כל האקשן לא בספר לא יעזור אם העלילה לא חכמה | מאת גל פרל פינקל

מותחני ריגול מצטיירים תמיד כסבירים יותר כשקוראים אותם על רקע המציאות. אך המתיחות בין רוסיה וארצות־הברית לא שיפרה את הספר של בראד תור על הסוכן הקשוח סקוט הארוות כי אין בו שום תחכום, ותחכום הוא כל העניין בעולם החשאי כמו גם בספרי המתח.

• פורסם ב"זמן ישראל"
• 4 באפריל 2021

המתיחות הנוכחית בין ארצות־הברית לרוסיה סביב ריכוז כוחות צבא רוסיה סמוך לגבול המזרחי של אוקראינה, היכן שמתרחשת לחימה בין בדלנים רוסים לבין הצבא האוקראיני. המודיעין הצבאי האוקראיני אף האשים את רוסיה בכך שהיא מלבה פרובוקציות חדשות בכדי שתהיה לה עילה לשלוח כוחות צבא לאזור.

בעקבות ריכוז הכוחות שוחח הנשיא האמריקני, ג'וזף ביידן, עם נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, והביע תמיכה אמריקנית באוקראינה למול התוקפנות המתמשכת של רוסיה בדונבאס ובחצי האי קרים. גם יו"ר המטות המשולבים, הגנרל מארק מילי, ניהל שיחה בנושא, הפעם עם מקבילו, הרמטכ"ל הרוסי ולרי גרסימוב, במהלכה והביע דאגה מריכוז הכוחות.

הגיבור של אמריקה השמרנית

המתיחות שימשה רקע מעניין לקריאת הספר "תגובה נגדית" (דני ספרים, 2020) מאת בראד תור, אנליסט לשעבר במשרד להגנת המולדת, שתיאר עימות חשאי בין האמריקנים לרוסים. הספר, ה־18 בסדרה שכתב תור אודות סוכן ה־CIA הקשוח סקוט הארוות, נפתח כאשר מטוס תובלה ובו צוות מיחידת עלית של הביון הרוסי התרסק במחוז מורמנסק.

במטוס היה גם הארוות, שנחטף כנקמה על פועלו רב־השנים כנגד הרוסים. הצוות פשט על בית בניו־המפשייר, רצח את אהובתו וחבריו הטובים ביותר של הארוות וחטף אותו. לאחר ששרד את ההתרסקות, הוא נדרש לשרוד בטונדרה הקפואה במטרה לחצות בבטחה את הגבול פינלנד, וכמובן לנקום באלו שרצחו את היקרים לו מכל.

הארוות, יוצא הקומנדו הימי של הצי האמריקני, "היה לוחם ביחידת אריות הים הרבה שנים" (עמוד 43). תחילה שירת "בצוות שתיים, המומחים ללוחמת חורף, וסיים בצוות שש. הוא לכד את תשומת ליבה של הסוכנות וביצע כמה עבודות עבורה" (עמוד 43).

מדובר בגיבור מהסוג שאמריקה הישנה, השמרנית והרפובליקנית אוהבת לאהוב: אירי במוצאו, גבוה, חסון וכחול עיניים, שבא להציל אותה מכוחות הרשע (כמעט תמיד מדובר באותם רשעים) ויהיו אלה הסינים, האסלאם הקיצוני, הצפון־קוריאנים, וכמובן הרוסים.

במקביל לבריחתו לעבר פינלנד נחת בשטח ההתרסקות צוות שכירי חרב רוסי שמטרתו לצוד אותו. בדומה לסרט "הנמלט", הורה מפקדו, גרסה רוסית של טומי לי ג'ונס מן הסרט, הורה לאנשיו "לערוך חיפוש מדוקדק אחר הרופא הנמלט בכל "תחנת דלק, בית מגורים, מחסן, חווה, לול תרנגולות, בית שימוש ומלונה" ברדיוס החיפוש שנקבע" (עמוד 95).

הרוסים לא משחקים לפי הכללים

רוסיה תוארה בספר כפי שהיא נתפסת בדעת הקהל האמריקנית. הרוסים "יזמו מהפכות, פלשו לשטחי אומות ריבוניות אחרות וסיפחו את שטחיהן, הפרו הסכמים בינלאומיים, רצחו עיתונאים ומתנגדי משטר, והתאמצו להשפיע מבחוץ על בחירות דמוקרטיות ותהליכים דמוקרטיים אחרים של מדינות אחרות" (עמוד 50).

האסטרטגיה הרוסית, הכוללת מהלכים לא צפויים, חלקם צבאיים וחלקם במרחבים כמו המרחב הקיברנטי (התערבות בבחירות בארצות הברית מישהו?), הביאה למיצוי את יתרונותיה היחסיים של רוסיה ושמרה את נאט"ו על קצות האצבעות כשהיא עסוקה בלנחש מה תעשה. בדיוק איפה שפוטין רוצה אותם. סביר שכך הוא המצב גם במתיחות הנוכחית.

ספרות ריגול שכזו, שהיא כמו אקטואלית, נוטה לתאר את האירועים כמתרחשים מתחת לפני השטח, בעומק הים והרחק מעין הציבור, ב"חתימה נמוכה". המטרה היא לטעת בלב הקוראים את התחושה כי ייתכן וכל שתואר בספר התרחש או יכול היה להתרחש במציאות.

כך למשל, מפקד המצוד אחר הארוות, קולונל קאזימיר טֶפְלוב, המכונה "ואגנר", קצין לשעבר בכוחות המיוחדים של רוסיה.

"טפלוב היה מעריץ נלהב של הרייך השלישי, ולפי השמועה הרווחת הוא בחר בעצמו את הכינוי המבצעי שלו, כהוקרה לאחד המלחינים האהובים ביותר על היטלר. קבוצת שכירי החרב הפרטית שטפלוב הקים נשאה אף היא שם זה" (עמוד 87).

קבוצת ואגנר קיימת במציאות. זוהי מיליציה פרטית בבעלות המיליארדר יבגני פריגוזין, שמקורב לנשיא פוטין. בקבוצה משרתים בעיקר יוצאי יחידות מובחרות של צבא רוסיה, ובראשה עומד הגנרל דימיטרי אוטקין, שעשה את עיקר שירותו ביחידות הכוחות המיוחדים, "ספצנאז", של מינהל המודיעין הראשי של הצבא הרוסי (GRU). ממש כפי שציין תור, אוטקין, שהעריץ את הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, זכה בעקבות זאת לכינוי "ואגנר", ובהמשך זה הפך להיות כינויה של המיליציה כולה.

לכאורה, מדובר בחברה פרטית אולם בפועל מדובר בזרוע נוספת של המודיעין הרוסי שמאפשרת לו לפעול ולשמר במקביל יכולת הכחשה. 

"הם היו "האנשים הקטנים והירוקים" של הקרמלין. המוני חיילי עילית לשעבר, אשר קיבלו שכר גבוה מאוד ונשלחו אל מחוץ למדינה, למקומות כמו סוריה, אוקראינה וחצי האי קרים, כדי לבצע את העבודה המלוכלכת של מוסקבה, בלי להותיר עקבות" (עמוד 87).

ב־2018 הדפו 40 אנשי כוחות מיוחדים אמריקניים כוח משולב של מיליציות סוריות, איראניות וכן "כוח ואגנר", שניסה להשתלט על שדה הנפט קונקו שבשליטת האוטונומיה הכורדית. לאחר ארבע שעות, שבמהלכן ניהלו לוחמי כוח דלתא גם קרבות מטווחים קרובים, נסוג הכוח הסורי־איראני־רוסי לאחר שספג בין 200 ל־300 נפגעים.

כמעט מלחמה, מתחת לפני השטח

כדי לחזק את תחושת הריאליות, ספרים אלה נשענים על מפרט טכני, ביוגרפיות של דמויות, טכניקות קרביות ומיומנויות מקצועיות אמיתיות. אחד הספרים הבולטים בז'אנר הוא "המרדף אחר אוקטובר האדום" מאת טום קלנסי (הוצאת ספרית מעריב, 1987), בו טען ג'ק ראיין, בעברו "סג"מ בחיל־הנחתים" (עמוד 109) העובד כאנליסט ב־CIA, "שאוקטובר האדום מנסה לערוק לארצות הברית" (עמוד 95).

ראיין נדרש להוכיח את נכונות התיאוריה שלו, ובשיאו של הספר התרחש קרב תת־ימי בין צוללות וקרב יריות בלתי נשכח בצוללת בין סוכן GRU לראיין. הסוכן "היה בפנייה כאשר פלט ראיין שישה כדורים. ראיין לא שמע את עצמו צועק. שני כדורים פגעו" (עמוד 302), והסוכן נהרג.

ראיין לא היה גיבור כל־יכול אלא אנליסט שנדרש לשכלו החריף, למיומנויות שלמד בשעתו בנחתים, ולא פעם גם למזל, כדי להשלים את המשימה בהצלחה ולמנוע ממלחמת העולם השלישית מלפרוץ. 

השיטה הזו קיימת גם בסדרות טלוויזיה. לפני שנכנס לפוליטיקה יצר יאיר לפיד את הסדרה "חדר־מלחמה" שהציגה גוף בדיוני הדומה למטה לביטחון לאומי, שבראשו עמד רענן אורן (שגילם ליאור אשכנזי), אל"מ במילואים יוצא הצנחנים.

במרכז הפרק השישי של הסדרה התקבל מידע שסגנו של נצראללה עתיד להיפגש בשעות הקרובות עם נציגי ממשל סוריים בבסיס צבאי בקרבת קוניטרה, ועלתה הדילמה האם לתקוף מן האוויר את הבסיס, ולהוכיח כי חזבאללה בקשר הדוק עם סוריה (היום זה כבר ברור לגמרי). כאשר התברר שבפגישה משתתף סגן הרמטכ"ל הסורי הפכה הדילמה למורכבת בהרבה.

באחד הרגעים המותחים בפרק עמד מפקד היחידה, רענן אורן, עם אוזנייה, כשבצד השני של הקו קצין בכיר בצה"ל ("גבי, רגע" פנה אליו אורן, ויצר את הרושם שמדובר בגבי אשכנזי, סגן הרמטכ"ל דאז, והגביר את אמינות הסצנה), והתלבט אם לאשר את התקיפה.

לבסוף הזהיר חילבי (שגילם ששון גבאי המצוין), קצין מודיעין בכיר, שאמנם רוב הסיכויים שהמהלך יצליח והסורים יימנעו מתגובה, אבל "האחוז האחרון זה מלחמה". אורן קיבל את עצתו והמליץ לראש הממשלה להימנע מתקיפה. גם כאן, כאמור, תואר אירוע ב"חתימה נמוכה".

אין לדעת כמה "כמעטים" כאלה מתרחשים במערכת הביטחון בשנה נתונה. אחד הבולטים שבהם הוא המבצע שבו תקף והשמיד צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל גבי אשכנזי, את הכור הגרעיני הסורי ב־2007, מבלי שהפעולה תגרום לסורים לפתוח במלחמה.

ספר אקשן חסר תחכום

תור יודע לספר סיפור, אך הבעיה העיקרית בספרו היא שהוא נעדר כל תחכום. כל הפרטים על אמצעי הלחימה וכל האזכורים לאירועים שהיו באמת לא יעזרו אם בסופו של דבר הספר בעיקר הסתכם בגיבור־על חסר חולשות שמכה באויביו.

האקשן, ואת זה הבינו כל גדולי הז'אנר ובהם קלנסי, הוא נחמד וכיפי לקריאה אבל רק אם מתחתיו ישנו רובד נוסף, איזו סדרת מהלכים מורכבת שמניע הגיבור, שמשמעותה נפרשת במלואה לעיני הקוראים רק בסוף הספר, או איזו תפנית חכמה של ממש. אחרת, כבר עדיף לצפות בזה על המסך.

בשעתו כתב לפיד גם כמה ספרי מתח כמו "החידה השישית" (הוצאת קשת, 2001) שגיבורם היה ג'וש שירמן, שלאחר "השיחרור מגולני" (עמוד 8) הפך לבלש משטרה ובהמשך לבלש פרטי קשוח. שמענו עליך, אמרה לשירמן אישה בספר, "אתה לא דובי, אתה רוטוויילר. אתה שם את השיניים שלך במטרה שלך ואתה לא תעזוב עד שלא תקבל תשובות" (עמוד 172). קשה לכתוב ספרי בלש ברחובות תל־אביב (לפיד הצליח, אבל בקושי) והוא היה די ראשוני בז'אנר הבלש, אבל עם השנים ניסו גם אחרים ליצור בלש פרטי "כחול לבן".

אחד מאלה שהצליחו הוא סופר שכותב בשם העט א. סלע. בספרו השני "ילד הקיץ" (ספרי ניב, 2020) נקלע הבלש הפרטי ברהמס (ברי) לוין, יוצא אחת "היחידות המובחרות בצה"ל" (עמוד 52) ובהמשך איש מבצעים בשב"כ, לפרשת ריגול שמעורבים בה טייס קרב בחיל האוויר, משרד עורכי דין ידוע לשמצה ואנדריאה, אשתו לשעבר של חברו הטוב, הזקוקה נואשות לעזרתו.

סלע הצליח לטוות עלילת ריגול חכמה ומורכבת בלי לוותר על האקשן. לא בכדי, סיפר לוין בספר, התעקש מפקדו בשב"כ ללמד אותו לירות בשני אקדחים בו־זמנית. מתישהו, נהג לומר, "ימצאו אותך מת. כשזה יקרה, רצוי שזה יהיה עם כלי בכל יד" (עמוד 117). לפעמים לא חייבים מתח תוצרת חוץ ואפשר להסתפק גם במותחן ישראלי. הרי אצלנו המציאות תמיד מתוחה.

אובמה מעדיף שדאעש תחכה לינואר 2017\ מאת גל פרל פינקל

הנשיא אובמה מתנגד לשליחת כוחות כנגד דאעש, למרות שבמשרד ההגנה כבר שוקלים זאת. לנשיא מגוון שיקולים ותקווה אחת – לדחות את הטיפול בבעיה לינאר 2017.

הממשל האמריקני שוקל באחרונה שליחת כוחות קרקעיים ללחימה כנגד דאעש. הנשיא אובמה טרם אישר זאת ונראה כי הוא מתקשה לוותר על אסטרטגיית ההתשה באמצעות מערכה אווירית בה דגל עד כה. הדבר נובע הן מכך שאובמה נבחר על מצע שכלל צימצום מעורבותה הקרקעית של ארצות הברית בלחימה במזרח התיכון, והן משום שהוא מאמין באסטרטגיה הגורסת כי עריפת ראש הנחש היא הפתרון האפקטיבי ביותר. הסיבה לכך היא ככל הנראה ניסיונו המוצלח יותר אל מול אל-קאעדה.

אובמה והסיכול הממוקד

הספר "בן לאדן – החיסול" מאת מרק בודן.

הספר "בן לאדן – החיסול" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, שנת 2012), מאת העיתונאי מרק בודן (מחבר "התרסקות במוגדישו" ו"'אורחיו' של האייתוללה") מספק צוהר לאופן שבו תופס הנשיא אובמה את הלחימה בג'יהאד העולמי. הוא עושה כן באמצעות תיאור השתלשלות האירועים שהובילה למבצע "חנית נפטון", במהלכו, ב-2 במאי 2011, פשטו באישון לילה לוחמי הקומנדו הימי האמריקני על מתחם מגורים באבּוֹטאבּאד שבפקיסטן, והרגו את אוסאמה בן לאדן, מנהיג אל-קאעדה ואדריכל פיגועי 11 בספטמבר 2001, לאחר מצוד שארך כעשר שנים.

אדמירל מקרייבן, מפקד JSOC ויוצא הקומנדו הימי.

בודן ערך תחקיר מעמיק וקיים ראיונות עם מקורות מוסמכים ושותפי סוד: הנשיא אובמה, בכירים בסי-איי-אי ובפנטגון, מפקדים בכוחות המיוחדים המשולבים של ארצות הברית ולוחמי "אריות הים" שהשתתפו בפשיטה. מצד שני, תיאוריו מזכירים יותר פרק בסדרה "הבית הלבן" מאשר את ספריו הקודמים. בודן מספר את הסיפור דרך שתי נקודות מבט עיקריות. נקודת המבט הראשונה היא של אדמירל ויליאם מקרייבן, ראש פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים של ארצות הברית (JSOC), תיכנן ופיקד עליו. מקרייבן, "קצין יחידת העילית "אריות הים"" (עמוד 23), התאמן "לקראת משימות נועזות במשך כל חייו הבוגרים" (עמוד 24) ולחם במלחמת המפרץ. בטרם בחירתו של אובמה לנשיאות שימש מקרייבן כסגנו של מפקד JSOC, הגנרל סטנלי מקריסטל, יוצא הריינג'רס והכוחות המיוחדים של צבא היבשה, בלחימה בעיראק. שם, "צוותי JSOC בפיקודו של מקריסטל החלו ב-2007 וב-2008 לפרק רשתות טרור בקצב הולך וגובר ולמוטט אותן, עוד לפני שאלה הבינו מה קורה" (עמוד 112).

נקודת המבט השנייה היא של הנשיא ברק אובמה. למרות שנתפס לעיתים כהססן בהפעלת כוח, בין היתר כתוצאה מן המחיר בחיי חיילים בלחימה במרג'ה שבאפגניסטן שנה קודם לכן, אובמה מצטייר בספר כאסטרטג זהיר שמכיר במגבלות הכוח ומוכן להפעילו רק כשהדבר דרוש. בממשל של אובמה הפנימו את הישגי ה-JSOC והבינו כי הפגיעה בפעילים בכירים משפיעה על כלל הארגון. הגישה ללחימה באל-קאעדה השתנתה – יותר סיכולים ממוקדים ופחות "מגפיים על הקרקע". אובמה עצמו הורה להגביר את ההתנקשויות באמצעות מל"טים ברחבי המזרח התיכון, בין היתר בפקיסטן ובתימן.

הנשיא אובמה וצוותו בחדר מצב בבית הלבן במהלך הפשיטה על המתחם באבוטבאד.

ככוח המבצע בחר מקרייבן ב"צוות 6" של הקומנדו הימי האמריקני (SEAL Team Six), יחידת העילית של הצי ללוחמה בטרור, הן מתוך נאמנות ליחידה בה צמח (בעניין הזה כמעט כל הצבאות דומים) והן משום ש"כוח דלתא", היחידה המקבילה של צבא היבשה, "תפסו קו" באפגניסטן ו"אריות הים" היו פנויים. בודן מתאר בספרו את הדילמות שעמדו לפתחו של הנשיא ואת התהליך המרתק והסבוך של קבלת ההחלטה על הפשיטה. בראיון לספר ציין אובמה כי נשען על האדמירל מ"אריות הים" כשקיבל את ההחלטה, "מקרייבן – יש בו משהו שנוסך ביטחון. ואני לחצתי אותו אל הקיר". (עמוד 201). מנגד, בעוד מקרייבן ראה את הדברים כשאלה של יכולת, נדרש אובמה לפרספקטיבה רחבה יותר בין היתר משום שארצות הברית עמדה להפר את ריבונותה של מדינה ידידותית. למרות זאת הודיע הנשיא כי "יש אור ירוק" (עמוד 202).

הלוחמים בפשיטה, כפי שהוצגה בסרט ההוליוודי "כוננות עם שחר", 2012.

הלוחמים הוטסו מאפגניסטן לפקיסטן במסוקי בלק-הוק (שעל-פי מספר פרסומים היו מדגם חדיש ו"חמקני"). במהלך הנחיתה ביעד התרסק אחד המסוקים בחצר המתחם (והושמד בטרם פינוי הכוחות). בחמ"ל הפיקוד באפגניסטן דיווח מקרייבן שאנשיו "מוכנים למקרה כזה והם יתמודדו איתו" (עמוד 218). לוחמי הקומנדו הימי נעו בזריזות לעבר הבתים במתחם. כוח אחד התגבר במהירות על ההתנגדות המועטה מצד חלק קטן מן השוהים במתחם והרגו שני גברים ושתי נשים בקרב יריות. כוח נוסף נע לבית שהוגדר כיעד העיקרי. שלושה מן הלוחמים החלו לטפס במדרגות לקומה העליונה כשנתקלו בבן לאדן. "לפחות אחד הלוחמים ירה בו. האיש נסוג במהירות לתוך חדר השינה, והלוחמים בעקבותיו. בחדר השינה הם מצאו שתי נשים שרכנו מעל בן לאדן, אשר נפצע אנושות לאחר שנורה בראשו. הלוחם הראשון הדף את שתי הנשים מדרכו ושני האחרים נעמדו מעל בן לאדן וירו כמה פעמים נוספות בחזהו" (עמוד 221).

הנשיא אובמה והאדמירל מקרייבן בפגישה לאחר הפשיטה.

מיד לאחר מכן התפנו הלוחמים במסוקים לעבר אפגניסטן (ללא נפגעים). לאחר תשאול הלוחמים דיווח מקרייבן לנשיא כי בן לאדן נהרג. ""בלי דנ"א אני לא יכול להגיד לך שאני בטוח במאה אחוז," אמר האדמירל. "אבל אני די בטוח, קיבינימט"" (עמוד 226). במפגש עם הלוחמים בשובם מן המבצע אמר הנשיא אובמה ללוחמי הקומנדו הימי, "קיבלתי את ההחלטה שקיבלתי כי היה לי ביטחון של מאה אחוז ביכולת שלכם" (עמוד 250).

מה שעבד מול אל-קאעדה לא בהכרח מתאים מול דאעש.

מל"ט מסוג פרדטור, שהופעל רבות במבצעי סיכול ממוקדים כנגד אל-קאעדה.

אולם מוצלחת ככל שהתגלתה חלופת הסיכולים הממוקדים על פני המערכה הקרקעית כנגד אל-קאעדה אין בה בכדי ללמד כי היא (ומערכה האווירית) מתאימה כנגד המדינה האסאלמית. הסיבה לכך נובעת מכך שהיא משחקת על כל המגרש, הן כמדינה דה-פקטו, האחראית לשטח ולאוכלוסיה שחיה בו, והן כארגון ג'יהאד עולמי. בחינה צרה של המערכות שניהלה ישראל באחרונה אל מול הארגונים ההיברדיים חמאס וחזבאללה מלמדת כי נדרשה מעורבות של כוחות קרקעיים במטרה להשיג פגיעה משמעותית בארגון. בשל כך תקיפות אוויריות וסיכולים כירורגים עם מל"טים וכוחות מיוחדים לא יספיקו, מה גם שכוחות מקומיים לא מצליחים "לספק את הסחורה" ולנצח בלחימה הקרקעית.

דומה כי נדרש מהלך רב ממדי, הכולל שליחת "מגפיים על הקרקע" (יחידות רגלים וכוחות מיוחדים) ללחימה בעיראק כשבמקביל יפעלו נגדו ארגוני מודיעין ומשטרה ברחבי העולם במבצעי סיכול (בדומה לאלו שמבצע השב"כ בישראל). חרף נאומו התקיף של נשיא צרפת לאחר הפיגועים בפריז סביר הרבה יותר שצרפת תנהל את המלחמה ב"שלט רחוק" מאשר שתחייב את כוחותיה למערכה ארוכה ומדממת במזרח התיכון. הדבר נכון גם לשאר מדינות מערב אירופה. הדגש ששם אובמה במסיבת העיתונאים על החשיבה בטרם הפעולה, בין היתר על המצב שתיצור זו בעיראק, חשוב אף הוא. לו הממשל הקודם היה מקדיש לסוגיה את התשומות הראויות עיראק היתה נראית אחרת. אבל זו כמובן רק השערה. כך או כך, נראה שללא מוכנות מצד אירופה להתחייב לאסטרטגיה אגרסיבית יותר כנגד דאעש גם אובמה יבחר שלא לסכן את כוחותיו במערכה שכזו, כשהוא מקווה לדחות את הבעיה עד לאחרי ינואר 2017. אז זו כבר תהיה הבעיה של נשיא (או נשיאה) אחר. לא בטוח שהבחירה בידו.

 

שובו של התמרון היבשתי?\ מאת גל פרל פינקל

מאז 2010 נמנע ממשל אובמה מהפעלת כוחות קרקעיים בלחימה. עתה, בלחימה כנגד המדינה האסלאמית נראה כי הממשל שוקל ברצינות שינוי במדיניות. 

רב-סמל ג'ושוע ויילר מכוח דלתא שנהרג בפעולה בעיראק.

באחרונה פשטו כוחות מיוחדים כורדים ואמריקנים על מבנה בעיראק שבשליטת אנשי המדינה האסלאמית בו הוחזקו כשבעים בני-ערובה שעמדו להיות מוצאים להורג. בפשיטה לקחו חלק, לצד הכוח הכורדי, גם לוחמים מיחידת העילית של הצבא האמריקני, כוח דלתא. הכוח הפתיע את החוטפים והשלים את משימתו בשלמות. במהלך חילופי האש נהרג רב-סמל ג'ושוע ויילר, איש הכוחות המיוחדים. בפשיטה קודמת, במאי השנה, על הכפר אל-עמר שבמזרח בסוריה, הרגו לוחמי כוח דלתא את אבו-סיאף, בכיר בארגון המדינה האסלאמית, ומספר פעילים נוספים בארגון. לאחר קרב קצר התפנה הכוח באמצעות המסוקים בהם הגיע, ושב לבסיסו בעיראק.

נחתים אמריקנים בלחימה במרג'ה, 2010.

מבצעים אלו הם המשך ישיר של מדיניות הנשיא אובמה להפעלת כוח. מדיניות שגיבש לאחר שב-2010 יזם הפיקוד האמריקני באפגניסטן, בתמיכת הנשיא, את מבצע מושתראק – מתקפה רחבת היקף כנגד העיר מרג'ה שבמחוז הלמנד. 15,000 חיילים ובהם כ-4,500 נחתים אמריקנים (מארינס) תקפו את כוחות הטליבאן. המבצע נמשך כשבועיים ומטרותיו, הסגת כוחות הטליבאן מן העיר וחיזוק סמכות כוחות הביטחון האפגניים באזור (בשל כוונת ארצות הברית, ברק להסיג את כוחותיה מן המדינה), הושגו. אולם בסך הכל היתה זו השנה הקשה ביותר בלחימה באפגניסטן ונהרגו בה למעלה מ-500 חיילים אמריקנים (60 מהם במבצע במרג'ה). מאז, נראה כי ממשל אובמה דוגל בתקיפות כירורגיות באמצעות מל"טים ומבצעים מיוחדים על חשבון הפעלת כוחות גדולים ונמנע ככל שרק ניתן מהפעלת כוחות קרקעיים בהיקף נרחב.

צוות 6 של הקומנדו הימי בתרגיל השתלטות בקמפ סלבי, מיסיסיפי.

זולת פעולות כוח דלתא ניתן למנות גם את מבצע חנית נפטון בפקיסטן, במהלכו הרגו לוחמי "אריות הים" את אוסאמה בן-לאדן, מנהיג אל-קאעדה; חילוץ בני ערובה מסומליה; וסיכולים ממוקדים באמצעות כלי-טיס בתימן (ובכלל זה חיסול אנואר אל-עאוולקי, בכיר באל-קאעדה ואזרח אמריקני). אשר לסוריה, על פי מספר פרסומים פעלו כוחות אמריקנים במדינה למן 2003, כחלק מן המאבק בפעילי אל-קאעדה שנמלטו לשם מעיראק, אולם אלו בוצעו תחת מעטה החשאיות המאפיין מבצעים מיוחדים.

סימנים של שינוי

בספטמבר האחרון נכנס גנרל חיל הנחתים ג'וזף דנפורד לתפקידו כיושב ראש המטות המשולבים. בניגוד לשני קודמיו בתפקיד השלים דנפורד מסלול פיקוד מלא ביחידות הרגלים של הנחתים. בין היתר הוא בוגר קורס הריינג'רס של צבא היבשה ופיקד על צוות קרב חטיבתי במלחמת עיראק. מינויו עשוי לסמן את שובו של התמרון היבשתי למערכה כנגד המדינה האסלאמית.

גנרל דנפורד, השלים מסלול פיקוד מלא ביחידות הרגלים של הנחתים.

ניצנים לכך ניתן למצוא בעדותו האחרונה בפני ועדת הכוחות המזוינים של הסנאט בה אמר דנפורד כי בהחלט ייתכן וארה"ב תשלח כוחות קרקעיים שיילחמו לצד החיילים העיראקים מול לוחמי המדינה האסלאמית. מנגד ציין כי ימליץ על המהלך רק במידה והדבר יביא ל"השפעה אסטרטגית" על המערכה כנגד כוחות דאע"ש בעיראק. המשיך את הקו הזה שר ההגנה קרטר שהצהיר בפני הסנאט על עליית מדרגה בפעילות הכוחות המזויינים של ארה"ב כנגד המדינה האסלאמית. על-פי דובר הבית הלבן כ-50 לוחמי כוחות מיוחדים יישלחו לסייע לכוחות המורדים הלוחמים נגד דאע"ש. אלו יתאמו את המאמצים בין הכוחות המקומיים והקואליציה בראשות ארה"ב במלחמה נגד דאע"ש. בנוסף מתוכנן תגבור של הכוח האווירי האמריקני הפועל מאינצ'רליק שבטורקיה.

ההיסוס בקרב הפיקוד הבכיר בארצות הברית מובן שכן במלחמות מן הסוג הזה אין פתרונות קסם. שליחת כוח מתמרן גדול עשויה להביא להישגים בשדה הקרב שכן הדבר יהווה משקל נגד לכוחות דאע"ש בעיראק. אולם התמרון, כפי שהוכח גם במבצע "צוק איתן" הוא רק ההתחלה. הכוחות, מרגע שיוכנסו ללחימה, הופכים פגיעים למטענים, אש צלפים, טילי נ"ט ומרגמות. כל אותם איומים שהכירו הנחתים ואנשי צבא היבשה שלחמו במלחמות עיראק ואפגניסטן. מנגד, כפי שאמר פעם אלוף בצה"ל, אי אפשר לראות את הסרט מבלי לשלם על כרטיס.

חיל השריון הסובייטי – מלחמות מוכרעות על הקרקע.

בימי המלחמה הקרה נהגו קצינים בנאט"ו לספר בדיחה שחוקה, המתארת פגישה של שני מפקדי טנקים סובייטים אחרי שכבשו את פאריס לאחר מלחמת העולם השלישית. "דרך אגב," שאל אחד מהם את חברו, "מי ניצח במלחמה האווירית?" מלחמות, רמזה הבדיחה, מוכרעות על הקרקע. היעדר גישה תוקפנית כלפי המדינה האיסלאמית, כפי שיושמה במתקפת הנחתים במרג'ה ב־2010, יביא בהכרח להמשך צמיחתה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור באתר "ישראל היום", 08.11.2015)

שוות, ושווים יותר\ מאת גל פרל פינקל

בצה"ל מי שעושה שירות תובעני וממושך יותר (גברים), תורם יותר ובעיקר שווה יותר, בצבא ובחברה. במצב כזה לנשים יש שוויון מדומה. הוא לא שם בהזדמנויות, בתפקידים ובקידום. 

"מילת כבוד", הוצאת כרם, 1987.

בספר המתח "מילת כבוד" מאת נלסון דה-מיל מתאר המחבר, בעברו קצין חי"ר בדיוויזיית הפרשים הראשונה (מוטסת) שלחם בווייטנאם, דיאלוג בין שני קציני חי"ר לשעבר. אחד מהם, גבר צנום ונמוך, אומר לחברו כי לא היה יכול "להיות לוחם גדול לפני שהומצא אבק השריפה, אבל אלוהים נתן לנו אם-16 קל וחגור קרבי קל ועשה את כולנו רצחניים" (עמוד 300). ואם הדבר נכון לגברים מה לגבי נשים? בעידן שבו חלק משמעותי מן הלחימה נעשה באמצעות פלטפורמות משוכללות של נשק מונחה מדויק לא ברור מדוע נרתע צה"ל משילוב נשים במערכים אלו.

כשבצבאות אחרים ישנן כבר קצינות המפקדות על מסגרות קרביות ובהן טייסות וכנפות, דוגמת חברת הקונגרס (והקולונל במיל') מרתה מקסאלי, האלופה היחידה בתולדות צה"ל צמחה במערך כוח-האדם. נכון. חלק מן הסכרים בתחום נפרצו, בעיקר לאחר בג"ץ אליס מילר, אבל לאט. בעוד צבאות מערביים אחרים פתחו זמן רב קודם לכן תפקידי לחימה לנשים (ובהם טייסות קרב) צה"ל לקח את הזמן שלו. בצבא שחלק חשוב באתוס המכונן שלו נמצא הפלמ"ח (שכשליש מן המשרתים בו היו נשים), זה מעלה תהיות.

אחת החיילות שסיימה בהצלחה את קורס הריינג'רס.

כאמור, ישנו שינוי מגמה ובפני חיילות נפתחים תפקידים שהיו סגורים לפניהם קודם לכן. בארצות הברית, למשל, השלימו באחרונה שתי נשים את קורס הריינג'רס היוקרתי (קורס סיור ולוחמה זעירה מפרך) של צבא היבשה. שר ההגנה האמריקני אף קבע באחרונה כי החל משנת 2016 יהיו כל התפקידים בכוחות המזוינים, ובהם תפקידי לחימה, פתוחים באופן שווה לגברים ולנשים. כלל המטות המשולבים, ובהם מפקדת הכוחות המיוחדים (SOCOM), הודיעו כי לא יבקשו חריגות לקביעה גורפת זו. מי יודע, אולי אפילו נראה לוחמות בקומנדו הימי האמריקני (יחידת "אריות הים") בדומה לסרט "ג'י. איי. ג'יין" בכיכובה של דמי מור.

חיל הנחתים האמריקני היה היחיד שהסתייג מכך. מחקר שנעשה בחיל קבע כי ליחידות מעורבות (בהן משרתים גברים ונשים יחדיו) יש גרף ביצועים נמוך מזה של יחידות שבהן משרתים גברים בלבד. על-פי המחקר, שתואם לממצאי מחקרים שנעשו בצה"ל, הן גם נפצעות יותר במהלך האימונים. בשל כך החיל מתנגד לשלב נשים ביחידות הסיור והחי"ר שלו. הם, כך נראה, לא יורידו את הסטנדרטים שלהם בשם השוויון. טוב, עד שייתנו להם פקודה לעשות כן. בכל זאת מדובר בצבא מסודר ופקודה היא פקודה. 

אל"מ שגיא, מתנגד לשילוב נשים כלוחמות.

יש מי שטוען, אל"מ במיל' רז שגיא למשל (שאף כתב ספר בנושא), שזה בדיוק מה שעושה צה"ל כשהוא הופך נשים ללוחמות מתוך מניעים שאינם ממן העניין. נשים לטענותו, לא יכולות פיזיולוגית, להיות לוחמות טובות כמו הגברים והפיכתן לכאלו מסכנת אותן ואת השגת המשימות שיוטלו עליהן. לטענת שגיא, שפיקד על סיירת גבעתי ועל גדוד במערך האיסוף הקרבי, אל לצבא לעסוק בשוויון מגדרי ובהדרת הנשים. תפקיד הצבא לדבריו הוא "לעסוק בביטחון המדינה ולשבץ בהתאם לצרכיו". על-פי התומכים בקו זה לחימה היא עניין מסוכן ואין בו מקום לשיוויון.

סרן בן יהודה מגדוד קרקל, שקיבלה צל"ש על תפקודה בהיתקלות (צילום: דו"צ)

גם אל"מ אבי דהן, שפיקד על גדוד בחטיבת הנח"ל ועל חטיבת אילת, אמר לאחרונה בראיון כי בחברה הישראלית טרם הבשילו התנאים לשילוב נשים בשדה הקרב ולשילובן כלוחמות חי"ר ושריון. דהן, שגדוד קרקל המעורב (בו משרתים יחדיו לוחמים ולוחמות) פעל תחת פיקודו בגזרת אילת, שיבח את הגדוד ואת סרן אור בן יהודה, מפקדת פלוגה בקרקל שקיבלה צל"ש אלוף על תפקודה בהיתקלות, אבל טען כי ידיעה על עשר חיילות שנהרגו בקרב בלבנון תפגע קשה בחברה הישראלית.

דמי מור כלוחמת קומנדו ימי בסרט "ג'י. איי. ג'יין", 1997.

הטענה כי החברה הישראלית אינה מוכנה לשילוב נשים בלחימה ולבשורות איוב אודות חללות חסרת בסיס. כבר הוכח, בין היתר באינתיפאדה השנייה ובצוק איתן, כי החברה הישראלית חזקה יותר מכל אסון זה או אחר ותספוג גם בשורה קשה שכזו במידה והסיבה תצדיק את סיכון החיילים (ואין זה משנה מה מינם). יתרה מכך, צבא, אשר מתיימר להיות צבא העם, חייב לעסוק בשוויון. לו היה מדובר בצבא מקצועי, ללא גיוס חובה, היתה יכולה מי שמתאים לה לעבוד במסגרת שוויונית יותר או פחות לבחור אם ברצונה לעשות כן. בצה"ל, לא כך הדבר ועל כן יש מקום לעשותו שוויוני יותר.

האלופה היחידה בתולודות צה"ל, אורנה ברביאי, צמחה במערך כוח-האדם.

נכון, באמת ישנן מגבלות פיזיולוגיות. ואולי נשים אינן מתאימות לקומנדו הימי או לגולני. בעידן שבו שדה הקרב (וההכשרה לפעול בו) מחייב יכולת לשאת ציוד לחימה כבד למרחק רב יתכן ונשים אינן מתאימות למספר תפקידים מצומצם במערך הלוחם. אולם חיל הרגלים והיחידות המיוחדות הינם רק חלק קטן מכלל הכוח הלוחם. השריון, מערכי הנשק המדויק וגם תפקידי שטח מסווגים יכולים בהחלט להתאים לנשים. היעדר נשים בולט גם בדרגות הפיקוד הבכירות. הסיבה לכך ברורה. צה"ל הוא צבא לוחם, שאנשיו עוסקים בלחימה כמעט רציפה למן יום היווסדו. ככזה הוא מקדם את מי שהצטיין בלחימה. כשעיקר יחידות השדה הלוחמות מורכבות מגברים זה רק מתבקש שהם אלה שיזכו בקידום.

נראה כי הצבא משמר העליונות גברית באמצעות הפרדת התפקידים בין גברים לנשים. בסירובו לעשות כן מסתמך צה"ל על נתונים פיזיולוגים, מחקרים רפואיים והחשש מפני מאמץ פיזי עצים, אולם בפועל, כל עוד קיים מודל צבא העם, אם כולם מתגייסים אזי מי שמתגייס לשירות תובעני יותר, מאתגר וממושך יותר תורם יותר ובעיקר שווה יותר.

אנקונדה – עמק אחד יותר מדי | מאת גל פרל פינקל

מבצע אנקונדה שביצע הצבא האמריקני ב־2002 נעשה ללא כוחות אורגניים, תוך הישענות יתר על כוחות מיוחדים וטכנולוגיה וללא מוטת שליטה אחודה. התוצאה – בלגן אחד גדול ומיותר.

• פורסם באתר "סימניה"
• 5 בנובמבר 2015

הספר "יום שלא טוב למות בו" מאת שון ניילור (הוצאת משרד הביטחון, 2007) מתאר את מבצע אנקונדה, במהלכו פעלו יחידות מצבא ארצות הברית כנגד תשתיות טרור של ארגון אל־קאעדה והטליבאן בעמק שאח־אי־קוט שבאפגניסטן בשנת 2002. רשמית, המבצע הוכתר כהצלחה, אולם כשבוחנים לעומק את פעולת הכוחות הרי שהצלחה גדולה לא היתה שם. מה שכן הושג היה בזכות אומץ ליבם של הלוחמים על הקרקע שחיפו על שגיאות שלא היו צריכות להתרחש. לאלו לא היתה הצדקה רק משום שהאויב מקבל, כפי שנהוג לומר בצבא האמריקני, זכות בחירה ואינו פועל כפי שקיוו מתכנני המבצע.

המבצע כלל חדירה נסתרת של צוותי כוחות מיוחדים לנקודות שולטות בעמק, במטרה לספק מודיעין ולהכווין סיוע אש לעבר יעדים שיזהו בשטח. במקביל ינועו אל תוך העמק אנשי מיליציה אפגניים שהובלו ואומנו על ידי הכוחות המיוחדים. כוחות אלו יהוו את הפטיש ואילו את הסדן תהווה פריסה של כוחות חי"ר מונחתים ממסוקים שיחסמו את נתיבי הבריחה של פעילי אל־קאעדה מן העמק. שם המבצע נגזר מן הרעיון המבצעי שלו – כיתור העמק ויצירת לחץ על האויב שבתוכו עד להשמדתו, בדומה לאופן שבו צד נחש האנקונדה את טרפו. לכאורה זהו תמרון שהצבא האמריקני ביצע לא פעם במלחמת וייטנאם, אולם נראה כי מפקדיו התעקשו לבצע בדרך כמעט את כל הטעויות האפשריות.

הקומנדו הוא חזות הכל

למרות שארה"ב הטילה לאפגניסטן את מיטב יחידותיה הקרביות הרי שהפיקוד והשליטה, כמו גם היחידות שבחרו מפקדי הצבא להטיל למערכה, לקו בחסר. הטעות הראשונה היתה בבחירת הכוחות למבצע. למרות שרגימנט הריינג'רס ה־75, "כוח סער חי"ר מובחר, שחיבר בין החי"ר הקל למחויבות המבצעים המיוחדים" (עמוד 98), שהמשימה תפורה היטב למידותיו, הוצב באפגניסטן, אנשיו הוצבו במשימות אבטחה ולא הוקצו למבצע זה.

החלופה שנבחרה היתה איגוד כוחות שטרם פעלו יחדיו אשר כלל שני גדודים מרגימנט 'רקסאן' שבדיוויזיה המוטסת ה־101 (שזכתה לתהילה עוד במלחמת העולם השנייה) וגדוד מן הדיוויזיה ההררית ה־10, שמפקדה, הגנרל פרנקלין הגנבאק, פיקד על כלל כוחות החי"ר "רגילים" במבצע. מצב זה לא היה מיטבי, אולם היות ורבים "מהקצינים ומהמש"קים הוותיקים של 'רקסאן' וההררית 10, שירתו יחד בריינג'רס" (עמוד 98) נמצאה בין הכוחות שפה משותפת.

אולם זו לא כללה את אנשי יחידת הקומנדו הימי (ה־Navy SEALS), שהיוו חלק לא מבוטל מן הכוחות המיוחדים שפעלו במבצע. לצד אומץ הלב שהפגינו לוחמי היחידה היא מתגלה כיחידה אוטונומית, המנותקת מפעילות משותפת עם כוחות "רגילים" או מזרועות אחרות בכוחות המשולבים. אף שהיא מתמחה בפשיטות כירורגיות (ב־2011 זכו לוחמיה לפרסום בשל הריגת אוסאמה בן לאדן), נראה כי היא אינה מתאימה לקרב יבשתי משולב.

הבלגן חוגג

כל הכשלים שנמנו עד כה בהכנה לפעולה יצרו בשטח, במילים פשוטות, בלגן אחד גדול. בעוד שכוחות לא הגיעו בזמן ליעדם, או לחלופין נחתו בו משום שפקודת הביטול לא הגיעה בזמן, אנשי המיליציה האפגנית (לאחר שספגו ירי דו־צדדי ממטוסי חיל האוויר) סירבו לקחת חלק בלחימה. במקביל לתקלות אלו בולטת בספר דמותם של כמה ממפקדי השדה, רובם מצבא היבשה, אשר מצאו עצמם מנותקים בעומק השטח, תחת אש כבדה מצד כוחות גרילה מיומנים, וגילו מיומנות ויכולת מקצועית מרשימה.

לוטננט־קולונל (לימים גנרל) פול לקאמרה, "טיפוס חסון עם היסטוריה ארוכה כריינג'ר" (עמוד 226), אשר פיקד במבצע על גדוד חי"ר מהדיוויזיה ההררית ה־10, הוא מפקד שכזה. בטרם המבצע שם דגש בגדודו על ארבעה תחומים: כושר גופני, מתן עזרה ראשונה, תרגולות קרביות וקליעה למטרה, משום שלתפיסתו "בשדה הקרב יש רק שני סוגים של אנשים – קלעים ומטרות" (עמוד 227). הכנות אלו הוכיחו את עצמם כשכוחותיו נחתו הישר אל תוך מעוז ההתנגדות העיקש ביותר של אל־קאעדה בעמק. גדודו סיים את הלחימה למחרת ללא הרוגים הודות ליכולת הלחימה הגבוהה שהפגין.

עמק אחד יותר מדי

המחסור בכוחות חי"ר רגילים למשימות לא זוהרות אבל הכרחיות דוגמת חסימת ובידוד מרחב הלחימה, הישענות יתר על כוחות מיוחדים וטכנולוגיה והפעלת אגד כוחות רופף במקום כוחות "אורגניים", כפי שאלו מכונים בצה"ל, השייכים ליחידה אחת (אוגדה, חטיבה, גדוד), פגעו באפקטיביות המבצעית פגיעה אנושה. גם מוטת השליטה שהוגדרה למבצע לא היתה אחודה. גנרל אחד פיקד על הכוחות החי"ר המוטסים ואילו גנרל אחר, טייס תובלה לשעבר בחיל האוויר (ללא רקע בתחום) פיקד על הכוחות המיוחדים. פיצול זה הביא לנתק בתקשורת שבין הכוחות ולפערים בהבנת תמונת המצב בשטח.

צה"ל כמובן אינו חף מטעויות בהקשר זה. דוגמה בולטת לכך היא הקרב בסלוקי במלחמת לבנון השנייה, במהלכו שהו מפקדי שתי חטיבות (הנח"ל ו־401) באותו הבית ולא ידעו זאת. בהקדמה לספר כתב האלוף (לימים הרמטכ"ל) גדי איזנקוט, אודות "הקלות הבלתי נסבלת בה לעיתים אנו חוטאים ביצירת מבני פיקוד ושליטה מסובכים ובלתי ישימים. חובה עלינו המפקדים לחתור לקבוע מסגרת סמכות ברורה ופשוטה לקרב. זהו אחד היסודות החשובים ביותר בתורת הלחימה ובכל פעם בה אנו חוטאים לעקרון זה הקנס הוא מידי ועצום" (עמוד 8).

הקרב כאמור, לא השיג את מטרתו. הכוח האמריקני אמנם פגע והרג רבים מפעילי אל־קאעדה, אולם המטרה של המבצע לא הושגה והיריב התחמק בשנית מן הכיתור. בפרפרזה על מילותיו של הגנרל הבריטי בראונינג, בעקבות מבצע מארקט גארדן ("גן־שוק") במלחמת העולם השנייה, נראה שבמבצע  אנקונדה הלכו עמק אחד יותר מדי.