 202 ולוחמי מחזור אוגוסט 2000 בפלוגה המסייעת שבגדוד 890 נטשו מוצב בעיצומה של הלחימה באינתיפאדה השנייה. כולם, אגב, הודחו לאחר מכן מתפקידי לחימה. בשנת 2013 מרדו לוחמים מגדוד שקד בגבעתי לאחר ש"אולצו" לבצע מטלות שבדרך כלל הוטלו על לוחמים צעירים בפלוגה.

תא"ל גל הירש, אשר כמפקד יחידת שלדג נדרש להתמודד עם מרד בקרב אנשי המילואים ביחידה.

גם יחידות עילית אינן חסינות מבעיות משמעת. בעת שפיקד על יחידת שלדג התמודד גל הירש עם מחאת אנשי מילואים ביחידה שגבלה במרד, בשל שינויים שביצע ביחידה וסגנון הפיקוד שלו. הירש זכה לגיבוי והיחידה בפיקודו זכתה להישגים ובהם צל"ש הרמטכ"ל במבצע "ענבי זעם". בשנת 1999 פרץ מרד בימ"מ כנגד מפקד היחידה דאז, חגי פלג (פדידה). בתורו הגיב פלג (שכסמח"ט גולני היה בין אלו שטיפלו במרד בגדוד 12) בחדות והדיח את כלל המעורבים מן היחידה. כך שזה לא קורה רק בגולני, אבל זה קורה בעיקר בגולני.

הבולדוג, קמיע חיל הנחתים האמריקני.

אף שכבר נכתב כאן בעבר אודות הדמיון של החטיבה לחיל הנחתים האמריקני בכל האמור בתוקפנות, גאוות היחידה וביכולת לתפקד היטב במצבים קשים, הרי שבתחום המשמעת לא יכלו להיות יחידות שונות יותר. הנחתים מקדשים את המשמעת, מחנכים לשמירה קפדנית עליה (עד כדי פגיעה בעצמאות המחשבה) ומענישים על כל הפרה שלה בחומרה רבה. הדבר קשור קשר הדוק להיותם צבא מקצועי (שם, בניגוד לצה"ל, לא משרתים "ילדים" אלא חיילים שבחרו בכך). ובכל זאת אי אפשר שלא לתהות כיצד האמריקנים השכילו לשמר את התוקפנות של הבולדוג עם משמעת קפדנית ואילו בצה"ל נותרו עם חטיבה שעליה אמר פעם אלוף כי יש להחזיקה ב"אחסנה יבשה".

דרוש מפקד לבדק בית

מינוי אל"מ ש' למפקד החטיבה עשוי להוות צעד ראשון בכיוון הנכון. בניגוד לרבים מקודמיו בתפקיד (מאז אורי שגיא ב-76') שצמחו כמעט כולם בגולני, ש' לא גדל בחטיבה. הוא שירת בסיירת מטכ"ל בכל התפקידים מלוחם ועד למפקד היחידה, זולת גיחה אחת החוצה כמפקד אגוז, שם זכה בהיכרות (גם אם חטופה) עם חטיבת האם. לכאורה יש משהו תמוה במינוי מפקד מחוץ לחטיבה, שכן יחידה נמדדת גם ביכולתה לגדל את מפקדיה בעצמה. אזי מדוע לבחור בקצין שאינו מכיר את החטיבה וחיל הרגלים "דרך הרגליים"?

מח"ט גבעתי, ירון פינקלמן, יוצא הצנחנים, הובא מחוץ לחטיבה במטרה "לעשות סדר" (צילום: דו"צ).

לאחר המלחמה בקיץ שעבר החליט הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, למנות לחטיבה האחות, גבעתי, מח"ט שצמח מחוץ לחטיבה – בצנחנים – במטרה להשליט סדר לאחר שורת תקלות ובעיות שהתגלו בחטיבה (בין שב"יום שישי השחור ברפיח" ובין שבגדוד שבפיקוד חג'בי). שורת האירועים הבעייתית שהתרחשו בשנים האחרונות בגולני, כמו גם חלק מן ה"ברדק" ששרר בחטיבה במהלך "צוק איתן" בקרב בשג'עייה, גם אם לצד גילויי אומץ רב, שמים אותה בנקודה דומה. 

אמת, השירות ביחידת עילית שונה מאוד מן הפיקוד על חטיבת החי"ר הגדולה, על אלפי לוחמיה ולא פחות חשוב מכך על אופיה הייחודי. יתרה מזאת, בגולני, כמו בגולני, לא אהבו אף פעם מפקדים עם כומתה אדומה, ושמחו מאוד שהמח"ט האחרון עם כומתה כזו היה אורי שמחוני יוצא הצנחנים (גם הוא מפקד אגוז) שפיקד עליה ב-74'. אבל כבר היו תקדימים (בגולני מסורת זה חשוב) – ארז צוקרמן, יוצא הקומנדו הימי שהקים את יחידת אגוז.

קצין שכזה לא יהיה שבוי בתבניות ולא יהיה כבול למסורת גולני עד כדי חוסר יכולת לעשות שינוי ולאמץ, לצד שימור הלוחמנות והמקצועיות שטבועות עמוק בחטיבה, גם קוד משמעת נוקשה יותר כפי שקיים בחיל הנחתים. נוכח מצבה של החטיבה מסתמן כי כוונת הרמטכ"ל היא לפתור את בעיית המשמעת בחטיבה בה שירת ופיקד. ש', שפיקד בהצטיינות על היחידה במלחמה האחרונה עשוי להיות התשובה.