הבחירה מחדש ביחיא סינוואר להנהגת החמאס בעזה לא מפחיתה מהצורך של צה"ל להיערך לעימות ברצועת עזה. אבל ההיערכות הזו חייבת לכלול את כוחות המילואים. במקביל, כדי שמפקדי צה"ל יקבלו החלטות, צריך לאפשר להם לטעות.
- פורסם ב"זמן ישראל"
- 11 במרץ 2021
השבוע נערכו בחירות לראשות תנועת החמאס ברצועת עזה. בבחירות ניצח מנהיג הארגון הנוכחי, יחיא סינוואר, אולם לרגע נדמה היה שהמנצח הוא ניזאר עוואדאללה. בניגוד לסינוואר שצמח בין היתר בזרוע הצבאית של הארגון, הרי שעוואדאללה צמח בלשכה המדינית ונחשב לאחד מאדריכלי עסקת שליט.
חוקרי המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ד"ר קובי מיכאל ויוחנן צורף כתבו בפוסט שפרסמו בפייסבוק כי אף שהפסיד הצליח עוואדאללה למצב עצמו בעמדת השפעה משמעותית יותר ולהטיל צל על מעמדו של סינוואר כסמכות הבלעדית ברצועה.
ניתן להעריך שהסיבה לכך שניצחונו של סינוואר היה מוטל בספק נגעה לביקורת מהציבור כמו גם מצד הנהגת חמאס על הדרך שבה ניהל את הטיפול במשבר הקורונה ברצועה ומשום שלא השיג הסכם חילופי שבויים, שבמסגרתו ישוחררו מאות אסירי של הארגון המוחזקים בישראל.
מיכאל וצורף העריכו כי למרות שניצח בבחירות, הרי שישנה שחיקה במעמדו של סינוואר. אף שהשניים ציינו כי מוקדם מדי בכדי להעריך את מלוא המשמעות של תוצאות הבחירות, "נראה שיש בהן כדי להעיד על הכוונה להתמקד בבעיות הפנימיות של הארגון ובצורכי האוכלוסייה ברצועת עזה, ואילו בכל הנוגע למאבק נגד ישראל, נראה שתתחזק ההעדפה לפעול בדפוסי מחאה עממית וריסון השימוש ברקטות ונשק חם".
יש לציין שדפוס הפעולה של המחאה העממית על הגדר, שימש בשנים האחרונות ככסות לפעילי טרור שעשו בחסותו שימוש בנשק חם. מה גם שההעדפה להימנע מירי רקטות לא חלה על הג'יהאד האסלאמי.
הקפיץ נדרך, אבל לא כולו
למרות התחזית האפשרית של מיכאל וצורף, בצה"ל נערכים לאפשרות שתתרחש הסלמה ברצועה ויידרש רכיב תמרון קרקעי. לאחרונה התקיימה בבסיס צאלים השתלמות "קפיץ דרוך" שהובילה אוגדה 162, עליה מפקד תא"ל סער צור, שמטרתה לשפר את מוכנות כלל מפקדי החטיבות וגדודי החי"ר ללחימה ברצועת עזה.
במהלך ההשתלמות עברו המפקדים, בהם גם חניכי קורס מג"דים, חמש תחנות שבהם ביקשה האוגדה לתאר להם את מאפייני העימות, ובכלל זה השטח הבנוי, על הבניינים רבי־קומות והבנייה הצפופה שבו והתווך התת־קרקעי, והאופן שבו מתכנן חמאס לפעול במערכה הבאה. בהמשך הוצג למפקדים האופן שבו הם יידרשו לפעול, בקרב משולב, רב־זרועי ורב־ממדי במערכה הבאה.
ההשתלמות התקיימה בהתאם לתוכנית מבצעית בשם "רוח דרום", שבה יופעל תמרון מהיר ואגרסיבי. ההנחה שגלומה בתוכנית, כתב לאחרונה ב"מעריב" הפרשן הצבאי טל לב־רם, היא "כי ההישג המצרפי של כלל החטיבות שנלחמות, במקביל לצד פעולות חיל האוויר ומרכזי האש באוגדה ובפיקוד, יאפשרו להגיע להישג והכרעה מהירה – זאת בניגוד לעימותים הקודמים ברצועת עזה". יש לקוות שכך יהיה, אך מבצע "צוק איתן" מחייב ספקנות בריאה.
כדאי גם לשאול איפה אמורים להיות כוחות המילואים במערכה, שכן הרצועה היא שטח גדול, בנוי בצפיפות שיחייב הפעלת כוחות מיומנים וכשירים. הצבא הסדיר לא יוכל לעמוד בכך לבדו.
בספרם המרתק "בעקבות – מסלולי קרבות מלחמת ששת הימים בירושלים" (הוצאת כרמל, 2020) תיארו נחמיה זרחוביץ, יוצא סיירת צנחנים שלחם בקרב על גבעת התחמושת כצנחן מילואים, ואל"ם (מיל') ד"ר יוסי לנגוצקי, שפיקד בקרב על הסיירת של חטיבת החי"ר הירושלמית (חטיבה 16), את הקרב על ירושלים ב־1967.
בקרב לחמו רק כוחות מילואים, חטיבת השריון הראל, חטיבת החי"ר הירושלמית וחטיבת הצנחנים מילואים 55, אולם רק אחת מהן, החטיבה הירושלמית, יועדה לכך במקור והכירה את היעדים והתוכניות המבצעיות, ואף התאמנה בהתאם להן.
אחד הקרבות המרתקים בספר הוא הקרב על מוצב הפעמון, מוצב מבוצר ובו תעלות ומערות שבהן היו ערוכים חיילי הליגיון הירדני, לחמה הסיירת של החטיבה הירושלמית, בפיקוד לנגוצקי. טנקים ירו לעבר המוצב, "אך כאשר חדרו לנגוצקי וצוותו למוצב הופסק הירי כדי לא לסכנם. בשלב הראשון פרץ לנגוצקי וניהל לבדו קרב טיהור" (עמוד 138), ובהמשך הצטרף אליו צוותו והכוח ניהל קרב לכיבוש המוצב.
"בהיתקלויות פנים אל פנים, לעיתים מטווח אפס, טיהרו 16 לוחמי הסיירת את התעלות, המערות, הבורות, הכוכים והבונקרים במוצב כולו" (עמוד 138), כתבו המחברים.
הקרב, המחיש את יכולתה של יחידה מאומנת, גם כשמדובר ביחידת מילואים, לפעול ביעילות ולבצע את המשימה. לנגוצקי אף עוטר על גבורתו בעיטור המופת.
היעדר שילוב של כוחות המילואים במערכה, בין בשל הנחה לפיה לא יהיה בהם צורך, או לחלופין כי יגויסו כדי לפנות כוחות סדירים למערכה, הוא שגיאה שמניחה שהאויב ישתף פעולה עם התוכנית הצה"לית. אין סיבה להניח שכך יהיה. על כן, יש לחזק גם את היכרות כוחות המילואים עם היעדים והתוכנית. אחרת, יימצאו אלו במצב כשירות ומוכנות דומה לזה שבו היו במלחמת לבנון השנייה.
תזמורת קרבית
בצה"ל מחלקים בשנתיים האחרונות למפקדי פלוגות וגדודים ספר קצר ותכליתי בשם "הנגנים של מארס" (הוצאת מודן ומערכות, 2019), שנכתב במרכז להפקת לקחים צבאיים בצבא היבשה האמריקני. שם הספר לקוח מציטוט של הגנרל ג'ורג' פאטון.
בשנת 1941 בשיחה שקיים עם מפקדי דיוויזיית השריון השנייה שעליה פיקד, אמר פאטון כי "כדי להשיג הרמוניה במוזיקה, על כל כלי לתמוך בחבריו. כדי להשיג הרמוניה בקרב, על כל כלי נשק לתמוך בכל הנשק האחרים. עבודת צוות מביאה את הניצחון. עליכם, הנגנים של מארס… להצטרף לקונצרט במקום הנכון ובזמן הנכון" (עמוד 11).
בכדי להמחיש את הסינכרון והתיאום שלהם נדרש כוח בלחימה תואר בספר עימות בדיוני, הדומה במאפייניו לעימותים שבהם לחמה ארצות־הברית בסרביה ובקוסובו. בספר נדרש צוות־קרב גדודי המורכב מחי"ר ושריון להיערך ללחימה במדינה הבדיונית בולקביה שבמזרח־אירופה. לאחר כל חלק בספר ישנו לקח מודגש וברור למפקדים, שהם הם הקבוצה העיקרית שלה מיועד הספר.
דגש חשוב מושם בספר לעובדה שהלחימה מתקיימת בסביבה רוויית אוכלוסייה אזרחית, לקח שבוודאי רלוונטי ללחימה אפשרית ברצועת עזה. לקח חשוב אחר נוגע לגישת הפיקוד שלאורה יש לפעול, המכונה "פיקוד משימה", שבה למעשה המפקד קובע את המשימה, ואילו מפקדי המשנה שלו קובעים כיצד יבצעו אותה.
פעולה בהתאם לגישה זו, כתבו המחברים, מחייבת את המפקדים "להבין, להפעיל את הדמיון, לדעת לתאר ולכוון מבצעים, במטרה ליטול יוזמה מול האויב ולעמוד במשימה. על המפקדים הכפופים להם לוודא שהבינו היטב את כוונת המפקד, כדי שיוכלו לפעול על פי עקרונות פיקוד המשימה. יש חשיבות מכרעת לכך שהמפקד יספק תשתית מידע רחבה מספיק, כך שהמפקדים הכפופים לו ידעו מה לעשות, מתי לעשות זאת ומדוע הדברים נעשים" (עמוד 53).
אבל כשפועלים בגישת "פיקוד משימה" נדרש עוד דבר. כדי לגדל מפקדים טובים, אמר פעם רה"מ אריק שרון בשיחה עם חניכי המכללה לביטחון לאומי, "צריך לסמוך". היכולת לספוג ולהכיל טעויות, אינה מובנת מאליה, אך בלעדיה לא ניתן יהיה לפעול בגישה זו. כי מי שלא טועה לא עושה.
פרופורציות
אחד הכוחות שמיועדים ללחימה בעזה הוא היחידה המובחרת אגוז שבחטיבת הקומנדו, עליה מפקד סא"ל א', שעשה ביחידת אגוז את כל שירותו (עם גיחות לגולני כמ"פ ומג"ד).
לפני כשבוע הותקף לוחם במסלול ההכשרה של היחידה, בעת שהיה בניווט בדד, ככל הנראה בידי שני ערבים ישראלים ואלו גנבו את נשקו ממנו ונמלטו, על אף שהלוחם ניסה להיאבק בהם. בעוד התחקיר הצבאי מתקיים פרסם המג"ד בקבוצת הוואטסאפ של המפקדים ביחידה הודעה שבה מתח ביקורת על הלוחם.
המג"ד טעה כשמיהר לחרוץ דין על תפקוד החייל בטרם הושלם התחקיר. מה גם שהתחקיר קבע שהלוחם כשל מקצועית אך לא ערכית. מנגד, העליהום שספג בתקשורת היה מטריד בעוצמתו. בסופו של יום איש ממבקריו של סא"ל א', שעוטר פעמיים בצל"ש על האומץ שגילה בלחימה ברצועת עזה, אינו רוצה לסגור את השבתות והחגים במקומו, ובוודאי לא לשאת במקומו בנטל האחריות למשימה ולאנשים.
הביקורת הציבורית והתקשורתית חיונית לצבא, אבל אי־אפשר, וגם לא צריך לערער ולבקר כל החלטת מפקד. בהמשך לכך ראוי לשאול האם צדק בית המשפט המחוזי בתל־אביב כשהפך את ההחלטה הפיקודית להדיח את מפקד בסיס מצ"ח בבאר שבע בעקבות התאבדותו של לוחם גבעתי ניב לובטון, לאחר שניסו במצ"ח לגייסו כסוכן. יש ממש בטענות הקצין כי הודח באופן שרירותי וללא נימוקים מספקים, אך ביטול ההדחה בידי בית המשפט יוצר תקדים מסוכן.
אף שההדחה אינה בהכרח מוצדקת, ביטולה בידי הרשות השופטת, כפי שציין בן כספית ב"מעריב" בשבוע שעבר, עלול להביא למצב שכל "מ"כ שיודח בגולני יעתור לבית המשפט המחוזי. כל תרגיל מנהיגות של מ"פ בצנחנים יעבור ביקורת שיפוטית".
שהרי "מי שלא טועה לא עושה". לצד הביקורת הנדרשת על הצבא, כדאי גם לזכור שהפיקוד הקרבי הוא מקצוע קשה ושוחק, ומוטב לזכור שהאנשים העושים במלאכה הם בני אדם, וגם הם טועים. כסגן רמטכ"ל הזהיר בשעתו בני גנץ מ"לשחוט את משרתינו", לאחר שטעו.
אין לנו מפקדים אחרים במלאי. לא כל החלטה שלהם תהיה טובה וצודקת, אבל מפקדים שחשים שיספגו קיתונות של ביקורת על כל החלטה יפחדו לקבל החלטות.
על הכוונת 