האירועים ביצהר לא נולדו אתמול, והצבא נמצא שם לגמרי לבד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

העימותים האחרונים בין המתנחלים לצה"ל ביישוב יצהר, כמו אלה שקדמו להם, ממחישים את מערכת היחסים הדואלית של המתנחלים עם הצבא. הגיבוי הרפה לצבא שהשמיעו הפוליטיקאים ממחיש שכמו תמיד בעימות מול המתנחלים, הצבא לגמרי לבד.

בעימותים האחרונים בין חיילי צה"ל ומג"ב והמתנחלים במאחז "קומי אורי", ובישוב הסמוך יצהר שבשומרון, תקפו המתנחלים בין היתר, את מפקד גדוד הסיור של גולני, סא"ל איוב כיוף, וחיילים ושוטרים נוספים. האלימות, חוסר הגיבוי מצד הדרג הפוליטי, והטענות ש"מדובר בקומץ" הזכירו לי אירוע אחר מלפני כמעט 15 שנה. 

בראשית 2005 מצאו עצמם צנחנים מהפלוגה המבצעית בגדוד 890, בסיטואציה אליה לא הוכשרו. בעת פינוי קרוואנים מהמאחז הלא חוקי ליד יצהר, התקיפו אותם מתנחלים, ואף חתכו את צמיגי הרכבים הצבאיים. לשיא הגיעו הדברים כאשר במהלך אחד העימותים ניסו מתנחלים לחטוף את נשקו של אחד החיילים, והוא נאלץ לירות באוויר.

מפקד הפלוגה, מאור שושןהתראיין בתקשורת אודות התקרית ופרס שורה ארוכה של עימותים והתנכלויות שחוו חייליו מצד המתיישבים בתקופה שקדמה לכך.

למי שלא זוכר, האינתיפאדה השנייה היתה אז בעיצומה, ולחימה אינטנסיבית התנהלה אז ברחבי יהודה ושומרון. היישובים היו אז תחת איום חמור מצד ארגוני הטרור הפלסטיניים ולא עבר שבוע (ולעתים גם כמה ימים) מבלי שיתרחש פיגוע וייפצעו או יהרגו אזרחים המתגוררים באזור.

כל זה לא מנע מהמתנחלים לנהל עם הצבא יחסים דואליים. ביד אחת חיבקו את החיילים, שלחמו בטרור ושמרו עליהם, ובשנייה תקפו את החיילים, כשאכפו את החוק ומנעו מהם, לתפיסתם, לממש את ריבונותם על השטח.

יצהר היא מקום אחר

המ"פ, שושן, עשה בגדוד את כל מסלולו הצבאי, שכלל עד אז בעיקר לחימה במחבלים בלבנון ובשטחים. "הוא נכנס לבית ג'אלה בכיבוש הראשון של צה"ל אחרי הירי לגילה, תפר "רשתות דיג" למעצר מבוקשים ברמאללה וטחן עשרות שעות במחסומים", כתב עליו בשעתו עמרי אסנהיים בכתבה ב"מעריב" אליה התראיין.

בראיון סיפר שהמ"פ שהחליף מגדוד 101 אמר לו בחפיפה, "תתעורר, הגעת למקום אחר", אבל הוא העדיף לחשוב שהמצב לא נורא כל כך. בפועל, התברר לו שלחלק מהתושבים שם אין גבולות ושהוא "מתעסק עם אנשים ממאוד מוזרים וקיצוניים".‬ לאחר שורה של עימותים קשים עם המתנחלים כינס שושן את הפלוגה לשיחה. "תזכרו מה אתם לובשים, ולא מעניינות אותי הדעות האישיות של אף אחד", אמר להם.

החיילים מצדם שאלו שאלות קשות. "תשכנע אותי למה היום בשתיים בלילה, כשקור כלבים בחוץ וגשם, אני צריך לעמוד לבד בעמדה עם משקפת וחרמונית ולשמור על הישוב הזה? שישמרו על עצמם", הטיח בו אחד מהם. 

את הפלוגה המבצעית של 890 ואת שושן הכרתי היטב, משום ששימשתי כמפקד כיתה בפלוגת המסלול שממנה הגיעו רובם, במהלך הטירונות בצנחנים. שושן, בתפקידו הקודם, היה המ"פ שלהם גם אז. אין יותר טובים מהם. 

בצעד מפתיע בחר אלוף פיקוד המרכז דאז, יאיר נוה, לנזוף בשושן על שהתראיין בתקשורת אודות התקרית ללא אישור. אלוף הפיקוד הגדיל לעשות ושלח מכתב למתנחלים שבו התנצל על "ההכללה המעליבה" שבדברים שאמר שושן בראיון.

מפקדים בכירים אחרים בצבא אמנם גיבו את המ"פ, ובהם סגן הרמטכ"ל, האלוף משה קפלינסקי, מפקד אוגדת עזה, תא"ל אביב כוכבי, שפיקד עליו כמח"ט הצנחנים, וכן מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל גדי איזנקוט, שאמר לשושן שנהג כפי שמצפים מפקד פלוגה, ומח"ט שומרון, אל"מ יובל בזק. אבל כמו בשיר של דוד אבידן, "הכתם נשאר על הקיר". 

חוויה דומה עברו ממש באותה עת מפקד גדוד 202, סא"ל גיא חזות, וחייליו. במהלך כנס בנושא תכנית ההתנתקות בו נכח גם הרמטכ"ל, משה יעלון, האשים חזות (שתמיד היה קצין שלא שמר את דעתו לעצמו) את אלוף הפיקוד, נוה, כי הפקיר אותם מול המתנחלים.

חזות, שהצטיין כמפקד בלחימה בלבנון ובאינתיפאדה השנייה, סיפר שהוא לא מפחד להיכנס לכפרים פלסטינים, שבאותה עת היו מוקדי טרור, כמו שהוא "מפחד להיכנס ליצהר". 

אסור להתקרנף ואסור להיתמם

ישנם גם סיפורים עדכניים יותר, למי שיטען שמאז הזמנים השתנו. ב-2014 בעת שערך סיור ביצהר, גילה המח"ט דאז, אל"מ יואב ירום, כי צמיגי הגי'פ שלו נוקבו בידי המתיישבים. שלושה חודשים לאחר מכן האירוע חזר על עצמו ושוב נוקבו צמיגי הג'יפ של ירום, יוצא סיירת גולני שנפצע פעמיים במהלך שירותו הצבאי ובאחת מהן איבד את כף רגלו. 

ב-2018 נתלו ברחבי השומרון כרזות נאצה כנגד מפקד חטיבת שומרון דאז, אל"מ גלעד עמית, בהן נטען כי הוא "יורה ביהודים" ומתנכל להתיישבות. ברקע עמד פינוי מבנה לא חוקי במאחז ראש יוסף שסמוך לאיתמר.

בשל התנגדות התושבים במקום נאלצו חיילי החטיבה המרחבית לירות באוויר, מה שהלהיט את הרוחות והביא, ככל הנראה, לתליית הכרזות. מספר חשודים נעצרו (ושוחררו כעבור מספר שעות).

אירועים כאלה לא נעצרים בדרג המח"ט, ובמרוצת השנים התנכלה ההתיישבות בשטחים גם למפקדי אוגדת איו"ש כמו ניצן אלון, ולאלופי פיקוד מרכז כמו גדי שמני.

בראיון לתוכנית של ינון מגל ויואב לימור ב-103FM הזהיר שמני, שכמו חזות עשה את רוב שירותו בצנחנים, כי אם צה"ל יידרש לפנות את המאחז "קומי אורי". גם תושבי יצהר יתנגדו, "וגם הם יתקפו את חיילי צה"ל. זאת אומרת שיש פה איזשהו שיתוף פעולה. יש פה איזשהו אינטרס של ההתיישבות. הקיצונית. החלקים הקיצוניים בהתיישבות שחלק מהנערים האלה יהיו על הגבעות".

שמני טען שלא ניתן להפריד בין הדברים. "אלימות היא אלימות היא אלימות. ופעם שאתה מאפשר לאנשים לפגוע ברמה יום יומית בפלסטינים, ברכוש שלהם, בסוף זה יגיע לפגיעה בחיילי צה"ל", אמר. אולי המסר החזק ביותר של שמני בראיון, היה הקביעה שלו שלהבנתו בעיני המתנחלים הקיצוניים בשומרון "צה"ל הוא האויב האמיתי שם". יש לקוות שהוא טועה. 

אז לא, יצהר לא מייצגת את כל ההתיישבות, וגם מקרים אחרים שבהם הותקפו חיילים בפינוי יישובים או מבנים לא חוקיים, או לחלופין בעת שניסו למנוע מהמתיישבים להפר את החוק, לא הופכים את כלל מתיישבי יהודה ושומרון להמון פורע חוק. אבל כשהאלימות כנגד חיילי צה"ל היא ביצהר דרך פעולה מקובלת, כדאי להיפרד מהמושג "קומץ". מי שיפקיר את צה"ל לבדו במערכה מול הקיצוניים בהתנחלויות שלא ייתמם בהמשך.‬

מטעם הרמטכ"ל כוכבי יצאה הודעת גינוי לאירועים ביצהר שקבעה "שלא יעלה על הדעת שחיילי צה"ל, שעושים לילות כימים להגנת המתיישבים, יותקפו על ידי אלה המוגנים על ידם". הרמטכ"לים, איש איש בתורו, מגבים את החיילים המבצעים בשטחים משימת שיטור מורכבת. מצד אחד נלחמים בטרור ומצד שני אוכפים את החוק והסדר, על כלל האוכלוסיות החיות מעבר לקו הירוק.

בדרג שמעל לרמטכ"ל, בין שבכנסת או בממשלה, הגיבוי הזה לצבא הוא הרבה פחות אוטומטי והרבה יותר מן הפה ולחוץ. בסוף יש גם בחירות, ובייס ופריימריז, ומהו כבר שלטון החוק ביחס לאלו?

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 23.10.2019)

 

במדינה יש שבטים, בצה"ל מוטב שלא יהיו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ביום העצמאות, למרות המסרים המאחדים היה גם מי שבחר לפלג באמצעות כרוזי נאצה כנגד מח"ט שומרון. הביקור בהר הרצל ביום הזיכרון המחיש, יותר מתמיד, שהמחיר ששילמו הנופלים נועד כדי שנחיה פה יחד לבטח. מי שמנכס לעצמו את צה"ל, או לחלופין אוהד אותו רק שנוח, עושה להם עוול.

הכרזה כנגד מח"ט שומרון, גלעד עמית, (מקור: טוויטר).

יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל היה, ככלות הכל ולמרות רעשי רקע שקדמו לו, יום חג של ממש שהדגיש את המאחד והמחבר בין חלקי העם. למרות זאת, בשוליים היה מי שבחר לתלות כרזות נאצה כנגד מפקד חטיבת שומרון, אל"מ גלעד עמית, בהן נטען כי הוא "יורה ביהודים" ומתנכל להתיישבות. ברקע עמד פינוי מבנה לא חוקי בסוף השבוע שעבר, במאחז ראש יוסף שסמוך לאיתמר. בשל התנגדות התושבים במקום נאלצו חיילי החטיבה המרחבית לירות באוויר, מה שהלהיט את הרוחות והביא, ככל הנראה, לתליית הכרזות ברחבי השומרון. מספר חשודים נעצרו (ושוחררו כעבור מספר שעות) אבל הגיבוי לעמית, יוצא פלס"ר שריון שהצטיין כסמג"ד בנח"ל במלחמת לבנון השנייה, נעצר עד כה במערכת הביטחון. הרמטכ"ל איזנקוט גינה מיד את האירוע, וציין שצר לו "שכך בחרו גורמים קיצוניים לציין את יום העצמאות ה-70 למדינה, אותם גורמים פועלים כנגד מי שמגן עליהם לילות כימים". לפוליטיקאים זה לקח יותר זמן. השר ליברמן פרסם שעות מאוחר יותר הודעת גינוי. האחרים, ובהם ראש הממשלה, שר החינוך, שרת המשפטים והשר לביטחון פנים, נותרו, נכון לזמן כתיבת הדברים, בשתיקתם.

עמית הוא לא המח"ט הראשון שחוטף אש מהמתנחלים בגזרת שכם. כך למשל, ב-2014 בעת שסיור שערך בהתנחלות יצהר, גילה המח"ט דאז, אל"מ יואב ירום, כי צמיגי הגי'פ שלו נוקבו בידי המתיישבים. אז דווקא הזדרז השר בנט לגנות את האירוע ופרסם בפייסבוק פוסט בו כתב לתושבי יצהר כי אינו יודע "מי אתם ומה אתם חושבים שאתם. אינכם ראויים ללוחמים כאלה, והם אינם ראויים לכם. יש מדינה אחת, צבא אחד, ומי שרוצה להקים פלנגות כנגד החיילים שמגינים עליו, שומט את הקרקע מתחת לישיבתנו כאן. הוא ולא אחר". למרות הגינוי האירוע חזר על עצמו שלושה חודשים לאחר מכן ושוב נוקבו צמיגי הג'יפ של ירום, יוצא סיירת גולני שנפצע פעמיים במהלך שירותו הצבאי ובאחת מהן איבד את כף רגלו. אירועים כאלה לא נעצרים בדרג המח"ט ובמרוצת השנים התנכלה ההתיישבות בשטחים גם למפקדי אוגדת איו"ש כמו ניצן אלון ולאלופי פיקוד מרכז כמו גדי שמני. הפעם, נוכח הכרזות כנגד המח"ט, שמר השר בנט, על שתיקה. אולי העדיף להתמקד בהכנות לפרס ישראל ולהדגשת מסר של אחדות ופיוס. מי שיפקיר את צה"ל לבדו במערכה מול הקיצוניים, שלא ייתמם בהמשך.

והזמן חלף

יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא תמיד קשה. הוא מתחיל ערב קודם לכן, כשהשירים הכי יפים בעברית מתנגנים ברדיו ואתה נותר עם המחשבות והשאלות: מה היה אילו? ואיך הם היו היום? מה היו חושבים על מי שהפכת להיות? "הוא נשאר בן עשרים, והזמן חלף…" כתב עלי מוהר על חברו לשירות בצנחנים, יורם ביאלר, שנהרג. בעבורי, ככל שאנחנו מתבגרים הופך הביקור השנתי בהר הרצל לקשה יותר. אירועים כמו סיום התואר, נישואין ואבהות כמו מגבירים את ההבנה כמה הם החמיצו.

מתניה צנוירט `

סגן מתניה צנוירט טען שחיילים מחנכים "ברגליים, בחוץ עם המפקדים".

בצפירה בבוקר עמדתי, כמו כל שנה בשנים האחרונות, סמוך לקברו של הסמ"פ שלי בצנחנים, סגן מתניה צנוירט ז"ל. הוא, שהגיע לפלוגה אחרי שהיה מפקד מחלקה בפלוגת החוד (את המסלול עשה בסיירת צנחנים), היה שונה מאוד מן המפקדים שהיו לנו בטירונות. כמי שבא מפלוגה ותיקה הוא לא הקפיד במיוחד על "דיסטאנס" והסביר פנים לכל חייל. אני, בעיקר זוכר אותו מחייך. לאן שלא הלך הלך חיוכו עימו, אפילו לבונקר הפלוגתי, עליו היה אחראי מתוקף תפקידו. ועוד זיכרון ממנו נגע לתרגיל מחלקה בשטח אש בבקעת הירדן, והוא שימש בו בקר וחונך. בסיום התרגיל, שנגמר כמובן בנסיגה ארוכה ומרובת פצועים מדומים, הוא נתן לנו מספר דגשים מקצועיים והזכיר את ההיתקלות המפורסמת של סיירת צנחנים בלבנון ב-99' בה נהרגו מפקד הסיירת, איתן בלחסן, ושני קצינים נוספים. "ואת איתן היה צורך בארבעה אנשים כדי להוציא מן הוואדי", סיפר לנו מתניה, וכולנו הבטנו בו במן יראה שכזו. פתאום נפלה עלינו ההבנה שאלה עלולים להיות אנחנו, בפעם הבאה, באיזה ואדי שכוח אל, תחת אש עם פצועים. אז, אני חושב, הבנתי אולי בפעם הראשונה שהשירות בקרבי הוא עניין רציני ולא משחק.

הוא היה מפקד מעולה וגם מחנך, ולתקופה קצרה, בעת שהתחלף מפקד הפלוגה שלנו באמצע המסלול, היה גם המ"פ בפועל. ביוני 2003, שבוע לפני שהפלוגה סיימה מסלול, כשכבר הייתי מפקד כיתה בעצמי בפלוגת טירונים, בישר לי חברי על מותו בתאונה. באחת האזכרות סיפר הסמג"ד דאז, אליעזר טולדנו (לימים מח"ט הצנחנים ב"צוק איתן" והמזכיר הצבאי של ראש הממשלה), שמתניה היה "עצמאי מאוד, ובעיקר ידע לקבל אחריות" ועוד ציין שהיה "זריז ומהיר בביצוע. הוא היה נווט טוב וקלע טוב – פרקים חשובים במסכת החיילות, ובעיקר בפיקוד". במהלך תעסוקה מבצעית בטול-כרם, סיפר, הוא נדרש לטפל בתלונת מש"קיות הת"ש והחינוך של הגדוד על שהמ"פ וסגנו לא מתייחסים לבקשותיהן וטוענים ש"בשביל חינוך ות"ש יש מפקדים, ושהכי כדאי שלא נפריע". הוא זימן אליו את מתניה לבירור והנחה אותו ואת המ"פ לעבוד בשיתוף עם המש"קיות, שאכן עושות עבודה חשובה. מתניה, שהיה תחילה נבוך, חייך לבסוף (תמיד, כאמור, היה חיוך נסוך על פניו) ושאל בעדינות את הסמג"ד, "חינוך זה הסברות וסקירות כתובות של מש"קית חינוך? חינוך זה ברגליים, בחוץ עם המפקדים". הוא באמת היה כזה מפקד.

"קודם כל אדם"

הוסף לסל את כיפה סרוגה נשק בהצלב - סיפור דבורתם של 18 לוחמים, חללי הציונות הדתית / אילן כפיר

הספר נועד להמחיש את תרומתם של בני הציונות הדתית לצה"ל, (מקור: סימניה).

בחלקה שבה הוא קבור, קבורים לא מעט שמות, שעבור בני דורי שחוו את המלחמה הסיזיפית וחסרת השם שכונתה "האנתיפאדה השנייה", מסמלים את הלחימה ההיא ובהם הראל מרמלשטיין מהשייטת, פיני כהן וחגי לב מסיירת גבעתי. חלקם, כמו מתניה, הם בני הציונות הדתית. ספר חדש שיצא באחרונה, "כיפה סרוגה נשק בהצלב" מאת אילן כפיר ודני דור (ידיעות ספרים, 2017), נועד להמחיש את תרומת מגזר זה לצה"ל. הספר עושה זאת באמצעות סיפורם של 18 לוחמים ומפקדים בולטים שנפלו בפעילות מבצעית. כולם בנים למשפחות דתיות, חלק ניכר מהם עוטר לאחר מותם בצל"ש.

אחד הפרקים בספר הוא זה אודות רב-סרן רועי קליין, שנפל כסגן מפקד גדוד 51 של גולני, בקרב בינת' ג'בייל, במהלכו נזרק רימון יד לעבר הכוח בפיקודו וקליין זינק עליו, עצר בגופו את הפיצוץ ונהרג והציל בכך את חיי חייליו. לאחר מותו עוטר בעיטור העוז על גבורתו. קליין, בוגר מכינת עלי, "התנדב לצנחנים והגיע לעורב צנחנים, פלוגת הנ"ט" (עמוד 177). באותה עת הוחלט בצה"ל להקים את יחידת אגוז, יחידה ייעודית ללחימה בחזבאללה, והצוות בו שירת הועבר לאגוז ונדרש להחליף את הכומתה האדומה של הצנחנים בחומה של גולני. הצוות התמרמר ומחא בפני מפקד אגוז, קצין השייטת ארז צוקרמן. קליין חשב אחרת ואמר לצוות ולצוקרמן, "אנחנו הגענו מהצנחנים, אבל אנחנו לא התגייסנו לצנחנים. התגייסנו לצה"ל, התגייסנו למען עם ישראל, ואם עם ישראל זקוק לכך שנהיה כאן – אנחנו נהיה כאן" (עמוד 178).

את ההקדמה לספר כתב שר החינוך נפתלי בנט, ראש מפלגת הבית היהודי. עבורו הספר אינו רק אסופת סיפורים אודות גיבורים מן הציונות הדתית. הפרק הראשון בספר, נוגע בו אישית שכן הוא עוסק בסא"ל "עמנואל מורנו, בן צוות שלי בסיירת מטכ"ל" (עמוד 7), שהיה חברו הקרוב. בהקדמה הדגיש בנט כי "גבורה היא תכונה שצריך לבנות. בכלל, מרבית התכונות הראויות אינן מולדות, אלא ניתנות לבנייה וטיפוח" (עמוד 9), וציין כי למרות סיפורי הגבורה שבספר, "אל יגבה לבבנו. ספר זה אמנם מתמקד בבני הציונות הדתית, אך מובן מאליו שגבורה אינה נחלה של זרם מסוים, דתיים, חילונים או חרדים" (עמוד 7).

הקריאה בספר מרתקת. דור וכפיר, עיתונאי וסופר ותיק שמכיר את התחום הצבאי גם כמי שכצנחן במילואים היה בכוח הראשון שצלח את תעלת סואץ, בחטיבה של דני מט, יודעים לספר סיפור. אולם התזה של הספר מציגה את בני הציונות הדתית ככאלה שהיו מוכנים להקריב יותר למען העם והארץ מכפי שהיו מוכנים בני ובנות מגזרים אחרים. נכון, ישנה נוכחות משמעותית בשלושת העשורים האחרונים של ציבור זה בקרב הקצונה הקרבית של צה"ל, בדגש על חי"ר ויחידות מיוחדות. אבל התיזה שהציג בשעתו הרב הצבאי הראשי תא"ל רונצקי, לפיה "אין ספק שקצין דתי נלחם יותר טוב מחילוני", אינה עומדת במבחן המציאות. כששאל פרשן צבאי את הרבצ"ר, שהיה בעצמו קצין צנחנים ומ"פ בסיירת שקד, כיצד זה מסתדר עם הכישלון במלחמת לבנון השנייה, בה היה מספר הקצינים הדתיים היה גבוה מאי פעם? הוא לא ידע להסביר. במבצע "צוק איתן" היתה נוכחות הציונות הדתית בקרב הקצונה הבכירה בולטת עוד יותר והתוצאות נשארו רחוקות מלהשביע רצון. גם הבחירה להציג רק חיילים ומפקדים שנפלו, שגויה. ישראל היא מדינה שמקדשת את החיים ולא את המוות, כמו כמה מהארגונים שכנגדם לוחם צה"ל. מוטב היה לבחור גם (לא רק) סיפורים אודות דמויות מופת שעודן מהלכות בינינו. 

רס"ן נדב מילוא, טען שבעבר היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל.

רס"ן נדב מילוא, טען שבעבר היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל, (מקור: דו"צ).

פרק נוסף בספר נוגע בדמותו של רב-סרן נדב מלוא, מפקד פלוגת ההנדסה של הצנחנים שנפל ב-97' בלבנון. מלוא, שנהג לומר כי "צנחן הוא זה שהוא קודם כל אדם ורק אחר כך חייל" (עמוד 55), נחשב למפקד מיוחד ואין כמעט שנה ששמו לא נזכר בטורי ההספדים של מפקדים יוצאי החטיבה. אבל הקריאה אודותיו, במיוחד השבוע, הזכירה לי דווקא אמירה אחרת שלו, שאינה מופיעה בספר. העיתונאי נחום ברנע מתאר בספרו, "ימי נתניהו" (הוצאת זמורה ביתן, 1999), כיצד ירד בשעתו לשטחי האש בבקעת הירדן, אותם שטחי אש בהם חנך אותנו מתניה, ושוחח עם מלוא, אז מ"פ פלוגת מסלול בגדוד 101. זה האחרון, כך התברר, התבייש אז מנסיבות הזמן ומכך שפעם דברים היו מובנים מאליהם ועתה הם אינם כאלה. מה למשל? שאל ברנע. "פעם היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל" (עמוד 306). הזמנים בהחלט השתנו. מחוץ לצבא ישראל מפולגת כל העת לשבטים מסוגים שונים: החרדים, החילונים, הדתיים-לאומיים ועוד. זר שיסייר בבית העלמין הצבאי בהר הרצל ויביט במצבות לא ידע מי דתי, מי חלוני, מי האמין בשלמות הארץ ומי בפשרה טריטוריאלית. שם, כולם שבט אחד. אולי כדאי לזכור את זה גם בנוגע לחיים. בנאום הפרישה שלו מצה"ל כסגן רמטכ"ל (כלומר רגע לפני שמונה לרמטכ"ל), אמר בני גנץ, כי הוא מוצא את עצמו "בזמן האחרון חושב בעיקר על החברים שלנו שנפלו. על מה האנשים הללו נהרגו והאם אנחנו עדיין ראויים להם?" זו שאלה שאנחנו, שנשארנו, צריכים לשאול עצמנו כל העת. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 21.04.2018)