כוננות ספיגה \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

פעולות הסיכול של ישראל בדרום ובצפון, רגע לפני החורף, מכניסות את צה"ל לכוננות ספיגה, כשבמקביל הסיבוב שעשה השר בנט על צה"ל מגביר את המתיחות ומלמד שהשר ממשיך לחשוב כמו מ"פ ולא כמו חבר קבינט.

"מלחמות כבר לא קורות בחורף" כמאמר הקלישאה, אבל הנה, רגע לפני שהחורף הגיע, עלה סף המתיחות באזור, הן בצפון והן בדרום. ביום שני השמיד צה"ל מנהרת חדירה אשר חדרה לשטח ישראל מאזור חאן-יונס. בתקיפה נהרגו, ככל הנראה, כ-14 פעילי ארגון הג'יהאד האסלאמי וחמאס, בהם מח"ט גזרה וסגנו. לאחר מכן הודיע דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, כי מטרת המבצע היתה מנהרת החדירה ולא מחבלי הג'יהאד האיסלאמי שנהרגו. המסר שניסה מנליס, בעברו קצין המודיעין של סיירת צנחנים בלבנון ובהמשך קמ"ן אוגדת עזה במבצע עמוד ענן, להעביר לחמאס היה ברור. פניה של ישראל אינם להסלמה. המנהרה היתה בבחינת פרובוקציה והפרה של הפסקת האש מאז "צוק איתן". אלו שחפרו אותה התחייבו בראשם. לאחר הריסתה עברה האחריות להמשך הרגיעה לפלסטינים. ישראל מצדה, תנצור את האש. בהמשך לכך הזהיר הרמטכ"ל איזנקוט, לאחר הערכת מצב באוגדת עזה, כי "כל תגובה או פגיעה בריבונות הישראלית תענה בנחישות ובאופן נחרץ וברור"אף שנוכח הפיוס בינו לבין הרשות הפלסטינית אין לחמאס כעת אינטרס בעימות עם ישראל, הרי שהג'יהאד האסלאמי עשוי לנסות להגיב, בין שבירי רקטות, בין שבפיגוע על גדר המערכת ברצועה, ובין שבאמצעות תאי הטרור של הארגון ביהודה ושומרון.

תא"ל מנליס, שידר מסר ברור לחמאס כי פני ישראל אינם להסלמה אך לא התנצל, (מקור: ויקיפדיה).

ביום רביעי בלילה (על-פי פרסומים זרים) תקף צה"ל מחסן נשק של חזבאללה בלב סוריה. הסורים, לפי הדיווחים, ירו טילי נ"מ לעבר מטוסי חיל האוויר ששהו בשמי לבנון. לאחר ירי נ"מ שבוצע על מטוסי חיל האוויר בסוריה בחודש שעבר, נקבעה מדיניות על-פיה ירי נ"מ סורי על מטוסי צה"ל לא יוותר בלא תגובה. בהמשך לכך חיל האוויר אכן תקף והשמיד מכ"ם של סוללה סורית שירתה לעברו, אולם עד כה לא דווח על פעולת תגמול דומה. הסורים מצדם גם פנו לאו"ם בכדי להזהיר שהמשך תקיפות ישראליות בשטחם יביא להסלמה. תקיפה זו מצטרפת לשורה ארוכה של תקיפות שביצעה ישראל מתחת לרדאר, במטרה למנוע התעצמות של חזבאללה וגורמים נוספים בצפון. אף ששיטת פעולה זו, המכונה בצה"ל המערכה שבין המערכות, מאפשרת לישראל לפעול במרחב ההכחשה, הרי שאף שהיא "מנמיכה את גובה הלהבה" היא יוצרת צבר לא מבוטל של "חומרי בערה". בסוף יגיע פיצוץ. בעקבות התקפת ארגון ג'בהת א-נוסרה על הכפר הדרוזי חד'ר שברמת הגולן הסורית, 3 ק"מ מהגבול עם ישראל, הבוקר (שישי) שיגר דובר צה"ל מסר לפיו הצבא "ערוך ומוכן לסייע לתושבי הכפר וימנע פגיעה או כיבוש של הכפר מתוך מחויבות לאוכלוסייה הדרוזית". גם התערבות זו בנעשה בסוריה ודאי אינה תורמת להרגעת המתיחות. בשתי הגזרות הצבא מגביר את המוכנות ואיתה מושג מימי השהייה בלבנון, "כוננות ספיגה".

עלה לו לראש

מתוך דף הפייסבוק של השר בנט, (מקור: פייסבוק).

בעקבות הבהרת דובר צה"ל שמטרת הפעולה ברצועה לא היתה פגיעה בפעיל ג'יהאד איסלאמי כזה או אחר, אלא מנהרת החדירה, בחר שר החינוך וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני נפתלי בנט, כפי שעשה גם בעבר, לעוות את המסרים של דובר צה"ל ולטעון כאילו הצבא התנצל על מות המחבלים. בנט "עשה סיבוב" על צה"ל ועל שרי הממשלה שנהגו הפעם באחריות ונמנעו מהתבטאויות מתלהמות. בשורה של ראיונות בתקשורת, פוסטים בפייסבוק וציוצים בטוויטר הדגיש בנט את המסר שאין להתנצל על הרג מחבלים. "בשונה משרים מסוימים", אמר בנט, "שרק מאיימים יומם ולילה ולא נגעו, ולא חצו קו ולא החזיקו רובה פיקדתי על פעולות רבות, בהן חיסול מחבלי חזבאללה בלבנון בצורה מאוד מוצלחת". בנט אכן שירת בסיירת מטכ"ל ונחשב למפקד פלגה נועז ומצטיין ביחידת מגלן. בפוסט בפייסבוק התגאה (בצדק) בתמונת בקבוק שמפניה שקיבל מאלוף פיקוד הצפון יצחק מרדכי, מנהג ישן ומוכר בפיקוד, בעבור חיסול חוליית מחבלים בלבנון. עוד ציין בנט בראיון כי ניסו לסתום לו את הפה גם בצוק איתן וזה כמעט עלה בחיי אדם. בנט אכן היה האיש שהעלה לראשונה את סוגיית המנהרות ב"צוק איתן". אולם בדיוני הקבינט התנהל בנט באופן שהזכיר יותר את המ"פ שהיה, בבקיאות והנחישות שגילה, מאשר שר בכיר בממשלה המבין את מגבלות הכוח. יתכן וההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתה בציבור מאיום טקטי לכדי איום קיומי. אף שמבחינה אסטרטגית מוטב יהיה לאפשר לג'יהאד האסלאמי "לרדת מהעץ", בחר בנט בפעולה שאולי תניב לו רווח פוליטי כשהוא מאגף מימין את הממשלה, אבל עשויה לגרות את הארגון לתגובה.

בספר "לוויית לבן" (הוצאת גלורי, 2007) שיתף האלוף (מיל') אורי שמחוני את הקוראים בתחנות חייו, בדעותיו ובמפגשיו עם דמויות מפתח בתולדות המדינה. שמחוני, קצין צנחנים שפיקד על סיירת אגוז בלחימה בפתחלנד בראשית שנות השבעים, ציין בספר כי ממש כפי שאירע מאוחר יותר לבנט עת שימש כמ"מ ומ"פ, נהג אלוף פיקוד הצפון דאז, מוטה גור, "להעניק לאגוז בקבוק שמפניה זולה עבור כל מחבל שהרגנו. קיבלנו יותר מ-70 כאלה תחת פיקודי. לא פתחנו אף אחד. אי אפשר היה לשתות את זה, היה לזה טעם של שתן" (עמוד 140). נראה שהפעם השתן עלה למישהו לראש…

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.11.2017)

מודעות פרסומת

תרגילי צה"ל בכרתים וקפריסין \ מאת גבי סיבוני וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחרונה השלים צה”ל תרגיל צבאי, שהתקיים באי קפריסין ובו השתתפו כ-500 לוחמים מחטיבת הקומנדו וטייסות מסוקים. לתרגיל קדם גם תרגיל דומה (קטן יותר בהיקפו) שקיימה החטיבה בכרתים. תרגילים אלו מסמנים את השת”פ המתהדק של ישראל עם יוון וקפריסין כמשקל נגד לטורקיה, אבל גם מצביעים על הבנה נוספת בדבר הצורך בחיזוק מרכיב התמרון היבשתי ככלי ההכרעה העיקרי של צה”ל, גם על ידי אימונים בשטחים זרים.

לאחרונה השלים צה"ל תרגיל צבאי, שהתקיים באי קפריסין. בתרגיל השתתפו כ-500 לוחמים מחטיבת הקומנדו, בהם יחידת אגוז (שמתמחה בלחימה בשטח סבוך, בשדאות, הסוואה ובלוחמה זעירה), צוותי כלבנים, לוחמי הנדסה קרבית ועוד כ-200 אנשי חיל האוויר. פרסומים בעיתונות ציינו שמתווה התרגיל כלל הטסה של הכוח הלוחם מבסיס נבטים במטוסי תובלה מסוג "שמשון" (C-130J סופר הרקולס), חבירה למסוקי סער מסוג בלקהוק בקפריסין ומשם הטסה לתרגיל מתמשך ברכס הרי הטרודוס. הלוחמים תרגלו פשיטות, לחימה בשטח פתוח ובנוי, השתלטות על מרחבים מהם מתבצע ירי רקטות והתמודדות עם מנהרות. עוד פורסם, כי לאימון הצטרפו גם כ-100 לוחמים מהכוחות המיוחדים של צבא קפריסין שהשתתפו בתרגיל.

צה"ל מקיים כבר שנים אימונים משותפים עם צבאות זרים במדינות ידידותיות, דוגמת האימון האווירי "דגל אדום" שמתקיים בארצות הברית. לרוב השתתפו בתרגילים אלה נציגים וכלים מזרועות האוויר והים. בנוסף מקיים חיל האוויר הישראלי שורה של אימונים משותפים עם חיל האוויר היווני, שמאפשרים לו לתרגל משימות בטווחים רחוקים וכן לתרגל את יכולותיו אל מול מערכת טילי הנ"מ S-300 מתוצרת רוסיה, שברשות צבאות סוריה ואיראן.

כוחות היבשה השתלבו בפעילות זו לראשונה לפני כחצי שנה, כאשר יחידת מגלן, אף היא מחטיבת הקומנדו, קיימה אימון קטן יותר בהיקפו באי היווני כרתים. הפרסומים אודות האמונים בקפריסין מאפשרים הצצה להתפתחות שיטות האימון של צה"ל, כמו גם לתועלות שיש באימון במדינות שכנות הן בהיבטים הצבאיים והן בחיזוק הקשרים עם מדינות באזור.

אחד ממפקדי צה"ל ציין בראיון לעיתונות את היתרון שבאימון בשטח זר, שאינו מוכר כלל ללוחמים ולמפקדים. מפקד אגוז אמר כי "נחתנו בעומק שטח האויב ואת המשימה קיבלנו במטוס בדרך ליעד. היו לנו בימוי אויב מגוון ולחימה במתארים שונים ורבים". חיל האוויר של קפריסין אף פרס מערכות נגד מטוסים בכדי לדמות איום של ממש על מסוקי חיל האוויר הישראלי.

אף כי המפקדים בתרגיל נמנעו מלהתייחס לכך במפורש, הרי שהמתווה הטופוגרפי של קפריסין דומה באופן מובהק לזה של הרי הלבנון. אין להמעיט בחשיבות האימון בשטחים שאינם מוכרים, ובמיוחד כשהם דומים לשטחים מעבר לגבול בהם הכוחות עשויים להילחם. שטחי האימונים במדינת ישראל מצומצמים ומקשים מאוד על יצירה של סביבות אימון העונות לצרכי הלחימה היבשתית של צה"ל מול חיזבאללה בצפון, ומול החמאס וארגוני הג'יהאד בדרום. הנחיתה במסוקים, התנועה והניווט בשטח לא מוכר, והלחימה בו, תוך ריחוק מהבית, מייצרים אתגר משמעותי למפקדים ולכוחות ומאפשרים התפתחות של הידע המבצעי ויכולות הלחימה.

הבחירה לחזק את מרכיב הקומנדו בצבא מצביעה על הבנה נוספת. זו מתבטאת בתיאור של חבר-הכנסת עפר שלח, בעברו מפקד פלוגה בחטיבת הצנחנים, את חשיבותה של הפשיטה כאמצעי נגד איומי הייחוס של צה"ל בעידן הזה בספרו "האומץ לנצח". לתפיסתו, "את בנייתו של צה"ל כצבא התקפי ויוזם בשנות החמישים ואת דפוס פעולתו הובילה אחר כך במשך שנים תפיסת הפשיטה. בניגוד לקונוטציה המיידית, פשיטה היא לא רק מבצע לילי של כוח קטן, החוזר עם שחר הביתה. זו תפיסה שלמה של הפעלת הכוח, בפעולות ניידות בגדלים משתנים, במטרה לערער את האויב וליצור הפתעה, תחושת נרדפות ופגיעה, שלאחריה יוצאים חזרה אל מעבר לגבול".

שיתוף הפעולה של ישראל עם קפריסין אינו מסתכם רק בתחום הצבאי. שתי המדינות חתמו על הסכם סיוע בעת חירום. יש לציין שהקפריסאים היו הראשונים ששלחו מטוס כיבוי לישראל במטרה לסייע לה באסון הכרמל בשנת 2010. בשנת 2016, בעקבות שריפת ענק שפרצה בעיר פאפוס, שלחה ישראל בתורה משלחת סיוע שכללה שלושה מטוסי כיבוי ומטוס תובלה של חיל האוויר. ישראל קיימה גם שורה של תרגילים משותפים לחילות הים שלה ושל קפריסין. הידוק היחסים בין ישראל ליוון החל בעקבות הידרדרות היחסים עם טורקיה והחל וצבר תאוצה לאחר משט המרמרה ב-2010, שנתפס על ידי היוונים והקפריסאים כביטוי לאסרטיביות טורקית. בעקבות זאת, מנעה ממשלת יוון ב-2011 מתריסר ספינות לצאת מנמלי יוון למשט מחאה נוסף לרצועת עזה.

אף שלא היו התבטאויות פומביות, ניתן להניח שהתרגיל יצר גם מתיחות מול טורקיה, אשר בחרה לקיים אימון של חיל הים הטורקי מדרום לפאפוס. למרות הסכם הפיוס בין ישראל לטורקיה שנחתם ב-2016, וחזרתם של השגרירים לאנקרה ותל אביב, הרי שזו האחרונה מוסיפה לקיים קשרים הדוקים עם חמאס. בטורקיה אף פועלת מפקדה של הזרוע הצבאית של חמאס, שב-2014 אף הייתה הגורם שהנחה את פעילי החמאס לחטוף ולרצוח את שלושת תלמידי הישיבה בגוש עציון – פעולת טרור שהביאה בעקבותיה להידרדרות למלחמה ברצועת עזה ("צוק איתן"). למרות שהסכם הפיוס מחייב את טורקיה למנוע כל פעילות טרור או צבא כנגד ישראל משטחה, ובכלל זה גיוס כספים, הרי שהיא אינה מקיימת סעיף זה במלואו. בכיר הזרוע הצבאית, צלאח אל־ערורי, עזב את המדינה, אך פעילי הזרוע הצבאית מוסיפים לפעול כנגד ישראל משטח טורקיה. ממשל ארדואן התעלם מהמחאות ששיגרה ישראל בנושא.

בינואר 2016 אף התקיימה בניקוסיה פגישת פסגה בין מנהיגי יוון, ישראל וקפריסין שמטרתה לייצר גוש גיאופוליטי חדש במזרח הים התיכון, בין היתר גם כמשקל נגד לטורקיה. מפגש טרילטראלי שלישי בין ראשי הממשלות התקיים ביוני השנה ביוון. במסגרת המפגש האחרון בסלוניקי אמר ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שאם המדינות תצלחנה לממש את רעיון צינור ה- East-Med (רעיון שאפתני לבניית צינור גז באורך כ-2,000 ק"מ שיגיע עד איטליה ויעבור בקפריסין ויוון), תהיה זו "מהפכה".

ניתן להעריך כי הסיבה לחשיפת הפעילויות המשותפות בתקשורת נובעת מרצונה של ממשלת ישראל, כמו גם ממשלות קפריסין ויוון, להעביר מסרים למדינות וארגונים לא-מדינתיים באזור דווקא בעת הנוכחית. ראשית, משום שהשאיפה לנצל את הפוטנציאל שטמון במאגרי הגז בים התיכון היא סוגיה ראשונה במעלה עבור כלל המדינות המעורבות, שגם יוצרת מתיחות בין יוון וקפריסין לטורקיה. שנית, הקשרים ההדוקים בין טורקיה לקטאר ולחמאס, המתיחות בין ישראל לרצועת עזה על רקע משבר החשמל וכן ההצהרות הלוחמניות שהשמיע מזכ"ל חזבאללה, חסן נצראללה בחודשים האחרונים, עשויים להיות הגורמים שבעקבותיהם חשפה ישראל את התרגיל. תרגיל זה מצטרף גם לשורת תרגילי פתע שקיימה ישראל באחרונה בצפון ובדרום, בין היתר בעוצבת הגליל ובעוצבות מילואים, שנועדו גם הם להגביר את מוכנות הכוחות להסלמה לא צפויה.

בהיבט הצבאי מציף התרגיל את חשיבות העמקת האימונים בשטחים שאינם מוכרים גם ליחידות יבשה נוספות ואף ללחימה משולבת הכוללת חי"ר, שריון, ארטילריה והנדסה. בצה"ל מתקיים תהליך בתחום החשיבה האופרטיבית ובתחום בניין הכוח שמטרתו להחזיר את התמרון היבשתי למרכז העשייה ככלי מרכזי להשגת הכרעה בעימות הבא. המבצעים המיוחדים ואימוני חטיבת הקומנדו יוכלו לתמוך את המאמץ העיקרי במערכה אולם לא יוכלו להחליפו. על כן ישנה חשיבות גדולה להעמיק ולשדרג את האימונים גם ליחידות היבשה העיקריות של צה"ל ולפתח מודלים לאימונים משותפים של כוחות אלו בחו"ל, למרות עלותם היקרה יחסית לאימונים בארץ, שכן כוחות אלו נושאים בעיקר נטל מאמץ התמרון שתכליתו פגיעה באויב, כיבוש שטח, צמצום הירי משטחים שנכבשו לעורף ישראל, תפיסה והשמדה של תשתיות צבאיות ופגיעה בשרידותו השלטונית של האויב.

ד"ר אל"מ (מיל') גבי סיבוני, מפקד סיירת גולני לשעבר וראש תכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי, ה-INSS. גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה ב-INSS.

(המאמר פורסם במקור כ"מבט על" גיליון 945, המכון למחקרי ביטחון לאומי, 27.06.2017)

מי מפחד מחזבאללה?\ מאת יאיר אנסבכר

רשומה רגילה

הליקוי העיקרי של מלחמת לבנון השנייה הוא האדרת עוצמת החזבאללה מעבר לפרופורציות. על צה"ל לחשוב מחוץ לקופסה ולבנות את הכוח כך שיהיה צבא אנטי-חזבאללה. יאיר אנסבכר בטור אורח ל"על הכוונת".

יאיר אנסבכר, יוצא יחידת מגלן, מעריך שהקמת

יאיר אנסבכר, טוען שישראל האדירה את חזבאללה מעל לכל פרופורציה.

היו הרבה בעיות במלחמת לבנון השנייה, אבל אולי הליקוי החמור ביותר (שרלוונטי גם כיום) הוא ניפוח דמותו ועוצמתו האמיתיים של ארגון חזבאללה מעבר לכל פרופורציות בעיני הציבור בישראל, ובכלל זה צה"ל, ובקרב מקבלי ההחלטות בישראל. כתוצאה מהצלחות עבר מסוימות שלו נוצרה סביב חזבאללה הילה, כאילו מדובר באויב האולטימטיבי של צה"ל, מעין "עמלק" מודרני שדי באיזכור שמו כדי להעביר רעד בגוום של הישראלים. אכן, המלחמה בלבנון 2006 היתה מלחמה לא סימטרית. מחד, צה"ל שהיה מותאם למלחמות העבר הקלאסיות ולו יכולות אש מנגד רבות, הרבה כלים משוריינים, טורים אינסופיים (ופגיעים) של לוחמים וציוד הנעים באופן מסורבל בצירים הררים מפותלים. מאידך, חזבאללה, יצור מתוחכם וממזרי שצמח והתפתח בשטח במשך שנים, במטרה אחת ויחידה – עימות עם צה"ל.

ללמוד את חזבאללה, לא לפחד ממנו

משגר רקטות קטיושה של חזבאללה בדרום לבנון.

משגר רקטות קטיושה של חזבאללה בדרום לבנון.

ואמנם, הלוחמים ודרגי פיקוד בשטח חשו במידה רבה שהם מניפים חרבם כנגד מים. האויב היה רואה ואינו נראה. הוא פעל בחשאיות, במקצוענות, בהרבה סבלנות, והצליח לזהות תורפות ולפגוע בכוחות צה"ל פעם אחר פעם. האמת היא שהחזבאללה, כמובן עשוי מבשר ודם והוא פשוט עשה בדיוק את מה שהתאמן אליו. הארגון התכונן היטב למערכה, למד היטב את צה"ל וקיים בניין כוח מתאים. כשבאה המלחמה (כמה מפתיע) גם הצליח לממש זאת לא רע. המיתוס של חזבאללה פגע בצה"ל ובישראל הרבה יותר מכל נשק אחר, אוגדות שלמות שינו את מנהגם באופן לא רציונלי לאור האיומים שנשקפו כביכול מחזבאללה, כך למשל מכיוון שבידי חזבאללה היו מצויים טילי נ"ט ואמצעי נ"מ אלפי חיילי צה"ל הסתגרו בבתים במשך שעות היום ופעלו רק בלילה, מבצעים מוטסים כמעט שלא בוצעו וכאשר בוצעו בכל זאת הם בוצעו על ידי כוחות שאינם מתאימים לכך, הכל נעשה בתחושת לחץ ודחיפות אדירה (שלא לומר היסטריה) ממש כאילו "האויב בשער".

רוזוולט

הנשיא רוזוולט אמר כי "הדבר היחיד שעלינו לפחוד ממנו הוא הפחד עצמו".

בפרשה העוסקת בדיני המלחמה, פרשת "שופטים", מצווה עלינו התורה: "אל תערצו מפניהם". דווקא מתוך אמונתנו כיהודים יש להביט על כל אויב בגובה העיניים, אסור להעריץ אותו ולהעניק לו יותר נפח וחשיבות מכפי שמגיעים לו. להפך, יש ללמוד ולהבין אותו ואת דרכי פעולתו. ואז באופן קר ומקצועי לפעול כנגדו בדרכים המתאימות. כשם שאמר בנאום ההשבעה שלו הנשיא האמריקני פרנקלין דלאנו רוזוולט: "הדבר היחיד שעלינו לפחוד ממנו הוא הפחד עצמו: פחד ללא שם, ללא הגיון והצדקה, המשתק את המאמצים החיוניים להפוך נסיגה להתקדמות". ברגע שנסיר את הפחד נהיה כבר בחצי הדרך אל הניצחון.

דרושה חשיבה מחוץ לקופסה

הדבר שישראל וצה"ל זקוקים לו הוא חשיבה יוצרת וגמישה בדרג התכנוני וקשיחות חסרת פניות בדרג הביצועי, בפועל כנראה חווינו במלחמת לבנון השנייה את ההיפך. אם חזבאללה עשה בדיוק מה שהתכונן אליו אזי ניתן לומר כי עיקר כוחות צה"ל במלחמה עשו גם הם את מה שחזבאללה התכונן אליו. התכנון היה פשטני, צפוי ולוקה בהססנות ובחוסר מעוף ויצירתיות. דווקא בדרגי השטח התגלתה גמישות רבה, כוחות הופעלו שלא בהתאם לייעודם. כוחות מיוחדים ומובחרים נשלחו למשימות חי"ר ואילו כוחות חי"ר לא צוידו כראוי ונשלחו למשימות שנועדו לכוחות מיוחדים. כך למשל, נשלחה חטיבת הצנחנים במילואים 55, משום מה, למשימתה הייעודית של חטיבת צנחנים מובחרת אחרת באותה אוגדה – לזהות משגרי רקטות במרחב ולסגור עליהם מעגלי אש מדויקת. הצלחתה של החטיבה היתה כתוצאה מאלתור ויוזמה של המפקדים והלוחמים בשטח ולא פרי אימון והכשרה מתאימים.

לוחמים עולים על מסוק בדרכם ללבנון, (צילום: חיל-האוויר).

לוחמים עולים על מסוק בדרכם ללבנון, (צילום: חיל-האוויר).

לאחרונה, טען בפני פרופסור המתמחה במחקר הביטחוני אודות מלחמת לבנון השנייה כי לדעתו, כמו גם לדעתם של קצינים בכירים בצה"ל עימם שוחח, מה שצריך לעשות במלחמה הבאה בלבנון הוא להכניס מסות אדירות של חיילי צה"ל ולסרוק כל אבן עד להשמדת אחרון לוחמי החזבאללה. חשיבה מסוג זה הינה דבקות עיקשת במלחמות העבר, תוך חוסר תשומת לב רשלנית למימד הזמן ולמגבלות הכוח של ישראל. מה שהתאים ללגיונות רומא כבר אינו מתאים למלחמות המאה ה-21, בהן מתעמתים כוחות לא סדירים הבזים לחוקי המשפט הבינלאומי עם מדינות דמוקרטיות בעלות חשיפה תקשורתית ורגישות חברתית גבוהה לאבידות.

דרוש: צבא אנטי-חזבאללה

יחידת מגלן בתרגיל משותף עם טייסת מסוקי אפאצ'י AH-64.

יחידת מגלן בתרגיל משותף עם טייסת מסוקי קרב, (צילום: חיל-האוויר).

במהלך מלחמת לבנון השנייה פעלו כוחות מיוחדים בשטח בהיקף נרחב. לא כל הפעולות היו אפקטיביות וראויות, וועדת וינוגרד אף הגדירה אותן כבלתי מספקות. מנגד, היו גם פעולות שתרומתן למערכה היתה גבוהה. דוגמה לפעולה כזו היא מבצע "נערי החוף", במהלכו פעל כוח מהיחידה המובחרת מגלן במרחב ראס-א-ביידא, השמיד עשרות מטרות ושיתק את מרחבי השיגור של חוף צידון. המבצע זיכה את מגלן בצל"ש אלוף פיקוד המרכז ותואר לאחרונה בתקשורת כ"מבצע מהסרטים". עם כל הכבוד לאומץ ליבם של הלוחמים מדובר בהגזמה קשה. הכוח הצליח מסיבה הרבה יותר טריוויאלית – הוא פעל בדיוק בהתאם למתאר שהתאמן אליו. זה הכל, אין ולא צריך להיות בזה שום דבר מיוחד. ההצלחה נבעה מכך שבניגוד לחלק ניכר מכוחות צה"ל במלחמה, הכוח הזה של מגלן אכן זכה לממש את ייעודו האופרטיבי. כשמביאים בחשבון את העובדה שבצד השני רובם המוחלט של לוחמי החזבאללה פעלו בדיוק כפי שאימנו אותם, מבינים היטב מדוע נראתה המלחמה כפי שהיא נראתה.

ברשות צה"ל אז כמו היום כוחות רבים מאומנים ואיכותיים שיבצעו משימות שאליהן התאמנו, ולכן על דרגי התכנון והפיקוד אסור לחשוש להפעיל אותם באופן נועז ואוטונומי, גם במקומות רחוקים ומבודדים יותר, על מנת להפתיע את האויב. על צה"ל לחשוב מחוץ לקופסה. לא רק כוחות מיוחדים מסוגלים להיות יצירתיים ולהוציא את האויב משיווי משקלו. בדיוק כשם שחזבאללה אז ובנה את עצמו להיות כוח אנטי-צה"לי מובהק, על צה"ל על יחידות המחץ שלו כיום לבנות עצמם להיות צבא אנטי-חזבאללה. ביום פקודה כל מה שיידרש הוא לאזור אומץ ולהוציא לפועל בדיוק, אבל בדיוק, את המהלכים הנועזים והמפתיעים שתוכננו מראש.


יאיר אנסבכר, בעל תואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת ת"א, שירת כלוחם ביחידת מגלן. ספרו "כצל ציפור" אודות חוויותיו מן השירות הצבאי יצא בהוצאת ידיעות ספרים בשנת 2009.

החמאס חופר את דרכו אל המלחמה הבאה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

העובדה שחמאס שיקם חלק ניכר ממערך המנהרות ההתקפיות בעזה מעידה כי הוא מתכונן לסבב הלחימה הבא. המשבר ההומניטרי ברצועה מלמד כי הוא עשוי לבוא מוקדם משחושבים.

באחרונה פורסם כי ככל הנראה החמאס שיקם ובנה מחדש חלק ניכר ממערך המנהרות ההתקפיות ברצועת עזה, שהפגיעה בו עמדה במוקד המערכה הקרקעית שניהל צה"ל בקיץ 2014. בשבוע שעבר פגע כלי טיס של חיל האוויר בחוליית מחבלים שעסקה בהנחת מטענים על גדר המערכת ברצועה. אמנם החמאס התנער מהפעולה וטען כי אין מדובר באנשיו, אולם כמו המנהרות ששוקמו היא מעידה כי החמאס אמנם אינו רוצה בלחימה כעת אך הוא מתכונן אליה וכי ברצועה ישנם ארגונים שעשויים ללבות את פריצתה מוקדם מכפי שחושבים.

כוח צה"ל בתרגיל המדמה מתאר לבנוני, (צילום: דו"צ)

כוח צה"ל בתרגיל המדמה מתאר לבנוני, (צילום: דו"צ).

צה"ל ומערכת הביטחון נדרשים ללחימה בתווך התת־קרקעי מזה שנים רבות, בהיבטים שונים. בגזרת לבנון שלאחר נסיגת צה"ל בנה החזבאללה מערכים חפורים ומבוצרים בלב השטח הסבוך וההררי שזכו בצה"ל לכינוי "שמורות טבע". במהלך מלחמת לבנון השנייה נתקלו לוחמים מהיחידה המובחרת מגלן ב"שמורה" שכזו בסמוך למוצב "שקד". בקרב נהרגו שנים מחיילי הכוח וחמישה פעילי חזבאללה. לאחר המלחמה הקים חזבאללה מערך מנהרות מסתור ולחימה רחב היקף בתוך הכפרים, וייתכן שגם מנהרות חדירה אל מעבר לגבול.

אתגר ישן־חדש

גם בהקשר הפלסטיני מדובר בסוגיה רבת שנים. נראה כי חפירת מנהרות הברחה היו עניין שבשגרה ברצועת עזה עוד משנות השבעים. במהלך שנות האינתיפאדה השנייה הפעילו ארגוני הטרור השונים ברצועה מנהרות להברחת אמצעי לחימה ממצרים לרצועה, ולתקיפת כוחות צה"ל. ניתן "להתמים" מנהרות אלו ולהסוותן כך שפתחיהן יהיו בתוך בתים וחממות. את חלקן ניתן היה להותיר בלא שימוש ליום פקודה. עוד בתקופתו של השר יעלון כרמטכ"ל הוגדר איום המנהרות כאתגר המחייב פתרונות טכנולוגיים וטקטיים כאחד וצה"ל פעל נגדן במגוון שיטות. בוצעו פשיטות רבות להשמדת מנהרות, ועד יוני 2004 הושמדו מעל מאה מהן. בנוסף נחפרו פירים אינספור באקראי ודרכם הוחדר חומר נפץ בתקווה למוטט מנהרות, ונעשו פעולות הנדסיות נוספות אולם הבעיה לא נפתרה. חפירת מנהרה נמשכה אז כשלושה חודשים ועלותה היתה כמאה אלף דולרים.

פעולת הכוח במבצע (צילום: דו"צ).

מבצע "אתגר כפול" בעזה, (צילום: דו"צ).

מנהרת התקיפה הידועה ביותר של החמאס היא זו שממנה הגיחה חוליית המחבלים שחטפה את החייל גלעד שליט ב-2006. שנתיים מאוחר יותר, איתרו במודיעין פיקוד דרום פתח מנהרה בשטח הרצועה שהוסווה בתוך מבנה במרחק כ־300 מטרים מגדר המערכת. נוכח הסיכון שהמנהרה תשמש לפעולת חטיפת נוספת הורה אלוף הפיקוד דאז, יואב גלנט, על מבצע "אתגר כפול". כוח מגדוד הסיור של הצנחנים, בפיקוד ירון פינקלמן, השמיד את המנהרה והרג שישה מחבלים. המבצע סיים את הרגיעה ששררה באותה עת בין ישראל לחמאס והביא להסלמה שסופה במבצע עופרת יצוקה.

קיץ 2014: מלחמה

תא"ל חגי מרדכי, פיקד על חטיבת הצנחנים במלחמת לבנון השנייה, (צילום: דו"צ).

תא"ל חגי מרדכי, חשב ש"שמורות הטבע" הן כמה "אוהלי סיירים עם שקי שינה וקופסאות שימורים", (צילום: דו"צ).

גם לאחר מבצע עופרת יצוקה איתרו כוחות צה"ל בגבול הרצועה מנהרות חדירה לעבר ישראל. למרות זאת לא הוגדרו המנהרות כאיום חמור שיש לפעול כנגדו. באגף המודיעין הצטבר מידע רב אולם הלה לא תורגם לתכנית מבצעית, לרכש אמצעים שכנגד או להכשרת כוחות בלוחמה כנגד מנהרת ובהשמדתן. הדבר מטריד במיוחד נוכח העובדה שמקרה דומה אירע בצה"ל ערב מלחמת לבנון השנייה וסוגיית "שמורות הטבע". מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה דאז, חגי מרדכי, אמר לאחר המלחמה כי קיבל את הרושם "שמדובר בכמה אוהלי סיירים עם שקי שינה וקופסאות שימורים." זוהי עדות מטרידה בהתחשב בכך שהחטיבה בפיקודו, בהשוואה לאחרות בצה"ל של טרם-המלחמה, דווקא התאמנה למתאר הלבנוני ומדגימה עד כמה תפיסתם את האיום היתה חסרה. ה"שמורות" דמו יותר למוצב תל פאחר מששת הימים מאשר למאהל שתיאר.

כוחות צה"ל חושפים מנהרה במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

כוחות צה"ל חושפים מנהרה במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

הדברים הללו מהדהדים כשחושבים על מבצע "צוק איתן" ועל כך שניתן היה להעריך כי צפוי עימות רחב. בשנה שקדמה למבצע מצא עצמו החמאס דחוק לפינה. צבא מצרים בפקודת א-סיסי סגר את המנהרות לרצועת עזה – עורק ההספקה הראשי לרצועה. המחנק הכלכלי שבו מצא את עצמו החמאס לצד המחסור באמצעי לחימה מוברחים הביא אותו לכלל יאוש. כישלון ההסכם עם הרשות הפלסטינית, בו תלו את יהבם, הביא לטיפוח האופציה הצבאית. ביולי 2014, בתגובה לירי רקטות מרצועת עזה (שבתורן היו תגובה למבצע "שובו אחים"), פעלו כוחות צה"ל פעמיים כנגד מנהרות חדירה מרצועת עזה, אירוע שהוביל להסלמה ולפעולה קרקעית ברצועה שמטרתה להשמיד את המנהרות. הפעולה כללה צוותי קרב חטיבתיים של חי"ר, שריון והנדסה קרבית, שאיתרו והרסו 34 מנהרות חדירה ומנהרות לחימה בתוך הרצועה.

במהלך המבצע ביצעו פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי מספר פיגועים בשטח ישראל באמצעות מנהרות חדירה. ב־1 באוגוסט הפר כוח חמאס את הפסקת האש, הרג שלושה חיילים מחטיבת גבעתי ונמלט באמצעות מנהרת לחימה לרפיח כשבידיו גופתו של אחד מהם, סגן הדר גולדין. המרדף שניהל איתן פונד, סגן מפקד סיירת גבעתי, אחר החוטפים, בתחילה לבדו ולאחר מכן בראש כוח קטן ולצד כוח מסיירת מטכ"ל, הביא להשגת הממצאים שקבעו את מותו של גולדין ופתרו במהירות תסבוכת אפשרית בעלת השלכות אסטרטגיות. למרות גבורת הלוחמים הרי שהיעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות, הזנחת מוכנות כוחות היבשה, הטיפול בעורף ועוד מעידים על כך שצה"ל נגרר למלחמה שניתן היה להיערך אליה טוב יותר

המערכה הבאה בדרך

כיום, כפי שכתב חבר הכנסת עפר שלח (יש עתיד) בעמוד הפייסבוק שלו, "המצב הכלכלי בעזה גרוע יותר משהיה לפני שנה וחצי. הלחץ המצרי חונק. וממשלת ישראל אינה עושה דבר כדי לדחות את המלחמה." במקביל נראה שהמצרים חידשו את הפעולות כנגד מנהרות בצד הגבול שלהם. למרות שבלי תמריצים משמעותיים החמאס יבחר בשנית בהסלמה וגרירת ישראל לעימות, הממשלה אינה נוקטת בפעולות מניעה והכנה שמתחייבות מכך ובהן בניין מכשול הנדסי ברצועה (שהקמתו מוערכת בכ-2.8 מיליארד שקלים), מיגון ראוי לתושבי עוטף עזה ומתן הקלות לחמאס בכדי לאפשר מהלך של שיקום ברצועה. צה"ל אמנם מתאמן בשנה האחרונה בעצימות ובהתאמה גבוהים יותר למתאר לחימה אפשרי ברצועה, אולם אין בכך די.

אימון בלוחמה בתווך התת -קרקעי, (צילום: דו"צ)

אימון בלחימה בתווך התת -קרקעי, (צילום: דו"צ).

בהיעדר "גזרים" לחמאס מחד ושיפור המוכנות מאידך נראה כי שני הצדדים דוהרים לעבר העימות הבא ללא בלמים וכל שחסר הוא הנפץ. זה יבוא בדמות אירוע טקטי דוגמת חטיפת חיילים (אגב, לא בהכרח בקרבת הרצועה) או "הצלחת יתר" במבצע חשאי או גלוי. לתבשיל, שעתיד לקדוח גם כך, יש להוסיף את רצון ארגוני הטרור הסוררים, ובהם שלוחת דאעש בסיני (וליאת סיני), להסלים את המצב ולגרור את הצדדים למלחמה.

ארץ הבלגן\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

יועז הנדל מתאר בספרו מסע פוליטי לאומי והיסטורי אבל גם אישי בישראל, שמצטיירת כחברה שבטית, המתמודדת עם אתגרים מחוץ ומבית. 

בשעת ערב בנובמבר 2012 צלצל הטלפון בביתו של ד"ר יועז הנדל. על הקו היה מפקדו במערך המילואים של הקומנדו הימי. "הוא ביקש שאגיע. מבחינה חוקית קוראים לזה צו 8. קריאת חירום לאנשי מילואים. המבחן העליון של אזרח בישראל אינו בציות לחוקים ולצווים אלא בתחושת השייכות. הפטריוטיות היא כוחו של הרגל. כוחם של החברים שאיתם אתה משרת במילואים, שותה קפה, נלחם כשצריך" (עמוד 9). כך, בהתייחסות לשירות המילואים במבצע "עמוד ענן", מתחיל הנדל את ספרו הרביעי, "בארץ לא זרועה – מסע ישראלי" (הוצאת ידיעות ספרים, 2015).

יועז הנדל, מתאר בספרו מסע אישי בישראל העכשווית, (צילום: פייסבוק).

ד"ר יועז הנדל, (צילום: פייסבוק).

הנדל נולד בפתח תקווה בשנת 1975 וגדל באלקנה שבשומרון. מאחוריו "שירות של שש שנים בקומנדו הימי והרבה שנות שירות מילואים" (עמוד 10), בין היתר כמפקד צוות ופלוגה. הוא בעל דוקטורט בהיסטוריה צבאית וטור קבוע ב"ידיעות אחרונות". בשנים 2012-2011 כיהן כראש מערך ההסברה הלאומי בלשכת ראש הממשלה נתניהו. בעקבות פרשת נתן אשל פרש והחל לכהן כיושב ראש המכון לאסטרטגיה ציונית. לצד כתיבת מאמרים וספרים, הספיק להקים את תנועת "זכויות אדם כָּחוֹלָבָן" ולזכות בפרס איש המופת החברתי מטעם תנועת אומ"ץ, בפרס אביר איכות השלטון ובפרס לספרות צבאית ע"ש מולדובן. הוא נשוי ואב לארבעה ומתגורר במושב "נס הרים" בהרי יהודה.

הספר הוא מסע אישי בישראל דרך אנשים, אירועים ומקומות. בארץ ישראל, כתב הנדל, "נמצא העבר בכל מקום שבו דורכים. זו ארץ התנ"ך, הנביאים, הצלבנים, המוסלמים. ארץ שיש בה ערבוב של שכבות ושל מלחמות. ארץ היוזמה והחדשנות. ארץ הבלגן" (עמוד 10). אולי משום כך ישראל שהוא מתאר מחולקת לשבטים ומגזרים. השבט השמאלני, השבט הדתי לאומי, השבט הערבי-ישראלי, השבט החרדי ואפילו השבט השמאל ציוני הנעלם, מעבר לנהר הסמבטיון. הקריאה בספר מרתקת. הנדל יודע לספר סיפור מעניין ונעים לקריאה שדן בסוגיות בוערות ובהן ריבונות, מדיניות ולאומיות.

וילה בג'ונגל

הצבא נוכח מאוד בספר של הנדל וניכר כי הוא עודנו מאמין בדברים שאמר לו המ"פ בטירונות, כי "כוחו של צה"ל הוא בקוד המוסרי שלו, בערכיו, לא בעוצמת האש" (עמוד 74). צה"ל מתואר בספר, במידה רבה כפי שהוא באמת, כצבא שמקפיד על מוסר לחימה גבוה, בעוד שאויביו פועלים מתוך האוכלוסייה האזרחית המשמשת להם מגן.

בנט מגלן

נפתלי בנט כקצין ביחידת מגלן בדרום לבנון.

כך למשל, במבצע "ענבי זעם" בלבנון בו לחם כקצין צעיר בשייטת 13. "בזמן שאנחנו ביצענו פשיטות מהים, צוותים מיחידת מגלן הסתתרו בעמדות שבנו בשטח כדי לצוד משגרי קטיושות. כל עמדה תוכננה ואושרה על גבי מפות, כל עמדה העבירה לאחור דיווחים וציוני מטרות. באחת מאותן עמדות, לא רחוק מהמקום שבו הייתי, שהה מפקד פלוגה צעיר בשם נפתלי בנט. אחרי כמה ימים בשטח זיהה חיזבאללה את הכוח של בנט וירה עליו אש מרגמות מתוך בניין אזרחי בכפר כנא. סוללות התותחים של צה"ל השיבו אש ופגעו בבניין של האו"ם שממנו נורו פצצות המרגמה. כמאה אזרחים ששהו במתחם נהרגו. הנה מורכבות הלחימה על רגל אחת: ארגוני הטרור עושים שימוש באזרחים כמגן אנושי. כשהם נפגעים, ישראל מפסידה נקודות" (עמוד 68). התיאור מדויק, המציאות מורכבת בהרבה. במלחמה האחרונה בעזה למשל, שהיתה מוצדקת כשלעצמה, התנהלה ישראל עם הרבה מאוד אש ומעט מאוד מדיניות.

למרות זאת ישראל מצטיירת בספר כ"וילה בג'ונגל" והמחבר כלל אינו בטוח "אם אפשר אחרת במזרח התיכון מלבד להפעיל כוח" (עמוד 189). מן הספר עולה כי הוא רואה בתכנית הגרעין האיראנית סכנה קיומית ותומך בתקיפה ישראלית מונעת בהתאם ל"דוקטרינת בגין" (ועל-פי פרסומים זרים גם אולמרט). הביקורת שמופיעה בספר על החלטת ראש הממשלה נתניהו שלא לתקוף, מתעלמת מן העובדה שרבים במערכת הביטחון פקפקו בהישגיה ארוכי הטווח של תקיפה שכזו.

הצבא כתנאי לאזרחות טובה

הנדל במחנה ההשמדה טרבלינקה במשלחת של קורס מפקדי פלוגות ב-2007, (צילום: פייסבוק)

הנדל במחנה ההשמדה טרבלינקה, (צילום: פייסבוק).

לישראלי, כותב הנדל, חוסר הנורמליות שבמילואים הוא הנורמה. לאחר שלחם במלחמת לבנון השנייה עבר ב-2007 קורס מפקדי פלוגות, והשתתף במסגרתו במשלחת "עדים במדים" לפולין. "מהסיור הזה במילואים אחרי המלחמה, נשארה לי תמונה אחת משמעותית. הצלם היה גרוע, אבל הנוף עוצמתי: שמיים בהירים, שמש קרה, דשא שמתחזה לירוק על אדמת טרבלניקה, ואני עומד במרכז ומצדיע לאבן חשופה, לבנה. על האבן חקוקה באנגלית המילה אוז'רוב. שם העיירה של סבי. כששבתי הביתה, אחרי הביקור בפולין, הוא הביט בתמונה ארוכות ואז תלה אותה בגאווה וביד רועדת מעל מיטתו. הקהילה בעיירה נמחקה, גם סבי כבר נפטר מאז. התמונה נשארה" (עמוד 187). כקורא הזדהיתי עם התיאור לחלוטין, שכן הייתי בשליחות המדינה בפולין וסבי הוא ניצול שואה ששרד את מחנות אושוויץ ומטהאוזן, עלה ארצה והקים בה משפחה.

אולם דומה כי במסע הישראלי שערך הנדל הצבא נוכח מדי. בישראל העכשווית, והדבר מצביע על הטבה במצב הביטחוני, צה"ל הוא גוף חשוב אך אינו המדד העיקרי ובוודאי לא היחידי לאזרחות טובה. המחאה החברתית (והמערכון הבוטה ב"ארץ נהדרת") הביאה לקיצוץ בתקציב הביטחון. לפתע נתברר ש"הפרות הקדושות" באמת אינן צה"ל אלא תקציבי הישיבות וההתנחלויות שלא נפגעו. גם המחקרים שמראים כי מחצית מן הנכנסים לכיתה א' הינם ערבים או חרדים, פלחים באוכלוסיה שאינם משרתים בצבא, מוכיחים שזוהי מגמה שמתחזקת. אישור נוסף לכך הוא מספר המילואימניקים הפעילים, בוודאי הקרביים, שהולך ויורד, הן בשל מוטיבציה פוחתת והן כחלק מרפורמה לשיפור וחיזוק מערך המילואים. אף שהציבור תומך בצבא בשעת משבר, הרי שבשגרה האזרחים מוטרדים מסוגיית יוקר המחייה ולא מן "החיים עצמם".

האליטה החדשה

הרמטכ"ל גנץ סוקר את מסדר הסיום בה"ד 1 ב-2012, רבים מהצוערים דתיים, (צילום: דו"צ).

הרמטכ"ל גנץ סוקר את מסדר סיום קורס הקצינים ב-2012. רבים מהם דתיים, (צילום: דו"צ).

הנדל מתאר בספרו את עליית האליטה המשרתת החדשה, הציבור הדתי לאומי (כיפות סרוגות) שהחליפה את האליטה המשרתת הקודמת של ההתיישבות העובדת והשמאל הציוני. הוא טוען בספר שריבוי הקצינים הדתיים אינו מהווה סכנה ואף מגן על פקודת יום שהפיץ מח"ט גבעתי, עופר וינטר, לחייליו ערב "צוק איתן". נכון. כפי שהוכח במבחנים רבים ובהם ההתנתקות, אין סכנה שהציבור הדתי יסרב פקודה או חמור מכך. העובדה שיותר ויותר צוערים בקורס קצינים באים מן הציבור הדתי (ובכלל זה המתנחלים) מהווה תעודת עניות למגזרים אחרים.

שלוש שנים לאחר גיוסו, כותב הנדל, "כשכבר הייתי מפקד בעצמי, הכרחתי את פקודי לעסוק בפרשת השבוע בכל שיחת סיכום. למה? ככה. ראיתי בתנ"ך ספר שמחבר אותנו אל המורשת. בלי מחשבות דתיות, סתם כפייה תרבותית. המפקד שלי באותו זמן היה בן קיבוץ מזרע, חילוני אדוק, אבל הוא לא ראה בפרשת השבוע סכנה למלחמת דת, וכמוהו גם אחרים. כך שרדתי בלי מהומות גדולות. היו מפקדים שאהבו את שירת רחל והיו כאלה שציטטו את בוב דילן וג'ון לנון בכל פעם שהיה צריך לשאת נאום על מלחמה ושלום. אני בחרתי בפרשת השבוע. כל מפקד והחבילה התרבותית שהביא מהבית" (עמוד 53).

על פניו, הצדק איתו. כשהייתי בשעתו בקורס בגוף ביטחוני, התעקש המדריך שלי (גם הוא יוצא שייטת) שבסוף כל יום נלמד פסוק ממסכת אבות, שעוסקת במה שבין אדם לחברו. לא היה בדבר כפייה דתית ואנחנו למדנו משהו בעל ערך שהלך אתנו הלאה. אולם מקום הדת בצבא השתנה, במיוחד לאחר כהונת הרב הצבאי הראשי רונצקי. כשבצבא ישנו ענף תודעה היהודית ברבנות הצבאית העוסק (לא ברור מדוע) לא בדיני כשרות אלא בחינוך לערכי לחימה, שאפילו הרמטכ"ל מתקשה לצמצם את סמכויותיו, ומפקד חטיבה מפרסם דף מפקד הקורא למלחמת מצווה יש בדברים בכדי להדאיג.

לאן נעלם השמאל?

האלוף במיל' עמי אילון, יוצא דופן בניציגי השמאל שפוגש הנדל בספרו.

האלוף במיל' עמי אילון, יוצא דופן בנציגי השמאל שפגש הנדל בספרו.

במסעו רצוף המפגשים עם ציבורים בישראל, יוצא הנדל לחפש את השמאל הציוני הנעלם. "אני מחפש את השמאל הציוני שמדבר על מדינה יהודית בלי לגמגם. שיודע לומר מולי בקול רם שזכותו גם להתפשר. אני זקוק לדיון איתו, מפני שהסטטוס-קוו ביהודה ושומרון רע למדינת ישראל" (עמוד 207). לא ברור אם כן מדוע רוב מפגשיו נערכו עם אנשים שבשולי השמאל ולא עם אלו שמצויים בלב המחנה. יוצא הדופן היחידי הוא המפגש עם האלוף במיל' עמי אילון, שעל גבורתו "כקצין בשייטת בפשיטה לאי גרין" (עמוד 227), חונך כלוחם צעיר. לו היה נפגש עם הח"כים שלי יחימוביץ', איל בן ראובן ועמר בר-לב, "שהיה מפקד סיירת מטכ"ל" (עמוד 141), היה נדרש להתמודד עם המשנה שחיפש. במקומה הציג לקוראיו מצג שווא שמתאר את מחנה השמאל כולו כהזוי וסהרורי.

רס"ן נדב מילוא, טען שבעבר היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל.

רס"ן נדב מילוא, טען שבעבר היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל.

מנגד, הוא אינו חוסך ביקורת מן המחנה שבו גדל. "מישהו התבלבל בדרך," כתב הנדל, "ארץ ישראל הפכה להיות חשובה מעם ישראל" (עמוד 39). במאמר שכתב לפני שנים מצטט נחום ברנע מ"פ צנחנים מקיבוץ שדה אליהו בשם נדב מילוא (שנהרג מאוחר יותר בלבנון) כמי שמתבייש מנסיבות הזמן. פעם, אמר, היו דברים מובנים מאליהם ועתה הם לא ברורים, ובהם שפעם היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל. הזמנים בהחלט השתנו, והנדל עוסק מכך לא מעט. כך למשל, הוא מתעמת עם תושבי יצהר ומעשיהם האלימים כנגד רשויות החוק, ובהם חיילי צה"ל ששומרים על היישוב, וכנגד הפלסטינים. הוא אינו חוסך שבטו מן הקיצוניים שבימין, ונוקט כלפיהם לשון קשה שאינה משתמעת לשתי פנים. אמת. רובה ככולה של הציונות הדתית מאמין בשלטון החוק ונמנע מאלימות. אירועים כמו "חתונת השנאה" ורצח משפחת משפחת דוואבשה בכפר דומא הינם בבחינת חריגות מטרידות. יש לעקור אותן מן השורש לאלתר.

בספר עומד המחבר על הפיחות שחל ביסוד ה"ליברלי" בימין הפוליטי, שהיה פעם אחד מעמודי התווך שלו. הוא עצמו פועל לחיזוק אגף זה בימין במטרה להשיבו לימי בגין וז'בוטינסקי. בהקשר הזה קולו של הנדל, שמאמין בשלטון החוק ובחשיבות הדמוקרטיה, הוא קול חשוב וצריך לחזק אותו. בתקופה שבהם מתויגים מי שמביעים עמדות מנוגדות ("שוברים שתיקה", למשל) כ"בוגדים" הדבר חשוב אף יותר.

אי של יציבות באי-יציבות

ישנה טענה כי שני האתגרים הקשים שניצבים בפי מדינית ישראל הם ההחלטות בנוגע למיהו יהודי ומהם הגבולות. הספר ממחיש את נכונותה. למרות זאת המחבר מאמין ביכולתנו לחיות כאן ולקיים פה מדינה. ישראל, כתב הנדל, "מושתתת על פערים בין הרצוי למצוי. בין האחדות ברגעי המלחמה למריבות בימים של שקט; בין הציניות הפוליטית לתמימות האזרחית; בין שדה הקרב לתל אביב, גם כשהיא הופכת מטרה לטילים, כמו במבצע צוק איתן. יש המזלזלים בבועה הזאת של תל אביב. אני מעריך אותה. לא גר בה, אבל מבקר בה לעתים תכופות. עיר ללא הפסקה תחת טילים ורקטות, תחת פיגועי טרור, תחת החשש מהיום שבו תשיג איראן פצצה גרעינית. כצופה מן הצד, אורח לרגע, תל אביב היא בעיני סימן לכך שהצלחנו ליצור פה נורמליות" (עמוד 11). הדבר מקבלים משנה תוקף לאחר הפיגוע בעיר אתמול. זוהי חוזקתה של ישראל, אי של יציבות וקידמה בלב האי-יציבות האזורית. הפילוג והניכור בין השבטים שמרכיבים אותה הם חולשתה.

"קומנדו או לא קומנדו?"\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע הוקמה חטיבת הקומנדו החדשה, שתאגד בתוכה יחידות מובחרות שונות מאוד. האתגר של מפקדה, דוד זיני, הוא לאגד אותן לכדי כוח היודע לפעול במשולב. האתגר של המטכ"ל יהיה להפעיל אותה ביום פקודה.

לוחמי רימון בתרגיל, (צילום: דו"צ).

לוחמי רימון בתרגיל, (צילום: דו"צ).

השבוע הוקמה חטיבת הקומנדו החדשה של צה"ל, כחלק מתר"ש "גדעון". החטיבה תאגד בתוכה את היחידות המובחרות מגלן, דובדבן, אגוז ורימון כמו גם מספר יחידות מובחרות במילואים ותהיה כפופה לעוצבת האש המובחרת. מפקדים בולטים במערך השדה, בסדיר ובמילואים, המליצו על הקמתה כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה, מתוך הנחה שאיחוד היחידות למסגרת אחת יביא להפעלה אפקטיבית יותר שלהן בלחימה כנגד ארגוני הטרור ההיברידיים בהם לחם צה"ל בעשור האחרון, בהם חמאס וחזבאללה. הדבר התעכב כתוצאה ממאבקי כוח שונים על כפיפות ושייכות, ונדרשה כאמור החלטת רמטכ"ל (שעשה את עיקר שירותו דווקא בצבא הגדול) שהפכה את הרעיון לעובדה. לדברי הרמטכ"ל, "חטיבת הקומנדו של צה"ל תשמש כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צבא ההגנה לישראל בעתיד." למרות זאת, יחידות העילית של הצבא נותרו מחוץ לחטיבה. לא בטוח שלא בצדק.

משה דיין מתדרך את גדוד הקומנדו לפני הפשיטה על לוד, 1948.

משה דיין (מימין) מתדרך את גדוד הקומנדו לפני הקרב על לוד, יולי 1948.

שורשי הקומנדו נטועים עמוק בצה"ל מימי "הנודדת" של יצחק שדה ופלגות הלילה המיוחדות שהוביל אורד וינגייט. נראה כי בהנחיית הרמטכ"ל איזנקוט, הבקי במיוחד בהיסטוריה, רואה החטיבה את שורשיה בגדוד הקומנדו ה-89 עליו פיקד משה דיין במלחמת העצמאות. בספרו "אבני דרך" (הוצאת עידנים, 1976) תיאר משה דיין כיצד קיבל כמפקד גדוד הקומנדו בקשה לתגבורת מצד אחד ממפקדי הפלוגות שלו, דב הבלונדיני, שלחם במנותק מן הגדוד בכפר דיר-טריף. דיין שלחם אותה שעה בלוד נבצר מלסייע, אך שאל את המ"פ בקשר, "קומנדו או לא קומנדו?" רוצה לומר, האם הם פלוגה בגדוד הקומנדו היודעת לפעול לבדה ולנצח או לא. "קומנדו!" ענה דב, "נצא להתקפה!" ואכן, היעד נכבש. בהמשך ישיר לכך פעלו היחידות שמאגדת החטיבה כאוטונומיות קטנות בתוך הצבא הגדול המתמחות בלחימה בכוחות קטנים. אגוז ומגלן בלחימה בלבנון, דובדבן בלחימה בטרור הפלסטיני בשטחים. יחידת רימון, שקמה בחטיבת גבעתי, ומתמחה בלוחמה מדברית היא חוליה נוספת בשרשרת.

תג חטיבת הקומנדו החדשה.

תג חטיבת הקומנדו החדשה.

צבאות אוהבים להקים חטיבות מחץ של כוחות מובחרים למשימות מיוחדות, עוד ימי מלחמת העולם השנייה וצה"ל אינו יוצא דופן. אולם למרות הרצון לרכז כוח מעולה למשימות מיוחדות, הרי שבמלחמה הצורך הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות "רגילות". הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם (דוגמת הפשיטה בבעל-בק ב-2006), הביאו גם הם לכך שבמרבית המקרים כוחות אלו מופעלים בשיטה המסורתית והכבדה, "דוך-אנ-דוך". סיבה נוספת היא שאלת האחריות הפיקודית, כפי שתיאר זאת פעם אהוד ברק, שמכיר את הנושא כמי שהיה ראש ממשלה ורמטכ"ל כמו גם מפקד "היחידה". לדבריו, מבצע התקפי רחב היקף, שעלול לגבות את חיי מאות חיילים, נתפס כחלק בלתי-נמנע מהלחימה. מנגד, במבצעים מיוחדים, גם בזמן מלחמה, האחריות הברורה לנפגעים היא על הדרג שיזם את המבצע.

במלחמת לבנון הראשונה למשל, יועד גדוד מחטיבת מילואים מובחרת לנחות ממסוקים בכביש ביירות-דמשק, במטרה למנוע את נסיגת אש"ף לסוריה ולנתק את הבירה הלבנונית מכוחות סיוע. בפרוץ המלחמה בוטלה התכנית והחטיבה כולה נעה בשיירת רכבים בפקקים הארוכים ללבנון. אף שלחמה היטב מימשה מעט ממה שתוכנן. גם ב"צוק איתן" פעלו היחידות המובחרות, ובהן גם אגוז, דובדבן ורימון, בהתאם לתפיסה זו ונכנסו דרך הגדר לעבר עזה, כאילו היו אחרון גדודי החי"ר. ככלל, היו במלחמה בעזה מעט מבצעים מיוחדים. המבצע היחיד שנחשף היה פשיטת שייטת 13 בחוף סודנייה למניעת שיגור רקטות ממתחם מסוים. המבצע, שבמהלכו נפצעו ארבעה לוחמים ונהרגו 15 מחבלים, נחשב מוצלח. 

מפקד חטיבת הקומדנו, אל"מ דוד זיני, בטקס ההקמה בגלבוע.

מפקד חטיבת הקומנדו, אל"מ דוד זיני, בטקס ההקמה בגלבוע.

על החטיבה החדשה עתיד לפקד אל"מ דוד זיני, יוצא סיירת מטכ"ל, שעשה את מרבית שירותו בחטיבת גולני ופיקד בין היתר על גדוד 51 ויחידת אגוז. זיני נחשב במשך השנים לקצין נחוש וקשוח, שהצטיין במיוחד בלחימה ברצועת עזה. האתגר שיעמוד לפתחו מורכב במיוחד. מדובר בארבע יחידות שונות מאוד. צבע הכומתה, המורשת והשיוך החטיבתי הם הבדלים בטלים בשישים. ליבת האתגר תהיה ביכולת לאגד יחידות מובחרות שאין להן מן המשותף ולכל אחת מהן ייעוד ויכולות, שאינם בהכרח קשורים לאחרות, לכדי אגד בעל תפיסת הפעלה אחודה ומשולבת. אם יצליח תהווה החטיבה מכפיל כוח בקרב היבשתי. אז יעמוד האתגר לפתח המטה הכללי שיצטרך להפעיל אותה.

להשחיז את חוד החנית\ מאת יאיר אנסבכר

רשומה רגילה

יאיר אנסבכר, יוצא יחידת מגלן, במאמר אודות היתרונות שבהקמת חטיבת הקומנדו החדשה של צה"ל.

אל מול עיניו של המתחקה אחר עולם המבצעים המיוחדים הישראלי עלתה עד היום תמונה מדאיגה למדי, שנבעה הן מריבוי יחידות מיוחדות ומיוחדות למחצה (יחידות ייעודיות ונבחרות) והן משימוש מבולבל ולא עקבי בכוחות מיוחדים במהלך השנים על ידי צה"ל.

קו פרשת המים

כוחות מיחידת אגוז ומיחידת עוקץ בתרגיל.

כוחות מיחידת אגוז ומיחידת עוקץ בתרגיל (צילום: דו"צ).

מלחמת לבנון השנייה היוותה מבחינות רבות את קו פרשת המים של השימוש ביחידות המיוחדות: "במלחמה א-סימטרית, גדול הערך המוסף הפוטנציאלי של יחידות מיוחדות מזה שבמלחמה סימטרית, בתנאי שיופעלו בצורה נכונה במסגרת תכנית אסטרטגית גמישה", כתבה ועדת וינוגרד לאחר המלחמה ואף קבעה כי: "במלחמות הקונבנציונאליות בהן השתתפה ישראל עד היום, לא הייתה הפעלה שיטתית של כוחות מיוחדים, ולכן התרומה של פעולות מיוחדות לתוצאות המלחמה הייתה מועטה".

יאיר אנסבכר, יוצא יחידת מגלן, מעריך שהקמת

יאיר אנסבכר, יוצא יחידת מגלן, תומך בהקמת חטיבת הקומנדו החדשה.

מכאן שהקמת חטיבת הקומנדו החדשה, היתה פעולה חשובה ואף בלתי נמנעת בתהליך התאמתו של צה"ל למציאות המתחדשת ומתרחשת כיום אל מול האיומים הקרובים והרחוקים עימם הוא נדרש להתמודד. במאמר קצר זה ברצוני לפרט מדוע לדעתי מהלך כזה הינו חיובי ונחוץ מאין כמוהו. ראשית, יש לציין כי עד היום היחידות המיוחדות והייעודיות בצה"ל פעלו לרוב באופן ממודר זו מזו, פעמים רבות מטעמים של אגו ויוקרה יותר מאשר מסודיות וביטחון מידע טהורים. כך, לעיתים קרובות התקיימו בצבא תהליכים חופפים ובזבזניים של פיתוח יכולות ואמל"ח דומה אצל יחידות שונות.

בית המדרש לכוחות מיוחדים

יש לקוות כי הקמת החטיבה החדשה תביא לאיחוד הכוחות ומיקסום כלל האמצעים, הידע המודיעיני והארגוני הנרכש, האימונים הרלוונטיים ויכולות היחידות המיוחדות בצה"ל וכך להביא אותן לרמת מוכנות גבוהה, מטה משותף יוכל ליצור את המהפך הנדרש באמצעות שקיפות פנימית, שיתוף ושימור הידע והאמל"ח, פיקוח צמוד על הנעשה בכל יחידה, תיאום מאמצים ופרויקטים בין היחידות השונות למניעת כפילויות. זאת תוך שאיפה להפריה הדדית בין תחומי ידע מקצועיים שונים ב"בית המדרש לכוחות מיוחדים" שייווצר בהכרח במטה החטיבה. לתועלת היחידות וצה"ל כולו.

יחידה מובחרת בתרגיל לוחמה בשטח בנוי (צילום: דו

יחידה מובחרת בתרגיל לוחמה בשטח בנוי (צילום: דו"צ).

יחד עם זאת, טוב עשו לדעתי מקבלי ההחלטות שהחליטו לשמר את המצב בו יתקיימו במקביל יחידות שונות על סמליהן, מורשתן וייעודיהן השונים, על פי התפיסה החז"לית של "קנאת סופרים תרבה חוכמה". לגאוות היחידה וליוקרתה ישנה חשיבות גדולה הן במוטיבציה של אנשיה להמשיך ולהצטיין והן באתוס הישראלי ובמוטיבציה של צעירים לפני הגיוס להמשיך ולהתאמץ כדי להתקבל ליחידות אלו ולשרת בשורותיהן.

הקמת החטיבה עשויה למפקדי היחידות שבה את החופש הנדרש על מנת לפעול בסינרגיה של המאמצים, האמצעים וההיכרות האינטימית עם כלל היחידות שמרכיבות אותה, באפקטיביות מקסימלית בלחימה בכל מתאר אופרטיבי. בהקשר זה חטיבת הקומנדו (יחד עם מפקדת העומק) תהיה כנראה גם המקום בו יגבש צה"ל תפיסת הפעלה ברורה של הכוחות המיוחדים בזמן מלחמה או מבצע נרחב, זאת כדי להמליץ לפיקוד העליון ולמקבלי ההחלטות איך להפעיל בשעת מלחמה את הכוחות המיוחדים ובאיזה במינון, זמן ומקום לאור המטרות וההישגים הנדרשים.

לחימה במתארים מורכבים

לוחמי יחידת אגוז בתרגיל לוחמת סבך.

לוחמי יחידת אגוז בתרגיל לוחמת סבך (צילום: דו"צ).

גם בתחום הפעלת הכוח יש לקוות לשיפור משמעותי. בניגוד למבצעים נקודתיים ומיוחדים בהן היוזמה והזמן נמצאים לצד צה"ל, במהלך מבצעים רחבי היקף או מלחמות הפיקוד העליון לא תמיד מודע למלוא היכולות המגוונות של היחידות, ולרוב אין לו היכולת, הזמן או הקשב הנדרש לתכנן, לתאם ולהתאים באופן משתנה ויצירתי את ה"כלי לבעיה". כתוצאה מכך לוקים לעתים אנשי הדרג הבכיר של צה"ל באחד משני התסמינים השונים של אותה מחלה: ביטחון מופרז בכוחם של הכוחות מיוחדים או חוסר ביטחון מספיק ביכולותיהם. כך או אחרת, הסכנה גדולה – שימוש לא נכון בכוחות מיוחדים – המסכן אותם ואת הצלחת המשימה או שימוש לא הולם שאינו מביא לידי מימוש את איכות הכוחות המיוחדים, וממילא את הפוטנציאל הגדול הטמון בהם.

תרגיל פינוי נפגעים

תרגיל פינוי נפגעים (צילום: דו"צ).

נקודה חשובה נוספת היא ההבנה כי בעת המודרנית עולה סף הרגישות של הציבור הישראלי (ומכאן של הממשלה והצבא) לאובדן חיי אדם ולסכנת חטיפה או נפילה בשבי. זאת לצד ההבנה כי שדה הקרב הפך למורכב בהרבה. ארגונים היברידיים יורים אש מנגד אל עבר עורף מדינת ישראל ומתבצרים בחוליות קטנות בקרב אוכלוסיה אזרחית, מאחורי מחסה "העומק האורבני" ובתווך התת-קרקעי. בשל כך נדרש צה"ל להפעיל יחידות מיוחדות ומובחרות במסגרות כוח אדם גדולות אל מול מתארים מסובכים אלו שכאמור הפכו נפוצים מאוד בכל החזיתות .

ימשכו את הצבא קדימה

יחידת מגלן בתרגיל משותף עם טייסת מסוקי אפאצ'י AH-64.

יחידת מגלן בתרגיל משותף עם טייסת מסוקי אפאצ'י AH-64 (צילום: דו"צ).

ברצוני להציע תפקיד אחרון וחשוב לא פחות לחטיבה חדשה זו, לאור הבנת האתגרים אותם הזכרנו ומתוך תקווה לאווירת לימוד והתקדמות חיובית מתוך ענווה הנושבת ממהלך זה, עליה להקצות חלק מזמנה ומרצה לטובת הדרכת ואימון יחידות הצבא "הרגילות" וזאת על מנת לאמץ במהירות את הידע הרוחבי שנרכש ולהטמיע בהן את החידושים והכשירויות הנדרשות בשדה הקרב המשתנה, כך תשתפר ותתחדד מסת הלחימה הקריטית של צה"ל באופן יעיל ומהיר אל מול האתגרים והבעיות החדשות באמצעות מדריכים מקצוענים מן היחידות המיוחדות. הד לתפיסה זו ניתן למצוא בהדרכות שמעבירים גורמי הדרכה מקצועיים מן הכוחות המיוחדים האמריקנים לעמיתיהם בזרועות הצבא והחוק של ארה"ב, כמו גם אצל צבאות זרים ברחבי העולם.

יחידת רימון באימון ברמת הגולן.

יחידת רימון באימון ברמת הגולן.

כך ניתן אולי להמשיל את היחידות המיוחדות ל"משושים" של הצבא כולו: המודולריות והגמישות ההפעלתית שלהן, היצירתיות והחושים הטובים בשטח – מאפשרות להן להיות הראשונות ה"חשות" מה קורה ולאחר מכן להוביל ולסגל במהירות את שאר הצבא לשינויים הבלתי נמנעים שעליו לעבור. מחד יקנו היחידות המיוחדות ידע רלוונטי להשבחת יכולות חיל הרגלים כולו, מאידך יוסיפו לשפר את מוכנותן אל מול הדור הבא של האיומים המתפתחים, או טוב מכך ייזמו דרכי פעולה חדשות. כך, נקבל באמצעים מינימליים יחסית יחידות מיוחדות לומדות ומתחדשות, אשר גם הופכות למחנכות ולמורות דרך בעבור הצבא כולו ומנצלות באופן מירבי את ההשקעה בהן לתועלת הצבא הגדול.

יאיר אנסבכר שירת כלוחם ביחידת מגלן, והינו סטודנט לתואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת ת"א. ספרו "כצל ציפור" אודות חוויותיו מן השירות הצבאי יצא בהוצאת ידיעות ספרים בשנת 2009.