אפשר לנצח במערכה הבאה, בכפוף לכמה תנאים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במאמר שכתב הפרשן הצבאי הוותיק, רון בן ישי, הוא קבע כי צה"ל לא יפסיד במערכה הבאה, אך גם לא ינצח. גם אם אף אחת מהטענות אינה מדויקת כשלעצמה, הרי שצירופן הכללי מדאיג מאוד. לאחרונה פרסם מכון JISS את המתווה להפעלת הכוח הצבאי במערכה הבאה. הוא אמנם אינו מבטיח ניצחון, אך עשוי להביא להישג משמעותי בהרבה

לפני כשבועיים פרסם הפרשן הצבאי הוותיק רון בן ישי ב-"Ynet", מאמר שבו הוא מסביר מדוע לתפיסתו "ישראל לא תובס במלחמה הבאה, אבל גם לא תנצח". לשיטתו, לחברה הישראלית קיימת רגישות מוגזמת לנפגעים בדגש על חיילים בלחימה ולהשבת גופות חללים ושבויים שברשות האויב, שמעבירה אותה על דעתה. יתרה מכך, ציין, יש משפחות שכולות המנהלות מרדף נקמני אחר מי שפיקדו על בניהם בקרב (תא"ל גל הירש וטענות ההורים השכולים כנגדו כשמונה למפכ"ל היא דוגמה בולטת, אך לא יחידה).

המפקדים הללו, לטענתו, לא מקודמים בצבא, וחלק מפקודיהם שרואים את האווירה שנוצרת בוחרים לעזוב. זו, כתב, "עוד דוגמה לאופן שבו החברה האזרחית בישראל מסרסת, לאט אבל בטוח, את כושר הפעולה, היוזמה והיצירתיות של מפקדי השדה". מפקדים, למעשה, מפחדים לטעות, וכפי שאמר אמר לי המ"מ שלי בצנחנים ביום הראשון של הטירונות, "מי שלא טועה, לא עושה". 

בעיה נוספת, שעליה הצביע, היא מעורבות הורים מוגברת בנעשה בצבא. "היום יכולים הורי חייל להתקשר ישירות לטלפון הנייד של המ"פ ולדרוש ממנו לבטל עונש משמעתי שהטיל על בנם או להקל עליו באימונים", כתב, כאילו היה הבייביסיטר שלו ולא מפקדו שמכשיר אותו ללחימה או מפקד עליו במהלכה. אף שיש במשהו בדברים, הרי שכשקוראים על התרשלות המפקדים בתרגיל ניווט בנחל חילזון, שכתוצאה ממנה נהרג חייל, קשה לצפות מההורים להישאר בחזקת צופים שאינם מעורבים. מנגד, מעורבות מוגזמת של הורים בנעשה בצבא מתרחשת כמעט תמיד כשהמפקדים לא מסמנים גבול ברור.

יחידת אגוז בתרגיל בקפריסין, (צילום: דו"צ).

ב-2009 סיפר מח"ט הצנחנים הרצי הלוי, כיום אלוף פיקוד הדרום, בראיון ל"מעריב" כי בשיחותיו עם הורים לחיילים בחטיבה הפונים אליו (והוא קיבל פניות רבות) נהג לשאול אותם אם לאחר הצבא, באוניברסיטה, גם יבואו לאסיפות הורים? "לא. אז בוא נשים את הקו לא בין הצבא לאוניברסיטה אלא בין התיכון לצבא".

גם בנוגע לרגישות לנפגעים היתה לו תשובה ברורה – היא תלוית הקשר. "הקזת דם אינסופית של מטענים מעוררת מחאה, כמו שקרה עם 'ארבע אמהות'. אבל גם במלחמת לבנון השנייה וגם ב'עופרת יצוקה', אנשים קיבלו את העובדה שבלחימה יש נפגעים בהבנה", אמר. יש בכך הגיון. כשצה"ל יצא ל"צוק איתן" והסביר שהמערכה חיונית בכדי להשמיד את תשתית המנהרות שמאיימת על כלל יישובי עוטף עזה, הציבור קיבל בהבנה יחסית את הלחימה ואת האבדות. אין סיבה להניח שזה ישתנה, ובתנאי שהממשלה והצבא יציבו יעדים ברורים וראויים שבגינם יש לשלם מחיר זה. 

כאן מגיע בן ישי לסיבה העיקרית לקושי של צה"ל לנצח את המערכה הבאה, "הפוליטיזציה של הביטחון". הדלפות מידע קריטי מישיבות הקבינט הביטחוני-מדיני, משיקולים פוליטיים, חושפות בפני האויב את המודיעין, מתווה התכנית המבצעית של צה"ל (על יתרונותיה וחסרונותיה) ואת עצם הנכונות של הממשלה לאשרה. דוגמה בוטה היא פרשת המצגת שדלפה מהקבינט ב"צוק איתן", אך היו גם דוגמאות נוספות.

קל לפטור את בן ישי בטענה שהוא מתרפק על העבר, כשצה"ל וישראל היו צודקים, חזקים ונכונים, ובמאמר תגובה בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", סא"ל (מיל') עמר דנק אף עשה כן. אבל מוטב להקשיב לו, שכן גם אם אף אחת מהטענות אינה מדויקת כשלעצמה, הרי שצירופן הכללי מדאיג ואמור להדיר שינה מעיני הציבור. 

את הכוח יש להפעיל בשכל, ובנחישות

בשבוע שעבר פרסם מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS) את מסמך "עוצמה בשעת מבחן", מתווה מדיניות לממשלת ישראל שכתבו עמיתי המכון ובהם פרופסור אפרים ענבר, מיקי אהרונסון והאלופים (מיל') יעקב עמידרור ויאיר גולן. הפרק השני של המסמך "השימוש המושכל בכוח", גורס כי לא ניתן להכריע את החמאס באופן מלא, לשיטתם, ללא כיבוש מחדש של הרצועה, ומאחר וזוהי חלופה לא רצויה, הרי שהיכולת הישראלית לבחור לנהל מלחמת התשה בעזה ולשמור על אפשרויות פעולה רבות, מלמדת דווקא על עוצמתה.

"ישראל פועלת בכוח להשמדת יכולותיהם של אויבים מסוג זה רק אחרי שהיא סופגת סדרת מתקפות ומפגינה מידה רבה של איפוק בפעולותיה ההתקפיות כדי לאגור לגיטימציה. זאת בתקווה שמבצעים גדולים ספורים, שיתקיימו מדי זמן, יחוללו הרתעה זמנית שתאפשר תקופת הפוגה ארוכה". יש בכך הגיון, ובתנאי שממשלת ישראל תדע להחליט גם "לשבור את הכלים" כאשר החמאס מגדיש את הסאה ולצאת למבצע גדול, ובנוסף, שתסביר (כפי שציינו המחברים) לציבור את אופי העימות עם החמאס, ואת שיקוליה.

השיח עם הציבור בנושאים הללו, ממש כפי שטען בשעתו ח"כ עפר שלח בספרו "האומץ לנצח", חיוני בכדי להבטיח את תמיכתו במהלכים ואת נכונותו לגלות הבנה לעלות הגבוהה, שכן כמאמר גולן, "לשימוש בכוח יש מחירים, והמחירים האלה, אחרי זה, מתבטאים בבתי הקברות".

מנגד, המסמך (שדברים שגולן אמר בעבר מהדהדים בו) קובע שאף שהתמרון הקרקעי אינו תמיד הפתרון המתאים וניתן לעתים לבחור בתגובה מבוססת אש ומודיעין, הרי שב"התרגש תרחיש צפוני הכולל איום חסר תקדים על העורף, על ישראל לגייס את כל צבאה, ולהכריע את חיזבאללה בלבנון על ידי שילוב של מתקפת מחץ יבשתית ואווירית".

במאמרו, אמר בן ישי דברים דומים. בפרק מתחו חוקרי המכון ביקורת על כך שבשלושים השנים האחרונות זנח הצבא את התמרון היבשתי. במקום זאת צה"ל הצטיין במבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות והסתמך על "השגת מודיעין מדויק, הפעלת אש מדויקת ומסיבית (ברובה מהאוויר), וציפייה כי השילוב המוצלח של השניים יביא להשמדת האויב ולהכנעתו". השיטה, קבעו, לא עובדת. ההישגים אינם חד-משמעיים, המערכה ממושכת והאויב מסיים אותה בתחושת הישג ברורה. 

מאמץ ה"מודיעין-אש" חשוב, אך הוא יכול רק לתמוך במאמץ העיקרי, הקרקעי, ולא להחליפו. "רק מאמץ קרקעי נחוש יכול לשבור את רוח האויב. יש חששות שווא כי גישה צבאית זו היא עתירת נפגעים. אומנם לחיכוך הגבוה יש מחירים, אך משך הלחימה הקצר יחסית, תוך הכרעת כוחו הצבאי של האויב, עשוי להביא דווקא למספר נפגעים נמוך יותר בחזית, ובוודאי בעורף. לא בכל מצב יהיה צורך או רצון להפעיל את יכולת התמרון, אבל על הצבא להיות מוכן לבצע תמרון רחב ומהיר".

התמרון חיוני, כתבו, משום שהשטח מהווה את בסיס הפעולה של האויב וה"שליטה בו שוללת את חופש הפעולה שלהם"; צמצום ירי הרקטות על העורף ניתן להשגה רק באמצעות כוחות קרקעיים; "האויב עשוי לספוג נזק כבד מהאוויר, אולם עצם קיומו כישות שלטונית או שליטתו בשטח אינם נתונים בסכנה. לעומת זאת, כיבוש שטח נרחב ושליטה בו מהווים לרוב איום גדול יותר על שליטים וארגונים". היעדר נכונות לתמרן אכן מביאה את אויביה של ישראל להעריך כי יכולתה לפגוע בהם מוגבלת וכי החברה הישראלית חלשה ואינה מוכנה להסתכן ולספוג מחירים. בשל כך, כתבו, יש להדגים "יכולת התמרון וההכרעה היבשתית בצורה משכנעת, בעת הצורך, כדי לבסס את אמינות ההרתעה".

הפעלת כוח שכזו, אינה מבטיחה כמובן ניצחון, אבל היא עשויה לתת בידי ישראל הישגים מוחשיים יותר בתום העימות הבא. השבוע פורסם שגם הרמטכ"ל אביב כוכבי משוכנע שניתן להכריע צבאית ארגונים כמו חמאס וחזבאללה ובתכנית הרב-שנתית שהוא מגבש לבניין הכוח מושם דגש על תמרון קטלני בחזית. מנגד, תפיסת הביטחון לעשור הקרוב שגיבש ראש הממשלה נתניהו ממשיכה לדבוק בקו המסורתי של הפעלת אש ועוד אש, שעליו מתחו חוקרי המכון ביקורת. סביר שצה"ל יבחר, כדרכו, בפתרון של "גם וגם" לפיו יוקצו משאבים חלקיים לתמרון הקרקעי ואת העיקר ישקיעו במרכיבי המודיעין והאש. "עוד מאותו דבר" זה פתרון רע, אבל לך תלמד כלב זקן תרגילים שכבר שכח.

רהב מיותר

האלוף ברעם בטקס לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה, (מקור: דו"צ).

השבוע נאם אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, בטקס זיכרון לחללי מלחמת לבנון השנייה. משום מה בחר ברעם, קצין חריף מחשבה שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובלחימה בלבנון וביהודה ושומרון, לשגר מסר כמעט זחוח לחזבאללה שמעבר לגבול. "אל מול האיומים המונחים לפתחנו מצפון, חזינו בהתלהמות ובצווחות של נסראללה בנאומו לפני שבועיים. הכל, אני אומר לכם, כתוצאה מלחץ רב".

ברעם אינו יוצא דופן, וקדמו לו בשנה האחרונה האלוף יואל סטריק (אותו החליף ברעם בתפקיד) וכן ראש אמ"ן, אלוף תמיר היימן, בנאום שנשא לפני כשבוע בכנס. "אנחנו לא צריכים את נסראללה כדי שיגיד לנו מה מצב פרויקט דיוק הטילים. אנחנו יודעים יותר טוב ממנו", אמר היימן. רק היה חסר שיגידו ש"נשבור להם את העצמות", כמאמר הרמטכ"ל דוד אלעזר בראשית מלחמת יום הכיפורים, ודי. מבצע "מגן צפוני" פגע בהיערכות חזבאללה למערכה הבאה, הסנקציות על איראן והאבדות שספג הארגון בסוריה, גובים גם הם מחיר כבד מן הארגון, שבא לידי ביטוי גם במצוקה תקציבית. סביר גם שהמודיעין שבידי ישראל אודות פרויקט דיוק הטילים, מדויק ועדכני מאוד.

השאלה הנשאלת היא מדוע לזלזל באופן כה בוטה באויב. מה גם שמדובר באויב, שלמרות היותו חלש, קטן בהיקפו ופחות מקצועי מצה"ל בכשירותו, הצליח להפתיע את ישראל לא פעם ולנצל את נקודות התורפה שלה בכדי לייצר הצלחה. 

מול האיומים, אמר ברעם בטקס, "יכול צה"ל להתגאות ביתרונו המשמעותי ביותר – איכות אנשיו, המפקדים, הלוחמים". אם אכן תיפתח מערכה בצפון, ביתרון זה טמונה יכולתה של ישראל להשיג הישגים של ממש ואף להכריע את אויביה, ובמקרה של מערכה בלבנון יידרש ברעם לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף ולהכריע. אבל המשאב הזה, היתרון הזה, ממש כפי שכתבו בן ישי ועמיתי מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, מחייב החלטה נחושה. בלעדיה, נחזור שוב על אותה הצגה, על אותה במה, במועד חדש.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.06.2019)

 

מודעות פרסומת

משחק הכיסאות 2.0 | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע מינה הרמטכ"ל כוכבי שורה של קצינים לתפקידי מפתח, שזהותם מלמדת על החשיבות שהוא רואה לזרוע היבשה ולתמרון הקרקעי. 

השבוע החליטו הרמטכ"ל כוכבי וראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו, על מינוי האלוף הוותיק, יואל סטריק, לתפקיד מפקד זרוע היבשה. זהו מינוי נכון, שמלמד על החשיבות שרואה הרמטכ"ל לשדרוג וחיזוק זרוע היבשה, שכן אף שבמהלך כהונת הרמטכ"ל איזנקוט התקיים בניין כוח משמעותי ששיפר את כשירותה המבצעית, הרי שטענות שהעלה נציב קבילות החיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק, מלמדות שנדרשת עוד עבודה רבה בכדי לגשר על הפערים הרבים במוכנות הכוחות ליום פקודה. כבר נכתב כאן שהאינדיקציה לחשיבות תחום מסוים נמדדת במשאבים שמוקצים לו ובאנשים ששמים לעמוד בראשו. מינוי סטריק, שזה יהיה תפקידו השלישי כאלוף ומאחוריו קריירה ארוכה במהלכה פיקד על חטיבת גבעתי, אוגדת הגליל ופיקוד הצפון, מהווה אפשרות לשינוי, אך הוא יהיה חייב לבוא, כפי שציין יואב לימור ב"ישראל היום" עם הבטחה לסמכויות, תקציבים וגיבוי ותמיכה מצד הרמטכ"ל.

מימין: הרמטכ"ל גנץ ומח"ט הצנחנים ברעם בתרגיל חטיבתי, 2011, (צילום: דו"צ).

מחליפו של סטריק בפיקוד הצפון יהיה האלוף אמיר ברעם (שהיה מג"ד שלי בצנחנים, והערכתי מאוד). זירת לבנון מוכרת לו היטב משנים ארוכות של לחימה. לפני כ-25 שנים, פיקד ברעם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים במבצע מורכב בסמוך לכפר מזרעת כפרה בלבנון, במהלכו הכווין הכוח מסוקי קרב שפגעו והרגו ארבעה מחבלי חזבאללה. כמה שנים מאוחר יותר הוזעק ברעם לפקד על הסיירת החטיבתית, לאחר שמפקדה איתן בלחסן נהרג בהתקלות בדרום לבנון. ברעם שיקם את הפלוגה ואף הספיק להוביל את לוחמיה בהתקלות מוצלחת עם מחבלים, זמן קצר לפני שנסוג צה"ל מלבנון. באינתיפאדה השנייה פיקד על גדוד 890, ובהמשך פיקד על יחידת מגלן, חטמ"ר שומרון, חטיבת הצנחנים הסדירה ושתי אוגדות. ברעם, פקוד ותיק של הרמטכ"ל עוד מהתקופה שבה האחרון היה מפקד פלוגה בצנחנים, צפוי להיות חבר חשוב במטכ"ל של כוכבי. שלא כמו חלק מבכירי מערכת הביטחון, ברעם הוא חסיד של התמרון היבשתי. "אני אוהב את כיפת ברזל, אבל בסוף היא תמצה את עצמה. מגיע השלב שבו כל כיפה צריכה פטיש לידה. ואז נצטרך לשלוף מהזיכרון את מה שעשינו בחומת מגן", אמר בשעתו בראיון ל"הארץ"במקרה של מערכה בלבנון יידרש ברעם לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף. סטריק יהיה האיש שיידרש עכשיו לסגור את פערי הכשירות ולוודא שכוחות היבשה יהיו כשירים ונכונים לבצע אותו. 

שני קצינים נוספים שקודמו בסבב המינויים הם התא"לים איתי וירוב ויהודה פוקס, שיתמנה לנספח צה"ל בארצות הברית. וירוב, שפיקד בהצלחה על חטיבת צנחנים מילואים בימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה ועל אוגדת עזה, יחליף את ברעם כמפקד המכללות הצבאיות. פוקס, שפיקד על חטיבת הנח"ל והחליף את וירוב באוגדת עזה, הוא קצין מוכשר, אבל מוטב היה שהנציג הביטחוני הבכיר ביותר לבעלת הברית האסטרטגית של ישראל לא יהיה אלוף בתפקיד ראשון, מוכשר ככל שיהיה, שחסר ניסיון במטה הכללי ובקומה האסטרטגית של המדינה. 

מודל מופז

לפני 16 שנים פרסם העיתונאי אביחי בקר (בעצמו גולנצ'יק) כתבה ב"הארץ" אודות האלוף, לימים הרמטכ"ל, בני גנץ לרגל מינויו לתפקיד אלוף פיקוד הצפון. "איכשהו קרה שכל הקצינים שהתקבצו סביב שולחן הישיבות של מח"ט הצנחנים אל"מ מופז מפקדים היום על כל הגזרות הרגישות והחשובות ביותר של צה"ל", כתב בקר. דוגמאות לא חסרו לו: מפקד אוגדת איו"ש היה יצחק "ג'רי" גרשון, שהיה מפקד גדוד 202 בחטיבה ולחם תחת מופז בפשיטה החטיבתית על מעוז החזבאללה במיידון, מפקד אוגדת הגליל היה מאיר כליפי, קצין האג"ם החטיבתי באותה פשיטה. ישראל זיו פיקד על גדוד 50 באותה עת ובמקביל פיקד גנץ עצמו על 890. "איך שלא בוחנים את התופעה, מתעוררת תהייה כיצד כל החוכמה והמקצועיות הצבאית נובעות ממקור אחד בלבד – חטיבת הצנחנים של מופז", נכתב שם.

עם מינוי כוכבי לרמטכ"ל שבה ועלתה התהייה הזו, שכן סביב שולחן המטכ"ל שלו יושבים שלושה אלופים ששירתו תחתיו כמפקדי גדודים: אמיר ברעם, מפקד המכללות, אהרון חליוה, ראש אגף מבצעים, ומיקי אדלשטיין, נספח צה"ל בארה"ב. אליהם מצטרף בקרוב, כאמור, איתי וירוב ששימש כמפקד בסיס האימונים החטיבתי תחת כוכבי (וזה לא שאין במטכ"ל צנחנים נוספים כמו הרצי הלוי ומוטי ברוך, שלא שירתו תחתיו). על פניו, קודמו מפקדים ראויים לתפקידים שבהם יוכלו להביא את יתרונותיהם וניסיונם לכלל מימוש מיטבי, אבל בכדי למנוע את הסיכון שסביב שולחן המטכ"ל ישבו אנשים שחושבים באופן דומה, כי צמחו באותו בית גידול, מוטב שבמינויים הבאים יינתן מקום גם למי שצמחו בשריון, בתותחנים ואולי אף בהנדסה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 19.02.2019) 

 

סטריק .vs בריק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אלוף פיקוד הצפון הצהיר לאחרונה שבמקרה ותפרוץ מלחמה בצפון, "אויבינו ימצאו אותנו נחושים, חדים ומדויקים מתמיד". גם הרמטכ"ל שלח לקבינט מסמך ברוח זו. נציב קבילות חיילים, אלוף (מיל') יצחק בריק, לעומת זאת, טוען שממש לא, ויצא למסע צלב אישי במטרה לוודא שהליקויים יתוקנו. השאלה – מי צודק?

בתחילת החודש, בוועידת המשפיעים 2018 של ערוץ 2, ראיין רוני דניאל, את אלוף פיקוד הצפון, יואל סטריק. כשפירט את האתגרים עמם מתמודד הפיקוד, הודה האלוף שאמנם האיום מצד מדינות, סוריה ולבנון, פחת באופן ניכר, אך לחלל שהתרוקן נכנסה "קואליציה של גורמים עוינים, בתיאום ובהנהגת איראן" שמציבה איום חמור על העורף. לשאלה האם התחממות בגזרה אחת, סוריה למשל, תוביל להתחממות גם בלבנון, השיב סטריק כי זירת הצפון היא זירה מתואמת מאוד, בהובלה איראנית, ובעצם אישש את ההנחה.

"אנחנו פועלים כל לילה"

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט ואלוף פיקוד הצפון סטריק בתרגיל, (צילום:דו"צ).

בסוריה תיאר האלוף, הצליח בשאר אסד להשתלט מחדש על ארצו ולייצב את משטרו כתוצאה מתרומתם של מספר שחקנים מרכזיים: "הרוסים, בעיקר עם כוח אווירי. האיראנים, בעיקר עם כוחות זולים מאוד על הקרקע", והחזבאללה. אף שהוא סירב להתייחס לשאלתו של דניאל אודות תקיפות כאלו ואחרות המיוחסות לצה"ל, הבהיר האלוף שלישראל יש מספר אינטרסים בצפון. הראשון שבהם, הוא מניעת התבססות איראנית בסוריה, והשני הוא מניעת הגעת אמצעי לחימה מתקדמים לידי חזבאללה, שעשויים לאתגר את חופש הפעולה של צה"ל ולהציב איום חמור עוד יותר על האוכלוסייה האזרחית בישראל. "וכדי להשיג את האינטרסים האלה אנחנו פועלים כל לילה", אמר. 

דוגמה לפעולה שכזו, על-פי פרסומים זרים, עשויה להיות התקיפה שבוצעה בשבת בלילה במהלכה הושמד משלוח נשק איראני שנחת בשדה התעופה הבינלאומי של דמשק. בתחילת החודש חשף צה"ל כי בסך הכל בוצעו כ-200 תקיפות כנגד יעדים איראנים בסוריה. בראיון ל"הארץ" אמר מפקד חיל האוויר הקודם, אלוף (מיל') אמיר אשלכי ישראל השכילה לעשות זאת מבלי לדרדר את האזור למלחמה, אולם, כפי שאמר רוני דניאל, מתישהו זה ישתנה. אז יידרש צה"ל לעבור מפעולה בחתימה נמוכה לפעולה גלויה בהיקף רחב, למלחמה של ממש. 

רוני דניאל הוא פרשן צבאי ותיק, שמכיר את הצבא לפני ולפנים, ראשית, מהפוזיציה של מי ששירת בנח"ל ולחם כמ"מ ב-67' וכמ"פ במלחמת ההתשה ואף היה מג"ד במילואים, ושנית, של מי שמסקר את התחום הצבאי כמעט חמישה עשורים. כמראיין, הוא השתדל להקשות על האלוף בסוגיות כמו חומרת האיום ויכולות האויב שמשתפרות (חזבאללה למשל, רכש ניסיון מבצעי רב בסוריה), ובעיקר בנוגע למוכנות צה"ל ליום פקודה. התשובות, למצער, במיוחד נוכח העובדה שהשנה מציינים 45 שנים למלחמת יום הכיפורים, נשמעו כהד להצהרות אלופי המטכ"ל בשנה שקדמה לאוקטובר 1973. סטריק העיר ביובש, אם כי בצדק, שהמלחמה הבאה אמנם לא תהיה סימפטית, אך בניגוד לעבר, לא תכלול איום קיומי על ישראל. לדבריו, מאז 2006, צה"ל התעצם ואם "זה יגיע לכדי מפגש, האירגון ירגיש את נחת זרוענו, וזאת לא תהיה מלחמת לבנון השנייה, אלא, אני מקווה, מלחמת הצפון האחרונה". רק היה חסר שיגיד ש"נשבור להם את העצמות" בנוסח הרמטכ"ל אלעזר ודי. 

סטריק עשה את רוב שירותו בחטיבת גבעתי, אליה עבר כמ"פ מהצנחנים, ופיקד עליה במלחמת לבנון השנייה. בהשוואה למוכנות הצבא אז, אמר האלוף, "היכולות שלנו במקום אחר. אני יצאתי למלחמה כשלא ביצעתי אף תרח"ט אחד עם חטיבתי. נכון, פיקדתי על מבצעים. החטיבות שלנו היום מוקפות ביכולות של מטה כללי, שתומך בהן. ביכולות אש אחרות, ביכולות מודיעין אחרות, ביכולות תקשוב אחרות ובעיקר רוח ומוכנות גבוהה, פי-כמה ביחס ל-2006". הוא ציין שאין לדעת אם תפרוץ מלחמה, "אבל אם נדרש לזה, אויבינו ימצאו אותנו נחושים, חדים ומדויקים מתמיד". 

"הידרדרות חמורה ביכולתו של צה"ל"

צילום: דוברות משרד הביטחון

מימין: שר הביטחון ליברמן מקבל את הדו"ח השנתי מנציב קבילות חיילים, אלוף (מיל') בריק, (צילום: דוברות משרד הביטחון).

כאמור, הראיון של האלוף היה צפוי ונצמד לדף המסרים הקבוע של הצבא. השאלה היא עד כמה הוא הוא נכון. בחודשים האחרונים נראה שנציב קבילות החיילים היוצא, אלוף (מיל') יצחק בריק, פתח במתקפה על טענות הצבא בנוגע למוכנותו למערכה הבאה וטען שישנם פערים של ממש בכשירות זרוע היבשה ביחס לזרועות המודיעין והאוויר ושלמפקדים איכותיים אין רצון להישאר בקבע. אבל בריק, שכמפקד פלוגת שריון לחם בסיני במלחמת יום הכיפורים, לא עצר עם פרסום הדו"ח השנתי שלו ביוני האחרון. באוגוסט שיגר בריק מכתב, בן עשרות עמודים, לפיקוד הבכיר של צה"ל ולחברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שבו התריע מפני שורה של תהליכים שהשילוב ביניהם "הוביל להידרדרות חמורה ביכולתו של צה"ל למלא את משימותיו ומשום כך גם נפגעה מוכנותו למלחמה". הצבא בתורו, לא קיבל את טענות הנציב, וטען בין השאר שאין לו יכולת לבחון ולבדוק את הליקויים שעליהם הוא מצביע (שלא לדבר על מנדט לעשות כן). הרמטכ"ל איזנקוט שלח בתגובה מכתב משלו לשרים החברים בקבינט המדיני-ביטחוני ולחברי ועדת החוץ והביטחון ובו קבע כי "צה"ל נמצא בכשירות גבוהה ומוכנות גבוהה למלחמה ביחס לכל תרחיש האיום והייחוס". 

לרמטכ"ל יש על מה להסתמך, שכן בתקופת כהונתו נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה (ובמערך המילואים) וכשירות היחידות הוגדרה בעדיפות גבוהה, גם על חשבון התעצמות ורכש. תחת פיקודו מתאמנות החטיבות במודל של 17 שבועות אימונים ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית, ומתקיים תהליך לשדרוג יכולות צוותי הקרב החטיבתיים, כך שיפעלו באופן רב-חילי, מתואם ומסונכרן יותר. בנוסף הוקמה חטיבת הקומנדו, שמשדרגת את יכולת צה"ל לפעול באופן משמעותי על הקרקע בעומק. בהקשר האחרון, ראוי להעיר, לפעולה בעומק עשויה להיות משמעות קריטית בעימות מול אויב גמיש ומבוזר, דוגמת חזבאללה, הפועל מלב אוכלוסייה אזרחית. 

במאמר שכתב בשעתו ב"ישראל היום" המחיש האלוף (מיל') עוזי דיין, את האפשרויות של פעולה בעומק האויב, כשתיאר כיצד הוטל עליו במהלך מלחמת יום הכיפורים, כמ"פ בסיירת מטכ"ל, לפשוט על סוללות תותחים בעומק המערך הסורי. "הפשיטות חייבו חציית שדות מוקשים, ניווט מדויק דרך מערך סורי צפוף ומשתנה, התגנבות שקטה ליעד, השמדה מהירה וחזרה בשלום בתוך המערך הסורי העצבני בעקבות התקיפה. בקיצור, מה שידענו לעשות הכי טוב. אחרי שאתה מסתנן דרך המולת הקרב של הקו הראשון אתה פוגש את השקט והביטחון שבעורף האויב". בלילה הראשון לא איתר הכוח בפיקודו את הסוללה, שכנראה דילגה, ואנשיו שבו עייפים ומתוסכלים לקווי צה"ל. "בלילה הבא הגענו בשקט עד הסוללה שבתזמון מצוין (לנו) פתחה באש תותחים, מה שאיפשר להגיע עד החיילים הסורים, שעד היום לא יודעים מהיכן בא להם מותם". חטיבת הקומנדו, תאפשר לצה"ל לעשות זאת בהיקף רחב בהרבה.

אבל למרות זאת האלוף בריק מסרב לוותר. העשן הלבן לא יצא גם לאחר מפגש טעון בינו לבין פורום המטה הכללי. חברי ועדת חוץ וביטחון כבר הצהירו שהוועדה מתכוונת להתעמק במסמכיו ובטענותיו של בריק. לדברי אחד מהם, הח"כ אל"מ (מיל'), מוטי יוגב, יוצא סיירת שקד שפיקד בעבר על יחידת מגלן, האחריות לבחינת הפער בין שני הדו"חות על מוכנות צה"ל, זה של הנציב וזה שפרסם הרמטכ"ל, נחה על "כתפי הקבינט וועדת החוץ והביטחון". בריק מצדו הציע למנות ועדה בראשות שופט בית משפט עליון בדימוס, שתבחן את מוכנות הצבא. מעין הליך בוררות. אבל מוטב לא לעצור את הנשימה בציפייה להקמת ועדה שכזו. 

מוכנים או לא?

לא מן הנמנע גם ששני הצדדים צודקים. צה"ל כיום אכן מאומן ובעל יכולות אש ומודיעין ברמה גבוהה מאוד, ומנגד התהליכים שמפניהם הזהיר המפקד הוותיק, אינם בבחינת דמיונות שווא. בריק ציטט במכתבו מפקד חטיבה בפיקוד הצפון שאמר ש"צה"ל נכשל בהשארת הטובים", בוודאי לשירות קבע ארוך טווח. באוקטובר 1973 היה צה"ל, כפי שלמד בריק על בשרו, "צבא מופתע אך יעיל", ככותרת מאמר שכתב אלוף (מיל') אורי שמחוני. ההצלחה נבעה אמנם מכשירותן הגבוהה של היחידות, אך בעיקר בשל איכותם של המפקדים. גם בעימות הבא, כתב שמחוני, שבמלחמה שימש כקצין אג"ם פיקוד הצפון, המפקדים הם אלה ש"יקבעו את התוצאה הסופית". האמת הזאת, צריך לומר, ברורה למטכ"ל ממש כפי שהיא ברורה לבריק. השאלה שמונחת לפתחם היא כיצד לשמר את המפקדים האיכותיים בצבא. כדאי שיימצאו לה פתרון לפני שהמלחמה הבאה תפרוץ. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 17.09.2018)

השקט שנשאר, הרעש שעוד יבוא| מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בנאומו השבוע בטקס הזיכרון לחללי מלחמת לבנון השנייה, ציין האלוף סטריק כי ההרתעה שיצרה המלחמה שרירה וקיימת. בפועל, את ההרתעה ההיא תיחזק צה"ל בשורת מבצעים חשאיים והשקט נבע גם מהנוכחות הרוסית ומהעובדה שכשם שחזבאללה חושש מצה"ל, ישראל חוששת מן החזבאללה. העימות הבא יהיה קשה בהרבה. צה"ל מתכונן, גם בחו"ל. 

אלוף פיקוד הצפון, סטריק, בטקס לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה, (צילום: דו"צ).

השבוע קיים צה"ל טקס זיכרון לחללי מלחמת לבנון השנייה. בטקס, אמר אלוף פיקוד הצפון, יואל סטריק, כי "כל מי שבוחן בפרספקטיבה של שנים את הישגי המערכה לא יכול שלא להגיע למסקנה אחת: ההרתעה שסיפקה המלחמה אל מול אויבנו – שרירה וקיימת. עוצמתו של צה"ל ניכרה היטב במהלך ימי המערכה המורכבת, והיא ניכרת לא פחות גם תריסר שנים לאחר שהושלמה". בחינה של מצב הסיום של מלחמת לבנון השנייה ממרחק הזמן מצביעה על תמונה מורכבת יותר. צה"ל אמנם הצליח לרשום הישג בתחום ההרתעה כתוצאה ממתקפה אווירית קשה שפגעה בנכסים אסטרטגיים ומסווגים, ובהם המערך הרקטי ארוך הטווח ומרכזי תשתית של החזבאללה, ופעולה קרקעית רחבה שפגעה במאחזי הארגון בדרום לבנון ובמאות מפעיליו. שני המרכיבים יחדיו הביאו ליצירת המרכיב השלישי והוא מנגנון סיום מוסדר אשר לו ערבה הקהילה הבינלאומית. בנוסף, נוכח חזבאללה שהציבור בלבנון מאשים אותו בכך שנאלץ לנוס מדרום המדינה, ושב לבתים שנהרסו במתקפה הקרקעית של צה"ל, וכי למעשה הביא להחרבת רבעים שלמים בביירות.

אך כפי שהצביע האלוף סטריק עצמו, שבמלחמה היה מח"ט גבעתי שבשלהי המלחמה הוקפצה לצפון מרצועת עזה לטובת המבצע הקרקעי האחרון בלבנון, "מאורעות המלחמה, ולא פחות מכך השנים שקדמו לה, חייבו הפקת לקחים מעמיקה ומלאה". המערכה התנהלה ללא הגיון מסדר והמהלכים הצבאיים והמדיניים שהניבו את ההישגים, נעשו כטלאי על טלאי וללא הבנה מלאה של תמונת המערכה. ההרתעה שהשיג צה"ל בגבול הצפון, בלבנון ובסוריה נובעת גם מההרתעה שנוצרה בעקבות האופן שבו פעל ב-2006, שאף שהיה פחות ממספק בסטנדרטים ישראליים, הרי שהספיק בכדי להרתיע את חזבאללה, אבל לא פחות מכך מפעולות החשאיות והגלויות שביצע צה"ל מאז במסגרת המב"מ, המערכה שבין המלחמות, בכדי לתחזק אותה. שורה ארוכה של מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות שמטרתן לפגוע בהתעצמות חזבאללה ולהביא את צה"ל לעמדת יתרון במקרה שמלחמה תפרוץ. אבל השיטה מחייבת כיול עדין, שכן פעולות מוצלחות מדי שבוצעו במסגרת המב"מ, עשויות לקרב את העימות במקום לדחות אותו. יתרה מכך, השקט בצפון אינו רק פרי הרתעה ישראלית אלא תוצר שנובע גם מהנוכחות של רוסיה בזירה, שפועלת ככוח מרסן (הנשיא פוטין לא ייתן לאף אחד לקלקל לו את המונדיאל), וגם בשל העובדה שחזבאללה הצליח לבסס, באמצעות ארסנל רקטות מדויקות וכבדות משמעותי שצבר, מאזן הרתעה הדדית מול ישראל.

בתמונה הגדולה, אף שמדי פעם נראה כי המתיחות הצפון עומדת לגלוש לכדי עימות של ממש, הרי שכמאמר שייקה על הכנת קפה שחור בסרט "גבעת חלפון", יש מי שדואג "רגע לפני שגולש" להוריד מהאש ולעצור לפני ההידרדרות. המחיר, בין שמדובר בהצהרה כי ישראל תפתח במתקפה "לא פרופורציונלית" בהיקפה על מדינת לבנון ובין שמדובר באיום על העורף הישראלי, ברור לכל הצדדים, ונראה שעלותו גבוהה מתועלתו. מנגד, שיקולים רציונליים שכאלה היו נכונים גם לפני פרוץ העימותים ב-2006 וב-2014 בעזה. גם לנוכחות של המעצמות, רוסיה וארצות הברית, בזירה ככוח מרסן יש מגבלות. ב-1973 למשל, לא מנעה נוכחותן והשפעתן ממדינות האזור לגלוש לעבר מלחמה של ממש. אף שעיקר תשומת הלב בשבועות האחרונים נתונה לעזה ולביטול משחק הידידות עם נבחרת ארגנטינה, מוטב לזכור שהזירה הצפונית נותרה נפיצה ורחוקה מספר מהלכים מוטעים ממלחמה. מלחמת הצפון הראשונה, בה תתמודד ישראל עם חזית גדולה ומורכבת הכוללת את סוריה ולבנון, על הנוכחות האיראנית בהן, תהיה שונה מאוד בעוצמתה ממלחמת לבנון השנייה.

האתגר שבשטח לא מוכר

הצנחנים בדרך לתרגיל לגרמניה, (צילום: דו"צ).

במסגרת שיתופי הפעולה עם צבאות זרים, שלח צה"ל פלוגה מחטיבת הצנחנים לתרגיל "תגובה מהירה" ("Swift Response") שעורכת נאט"ו בהמשך החודש. התרגיל יכלול כוחות מצבא ארה"ב, ובהם חטיבת הצנחנים ה-173 של צבא היבשה, וכן יחידות מהצבא הבריטי, הפולני והאיטלקי, ויתקיים בשטחי גרמניה, פולין ולטביה. צה"ל מקיים מסורת ארוכה של תרגילים משותפים עם צבאות זרים שנערכים בישראל, ובהם תרגיל ההגנה האווירית ג'וניפר קוברה, ואימונים משותפים לחיל הנחתים האמריקני ולכוחות חי"ר של צה"ל, שבהם מחליפים המפקדים ידע וניסיון ורוכשים מיומנויות חדשות. אך לאימון בשטח זר, שאינו מוכר כלל ללוחמים ולמפקדים, אך דומה במאפייניו לשטחים בהם הכוחות עשויים להילחם, יש יתרונות חשובים שבגינם צה"ל לוקח חלק כבר שנים רבות בתמרונים משותפים עם צבאות זרים בחו"ל.

לרוב השתתפו בהם בעיקר חילות האוויר והים ומספר מצומצם של יחידות עילית, או לחלופין קצינים בודדים דוגמת בני גנץ וגדי שמני שעברו הכשרה ב"כומתות הירוקות" ומשה קפלינסקי ומתי הררי שעברו קורס מתקדם למפקדי חיל רגלים בצבא היבשה של ארצות הברית. בשנים האחרונות נראה שהורחבה מעט היריעה וחטיבת הקומנדו החדשה החלה לקיים תרגילים ביוון ובקפריסין. הנחיתה במסוקים, התנועה והניווט בשטח לא מוכר, והלחימה בו, תוך ריחוק מהבית, מייצרים אתגר משמעותי למפקדים ולכוחות ומאפשרים התפתחות של הידע המבצעי ויכולות הלחימה. מפקד יחידת אגוז דאז, סא"ל רועי לוי, אמר על התרגיל בקפריסין כי במהלכו "נחתנו בעומק שטח האויב ואת המשימה קיבלנו במטוס בדרך ליעד. היו לנו בימוי אויב מגוון ולחימה במתארים שונים ורבים". אף שלוי, יוצא פלוגת הנ"ט של חטיבת גולני, הוא קצין מנוסה שהספיק מאז שהתגייס לקחת חלק בלחימה באיו"ש, ברצועת עזה (בה גם נפצע פעמיים, אחת מהן באורח אנוש) ובלבנון ב-2006, גם הוא הודה שהמתארים השונים שכלל התרגיל הצליחו להפתיע ולאתגר אותו.

לוחמי חטיבת הקומנדו בתרגיל בקפריסין, (צילום: דו"צ).

אולם אף שהיא מסגרת צבאית גדולה מיחידת עילית קטנה, הרי שגם חטיבת הקומנדו היא עודנה חלק מהכוחות למבצעים מיוחדים של צה"ל, שביכולתם לתמוך את המאמץ העיקרי במערכה ולא להחליפו. לכן, אף שעלות אימונים אלו עשויה להיות גבוהה, מוטב לפתח מודלים לאימונים משותפים ליחידות היבשה העיקריות של צה"ל בחו"ל. במלחמה מוטל עיקר מאמץ התמרון היבשתי על כוחות אלו, ומטרתם לפגוע פגיעה באויב, לכבוש שטח, לצמצם הירי משטחים שנכבשו לעורף ישראל, לתפוס ולהשמיד תשתיות צבאיות ולפגוע בשרידותו השלטונית של האויב. לכן שליחת פלוגת צנחנים לתרגיל בגרמניה היא בבחינת צעד בכיוון הנכון. אמנם, כוחות מחטיבות שריון יתקשו לקיים אימון שכזה, בשל אילוצים לוגיסטיים ותקציביים, אך לא מן הנמנע שצה"ל יישלח כוחות חי"ר נוספים, בסדרי גודל של גדוד ויותר מכך לאימונים מסוג זה.

הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, נהג לומר בהרצאות כי לצה"ל יש יתרון משמעותי על צבאות מקבילים והוא הידיעה, פחות או יותר, היכן יילחם בעימות עתידי. זה נכון, אולם המלחמה היא גם ממלכת אי הוודאות, כמאמר קלאוזוביץ, ובכדי לחזק את מוכנות הכוחות לאי-ודאות, צה"ל חייב לחזק את יכולתם של הלוחמים והמפקדים להתמודד עם הפתעות ועם הבלתי צפוי. אימונים בשטח לא מוכר, הרחק מהבית, עשויים לתרום לכך משמעותית. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 08.06.2018)

 

 

שקט, מסלימים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

נראה שהחבל המתוח שעליו הילכו באחרונה ישראל ואיראן, בסוריה ובלבנון, נקרע. ההסלמה שהחלה בחדירת המל"ט האיראני ובתקיפה ישראלית רחבה בסוריה עשויה להיות הרפתקה שכלל לא ידוע כיצד תסתיים.

מפקד פיקוד צפון, האלוף סטריק, (צילום: דו"צ).

אפשר לנחש שמאז שנכנס לתפקידו כמעט לפני שנה, מעטים הבקרים שהיו כה סוערים עבור אלוף פיקוד הצפון, יואל סטריק. משיחות עם פקודיו לאורך השנים נראה שאימץ, במודע או שלא במודע, את הכלל "קשה אבל הוגן", שטבע מח"ט גבעתי, יום טוב סמיה, שפירושו קיום אימונים תובעניים לצד טיפול הוגן וקשוב בפקודיו. סטריק, שכמו סמיה הגיע לגבעתי מהצנחנים, נחשב לאורך כל שירותו כקצין קפדן, וכמקצוען שיורד לפרטים. קשוח, יהיו מי שיאמרו. אך ניתן לשער שההשכמה שקיבל הבוקר היתה מוקדמת וקשוחה גם בשבילו.

תחילתו של יום הקרב בצפון (שבת) בחדירת מל"ט (מטוס ללא טייס) איראני לישראל מסוריה. המל"ט, שזוהה מבעוד מועד על-ידי מערכות הפיקוח והבקרה של חיל האוויר כשהמריא לפנות בוקר משדה התעופה T-4 שבדרום סוריה, ליד העיר תדמור, הופל בצפון בקעת בית שאן בידי מסוק קרב מסוג אפאצ'י של חיל האוויר. כפעולת תגמול תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את קרון השליטה האיראני והשמידו אותו. הסורים בתורם הגיבו באש נ"מ לעבר המטוסים, ושיגרו כ-20 טילים לעברם. כתוצאה מן הירי נאלצו טייסי אחד ממטוסי הקרב, מסוג F-16I ("סופה") לנטוש מעל לשטח ישראל. השניים שנפצעו, אחד מהם במצב קשה והשני קל, פונו לבית-החולים רמב"ם בחיפה. בעקבות זאת תקף חיל האוויר 12 מטרות בסוריה, בהן יעדים איראניים וסוללות נ"מ סוריות מסוג SA-5 ו-SA-17.

רצף אירועים חריג

SA-17

טילי נ"מ SA-17 שברשות חיל האוויר הסורי, (מקור: ויקיפדיה).

בפיקוד של סטריק הגבירו כוננות ונערכים לתקופה מתוחה, שכן רצף האירועים חרג בכמה רמות ממה שהיה מוכר ומקובל בגזרה. ראשית משום שמדובר בהתגרות איראנית מובהקת. לא עוד כוח שנתמך ומופעל מרחוק בידי איראן, דוגמת חזבאללה, כי אם פעולה של כוח צבאי איראני של ממש. גם התגובה הישראלית, שכללה תקיפה גלויה של מטרות איראניות (שייתכן שנפגעו במהלכה חיילים איראניים) חריגה באופיה. תגובה זו, תואמת את הדוקטרינה שהציג לאחרונה השר נפתלי בנט, על-פיה ישראל צריכה לפעול במישרין כנגד איראן ("ראש התמנון", כפי שכינה זאת) ולא רק כנגד שליחיה ובהם חזבאללה. בהתייחסו לאירוע הגדיר דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, כהתקפה חמורה של איראן על הריבונות הישראלית והאשים אותה בגרירת האזור כולו "להרפתקה שלא ידוע כיצד תסתיים". שנית, ישנה סברה שחדירת המל"ט היתה למעשה "פיגוע משיכה" שנועד למשוך את חיל האוויר למארב של מערכות ההגנה הסוריות. זהו דפוס פעולה שפותח בשעתו על-ידי חיל האוויר הסובייטי ויושם לא פעם בידי חילות אוויר שאומנו על-ידו, ובהם צפון-וייטנאם, מצרים וסוריה. במידה וכך אכן אירע, הרי שהמארב הצליח. הפלת מטוס קרב ישראלי בגיחה קרבית היא אירוע נדיר שלא אירע מאז שהופל מטוסו של סא"ל מיקי לב, מפקד הטייסת מטוסי כפיר, מעל לבנון ב-83'. בניגוד לשני הטייסים שצנחו בשטח ישראל, נאלץ אז לב לנטוש מעל שמי לבנון ונלקח בשבי, אך חולץ כעבור יממה בידי כוח מיחידת העילית שלדג, בפיקוד דורון אלמוג. מהלך זה מלמד, כפי שכבר הוכח בתקריות קודמות, על נכונות גדלה מצד משטר אסד להתעמת עם ישראל על אותן תקיפות עלומות, שנתפסות כהפרת ריבונותה של סוריה. מה שמצביע על ביטחונו הגובר של אסד ביציבות שלטונו.

אי-אפשר לנתק את האירוע מההקשר הרחב שלו שנוגע למתיחות הגוברת בצפון בחודש האחרון. שורה של בכירים בדרג המדיני והצבאי התבטאה באחרונה בחריפות כנגד כוונת איראן להקים בלבנון מתקני ייצור לטילים מדויקים, ולצייד בהם את ארגון החזבאללה. אף שטילים שכאלה, שלהם ראשי נפץ כבדים ויכולת דיוק גבוהה, כבר מצויים במספרים גדולים ברשות חזבאללה, עד עתה היתה ההצטיידות בהם תלויה במשלוחי נשק מאיראן ומסוריה (משלוחים שישראל, על-פי פרסומים זרים, סיכלה לא פעם באמצעות תקיפות עלומות). כאן ישנו נסיון לקצר את הטווח בין היצרן לצרכן. ישראל פועלת בכדי לשרטט לאיראנים קווים אדומים במרחב ובכדי להבהיר לקהילה הבינלאומית כי לא תשלים עם נוכחות איראנית מוגברת בגבולותיה. עד כה לוו מאמצים אלו בהפעלת כוח חשאית, בחתימה נמוכה, ובשיגור מסרים לגורמים משפיעים בזירה ובהם רוסיה וארצות הברית. יתכן והמסר לא היה ברור דיו ויהיה צורך במסר חזק יותר.

מלחמת הצפון הראשונה

שרי הקבינט מקבלים תדריך ברמת הגולן

שרי הקבינט בסיור ברמת הגולן, (צילום:קובי גדעון, לע"מ).

הרמטכ"ל איזנקוט הזהיר באחרונה כי למרות מצבה האסטרטגי המשופר של ישראל בחמש החזיתות שבהן היא מתמודדת, לבנון, סוריה, איו"ש, רצועת עזה וסיני ומעליהן איראן, הרי ש"הנפיצות ושולי הביטחון קטנו מאוד, והיכולת להגיע להסלמה מהירה בכל אחת מחמשת החזיתות שציינתי היא קרובה, היא מיידית". האירועים האחרונים ממחישים עד כמה צדק. התגובה הישראלית היתה קשה אך מדודה, בתקווה להכיל את האירוע. עד כה איראן וסוריה טרם חשפו האם היו להן נפגעים בנפש. במידה והתשובה לשאלה הזו היא חיובית, כלל לא בטוח שהדבר לא יגרור תגובה נוספת מצידן. יתרה מכך, לא מן הנמנע שיהיה מי בצד הישראלי או בצד האיראני שיראה את הדברים כלא פתורים ויחוש כי יש צורך בעוד מהלומה כדי לחדד את המסר. כבר היו מקרים שבהם ניסו שרי הקואליציה לאגף את ראש הממשלה נתניהו מימין בנוגע לפעולות צה"ל. מוטב שלא כך יקרה הפעם.

בצה"ל רואים כיום את המערכה הבאה בצפון לאו דווקא כנגד הסורים או חזבאללה בלבנון, אלא כמקשה אחת, בה יידרשו כוחות צה"ל ללחום הן בסוריה והן בלבנון, וכנגד הנוכחות האיראנית בהן, במה שניתן להגדיר כמלחמת הצפון הראשונה. במלחמה שכזו, נוכח איום כה חמור על העורף ועל מרכזי האוכלוסייה בישראל, חיל האוויר, מתוחכם ומתקדם ככל שיהיה, לא יספיק. בלבנון פרס חזבאללה אלפי משגרי רקטות, אותן ישגרו פעיליו מלב האוכלוסייה האזרחית, כשהם מקפידים להלום ולהסתתר מיד. לצבא הסורי ישנו מאגר משמעותי של טילי קרקע-קרקע בעלי ראשי נפץ כבדים ודיוק רב, שמהווים איום חמור לא פחות. מולם נותר התמרון הקרקעי כמהלך היחיד שיכול להשיג פגיעה של ממש באויב ולאיים על עצם שרידותושר הביטחון ליברמן, שמודע לכך, ציין באחרונה כי יש "להכין ולהיות מוכן לתמרון קרקעי, לא בטוח שצריך להשתמש בו, אם לא תהיה ברירה נשתמש, אם יש ברירה עדיף שלא, אבל צריכים את האופציה הזו של תמרון קרקעי, להיות ב-100% מוכנות"

סביר שפעולה מסוג זה אינה גבוהה בסולם העדיפויות של מקבלי ההחלטות. בניגוד לתקיפה אווירית, שבה יש לישראל עליונות, ברור לדרג המדיני כי אף שההישג כתוצאה מלחימה ביבשה אינו בטוח, הרי שהנפגעים במהלכה הם חלק מתג המחיר. למרות זאת, בשל חומרת האיום והצורך לכסות שטח רב לאורך זמן, במלחמה הבאה בצפון יידרש צה"ל, כמאמר סגן הרמכ"ל לשעבר יאיר גולן"להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי מאוד ואפקטיבי מאוד". נראה שמאז המלחמה ב-2006 לא היתה ישראל קרובה כל כך לאפשרות שתמרון שכזה יופעל.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 10.02.2018)

סירוב פקודה מחייב הדחה, אבל גם בדק בית\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צבא אינו יכול להכיל סירוב פקודה, אבל הכשל מצוי בכך שהמ"פ נדחק לסיטואציה שבה היו לו מעט מאוד אפשרויות, וכולן רעות. נוכח האפשרות של עימות קרוב בעזה, יש להכין את המילואים אבל לזכור שבניגוד לצבא הסדיר, הם אזרחים-חיילים.

השבוע החליט אלוף פיקוד הצפון, יואל סטריק, להדיח מתפקידו את מני איתן, מפקד פלוגה מסייעת בחטיבת המילואים יפתח, חטיבת חי"ר באוגדת הבשן. באימון גדודי שהתרחש לפני כחודש, שינה מפקד החטיבה, אל"מ אלישב בהרב (קצין בקבע), את השעה בה ייצאו חיילי הגדוד לתרגיל, ולמעשה קיצר את הזמן שהוקצה לשינה לשלוש שעות בלבד, ולא שש בהתאם לפקודות. מאחר והיה מדובר בלילה האחרון לאימון ולמחרת תוכננו החיילים להשתחרר, התעקשו מפקדי הגדוד, ובהם איתן, כי יינתן לחיילים די זמן לישון בטרם התרגיל, כפי שגם סוכם מראש בישיבות התכנון.

3048-1

האלוף סטריק, הדיח את מ"פ המילואים בשל סירוב פקודה, (מקור: אתר פיקוד העורף).

בראיון שנתן, ציין איתן כי אמר למח"ט שהוא יודע היטב מתי יש בכוחו לפקד על חייליו, ובעיקר מתי לא, וכי "לחץ הבית", אותו דחף של אנשי המילואים לשוב כמה שיותר מהר לביתם בגמר האימון, יביא לכך שלא ניתן יהיה למנוע מהם להזדכות ולצאת הביתה מבלי שישנו. המח"ט סירב להשתכנע והתעקש כי החריגה היא בסמכותו. את הצורך בפתרון למצב החדש, הוא הטיל על מפקדי הגדוד. איתן בתורו, הודיע שהוא מסרב פקודה ולא העיר את חייליו לתרגיל, משום שחשש שחייליו העייפים יירדמו על ההגה בדרכם הביתה ויקלעו לתאונת דרכים. בתחקיר הביע אלוף הפיקוד את הערכתו לתרומתו רבת השנים של איתן אך הדגיש כי סירוב פקודה מסוג זה הוא "חריגה מהנורמה הפיקודית המצופה ממפקד פלוגה לוחמת אשר פוגע במרקם האמון הגדודי בלחימה". יש בזה הרבה אמת, ועדיין קל לנחש מה חושב המילואימניק הפשוט כשהמ"פ מתעקש על כללי הבטיחות ושלום חייליו, ואילו מפקדי הצבא מתעקשים על שרשרת הפיקוד.

פער מובנה בין הסדיר למילואים

המ"פ מני איתן באימון מילואים, (צילום: באדיבות המצולם).

כמתנדבים בפועל (מי שלא רוצה לא עושה), חיילי המילואים הם שומרי החותם של צבא העם. הם אלו שניצחו את המלחמות הגדולות. את תחושת המשמעות, השייכות והערך, הם מביאים מהבית. בשל כך, מקרה שבו מפקד פלוגת מילואים מסרב פקודה באימון, מחייב כאמור הדחה, אבל לצדה בדק בית מקיף בקרב המפקדים שמעל למ"פ על אחריותם לאירוע. בישראל 2017 רק כחמישה אחוזים מן האוכלוסייה נמנים על מי שעושים שירות מילואים שמשכו שבוע או יותר בשנה. תפקידי הפיקוד מרמת מפקד הפלוגה תובעניים במיוחד, וכוללים כשישים ימי מילואים למ"פ ותשעים למג"ד. בתקופה שבה, כמאמר קצין המילואים הראשי הקודם, שוקי בן ענת, דור המ"פים והמג"דים מורכב למעשה מ"מי שאשתו מרשה לו", מחויבות כזו אינה רווחת. לחלופין, גדל מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה (מנמ"ש) כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים. כשמגיעים לתפקיד המח"ט, כבר מדובר ב-150 ימי מילואים בשנה. במצב הזה מח"ט מילואים, שהוא גם איש מילואים בעצמו, הוא כבר בחזקת זן נדיר, שלא לומר "פרח מוגן". הצורך של צבא הקבע בתקני אל"מ לקציניו הוא סיבה נוספת לכך שמפקד זרוע היבשה והרמטכ"ל מתקשים לאייש את התפקיד באיש מילואים. לכן, רובם המוחלט של מפקדי חטיבות המילואים הם קצינים בקבע. 

לאורך השנים התייחסו אנשי הקבע לפיקוד על מסגרות מילואים כאל "תפקיד בהתכתבות" שאינו מחייב אותם באמת. תפיסה זו השתנתה בעשור האחרון, אך לא נעלמה לגמרי. גם מי שלא מתייחס כך לתפקיד יתקשה לגשר על הפערים בין מי שעשה את כל חייו הבוגרים במסגרת צבאית סדירה, שבה ההיררכיה והציות הכמעט עיוור יצוקים למערכת, לבין אזרחים-חיילים (בין שהם חיילים או מפקדים) שרואים בשירות המילואים זכות וחובה, אך עשייה שהינה משנית לחייהם כאזרחים. גם האחרונים יודעים היטב מהי שרשרת הפיקוד, אבל הם מביאים איתם למילואים גישה אזרחית (שיש בה ספקנות בריאה), אחראית ויוזמת. אותם, מניעים לפעולה עם יותר מאשר הפקודה לבדה. במילואים גם לאמון, לשכל הישר ולתחושת השותפות, יש תפקיד. 

חוכמת הפיקוד היתה מנטרלת את המוקש הזה מראש

ברשתות החברתיות נהנה המ"פ מתמיכה משמעותית, אבל היה גם מי שהביע עמדה אחרת. מפקד גדוד הסיור בחטיבת יפתח, סא"ל (מיל') חיים חבשוש, שכמו המ"פ איתן והמח"ט בהרב, הינו יוצא חטיבת גולני, כתב בפייסבוק כי חובת המפקדים להביע את דעתם, לשכנע ולהתווכח עם פקודות שמנוגדות לדעתם, "אך משנתקבלה החלטת המפקד וקיבלנו משימה, אנחנו חייבים ליישר קו ולבצע את המשימה בצורה המקצועית ביותר! זהו מקור כוחו ועוצמתו של צה"ל". בהמשך הפוסט הוסיף כי "גם אם הייתה מחלוקת, לגיטימית או לאוגם אם הפתרון שהוצע אינו סביר בעיני המ"פ, עליו היה לבצע את המשימה שהוטלה על פלוגתו ולדאוג יחד עם המפקדים לפיתרון בעיית השינה בצורה אחרת". חבשוש שב והדגיש כי בצה"ל אין מקום לסירוב פקודה או להשפעה על חיילים לאי-ביצוע משימות או למעשים שיפרקו את היחידה. 

אבירם אלעד, בעת אימון מילואים בצאלים עם הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, (צילום: דו"צ).

במאמר שכתב על הפרשה אבירם אלעד, סא"ל במילואים ולשעבר מפקד גדוד מילואים בחטיבת צנחנים (גילוי נאות, היה גם המג"ד שלי), הוא הבהיר שהצבא אינו יכול להכיל סירוב פקודה, זולת במקרה של פקודה בלתי חוקית בעליל. מאחר וזה אינו המקרה, ההדחה היתה מתבקשת. אבל כמפקד ותיק במילואים, ביקש אלעד להדגיש כי יש לדברים גם צד שני. "מפקד רציני שמפעיל את חוכמת הפיקוד ולא נשען רק על פקודות", כתב, "היה מצליח לנטרל את המוקש ולא להגיע לסיטואציה בה המ"פ נדחק לפינה ומסרב פקודה". ישנם, ציין, פתרונות יצירתיים לבעיה – בשעות הבוקר שלאחר סיום האימון, נשלחים החיילים לישון במאהל מרוחק מן הבסיס ומזדכים על הציוד רק בשעה מאוחרת יותר. כך מצליחים לאזן בין מה שהגדיר כרצון "להתאמן הרבה וקשה ולנצל היטב את זמן החיילים לבין הרצון לשלחם הביתה בצורה בטוחה ולאחר שישנו מספר שעות מספק". לרוב, ציין אלעד, משכילים המפקדים שבקבע להפנים כי המילואימניקים אינם חיילים סדירים, ומאמצים אל לבם את גישתם האזרחית והיוזמת.

מלכוד 2017: ישראל אחראית למתרחש בעזה

דו"ח מבקר המדינה אודות עבודת הקבינט במבצע "צוק איתן" הציג את הקבינט כמועצה שדנה על הנושא הלא נכון, באופן הלא נכון וכמעט תמיד מאשרת את מה שנסגר מראש. הדיון בו מתקיים רק כשהאירוע מתרחש, והשרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, חמושים בעיקר בניסיונם הקודם וכשהנושא הפך מחשוב לדחוף, שלא לומר בוער. למרות זאת, דחתה השבוע פעם נוספת ועדת השרים לחקיקה את החוק שהציע ח"כ עפר שלח, שמטרתו לשפר את עבודת הקבינט. השבוע גם החליט הקבינט המדיני-ביטחוני לקבל את עמדת הרשות הפלסטינית להפסיק את התשלום עבור החשמל שצורכת רצועת עזה, הנרכש מישראל, ולא לפעול למציאת מקור מימון חלופי לאספקת החשמל ברצועה, הנשלטת בידי החמאס. ההחלטה התקבלה לאחר שבכירי מערכת הביטחון, ובכלל זה הרמטכ"ל איזנקוט, ראש אמ"ן הלוי ומתאם הפעולות בשטחים מרדכי, הזהירו מפני המשבר ההומניטרי המחריף ברצועה. בתכנית המערכונים "פלטפוס" ביצע בשעתו חנן לדרמן את השיר "זה נשמע לכם סותר, אבל…" דומה שהשיר תקף גם לגבי על החלטת זו של הקבינט.

כשמחברים את מצבה של רצועת עזה תחת שלטון חמאס, על סף אסון הומניטרי, עם החרם הערבי על קטאר, שסיפקה לו סיוע כספי ניכר, ועם השלמתו הקרבה של המכשול ההנדסי בגבול עם ישראל, שמטרתו לבלום יכולת מנהרות החדירה של החמאס, האפשרות שתתרחש הסלמה גבוהה. הישיבה גם הבליטה את המלכוד בו מצויה ישראל לגבי רצועת עזה. מצד אחד, רצונה לשתף פעולה עם הרשות הפלסטינית ולהימנע מלהקל על החמאס, ומצד שני, בסוף האחריות למצב הקשה ברצועה תיפול עליה. זו כנראה הסיבה שבימים שלאחר מכן החלה הממשלה לחפש פתרונות למשבר.

לוחמי חטיבת הקומנדו במהלך האימון השבוע בקפריסין, (ציום:דו"צ).

ועדיין, למרות שלישראל ולחמאס אין עניין בעימות בקיץ הקרוב, יכול זה להתרחש. כך אירע בקיץ 2014, כמו גם בהסלמה שהובילה למלחמת ששת הימים. כשעוסקים במוכנות לעימות הבא תופסות את העין כותרות אודות התרגיל שקיימה חטיבת הקומנדו בקפריסין, שכלל את יחידת אגוז וטייסת מסוקים. תרגילים מסוג זה הינם חשובים, אך במידה וצה"ל יידרש לתמרון קרקעי רחב היקף ברצועה או בלבנון, כוח המחץ המשמעותי יהיה, שוב, המילואים. בדיוק בגלל זה חשוב שלצד האימונים לשיפור כשירותם, יחזקו מפקדי צה"ל שבקבע את היכרותם עם מערך המילואים, לא רק בציוד ובטקטיקה, אלא גם בהבנת הצרכים וההערכה לפועלם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.06.2017)

בעימות הבא מול חזבאללה יילחם צה"ל בצבא\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מאז מלחמת לבנון השנייה התעצם החזבאללה לכדי צבא, מסוכן בהרבה מזה שפגש צה"ל ב-2006. המענה של צה"ל עשוי להיתקל במורכבות נוספת – הנוכחות הרוסית המחודשת במזרח התיכון.

דגל ארגון חזבאללה

דגל ארגון חזבאללה, (מקור: ויקיפדיה).

בחינה של הזירה הצפונית מלמדת כי חזבאללה נתון בעיצומה של לחימה קשה בסוריה, בשירות אסד ואיראן. על-כן סביר להניח, כמו גם בשל המעורבות הרוסית בזירה, כי לארגון אין אינטרס בעת הזו להסלים את מאזן ההרתעה ההדדית שביסס כנגד ישראל. עם זאת, במאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב-העת "עדכן אסטרטגי" הצביע יפתח שפיר, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (ולמען הגילוי הנאות, הח"מ עבד בעבר עם שפיר), על-כך שבמהלך מלחמת האזרחים בסוריה ארגון החזבאללה "התעצם, רכש מערכות נשק שלא היו בידיו קודם לכן כמו שריון והגנה אווירית, וכן צבר ניסיון בהפעלתן. הוא גם רכש ניסיון נכבד בניהול מערכות וזכה ללמוד מצבאות מקצועיים". מכפילי כוח אלו, כתב שפיר, הפכו את הארגון לכוח הצבאי הנחוש והמיומן ביותר המאיים על ישראל, ולפיכך לאיום החמור ביותר עליה.

חזבאללה 2.0

מלחמת לבנון השנייה, כתב שפיר, הפתיעה את חזבאללה ואת תומכיו האיראניים. שפיר מציין כי למרות ההפתעה הפגין הארגון יכולת לחימה מרשימה. בפועל, לא כך קרה. הארגון כמעט שלא תקף את כוחות צה"ל לאחר חטיפת החייילים ועסק בעיקר בהגנה. שתי החריגות היחידות היו תקיפת אח"י חנית בטיל חוף־ים ומתקפה שיזם הכוח המיוחד של הארגון כנגד כוח צנחנים בבינת' ג'בייל, שהסתיימה בהצלחה גדולה לצה"ל. עיקר הצלחות חזבאללה במלחמה נבעו בעיקר מחולשותיו של צה"ל ובהם הכשירות הנמוכה ביבשה וחוסר היכולת, כפי שהגדיר זאת בשעתו האלוף במיל' קפלינסקי, לשנות את התפיסה (ה–Mind Set) מביטחון שוטף למלחמה.

כוחות שריון של חזבאללה, (מקור: פייסבוק).

כוחות שריון של חזבאללה, (מקור: פייסבוק).

מאז המלחמה, כאמור, התעצם חזבאללה לאין שיעור. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכש החזבאללה ניסיון מבצעי משמעותי וזכה לחניכה והכשרה מצד צבא מתקדם (רוסיה). אם יידרש צה"ל לפעול בלבנון הוא ימצא שם כוח לוחם מיומן ומאורגן, שערוך היטב בכפרים בעמדות מבוצרות (מעל ומתחת לקרקע). על-פי שפיר, "עיקר הכוח המיועד לתקוף את ישראל" הוא היחידות המפעילות רקטות קצרות טווח. בנוסף, לארגון מגוון יחידות ובהן כוחות חי"ר, כוח הקומנדו רדואן לפשיטות בשטח ישראל, אגד שריון, יחידות מודיעין ומודיעין-נגדי, יחידת כטב"מים, כוחות נ"מ, יחידת רקטות ארוכות טווח ויחידה המפעילה טילי חוף-ים (שיתכן שיש ברשותה טילי יאחונט מתקדמים מתוצרת רוסית).

עד למלחמה בסוריה פעלו כוחות חזבאללה בחוליות של 10-5 אנשים, שלחמו באופן עצמאי והיו כפופים לפיקוד הכולל של הארגון. שפיר טוען כי עצם הפעלת אגד השריון מלמדת שהארגון מקים לו מסגרות לחימה גדולות יותר ומתגבש לכדי צבא של ממש. מארגון בן כאלף לוחמים ב-2006 גדל מספרם לכדי 20,000, כרבע מהם עברו הכשרה מתקדמת באיראן. בנוסף הוקם לארגון מערך מילואים שמונה כמה עשרות אלפים. לכאורה, חיזוק המאפיינים הצבאיים בחזבאללה, מייצר הזדמנויות לצה"ל, שכן לצבא יש מרכזי כובד שבהם קל יחסית לפגוע. עם זאת, מזהיר שפיר, עצם העובדה שהארגון "רכש ניסיון בפעולה במסגרות גדולות, לרבות הפעלת כוחות שריון ותיאום סיוע אווירי, אינה מחייבת שיפעל נגד ישראל בצורה דומה", ויוסיף לפעול באופן מבוזר. ניתן להניח, שהארגון למד את הלקח ממבצע משקל סגולי, ויפעיל את יכולותיו בשיטת USE IT OR LOSE IT, מחשש שצה"ל ישמיד אותן בטרם יוכל להפעילן. יכולות אלו מציבות את חזית העורף תחת איום משמעותי בהרבה מכפי שהיה במערכות הקודמות. מה גם שבניגוד לחזית הסורית בה הוא לוחם כיום, במקרה של עימות עם ישראל ישוב הארגון למטרותיו המקוריות וייהנה מתמיכת האוכלוסייה שבקרבה הוא פועל. ישראל, כתב שפיר, "תצטרך להתמודד עם צבא מאורגן, מיומן ונחוש".

לא ניתן להכריע ללא מגע קרוב

חליוה כמפקד בה"ד 1, (צילום: דו"צ).

חליוה כמפקד בה"ד 1, (צילום: דו"צ).

חלק ניכר מן הכשלים והליקויים שנתגלו במלחמת לבנון השנייה תוקנו מאז וחלקם, כמו חולשת הקבינט, עוד איתנו. במאמר שפרסם בגיליון דצמבר 2016 של כתב-העת הצה"לי "בין הקטבים", כתב האלוף אהרון חליוה, קצין צנחנים המשמש כראש אט"ל, כי האויבים דוגמת חזבאללה וחמאס התנערו מהמבנה הצבאי הקלאסי וגיבשו את כוחם ותפיסות ההפעלה שלהם על בסיס לוחמת גרילה. מטרתם לנצח את ישראל בנקודות התורפה שלה, במקומות שבם המענה שבידה חסר, ולהימנע מהתמודדות עם מרכיבי העוצמה של צה"ל, דוגמת חיל האוויר והתמרון היבשתי. חליוה כתב ש"הניסיון שלנו, בתגובה למגמות אלה, להימנע מהקרב היבשתי, הסתכם במלחמות ארוכות יותר ואפקטיביות פחות. אנו מחזקים עוד ועוד את "הרגל הבריאה" שלנו יכולות האיסוף והתקיפה "מנגד", ומתפלאים שאנו לא נפתרים מה"צליעה" שמקורה ברגל של התמרון היבשתי".

יחידת מגלן בתרגיל משותף עם טייסת מסוקי אפאצ'י AH-64.

יחידת מגלן בתרגיל משותף עם טייסת מסוקי אפאצ'י AH-64, (מקור: אתר חיל האוויר).

יתרה מכך, נראה כי הצורך בקרב היבשתי רק גדל. בספרם "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008) מצטטים עמוס הראל ואבי יששכרוף, מסמך שכתב ב-2005 מפקד היחידה המובחרת מגלן, סא"ל אמיר ברעם. באימון שדימה לחימה בלבנון, כתב ברעם, "למדנו כי יכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חיזבאללה. לא ניתן להכריע את חיזבאללה ללא מגע קרוב" (עמוד 116). כיום ברעם הוא מפקד אוגדת הגליל ואחראי באופן ישיר על ההתמודדות הצבא מול חזבאללה. הלקח שעליו עמד בטרם המלחמה, קיבל משנה תוקף במהלכה, בעיקר משום שצה"ל התמהמה בהפנמתו ומשום שבחלק מהמקרים שבהם ניסו כוחותיו לפעול לאורו, חסרו את הנחישות הדרושה.

הרמטכ"ל איזנקוט מכיר את לבנון "דרך הרגליים", החל מימיו כמ"פ בגולני בשל"ג, עבור בתפקידו כראש אמ"ץ במלחמת לבנון השנייה וכלה בשירותו כאלוף פיקוד הצפון לאחריה. בשנתיים בהן שימש כרמטכ"ל נעשה מאמץ משמעותי לתקן את אותה "צליעה" עליה הצביע האלוף חליוה בתמרון היבשתי. התקיימו תרגילים רבים ועלתה מוכנות הכוחות. בנוסף הפיץ איזנקוט בפומבי את מסמך "אסטרטגיית צה"ל", על-מנת שהציבור בישראל וגם בצד השני יידע מה תהיה תגובת צה"ל במקרה של עימות. במסמך נקבע שבמערכה הבאה יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית", הכוללת תמרון מהיר ואגרסיבי ואש מאסיבית ומדויקת.

 "אל תעצבנו את הדוב"

3048-1

אלוף יואל סטריק כמפקד פיקוד העורף, (מקור: אתר פיקוד העורף).

בשבוע שעבר סיים האלוף יואל סטריק את תפקידו בפיקוד העורף ובקרוב יתמנה לאלוף פיקוד הצפון. בדומה לאלוף שיחליף, אביב כוכבי, החל סטריק את שירותו בחטיבה האדומה (אחרי שנשר מקורס טיס). בשעתו סיפר בראיון כי עשה זאת משום שרצה לשרת בגבעתי, אך "הדרך היחידה להגיע לשם הייתה להתנדב לצנחנים. אז עשיתי את זה." לאחר שהיה לוחם ומפקד מחלקה בצנחנים הצליח לעבור לחטיבה הסגולה, והיה מפקד פלוגת הנ"ט וגדוד שקד, בטרם הנסיגה מלבנון, ומפקד החטיבה בעת המלחמה ב-2006. בהמשך פיקד על עוצבת הגליל. במערכה הבאה מול חזבאללה יהיה הוא האיש שיצטרך לממש את אותה מהלומה משולבת שעליה דובר באסטרטגיית צה"ל.

במציאות השוררת כיום בגבול הצפון חזבאללה ערוך לעימות, וכמו ישראל, לא רוצה בו. מנגד, עשויה פעולה "מוצלחת מדי" של מי מהצדדים להביא לפרוץ העימות הבא. אולם כשזה יקרה כלל לא בטוח שישראל תיהנה מאותו חופש פעולה שעמד לרשותה במלחמת לבנון השנייה. הנוכחות הרוסית המחודשת, במזרח התיכון בכלל ובסוריה בפרט, עשויה לצמצם את מרחב הפעולה של ישראל במקרה של עימות בצפון. לא מן הנמנע ששיחות התיאום בטרם תצא ישראל למערכה ייתקלו במגבלות קשות מצד רוסיה על אופי הפעולה הישראלית, קשות בהרבה מאלו שהטיל ממשל בוש הבן על ישראל ב-2006, שכן זו עשויה לפגוע באינטרסים של רוסיה במרחב. האמריקאים נוהגים לומר שאל לו, לאדם, לעצבן את הדוב (don't poke the bear). הכלל תקף במיוחד כשמדובר בדוב הרוסי.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 10.02.2017)