אל מול הסכנות בגבולותיה – לישראל אין ברירה אלא להפגין כוח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 הרצון של צה"ל להכיל אירועים ולמנוע הסלמה נמצא במתח מול הצורך לסכל פעילות עוינת ולייצר הרתעה. אבל בל נשכח את "זכות ההצבעה" של האויב במשוואה הזאת.

בניגוד לשבוע שעבר, כשכוחות צה"ל בהר דב ירו לעבר חוליית פעילי חיזבאללה שחדרה בכדי להבריח אותה (וחבריה אכן נמלטו ללא פגע), הפעם בצה"ל חתכו.

בלילה בין ראשון לשני זיהו תצפיתניות מגדוד האיסוף עיט של עוצבת הגולן חוליית מחבלים שחצתה את הגבול הסורי ונעה מערבה לעבר גדר המערכת בכוונה להניח מטעני חבלה. כלי טיס של חיל האוויר וכוח מיחידת מגלן, שהיה ערוך במארב סמוך לתל פארס, במובלעת ישראלית מזרחית לגדר, פתחו באש והרגו את חברי החוליה.

מגלן, עליה מפקד סא"ל ר', בעברו מג"ד בצנחנים, היא חלק מחטיבת הקומנדו שהוקפצה לצפון כחלק מתגבור הכוחות שעליו הוחלט לאחרונה בעקבות המתיחות עם חזבאללה. התגבור כלל גם כוחות שריון, איסוף ומערכי אש מדויקת.

הארגון הקים ברמת הגולן הסורית את יחידת "תיק הגולן", בכדי לייצר תשתית מבצעית שתאפשר פעילות כנגד ישראל, ולא מן הנמנע שהחוליה שחוסלה היתה עוד ניסיון של חזבאללה "לסגור את החשבון" שנפתח בעקבות הרג פעיל חזבאללה בסוריה בתקיפה אווירית שמיוחס לישראל.

הפעולה אגב, היתה דוגמה לאותה שילוביות קטלנית של כוחות שמדגיש כל העת הרמטכ"ל אביב כוכבי. היכולת של צה"ל לחבר בין כוחות איסוף, כוח אווירי וכוח יבשתי, המפעילים אמצעי פיקוד ושליטה מתקדמים, בכדי לפגוע ביעילות באויב היו תמיד במוקד כוח ההרתעה שלו, וסביר שגם בחזבאללה מבינים זאת.

במקרים כאלה, כמו שאירעו לאחרונה בהר דב ובגבול עם סוריה, ישנו מתח בין הרצון להכיל אירועים, בכדי להרגיע את המתיחות ולהימנע מהסלמה, לבין הצורך לסכל פעילות עוינת ולשדר מסר מרתיע. האחריות על האיזון בין המתחים הללו נופלת בראש ובראשונה על מפקד פיקוד הצפון, אלוף אמיר ברעם, גם הוא מג"ד צנחנים שפיקד על מגלן.

הרצון להימנע מהסלמה נובע מהרצון להימנע מגיוס מילואים בשל החשש מהידבקות המונית בקורונה. המגפה ככלל אינה מציבה את ישראל, ועוד פחות מזה את אויביה במצב שבו היא עשויה לרצות בימי קרב בזירות השונות או חמור מכך. העובדה שאזור הצפון עמוס בתקופה זו במטיילים ונופשים, מציבה משתנה נוסף במשוואה שיש לקחת בחשבון.

אבל גם לאויב, כמאמר מפקדים בצבא האמריקני, "יש זכות הצבעה", והוא לרוב לא בוחר לפעול כפי שצה"ל היה רוצה. מכאן, שלמרות המציאות המורכבת, לישראל אין ברירה אלא להפגין כוח ונכונות להשתמש בו.

אירועים שכאלה תמיד מציבים את הדילמה באיזה חלק בשרשרת הפעולה לפגוע, באיראן, המדינה השולחת? בארגון הפרוקסי חזבאללה או בארגון הפרוקסי שלו, "תיק הגולן". נראה שהפעם לפחות, בצה"ל חתכו גם בעניין הזה, ולמחרת בלילה תקפו מטוסי ומסוקי קרב של חיל האוויר מטרות של צבא סוריה בדרום סוריה. המסר שמעבירה התקיפה ברור – סוריה אחראית לכל פעולה כנגד ישראל שיוצאת משטחה.

ניתן לטעון שסוריה אינה לבנון. כללי המשחק וחופש הפעולה שיש לצה"ל בזירה זו, עליה מופקדת אוגדת הבשן בפיקוד תא"ל רומן גופמן, מפקד חטיבת השריון 7 לשעבר, שונים מאלה שבהם פועלת אוגדת הגליל. אין פתרון בית ספר לכל תרחיש. במקום אחד יתכן ונדרש מענה מסוג אחד, ובאחר מענה שונה.

גם הגנרל האמריקני ג'ורג' פאטון, מטובי המצביאים במלחמת העולם השנייה, נהג לומר שאין פתרון מוסכם לכל מצב טקטי. אך פאטון קבע כי "ישנו רק עיקרון טקטי אחד אשר אינו נושא לשינוי, והוא: להפעיל את האמצעים העומדים לרשותך כך שתפגע באויב בצורה המקסימלית בזמן הקצר ביותר".

דומה שעקרון זה תקף גם כאן. אבל לצדו מוטב לחזור גם לכלל הידוע של חז"ל, "אמור מעט ועשה הרבה", ולהימנע מפסטיבלים בתקשורת שיחזקו את תחושת ההשפלה בקרב האויב ויחזקו את המוטיבציה (הקיימת ממילא) להמשיך את הסבב הנוכחי.

 

חזרה לשגרה (המתוחה) בכל החזיתות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בזירות הדרום והצפון, וגם בתוך צה"ל נרשמו השבוע סימנים של חזרה לשגרה. המחשבה שהקורונה תסייע ליצירת מציאות רגועה יותר, התבררה כסנטימנט נחמד ותו לא. דווקא בגלל שהמתיחות חוזרת צה"ל נדרש לגבות את מפקדיו, כדי שיהיו מוכנים ליום פקודה.

במאמר אודות משבר מגפת הקורונה השאיל הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, ביטוי הלקוח מהסלנג הצבאי וטען כי ישראל מצויה כעת באס"ק ("אווירת סוף קורונה"). הביטוי המקורי נועד לתאר את ההלך הרוח שנפוץ בקורסים שונים בצה"ל כאשר קרב מועד סיומם ("אווירת סוף קורס"). הראל אמנם עסק בהיבטים הרפואיים החברתיים והציבוריים במאמרו, אולם נראה כי גם מבחינה ביטחונית הדברים חוזרים לשגרה. 

כך למשל, בזירת רצועת עזה שממנה נורתה בלילה שבין שלישי לרביעי רקטה לעבר יישובי הדרום. צה"ל השיב באש טנקים לעבר עמדות צבאיות של החמאס. בחודשיים האחרונים היתה הזירה הדרומית שקטה יחסית, והנה עם התחושה שהנה הולכת המגפה ודועכת, חזרה השגרה המוכרת.

השבוע לפני שנה ניהלו חמאס וצה"ל ימי קרב (שכונו בצה"ל "גן סגור"), שהחלו עקב סדרה של חילופי אש שכאלו. במהלך ימי הקרב נהרגו ארבעה ישראלים ועשרים ושלושה פלסטינים. צה"ל תקף כ-320 יעדים בעזה ואילו החמאס שיגר כ-700 טילים, פגזי מרגמה ורקטות. מה היתה התוצאה? סבב לחימה נוסף בנובמבר (שכונה בצה"ל "חגורה שחורה").

בינואר האחרון העריך אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, שעזה "היא מקום לא יציב". הלוי, שפיקד על חטיבת הצנחנים בלחימה ברצועת עזה ב"עופרת יצוקה", ועל כוחות הפיקוד בימי הקרב של "גן סגור" כמו גם באלו של "חגורה שחורה" שאחריו, ידע כבר אז, שבלי הסדרה מדינית, שגרת חילופי האש תמשך. לפי הדיווחים בתקשורת גם המשא ומתן על השבויים וגופות החיילים שבידי חמאס תקוע. הכל כסדרו, ממש כפי שהיה לפני הקורונה. 

משאלות לב בזירה הצפונית

בזירה הצפונית נרשמו בשלושת החודשים האחרונים שורת תקיפות שיוחסו לישראל, הן בעומק סוריה והן סמוך לגבול, היכן שחזבאללה הקים את יחידת תיק הגולן.

בראיון שפורסם לאחרונה באתר "וואלה!", שיגר ראש אגף מבצעים, אלוף אהרון חליוה, מסרים לסוריה וללבנון. הוא ציין שאמנם העברות אמצעי לחימה מסוריה ללבנון וההתבססות האיראנית בסוריה לא נעלמו, אבל הבהיר שנסראללה מבין שההצטיידות בטילים מדויקים ארוכי־טווח "זה קו שמדינת ישראל לא תאפשר אותו. הוא יודע שמדינת ישראל נחושה להתמודד עם ההתבססות האיראנית בסוריה. הוא יודע שאסד מבין שחלק מהשותפים הפכו להיות יותר נטל מנכס". 

ניתן להעריך שדבריו של חליוה באו על רקע הפינג־פונג שהתנהל לאחרונה בין ישראל לארגון, במהלכו יוחסה לישראל תקיפת רכב ובו פעילי הארגון סמוך לגבול לבנון־סוריה ובתגובה חתכו חוליות חזבאללה את גדר הגבול בין לבנון לישראל בשלושה מקומות שונים מבלי שהתגלו. 

הזירה הלבנונית מוכרת היטב לחליוה משירות ארוך בצנחנים, והוא עשה בה חלק ניכר משירותו. חודש לאחר שגמר קורס קצינים, כמפקד מחלקה בגדוד 202, השתתף במבצע "חוק וסדר" (שהשבוע מלאו לו 32 שנים), פשיטה שהוביל מח"ט הצנחנים שאול מופז על בסיס החזבאללה בכפר מיידון שמעבר לרצועת הביטחון. כ־50 פעילי חזבאללה נהרגו במבצע ההוא. הפשיטה היתה, לדבריו, אחד הפרקים החשובים לדבריו בקריירה שלו.

בראיון הדגיש חליוה, ששמו הוזכר לאחרונה כמחליף אפשרי להלוי בפיקוד הדרום, כי נסראללה מבין היטב "מה המודיעין שלנו, איזו עוצמה זאת אמ"ן, יודע מה היכולת של חיל האוויר ומה יכולות האש. כשהם שומעים על תקיפות מסתוריות בכל מיני מקומות על הגלובוס ברמת דיוק הוא יודע שזה יכול להיות משוכפל במלחמה בצורה מאוד כואבת. האם זה משהו שאזרחי לבנון רוצים? לא". 

למרות הקו התקיף, שבא לידי ביטוי בשטח ולא רק בראיונות לתקשורת, מוטב להיות זהירים יותר במסקנות. אל"מ (מיל.) אודי אבנטל, קצין בכיר באמ"ן בעברו, כתב לאחרונה שאת "התדרוכים האחרונים שהעניקו גורמי בטחון לעיתונים, לפיהם איראן "מתקפלת" לכאורה מסוריה, כדאי לקחת עם גרגיר של מלח ובפרספקטיבה רחבה". 

איראן אמנם נתונה במשבר כלכלי קשה שהחריף כתוצאה ממגפת הקורונה, אולם היא רואה בפעילותה בסוריה יעד אסטרטגי חשוב, וסביר, כפי שהתרחש בתכנית הגרעין, שתהיה מוכנה לשלם מחירים בכדי להשיגו. גם את ההנחה שאסד מבין שמוטב לו להיפרד מבעלת בריתו האיראנית כדי לקחת בערבון מוגבל.

עצמאות מפקדים

סממן נוסף לחזרה לשגרה הוא שצה"ל שב לעסוק בעניינים שלא נמצא להם קשב בתקופה שבה פרס אוגדה בבני־ברק, ומינה קצינים בכירים כפרויקטורים למשבר. 

בסוף השבוע האחרון התפרסם ב"ידיעות אחרונות" ראיון עם ראש חטיבת המבצעים באגף המבצעים, תא"ל יניב עשור. בתשובה לשאלה מה שונה בין לבנון של אז השיב עשור, יוצא חטיבת גולני שעשה בה את כל שירותו מחייל ועד מח"ט, שלמפקדים ברצועת הביטחון היתה "המון עצמאות".

לבנון, אמר, "היא חוויה אחרת. במוצב חודר כמו ריחן, אתה לבד. מפקד מחלקה מוציא מארב מחלקתי לבד – מתכנן, הולך, מגיע – לבד. אז זה היה גם בלי כל הטכנולוגיה, עם מפות, בלי ג'י־פי־אס. היה משהו מאוד מבגר בלבנון. בעזה או באיו"ש יש איתך מ"פ, מג"ד, חטיבה. אפשר להגיע אליך בקלות. הכל קרוב. אבל עזה היא בעוצמה יותר גבוהה". בנוסף, ציין בעזה יש להתחשב בצפיפות העירונית ובחיכוך עם האוכלוסייה שמחייבת יכולת דיוק ואבחנה גבוהה. 

על העצמאות הזו דיבר לאחרונה, בראיון שהתפרסם ב"ישראל היום", גם קצין אחר יוצא גולני, אל"מ אופיר לֶויוס (שיתמנה בקיץ לקצין חינוך ראשי). "ידעתי שאם קורה משהו, ייקח ארבע־חמש שעות עד שיגיעו אלי, וככה גם תכננתי את נוהלי הקרב", אמר.

כאמור, היו לשהייה בלבנון הרבה חסרונות, אבל תחושת הביטחון העצמי, המסוגלות והעצמאות, גישת ה"פיקוד משימה", שהיתה אופיינית כל־כך לימי לבנון ואפילו לאינתיפאדה השנייה, בה עומס האירועים חייב הטלת אחריות על רמות פיקוד זוטרות, נעלמה מהנוף בצה"ל. זה עובד מצוין בבט"ש ביהודה ושומרון, ובגדר המערכת בגבולות. זה יעבוד הרבה פחות במקרה של מלחמה. 

השבוע הודיע הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף שרון אפק, על פתיחה מחדש של חקירת מצ"ח בדבר פציעתו של לוחם יחידת מגלן שנפצע קשה ונותר משותק, לאחר שבמהלך מסלול ההכשרה ביחידה נדרש (במן "מבחן אומץ" מטופש) לקפוץ מג'יפ מסוג האמר ונחבל בגבו.

זהו אירוע טרגי, שבו נפגע מי שרק ביקש לשרת ולתרום כלוחם ביחידה קרבית בצבא. ככלל, באימונים, קשים ככל שיהיו, אסור שיהיו נפגעים. ודאי וודאי כשאין מדובר בחלק סדור מתכנית האימונים אלא כתוצאה ממנהג מגונה שהשתרש, כמו עשב שוטה, ביחידה.

מנגד נשאלת השאלה מה משדרת ההחלטה למפקדים בצה"ל? מפקד האוגדה ערך תחקיר נוקב ובסופו נמצאו מספר אחראים למחדל, ומפקד הצוות הודח. בהתנהלות מפקד היחידה, סא"ל ר', שהיה אז חדש בתפקיד (ולא שירת ביחידה בעבר) לא נמצא פסול, ובהמשך הוחלט לקדמו לתפקיד מח"ט שומרון.

יצא לי להכיר את ר' בצנחנים, והוא מהטובים ביותר שיש לנו. אין עוררין על אחריותו כמפקד היחידה על כל מה שקורה בה. הוא אחראי, אבל לא בהכרח אשם. וזה תקף גם למח"ט (שקודם מאז), שנמצא הרבה יותר גבוה בשרשרת. פרט למקרים של רשלנות ברורה, מוטב לצבא להימנע מהדחות שכן סביר שמסקנות התחקיר ילכו אתו הלאה, והצבא ירוויח מפקד שנצרב, למד ויילמד אחרים.

אבל יש כאן עוד משהו. הערעור על התחקיר ופתיחת חקירת מצ"ח מחודשת משדרים מסר למפקדי השדה בצה"ל לפיו כל שיעשו ייבחן ראשית כל במבחן הסף הפלילי, ועליהם כל הזמן לוודא שהם עברו על כל רשימת הבדיקות החיוניות בטרם יעשו צעד, ממש כאילו היו מטוס לפני המראה. אבל פיקוד קרבי אינו יכול לעמוד בסטנדרט הזה, והוא בחזקת גזירה שציבור המפקדים, שברובו מורכב מאנשים שמשתדלים ככל יכולתם לעמוד במשימה ולשמור על פקודיהם, לא יעמוד בה. הניסיון לעשות כן, יוביל לבינוניות וייצור קצינים שלא צועדים קדימה בלי שקיבלו אישור בכתב.

במכתב שכתב בטרם פרש בשנה שעברה מצה"ל, הזהיר קצין השריון, רס"ן עידו פיוטרקובסקי, מפני "עודף ההנחיות והפקודות שלא מקוימות, הטקסים, ההשתלמויות, המצגות, התחקירים, הביקורים והביקורות – כל אלה לא יישברו אותנו. אנחנו נעמוד במשימה, באיחור, בצורה עקומה, בלחץ, באופן שטחי ומעוות אבל נעמוד בה. בכל זאת קצינים". במלחמה, כאמור, השיטה הזו לא תעבוד.

יש עת לשתוק ולעשות, ויש עת לשגר מסר מאיים, החוכמה היא לדעת מתי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שר הביטחון הזהיר שסוריה תהפוך לווייטנאם עבור איראן, אבל יתכן והסבירות לכך היא בחזקת משאלת לב. בכלל, מוטב שהוא ואחרים בצמרת הביטחונית יאמרו פחות אודות הפעילות החשאית של ישראל, וכמאמר חז"ל, יעשו הרבה.

מהופעותיו בתקשורת, בכנסים ואפילו ברשת החברתית נראה כי שר הביטחון החדש, נפתלי בנט, נהנה מהתפקיד. אין כמעט יום שבו הוא לא מזהיר את אויביה של ישראל מפני זרועה הארוכה. השבוע, בוועידת "מקור ראשון", אמר בנט שישראל צריכה "לעבור מבלימה להתקפה. אם אנחנו נהיה נחושים אנחנו נוכל להוציא את כוחות התוקפנות של איראן מסוריה", והזהיר את איראן "שסוריה תהפוך להיות הווייטנאם שלכם".

זה סנטימנט יפה, אבל נשאלת השאלה האם השר לא אופטימי מדי. ישראל מנהלת כנגד איראן מערכה ארוכה, חשאית ברובה, לסיכול התבססותה בסוריה, שבמסגרתה נוהלו מאות מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות. בחשבון כולל נראה שההישג האסטרטגי של תקיפות אלו מסתכם במניעה, צמצום וסיכול הצטיידות הכוחות האיראניים (ושלוחתה חזבאללה) באמצעי לחימה מסוימים, בדגש על טילים בעלי טווח גדול ודיוק גבוה. באשר לנוכחות כוחות איראניים בסוריה, דומה המאמץ לניסיון לרוקן את הים בכפית.

דובר צה"ל לשעבר, תא"ל (מיל.) אבי בניהו' סיכם לאחרונה בטורו ב"מעריב" את שנתו הראשונה של הרמטכ"ל אביב כוכבי בתפקיד וציין שאפיינה אותה תעוזה רבה, משום שלמרות "המציאות המורכבת הזאת, צה"ל תחת כוכבי ממשיך לבצע מבצעי סיכול גלויים וחשאיים לשמירה על הגבולות וכדי להרחיק ולצמצם סיכונים".

זה נכון, אבל אחד הגורמים שהופך זאת למורכב, הוא נוכחות הרוסים בסוריה. הפרסום (שלא אושר על-ידי אף גורם ישראלי או רוסי) על כך שהרוסים שיגרו מטוסי קרב בכדי לסכל תקיפה של חיל האוויר לפני שבוע, מלמד שהחבל שהרוסים משחררים לישראל, התקצר.

מפטפטים עצמנו לדעת

סוגיה נוספת היא הפטפטת. ככלל, זולת מקרים שבהם קדמה לכך התגרות או תקיפה של כוחות איראניים, נמנעו (לרוב) בכירים בדרג המדיני והצבאי בישראל מלקחת אחריות ישירה על פעולותיה ומהתבטאויות שיגבירו את המתיחות. אז למה השר משמיע איומים מיותרים? 

ב"הארץ" פרסם יניב קובוביץ כי במערכת הביטחון מתחו ביקורת על רצף ההתבטאויות של השר כנגד אויביה של ישראל. ברור שלאור הבחירות הקרבות נדרש בנט (כמו אחרים, ובהם ראש הממשלה) לחזק את תדמיתו בציבור, אבל מוטב לזכור שלא "הכל הולך". 

בהקשר הזה דומה שהעיקרון שמצוי בבסיס ספר המתח "צל מעל בבל" (הוצאת מעריב, 1993) שכתב דייוויד מייסון, בעברו קצין מעוטר בגדוד המשמר הוולשי של הצבא הבריטי, רלוונטי מאוד. בספר, המתרחש לאחר מלחמת המפרץ, מטיל מנהל חברת בנייה בריטית גדולה, על אד הווארד, אשר "שירת כקצין בחיל-הנחתים המלכותי ובשירות הספינות המיוחד, ה-SBS" (עמוד 34), לתכנן ולהוציא לפועל התנקשות. "המטרה היא סדאם חוסיין" (עמוד 143).

הווארד מניח שאת המשימה יזמה הממשלה הבריטית, והיא מוציאה אותה לפועל באמצעות קבלני משנה בכדי לשמר את יכולתה להתכחש למעורבותה. 

אגב, בראשית הספר כתב מייסון כי ישנו חוק לא כתוב, לפיו לא פוגעים בהנהגת האויב. עם זאת, ציין, "יש כמובן דוגמה של מדינה שמעולם לא שמה לב לחוק הזה ורדפה ללא-הרף אנשים בודדים, ברוב המקרים טרוריסטים, שביצעו מעשי-זוועה נגד אנשיה. אני מתכוון, כמובן, לישראל" (עמוד 27).

דוגמה בולטת למדיניות שתיאר מייסון היא הפשיטה שביצעה סיירת מטכ"ל בפיקוד משה "בוגי" יעלון, לחיסול סגנו של ערפאת, אבו ג'יהאד, בתוניס ב-1988. בפרק המרתק על המבצע ב"רשימת חיסול", הסדרה שיצר הפרשן הצבאי אלון בן דוד ב"ערוץ 13", סיפר יעלון כי הפשיטה היתה "מבצע שבו אתה מכיש וגם רוצה לצאת החוצה בלי לקחת אחריות". להקשיב ליעלון עשוי להיות בעייתי נוכח המציאות הפוליטית, אבל אולי כדאי שהשר לפחות יקרא את ספרו של מייסון. 

בנט אינו היחיד שמדבר יותר מדי. תחקיר התכנית "עובדה" אודות פעילות הכוח המיוחד בחאן יונס בנובמבר 2018 היא דוגמה נוספת למקרה שבו ישראל, במקרה זה צה"ל, מפטפטת עצמה לדעת.

הסיבה לכך לא ברורה גם במקרה זה. אמנם מדובר בסיפור נהדר, מלא בתעוזה ואומץ על כוח מיוחד שנחשף בלב שטח אויב, פגע במחבלים וחולץ ברגע האחרון ממש, במה שלא היה רחוק מלהפוך למלחמה. אבל מוטב היה הפעם, כמו בפרסומים אודות חיסול אבו ג'יהאד, להמתין כשלושים שנים לפני שמספרים את רוב הסודות. 

אימונים מהסוג המרתיע

זה לא אומר שתמיד צריך לשתוק. לעתים חשיפת פעילות ביטחונית ומסר תקיף של הדרג המדיני והצבאי הבכיר, עשויים להמחיש לאויב את יכולות צה"ל ולהרתיע אותו. 

דוגמה לכך היא התרגיל שקיימה בקפריסין בשבוע שעבר חטיבת הקומנדו, שכפופה לאוגדה 98 המובחרת, מאגדת את היחידות אגוז, מגלן ודובדבן. כבר יותר משנתיים שיחידות החטיבה, מקיימות אימונים באי, שהטופוגרפיה שלו דומה לשטח ההררי הלבנוני. התרגיל האחרון היה הרחב ביותר בהיקפו עד כה.

ביום שישי האחרון צייץ השר בנט בטוויטר אודות התרגיל וציין שהיה "מורכב ובתנאים קשים ולא מוכרים. ככה צריך להתאמן. קשה זה טוב. מלחמה זה יותר קשה". אימונים מהסוג הזה, למתאר הזה, מוכרים לבנט היטב, שכן לאחר המסלול בסיירת מטכ"ל הוא פיקד על צוות ופלגה ביחידת מגלן (ונחשב לקצין נועז וחותר למגע).

מהפרסומים בתקשורת עולה כי בדומה לשר, המפקדים שהשתתפו באימון סיכמו אותו כמוצלח במיוחד. מח"ט הקומנדו, אל"מ קובי הלר (יוצא סיירת גולני), אמר ל"אתר צה"ל" כי התרגיל הביא לידי ביטוי "תפיסת הפעלה שלמה, יכולות מתפתחות של חשיפת אויב וכמובן קטלניות להשמדת אויב בקצבים גבוהים מבעבר". 

סא"ל א', יוצא סיירת מטכ"ל המפקד על יחידת אגוז, אמר בראיון ליואב לימור ב"ישראל היום" כי התרגיל מאפשר "להתאמן הכי קרוב שאפשר למלחמה". מפקד יחידת מגלן, סא"ל ר', סיפר בראיון כי חייליו נדרשו "לתכנון קפדני כדי להיות מוכנים לכל תרחיש, אבל גם ליכולת אלתור גבוהה, כדי להתמודד עם המשתנים בשטח". בעת שהשניים שהו בתרגיל הוחלט בצה"ל על קידומם. ר', יוצא הצנחנים, יפקד על חטיבת שומרון, וא' על חטיבת מילואים.

אף ש"צה"ל הגדול", כמאמר הח"כ לשעבר איתן כבל, הוא "לא אוגדה 98", הרי שחיזוק היכולת לפעול בכוח גדול בעומק האויב, חיוני למערכה הבאה, בדגש על זו שעלולה לפרוץ בצפון.

עדות לחשיבות שמייחס הצבא לחטיבה ולאוגדה ניתן לראות בעצם קיום התרגיל בחו"ל (השנה התאמן גם גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים, שכפופה גם היא לאוגדה, בגרמניה) ובכך שבתרגיל ביקרו הרמטכ"ל אביב כוכבי, מפקד זרוע היבשה, האלוף יואל סטריק, ואלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם.

שטח הריגה

לאחרונה יצאה מהדורה חדשה לספר "שטח הריגה" (מערכות, 2019), שבו תיאר פרדריק דאונס את חוויותיו כמפקד מחלקת חי"ר בצבא היבשה האמריקני במלחמת וייטנאם.

את ההקדמה לספר כתב האלוף איתי וירוב, מפקד המכללות, שציין שמלחמת וייטנאם האמריקנית וההתנסות הטקטית של מפקדיה רלוונטיים כיום לצה"ל, בשל דפוס הפעולה של האויב כצבא גרילה, שדומה לאלו בהם לוחם צה"ל כיום.

וירוב עשה את רוב שירותו בלבנון. כמג"ד צנחנים הוביל, ביוני 1999, הסתערות לחיסול חוליית מחבלי חזבאללה ברכס הסמוך למוצב ריחן, ובמלחמת לבנון השנייה פיקד על חטיבת צנחנים מילואים.

הוא חתם את ההקדמה באבחנה נכונה במיוחד לסוג המערכות שבהן נלחמת ישראל בשני העשורים האחרונים, שבהן אין קרב מכריע גדול דוגמת כיתור הארמיה השלישית של הצבא המצרי בסיני ב-1973. לתפיסתו, "אוסף של קרבות טקטיים, נחישותם של המפקדים ומנהיגותם, הם שקבעו בעבר – ויקבעו גם בעתיד – את תוצאות המערכה" (עמוד 4).

חשוב אם כן לאמן את אותם מפקדים, באימון שידמה את הלחימה ככל שניתן, וכדאי שגם בצד השני יידעו שבצה"ל מתכוננים. אולי זה ירתיע אותם. אם לא, לפחות הכוחות יהיו מוכנים.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 10.12.2019)

עניין של מסורת: שימו סוף ל"מבחנים" והמתינו עם עריפת הראשים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ביחידות המיוחדות, נהוגה תפיסת משמעת שונה מזו שנהוגה ב"צבא הגדול", יש מי שמנצל את החופש הזה כדי לייצר מסורות פסולות, שנובע מרצון עז להוכיח שהם הנועזים והקשוחים ביותר בצבא. אסור שמסקנות הבדיקה יפגעו ברוח היחידות הללו.

השבוע פורסם על שורת תקלות ביחידה המובחרת מגלן, הכפופה לחטיבת הקומנדו החדשה. מתברר כי ביחידה נהוגה מסורת, שאינה חלק מתכנית האימונים הרשמית, שבה במהלך נסיעה נדרשים הלוחמים, במעין מבחן אומץ, לזנק מרכב שטח ללא קסדה לעבר שיחים קוצניים. אחד החיילים שנדרש למבחן נפצע קשה בגבו, ועלול לסבול מנכות לכל חייו. במקרה אחר, נפצע חייל מהיחידה באימון קרב מגע.

למען הגילוי הנאות לא שירתתי במגלן, או באחד מגדודי החטיבה האחרים, אבל השירות בצנחנים ובהמשך במילואים בחטיבת צנחנים מובחרת שכפופה לעוצבת האש, הפגיש אותי עם רבים מבוגריה וסיפק לי כמה תובנות על ההווייה, ההכשרה והפעילות המבצעית של מגלן ויחידות דומות לה.

יחידות מובחרות, כמו מגלן מקיימות משחר היווסדן מסורות שכאלה בכדי להוכיח את מה שלכאורה כבר ברור מראש, שהן הנועזות והקשוחות ביותר בצבא. מבחן הקבלה של אהוד ברק לסיירת מטכ"ל, למשל, כלל בוחן להכרת המפה וגם מה שהוגדר כמבחן האומץ האולטימטיבי, קפיצה מג'יפ צבאי בעת שזה נוסע במהירות 50 קמ"ש. רגע לפני שברק (שעבור אומץ לבו כמפקד ביחידה עוטר בהמשך ב-5 צל"שים) זינק, תפס אותו הנהג ועצר את הרכב. מסתבר שביחידה ידעו כבר אז, כמו גם היום לעצור בזמן והמבחן רק בדק האם ברק יהיה מוכן לקפוץ.

ביחידות הללו, שבהן משרת כוח אדם איכותי במיוחד, נהוגה תפיסת משמעת שונה מזו שנהוגה ב"צבא הגדול". החינוך הוא למשמעת עצמית ו"ראש גדול". לא מתעסקים עם החייל בנושאים כמו הופעה ופקודות יבשות, מתוך תפיסה שאומרת שעם אנשים טובים מאוד אפשר להתעסק בעיקר, פעילות מבצעית והכנה למלחמה, ולא במשמעת. ולסמוך עליהם. לרוב זה מוכיח את עצמו וצה"ל מצליח להפיק הרבה מאוד מיחידותיו המובחרות, למרות שהחיילים הם צעירים יחסית ושתקופת ההכשרה קצרה בהשוואה למה שמקובל בצבאות שונים במערב. מבצע כמו "נערי החוף" שביצעה מגלן במלחמת לבנון השנייה, שנחשב לאחד המבצעים המוצלחים במהלכו הושמדו כ-150 מטרות, בהן כ-40 משגרי רקטות, בגזרה המערבית בדרום לבנון, היו האמריקנים מבצעים עם כוח ותיק בהרבה, כוח דלתא או הכומתות הירוקות, שהחיילים שבו לא יהיו בני 19-20 כמו בצה"ל אלא בני 25 לפחות.

למרות זאת, לפעמים יש מי שמנצל את החופש הזה בכדי לייצר מסורות פסולות כמו המבחן הזה. טוב שהוחלט בצה"ל לקיים תהליך בדיקה יסודי בראשות תא"ל וירוב, ועדיין מוטב לא לשפוך את התינוק עם המים, בשני מובנים. ראשית, חטיבת הקומנדו היא עודנה, למרות הקילומטראז' שצברה בתרגילים בארץ ובחו"ל כמו גם בפעילות מבצעית שביצעו יחידותיה בנפרד (לפני כחודשיים, למשל, הרגו לוחמי מגלן שמונה מחבלים על גדר המערכת בעזה), חטיבה בהקמה. מפקדה, אל"מ בלוט, צנחן שפיקד על מגלן ועתיד לשמש כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה, עמל כל העת על תהליכי בניין הכוח שיאגדו את היחידות הללו מ"אסופת יחידות שאין להן מן המשותף", כפי שהגדיר זאת בשעתו ח"כ עפר שלח, מ"פ צנחנים לשעבר, לחטיבה אחת.

בעימות הבא יידרש לצה"ל, לצד חיל האוויר, כוח איכותי, גמיש וזמין, אך גם בעל מסה שניתן יהיה להפעיל מהר בעומק בכדי להשיג פגיעה של ממש במאחזי חזבאללה בלבנון, או ביעדים אחרים. הפיכת חטיבת הקומנדו לכוח שכזה הוא האתגר של מפקדיה, וימשיך ויהיה כזה גם עבור מחליפו של בלוט, אל"מ קובי הלר, יוצא גולני שפיקד על דובדבן ב"צוק איתן". אסור שמסקנות ועדת הבדיקה, שבוודאי יורו על הידוק הפיקוח והבקרה בתחום הבטיחות והמשמעת, יפגעו ברוח היחידות הללו, שכן היא מרכיב קריטי באופי היצירתי, הנועז והלוחמני שלהן.

המובן השני הוא נוגע לתרבות "עריפת הראשים" שצמחה כאן. אני מכיר את מפקד מגלן הנוכחי מאז שהיה מ"כ בפלוגה שבה הייתי טירון בצנחנים ואח"כ כקצין בגדוד. אחרי שהשתחררתי שמעתי שלקח פיקוד על פלוגה שמפקדה נפצע במלחמת לבנון השנייה ושנחשב למ"פ מוערך מאוד. זה לא הפתיע אותי. הוא תמיד היה איש מצוין ומפקד מצוין. בשלושת החודשים האחרונים הוא מפקד על היחידה ואחראי מתוקף כך על כל מה שקורה בה. אחראי, אבל לא בהכרח אשם. כלל לא בטוח שבתקופה קצרה זו הספיק להכיר כל הליך ושטות שמתרחש בה. וזה תקף גם למח"ט, שנמצא הרבה יותר גבוה בשרשרת. הנחת העבודה שהדחת האחראים לכשל תפתור את הבעיה, מתבררת כמוטעית לרוב. לא פעם הכשל הוא מערכתי הרבה יותר משהוא פרסונלי, והצבא מפסיד מפקדים טובים שמוטב היה להוסיף ולעשות שימוש בכישוריהם ובלקחים שלמדו משיעור קשה. דווקא הם יידעו לטפל בתקלות ולהחזיר את היחידה לפסי עבודה תקינים.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 06.08.2018)

מסרים לוחמניים נשמעים טוב, אבל שר אינו מפקד פלוגת קומנדו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בראיון בסוף השבוע שעבר ביקש שר החינוך נפתלי בנט להצטייר כמי שמתכונן להיכנס למשבצת שר הביטחון. בפועל, נראה שהשר נותר במידה רבה המ"פ הנועז מיחידת מגלן שהיה בצעירותו, ונמנע להכיר במגבלות הכוח, לפחות בגלוי. בממשלת ימין בנט הוא בהחלט מועמד ראוי לתפקיד, אך רק אם ישכיל להפנים זאת.

בסוף השבוע שעבר התפרסם במוסף "מעריב" ראיון עם שר החינוך נפתלי בנט שבו הציג את משנתו הביטחונית. בפתח הראיון, שערך עמו ההיסטוריון הצבאי הוותיק, ד"ר אורי מילשטיין, הוצג בנט כמי ששייך לאליטות הפוליטיות, הביטחוניות והחברתיות של ישראל, אשר צמחו ביחידות המובחרות. תחילה, ציין מילשטיין, היו יוצאי הפלמ"ח שעיצבו את מערכת הביטחון ותפיסותיה ובהם משה דיין, יגאל אלון ויצחק רבין, אחריהם הגיעו יוצאי הצנחנים, אריק שרון, רפאל איתן ואמנון ליפקין-שחק ולבסוף סיירת מטכ"ל שממנה יצאו ראשי הממשלה אהוד ברק ובנימין נתניהו. הוא היה יכול לציין גם את שמו של ראש אמ"ץ לשעבר, האלוף ניצן אלון, ששירת ביחידה כלוחם ואף פיקד עליה, ולאחרונה מונה ל"מחזיק תיק" איראן במטה הכללי. לטענתו, בשנים האחרונות הגיעה תורה של האליטה שצמחה במערכים הטכנולוגיים, ובהם ביחידה 8200. בנט, נכתב שם, "שירת גם בסיירת מטכ"ל וגם הצטיין ב"נגזרת" של 8200: ניהול שני סטארט-אפים מצליחים".

בנט, בימיו כקצין ביחידה המובחרת מגלן, (מקור: טוויטר).

כמו בראיונות אחרים, גם הפעם סיפר השר בנט על עברו ביחידה וסיפר כי "הסטנדרטים שם מאוד גבוהים, בכל התחומים. אתה כל הזמן מגביה את הרף, עושה דברים שנראים לא סבירים, כמו ניווט באמצע הלילה עד לרמת דיוק של חצי מטר, בלי GPS. מי שלא מצליח – עף. מרחקי המסעות עצומים: אתה מתחיל מסע של חמישה ק"מ עם חגור פילים, ומסיים טירונות במסע של 120 ק"מ. רצוף. זה נראה בלתי אפשרי ומפחיד". ב-92', לאחר קורס קצינים, עבר בנט ליחידה המובחרת מגלן, עליה פיקד אז טל רוסו (לימים אלוף), ופיקד שם על צוות ופלוגה. "ארבע שנים ביליתי במגלן, בעיקר בדרום לבנון. הפכתי לצייד טילים מדופלם", הוא מעיד על עצמו. מי שחושב שהשר מגזים, מוטב שידבר עם חייליו ומפקדים ששירתו במקביל לו באותה תקופה, שמתארים קצין יצירתי, נועז וממש כמו כותרת הראיון, חותר למגע.

בראיון תיאר במילים ספורות מבצע בלבנון שנמשך שלושה ימים, שבסופו "הרגנו שישה מחבלים וחזרנו הביתה". בעקבות הפעולה שקטה הגזרה לשלושה חודשים. אולם, ציין, כשנמנע צה"ל מפעילות רציפה שכזו חזרו פעילי החיזבאללה לסורם ושבו לתקוף את המוצבים ולארוב לחיילים. שם למד, לדבריו, "שכשאתה בחיכוך התקפי מתמשך, האויב לא מצליח להרים את הראש, להגיב ולאיים עליך". לטענתו, הדרג המדיני והפיקוד הבכיר של צה"ל הפך מאז הנסיגה מלבנון ללוחמני פחות ומהסס יותר, ובעיקר נרתע מפעולות קרקעיות גדולות. לדברי בנט, גם ב"צוק איתן", לפני ארבע שנים, "צה"ל לא רצה להכניס כוחות יבשתיים לרצועה והסתפק בחיל האוויר. בגישה הזאת תמכו שר הביטחון יעלון וכל הקבינט. גם אני לא ששתי להכניס כוחות, אבל לא הציגו לי חלופה בשאלה איך מגינים על תושבי עוטף עזה מפני המנהרות". הוא אכן היה האיש שהעלה את סוגיית המנהרות על "ראש שמחתו" של הקבינט, בין היתר לאחר שנפגש ללא אישור שר הביטחון והרמטכ"ל גנץ עם חברו לשירות במגלן, תא"ל עופר וינטר, שפיקד אז על גבעתי. ממה שנחשף מהדיונים ההם בנט אכן גילה נחישות אך לא מן הנמנע שההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתה, בעיני הציבור, מאיום טקטי לאיום אסטרטגי והכניסה את ישראל לעימות שבו לא רצתה ואליו לא היתה ערוכה. 

לאורך הראיון שידר השר מסרים, נכונים כשלעצמם, אודות הצורך לגלות רוח לחימה בעת עימות ועל הישענות היתר של הצבא על פתרונות טכנולוגיים במקום על הגורם האנושי והיוזמה של הכוחות בשטח, אולם ניכר מהם שהוא מוסיף לחשוב בהתאם לעולם המושגים של המ"פ הלוחמני שהיה בצעירותו. כך למשל, בטענתו שצה"ל צריך לפעול כנגד חוליות המעיפות עפיפוני נפץ ובלוני תבערה מרצועת עזה לעבר יישובי העוטף, כפי שפעל בעבר כנגד חוליות שיגור רקטות, תחום שכאמור, התמחה בו בשירותו הצבאי. אף שאין לזלזל בחומרת איום הבלונים והעפיפונים, נראה שבנט מתעלם מכך שהגדלת מספר ההרוגים בצד הפלסטיני עלולה להביא, כפי שהביאה באינתיפאדה השנייה ובימים שקדמו ל"צוק איתן", להסלמה ולעימות רחב היקף, ממנו שואפת ישראל להימנע. הצהרות בדבר הכלה, תגובה מדודה ושקולה ואולי, רחמנא ליצלן, השגת הפסקת אש ארוכת טווח, נשמעות אמנם פחות טוב ממסרים לוחמניים שכאלה, אבל הן ישקפו מדיניות אחראית. בקבינט המדיני ביטחוני נמנעו עד כה מלאמץ את הקו הזה, בעיקר בשל המערכה שמנהלת ישראל כנגד התבססות האיראנים בסוריה והעובדה שאינה זקוקה לחזית נוספת, ובחרו להקשיח את הסגר על רצועת עזה באמצעות סגירה חלקית של מעבר כרם שלום, למעט במקרים של העברת ציוד הומניטרי. מאחר ולא נרשמה מחלוקת פומבית אפשר לנחש שכשצריך להחליט, גם שר החינוך נמנע מן העמדות שהוא מביע בפומבי. 

"28 שנים שרתתי את עמי ומולדתי"

השבוע שיתף בנט בדף הפייסבוק שלו את נאום הפרידה של אל"מ מתן, בן מחזורו בצוות ביחידה (שכמותו גדל בציונות הדתית), מחיל האוויר בו שירת שנים ארוכות כטייס קרב. אף שזה חריג, מתן הוא אינו הראשון מבוגרי היחידה שהתנדב לקורס טיס וגם לא הראשון שהפך למפקד בכיר בחיל האוויר. בין היתר, קדם לו תא"ל (מיל') רז גור אריה, ראש להק כוח אדם בחיל. גור אריה שירת כלוחם בסיירת מטכ"ל, השתתף במבצע אנטבה, השלים קורס קצינים ושימש כמפקד צוות ופלגה ביחידה בתקופה שבה פיקד עליה נחמיה תמרי. לימים סיפר כי "בתום מבצע מסוים ביחידה, הזמין אותי האלוף (מיל') דוד עברי לטיסה על מטוס פאנטום", טיסה שהפכה לקריירה ארוכה כטייס קרב, במהלכה פיקד בין היתר על בית-הספר לטיסה.

הנאום של מתן כלל רצף זיכרונות מקריירה צבאית בת כמעט שלושה עשורים. כמו בנט בראיון גם מתן תיאר בנאומו את קשיי המסלול המפרך בסיירת מטכ"ל, וכמותו הוא נמנע מלספק פרטים אודות פעולות ספציפיות וסיכם אותן בקצרה. כך למשל תיאר מבצע משנת 1993, בעומק שטח אויב, שבמהלכו אירע "איחור זמנים מטורף. ניצלנו את כל הספיירים וקצת יותר. הרוגים מעייפות. נוחתים בארץ באור יום אחרי לילה מהמפרכים בחיי. תודה לטייסי חיל האוויר". לאחר תקופת השירות ביחידה בחר להתנדב לקורס טיס. במהלך הטירונות בקורס, בחודש מרץ 1994, העירה לו אחת המפקדות על האופן שבו זחל. "זה לא באמת קורה לי אני חושב לעצמי. "בלוב זה עבד" ענה לה ואישש\ הכחיש בכך את אחת האגדות הנפוצות בצבא.

מטוסי F-16 של חיל האוויר, מן הסוג שהטיס אל"מ מתן, (צילום: דו"צ).

כאמור, מתן סיים את הקורס והוכשר כטייס F–16. ביום העצמאות בשנת 2000 היה בעיצומה של ארוחת החג כשהוזעק לתקוף מטרות בלבנון. הוא הטיל "4 פצצות על ציר עגבנייה בג'בל צפי. שעה וחצי אחרי עוד מספיק למנה אחרונה". לכאורה מדובר בתיאור שממחיש את הדיסוננס שחיי טייסי קרב. רגע בבית, רגע בלחימה מעל שטח אויב, ושוב בבית. אבל בפועל, המחשה כה בוטה לנתק של טייסי הקרב מכוחות הקרקע מזמן לא נשמעה כאן. ממש באותו זמן שהו לוחמי צה"ל לוחמים במוצבים בלבנון והיו רחוקים מאוד מלחזור תוך 90 דקות למשפחתם. הנתק הזה היה מוחשי במיוחד במלחמת לבנון השנייה, בה אסרו בכירי חיל האוויר לסכן מטוסים ומסוקים וקבעו שיטוסו במגבלות נוקשות של גובה ומרחק מן האויב (אך גם מן הכוחות שלהם סייעו). מאז תוקנו הדברים וכהמחשה לכך ציטט דובר צה"ל לשעבר, אבי בניהו, בטורו ב"מעריב" בסוף השבוע האחרון את מח"ט הצנחנים אל"ם דאז, הרצי הלוי, שאמר לרמטכ"ל אשכנזי לאחר מבצע "עופרת יצוקה" כי הוא ולוחמיו הריחו "את ריח הזיעה של טייסי מסוקי הקרב, שהעזו והסתכנו עבורנו מעבר למעטפת הביצועים ולמצופה".

במלחמה, ב-2006, הקופץ מלימודים ולקח חלק במבצע "משקל סגולי". בגיחה הראשונה מתוך 45 שביצע באותו קיץ, ב"עשר בלילה. חושך מטורף. מוביל זוג מטוסי סופה בתוך רכבת של מאה מטוסים. הולכים על מערך הטילים של חיזבאללה. "יש good רשאי לפיקל" אומר הנווט". במבצע נרשם אחד מהישגים המלחמה העיקריים – השמדת מערך הטילים ארוכי הטווח של החיזבאללה. שיחה שקיבל במהלכה מחברו לצוות ביחידה, סא"ל עמנואל מורנו, הזכירה לו שלא הכול "כחול". אל תשכח, אמר לו אז מורנו, "שעם כל המבצעים שלנו וההפצצות שלכם, הגיבורים האמיתיים היו החי"רניקים, השריונרים וההנדסה". ברור, הסכים מתן. מורנו עצמו נהרג בשלהי המלחמה, כשפיקד על מבצע חשאי בעומק לבנון. "קברנו אותו במוצאי שבת", כתב מתן. 

את נאומו חתם מתן במשפט שכמעט שאינו נשמע במחוזותינו, "אינני יודע לאן יישאני גורלי, אבל דבר אחד תמיד יישאר שלי. במשך 28 שנים שרתתי את עמי ומולדתי". אף שניתן לשער שהיו לקצין הבכיר סיבות נוספות להישאר שנים ארוכות בשירות קבע, קשה להישאר אדיש ולא להתמלא הערכה לו ולכשמותו, שבוודאי נותרו בשירות מערכת הביטחון. הנאום מרשים עוד יותר כשנזכרים שזהו לא הטקסט הראשון של מתן שהשר בנט משתף בעמוד בפייסבוק שלו. בדצמבר שעבר פרסם מתן, באישור מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין, מאמר בעלון בתי כנסת "מצב הרוח, שבו כתב אודות חשיבות שירות נשים בצה"ל. "אם אתם רוצים לדעת אם מותר או אסור לבנות להתגייס לצבא — לכו תשאלו רב", כתב אז. "אם אתם רוצים לדעת האם צריך בנות איכותיות בצבא, על זה אני יכול לענות. מאוד צריך אותן. איני מדבר על שוויון מגדרי. אני מתייחס לצורך בסיסי בכוח אדם איכותי באינספור תפקידים". במאמר קבע כי נשים המשרתות בתפקידי לחימה בחיל האוויר עושות זאת בהצטיינות ואינן נופלות בדבר מ"חבריהן הגברים". עוד ציין כי כמפקד לא היסס לשבץ טייסות למשימות בשטח אויב. 

בהקשר אחר, ציין אל"מ מתן במאמר, שאף שרצה להוסיף לשרת ולהתקדם, הוחלט בחיל להעדיף אחר על פניו, אותו הגדיר כקצין מצוין שמפקדיו ראו כמתאים ממנו. באופן שסותר לא מעט טענות שעלו מצד גורמים בולטים בציונות הדתית לאחר שתא"ל עופר וינטר לא קודם לתפקיד מפקד אוגדה, כתב מתן כי "לא עברה במוחי ולו לרגע המחשבה שלא נבחרתי בגלל הכיפה שעל ראשי. אני בטוח שהיא לא עניינה אף אחד בזמן דיון השיבוצים". בשיתוף שני הטקסטים שכתב חברו לנשק, מצטייר השר בנט כממלכתי, מתון וכמי שמחזיק בראייה רחבה. אם ילמד את מגבלות הכוח יהווה מועמד של ממש למשרה שאליה הוא חותר. ככלל, מוטב שייצמד למסרים אלו מאשר להצהרות ריקות מן הסוג שהשמיע שר הביטחון הנוכחי לפני שנכנס לתפקידו. גם הוא כבר למד, שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 10.07.2018)

 

כוננות ספיגה \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

פעולות הסיכול של ישראל בדרום ובצפון, רגע לפני החורף, מכניסות את צה"ל לכוננות ספיגה, כשבמקביל הסיבוב שעשה השר בנט על צה"ל מגביר את המתיחות ומלמד שהשר ממשיך לחשוב כמו מ"פ ולא כמו חבר קבינט.

"מלחמות כבר לא קורות בחורף" כמאמר הקלישאה, אבל הנה, רגע לפני שהחורף הגיע, עלה סף המתיחות באזור, הן בצפון והן בדרום. ביום שני השמיד צה"ל מנהרת חדירה אשר חדרה לשטח ישראל מאזור חאן-יונס. בתקיפה נהרגו, ככל הנראה, כ-14 פעילי ארגון הג'יהאד האסלאמי וחמאס, בהם מח"ט גזרה וסגנו. לאחר מכן הודיע דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, כי מטרת המבצע היתה מנהרת החדירה ולא מחבלי הג'יהאד האיסלאמי שנהרגו. המסר שניסה מנליס, בעברו קצין המודיעין של סיירת צנחנים בלבנון ובהמשך קמ"ן אוגדת עזה במבצע עמוד ענן, להעביר לחמאס היה ברור. פניה של ישראל אינם להסלמה. המנהרה היתה בבחינת פרובוקציה והפרה של הפסקת האש מאז "צוק איתן". אלו שחפרו אותה התחייבו בראשם. לאחר הריסתה עברה האחריות להמשך הרגיעה לפלסטינים. ישראל מצדה, תנצור את האש. בהמשך לכך הזהיר הרמטכ"ל איזנקוט, לאחר הערכת מצב באוגדת עזה, כי "כל תגובה או פגיעה בריבונות הישראלית תענה בנחישות ובאופן נחרץ וברור"אף שנוכח הפיוס בינו לבין הרשות הפלסטינית אין לחמאס כעת אינטרס בעימות עם ישראל, הרי שהג'יהאד האסלאמי עשוי לנסות להגיב, בין שבירי רקטות, בין שבפיגוע על גדר המערכת ברצועה, ובין שבאמצעות תאי הטרור של הארגון ביהודה ושומרון.

תא"ל מנליס, שידר מסר ברור לחמאס כי פני ישראל אינם להסלמה אך לא התנצל, (מקור: ויקיפדיה).

ביום רביעי בלילה (על-פי פרסומים זרים) תקף צה"ל מחסן נשק של חזבאללה בלב סוריה. הסורים, לפי הדיווחים, ירו טילי נ"מ לעבר מטוסי חיל האוויר ששהו בשמי לבנון. לאחר ירי נ"מ שבוצע על מטוסי חיל האוויר בסוריה בחודש שעבר, נקבעה מדיניות על-פיה ירי נ"מ סורי על מטוסי צה"ל לא יוותר בלא תגובה. בהמשך לכך חיל האוויר אכן תקף והשמיד מכ"ם של סוללה סורית שירתה לעברו, אולם עד כה לא דווח על פעולת תגמול דומה. הסורים מצדם גם פנו לאו"ם בכדי להזהיר שהמשך תקיפות ישראליות בשטחם יביא להסלמה. תקיפה זו מצטרפת לשורה ארוכה של תקיפות שביצעה ישראל מתחת לרדאר, במטרה למנוע התעצמות של חזבאללה וגורמים נוספים בצפון. אף ששיטת פעולה זו, המכונה בצה"ל המערכה שבין המערכות, מאפשרת לישראל לפעול במרחב ההכחשה, הרי שאף שהיא "מנמיכה את גובה הלהבה" היא יוצרת צבר לא מבוטל של "חומרי בערה". בסוף יגיע פיצוץ. בעקבות התקפת ארגון ג'בהת א-נוסרה על הכפר הדרוזי חד'ר שברמת הגולן הסורית, 3 ק"מ מהגבול עם ישראל, הבוקר (שישי) שיגר דובר צה"ל מסר לפיו הצבא "ערוך ומוכן לסייע לתושבי הכפר וימנע פגיעה או כיבוש של הכפר מתוך מחויבות לאוכלוסייה הדרוזית". גם התערבות זו בנעשה בסוריה ודאי אינה תורמת להרגעת המתיחות. בשתי הגזרות הצבא מגביר את המוכנות ואיתה מושג מימי השהייה בלבנון, "כוננות ספיגה".

עלה לו לראש

מתוך דף הפייסבוק של השר בנט, (מקור: פייסבוק).

בעקבות הבהרת דובר צה"ל שמטרת הפעולה ברצועה לא היתה פגיעה בפעיל ג'יהאד איסלאמי כזה או אחר, אלא מנהרת החדירה, בחר שר החינוך וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני נפתלי בנט, כפי שעשה גם בעבר, לעוות את המסרים של דובר צה"ל ולטעון כאילו הצבא התנצל על מות המחבלים. בנט "עשה סיבוב" על צה"ל ועל שרי הממשלה שנהגו הפעם באחריות ונמנעו מהתבטאויות מתלהמות. בשורה של ראיונות בתקשורת, פוסטים בפייסבוק וציוצים בטוויטר הדגיש בנט את המסר שאין להתנצל על הרג מחבלים. "בשונה משרים מסוימים", אמר בנט, "שרק מאיימים יומם ולילה ולא נגעו, ולא חצו קו ולא החזיקו רובה פיקדתי על פעולות רבות, בהן חיסול מחבלי חזבאללה בלבנון בצורה מאוד מוצלחת". בנט אכן שירת בסיירת מטכ"ל ונחשב למפקד פלגה נועז ומצטיין ביחידת מגלן. בפוסט בפייסבוק התגאה (בצדק) בתמונת בקבוק שמפניה שקיבל מאלוף פיקוד הצפון יצחק מרדכי, מנהג ישן ומוכר בפיקוד, בעבור חיסול חוליית מחבלים בלבנון. עוד ציין בנט בראיון כי ניסו לסתום לו את הפה גם בצוק איתן וזה כמעט עלה בחיי אדם. בנט אכן היה האיש שהעלה לראשונה את סוגיית המנהרות ב"צוק איתן". אולם בדיוני הקבינט התנהל בנט באופן שהזכיר יותר את המ"פ שהיה, בבקיאות והנחישות שגילה, מאשר שר בכיר בממשלה המבין את מגבלות הכוח. יתכן וההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתה בציבור מאיום טקטי לכדי איום קיומי. אף שמבחינה אסטרטגית מוטב יהיה לאפשר לג'יהאד האסלאמי "לרדת מהעץ", בחר בנט בפעולה שאולי תניב לו רווח פוליטי כשהוא מאגף מימין את הממשלה, אבל עשויה לגרות את הארגון לתגובה.

בספר "לוויית לבן" (הוצאת גלורי, 2007) שיתף האלוף (מיל') אורי שמחוני את הקוראים בתחנות חייו, בדעותיו ובמפגשיו עם דמויות מפתח בתולדות המדינה. שמחוני, קצין צנחנים שפיקד על סיירת אגוז בלחימה בפתחלנד בראשית שנות השבעים, ציין בספר כי ממש כפי שאירע מאוחר יותר לבנט עת שימש כמ"מ ומ"פ, נהג אלוף פיקוד הצפון דאז, מוטה גור, "להעניק לאגוז בקבוק שמפניה זולה עבור כל מחבל שהרגנו. קיבלנו יותר מ-70 כאלה תחת פיקודי. לא פתחנו אף אחד. אי אפשר היה לשתות את זה, היה לזה טעם של שתן" (עמוד 140). נראה שהפעם השתן עלה למישהו לראש…

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.11.2017)

תרגילי צה"ל בכרתים וקפריסין | מאת גבי סיבוני וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחרונה השלים צה”ל תרגיל צבאי, שהתקיים באי קפריסין ובו השתתפו כ-500 לוחמים מחטיבת הקומנדו וטייסות מסוקים. לתרגיל קדם גם תרגיל דומה (קטן יותר בהיקפו) שקיימה החטיבה בכרתים. תרגילים אלו מסמנים את השת”פ המתהדק של ישראל עם יוון וקפריסין כמשקל נגד לטורקיה, אבל גם מצביעים על הבנה נוספת בדבר הצורך בחיזוק מרכיב התמרון היבשתי ככלי ההכרעה העיקרי של צה”ל, גם על ידי אימונים בשטחים זרים.

לאחרונה השלים צה"ל תרגיל צבאי, שהתקיים באי קפריסין. בתרגיל השתתפו כ-500 לוחמים מחטיבת הקומנדו, בהם יחידת אגוז (שמתמחה בלחימה בשטח סבוך, בשדאות, הסוואה ובלוחמה זעירה), צוותי כלבנים, לוחמי הנדסה קרבית ועוד כ-200 אנשי חיל האוויר. פרסומים בעיתונות ציינו שמתווה התרגיל כלל הטסה של הכוח הלוחם מבסיס נבטים במטוסי תובלה מסוג "שמשון" (C-130J סופר הרקולס), חבירה למסוקי סער מסוג בלקהוק בקפריסין ומשם הטסה לתרגיל מתמשך ברכס הרי הטרודוס. הלוחמים תרגלו פשיטות, לחימה בשטח פתוח ובנוי, השתלטות על מרחבים מהם מתבצע ירי רקטות והתמודדות עם מנהרות. עוד פורסם, כי לאימון הצטרפו גם כ-100 לוחמים מהכוחות המיוחדים של צבא קפריסין שהשתתפו בתרגיל.

צה"ל מקיים כבר שנים אימונים משותפים עם צבאות זרים במדינות ידידותיות, דוגמת האימון האווירי "דגל אדום" שמתקיים בארצות הברית. לרוב השתתפו בתרגילים אלה נציגים וכלים מזרועות האוויר והים. בנוסף מקיים חיל האוויר הישראלי שורה של אימונים משותפים עם חיל האוויר היווני, שמאפשרים לו לתרגל משימות בטווחים רחוקים וכן לתרגל את יכולותיו אל מול מערכת טילי הנ"מ S-300 מתוצרת רוסיה, שברשות צבאות סוריה ואיראן.

כוחות היבשה השתלבו בפעילות זו לראשונה לפני כחצי שנה, כאשר יחידת מגלן, אף היא מחטיבת הקומנדו, קיימה אימון קטן יותר בהיקפו באי היווני כרתים. הפרסומים אודות האמונים בקפריסין מאפשרים הצצה להתפתחות שיטות האימון של צה"ל, כמו גם לתועלות שיש באימון במדינות שכנות הן בהיבטים הצבאיים והן בחיזוק הקשרים עם מדינות באזור.

אחד ממפקדי צה"ל ציין בראיון לעיתונות את היתרון שבאימון בשטח זר, שאינו מוכר כלל ללוחמים ולמפקדים. מפקד אגוז אמר כי "נחתנו בעומק שטח האויב ואת המשימה קיבלנו במטוס בדרך ליעד. היו לנו בימוי אויב מגוון ולחימה במתארים שונים ורבים". חיל האוויר של קפריסין אף פרס מערכות נגד מטוסים בכדי לדמות איום של ממש על מסוקי חיל האוויר הישראלי.

אף כי המפקדים בתרגיל נמנעו מלהתייחס לכך במפורש, הרי שהמתווה הטופוגרפי של קפריסין דומה באופן מובהק לזה של הרי הלבנון. אין להמעיט בחשיבות האימון בשטחים שאינם מוכרים, ובמיוחד כשהם דומים לשטחים מעבר לגבול בהם הכוחות עשויים להילחם. שטחי האימונים במדינת ישראל מצומצמים ומקשים מאוד על יצירה של סביבות אימון העונות לצרכי הלחימה היבשתית של צה"ל מול חיזבאללה בצפון, ומול החמאס וארגוני הג'יהאד בדרום. הנחיתה במסוקים, התנועה והניווט בשטח לא מוכר, והלחימה בו, תוך ריחוק מהבית, מייצרים אתגר משמעותי למפקדים ולכוחות ומאפשרים התפתחות של הידע המבצעי ויכולות הלחימה.

הבחירה לחזק את מרכיב הקומנדו בצבא מצביעה על הבנה נוספת. זו מתבטאת בתיאור של חבר-הכנסת עפר שלח, בעברו מפקד פלוגה בחטיבת הצנחנים, את חשיבותה של הפשיטה כאמצעי נגד איומי הייחוס של צה"ל בעידן הזה בספרו "האומץ לנצח". לתפיסתו, "את בנייתו של צה"ל כצבא התקפי ויוזם בשנות החמישים ואת דפוס פעולתו הובילה אחר כך במשך שנים תפיסת הפשיטה. בניגוד לקונוטציה המיידית, פשיטה היא לא רק מבצע לילי של כוח קטן, החוזר עם שחר הביתה. זו תפיסה שלמה של הפעלת הכוח, בפעולות ניידות בגדלים משתנים, במטרה לערער את האויב וליצור הפתעה, תחושת נרדפות ופגיעה, שלאחריה יוצאים חזרה אל מעבר לגבול".

שיתוף הפעולה של ישראל עם קפריסין אינו מסתכם רק בתחום הצבאי. שתי המדינות חתמו על הסכם סיוע בעת חירום. יש לציין שהקפריסאים היו הראשונים ששלחו מטוס כיבוי לישראל במטרה לסייע לה באסון הכרמל בשנת 2010. בשנת 2016, בעקבות שריפת ענק שפרצה בעיר פאפוס, שלחה ישראל בתורה משלחת סיוע שכללה שלושה מטוסי כיבוי ומטוס תובלה של חיל האוויר. ישראל קיימה גם שורה של תרגילים משותפים לחילות הים שלה ושל קפריסין. הידוק היחסים בין ישראל ליוון החל בעקבות הידרדרות היחסים עם טורקיה והחל וצבר תאוצה לאחר משט המרמרה ב-2010, שנתפס על ידי היוונים והקפריסאים כביטוי לאסרטיביות טורקית. בעקבות זאת, מנעה ממשלת יוון ב-2011 מתריסר ספינות לצאת מנמלי יוון למשט מחאה נוסף לרצועת עזה.

אף שלא היו התבטאויות פומביות, ניתן להניח שהתרגיל יצר גם מתיחות מול טורקיה, אשר בחרה לקיים אימון של חיל הים הטורקי מדרום לפאפוס. למרות הסכם הפיוס בין ישראל לטורקיה שנחתם ב-2016, וחזרתם של השגרירים לאנקרה ותל אביב, הרי שזו האחרונה מוסיפה לקיים קשרים הדוקים עם חמאס. בטורקיה אף פועלת מפקדה של הזרוע הצבאית של חמאס, שב-2014 אף הייתה הגורם שהנחה את פעילי החמאס לחטוף ולרצוח את שלושת תלמידי הישיבה בגוש עציון – פעולת טרור שהביאה בעקבותיה להידרדרות למלחמה ברצועת עזה ("צוק איתן"). למרות שהסכם הפיוס מחייב את טורקיה למנוע כל פעילות טרור או צבא כנגד ישראל משטחה, ובכלל זה גיוס כספים, הרי שהיא אינה מקיימת סעיף זה במלואו. בכיר הזרוע הצבאית, צלאח אל־ערורי, עזב את המדינה, אך פעילי הזרוע הצבאית מוסיפים לפעול כנגד ישראל משטח טורקיה. ממשל ארדואן התעלם מהמחאות ששיגרה ישראל בנושא.

בינואר 2016 אף התקיימה בניקוסיה פגישת פסגה בין מנהיגי יוון, ישראל וקפריסין שמטרתה לייצר גוש גיאופוליטי חדש במזרח הים התיכון, בין היתר גם כמשקל נגד לטורקיה. מפגש טרילטראלי שלישי בין ראשי הממשלות התקיים ביוני השנה ביוון. במסגרת המפגש האחרון בסלוניקי אמר ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שאם המדינות תצלחנה לממש את רעיון צינור ה- East-Med (רעיון שאפתני לבניית צינור גז באורך כ-2,000 ק"מ שיגיע עד איטליה ויעבור בקפריסין ויוון), תהיה זו "מהפכה".

ניתן להעריך כי הסיבה לחשיפת הפעילויות המשותפות בתקשורת נובעת מרצונה של ממשלת ישראל, כמו גם ממשלות קפריסין ויוון, להעביר מסרים למדינות וארגונים לא-מדינתיים באזור דווקא בעת הנוכחית. ראשית, משום שהשאיפה לנצל את הפוטנציאל שטמון במאגרי הגז בים התיכון היא סוגיה ראשונה במעלה עבור כלל המדינות המעורבות, שגם יוצרת מתיחות בין יוון וקפריסין לטורקיה. שנית, הקשרים ההדוקים בין טורקיה לקטאר ולחמאס, המתיחות בין ישראל לרצועת עזה על רקע משבר החשמל וכן ההצהרות הלוחמניות שהשמיע מזכ"ל חזבאללה, חסן נצראללה בחודשים האחרונים, עשויים להיות הגורמים שבעקבותיהם חשפה ישראל את התרגיל. תרגיל זה מצטרף גם לשורת תרגילי פתע שקיימה ישראל באחרונה בצפון ובדרום, בין היתר בעוצבת הגליל ובעוצבות מילואים, שנועדו גם הם להגביר את מוכנות הכוחות להסלמה לא צפויה.

בהיבט הצבאי מציף התרגיל את חשיבות העמקת האימונים בשטחים שאינם מוכרים גם ליחידות יבשה נוספות ואף ללחימה משולבת הכוללת חי"ר, שריון, ארטילריה והנדסה. בצה"ל מתקיים תהליך בתחום החשיבה האופרטיבית ובתחום בניין הכוח שמטרתו להחזיר את התמרון היבשתי למרכז העשייה ככלי מרכזי להשגת הכרעה בעימות הבא. המבצעים המיוחדים ואימוני חטיבת הקומנדו יוכלו לתמוך את המאמץ העיקרי במערכה אולם לא יוכלו להחליפו. על כן ישנה חשיבות גדולה להעמיק ולשדרג את האימונים גם ליחידות היבשה העיקריות של צה"ל ולפתח מודלים לאימונים משותפים של כוחות אלו בחו"ל, למרות עלותם היקרה יחסית לאימונים בארץ, שכן כוחות אלו נושאים בעיקר נטל מאמץ התמרון שתכליתו פגיעה באויב, כיבוש שטח, צמצום הירי משטחים שנכבשו לעורף ישראל, תפיסה והשמדה של תשתיות צבאיות ופגיעה בשרידותו השלטונית של האויב.

ד"ר אל"מ (מיל') גבי סיבוני, מפקד סיירת גולני לשעבר וראש תכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי, ה-INSS. גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה ב-INSS.

(המאמר פורסם במקור כ"מבט על" גיליון 945, המכון למחקרי ביטחון לאומי, 27.06.2017)

מי מפחד מחזבאללה?\ מאת יאיר אנסבכר

רשומה רגילה

הליקוי העיקרי של מלחמת לבנון השנייה הוא האדרת עוצמת החזבאללה מעבר לפרופורציות. על צה"ל לחשוב מחוץ לקופסה ולבנות את הכוח כך שיהיה צבא אנטי-חזבאללה. יאיר אנסבכר בטור אורח ל"על הכוונת".

יאיר אנסבכר, יוצא יחידת מגלן, מעריך שהקמת

יאיר אנסבכר, טוען שישראל האדירה את חזבאללה מעל לכל פרופורציה.

היו הרבה בעיות במלחמת לבנון השנייה, אבל אולי הליקוי החמור ביותר (שרלוונטי גם כיום) הוא ניפוח דמותו ועוצמתו האמיתיים של ארגון חזבאללה מעבר לכל פרופורציות בעיני הציבור בישראל, ובכלל זה צה"ל, ובקרב מקבלי ההחלטות בישראל. כתוצאה מהצלחות עבר מסוימות שלו נוצרה סביב חזבאללה הילה, כאילו מדובר באויב האולטימטיבי של צה"ל, מעין "עמלק" מודרני שדי באיזכור שמו כדי להעביר רעד בגוום של הישראלים. אכן, המלחמה בלבנון 2006 היתה מלחמה לא סימטרית. מחד, צה"ל שהיה מותאם למלחמות העבר הקלאסיות ולו יכולות אש מנגד רבות, הרבה כלים משוריינים, טורים אינסופיים (ופגיעים) של לוחמים וציוד הנעים באופן מסורבל בצירים הררים מפותלים. מאידך, חזבאללה, יצור מתוחכם וממזרי שצמח והתפתח בשטח במשך שנים, במטרה אחת ויחידה – עימות עם צה"ל.

ללמוד את חזבאללה, לא לפחד ממנו

משגר רקטות קטיושה של חזבאללה בדרום לבנון.

משגר רקטות קטיושה של חזבאללה בדרום לבנון.

ואמנם, הלוחמים ודרגי פיקוד בשטח חשו במידה רבה שהם מניפים חרבם כנגד מים. האויב היה רואה ואינו נראה. הוא פעל בחשאיות, במקצוענות, בהרבה סבלנות, והצליח לזהות תורפות ולפגוע בכוחות צה"ל פעם אחר פעם. האמת היא שהחזבאללה, כמובן עשוי מבשר ודם והוא פשוט עשה בדיוק את מה שהתאמן אליו. הארגון התכונן היטב למערכה, למד היטב את צה"ל וקיים בניין כוח מתאים. כשבאה המלחמה (כמה מפתיע) גם הצליח לממש זאת לא רע. המיתוס של חזבאללה פגע בצה"ל ובישראל הרבה יותר מכל נשק אחר, אוגדות שלמות שינו את מנהגם באופן לא רציונלי לאור האיומים שנשקפו כביכול מחזבאללה, כך למשל מכיוון שבידי חזבאללה היו מצויים טילי נ"ט ואמצעי נ"מ אלפי חיילי צה"ל הסתגרו בבתים במשך שעות היום ופעלו רק בלילה, מבצעים מוטסים כמעט שלא בוצעו וכאשר בוצעו בכל זאת הם בוצעו על ידי כוחות שאינם מתאימים לכך, הכל נעשה בתחושת לחץ ודחיפות אדירה (שלא לומר היסטריה) ממש כאילו "האויב בשער".

רוזוולט

הנשיא רוזוולט אמר כי "הדבר היחיד שעלינו לפחוד ממנו הוא הפחד עצמו".

בפרשה העוסקת בדיני המלחמה, פרשת "שופטים", מצווה עלינו התורה: "אל תערצו מפניהם". דווקא מתוך אמונתנו כיהודים יש להביט על כל אויב בגובה העיניים, אסור להעריץ אותו ולהעניק לו יותר נפח וחשיבות מכפי שמגיעים לו. להפך, יש ללמוד ולהבין אותו ואת דרכי פעולתו. ואז באופן קר ומקצועי לפעול כנגדו בדרכים המתאימות. כשם שאמר בנאום ההשבעה שלו הנשיא האמריקני פרנקלין דלאנו רוזוולט: "הדבר היחיד שעלינו לפחוד ממנו הוא הפחד עצמו: פחד ללא שם, ללא הגיון והצדקה, המשתק את המאמצים החיוניים להפוך נסיגה להתקדמות". ברגע שנסיר את הפחד נהיה כבר בחצי הדרך אל הניצחון.

דרושה חשיבה מחוץ לקופסה

הדבר שישראל וצה"ל זקוקים לו הוא חשיבה יוצרת וגמישה בדרג התכנוני וקשיחות חסרת פניות בדרג הביצועי, בפועל כנראה חווינו במלחמת לבנון השנייה את ההיפך. אם חזבאללה עשה בדיוק מה שהתכונן אליו אזי ניתן לומר כי עיקר כוחות צה"ל במלחמה עשו גם הם את מה שחזבאללה התכונן אליו. התכנון היה פשטני, צפוי ולוקה בהססנות ובחוסר מעוף ויצירתיות. דווקא בדרגי השטח התגלתה גמישות רבה, כוחות הופעלו שלא בהתאם לייעודם. כוחות מיוחדים ומובחרים נשלחו למשימות חי"ר ואילו כוחות חי"ר לא צוידו כראוי ונשלחו למשימות שנועדו לכוחות מיוחדים. כך למשל, נשלחה חטיבת הצנחנים במילואים 55, משום מה, למשימתה הייעודית של חטיבת צנחנים מובחרת אחרת באותה אוגדה – לזהות משגרי רקטות במרחב ולסגור עליהם מעגלי אש מדויקת. הצלחתה של החטיבה היתה כתוצאה מאלתור ויוזמה של המפקדים והלוחמים בשטח ולא פרי אימון והכשרה מתאימים.

לוחמים עולים על מסוק בדרכם ללבנון, (צילום: חיל-האוויר).

לוחמים עולים על מסוק בדרכם ללבנון, (צילום: חיל-האוויר).

לאחרונה, טען בפני פרופסור המתמחה במחקר הביטחוני אודות מלחמת לבנון השנייה כי לדעתו, כמו גם לדעתם של קצינים בכירים בצה"ל עימם שוחח, מה שצריך לעשות במלחמה הבאה בלבנון הוא להכניס מסות אדירות של חיילי צה"ל ולסרוק כל אבן עד להשמדת אחרון לוחמי החזבאללה. חשיבה מסוג זה הינה דבקות עיקשת במלחמות העבר, תוך חוסר תשומת לב רשלנית למימד הזמן ולמגבלות הכוח של ישראל. מה שהתאים ללגיונות רומא כבר אינו מתאים למלחמות המאה ה-21, בהן מתעמתים כוחות לא סדירים הבזים לחוקי המשפט הבינלאומי עם מדינות דמוקרטיות בעלות חשיפה תקשורתית ורגישות חברתית גבוהה לאבידות.

דרוש: צבא אנטי-חזבאללה

יחידת מגלן בתרגיל משותף עם טייסת מסוקי אפאצ'י AH-64.

יחידת מגלן בתרגיל משותף עם טייסת מסוקי קרב, (צילום: חיל-האוויר).

במהלך מלחמת לבנון השנייה פעלו כוחות מיוחדים בשטח בהיקף נרחב. לא כל הפעולות היו אפקטיביות וראויות, וועדת וינוגרד אף הגדירה אותן כבלתי מספקות. מנגד, היו גם פעולות שתרומתן למערכה היתה גבוהה. דוגמה לפעולה כזו היא מבצע "נערי החוף", במהלכו פעל כוח מהיחידה המובחרת מגלן במרחב ראס-א-ביידא, השמיד עשרות מטרות ושיתק את מרחבי השיגור של חוף צידון. המבצע זיכה את מגלן בצל"ש אלוף פיקוד המרכז ותואר לאחרונה בתקשורת כ"מבצע מהסרטים". עם כל הכבוד לאומץ ליבם של הלוחמים מדובר בהגזמה קשה. הכוח הצליח מסיבה הרבה יותר טריוויאלית – הוא פעל בדיוק בהתאם למתאר שהתאמן אליו. זה הכל, אין ולא צריך להיות בזה שום דבר מיוחד. ההצלחה נבעה מכך שבניגוד לחלק ניכר מכוחות צה"ל במלחמה, הכוח הזה של מגלן אכן זכה לממש את ייעודו האופרטיבי. כשמביאים בחשבון את העובדה שבצד השני רובם המוחלט של לוחמי החזבאללה פעלו בדיוק כפי שאימנו אותם, מבינים היטב מדוע נראתה המלחמה כפי שהיא נראתה.

ברשות צה"ל אז כמו היום כוחות רבים מאומנים ואיכותיים שיבצעו משימות שאליהן התאמנו, ולכן על דרגי התכנון והפיקוד אסור לחשוש להפעיל אותם באופן נועז ואוטונומי, גם במקומות רחוקים ומבודדים יותר, על מנת להפתיע את האויב. על צה"ל לחשוב מחוץ לקופסה. לא רק כוחות מיוחדים מסוגלים להיות יצירתיים ולהוציא את האויב משיווי משקלו. בדיוק כשם שחזבאללה אז ובנה את עצמו להיות כוח אנטי-צה"לי מובהק, על צה"ל על יחידות המחץ שלו כיום לבנות עצמם להיות צבא אנטי-חזבאללה. ביום פקודה כל מה שיידרש הוא לאזור אומץ ולהוציא לפועל בדיוק, אבל בדיוק, את המהלכים הנועזים והמפתיעים שתוכננו מראש.


יאיר אנסבכר, בעל תואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת ת"א, שירת כלוחם ביחידת מגלן. ספרו "כצל ציפור" אודות חוויותיו מן השירות הצבאי יצא בהוצאת ידיעות ספרים בשנת 2009.

החמאס חופר את דרכו אל המלחמה הבאה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

העובדה שחמאס שיקם חלק ניכר ממערך המנהרות ההתקפיות בעזה מעידה כי הוא מתכונן לסבב הלחימה הבא. המשבר ההומניטרי ברצועה מלמד כי הוא עשוי לבוא מוקדם משחושבים.

באחרונה פורסם כי ככל הנראה החמאס שיקם ובנה מחדש חלק ניכר ממערך המנהרות ההתקפיות ברצועת עזה, שהפגיעה בו עמדה במוקד המערכה הקרקעית שניהל צה"ל בקיץ 2014. בשבוע שעבר פגע כלי טיס של חיל האוויר בחוליית מחבלים שעסקה בהנחת מטענים על גדר המערכת ברצועה. אמנם החמאס התנער מהפעולה וטען כי אין מדובר באנשיו, אולם כמו המנהרות ששוקמו היא מעידה כי החמאס אמנם אינו רוצה בלחימה כעת אך הוא מתכונן אליה וכי ברצועה ישנם ארגונים שעשויים ללבות את פריצתה מוקדם מכפי שחושבים.

כוח צה"ל בתרגיל המדמה מתאר לבנוני, (צילום: דו"צ)

כוח צה"ל בתרגיל המדמה מתאר לבנוני, (צילום: דו"צ).

צה"ל ומערכת הביטחון נדרשים ללחימה בתווך התת־קרקעי מזה שנים רבות, בהיבטים שונים. בגזרת לבנון שלאחר נסיגת צה"ל בנה החזבאללה מערכים חפורים ומבוצרים בלב השטח הסבוך וההררי שזכו בצה"ל לכינוי "שמורות טבע". במהלך מלחמת לבנון השנייה נתקלו לוחמים מהיחידה המובחרת מגלן ב"שמורה" שכזו בסמוך למוצב "שקד". בקרב נהרגו שנים מחיילי הכוח וחמישה פעילי חזבאללה. לאחר המלחמה הקים חזבאללה מערך מנהרות מסתור ולחימה רחב היקף בתוך הכפרים, וייתכן שגם מנהרות חדירה אל מעבר לגבול.

אתגר ישן־חדש

גם בהקשר הפלסטיני מדובר בסוגיה רבת שנים. נראה כי חפירת מנהרות הברחה היו עניין שבשגרה ברצועת עזה עוד משנות השבעים. במהלך שנות האינתיפאדה השנייה הפעילו ארגוני הטרור השונים ברצועה מנהרות להברחת אמצעי לחימה ממצרים לרצועה, ולתקיפת כוחות צה"ל. ניתן "להתמים" מנהרות אלו ולהסוותן כך שפתחיהן יהיו בתוך בתים וחממות. את חלקן ניתן היה להותיר בלא שימוש ליום פקודה. עוד בתקופתו של השר יעלון כרמטכ"ל הוגדר איום המנהרות כאתגר המחייב פתרונות טכנולוגיים וטקטיים כאחד וצה"ל פעל נגדן במגוון שיטות. בוצעו פשיטות רבות להשמדת מנהרות, ועד יוני 2004 הושמדו מעל מאה מהן. בנוסף נחפרו פירים אינספור באקראי ודרכם הוחדר חומר נפץ בתקווה למוטט מנהרות, ונעשו פעולות הנדסיות נוספות אולם הבעיה לא נפתרה. חפירת מנהרה נמשכה אז כשלושה חודשים ועלותה היתה כמאה אלף דולרים.

פעולת הכוח במבצע (צילום: דו"צ).

מבצע "אתגר כפול" בעזה, (צילום: דו"צ).

מנהרת התקיפה הידועה ביותר של החמאס היא זו שממנה הגיחה חוליית המחבלים שחטפה את החייל גלעד שליט ב-2006. שנתיים מאוחר יותר, איתרו במודיעין פיקוד דרום פתח מנהרה בשטח הרצועה שהוסווה בתוך מבנה במרחק כ־300 מטרים מגדר המערכת. נוכח הסיכון שהמנהרה תשמש לפעולת חטיפת נוספת הורה אלוף הפיקוד דאז, יואב גלנט, על מבצע "אתגר כפול". כוח מגדוד הסיור של הצנחנים, בפיקוד ירון פינקלמן, השמיד את המנהרה והרג שישה מחבלים. המבצע סיים את הרגיעה ששררה באותה עת בין ישראל לחמאס והביא להסלמה שסופה במבצע עופרת יצוקה.

קיץ 2014: מלחמה

תא"ל חגי מרדכי, פיקד על חטיבת הצנחנים במלחמת לבנון השנייה, (צילום: דו"צ).

תא"ל חגי מרדכי, חשב ש"שמורות הטבע" הן כמה "אוהלי סיירים עם שקי שינה וקופסאות שימורים", (צילום: דו"צ).

גם לאחר מבצע עופרת יצוקה איתרו כוחות צה"ל בגבול הרצועה מנהרות חדירה לעבר ישראל. למרות זאת לא הוגדרו המנהרות כאיום חמור שיש לפעול כנגדו. באגף המודיעין הצטבר מידע רב אולם הלה לא תורגם לתכנית מבצעית, לרכש אמצעים שכנגד או להכשרת כוחות בלוחמה כנגד מנהרת ובהשמדתן. הדבר מטריד במיוחד נוכח העובדה שמקרה דומה אירע בצה"ל ערב מלחמת לבנון השנייה וסוגיית "שמורות הטבע". מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה דאז, חגי מרדכי, אמר לאחר המלחמה כי קיבל את הרושם "שמדובר בכמה אוהלי סיירים עם שקי שינה וקופסאות שימורים." זוהי עדות מטרידה בהתחשב בכך שהחטיבה בפיקודו, בהשוואה לאחרות בצה"ל של טרם-המלחמה, דווקא התאמנה למתאר הלבנוני ומדגימה עד כמה תפיסתם את האיום היתה חסרה. ה"שמורות" דמו יותר למוצב תל פאחר מששת הימים מאשר למאהל שתיאר.

כוחות צה"ל חושפים מנהרה במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

כוחות צה"ל חושפים מנהרה במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

הדברים הללו מהדהדים כשחושבים על מבצע "צוק איתן" ועל כך שניתן היה להעריך כי צפוי עימות רחב. בשנה שקדמה למבצע מצא עצמו החמאס דחוק לפינה. צבא מצרים בפקודת א-סיסי סגר את המנהרות לרצועת עזה – עורק ההספקה הראשי לרצועה. המחנק הכלכלי שבו מצא את עצמו החמאס לצד המחסור באמצעי לחימה מוברחים הביא אותו לכלל יאוש. כישלון ההסכם עם הרשות הפלסטינית, בו תלו את יהבם, הביא לטיפוח האופציה הצבאית. ביולי 2014, בתגובה לירי רקטות מרצועת עזה (שבתורן היו תגובה למבצע "שובו אחים"), פעלו כוחות צה"ל פעמיים כנגד מנהרות חדירה מרצועת עזה, אירוע שהוביל להסלמה ולפעולה קרקעית ברצועה שמטרתה להשמיד את המנהרות. הפעולה כללה צוותי קרב חטיבתיים של חי"ר, שריון והנדסה קרבית, שאיתרו והרסו 34 מנהרות חדירה ומנהרות לחימה בתוך הרצועה.

במהלך המבצע ביצעו פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי מספר פיגועים בשטח ישראל באמצעות מנהרות חדירה. ב־1 באוגוסט הפר כוח חמאס את הפסקת האש, הרג שלושה חיילים מחטיבת גבעתי ונמלט באמצעות מנהרת לחימה לרפיח כשבידיו גופתו של אחד מהם, סגן הדר גולדין. המרדף שניהל איתן פונד, סגן מפקד סיירת גבעתי, אחר החוטפים, בתחילה לבדו ולאחר מכן בראש כוח קטן ולצד כוח מסיירת מטכ"ל, הביא להשגת הממצאים שקבעו את מותו של גולדין ופתרו במהירות תסבוכת אפשרית בעלת השלכות אסטרטגיות. למרות גבורת הלוחמים הרי שהיעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות, הזנחת מוכנות כוחות היבשה, הטיפול בעורף ועוד מעידים על כך שצה"ל נגרר למלחמה שניתן היה להיערך אליה טוב יותר

המערכה הבאה בדרך

כיום, כפי שכתב חבר הכנסת עפר שלח (יש עתיד) בעמוד הפייסבוק שלו, "המצב הכלכלי בעזה גרוע יותר משהיה לפני שנה וחצי. הלחץ המצרי חונק. וממשלת ישראל אינה עושה דבר כדי לדחות את המלחמה." במקביל נראה שהמצרים חידשו את הפעולות כנגד מנהרות בצד הגבול שלהם. למרות שבלי תמריצים משמעותיים החמאס יבחר בשנית בהסלמה וגרירת ישראל לעימות, הממשלה אינה נוקטת בפעולות מניעה והכנה שמתחייבות מכך ובהן בניין מכשול הנדסי ברצועה (שהקמתו מוערכת בכ-2.8 מיליארד שקלים), מיגון ראוי לתושבי עוטף עזה ומתן הקלות לחמאס בכדי לאפשר מהלך של שיקום ברצועה. צה"ל אמנם מתאמן בשנה האחרונה בעצימות ובהתאמה גבוהים יותר למתאר לחימה אפשרי ברצועה, אולם אין בכך די.

אימון בלוחמה בתווך התת -קרקעי, (צילום: דו"צ)

אימון בלחימה בתווך התת -קרקעי, (צילום: דו"צ).

בהיעדר "גזרים" לחמאס מחד ושיפור המוכנות מאידך נראה כי שני הצדדים דוהרים לעבר העימות הבא ללא בלמים וכל שחסר הוא הנפץ. זה יבוא בדמות אירוע טקטי דוגמת חטיפת חיילים (אגב, לא בהכרח בקרבת הרצועה) או "הצלחת יתר" במבצע חשאי או גלוי. לתבשיל, שעתיד לקדוח גם כך, יש להוסיף את רצון ארגוני הטרור הסוררים, ובהם שלוחת דאעש בסיני (וליאת סיני), להסלים את המצב ולגרור את הצדדים למלחמה.

ארץ הבלגן\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

יועז הנדל מתאר בספרו מסע פוליטי לאומי והיסטורי אבל גם אישי בישראל, שמצטיירת כחברה שבטית, המתמודדת עם אתגרים מחוץ ומבית. 

בשעת ערב בנובמבר 2012 צלצל הטלפון בביתו של ד"ר יועז הנדל. על הקו היה מפקדו במערך המילואים של הקומנדו הימי. "הוא ביקש שאגיע. מבחינה חוקית קוראים לזה צו 8. קריאת חירום לאנשי מילואים. המבחן העליון של אזרח בישראל אינו בציות לחוקים ולצווים אלא בתחושת השייכות. הפטריוטיות היא כוחו של הרגל. כוחם של החברים שאיתם אתה משרת במילואים, שותה קפה, נלחם כשצריך" (עמוד 9). כך, בהתייחסות לשירות המילואים במבצע "עמוד ענן", מתחיל הנדל את ספרו הרביעי, "בארץ לא זרועה – מסע ישראלי" (הוצאת ידיעות ספרים, 2015).

יועז הנדל, מתאר בספרו מסע אישי בישראל העכשווית, (צילום: פייסבוק).

ד"ר יועז הנדל, (צילום: פייסבוק).

הנדל נולד בפתח תקווה בשנת 1975 וגדל באלקנה שבשומרון. מאחוריו "שירות של שש שנים בקומנדו הימי והרבה שנות שירות מילואים" (עמוד 10), בין היתר כמפקד צוות ופלוגה. הוא בעל דוקטורט בהיסטוריה צבאית וטור קבוע ב"ידיעות אחרונות". בשנים 2012-2011 כיהן כראש מערך ההסברה הלאומי בלשכת ראש הממשלה נתניהו. בעקבות פרשת נתן אשל פרש והחל לכהן כיושב ראש המכון לאסטרטגיה ציונית. לצד כתיבת מאמרים וספרים, הספיק להקים את תנועת "זכויות אדם כָּחוֹלָבָן" ולזכות בפרס איש המופת החברתי מטעם תנועת אומ"ץ, בפרס אביר איכות השלטון ובפרס לספרות צבאית ע"ש מולדובן. הוא נשוי ואב לארבעה ומתגורר במושב "נס הרים" בהרי יהודה.

הספר הוא מסע אישי בישראל דרך אנשים, אירועים ומקומות. בארץ ישראל, כתב הנדל, "נמצא העבר בכל מקום שבו דורכים. זו ארץ התנ"ך, הנביאים, הצלבנים, המוסלמים. ארץ שיש בה ערבוב של שכבות ושל מלחמות. ארץ היוזמה והחדשנות. ארץ הבלגן" (עמוד 10). אולי משום כך ישראל שהוא מתאר מחולקת לשבטים ומגזרים. השבט השמאלני, השבט הדתי לאומי, השבט הערבי-ישראלי, השבט החרדי ואפילו השבט השמאל ציוני הנעלם, מעבר לנהר הסמבטיון. הקריאה בספר מרתקת. הנדל יודע לספר סיפור מעניין ונעים לקריאה שדן בסוגיות בוערות ובהן ריבונות, מדיניות ולאומיות.

וילה בג'ונגל

הצבא נוכח מאוד בספר של הנדל וניכר כי הוא עודנו מאמין בדברים שאמר לו המ"פ בטירונות, כי "כוחו של צה"ל הוא בקוד המוסרי שלו, בערכיו, לא בעוצמת האש" (עמוד 74). צה"ל מתואר בספר, במידה רבה כפי שהוא באמת, כצבא שמקפיד על מוסר לחימה גבוה, בעוד שאויביו פועלים מתוך האוכלוסייה האזרחית המשמשת להם מגן.

בנט מגלן

נפתלי בנט כקצין ביחידת מגלן בדרום לבנון.

כך למשל, במבצע "ענבי זעם" בלבנון בו לחם כקצין צעיר בשייטת 13. "בזמן שאנחנו ביצענו פשיטות מהים, צוותים מיחידת מגלן הסתתרו בעמדות שבנו בשטח כדי לצוד משגרי קטיושות. כל עמדה תוכננה ואושרה על גבי מפות, כל עמדה העבירה לאחור דיווחים וציוני מטרות. באחת מאותן עמדות, לא רחוק מהמקום שבו הייתי, שהה מפקד פלוגה צעיר בשם נפתלי בנט. אחרי כמה ימים בשטח זיהה חיזבאללה את הכוח של בנט וירה עליו אש מרגמות מתוך בניין אזרחי בכפר כנא. סוללות התותחים של צה"ל השיבו אש ופגעו בבניין של האו"ם שממנו נורו פצצות המרגמה. כמאה אזרחים ששהו במתחם נהרגו. הנה מורכבות הלחימה על רגל אחת: ארגוני הטרור עושים שימוש באזרחים כמגן אנושי. כשהם נפגעים, ישראל מפסידה נקודות" (עמוד 68). התיאור מדויק, המציאות מורכבת בהרבה. במלחמה האחרונה בעזה למשל, שהיתה מוצדקת כשלעצמה, התנהלה ישראל עם הרבה מאוד אש ומעט מאוד מדיניות.

למרות זאת ישראל מצטיירת בספר כ"וילה בג'ונגל" והמחבר כלל אינו בטוח "אם אפשר אחרת במזרח התיכון מלבד להפעיל כוח" (עמוד 189). מן הספר עולה כי הוא רואה בתכנית הגרעין האיראנית סכנה קיומית ותומך בתקיפה ישראלית מונעת בהתאם ל"דוקטרינת בגין" (ועל-פי פרסומים זרים גם אולמרט). הביקורת שמופיעה בספר על החלטת ראש הממשלה נתניהו שלא לתקוף, מתעלמת מן העובדה שרבים במערכת הביטחון פקפקו בהישגיה ארוכי הטווח של תקיפה שכזו.

הצבא כתנאי לאזרחות טובה

הנדל במחנה ההשמדה טרבלינקה במשלחת של קורס מפקדי פלוגות ב-2007, (צילום: פייסבוק)

הנדל במחנה ההשמדה טרבלינקה, (צילום: פייסבוק).

לישראלי, כותב הנדל, חוסר הנורמליות שבמילואים הוא הנורמה. לאחר שלחם במלחמת לבנון השנייה עבר ב-2007 קורס מפקדי פלוגות, והשתתף במסגרתו במשלחת "עדים במדים" לפולין. "מהסיור הזה במילואים אחרי המלחמה, נשארה לי תמונה אחת משמעותית. הצלם היה גרוע, אבל הנוף עוצמתי: שמיים בהירים, שמש קרה, דשא שמתחזה לירוק על אדמת טרבלניקה, ואני עומד במרכז ומצדיע לאבן חשופה, לבנה. על האבן חקוקה באנגלית המילה אוז'רוב. שם העיירה של סבי. כששבתי הביתה, אחרי הביקור בפולין, הוא הביט בתמונה ארוכות ואז תלה אותה בגאווה וביד רועדת מעל מיטתו. הקהילה בעיירה נמחקה, גם סבי כבר נפטר מאז. התמונה נשארה" (עמוד 187). כקורא הזדהיתי עם התיאור לחלוטין, שכן הייתי בשליחות המדינה בפולין וסבי הוא ניצול שואה ששרד את מחנות אושוויץ ומטהאוזן, עלה ארצה והקים בה משפחה.

אולם דומה כי במסע הישראלי שערך הנדל הצבא נוכח מדי. בישראל העכשווית, והדבר מצביע על הטבה במצב הביטחוני, צה"ל הוא גוף חשוב אך אינו המדד העיקרי ובוודאי לא היחידי לאזרחות טובה. המחאה החברתית (והמערכון הבוטה ב"ארץ נהדרת") הביאה לקיצוץ בתקציב הביטחון. לפתע נתברר ש"הפרות הקדושות" באמת אינן צה"ל אלא תקציבי הישיבות וההתנחלויות שלא נפגעו. גם המחקרים שמראים כי מחצית מן הנכנסים לכיתה א' הינם ערבים או חרדים, פלחים באוכלוסיה שאינם משרתים בצבא, מוכיחים שזוהי מגמה שמתחזקת. אישור נוסף לכך הוא מספר המילואימניקים הפעילים, בוודאי הקרביים, שהולך ויורד, הן בשל מוטיבציה פוחתת והן כחלק מרפורמה לשיפור וחיזוק מערך המילואים. אף שהציבור תומך בצבא בשעת משבר, הרי שבשגרה האזרחים מוטרדים מסוגיית יוקר המחייה ולא מן "החיים עצמם".

האליטה החדשה

הרמטכ"ל גנץ סוקר את מסדר הסיום בה"ד 1 ב-2012, רבים מהצוערים דתיים, (צילום: דו"צ).

הרמטכ"ל גנץ סוקר את מסדר סיום קורס הקצינים ב-2012. רבים מהם דתיים, (צילום: דו"צ).

הנדל מתאר בספרו את עליית האליטה המשרתת החדשה, הציבור הדתי לאומי (כיפות סרוגות) שהחליפה את האליטה המשרתת הקודמת של ההתיישבות העובדת והשמאל הציוני. הוא טוען בספר שריבוי הקצינים הדתיים אינו מהווה סכנה ואף מגן על פקודת יום שהפיץ מח"ט גבעתי, עופר וינטר, לחייליו ערב "צוק איתן". נכון. כפי שהוכח במבחנים רבים ובהם ההתנתקות, אין סכנה שהציבור הדתי יסרב פקודה או חמור מכך. העובדה שיותר ויותר צוערים בקורס קצינים באים מן הציבור הדתי (ובכלל זה המתנחלים) מהווה תעודת עניות למגזרים אחרים.

שלוש שנים לאחר גיוסו, כותב הנדל, "כשכבר הייתי מפקד בעצמי, הכרחתי את פקודי לעסוק בפרשת השבוע בכל שיחת סיכום. למה? ככה. ראיתי בתנ"ך ספר שמחבר אותנו אל המורשת. בלי מחשבות דתיות, סתם כפייה תרבותית. המפקד שלי באותו זמן היה בן קיבוץ מזרע, חילוני אדוק, אבל הוא לא ראה בפרשת השבוע סכנה למלחמת דת, וכמוהו גם אחרים. כך שרדתי בלי מהומות גדולות. היו מפקדים שאהבו את שירת רחל והיו כאלה שציטטו את בוב דילן וג'ון לנון בכל פעם שהיה צריך לשאת נאום על מלחמה ושלום. אני בחרתי בפרשת השבוע. כל מפקד והחבילה התרבותית שהביא מהבית" (עמוד 53).

על פניו, הצדק איתו. כשהייתי בשעתו בקורס בגוף ביטחוני, התעקש המדריך שלי (גם הוא יוצא שייטת) שבסוף כל יום נלמד פסוק ממסכת אבות, שעוסקת במה שבין אדם לחברו. לא היה בדבר כפייה דתית ואנחנו למדנו משהו בעל ערך שהלך אתנו הלאה. אולם מקום הדת בצבא השתנה, במיוחד לאחר כהונת הרב הצבאי הראשי רונצקי. כשבצבא ישנו ענף תודעה היהודית ברבנות הצבאית העוסק (לא ברור מדוע) לא בדיני כשרות אלא בחינוך לערכי לחימה, שאפילו הרמטכ"ל מתקשה לצמצם את סמכויותיו, ומפקד חטיבה מפרסם דף מפקד הקורא למלחמת מצווה יש בדברים בכדי להדאיג.

לאן נעלם השמאל?

האלוף במיל' עמי אילון, יוצא דופן בניציגי השמאל שפוגש הנדל בספרו.

האלוף במיל' עמי אילון, יוצא דופן בנציגי השמאל שפגש הנדל בספרו.

במסעו רצוף המפגשים עם ציבורים בישראל, יוצא הנדל לחפש את השמאל הציוני הנעלם. "אני מחפש את השמאל הציוני שמדבר על מדינה יהודית בלי לגמגם. שיודע לומר מולי בקול רם שזכותו גם להתפשר. אני זקוק לדיון איתו, מפני שהסטטוס-קוו ביהודה ושומרון רע למדינת ישראל" (עמוד 207). לא ברור אם כן מדוע רוב מפגשיו נערכו עם אנשים שבשולי השמאל ולא עם אלו שמצויים בלב המחנה. יוצא הדופן היחידי הוא המפגש עם האלוף במיל' עמי אילון, שעל גבורתו "כקצין בשייטת בפשיטה לאי גרין" (עמוד 227), חונך כלוחם צעיר. לו היה נפגש עם הח"כים שלי יחימוביץ', איל בן ראובן ועמר בר-לב, "שהיה מפקד סיירת מטכ"ל" (עמוד 141), היה נדרש להתמודד עם המשנה שחיפש. במקומה הציג לקוראיו מצג שווא שמתאר את מחנה השמאל כולו כהזוי וסהרורי.

רס"ן נדב מילוא, טען שבעבר היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל.

רס"ן נדב מילוא, טען שבעבר היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל.

מנגד, הוא אינו חוסך ביקורת מן המחנה שבו גדל. "מישהו התבלבל בדרך," כתב הנדל, "ארץ ישראל הפכה להיות חשובה מעם ישראל" (עמוד 39). במאמר שכתב לפני שנים מצטט נחום ברנע מ"פ צנחנים מקיבוץ שדה אליהו בשם נדב מילוא (שנהרג מאוחר יותר בלבנון) כמי שמתבייש מנסיבות הזמן. פעם, אמר, היו דברים מובנים מאליהם ועתה הם לא ברורים, ובהם שפעם היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל. הזמנים בהחלט השתנו, והנדל עוסק מכך לא מעט. כך למשל, הוא מתעמת עם תושבי יצהר ומעשיהם האלימים כנגד רשויות החוק, ובהם חיילי צה"ל ששומרים על היישוב, וכנגד הפלסטינים. הוא אינו חוסך שבטו מן הקיצוניים שבימין, ונוקט כלפיהם לשון קשה שאינה משתמעת לשתי פנים. אמת. רובה ככולה של הציונות הדתית מאמין בשלטון החוק ונמנע מאלימות. אירועים כמו "חתונת השנאה" ורצח משפחת משפחת דוואבשה בכפר דומא הינם בבחינת חריגות מטרידות. יש לעקור אותן מן השורש לאלתר.

בספר עומד המחבר על הפיחות שחל ביסוד ה"ליברלי" בימין הפוליטי, שהיה פעם אחד מעמודי התווך שלו. הוא עצמו פועל לחיזוק אגף זה בימין במטרה להשיבו לימי בגין וז'בוטינסקי. בהקשר הזה קולו של הנדל, שמאמין בשלטון החוק ובחשיבות הדמוקרטיה, הוא קול חשוב וצריך לחזק אותו. בתקופה שבהם מתויגים מי שמביעים עמדות מנוגדות ("שוברים שתיקה", למשל) כ"בוגדים" הדבר חשוב אף יותר.

אי של יציבות באי-יציבות

ישנה טענה כי שני האתגרים הקשים שניצבים בפי מדינית ישראל הם ההחלטות בנוגע למיהו יהודי ומהם הגבולות. הספר ממחיש את נכונותה. למרות זאת המחבר מאמין ביכולתנו לחיות כאן ולקיים פה מדינה. ישראל, כתב הנדל, "מושתתת על פערים בין הרצוי למצוי. בין האחדות ברגעי המלחמה למריבות בימים של שקט; בין הציניות הפוליטית לתמימות האזרחית; בין שדה הקרב לתל אביב, גם כשהיא הופכת מטרה לטילים, כמו במבצע צוק איתן. יש המזלזלים בבועה הזאת של תל אביב. אני מעריך אותה. לא גר בה, אבל מבקר בה לעתים תכופות. עיר ללא הפסקה תחת טילים ורקטות, תחת פיגועי טרור, תחת החשש מהיום שבו תשיג איראן פצצה גרעינית. כצופה מן הצד, אורח לרגע, תל אביב היא בעיני סימן לכך שהצלחנו ליצור פה נורמליות" (עמוד 11). הדבר מקבלים משנה תוקף לאחר הפיגוע בעיר אתמול. זוהי חוזקתה של ישראל, אי של יציבות וקידמה בלב האי-יציבות האזורית. הפילוג והניכור בין השבטים שמרכיבים אותה הם חולשתה.