משימה בלתי אפשרית: הגרסה הישראלית \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו החדש של יונתן דה שליט, "צוערים", מותח יותר מקודמו ומציג גרסה ישראלית לסדרה "משימה בלתי אפשרית" וגם סוכנת חשאית שאי-אפשר שלא להתאהב בה.

"הם האנשים שלה, היחידה שלה. הם במלחמה. ככה נראית המלחמה שלה" (עמוד 228). הציטוט הזה, הלקוח מספרו החדש של הסופר יונתן דה שליט, מכיל בתוכו את הספר כולו. דה שליט, בכיר בקהילת המודיעין הישראלית, פרסם לפני שנתיים את ספרו הראשון, "בוגד", שהיה מעין הומאז' לספר "החפרפרת" מאת ג'ון לה קארה. כמו סופר הריגול הבריטי המפורסם, שאת האוטוביוגרפיה שלו הוא תרגם לעברית, גם דה שליט כותב תחת שם בדוי ומאותה סיבה ממש – הוא עדיין בשירות פעיל. ספרו החדש, "צוערים" (הוצאת כתר, 2017), מתרחש זמן קצר לאחר שהסתיים הספר הקודם.

כרזת הסרט האחרון בסדרה. דה שליט מציג את הגרסה הישראלית, (מקור: ויקיפדיה).

"כמעט שנה חלפה מאז חשפו את הבוגד. יערה הייתה אז בחופשה ללא תשלום מהמשרד, ומיכאל תורג'מן גייס אותה לצוות של אהרן לוין, ראש המוסד לשעבר. זה נגמר לא טוב. המצוד אחר הבוגד היה מהיר ומסחרר. הם הצליחו לזהות אותו בתוך חודשים ספורים, ולחרדתם גילו שמדובר ביועצו הקרוב של ראש הממשלה" (עמוד 6). ראש ממשלת ישראל – כל דמיון לרה"מ הנוכחי הוא על אחריות הקורא – מטיל על יערה שטיין, לוחמת מוסד יפיפייה וקשוחה, ‬להקים‭ ‬יחידת‭ ‬צוערים‭ ‬חשאית שתפעל‭ ‬לפי‭ ‬חוקים‭ ‬משלה‭ ‬ותיענה‭ ‬רק‭ ‬לפקודותיו. לדבריו, הוא "צריך – מדינת ישראל צריכה – לבנות יכולת חדשה. בעצם, מדובר ביכולת שהייתה לנו בעבר ונשחקה. אנחנו צריכים כוח קטן ומיומן שיוכל לפעול בחשאיות מוחלטת, בניתוק גמור מהמדינה. כוח שאפשר להתכחש לו, אם לא תהיה ברירה. כוח שיוכל לפעול מהר, בנחישות, באגרסיביות, בלי מגבלות של נהלים ואישורים ויועצים משפטיים" (עמוד 9). הפעם בחר המחבר לנטוש את המחוות ללה קארה (אם כי לא לגמרי) וללכת על קו שמזכיר יותר את "משימה בלתי אפשרית", ורק חסר שראש הממשלה יגיד ליערה שהמשימה שלה, אם תבחר לקבל אותה…

היחידה, המכונה "שרב", מתאימה ליערה כמו כפפה ליד, שכן גם היא כזו, סוס שחור (אם להשאיל מהדיאלוג האפלטוני בין סוקרטס לפיידרוס) שאינו משחק על-פי החוקים. השוני הזה בא לידי ביטוי בכך שנקמה היא אחד המניעים שבשמם פועלת יחידת "שרב" של יערה. לא רק סיכול טרור ופגיעה במי שמוגדר כ"פצצה מתקתקת", אלא גם נקם ועשיית דין באלו העוסקים בהסתה ובטרור.

דרושים: אנשים עם חסך

גיבורה קשוחה שאינה מראה כל רגש. עטיפת הספר, (מקור: סימניה).

הסגן של יערה בפיקוד על היחידה הוא אמנון אסלן, יוצא יחידות המבצעים של השב"כ והמוסד, שפעל לצדה במצוד אחר הבוגד בספר הקודם ומאחוריו "מאות, אולי אלפי פעולות דומות, באזור שכם וג'נין ודיר אל־בלח ונבטייה וצידון ומרסיי וצוג ומנילה" (עמוד 220). כשהוא מבקש מיערה למנות את התכונות הדרושות לאנשי היחידה שיקימו, היא מציינת שחשוב שתהיה להם "אמינות מוחלטת, יכולת בין-אישית גבוהה, קור רוח, יכולת מימוש, אופטימיות וחסך" (עמוד 22). צריך שייחסר להם משהו, שיהיה איזה חור בנשמה שתמיד ישאפו למלא. יערה היא לוחמת מיומנת, שמחביאה את הרגשות שלה עמוק מתחת למעטה של נוקשות וקרירות. כך למשל, רגע אחרי שסיימה לחקור פעילת טרור "יערה ירתה שני כדורים בראשה. היא יצאה מהמחסן הקר אל הלילה השחור הקפוא והיטיבה את צווארון המעיל" (עמוד 150). ככה, כאילו כלום. אולי זה החסך שלה, היכולת לייצר אינטימיות וקרבה של ממש עם אנשים. עבור ששת‭ ‬צוערי‭ ‬היחידה, ‬גברים‭ ‬ונשים‭ ‬מוכשרים ויוצאי-דופן, החסך מתבטא בדברים אחרים. יש מי שבא בשביל האקשן ויש מי שבשביל תחושת השייכות.

בצעד יוצא-דופן מחליטה יערה להכשיר את הצוערים אחרת מכפי שנעשה עד כה בארגונים ביטחוניים. במקום לעבור את הקורס ואז לצאת לפעילות, הכשרת הצוות תתבצע בשטח, תוך כדי עבודה מבצעית. כמענה לבקשתו של עמית מן הביון הגרמני, יוצא הצוות לגרמניה במטרה להתחקות אחר אהובתו שנעלמה. עד מהרה מתברר להם כי לפניהם ניצבת פרשה מורכבת בהרבה, שמעורבים בה ‬צאצאי‭ ‬כנופיית‭ ‬בּאדֶר–מַיינהוֹף. אם בספר הקודם נדרשו גיבוריו של דה שליט לאתר בוגד יחיד שפעל עבור רוסיה, הפעם עליהם לסכל מזימה שטנית בהרבה. בהנחיית ראש היחידה למבצעי חו"ל של הגֶה־אֶר־אוּ, המודיעין הצבאי הרוסי, גנרל סרגיי איוואנוב, ש"פיקד בעבר על דיוויזיית כוחות מיוחדים, ועבר למודיעין הצבאי" (עמוד 108), הוקמו תאי טרור חדשים של ארגונים שנחשבו ללא פעילים, דוגמת המחתרת האירית והבריגדות האדומות, במטרה להצית גל טרור חדש באירופה המערבית. לדבריו, שאיפתה של רוסיה היא שהאירופאים יחשדו "שאנחנו קשורים לזה או שאנחנו יכולים לעצור את זה. שרק לנו יש יכולת השפעה על הגל הזה, שישטוף את אירופה כמו סיוט. אנחנו רוצים שיפנימו את הכוח שלנו להחזיר את אירופה, את העולם כולו, למקום שאיש מהם לא רוצה לחזור אליו. אבל כדי שזה יצליח זה חייב להישאר עמום, שאנחנו נהיה כמו רוחות רפאים. לכן אנחנו עובדים עם פּרוֹקסי, באי כוח" (עמוד 111). שיטת פעולה זו, של הפעלת כוחות פרוקסי ושימוש בלוחמה קוגנטיבית (תודעתית), היא חלק משמעותי באסטרטגיה הרוסית, כפי שתיאר אותה בשעתו הרמטכ"ל הרוסי גראסימוב.

את מי נחסל הבוקר?

YoavMordechay

סיכת לוחם יחידת 504 של אמ"ן, (מקור: דו"צ).

הספר שהוציא דה שליט מתחת ידו מותח מקודמו. העלילה מתרחשת בקצב מהיר בהרבה וגדושת מתח ופעולה. כבעבר, המחבר היטיב לשלב בבדיה שטווה אזכורים לאירועים אמיתיים שהופכים את הסיפור למציאותי בהרבה. כך למשל, כאשר הצוות מתכנן פעולת התנקשות, מציעה אחת הצוערות לאסלן שיפעל מחופש לאישה, דבר שיקל עליו לסגת מן הזירה. בתגובה שאל צוער אחר האם כוונתה שיפעל "כמו אהוד ברק?" (עמוד 208), ומתייחס למבצע אביב נעורים, במהלכו התנקשו לוחמי סיירת מטכ"ל בפיקוד ברק בבכירי ארגון ספטמבר השחור בלב ביירות, כנקמה על טבח הספורטאים במינכן. גם סיכת לוחמי "שרב", שמוענקת לצוערים, שבה משובצת אבן מגביש שנחצב בהרי ירושלים, מזכירה את הסיכה שעונדים לוחמי יחידה 504, עוצבת המודיעין האנושי של אמ"ן. בסיכה המקורית משובצת אבן שחורה מסלע שמקורו בסוריה, שגודלה משתנה ממפעיל למפעיל. העובדה שלא כל פעילויות היחידה מצליחות, או לחלופין מסתיימות, ללא גרימת מה שמכונה "נזק אגבי" (פגיעה בחפים מפשע), תורמת גם היא לראליזם של העלילה. חוקי הסטטיסטיקה של העולם המִבצעי לא מאפשרים רק הצלחות. "זרע הכישלון טמון בכל פעילות, וכאשר מדובר במבצע חיסול – גְרף הסיכון עולה בתלילות" (עמוד 225).

מנגד, היחידה שיצר דה שליט פועלת ממש כמו צוות "משימה בלתי אפשרית", ולפחות אחת מפעולותיה כמו יצאה מפרקי הסדרה, וסבירה ואפשרית ממש כמותם. נראה כי דה שליט בחר לתאר כך את פעולות היחידה כדי להדגיש עד כמה היא שונה ולא-קונבנציונלית ביחס לארגוני המודיעין הממוסדים של ישראל, אך הקורא נותר תוהה האם פעולות כאלה בכלל אפשריות. אחד מגיבורי הספר מציין ש"למרות כל החידושים הטכנולוגיים, בסופו של דבר צריך להתקרב פיזית לאובייקט שמעניין אותך. האזנות טלפוניות, מחקרי תקשורת, עבודה בסייבר, כל אלה חשובים ונחוצים. אבל כשמדובר בבני אדם – בהם צריך לגעת" (עמוד 81). והנה, על אף קביעה זו, הספר פחות נוגע במודיעין הקלאסי של הפעלת סוכנים וניתוח מודיעין, ועוסק בשאלה "את מי נחסל הבוקר?", ככותרת מאמר אודות המוסד תחת פיקוד האלוף (מיל') מאיר דגן.

גם בן-דוד שילב בספרו אלמנטים של הליכה על סף תהום, (מקור: סימניה).

גיבורת הספר, יערה, אינה נוטה לקבל מרות ודוחקת את גבול האפשרי, כמו גם את רמת הסיכון לה וללוחמיה, רחוק ככל שניתן. גם סופרים אחרים בז'אנר, דוגמת מישקה בן-דוד, ששירת שנים ארוכות במוסד, בחרו לתאר את גיבוריהם כמי שהולכים על סף התהום. בספרו המצוין "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) מודה הגיבור, גדי, תוך שהוא צועד עם מִטען נפץ מתקתק, שהסיבה שהוא פועל כך מורכבת משני חלקים. הראשון הוא היותו מכור "לאדרנלין שזורם בעורקיו ברגעי הסיכון, כמו ברגע זה ובאינספור רגעים אחרים בצנחנים ובמוסד, ועוד חלק הוא באמת טירוף. אחרת היה נפטר מיד מהמִטען. הרי לא חייבים לקֵרב את המוות ״בכוח״. אבל מותר גם שאצלו יהיה משהו מטורף. זו הרי לא עבודה לנורמלים" (עמוד 299). זוהי אכן לא עבודה מתשע עד חמש, והיא מחייבת גם ממד של סיכון, לכאורה בלתי סביר, אך למעשה מחושב.

המתח הקצבי, הגיבורה הלוחמנית והנחושה, שאי-אפשר שלא להתאהב בה, והחיבור עם אסלן, איש המבצעים הוותיק, שמקפיד להוריד אותה לקרקע ולחבר אותה למציאות, עובדים. דה שליט הוציא מתחת ידו מותחן ריגול שתופס את הקורא ואינו מרפה ממנו עד העמוד האחרון, ומבססים אותו כאחד מסופרי מותחני הריגול הטובים בישראל.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.08.2017)

מרגל מושלם\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו האוטוביוגרפי של ג'ון לה קארה הוא למעשה שורה של מפגשים וחוויות שאסף במרוצת חייו. למרות זאת, בסוף הקריאה נותר הקורא עם ההבנה שלה קארה, מרגל ותיק, חשף טפח וכיסה טפחיים.

image_minheret_hayonim_master

לה קארה, לא השתחחר מעולם, (מקור: סימניה).

באוטביוגרפיה "מנהרת היונים" (הוצאת כנרת, 2016), מאת ג'ון לה קארה, שם העט של דיוויד קורנוול, הכהן הגדול של ספרות הריגול, מכניס אותנו המחבר לעולמו הפרטי. אין זאת אומרת שהוא חושף בפנינו פרטים אינטימיים רבים מדי, שכן ההרגלים שרכש בימיו בעולם הסוד, השירות החשאי הבריטי, וכן היותו קנאי לפרטיותו מונעים מראש חשיפה שערורייתית של סודות. ניכר בו, במחבר כי עודנו נאמן לשירות בו עבד ולכללים החלים על עובדיו בהווה או בעבר. במבוא של הספר, מספר המתרגם, יונתן דה שליט (סופר ובעצמו איש קהיליית המודיעין), כי במפגש שקיים עם לה קארה, שאל אותו האחרון האם עודנו בשירות פעיל, ובכדי למנוע ממנו לבוא במבוכה ענה מיד בעצמו שאין זה חשוב. "הרי אנחנו לא באמת מסוגלים להשתחרר לעולם, מה?" (עמוד 5).

המרגל שחזר מן הכפור

קורנוול, שלמד באיטון ובאוקספורד, שירת בצבא הבריטי "כקצין מודיעין הצבאי באוסטריה" (עמוד 111) והצטרף לשירות הביטחון הבריטי, אם-אי-5. לדבריו, שם קיבל את השיעורים הטובים והקפדניים ביותר בכתיבת פרוזה, שכן הממונים עליו, בעצמם בוגרי בתי-ספר יוקרתיים, העירו לו על הדו"חות והמסמכים שחיבר בפדנטיות של ממש, שחייבה אותו לפתח כלים ומיומנויות כמספר מוכשר. בעצם, אומר לנו לה קארה, במקום לעסוק בריגול נגדי הוא למד לכתוב. בשנת "1961 סיימתי את קורס הקליטה באם-איי-6, אשר סיפק לי כישורים שמעולם לא נזקקתי להם וששכחתי במהירות" (עמודים 33-34). המחבר, נאמן למעסיקיו משכבר, אינו מסגיר בספרו את טיב שירותו כקצין מודיעין תחת כיסוי דיפלומטי בשגרירות בריטניה במערב גרמניה. ככל שניתן להעריך, הוא עסק, כפי שמקובל לכנות זאת בז'רגון המקצועי ובדומה לכמה מגיבוריו, בהפעלת סוכנים. במקביל, כתב ספרי ריגול.

דיוויד קורנוול, הוא ג'ון לה קארה, (מקור: ויקיפדיה).

דיוויד קורנוול, הוא ג'ון לה קארה, (מקור: ויקיפדיה).

"חוק מספר אחת של המלחמה הקרה: שום דבר, שום דבר בתכלית, איננו כפי שהוא נראה. לכולם יש מניע משני, אם לא שלישי" (עמוד 64). אף שהוא אינו מתייחס לכך בספר, נראה שזהותו נחשפה כאשר קים פילבי, הבכיר והמוצלח בסוכנים שגייס הביון הסובייטי בבריטניה, מסר את שמו לצד שכנגד. בשנת 1964, פרש מן השירות, והפך לסופר במשרה מלאה תחת שם העת ג'ון לה קארה. כאשר זכה אחד מספריו להצלחה של ממש נאלץ לבחור בין קריירה ספרותית לבין קריירה כמרגל. אין ספק שבחר נכון. בספריו תיאר נאמנה, אולי יותר מכל אחד אחר, את עולם הביון במלחמה הקרה – המאבק בין ארצות הברית ובנות בריתה לבין ברית המועצות וגרורותיה. לה קארה, כתב דה שליט במבוא לספר, "הבהיר לנו שהטובים והרעים נמצאים בשני צדי המתרס. היו מפגשים חשאיים, פרצי אלימות קצרים, חדרי חקירות מסויטים, תחבולות, בגידות מכל הסוגים, גיבורים אפרוריים והרבה הרבה ערפל" (עמוד 8).

כרזת הסרט משנת 2011 כעטיפת המהדורה המחודשת של הספר, (מקור: אתר סימניה).

גרי אולדמן שגילם את סמיילי בסרט על-פי הספר, (מקור: אתר סימניה).

גיבורו הגדול ביותר של לה קארה הוא רב-המרגלים ג'ורג' סמיילי, נמוך, שמן וממושקף, שהופיע כבר בספרו הראשון וזכה לפופולריות עצומה בספרו השביעי, "החפרפרת" (הוצאת זמורה ביתן, 1975), אולי החכם והמוצלח שבספריו. סמיילי שונה מאוד מג'יימס בונד ודומיו ולה קארה אף הודה שאת ההשראה לדמותו ולדמות העזר כנגדו פיטר גוילאם קיבל מגיבוריו של קונן-דויל, שרלוק הולמס וד"ר ווטסון. כמו בונד גם סמיילי, שפעל כאיש מבצעים בגרמניה בשיאה של מלחמת העולם השנייה, עבר הכשרה מקיפה וכשהוא שולף אקדח הוא נזכר "שעשה זאת מאות פעמים בתנועה, במטווח-לילה בסאראט לפני המלחמה" (עמוד 270). אבל סמיילי אינו מהווה מהדורה בריטית של פטריק קים. כוחו של סמיילי הוא במוחו האנליטי, ביכולתו לראות את התמונה המורכבת כולה ולתכנן פעולות מתוחכמות לא פחות מאלו של יריבו הגדול במרכז המוסקבאי, קארלה. בספר, מצוד אחר בוגד בלב השירות החשאי הבריטי הפועל עבור הרוסים, מסביר סמיילי לעוזרו כי בחקירה ללמוד את העובדות ו"אחר כך מדוד את הסיפורים כמלבושים" (עמוד 242). באוטוביוגרפיה החדשה שלו הודה לה קארה כי "החפרפרת" נכתב כאשר "המנורה העכורה של קים פילבי היא זו שהאירה לי את הדרך" (עמוד 35).

לה קארה וישראל

ככלל, ניכר בלה קארה שהוא אוהד את העם היהודי. לא מן הנמנע (והוא מעולם לא שלל זאת) שגיבורו סמיילי, הוא בכלל יהודי. מנגד, יש לו קשיים, כמי שתמיד תמך במאבקם של חלשים ונדכאים, לתמוך במטרותיה של מדינת ישראל נוכח הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא עסק בנושא בספרו, "המתופפת הקטנה", בו תיאר מבצע של המוסד שבמהלכו שחקנית בשם צ'רלי "מגויסת על ידי סוכן כריזמטי ללוחמה בטרור בשם ג'וזף כדי לשחק את התפקיד הראשי במה שהוא מכנה תיאטרון המציאות" (עמוד 97). בטרם הכתיבה בילה לה קארה "ימים רבים עם הכוחות המיוחדים הישראליים, ישבתי במשרדים יפים ודיברתי עם ראשי מודיעין ישראלים נוכחיים ומן העבר" (עמוד 99). הפתיחות שבה התקבל בקרב קהילת המודיעין הישראלית מרשימה. יש בה גם בכדי ללמד עד כמה היו לה קארה ותיאורו את עולם הביון מקובלים על אנשיה.

בין היתר הוא מתאר את מפגשו עם בריגיטה, אקטיביסית רדיקלית גרמנייה, אשר שימשה כתצפיתנית לקבוצת טרור פלסטינית שתכננה להפיל מטוס אל-על בשעה שזה עמד לנחות בנמל התעופה בניירובי, קניה. בריגיטה נלכדה שעה שעמדה בתא טלפון ציבורי במטרה לדווח למפעיליה על נחיתתו הצפויה של המטוס, והם בתורם ישגרו לעברו טילי כתף מגג בטווח מסלול הטיסה. זה מה שהיא עשתה "כאשר קבוצה של לוחמים חשאיים ישראלים הצטרפה אליה, ובאותה נקודה תמה תרומתה למבצע. המטוס הוזהר מראש, וכבר הגיע ריק מנוסעים מלבד אלה שתפסו אותה. הוא חזר לתל אביב עם בריגיטה אזוקה לרצפתו. גורל הבחורים על הגג נותר מעורפל. טיפלו בהם, הרגיע אותי הקצין מהשב"כ, אך לא הסביר כיצד, ולא חשבתי שמנומס לשאול" (עמוד 109). סיפורה של הגרמנייה כשלעצמו, צפוי ונדוש, אבל לה קארה, ברגישות האופיינית לו מציג באמצעותו סיפור נוסף אודות מנהלת בית המעצר שבו היא מוחזקת – ניצולת שואה ששרדה את דכאו.

יש מודיעין אמיתי?

250px-9m133_kornet

טיל נ"ט מסוג קורנט שבידי חזבאללה. מידע אודותיו יציל את חייהם של צוותי טנקים, (מקור: ויקיפדיה).

בספרים של לה קארה מצטייר המודיעין כמשהו שחסר ערך של ממש. המודיעין שמשיגים גיבוריו, תוך סיכון חייהם, אינו משנה את פני המציאות, לא מעצב את המדיניות ונותר תיאורטי בלבד. במפגש ביניהם ניסה דה שליט לערער על תפיסה זו של לה קארה. "הוא מקשיב לי בנימוס. "קח למשל את המידע שמאפשר לסכל פיגועי טרור," אני אומר. "אין ויכוח, מודיעין טוב מציל חיים. אם אתה מצליח לסכל פיגוע של מחבל מתאבד באוטובוס, אתה מונע את מותם האכזרי, האקראי, של אנשים חיים, אמיתיים. אתה מציל נפשות, פשוטו כמשמעו. ואם אתה מצליח להביא מידע טכני על טילי נ"ט של האויב, אתה מציל את חייהם של צוותי טנקים, של בחורים צעירים ויפים שכל עתידם לפניהם." אני מתלהב. מתרגש. יש מודיעין אמיתי, לא בדוי, שנוגע לחיים עצמם" (עמודים 11-12).

דה שליט צודק. יש מודיעין אמיתי, שמציל חיים, ואף שלה קארה כמעט שלא עסק בו כסופר הרי שאחרים ובהם קלנסי, פורסיית, וגם, ברמה הלוקאלית, מישקה בן דוד עשו זאת לא מעט. ספריו של לה קארה לעומת זאת, דנו כמעט תמיד, בסוגיות של נאמנויות, ערכים, אלה שנותרנו מסורים להם ואלה שזנחנו. העלילה כמעט תמיד עוסקת בסיפור על ריגול-נגדי ומרדף אחר בוגד בשורות, קרי "צייד חפרפרות", או לחלופין במאמץ לגייס סוכן בקרב האויב (גם הוא בוגד, אבל בצד השני). בספרו "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), אולי ספר הריגול הטוב ביותר שנכתב, עמד לה קארה על כך ש"לעבודת הביון חוק-מוסר אחד – התוצאות הן המצדיקות אותה" (עמוד 144).

כמו קצין מודיעין טוב מאמין לה קארה באדם, ועוסק בעיקר בו, במניעיו, בחולשותיו, אבל גם ברגעים שבהם הוא מתעלה על עצמו, מתעלם מחישובי אנטרסים קרים ומחוק-המוסר האחד, ופועל למען האחר. האוטוביוגרפיה שכתב היא אסופה של מפגשים מרתקים מחייו כמרגל, אך כמו כל קצין מודיעין טוב הוא בסך הכל חושף טפח כדי לכסות טפחיים.

 

האיש שלנו בוותיקן\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המותחן "המלאך הנופל" מאת דניאל סילבה הוא ה-12 בסדרת הספרים אודות המרגל והמחסל הישראלי גבריאל אלון. כמו בקודמיו גם הפעם ישנם בספר קצת היסטוריה של הנצרות, גי'האד אסלאמי קיצוני וסוכן מוסד אחד כל יכול עם מכחול ובלעדיו. נוסחתי, נוסחתי אבל עובד. 

דניאל סילבה, נטש קריירה עיתונאית כדי לכתוב מותחנים על המוסד.

דניאל סילבה, נטש קריירה עיתונאית כדי לכתוב מותחנים על המוסד.

הספר "המלאך הנופל" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר 2016) מאת מחבר ספרי המתח דניאל סילבה עוסק, כמו רבים מספריו, בעלילותיו של "גבריאל אלון, הרסטורטור המהולל של יצירות הציירים הגדולים מרגל, מחסל ישראלי בדימוס" (עמוד 19), המקורב לשועי עולם למן הבית הלבן ועד לכס הקדוש בוותיקן. בניגוד לחלק ממן הבולטים שבסופרי הריגול לסילבה עצמו אין רקע בקהילת המודיעין אלא בעולם העיתונות. הוא סיקר את מלחמת איראן-עיראק ועבד ברשת CNN. בעידודה של אשתו (שבהשפעתה התגייר) כתב את המותחן הראשון שלו, "המרגל שלא ייאמן", אודות קרב מוחות בין המודיעין הגרמני לסוכני הביון הנגדי הבריטי, על רקע הפלישה לנורמנדי.

המשכנע בע"מ

הצלחת הספר הביאה את סילבה להפוך לסופר במשרה מלאה, אולם עיקר ספריו עסקו דווקא בגיבורו המיוסר של סילבה, שיורה, בוכה ומשחזר יצירות אמנות, גבריאל אלון. הסדרה שיצר משלבת מתח ופעולה עם עובדות היסטוריות אודות אמנות ותרבות, מתכון מנצח, כפי שהוכיח בשעתו דן בראון בספרו "צופן דה-וינצ'י" (וכמותו מככבים ספריו ברשימות רבי-המכר של הניו-יורק טיימס). אלון, יליד עמק יזרעאל ובן לניצולי שואה יוצאי גרמניה ויוצא יחידת צבא מובחרת. בשנת 1972 היה אלון סטודנט צעיר ומבטיח לאמנות ב"בצלאל". בספטמבר אותה שנה, בעקבות טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, גויס אלון לשורות המוסד בידי רב-המרגלים ואיש הפלמ"ח ארי שומרון (דמותו מבוססת ככל הנראה על רפי איתן, איסר הראל ומייק הררי), אשר חטף בשעתו את אדולף אייכמן. בהדרכתו נעשה אלון לאיש מבצעים מיומן, המיישם היטב את שיעורי "שלוף-דרוך-תירה" במהירות הבזק שלימד אותו.

המלאך הנופל - דניאל סילבה

הספר ה12 בסדרה אודות המרגל והמחסל הישראלי, גבריאל אלון.

זמן קצר לאחר מכן, "כשחזון קץ הימים של מיכאלאנג'לו עדיין טרי במחשבתו, נכנס גבריאל ללובי של בניין דירות אפרורי בפיאצה אניבליאנו. מול המעלית, עם בקבוק של יין תאנים ביד אחת ועותק של "סיפורי אלף לילה ולילה" באחרת, עמד אינטלקטואל פלסטיני רזה בשם ואאל זועייתר. הפלסטיני היה חבר בארגון "ספטמבר השחור", מבצעי הטבח באולימפיאדת מינכן, ועל כן נגזר עליו שלא בנוכחותו גזר דין מוות. גבריאל ביקש מזועייתר בשלווה שיאמר את שמו. ואז ירה בו אחת-עשרה פעמים, ירייה אחת על כל ישראלי שנרצח במינכן. בחודשים הבאים התנקש גבריאל בחמישה חברים אחרים ב"ספטמבר השחור", הופעת הפתיחה בקריירה מרשימה שנמשכה הרבה יותר משהתכוון. כשליחו של מורו ורבו, רב-המרגלים האגדי ארי שומרון, הוא היה אחראי לכמה מהמבצעים המהוללים ביותר של שירותי המודיעין הישראליים" (עמוד 28).

נוסחה שחוזרת על עצמה

סוס מנצח כאמור, לא מחליפים. ספרו הנוכחי הוא ה-12 שכתב אודות רב-המרגלים הישראלי. הפעם נדרש אלון לפענח את תעלומת מותה של אישה צעירה שהתגלתה בוותיקן. הגרסה הרשמית קבעה שמדובר בהתאבדות אולם מזכירו האישי של האפיפיור, הקרדינל דונטי, חושד שאין זה כך. מותה עלול להוביל לסחרור גיאופולטי עם השלכות הרות אסון. אבל אל חשש, פטריק קים החסון בעל הידיים המסוקסות, אה… סליחה, גבריאל אלון (הצנום והנמוך) חש להצלת העם והמולדת. הספר כתוב טוב, מותח ונעים לקריאה. קל להזדהות עם אלון ולא פעם הקורא יחוש כי הוא ממש מוכרח לגמוע עוד ועוד עמודים עד אשר וידא כי אלון נחלץ מן הסכנה בה הוא נתון.

לצד ההנאה המובטחת יש לציין שמדובר בספר נוסחתי מאוד. העלילה חוזרת על עצמה. בספריו קושר סילבה כמעט כדרך קבע בין נאצים (ישנים וחדשים), אוליגרכים רוסים הסוחרים בנשק וקבוצות טרור אסלאמיסטיות קיצוניות. לאלו מתווספים שלל סופרלטיבים ציוניים שאופייניים כל-כך למי שמביט על ישראל מבחוץ ונעדר כל ציניות וביקורתיות המחייבת את העוסקים בתחום.

Untitled

אלון כבר "זקן מדי לחרא הזה".

השיקגו סן טיימס הכתירו את סילבה כ"ג'ון לה קארה החדש", ואין לכך שחר. סילבה אף לא מגיע לרמתם של סופרי מתח ישראליים דוגמת מישקה בן דוד ויונתן דה שליט. כדאי לספר לו שכבר עברו כמעט 44 שנים מאז מבצע "זעם האל" ואלון כבר עבר את גיל 60. הגיל מאט את התרגיל. רק חסר שיצטט את גיבורי סרטי "נשק קטלני", ויודה שגם הוא כבר "זקן מדי לחרא הזה". סופרים שונים חישבו מחדש את גילו של גיבורם לאורך הסדרה במטרה להאט את קצב הזדקנותו (בספרים אפשר לעשות את זה). זה טוב שסילבה מקפיד להיצמד לביוגרפיה שיצר לגיבורו, אבל זה יוצר חוסר אמינות בנוגע לביצועיו של אלון בשטח.

חבל שכך, שכן בהחלט מדובר בסדרה עם פוטנציאל ׁ("העריק", הספר התשיעי בסדרה, היה מצוין). סדרות אחרות בז'אנר, כמו זו של סדרת ספרי ג'יימס בונד, שאביו מולידו, איאן פלמינג, הוא אבי ספרות הריגול המודרנית, או ג'ק ריצ'ר, כבר הוכיחו שניתן לכתוב מתח טוב באמת גם כאשר גיבורן הוא "האיש אשר תמיד חוזר, חוזר".

בוגד משלנו\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "בוגד" מאת יונתן דה שליט הוא לא רק מותחן ריגול טוב אלא גם מחווה לגדול סופרי הז'אנר, ג'ון לה-קארה. התוצאה אמנם רחוקה מספריו של האחרון אבל מותחת ואמינה.

john-le-carré

הסופר דייוויד קורנוול, איש ה-"SIS" לשעבר, שתחת שם העט "ג'ון לה-קארה" היה לבכיר הסופרים בז'אנר.

הספר "בוגד" (הוצאת כתר, 2015) מאת הסופר יונתן דה שליט עוסק במצוד שמנהלת חבורת מרגלים בדימוס אחר "חפרפרת" בצמרת השלטונית בישראל. את המונח טבע בשעתו הסופר ג'ון לה-קארה (שם העט שאימץ לעצמו דייוויד קורנוול), הכוהן הגדול של ספרות הריגול ואחד הבודדים שהצליח לרוממה למעלת ספרות יפה. בטרם נעשה סופר היה לה-קארה איש השירות החשאי הבריטי, "SIS", ופעל בגרמניה. חפרפרת, כהגדרתו, "הוא סוכן חדירה עמוקה הקרוי כך משום שהוא חותר עמוק במבנה של האימפריאליזם המערבי" (מתוך הספר "החפרפרת", הוצאת זמורה ביתן, 1975, עמוד 54).

בוגד משלנו

מקריאה בספר ניכר כי המחבר שאף להוציא תחת ידיו ספר שהיה ברוח ספריו של לה-קארה, בדגש על "טרילוגיית קארלה" שכתב בשיאה של המלחמה הקרה. בספר גם ישנו אזכור מפורש ל"כל אנשי סמיילי" מאת לה-קארה ולתקנות מוסקבה בפעילות חשאית שהופיעו בו. ניכר כי חלק ניכר מן הדמויות ומקווי העלילה נוצרו בהשראת הטרילוגיה ודה שליט גם שיבץ ציטוטים מספרים אחרים של לה-קארה לאורך הספר.

מרקוס וולף, ראש מינהל הביון הכללי המזרח גרמני מרקוס וולף, שנודע בכינוי

מרקוס וולף, ראש מינהל הביון הכללי המזרח גרמני, "שטאזי", שנודע בכינוי "האיש ללא פנים".

עלילת הספר נפתחת בשנת 2013 כאשר "ארכיבאית בדימוס של השטאזי, זמן קצר לפני מותה, מספרת לכומר שלה בדרזדן שהשטאזי הפעיל מקור צמרת בישראל. כינויו של המקור: קוברה" (עמוד 114). הסוכן מופעל כמעט באופן ישיר בידי מנהל השטאזי, מרקוס הרץ. דומה כי במקרה זה נשען המחבר על דמותו של ראש מינהל הביון הכללי המזרח גרמני מרקוס וולף, שנודע בכינוי "האיש ללא פנים" על שום שהצליח להישאר אנונימי, מבלי שלזרועות המודיעין המערביות תהיה תמונה שלו במשך רוב שנותיו בתפקיד. גם לה-קארה שאב השראה מדמותו.

כל אנשי לוין

במעין מהדורה עברית לספר "החפרפרת" מטיל נשיא המדינה על אהרן לוין, ראש המוסד לשעבר, לגייס צוות ולאתר את הבוגד. לא ברור מדוע בחר המחבר דווקא בנשיא, תפקיד כה חסר שיניים ומעמד במערכת הביטחון בישראל, כסמכות ממנה שואב לוין את הרשות והמימון לפעולותיו. לוין מצדו מגייס למשימה את פקודו משכבר, מיכאל תורג'מן (יחדיו מהווים השניים את הגרסה הישראלית לגיבוריו של לה-קארה, ג'ורג' סמיילי ופיטר גוילאם). "כשמיכאל היה קצין איסוף צעיר בתחילת דרכו, אהרן לוין היה מפקד כוחות המוסד באירופה. שם הכירו ושם בילו יחד, מעת לעת, שעות ארוכות וימים ארוכים לא פחות, ממתינים לאובייקט שייפול ברשתם" (עמוד 66).

בפקודת לוין מקים תורג'מן צוות מיוחד ומגייס לשם כך קבוצת סוכנים בדימוס. בצוות חברים יערה, לוחמת מוסד ותיקה שגם "חצי דקה אחרי שירתה שלושה קליעי 0.22 בראשו של סוחר מוות צפון קוריאני, לא הראתה רגש כלשהו" (עמוד 69), אמיר, איש מוסד אשר שירת בעברו "בצוות של צנחנים" (עמוד 290), ולו איש קשר מסייע במשרד הפנים מהימים (כמה מוכר וישראלי) ששירתו "ביחד במסייעת" (עמוד 154), ואמנון אסלן, שלו ותק בן 30 שנה "ביחידות המבצעים של השב"כ והמוסד" (עמוד 78).

"אנחנו רודפים אחרי צל" (עמוד 88), מסביר לוין לצוות ומבהיר כי דרושה להם "סבלנות של ציידים" (עמוד 210). תחילה פונים לוין ותורג'מן לדסקאית בגמלאות של השב"כ (בת דמותה של הסובייטולוגית הזקנה קוני זקס מספריו של לה-קארה). משם, בעקשנות של כלב ציד ממשיכים חברי הצוות להתחקות אחר עקבותיו של מי שהצליח לטפס לצמרת המדינית-ביטחונית של ישראל והסגיר את החשובים שבסודותיה. המרדף אחר הבוגד חוצה ימים ויבשות כשבמקביל משתדלים מפעיליו של קוברה, שלמעשה אינו מודע באמת בעבור מי הוא מרגל, למנוע את חשיפתו.

לה-קארה כחול לבן?

1936111-46

"בוגד" מאת יונתן דה שליט, הוצאת כתר, 2015.

בסך הכל המחבר היטיב לטוות סיפור עלילה אמין ומהודק עם טוויסט צפוי בסופה. בניגוד לספרים אחרים בז'אנר התפנית גם שזורה יפה יפה בעלילה ולא מופיעה כך סתם. העובדה כי המחבר בחר לכתוב תחת השם הבדוי "יונתן דה שליט" בשל היותו בכיר במערכת הביטחון הישראלית מקנה נופך אמינות ומקצועיות נוסף לספר. על-פי הכתוב בגב הספר המחבר הצליח לקבל אישור להוציאו לאור רק "בתום דיונים ממושכים קיבל הספר את אישור הצנזורה וועדת השרים למען היתר פרסומים". אישור הדרוש רק למי שהינם חברים בהווה או בעבר בקהיליית הביטחון של ישראל.

איש המוסד יהודה גיל, שהביא את ישראל וסורה לסף מלחמה ב96'.

איש המוסד יהודה גיל, שהביא את ישראל וסוריה לסף מלחמה ב96'.

בספר ישנן גם האנקדוטות מעולם הביון הישראלי המקנות לעלילה מהימנות ותחושה כי הדברים היו יכולים להתרחש. כך למשל באזכור האגבי לפרשת יהודה גיל, בה דרשו מפעיליו של קוברה מידע "בגלל מתיחות ששררה בצפון והחשש שתפרוץ מלחמה. היה להם חיוני לדעת מה ראש הממשלה באמת חושב, מה נאמר בדיוני הקבינט, איפה עוברים הקווים האדומים, האם ישראל תסתפק בהפצצה מאסיבית או תפעיל את התוכנית" (עמוד 216), ותפלוש במקביל לסוריה וללבנון בכוח בן 8 אוגדות. המלחמה כאמור לא פרצה, למרות הערכות אמ"ן והמוסד כי זו בפתח, בעיקר משום שהרמטכ"ל ליפקין-שחק, שר הביטחון מרדכי וראש הממשלה נתניהו אימצו את הערכת תא"ל עמוס גלעד כי פניה של סוריה אינם למלחמה.

מנגד הדמויות בספר אינן עגולות דיו, ומספר המשפטים הקצר שנמסר לקורא עליהם לא מספיק כדי לאפיינם ואפילו לא בכדי להותיר את הקורא תוהה אודות עברם הנסתר. "ג'יימס בונד כחול לבן" וזה הכל. אם להשוות לספריו של לה-קארה הרי שהדמויות שתווה האחרון, מורכבות יותר. עולמם לא חולק לשחור ולבן, טובים ורעים. לאורך ספריו מבחין הקורא כי ה"טובים" וה"רעים" פועלים בשיטות דומות מאוד. אז לה-קארה הישראלי זה לא, אבל בכל זאת מדובר בספר מתח טוב ומהודק. ארון ספרי הריגול הישראלי מכיל בתוכו כמה ספרי מתח מצוינים ובהם "דואט בביירות" מאת מישקה בן דוד, איש המוסד בעברו, "משוואה עם נעלם" מאת אורי אדלמן, ו"תיק IVF" מאת חגי טיומקין ואלדד גלאור. נראה שאפשר להוסיף לו גם את "בוגד". מומלץ!!!