עוצבת הקומנדו – מאוסף יחידות מובחרות ל"אס בשרוול" של צה"ל | מאת קובי הלר גל פרל פינקל

רשומה רגילה

עוצבת הקומנדו היא הקטר המבצעי של צבא היבשה, במב"ם, בביטחון השוטף ובמלחמה. מאחר שהעוצבה היא היחידה המכשירה את לוחמי העומק של צה"ל, ייתכן שיש מקום לבחון את הפיכת בית הספר לקומנדו לגוף האמון על הכשרת כל הכוחות המיוחדים והמובחרים הפועלים בעומק

לאחר מלחמת וייטנאם היה צבא היבשה האמריקני שרוי במשבר ("הצבא החלול"), ונפגעו רוח הלחימה ויכולתם של אנשיו לפעול בהצלחה בשדה הקרב. כדי לפתור את המשבר יזמו מפקדיו תהליך בניין כוח המבוסס על דוקטרינה מתאימה, "קרב אוויר–יבשה", המבוססת בין היתר על לקחי צה"ל במלחמת יום הכיפורים. הוגה הדוקטרינה, גנרל דון סטארי, קצין שריון שלחם בווייטנאם, הדגיש בה את תפיסת "הקרב העמוק", או "שדה הקרב המורחב", תפיסה שלפיה הקרב לא יתנהל רק ב"חזית", אלא גם עמוק בעורף האויב ובאופן סימולטני. כחלק מהתאמת הצבא לאתגרי העתיד הוחלט על הקמת רגימנט הריינג'רס ה־75, חטיבת חי"ר מובחרת למשימות מורכבות, בעומק ובחזית, שתשמש מודל לחיקוי לצבא כולו.

הסטנדרטים שנקבעו ברגימנט הריינג'רס בכל האמור במשמעת, רמת אימונים, כושר קרבי, יוזמה והתקפיות הפכו למופת ולקטר מושך לצבא היבשה כולו. יתרה מכך, כחלק ממסלול השירות של קציני החי"ר בצבא היבשה, רבים מהם מבקשים "לעלות על הרכבת" המושכת את הצבא ולשרת בתפקדי פיקוד ומטה ברגימנט, או לפחות להשלים את קורס הריינג'רס המקוצר. הריינג'רס בלטו מאז הקמתם במערכות שבהם לחמה ארצות־הברית, ובכלל זה במערכה באפגניסטן ובעיראק.

גם בישראל מתקיים בשנים האחרונות תהליך דומה. עוד בימי הרמטכ"ל רא"ל דני חלוץ, דובר על הקמת אגד כוחות מיוחדים, ובתקופת הרמטכ"ל רא"ל בני גנץ הוקמה מפקדת העומק, שייעודה הפעלת הכוח והובלת מבצעים מיוחדים בעומק האויב. בעקבות לקחי המערכות שצה"ל לחם בהן בשני העשורים האחרונים, ב־2015 החל הצבא בגיבוש תפיסת הפעלה שתאפשר לו להכריע במערכה הבאה.

כחלק מתפיסה זו, באותה שנה הורה הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט על הקמת חטיבת עוז, עוצבת הקומנדו החדשה, שלדבריו "תשמש כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צבא ההגנה לישראל בעתיד". עוצבת הקומנדו כפופה לעוצבת האש ולמפקדת העומק, והיא מאגדת בתוכה את היחידות המובחרות מגלן, דובדבן ואגוז, כמו גם יחידות מובחרות במילואים. המטרה הייתה ליצור שלם הגדול מסכום חלקיו שיפעיל את היחידות באופן יעיל יותר בזמן מלחמה נגד ארגוני הטרור ההיברידיים שבהם צה"ל לחם בעשור האחרון, שהפכו לצבאות טרור.

מאמר זה יבקש לתאר את השינויים שחלו בעוצבת הקומנדו מאז הקמתה, להסביר את חשיבותם של כוחות מובחרים במבנה עוצבתי במערכה ולהמחיש מדוע עוצבת הקומנדו היא כלי מבצעי ייחודי בארגז הכלים הצה"לי.

מובחרים, לא מיוחדים

בשיח הציבורי, המחקרי והצבאי השתרש בלבול בין המושגים "כוחות מיוחדים" ו"כוחות מובחרים". על אף הדמיון, חשוב להבחין בין השניים. לפי הגדרה אחת, שהופיעה בספר שני צעדים לפני כולם, ד"ר עפרה גרייצר קבעה כי "יחידות מיוחדות" הוא מושג המתאר יחידות עילית מובחרות שיש להן יכולות ייחודיות וממוקדות התומכות את כוחות הצבא הקונוונציונליים. פעולות כוחות אלה מוגדרות כמבצעים מיוחדים.

לפי הגדרה אחרת, של האלוף (מיל') אהרן זאבי־פרקש, ראש אמ"ן לשעבר, ותא"ל (מיל') דב תמרי, קצין צנחנים שפיקד על סיירת מטכ"ל, הכוחות המיוחדים הם כוחות צבא קטנים יחסית, "שנועדו לפעול בעומק שטח האויב או במקומות שבהם לא יוכלו לפעול כוחות צבא לסוגיהם. מבנה הכוחות המיוחדים, האמצעים, שיטות הפעולה והאימונים מותאמים למשימות לא שגרתיות". כוחות אלה (דוגמת סיירת מטכ"ל ושייטת 13 בצה"ל) יפעלו באופן רב־זרועי, לרוב בחתימה נמוכה בתקופות שגרה ורגיעה, במבצעים שעיקרם איסוף מודיעין. לעיתים תוטל עליהם משימה התקפית, המחייבת רמת מיומנות מקצועיות גבוהה מאוד ויכולת פעולה חשאית הניתנת להכחשה.

אלוף איתי וירוב, שפיקד במלחמת לבנון השנייה על חטיבת צנחנים מילואים,‏ טען בשעתו שיחידות העילית הללו אינן רלוונטיות למלחמה. כדי לממש את ייעודן הן פועלות לייצר ודאות בשדה הקרב, שהוא, כמאמר קלאוזביץ, נחלת האקראיות ואי־הוודאות. המבצעים המיוחדים מבוססים על מודיעין מדויק ונוהלי קרב ארוכים מאוד. תרומתן של יחידות אלה במלחמות ישראל הייתה שולית, משום שאינן מיועדות לכך. בהשוואה אליהן, קבע לימים הרמטכ"ל לשעבר רא"ל (מיל') משה יעלון, תרומת החטיבה שעליה פיקד וירוב וכוחות דומים הייתה גדולה בהרבה.‏

הכוחות המובחרים (Crack Units) הם שלב ביניים בין היחידות המעולות של צבא היבשה לכוחות המיוחדים (Special Units), הן ברמת הכשירות והן ברמת איכות כוח האדם, כמו חטיבת הצנחנים בצה"ל או הכוחות המוטסים בצבא היבשה האמריקני.

עיקר ייעודם של כוחות אלה הוא המלחמה, הם גמישים להפעלה בכל זירה ולכל אירוע ובעלי מסה ועוצמה קרבית של ממש. ביכולתם לפעול בחזית ובעומק, במבוזר ובמרוכז ובשיתוף פעולה רב־זרועי, ויש בכוחם לתרום תרומה משמעותית למהלך האופרטיבי. בצה"ל מוגדרים כוחות מובחרים אלה, המכונים גם כוחות קומנדו, ככוחות "רגלים שהם לוחמי עילית המיומנים בלחימת חי"ר רגילה, אך הם פועלים גם במסגרות קטנות ובשיטה של לוחמה זעירה. לוחמים אלה מאומנים בעיקר להתקפות ולפשיטות בעומק שטח האויב". שלא כמו הכוחות המיוחדים, כוחות אלה נשענים על כשירותם הגבוהה, ולא על משאבים או מודיעין, ונדרשים לעמוד במשימות במלחמה, גם בהיעדר תנאים מיטביים, בבחינת "זה מה שיש ועם זה ננצח".

אף על פי שביכולתם לפעול בחזית, הרי שהעומק הוא לב עיסוקם של הכוחות המובחרים, ובהכללה אפשר לומר שעוצבת הקומנדו, שהיא עוצבה מובחרת, היא אחת היחידות הבודדות בצה"ל שאנשיה קמים כל בוקר וחושבים על פעולה בהיקף רחב בעומק.

בניין הכוח – מיחידות לעוצבה ובחזרה בהתאם לצורך

מאז הקמתה החלה עוצבת הקומנדו בבניין כוחה שכלל מיסוד מפקדת עוצבה, היודעת למצות באופן מיטבי את היכולות המטכ"ליות, ובכלל זה יכולות אמ"ן, הספקטרום וייצור מטרות במכפלות עבור כוחות העוצבה. התהליך כלל שני אתגרים עיקריים. הראשון, להימנע מפגיעה בעצמאות היחידות, שכן מדובר ביחידות בעלות זהות ותרבות ייחודיות וייעוד שונה, שאך טבעי שיבקשו לשמר את עצמאותן וזהותן לאחר שרשמו הצלחות במורשת הקרב של צה"ל כיחידות נפרדות. השני, לשלב בהצלחה את היכולות המקצועיות הספציפיות של היחידות (מיומנות מקצועית או אמצעי לחימה ייעודיים) לכדי עוצבה המפעילה באופן יעיל את היחידות, בין כצוות קרב חטיבתי ובין בנפרד, בין בחזית ובין בעומק. נוסף על כך הוקם בית הספר לקומנדו, שבו מתעצבת במשך כשנה זהותם של לוחמי עוצבת הקומנדו.

שש שנים לאחר ההקמה אפשר לומר כי עוצבת הקומנדו כוללת בתוכה כוחות מובחרים ועצמאיים (כולם מתנדבים) היודעים לפעול בכוחות קטנים, עצמאיים וגמישים, לרכז עוצמה רבה, לפעול בשילוביות רב־זרועית, ובעלי שרידות מבצעית – היכולת "לחיות מן השטח" ולשהות בו למשך זמן.

בניגוד לחטיבות אחרות בצה"ל, שבהן כל הגדודים כמעט זהים, יחידות העוצבה שונות זו מזו, ועליהן לדעת לפעול הן כיחידות עצמאיות והן במשולב. בעוד שבצה"ל נהוג לקרוא לכוחות הפועלים בעומק "יחידות", השכילו בצבא הבריטי ובצבא היבשה האמריקני לדייק ולכנותם "גדודים", הן בשל גודלם כמסה קרבית משמעותית, שבכוחה לפעול עצמאית בעומק והן בשל יכולתם הרובוסטית לפעול לנוכח שינויים במשימה, בתנאים או בשדה הקרב.

בעוד שגדודי הריינג'רס האמריקנים זהים זה לזה, יחידות הקומנדו בצה"ל אגוז מגלן ודובדבן שונות זו מזו. ייתכן שהכוח הדומה ביותר לעוצבת הקומנדו הוא חטיבת הקומנדו ה־3 של הצבא הבריטי, שפעלה במלחמת פוקלנד (1982). החטיבה, שעליה פיקד בריגדיר־גנרל ג'וליאן תומפסון, איש חיל הנחתים המלכותי, כללה שלושה גדודי נחתים (קומנדו), שני גדודים שהוכפפו לפיקודה מרגימנט הצנחנים, וכן פלגות כוחות מיוחדים משירות האוויר המיוחד ושירות הסירות המיוחד (SAS ו־SBS, המקבילות לסיירת מטכ"ל ושייטת 13). החטיבה הונחתה מן הים בעומק וניהלה פשיטות נועזות (כמו הפשיטה המוצלחת של ה־SAS באי פבל) ושורה של קרבות גדודיים מוצלחים (גוס גרין למשל), עוד בטרם נחת הכוח היבשתי העיקרי. בדומה לעוצבת הקומנדו כללה החטיבה הבריטית כוחות מסוגים שונים המיומנים בפעולה בעומק ויודעים לפעול במשולב. לכן אף שכוחות עוצבת הקומנדו מוגדרות כיחידות, עליהן לסגל לעצמן, עם ההתאמות הנדרשות, את היכולת לפעול כגדודים, בדומה לריינג'רס האמריקנים וגדודי הקומנדו הבריטים.

כאמור, ייעודה העיקרי של עוצבת הקומנדו הוא לפעול במלחמה. כדי לשמר ולשפר את מוכנותה ליום פקודה, עומדים לרשותה שלושה כלים עיקריים. הראשון, והחשוב ביותר, הוא אימונים. העוצבה מקיימת שגרת אימונים עצימה ומאתגרת, בתאי שטח המדמים יעדים אופרטיביים ומול כוחות ביוּם אויב, החותרים לדמות ככל האפשר את האויב שאותו יש להכריע. בהתאם לכך עוצבת הקומנדו מתאמנת בתדירות גבוהה, גם בחו"ל (בקפריסין, למשל) וגם בשיתוף צבאות זרים.

אימונים אלו, במתארי עומק וחזית, נעשים בשיתוף פעולה הדוק עם זרועות הים והאוויר, שכן הפעולה בעומק נשענת על תמיכה הדוקה של זרועות אלו. במהלך האימונים מתעצבים ממשקי העבודה, השליטה והפיקוד בין מטה העוצבה ליחידות. לעיתים משתתפת בתרגילים יחידה אחת בלבד, ולעיתים משתתפות כל יחידות העוצבה. יתרה מכך, כפי שאמר בשעתו מפקד חיל הים אלוף אלי שרביט "תרגילים מעצבים תודעה", והם נוטעים אמונה ביכולת בקרב הכוחות המתאמנים כמו גם בקרב הדרגים שמעליהם.

הכלי השני הוא פעולות הביטחון השוטף והגנת הגבולות, שתורם ליחידות העוצבה ניסיון קרבי ומבצעי חיוני. דוגמאות לכך הן הפעילות של יחידת דובדבן דרך קבע באיו"ש, וכן הפעולה שבה כוח מיחידת מגלן בסיוע כלי טיס של חיל האוויר חיסל חוליית מחבלים סמוך לתל פרס באוגוסט 2020.

הכלי השלישי הוא המב"ם (מערכה בין מערכות). לפעולות מעבר לקווי האויב, שבהן דרכו מפקדים ולוחמים בשטחו ברגליהם, יש ערך מוסף גבוה בדמות חיזוק תחושת המסוגלות שלהם, שאותה יביאו לידי מימוש במערכות הגדולות.

דוגמה לתרומת פעולות שכאלו לבניין הכוח ולטיפוח המפקדים והלוחמים התרחשה בשנים 2006–2008, כאשר מפקד אוגדת עזה תא"ל (מיל') משה תמיר, יוצא חטיבת גולני, יזם חיכוך מתמיד עם האויב, באמצעות פשיטות מעבר לגדר, בחתימה משתנה, שביצעו גדודי חי"ר ויחידות מובחרות, ובהן אגוז, מגלן ודובדבן, לא פעם בתגובה לירי תמ"ס לעבר יישובי עוטף עזה, או כאמצעי לסיכולו. לדברי תמיר קדמה למבצעים הללו "הכנה מאוד מסודרת ומאוד דידקטית", שנטעה בפיקוד הבכיר אמון ביכולת של הכוחות לפעול בהצלחה. המפקדים והלוחמים ששבו מהפשיטות חשו בטוחים ביכולתם להוביל כוחות בלחימה ולהכריע את האויב, ואכן עשו כן במבצע "עופרת יצוקה".

עוצבת הקומנדו, אם כן, היא עוצבה ייחודית שיחידותיה שונות זו מזו ויודעות לפעול באופן עצמאי ובמשולב, שכשירותה מבוססת על אימונים איכותיים בתדירות גבוהה, על חיכוך תדיר עם האויב בביטחון השוטף ועל המב"ם, המקנה למפקדים וללוחמים ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות גבוהים.

המפקדים מובילים

הצלחת הכוח הפועל בעומק, בנתק, תלויה בראש ובראשונה במפקדים הזוטרים, בדגש על מפקד הצוות והפלגה, על רמת המקצועיות הגבוהה שלהם, על כושרם הקרבי המעולה ובעיקר על התושייה, התעוזה והשכל הישר שלהם.

אלוף אמיר ברעם, שפיקד בעבר על גדוד צנחנים ועל יחידת מגלן, טען כי על צה"ל ללמוד מלחימת הכוח הספרטני בתרמופילי (480 לפנה"ס), שבמסגרתו נשלח כוח מיוחד בן 300 לוחמים, לפגוש באויב בעומק השטח, מאות קילומטרים מעיר המדינה, במטרה לעכב את הצבא הפרסי העצום במעבר הצר. לתפיסתו, בקרב זה בא לידי ביטוי תפקיד המפקד "בנוהל הקרב ובמהלכו: מקצוענות, מנהיגות, דוגמה אישית, משמעת מבצעית, אחוות לוחמים". כל אלה הם עקרונות שחייבים לעמוד לנגד עיני כוח מובחר ומיומן הפועל בעומק בשעת מלחמה.

ברומן ההיסטורי שערי האש, העוסק בקרב בתרמופילי, המלך הספרטני ליאונידס מסביר לקציניו כי "פרשיו וקשתיו של הצבא הפרסי הפכו להיות חסרי חשיבות בגלל תנאי הקרקע. זאת הסיבה שבחרנו את האתר הזה. אין באפשרות האויב להחדיר יותר מתריסר אנשים בו בזמן דרך המעברים הצרים האלה, ולרכז יותר מאלף איש לפני החומה. לנו יש ארבעת אלפים. אנו עולים עליהם ביחס של אחד לארבע". תדריך זה, שנאמר לפני היציאה לקרב, הוא דוגמה להערכת המצב הנדרשת ממפקדי השדה, שהתוצר שלה מאפשר לכוח מובחר לייצר עדיפות מקומית.

על כן לצד הכשרת הלוחם, כיום מכשיר בית הספר לקומנדו גם את מפקדי הכוחות בעוצבה כדי להתאים כשירותם לצרכיה הייחודיים. בעוד שמפקד פלוגה בגדוד חי"ר נדרש לפעול בעיקר כחלק מצוות קרב גדודי, הרי שמפקד פלגה בעוצבת הקומנדו נדרש לפקד על כוח הפועל באופן עצמאי, בהתאם לתפיסת "פיקוד משימה". כלל זה חל כמובן גם על מפקדי המשנה.

גנרל צבא היבשה האמריקני ג'ורג' פטון קבע בשעתו כי "במלחמות אולי נלחמים בנשק, אך הן מוכרעות בידי אנשים. זוהי הרוח שבאנשים שצועדים ובאנשים שמובילים אותם המשיגה את הניצחון". בהתאם לכך משקיעה העוצבה בפיתוח המפקדים והכשרתם, ובכלל זה באימונים והכשרות ייעודיות למפקדי הקומנדו, שכן המפקדים ולוחמיהם הם העתידים לעמוד במשימה ולהכריע את האויב.

עוצבת הקומנדו ככלי ייחודי בארגז הכלים של צה"ל

עוצבת הקומנדו היא כלי רלוונטי לעימותים מוגבלים ולא רק במערכה רחבת היקף, בשל היותה יחידת פשיטה מובילה. הפשיטה, כצורת קרב וכתפיסה, מתאימה במיוחד בסבבי לחימה שכאלו, בשל הרצון להימנע משהייה ממושכת בשטח האויב ובשל הצורך להפתיע את האויב ולפגוע בו, בפעיליו, באמצעי הלחימה ובתשתיות שלו בשטחו. אין בכך בבחינת חדש תחת השמש. ביולי 1981, למשל, ניהל צה"ל 12 ימי קרב כנגד אש"ף. המחבלים ירו כ־1,200 רקטות ופגזים לעבר יישובי הצפון. שישה אזרחים נהרגו וכ־60 נפצעו. צה"ל הגיב בירי ארטילרי ובתקיפות אוויריות.

תגובה יוצאת דופן של צה"ל הייתה מבצע "צלצל", בליל 19–20 ביולי, שבמהלכו הוטס כוח שמנה כ־70 לוחמים מחטיבת הצנחנים, בפיקוד המח"ט אל"ם יורם יאיר (ייה), במסוקי יסעור ונחת כחמישה קילומטרים דרומית לשפך הזהרני בלבנון ופשט על בסיס מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין. בתנועה אל היעד, כוח החוד מסיירת צנחנים, בפיקוד סרן ישראל זיו, נתקל במחבל והרג אותו, ולאחר מכן תקף הכוח את הבסיס. שבעה חיילים נפצעו, בהם מ"פ הפלחה"ן, ומאש מחבל שירה מעמדה נסתרת נהרג קצין האג"ם סא"ל יוסי טהר. המח"ט וסמ"פ פלחה"ן צנחנים סגן עפר שלח, שתפס פיקוד לאחר פציעת המ"פ, הרגו את המחבל. למרות הנפגעים והאש שנורתה לכיוונו מכל עבר, "…מצליח הכוח להשלים את המשימה. הכוח משתלט על בסיס המחבלים ומחסל את יושביו, מפוצץ את המבנים, העמדות וכלי־הנשק", כתב יאיר. תחת אש כבדה חולץ הכוח במסוקים ושב ארצה. בפשיטה נוספת, בליל 23–24 ביולי, ארב כוח משייטת 13 לרכב מחבלים בציר החוף והשמידו.

לאחר מכן הושגה הפסקת אש בין ישראל לאש"ף, שנבעה מהשילוב בין אש לפשיטות שהביא את המחבלים קרוב לנקודת השבירה, ומכך שההרס שהמיטו הרקטות והפגזים שירו המחבלים על יישובי הצפון דחקו את ממשלת ישראל לחתור לסיום מהיר יחסית של סבב הלחימה ולהבנתה כי בסבב הבא יידרש מבצע רחב היקף כדי להסיר את האיום מהעורף. הפסקת האש החזיקה מעמד כשנה, עד לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה.

בדומה לאותו סבב הלחימה, מלפני כ־40 שנים, מנהלת גם עתה ישראל, מפעם לפעם, סבבי לחימה כנגד צבאות הטרור שניצבים מולה, כאשר אלה ממקדים את אשם בעיקר לעבר העורף ומרכזי האוכלוסייה. כאז כן עתה הנטייה של צה"ל היא להשיב באש מנגד, אולם מאמץ האש אינו יכול להשיג לבדו את התוצאה המיוחלת משום שהוא חסר את רכיב הפעולה ביבשה בשטחו של האויב, שמייצר תחושת נרדפות, מערער את ביטחונו של האויב ויוצר מהלומה תודעתית. את אלה יכולות ליצור פשיטות דוגמת זו ודוגמת הפשיטות שבוצעו בתקופת תא"ל תמיר כמפקד אוגדת עזה, וזהו בדיוק תפקידה של עוצבת הקומנדו.

מאמר זה נכתב ברובו לפני מבצע "שומר החומות". במהלך כל המבצע, במקביל לפעילות לסיכול טרור שביצעה יחידת דובדבן ביהודה ושומרון, פעלו יחידות העוצבה, אגוז ומגלן, בגבול רצועת עזה. הן חשפו חוליות נ"ט ופגעו בהן, הכווינו אש מן התווך והשמידו מטרות בלב הרצועה באמצעות אש מדויקת. אך למרות יכולותיהם הגבוהות, עיקר כוחה של העוצבה הוא בהיותה סד"כ גמיש ומובחר לתמרון, בכל זירה, בחזית או בעומק. כוח כזה יכול למשל לתמרן במהירות, לחשוף את האויב ולהשמידו, בדגש על מערכי הרקטות והתמ"ס שברשותו, ועל־ידי כך לשלול מהאויב את הרכיב העיקרי שבתפיסת ההפעלה שלו.

אך לצד העיסוק והרלוונטיות בעימותים מוגבלים וסבבי לחימה הפורצים מעת לעת, עיקר ייעודה של עוצבת הקומנדו הוא המלחמה. האויב הניצב מול צה"ל הוא אויב נעלם ומבוזר, הפועל מלב האוכלוסייה האזרחית, המשמשת לו מגן ומקור תמיכה. יתרה מכך, כמאמר אל"ם (מיל') דביר פלג, אויביה של ישראל, חזבאללה וחמאס, גיבשו תפיסת תשלובת התגוננות־תקיפה, הבאה לידי ביטוי למשל בהצטיידות חזבאללה בטילי נ"ט מתקדמים, טילי חוף–ים ומערכות נ"מ שכולם נועדו לפגוע בחופש הפעולה של צה"ל בים, באוויר וביבשה, למנוע ממנו לפעול בשטח לבנון, להאריך את משך הלחימה ולשחוק את כוחותיו. במקביל הצטייד חזבאללה בארסנל טילים גדול שנועד לפגוע בעורף הישראלי.

במערכה הבאה יפעיל צה"ל מאמץ אש מדויק והרסני המוכוון בידי מודיעין עדכני בהספקים גבוהים, אולם האויב השכיל להסתגל לאש ובנה מראש את כוחו הצבאי כך שיוכל לפעול בנוכחותה, בין היתר באמצעות מערכי תת־קרקע, שיאפשרו לו לירות לעבר העורף הישראלי אש תמ"ס, כטב"מים למיניהם, טילים ורקטות בהיקף שלא נראה בעבר.

לכן במערכה הבאה יידרש צה"ל לתמרן ביבשה. התמרון היבשתי הוא הכלי המיטבי שברשות ישראל לקיצור המערכה ולהסרת האיום על העורף הישראלי מהר ככל האפשר, שכן הוא מאיים יותר מכל אמצעי אחר על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב. תמרון רב־ממדי קטלני זה, הכולל כוחות כשירים בסדיר ובמילואים, יאפשר לממש את עיקרון התחבולה, יפגע בכוחו הצבאי של האויב (בדגש על פעילי אויב) באופן מדויק וכירורגי, ישבש את פעילותו במרחב, יציף מטרות למערכי האש ויביא לצמצום האש לעבר העורף.

בהמשך לכך ראוי להדגיש את חשיבות הצורך לנצח בקרב הראשון. הדבר נובע הן בשל הצורך למנוע מהאויב לממש את תפיסת ההפעלה שלו שמטרתה לשבש את פעולת צה"ל והן משום שניצחון בקרב הראשון יהיה, כמאמר מג"ד החי"ר הרוסי מומיש־אולי בספר אנשי פאנפילוב, "מהלומה על גבי התודעה" של האויב, שתכשיל את יכולתו לייצר נרטיב ארסי ותיצור בקרבו הפסד בפועל ותחושה של כישלון. הצלחה זו בקרב הראשון תסייע לניצול המומנטום ולפריצת המחסום התודעתי והחשש מהמלחמה ומהתמרון בשטח האויב.

התרומה העיקרית של כוחות מובחרים בלחימה בחזית נובעת מכך שלרוב הם הראשונים שמשתתפים בלחימה, בשל גמישותם וזמינותם, וכמאמר אלוף וירוב, "דורכים את המערכת" ומבהירים לצבא ולעיתים למדינה כולה שהיא נתונה במערכה ולא באירוע מוגבל. כך אירע למשל בראשית מלחמת לבנון השנייה בלחימת יחידת מגלן ב"שמורת הטבע" הסמוכה לאביבים ובלחימת יחידת אגוז וגדס"ר צנחנים במארון א־ראס.‏

אך מדוע יש לתמרן בעומק ולא רק בחזית? הדבר נובע מהפוטנציאל הטמון בשיבוש שפעולה בעומק יכולה לגרום לאויב. לצבאות באשר הם אין משאבים רבים להשקיע באבטחת העורף. עיקר כוחם, באופן טבעי, מושקע בחזית.

במהלך מלחמת לבנון השנייה פשטו כוחות מסיירת מטכ"ל ומיחידת שלדג בפיקוד אל"ם ניצן אלון, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, על יעדי חזבאללה בעיירה בעלבכ שבעומק לבנון והרגו כעשרים פעילי חזבאללה. במבצע אחר פשט כוח משייטת 13 על מפקדת חוליית שיגור רקטות בצור והרג כמה מפעיליה. המבצעים, אף שלא השיגו את כל מטרותיהם, יצרו בקרב ההנהגה הצבאית של חזבאללה את התחושה שהעורף הלבנוני אינו מוגן מפני כוחות צה"ל, וחייבו את הארגון לתגבר את יחידותיו האמונות על הגנת בקעת לבנון ורצועת החוף למרות הסד"כ המוגבל שלו.

עם זאת כוחות צה"ל שהתבססו על יחידות מיוחדות היו קטנים מדי בהיקפם ושהו בעומק האויב זמן קצר מכדי שתהיה לפעולתם השפעה מערכתית, ולימים אלון אף הודה בכך. לעומת זאת, לכוחות מובחרים, בעלי מסה קרבית גדולה, שיפעלו בעומק עשויה להיות השפעה כזו. בכוחם ליצור מרחב שבו מבצעים הכוחות, כמאמר תא"ל אבי בלוט, "צבר של פשיטות חבלה, בדירוג או במקביל, על נכסים חיוניים של האויב, דוגמת אתרי הפו"ש או אתרים צבאיים המשמשים לירי תמ"ס (תלול מסלול). הכוחות פושטים ו'נעלמים' תוך שהם משאירים אחריהם הרס וחורבן במקביל לפגיעה במערכים קריטיים לאויב". התוצאה היא אזור מוכה קומנדו.

מימוש של התפיסה ניתן לראות במבצע "נערי החוף" שערכה יחידת מגלן, עליה פיקד סא"ל אליעזר טולדנו, מג"ד צנחנים לשעבר, במלחמת לבנון השנייה. כוח מהיחידה נחת ממסוקים בסמוך לצור, נטמע בשטח והשמיד, באמצעות הכוונת אש מן התווך מטרות רבות, ובהן משגרי רקטות.

בלוט, שפיקד על עוצבת הקומנדו, כתב כי השילוב בין "דפוסי פעולה שונים (התמרון הכבד בהתקפה בצד פשיטות קומנדו בהיקף נרחב) במהלך המלחמה יגביר את האפקטיביות של המעשה המלחמתי, ובמקביל יגדיל את אי הוודאות וחדלות המעש בצד האויב". אלוף (מיל') גיורא איילנד, שכמ"פ בצנחנים השתתף במבצע אנטבה, ציין שהמבצע לימד אותו את חשיבותה של העזה בעת תכנון המבצע. "בעת תכנון מבצע החילוץ נשקלו חלופות נוספות, לכאורה מסוכנות פחות מזו שלבסוף נבחרה, אלא שדווקא הדרך הנועזת – נחיתה היישר ב'לוע הארי' – היא שהביאה להצלחה. ככל שהמבצע נועז יותר, כך האויב צופה אותו פחות, ולכן הוא יוצר את ההפתעה החיונית לפשיטה". לא פעם, ציין, בשל הסיכונים בחרו המתכננים בדרך ה"בטוחה" יותר, אולם הדרך ה"בטוחה" היא גם הדרך "הצפויה ובסופו של דבר דווקא המסוכנת יותר". לפיכך התחבולה, בעיתוי, במקום ובאופן הפעולה, צריכה להיות במוקד הפעולה בעומק.

ממורשת הקרב של צה"ל בולטת לחימת חטיבת הצנחנים הסדירה במלחמת לבנון הראשונה, בפיקודו של אל"ם יאיר, שנחתה מן הים בעומק לבנון. הצנחנים כבשו ראש חוף ואבטחו אותו, עד שחברו אליהם כוחות צה"ל שתמרנו מהחזית. אז נעה החטיבה, ביוזמת אל"ם יאיר, בנתיב לא צפוי בציר הררי, והכריעה בכל קרב שבו לחמה עד לביירות. נוסף על כך הנחיתה בעומק חייבה את המחבלים להפנות משאבים להגנה על ביירות ולתגבר אותה בכוחות ממקומות אחרים.

אויביה של ישראל, ברצועת עזה או בלבנון, הם ארגונים היברידיים המשלבים יכולות צבא סדיר עם רכיבי טרור וגרילה ופועלים ממרכזי אוכלוסייה. כנגדם, אין די במהלכי תמרון טוריים, שבהם הצבא מבצע הבקעה, חדירה לעומק, התקדמות ורדיפה. נדרשים מהלכים סימולטניים בחזית, בעומק ובאגפים, אשר יכולים "לשבש את היגיון המגננה של היריב" ולהכריע אותו.

סיכום – הקומנדו מוביל את הדרך

עוצבת הקומנדו היא הקטר המבצעי של צבא היבשה, במב"ם, בביטחון השוטף ובמלחמה. בשעתו כתב אלוף הרצי הלוי, שפיקד במבצע "עופרת יצוקה" על חטיבת הצנחנים בלחימה בעזה, כי "צה"ל צריך להשקיע רבות ביכולותיו ההתקפיות". אחת מיכולות אלה היא עוצבת הקומנדו, ואכן ניכרת ההשקעה הרבה הן מצד זרוע היבשה והן מצד המטה הכללי בתהליכי בניין הכוח של העוצבה, ובכלל זה בסד"כ, בכשירות, באימונים ובפיתוח האנשים.

על יחידות העוצבה מוטל לדרוך את הצבא כולו, אם יידרשו לפעול בחזית, או לחלופין לפעול בעומק כדי לסייע למאמץ התמרון העיקרי, לשבש את פעולות האויב, להוציאו משיווי משקל ולהציבו בדילמה. וכל זאת, כמאמר הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי, על בסיס "חשיבה מקורית, תחבולה, רוח לחימה ומעל הכול, אמונה יוקדת ש'אין אי אפשר'".

אל לעוצבה להסתפק בהיותה הקטר המבצעי, עליה להיות גם קטר בבניין הכוח ואבן דרך במסלול השירות של קצין בחיל הרגלים, בדומה לביסלמ"ח ובה"ד 1, וכזו שדרכה יעבור הקצין יותר מפעם אחת. כשם שעל מפקדים מהעוצבה לשרת ביחידות לוחמות במקומות אחרים בצה"ל, הרי שעוצבה צריכה להיות אבן שואבת שתמשוך מפקדים ומפקדות מצוינים לשרת בה בתפקידי מטה ופיקוד. כך מפקדים מחוץ לעוצבה יתרמו לה רעיונות ושיטות מוצלחים שיביאו איתם, ובד בבד העוצבה תייצא לצה"ל כולו שיטות פעולה, טכניקות קרביות ורוח של יוזמה, התקפיות ודבקות במשימה.

מאחר שהעוצבה היא היחידה המכשירה את לוחמי העומק של צה"ל, ייתכן שיש מקום לבחון את הפיכת בית הספר לקומנדו לגוף האמון על הכשרת כל הכוחות המיוחדים והמובחרים הפועלים בעומק, בדומה לצבא היבשה האמריקני, המרכז הכשרה זו בבסיסים פורט בראג (הכשרת הכוחות המיוחדים) ופורט בנינג (הכשרת הריינג'רס).

במערכה הבאה יפעיל צה"ל מהלומות אש מן האוויר: מרחבית, משימתית ורחבה, יכולות חשיפה, ייצור מטרות, תקיפה וסגירת מעגלי אש, מודיעין עדכני שיוזרם לכוחות וכן תמרון מהיר ואגרסיבי. לצד יכולות אלה (ואף שאסור לנוח על זרי הדפנה) יש כיום לצה"ל יכולת מבצעית לפעולה רחבת היקף ומשמעותית בעומק שטח האויב, באמצעות עוצבת הקומנדו היודעת לפעול בעומק במסה קרבית של לוחמים ומפקדים מובחרים, במרוכז ובמבוזר ובשיתוף פעולה רב־זרועי. מהלך כזה יהיה בחזקת ה"אס בשרוול" המפתיע.

הרמטכ"ל רא"ל כוכבי קבע כי על צה"ל ליצור "פער ניכר מול האויב, שיוביל לניצחון מובהק יותר. ניצחון כזה מבוסס על שלושה משתנים מרכזיים: הישג, מחיר וזמן. ההישג חייב להיות גדול יותר, המחיר צריך להיות הנמוך ביותר האפשרי (באזרחים, בחיילים, בתשתיות ובאמצעים) ומשך הזמן צריך להיות הקצר ביותר". נוכח האופן שבו פועלים אויביה של ישראל, אין אף יחידה או זרוע שיכולות לפעול לבדן כדי להביא לסיום המערכה הבאה בתנאים נוחים לישראל. נדרש שילוב זרועות ומאמצים באש, בחזית ובעומק כדי להשיג את הניצחון המובהק אליו כיוון הרמטכ"ל, ולהכריע את האויב במערכה הבאה.

המחברים מודים לתא"ל (מיל') בני בן ארי, אל"ם (מיל') בעז זלמנוביץ, סא"ל (מיל') אבירם רינג ורס"ן (מיל') צח אקשטיין על הערותיהם הטובות למאמר.

אל"מ קובי הלר, מפקד עוצבת המפץ, לשעבר מפקד עוצבת הקומנדו
סרן (מיל') גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו וקצין מילואים בעוצבת הצנחנים "חיצי האש"
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

בדידות המפקד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לכאורה, ורק לכאורה, האוטוביוגרפיה שפרסם לאחרונה אלוף (מיל.) עמוס ירון עוסקת בהיסטוריה העתיקה האישית שלו במלחמות ישראל. למעשה, היא טומנת בחובה שורה של תובנות ולקחים רלוונטיים לצה"ל ולמפקדיו.

בשנים האחרונות פרסמו שורה של קצינים בכירים ספרי זיכרונות. בין אלו ניתן למנות את אליעזר שקדי, עמוס גלעד, מתן וילנאי וגיורא איילנד (שכתב ספר מופת). עתה הצטרף אליהם אלוף (מיל.) עמוס ירון, ששימש בין היתר כראש אכ"א וכמנכ"ל משרד הביטחון וכמו וילנאי ואיילנד עשה את עיקר שירותו בצנחנים.

ירון היה מפקד שדה בולט שלחם בארבע מלחמות ולקח חלק באירועים אסטרטגיים חשובים, אך נראה שספרו האוטוביוגרפי, "רוח המפקד" (ידיעות ספרים, 2022), יצא מאוחר מדי. הוא פרש מצה"ל ב־1990 והפשיטות והקרבות שבהם לחם עלולים להצטייר לקוראים שטרם חצו את גיל הארבעים כמשהו מן העבר הרחוק. ועדיין, טוב שכתב את סיפור חייו, וזהו סיפור מרתק וכתוב היטב, משום שהוא טומן בחובו שורת תובנות ולקחים רלוונטיים לצה"ל ולמפקדיו.

הספר בנוי באופן כרונולוגי, מראשית חייו של ירון, בנם של הורים שעלו מפולין בטרם קום המדינה, עבור במסלולו הצבאי, מחייל ועד למטכ"ל, וכלה בעבודתו כמנכ"ל משרד הביטחון. הספר מאפשר לקוראים, בוודאי למפקדים בצבא, ללמוד מניסיונו של מי שלחם בחזית ובעומק, בכל רמה, מהטקטית (כקצין אג"ם במלחמת ששת הימים וכמג"ד בפשיטות בלבנון ובמצרים) לאסטרטגית (כרמ"ח מבצעים וכמפקד אוגדה במלחמה).

ירון תיאר בשפה בהירה ובאופן קולח את האתגרים שניצבו בפניו, מימיו כמג"ד שנדרש להניע את פקודיו אל מול האש, ועד לדילמה שנגעה לשאלה האם לתקוף את הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה. הלקח העיקרי שעולה מן הספר נוגע לכך שגם כיום, למרות הקדמה הטכנולוגית, השינויים באופיים של אויביה של ישראל (צבאות טרור) ובשדה הקרב, נדרש המפקד (כמו ירון בשעתו) לגלות איתנות, יוזמה וחשיבה תחבולנית בכדי לעמוד במשימה ולנצח.

מפקד נבחן בביצוע המשימה

ב־1957 התגייס ירון לנח"ל ועבר קורס מ"כים וקורס קציני חי"ר. לאחר שנה כמדריך בבה"ד 1, התנדב לשרת "בגדוד הנח"ל המוצנח" (עמוד 28). לגדוד, כתב, אמנם הגיע לאחר שעבר קורס צניחה, "אבל את הכובע האדום הייתי צריך להרוויח. נכנסתי לגדוד ברגל ימין, וזה היה הבסיס להתקדמות שלי בהמשך" (עמוד 28). השירות הצבאי סיפק לו אתגרים, מסלול קידום ובעיקר "תחושת שליחות" (עמוד 33). הוא היה מ"פ בגדוד, ובמלחמת ששת הימים שימש כקצין האג"ם של חטיבת הצנחנים מילואים 55, שלחמה בירושלים ושיחררה את הכותל המערבי.

במלחמת ההתשה שימש כמפקד בסיס האימונים החטיבתי של הצנחנים. כשהוטל על החטיבה, בינואר 1970, לפשוט על אי האלמוגים שדואן במפרץ סואץ, מונה למפקד כוח עתודה. במהלך המבצע, כתב, "הופעל הכוח שהרכבתי. נחתנו במסוקי סופר פרלון בחלק הדרומי של האי והסתערנו על כוח מצרי שהיה מחופר היטב בתוך העמדות" (עמוד 51). הלחימה הייתה קשה, והקומנדו המצרי לחם היטב. הצנחנים הרגו כ־50 חיילים מצריים ושבו כ־60. שלושה חיילי צה"ל, בהם מ"פ, נפלו בקרב.

עבור ירון, הכלל "לא חוזרים אם לא מבצעים" (עמוד 53), שטבע אריק שרון כמפקד הצנחנים בפעולות התגמול בשנות ה־50, היה לחם חוק. "אני חונכתי לבצע ואחר כך להסביר. מלחמה היא לא פיקניק. אפשר לברוח בקלות מכל משימה ולספק סיפורים והסברים – חלקם אפילו יהיו אמיתיים ומוצדקים – אבל בסופו של דבר מפקד נבחן בביצוע המשימה" (עמוד 53), כתב.

מבצע "ברדס 20", פשיטה שעליה פיקד כמג"ד הנח"ל המוצנח בינואר 1971, הייתה מבחן שכזה. הכוח בפיקודו נחת מן הים בסירות גומי בראס א־שק שבלבנון. זמן קצר לאחר מכן נתקל הכוח וספג שני פצועים קל. לכאורה, הכוח נחשף וגורם ההפתעה אבד, אך ירון החליט להמשיך במשימה ולתקוף את היעדים מכיוון אחר.

אירועים שכאלה, הסביר, מהווים "מבחן למפקד: אם בזמן אמת הוא יודע לשנות את מה שדורש שינוי. התכנון הוא תיאורטי בלבד, ולשטח חיים משלו. תכנון טוב צריך לקחת בחשבון גם תקלות. ככל שהמפקד יותר מיומן, מקצועי וקר רוח כך קל לו יותר לבצע שינויים בתוכנית המקורית ולהשלים בסופו של דבר את המשימה שהוטלה עליו" (עמוד 59). הצנחנים בפיקודו תקפו את המחבלים מכיוון לא צפוי, הפתיעו אותם והרגו שמונה מהם. המשימה בוצעה.

במלחמת יום הכיפורים שב ירון מלימודיו במכללה לפיקוד ומטה של הנחתים בקוואנטיקו, ופיקד על כוח מילואים במבצע "פונטיאק". הכוח, שכלל תותחנים ולוחמים מסיירת מטכ"ל, הוטס בלילה במסוקים לג'בל עתקה שבסיני. לאחר הנחיתה, "בתוך זמן קצר מאוד ירה הכוח 90 פגזים לעבר צומת קשר חיונית בקרבת הק"מ ה־101 ולעבר מפקדות הארמייה השלישית המצרית, שהייתה אחראית על חלקה הדרומי של חזית תעלת סואץ. המשימה הושלמה בהצלחה. לא זה היה המבצע שהציל אותנו במלחמת יום הכיפורים, אך הצלחנו להסב למצרים נזקים ואבדות" (עמוד 70). לאחר מכן, חולץ הכוח תודות לעוז רוחו של טייס מסוק היסעור, סא"ל יובל אפרת.

במלחמת לבנון הראשונה פיקד ירון, כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, על אוגדה 96 (כיום "עוצבת האש"), שכללה בעיקר את חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד אל"מ יורם יאיר (יה־יה), "קצין שדה מעולה ומפקד מהטובים שהיו לנו" (עמוד 101). משימת האוגדה הייתה לנחות מן הים בשפך נהר האוואלי שבלבנון. "זו הייתה הפעם הראשונה שצה"ל נחת מהים עם כוחות בסדרי גודל כאלה, מבצע מסובך שדרש הקפדת יתר וראייה של כל האפשרויות" (עמוד 102).

ירון ניהל את הנחיתה היטב. לוחמי השייטת, "בפיקודו של דידי יערי, הראשונים שהגיעו לחוף הנחיתה, בשחייה, וידאו שהוא נקי וסימנו לכוח נוסף בפיקודו של שאול אריאלי מגדוד 50 שהתפרשׂ בשטח לאבטח את חוף הנחיתה. אחריהם ירדו הכוחות מהנחתות שהגיעו לחוף בריצה מהמים. כיוון שהסטי"ל לא יכול להתקרב לחוף, כוח החפ"ק הגיע אליו בסירות גומי. בשעת לילה מאוחרת התמקמנו באזור החוף" (עמוד 103).

לאחר הנחיתה, כתב, המשיכה האוגדה לנוע צפונה לעבר ביירות. "את הקרבות הקשים ביותר ניהלו הכוחות בפיקודו של יה־יה בציר ההררי, שהיו בו גם מארבים של כוחות סוריים. הם התמודדו עם שטח קשה מאוד – גם מבחינה פיזית וגם מבחינת הקרבות לאורכו – אבל פעלו היטב והתקדמו כמתוכנן" (עמוד 104). לאחר כיבוש ביירות וגירוש מחבלי אש"ף מלבנון, אירע הטבח שביצעו לוחמי הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים סברה ושתילה. ועדת כהן מצאה את ירון אחראי במידת מה לאירוע וקבעה כי לא יוכל לשמש בתפקיד פיקודי במשך שלוש שנים.

הכרעה זה רק ב"משחקי הכס"

לצד תפקידיו בשדה, שימש ירון במגוון תפקידים שבהם עסק בסוגיות אסטרטגיות למדינת ישראל. כך למשל, כרמ"ח מבצעים (מה שלימים הפך לרח"ט מבצעים באמ"ץ) לקח ירון חלק בתכנון תקיפת הכור הגרעיני בעיראק. ביום המבצע, ב־7 ביוני 1981, עקב יחד עם הרמטכ"ל רפאל איתן, מפקדו מימיו בצנחנים, ובכירים נוספים, אחר שלבי התקיפה האווירית מהבור בקריה. "רפול", ציין, היה רגוע לאורך כל הפעולה, ובכלל זה ברגע "שבו בוצעה המשימה והכור הושמד" (עמוד 92).

גם לאחר שפרש מצה"ל וממשרד הביטחון הוסיף המחבר לעסוק בסוגיות אסטרטגיות, ולאחר מלחמת לבנון השנייה, היה חבר בצוות שייעץ לרמטכ"ל גבי אשכנזי. בנוסף, היה חבר ב־2007 בצוותים המצומצמים שייעצו לשר הביטחון, אהוד ברק, וראש הממשלה, אהוד אולמרט, בנוגע לכור הגרעיני בסוריה. בין היתר נתבקש לשכנע את שר הביטחון ברק לתמוך בעמדת ראש הממשלה בדיוני הקבינט. "אמרתי לברק בפגישתנו בצורה החלטית, שדליפת המידע על הכור תטרפד כל אפשרות לתקוף אותו, וזה יהיה על ראשו ועל מצפונו" (עמוד 251). נראה שהצליח, שכן ברק הצביע בעד התקיפה, כפי שרצה אולמרט.

הפרשה הסתיימה "בהחלטה מנהיגותית יוצאת דופן של ראש הממשלה אהוד אולמרט ובפעולה מוצלחת ביותר של חיל האוויר" (עמוד 251). צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל אשכנזי, הצליח להשמיד את הכור ולהימנע ממלחמה עם סוריה. כמו מספר מצומצם של אישים, יכול גם ירון לציין בסיפוק כי היה מעורב בהשמדת שני כורים גרעיניים.

ניסיונו זה הביא את המחבר לגבש שורה של תובנות בכל האמור בביטחונה הלאומי של ישראל. כיום, כתב, תתקשה ישראל להשיג הכרעה מוחצת כנגד אויביה, חזבאללה וחמאס. כדי להמחיש את דבריו בחר ירון בדוגמה מקורית: "בסדרת הטלוויזיה המופתית "משחקי הכס", הכרעה של צד אחד מושגת רק כאשר השליט של הצד השני כורע ברך" (עמוד 265). אך למעשה, "גם אם היו דרקונים, מדינת ישראל, ולמעשה אף מדינה בעולם, לא מסוגלת כיום להביא את אויביה למצב של כריעת ברך או לכניעה" (עמוד 265). אמנם, ציין, ניתן כיום להשיג הכרעה, "אבל רק ברמה הטקטית/אופרטיבית; למשל, כיבוש שטח ונסיגת כוחות האויב" (עמוד 266).

לפיכך, ההישג הנדרש ברמה האסטרטגית/מדינתית הוא לא הכרעת האויב, "אלא ניצחון עליו. בנקודות או בנוקאאוט. ניצחון בלי תמונת ניצחון. זהו המושג שצריך לקבל את מקומו בתפיסת ה"הכרעה" – השגת ניצחון על אויבינו, בתקווה שמשך הזמן שיעבור עד הסיבוב הבא יהיה ארוך ככל האפשר, ובהנחה שבמשך הזמן שבין המלחמות ישרור שקט ולא נידרדר למלחמת התשה; שהרי מבחינת מדינת ישראל, התשה שקולה להפסד ולכישלונה של ההרתעה" (עמוד 266).

יש בדברים אלו הדהוד לתפיסתו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון, לפיה ישראל תידרש לנצח בכל סבב וסבב כנגד אויביה, באופן שיחזק את ההתרעה, ירחיק את המלחמה הבאה ויאפשר לנצל את ההפוגות בין סבבי העימות לבניין העם והארץ. בן־גוריון סבר כי ניתן יהיה להכריע את צבאות האויב באופן שיחזק את ההרתעה, עד שישלימו עם קיומה של מדינת ישראל (בזק, 2019, עמ' 17).

על מנת להשיג את הניצחון הזה, הדגיש ירון, דרושים לישראל בעיקר חיל אוויר וצבא יבשה חזקים ומודיעין עדכני ומדויק. לכן, שאל, "מה תועיל לנו צוללת שישית, אם אין לנו די טנקים ונגמ"שים מתקדמים ואם אין לנו כסף לאימון הכוחות?" (עמוד 75). בסוף, קבע, "הם אלה שיענו בשטח, בזמן אמת, על השגיאות של מקבלי ההחלטות וטעויות המודיעין" (עמוד 75). את אלו, ציין לכל אורך הספר, יידרשו להוביל מפקדים נחושים, נועזים ויוזמים. בשל כך, לא פחות מאשר בשל הרצון לתאר את מסלול חייו, הפיקוד הקרבי הוא נושא שבו עסק בספר בהרחבה.

המפקד

כאמור, מוטיב חוזר בספר הוא "בדידותו של המפקד, חלק בלתי נפרד ממשא חייו ותפקידו" (עמוד 118). דוגמה לכך היא האופן שבו ניצב, כמח"ט הצנחנים ב־1977, בפני דילמה בלתי־אפשרית. מסוק יסעור ועליו 54 לוחמים ואנשי צוות אוויר התרסק על צלע הר בבקעה. לא היו ניצולים, והוא לבדו נדרש להחליט האם ממשיכים בתרגיל ואם לאו. כעבור רבע שעה החליט, ממשיכים. "ידעתי גם שהלוחמים כולם בדעתי, שגם הם מבינים שזה הדבר הנכון לעשות. שלנו, כצבא הגנה לישראל, אין את הפריבילגיה להישבר, לעצור, לא למלא את המשימה עד הסוף" (עמוד 80). זוהי החלטה לא פשוטה, אך כך נוהגים גם בלחימה כשיש נפגעים.

ממרום ניסיונו, כמי שנדרש לקבל החלטות בשדה הקרב כמג"ד וכמפקד אוגדה, הזהיר ירון מפני השתעבדות למערכות פיקוד ושליטה מתקדמות. "מסך לא יכול לתפוס לחלוטין את מקומו של המפקד בשדה הקרב, אלא לשמש לו כלי עזר בלבד. המפה, ההתמצאות בשטח, העמידה על ראש הגבעה שממנה אפשר להשקיף על הלחימה ללא אמצעי תיווך – כל אלה הם עדיין הכלים הטובים ביותר של המפקד. מובן שתהיה זו טעות גדולה לא להיעזר בטכנולוגיה המודרנית, אבל גם במקרה זה החוכמה היא לעשות זאת במינון הנכון ולא להתפתות להישאר רק מול המסך, הרחק משדה הקרב וזיעת החיילים" (עמוד 52).

עם השנים, כתב, התמסד צה"ל לטובה, "ההיררכיה הפכה לברורה והסמכויות הוגדרו, ובמשך הזמן חופש הפעולה של המפקד הלך והצטמצם. במרחב הקיים עדיין נותר למפקד, בכל רמה, חופש פעולה כלשהו, אלא שאליו חדר עם השנים המידע שזורם במהירות ואיתו – הביקורת והחשש ממנה. היום המפקד צריך להיות אמיץ הרבה יותר ממה שאני הייתי במאי 77', כדי לקבל החלטה עצמאית. צה"ל צריך להקפיד, יותר מתמיד, על חינוך מפקדים לחופש מחשבה" (עמוד 119).

ואכן, מערכות השליטה והבקרה החדישות, כמו גם מערכות נוספות, מקנות למפקדים ראייה רחבה ומעודכנת של שדה הקרב, אך גם מייצרות לא פעם עודף מידע, ולמעשה מציבות את המפקדים בשטח תחת בקרה (וביקורת) מתמדת של הדרגים בעורף. נדרש איזון, משום שהטכנולוגיה אינה יכולה להחליף את תפקידו החשוב ביותר של המפקד, לקבל החלטות, ועליו להיות בעל חוסן נפשי ומנטלי לעשות זאת, עם כל הבדידות הכרוכה בכך.

במאמר שפרסם בשעתו, כתב אלוף (מיל.) איילנד שהצבא "חייב להיות ער לכך שכדי לנצח בקרב נדרשת יכולת יוזמה ולקיחת סיכונים". לכן, הדגיש, את "הדחף לעשות יותר צריך לתעל ולרסן, אך אסור לדכא" (איילנד, 2019). האתגר של הפיקוד הבכיר של הצבא הוא לטפח את רוחם העצמאית והיוזמת של מפקדי השדה, מבלי לוותר על השליטה והבקרה שמאפשרת הקידמה הטכנולוגית, כמו גם על המקצועיות והבטיחות.

זהו ספרו של מי שהוביל כוחות בשדה הקרב, כמו גם עסק בסוגיות אסטרטגיות מרכזיות, הן בצבא והן מחוצה לו, ותובנותיו על פיקוד, לחימה והביטחון הלאומי נותרו רלוונטיות לצה"ל ומפקדיו נוכח אתגרי ההווה והעתיד.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו וסרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש".
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

מה בין המ"פים של 1973 לאלו של 2021? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות השינוי באופי האיומים וכניסתם של אמצעי לחימה מתקדמים, בסופו של יום פלוגה היא עודנה המסגרת המצויה בלב הלחימה בכל מתאר תמרון יבשתי אפשרי, ומכאן שמפקדה וחייליו יחוו את עקת הקרב, לחצים ואתגרים דומים לאלו שחוו קודמיהם.

בספרו "ולא אשוב עד כלותם" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) ניתח תא"ל (מיל') אלישיב שמשי, שעוטר בעיטור המופת על גבורתו כמג"ד שריון במלחמת יום הכיפורים, את תפקידו המיוחד של מפקד הפלוגה בצה"ל ואת חשיבותו הקריטית לניצחון בקרב. בהקדמה לספר הדגיש הרמטכ"ל רא"ל משה "בוגי" יעלון כי מפקד הפלוגה נדרש "לגלות מקצועיות ואומץ לב ולהוות דוגמה לחייליו" (עמוד 8). יעלון, שפיקד בשעתו על פלס"ר צנחנים במבצע "ליטני", הסכים עם המחבר בקביעה כי "מפקד פלוגה טוב הוא קודם כל מנהיג אמיתי בקרב" (עמוד 8). במחקרו מצא המחבר כי הפלוגה היא "המסגרת הלוחמת המשמעותית ביותר מבחינת הלוחמים, והמ"פ הוא דרג הפיקוד המשפיע ביותר על התנהגותם, על מיצוי כושר לחימתם ועל יכולת עמידתם בלחצי שדה הקרב" (עמוד 9).

בספר נותחו 16 קרבות פלוגתיים שבהם לחמו פלוגות סדירות ופלוגות מילואים מחילות הרגלים, ההנדסה, השריון והתותחנים, ומפקדן נבחן בשלושה פרמטרים: יכולת עמידה בתנאי לחץ; יכולתו להניע את הלוחמים בתנאי לחץ; מבחן הביצוע. את דרג מפקד הפלוגה, כתב המחבר, מייחדים "הפיקוד הישיר על לוחמים, המגע הצמוד לאויב" (עמוד 196), והציפיות ההדדיות של המ"פ מחייליו ושלהם ממנו. כמו כן, קבע המחבר כי את המ"פ מייחדים שלושה תחומים נוספים אחריות ומחויבות; מקצועיות ומשמעת; ומנהיגות בקרב.

לתפיסתו של שמשי, "החשיפה של המ״פ כלוחם הנלחם כמו כל אחד מחייליו, מעמידה אותו במבחן מנהיגותי שונה מזה של מפקדים בכירים ממנו. להתנהגותם האישית של מפקדים בכירים יש משקל זניח. מה שחשוב בדרג שלהם הוא היעילות שבהפעלת המסגרות הלוחמות. לא כן בדרג המ״פ – הוא נדרש לאתגר מנהיגותי, המשלב בו־בזמן פסיכולוגיה וטקטיקה. מבחינה פסיכולוגית, עליו להניע אנשים לפעול בתנאי הלחץ של שדה הקרב ומבחינה טכנו־טקטית עליו להפעיל פלוגה ככוח לוחם בשדה הקרב. שני הגורמים כרוכים זה בזה ומשפיעים הדדית״ (עמוד 212).

הקריאה בספר מעלה את השאלה מה בין המ"פים של 1973 לאלה של 2021? מה דומה ומה שונה, שהרי חלו שינויים גדולים בטיב האיומים (מצבאות סדירים לצבאות טרור), באמצעי הלחימה המתקדמים. מנגד, בסופו של יום פלוגה היא עודנה המסגרת המצויה בלב הלחימה בכל מתאר תמרון יבשתי אפשרי, ומכאן שמפקדה וחייליו יחוו את עקת הקרב, לחצים ואתגרים דומים לאלו שחוו קודמיהם.

חשיבות הקרב המשולב וארגון המרחב בהגנה

אחד הפרקים בספר תיאר את לחימת פלוגה מגדוד 12 של חטיבת גולני בפיקוד סגן אברהם רונן. המג"ד, סא"ל יעקב שחר, נהרג ביום הרביעי למלחמה בהיתקלות עם קומנדו סורי בבְֻקעתא, והפיקוד הוטל על סגנו, רס"ן ארווין לביא. "הייתי חדש בתפקיד, הרוגע שהוא נטע בי – יותר מזה לא יכולתי לאחל לעצמי", סיפר אחד ממפקדי הפלוגות על לביא. "היכולת שלו לשלוט בנו ולכוון אותנו באמצעות הקשר זאת כבר אמנות. גם כשהוא לא היה לידי, בשיאן של התקפות עלינו, יכולתי לחוש אותו ולשאוב ממנו עידוד".

ב־11 באוקטובר, לאחר בלימת המתקפה הסורית ברמת הגולן, לקח הגדוד חלק במתקפת הנגד של צה"ל לשטח סוריה ולחם בקרבות בגֻ'בתא אל־חשב ובפתיחת הציר לכפר מזרעת בית ג'ן. למחרת נערך הגדוד להגנה סמוך לכפר, 30 ק"מ מפאתי דמשק, ועל פלוגתו של רונן הוטל להגן על צומת ממזרח לכפר. בשל קרבת הכוח לבירה הסורית, הטילו הסורים כוחות ניכרים במטרה להדוף אותו לאחור, ללא הצלחה. עם רדת הלילה נערך קרב ההגנה הראשון והפלוגה נדרשה לבלום התקפת שריון סורית. רונן ביקש מהמג"ד, לביא, שיקצה לו מחלקת טנקים, וכשזו הגיעה הכווין את מפקדה לעבר הטנקים הסוריים. כוח השריון פתח באש, ושני טנקים סורים הושמדו. במקביל נדרש המ"פ להתמודד עם התקפת כוח חי"ר סורי. הוא מיקם מחלקה אחת ברתק, ובחיפויה הסתערה מחלקה שנייה ואנשיה הרגו את החיילים הסורים.

קרב ההגנה הראשון הסתיים בבוקר, ובשאר היום עסק רונן בהיערכות והתארגנות מחדש. "הוא ביקש מהמג״ד טרקטורים, שהחלו לחפור מיד עם הגיעם, עמדות מוגנות לזחל״מים מדרום לכביש״ (עמוד 28). גם לאחר קרב ההגנה השני, ב־14 באוקטובר, שבו נדרשה הפלוגה לטהר בתים בכפר מכוחות חי"ר ונ"ט סוריים, הפיק רונן לקחים. הוא "ביקש מהמג"ד טנק, ובאמצעותו הרס שני בתים ממזרח לכפר – בתים שחסמו את שדה הראייה לחיילי הפלוגה" (עמוד 31).

בקרב הגנה נוסף, למחרת, נדרש רונן להתמודד עם התקפת כוח טנקי טי־62, וכוח חי"ר שנע נסתר דרך החורשות והמטעים הסמוכים לכפר. המ"פ ביקש סיוע מהמג"ד, וזה בתגובה הטיל על כוח שריון שהוכפף לגדוד לבלום את הטנקים הסוריים. במקביל "סגן רונן פרס את הפלוגה בתוך המטעים, ובירי מדויק הצליחו חיילו לפגוע במספר חיילים סורים. לאחר חילופי אש מטווחים קצרים, נסוג הכוח הסורי" (עמוד 33).

חייליו של רונן סמכו עליו ואחד המ"מים העיד כי נתן פקודות ברורות בקור־רוח ושלט במצב. רונן ציין כי: "המג"ד, רס"ן לביא, סייע לי בכל מה שהייתי צריך, כמו טנקים ודחפורים, ואִפשר לי לפעול בשטח לפני הבנתי" (עמוד 34). במהלך הלחימה היו לפלוגה עשרה פצועים ושני הרוגים.

הפרק הדגים שורה של נושאים שעודם רלוונטיים לצה"ל בכל תרחיש לחימה עתידי, ובהם הצורך לשלוט ברזי הקרב המשולב (במקרה זה שריון וחי"ר) וכן ארגון המרחב להגנה לאחר סיום ההתקפה (כפי שאירע לא אחת במלחמת לבנון השנייה ובמבצעים ברצועת עזה).

חתירה למגע בקרב התקדמות

פרק אחר תיאר את לחימת הפלוגה מגדוד 50 (נח"ל מוצנח) של חטיבת הצנחנים בפיקוד סרן אריה (אריק) מורן (קראוזמן) בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים. הגדוד, שהיה ערוך להגנה במוצבים בגזרה הדרומית ברמת הגולן, נסוג ביום השני למלחמה לאחר שספג אבדות כבדות. המג"ד החדש, רס"ן יורם יאיר (יה־יה), תפס פיקוד על הגדוד יום קודם לכן, שעות מספר לפני פרוץ המלחמה, בעקבות פציעת המג"ד הקודם, סא"ל יעקב בנדל, באימון.

לאחר הנסיגה לחץ יאיר על המטכ"ל לצייד את הגדוד ולהחזירו ללחימה, שכן לדבריו ידע "שהשיקום הטוב ביותר של הגדוד זה להחזיר אותו להיות מבצעי". כעשרה ימים לאחר פרוץ הקרבות הוטס הגדוד לחצי־האי סיני. שם קיבל זחל"מים והוכפף לאוגדה 162. ב־21 באוקטובר חצה הגדוד את התעלה, והוטל עליו לטהר את החיץ החקלאי. במהלך הלחימה טיהר הגדוד את השטח מחוליות חי"ר מצרי בשטח מכוסה צמחייה רבה, רובה גידולים חקלאיים. "הצמחייה הקשתה מאוד לשמור קשר עין בין המחלקות והיה חשש מירי של חיילים זה על זה, לכן הורה סרן מורן למ"מים למנות חייל שיהיה בתצפית רצופה לעברו. בכל פעם שהתגלו מחפורות או שטחים חשודים במיוחד, הורה סרן מורן לאחת המחלקות לחפות באש תוך שהוא מקדם מחלקה אחרת לסרוק את השטח" (עמוד 38).

מורן, כמו המג"ד יאיר, עשה את עיקר שירותו בצנחנים ובגדוד (ולימים היה למח"ט גבעתי ולמפקד עוצבת האש), ושימש בתפקיד מ"פ במשך כשנה לפני המלחמה. האתגר שעמד לפניו היה לאושש את הפלוגה שספגה מכה מורלית בשל הנסיגה מרמת הגולן, ולהחזירה ללחימה. כדי לעשות כן, הקפיד להיות בחוד, ראשון לכל סיכון ומפגש עם האויב. "חשתי פחד ועייפות וזה בפירוש לא היה פשוט בשבילי להוביל כל הזמן ראשון את הפלוגה" (עמוד 41), סיפר מורן, "אבל חשתי אחריות רבה לחיי החיילים וידעתי שאני חייב לשמש להם דוגמה אישית" (עמוד 41).

למחרת נעה הפלוגה על־גבי זחל"מים. כשזיהה המ"פ שהציר ממוקש עצר את הטור הפלוגתי. אז נפתחה על שיירת הזחל"מים אש חזקה שירה כוח מצרי שהתבצר ביעד חפור וממוגן. מורן הורה לפרוק מהזחל"מים, מיקם מחלקה אחת ככוח רתק והוביל את שתי המחלקות הנותרות בהסתערות על היעד, במהלכה נפצע מפגיעת כדור במרפק. למרות הפציעה, "מורן המשיך בהסתערות עם הפלוגה כאילו דבר לא קרה, ותוך זמן קצר היעד נכבש ולמעלה מעשרה חיילים מצרים נהרגו בתוך המחפורות" (עמוד 42). במהלך הקרבות היו לפלוגה שלושה פצועים בלבד, בהם המ"פ.

לדברי מורן, המג"ד ״הקרין ביטחון והעלה את מורל הגדוד״ (עמוד 43), ויחד עם מטה הגדוד סייע לו בלחימה. מורן, לדברי שמשי, היה מ"פ מעולה שהצליח לאושש את הפלוגה לאחר הנסיגה מרמת הגולן, ולהוביל אותה בהצלחה בלחימה בקרב התקדמות. מ"מ בפלוגה סיפר כי למורן הייתה ״מנהיגות שקטה. הרגשתי שאכפת לו מהחיילים ושהוא פועל מתוך אחריות לחייהם. המנהיגות שלו באה לידי ביטוי בדוגמה האישית. הוא הוכיח כושר גופני טוב והתגלה כלוחם שדה מעולה״ (עמוד 43).

בקרב לחמה הפלוגה נגד אויב מבוזר שפעל בכוחות קטנים (חוליות קומנדו ונ"ט), בשטח סבוך ורווי עמדות ממוגנות ומוסוות, בדומה לאויב שמולו עשוי צה"ל ללחום במערכה הבאה. הפלוגה ניצחה בכל היתקלות משום שמפקדה חתר למגע, הפעיל את אנשיו ואמצעי הלחימה שברשותו בקור־רוח, שום שכל ומקצועיות וידע לעבוד בתיאום נכון עם הגדוד.

הדרג הפלוגתי הוא שמצוי בלב הקרב

הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר, ומבאר לקורא את שהתרחש בשדה הקרב מנקודת המבט של המ"פ כמו גם של פקודיו. מנגד, נשאלת השאלה מדוע בחר המחבר, שכתב את ספרו במהלך האנתיפאדה השנייה עבור דרג הפיקוד הטקטי בצבא היבשה, להתמקד דווקא בניתוח קרבות בשטחים פתוחים ומבוצרים ממלחמת יום הכיפורים שאין בהם דמיון רב ללחימת צה"ל אז וגם בהמשך, נגד כוחות טרור, גרילה וצבאות טרור?

מפקדי הפלוגות שהובילו לוחמים בארבע השנים שקדמו ליציאת הספר לאור, בפשיטות ומעצרים במחנות הפליטים ביהודה, שומרון ורצועת עזה, פגשו אויב שונה מאוד מזה שפגשו מפקדי הפלוגות במלחמת יום הכיפורים. בניגוד לעבר, האויב פעל באופן מבוזר, בכוחות קטנים ונמנע ככל יכולתו ממגע ישיר. הדבר חל גם על המ"פים שהובילו, שנה מאוחר יותר, פלוגות ללחימה נגד מתחמי חזבאללה בכפרים וב"שמורות הטבע" בדרום לבנון. בכל מלחמת לבנון השנייה למשל, ביצע חזבאללה התקפה מתואמת אחת בלבד, ב־28 ביולי 2006, בעיירה בנת ג'ביל. הכוח המיוחד של חזבאללה תקף כוח מחטיבת הצנחנים בפיקוד המח"ט, חגי מרדכי, שקיבל התרעה מודיעינית ונערך בהתאם. בקרב נהרגו 26 מפעילי הכוח המיוחד, והנותרים נסוגו כלעומת שבאו.

לאויב כיום אין טנקים ומטוסים, ואף שיש ברשותו מרגמות, תותחים, רחפנים ומערכות נ"ט, הרי שאת עיקר האש ימקד דווקא בעורף האזרחי של ישראל. עם זאת, כוחות רצ'ואן של חזבאללה ונֻח'בה של חמאס מלמדים על נכונות האויב למהלכים התקפיים גם ביבשה, שכן הם כוח שמטרתו (בדומה למתקפות הקומנדו הסורי והמצרי ב־1973) לזרוע בלבול, הרס והרג בעורף הישראלי ובמוצבי קו המגע.

יש כמה דברים שנותרו כשהיו. בהקדמה לספר כתב הרמטכ"ל דאז, יעלון, כי "הדרג הפלוגתי הוא שמצוי בלב הקרב, ומכיוון שכך הוא הראשון הנדרש לפגוע ישירות באויב" (עמוד 7). אמנם, כתב שמשי, "גם המג"ד חשוף לאש אויב, אך המ"פ מצוי בתוכה זמן ממושך יותר והוא זה שנתקל ראשון באויב" (עמוד 194). בשנים שחלפו מהמלחמה שופרו יכולות צה"ל באש מנגד ושודרגו הן בדיוק והן בעוצמה (בדגש על אילו של חיל האוויר, אך לא רק) אולם השגת ההכרעה, בין שתהיה באמצעות תפיסת שטח, או כמאמר הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי, על־ידי השמדת יכולות ופגיעה ניכרת בכוח הצבאי של האויב, עודנה מחייבת מגע ישיר וקרוב.

בפרק שעסק בלחימת פלוגה בגדוד 17 מחטיבת גולני בניסיון הראשון והכושל לכבוש את החרמון ב־8 באוקטובר 1973, נכתב שהמ"פ, מודי בן־ש"ך, דגל בחתירה למגע ובניצול כל זמן פנוי לאימונים מדמים ככל שניתן את הלחימה, גם בתעסוקה מבצעית. כשאין מודיעין, נהג לומר, "צריך לנתח היטב את השטח ולהעריך מה האויב עלול לעשות" (עמוד 46). למרות השינוי באופי האיומים וכניסתם של אמצעי לחימה מתקדמים, המ"פ ופלוגתו יוסיפו להיות במוקד הלחימה בכל תמרון יבשתי, ומכאן שגישה זו נותרה נכונה.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו.
המחבר מבקש להודות לרס"ן (מיל.) צח אקשטיין, סמג"ד בעוצבת "חיצי האש", על הערותיו הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

החלטות שמחכות לממשלה הבאה, או למלחמה הבאה, מה שיבוא קודם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל הזהיר כי יישום קיצור שירות החובה יפגע באופן משמעותי ביכולתו לעמוד במשימותיו, אבל בינתיים הדרג המדיני נמנע מלהחליט אם ליישם את החוק, שנכנס לתוקפו, או לשנותו. אין בכך בכדי להפתיע, גם בנושאים אחרים, חשובים לא פחות, הוא נמנע מלקבל החלטה.

ביולי האחרון נכנס לתוקפו חוק המקצר את שירות הגברים בצה"ל לגברים בצה"ל יקוצר מ־32 חודשי שירות ל־30 חודשים. החוק הוא חלק מהמתווה שעליו הסכימו משרדי הביטחון והאוצר במסגרת המתווה התקציבי שגובש לתר"ש "גדעון" לפני כחמש שנים.

בצבא מתנגדים לתכנית בטענה כי האתגרים הביטחוניים שנוצרו מחייבים בחינה מחדש של קיצור השירות, בטרם ייווצר לצבא מחסור בכוח אדם, כלומר בחיילי החובה. בפועל, משך ההכשרה ארוך, ונוכח קיצור השירות, הצבא יקבל חיילים מוכשרים לתפקידם לתקופה קצרה מדי.

החלופה הנוכחית היא לקצר את משך הכשרת היסוד, מה שיציב בתפקידים המבצעיים חיילים שהיחס בין משך הזמן שנדרש להכשירם למשך הזמן שהם מבצעים את התפקיד אליו הוכשרו יהיה טוב יותר. מנגד, רמתם המקצועית תהיה ירודה ויהיו להם פערים מקצועיים גדולים.

השבוע התקיים דיון בעניין בוועדת המשנה לכוח אדם של הכנסת. תא"ל אמיר ודמני, ראש חטיבת תכנון ומנהל כוח אדם בצה"ל, הזהיר בדיון שקיצור השירות הנוסף יפגע ביכולת הצבא לעמוד במשימותיו, בהיקף הכוח הנדרש בכלל וללחימה בפרט.

"אמרנו גם שקיצור נוסף יפגע באפקטיביות של ההכשרות ומכאן ברמת המוכנות", אמר ודמני וציין שהתוכנית הרב־שנתית "תנופה", שמוביל הרמטכ"ל אביב כוכבי, מחייבת סדרי כוחות גדולים יותר מבעבר, הן למערך הלוחם והן למערך הטכנולוגי. "ההחלטה הזו פוגעת בכשירות הצבא בשנים הקרובות ואנו כבר לא יכולים להמתין שתתקבל החלטה רחבה על מודל הגיוס, למרות ההבנה שבראייה ארוכת טווח נכון להסתכל על החבילה הכוללת". 

בינתיים, למרות שהצבא מבקש לשנות את החוק, דבר לא נעשה. הן בכנסת והן בצבא. צה"ל עודנו מתנהל במסלול הכשרה ושירות המותאם ל־32 חודשים, ואילו שר הביטחון בני גנץ טרם גיבש עמדה בנושא.

ח"כ אלופה (מיל.) אורנה ברביבאי, ראשת אכ"א לשעבר, אמרה בדיון כי אין מדובר בסוגיה חדשה ומשום כך, ובהתחשב בעובדה ששר הביטחון הוא גם רמטכ"ל לשעבר, "חייבת להיות לו עמדה ברורה לגבי משמעות אורך השירות". אפשר לקבל את החוק, אמרה, ואת המשמעויות המתחייבות ממנו למשכי ההכשרה, ואפשר לתקן את החוק, "ושתי ההחלטות לגיטימיות". אבל צריך לקבל החלטה.

בינתיים, למרות שעברו שלושה חודשים ממועד כניסת החוק לתוקף, אין החלטה. אין בכך כדי להפתיע. גם בנושאי הרכש, ואף שצה"ל הזהיר כי חלק מהכלים שהוא מפעיל מתיישנים והופכים לא כשירים (מסוקי היסעור ומטוסי התדלוק אם להזכיר שניים מהקריטיים שבהם), נמנע הדרג המדיני מהחלטה. ועדת השרים להצטיידות טרם התכנסה.

התאמת תהליכי הכשרה, כמו גם רכישת, קבלת והטמעת מערכות לחימה או כלי טיס חדשים לוקחים זמן, ולא ברור למה מישהו בדרג המדיני חושב שאפשר לבזבז אותו בוויכוחי סרק פוליטיים או לחלופין בהמתנה לממשל האמריקני הבא (שמחויבותו לישראל תישאר בעינה ללא קשר לזהות הנשיא, טראמפ או ביידן). 

המוכנות למלחמה הבאה, ההצטיידות והגיוס, כל אלה הם כנראה נושאים שאינם נתפסים בעיני הממשלה כקריטיים, ונוכח משבר הקורונה, ניתן להבין זאת. אבל כשבוחנים את קבלת ההחלטות של הממשלה לטיפול במגפה (מה שאפשר, כי מסיבה לא ברורה, כנראה כדי להסתיר את החידלון, הוחלט לסווג את הדיונים כסודיים ל־30 שנים), עולה אותה תמונה של גרירת רגליים, ישיבה על הגדר וחוסר יכולת לקבל החלטות.

ראש החץ קטלני, ושאר הגוף?

המוכנות למלחמה הבאה עמדה במוקד תרגיל "חץ קטלני" שהשלים צה"ל בשבוע שעבר. בתרגיל, שדימה מערכה רב־זירתית והתמקד בעיקר בחזית הצפון, פעל חיל האוויר באופן משמעותי ולצדו פעלו כלל אוגדות צה"ל, במתכונת שלדית בשל מגפת הקורונה.

הכוחות שדימו את חזבאללה ירו אלפי רקטות, ובהן טילים מדויקים וארוכי טווח על מטרות תשתית בישראל, ודימו חדירת כוחות "רדואן" ליישובי גבול הצפון. בנוסף כחלק מהתרחיש נדרש חיל האוויר לפעול במציאות שבה הופלו חלק ממטוסיו. 

במאמר שפרסם בכתב העת הצה"לי "בין הקטבים" כתב ראש להק אוויר לשעבר, תא"ל (מיל.) אמנון עין־דר, כי בעימותי העתיד לא יוכלו טייסי חיל האוויר לנוע באופן כמעט חופשי מעל לשטח האויב, כפי שהומחש בפברואר 2018, כאשר במהלך תקיפה של חיל האוויר בסוריה נפגע מטוס קרב מסוג 16־F וטייסיו נאלצו לנטוש מעל עמק יזרעאל. יתרה מכך, גם האויב מודע לעוצמתו של חיל האוויר ויפעל לפגוע בה ולשבש את רציפותו התפקודית באמצעות ירי רקטות וטילים על בסיסי החיל. נדרשת, כתב עין־דר, "הבנה שנידרש להיאבק על העליונות", והיא אינה מובנת מאליה יותר. 

בתרגיל בלמו תחילה כוחות צה"ל את הכוחות של חזבאללה שחדרו לישראל, ולאחר מכן יזמו התקפה, כוחות מחטיבת הנח"ל ומחטיבת גבעתי, עליהן מפקדים האל"מים ישראל שומר ויצחק כהן (ששניהם צמחו בחטיבות שעליהן הם מפקדים), התאמנו על כיבוש מתחמי חזבאללה, וחטיבת הקומנדו, עליה מפקד אל"מ קובי הלר, יוצא גולני, תרגלה בחרמון לחימה בשטח הררי ותקיפת מרכזי כובד של הארגון.

השאלה היא עד כמה האש המדויקת, האווירית בעיקרה, תספיק. ביולי 1981 ניהל צה"ל עשרה ימי קרב כנגד אש"ף. המחבלים ירו כ־1,230 רקטות ופגזים לעבר יישובי הצפון, ואילו צה"ל הגיב בירי ארטילרי ובתקיפות אוויריות. יוצא דופן בתגובת צה"ל היה מבצע "צלצל", פשיטה של כוח מחטיבת הצנחנים על מפקדת מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין מדרום ל"מזרעת־אל־מצילה", כחמישה קילומטרים דרומית לשפך הזהרני בלבנון. היתה זו הפעולה הקרקעית היחידה במבצע. 

בספרו "אתי מלבנון" (הוצאת משרד הביטחון, 1990) תיאר אלוף (מיל.) יורם יאיר "יה־יה", שפיקד אז על חטיבת הצנחנים, את הפשיטה. הכוח הוטס במסוקי יסעור והתגנב אל היעד, לאחר שכוח סיירת צנחנים, בפיקוד ישראל זיו, נתקל במחבל והרג אותו.

"מתחילה הסתערות. צרור ארוך פוגע בכוח של פלוגת החה"ן המסתער על הצריף. חמישה נפגעים, ביניהם אהרל'ה המ"פ. חפ"ק המח"ט, הנמצא במרחק קטן מאחור, מבחין במתרחש ומסתער קדימה במקומם, כשהוא עובר מעל הנפגעים. בהסתערות זו נהרג קצין האג"ם רס"ן יוסי טהר, ונפצע זאביק קצין הקשר. אני מצליח להגיע עד למחבל, היורה מתוך עמדה מוסווית, ולחסל אותו. רופא החטיבה, ד"ר איתן פרידמן, המגיע במרוצה כדי לטפל בנפגעים, נפצע קשה" (עמוד 13), כתב יאיר.

על כוח פלחה"ן צנחנים, שמפקדו נפצע, תפס פיקוד סגן מפקד הפלוגה דאז (ולימים ח"כ) עפר שלח, שגם הרג עם יאיר את המחבל.

יאיר כתב כי: "על אף המספר הרב של הנפגעים ולמרות האש הניתכת מכל עבר מצליח הכוח להשלים את המשימה. הכוח משתלט על בסיס המחבלים ומחסל את יושביו, מפוצץ את המבנים, העמדות וכלי־הנשק" (עמוד 14). תחת אש כבדה חולץ הכוח במסוקים ושב ארצה. 

לאחר הפשיטה ההיא הושגה הפסקת אש בין ישראל לאש"ף, שהחזיקה מעמד כשנה, עד לפרוץ מלחמת שלום הגליל. לאחר סבב הלחימה הודו מפקדי חיל האוויר כי אין בידיהם מענה מיטבי לרקטות קצרות הטווח. מפקדי החיל חזרו על אותה המסקנה גם לאחר מלחמת לבנון השנייה.

יתכן שבתרגיל בשבוע שעבר הצליחו הכוחות לשלב באופן טוב יותר בין תמרון ואש, באופן שהפחית את האש שהמטיר האויב לעבר עורף ישראל. אבל התרגיל היה שלדי, מסיבות מובנות, והסתמך בעיקר על הכוחות הסדירים. ובכלל, לא בטוח שהאויב ישתף פעולה עם התכנית של צה"ל. כשהדרג המדיני נמנע מקבל החלטות על אורך שירות החובה והצטיידות בכלי טיס חדשים, על כשירות מערך המילואים ועל טיב התמרון היבשתי אין מה לדבר. גם אלו, כנראה, יחכו לממשלה הבאה, או למלחמה הבאה. מה שיבוא קודם.

לבנון: המלחמה שהדחקנו\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

למלחמת לבנון הראשונה יצאה ישראל, לכאורה, בכדי להבטיח את שלום הגליל. בפועל, היה זה ניסיון לכונן ממשלה פרו-ישראלית בביירות. בזיכרון הציבורי לא נותר ממנה יותר מדי. חבל, כי יש בה שיעור חשוב על מגבלות הכוח ואחריותה של ממשלה.

השבוע מלאו 34 שנים לפריצת מלחמת שלום הגליל (של"ג). מטרתה המוצהרת של המלחמה היתה הוצאת יישוביי הצפון מטווח האש של המחבלים. מטרה זו נשענה על הסכמה לאומית רחבה בשל ההכרה בצורך הדחוף לשנות את המצב הביטחוני ששרר בגבולה הצפוני של ישראל. אבל עם התמשכות המלחמה התגלה כי אין זה כך. מטרת המלחמה היתה למעשה, כפי שהגדירה לימים שר הביטחון אריק שרון, לכונן באמצעות צה"ל "ממשלה חוקית בלבנון, שהיא חלק מהעולם החופשי וחיה בשלום עם ישראל". במאמר שכתב בנושא בביטאון "מערכות", כינה אל”ם במיל' יהודה וגמן, יוצא חיל השריון, את מטרות המלחמה האמיתיות, שלא היו כלולות בהחלטת הממשלה המקורית עליה, כדימיוניות.

הרמטכ"ל רפאל איתן ומנהיג הפלנגות הנוצריות באשיר ג'ומאייל, (צילום: מיקי צרפתי, (במחנה").

הרמטכ"ל רפאל איתן ומנהיג הפלנגות הנוצריות באשיר ג'ומאייל, (צילום: "במחנה").

וגמן כותב כי מטרות אלו "נקבעו לאורה של "תפיסה חד-ממדית של מציאות מורכבת" בזירה הלבנונית הסבוכה ורבת הסתירות. המאמץ להשיג אותם הביא לבזבוז זמן רב ולשחיקה של משאבים יקרים ובעיקר של מוראל ושל קונסנזוס לאומי, שבלעדיהם לא הייתה ולא תהיה לצה"ל היכולת לממש את מלוא עוצמתו. הניסיון העיקש להציב בלבנון ממשלה נוצרית אוהדת לישראל, הנתמכת בקני התותחים של צה"ל – רעיון שהיה אבן הראשה של התפיסה האסטרטגית שעמדה בבסיס כוונותיו הנסתרות של שר הביטחון שרון – שחק בסופו של דבר לא רק את ההישג המיידי של הרחקת האש מהגליל, אלא גם את ההישג החשוב של גירוש מפקדת אש"ף מביירות". בהשאילו פראפרזה ממבצע "מרקט גארדן" במלחמת העולם השנייה, ציין וגמן כי היעד המקורי הוא בחזקת "מטרה אחת יותר מדי".

הצנחנים בכותל המערבי, (צילום: דוד רובינגר).

הצנחנים בכותל, (צילום: דוד רובינגר).

למרות היקפה ומשכה (בין 3 חודשים ל-18 שנים, תלוי איך סופרים) נותרה המלחמה כמעט מחוץ לזיכרון הציבורי ומעט ספרים נכתבו עליה, סרטים דווקא היו יותר ("שתי אצבעות מצידון" ו"ואלס עם באשיר" אם להזכיר שניים). אפילו על מלחמת לבנון השנייה נכתבו יותר ספרים ופורסמו יותר מחקרים מאשר על מלחמת הברירה הראשונה של צה"ל. כשמגיע חודש יוני מעדיפים בישראל להיזכר בכיבוש הכותל ורמת הגולן בששת הימים, כשהיינו יפים וצודקים.

בלי ספרים, בלי גיבורים

הספר המקיף היחיד על מלחמת של"ג – "מלחמת שולל" מאת זאב שיף ואהוד יערי, הוצאת שוקן 1984.

הספר המקיף היחיד על של"ג.

גם על מבצע של"ג אין כמעט ספרים, זולת ספרם החשוב והמקיף של זאב שיף ואהוד יערי, "מלחמת שולל" (הוצאת שוקן 1984). אליו מתווסף ספרו של יורם יאיר ("יה-יה"), אודות מסע המלחמה של הצנחנים בלבנון, אך זהו ספר מצומצם המציג זווית צרה וממוקדת. על 18 שנות הלחימה שלאחריה נכתבו אולי שניים-שלושה ספרים בולטים (שנכתבו או בגלל כעסם של לוחמים על ההדחקה הציבורית או בגלל המלחמה ב-2006) ודי. רק לשם ההשוואה על מלחמת יום הכיפורים נכתבו עשרות ספרים. לצד מחדלים וקרבות כושלים דוגמת "החווה הסינית" התקבעו בזיכרון הציבורי קרבות גבורה כמו "עמק הבכא" והמערכה לצליחת התעלה וגיבורים כמו אביגדור קהלני ואריק שרון.

ממלחמת לבנון נותרו בזיכרון הציבורי רק אסונות וקרבות מיותרים ובהם קרב סולטן יעקב, ההסתבכות של חטיבה 500, בפיקוד דורון רובין, בעין זחלתא, שם נקלעה למארב נ"ט של הקומנדו הסורי (את העובדה שהחטיבה נחלצה מן המצב הקשה ועמדה בכל משימותיה במלחמה, דווקא שכחו), ותקרית "אש כוחותינו" הנוראה שנודעה לימים כקרב קמ"ט קק"ש, במהלכה ירו זה על זה שני גדודי שריון של צה"ל.

ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון בסיור בבופור בבוקר שאחרי הקרב sum - Copy

ראש הממשלה בגין ושר הביטחון שרון בסיור בבופור למחרת הקרב, (צילום: דו"צ).

הקרב הבולט של המלחמה הוא דווקא הקרב על הבופור, במהלכו כבשו לוחמי סיירת גולני את המבצר הצלבני בו התבצרו מחבלי אש"ף. הכוח ספג נפגעים, גם בקרב מפקדיו, אך הפגין נחישות וכבש את היעדים. בפרמטרים צבאיים מדובר בהצלחה, גם אם לא הכרחית ולא מושלמת. אולם, בשל ריבוי הנפגעים והעובדה שניתן היה לעקוף את המבצר ולהימנע מן הקרב סומן הבופור בתודעה הציבורית ככישלון.

ההצלחות נותרו על רצפת חדר העריכה 

ההצלחות המבצעיות והגיבורים לא חלחלו לתודעה הציבורית. משלושת חודשי הלחימה, במהלכם כיתרו כוחות צה"ל את ביירות וכבשו חלקים ממנה (ולמעשה עד לנסיגה לרצועת הביטחון) לא נותר כמעט זכר. יש מי שזוכר את ההצלחה המבצעית הגדולה של חיל האוויר (מבצע ערצב 19) במהלכה הושמדו 19 סוללות טילי קרקע-אוויר, והופלו כ-97 כלי-טיס של חיל האוויר הסורי בבקעת הלבנון, אבל זהו. לעומת זאת, המהלך שהכריע את קרב ההתקדמות לביירות, ובתוך צבא נלמד לעומקו, נותר, 34 שנים לאחר מכן, כמעט אנונימי ולא מוכר בציבור הרחב.

מח"ט הצנחנים, יה-יה (ראשון מימין), נע עם החפ"ק שלו בלבנון.

מח"ט הצנחנים, יה-יה (ראשון מימין), נע עם החפ"ק שלו בלבנון.

בליל ה-7 ביוני לאחר שסיירת צנחנים, בפיקוד ישראל זיו, הונחתה ממסוקים וביצעה תצפית מקדימה על היעד ולאחר שלוחמי שייטת 13 תפסו ואבטחו אותו, נחתה חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד יורם יאיר ("יה-יה"), וכוח שריון בשפך נהר האוואלי בלבנון. המהלך, איגוף אנכי כפי שהוא מוגדר בתורה הצבאית, היה מבצע מרשים לא פחות מצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים או מכיבוש מתחמי אום-כתף בששת הימים. בן רגע הופיעה עוצבת האש (שכונתה אז "כוח סלע"), כוח אוגדתי מוקטן שעליו פיקד תא"ל עמוס ירון, בעורף האויב הסורי והפלסטיני בלבנון. בספרם של שיף ויערי מצוטט ראש הממשלה בגין כמי שהגדיר את תמרון הנחיתה עמוק הטווח כ"מהלך של חניבעל" (עמוד 146).

 מי שעיניו בראשו, היה יכול להבין כבר כשתוכנן המהלך שמטרת המלחמה רחבה יותר מטיהור רצועה באורך 40 קילומטרים בלבנון. בספר מתברר כי אלוף פיקוד הצפון דאז, אמיר דרורי, אשר הכיר את שרון משנים של שירות משותף, צפה מראש את הרחבת הפעולה ואמר לתא"ל ירון שלאחר הנחיתה יקבל "ודאי הוראה להתקדם צפונה יותר" (עמוד 145). יומיים אחר כך, מציינים שיף ויערי, כבר אמר יורם יאיר לצנחנים שלו שיביא אותם "לביירות, לכביש הראשי" (עמוד 225).

סא''ל דורון אלמוג, שהוביל את יחידות הצנחנים תחת השם ''כוח עוגן'', מהנחיתה בשפך נהר האוואלי ועד ביירות

סא"ל דורון אלמוג, שהוביל את כוחות הצנחנים מהנחיתה ועד ביירות.

"נחתנו באוואלי והלכנו ברגל עד ביירות, 70 קילומטרים. במהלך הלחימה היבשתית הזו השמדנו שני גדודי קומנדו סורים והרגנו עשרות מחבלים", סיפר לימים דורון אלמוג, שפיקד במלחמה על גדוד הסיור של הצנחנים שפעל כמשמר הקדמי החטיבתי. בניגוד לתכנית המקורית החליט אל"מ יאיר לנוע דווקא בציר הררי עוקף. הצנחנים בפיקודו, ובהם גדודו של אלמוג, לחמו במסע קרבות קשה ומפרך, ספגו מעט אבדות, הביסו כוחות עדיפים, והיו לכוח הראשון שהגיע לביירות. מאז ביצעה ישראל מספר רב של מבצעים צבאיים, בהם גם הנחתת כוח גדול ממסוקים בלבנון בשלהי מלחמת לבנון השנייה, אך מבצע איגוף אנכי בקנה מידה שכזה שוב לא בוצע. אולי הדבר תלוי בטיב המחליטים שכן את המבצע ההוא אריק שרון ורפול, שניים מהנועזים שבמפקדי צה"ל. באחרונה הוקמה בצה"ל חטיבת הקומנדו תחת עוצבת האש, אוגדת העומק של צה"ל. ועדיין, למרות שלצה"ל ישנו רמטכ"ל נחוש לא פחות מרפול, הרי שמהלך דומה לזה שביצעה האוגדה בשל"ג מחייב לא רק אומץ צבאי, אלא גם נכונות של הדרג המדיני ללקיחת אחריות על מהלכים כאלה.

מוכרחים ליזום

בספרם מכירים שיף ויערי ב"חיסול המדינה שבתוך מדינה" (עמוד 386) של אש"ף בלבנון כהישג משמעותי, אבל עומדים על-כך ששורשי הבעיה הפלסטינית מקורם באיו"ש ובעזה ולא בלבנון ושם פתרונה. בנוסף, אף שצה"ל הסב לצבא הסורי פגיעה קשה, הרי שמאז סוריה רק חיזקה את מעמדה כגורם כוח משמעותי בלבנון. היא גם היתה מלחמת הברירה הראשונה שיזמה ישראל שלא נשענה על קונסנזוס ציבורי מוחלט.

דגן

דגן, כמח"ט שריון, בביירות, (צילום: יוסי בן חנן).

אז נכון, מלחמת לבנון הראשונה היתה שיעור במגבלות הכוח. מאז משתדלות ממשלות ישראל, לפתוח במערכה צבאית בהתאם לכלל שניסח בשעתו מאיר דגן (שבמלחמה פיקד על חטיבת השריון 188), רק "כשאנחנו מותקפים, או שהחרב מונחת, איך אומרים, מתחילה לחתוך בבשר החי". המלחמה היתה תולדה של תפיסה אסטרטגית שלא היתה יכולה להתממש ושל יומרנות שישראל תוכל בכוחה לכונן משטר פרו-ישראלי בלבנון. אולם, המלחמה היא גם תולדה של יוזמה ישראלית, של הכרה בכך שבאחריותה וביכולתה של הממשלה להניע מהלכים, ליזום ולשנות את המציאות. גיבוש ומימוש אסטרטגיה מדינית היא בהכרח מלאכה של ניהול סיכונים. כשמנהלים סיכונים, ציין בשעתו בהרצאה סגן הרמטכ"ל יאיר גולן (ששל"ג היוותה עבורו טבילת אש), אפשר גם להיכשל. אבל מוכרחים לנסות.

החטיבה למשימות שלא יהיו\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ההחלטה על הקמת חטיבת קומנדו בצה"ל מבשרת אולי על עליית מדרגה מקצועית במוכנות ללחימה כגד חזבאללה וחמאס, אבל כלל לא בטוח שצה"ל יפעיל אותה לייעודה ביום פקודה.

אל''מ דוד זיני, יוצא יחידת עלית וגולני, נבחר לפקד על חטיבת הקומנדו

אל"מ דוד זיני, יוצא יחידת עלית וגולני, נבחר לפקד על חטיבת הקומנדו.

דובר צה"ל פרסם אתמול כי הרמטכ"ל גדי איזנקוט החליט, במסגרת התכנית הרב שנתית "גדעון", על הקמת חטיבת קומנדו אשר תהיה כפופה לעוצבת האש ותאגד בתוכה את היחידות המובחרות מגלן, דובדבן, אגוז ורימון. על החטיבה החדשה עתיד לפקד אל"מ דוד זיני, יוצא יחידת עלית שעשה את מרבית שירותו בחטיבת גולני ופיקד בין היתר על יחידת אגוז. הכוח שיקום יאגד בתוכו 4 יחידות שבנו את עצמן כאוטונומיות קטנות בתוך הצבא הגדול, "איים של מצוינות" (אם לשאול ביטוי מאהוד ברק) בלחימה בכוחות קטנים. כך היו אגוז ומגלן בשנות הלחימה בלבנון, וכך היתה דובדבן בלחימה בטרור הפלסטיני בשטחים. יחידת רימון, שקמה לפני כחמש שנים ביוזמת האלוף גלנט בחטיבת גבעתי, ומתמחה בלוחמה מדברית היא חוליה נוספת בשרשרת.

תמיר 5

תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר, המליץ על הקמת אגד כוחות מיוחדים.

הפרסום אין בו בכדי להפתיע. קצינים בכירים בסדיר ובמילואים, ובהם מפקד יחידת אגוז לשעבר, תא"ל במיל' משה תמיר, המליצו על הקמת החטיבה כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה. זאת במטרה לשפר את הפעלת יחידות אלו בעת מלחמה, בדגש על הלחימה כנגד ארגונים היברידיים כמו חמאס וחזבאללה בהם לחם צה"ל בעשור האחרון. למרות שמדובר בארבע יחידות שונות, הן בצבע הכומתה ובשיוך החטיבתי והפיקודי, הרי שהפגיעה במורשת ובאופי היחידה בעצם הפיכתה לחלק מחטיבה בטל בשישים. השאלה המהותית היא האם כאשר לכל יחידה ייעוד ויכולות שונים, שאינם בהכרח קשורים זה בזה, יוכלו הארבע לפעול במשולב?

Brother's_Keeper_Operation_in_Judea_&_Samaria_(14248086727)

לוחמי יחידה מובחרת בצה"ל בעת מבצע שובו אחים.

סוגיה נוספת נוגעת לבעיית המוטיבציה שעלולה להתעורר בקרב המתגייסים לחטיבות החי"ר. אלו שואפים בדרך כלל להצליח להתקבל ליחידות המיוחדות בחטיבות השונות (חלק מהן, רימון ואגוז, הוכפפו במכוון לחטיבות החי"ר בכדי להגביר מוטיבציה). מי שנכשל במבדקים נשר לחטיבות החי"ר שנהנו מכוח אדם איכותי. הקמת החטיבה, הגם שיש בה בשורה מקצועית חיובית, תבשר בין היתר על סופן של היחידות המיוחדות בחטיבות החי"ר – חלומו הרטוב של כל מתגייס לקרבי.

שכחו את יהל"ם

Flickr_-_Israel_Defense_Forces_-_Sayeret_-Yahalom-

לוחמי יהל"ם במהלך מסכם מסלול.

נראה ששוב בחר צה"ל להותיר מאחור את יחידת יהל"ם ולא לאגדה תחת חטיבת הקומנדו. ממש כשם ששכחו לציין אותה לשבח לאחר מבצע צוק איתן, מבצע הנדסי בעיקרו. החלטה תמוהה לאור העובדה כי ברבים מן ממבצעי הקומנדו מחייבים יכולת הנדסית מיוחדת. צה"ל הוא צבא כמעט משפחתי, שבו העובדה שקצין צמח בחיל מסוים עשויה למנוע ממנו לעבור בין יחידות ואף להתקדם. מקרה דוגמת זה של האלוף במיל' יצחק מרדכי, שהתגייס להנדסה הקרבית, עבר כמפקד מחלקה לצנחנים ומילא שורת תפקידים בחי"ר עד שמונה לקצין חי"ר וצנחנים ראשי, פשוט לא מתרחש כיום. בוודאי כאשר מדובר בתפקידי פיקוד בכירים.

בניגוד לחיל הנחתים האמריקני למשל, בו ההנדסה הינה רק מקצוע צבאי שבו מתמחה הנחת, הרי שבצה"ל איש חיל ההנדסה יכול היה להיות באותה המידה טייס או חובל כשמדובר ברצונו לשרת בחיל הרגלים. נשמע לכם הזוי? בשני העשורים האחרונים לא היה מפקד אוגדה אחד שצמח בחיל ההנדסה, למרות שהתותחנים דן הראל ויואב הר-אבן דווקא היו, וטייס תובלה שירת כמ"פ בצנחנים. ככה, למרות מאפייני הכשרה ויכולות שדומות לכל סיירת, נשארה היחידה המובחרת של ההנדסה הקרבית מחוץ למשפחה.

מה בכלל עושה חטיבת קומנדו?

צבאות אוהבים להקים חטיבות מחץ של כוחות מובחרים למשימות מיוחדות. שורשי הרעיון נעוצים בימי מלחמת העולם השנייה. באותם ימים הקימו בעלות הברית מספר כוחות כאלו. אולם נראה כי למרות הרצון לרכז כוח מעולה למשימות מיוחדות הרי שבמלחמה הצורך הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות "רגילות", הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם הביאו לכך שבמרבית המקרים שימשו הכוחות כראשי חנית בפלישות מן הים לאפריקה ולאירופה.

גנרל רוברט פרדריק בעת שפיקד על כוח השירות המיוחד ה-1.

גנרל רוברט פרדריק בעת שפיקד על כוח השירות המיוחד ה-1.

מקרה בולט הוא זה של הוא כוח השירות המיוחד ה-1 (ה-FSSF) עליו פיקד הגנרל רוברט פרדריק. חטיבת קומנדו אמריקנית-קנדית זו הוכשרה בין היתר בצניחה, חבלה ולוחמה הררית ויועדה במקור לפעול בנורבגיה. בפועל, נשלחה החטיבה לאיטליה. שם הוטלה עליה משימה קשה במיוחד – כיבוש העמדות המבוצרות של הצבא הגרמני בהר לה-דיפאנסה (גבעה 960), בכדי לאפשר את התקדמותה של אוגדת חי"ר. פרדריק ואנשיו כבשו את ההר, כשהם סופגים למעלה מ-500 נפגעים. המשימה אמנם נחשבה לקשה במיוחד אך מה לזה ולכוחות מיוחדים? רגימנט חי"ר איכותי היה יכול לקחת את היעד הנ"ל ולהשאיר את כוח השירות המיוחד למשימות שמתאימות לו.

צניחת רגימנט הריינג'רס ה-75 בפלישה לגרנדה.

צניחת רגימנט הריינג'רס ה-75 בפלישה לגרנדה.

לסיפור הזה יש כמובן חריגים. בצבא האמריקני קיים רגימנט הריינג'רס ה-75. הביטוי "ריינג'רס" זהה למונח הבריטי "קומנדו" ופירושו לוחמים בעלי יכולות קרביות ומבצעיות גבוהות. רגימנט זה פעל כמעט בכל קונפליקט שבו היתה ארצות הברית מעורבת למן היווסדו ב-84'. בין היתר לחמו אנשיו ברחובות מוגדישו וצנחו בקנדהר. בצבא הבריטי הרעיון מוסד כבר לאחר מלחמת העולם השנייה באמצעות חטיבת הקומנדו ה-3 של חיל הנחתים. במלחמת פוקלנד ביצעה החטיבה, בפיקוד הגנרל ג'וליאן תומפסון, כשהיא כוללת גם שני גדודי צנחנים ופלגות כוחות מיוחדים (שירות הסירות המיוחד וה-SAS), נחיתה אמפיבית באיים וניהלה סדרת קרבות קשים עד אשר עד אשר השתלטה עליהם מחדש.

גם בצה"ל התקיים מקרה שכזה כאשר במלחמת של"ג נחתה חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד יורם יאיר ("יה-יה"), מן הים בחוף ההאוואלי. החטיבה לחמה במסע קרבות קשה ומפרך בציר הררי, אולם ספגה מעט אבדות והביסה כוחות עדיפים, והיתה לכוח הראשון שהגיע לביירות. מנגד, בשורת העימותים שהתרחשה מאז לא שש צה"ל לשוב ולהנחית כוחות גדולים בעומק.

אז מה יהיה במלחמה הבאה?

יחידת רימון באימון לוחמת תת-קרקע.

יחידת רימון באימון לוחמת תת-קרקע.

בספר "שבויים בלבנון" (ידיעות ספרים, 2007) כתבו עפר שלח ויואב לימור כי "צה"ל אוהב להכין כוחות לפעולות מיוחדות, אבל ביום פקודה מפעיל אותן בדרך מסורתית וכבדה." (עמוד 329) כך הופעלו פלגות סיירת מטכ"ל ב-73', בפיקוד יוני נתניהו ומוקי בצר, כפלוגות חי"ר בקרבות הבלימה בגולן, בין היתר כנגד הקומנדו הסורי. כך בוטלה במלחמת של"ג הטסת גדוד מחטיבת מילואים מובחרת לכביש ביירות-דמשק, במטרה למנוע את נסיגת אש"ף לסוריה ולנתק את הבירה הלבנונית מכוחות סיוע. כשפרצה המלחמה נעה החטיבה כולה על גבי רכבים בפקקים הארוכים ללבנון, ואף שלחמה היטב מימשה מעט ממה שתוכנן.

גם במלחמה האחרונה בעזה פעלו היחידות המובחרות, ובהן גם אגוז, דובדבן ורימון, בהתאם לתפיסה זו ונכנסו "דוך-אנ-דוך" דרך הגדר לעבר עזה, משל היו אחרון גדודי החי"ר. מכאן שיש לצפות שגם בעימות הבא תופעל חטיבת הקומנדו, הגם שתוך גילויי נחישות ואומץ, באופן דומה.