העימות בין ישראל לאיראן במגמת הסלמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ב־2011 פרסמו יועז הנדל ויעקב כץ ספר ובו טענו שישראל ואיראן נתונות בעימות מתמשך. אז זה נראה כהגזמה. עשור מאוחר יותר התברר שהם המעיטו בחומרת האיום.

בספרם "ישראל נגד איראן" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011) טענו ד"ר יועז הנדל, פרשן ב"ידיעות אחרונות" ובעברו לוחם וקצין בקומנדו הימי (ולימים ח"כ ושר), ויעקב כץ, הפרשן הצבאי של "הג'רוזלם פוסט" (וכיום עורך העיתון), כי טביעות האצבע האיראניות ניכרות בכל אירוע ביטחוני משמעותי שמולו ניצבה ישראל מאז קיץ 2006, ואף קודם לכן.

אז, ב־2011, הטענה שישראל ואיראן נתונות במלחמה נראתה קיצונית, או לפחות כזו שיצאה מבית מדרשו של ראש הממשלה דאז (והיום) בנימין נתניהו. בדיעבד התברר שצדקו.

בין היתר תיארו המחברים את פועלו של הגנרל קאסם סולימאני, "איש משמרות המהפכה האיראניים ומפקד כוח אל־קודס – יחידה איראנית העוסקת בסיוע לבנות בריתה וגרורותיה של איראן" (עמוד 19), ובהם חזבאללה וחמאס. סולימאני נחשב לאסטרטג חריף ולמפקד צבאי מוכשר שיזם והנחה מאות פעולות טרור. לפי פרסומים זרים ישראל ביקשה להרוג סולימאני יותר מפעם אחת ונתקלה בווטו אמריקני. 

דמות מפתח אחרת שהוזכרה בספר היא זו של מוחסן פח'ריזאדה, "האחראי לתוכנית הגרעין הצבאית האיראנית" (עמוד 274), תוכנית שמהווה אחד האתגרי הביטחונים הגדולים שמלם ניצבת ישראל.

מלחמת לבנון השנייה סימנה את השינוי

קו פרשת המים, כתבו, היה מלחמת לבנון השנייה כנגד חזבאללה. ישראל לחמה בה כנגד דיוויזיה קדמית איראנית, מבלי שהבינה זאת עד שתמו הקרבות.

את השינוי בגישה זיהו המחברים עם מינוי גבי אשכנזי לתפקיד הרמטכ"ל בפברואר 2007. עם כניסתו לתפקיד הציג אשכנזי את תפיסתו הצבאית, שהיתה, ציינו, תפיסה צפויה "של איש חטיבת גולני: לצבא יש שני מצבים הראשון מלחמה והשני הכנות למלחמה. המלחמה שאליה יתכונן צה"ל תהיה מלחמה קלאסית, ואל מול המלחמה בעצימות נמוכה נעשה את ההתאמות" (עמוד 52).

תחת פיקודו חזר צה"ל (בדגש על כוחות היבשה) להתאמן, הן בסדיר והן במילואים. אשכנזי נחשב למי ששיקם את צה"ל והוביל תהליך של חזרה ליסודות של המקצוע הצבאי. במקביל, השיגו אמ"ן והמוסד בתחילת 2007 ישראל מודיעין לפיו סוריה הקימה כור גרעיני בדיר א־זור, במזרח סוריה.

בכדי לוודא את נכונות המידע, כתבו, אישר ראש הממשלה אהוד אולמרט פשיטה של סיירת מטכ"ל לאיסוף מודיעין בסוריה:

"כמה ימים של שהייה בשטח עם אמצעי תצפית לטווח רחוק ועמדות הסוואה גרמו לשני אלופים, לשר ביטחון ולראש ממשלה אחד נדודי שינה. אבל אחרי שהכוח שב לארץ ותוצאות המעבדה התקבלו, היה אפשר לברך על המוגמר. בידי ישראל היתה כעת הוכחה מוחשית לכוונות הגרעין הסוריות. אם אולמרט היה זקוק לעוד דחיפה הוא קיבל אותה בעזרת סיירת מטכ"ל" (עמוד 121). 

בספטמבר אותה שנה תקף חיל האוויר והשמיד את הכור. ישנה אי־בהירות בנוגע למידת המעורבות של האיראנים בפרויקט הגרעין הסורי, אולם המחברים רמזו שהיתה כזו.

"כדאי להם להיזהר"

בספר תואר המוסד, שבראשו עמד אז אלוף (מיל.) מאיר דגן, כגוף התקפי שהיווה את חוד החנית של ישראל בסיכול המאמצים האיראניים. דגן החל "את דרכו בחטיבת הצנחנים. שם טיפס לאטו בסולם הדרגות תוך שהוא מתבלט כחייל נועז ועם זה כטקטיקן מתוחכם" (עמוד 142). 

בתקופת דגן יוחסו למוסד, במיוחד לאחר מלחמת לבנון השנייה, שורה של מבצעי סיכול והתנקשויות, שהבולט שבהם, על־פי פרסומים זרים, הוא הריגת עימאד מורנייה, רמטכ"ל חזבאללה, בלב דמשק בפברואר 2008. "החיסול פגע בלב לבו של המשולש איראן־חזבאללה־סוריה" (עמוד 136), שמורנייה היווה בו שחקן וגורם מקשר מרכזי. 

חצי שנה מאוחר יותר, בהמשך לתקיפת הכור בסוריה, חוסל בביתו שבטרטוס, גם יועצו הבכיר של בשאר אל־אסד, הגנרל מוחמד סולימאן, שהיה אחראי על תוכנית הגרעין הסורית. "ההתנקשות היתה פרי שיתוף פעולה בין המוסד ושייטת 13" (עמוד 145). גם כאן, כמו בתקיפת הכור בסוריה וכמו בחיסול מורנייה, נמנעה ישראל מלקחת אחריות.

קצין מודיעין בכיר הסביר בספר את חשיבות ההתנקשויות הללו. לדבריו, "זה מעביר שלושה מסרים ברורים: שארגון הטרור או המדינה שהמחוסל השתייך אליהם חדירים; שמנהיגי הארגון עלולים גם הם למצוא את מותם; ושכדאי להם להיזהר" (עמוד 146). 

"עוד מעט זה עזה"…

לאחר שסקרו את הטיפול באתגרים מצפון, נפנו המחברים לתאר את המערכה כנגד ארגוני הטרור הפלסטיניים ברצועת עזה. איראן סיפקה באותה עת לחמאס ולג'יהאד האסלאמי תמיכה ניכרת, ובכלל זה אמצעי לחימה, ידע צבאי וסיוע כספי. כוחות פיקוד הדרום, עליו פיקד אז האלוף יואב גלנט, "איש שייטת ראשון שקיבל פיקוד מרחבי בצה"ל" (עמוד 182), יצאו אז לשורה של פשיטות ומבצעים ברצועת עזה.

בסוף 2008, לאחר סבב הסלמה עם החמאס, הורתה ממשלת אולמרט לצה"ל, בפיקוד אשכנזי, לצאת למבצע "עופרת יצוקה", מערכה מוגבלת ומושכלת.

"אחת מנקודות החוזק שבה התגאה צה"ל במהלך המבצע היתה הקרב המשולב – קרב שבו משתלבות היחידות השונות – לא רק חטיבות החי"ר והשריון עם חיל האוויר אלא גם ובעיקר המודיעין" (עמוד 213).

מאז, צה"ל רק שידרג ושיפר חלק מהיכולות שהפגין במבצע, בדגש על החיבור בין המודיעין העדכני לאש המדויקת. האתגר טמון בחיזוק יכולות אלו מבלי לפגוע בכשירות כוחות היבשה לבצע קרב משולב, רב־חילי ורב־זרועי, שכן הוא חיוני לא פחות ממאמץ האש, וההישג במבצע נבע מהפעלה מוצלחת של שני המאמצים.

גם כך וגם כך, ההישג היה מוגבל ועזה נותרה זירה מתוחה גם לאחר שני מבצעים נוספים. צה"ל נדרש מאז להוסיף להיערך לפעולה דומה במתכונתה למבצע "עופרת יצוקה".

הנדל וכץ סיפרו סיפור מרתק שתיאר את המערכה בין המדינות. מנגד, הספר סובל ממספר אי־דיוקים וחסרה בו גם ראייה ביקורתית. אם ספרים דוגמת אלו שכתב הד"ר רונן ברגמן נוטים לתאר את ההתמודדות בין ישראל לאויביה כמצב שבו, כמאמר הפרופסור (אל"מ במיל.) גבי סיבוני, "כל החכמים נמצאים בצד השני והאהבלים נמצאים כאן," הרי שספרם של כץ והנדל פועל בגישה ההפוכה. טוב להתמקד בחיובי, אבל לא להסתנוור ממנו.

מסתבר שיש מערכה

הספר נכתב לפני כעשור. מאז איראן השכילה לנצל את חוסר היציבות האזורי שהחל באביב הערבי על־מנת להתפשט ולהתבסס מערבה, הן בעיראק, הן בתימן, והן בסוריה, והיא מפעילה במרחבים אלו את כוח אל־קודס, ארגוני פרוקסי כמו חזבאללה ומיליציות פרו־איראניות.

ישראל מצדה מנהלת את המערכה בין המלחמות (מב"מ). זוהי מערכה ארוכה, חשאית ברובה, לסיכול התבססות איראן בסוריה, שבמסגרתה נוהלו מאות מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות. המערכה נמשכת גם במהלך כהונת הרמטכ"ל אביב כוכבי, בה יוחסו לישראל תקיפות רבות כנגד יעדים איראניים בסוריה ובעיראק.

בנוסף, בנובמבר האחרון, הרגו מתנקשים במבצע מתוחכם גם את ראש תוכנית הנשק הגרעיני של איראן, מוחסן פח'ריזאדה, בעיירה ליד טהרן. הפעולה יוחסה, על־פי פרסומים זרים, למוסד בראשות יוסי כהן

כהן, שעשה את שירות החובה שלו בצנחנים ולאחר מכן התגייס לקורס קציני איסוף במוסד, פיקד על אגף "צומת" (האחראי על גיוס והפעלת סוכנים) בתקופה שבה עמד דגן בראש הארגון. נראה שבראשותו, ממשיך הארגון בקו ההתקפי שהוביל דגן.

למרות רצף ארוך של תקיפות מוצלחות, הרי שבחשבון כולל נראה שההישג האסטרטגי שלהן מסתכם במניעה, צמצום וסיכול הצטיידות הכוחות האיראניים (וחזבאללה) באמצעי לחימה מתקדמים, בדגש על טילים בעלי טווח גדול ודיוק גבוה. באשר לנוכחות כוחות איראניים בסוריה, דומה המאמץ לניסיון לרוקן את הים בכפית.

יתרה מכך, כבר היה מי שהזהיר (האלוף מיל. ניצן אלון), כי "הרוצה במב"מ ייכון למלחמה", משום שהפעולות הללו, אף שנועדו להרחיק את המערכה ולהחליש את האויב, עלולות לקרב אותה.

העימות עולה מדרגה

לאחרונה דומה שהעימות מול איראן עלה מדרגה, והתרחב לשחקנים נוספים. כך למשל, בהוראת הנשיא דאז, דונלד טראמפ תקף הצבא האמריקני מן האוויר את השיירה שבה נסע בבגדאד מפקד כוח אל־קודס, הגנרל קאסם סולימאני, והרג אותו. מותו היווה פגיעה מורלית ותפקודית לאיראן ושלוחיה.

נראה שגם חילופי השלטון לא שינו את הנכונות האמריקנית לפגוע בכוחות איראניים. בשבוע שעבר אישר הנשיא, ג'וזף ביידן, בהמלצת מזכיר ההגנה, לויד אוסטין, תקיפה אווירית כנגד מיליציות פרו־איראניות במזרח סוריה, בתגובה לפעילות טרור שהכווינה איראן כנגד כוחות אמריקניים בעיראק.

עליית המדרגה באה לידי ביטוי הן בתקיפה האמריקנית האחרונה, הן ברצף תקיפות ארוך בסוריה כנגד יעדים איראניים שיוחס לישראל והן, מן הצד השני, בהתקפה שמיוחסת לאיראן על ספינה בבעלות ישראלית, שרק במזל לא הסתיימה בנזק כבד ובנפגעים.

בראיון שפורסם ב"מעריב" המליץ תא"ל (מיל.) חסון חסון, בעברו מ"פ בגולני ובהמשך קצין מודיעין בכיר, לא לנוח על זרי הדפנה. האיראנים, אמר, לא מתכוונים לוותר על המטרות האסטרטגיות שלהם במזרח התיכון.

"הם יודעים לחטוף ולא נרתעים. הם עם היד על הדופק כל הזמן, פועלים בחוכמה, הולכים שני צעדים קדימה, אחד אחורה, לא מותחים את החבל, לא מסתבכים בהרפתקאות, אבל גם לא נרתעים מכלום", אמר.

כשזו המציאות, ישראל חייבת לפעול בשיתוף פעולה עם המדינות המתונות באזור ובעיקר עם הממשל האמריקני, שנחוש להגיע להסכם מחודש עם האיראנים. אין אם בהיסטוריה, אבל לא מן הנמנע שקו פחות לעומתי כלפי יוזמת ממשל הנשיא אובמה להשיג הסכם עם האיראנים בשעתו, היה מאפשר לישראל להשפיע על המתווה שלו השפעה ממשית. הסכם שכזה היה עשוי לכלול סעיפים האוסרים על הכוונת טרור ואספקת אמצעים לחימה לארגוני טרור ברחבי המזרח התיכון.

כאמור, הספינה הזו הפליגה, אבל עתה, ישראל יכולה לפעול בשיתוף פעולה עם ממשל ביידן ולהשפיע על קווי היסוד ועל הפרטים של הסכם הגרעין המחודש שאותו מבקש הנשיא לגבש. אסור לתת להזדמנות הזו לחלוף.

לא מנוער ולא מעורבב | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע נפטר הכהן הגדול של ספרות הריגול, הסופר ג'ון לה־קארה, שהיטב לתאר את עולם הביון, על אפרוריותו הקרה. גיבוריו הערמומיים והשקטים היו אנטיתזה לסוכן החשאי הנועז והקשוח ג'יימס בונד, שיצר איאן פלמינג. שירות מודיעין מוצלח חייב לדעת להפעיל בשום שכל את השניים גם יחד.

השבוע נפטר הסופר הבריטי ג'ון לה־קארה, בגיל 89 כתוצאה מדלקת ריאות. לה־קארה, שם העט של דיוויד קורנוול, איש השירות החשאי הבריטי לשעבר, נחשב לכוהן הגדול של ספרות הריגול ולאיש שהצליח יותר מכולם (אורן נהרי נוהג לכלול ברשימה זו, בצדק, את הסופרים לן דייטון וגרהם גרין) לכתוב בז'אנר הזה ספרות יפה של ממש. ספריו, בהם תיאר נאמנה את עולם הריגול בשנות המלחמה הקרה – המאבק בין ארה"ב ובנות־בריתה לבין בריה"מ וגרורותיה, הם מופת של כתיבה משובחת ומתח חכם במיוחד.

בשנת 1961 התגייס קורנוול לשירות החשאי, ופעל כקצין מודיעין תחת כיסוי דיפלומטי בשגרירות בריטניה במערב גרמניה. נאמן למעסיקיו משכבר, מעולם לא חשף את טיב שירותו, אך ככל שניתן להעריך, הוא עסק, כפי שמקובל לכנות זאת בז'רגון המקצועי ובדומה לכמה מגיבוריו, בהפעלת סוכנים. במקביל, כתב ספרי ריגול (בשם עט, משום שהיה, כאמור, בשירות פעיל).

בעקבות מותו שבתי לראשון שבספריו, "חיוג אל השאול" (הוצאת רמדור, 1966), שבו הציג את גיבורו, רב־המרגלים והשועל מספר אחד של שירות הריגול הבריטי, ג'ורג' סמיילי, הנמוך, השמנמן והממושקף, המהווה אנטיתזה לדמותו של ג'יימס בונד. "מתחת לאותה חיצוניות סתמית שלו היה ג'ורג' סמיילי כרוך בכל לבו אחר הפעילות החשאית שלו בתחומי המודיעין" (עמוד 11).

סמיילי פעל כאיש מבצעים בגרמניה בשיאה של מלחמת העולם השנייה, וכמו בונד גם הוא אומן "בזמנו בתורת הלחימה־פנים־אל־פנים" (עמוד 190). אבל סמיילי אינו מהווה מהדורה בריטית של פטריק קים. כוחו הוא במוחו האנליטי, ביכולתו לראות את התמונה המורכבת כולה ובחשיבה תחבולנית לא פחות מאלו של יריבו הגדול במרכז המוסקבאי, קארלה. 

בספר, שמתרחש בראשית המלחמה הקרה, נדרש סמיילי, שעבר לתקופת מה לשירות הביטחון ועסק בריגול נגדי, לבדוק את מהימנותו של פקיד משרד החוץ הבריטי, סמואל פנאן. והנה, יממה לאחר שקבע כי פנאן הוא נתין נאמן של הכתר הבריטי, נמצא הלה מת, לאחר שהתאבד. מדוע? יתרה מכך, דומה שהזמין לעצמו שיחת השכמה לשעה מאוחרת יותר מזו שבה, לכאורה, התעורר ובה נטל את חייו. ברומן בלשי מתחקה סמיילי אחר רשת ריגול של הביון המזרח־גרמני שמפעילה סוכנים בבריטניה.

זהותו של קורנוול כקצין מודיעין נחשפה כאשר קים פילבי, הבכיר והמוצלח בסוכנים שגייס הביון הסובייטי בבריטניה, מסר את שמו לביון הסובייטי. בשנת 1964, פרש מן השירות, והפך לסופר במשרה מלאה תחת שם העט ג'ון לה־קארה.

ספרו השלישי, ואולי הטוב מכולם, "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), הוא שהפך את לה־קארה לסופר בעל שם בינלאומי. בספר נדרש הגיבור, אלק לימאס, לפרוש מן השירות החשאי לאחר שכל הסוכנים שהפעיל בברלין נלכדו או נרצחו. "הוא היה זקן מדי בשביל מבצעים, עבודה שבה התגובות שלך חייבות להיות מהירות כאלה של שחקן טניס מקצועי. לימאס עשה עבודה טובה במלחמה, הכל ידעו זאת. בנורבגיה ובהולנד הוא הצליח איכשהו להישאר בחיים, ואחרי הכל, הם העניקו לו מדליה" (עמוד 23).

למעשה, לימאס נשלח במצוות השירות למבצע אחד אחרון, בחזרה אל הכפור, מסוכן מכל אלו שבהם היה מעורב בעבר, בכדי להפליל את ראש מחלקת הריגול הנגדי של השטאזי, מונדט, כסוכן כפול של שירותי הביון של המערב. בספר מצטט ראש השירות החשאי, קונטרול, ללימאס את ג'ורג' אורוול ואמר לו כי "אנו עושים מעשים לא־נעימים כדי שאנשים פשוטים כאן ובמקום אחר יוכלו לישון בשלווה במיטותיהם בלילה. האם זה רומנטי מדי? מובן שלפעמים אנו עושים מעשי נבלה" (עמוד 19).

ספריו האחרים של לה־קארה, שתיארו את המורכבות הזו, עמדו בניגוד לספריו של סופר הריגול המצליח של אותה תקופה, איאן פלמינג, שיצר את דמותו של ג'יימס בונד. דמויותיו של לה־קארה מורכבות יותר, אפלות ולעתים גם שפלות יותר. עולמו לא חולק לשחור ולבן, טובים ורעים. למעשה, הראה קורנוול לקוראיו, עולם הריגול הוא מורכב, מלוכלך ואפל הרבה יותר מעולמו הזוהר של בונד, ובעיקר אפור. אין "שחור ולבן" ומוסר מוחלט.

לא קשה לקבל קידומת אפס־אפס

אין בכך לומר, אגב, שספרי ג'יימס בונד, אותם יצר איאן פלמינג, אינם טובים. הראשון שבהם, "קזינו רויאל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2007), היה כתוב למופת ואפילו הסופר האמריקני ריימונד צ'אנדלר, יוצרו של הבלש הפרטי הנפלא פיליפ מרלו, חלק לו שבחים רבים.

בספר הציג פלמינג, שבמלחמת העולם השנייה שירת כעוזרו של ראש הביון הימי של הצי הבריטי בדרגת לוטננט־קומנדר, את דמותו של קומנדר ג'יימס בונד, איש המבצעים האולטימטיבי, קר־רוח, צלף קטלני הבקי בלחימה מטווחים קרובים, כמו גם קלפן מוכשר וג'נטלמן אנגלי מושלם. בונד "היה סוכן חשאי, ועדיין היה בחיים הודות לתשומת הלב המדויקת שלו לפרטי המקצוע. אמצעי זהירות שגרתיים היו הגיוניים מבחינתו בדיוק כפי שהיו הגיוניים לצוללן, טייס ניסוי או כל מי שהתפרנס מעבודה מסוכנת" (עמוד 15).

דמותו הפכה לאייקון הבולט ביותר בספרות הריגול. כל הקלישאות אודות סוכנים חשאיים קשוחים ההורגים "למען המלכה והארץ", ולחלופין כל אותם ספרים שביקשו להציג את עולם הריגול כפי שהוא, אפור וקר (לה־קארה כינה זאת "הכפור"), ולאו דווקא זוהר כפי שניסה פלמינג לתארו, נוצרו בעקבות דמותו של בונד והעולם בו פעל.

פלמינג לא כפר בכך שפעילותם הקלאסית והחשובה ביותר של סוכני ביון היא בעיקרה איסוף מודיעין והפעלת סוכנים, להיפך, אולם בונד לא היה מבחינתו סוכן חשאי שכזה. "הוא ירדוף את האיום שמאחורי המרגלים, האיום שגורם להם לרגל" (עמוד 195).

"לא כל כך קשה לקבל קידומת אפס־אפס אם אתה מוכן להרוג אנשים" (עמוד 69), אמר בונד בספר, וציין שדרושים שני חיסולים בכדי להפוך למתנקש מן המניין בשירות הביון הבריטי. בונד עצמו זכה לקידומת במהלך מלחמת העולם השנייה לאחר שני חיסולים שביצע. בראשון, הרג בצליפה מומחה צופן יפני שפיצח צפנים של בעלות־הברית.

זו היתה משימה מוצלחת, אמר, "גם יפה וגם נקייה. מטווח שלוש־מאות מטרים. בלי מגע אישי. הפעם הבאה, בשטוקהולם, כבר לא היתה נחמדה כל כך. הייתי צריך להרוג נורווגי, סוכן כפול שריגל עבור הגרמנים. הוא הצליח להסגיר שניים מאנשינו – מן הסתם חיסלו אותם, עד כמה שאני יודע. זאת היתה חייבת להיות משימה חשאית לחלוטין מכל מיני סיבות. בחרתי בחדר השינה של הדירה שלו ובסכין. אלא שהוא לא מת כל כך מהר" (עמוד 147). בזכות שתי המשימות האלה זכה בונד לקידומת אפס־אפס בשירות החשאי. 

למרות שבספרים מאוחרים יותר רקם פלמינג עלילות מופרכות, הרי שבספרו הראשון תיאר מבצע מודיעין מתוחכם. על בונד מוטל לחסל סוכן רוסי יעיל במיוחד ושמו "לה שיפר", שארגן משחק באקרה יוקרתי בסכומים גבוהים כדי לכסות את הפסדיו הגדולים, שאותם העלים משולחיו בביון הסובייטי. על בונד להביסו במשחק באופן שירושש אותו לחלוטין. אם יצליח עשוי "לה שיפר" לבקש לערוק למערב על מנת להציל את חייו, ואילו הרוסים עלולים לחסלו בכדי לסכל זאת.

מאז שיצר פלמינג את בונד נכתבו ספרי מתח רבים בהשראתו, בעולם וגם בארץ (רוברט לדלום, ודניאל סילבה למשל, הם מהבולטים שבהם), ותוארו בהם סוכנים קשוחים ונועזים שהצדק והמוסר לצדם, המצילים את העולם ברגע האחרון מידי נבלים ורשעים. מעטים הצליחו לכתוב טוב כמוהו, ואף טוב יותר. 

פרדריק פורסיית' הבריטי, למשל, עודנו כותב. ספרו האחרון (שטרם תורגם לעברית), "השועל", אודות סר אדריאן וסטון, יוצא הרגימנט המוצנח ורב־המרגלים בשירות החשאי, הוא הוכחה לכך. בספר מוציא לפועל וסטון שורה של מבצעים תחבולניים בסייבר, ובזירות נוספות כדי לפגוע באויביה של בריטניה, בין היתר בשיתוף המודיעין הישראלי. כדי לחזק את תחושת הריאליות של הספר, אף מוזכרת תקיפת הכור הסורי בידי חיל האוויר הישראלי ב־2007.

מנגד, יורש ללה־קארה, על יכולתו המופלאה לספר סיפור על אנשים "אפורים" המתמודדים עם מציאות מורכבת ודילמות מוסריות, ולרקום עלילה בלשית שאינה נופלת מאלו שתיארו כריסטי וקונן־דויל, סביר שלא יקום במהרה.

ארגון שמשלב בין סמיילי לבונד

השבוע החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו למנות את ד', יוצא סיירת מטכ"ל שעשה מסלול ארוך בשירות המוסד כקצין איסוף (מפעיל סוכנים) ובתפקידי פיקוד בכירים, למחליפו של ראש המוסד, יוסי כהן. גם ד', כמו כהן, עשה את עיקר שירותו באגף צומת (וגם פיקד עליו), האגף שאחראי על גיוס והפעלת סוכנים ומהווה את ליבת עבודת הביון הקלאסית.

כהן, שעשה את שירות החובה שלו בצנחנים וזמן קצר לאחר שיחרורו התגייס למוסד לקורס קציני איסוף, משלים כהונה רבת הישגים, ובהם השגת הארכיון של תכנית הגרעין האיראנית, סיוע לרקימת בריתות בין ישראל למדינות מתונות באזור ועל־פי פרסומים זרים שורת סיכולים ממוקדים (ובהם מוחסן פח'ריזאדה, ראש תכנית הגרעין האיראנית שחוסל לאחרונה).

העובדה שהארגון הצליח להעמיד בראשו, בפעם השלישית ברצף, מפקד שצמח בו, אומרת טובות על מצבו. כמו כהן, גם ד' יצטרך להפעיל בשום שכל הן את מפעילי הסוכנים, בנוסח ג'ורג' סמיילי, והן את מי, שכמו ג'יימס בונד, אחראים על המבצעים המיוחדים. שכן בניגוד לפלמינג ולה־קארה, שתיארו בספריהם רק סוג אחד של סוכן, שירות מודיעין מוצלח חייב להפעיל אותם במשולב.

אנשים בצל נחשפים בתקשורת | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחרונה פורסמה שורת כתבות מחמיאות על ראשי קהילת המודיעין, אך אלו "מאתרגות" את המודיעין שלא לצורך ותולות בו ציפיות לא ריאליות. מוטב שאנשיו ישובו למרחב החשאי שבו הם רגילים לפעול ולהימנע מחשיפת יתר. בצה"ל, בינתיים, מדברים על חשיבות זרוע היבשה אבל מפקד חדש טרם נמצא לה.

בשבועות האחרונים התפרסמו שורת כתבות מחמיאות אודות ראשי שני ארגוני המודיעין (ולא מן הנמנע שבקרוב תתפרסם אחת שתתאר את כהונתו של ראש אמ"ן, תמיר היימן). אחת הכתבות תיארה את כהונת ראש השב"כ, נדב ארגמן, קצין ביחידה מובחרת באמ"ן בעברו שהתגייס ב-1983 ליחידה המבצעית של השב"כ ושימש במגוון תפקידי מטה ופיקוד, בעיקר בתחום המכונה "לא-ערבי". דגש רב הושם בכתבה על ההסכם לשיתוף פעולה שגיבש ארגמן, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקידו כראש השב"כ, עם ראש אמ"ן דאז, הרצי הלוי.

בשתי כתבות נוספות תוארה כהונתו של ראש המוסד, יוסי כהן, כמוצלחת במיוחד. כהן, שגדל בירושלים, עשה את שירות החובה שלו בצנחנים וזמן קצר לאחר שחרורו התגייס למוסד לקורס קציני איסוף (הכינוי המקצועי למפעילי סוכנים), מצטייר מהכתבה כמקצוען אמיתי שהוביל מספר רב של מבצעי מודיעין וסיכול, בעיקר כנגד איראן. זה לא הזיק, במהלך ההתמודדות על ראשות הארגון כמו גם במהלך כהונתו, שכהן נהנה מחיבור הדוק ומאמונו של ראש הממשלה נתניהו, שאליו הוא כפוף באופן ישיר. 

תוצאת תמונה עבור יוסי כהן לע"מ

ראש המוסד, יוסי כהן, מצטייר מהכתבות כמקצוען שמצוי בעיצומה של כהונה מוצלחת, (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ).

כהן עצמו, בצעד חריג של ראש מוסד מכהן, נשא ב-2017 נאום פומבי בכנס לזכר ראש המוסד המנוח, האלוף מאיר דגן, שערך המרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללה האקדמית נתניה, בו תיאר את האתגרים מולם ניצב הארגוןבנאומו אמר כהן שלא יוכל לפרט את משימות המוסד אך ניתן לציין "סיכול פעילות טרור נגד ישראליים ויהודים בחו"ל. יש לו למוסד, בנוסף, משימות שמטרתן סיוע לצה"ל במלחמות העכשווית או במלחמתו העתידית. הבאת מודיעין על תכניות צבאיות של האויב, על מערכות הנשק שלו ועל כוונות מנהיגיו כלפינו. יש מקרים בהם מסייע צה"ל למוסד במשימותיו. אלה גם אלה הן משימות שנועדו להגן על מדינת ישראל ואזרחיה". עוד אמר אז כהן ש"אנחנו מחויבים להיות מעורים באזור כולו, ללמוד אותו, להבין אותו, להיות עם יד על הדופק, לקשור בו קשרים, לזהות איומים אם אלה ירימו את ראשם, אבל גם לזהות הזדמנויות, לשיתופי פעולה, להבנות, גם, ומעל לכל לשלום. גם אנחנו צריכים ללמוד לפעול באמצעות אסטרטגיות היברידיות ולשלב בתבונה בין הפעלת אמצעים קשים ואמצעים רכים. להיות חדים וממוקדים. לחפש הזדמנויות לשיתוף פעולה. לייצר בריתות. לזהות אינטרסים משותפים. לדעת לפעול בעולם שבו יש שחקנים שהם עמיתים בנושא מסוים, ולעתים יריבים בנושאים אחרים". את אופי הפעילות של המוסד תיאר כתמהיל: "מבצעים, ומהלכים גדולים וארוכי טווח, משובצים במבצעים מהירים ואפקטיביים". והוסיף שממפקדו, מאיר דגן, למד "שגם רצף של מבצעים טקטיים מייצרים אסטרטגיה. אנחנו עושים גם וגם". 

בכתבה שפרסם בן כספית אודות כהן ב"מעריב" היתה, כצפוי, התייחסות למבצע המרשים של השגת הארכיון של תכנית הגרעין האיראנית, אבל גם למבצעים נוספים שמלמדים על אותו רצף מבצעים טקטיים אליו התייחס כהן. אחד מהם, על-פי פרסומים זרים, היה חיסולו של ד"ר עזיז אסבר, מדען סורי בכיר שעמד בראש מחלקה במרכז הסורי למחקרים מדעיים המופקדת על מחקר ופיתוח הטילים הבליסטיים והרקטות. המרכז, הותקף מספר פעמים מן האוויר, בתקיפות שיוחסו גם הן לישראל, "אבל הרמז לא הובן, מה שגרם לד"ר אסבר להפוך לבן מוות", כתב כספית. ד"ר אסבר, שנחשב מקורב לנשיא בשאר אסד ושמתוקף תפקידו קיים קשרים הדוקים עם מדענים איראנים וצפון קוריאנים, נהרג באוגוסט האחרון, כשפיצוץ שאירע במכוניתו, סמוך, לחאמה שבמערב סוריה, גבה את חייו ואת חיי נהגו.

גם ארגמן וגם כהן הצטיירו מהכתבה כמי שמובלים את ארגוניהם, בהם השלימו מסלול שירות מלא ככל שניתן, בשום שכל, תעוזה, עורמה ויכולת מרשימה מאוד. נוכח החשיבות הגוברת, בעשור האחרון, שיש למערכה שבין המלחמות (מב"מ) שמתנהלת בחשאי, גדל חלקה של קהילת המודיעין, במבצעי איסוף מידע, סיכול וגם בפעולות מיוחדות מסוגים שונים, בחתימה נמוכה, מתחת לרדאר. אולם עתה, ערב יום הכיפורים, מוטב להיזכר בדברים שאמר האלוף (מיל') אלי זעירא לסופר אבירם ברקאי ופורסמו בספרו של ברקאי, "משק כנפי הטעות" (הוצאת המרכז למורשת המודיעין, 2014). בספר עימת המחבר, שלחם במלחמת יום הכיפורים כקצין שריון, את זעירא, שכיהן כראש אמ"ן ב-1973 ונחשב לאבי המחדל המודיעיני שבגינו נפתחה המלחמה בהפתעה גמורה, עם האמיתות הקשות, ובעיקר עם השאלה "איך לא ידענו"? תשובתו של זעירא, שגם את כהונתו בטרם המלחמה היללו ושיבחו בתקשורת ומחוצה לה, ראוי שתהדהד: "בעיני הקברניטים אמ"ן היה כמו אתרוג. ואני שואל, למה עשיתם מאמ"ן אתרוג? הרי הוא לא אתרוג. ולמה הוא לא? כי ההיסטוריה של האתרוג הזה, מוכיחה שהוא אף פעם לא יכול להתריע. אם היו לומדים את ההיסטוריה היו רואים שאין לזה סיכוי. אתם, שהסתכלתם עליו ויצרתם מארג ציפיות לא ריאלי, אתם נכשלתם" (עמוד 152).

ואכן, כפי שציין זעירא, בישראל יש נטייה להאדיר את חשיבות המודיעין ולא בלי צדק. במרחב שמשתנה תדיר, ולצד ההזדמנויות אותן ציין כהן, צצים חדשות לבקרים איומים חדשים כל העת, אך טבעי הוא שהדרג המדיני ירצה בכלי שהוא מעבר למצפן ומפה ודומה יותר למעין אורקל מדלפי. נביא יותר מאשר מעריך. אולם דווקא משום כך, אסור, כמאמר זעירא, "לאתרג" את המודיעין ולתלות בו ציפיות גבוהות מדי, כפי שכתבות מפרגנות שכאלה אודות היכולות המרשימות של הארגונים, על "בחורינו המצוינים" (והם באמת כאלו), עלולות ליצור. מוטב לקברניטים, כמו לציבור, להבין מה באמת יכולה קהילת המודיעין להשיג, בין שבהתמודדות עם איומים ובין, כדברי כהן עצמו, שביצירת וניצול הזדמנויות. אחרת, כפי שקרה במלחמת לבנון השנייה וב"צוק איתן" ישאלו בציבור, כמו גם הפוליטיקאים, האם היתה לנו התרעה ומה ידענו? מוטב לשאול, מראש, מה אנחנו מבינים מהמודיעין? מה ברצון מדינת ישראל להשיג וכיצד המודיעין יכול לבאר לדרג המדיני את התמונה ולפעול בחשאי כדי לסייע בהשגת האינטרסים המדיניים. ועוד דבר שכמעט תמיד היה ברור, ועתה נראה שהשתנה מעט. "אדם בצל" (הוצאת מטר, 2006) הוא שמה של האוטוביוגרפיה שכתב ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, ולא בכדי שכן שם פועלים שירותי המודיעין, כשהתקשורת יכולה בעיקר לנחש האם עמדו מאחורי פעולה כזו או אחרת. אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, אמר פעם השופט האמריקני ברנדייס, אבל פעולות הביון החשאיות מוטב שיעשו במחשכים, ויישארו שם.

 מפקדים בולטים, הולכים הביתה

בשבוע שעבר הועלה תא"ל מוטי ברוך לדרגת אלוף והחליף את האלוף יוסי בכרמפקד הגיס המטכ"לי ובית-הספר לפיקוד, שליטה ומטה מבצעי בזרוע היבשה. זו הפעם השלישית שהשניים מחליפים זה את זה. בכר וברוך, עשו את תחילת שירותם בגדודי הצנחנים ועשו כמעט כל תפקיד אפשרי בחטיבה האדומה. בכר פיקד על הסיירת החטיבתית ורשם רצף מארבים מוצלח בלבנון, במהלכו הרגו הוא ואנשיו 21 מחבלי חזבאללה וארגונים אחרים, בלי אף נפגע לכוחות צה"ל. ברוך החליף אותו בפיקוד על הסיירת וב-1997 נפצע בהתקלות עם מחבלי חזבאללה במבצע "מרכבות האלים" במרחב זליא ויחמור אל-בקע, 8 ק"מ מצפון לרצועת הביטחון שבלבנון. בנוסף לברוך נפצעו מספר לוחמים ונהרגו שלושה, ערן שמיר, סגנו בסיירת, והלוחמים רן מזומן וזאב זומרפלד. כמה שבועות לאחר מכן עלה רכב המחבלים על המטענים שהטמין הכוח בציר, וארבעה מחבלים, בהם בכיר בחזבאללה, נהרגו. 

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט, האלופים בכר וברוך, והשר ליברמן, (צילום: דו"צ).

בהמשך פיקד בכר על גדוד 101 שהיה נתון במשבר קשה, הצליח לשקם אותו ויזם סדרת מארבים שבה הרגו לוחמיו חמישה מחבלים. משם עבר לפקד על יחידת מגלן. רגע לפני הנסיגה מלבנון פיקד ברוך על גדוד 890 ולאחר מכן החליף שוב את בכר כמפקד מגלן, והוביל אותה במבצע "חומת מגן". לתפקיד מפקד הגיס המטכ"לי הגיע בכר לאחר שפיקד על חטיבת הצנחנים הסדירה ועל אוגדת עזה. ברוך שהחליף אותו, שימש כרמ"ח מבצעים באגף המבצעים, כמח"ט הנח"ל (ומאז למרות עברו האדום הולך עם הכומתה הירוקה), כמפקד אוגדת הפלדה וכראש חטיבת התורה וההדרכה. עזיבתו של בכר, שאמנם השלים קדנציה כפולה בתפקידו אך יכול היה להיות מועמד מתאים לפיקוד על זרוע היבשה, משאירה לרמטכ"ל הבא מעט מועמדים לפקד על הזרוע.

בראיון שהעניק לאחרונה שר הביטחון אביגדור ליברמן ל"ידיעות אחרונות", הוא ציין שזרוע היבשה חייבת להשתדרג, וש"מפקד זרוע היבשה צריך להיות במקום השלישי בהיררכיה של המטכ"ל. היום, כשיש סבב מינויים, כולם רוצים להיות ראש אמ"ן ואלופי פיקוד. אף אחד לא רוצה להיות מפקד זרוע היבשה". בין המפקדים שסירבו ניתן למנות גם את האלוף (מיל') רוני נומה ומפקד הזרוע, האלוף קובי ברק, אשר דחה את סיום כהונתו עד לאחר שיתמנה רמטכ"ל חדש. למרות הסתירות בהצהרה, שכן קשה לראות מצב שבו מפקד זרוע היבשה יהיה שלישי בחשיבותו במטה הכללי ולצד זה גם החלטת השר להקים מעין "חיל טילים" שעשויה לקצץ במשאבי הזרוע, השר צודק. נראה שגם הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, רואה חשיבות רבה לזרוע. בראיון חג שהעניק לשני לוחמים מגדס"ר צנחנים (בו חשף גם את האימוג'י החביב עליו), קבע הרמטכ"ל ש"ניצחון במלחמה יבוא רק באמצעות תמרון של כוחות קרקע שכובשים שטח ומכריעים אויב". הקביעה נכונה, אבל הכנת ובניית הכוח הקרקעי מחייבת מפקד מתאים, וכרגע אין כזה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 12.09.2018)