המוהיקני האחרון | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 הדו"ח האחרון שהוציא מתחת ידו נציב קבילות חיילים, אלוף (מיל') בריק, הוא מסמך מטריד, ולא פחות ממנו מטריד המסר ששידר בדבר אי-מוכנות צה"ל למלחמה בדרום. בריק שלקחי 73' נותרו צרובים בו, הוא איש יסודי ומקצועי, כדאי להקשיב לו.

השבוע פרסם נציב קבילות חיילים, אלוף (מיל') יצחק בריק, את הדו"ח האחרון שלו. בשתי הקדנציות שלו בתפקיד, מאז שמונה ב-2008, סירב בריק להגביל את עצמו לעיסוק בתלונות של חיילים אודות מפקדיהם והמערכת הצבאית. בדו"ח מטריד שפרסם לפני שנתיים מצא ליקויים חמורים במצב יחידות מחסני החירום (ימ"חים) של צה"ל ובמערך תומך הלחימה של צה"ל, בדגש על הנגדים. את הדו"ח האחרון שלו בחר לפתוח באזכור החוויה המכוננת של חייו, מלחמת יום הכיפורים. בריק, שעשה את כל שירותו בחיל השריון, מחייל ועד מפקד אוגדה, כתב שב-73' לחם "בסיני ובמצרים לאחר חציית תעלת סואץ, כמ"פ טנקים בגדוד 113", אחד מן הגדודים "שעברו את הלחימה הקשה ביותר". רק הוא ושישה חיילים מהגדוד המקורי הגיעו לסוף מסלול הלחימה של הגדוד, לאחר 19 ימי לחימה רצופים. על פועלו, עוטר בעיטור העוז. המלחמה, כפי שהעיד לימים, הותירה אותו "שרוט חיובי" והוא, שעשה את המלחמה כאיש מילואים, שב לשירות קבע מתוך כוונה לעשות הכול "כדי שלא ניתפס שוב לא מוכנים", כפי שאירע אז. 

הבינוניות חותמת קבע

בריק, בימיו כאלוף בצה"ל, (מקור: אתר חטיבה 14).

גם הפעם בחר לבחון את צה"ל מזווית רחבה בהרבה, והדו"ח שהוציא מתחת ידו ממשיך את הקו של שני קודמיו ומתריע על כך שבחלק מן הדברים חלה החרפה, ולאו דווקא שיפור. הנציב זיהה בעיה במוטיבציה של מפקדים איכותיים להישאר בקבע והעיר כי בצה"ל כיום, "לא תמיד הטובים הם אלה הרוצים להישאר בשירות לאור תחושתם, ולפיה לעיתים הבינוניים הם אלו הנשארים". סיבה נוספת לכך, לשיטתו, היא חוסר הביטחון התעסוקתי הנובע ממודל שירות הקבע הצעיר, שבו ישנה "תחנת יציאה" נוספת מהצבא לאחר 14 שנות שירות לקצין שלא קודם לסא"ל."רבים מהקצינים הצעירים חוששים להסתכן בכך שישוחררו מצה"ל בגיל מבוגר יחסית, ללא רשת הביטחון של הפנסיה, ויהיה עליהם להתחיל בחיים האזרחיים בפער גדול מחבריהם שלא נשארו בצבא הקבע ובזמן הזה פנו לקריירה אזרחית". התוצאה, שמורגשת במיוחד בזרוע היבשה, היא שהמפקדים הטובים עוזבים מיד לאחר שהשלימו תפקידי מפקד מחלקה ופלוגה. הבינוניות נשארת. זה תמיד היה כך. כבר ב-2006 הזהיר האלוף ישי בר כי "צה"ל הוא צבא בינוני עם איים של מצוינות", שמשכו אותו קדימה. מה שבריק מזהיר מפניו הוא שעתה ישנם פחות איים. 

בנוסף התריע בריק מפני העובדה שבקורסי הפיקוד בצבא ובהשלמות לקצונה, בחרו מפקדי הקורס לא פעם לשנות נושאים ותכנים שהועברו לחניכים, לפי ראות עיניהם, "לעתים, ללא אישור מהגורם הבכיר או מהגורם המוסמך, וכן – ללא עמידה בקריטריונים ובנהלים המחייבים". כך, התרשם, בחר כל מפקד קורס שמונה לפעול על-פי הבנתו, כשהוא מוחק בהתנהלות הזו לעתים "לקחים שנבנו שנות דור בדם, ביזע ובדמעות. אין חולק כי לאורך השנים נדרש לבצע שינויים בהתאם לאתגרים החדשים ששדה הקרב מציב בפני צה"ל, אולם טיפוח לרוח לחימה, לרֵעות, לערֵבות הדדית של לוחמים, לגיבוש, ללכידות היחידה ולאחוות לוחמים – כל אלו אינם נושאים שמשתנים לאורך השנים". כשקוראים את הדברים קשה שלא לחשוב על מלחמת לבנון השנייה, והתפיסה השגויה שהובילה את ניהול המלחמה ההיא. 

הסמארטפון מחליף את הפיקוד הישיר

תחום נוסף שבו מצא בריק ליקויים קשים הוא סוגיית השימוש בטלפונים ניידים בצבא. לטענתו השימוש הנפוץ וה"בלתי מושכל" בטלפונים סלולריים בקרב יחידות רבות בצבא, פוגע במנהיגות וביכולת הפיקוד של המפקדים על הכפופים להם. "עוצמתה של המנהיגות ברמות הזוטרות היא בקשר הבלתי אמצעי בין המפקד לבין חייליו, בשיח הישיר, במבט בעיניים ובשפת הגוף. כל אלו ועוד יוצרים את הקִרבה ואת האמון בין המפקד לחייליו", כתב, וה"שיח האלקטרוני" שמתקיים בין המפקדים לחיילים עלול להחליף את השיח הישיר וליצור ניכור. לא מן הנמנע שבריק כיוון לכך שהמיילים והמסרונים מאפשרים למפקדים מחד, ולחיילים מאידך, ריחוק שמצמצם את אי-הנעימות שמתלווה להחלטות מסוימות, כמו ענישה והדחה. 

לוחם גולני בתרגיל ברמת הגולן, (צילום: דו"צ).

הדברים מצטרפים לאמירות שאמר כבר לפני כשש שנים מח"ט גולני דאז, אל"מ אופק בוכריס, לעיתונאי עמוס הראל. בוכריס, שעשה את עיקר שירותו בחטיבה החומה ואף עוטר בצל"ש רמטכ"ל על האופן שבו פיקד על גדוד 51 באינתיפאדה השנייה, אמר אז שישנם מקרים שבהם "המפקדים תובעים פחות ואז רוח הלחימה של החיילים נפגעת. הבעיה היא אצל המפקדים. לא היססתי לסיים תפקיד של מ"פ שפחד לפקד. יש כאן הר לכבוש ומי שלא מסוגל לא יהיה אצלי מפקד, גם אם הוא בחור מצוין". בשיחה אחרת, שהופיעה בספרו של הראל "תדע כל אם עברייה" (כנרת זמורה-ביתן, 2013) שאל בוכריס את הפרשן הצבאי האם הוא יודע מהי תנועת הנוער הכי פופולרית בישראל. בתשובה, הסיט "את אצבעו משמאל לימין, מחקה את התנועה המשמשת לפתיחת מסך בסמארטפון" (עמוד 110). העובדה שלימים הורשע בוכריס בהתנהגות שאינה הולמת ובבעילה אסורה בהסכמה, הודח מהצבא והורד בדרגה, אינה מבטלת את הניתוח שלו מימיו כמח"ט שמתכתב, כך נראה, אחד לאחד עם הדו"ח של בריק, שמצדו הזהיר גם שהטלפון הנייד עשוי לאפשר לאויב לאכן את כוחות צה"ל בעת עימות ולחשוף את מיקומם, "דבר שעלול להביא לאבדות קשות לכוחותינו." 

מוכנות למלחמה הבאה

בשנים האחרונות, בהובלת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, פועל הצבא לאור התכנית הרב-שנתית (תר"ש) "גדעון" שעיקרה שידוד מערכות כללי בכוחות היבשה וביצוע רפורמה בכוחות המילואים שלה. בנוסף פרסם הרמטכ"ל את מסמך אסטרטגיית צה"ל שמגדיר את התמרון היבשתי כנדבך מרכזי בפעולת צה"ל בעימות הבא. בשלוש השנים שכיהן כרמטכ"ל, מיצב איזנקוט את כשירות היחידות כערך עליון, גם על חשבון התעצמות ורכש. לפני כשלושה חודשים ציין בהקשר הזה ח"כ עפר שלח, חבר ועדת חוץ וביטחון, בראיון ל"כאן רשת ב'", כי "השנה חטיבות החוד של הצבא יתאמנו כמו שהם התאמנו כשאני הייתי קצין בצנחנים לפני ארבעים שנה. בחצי מהזמן יתאמנו, שזה הישג גדול יחסית למה שהיה מקובל בשנים האחרונות"הרפורמות שמתקיימות בזרוע היבשה הן אכן צעד נדרש בכיוון הנכון, אבל לפי בריק עוד ארוכה הדרך. 

אף שהדו"ח שחיבר לא עסק בכך במישרין, ניכר כי בריק מוטרד מפערים ברמת המוכנות של זרוע היבשה, בדגש על יחידות המילואים שלה. במסיבת העיתונאים שכינס כדי לפרסם את הדו"ח נשאל בריק על-ידי כתב "Ynet" יואב זייתון, אודות רמת המוכנות של צה"ל למלחמה קרובה בדרום. בצעד חריג, ביקש שלא להשיב, מהלך שרק חיזק את התחושה שהמצב פחות מטוב. כשמחברים זאת לחלק מהתבטאויות של מפקדי שדה בכירים בצה"ל בתקשורת השנה, הופכים למודאגים יותר וקשה שלא לחשוב על התבטאויות דומות מ-73', אבל לא רק. "הציפייה שלי היא שבמספר ימים בודדים נכריע גדוד של חמאס", אמר בראיון ל"מעריב" מפקד אוגדה לפני כארבעה חודשים, וציין שאת המחבלים יהרגו "בתוך המנהרות, מרמת חיל האוויר ועד מטען החבלה שהלוחם שלי יזרוק פנימה לתוך הפיר". במערכה בקיץ 2014, אף שעמד מול אויב שהיה חלש ממנו בכל רמה, התקשה צה"ל לייצר את ההכרעה הזו. מוטב, אולי, להיות צנועים יותר, במיוחד לאור העובדה שהמתיחות ברצועת עזה הופכת את הסבב הבא ליותר ויותר מוחשי. 

הרמטכ"ל איזנקוט, בעת טקס הוקרה למערך המילואים השבוע בכנסת, (צילום: דו"צ).

בצה"ל, מיותר לציין, לא ממש אהבו את הביקורת, ולמחרת, בטקס בכנסת לכבוד מערך המילואים של צה"ל, נשמע נאום הרמטכ"ל כאילו נועד להשיב לדו"ח שפרסם הנציב. "במסגרת תר"ש גדעון נעשתה קפיצת מדרגה משמעותית בהבטחת מוכנות צה"ל למלחמה", אמר בנאומו. בחלק מהפרסומים בתקשורת אף נכתב שבכירים בצה"ל רמזו בזהירות שהאיש רואה את הדברים בפריזמה של מלחמת יום כיפורים נוספת, ואילו האיומים השתנו משמעותית. יש בזה משהו, אין כיום כוח שיכול להציב איום של ממש על צוות קרב חטיבתי של צה"ל שנע קדימה, גם אם מספר הטנקים שלו קטן מזה שהיה במלחמות הגדולות. ועדיין, שווה להקשיב לו, ורצוי גם לטפל בליקויים שעליהם הוא מצביע. 

באסופה "מכתבי יוני" (ספרית מעריב, 1978), שבה כינסו בני משפחתו מכתבים שכתב סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג במבצע אנטבה, מופיעים דברים שאמר בטקס הפרידה מגדוד השריון 71 שעליו פיקד. נתניהו, ששירת בצנחנים ובסיירת מטכ"ל עשה לאחר מלחמת יום הכיפורים הסבה לשריון ופיקד על גדוד טנקים ברמת הגולן. בנאומו ציין מספר עקרונות שלדעתו הינם הכרחיים להחזקת מסגרת צבאית. "הייתי רוצה שאנשי הגדוד יסתובבו תמיד קצת מודאגים – שמא יש דבר נוסף שיכולנו להספיק, שיכולנו לשפר ולא עשינו" (עמוד 275), אמר אז לחייליו. כלל זה נכון גם היום. ניכר שהוא מוביל את בריק, כדאי שיוביל גם את צה"ל.

לפני כשנה, הפיקו חבריו של בריק סרט לרגל יום הולדתו השבעים. בסרט נכללה ברכה מאת שר הביטחון ליברמן, שכינה אותו "המוהיקני האחרון". בריק אכן הביא אתו לתפקיד את קולו של דור שחווה, כמאמר האלוף (מיל') יוסי פלד, גם הוא קצין שריון שלחם כמח"ט ב73', את "השבר הגדול במנהיגות הכל יכולה והכל יודעת", שהתגלתה אז במערומיה. הדור הוא נמנע מאז להאמין ש"יהיה בסדר", ובריק ניצל את תפקידו, יש שיגידו ללא סמכות מתאימה, כדי לאלץ את המערכת לטפל במה שלא בסדר, לפני שיהיה מאוחר מדי. כדאי גם לשאול מי יחליף אותו. השר ליברמן מחפש כל העת מקומות שבהם יטביע את חותמו על המערכת. אחד מהם הוא במינוי נציב קבילות חיילים שיהיה דומה ברוחו לבריק, ופחות לקודמיו שהיו נוחים למערכת. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 29.06.2018)

מודעות פרסומת

סוגרים פערים \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בצה"ל הוחלט על מינוי תא"ל יניב עשור לראשות חטיבת המבצעים, אבל מוטב לשים לב דווקא למינוי המפתיע של תא"ל אורי גורדין לראש מטה זרוע היבשה, שכן הוא מלמד על הבנה של הצבא את הפערים בהכשרה ובמסלול של מי שעברו מהכוחות המיוחדים ל"צה"ל הגדול". 

תא"ל יניב עשור, מונה לראש חטיבת המבצעים של צה"ל, (צילום: דו"צ).

בצבא החליטו באחרונה על שיבוצם של שני קצינים בדרגת תא"ל לתפקידי מפתח. תא"ל יניב עשור, גולנצ'יק שפיקד על גדוד 51 של החטיבה במלחמת לבנון השנייה ועל אוגדת הבשן בגבול סוריה, מונה לראש חטיבת המבצעים. מדובר, אולי, בתפקיד התא"ל החשוב בצבא, החושף את המכהן בו לקומה האסטרטגית של העיסוק באתגרי המדיניות והביטחון בישראל מחד גיסא וברמה הטקטית הנמוכה ביותר מאידך גיסא. להגדיר את התפקיד כקצין המבצעים של הצבא זה "לשנמך" אותו משמעותית. הכל מגיע לשולחן שלו. כל הפרת סדר באיו"ש (מישהו אמר עאהד תמימי), כל מבצע מיוחד בשיתוף הצבא והמוסד, כל פעילות ביטחון שוטף ובוודאי כל מהלך מתמרן במלחמה. הכל עובר דרכו ודרך החטיבה שלו שהיא מרכז העצבים של הצבא. במקביל החליט הרמטכ"ל איזנקוט, בצעד מפתיע, למנות את תא"ל אורי גורדין, לראש מטה זרוע היבשה, שם יחליף את תא"ל איתי וירוב, קצין צנחנים שפיקד על אוגדת עזה הפורש מצה"ל. מדובר במינוי מפתיע שכן היה צפוי שגורדין יתמנה דווקא לתפקיד שקיבל עשור או לחלופין יכהן כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה. יש בכך בכדי ללמד על מגמה חיובית בצבא, שמזהה פערים במסלול ההכשרה והקידום של קציני מפתח, הצפויים לכהן בתפקידים בכירים גם בהמשך, ופועל בכדי לגשר עליהם.

מה שיש לו ומה שאין לו

תא"ל גורדין עשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, יחידת העילית של צה"לואף פיקד עליה. בהמשך פיקד על חטיבת מילואים של הצנחנים ועל חטיבת הנח"ל ב"צוק איתן". החטיבה בפיקודו לחמה בהצלחה בגזרת העיירה בית חאנון, השמידה פירי מנהרות ואמצעי לחימה. בראיון לאחר המבצע ציין שהחטיבה הצליחה לפגוע קשה בכוחות החמאס והג'יהאד אסלאמי פלסטיני בעיירה. לדבריו, מפקד הכוח הפלסטיני במרחב "נס על נפשו. הכוחות המיוחדים של גדוד בית חאנון חוסלו גם הם. בין 150 ל-200 לוחמים נהרגו בבית חאנון. אני חושב שזה די אומר שניצחנו את הגדוד הזה". לצד הכוח שהפעילה החטיבה הדגיש גורדין בשיח מח"טים, שהתקיים בשעתו בכנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי, כי גם בלחימה ב"שטחים מרובי אוכלוסיה, שהאויב מנצל אותם לרעה בציניות שלו ובאופן לחימה הלא מוסרי שלו, אנחנו לא צריכים להסיר את המוסר אלא ההיפך – לפעול על-פיו. אני חושב שזה מייצר מורכבויות, אני לא אשקר, אבל זה מורכבויות שאני רוצה שיישארו". לאחר כשנה בלבד כמפקד חטיבת הנח"ל הוא קודם ומונה למפקד עוצבת האש, אוגדת הצנחנים, שם עסק בעיקר בהקמת חטיבת הקומנדו החדשה של צה"ל. 

משמאל: תא"ל גורדין כמח"ט הנח"ל במבצע "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

אף שפיקד על סיירת מטכ"ל הרי שלצבא ה"אמיתי", הנושא בעול הבט"ש בשגרה ומהווה את עיקר הכוח המתמרן במלחמה, הוא נחשף פחות. את כל מסלולו עשה גורדין ביחידות האיכותיות ביותר של הצבא, שבהן חוסרים לוגיסטיים, איכות כוח אדם נמוכה וכשירות לא מספקת כמעט שאינם קיימים. למצער, אלו הם איים של מצוינות בצבא בינוני, כפי שתיאר זאת פעם האלוף (מיל') ישי בר בטרם מלחמת לבנון השנייה. כשנשאל בראיון על-כך שמעולם לא פיקד על גדוד השיב גורדין שאף שהדבר נכון הוא תהה "כמה מאלה שכן עשו תפקיד מג"ד היו מפקדי סיירת מטכ"ל?". אם להתעלם מן הזחיחות שבדברים, היא מצביעה בדיוק על אותו ניתוק מן הצבא שמחוץ ליחידה.

התשובה, אגב, היא לא מעט. יוני נתניהו ובוגי יעלון למשל, היו מפקדי גדודים בטרם שימשו כמפקדי היחידה, זה בשריון וזה ב-890. מה גם שמאחר ועברו ליחידה מהצנחנים סביר שהיו צריכים לגשר על פחות פערים. אחרים שגדלו בה, כמו אהוד ברק, עמירם לוין ושי אביטל, הקפידו לפקד על גדודי שריון בכדי להכיר טוב יותר את צה"ל, על מערכיו המתמרנים. זהו, אם כן, פער מובנה בילקוט השירות שלו. זה לא אסון, מה גם שהוא אינו הקצין הבכיר היחיד שפתח פער כזה. בהחלט אפשר להתגבר על הפער אם כולם, גורדין ודומיו כמו גם המערכת שמעליהם, יכירו בכך ויפעלו (כל העת) כדי לגשר עליו ולשפר את הידע וההבנה שלהם בתחום. אם לא, יהיו בצה"ל, כמו ב-2006, מפקדים נועזים מלאי רצון טוב, שנשענים על כישרון ולא הכשרה ואינם בקיאים די צורכם בתפקיד שעליהם למלא. התפקיד שאליו שובץ הוא ניסיון ראוי לגשר עליו ויאפשר לגורדין להכיר את צה"ל הגדול, האפור והשוחק, על ליקויו וחוסריו בתחום הלוגיסטי, בתחום כוח האדם ובשאר סוגיות בניין הכוח. בצבא שבו שבו ההכשרה לתפקיד מעל לדרג המח"ט היא התפקיד עצמו, מדובר בניסיון קריטי שיקנה לו הבנה עמוקה יותר, אם ירצה יום אחד לפקד על פיקוד מרחבי או על גיס. 

 הנח"ל: בית גידול לפיקוד בכיר

האלוף (מיל') רוסו כמח"ט הנח"ל, נחשב למי שהעלה את החטיבה רמה, (צילום: דו"צ).

המינוי של גורדין מצביע, שוב, על כך שחטיבת הנח"ל הפכה בשנים האחרונות לבית גידול למפקדים בכירים. כבר באמצע שנות התשעים חל שינוי משמעותי בחטיבה, תולדה של מינוי קצינים איכותיים כמפקדיה. בין אלה ניתן למנות שורה של מפקדים יוצאי הצנחנים, כמו יצחק איתן, אלי אמיתי, יאיר גולן, ורוני נומה, וכאלו שצמחו דווקא ביחידות העילית ובהם טל רוסו (שנחשב כמי שהקפיץ את החטיבה רמה), נועם תיבון, מיקי אדלשטיין ומפקדה הנוכחי, אל"מ דן גולדפוס, יוצא שייטת 13. בראשית האינתיפאדה השנייה למשל, לחמה החטיבה ב-21 מבצעים, חלקם בהיקף קטן וחלקם גדול, בהם "חומת מגן".

החטיבה גם מקפידה למשוך לתוכה קצינים צעירים מהיחידות המיוחדות לתפקיד פיקוד, בהם תא"ל שי אלבז מהקומנדו הימי והאלוף נדב פדן מסיירת מטכ"ל. במקביל היא הפכה ליצואנית של קצינים לאותן יחידות ממש ובהם סא"ל אייל וייס, שנהרג כמפקד דובדבן בתאונה מבצעית, ואל"מ אבי רוזנפלד, שפיקד על שלדג. בנוסף, שניים ממפקדי האוגדות החשובות בצה"ל, איו"ש ועזה, הם יוצאי החטיבה ובמטה הכללי הנוכחי יושבים ארבעה שפיקדו עליה (אם כי רק אחד, אמיר אבולעפיה, גם החל את שירותו בה), יותר ממספר חובשי הכומתות החומות והסגולות. השדרוג שעברה חטיבת הנח"ל לקח זמן רב, אבל את התוצאות רואים בשטח. תהליך דומה התקיים בגבעתי. זהו מודל שכדאי לאמץ גם ליחידות נוספות בצבא ובהן חטיבת כפיר

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 25.12.2017)

בכל היחידות בכל המבצעים\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו של מוקי בצר, שהוצאתו לאור התעכבה זמן רב, הוא עדותו מרתקת של אחד הלוחמים הנועזים ביותר בצה"ל ששירת בכל היחידות ובכל המבצעים. 

אביו של בצר, נחמן, לצד משה דיין במלחמת העצמאות.

אביו של בצר, נחמן, לצד משה דיין במלחמת העצמאות.

בספר "לוחם חשאי" מתאר משה "מוקי" בצר (הוצאת כתר, 2015) את חווית שירותו ביחידות המובחרות ביותר של צה"ל. בצר, אל"מ במיל', הוא אחד מאלו שיכולים באמת לומר ששירתו בקצה שפיץ חוד החנית ולקח חלק בכל המלחמות והמבצעים המיוחדים של התקופה. בספרו מציג בצר בלשונו הוא את גרסתו המלאה לאירועים (בשפה קולחת ותיאור הקופץ מתוך הדפים) ומספק הצצה מרתקת להוויי היחידות המיוחדות והתפתחותן.

כבן למשפחת בצר-שטורמן מנהלל, ספג המחבר ציונות "דרך הרגליים". אביו נחמן, איש פלוגות הלילה של וינגייט בעברו, לחם במלחמת העצמאות כמפקד בגדוד הקומנדו 89, עליו פיקד משה דיין, וכמפקד פלוגה. בראשית הספר מתאר בצר את מבחני האומץ שערך לו אביו (כאילו מבלי משים) באופן דומה לאלו שתיארו בשעתו יגאל אלון ורפול.

לכראמה ובחזרה

"לוחם חשאי" מאת מוקי בצר, הוצאת כתר, 2015.

בנובמבר 64' התגייס בצר לצה"ל והתנדב לסיירת צנחנים. "הטירונות נמשכה כארבעה חודשים. אחר כך עברנו אימוני צניחה וקורס מ"כים, ובסיום מסלול של כ-15 חודשים ענדו לנו על החזה – בטקס צנוע אך מרגש מאוד – את סיכת הסיירת, משאת נפשנו ומקור גאוותנו" (עמוד 35). לאחר קורס קצינים שירת בצר, בשל ויכוח עם רפול, מח"ט הצנחנים דאז, על משך הקבע (בצר לא צפה אז כי ישתחרר כאל"מ מן הצבא), כמפקד מחלקה בסיירת שקד. בפעולת כראמה כנגד מחבלי הפת"ח בירדן כבר שימש כסגנו של מפקד סיירת צנחנים, מתן וילנאי, ונפצע קשה.

בצר שירת גם כאחד ממאבטחי המטוסים של השב"כ שהוכשרו בידי מדריך הירי דייב בקרמן, אשר מיסד את תחום הדרכת האבטחה בשירות. בצר שימש בתפקיד זמן מה אולם האתגר שבעשייה הצבאית משכו שנית אל הצבא, הפעם כמפקד פלוגה בסיירת אגוז. בשל חששו כי הפציעה בכראמה תשפיע על תפקודו בלחימה מיהר לקחת חלק בפשיטה המורכבת שביצעה הסיירת כנגד מפקדת מחבלים שבעיירה אל-ח'יאם. שבסופה "ציינתי לעצמי בסיפוק רב שעמדתי במבחני האישי. טראומת הפציעה בכראמה לא מנעה ממני לבצע את מה שנדרש ממני כלוחם" (עמוד 113).

הנועזים בעורף האויב

סא

סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג באנטבה.

כחלק מה"רומן" הישראלי-אוגנדי היה בצר בין אלו שאימנו את יחידת הצנחנים של הרודן אידי אמין. מתיאורי אפריקה עובר בצר לעיקר הספר – שירותו בסיירת מטכ"ל. מפקד היחידה דאז, אהוד ברק, וסגנו יונתן "יוני" נתניהו (שלימים נהרג כמפקד היחידה באנטבה) גייסו את בצר כמפקד פלגת האימונים. בצר מציין שנתניהו "עשה את שירותו הסדיר בגדוד הצנחנים, במקביל לשירותי בסיירת הצנחנים. היינו באותו הזמן בבית הספר לקצינים במחנה סירקין, כשקורס קציני החי"ר שלו מקדים את שלי בשלושה חודשים. הכרנו איש את רעהו, אבל מעולם לא הזדמן לנו לעבוד יחד. עכשיו הוא היה סגנו של אהוד, ואני למעשה החלפתי אותו בתפקיד מפקד הפלגה. סיפרו עליו שהוא לוחם אמיץ ונלהב, ושתמיד נמצא באמתחתו ספר קריאה" (עמוד 129). השניים, כך עולה מן הספר, היו לחברים קרובים.

מוחמד יוסוף נג'אר (בחולצה לבנה), שחוסל בידי סיירת מטכ

מוחמד יוסוף נג'אר (בחולצה לבנה), שחוסל בידי סיירת מטכ"ל בביירות, עומד סמוך ליאסר ערפאת.

בצר לקח חלק בכמה מן המבצעים היותר מפורסמים של היחידה והוא מתאר אותם בפירוט רב. כך למשל, מחדש בצר כי למעשה תוכנן מבצע "אביב נעורים" במטרה לחטוף את בכירי ארגון" ספטמבר השחור". על החוליה שבפיקוד בצר לתקוף את דירתו של מוחמד יוסוף נג'אר, ראש ארגון "ספטמבר השחור". בצר ואנשיו פרצו לדירה כש"לפתע נפתחה דלת חדר השינה. הפרצוף המוכר, שאת תמונתו נשאתי בכיס החולצה בשלושת השבועות האחרונים, הביט בי עתה בגודל טבעי. כיוונתי אליו את הנשק, אך נג'אר הגיב מהר וטרק את הדלת. צרורות עוזי ארוכים שלי ושל צביקה ריססו וניקבו את דלת חדר השינה לפני שיספיק לשים יד על נשקו. רצתי קדימה ופרצתי בבעיטה את הדלת המחוררת. האיש האחראי לטבח במינכן היה מוטל מת על הרצפה" (עמוד 162).

אחד הגילויים החדשים בספר הוא אודות מעורבות היחידה במבצע הכושל לשבות את מנהיג המחבלים ג'ורג' חבש. מטוס נוסעים, שעל-פי המודיעין חבש היה בין נוסעיו, יורט והונחת ברמת-דוד וכוח  מן היחידה, בפיקוד בצר וגיורא זורע, השתלט על המטוס רק בכדי לגלות כי חבש הזהיר בחר להישאר בבגדד ולא לעלות לטיסה. במלחמת יום הכיפורים לחם בצר, כמפקד פלוגה ביחידה, תחת פיקוד יוני נתניהו ברמת הגולן. הכוח פעל ככוח חי"ר מובחר (פלוגת סיור לכל היותר ולא יחידת העילית של צה"ל) וניהל מרדפים אחר כוחות הקומנדו הסורי. לאחר מכן פיקד בצר על כוח מן היחידה בחזית הדרום ולחם בג'בל עתקה ובגזרת איסמעיליה. כלקח ממלחמת יום הכיפורים יזם בצר את הקמת יחידת הקומנדו שלדג. בצר הקים את היחידה תחילה במתכונת של גדוד המילואים בסיירת מטכ"ל. מרתק לקרוא כיצד הבין בצר את הפוליטיקה הפנימית בצה"ל וקידם אט-אט את רעיונותיו החל בהקמת היחידה כגוף מילואים, עבור בהפיכתה לסדירה ועצמאית וכלה בהעברתה לחיל האוויר. במקביל מתאר בר את התמודדות צה"ל עם פיגועי המיקוח הראשונים של אותם ימים ובהם קרית שמונה, מעלות ובית שאן.

מבצע חייו

בצר (מימין) והמרצדס המפורסמת על מטוס הרקולס של חיל האוויר.

בצר (מימין) והמרצדס המפורסמת על מטוס הרקולס של חיל האוויר.

מבצע אנטבה נתפס על-ידי בצר, במידה רבה של צדק, כתמצית הציונות. בצר היה חבר בצוות מצומצם ששקד על תכנון המבצע ואילו מפקד היחידה, נתניהו, שהה בסיני בהכנות לפעולה אחרת. בצר הוא אבי הרעיון להגיע כמעט עד לדלתות הטרמינל הישן בו החוזקו בני הערובה באמצעות מרצדס שתדמה למכוניתו של הרודן האוגנדי אידי אמין. שלושה ימים לערך בטרם המבצע, שב נתניהו ליחידה, השתתף במודלים והכין את תכנית הפריצה לטרמינל, שהוגדרה בדיעבד על-ידי ההיסטוריון אביגדור שחן כיוצאת מן הכלל באיכותה.

איור המציג את הקרב באנטבה.

איור המציג את הקרב באנטבה.

לאחר הנחיתה באנטבה האיצה שיירת הרכבים לעבר היעד. הלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מן הטרמינל. בצר הוביל את כוח הפריצה ונתניהו נע לעבר נקודת הפיקוד שנקבעה מראש. בצר, שירה במהלך ריצתו, האט במטרה להחליף מחסנית. נתניהו שחשש מעיכוב ומחזרה על "אסון מעלות" שינה את כיוון ריצתו והוביל את ההסתערות. שניות מספר לאחר מכן נפגע מירי ממגדל הפיקוח ונפצע קשה. אחד החיילים, אמיר עופר, ואחריו מפקד הצוות שלו, אמנון פלד, היו ללוחמים הראשונים בכוח הפריצה שנכנסו לאולם בו שהו החטופים. מיד ברגע הכניסה הרגו השניים שלושה מחבלים. בצר ושאר כוח הפריצה הגיעו רגע לאחר מכן. בצר מציין בספרו כי לאחר ירי זה השתררה אווירה מתוחה כמו במערבון. "בעוד המגפון ממשיך לצווח את ההוראות "לשכב ולא לזוז!", זינק לפתע מתוך הקהל מחבל חמוש משמאלי, במרחק של כ-15 מטרים ממני, והניף את נשקו לעברנו. עמוס ואני הקדמנו אותו. ירינו בו בבת אחת, כל אחד כדור אחד. הוא עף לאחור וצנח על הרצפה, חסר רוח חיים" (עמוד 333). לאור פציעתו של נתניהו לקח בצר לקח פיקוד על כוח ההשתלטות וביחד עם מפקד המבצע, שומרון, תיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי.

הספר שכתב עדו נתניהו כנגד גרסת בצר. הוצאת ידיעות ספרים, 2006.

הספר שכתב עדו נתניהו כנגד גרסת בצר. הוצאת ידיעות ספרים, 2006.

לאורך השנים ניהלו משפחת נתניהו ובצר מעין דו-קרב ארוך על התודעה הישראלית שכן בניסיונם הראוי להנציח את זכר יקירם שנפל הופחת ועומעם חלקו של בצר (כמו גם חלקם של מפקדים נוספים) בהצלחה. לא ברור מדוע כך קרה שהרי יש מספיק תהילה לכולם. בספרו, "סיירת מטכ"ל באנטבה", אף טרח עדו נתניהו וביטל אחת לאחת את טענות בצר כי יש לו חלק בהצלחת מבצע אנטבה. זאת, למרות שרוב המשתתפים במבצע מסכימים כי בצר תרם לו תרומה עצומה. בספרו נראה כי בצר נזהר מאוד בכבוד חברו הקרוב שנהרג, אינו מערער על מנהיגותו ואומץ לבו או מאשים אותו בדבר (ואף מבין את שיקוליו לפתיחה באש על הזקיף האוגנדי) ומקפיד להבהיר כי העריך ואהב אותו מאוד.

 אתה צריך יחידה חדשה

unnamed (4)

מפקדי יחידת שלדג עד שנת 2003. בצר במרכז, ראשון מצד ימין רא"ל בני גנץ.

לאחר המבצע הקדיש בצר את כל מרצו להפיכת היחידה החדשה שלו למבצעית. בצר אינו מספר בספרו מהו הייעוד המבצעי של היחידה, זולת ביצוע פעולות מיוחדות במלחמה, אולם ראיונות עם בוגרי היחידה מאותן שנים (ובהם האלוף טל רוסו, בוגר הגיוס הראשון לשלדג) ומפקדיה חושפים כי היחידה הצליחה עד מהרה לבסס את עצמה כקבלנית מובילה של מבצעים מיוחדים גם בשגרה. בהדרגה גם הפכה לייצואנית של קצינים בכירים מקרב מפקדיה ובוגריה (אייל אייזנברג, מיקי אדלשטיין, מוני כץ ורוני נומה אם להזכיר כמה).

בעקבות מלחמת לבנון הראשונה יזם את הקמת הגוף למבצעים מיוחדים, שלימים הפך למפקדת העומק. הרמטכ"ל בני גנץ, שהגיע לשלדג מהצנחנים ושימש כסמג"ד (ולימים גם כמפקד היחידה) מעיד בספר כי חש התרגשות ומבוכה בכל פעם שפגש בבצר (אז אגדה צה"לית מהלכת), שפיקד אז על גוף המטה שמעל היחידה. "החזון שרקמת בהקמת שלדג כיחידה מיוחדת למשימות חיל האוויר וצה"ל הפך למציאות יציבה ופעילה הבנויה על יצירתיות, משימתיות, רעות, מוטיבציה, בשמים וצניעות. על יסודות אלה הקמת ובנית את היחידה," (עמוד 361) כתב גנץ לבצר לאחר שסיים את תפקידו כרמטכ"ל.

סמל מכינת

סמל מכינת "מנשרים קלו".

בצר השתחרר מצה"ל כאל"מ בעיקר משום משעולם לא תכנן להגיע לדרגת גנרל. הוא התנדב לכוחות המיוחדים "כדי לחוש את כלוחם את דופק החיים של המדינה. החיים ביחידה מיוחדת בנויים סביב מבצעים מודיעיניים או התקפיים, ותמיד בתגובה לאירוע שהתרחש. אהבתי את התחושה הזו" (עמוד 167). לאחר ששחרורו עסק בהקמת יישובים בגליל (תמרת ונווה זיו) והקים ב-2005 את המכינה הקדם-צבאית "מנשרים קלו" לפיתוח מנהיגות צעירה. כמי שמאמין בחינוך ורואה את המפתח לעתידה של המדינה בבני הנוער הוא עומד בראשה לצד הד"ר יוסי לשם. זהו אולי המרשים שבמפעליו של הלוחם הזה, אף שהוא אינו חשאי ואינו מתבצע בעורף האויב.

החטיבה למשימות שלא יהיו\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ההחלטה על הקמת חטיבת קומנדו בצה"ל מבשרת אולי על עליית מדרגה מקצועית במוכנות ללחימה כגד חזבאללה וחמאס, אבל כלל לא בטוח שצה"ל יפעיל אותה לייעודה ביום פקודה.

אל''מ דוד זיני, יוצא יחידת עלית וגולני, נבחר לפקד על חטיבת הקומנדו

אל"מ דוד זיני, יוצא יחידת עלית וגולני, נבחר לפקד על חטיבת הקומנדו.

דובר צה"ל פרסם אתמול כי הרמטכ"ל גדי איזנקוט החליט, במסגרת התכנית הרב שנתית "גדעון", על הקמת חטיבת קומנדו אשר תהיה כפופה לעוצבת האש ותאגד בתוכה את היחידות המובחרות מגלן, דובדבן, אגוז ורימון. על החטיבה החדשה עתיד לפקד אל"מ דוד זיני, יוצא יחידת עלית שעשה את מרבית שירותו בחטיבת גולני ופיקד בין היתר על יחידת אגוז. הכוח שיקום יאגד בתוכו 4 יחידות שבנו את עצמן כאוטונומיות קטנות בתוך הצבא הגדול, "איים של מצוינות" (אם לשאול ביטוי מאהוד ברק) בלחימה בכוחות קטנים. כך היו אגוז ומגלן בשנות הלחימה בלבנון, וכך היתה דובדבן בלחימה בטרור הפלסטיני בשטחים. יחידת רימון, שקמה לפני כחמש שנים ביוזמת האלוף גלנט בחטיבת גבעתי, ומתמחה בלוחמה מדברית היא חוליה נוספת בשרשרת.

תמיר 5

תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר, המליץ על הקמת אגד כוחות מיוחדים.

הפרסום אין בו בכדי להפתיע. קצינים בכירים בסדיר ובמילואים, ובהם מפקד יחידת אגוז לשעבר, תא"ל במיל' משה תמיר, המליצו על הקמת החטיבה כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה. זאת במטרה לשפר את הפעלת יחידות אלו בעת מלחמה, בדגש על הלחימה כנגד ארגונים היברידיים כמו חמאס וחזבאללה בהם לחם צה"ל בעשור האחרון. למרות שמדובר בארבע יחידות שונות, הן בצבע הכומתה ובשיוך החטיבתי והפיקודי, הרי שהפגיעה במורשת ובאופי היחידה בעצם הפיכתה לחלק מחטיבה בטל בשישים. השאלה המהותית היא האם כאשר לכל יחידה ייעוד ויכולות שונים, שאינם בהכרח קשורים זה בזה, יוכלו הארבע לפעול במשולב?

Brother's_Keeper_Operation_in_Judea_&_Samaria_(14248086727)

לוחמי יחידה מובחרת בצה"ל בעת מבצע שובו אחים.

סוגיה נוספת נוגעת לבעיית המוטיבציה שעלולה להתעורר בקרב המתגייסים לחטיבות החי"ר. אלו שואפים בדרך כלל להצליח להתקבל ליחידות המיוחדות בחטיבות השונות (חלק מהן, רימון ואגוז, הוכפפו במכוון לחטיבות החי"ר בכדי להגביר מוטיבציה). מי שנכשל במבדקים נשר לחטיבות החי"ר שנהנו מכוח אדם איכותי. הקמת החטיבה, הגם שיש בה בשורה מקצועית חיובית, תבשר בין היתר על סופן של היחידות המיוחדות בחטיבות החי"ר – חלומו הרטוב של כל מתגייס לקרבי.

שכחו את יהל"ם

Flickr_-_Israel_Defense_Forces_-_Sayeret_-Yahalom-

לוחמי יהל"ם במהלך מסכם מסלול.

נראה ששוב בחר צה"ל להותיר מאחור את יחידת יהל"ם ולא לאגדה תחת חטיבת הקומנדו. ממש כשם ששכחו לציין אותה לשבח לאחר מבצע צוק איתן, מבצע הנדסי בעיקרו. החלטה תמוהה לאור העובדה כי ברבים מן ממבצעי הקומנדו מחייבים יכולת הנדסית מיוחדת. צה"ל הוא צבא כמעט משפחתי, שבו העובדה שקצין צמח בחיל מסוים עשויה למנוע ממנו לעבור בין יחידות ואף להתקדם. מקרה דוגמת זה של האלוף במיל' יצחק מרדכי, שהתגייס להנדסה הקרבית, עבר כמפקד מחלקה לצנחנים ומילא שורת תפקידים בחי"ר עד שמונה לקצין חי"ר וצנחנים ראשי, פשוט לא מתרחש כיום. בוודאי כאשר מדובר בתפקידי פיקוד בכירים.

בניגוד לחיל הנחתים האמריקני למשל, בו ההנדסה הינה רק מקצוע צבאי שבו מתמחה הנחת, הרי שבצה"ל איש חיל ההנדסה יכול היה להיות באותה המידה טייס או חובל כשמדובר ברצונו לשרת בחיל הרגלים. נשמע לכם הזוי? בשני העשורים האחרונים לא היה מפקד אוגדה אחד שצמח בחיל ההנדסה, למרות שהתותחנים דן הראל ויואב הר-אבן דווקא היו, וטייס תובלה שירת כמ"פ בצנחנים. ככה, למרות מאפייני הכשרה ויכולות שדומות לכל סיירת, נשארה היחידה המובחרת של ההנדסה הקרבית מחוץ למשפחה.

מה בכלל עושה חטיבת קומנדו?

צבאות אוהבים להקים חטיבות מחץ של כוחות מובחרים למשימות מיוחדות. שורשי הרעיון נעוצים בימי מלחמת העולם השנייה. באותם ימים הקימו בעלות הברית מספר כוחות כאלו. אולם נראה כי למרות הרצון לרכז כוח מעולה למשימות מיוחדות הרי שבמלחמה הצורך הגובר בסדרי כוחות זמינים למשימות "רגילות", הסיכון הגבוה שבמבצעים מיוחדים והתועלת השולית של חלקם הביאו לכך שבמרבית המקרים שימשו הכוחות כראשי חנית בפלישות מן הים לאפריקה ולאירופה.

גנרל רוברט פרדריק בעת שפיקד על כוח השירות המיוחד ה-1.

גנרל רוברט פרדריק בעת שפיקד על כוח השירות המיוחד ה-1.

מקרה בולט הוא זה של הוא כוח השירות המיוחד ה-1 (ה-FSSF) עליו פיקד הגנרל רוברט פרדריק. חטיבת קומנדו אמריקנית-קנדית זו הוכשרה בין היתר בצניחה, חבלה ולוחמה הררית ויועדה במקור לפעול בנורבגיה. בפועל, נשלחה החטיבה לאיטליה. שם הוטלה עליה משימה קשה במיוחד – כיבוש העמדות המבוצרות של הצבא הגרמני בהר לה-דיפאנסה (גבעה 960), בכדי לאפשר את התקדמותה של אוגדת חי"ר. פרדריק ואנשיו כבשו את ההר, כשהם סופגים למעלה מ-500 נפגעים. המשימה אמנם נחשבה לקשה במיוחד אך מה לזה ולכוחות מיוחדים? רגימנט חי"ר איכותי היה יכול לקחת את היעד הנ"ל ולהשאיר את כוח השירות המיוחד למשימות שמתאימות לו.

צניחת רגימנט הריינג'רס ה-75 בפלישה לגרנדה.

צניחת רגימנט הריינג'רס ה-75 בפלישה לגרנדה.

לסיפור הזה יש כמובן חריגים. בצבא האמריקני קיים רגימנט הריינג'רס ה-75. הביטוי "ריינג'רס" זהה למונח הבריטי "קומנדו" ופירושו לוחמים בעלי יכולות קרביות ומבצעיות גבוהות. רגימנט זה פעל כמעט בכל קונפליקט שבו היתה ארצות הברית מעורבת למן היווסדו ב-84'. בין היתר לחמו אנשיו ברחובות מוגדישו וצנחו בקנדהר. בצבא הבריטי הרעיון מוסד כבר לאחר מלחמת העולם השנייה באמצעות חטיבת הקומנדו ה-3 של חיל הנחתים. במלחמת פוקלנד ביצעה החטיבה, בפיקוד הגנרל ג'וליאן תומפסון, כשהיא כוללת גם שני גדודי צנחנים ופלגות כוחות מיוחדים (שירות הסירות המיוחד וה-SAS), נחיתה אמפיבית באיים וניהלה סדרת קרבות קשים עד אשר עד אשר השתלטה עליהם מחדש.

גם בצה"ל התקיים מקרה שכזה כאשר במלחמת של"ג נחתה חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד יורם יאיר ("יה-יה"), מן הים בחוף ההאוואלי. החטיבה לחמה במסע קרבות קשה ומפרך בציר הררי, אולם ספגה מעט אבדות והביסה כוחות עדיפים, והיתה לכוח הראשון שהגיע לביירות. מנגד, בשורת העימותים שהתרחשה מאז לא שש צה"ל לשוב ולהנחית כוחות גדולים בעומק.

אז מה יהיה במלחמה הבאה?

יחידת רימון באימון לוחמת תת-קרקע.

יחידת רימון באימון לוחמת תת-קרקע.

בספר "שבויים בלבנון" (ידיעות ספרים, 2007) כתבו עפר שלח ויואב לימור כי "צה"ל אוהב להכין כוחות לפעולות מיוחדות, אבל ביום פקודה מפעיל אותן בדרך מסורתית וכבדה." (עמוד 329) כך הופעלו פלגות סיירת מטכ"ל ב-73', בפיקוד יוני נתניהו ומוקי בצר, כפלוגות חי"ר בקרבות הבלימה בגולן, בין היתר כנגד הקומנדו הסורי. כך בוטלה במלחמת של"ג הטסת גדוד מחטיבת מילואים מובחרת לכביש ביירות-דמשק, במטרה למנוע את נסיגת אש"ף לסוריה ולנתק את הבירה הלבנונית מכוחות סיוע. כשפרצה המלחמה נעה החטיבה כולה על גבי רכבים בפקקים הארוכים ללבנון, ואף שלחמה היטב מימשה מעט ממה שתוכנן.

גם במלחמה האחרונה בעזה פעלו היחידות המובחרות, ובהן גם אגוז, דובדבן ורימון, בהתאם לתפיסה זו ונכנסו "דוך-אנ-דוך" דרך הגדר לעבר עזה, משל היו אחרון גדודי החי"ר. מכאן שיש לצפות שגם בעימות הבא תופעל חטיבת הקומנדו, הגם שתוך גילויי נחישות ואומץ, באופן דומה.

תהילת אנטבה, יש על מה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע מלאו 39 שנים למבצע אנטבה, בחינה מחודשת של מהלך הפעולה מראה כי יש לו, לצבא החובבים הישראלי, במה להתגאות. הקרב על הקרדיט מיותר כי התהילה מספיקה לכולם 

מבצע אנטבה בשלשו דקות. סרטון האנימציה אודות המבצע.

מבצע אנטבה בשלוש דקות. סרטון האנימציה אודות המבצע.

השבוע מלאו 39 שנים למבצע אנטבה, אחד המבצעים המוצלחים ביותר שביצע צה"ל. שני סרטים הופקו בהוליווד בעקבות המבצע (גם בישראל הופקו כמה, הידוע שבהם אף ייצג את ישראל בטקס האוסקר), ונכתבו אודותיו ספרים, כתבות תחקיר ואפילו קומיקס וסרטון אנמציה.

האמת, בצדק מסוים. צה"ל הוא מיליציה. בניגוד לצבאות אחרים הרי שבצה"ל מודל צבא העם הביא באותם ימים (ועדיין מביא בחלקים רבים ביחידות הלוחמות) לכך שהמתגייסים לשורותיו זוכים להכשרה קצרה ונשלחים למלא את תפקידם. רוצים דוגמה? בצבא האמריקני לא יהפוך חייל בתוך שנה מיום שירותו למפקד כיתה בצנחנים, ובוודאי שלא יישלח, לאחר תקופה בת שנתיים לחלץ בני ערובה במרחק כמעט 4,000. בצה"ל כן. לצורך השוואה החיילים שנשלחו ב-2011 לפשיטה בה הרגו את בן לאדן שירתו בקומנדו הימי מעל חמש שנים.

לוחמי סיירת מטכ

לוחמי סיירת מטכ"ל עם המרצדס השחורה עם שובם ממבצע אנטבה (צילום: לע"מ).

העובדה שצה"ל נחלץ לפעולה, כנשוך נחש, באותו שבוע גורלי ביוני-יולי 1976 מייצגת את אותה ישראליות טובה, נטולת מליצות, מתגמשת, יצירתית, סולידארית וערכית. בתוך פחות משבוע מיום החטיפה היו כוח ההשתלטות מסיירת מטכ"ל, נבחרת מחטיבת הצנחנים ונבחרת מחטיבת גולני על מטוסי C-130 "הרקולס" בדרך לאנטבה.

המבצע

מטוס ההרקולס ועליו בני הערובה נוחת בנתב

מטוס ההרקולס ועליו בני הערובה נוחת בנתב"ג בסיום הפשיטה.

למרות תנאי טיסה קשים הצליחו טייסי חיל האוויר לנחות בחשכה בשדה התעופה באנטבה. לוחמי סיירת צנחנים, בפיקוד דורון אלמוג, קפצו מן המטוס הראשון בעודו נוחת על המסלול, הניחו פנסים על מסלול הנחיתה על מנת להקל את הנחיתה בעבור המטוסים הנותרים, איבטחו את נחיתתם והשתלטו על מגדל הפיקוח החדש. החפ"ק של דן שומרון, מפקד המבצע, וכן לוחמי סיירת מטכ"ל פרקו במהרה מן המטוס הראשון ונעו אל הטרמינל הישן במספר ג'יפים ובראשם רכב מרצדס שדימה את רכבו של אידי אמין.

במהלך הנסיעה נתקל הכוח בשני חיילים אוגנדים, ובניגוד לתכנית המקורית פקד יוני נתניהו לירות בהם, ככל הנראה. משום שחשש כי הללו יסכנו את הגעת הכוח ליעדו. "האקדחים המושתקים היו מוכנים בעוד מועד. כשהחייל האוגנדי, שאיים עליהם ברובהו, היה מרוחק מהם רק מטרים ספורים, ירו בו יוני וגיורא, שישב מאחורי יוני. האוגנדי נרתע לאחור והתנדנד. כנראה נפגע, אך למרות פגיעתו, לא נוטרל לחלוטין." לאחר הירי השקט ירו באוגנדי גם חיילים שבג'יפים שהיו חמושים ברובי קלצ'ניקוב ומקלע מא"ג. ירי זה הפך את הפעולה ל"רועשת" ופגע באלמנט ההפתעה.

איור המציג את הקרב באנטבה.

איור המציג את הקרב באנטבה.

שיירת הרכבים האיצה לעבר היעד. הלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מן הטרמינל. בצר הוביל את כוח הפריצה ונתניהו נע לעבר נקודת הפיקוד שנקבעה מראש. בצר, שירה במהלך ריצתו, האט במטרה להחליף מחסנית. נתניהו שחשש מעיכוב ומחזרה על "אסון מעלות" שינה את כיוון ריצתו והוביל את ההסתערות. שניות מספר לאחר מכן נפגע מירי ממגדל הפיקוח ונפצע קשה.

אחד החיילים, אמיר עופר, ואחריו מפקד הצוות שלו, אמנון פלד, היו ללוחמים הראשונים בכוח הפריצה שנכנסו לאולם בו שהו החטופים. מיד ברגע הכניסה הרגו השניים שלושה מחבלים. רגע לאחר מכן פרצו לאולם לוחמים נוספים. בראיון איתו סיפר מוקי בצר כי "חייל עם מגאפון קורא בקול: 'לשכב, לא לקום, צה"ל הגיע', וחוזר על זה כל הזמן, לפי התרגולת שעשינו בארץ. היה ירי מסיבי מאחור, מכיוון שכולם ראו עוד ועוד חיילים אוגנדים, והיו צרחות וצעקות מסביב. הבנו ש-3 מחבלים הרוגים, אבל יש עוד אחד או עוד 3. פתאום אחד המחבלים קם מתוך הקהל, ממרחק של 15 מטר. איך שהוא מרים את הנשק אלינו אני יורה בו, ועמוס גורן יורה בו. כל אחד כדור, והוא נופל, נהרג."

כאן הוכרע, למעשה, הקרב על בני הערובה. בחילופי האש נפגעו 3 מבני הערובה. אף שמדובר באחד ההיבטים הטרגיים של המבצע הרי שכל מי שהתאמן בלוחמה במבנה עם "ידידים ויריבים" יודע כי כאשר מתרוממים "ידידים" (ולא נשמעים לקריאות "כולם לשכב") אזי באנדרלין והלחץ של המצב הקרבי הם עלולים להיפגע. הדבר רק ממחיש את מורכבות פעולת ההשתלטות.

מטוסי ההרקולס ממראים מאנטבה בסיום הפעולה, מתוך סרטון האנימציה אודות המבצע

מטוסי ההרקולס ממראים מאנטבה בסיום הפעולה, מתוך סרטון האנימציה אודות המבצע

לאור פציעתו של נתניהו לקח בצר לקח פיקוד על כוח ההשתלטות וביחד עם מפקד המבצע, שומרון, תיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי. נבחרת חטיבת גולני איבטחה את עליית בני הערובה למטוסים. כוח מן היחידה, עליו פיקד יפתח רייכר-עתיר, הרג מספר חיילים אוגנדיים. נבחרת חטיבת הצנחנים, בפיקוד מתן וילנאי, השתלטה על הטרמינל החדש. שם נורה ונפצע קשה סורין הרשקו בידי אדם בלבוש אזרחי, ונותר משותק מהצוואר ומטה‏. כוח הנגמ"שים, בפיקוד שאול מופז, ריתק באש את מגדל הפיקוח בעוד כוח אחר מסיירת מטכ"ל, בפיקוד עמר בר-לב, השמיד 8 מטוסי מיג שחנו בשדה התעופה.

בתוך 55 דקות הושלם המבצע והכוחות ובני הערובה המריאו לתדלוק בניירובי ומשם לישראל. לצה"ל היה הרוג אחד, סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, וחייל פצוע. בנוסף לבני הערובה שנהרגו במהלך ההשתלטות נרצחה בקמפלה דורה בלוך בת ה-74, אחת מבנות הערובה, שאושפזה בבית חולים מקומי בטרם המבצע. הרצח בוצע כנקמה בהוראת שליט אוגנדה, אידי אמין.

הצלחה חסרת תקדים

הכוחות המיוחדים הישראליים עדיין זוכים להערכה ברחבי העולם על אדי אותה תהילה מאמצע שנות ה-70'. אדמירל ויליאם מקרייבן, יוצא הקומנדו הימי האמריקני ומפקד הפשיטה לחיסול בן לאדן בפקיסטן, הגדיר בספרו את אנטבה כמופת של מבצע מיוחד ושאב ממנו השראה. ולא בכדי. מי שבוחן את הפשיטה ביחס לאתגרים שבהם נתקלו צבאות אחרים, מקצועיים וממוסדים יותר, יגלה שצבא החובבים הישראלי הצליח היכן שטובי החיילים והמפקדים של צבאות המערב נכשלו.

הגרמנים נכשלו כליל במינכן ב-72' (אך השתפרו ב-77' בהשלטות על מטוס לופטהנזה במוגדישו) והאופן שבו טיפלו האמריקנים במשבר בני הערובה שנכלאו בשגרירות האמריקנית באיראן הפך לאחד הכישלונות המשפילים בהיסטוריה הצבאית האמריקנית. אז, נשלח כוח דלתא, בפיקוד קולונל צ'רלי "המחויב" בקווית', לפשיטה כל כך לא אפויה ולא סבירה מבצעית, עד כי נראתה כאילו יצאה מסרטו של מנחם גולן. הפעולה נכשלה בצורה מחפירה והאמריקנים נמלטו מן המדבר האיראני בעור שיניהם, כשהם משאירים מאחור גופות לוחמים וציוד לחימה שכלל בין היתר 6 מסוקים.

הקרב על הקרדיט

יוני נתניהו ז

יוני נתניהו ז"ל, מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג באנטבה.

את הישג מעמעם עד היום הקרב על הקרדיט. משפחת נתניהו ומוקי בצר מצאו עצמם במעין קרב ארוך על התודעה הישראלית. בניסיונם הראוי להנציח את זכר יקירם הופחת ועומעם חלקו של בצר (כמו גם חלקם של מפקדים נוספים) בהצלחה. לא ברור מדוע כך קרה שהרי יש מספיק תהילה לכולם. הצדדים מתכתשים על שורה של סוגיות במהלך המבצע. ראשית, בהקשר לתכנון המבצע. בצר טוען (ככל הנראה בצדק) כי היה חבר בצוות מצומצם ששקד על תכנון המבצע ואילו מפקד היחידה, נתניהו, שהה בסיני בהכנות לפעולה אחרת. נתניהו שב ליחידה שלושה ימים לערך בטרם המבצע, השתתף במודלים והכין את תכנית הפריצה לטרמינל, שהוגדרה בדיעבד על-ידי ההיסטוריון אביגדור שחן כיוצאת מן הכלל באיכותה.

תמונתו של בצר כפי שהופיע על כריכת ספרו ''Secret Soldier''

תמונתו של בצר כפי שהופיע על כריכת ספרו "Secret Soldier"

שנית, ישנה החלטתו של יוני נתניהו לירות בזקיף האוגנדי. אל"מ במיל' בצר, יוצא סיירת צנחנים שאימן ב-71' את הצנחנים האוגנדים, טוען כי האוגנדי לא היווה איום וניתן היה לעוקפו. לעומתו משפחת נתניהו טוענת כי הלה סיכן את הכוח. חיזוק נוסף לטענה זו סיפק תא"ל במיל' רייכר-עתיר שאמר כי "אתה לא משאיר מאחוריך אדם עם נשק…שישתמש בו ברגע שיראה מה אתה הולך לעשות." שתי הפרשנויות לגיטמיות ולא ברור מדוע יש מקום להתפלמס בעניין. מדובר בהחלטת מפקד שבמבחן התוצאה גם הוכיחה את עצמה.

שלישית, ישנה סוגיית ההסתערות על הטרמינל. בצר מזוהה כאיש שרץ קדימה ראשון ושנאלץ לעצור כדי שלא לפרוץ לאולם ללא כדור בקנה. באותו רגע, משום שכל עיכוב הוא הרה אסון, עקף אותו נתניהו ומשך לעבר היעד. בכך עמד נתניהו בדרישה כי מפקד יהיה הראשון לשאת בעול, להסתער ולצאת קדימה ברגע קשה. אולם כמוהו בצר, אשר משנפצע נתניהו לקח את הפיקוד (מעשה לא מובן מאליו) והשלים את המשימה. בלחימה, כמאמר האלוף ישראל טל, התכניות משתנות, ומהר, ומה שחשוב הוא התנועה קדימה והחתירה למגע.

מפקד המבצע, תא

מפקד המבצע, תא"ל דן שומרון.

אנטבה מקפלת בתוכה גם גילויי אחריות ואומץ נוספים, חשובים לא פחות ובהם עצם קבלת ההחלטה על-ידי הממשלה ובראשה ראש הממשלה יצחק רבין (שאף הפקיד בידי מזכיר הממשלה מכתב התפטרות למקרה והמבצע יכשל). את המבצע יזמו שר הביטחון שמעון פרס, והאלופים בני פלד, מפקד חיל האוויר, ויקותיאל אדם, ראש אג"ם, ולולא התעקשותם לא היה יוצא לפועל. אך בין אנשי הצבא שלקחו חלק בפעולה עומד מעל כולם מפקד הכוח שפשט על אנטבה  דן שומרון. שומרון איש הצנחנים בעברו, נשא על כתפיו את מלוא האחריות להצלחת המשימה על כל מרכיביה. הוא היה האיש שבכוח אישיותו שכנע את הממשלה כי צה"ל יכול לבצע את המשימה, והוא מי שפיקד על הלחימה בשדה התעופה. אף ששומרון זכה לפרסום רב (בסרטים גילמו את דמותו אריק לביא וצ'רלס ברונסון) ולימים מונה לרמטכ"ל, נראה היה כי לא היה להוט אחר הקרדיט. לימים טען כי מיותר להתווכח על מי עשה מה משום שהנושא המשמעותי היחיד הוא אופן קבלת ההחלטה על המבצע.

יש מה ללמוד מזה

תמצית מבצע אנטבה ניתנת להגדרה במשפט שאמר דן שומרון לגבי הזיכרון החזק שלו ממנו: "כשהחטופים עולים למטוס הפינוי, נתמכים, כל אחד בודק את המשפחה שלו, שכולם נמצאים. זה היה רגע חזק שאי אפשר לשכוח." זאת המהות של המבצע. המדינה מימשה את אחריותה כלפי אזרחיה ושלחה כוח צבאי לחלצם, רק מפני שהם אזרחיה, והצליחה. המאבק על קרדיט רק מקטין מכך. ויש בהחלט מה לאמץ גם לימינו אלה.