יודק'ה פלד

עיקשים, אמיצים ותוקפנים | מאת גל פרל

רשומה רגילה

בספרון דק ותמציתי על קורותיה של פלוגה אחת של גולני במלחמת יום הכיפורים, תיאר אביחי בקר מיקרוקוסמוס של המלחמה כולה. הספר מרתק, והמחבר לא נמנע מביקורת נוקבת לצד תיאור מטלטל של פני המלחמה החזקה ההיא, על הכשלים, הפחדים וגבורת הלוחמים, לה נדרשו לאחר שכל השאר הכזיב.

הספר "אינדיאנים על גבעה 16" (הוצאת משרד הביטחון, 2003) שכתב אביחי בקר, תיאר את קורותיה של פלוגה רובאית ג' מגדוד 51 של חטיבת גולני במלחמת יום הכיפורים. הספר הוא תוצר של מחקר מקיף שערך בקר, שהיה אז עיתונאי וכתב צבאי. הוא נבר במסמכים ובחומר היסטורי, קיים ראיונות עם חיילי הפלוגה ומפקדים בחטיבת גולני, והוציא מתחת ידו ספרון מרתק ומטלטל.

זה בוודאי לא הזיק שבקר, יוצא חטיבת גולני, הכיר "דרך הרגליים" את הווי הרובאים בחטיבה, את דמויות המפתח שבה וחווה מקרוב את "פני המלחמה החזקה" ההיא של אוקטובר 1973. הוא עצמו פיקד במלחמה על פלוגה בגדוד 12 של החטיבה (עד שנפצע בקרב ההבקעה לרמה הסורית).

"עם הנמנם הזה נלך לקרב?"

על הפלוגה פיקד סרן יגאל פסו, חברו למחזור של בקר מהפנימייה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הריאלי בחיפה. את המחזור סימן מח"ט גולני דאז, אל"ם יקותיאל "קותי" אדם, ככזה שיכול לשפר את איכות המפקדים בחטיבה. עם גיוסם, בשנת 1969, "שטיח אדום קידם את הקבוצה ופסו בתוכה שנהרה לגולני" (עמוד 26). לפנימיונים שנענו לאתגר הגה מח"ט גולני דאז, אל"ם קותי אדם, הכשרה ייחודית.

"בחודשיים הראשונים לגיוסם, בטרם התפזרו להיות מ"כים בגדודים, הוא הציב את הפנימיונים שלו כצוות נפרד בסיירת גולני" (עמוד 27). המח"ט ראה למרחוק וצדק. ב־1973 היו 12 מתוך 16 מפקדי הפלוגות בחטיבה בוגרי הפנימייה הצבאית. "פרויקט הגמר של פרק הסיירת היה חדירה מעבר לירדן" (עמוד 27).

פסו מונה למפקד הפלוגה כחצי שנה לפני שפרצה המלחמה, והתקשה לבסס את מנהיגותו. מאבקו בנורמות פסולות של הלוחמים הוותיקים, לנעליים הגדולות שהשאיר המ"פ הקודם, שמריהו ויניק, שעבר לפקד על סיירת גולני. הרובאים בפלוגה הטילו ספק ביכולותיו כמפקד קרבי. "עם הנמנם הזה נלך לקרב?" (עמוד 9). 

כשפרצה המלחמה לקחה הפלוגה חלק בקרבות הבלימה, ואף סיכלה חדירה של הקומנדו הסורי, בהמשך המלחמה, ב־9 באוקטובר, שנחת במסוקים סמוך לנפח. "יותר פרי אלתור מאשר קרב סדור זה היה. הם רצו בין גדרות האבנים תוך ירי והטלת רימונים, כדורים ופצצות RPG שרקו" (עמוד 41).

בספר העיר בקר כי "לאזור הקרב שניהלה פלוגה ג' נזעק במקביל כוח של סיירת מטכ"ל עליו פיקד רס"ן יוני נתניהו. במהלך לחימתם של אלה נהרגו שניים מאנשי היחידה ושבעה נפצעו. עשרות גופות של סורים נותרו פזורות בשטח. אלא שמספרי תולדות מלחמת יום כיפור נעלם כלא היה חלקה המכריע במידה שווה של פלוגה ג' באירוע; משום מה הוא משויך באופן בלעדי לסיירת מטכ"ל" (עמוד 43).

כך או כך שם קנה פסו את עולמו. "הספקות שניקרו אודות כישוריו התחלפו בהערכה עצומה. לאחר שבעה חודשים בתפקיד, מ"פ חדש נולד" (עמוד 44).

"הולך קשה"

אבל אז הגיעה משימת החרמון. הקרב, מהקשים שבקרבות החי"ר שניהל צה"ל, כל כולו מופת של עקשנות וכוח רצון של רובאים בודדים, מתואר בספר לפרטיו. המבצע היה מהלך דו־חטיבתי. גולני תגיע רגלית, מלמטה למעלה, דוך־אנ־דוך, ותכבוש את מוצב החרמון הישראלי.

בתדריך ללוחמי החטיבה אמר המח"ט, אל"מ אמיר דרורי, כי זוהי ההזדמנות לבטל את ההישג הקרקעי היחיד שנותר בידי הסורים, שכן למחרת עתידה להיכנס לתוקפה הפסקת האש. "מוצב החרמון הוא העיניים והאוזניים של המדינה, חסר לנו שהוא יישאר אצלם, אנחנו חייבים לעשות את זה" (עמוד 7). דרורי הדגיש כי הוא מצפה לראות בבוקר למחרת הקרב "את דגל ישראל ואת דגל גולני מונפים על החרמון, אנחנו ניקח אותו ביי הוק אור ביי קרוק. גולני, גולני, רק גולני יעשה את זה" (עמוד 7).

אבל כל המילים הגדולות לא חיפו על כך שלמעשה, בבחירה בדרך הפעולה הזו שיחק צה"ל לידי הסורים שהחזיקו בשטח השולט ונערכו מבעוד מועד. גם מודיעין עדכני על היערכות הסורים בהר לא ממש היה. מג"ד 51, סא"ל יודק'ה פלד, אמר לאנשיו שהוא "לא יודע איפה בדיוק נפגוש את הסורים" (עמוד 6). 

על החלק השני של מבצע "קינוח", כיבוש החרמון הסורי, "הופקדו שני גדודי מילואים מחטיבה 317 של הצנחנים, שהונחתו בעורף המערך באמצעות מסוקים. ההתנגדות הייתה קלה, ההתקפה עלתה בהרוג ושלושה פצועים בלבד" (עמוד 71).

בשל הרצון, ככל הנראה, למקד את הספר בגולני תואר הקרב שניהלה חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"מ חיים נדל באופן לקוני. אף שהוא כמעט ונשכח מהזיכרון הציבורי היה זה קרב מהספרים. שניים מגדודי החטיבה, שעליהם פיקדו הסא"לים (מיל.) חזי שלח ואלישע שלם, הוטסו במסוקי יסעור לשטח הררי קשה לתנועה והוטל עליהם לכבוש שני יעדים מבוצרים.

אחד המג"דים, חזי שלח, כתב לימים כי "הצנחנים תיכננו את הקרב שלהם כך, שלא יעמוד מולם אויב רציני. בכוונת מכוון. לא תמיד זה מצליח. באותו לילה זה הצליח". הצנחנים הפתיעו את הקומנדו הסורי, וניהלו את הקרב במקצועיות ובקור רוח, והקפידו, כתב שלח להפעיל חיפוי ארטילרי צמוד, לנוע לאט "ולהשתמש בהרבה אש ובלחימה מבוקרת", עד לכיבוש מוצב החרמון הסורי. הקרב של גולני נראה אחרת לגמרי.

לוחמי גולני טיפסו במעלה החרמון ונתקלו בסורים בסמוך לגבעות שכונו במפות גבעה 16 (ומכאן שם הספר) ו־17. במקביל, סיירת גולני בפיקוד רס"ן שמריהו ויניק (המ"פ הקודם של פלוגה ג') נתקלה בכוח סורי ברכבל העליון. ויניק, שבמלחמה לא היה לילה "שלא נתבע למארב או לפשיטה" (עמוד 52), נהרג. 

הקרב היה קשה ואכזרי. "גבעה 16 לא זקוקה היתה למצביאים באותו לילה אלא לעיקשים, לאמיצים ולתוקפנים" (עמוד 61). מג"ד 51, פלד, דיווח למח"ט באנדרסטייטמנט של המלחמה כי "הולך קשה" (עמוד 63).

הגיבור האלמוני של הקרב היה קצין האג"ם החטיבתי, רס"ן יואב לוי "יוצא שקד" (עמוד 50). משנפצעו המח"ט והמג"ד, עבר הפיקוד אליו. לוי הורה ללוחמי גולני שהוסיפו להילחם לסגת מגבעה 17, "ולאחר שווידא שאין יותר חיילים על גבעה 17 הפעיל ארטילריה לעברה. זה היה המהלך שהכריע סופית את הסורים" (עמוד 65). את המוצב כבשו לבסוף חיילי גדוד העתודה של גולני, עליו פיקד דוד כץ.

תכנון מחוכם היה חוסך את הגבורה

רק מחצית מלוחמי הפלוגה שרדו את המלחמה מבלי שנפצעו או נהרגו. לקרב החרמון עלתה הפלוגה כשהיא מונה 60 לוחמים ומפקדים. כשעלה השחר ותם הקרב נותרו רק 19 מאנשיה שאינם פצועים או הרוגים. חטיבת גולני כולה איבדה בקרב 56 מאנשיה.

בין ההרוגים היה גם המ"פ, פסו, שנפל בקרב החרמון לצד מ"פ א' בגדוד וחברו למחזור מהפנימייה הצבאית, סרן שוקי ויאטר. מחזור ט"ו בפנימייה הצבאית, שחבריו כתבו טרם גיוסם כתבו בספר המחזור "להתראות בישיבות המטכ"ל" (עמוד 26), איבדו שישה מחבריהם בקרבות. למטה הכללי הגיעו רק דורון אלמוג, שעשה את המלחמה כמ"פ צנחנים בסיני, והיה לימים לאלוף פיקוד דרום, אביחי רונצקי, שלחם כמ"פ בסיירת שקד (ולאחר שחזר בתשובה היה לרב ובהמשך לרב הצבאי הראשי) ורון כתרי, ששירת כקצין מודיעין בפיקוד הדרום ובתפקידו האחרון שימש כדובר צה"ל.

בקר היטיב לתאר, בעברית שכבר אינה מצויה במקומותינו, את ההוויה בצה"ל באותן שנים, ובחטיבת גולני בפרט. תיאוריו של בקר את גבורת הרובאים הפשוטים והמפקדים, כמו גם גילוי מורך לב ואירועים של תופסים את הקורא ולא מרפים ממנו. הספר כתוב בתמצות ובקיצור אבל כל שורה, כך דומה, מעבירה היטב את המסר.

יתרה מכך, הוא גם לא חסך שבטו מאיש מן המעורבים, מהלל את הגיבורים האלמוניים ומטיח ביקורת באלו הראויים לה, בין שיהיו בכירי המפקדים או סוכני הזיכרון הלאומי. "תכנון מחוכם יותר בדרגים הגבוהים היה חוסך את משאבי הגבורה הבלתי נדלים שנדרשו מהרובאים של גדוד 51" (עמוד 73), קבע בצדק. ועדיין כשמגיעים לחרמון ומביטים למעלה, קשה שלא להשתאות מהאומץ של אלו שעלו כל הדרך למעלה, כנגד כל הסיכויים.