יוזמה בהגנה בשגרה ובמלחמה נחוצה יותר מתמיד | מאת גל פרל פינקל

חובת המפקד, בכל רמה, לחשיבה טקטית נכונה ומקצועית, שמבוססת על תו"ל ועל תחבולה מפתיעה. ההגנה היא נדבך קריטי בשגרה, ולא פחות חשוב מכך במלחמה

• פורסם ב"בין המערכות"
• מרץ 2021

ב־1904 פרסם סרן ארנסט דאנלופ סוינטון, קצין בחיל ההנדסה של הצבא הבריטי, ספר קצר בשם "הגנת מעברות פתיים" (הוצאת מערכות, 2001), שבו פירט את הלקחים שלמד כשלחם במלחמת הבורים השנייה בדרום־אפריקה (1899־1902). סוינטון, לימים גנרל ומאבות השימוש בטנקים בצבא הבריטי, חתם על ספרו בשם העט סגן חל"ם (חכם־לאחר־מעשה, ובמקור באנגלית: Lieutenant Backsight Forethought), ויש בכך כדי לרמז על טיבו של הספר. המתיישבים הבורים פעלו אז בעיקר בפלגות קומנדו (שם נולד המושג), ובידי הצבא הבריטי שביקש להשתלט על הארץ ולצוד את הנודדים עמדו שני אמצעים עיקריים: "שדרות ניידות העוברות בארץ – ומשמרות בנקודות־תחבורה, ונקודות טופוגרפיות מתאימות" (עמוד 5).

סוינטון, שלקח חלק באותם מארבים והחזקת מעברים הכרחיים, תיאר בספרו את משימה דמיונית (המבוססת על מקרים שהיו באמת), שהוטלה על פלוגת החי"ר שבפיקודו – להחזיק בנקודת צליחה אפשרית של נהר ולמנוע מפלגות הקומנדו של הבורים לחצות אותו. הספר בנוי משישה תרחישי קרב (שנקראים בספר "חלומות") שבהם, "כמו תמיד, הייתי חכם מאוד – לאחר מעשה" (עמוד 38). לקחיו, הכתובים בכישרון רב ובנימה של הומור, מתאימים לאין־ספור מצבים במלחמה כוללת כמו גם בעימותים בעלי עצימות נמוכה, ולנוכח הדגש שמיושם כעת בצה"ל על ההגנה (גם בעת קרב ההתקפה), חלק ניכר מהם נותר בתוקף. בין שלל העצות בספר יש כמה טקטיות ובהן "להביא, אם אפשר, את האויב לשטח פתוח, או ליצור את מה שנקרא 'שדה־אש' בלתי מופרע" (עמוד 24); לבחון את העמדות שבהן התמקם הכוח "מנקודת ראותו של האויב" (עמוד 44). לקח חשוב אחר, עקרוני ועל־זמני, נגע בצורך "להפתיע את האויב" (עמוד 43).

הציווי העיקרי שניסה סוינטון להחדיר בקורא נגע בצורך לחשוב, לתכנן ולבחון היטב בטרם ניגשים לביצוע המשימה (במגבלות הזמן שעומד לרשות המפקד, כמובן), שכן לאחר שייצא לשטח עם אנשיו יתקשה לספק מענים למקרים שעליהם לא חשב מראש. אם ייקח הקורא בחשבון את ההבדלים בין הזירות והתקופות, כתב, "לא יקשה להפיק מנסיונות אלה גלגולי־גירסא המתאימים לארצות אחרות, או לאותם מקרים בהם פוגשים באויב שונה, בעל שיטות לחימה שונות וכלי־נשק שונים" (עמוד 8). ואכן, קל להתאים את הלקחים ללחימה נגד הטאלבאן באפגניסטאן ונגד פעילי אל־קעאדה בעיראק. בחלום אחר החליט המחבר להניח שרשרת מארבים בשתי גדות הנהר, שסיפקו לו "הסתר ומחסה־מראיה מושלמים" (עמוד 58), כמו גם "חפירות ומחסה בפני אש רובים ותותחים כאחת – כמעט ומוכנים מאליהם" (עמוד 58). כשאותר האויב, כתב סוינטון, "מיד רעם האוויר מיריות, כשאנו מריקים את מחסניותינו" (עמוד 63). האויב הגיב באש תותחים, אולם לא זיהה את עמדות הכוח בפיקוד סגן חל"ם שהיו מוגנות ומוסוות, ולכן לא נפגעו. בלילה ניסו כוחות לתפוס את השטח השולט במרחב ולכתר את הכוח הבריטי, אולם "נתקלו בפגע בדמות מטח־אש מטוח קרוב מאנשי פלגתנו שם" (עמוד 64). זאת מכיוון שסגן חל"ם הציב גם שם כוח במארב שיאבטח את עורפו.

למרות השינויים והשיפורים בכלי־הנשק ובאמצעי הלחימה וההבדלים בין הזירות, הקורא הישראלי בהחלט יכול למצוא נקודות דמיון בין הפעילות של הכוח בפיקוד סוינטון במלחמת הבורים, ובין תיאוריו של תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני, בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת ערכות, 2005), על מבצעי יחידת אגוז בלחימה בחזבאללה בשנות השהייה בלבנון ובהם מבצע "נוף פראי" שבו נהרג, בין היתר, האדי נצראללה, בנו של מזכ"ל הארגון, או מבצע "מהלך מבריק" שבו תקף כוח מאגוז, בפיקודו הישיר של תמיר, כוח אבטחה של חזבאללה בכפר ע'נדוריה.

דוגמה אחרת היא מבצע "שבר ענן" באוגוסט 1999, שבמהלכו ארבו כוחות מגדוד 51 של גולני לפעילי חזבאללה שביקשו לחדור לרצועת הביטחון ולהטמין מטעני חבלה במרחב ואדי סלוקי. כוח מהפלוגה המסייעת של הגדוד פרס שרשרת מארבים: כוח אחד בחאלת א־נבעה בצפון הוואדי, כוח שני במרכז הגזרה נערך בוואדי אצטבל וכוח נוסף נערך בשרידי המבצר הצלבני קלעת דובאי בדרום הגזרה. המחבלים הפתיעו את הכוח, אך למרות שבעה פצועים ושני הרוגים חתר כוח גולני, בפיקוד המ"פ, סרן יואב ירום, למגע – והרג את המחבלים.

הגנה גם במהלך ההתקפי

לאחרונה כתב אלוף הרצי הלוי, כי השילוב בין טכנולוגיה, מודיעין ויכולות מבצעיות מאפשר לייצר עליונות הגנתית. הלוי, שבמבצע "עופרת יצוקה" פיקד על חטיבת הצנחנים בלחימה ברצועת עזה, ציין כי "כך נבנה 'הגנה הורגת' – יכולת שהאויב תולה בה תקוות רבות תֵענה במענה חזק וקטלני. יוזמה בהגנה בשגרה ובמלחמה אינה טבעית לנו, אך נחוצה יותר מתמיד ואפשרית בזכות גיוון היכולות הקיימות".

כדי לממש תפיסת הגנה מסוג זה, על המפקדים לחשוב ולתכנן, כפי שתיאר המחבר בספרו, כדי לנצל נכון את היתרונות הטמונים בקרקע, באמצעי הלחימה ובאנשיהם. למעשה, ניתן לומר ששני עקרונות המלחמה הבאים לידי ביטוי בספר, ושאת חשיבותם ביקש המחבר להדגיש, הם עיקרון מיצוי הכוח והתחבולה. המימוש שלהם, כלומר הפעלת האש תוך ניצול נכון של השטח, הוא המפתח. ואולם ההגנה אינה ציווי החל רק בעת הישיבה בקו המגע או הגבול, כדי לסכל חדירות; ומלחמות, שלא כמו כדורסל, לא מנצחים בהגנה.

ב־2005 כתב סא"ל אמיר ברעם, יוצא חטיבת הצנחנים, כי באימון שערכה יחידת מגלן בפיקודו למד כי: "יכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חזבאללה. לא ניתן להכריע את חזבאללה ללא מגע קרוב". לקח זה נותר נכון, אולם גם בהתקפה ההגנה רלוונטית. לאחר שהכוח משתלט על מרחב הוא נדרש להגן בגזרתו, בין שבאמצעות ניצול השטח (פתוח, סבוך או בנוי) ובין שבאמצעות פשיטות למרחב קדמי יותר, שבשליטת האויב, בהתאם לעיקרון האבטחה וכדי לממש את משימותיו במרחב. שכן, יוזמה בשדה הקרב היא משחק סכום אפס, ואם אינך יוזם – האויב עושה זאת.

דוגמה מובהקת היא דווקא אירוע ממלחמת לבנון השנייה במהלך מבצע "קורי פלדה". לאחר שכוחות מעוצבת הגליל בפיקוד תא"ל גל הירש השתלטו על חלקים במרחב העיירה בנת' ג'ביל, ובעקבות מידע מודיעיני על מתקפה צפויה מצד הכוח המיוחד של חזבאללה, נערכו כוחות חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"ם חגי מרדכי, במארב. הצנחנים פגעו קשה בכוח החזבאללה, הרגו מעל עשרים פעילים ופצעו רבים נוספים. הדבר חזר על עצמו גם במערכות בהן לחם צה"ל ברצועת עזה, בהן מבצע "צוק איתן", אף כי לרוב לא קדמה לכך התרעה מודיעינית.

לשאול תמיד "מה לא תפור?"

בהקדמה לספר המליץ רמ"ח תורת חי"ר וצנחנים בזרוע היבשה, אל"ם גבע ראפ, למפקד הזוטר בחיל הרגלים: "קבע את תחבולותיך תוך לקיחת סיכון, אך בחן תמיד – מה אעשה אם אכשל, או אם האויב יחשוף את התחבולה ויערך בהתאם" (עמוד X). בהתאם לכך, כתב, "בצע תרגילים מדמי־אמת ותרגל מצבי קיצון. הצלחות 'חלקות' באימונים אינן מכינות לקרב" (עמוד X). ראפ, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד על גדוד הכשרת קציני החי"ר בבה"ד 1, המליץ למפקד הצעיר לשאול את עצמו תמיד היכן הוא טועה והיכן ייכשל וכן, "מה לא תפור ומה לא סגור?" – ובהתאמה להכין "מענה תכנוני מיוחד למצבים קשים" (עמוד X).

הספר, בבחינת "מועט המחזיק את המרובה", הוא קלסיקה של ספרות המלחמה שכוחה יפה עד היום. הכותב מדגיש את חובת המפקד, בכל רמה, לחשיבה טקטית נכונה ומקצועית, שמבוססת על תו"ל ועל תחבולה מפתיעה. ההגנה היא נדבך קריטי בשגרה, ולא פחות חשוב מכך במלחמה.

(הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

גל פרל פינקל, הוא חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ודוקטורנט באוניברסיטת בר־אילן. 

אתו ללבנון: ספר חדש על מלחמה שבחרנו (ואסור) לשכוח | מאת גל פרל פינקל

העיתונאי חיים הר-זהב כתב ספר על ארבע השנים האחרונות שבהן לחם צה"ל בלבנון, 2000-1996. זו מלחמה שצה"ל שכח, והציבור הדחיק. אבל אם לא נזכור את לקחיה, אנו עלולים לחזור על שגיאותיה. 

מדינת ישראל הדחיקה, שלא לומר שכחה, את 18 שנות השהייה בלבנון. זו המסקנה שאליה הגיע חיים הר-זהב, שחקר לעומק את התקופה, בדגש על השנים 2000-1996, השנים האחרונות להחזקת צה"ל את רצועת הביטחון בלבנון. ספרו, "לבנון: המלחמה האבודה" (הוצאה עצמית, 2019), הוא ניסיון נוסף להציף בתודעה הציבורית את התקופה ההיא ולהזכיר שרגע לפני האינתיפאדה השנייה, וכמעט מיד לאחר שצה"ל נסוג מביירות ב-1983, ניהל צה"ל מלחמה יומיומית כנגד ארגוני המחבלים בדרום לבנון.

הספר מצטרף לרשימה קצרה מדי של ספרים על התקופה, ובהם "דלעת" שכתב מתי פרידמן, "אם יש גן עדן" (רומן על בסיס אירועים אמיתיים) שכתב רון לשם, "סוף סוף ירו על הפלוגה שלנו" מאת סטלה ויחיעם מרט. הספר הבולט ביותר על התקופה הוא "מלחמה ללא אות" מאת תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, שעשה בלבנון את כל שנות שירותו מסגן מפקד פלוגה בגולני ועד למפקד חטיבה מרחבית.

הר-זהב, שהתגייס בנובמבר 1995, שירת כלוחם ומפקד בגדוד 931 של הנח"ל. השירות שם היה עבורו, כפי שהיה עבור האנשים שאותם בחר לראיין לספר, משמעותי במיוחד. 

באחד הלילות, כתב, יצא כוח מהפלוגה המסייעת בגדוד להשכיב מארב מצפון למוצב כרכום בגזרה המערבית. על הכוח פיקד מפקד מחלקה, יוצא היחידה המובחרת מגלן, והר-זהב היה סגנו. הכוח כמעט צעד היישר לתוך זירת מטענים "שבה חמישה מטעני כלימגור, ובגלל שהמ"מ התעקש לשנות נתיב הליכה באמצע לבנון רק בשל תחושת בטן" (עמוד 294), נמנע האסון.

מלחמה לכל דבר ועניין

בתחילה הגדיר צה"ל את הלחימה בלבנון כפעולת ביטחון שוטף, אבל בראשית 1995 חל שינוי מהותי. אז "החליטו הרמטכ"ל רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק ואלוף פיקוד הצפון עמירם לוין להגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון מלחמה לכל דבר ועניין" (עמוד 22). לוין, יוצא סיירת מטכ"ל, הוביל בפיקוד הצפון קו לוחמני שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. במקביל הוקמו בית הספר ללוחמת גרילה ויחידת אגוז בחטיבת גולני שהתמחתה בלחימה בשטח הלבנוני.

מפקדה הראשון של יחידת אגוז היה ארז צוקרמן, "איש הקומנדו הימי" (עמוד 39), קצין נועז וחותר למגע. הקמתה התגלתה כמהלך יעיל מאוד, ועד לנסיגה בשנת 2000 הרגו לוחמיה עשרות מחבלים.

באחד הקרבות הקשים שניהלה היחידה, ב-19 בספטמבר 1996, סרק כוח גדול בפיקוד צוקרמן את ג'בל סוג'וד ונתקל מטווחים קרובים בפעילי חיזבאללה. "לפחות עשרה אנשי חיזבאללה נהרגו בשורה של היתקלויות באותו בוקר בסבך ליד סוג'וד ופרט לשני ההרוגים של צה"ל – ההרוגים הראשונים של יחידת אגוז – נפצעו שמונה לוחמים אחרים" (עמוד 46).

בספטמבר 1997, כשבוע לאחר שכוח שייטת 13 נתקל במארב חיזבאללה וספג אחד-עשר הרוגים (והרוג נוסף מכוח החילוץ), הרגו לוחמי היחידה, עליה פיקד אז משה תמיר, את בנו של חסן נצראללה, מזכ"ל הארגון. 

"הכוח של אגוז נע ליד מוצב צד"ל בסוג'וד, על מורדות ג'בל רפיע, ופגע בכמה אנשי חיזבאללה בתום קרב שבו השתתפו גם כוחות של צבא לבנון שירו לעבר מסוקי קרב של צה"ל. לאור מעורבותו של צבא לבנון, העריכו בפיקוד צפון כי אפשר שבכיר בחיזבאללה היה בין הנפגעים בקרב" (עמוד 149). תמיר הורה ללוחמי אגוז להביא עמם את גופות פעילי החיזבאללה שנותרו בשטח. 

אחת הגופות היתה זו של האדי נצראללה, וישראל ניצלה את קלף המיקוח הזה בכדי במשא ומתן להשבת גופתו של לוחם הקומנדו הימי שנהרג באסון השייטת, איתמר איליה, שהוחזקה בידי חיזבאללה.

לחימה מתמדת, סיזיפית

אבל עם כל הכבוד ליחידות המובחרות (שחוו, כפי שאמר לי חבר ששירת כקצין בסיירת נח"ל בתקופה המדוברת, עומס יוצא דופן, עם דרישה כמעט בלתי-אפשרית לאפס תקלות ולמאה אחוז הצלחות), מן הספר עולה שלבנון האמיתית היתה שייכת לגדודי השריון והחי"ר, לתצפיתנים, לכוחות ההנדסה והתותחנים, ש"טחנו" קווים במוצבים, והשכיבו מארבים בוואדיות בצורה סיזיפית, מייאשת ושוחקת. 

אחד האירועים המשמעותיים בספר התרחש בשעות הערב ב-9 באוגוסט 1998. פעיל חיזבאללה חדר למוצב סוג'וד של צד"ל, בעת שאויש על-ידי מחלקה מגדוד הצנחנים 101, והפתיע את הלוחמים. סמל המחלקה נאבק עמו, ירה לעברו ופצע אותו, אך המחבל נמלט לסבך.

כל שרשרת הפיקוד שמעל למפקד המחלקה התייחסה בסלחנות מה ללוחמים אבל זה עתיד היה להשתנות במהירות. "עם כניסתו לתפקיד הדגיש הרמטכ"ל שאול מופז את חשיבות הניצחון בעת מגע עם האויב" (עמוד 203). מופז, שאחד מפקודיו בחטיבת הצנחנים תיאר את סגנון הפיקוד שלו כ"יחס מחמיר לתקלות קלות ערך", ניצל את האירוע בכדי לבסס נורמה והחליט להדיח את מפקד המחלקה, הסמל ולוחם נוסף מחטיבת הצנחנים. "עוד החליט לרשום הערה פיקודית למפקד יק"ל תת-אלוף ארז גרשטיין, למח"ט הגזרה המזרחית של יק"ל אלוף-משנה אביב כוכבי ולמפקד גדוד 101 סגן-אלוף איתי וירוב" (עמוד 160). כיום, כרמטכ"ל, כוכבי מדגיש גם הוא את ערך הניצחון, ולא מן הנמנע שהשיעור של מופז נשאר אתו מאז.

הטיפול בגדוד המוכה היה לקוי, אבל למרות שנוח לאמץ את הגישה לפיה מופז החמיר מדי עם הלוחמים והמפקדים, הרי שבסוף קשה להתווכח עם העובדה שמאז ואילך חתרו כוחות צה"ל למגע, ועשו כן גם בהמשך כהונתו של מופז בראשית האינתיפאדה השנייה. בהובלת וירוב הצליח גדוד 101 להתאושש מן האירוע. בקו הבא, ב-12 ביוני 1999, כוח מהגדוד "נתקל בחוליית חיזבאללה, ליד מוצב ריחן" (עמוד 219). למרות שהופתע והמ"מ נפצע, התעשת הכוח, אליו חבר גם המג"ד, והרג ארבעה מחבלים.

אירוע משמעותי אחר הוא מבצע "שבר ענן", כמעט שנה לפני הנסיגה, באוגוסט 1999. כוחות מהפלוגה המסייעת בגדוד 51 של גולני, בפיקוד יואב ירום, ארבו למחבלים בסמוך למבצר הצלבני קלעת דובאי. ירום, שהתגייס "לפלס"ר גולני" (עמוד 224) ולאחר שובו מקורס הקצינים איבד את כף רגלו בפיצוץ מטען בלבנון, שכנע את מפקדיו, מח"ט הגזרה, משה תמיר, ומח"ט גולני, גדי איזנקוט, להוציא פעילות התקפית. 

אחד הכוחות, שהתמקם במבצר, הופתע על-ידי שלושה מחבלי חיזבאללה, וספג פצועים והרוג. בהמשך נתקל כוח התגבורת שהוביל מג"ד 51, אילן אטיאס, במחבלים הנסוגים. בחילופי האש נפצע המג"ד ונהרג לוחם נוסף. לבסוף, "צמצם ירום את הטווח שבין הכוח שלו לבין חוליית החיזבאללה בתחתית הוואדי. כוח המ"פ הסתער על החולייה והרג את שלושת אנשיה" (עמוד 230).

ספר מרתק אבל חד-ממדי

חסרונו העיקרי של הספר התיאור החד-ממדי שלו את המציאות. כמעט כל הספר מלא בתיאורים אודות אנשים, שהתגייסו לצה"ל מלאי מוטיבציה ורצון לתרום, ונהרגו במלחמה שמוצגת כחסרת תכלית. המציאות היתה מורכבת יותר.

אכן, כמעט לאורך כל התקופה לא נבחנה כדאיותה של רצועת הביטחון ביחס למטרה שלשמה הוקמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט (שלחם בלבנון שנים ארוכות), טען בשעתו כי החיזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים נוסח משגב עם וכפר יובל. רק כאשר נכשל בכך, ירה הארגון על יישובי הצפון.

תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, שפיקד על יחידת הקישור ללבנון, הסביר פעם את מעגל הקסמים השלילי בו היתה ישראל נתונה באמצעות מבצע של סיירת צנחנים, במאי 1995. הכוח, בפיקוד רס"ן יוסי בכר (לימים אלוף), הרג חמישה פעילי חיזבאללה, במארב סמוך למוצב סוג'וד, וחזר בלי נפגעים. בתגובה ירה הארגון קטיושות על קריית שמונה. בעצם, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הביצועים הבולטים והלוחמניים של פיקוד הצפון, הישיבה בלבנון לא הוסיפה לישראל דבר.

נדמה, כתב המחבר, שכמעט הכול הפך מעגלי בלבנון. "כמו המארבים שהציב צה"ל נגד כוחות חיזבאללה, שהיו בדרכם לארוב לכוחות צה"ל שיוצאים למארבים, כך גם בתחום המדיני: ישראל נכנסה ללבנון ב-1982 ולמעשה יצרה את חיזבאללה" (עמודים 133-132).

הטענה האחרונה אינה מדויקת, בלשון המעטה, ומבטאת ראייה צרה וחסרה של העימות. החיזבאללה הוקם על-ידי איראן כשלוחה שלה, במסגרת ייצוא המהפכה האסלאמית, והוא מנהל כנגד ישראל מלחמת קודש.

בתקופתו של מופז כרמטכ"ל נבחנה סוף סוף המטרה שלשמה שהה צה"ל בדרום לבנון. במקום הגנה על יישובי הצפון נקבעה מטרה חדשה: "הגנה על גבולה הצפוני של ישראל" (עמוד 165). את המטרה הזו, כפי שטענו קבוצות כמו "ארבע אימהות", ניתן למממש בלי להחזיק כוחות בשטח לבנון. אבל כפי שהתברר לאחר הנסיגה מלבנון, האיום ששמו חיזבאללה לא נמוג כשעזב צה"ל את לבנון. 

ביטוי לראייה החד-ממדית המוצגת בספר ישנו בעובדה שכמעט שאינו כולל הצלחות מבצעיות של צה"ל, וכאשר הוא עושה כן, אז הן מסתכמות במשפט לאקוני. ביולי 1997 למשל, "בהיתקלויות של אגוז, פלנ"ט צנחנים, וגדוד 101 של החטיבה" (עמוד 93), נהרגו חמישה מחבלים והכוחות חזרו בלי שריטה. במבצע "מהלך מבריק" ב-1997, שאינו מוזכר בספר, פשט כוח מיחידת אגוז בפיקוד משה תמיר על הכפר ע'נדוריה והרג שמונה מחברי כוח האבטחה של חיזבאללה בכפר.

זוהי הצלחה מבצעית די מרשימה, ומוזר שהיא ודומות לה אינן מוזכרות בספר. אין בכך, כאמור, מלערער את הקביעה שההצלחות המבצעיות לא שירתו שום תכלית מדינית ולא תורגמו לאחת כזו, אבל בלעדיהן הסיפור חסר.

גם העובדה שהיו בצה"ל קולות שקראו בזמן אמיתי לצאת מלבנון לא מוזכרת. אלוף פיקוד הצפון עמירם לוין וקציניו, ובהם יאיר גולן, קצין צנחנים שהיה מח"ט בלבנון (אז גם נפצע בהיתקלות עם מחבלים, והוסיף לפקד על הכוח עד גמר הלחימה), חשבו שהמשך השהייה של ישראל ברצועת הביטחון מיותר ועליה לצאת משם, רצוי לאחר שתכה מכה קשה את חיזבאללה. ליפקין-שחק, כרמטכ"ל, אפשר ללוין להציג את משנתו בפני הדרג המדיני שדגל בקו שמרני, ולמעשה החליט להשאיר את צה"ל בלבנון עוד כארבע שנים. 

לקחים שאסור לשכוח

מלבנון נסוג לבסוף צה"ל כתוצאה מהחלטה שכפה על המערכת ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק. היתה זו החלטה שראש אגף מבצעים דאז, אלוף (מיל') גיורא איילנד, תיאר בדיעבד כ"חכמה וגם אמיצה".

זהו ספר חשוב בשל העובדה שהתקופה כמו נשכחה מהלב. מה גם שהר-זהב יודע לספר סיפור והקורא כמו נשאב לספר וללבנון. אבל כוחו האמיתי של הספר הוא בשלושה לקחים שמופיעים בסופו, שאסור לשכוח.

הראשון שבהם, כתב, הוא שהלחימה המחישה "עד כמה חשוב החינוך של מפקדים זוטרים בצה"ל לפעול ולקבל על עצמם אחריות – "להגדיל ראש" כפי שהדבר נקרא בעגה הצה"לית – אך הדבר נראה טבעי כמעט, שכן הלחימה ברצועת הביטחון בדרום לבנון הייתה כמעט כולה של הפיקוד הזוטר: כזו שבה המ"מ השפיע על התוצאה יותר ממפקד האוגדה, וסמל המחלקה השפיע יותר מהמח"ט. במלחמה הזו לא היו קרבות חטיבתיים ואפילו לא קרבות גדודיים. בפעמים שבהן כוחות לוחמים פגשו אלה את אלה בשדה הקרב הם היו בסדרי גודל של כיתה מול חולייה" (עמוד 282). הלקח הזה, חייב לעמוד לעיני צה"ל בהכשרת הפיקוד הזוטר.

הלקח השני, נוגע לשאלה מדוע נדחקה המלחמה מהתודעה הציבורית בישראל. אחת התשובות שמספק הספר היא שישראל "לא ניצחה במלחמה בדרום לבנון, ואיש לא נהנה לזכור הפסדים" (עמוד 286). ומדוע הפסדנו, או לפחות לא ניצחנו? משום שהמטרה שהוגדרה לצה"ל היתה אמורפית ולא הוגדרו יעדים מדידים וברי השגה. כשאין הגדרה ברורה מה יחשב לניצחון, לא ניתן לנצח.

ישראל, כתב הר-זהב, יצאה מלבנון משום "שנמצאו אזרחים, ובעיקר אזרחיות, שיצביעו על הכישלון המחשבתי של הממשלה ושל צה"ל ויזעקו שאין בכך כל היגיון" (עמוד 289). זהו הלקח השלישי. הלוואי שתמיד יהיו כאלו שיעשו כן.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 17.12.2019)

האירועים ביצהר לא נולדו אתמול, והצבא נמצא שם לגמרי לבד | מאת גל פרל פינקל

העימותים האחרונים בין המתנחלים לצה"ל ביישוב יצהר, כמו אלה שקדמו להם, ממחישים את מערכת היחסים הדואלית של המתנחלים עם הצבא. הגיבוי הרפה לצבא שהשמיעו הפוליטיקאים ממחיש שכמו תמיד בעימות מול המתנחלים, הצבא לגמרי לבד.

בעימותים האחרונים בין חיילי צה"ל ומג"ב והמתנחלים במאחז "קומי אורי", ובישוב הסמוך יצהר שבשומרון, תקפו המתנחלים בין היתר, את מפקד גדוד הסיור של גולני, סא"ל איוב כיוף, וחיילים ושוטרים נוספים. האלימות, חוסר הגיבוי מצד הדרג הפוליטי, והטענות ש"מדובר בקומץ" הזכירו לי אירוע אחר מלפני כמעט 15 שנה. 

בראשית 2005 מצאו עצמם צנחנים מהפלוגה המבצעית בגדוד 890, בסיטואציה אליה לא הוכשרו. בעת פינוי קרוואנים מהמאחז הלא חוקי ליד יצהר, התקיפו אותם מתנחלים, ואף חתכו את צמיגי הרכבים הצבאיים. לשיא הגיעו הדברים כאשר במהלך אחד העימותים ניסו מתנחלים לחטוף את נשקו של אחד החיילים, והוא נאלץ לירות באוויר.

מפקד הפלוגה, מאור שושן, התראיין בתקשורת אודות התקרית ופרס שורה ארוכה של עימותים והתנכלויות שחוו חייליו מצד המתיישבים בתקופה שקדמה לכך.

למי שלא זוכר, האינתיפאדה השנייה היתה אז בעיצומה, ולחימה אינטנסיבית התנהלה אז ברחבי יהודה ושומרון. היישובים היו אז תחת איום חמור מצד ארגוני הטרור הפלסטיניים ולא עבר שבוע (ולעתים גם כמה ימים) מבלי שיתרחש פיגוע וייפצעו או יהרגו אזרחים המתגוררים באזור.

כל זה לא מנע מהמתנחלים לנהל עם הצבא יחסים דואליים. ביד אחת חיבקו את החיילים, שלחמו בטרור ושמרו עליהם, ובשנייה תקפו את החיילים, כשאכפו את החוק ומנעו מהם, לתפיסתם, לממש את ריבונותם על השטח.

יצהר היא מקום אחר

המ"פ, שושן, עשה בגדוד את כל מסלולו הצבאי, שכלל עד אז בעיקר לחימה במחבלים בלבנון ובשטחים. "הוא נכנס לבית ג'אלה בכיבוש הראשון של צה"ל אחרי הירי לגילה, תפר "רשתות דיג" למעצר מבוקשים ברמאללה וטחן עשרות שעות במחסומים", כתב עליו בשעתו עמרי אסנהיים בכתבה ב"מעריב" אליה התראיין.

בראיון סיפר שהמ"פ שהחליף מגדוד 101 אמר לו בחפיפה, "תתעורר, הגעת למקום אחר", אבל הוא העדיף לחשוב שהמצב לא נורא כל כך. בפועל, התברר לו שלחלק מהתושבים שם אין גבולות ושהוא "מתעסק עם אנשים מאוד מוזרים וקיצוניים".‬ לאחר שורה של עימותים קשים עם המתנחלים כינס שושן את הפלוגה לשיחה. "תזכרו מה אתם לובשים, ולא מעניינות אותי הדעות האישיות של אף אחד", אמר להם.

החיילים מצדם שאלו שאלות קשות. "תשכנע אותי למה היום בשתיים בלילה, כשקור כלבים בחוץ וגשם, אני צריך לעמוד לבד בעמדה עם משקפת וחרמונית ולשמור על הישוב הזה? שישמרו על עצמם", הטיח בו אחד מהם. 

את הפלוגה המבצעית של 890 ואת שושן הכרתי היטב, משום ששימשתי כמפקד כיתה בפלוגת המסלול שממנה הגיעו רובם, במהלך הטירונות בצנחנים. שושן, בתפקידו הקודם, היה המ"פ שלהם גם אז. אין יותר טובים מהם. 

בצעד מפתיע בחר אלוף פיקוד המרכז דאז, יאיר נוה, לנזוף בשושן על שהתראיין בתקשורת אודות התקרית ללא אישור. אלוף הפיקוד הגדיל לעשות ושלח מכתב למתנחלים שבו התנצל על "ההכללה המעליבה" שבדברים שאמר שושן בראיון.

מפקדים בכירים אחרים בצבא אמנם גיבו את המ"פ, ובהם סגן הרמטכ"ל, האלוף משה קפלינסקי, מפקד אוגדת עזה, תא"ל אביב כוכבי, שפיקד עליו כמח"ט הצנחנים, וכן מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל גדי איזנקוט, שאמר לשושן שנהג כפי שמצפים ממפקד פלוגה, ומח"ט שומרון, אל"מ יובל בזק. אבל כמו בשיר של דוד אבידן, "הכתם נשאר על הקיר". 

חוויה דומה עברו ממש באותה עת מפקד גדוד 202, סא"ל גיא חזות, וחייליו. במהלך כנס בנושא תכנית ההתנתקות בו נכח גם הרמטכ"ל, משה יעלון, האשים חזות (שתמיד היה קצין שלא שמר את דעתו לעצמו) את אלוף הפיקוד, נוה, כי הפקיר אותם מול המתנחלים.

חזות, שהצטיין כמפקד בלחימה בלבנון ובאינתיפאדה השנייה, סיפר שהוא לא מפחד להיכנס לכפרים פלסטינים, שבאותה עת היו מוקדי טרור, כמו שהוא "מפחד להיכנס ליצהר". 

אסור להתקרנף ואסור להיתמם

ישנם גם סיפורים עדכניים יותר, למי שיטען שמאז הזמנים השתנו. ב-2014 בעת שערך סיור ביצהר, גילה המח"ט דאז, אל"מ יואב ירום, כי צמיגי הגי'פ שלו נוקבו בידי המתיישבים. שלושה חודשים לאחר מכן האירוע חזר על עצמו ושוב נוקבו צמיגי הג'יפ של ירום, יוצא סיירת גולני שנפצע פעמיים במהלך שירותו הצבאי ובאחת מהן איבד את כף רגלו. 

ב-2018 נתלו ברחבי השומרון כרזות נאצה כנגד מפקד חטיבת שומרון דאז, אל"מ גלעד עמית, בהן נטען כי הוא "יורה ביהודים" ומתנכל להתיישבות. ברקע עמד פינוי מבנה לא חוקי במאחז ראש יוסף שסמוך לאיתמר.

בשל התנגדות התושבים במקום נאלצו חיילי החטיבה המרחבית לירות באוויר, מה שהלהיט את הרוחות והביא, ככל הנראה, לתליית הכרזות. מספר חשודים נעצרו (ושוחררו כעבור מספר שעות).

אירועים כאלה לא נעצרים בדרג המח"ט, ובמרוצת השנים התנכלה ההתיישבות בשטחים גם למפקדי אוגדת איו"ש כמו ניצן אלון, ולאלופי פיקוד מרכז כמו גדי שמני.

בראיון לתוכנית של ינון מגל ויואב לימור ב-103FM הזהיר שמני, שכמו חזות עשה את רוב שירותו בצנחנים, כי אם צה"ל יידרש לפנות את המאחז "קומי אורי", גם תושבי יצהר יתנגדו, "וגם הם יתקפו את חיילי צה"ל. זאת אומרת שיש פה איזשהו שיתוף פעולה. יש פה איזשהו אינטרס של ההתיישבות. הקיצונית. החלקים הקיצוניים בהתיישבות שחלק מהנערים האלה יהיו על הגבעות".

שמני טען שלא ניתן להפריד בין הדברים. "אלימות היא אלימות היא אלימות. ופעם שאתה מאפשר לאנשים לפגוע ברמה יום יומית בפלסטינים, ברכוש שלהם, בסוף זה יגיע לפגיעה בחיילי צה"ל", אמר. אולי המסר החזק ביותר של שמני בראיון, היה הקביעה שלו שלהבנתו בעיני המתנחלים הקיצוניים בשומרון "צה"ל הוא האויב האמיתי שם". יש לקוות שהוא טועה. 

אז לא, יצהר לא מייצגת את כל ההתיישבות, וגם מקרים אחרים שבהם הותקפו חיילים בפינוי יישובים או מבנים לא חוקיים, או לחלופין בעת שניסו למנוע מהמתיישבים להפר את החוק, לא הופכים את כלל מתיישבי יהודה ושומרון להמון פורע חוק. אבל כשהאלימות כנגד חיילי צה"ל היא ביצהר דרך פעולה מקובלת, כדאי להיפרד מהמושג "קומץ". מי שיפקיר את צה"ל לבדו במערכה מול הקיצוניים בהתנחלויות שלא ייתמם בהמשך.‬

מטעם הרמטכ"ל כוכבי יצאה הודעת גינוי לאירועים ביצהר שקבעה "שלא יעלה על הדעת שחיילי צה"ל, שעושים לילות כימים להגנת המתיישבים, יותקפו על ידי אלה המוגנים על ידם". הרמטכ"לים, איש איש בתורו, מגבים את החיילים המבצעים בשטחים משימת שיטור מורכבת. מצד אחד נלחמים בטרור ומצד שני אוכפים את החוק והסדר, על כלל האוכלוסיות החיות מעבר לקו הירוק.

בדרג שמעל לרמטכ"ל, בין שבכנסת או בממשלה, הגיבוי הזה לצבא הוא הרבה פחות אוטומטי והרבה יותר מן הפה ולחוץ. בסוף יש גם בחירות, ובייס ופריימריז, ומהו כבר שלטון החוק ביחס לאלו?

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 23.10.2019)

 

במדינה יש שבטים, בצה"ל מוטב שלא יהיו | מאת גל פרל פינקל

ביום העצמאות, למרות המסרים המאחדים היה גם מי שבחר לפלג באמצעות כרוזי נאצה כנגד מח"ט שומרון. הביקור בהר הרצל ביום הזיכרון המחיש, יותר מתמיד, שהמחיר ששילמו הנופלים נועד כדי שנחיה פה יחד לבטח. מי שמנכס לעצמו את צה"ל, או לחלופין אוהד אותו רק שנוח, עושה להם עוול.

הכרזה כנגד מח"ט שומרון, גלעד עמית, (מקור: טוויטר).

יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל היה, ככלות הכל ולמרות רעשי רקע שקדמו לו, יום חג של ממש שהדגיש את המאחד והמחבר בין חלקי העם. למרות זאת, בשוליים היה מי שבחר לתלות כרזות נאצה כנגד מפקד חטיבת שומרון, אל"מ גלעד עמית, בהן נטען כי הוא "יורה ביהודים" ומתנכל להתיישבות. ברקע עמד פינוי מבנה לא חוקי בסוף השבוע שעבר, במאחז ראש יוסף שסמוך לאיתמר. בשל התנגדות התושבים במקום נאלצו חיילי החטיבה המרחבית לירות באוויר, מה שהלהיט את הרוחות והביא, ככל הנראה, לתליית הכרזות ברחבי השומרון. מספר חשודים נעצרו (ושוחררו כעבור מספר שעות) אבל הגיבוי לעמית, יוצא פלס"ר שריון שהצטיין כסמג"ד בנח"ל במלחמת לבנון השנייה, נעצר עד כה במערכת הביטחון. הרמטכ"ל איזנקוט גינה מיד את האירוע, וציין שצר לו "שכך בחרו גורמים קיצוניים לציין את יום העצמאות ה-70 למדינה, אותם גורמים פועלים כנגד מי שמגן עליהם לילות כימים". לפוליטיקאים זה לקח יותר זמן. השר ליברמן פרסם שעות מאוחר יותר הודעת גינוי. האחרים, ובהם ראש הממשלה, שר החינוך, שרת המשפטים והשר לביטחון פנים, נותרו, נכון לזמן כתיבת הדברים, בשתיקתם.

עמית הוא לא המח"ט הראשון שחוטף אש מהמתנחלים בגזרת שכם. כך למשל, ב-2014 בעת שסיור שערך בהתנחלות יצהר, גילה המח"ט דאז, אל"מ יואב ירום, כי צמיגי הגי'פ שלו נוקבו בידי המתיישבים. אז דווקא הזדרז השר בנט לגנות את האירוע ופרסם בפייסבוק פוסט בו כתב לתושבי יצהר כי אינו יודע "מי אתם ומה אתם חושבים שאתם. אינכם ראויים ללוחמים כאלה, והם אינם ראויים לכם. יש מדינה אחת, צבא אחד, ומי שרוצה להקים פלנגות כנגד החיילים שמגינים עליו, שומט את הקרקע מתחת לישיבתנו כאן. הוא ולא אחר". למרות הגינוי האירוע חזר על עצמו שלושה חודשים לאחר מכן ושוב נוקבו צמיגי הג'יפ של ירום, יוצא סיירת גולני שנפצע פעמיים במהלך שירותו הצבאי ובאחת מהן איבד את כף רגלו. אירועים כאלה לא נעצרים בדרג המח"ט ובמרוצת השנים התנכלה ההתיישבות בשטחים גם למפקדי אוגדת איו"ש כמו ניצן אלון ולאלופי פיקוד מרכז כמו גדי שמני. הפעם, נוכח הכרזות כנגד המח"ט, שמר השר בנט, על שתיקה. אולי העדיף להתמקד בהכנות לפרס ישראל ולהדגשת מסר של אחדות ופיוס. מי שיפקיר את צה"ל לבדו במערכה מול הקיצוניים, שלא ייתמם בהמשך.

והזמן חלף

יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא תמיד קשה. הוא מתחיל ערב קודם לכן, כשהשירים הכי יפים בעברית מתנגנים ברדיו ואתה נותר עם המחשבות והשאלות: מה היה אילו? ואיך הם היו היום? מה היו חושבים על מי שהפכת להיות? "הוא נשאר בן עשרים, והזמן חלף…" כתב עלי מוהר על חברו לשירות בצנחנים, יורם ביאלר, שנהרג. בעבורי, ככל שאנחנו מתבגרים הופך הביקור השנתי בהר הרצל לקשה יותר. אירועים כמו סיום התואר, נישואין ואבהות כמו מגבירים את ההבנה כמה הם החמיצו.

סגן מתניה צנוירט טען שחיילים מחנכים "ברגליים, בחוץ עם המפקדים".

בצפירה בבוקר עמדתי, כמו כל שנה בשנים האחרונות, סמוך לקברו של הסמ"פ שלי בצנחנים, סגן מתניה צנוירט ז"ל. הוא, שהגיע לפלוגה אחרי שהיה מפקד מחלקה בפלוגת החוד (את המסלול עשה בסיירת צנחנים), היה שונה מאוד מן המפקדים שהיו לנו בטירונות. כמי שבא מפלוגה ותיקה הוא לא הקפיד במיוחד על "דיסטאנס" והסביר פנים לכל חייל. אני, בעיקר זוכר אותו מחייך. לאן שלא הלך הלך חיוכו עימו, אפילו לבונקר הפלוגתי, עליו היה אחראי מתוקף תפקידו. ועוד זיכרון ממנו נגע לתרגיל מחלקה בשטח אש בבקעת הירדן, והוא שימש בו בקר וחונך. בסיום התרגיל, שנגמר כמובן בנסיגה ארוכה ומרובת פצועים מדומים, הוא נתן לנו מספר דגשים מקצועיים והזכיר את ההיתקלות המפורסמת של סיירת צנחנים בלבנון ב-99' בה נהרגו מפקד הסיירת, איתן בלחסן, ושני קצינים נוספים. "ואת איתן היה צורך בארבעה אנשים כדי להוציא מן הוואדי", סיפר לנו מתניה, וכולנו הבטנו בו במן יראה שכזו. פתאום נפלה עלינו ההבנה שאלה עלולים להיות אנחנו, בפעם הבאה, באיזה ואדי שכוח אל, תחת אש עם פצועים. אז, אני חושב, הבנתי אולי בפעם הראשונה שהשירות בקרבי הוא עניין רציני ולא משחק.

הוא היה מפקד מעולה וגם מחנך, ולתקופה קצרה, בעת שהתחלף מפקד הפלוגה שלנו באמצע המסלול, היה גם המ"פ בפועל. ביוני 2003, שבוע לפני שהפלוגה סיימה מסלול, כשכבר הייתי מפקד כיתה בעצמי בפלוגת טירונים, בישר לי חברי על מותו בתאונה. באחת האזכרות סיפר הסמג"ד דאז, אליעזר טולדנו (לימים מח"ט הצנחנים ב"צוק איתן" והמזכיר הצבאי של ראש הממשלה), שמתניה היה "עצמאי מאוד, ובעיקר ידע לקבל אחריות" ועוד ציין שהיה "זריז ומהיר בביצוע. הוא היה נווט טוב וקלע טוב – פרקים חשובים במסכת החיילות, ובעיקר בפיקוד". במהלך תעסוקה מבצעית בטול-כרם, סיפר, הוא נדרש לטפל בתלונת מש"קיות הת"ש והחינוך של הגדוד על שהמ"פ וסגנו לא מתייחסים לבקשותיהן וטוענים ש"בשביל חינוך ות"ש יש מפקדים, ושהכי כדאי שלא נפריע". הוא זימן אליו את מתניה לבירור והנחה אותו ואת המ"פ לעבוד בשיתוף עם המש"קיות, שאכן עושות עבודה חשובה. מתניה, שהיה תחילה נבוך, חייך לבסוף (תמיד, כאמור, היה חיוך נסוך על פניו) ושאל בעדינות את הסמג"ד, "חינוך זה הסברות וסקירות כתובות של מש"קית חינוך? חינוך זה ברגליים, בחוץ עם המפקדים". הוא באמת היה כזה מפקד.

"קודם כל אדם"

הספר נועד להמחיש את תרומתם של בני הציונות הדתית לצה"ל, (מקור: סימניה).

בחלקה שבה הוא קבור, קבורים לא מעט שמות, שעבור בני דורי שחוו את המלחמה הסיזיפית וחסרת השם שכונתה "האנתיפאדה השנייה", מסמלים את הלחימה ההיא ובהם הראל מרמלשטיין מהשייטת, פיני כהן וחגי לב מסיירת גבעתי. חלקם, כמו מתניה, הם בני הציונות הדתית. ספר חדש שיצא באחרונה, "כיפה סרוגה נשק בהצלב" מאת אילן כפיר ודני דור (ידיעות ספרים, 2017), נועד להמחיש את תרומת מגזר זה לצה"ל. הספר עושה זאת באמצעות סיפורם של 18 לוחמים ומפקדים בולטים שנפלו בפעילות מבצעית. כולם בנים למשפחות דתיות, חלק ניכר מהם עוטר לאחר מותם בצל"ש.

אחד הפרקים בספר הוא זה אודות רב-סרן רועי קליין, שנפל כסגן מפקד גדוד 51 של גולני, בקרב בינת' ג'בייל, במהלכו נזרק רימון יד לעבר הכוח בפיקודו וקליין זינק עליו, עצר בגופו את הפיצוץ ונהרג והציל בכך את חיי חייליו. לאחר מותו עוטר בעיטור העוז על גבורתו. קליין, בוגר מכינת עלי, "התנדב לצנחנים והגיע לעורב צנחנים, פלוגת הנ"ט" (עמוד 177). באותה עת הוחלט בצה"ל להקים את יחידת אגוז, יחידה ייעודית ללחימה בחזבאללה, והצוות בו שירת הועבר לאגוז ונדרש להחליף את הכומתה האדומה של הצנחנים בחומה של גולני. הצוות התמרמר ומחה בפני מפקד אגוז, קצין השייטת ארז צוקרמן. קליין חשב אחרת ואמר לצוות ולצוקרמן, "אנחנו הגענו מהצנחנים, אבל אנחנו לא התגייסנו לצנחנים. התגייסנו לצה"ל, התגייסנו למען עם ישראל, ואם עם ישראל זקוק לכך שנהיה כאן – אנחנו נהיה כאן" (עמוד 178).

את ההקדמה לספר כתב שר החינוך נפתלי בנט, ראש מפלגת הבית היהודי. עבורו הספר אינו רק אסופת סיפורים אודות גיבורים מן הציונות הדתית. הפרק הראשון בספר, נוגע בו אישית שכן הוא עוסק בסא"ל "עמנואל מורנו, בן צוות שלי בסיירת מטכ"ל" (עמוד 7), שהיה חברו הקרוב. בהקדמה הדגיש בנט כי "גבורה היא תכונה שצריך לבנות. בכלל, מרבית התכונות הראויות אינן מולדות, אלא ניתנות לבנייה וטיפוח" (עמוד 9), וציין כי למרות סיפורי הגבורה שבספר, "אל יגבה לבבנו. ספר זה אמנם מתמקד בבני הציונות הדתית, אך מובן מאליו שגבורה אינה נחלה של זרם מסוים, דתיים, חילונים או חרדים" (עמוד 7).

הקריאה בספר מרתקת. דור וכפיר, עיתונאי וסופר ותיק שמכיר את התחום הצבאי גם כמי שכצנחן במילואים היה בכוח הראשון שצלח את תעלת סואץ, בחטיבה של דני מט, יודעים לספר סיפור. אולם התזה של הספר מציגה את בני הציונות הדתית ככאלה שהיו מוכנים להקריב יותר למען העם והארץ מכפי שהיו מוכנים בני ובנות מגזרים אחרים. נכון, ישנה נוכחות משמעותית בשלושת העשורים האחרונים של ציבור זה בקרב הקצונה הקרבית של צה"ל, בדגש על חי"ר ויחידות מיוחדות. אבל התיזה שהציג בשעתו הרב הצבאי הראשי תא"ל רונצקי, לפיה "אין ספק שקצין דתי נלחם יותר טוב מחילוני", אינה עומדת במבחן המציאות. כששאל פרשן צבאי את הרבצ"ר, שהיה בעצמו קצין צנחנים ומ"פ בסיירת שקד, כיצד זה מסתדר עם הכישלון במלחמת לבנון השנייה, בה היה מספר הקצינים הדתיים היה גבוה מאי פעם? הוא לא ידע להסביר. במבצע "צוק איתן" היתה נוכחות הציונות הדתית בקרב הקצונה הבכירה בולטת עוד יותר והתוצאות נשארו רחוקות מלהשביע רצון. גם הבחירה להציג רק חיילים ומפקדים שנפלו, שגויה. ישראל היא מדינה שמקדשת את החיים ולא את המוות, כמו כמה מהארגונים שכנגדם לוחם צה"ל. מוטב היה לבחור גם (לא רק) סיפורים אודות דמויות מופת שעודן מהלכות בינינו. 

רס"ן נדב מילוא, טען שבעבר היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל, (מקור: דו"צ).

פרק נוסף בספר נוגע בדמותו של רב-סרן נדב מלוא, מפקד פלוגת ההנדסה של הצנחנים שנפל ב-97' בלבנון. מלוא, שנהג לומר כי "צנחן הוא זה שהוא קודם כל אדם ורק אחר כך חייל" (עמוד 55), נחשב למפקד מיוחד ואין כמעט שנה ששמו לא נזכר בטורי ההספדים של מפקדים יוצאי החטיבה. אבל הקריאה אודותיו, במיוחד השבוע, הזכירה לי דווקא אמירה אחרת שלו, שאינה מופיעה בספר. העיתונאי נחום ברנע מתאר בספרו, "ימי נתניהו" (הוצאת זמורה ביתן, 1999), כיצד ירד בשעתו לשטחי האש בבקעת הירדן, אותם שטחי אש בהם חנך אותנו מתניה, ושוחח עם מלוא, אז מ"פ פלוגת מסלול בגדוד 101. זה האחרון, כך התברר, התבייש אז מנסיבות הזמן ומכך שפעם דברים היו מובנים מאליהם ועתה הם אינם כאלה. מה למשל? שאל ברנע. "פעם היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל" (עמוד 306). הזמנים בהחלט השתנו. מחוץ לצבא ישראל מפולגת כל העת לשבטים מסוגים שונים: החרדים, החילונים, הדתיים-לאומיים ועוד. זר שיסייר בבית העלמין הצבאי בהר הרצל ויביט במצבות לא ידע מי דתי, מי חלוני, מי האמין בשלמות הארץ ומי בפשרה טריטוריאלית. שם, כולם שבט אחד. אולי כדאי לזכור את זה גם בנוגע לחיים. בנאום הפרישה שלו מצה"ל כסגן רמטכ"ל (כלומר רגע לפני שמונה לרמטכ"ל), אמר בני גנץ, כי הוא מוצא את עצמו "בזמן האחרון חושב בעיקר על החברים שלנו שנפלו. על מה האנשים הללו נהרגו והאם אנחנו עדיין ראויים להם?" זו שאלה שאנחנו, שנשארנו, צריכים לשאול עצמנו כל העת. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 21.04.2018)