צה"ל משקיע בכוחות היבשה, אבל מוטב לחכות עם מחיאות הכפיים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל מקים אוגדה חדשה, אוגדה 99, שעשויה לתת לו יתרון במלחמה הבאה, אם יוכל להרשות אותה לעצמו. אם לא, אולי מוטב להשקיע בכשירות היחידות הקיימות.

בשנת 2012 החליט הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, להסב את אוגדת הבשן לאוגדה המרחבית האחראית על מרחב רמת הגולן ולהפוך את עוצבת געש, עוצבת הפלדה ועוצבת האש לאוגדות רב־זירתיות שעליהן יוטל מאמץ התמרון העיקרי בכל זירות הלחימה.

כך נוצר מיקוד יחסי לפיו האוגדות המרחביות יתמחו בהגנה והביטחון השוטף, ואילו אוגדות ההכרעה הרב־זירתיות ימקדו את מאמצי בניין הכוח שלהם לתמרון יבשתי.

אמנם לצה"ל ישנן יכולות אש מרשימות מאוד, שיודעות לפעול בשילוב מודיעין עדכני ולהשמיד מטרות בהיקף רחב ובאופן מדויק, אך נוכח מתארי העימות האפשריים בחזית הצפונית וברצועת עזה, והאיום החמור על העורף שמציבים אויביה של ישראל באמצעות ארסנל רקטות גדול, צה"ל יהיה חייב לתמרן.

ומכאן שמה שנדרש אינו רק עוד אש, מהלך שבו צה"ל משקיע משאבים רבים, כי אם חיזוק של כוחות היבשה. יתכן שהקמתה של אוגדה רב־זירתית נוספת, אוגדה 99 שתוקם רשמית בחודש הבא, תהיה חיזוק שכזה. שלא כמו אחיותיה, שבבניין הכוח כפופות לפיקודים השונים, תוכפף האוגדה למערך התמרון החדש של זרוע היבשה. הקמת האוגדה היא חלק מהתכנית הרב־שנתית (תר"ש) "תנופה", והיא תתבסס על אוגדה בפיקוד מרכז שתפורק.

"עליונות יבשתית היא כתב חידה"

בראש מערך התמרון עומד אלוף יעקב בנג'ו, קצין שריון המפקד גם על הגיס הצפוני. "עליונות יבשתית מוחצת היא כתב חידה, לא הכל פתור בכתב חידה זה. ישנם חלקים ברורים יותר וברורים פחות", אמר בנג'ו בנאום שנשא עם כניסתו לתפקיד. ואכן, היכולת להפעיל תמרון מהיר, גמיש, קטלני ובעיקר אפקטיבי ופרודוקטיבי, בשדה הקרב המודרני היא אתגר של ממש.

השאלה כיצד להפעיל את כוחות היבשה כך שישיגו הכרעה או לחלופין יאפשרו את סיום העימות בתנאים נוחים לישראל, היא שאלה שמעסיקה את הצבא רבות. בעימותים שלחם צה"ל בשני העשורים האחרונים (זולת "חומת מגן" ו"עופרת יצוקה") קשה לומר שהצליח בכך.

הרמטכ"ל אביב כוכבי, כך נראה, רואה חשיבות רבה בצורך להפעיל את הכוח היבשתי באופן משולב, רב־זרועי, מהיר ויעיל, בכדי לשלול ולהשמיד יכולות אויב.

בשיחה שקיים עם מפקדי גדוד ההנדסה 601 באימון באפריל האחרון, אמר כוכבי שבמלחמה הבאה ההישג של התמרון יהיה "איזה מן קומבינציה של המקום הפיסי שאליו הגעתי, עם האויב שהשמדתי, עם התשתיות שהשמדתי, עם האמל"ח שהשמדתי, ואתם יודעים מה, אפילו עם האפקט שכל זה יוצר. כי מה לעשות, האויב מזהה שבא מולו גל נחוש, עם עוצמה, עם רוח לחימה, עם יכולות".

בדומה לאחותה, "עוצבת האש", תכלול אוגדה 99 כוחות סדיר ומילואים כאחד. חטיבות המילואים שיעברו לאוגדה יהיו עוצבת ראם, חטיבת השריון במילואים "ראם" עליה מפקד אל"מ ניסים חזן, חטיבת החי"ר במילואים "יפתח", חטיבה שמאיישים בוגרי יחידת אגוז ועליה מפקד אל"מ יונתן מופז, יוצא יחידת עילית, וכן "שועלי מרום", חטיבת צנחנים במילואים עליה מפקד אל"מ אליאב אלבז, בעברו מפקד גדוד 890. 

הכוח הסדיר של האוגדה, שיהווה את השלד המרכזי שלה יהיה חטיבת כפיר, עליה מפקד אל"מ ערן אוליאל. בשנים האחרונות קיימה החטיבה שורה של תהליכי בניין כוח (ובהם הקמת גדוד הסיור חרוב) שהפכו אותה מחטיבה שמתמחה בביטחון שוטף לחטיבה מתמרנת של ממש. בנוסף תוכפף לאוגדה יחידת "רפאים", היחידה הרב־ממדית החדשה שעליה מפקד סא"ל ע', שפיקד קודם לכן על גדוד בחטיבת הצנחנים ועל יחידת דובדבן, שמתמחה באיתור, חשיפה והשמדת אויב בקצב גבוה. 

על האוגדה יפקד אל"מ אבי רוזנפלדמפקד חטיבת ביסלמ"ח. רוזנפלד, החל את שירותו בפלוגת הסיור של חטיבת הנח"ל, בה שירת מחייל ועד למפקד פלגה, ולאחר מכן עבר ליחידת העילית שלדג. כקצין ביחידה לחם במלחמת לבנון השנייה ומאז הספיק לפקד על גדוד הסיור של הנח"ל, על יחידת שלדג במבצע "צוק איתן", על חטיבת חי"ר במילואים ועל החטיבה הצפונית ברצועת עזה.

סימני שאלה מתבקשים

על הנייר מדובר במהלך מתבקש, הכרחי אפילו. אבל ישנם בכל זאת כמה סימני שאלה. הראשון שבהם נוגע לתקציב. צבאות זקוקים לתר"ש כמצפן שלאורו בונים את הכוח, ולכן מתעקש הרמטכ"ל להיאבק ולממש את התכנית גם נוכח המשבר הכלכלי שנגרם כתוצאה ממגפת הקורונה, והעובדה שטרם גובש ואושר חוק תקציב בממשלה.

אבל בהיעדר תקציב ביטחון, שנגזר מחוק התקציב, ובהינתן שהממשלה טרם אישרה את התר"ש (מהתנהלות הממשלה עד כה לא מן הנמנע שהתר"ש לא תאושר ואפילו לא תעלה לדיון בממשלה עד שכוכבי יסיים את כהונתו), לא ברור מהיכן יגיעו המשאבים לבניין הכוח של האוגדה.

סוגיה נוספת היא הבחירה בחטיבת כפיר ככוח הסדיר העיקרי של האוגדה. הפיכתה לחטיבה סדירה נוספת שאותה יוכל צה"ל להטיל ללחימה בצפון או בדרום, תשלול מאוגדת איו"ש את אחד מכוחות הביטחון השוטף המיומנים והעיקריים שלה, לצד משמר הגבול ודובדבן.

במזכר "עליית האיומים בעצימות בינונית והצורך בכוחות ממוכנים ניכרים בצה"ל" (הוצאת מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, 2017) הזהירו ד"ר עדו הכט וד"ר איתן שמיר כי הקמה של "מסגרות יבשתיות גדולות דורשת זמן ממושך בעיקר בכל הקשור בהכשרה של דרגי הפיקוד והמטה המקצועיים שאורכת שנים" (עמוד 60).

לתפיסתם, "זקוק צה"ל לכוח יבשתי גדול, משוריין/ ממוכן, כשיר ודרוך – גם אם חלק ניכר מכוח זה מצויד בכלי רק"ם ובכלי ארטילריה מדור ישן, המשודרגים רק במרכיבים חיוניים מסוימים" (עמוד 61). מרכיבים חיוניים אלו, ציינו, יהיו בעיקר מיגון דוגמת "מעיל רוח" ומערכות נשק יעילות נגד אדם ומבנים.

על היקף הכוח הדרוש לצה"ל ועל תמהיל הכוח המשוריין\ ממוכן שהוא צריך לכלול בכדי לבצע מהלכים התקפיים משמעותיים בשתי זירות בו־זמנית אפשר להתווכח, אבל כל כוח שיוגדר כרב־זירתי יידרש להיות כשיר, ואפילו כשיר מאוד.

ב־2012 ראיין הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, את מפקד הגיס המטכ"לי לשעבר, אלוף (מיל.) פרופסור ישי בר, שבו מתח בר ביקורת קשה על היחס של צה"ל לנושא כשירות ואימונים. בר התגייס לצנחנים ב־1974 והשתחרר לאחר שפיקד על פלוגה. את עיקר שירותו, עד דרגת תא"ל עשה במילואים. 

בר היה האיש שהזהיר, יממה לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה, את הרמטכ"ל חלוץ וראש הממשלה אולמרט כי כשירות צבא היבשה כמוה כ"צ'ק ללא כיסוי". כמח"ט צנחנים במילואים (של אותה חטיבה שעתה מוכפפת לאוגדה 99), עשה בר "כל שנה תרגיל חטיבתי מלא. היום אף אחד לא עושה את זה, לא בסדיר ולא במילואים. צה"ל איבד לגמרי את כושר התמרון, היכולת לנוע בשטח ולכבוש". למחרת פרצה המלחמה וכולם ידעו שבר צדק.

ישנה הצדקה לכל אמצעי לחימה חדיש שצה"ל רוכש, אמר בר בראיון, אולם צה"ל אינו יכול להרשות אותם לעצמו ובנוסף לעמוד ברמה מינימלית של אימון וציוד. עיקר התקציב לשיטתו שועבד לפרויקטים ארוכי טווח. ושכצה"ל נאלץ לקצץ, כפי שעשוי לקרות לאור תקציב הביטחון המסתמן, הוא מקצץ באימונים ובימי מילואים, וכשירות היחידות נפגעת.

לתפיסתו, האימונים הם השקעה. "יחידה מאומנת כהלכה עם ציוד סביר תבצע את משימותיה בצורה טובה מאוד בהשוואה ליחידה עתירת אמצעי לחימה שאינה מאומנת". הדברים הללו רלוונטיים גם עכשיו.

אוגדה 99 עשויה לחזק את כוחות היבשה, אך רק בתנאי שמדובר במהלך שלם וסדור, שלא ייעשה בשיטת ה"טלאי על טלאי" ובצה"ל יקצו לו משאבים מתאימים. בכל מקרה, כפי שקבעו הכט ושמיר, מדובר במהלך של שנים.

אולם, אם יש סיכוי שהמהלך ייתקע באמצע, בשל מחסור במשאבים וקיצוץ תקציבי, אולי מוטב, בטרם מקימים יחידות חדשות, לוודא שאלה שהוקמו בשנים האחרונות כבר מוכנות, ואלה שישנן כשירות למשימותיהן.

השילוביות הבין־חילית עוד רחוקה

כחלק מהדגש ששם הפיקוד הבכיר של הצבא לשפר את השילוביות בין החילות השונים בזרוע היבשה מונה קציו שריון, סא"ל מאיר בידרמן, לסגן מפקד חטיבת הצנחנים. בנוסף עתיד לכהן קצין הנדסה כסגן מפקד חטיבת שריון. זהו רעיון מבורך שעשוי לתת לקצינים אלו ניסיון והבנה טובים יותר אודות האופן שבו פועלים כוחות אלו.

לשילוביות הזו יש מגבלות. ראשית, המגבלה הפיסית. המאמץ הפיסי בחי"ר הוא כזה, שכלל לא בטוח שמפקד פלוגה שגדל בשריון יוכל לעמוד בו. מנגד, מדוע לא ישרתו קציני חי"ר בתפקידי פיקוד זוטרים בשריון, כבעבר? מוסה פלד ועמנואל סקל הם דוגמאות מובהקות של קציני גולני שהוסבו בהצלחה לשריון. שנית, הנטייה בצה"ל לדלג על תחנות קריטיות של הכשרה במסלול השירות של קצין, ובכלל זה קורסים ותפקידים חיוניים, עשויה להפוך את המהלך לריק מתוכן. 

אל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ, מפקד סיירת גבעתי לשעבר, כתב בבלוג שלו לאחרונה כי "בהכשרתם צריכים המ"פים מכל החילות לדעת לפקד בקרב על צוות הקרב הפלוגתי. האם הם יודעים לעשות זאת כיום, זו נקודת המפתח שצריכה לכיוון את ההכשרה והאימונים. והאם הם מצוידים לכך ובנויים מבחינת כוח האדם והאמצעים לכך"? יש בצה"ל מכשולים רבים, ארגוניים, מבניים, לכך שמה שמציע זלמנוביץ יצליח, אך חובה לשאוף לשם. 

צבא שבו מתמנים מפקדים יוצאי הכוחות המיוחדים, שלא עשו מסלול משולב בצבא הגדול בתפקידים דוגמת מ"פ, קצין אג"ם ומג"ד, למפקדי חטיבות חי"ר רחוק מאוד מהיום לטעון "שבקרוב יוכל תותחן לפקד גם על גדוד צנחנים", כפי שנכתב ב"אתר צה"ל".

יש פה אולי שילוביות, אבל אין פה למידה, והקצינים, מפקדים מצוינים ונועזים, נדרשים לעבוד קשה מאוד בכדי לגשר על פערים שהיה ניתן, במסלולי הכשרה ושירות משולבים ושלמים יותר, למנוע. המסקנה המתחייבת, להתחיל את השילוביות מדרג המ"פ.

בין שיהיה זה מסלול משולב כפי שעשה רוזנפלד בין הנח"ל לשלדג ובחזרה, או מסלול דומה לזה שעשה אהוד ברק שדילג בין סיירת מטכ"ל לפיקוד על פלוגה, גדוד וחטיבת שריון, צריך לייצר מסלולים כאלה מוקדם בשירות בכדי למצות את הפוטנציאל שלהם במלואו. אחרת, זה נשאר בתור כותרת יפה ולא הרבה מעבר.

בלי ימי חסד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מפקדי צה"ל שנכנסו לאחרונה לתפקידם כמפקדי אוגדות וחטיבות, בצפון ובדרום, גילו שהכלל הידוע, לפיו בתפקידי פיקוד בצה"ל אין ימי חסד – נשאר בתוקף. כדי שיהיו מוכנים, עליהם לשאול עצמם כל העת מה הם לא יודעים ואיך הם סוגרים את הפער הזה, כדי להיות מוכנים ליום פקודה.

הקיץ הוא תמיד תקופה של חילופי מפקדים ביחידות צה"ל. באוגוסט 2018, כשבועיים לאחר שנכנס לתפקידו כמפקד עוצבת הגולן לקח אל"מ אבינועם אמונה, צנחן שפיקד על מגלן, חלק בפינוי אנשי הארגון ההומניטרי "הקסדות הלבנות" מסוריה ובחיסול חוליה בת שבעה מחבלי דאעש סמוך לגדר המערכת.

השבוע מצא עצמו אל"מ אורן שמחה, הקצין שהחליף את אמונה בפיקוד על החטיבה, באירוע דומה. מארב של היחידה המובחרת מגלן, שמוקם סמוך לתל פארס נתקל בחוליית מניחי מטענים ובסיוע כלי טיס של חיל האוויר הרג את ארבעת חבריה. כמו אמונה בשעתו, גם שמחה, יוצא יחידת עילית שפיקד קודם לכן על גדס"ר נח"ל ועל חטיבת עציוני, נכנס לתפקידו לפני כחודש.

והנה, רק נכנס לתפקיד וכבר ותקיפה שיוחסה לצה"ל בסוריה, בה נהרג פעיל חזבאללה, הובילה למתיחות עם הארגון שכללה חדירת חוליה להר דב, ניסיון הנחת מטענים בגולן שסוכל ולתקיפה אווירית גלויה על כוחות צבא סוריה. 

יתכן שהפיצוץ ההרסני בנמל ביירות עשוי לשמש כ"סולם" עבור מנהיג חזבאללה, חסן נצראללה, להוריד את סף המתיחות עם ישראל ולחזור לשגרה. הארגון נתון בתקופה האחרונה בסד לחצים מורכב: המשבר הכלכלי בלבנון, הטריבונל הבינלאומי שחקר את רצח ראש ממשלת לבנון רפיק אל־חרירי עומד להצביע על פעילי ארגון כרוצחיו, וכעת ההבנה שנוכח ממדי ההרס בביירות הציבור בלבנון לא יסכים לכך שהארגון יגרור את המדינה לעימות נוסף עם ישראל.

אבל למרות החזרה לשגרה, מוטב לא להספיד את הארגון. נצראללה הוכיח לאורך שנותיו בתפקיד מזכ"ל הארגון (והוא בתפקיד משנת 1992), כי הוא מצטיין בזיכרון ארוך ויכולת לזהות תורפות בצד הישראלי.

בשבוע האחרון הספידו פרשנים שונים את ההרתעה הישראלית וקבעו כי חזבאללה אינו מפחד מישראל ומעוצמתו של צה"ל. זו אמירה פשטנית, ששייכת לתחום קטטות בהפסקה הגדולה בבית הספר.

בפועל, ההרתעה בקרב חזבאללה מפני מלחמה עם ישראל נותרה חזקה כשהיתה. הארגון מודע למחירה הכואב של מערכה שכזו, ואינו רוצה בה. אין בכך בכדי לומר שנצראללה לא דוגל במדיניות הליכה על הסף, שמאתגרת את ישראל ומניבה לו הישגים בבית, בחזית הפנים־לבנונית, ובחוץ, מול ישראל. המסקנה היא שהרגיעה בגבול הצפון חוזרת, לבינתיים.

הג'יהאד האסלאמי חי ובועט

ברצועת עזה הזמן בין הכניסה לתפקיד לרגע המבחן התקצר אפילו יותר. שעות ספורות לאחר שתא"ל נמרוד אלוני החליף את תא"ל אליעזר טולדנו בפיקוד על אוגדת עזה, שיגר הג'יהאד האסלאמי רקטה לעבר העיר שדרות.

הג'יהאד האסלאמי הפגין כבר את יכולתו הגבוהה לאתר מועדים ויעדים שבהם ירי רקטות ישיג אפקט משמעותי. בספטמבר 2019, ביוזמת מפקד החטיבה הצפונית של הג'יהאד ברצועה, בהא אבו אל־עטא, ירו פעילי הארגון רקטות לעבר אשדוד בעת עצרת בחירות של רה"מ בנימין נתניהו (וחזרו על כך שלושה חודשים מאוחר יותר בעצרת בחירות באשקלון). נתניהו, שנאם אז, נאלץ להתפנות למרחב מוגן, והג'יהאד האסלאמי רשם הישג תודעתי.

במהלך מבצע "חגורה שחורה". בתוך שישה ימי קרב פגע צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל אביב כוכבי, בכשלושים פעילים בג'יהאד האסלאמי ובהם אל־עטא, שחוסל מן האוויר בפעולה שפתחה את המבצע. אולם למרות הפגיעה שספג' הארגון הוכיח השבוע שיכולתו לירות בזמן ובמקום המתאים לא נפגעה. סוללת כיפת ברזל יירטה את הרקטה סמוך לשדרות, בעת שעשרות צופים ישבו ברכביהם במתחם הדרייב־אין החדש בעיר וצפו בסרט.

צה"ל בתגובה תקף מן האוויר יעדי חמאס, בכדי לאותת לו שבעיני ישראל הוא הריבון ברצועה, ועליו האחריות לשקט. בפעמיים הקודמות שאלוני החליף את טולדנו בתפקיד, בפיקוד על מגלן ועל חטיבת הצנחנים, היה זה לאחר שטולדנו פיקד עליהן במלחמת לבנון השנייה (כשאלוני פיקד על גדס"ר צנחנים) ובמבצע "צוק איתן". 

גם הפעם היתה תקופת הפיקוד של טולדנו מורכבת. מערכה גדולה אמנם לא היתה, אבל הוא פיקד על כוחות האוגדה בין היתר בימי הקרב שלאחר המבצע המיוחד שהסתבך בחאן יונס בנובמבר 2018, וכן במבצע "חגורה שחורה".

לא למד את תפקידו בעודו משמש בו

השבוע פורסם ב"ידיעות אחרונות" כי אל"מ יונתן מופז, יוצא יחידת עילית בה עשה את כל שירותו, מונה למפקד חטיבת החי"ר במילואים "יפתח". מופז הוא מפקד ראוי שהשתתף במבצעים מיוחדים רבים, אך זוהי גיחתו הראשונה לצבא היבשה. 

הלקח בנוגע למינויים שכאלו היה אמור להילמד במלחמת לבנון השנייה, שמהדהדת כעת בזיכרון לאור המתיחות בצפון. סיפורה של עוצבת נתיב האש ומפקדה במלחמה, תא"ל ארז צוקרמן, הוא דוגמה בולטת לאופן שבו קודמו בצה"ל מפקדים נועזים, ללא הכשרה מתאימה, לפיקוד על מסגרות שבמובהק אינן "הלחם והחמאה" שלהם. 

צוקרמן, כתב ח"כ עפר שלח בספרו "האומץ לנצח" (ידיעות ספרים, 2015), היה: "מפקד שדה מעולה שצמח ביחידות המיוחדות – את רוב שירותו עשה בקומנדו הימי, שעליו גם פיקד, ובתווך הקים את יחידת אגוז בפיקוד הצפון – קיבל את הפיקוד על אוגדת המילואים 366 כשנה לפני מלחמת לבנון השנייה. לאחר כישלונה של האוגדה במלחמה, שהביא גם להתפטרותו, הושם דגש רב על כך שלא עשה קורס מפקדי אוגדות קודם שנכנס לתפקיד; אך הבעיה האמיתית היתה בכך שבשנה שקדמה למלחמה לא למד, כמוהו כמפקדים סדירים אחרים שהופקדו על מסגרות מילואים, את תפקידו בעודו משמש בו" (עמוד 212).

בשנים האחרונות שילב הצבא בהצלחה קצינים מן "הצבא הגדול" בכוחות המיוחדים, ולחלופין מן האחרונים לחטיבות החי"ר. מפקד פיקוד הדרום, אלוף הרצי הלוי, שעבר מהצנחנים ליחידה ובחזרה הוא דוגמה של צד אחד של המטבע, וסא"ל בר בשן, יוצא יחידת שלדג שהיה מ"פ בחטיבת גבעתי וכיום מפקד על גדוד שקד הוא דוגמה לצד השני. 

זהו שילוב מבורך, שכן הם מביאים אתם ידע וניסיון שפותח ביחידות העילית לגדודים ולחטיבות, ובתורם לומדים כיצד פועל הצבא ה"אמיתי", שנושא בעול הבט"ש בשגרה ומהווה את עיקר הכוח המתמרן של הצבא במלחמה.

יתרה מכך, צה"ל מתמרן ביבשה הרבה פחות מבעבר. במאמר שפרסם בשעתו אל"מ יהודה ואך, יוצא יחידת מגלן המפקד כיום על עוצבת חירם בגבול לבנון, הוא קבע שצה"ל נסמך יתר על המידה על גדרות ומכשולים הנדסיים. "חציית הגדר כאופציה סבירה נעדרת מן השיח הפיקודי. נוצר כיום מחסום תודעתי (פסיכולוגי) לפעול מעבר לה", כתב.

בהתחשב בכך, לתחושת המסוגלות ולניסיון שמביאים איתם מפקדים מהכוחות המיוחדים, שפעלו מעבר לקווי האויב, לתפקיד יש ערך של ממש. בעיניהם הגדר היא רק גדר, שאותם יש לעבור, ולא מחסום. 

אולם למרות היתרונות, השילוב של קצינים שכאלו בצבא היבשה טומן בתוכו מורכבות. בצה"ל, צבא מיליציוני שבו ההכשרה לתפקיד ברמה של מח"ט ומעלה היא התפקיד עצמו, חלק ניכר מן הידע שהקצין רוכש מגיע גם "דרך הרגליים" והניסיון.

חובה לוודא כי המסלול המשלב כולל בתוכו הכשרה סדורה ודי תפקידים במעלה הדרך (תפקידי מ"פ, קצין אג"ם ומג"ד) שיוכלו לגשר על הפערים. כמו עולם המבצעים המיוחדים, גם פיקוד בצבא היבשה כולל בתוכו עולם תוכן מורכב שיש להתמקצע בו.

בעצם, מפקדים שזה הרקע שלהם צריכים לשאול את עצמם כל יום מה הם לא יודעים ואיך הם סוגרים את הפער הזה, כדי להיות מוכנים יותר ליום פקודה.

מה צריכים לקחת מזה אל"מ ברק חירם, יוצא יחידת אגוז ומג"ד 51 לשעבר שמונה השבוע למפקד חטיבת גולני, ואל"מ מופז? בעיקר את תובנה שבצה"ל, שהוא צבא לוחם, מהעסוקים בצבאות המערב, אין ימי חסד והאירועים יכולים לתפוס אותך חודש אחרי שנכנסת לתפקיד (כמו תא"ל רסאן עליאן שפיקד על חטיבת גולני ב"צוק איתן", רק חודש לאחר שנכנס לתפקיד המח"ט), ולפעמים מוקדם יותר.