המוכנות של הצבא לא תספיק, אם לא יהיה מי שיחליט נכון | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

על רקע התקיפה האחרונה של חיל האוויר בסוריה מתחדדת ההבנה שהקבינט המדיני־ביטחוני בישראל מצוי בתת־תפקוד. וכשזה המצב, כל האימונים והיכולות של הצבא לא יעזרו.

בלילה שבין רביעי לחמישי, לפי פרסומים זרים, תקף חיל האוויר מטרות בסוריה, באזור דמשק. בתגובה, ירה מערך ההגנה האווירית הסורי טילים לעבר מטוסי הקרב, שאחד מהם, כך מסר דובר צה"ל, טיל קרקע־אוויר מדגם SA5, החטיא את המטוס שאליו כוון והתפוצץ סמוך לדימונה שבנגב. בתגובה תקף צה"ל והשמיד את סוללת הנ"מ שירתה את הטיל ופגע בסוללות נ"מ נוספות בסוריה.

אמנם מאז שהחלה המערכה בין המלחמות (מב"מ), לפני כעשור, אירעו כמה וכמה אירועים שכאלו, אבל דווקא לנוכח ישיבת הקבינט השבוע, ישיבה חריגה בעצם קיומה, משום שהקבינט כבר אינו מכונס באופן סדור, ולנוכח המתיחות הפוליטית בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר הביטחון בני גנץ – כדאי לשאול מי בעצם מקבל כאן את ההחלטות, לפני שהאירועים מסלימים לכדי מלחמה.

במסגרת סדרת המפגשים שהינה שיתוף הפעולה בין המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והמרכז למלחמת יום הכיפורים, התראיין בחודש שעבר אלוף (מיל.) יעקב עמידרור, ראש המטה לביטחון לאומי לשעבר, והציג את משנתו על היחסים בין הדרג המדיני הבכיר לדרג הצבאי הבכיר.

עמידרור ציין כי לתפיסתו ההבדל העיקרי בין שני הדרגים הללו נובע גם מרוחב וגם מעומק. הדרג המדיני, אמר עמידרור, "רואה רוחב יריעה רחב הרבה יותר מהדרג הצבאי. הוא יותר מחובר לעולם, הוא יותר מחובר לבעיות הפנימיות של המדינה, הוא יותר מחובר לכלכלה. הוא יותר מחובר לפוליטיקה, הוא יותר מחובר למערכת היחסים בינינו לבין המדינות השכנות. דברים שאנשי הצבא או לא יודעים בכלל, או יודעים באופן חלקי, ובוודאי אין להם שום אחריות".

לתפיסתו, הדבר מוביל לנטייה של הדרגים המדיניים לאורך השנים למדר את הדרג הצבאי ולהסתיר ממנו מהלכים, מי יותר ומי פחות. ראשי ממשלה, ציין, מידרו את הצבא משורה של תהליכים משמעותיים: מנחם בגין את הצבא מתהליך השלום עם מצרים, יצחק רבין עשה כן בתהליך אוסלו ובנימין נתניהו עשה כן בעת גיבוש הסכמי אברהם עם מדינות המפרץ. והיו מקרים נוספים. 

לדברי עמידרור, שהחל את דרכו בצנחנים ובהמשך היה לקצין מודיעין בכיר, "הם לא רוצים להיחשף, כדרג מדיני, והם לא רוצים לחשוף, את המאמצים שהם עושים, הם לא יודעים אם הם יצליחו או לא יצליחו. ולכן, זה מעבר לרוחב היריעה זה רוחב ההבנה. העומק של ההבנה. כי יש להם הרבה נתונים, שאין לדרג הצבאי. ולפעמים לדרג הצבאי נדמה שהוא רואה את התמונה. הוא טועה, זאת לא התמונה. זה אותו חלק בתמונה שהוא נחשף אליו, כי הדרג המדיני היה מוכן לחשוף אותו".

איזה רוחב ואיזו יריעה?

נוכח ההחלטה שהשרים יואב גלנט, אלוף פיקוד הדרום לשעבר, ומירי רגב, תא"ל (מיל.) ודוברת צה"ל לשעבר, ישמשו כחברי הקבינט המדיני־הביטחוני מטעם הליכוד לסירוגין, נשאלת השאלה על איזה רוחב ועומק יריעה הוא מדבר?

יתרה מכך, בעבר כונס הקבינט באופן סדור, והנה עד שהתכנס ביום ראשון השבוע, לא כונס הקבינט במשך כחודשיים. כשזו תדירות המפגשים, איזו רמת ידע יכולה להיות לשרים שעדיפה על זו של הדרג המקצועי. נראה שראש הממשלה ממדר לא רק את הצבא אלא גם את הממשלה, ואף שיש לכך תקדימים, זה לא מצב בריא.

זה לא חייב להיות כך. במלחמת יום הכיפורים נדרש הקבינט לאשר את מבצע צליחת תעלת סואץ. היה זה מבצע מורכב, מסוכן, שעיקרו צליחת האוגדה שעליה פיקד האלוף אריק שרון את התעלה ב"תפר" שבין שתי ארמיות מצריות והקמת מאחז וראש גשר בגדה המערבית שלה.

במידה ויצליח, המבצע טומן בחובו אפשרות לכתר את הארמיה המצרית השלישית ושינוי מצב יסודי של המערכה לטובת ישראל. במקרה של כישלון, הכוחות הצולחים יהיו מנותקים וצה"ל עלול להפסיד במערכה בחזית הדרום. למרות שכלל הפיקוד הבכיר של צה"ל תמך בתכנית הצליחה, הטיל שר החינוך יגאל אלון ספק במהלך.

כשהסתיימה הישיבה הודיע אלון, מפקד הפלמ"ח ומפקד חזית הדרום במלחמת העצמאות:

"לא אצביע בעד או נגד, אלא אקום ואסע לסיני כדי ללמוד על המצב מכלי ראשון".

אמר ועשה. הוא ירד לפיקוד הדרום בסיני, נכח בקבוצות הפקודות העיקריות שהתקיימו, השתכנע בכך שהמהלך אפשרי ובישיבת הממשלה הצביע בעד הצליחה, מהלך שבדיעבד הביא להכרעת הצבא המצרי ונחשב לאחד הניצחונות הגדולים של צה"ל.

זוהי דוגמה לשר שמימש את אחריותו עד תום וסירב להיות חותמת גומי. במציאות הפוליטית הנוכחית, קשה לומר שבקבינט ישנם שרים שפועלים כמותו. מה שגם שבהיעדר ישיבות הם אינם יכולים לעשות כן. כשזה המצב, כלל לא בטוח שהדרג המדיני מחזיק ברוחב ובעומק היריעה.

כשחברים בקבינט עושים "שבוע־שבוע" ניתן להעריך בזהירות שהחלטות, בוודאי לא החלטות משמעותיות, יתקבלו בישיבות הללו. 

המתיחות מול איראן, שנובעת הרבה פחות מהמערכה הימית ומפעילות חשאית כזו או אחרת שמיוחסת בפרסומים זרים לקומנדו הימי – והרבה יותר מפטפטת מסוכנת בישראל, ואיומים נוספים שהקבינט המדיני־הביטחוני אמור לתת את הדעת עליהם – יחכו. או שלא.

מתאמנים כמו שנלחמים

לפני כחודשיים כתב אל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ בבלוג שלו סקירה אודות הספר "בדרכי שלי" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2018) מאת האלוף (מיל.) דורון רובין, והמליץ עליו בחום. בעקבות הסקירה שבתי לספר והבנתי מדוע כתב זלמנוביץ את שכתב. 

"התגייסתי לצנחנים ב־1963. עשיתי מסלול של 14 חודשים, נשלחתי לקורס קצינים, וסיימתי אותו כחניך מצטיין פלוגתי" (עמוד 17), כתב רובין. משם הוא עשה מסלול ארוך, כמפקד מחלקה ופלוגה, סמג"ד הנח"ל המוצנח בפשיטה על המכ"ם המצרי, וכמפקד גדוד 202 בצנחנים במלחמת יום הכיפורים.

שם, ובשורה של תפקידים בהמשך (עד שפרש כאלוף), קנה לעצמו שם של מפקד נועז, יסודי, מקצועי שהוביל מלפנים, אבל גם של מי שאינו חושש לומר את האמת שלו, בין שהיא נוחה או לא נוחה למפקדיו.

כמג"ד הטמיע בגדוד את גישתו ש"גדוד 202 צריך להיות מסוגל לעשות הכול ולעשות זאת לבד" (עמוד 32), בשורה של אימונים מותאמים. הגישה השתלמה, ובקרב ואדי מבעוק רובין הפיק את המרב מגדודו, תוך שהוא ממצה את האמצעים והסיוע שעמדו לרשותו וקצר את פירות ההכנות טרם המלחמה.

בהקדמה לספר תיאר האלוף (מיל.) דורון אלמוג, שהיה מ"פ בגדוד (ולימים מג"ד בצנחנים כשרובין המח"ט), כיצד לאורך כל הקרב שמע את "דורון ברשת הקשר פוקד בקור רוח על חבורת המפקדים. מנסה להוציא מכל אחד מהם את המקסימום" (עמוד 8).

בקרב פעלו הצנחנים במשולב עם שני גדודי שריון, תותחנים וחיל האוויר, והשמידו חטיבת שריון מצרית. היה זה קרב מופת שנוהל היטב על־ידי כלל היחידות והמפקדים שלחמו בו, והוכרע בעיקר בזכות כוחות השריון והאוויר. התרומה של הצנחנים, חשובה ככל שהייתה, לא התקרבה למה שתואר בספר, וחבל שנופחה.

המוטו העיקרי של רובין בספר, והמסר החשוב שיש לקחת ממנו, הוא:

"מתאמנים כמו שנלחמים. לנקודה ארכימדית זו, הממנפת את הלקחים כולם, הטפתי בקנאות לאורך כל שירותי הצבאי, בכל תפקיד שמילאתי: חייבת להיות הלימה מלאה בין שדה הקרב לזירת האימונים. את הדוֹגמה האחרת חייבים לעקור מן השורש" (עמוד 18).

יש לציין כי בשנתיים האחרונות התקיימו בצה"ל לא מעט אימונים כאלה, שהפנימו את מסריו של רובין (בין שבמודע ובין שלא), ודימו היטב את שדה הקרב ואפשרו לכוחות לחוות אימון משמעותי. 

המוכנות חשובה, הקבינט חשוב יותר

בשנה שלאחר מלחמת יום הכיפורים ראיין הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית, נחמן שי, את מפקד גדוד השריון 71 שבחטיבה 188, רס"ן יוני נתניהו (שנהרג שנתיים אחר־כך כשפיקד על סיירת מטכ"ל בפשיטת החילוץ באנטבה). למרות שעברו מאז כמעט חמישים שנים לקטעי הקישור של הכתב, כמו גם למסרים של המג"ד, ניתן היה לעשות "העתק־הדבק" לכל כתבה על גדוד של צה"ל כיום.

את שירותו הצבאי, סיפר שי בכתבה, נתניהו "עשה ביחידות צנחנים ביחידות סיור שונות". את סיירת מטכ"ל, אליה עבר נתניהו מהצנחנים כקצין, לא היה נהוג אז להזכיר, אבל חוץ מזה הכל נשמע אותו דבר.

לשריון עבר נתניהו אחרי המלחמה (שעל גבורתו בה עוטר בעיטור המופת). תחילה שימש כמ"פ ובהמשך כמג"ד. בשיחה עם שי הוא ציין כי הגדוד השלים "סדרה ארוכה מאוד של אימונים שהשיגו תוצאות טובות מאוד. היחידה שספגה אבדות קשות במלחמה שוקמה לחלוטין, לדעתי השיגה… השיגה כבר את אותו פער שהיה קיים, השיגה מזמן ועברה אותו. אנחנו נמצאים ברמת אימונים גבוהה, אולי יותר מאשר לפני המלחמה, אין ספק שיישמנו הרבה מאוד לקחים ותיקנו שגיאות ששגינו בהן בעבר". 

עוד אמר כי ההבנה כי האפשרות שתיפתח מלחמה בצפון ברורה למפקדי ולוחמי הגדוד, "והם מרגישים אמונה בכוח של עצמם להחזיק, ואם צריך להיכנס למלחמה, הם משוכנעים היום שהם ייצאו ממנה וייצאו ממנה טוב".

המסרים הללו חזרו ויחזרו על עצמם בכל ראיון שהתפרסם מאז ועד עתה עם מפקדי גדודים וחטיבות על אימון שעברו או לחלופין בתעסוקה מבצעית בגבולות. רק לאחרונה הם הדהדו בראיונות שפורסמו עם מח"ט גולני, אל"מ ברק חירם, ועם מח"ט הקומנדו, אל"מ קובי הלר. וטוב שכך.

אבל כל האימונים המותאמים והמדמים וכל תחושת המסוגלות והביטחון של הכוחות לפעול בהצלחה במלחמה הבאה לא יעזרו אם למעלה לא יהיה מי שיחליט להפעיל אותם, ולהפעיל אותם נכון. אבל בשביל זה הקבינט המדיני־הביטחוני צריך להתכנס באופן תדיר, לנהל דיונים יסודיים ולכונן את אותו בסיס ידע רחב יריעה שעליו דיבר עמידרור. וזה, כך נראה, יתרחש רק בסבירות נמוכה.

המטכ"ל – "גוף שמתמחה בניהול ובקבלת החלטות" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בתחילת מלחמת העולם השנייה, "תוצאות החשיבה וקבלת ההחלטות במטכ"ל הגרמני הביסו בשדה הקרב את אלו של מקבילו הצרפתי" (עמ' 11). כך כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי בהקדמה לספרו החדש של תת־אלוף (מיל') ד"ר מאיר פינקל על אודות המטכ"ל של צה"ל. יש בכך המחשה ברורה לחשיבותו של דרג המטה הכללי וליכולתו להשפיע על תמונת המערכה, בהווה ובעתיד.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, "תוצאות החשיבה וקבלת ההחלטות במטכ"ל הגרמני הביסו בשדה הקרב את אלו של מקבילו הצרפתי" (עמ' 11). כך כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי בהקדמה לספרו החדש של תת־אלוף (מיל') ד"ר מאיר פינקל, "המטכ"ל" (הוצאת מודן ומערכות, 2020), על אודות המטכ"ל של צה"ל. יש בכך המחשה ברורה לחשיבותו של דרג המטה הכללי וליכולתו להשפיע על תמונת המערכה, בהווה ובעתיד.

לכן כתב כוכבי, "המטכ"ל חייב להיות גוף שמתמחה בניהול ובקבלת החלטות לטווח הזמן המיידי, הקצר, הבינוני והארוך ובאופן מיוחד בזמן מלחמה, שהיא מבחנו העליון. הדבר דורש הכשרה, ידע, מיומנות, עבודת צוות וגישה ביקורתית, סקרנות ויצירתיות" (עמ' 11).

בספר זה ביקש המחבר, מח"ט שריון ומפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית לשעבר, להמשיך את ספרו הקודם "הרמטכ"ל" ולנתח באופן מעמיק ויסודי את תפקודיו ואתגריו של המטכ"ל, שהוא המפקדה האסטרטגית של צה"ל הכוללת אגפי מטה, פיקודים מרחביים ופונקציות נוספות, ולנסות לבאר לקורא כיצד הוא לומד, מתכנן ומתארגן.

הספר כולל ארבעה פרקים שבהם מציג המחבר מקרי בוחן, ובסוף כל פרק מובאים סיכום והמלצות של המחבר, שיסייעו למטכ"ל של צה"ל להימנע מקשיים ומשגיאות שהוצגו בפרק. הפרק החמישי הוא סיכום שבו מציג המחבר את תובנותיו המרכזיות מן המחקר ואת המלצותיו לשיפור עבודת המטכ"ל.

מתודולוגיה

בספר מוצג ניתוח השוואתי של תפקוד המטכ"ל בהתייחס לארבעה תפקידים ואתגרים: תהליכי התכנון במטכ"ל, ובכלל זה התכנון הרב־שנתי לבניין הכוח, התכנון האופרטיבי למלחמה והתכנון תוך כדי מלחמה; תהליכי למידה שונים של המטכ"ל ובהם למידת המטכ"ל מהפקת לקחים ממלחמה, למידה מצבאות זרים ותהליכי השתנות; דפוסי התארגנות אל מול אתגר מתפתח, ובכלל זה הקמת גופי מטה חדשים וניהול ישיר של המטכ"ל; התמודדות רמטכ"לים עם מטכ"ל "לעומתי" שהתנגד לתפיסות ולשינויים שביקשו ליישם, ועם ויכוחים תפיסתיים במטכ"ל.

אף שהמחקר אינו היסטורי תיעודי, הוא התבסס על חומרים ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל ועל ביוגרפיות, פרסומים בתקשורת וראיונות שקיים המחבר עם קצינים בכירים אשר שירתו במטכ"ל לאורך השנים. אומנם כל תקופה נשאה עימה אתגרים שונים והקשרים שונים, אך ניתן למצוא מאפיינים דומים וללמוד מהם על האתגרים, האחריות והתפקידים של המטכ"ל. יש לציין, והמחבר עמד על כך, שקיים קושי בבחינה ההשוואתית, שכן כל תקופה טומנת בחובה את אתגריה וההקשר האסטרטגי שלה.

הניתוח שמציג המחבר מפורט ושיטתי ומציע תובנות מאירות עיניים. כך למשל, בפרק המתאר את התכנון האופרטיבי (תכנון תוכניות מלחמה), שהוא התהליך המרכזי שהמטכ"ל מבצע בתחום הפעלת הכוח, פורס המחבר את המאפיינים המרכזיים של תהליך התכנון המטכ"לי, ובהם מהות התוכנית והנחות היסוד שלה, הצורך בתכנון מודולרי וגמיש, וכן יצירת תיאום וסנכרון בין המטכ"ל, הפיקוד והזרוע (עמ' 97). למרות זאת ציין המחבר את אבחנתו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, כי

"תוכנית אופרטיבית נועדה לאפשר את פיתוח הידע הנדרש ולהוות בסיס לשפה משותפת ו"מצפן" לבניין הכוח […] טבען של תוכניות אופרטיביות להשתנות בעת מעבר מתוכנית לפקודה לאור ההקשר. לכן הרמטכ"ל הדגיש כי התוכנית היא אמצעי. תהליך התכנון, בניין הכוח של היכולות המבצעיות ומוכנות הכוחות – הם החשובים" (עמ' 103).

ואכן, לאורך הפרק ניכר הדגש שמושם על הצורך בגמישות מחשבתית, בתכנון, בבניין הכוח ובגיבוש מענים שניתן להתאים למציאות משתנה.

פרק מרתק במיוחד מתאר כיצד המטכ"ל לומד בעת לחימה, בין היתר באמצעות חיכוך עם האויב (עמ' 219־234). דוגמה לכך היא תהליך הלמידה שקיים המטכ"ל דרך פיקוד המרכז בשנה הראשונה לאינתיפאדה השנייה. המטכ"ל היה נתון אז בדילמה אם להישאר בהיערכות הגנתית או לעבור למהלך התקפי הכולל חדירת כוחות בהיקף גדול ללב מחנות הפליטים – מהלך שטמן בחובו הישגים אפשריים בדמות פגיעה בבכירים בארגוני הטרור והשמדת אמצעי לחימה ותחמושת, כמו גם סיכון לא מבוטל, כיוון שהוא כולל לחימה בשטח אורבני ובלב אוכלוסייה אזרחית.

המחבר ציטט את האלוף (מיל') גיורא איילנד, ששימש אז ראש אגף התכנון, אשר קבע כי

"מי שהוביל לאישור הפעולות היו מפקדי חטיבות החי"ר. צה"ל התברך בעת ההיא בארבעה מח"טים מהטובים שהיו לו אי־פעם: אביב כוכבי מהצנחנים, צ'יקו תמיר מגולני, עימאד פארס מגבעתי ויאיר גולן מהנח"ל. המח"טים, ובעיקר אביב וצ'יקו, שכנעו את מפקד פיקוד המרכז איציק איתן ואת הרמטכ"ל לאשר את הפעולות. ההישגים המבצעיים של פשיטות אלה היו חלקיים, אך העובדה שהפעולות נעשו עם מיעוט נפגעים – הן בקרב החיילים והן בקרב האוכלוסייה האזרחית – נתנה את הביטחון כי יהיה אפשר, בעת הצורך, להיכנס ולהשתלט על ערי הגדה המערבית. כעבור חודש־חודשיים אכן הגיעה השעה [במסגרת מבצע חומת מגן]" (עמ' 228).

אף שהייתה זו דוגמה מרתקת, מוטב היה לכלול בספר מקרה בוחן נוסף, שטרם נחקר ביסודיות, ולבחון את תהליך הלמידה שקיימו המטכ"ל ופיקוד הדרום בשנים 2006־2008. מפקד אוגדת עזה דאז, תת־אלוף (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני, יזם אז "חיכוך מתמיד" עם האויב באמצעות פשיטות שביצעו גדודי חי"ר ושריון, וכן יחידות מובחרות (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020). פשיטות אלו נדרשו, לדברי הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי, בשל הצורך "לטפל בפעילות חבלנית שהיתה מהצד השני של הגדר", ובכלל זה ירי תדיר של קסאמים על העיר שדרות ועל יישובים נוספים. "לא היה לנו 'כיפת ברזל', לא היתה לנו תשובה טובה, והיינו צריכים לבצע פעילות כנגד הדבר הזה, בשביל להחזיר את הביטחון" (ג. אשכנזי, ראיון, 21 בפברואר 2021).

למבצעים הללו קדמה, לדברי תמיר, "הכנה מאוד מסודרת ומאוד דידקטית", שחיזקה את האמון ביכולת הביצוע של הכוחות בקרב דרגי הפיקוד הבכיר שנדרשו לאשר אותם (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020), ובהם אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, יוצא שייטת 13 (לם, 2008) והרמטכ"ל גבי אשכנזי, שהכיר לדבריו בתרומתם "למסוגלות וגם לביטחון העצמי של המפקדים" ובהשפעתם על האויב, עוד מימיו כמ"פ בגולני (ג. אשכנזי, ראיון, 21 בפברואר 2021). מפקדי גדודים, ובהם ירון פינקלמן מהצנחנים (הראל, 2020) ודוד זיני מגולני, הובילו אז פשיטות מעבר לגדר ברצועת עזה ופגעו במחבלים בשטחם (פולק, 2015). מבצעים אלו אפשרו לפיקוד, ודרכו למטכ"ל, לצבור ידע, לנתח את חוזקותיו וחולשותיו של חמאס ולהיערך בהתאם באופן מיטבי ליום פקודה, במבצע עופרת יצוקה.

אף שהמחבר ציין בספר כי לפיקוד הדרום ולמפקדו דאז גלנט היה "משקל רב בקביעת דרך ההפעלה של כוחות היבשה במבצע" (עמ' 273), הוא נמנע מלתאר זאת בפירוט, כמו גם את התהליך שקדם לכך – מהאוגדה לפיקוד ולמטכ"ל. התוצאה המוצלחת של המבצע, קבע משה תמיר, נבעה "מהשילוב של כוחות הקרקע עם האוויר". הם גם הציפו מטרות למאמץ האש, אמר, וגם תמרנו בביטחון ופגעו בפעילי אויב (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020).

מסקנות

המרכיב המרכזי והראשון בייחודיות המטכ"ל, קובע פינקל, "הוא הרמה האסטרטגית שעליה הוא מופקד. משמעות המיקוד ברמה זו היא צורך בלתי פוסק ושיטתי בפרשנות עדכנית למציאות, במציאת מתודולוגיות מתאימות לפיתוח המענה לאתגרים החדשים ובקביעת מנגנוני פיקוד ושיטה לתיאום וסנכרון צה"ל" (עמ' 461).

יתרה מכך, העובדה שלמטכ"ל ממשק עם הדרג המדיני מחייבת אותו לאמץ במקביל הן את השפה הצבאית והן את שפתו של הדרג המדיני, שעולמו ושיקוליו רחבים ושונים משל הצבא. "בניית שפה משותפת עם הדרג המדיני ותחזוקתה, במיוחד אם הוא מתחלף, היא מטלה המחייבת מגוון שיטות, כמו דיונים, ביקורים, משחקי מלחמה משותפים ועוד" (עמ' 462).

המחבר היטיב לבחור מקרי בוחן המתארים את תפקודיו ואתגריו של המטכ"ל, וציין כי הוא נדרש לאזן בין שורה של מתחים ובראשם השאיפה לרלוונטיות מרבית אל מול הרצון לייצר לכידות בין הדרגים וסנכרון מאמצים. כך למשל ציין את החלטת הרמטכ"ל דני חלוץ בעת מלחמת לבנון השנייה – לשנות את התוכנית המבצעית מספר פעמים כדי שלא לבצע תוכנית שאינה מתאימה. מנגד קיימת הגישה שביטא בשעתו הגנרל האמריקאי ג'ורג' פטון, קצין פרשים ושריון שנחשב אחד מטובי המצביאים בהיסטוריה, שלפיה "תוכנית טובה שתבוצע באופן אלים עכשיו, עדיפה על תוכנית מושלמת בשבוע הבא" (Hanson, 1999).

מתח נוסף נוגע לבניין הכוח, שכן יש צורך לשמר ולשפר את כשירות הצבא לאתגרי ההווה, ומנגד יש צורך להטמיע אמצעים חדישים ולנסות לעצב את הצבא לאתגרי העשור הבא. דוגמה לכך, ציין פינקל, ניתן לראות בסיפור הקצר "עליונות" מאת ארתור סי. קלארק, שבו "ניסיון לפתח יכולת מתקדמת הביא לירידה זמנית באפקטיביות ביחס לאפשרות של שיפור המענה הישן ובתבוסה לאויב שנקט ייצור המוני ומהיר של אמצעי מתקדם פחות" (עמ' 463).

המחבר מציין כי ירידה ביעילות המענה הצה"לי עלולה להיות הרת אסון אם מלחמה תפרוץ בעיצומו של עדכון המענה, והדבר חל על תפיסות הפעלה ועל תוכניות אופרטיביות שטרם הוטמעו, ממש כמו על אמצעי לחימה ומערכות טכנולוגיות מתקדמות. לכן, כתב, על בניין הכוח להיות "מבוסס גמישות, במיוחד גמישות ארגונית־טכנולוגית הכוללת מרכיבים של איזון, יתירות, ורסטיליות ויכולת השתנות" (עמ' 464).

בתחום התכנון האופרטיבי ונוכח העובדה שההקשר האסטרטגי משתנה במהירות, המליץ המחבר על גיבוש תוכניות מודולריות. כך, בהינתן מערכה מוגבלת, למשל מבצע עופרת יצוקה, ניתן לממש תוכנית שבמקורה נועדה להכרעת האויב רק באופן חלקי, ולשמור על הרלוונטיות שלה.

מה חסר בספר

זהו מחקר חשוב ומאיר עיניים, אולם בספר חסרה התייחסות עדכנית לעבודת המטה הכללי אל מול הדרג המדיני, לא רק בשלושת העשורים הראשונים לאחר קום המדינה אלא דווקא בשנים האחרונות, נוכח האיומים החדשים ואתגריה הנוכחיים של ישראל. 

בשנתיים האחרונות, למשל, פורסמו עדויות רבות על הדיאלוג שקיים המטכ"ל בראשות הרמטכ"ל איזנקוט עם הדרג המדיני בטרם מבצע מגן צפוני, עד אשר בסוף שנת 2018, ביוזמת הרמטכ"ל איזנקוט ובאישור הדרג המדיני, יצא צה"ל במפתיע לפעולה והרס את תשתית המנהרות של חזבאללה בגבול לבנון (פרחי, 2020).

כמו כן חסרה התייחסות בספר למסלול שירותם של חברי המטכ"ל ולשאלה אם הוכשרו כנדרש לפעול לא רק כמפקדים בדרג הטקטי אלא גם כמצביאים ברמה האסטרטגית. בצה"ל, שבו החל מדרג אלופי־משנה, לרוב ממלאי התפקידים רוכשים את ההכשרה לתפקידיהם תוך כדי ביצוע, לניסיון שנצבר יש משקל עצום. קצינים כמו סגן הרמטכ"ל לשעבר אלוף (מיל') יאיר גולן, שפיקד על פלוגה ועל גדוד בצנחנים בלחימה בשנות השהייה בלבנון, ובהמשך על חטיבה ואוגדה, אך גם שירת בתפקידי הדרכה וכרמ"ח מבצעים באגף המבצעים, או אלוף פיקוד הדרום, אליעזר טולדנו, שכקצין בצנחנים לחם באינתיפאדה השנייה, פיקד על היחידה המובחרת מגלן במלחמה ב־2006 ובפשיטות בעזה שיזם תת־אלוף תמיר, ושימש מזכירו הצבאי של ראש הממשלה (ולכן היה חבר מטכ"ל) – קצינים אלה אכן עברו מסלול שירות שלם ומגוון, שבמהלכו רכשו ניסיון הן ברמה הטקטית והן ברמה האסטרטגית. כאשר מסמנים בצה"ל מפקדים כבעלי פוטנציאל לפיקוד בכיר, ראוי כי תפיסה זו תהווה מצפן לתכנון מסלול השירות שלהם.

סיכום

ספרו המרתק והמקיף של תת־אלוף (מיל') מאיר פינקל הוא בבחינת תוספת מחקרית חשובה להבנה טובה יותר של תפקיד המטכ"ל והעומד בראשו, לשיח שלו עם הדרג המדיני, לתחומי אחריותו, לאתגרים שניצבים לפניו, לתהליכים ולתפקודים, אשר להם השפעה אדירה על המדינה כולה.

אם בספרו הקודם התמקד המחבר ברמטכ"ל כפונקציה המרכזית, הרי עתה ניתח לרוחב ולעומק את המטה הכללי על אגפיו השונים (תכנון, מודיעין מבצעים, לוגיסטיקה וכמובן הפיקודים המרחביים), התומך את הרמטכ"ל, לומד, מתכנן, ומבצע – בשגרה ובמלחמה.

בסיום הקריאה ראוי שתהדהד אמירה שטבע גבי אשכנזי בעת שכיהן כסגן רמטכ"ל, שלפיה נדרש המטכ"ל לזכור "את חשיבות המערך הלוחם. הם לא רק משלמים על השגיאות שלנו, הם גם מתקנים אותן. לכן גם היום, עם כל מצוקות התקציב, הלקח שלי – חזֵק את המערך הלוחם!" (פאנל אלופים, 2003).

גל פרל פינקל הוא חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי. המחבר מבקש להבהיר כי אין בינו לבין כותב הספר, תא"ל (מיל.) ד"ר מאיר פינקל, שום קרבה משפחתית.

(המקורות מופיעים בפרסום במקור)

העימות בין ישראל לאיראן במגמת הסלמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ב־2011 פרסמו יועז הנדל ויעקב כץ ספר ובו טענו שישראל ואיראן נתונות בעימות מתמשך. אז זה נראה כהגזמה. עשור מאוחר יותר התברר שהם המעיטו בחומרת האיום.

בספרם "ישראל נגד איראן" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011) טענו ד"ר יועז הנדל, פרשן ב"ידיעות אחרונות" ובעברו לוחם וקצין בקומנדו הימי (ולימים ח"כ ושר), ויעקב כץ, הפרשן הצבאי של "הג'רוזלם פוסט" (וכיום עורך העיתון), כי טביעות האצבע האיראניות ניכרות בכל אירוע ביטחוני משמעותי שמולו ניצבה ישראל מאז קיץ 2006, ואף קודם לכן.

אז, ב־2011, הטענה שישראל ואיראן נתונות במלחמה נראתה קיצונית, או לפחות כזו שיצאה מבית מדרשו של ראש הממשלה דאז (והיום) בנימין נתניהו. בדיעבד התברר שצדקו.

בין היתר תיארו המחברים את פועלו של הגנרל קאסם סולימאני, "איש משמרות המהפכה האיראניים ומפקד כוח אל־קודס – יחידה איראנית העוסקת בסיוע לבנות בריתה וגרורותיה של איראן" (עמוד 19), ובהם חזבאללה וחמאס. סולימאני נחשב לאסטרטג חריף ולמפקד צבאי מוכשר שיזם והנחה מאות פעולות טרור. לפי פרסומים זרים ישראל ביקשה להרוג סולימאני יותר מפעם אחת ונתקלה בווטו אמריקני. 

דמות מפתח אחרת שהוזכרה בספר היא זו של מוחסן פח'ריזאדה, "האחראי לתוכנית הגרעין הצבאית האיראנית" (עמוד 274), תוכנית שמהווה אחד האתגרי הביטחונים הגדולים שמלם ניצבת ישראל.

מלחמת לבנון השנייה סימנה את השינוי

קו פרשת המים, כתבו, היה מלחמת לבנון השנייה כנגד חזבאללה. ישראל לחמה בה כנגד דיוויזיה קדמית איראנית, מבלי שהבינה זאת עד שתמו הקרבות.

את השינוי בגישה זיהו המחברים עם מינוי גבי אשכנזי לתפקיד הרמטכ"ל בפברואר 2007. עם כניסתו לתפקיד הציג אשכנזי את תפיסתו הצבאית, שהיתה, ציינו, תפיסה צפויה "של איש חטיבת גולני: לצבא יש שני מצבים הראשון מלחמה והשני הכנות למלחמה. המלחמה שאליה יתכונן צה"ל תהיה מלחמה קלאסית, ואל מול המלחמה בעצימות נמוכה נעשה את ההתאמות" (עמוד 52).

תחת פיקודו חזר צה"ל (בדגש על כוחות היבשה) להתאמן, הן בסדיר והן במילואים. אשכנזי נחשב למי ששיקם את צה"ל והוביל תהליך של חזרה ליסודות של המקצוע הצבאי. במקביל, השיגו אמ"ן והמוסד בתחילת 2007 ישראל מודיעין לפיו סוריה הקימה כור גרעיני בדיר א־זור, במזרח סוריה.

בכדי לוודא את נכונות המידע, כתבו, אישר ראש הממשלה אהוד אולמרט פשיטה של סיירת מטכ"ל לאיסוף מודיעין בסוריה:

"כמה ימים של שהייה בשטח עם אמצעי תצפית לטווח רחוק ועמדות הסוואה גרמו לשני אלופים, לשר ביטחון ולראש ממשלה אחד נדודי שינה. אבל אחרי שהכוח שב לארץ ותוצאות המעבדה התקבלו, היה אפשר לברך על המוגמר. בידי ישראל היתה כעת הוכחה מוחשית לכוונות הגרעין הסוריות. אם אולמרט היה זקוק לעוד דחיפה הוא קיבל אותה בעזרת סיירת מטכ"ל" (עמוד 121). 

בספטמבר אותה שנה תקף חיל האוויר והשמיד את הכור. ישנה אי־בהירות בנוגע למידת המעורבות של האיראנים בפרויקט הגרעין הסורי, אולם המחברים רמזו שהיתה כזו.

"כדאי להם להיזהר"

בספר תואר המוסד, שבראשו עמד אז אלוף (מיל.) מאיר דגן, כגוף התקפי שהיווה את חוד החנית של ישראל בסיכול המאמצים האיראניים. דגן החל "את דרכו בחטיבת הצנחנים. שם טיפס לאטו בסולם הדרגות תוך שהוא מתבלט כחייל נועז ועם זה כטקטיקן מתוחכם" (עמוד 142). 

בתקופת דגן יוחסו למוסד, במיוחד לאחר מלחמת לבנון השנייה, שורה של מבצעי סיכול והתנקשויות, שהבולט שבהם, על־פי פרסומים זרים, הוא הריגת עימאד מורנייה, רמטכ"ל חזבאללה, בלב דמשק בפברואר 2008. "החיסול פגע בלב לבו של המשולש איראן־חזבאללה־סוריה" (עמוד 136), שמורנייה היווה בו שחקן וגורם מקשר מרכזי. 

חצי שנה מאוחר יותר, בהמשך לתקיפת הכור בסוריה, חוסל בביתו שבטרטוס, גם יועצו הבכיר של בשאר אל־אסד, הגנרל מוחמד סולימאן, שהיה אחראי על תוכנית הגרעין הסורית. "ההתנקשות היתה פרי שיתוף פעולה בין המוסד ושייטת 13" (עמוד 145). גם כאן, כמו בתקיפת הכור בסוריה וכמו בחיסול מורנייה, נמנעה ישראל מלקחת אחריות.

קצין מודיעין בכיר הסביר בספר את חשיבות ההתנקשויות הללו. לדבריו, "זה מעביר שלושה מסרים ברורים: שארגון הטרור או המדינה שהמחוסל השתייך אליהם חדירים; שמנהיגי הארגון עלולים גם הם למצוא את מותם; ושכדאי להם להיזהר" (עמוד 146). 

"עוד מעט זה עזה"…

לאחר שסקרו את הטיפול באתגרים מצפון, נפנו המחברים לתאר את המערכה כנגד ארגוני הטרור הפלסטיניים ברצועת עזה. איראן סיפקה באותה עת לחמאס ולג'יהאד האסלאמי תמיכה ניכרת, ובכלל זה אמצעי לחימה, ידע צבאי וסיוע כספי. כוחות פיקוד הדרום, עליו פיקד אז האלוף יואב גלנט, "איש שייטת ראשון שקיבל פיקוד מרחבי בצה"ל" (עמוד 182), יצאו אז לשורה של פשיטות ומבצעים ברצועת עזה.

בסוף 2008, לאחר סבב הסלמה עם החמאס, הורתה ממשלת אולמרט לצה"ל, בפיקוד אשכנזי, לצאת למבצע "עופרת יצוקה", מערכה מוגבלת ומושכלת.

"אחת מנקודות החוזק שבה התגאה צה"ל במהלך המבצע היתה הקרב המשולב – קרב שבו משתלבות היחידות השונות – לא רק חטיבות החי"ר והשריון עם חיל האוויר אלא גם ובעיקר המודיעין" (עמוד 213).

מאז, צה"ל רק שידרג ושיפר חלק מהיכולות שהפגין במבצע, בדגש על החיבור בין המודיעין העדכני לאש המדויקת. האתגר טמון בחיזוק יכולות אלו מבלי לפגוע בכשירות כוחות היבשה לבצע קרב משולב, רב־חילי ורב־זרועי, שכן הוא חיוני לא פחות ממאמץ האש, וההישג במבצע נבע מהפעלה מוצלחת של שני המאמצים.

גם כך וגם כך, ההישג היה מוגבל ועזה נותרה זירה מתוחה גם לאחר שני מבצעים נוספים. צה"ל נדרש מאז להוסיף להיערך לפעולה דומה במתכונתה למבצע "עופרת יצוקה".

הנדל וכץ סיפרו סיפור מרתק שתיאר את המערכה בין המדינות. מנגד, הספר סובל ממספר אי־דיוקים וחסרה בו גם ראייה ביקורתית. אם ספרים דוגמת אלו שכתב הד"ר רונן ברגמן נוטים לתאר את ההתמודדות בין ישראל לאויביה כמצב שבו, כמאמר הפרופסור (אל"מ במיל.) גבי סיבוני, "כל החכמים נמצאים בצד השני והאהבלים נמצאים כאן," הרי שספרם של כץ והנדל פועל בגישה ההפוכה. טוב להתמקד בחיובי, אבל לא להסתנוור ממנו.

מסתבר שיש מערכה

הספר נכתב לפני כעשור. מאז איראן השכילה לנצל את חוסר היציבות האזורי שהחל באביב הערבי על־מנת להתפשט ולהתבסס מערבה, הן בעיראק, הן בתימן, והן בסוריה, והיא מפעילה במרחבים אלו את כוח אל־קודס, ארגוני פרוקסי כמו חזבאללה ומיליציות פרו־איראניות.

ישראל מצדה מנהלת את המערכה בין המלחמות (מב"מ). זוהי מערכה ארוכה, חשאית ברובה, לסיכול התבססות איראן בסוריה, שבמסגרתה נוהלו מאות מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות. המערכה נמשכת גם במהלך כהונת הרמטכ"ל אביב כוכבי, בה יוחסו לישראל תקיפות רבות כנגד יעדים איראניים בסוריה ובעיראק.

בנוסף, בנובמבר האחרון, הרגו מתנקשים במבצע מתוחכם גם את ראש תוכנית הנשק הגרעיני של איראן, מוחסן פח'ריזאדה, בעיירה ליד טהרן. הפעולה יוחסה, על־פי פרסומים זרים, למוסד בראשות יוסי כהן

כהן, שעשה את שירות החובה שלו בצנחנים ולאחר מכן התגייס לקורס קציני איסוף במוסד, פיקד על אגף "צומת" (האחראי על גיוס והפעלת סוכנים) בתקופה שבה עמד דגן בראש הארגון. נראה שבראשותו, ממשיך הארגון בקו ההתקפי שהוביל דגן.

למרות רצף ארוך של תקיפות מוצלחות, הרי שבחשבון כולל נראה שההישג האסטרטגי שלהן מסתכם במניעה, צמצום וסיכול הצטיידות הכוחות האיראניים (וחזבאללה) באמצעי לחימה מתקדמים, בדגש על טילים בעלי טווח גדול ודיוק גבוה. באשר לנוכחות כוחות איראניים בסוריה, דומה המאמץ לניסיון לרוקן את הים בכפית.

יתרה מכך, כבר היה מי שהזהיר (האלוף מיל. ניצן אלון), כי "הרוצה במב"מ ייכון למלחמה", משום שהפעולות הללו, אף שנועדו להרחיק את המערכה ולהחליש את האויב, עלולות לקרב אותה.

העימות עולה מדרגה

לאחרונה דומה שהעימות מול איראן עלה מדרגה, והתרחב לשחקנים נוספים. כך למשל, בהוראת הנשיא דאז, דונלד טראמפ תקף הצבא האמריקני מן האוויר את השיירה שבה נסע בבגדאד מפקד כוח אל־קודס, הגנרל קאסם סולימאני, והרג אותו. מותו היווה פגיעה מורלית ותפקודית לאיראן ושלוחיה.

נראה שגם חילופי השלטון לא שינו את הנכונות האמריקנית לפגוע בכוחות איראניים. בשבוע שעבר אישר הנשיא, ג'וזף ביידן, בהמלצת מזכיר ההגנה, לויד אוסטין, תקיפה אווירית כנגד מיליציות פרו־איראניות במזרח סוריה, בתגובה לפעילות טרור שהכווינה איראן כנגד כוחות אמריקניים בעיראק.

עליית המדרגה באה לידי ביטוי הן בתקיפה האמריקנית האחרונה, הן ברצף תקיפות ארוך בסוריה כנגד יעדים איראניים שיוחס לישראל והן, מן הצד השני, בהתקפה שמיוחסת לאיראן על ספינה בבעלות ישראלית, שרק במזל לא הסתיימה בנזק כבד ובנפגעים.

בראיון שפורסם ב"מעריב" המליץ תא"ל (מיל.) חסון חסון, בעברו מ"פ בגולני ובהמשך קצין מודיעין בכיר, לא לנוח על זרי הדפנה. האיראנים, אמר, לא מתכוונים לוותר על המטרות האסטרטגיות שלהם במזרח התיכון.

"הם יודעים לחטוף ולא נרתעים. הם עם היד על הדופק כל הזמן, פועלים בחוכמה, הולכים שני צעדים קדימה, אחד אחורה, לא מותחים את החבל, לא מסתבכים בהרפתקאות, אבל גם לא נרתעים מכלום", אמר.

כשזו המציאות, ישראל חייבת לפעול בשיתוף פעולה עם המדינות המתונות באזור ובעיקר עם הממשל האמריקני, שנחוש להגיע להסכם מחודש עם האיראנים. אין אם בהיסטוריה, אבל לא מן הנמנע שקו פחות לעומתי כלפי יוזמת ממשל הנשיא אובמה להשיג הסכם עם האיראנים בשעתו, היה מאפשר לישראל להשפיע על המתווה שלו השפעה ממשית. הסכם שכזה היה עשוי לכלול סעיפים האוסרים על הכוונת טרור ואספקת אמצעים לחימה לארגוני טרור ברחבי המזרח התיכון.

כאמור, הספינה הזו הפליגה, אבל עתה, ישראל יכולה לפעול בשיתוף פעולה עם ממשל ביידן ולהשפיע על קווי היסוד ועל הפרטים של הסכם הגרעין המחודש שאותו מבקש הנשיא לגבש. אסור לתת להזדמנות הזו לחלוף.

"לרמטכ"ל יש שני מבחנים: אחד – הפעלת הכוח, שני – בניין הכוח" | מאת גל פרל פינקל

וידאו

רמטכ"ל במלחמה נדרש לפעול בשיח קרוב עם הדרג המדיני, לעצב ולגבש אסטרטגיה, לשלוט בטקטיקה ולהשפיע בנקודות הכובד, וכמעט להיות בכל מקום כל הזמן. 

במסגרת סדרת המפגשים שהינה שיתוף הפעולה בין המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והמרכז למלחמת יום הכיפורים, התראיין שר החוץ והרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, בפרק שעסק בסוגיית רמטכ"ל במלחמה, ותיאר את האתגרים שעמם התמודד כרמטכ"ל בדגש על מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה, שהוא דוגמה לסוג המערכות שבהן לוחם צה"ל כיום.

מלחמת יום הכיפורים, סיפר אשכנזי, פרצה בעת שהיה צוער בקורס קציני חי"ר בבה"ד 1. "לשם נשלחתי מחטיבת גולני. ציפיתי לסיים את הקורס ולקבל את המחלקה שלי. לצורך כך הלכתי לקורס, גם כבוגר הפנימייה הצבאית".

במסגרת בה"ד 1, אמר, "ירדנו לדרום, למעברים. ומשם הצטרפנו למאמץ הלחימה, עד אחרי הצליחה, כגדוד של בית־הספר לקצינים, במסגרת הקרבות שהיו עם חטיבה 14, ואחרי זה בחיץ החקלאי. קצת לפני סוף המלחמה החזירו אותנו מהר לבה"ד 1 על־מנת שנסיים. צה"ל היה חסר במפקדים".

כשנשאל על לקחיו מן המלחמה, הודה כי הלקחים הם תולדה של הבנה שהתפתחה אצלו במעלה השירות הצבאי. "חזרתי כל פעם לחוויה המעצבת הזאת כלוחם", סיפר.

לקח ראשון נגע למודיעין. כרמטכ"ל שאל עצמו כל הזמן איך הוא מונע מצב שהוא מופתע, ומשמר צניעות בהערכה, פתיחות לביקורת והיערכות מול כוונות אויב.

שם גם למד "את החשיבות של כושר הלחימה". כל מי שהיה במלחמה, ציין, "הבין שמה שעשה את ההבדל באמת, זה היחידות הלוחמות. בסופו של דבר, הדרג הטקטי חיפה על הכישלונות של פתיחת המלחמה".

לדבריו, שם רכש את "ההבנה הזו של חשיבות המשימה, שהאחריות לגורל המלחמה הזו באמת מונח על הכתפיים שלך. היכולת המקצועית, הנחישות, ההקרבה". החובה שלנו כמפקדים, אמר, היא "לוודא שאלה מתחתינו יצליחו". כרמטכ"ל, סיפר, נהג להדגיש ליחידות את חשיבות המוכנות ואמר לחיילים באופן ישיר "שהצבא נמצא באחד משני מצבים: או שהוא מתכונן למלחמה, או שהוא נלחם ומנצח".

יש לכך חשיבות, הדגיש, "גם במובן יותר עמוק. במובן של המורל, של היכולת לבצע. של האמון והמסוגלות של האנשים ביכולת שלהם לבצע את המשימה. זה נבנה על ידי פיקוד נכון ואינסוף אימונים"

לקח נוסף שלמד מהמלחמה היה "החשיבות של המילואים. אני אומר את זה גם היום. אם יהיה אירוע גדול בכמה חזיתות, הצבא הסדיר שגדל משמעותית מאז מלחמת יום הכיפורים, וטוב שכך, לא יוכל לבצע לבד את המשימות. ובאמת עיקר עוצמתו של הצבא, אגב גם באוויר לא רק ביבשה, זה באמת כוח המילואים שלנו. ולכן חשוב שכל רמטכ"ל ומטה כללי יוודא שהמילואים כשירים, מוכנים, מאומנים ויודעים לבצע את המשימות שלהם. זה גם מאגר ענק של ניסיון קרבי, של ניסיון מבצעי, של שכל ישר, של אחריות. וכל זמן שאנחנו נתמודד ביותר מזירה אחת, ביותר מחזית אחת, אנחנו נזדקק לצבא המילואים".

מרוץ נגד הזמן

מאז שסיים את קורס הקצינים עבר אשכנזי מסלול שלם ומקיף שכלל שורה של תפקידי פיקוד בחטיבת גולני ובהם מ"פ במבצע אנטבה, סמג"ד במבצע ליטני (שם גם נפצע מאש מחבלים), מג"ד בפשיטות בלבנון וסמח"ט במלחמת לבנון הראשונה. בהמשך היה למח"ט גולני ולקצין אג"ם פיקוד הצפון, למפקד אוגדה ומפקד יק"ל, ולאחר מכן שירת כרח"ט מבצעים, אלוף פיקוד צפון וסגן רמטכ"ל.

ב־2005 פרש מצה"ל לאחר שלא מונה לרמטכ"ל, אולם כשנתיים לאחר מכן, בפברואר 2007, לאחר מלחמת לבנון השנייה, שב לצה"ל ומונה לרמטכ"ל ונדרש לשקם את צה"ל לאור כשלי המלחמה.

לדבריו, בגלל המלחמה "נפגע האמון והביטחון בין החברה לבין הצבא, נפגע הביטחון העצמי של היחידות בתוך הצבא. היתה ביקורת מאוד גדולה על התוצאות ועל הביצועים, והצבא היה עם פערים מאוד גדולים גם בכל מה שקשור למוכנות למלחמה, לאימונים, וגם במובן של מלאים".

שיקום הצבא, אמר, "היה כרוך בלהכניס את הצבא למשטר מאוד אינטנסיבי, גם של אימונים, של הצטיידות, של ארגון, של תפיסות לחימה מעודכנות, של גיבוש תכניות מבצעיות, של החזרה של הביטחון והמסוגלות של היחידות ביכולת שלהן לבצע. מהדברים הבסיסיים ביותר של שיתופי פעולה, של הפעלת כוח, של ידע מקצועי. כולל שאלות שעלו דרך המלחמה של מיקום מפקדים, עם כל הטכנולוגיה שהיתה". בהקשר הזה אשכנזי דרש מרמת מפקדי החטיבות ומטה לשוב ולפקד מלפנים בלחימה, ואכן עשו כן במבצע "עופרת יצוקה".

"אבל לקושי הזה התלווה עוד קושי", הודה. חודש אחרי שנכנס לתפקידו הציגו לו ראשי אמ"ן והמוסד דאז, אלוף עמוס ידלין ואלוף (מיל.) מאיר דגן, מידע מודיעיני לפיו הסורים מקימים כור גרעיני פלוטוגני במזרח סוריה. אשכנזי ציין שהופתע מאוד, אך שהיה ברור לו "שאנחנו נצטרך לטפל בכור הזה, ואנחנו נצטרך לטפל בזה באופן שנמנע מלחמה, אבל להיות מוכנים לנצח בה אם היא תקרה". רק חצי שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה ניצבה ישראל נוכח הסכנה שתפרוץ מלחמה קשה בהרבה כנגד סוריה, שכוללת איום חמור בהרבה על העורף האזרחי.

הבעיה היתה פערי הזמנים. "אני זוכר שאני הולך לאימונים, אחרי שהחזרנו את הצבא למשטר אימונים מאוד אינטנסיבי, אני זוכר שאני הולך לתרגילי חטיבה בלילה, ואני רואה שאנשים פעם ראשונה עושים את זה. כמובן שהם עשו את זה יותר מפעם אחת אז הם גם רכשו את האמון וכולי. אבל זה גם לקח זמן, ואני הייתי במרוץ של הזמן. זאת אומרת, במובן של מצד אחד להתכונן לטפל בכור, מצד שני לגמור להכין את הצבא".

אגף המודיעין, סיפר, גיבש הערכה כי אם ישראל תשמיד את הכור בפעולה חשאית, ותימנע מלקיחת אחריות רשמית, שתשפיל את הנשיא הסורי, הוא יכיל את האירוע ויימנע מתגובה.

"אני זוכר", סיפר, "שהיינו ב'בור' וחיל האוויר תקף, ושמענו את המילה 'אריזונה' (מילת הקוד שפירושה שהכור הושמד, גפ"פ) כולם שמחו. אני מאותו רגע התחלתי להיות דרוך, כי לא היה לי ספק שחיל האוויר יבצע את המשימה. אבל הייתי דרוך מאוד. אני זוכר שאני משקיף על תל־אביב מהקומה ה־14, עיר שמתעוררת לה, לפנות בוקר. אני שואל את עצמי האם לא נתעורר עוד מעט עם 'צבע אדום' ואיזה סקאדים שעפים לכאן. אבל ככל שנקף הזמן הבנו שכנראה הצלחנו. אסד מכחיש והאיום הזה חלף". 

חיזוק תחושת המסוגלות של המפקדים

בראשית כהונתו כרמטכ"ל, יצא צה"ל לפשיטות רבות ברצועת עזה, לאחר שרק שנה קודם לכן חווה לחימה יבשתית לא פשוטה, ובחלקה לא מוצלחת. פשיטות אלו נדרשו, לדבריו, בשל הצורך "לטפל בפעילות חבלנית שהיתה מהצד השני של הגדר", ובכלל זה ירי תדיר של קסאמים על העיר שדרות ויישובים נוספים. "לא היה לנו 'כיפת ברזל', לא היתה לנו תשובה טובה, והיינו צריכים לבצע פעילות כנגד הדבר הזה, בשביל להחזיר את הביטחון".

בראיון עבר סיפר אשכנזי על פשיטה שלו כמ"פ בגולני בלבנון, הראשונה שעליה פיקד כמ"פ, ואמר שלאחריה, אף שלא קרה בה שום דבר דרמטי, חש שעמד במבחן הגדול שלו כמפקד, הובלת חיילים בלחימה. ואכן, תחושת המסוגלות והביטחון של המפקדים והלוחמים נרכשים באמצעות אימונים, הכשרות, וניסיון מבצעי. גם הפעם, ציין, "הדבר הזה תרם למסוגלות וגם לביטחון העצמי של המפקדים".

לדבריו, ב־2007 צה"ל עוד לא היה מוכן למבצע רחב היקף בעזה, בשל פערים בכשירות, אימונים ומלאים. בנוסף, "כרמטכ"ל אתה צריך גם לדרג את האיומים ואת הקדימויות, ואני נתתי תעדוף לכור הסורי באופן טבעי, ולאפשרות שתתלקח הזירה הצפונית. משזה לא קרה, אז באמת הכנו באופן יותר מעשי את המבצע".

עד אז, אמר, "הדרך לטפל באיום בעזה היתה דרך סדרה של פשיטות, והיו באמת סדרה ארוכה של פשיטות שעשינו שם. אני חושב שצ'יקו (תא"ל משה תמיר, גפ"פ) היה אז מפקד האוגדה, יואב גלנט אלוף הפיקוד. באמת עשו את זה בצורה מקצועית. זה נתן תשובה מסוימת אבל לא מספקת". לכן, אמר נדרש מבצע "עופרת יצוקה".

"הרמטכ"ל אחראי על זירת המלחמה"

בדצמבר 2008 הסלים העימות עם החמאס. זה הגיע, ציין, למצב שנדרש פינוי של אוכלוסיית שדרות לכל מיני ערי אוהלים, שהיתה תחת ירי בלתי־נסבל של קסאמים. "והיה ברור לי שנדרשת פעולה רחבת היקף על־מנת לפגוע בחמאס, לגבות ממנו מחיר, להחזיר ההרתעה למקומה וגם את המצב הביטחוני"

הפעולה שתוכננה, אמר, "היתה צריכה להיות מבוססת על תפיסה מבצעית של מהלומה אווירית ופעולה קרקעית. והחלק של הפעולה הקרקעית הרגשתי שהוא כבר בשל. באמת הכנו אותו באופן ארוך, כבר מ… כל 2008. אני זוכר שאחרי שגיבשנו את התפיסה, היחידות, החטיבות, ממש התאמנו בדרום, בצאלים. מי שהוביל את התהליך הזה זה מפקד האוגדה, צ'יקו. וממש בנינו סרגל של הכנות, וכשהרגשנו שאנחנו מוכנים אז פעלנו". 

קדם למבצע דיאלוג ארוך ויסודי עם הדרג המדיני. לדבריו, השיח הזה חיוני, שכן "הקבינט לא מתכנס קבוע לדיונים. זה תפקיד שלנו לוודא שהוא מתכנס. אנחנו צריכים שם להסביר, לתווך בין מה אפשר להשיג ומה אי־אפשר להשיג". שם, אמר עוצבו מטרות המבצע שעיקרן פגיעה קשה בחמאס ושיפור המציאות הביטחונית. 

זהו תפקיד הרמטכ"ל, אמר, "כמתווך בין הצבא לבין הדרג המדיני, כמעצב את זירת המבצעים, וגם מסתכל על זירת המלחמה. שזה התפקיד של הרמטכ"ל. הרמטכ"ל הוא היחידי האחראי על זירת המלחמה". כדוגמה הזכיר אשכנזי כיצד במהלך המבצע דיווח לו אלוף פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט (לימים הרמטכ"ל), כי ארגון פלסטיני המסונף לחמאס ירה קטיושות על נהריה, ונפצעו מספר אזרחים.

הרמטכ"ל, אמר, "צריך לדעת לנהל את המאמצים האלה באופן נכון. וזה כבר מהתחום של האסטרטגיה". העובדה שלא נהרגו אזרחים (היו מספר פצועים) כתוצאה מהירי, אפשרה לישראל להגיב בירי ארטילרי ולהכיל את האירוע. אחרת, עלולה היתה להיפתח חזית נוספת.

השיח עם הדרג המדיני, אמר, הוא "חובה של הרמטכ"ל, משום ששם הוא יוצר את התנאים, את ההבנה, את התיאום, הן לגבי ההישג, הן לגבי מצבי הסיום, הן לגבי מנגנוני הסיום, אבל הוא עושה עוד דבר – הוא מבטיח את התנאים להצלחת המשימה. ופה, אני אומר לך, זה אחד הדברים הכי חשובים שהרמטכ"ל צריך לזכור, כי החוזה בסופו של דבר, מה שאני קורא החוזה האמיתי של הרמטכ"ל, הוא על המשימות שמוטלות על צה"ל והאנשים שנתנו לו לבצע אותן. ואתה צריך לראות שאתה באמת עם הדרג המדיני באמת מייצר את התנאים האלה".

אשכנזי ציין שהדיאלוג עם הדרג המדיני היה טוב. דוגמה לכך היתה מהלך הפתיחה של המבצע. "אני ביססתי את 'עופרת יצוקה', מבחינת התפיסה המבצעית, על מהלך פתיחה של מהלומה מפתיעה באש. 'עופות דורסים' קראנו לזה, של חיל האוויר. כי אני חושב שמול אויב כזה אתה חייב להתחיל בהישג מאוד גבוה. קשה להביא אותו אחרי זה, בהמשך. והתנאי הוא הפתעה".

הממשלה החליטה על יציאה לפעולה, אך בשל הדלפות כי המבצע עומד להתחיל ביקש אשכנזי משרי הממשלה לדחות את הפעולה, כי הרעיון המבצעי שפותח אותה לא יכול להתממש. החמאס, שעקב אחר הפרסומים בתקשורת הישראלית, פינה את פעיליו מהעמדות והמפקדות למרחבים מוגנים. "אבל בגלל שעשינו סדרה של דיונים, ובגלל שהם הבינו את הרעיון המבצעי, הם נתנו לי אישור מאוד חריג. הם הסכימו לקבל את הבקשה שלי שאנחנו נפתח ביום שנוכל להביא את ההישג".

צה"ל ביצע שורה של פעולות הונאה, ובכלל זה אישר לחיילים לצאת הביתה, וכאשר המודיעין זיהה, בשבת בבוקר (27 בדצמבר 2008), כי פעילי החמאס שבו לאייש את העמדות. ואז, אמר, "באמת פתחנו, וזה מה שהביא את ההישג". 

במקביל לתקיפות חיל האוויר גויסו כוחות המילואים, וצה"ל החל לרכז ולהכין את כוחות היבשה לשלב הקרקעי של המבצע. הדבר נובע, הסביר, "מהאופן שבו אני חושב שאני חושב שאנחנו צריכים לפעול אל מול סוג של אויב כזה. זה נובע מתפיסה. אני חושב שעם כל החשיבות שיש לאש המדויקת, למהלומה האווירית, אי־אפשר שבארגז הכלים של צה"ל, בתנאים של מדינת ישראל, אי־אפשר שלא יהיה לנו גם בארגז הכלים את המרכיב של היכולת של התמרון הקרקעי".

"מול אויב כמו חזבאללה, מול אויב כמו חמאס, הצורך להביא הישג משמעותי בפרק זמן מאוד מאוד קצר, הציווי הזה של קיצור משך המלחמה, רק התעצם כתוצאה מהאיום על העורף, מחייב להפעיל מהלך קרקעי מכריע", אמר.

לכן, אמר, "הכנו את המהלך הזה. הכנו אותו עם החטיבות הסדירות ומכיוון שחשבנו שהיקף הפעולה הוא כזה שמצריך גם חטיבות מילואים, גם הן הוכנסו לתכנית. הם התאמנו". כעבור שישה ימים מפתיחת המבצע, ולאחר שבעקבות תנאי מזג אוויר נדחה המהלך ביממה, "הכנסנו את המהלך הקרקעי שבעצם היה פירוק מרכז וצפון הרצועה על־ידי החדרה של צח"מים, של צוותי־קרב חטיבתיים, שישה, מכמה כיוונים, באופן שמערער את תפיסת ההגנה של חמאס שהיתה ברורה לנו אז". 

בהקשר הזה הזכיר אשכנזי את הפשיטות שקדמו למבצע. לדבריו, "רבים מהמפקדים שהובילו את הכוחות הכירו את הקרקע, את השטח, את האויב מאותן פעילויות שהם עשו עוד קודם. דבר שתרם לביטחון שלהם. בין אם זה חטיבה 35 (חטיבת הצנחנים הסדירה, גפ"פ) שהלכה לאורך החוף, או גבעתי שנכנסה מהדרום, או גולני שנכנסו דרך שג'אעיה, או 401 שחצתה את הרצועה, וכן הלאה וכן הלאה. ובמובן הזה, אני חושב שהפתיחה של המהלומה באש והכנסת הכוח הקרקעי באמת הביאה להישג". לתפיסתו, צה"ל פגע קשות בחמאס והמבצע היה מוצלח.

"אני ראיתי את החטיבות האלה בהכנות שלהן, נכחתי בתרגילים שלהם, באופן אישי הלכתי לראות אותן כשהם התכוננו מול השטח האורבני. והיה לי ביטחון מלא בביצוע. אני גם פגשתי את כל המג"דים לפני הכניסה, לוודא שאנחנו מתואמים מבחינת הציפיות, והיה לי ביטחון מוחלט שהם יבצעו את המשימה".

אתגרי צה"ל 2021

כשנשאל על אתגרי העת הנוכחית השיב אשכנזי שצה"ל "הוא צבא שמתמודד כמעט על כל מנעד האיומים שיש", ובכלל הזה האיום מצד צבא סדיר, שפחת במידת מה, העימות הא־סימטרי כנגד ארגוני טרור כמו גם מול חמאס וחזבאללה ("שזה כבר צבא", אמר), "וכמובן האיום הבלתי־קונבנציונאלי".

לדבריו, יש לבנות את הצבא "באופן שיהיה רובוסטי ויהיה עם יכולות שיוכלו להתמודד עם מנעד האפשרויות. הדברים אמורים הן לגבי חיל האוויר, הן לגבי היבשה, כמובן חיל הים, אבל בעיקר גם לעניין המודיעין. האיום המידי שלנו, התרחיש שאליו צריך להתכונן, זה כמובן הזירה הצפונית, הצירוף של חזבאללה ומה שמתהווה בסוריה".

בנוסף, הדגיש, נדרשת לצה"ל יכולת של זרוע ארוכה. "זאת יכולת ליבה, גנרית, שצריכה להיות. לא רק בגלל איראן. במזרח התיכון צה"ל פעל רחוק ממדינת ישראל להסרת איומים, ולכן בארגז הכלים של צה"ל, במיוחד בחיל האוויר, צריכה להיות יכולת של זרוע ארוכה".

"אתה שואל אותי, בגדול, לרמטכ"ל יש שני מבחנים, אם נפשט את זה, אחד – הפעלת הכוח, שני – בניין הכוח. בתחום הפעלת הכוח המבחן העליון זה כמובן המלחמה. צריך לנצח בה. זה מאוד ברור", אמר.

בתחום בניין הכוח, ציין, הרמטכ"ל נדרש "לבנות לצה"ל יכולות שהוא ככל הנראה, ברוב המקרים, גם לא ייהנה מהן, אבל הוא בונה את זה קדימה. כי האופן שבו אנחנו בונים את הכוח הוא ארוך טווח. ורמטכ"ל מחליט על תכניות של בניין כוח, כנגזרת מתפיסה מבצעית. אנחנו מנסים להבין, לתאר, את המציאות ואת הסביבה המבצעית שתהיה בעוד כמה שנים ואליה לבנות כוח רלוונטי. זאת אמנות לא פשוטה".

ניכר, אם כן, כי רמטכ"ל במלחמה נדרש לפעול בשיח קרוב עם הדרג המדיני, לעצב ולגבש אסטרטגיה, לשלוט בטקטיקה ולהשפיע בנקודות הכובד, וכמעט להיות בכל מקום כל הזמן.

מתווה הרכש שאישרה הממשלה לצבא מלמד על סדר העדיפויות האמיתי שלו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ועדת השרים להצטיידות החליטה השבוע לאשר לצה"ל תכנית רכש יקרה ומקיפה, המקדישה משאבים רבים ליכולות האש שלו. מה בין התכנית למאמץ התמרון הקרקעי, ולחלופין לאמונה של הצבא בחשיבותו, זו כבר שאלה אחרת.

במאמר שפרסם לאחרונה בכתב עת "בין הקטבים", טען אלוף (מיל.) יעקב עמידרור, בעברו ראש המטה לביטחון לאומי, כי:

"הצעד הראשון והחשוב ביותר בחשיבה הצבאית הישראלית על המלחמה הבאה בלבנון צריך להיות הדיון בשאלה – לשם מה? כל יתר שלבי החשיבה והמעשה לפני המלחמה, במהלכה ולאחריה, צריכים להיות בהלימה לתשובה שתינתן לשאלה הזאת".

זוהי כמובן קביעה נכונה, וכלל לא בטוח שממשלת ישראל גיבשה לעצמה את היעדים הללו בשנים האחרונות. 

עמידרור מצדו, טען שיעדיה הצבאיים של ישראל במערכה שכזו צריכים להיות הריסת רוב רובה של היכולת הצבאית של חזבאללה ורובה של תשתית הארגון. המערכה, כתב, צריכה להתנהל בשני שלבים.

השלב הראשון יימשך כשבועיים־שלושה ויכלול תמרון קרקעי לכיבוש שטח במקביל לתקיפה נרחבת של חיל האוויר להשמדת מטרות בלבנון כולה. בלחימה, כתב, יהיו לצה"ל לא מעט נפגעים, אך היא תשיג פגיעה של ממש בכוחו הצבאי של הארגון ואת "עיקר המשימה: השמדת יכולותיו".

לאחר מכן יבוא תור השלב השני, שבמהלכו יופעל בעיקר הצבא הסדיר, במשך כמה חודשים, ויהרוס תשתיות ואמצעי לחימה של הארגון לאחר סיום שלב הלחימה האינטנסיבית.

עמידרור לא התייחס במאמרו לכך שבשלב זה, בדרך כלל, שוקעים הכוחות במערכה מתישה כנגד כוחות גרילה וטרור, בדומה לאלו שניהלו האמריקנים בעיראק ואפגניסטן, או צה"ל בלבנון. מערכות אלו, לרוב, הופכות מבצעי בזק מוצלחים למלחמות התשה ממושכות ומבולבלות, ויתכן שהן בבחינת "גשר אחד רחוק מדי" , ומוטב להסתפק בהישג מוגבל בהרבה.

אף שהצבא נותר מחויב במוצהר לשימור היכולת לבצע לפחות את השלב הראשון בתפיסה שהציג עמידרור במאמרו, שבבסיסה תמרון קרקעי, נשאלת השאלה מה בין הרכש עליו החליטה השבוע ועדת השרים להצטיידות לבין השלב הראשון, ועד כמה היא תומכת אותו או תכנית דומה לו.

בהתאם להחלטת הוועדה, ירכוש צה"ל מטוסי אף־35, מטוסי תובלה, מסוקים וחימושים מתקדמים, בעלות כתשעה מיליארד דולרים, באמצעות הלוואה שתתווסף להלוואה קיימת שנלקחה בכדי לממן הצטיידות קודמת. ראוי לשאול האם לא ניתן היה לקיים את התהליך באופן יעיל יותר ולחסוך חלק מההוצאות, לו ההחלטות היו מתקבלות קודם לכן, כמו גם לבחון האם בעיצומם של משבר כלכלי ומגפה נכון להשקיע משאבים כה רבים במערכות נשק. 

אין בדברים בכדי להפחית מהצרכים המבצעיים של צה"ל, אבל ראוי לבחון איזו תפיסת ביטחון נועדה ההצטיידות הזו לשרת. כשבוחנים את דרישות ההצטיידות של צה"ל ניכר כי את מרב המשאבים הוא מבקש להקדיש למאמץ הפעלת האש, שתהיה מדויקת, קטלנית והרסנית, ולמי לא נשאר? למאמץ התמרון. 

מה הופך יחידה צבאית לפלדה?

בשבוע שעבר פורסם כי בדיון שיבוצים שקיים מפקד זרוע היבשה, אלוף יואל סטריק, הוחלט למנות את סא"ל נתנאל שמכה למפקד גדוד בבית הספר לקצינים, בה"ד 1. שמכה מפקד כעת על גדוד הסיור של חטיבת גבעתי, בו גם החל את שירותו. 

בפברואר 2008 היה שמכה מפקד צוות צעיר בפלוגת הנ"ט של גבעתי ולקח חלק במבצע "חורף חם", מבצע חטיבתי בג'בלייה במהלכו נהרג אחד מחייליו בהיתקלות עם מחבלים בטווח קרוב. "התחלנו לנהל אש עם שמונה עד 12 מחבלים, הצלחנו לפגוע בחלקם וגם נכנסנו לשטח הבנוי. חטפנו אש מכל מיני כיוונים והיתה שם הרבה לחימה", סיפר בשעתו בראיון ל"ישראל היום".

באותה עת הוביל מפקד אוגדת עזה, תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, קו התקפי כנגד ארגוני המחבלים ברצועת עזה שכלל פשיטות ומארבים מעבר לגדר בהיקפים משתנים. "הפעילות שלנו מונעת מהמחבלים להתעסק בפיגועים מעבר לגדר והם נאלצים להתרכז בהגנה", אמר אז תמיר.

נוכח התחושות הקשות של המפקדים בצבא היבשה במלחמת לבנון השנייה, סביר להניח כי תמיר ביקש לחזק את יכולתם וביטחונם העצמי של פקודיו בהובלת כוחות בלחימה ובמערכה. אלוף הפיקוד, יואב גלנט, יוצא שייטת 13, והרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, שפיקד על תמיר בגולני ובפיקוד הצפון, חשבו כמוהו ואישרו את הפעילות ההתקפית.

שבועיים לאחר מבצע "חורף חם", במבצע "סולם יעקב", לקחו שמכה וצוותו חלק בפשיטה על שכונת שג'עייה בעזה. גם הפעם נתקל הצוות בפיקודו במחבלים מטווח קרוב. שמכה, נכתב בכתב הצל"ש שהעניק לו לאחר מכן מפקד האוגדה תמיר, "שינה את נתיב ההתקדמות והסתער בראש הכוח על המבנה ממנו נפתחה האש. הכוח בפיקודו ביצע ירי אל עבר המחבלים והשתלט על המבנה".

שמכה וקצינים כמו אל"ם אביחי זפרני ואל"ם יאיר פלאי, שפיקדו אז על פלוגות בגולני ובאגוז, וסא"ל נמרוד לוטן ואל"ם יניב בארוט, שפיקדו אז על פלוגות בגדס"ר צנחנים, רכשו בפשיטות אלו ביטחון ביכולתם לפקד בצורה מיטבית על כוחות בלחימה ולפגוע באויב.

מאז הספיק שמכה לשמש כמ"פ, סמג"ד ומג"ד ולקחת חלק בפעילות מבצעית ענפה, ובכלל זה במבצעים "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן". עכשיו הוא אמור לקחת את הניסיון שצבר ולהנחיל אותו לצוערים שיהיו במהרה מפקדי מחלקות. אולם היכן נוטע הצבא ניסיון דומה בקרב הקצינים הזוטרים? 

בספר "אנשי פאנפילוב" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001), שהיווה נכס צאן ברזל למפקדים בצה"ל עוד מימי תש"ח, מתוארת לחימת באטאליון רגלים (גדוד) בצבא האדום בקרב ההגנה על מוסקבה במלחמת העולם השנייה. במהלך הקרבות חונך מפקד האוגדה, הגנרל פאנפילוב, את מפקד הגדוד, מומיש־אולי, בטקטיקה, פיקוד ומנהיגות.

"התדע, חבר מומיש־אולי, מה עוד חסר לבאטאליון? פעם אחת לחבול בגרמנים!" (עמוד 94), הסביר הגנרל לפקודו. "ואז, חבר מומיש־אולי, יהיה זה לא באטאליון, – לא, זאת תהיה עשת!" (עמוד 94). ומה שהוטבע בעשת (פלדה) הדגיש פאנפילוב, דבר בעולם לא יוכל למחוק.

ואכן כוח מן הגדוד יוצא לפשיטה מעבר לקווי הגרמנים, והמפקדים והחיילים שהשתתפו בה חוזרים ממנה בתחושת מסוגלות וביטחון עצמי ששירתו את הגדוד לאורך המערכה כולה.

אין בתהייה הזו חרחור מלחמה והמלצה לחפש עימותים רק בכדי שמפקדי צה"ל ירכשו ניסיון מבצעי, אולם ככל שהצבא מזניח ומתרחק מאמונה ברעיון התמרון, הן בפשיטות גמול בעת מתיחות ביטחונית בזירות השונות והן במערכה רחבה יותר, יתקשו מפקדיו הזוטרים לרכוש ניסיון קרבי, תחושת מסוגלות ובעיקר אמונה כי הם חלק ממערך חשוב ומכריע. להזנחת צבא היבשה עלולה גם להיות השפעה ארוכת טווח על המוטיבציה לשרת בו, שכן אנשים מעוניינים לשרת במקומות נחשבים בהם יזכו לקשב, משאבים ומשמעות.

החלופה לניסיון קרבי, במיוחד כשאין לחימה, היא אימונים ועוד אימונים. כאן עשוי "חודש המלחמה", תרגיל מטכ"לי שיימשך כחודש וידמה מלחמה רב־זירתית עליו החליט הרמטכ"ל אביב כוכבי, להיות בשורה של ממש. בתנאי שיכלול תרגילים מלאים בהיקפם ומדמים ככל שניתן. 

"התחמקות מדיון בסוגיית התמרון"

במאמר שפרסם השבוע הח"כ לשעבר עפר שלח ב"דה מרקר" הוא ציין כי עד כה טרם התקבלה החלטה באיזה מסוק סער (תובלה) יצטייד חיל האוויר. החלופות הן מסוק הצ'ינוק או מסוק היסעור מדגם K (מודל משופר ומתקדם מזה שישנו ברשות חיל האוויר), ולחלופין תמהיל שיכלול מספר קטן יותר של מסוקים מאחד הדגמים ולצדם כמה מסוקי V–22, שעיקר ייעודם מבצעים מיוחדים.

אין מחלוקת, כתב, שצה"ל חייב להחליף בהקדם את צי מסוקי התובלה שלו, מדגם יסעור, שנרכשו בחלקם לפני כ־50 שנים. אולם ב"גם וגם" הזה נמנע הצבא מלהכריע אם הוא "שם את הדגש על מבצעים מיוחדים במרחקים גדולים, או על המשימה העיקרית של צי מסוקי התובלה שלו: הובלת כוחות לצורכי תמרון לעומק במעגל הראשון".

שלח, שכקצין בצנחנים לקח חלק במבצע "צלצל" במהלכו פשט ב־1981 כוח מהחטיבה, שהוטס ביסעורים, בפיקוד המח"ט יורם יאיר, על יעדי מחבלים בלבנון, ציין כי "הסוגיה הזאת לא הוכרעה עד היום בשום דיון מעמיק, לא במטכ"ל ולא בקבינט. זהו חלק מההתחמקות הנמשכת מדיון בסוגיה החשובה ביותר בבניין הכוח הצה"לי – סוגיית התמרון".

שלח הזהיר כי למעשה:

"ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושרי הביטחון המתחלפים שלו משלמים לתמרון מס שפתיים. הרמטכ"ל הנוכחי, כמו קודמו, מדבר עליו כעל נדבך מרכזי במערכה הבאה. עם זאת, בפועל, ממשיך להתקיים המצב שבא לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה ובמבצע צוק איתן: יש רתיעה גדולה, עד כדי תחושה בכל הדרגים, שאין באמת כוונה להפעיל את הכוח היבשתי במלוא עוצמתו. ביום פקודה הוא מופעל רק לאחר היסוסים רבים ושבועות של דשדוש (כלשונה של ועדת וינוגרד), למטרות לא ברורות וביכולת נמוכה".

צה"ל אמנם משקיע במאמץ התמרון, ורק בשנה האחרונה הוקמה אוגדה רב־זירתית חדשה, עוצבת הבזק (99), ואף מצטייד במערכת שליטה ובקרה מתקדמת יותר (צי"ד 750), שאת הטמעתה תרגלו לאחרונה חטיבות הקומנדו וגולניאבל עיקר המשאבים מופנה, כך נראה, למאמץ האש ובכלל זה יחידת "רפאים" שעיקרה יכולת חשיפה ותקיפה (באש מנגד) של כוחות אויב בהיקפים גדולים וביעילות רבה מבעבר.

החלטת ועדת השרים על מתווה הרכש שהציג צה"ל רק מחזקת זאת. אלוף במילואים אמר כי כשרוצים לדעת אם בצה"ל מתכוונים למשהו ברצינות יש לבדוק היכן שמו את הכסף והיכן הציבו את האנשים (הטובים ביותר). צה"ל, כך נראה, לא מתכוון ברצינות לתמרן.

גנץ עשוי להיות שר ביטחון טוב, בתנאי שלא יתנהג כרמטכ"ל-על | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ממשלת האחדות המסתמנת טומנת בחובה את חזרתו של איש מקצוע, הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, למשרד הביטחון. אבל גנץ אינו חייל יותר. הציבור אינו זקוק לרמטכ"ל-על, אלא למפקח על הצבא מטעם הממשלה. אם אכן יהיה כזה, הוא הוא עשוי להיות שר ביטחון שייזכר.

הסכם הקואליציוני שנחתם בין יו"ר מפלגת "הליכוד" וראש ממשלת המעבר, בנימין נתניהו, ליו"ר מפלגת "כחול לבן", בני גנץ, ובו הוסכם על כינון ממשלת אחדות ל-36 חודשים, מחזיר למשרד הביטחון שר שהרקע שלו הוא צבאי למהדרין. כשר ביטחון עשוי גנץ להיות בשורה של ממש, ובתנאי שישכיל לברוח משתי מלכודות שאליהן נפלו לא מעט קצינים בכירים שכיהנו כשרי ביטחון לפניו.

חשוב לומר מראש, אף שישנו קושי מובנה ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה, והשר כבר אינו יכול לצאת לחופשת סמינר כמו בן גוריון בשעתו, עדיף ששר הביטחון יהיה דווקא אדם שהגיע מרקע אזרחי כמו שלושת שרי הביטחון הקודמים, נפתלי בנט, בנימין נתניהו (שהחזיק בתיק כראש ממשלה) ואביגדור ליברמן.

בסופו של יום, וגם בתחילתו, תפקיד שר הביטחון הוא להיות המפקח מטעם הממשלה על הצבא, ולא כפי שקורה לרוב, נציגו בממשלה. שר שאינו מגיע מהמערכת, יהיה פחות מקובע למוסכמות.

מנגד, שר "אזרחי" שכזה אמנם לא יידרש לבקיאות בטקטיקה צבאית, אך הוא יהיה חייב להיות מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שתאתגר את החשיבה הצבאית. את זה קשה לומר שהביאו לפחות שניים מהאזרחים שכיהנו בתפקיד. נתניהו, אף שנמתחה כאן ביקורת רבה על התפיסה שהביא, לפחות גיבש אחת כזו, גם אם בקווים כלליים

"בני חותא"

כאמור, שלא כמו שלושת קודמיו בתפקיד, גנץ הוא בשר מבשרה של המערכת. בשנת 1977 התגייס גנץ לצה"ל והתנדב לצנחנים. כשהיה קצין צעיר בגדוד הנח"ל המוצנח, צורף ביוני 1980 לכוח בפיקוד המ"פ שלו, אורי ארליך. הכוח של ארליך היה חלק מנבחרת שגיבש מח"ט הצנחנים, דורון רובין, למבצע "איש דמים".

היתה זו "הפשיטה המוסקת הראשונה לדרום לבנון, עוד בטרם ימי של"ג. זה התרחש באזור גשר קסאמייה, גשר בגזרה המערבית של הליטאני. אורי היה מפקד הצוות ואני הייתי סגנו. הגעתי לעמדה וחיפיתי עליו כשהתקרב לבית. מחוץ לבית זיהינו מחבלים ופתחנו באש. אורי התקרב לבית במהירות, והיה צריך להניח מטענים כדי לפוצץ את הבית שהיה ידוע כבית מחבלים", נזכר גנץ בראיון שהעניק לעיתון "במחנה".

בשל רעשים ופיצוצים מתוך הבית גנץ וארליך, שזכרו את שהתרחש במבצע "שלכת" שנה קודם לכן (פשיטה בה נהרגו שני מ"פים מהגדוד, לאחר שפיצוץ הביא לקריסת מפקדת מחבלים והם בתוכה), החליטו לנתק מגע. בעוד הכוח התרחק הבית התפוצץ. הפשיטה נחשבה למוצלחת במיוחד, ורובין קבע שהיוותה "קפיצת מדרגה מוראלית ומקצועית של החטיבה… שחזרה עם קדר מפקדים אחר לחלוטין לאחר המבצע". גנץ היה אחד מאותם מפקדים שסומנו כמי שיגיעו רחוק. 

ב-2010 כתב הפרשן הצבאי ולימים ח"כ, עפר שלח, מאמר ב"מעריב", שבו סקר את המועמדים להחליף את הרמטכ"ל גבי אשכנזי (לימים שותפו הפוליטי של גנץ). שר הביטחון אהוד ברק רצה אז באלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, יוצא שייטת 13, ואילו הרמטכ"ל רצה בפקודו הוותיק מגולני, אלוף פיקוד הצפון גדי איזנקוט. סגן הרמטכ"ל גנץ היה מועמד של פשרה, ובסופה של סאגה פתלתלה גם נבחר לרמטכ"ל

שלח, שהכיר את גנץ עוד מהימים שבהם היו קצינים צעירים בצנחנים, כתב שבמסלולו הצבאי "מופיעים כל המרכיבים של רזומה מכובד: מיחידה חטיבתית בצנחנים (פלחה"ן) דרך יחידת שלדג, חטיבת הצנחנים, אוגדת מילואים, יחידת הקישור ללבנון ועד אוגדת איו"ש. דרכו לצמרת דומה מאוד לזו שעשו רמטכ"לים אדומי כומתה לפניו. איך מילא את תפקידיו זה כבר סיפור אחר. כשהיה מח"ט הצנחנים, כינו אותו קציניו מאחורי גבו "בני חותא"; אצל בני תמיד יש זמן, המשימה תחכה. הייתם מצפים שאדם עם סדרה כזו של תפקידים יותיר אחריו שובל של זיכרונות מאירועים שבהם נטל חלק; אצל גנץ, הזיכרון העיקרי הוא איך התקדם הלאה".

שלח אולי החמיר מעט עם גנץ (וסביר שעתה הוא יהיה ביקורתי עוד יותר), אולם גם לאחרים, ששירתו תחתיו בצנחנים או במטה הכללי, הוא אינו זכור כסכינאי, וסגנון הפיקוד שלו נחשב לנוח וסובלני בהרבה.

כתוצאה מן המחאה החברתית של קיץ 2011 נדרש גנץ כרמטכ"ל להתמודד עם קיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון, והורה על סגירת חטיבות שריון וטייסות וביטל חלק מן האימונים. בשל הירידה בכשירות נמנע הצבא מלהפעיל מסגרות מילואים במערכה מבצע "צוק איתן".

למרות סגנונו, קשה היה להגדיר אותו כ"צמחוני". צה"ל בהובלתו ביצע מספר חסר תקדים של מבצעים מיוחדים, גלויים וחשאיים, במסגרת תפיסת המערכה שבין המלחמות (מב"מ).

רצועת עזה היתה זירת המערכה העיקרית של כהונתו. מבצע "צוק איתן" היתה המופע העיקרי שלו כרמטכ"ל, והוא נוהל טוב בהרבה ממלחמת לבנון השנייה, לא מעט בזכותו. גנץ פיקד על הצבא בלחימה מורכבת, שבסופה הושמדו מנהרות לחימה, מפקדות ותשתיות חמאס ונפגעו מחבלים רבים.

מנגד, העובדה שהמערכה בקיץ 2014 נוהלה טוב מכפי שנוהלה המלחמה ב-2006, אין בה בכדי ללמד כי צה"ל, בפיקוד גנץ, הגיע אליה מוכן. דו"ח מבקר המדינה מתח ביקורת חריפה על הזנחת כוחות היבשה בטרם העימות, על היעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות ועל טיפול לקוי באוכלוסיית עוטף עזה.

גם ועדת בדיקה פנים-צה"לית בראשות מפקד הגיס המטכ"לי דאז, האלוף יוסי בכר, קבעה כי "ערב המבצע היו המנהרות ההתקפיות עבור רוב מפקדי הכוחות המתמרנים בחזקת נעלם. הייתה הכרה של האיום, אך עוצמתו וממדיו לא נתפסו". הפעלת הכוח של צה"ל, קבעה הוועדה, לא היתה אפקטיבית מספיק ולא חתרה לקיצור משך המערכה.

רמטכ"ל-על או מפקח מטעם הממשלה

גנץ מגיע למשרד הביטחון בתקופה מלאת אתגרים, שהבולט שבהם הוא משבר הקורונה. שותפו העיקרי להתמודדות עמם יהיה הרמטכ"ל אביב כוכבי, שכמותו עשה את עיקר שירותו בצנחנים. השניים מכירים היטב, החל מימיהם המשותפים בגדוד 890, כשהיו שניהם בני טיפוחיו של מח"ט הצנחנים דאז, שאול מופז, וכלה במטה הכללי, שם היה כוכבי ראש אמ"ן תחת הרמטכ"ל גנץ.

לפני מספר חודשים השיק כוכבי תכנית רב-שנתית, "תנופה שמה". התכנית שמה דגש רב על לוחמנות וקטלניות, אבל הסתמכה בעיקר על מודיעין מדויק ואש מנגדנוכח משבר מגפת הקורונה ניתן להעריך שמינויים בכירים ורה-ארגון של המטה הכללי הם כל שיישאר מהתכנית. 

נדרשת חזרה לשולחן השרטוט ותכנית חדשה, כיוון שצה"ל יאלץ בשנים הקרובות להדק את החגורה. כאן עשוי השר החדש לתרום תרומה של ממש ואולי לדאוג שהתכנית שכן תיושם תהיה מאוזנת יותר ולא תשכח בדרך את זרוע היבשה

כשהיה רמטכ"ל, תחת שר הביטחון שאול מופז, התלונן משה יעלון כי מופז מתקשה לפעול במגרש הפוליטי ולכן מנסה להיות רמטכ"ל-על, ולהתערב בתחומי האחריות של הרמטכ"ל. זוהי אכן המכשלה העיקרית שעומדת לפני גנץ, שממנה נמנעו בכישרון שרים כמו דיין, רבין ויעלון ואליה נפלו מופז, שרון, מרדכי וברק.

כמי שעשה את עיקר שנותיו בצבא הוא ירגיש שם בבית, אבל גנץ אינו חייל יותר. הציבור אינו זקוק לעוד דרג פיקודי עליון בצבא זולת הרמטכ"ל, אלא למפקח מטעם הממשלה שיאתגר את המערכת, יעסוק בתקציב, באסטרטגיה ובמדיניות הביטחון, ולא באיגוף השמאלי של גדוד מגבעתי בפשיטה בעזה.

בעוד כשנה וחצי, אם הסכם הרוטציה אכן יתקיים כלשונו (אם, כמו שאמרו בשעתו הספרטנים לפיליפוס מלך מוקדון, היא מילת המפתח), אמור גנץ להחליף את נתניהו ולהתמנות לראש הממשלה. בצה"ל ישנם תפקידי מעבר שהמכהן בהם משתדל לא "לעשות גלים" ולהסתבך, בשל רצונו להתקדם הלאה. אך למרות הרצון להימנע מתקלות ושגיאות ועל אף האילוצים הפוליטיים, על גנץ להתייחס לתקופתו במשרד הביטחון כאל העיקר ולא כאל שלב בדרך. 

אם יהיה כזה גנץ עשוי להיות שר ביטחון שייזכר. אך אם יעביר את הכהונה בניסיון להתחמק מכל תסבוכת או החלטה קשה על בניין הכוח של צה"ל, הוא יהיה, אולי, צודק לגמרי מבחינה פוליטית, אבל לא יעשה את התפקיד שהוטל עליו.

איפה הפיקוד (הזוטר) ואיפה המשימה? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסיור שקיים תא"ל מילוא במנהרה והעונש שספג העלו שוב את הטענה כי צה"ל כושל בהכלת והשארת קצינים נועזים שחושבים מחוץ לקופסה. אין בדברים ממש, אבל השאלה האמיתית היא, האם הצבא מחנך את מפקדיו הזוטרים, שבשטח, להיות כאלה?

בשבוע שעבר קראתי את הספר "אל עלמיין" (הוצאת יבנה, 2004), שכתב ההיסטוריון הבריטי סטיוון באנגיי אודות הקרב שהכריע את המערכה במדבר המערבי, במלחמת העולם השנייה, בין הצבא הבריטי לצבאות איטליה וגרמניה הנאצית ב-1942. היה מעניין במיוחד לקרוא בספר דווקא על מערכה נשכחת אחרת, שקדמה במעט (בשנתיים) לזו שבה עוסק הספר. 

פיקוד מוכוון משימה

ב-1940 ניהל הצבא הבריטי באפריקה מתקפת מחץ כנגד כוחות הצבא האיטלקי ביבשת, מבצע "מצפן" שמה. הגנרל הבריטי ריצ'רד או'קונור, קצין חיל רגלים "שעל חזהו עוד מתנוססת מדליית הכסף האיטלקית שזכה בה בשנת 1918 על גבורתו במלחמה" (עמוד 20), כשאיטליה ובריטניה עוד היו בעלות-ברית, פיקד על כוח שמנה 35 אלף חיילים, שבתוך 58 ימים התקדם כ-1300 ק"מ, הביס את הארמיה האיטלקית העשירית ולקח בשבי כ-130,000 חיילים איטלקים.

טנקים מדיוויזיית השריון ה-7 של הצבא הבריטי בעת "מבצע מצפן", (מקור: ויקיפדיה).

אחת הסיבות העיקריות להצלחתו המרשימה של הכוח הבריטי, לפי באנגיי, לגבור על כוח גדול ממנו בהרבה היתה סגנון הפיקוד של מפקדו, הגנרל או'קונור. בניגוד לעמיתיו בפיקוד הבריטי הבכיר, נהג או'קונור "להסביר את כוונתו לקצינים הכפופים לו ואחר כך להעביר לידיהם את מלוא הסמכות. כך ניתן להם חופש פעולה להחליט החלטות מהירות בשטח מבלי לקבל עליהן אישור מלמעלה. עם זאת הם פעלו בביטחון מלא שהם קולעים לכוונותיו" (עמוד 41). גישה זו, שפותחה בראשיתה בצבא הפרוסי במאה ה-19 זכתה לכינוי "פיקוד משימה". 

בספרו, "פיקוד משימה" (הוצאת מודן, 2014), ניתח ד"ר איתן שמיר את תפיסת הפיקוד הזו וציין כי "למעשה מדובר במעין חוזה בין המפקד ומפקד משנה הכפוף לו, כאשר לאחרון מוענק חופש לבחור דרכי פעולה בלתי צפויות במטרה לבצע את המשימה שהוטלה עליו" (עמוד 19). 

הסיבה לפיתוח התפיסה בצבא הפרוסי, כמאמר הרמטכ"ל הגרמני המפורסם – אבי הניצחון במלחמת פרוסיה-צרפת – הגנרל הלמוט פון מולטקה הקשיש, היתה ש"אם המפקדים הכפופים ימתינו להוראות, הם לעולם לא יוכלו לנצל את ההזדמנויות הנובעות מהמצב העכשווי… באופן כללי עדיף לפעול ולשמר את היזמה מאשר להמתין למהלך של היריב" (עמוד 51).

שמיר, שעשה את שירותו הסדיר בצנחנים ועבד בעבר במרכז דדו ובמשרד לעניינים אסטרטגיים, הדגיש בספרו שתפיסת ה"פיקוד משימה" מחייבת תרבות ארגונית מסוימת, שאינה מתפתחת מהיום למחר. היא נשענת על אתוס, מסורת וטיבו של הארגון, ייעודו ומטרותיו. בהקדמה שכתב לספר הדגיש הגנרל הרברט מקמאסטר, קצין שריון מצטיין בצבא היבשה האמריקני ולימים היועץ לביטחון לאומי של הנשיא טראמפ, כי "מפקדים זוטרים חייבים להיות כאלה הנוטים ליזום וליטול סיכונים, במידה הנחוצה לפעולה בפיקוד ולחימה, בסביבה מורכבת ורווית אי-וודאות, נגד אויבים נחושים וסתגלנים" (עמוד 13). אף שמקמאסטר צדק, הרי שהדבר מחייב תרבות וארגון שיוכלו לתמוך מפקדים שכאלו ולהכיל אותם.

בעוד שתפיסת ה"פיקוד משימה" היתה מושרשת בצבא הגרמני שבפיקוד הגנרל ארווין רומל, וסייעה לו (כמ"פ ומג"ד חי"ר במלחמת העולם הראשונה וכמפקד בכיר בשנייה) ולצבאו לקצור הצלחות טקטיות בשדה הקרב, הרי שאו'קונור היה חריג בצבאו. כיום זכורה עמידתה העיקשת של הארמיה השמינית הבריטית בפני צבאו של רומל במערכה ההיא. אולם מפקדיה, הגנרלים קלוד אוקינלק ומחליפו, ברנרד מונטגומרי, ידעו שהכפופים להם לא חונכו לפי גישת ה"פיקוד משימה" אלא על-פי גישה שאסרה על יוזמה אישית והדגישה הקפדה על התכנית שנקבעה מראש, והקפידו לשלוט ולנהל אותם בכל פרט מן הקטן לגדול.

מחפש את האור בקצה המנהרה

נזכרתי בדברים הללו כשקראתי את הידיעה ב"ידיעות אחרונות" אודות סיור שערך מפקד אוגדת הגליל, תא"ל רפי מילוא, ועמו כוח קטן, במנהרה שחפר חזבאללה לשטח ישראל, שבמהלכו חצה והגיע עד לקצה הצפוני שלה, מאות מטרים בשטח לבנון. הסיור התקיים בעיצומו של מבצע "מגן צפוני", לנטרול מנהרות החדירה שחפר חזבאללה, ומילוא החליט עליו מבלי שטרח לאשר זאת מראש עם הגורמים הממונים עליו ומבלי שנעשו כלל התיאומים הנדרשים, בכדי שיינתן לכוח סיוע וחיפוי נאותים.

למחרת הסיור עדכן את אלוף הפיקוד, אמיר ברעם, שבתורו עדכן את הרמטכ"ל, אביב כוכבי. ברעם, כך פורסם טען אז שלמרות שמדובר באירוע לא תקין, הרי ש"יש גבול לכמה שניתן להעניש מפקד לוחם שחתר למגע, וגם אם הוא טעה אסור להעניש אותו בחומרה". הרמטכ"ל, כך נראה, היה קשוב לכך והחליט לגזור עליו נזיפה ועיכוב דרגה בן שנה אחת. מפקד האוגדה עצמו, שמאחוריו מסלול שירות ארוך ובהצטיינות בשייטת 13 לצד גיחות לצבא היבשה, כמ"פ ומג"ד בגולני, ובהמשך כמח"ט מילואים ואוגדונר, הודה בבירור שנערך לו כי טעה אך הוסיף, "אני מפקד לוחם. לא יכול להיות שאני לא אכנס לראות את המנהרה עד סופה".

האירוע מיד פתח סערה זוטא בתקשורת, כאשר שוב נשמעה הטענה שצה"ל מקדש משמעת והקפדה על פקודות על חשבון אומץ לב ויצירתיות, ומפסיד צה"ל קצינים נועזים שחושבים מחוץ לקופסה. הפעם, לפחות, זו טענה ריקה מתוכן. 

שורה של מפקדים בכירים דיברה בשבחו של מילוא השבוע. כולם ביקשו להסביר מדוע האירוע טופל כפי שטופל. שר הקליטה, האלוף (מיל') יואב גלנט, שפיקד על מילוא בקומנדו הימי, נזכר ששלח אותו "למבצעים בלבנון להניח מטענים מתחת למכוניות של מחבלים בכירים, לפשיטות מהים ולמבצעים מיוחדים", וסמך עליו מאוד. תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר (ששמו תמיד מוזכר ברשימת הקצינים שהודחו מהצבא בטרם עת) שפיקד על מילוא בחטיבת גולני, ציין כי הרמטכ"ל פעל באופן מידתי. "הוא לא יכול היה שלא להעניש קצין שפעל בניגוד לנהלים והעונש היה נכון. הוא משדר לקצינים שגם אם קצין חתר למגע קדימה הוא לא יודח מהמערכת".

במאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות" כתב האלוף (מיל') גיורא איילנד, קצין צנחנים שפיקד בין היתר על בית הספר לקצינים, שהצבא "חייב להיות ער לכך שכדי לנצח בקרב נדרשת יכולת יוזמה ולקיחת סיכונים. במצבי קיצון צריך המפקד לא רק לקחת אחריות, אלא גם לפעול בניגוד לפקודות". איילנד הדגיש כי את "הדחף לעשות יותר צריך לתעל ולרסן, אך אסור לדכא". יש בכך מן הצדק, והדברים מהדהדים את אותה הקדמה שכתב מקמאסטר.

פיקוד משימה וצה"ל כבר לא

למרות הנזיפה ועיכוב הדרגה תא"ל מילוא ממשיך במסלולו הצבאי ויפקד על המכללה לפיקוד ומטה. סביר גם שבמועד מתאים יהפוך לחבר במטה הכללי בדרגת אלוף, וטוב שכך, אבל השאלה הגדולה היא מה מכל זה ניתן ללמוד על צה"ל. 

בפוסט שפרסם בפייסבוק, בו הביע תמיכה במילוא ובמעשיו, כתב אל"מ (מיל') יובל בזק, ששירת שנים ארוכות בגולני, כי "אירועים מסוג זה מחלחלים עד למטה. הם מעבירים מסרים לכל שדרת הפיקוד, מסמנים את הנורמות למפקדי העתיד, מעצבים תרבות של דור שלם". למרות שכאמור, הרמטכ"ל הצליח לאזן יפה בין הצורך להקפיד על משמעת ומנהל תקין לצורך לחזק ולעודד את הקו הלוחמני שהפגין מילוא, נדמה שכאן היה בזק אופטימי מדי.

בצה"ל, כתב שמיר בספרו, היתה לתפיסת ה"פיקוד משימה" אחיזה מיום היווסדו, אם כי על בסיס יותר אינטואיטיבי ופחות על בסיס הכשרה. כדוגמה לכך מובא מבצע יואב במלחמת העצמאות, עליו פיקד יגאל אלון, כנגד הצבא המצרי. "המערכה בוצעה בידי צוות קרב בהיקף של אוגדה, והסתמך על לוחמת תמרון וגישה עקיפה. התכנית כללה מהלומות קשות ועמוקות מאחורי קווי המצרים. פקודת המבצע שנכתבה בידי קצין המבצעים של חזית הדרום, יצחק רבין, השתרעה על עמוד אחד. הפסקה של 'השיטה', כללה מילה אחת בלבד – בעצמכם" (עמוד 97).

כוח צה"ל בפעילות מבצעית ביהודה ושומרון, (צילום: דו"צ).

מאז זרמו הרבה מים בירדן. ביהודה ושומרון, שמהווה זירה תעסוקה מבצעית מרכזית עבור כוחות היבשה של צה"ל מתנהל הצבא בשיטה שונה מאוד. הפיקוד הבכיר מגדיר למפקדים הזוטרים גם את המשימות וגם את האופן שבו יש לבצע אותן, ומתקיים מיקרו-ניהול ומיקרו-פיקוד שמקטין המפקדים, ומחנך למפקדים עם "ראש קטן" שיצפו גם בעימות רחב להנחיות ברמה פרטנית שכזו, אף שהקשב של הרמות הממונות לא יהיה פנוי לכך.

במערך המילואים התופעה פגעה פחות, כי החשיבה האזרחית ותרבות "הראש הגדול" הם האתוס המוביל, שדוחק בינתיים את המרובעות הצה"לית. אבל בסדיר, "פיקוד משימה" הפך לסיסמה ריקה. מ"פ ומ"מ שפועלים באקלים תרבותי שבו יש לבקש אישור לכל מהלך לא יהפכו ליוזמים רק משום שמפקד אוגדה חתר בעצמו פעם אחת למגע.

בהרצאה שנשא תא"ל גיא חזות בכנס לזכר מפקדו בצנחנים, אל"מ דרור ויינברג, הוא סיפר כיצד בסיור שערך בגבול מצרים, פגש מפקד מחלקת שריון שנע בסמוך לגדר ובנשקו אין מחסנית.

כשחקר חזות מדוע אין המ"מ עם נשק טעון במרחב שבו הוא עלול להיתקל באויב (פעילי מחוז סיני של המדינה האסלאמית, למשל), השיב הקצין לחזות, שלא אישרו לו ושכך הורה לו המ"פ. "התווכחת אתו"? שאל חזות. לא, השיב המ"מ. כשבירר חזות את הדברים עם המ"פ קיבל את אותו דקלום, רק שהפעם ההנחיה הגיעה מהמג"ד, והמ"פ מילא את הפקודה, למרות שלא נראתה לו הגיונית.

ההצהרה הזו תמצתה, לדבריו, את חולשת הפיקוד הזוטר של צה"ל. "בעיני זאת לא היתה משמעת, זו היתה צייתנות. וצייתנות, בעיני, היא התכונה הכי מסוכנת לקצין בצה"ל, זה הראש הכי קטן שיש". אין בדברים, הדגיש, בבחינת הרשאה להיות לא-ממושמעים, אלא הבנה שהמפקדים בשטח חייבים להיות כאלה שיוזמים ויודעים לפעול גם מחוץ למסגרת הפקודות, שכן המציאות משתנה והם צריכים לדעת להתאים עצמם אליה. 

כשזה הצבא, קשה להאמין שפעולה נועזת של תא"ל, שבחר לחוש ברגליו את הקצה של מנהרת חדירה, תשנה משהו ברוח. ועדיין חייבים לנסות ולשנות. זו, אולי, המשימה העיקרית לפתחו של הרמטכ"ל כוכבי. המלחמה בסוף תגיע, ושם צבא ממושמע אך חסר יוזמה שתגיע מדרגי השטח, לא ינצח.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 19.08.2019)

 

אתגרי שר הביטחון החדש, מי שלא יהיה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הבחירות הסתיימו ונשאלת השאלה מי יכהן כשר הביטחון בממשלתו החמישית של נתניהו. לא מן הנמנע שיהיה זה הוא עצמו. גם כך וגם כך, לצד האתגרים הביטחוניים יידרש השר לעסוק בבניין הכוח, תחום שגם לרמטכ"ל כוכבי יש מה לומר עליו. לא בטוח שהשניים יראו עין בעין.

הבחירות נגמרו ונראה שראש הממשלה בנימין נתניהו ירכיב את ממשלתו החמישית. הממשלה שיקים תידרש להתמודד עם שורה של אתגרים ביטחוניים שלא ישתנו בשל הרכבה ובשל וזהות שר הביטחון. ברצועת עזה קיימת מציאות נפיצה, שלמרות הרגיעה הזמנית, סביר שתלך ותסלים ואילו בצפון ישנה מלחמה קרה (שמתחממת לעתים, מעל ומתחת לרדאר) בחזית שכוללת את איראן, סוריה וחזבאללה. במרכז, בשטחים, נדרשת ישראל להתמודד עם הרשות הפלסטינית, השותף השקט של ישראל לריסון הטרור מיהודה ושומרון והיריב המדיני הקשה ביותר שלה בזירה המדינית. מעל מרחפת תכניתו המדינית של הנשיא טראמפ, ואם זה לא מספיק ישנם גם תקציב הביטחון והצורך בעיצוב תכנית רב-שנתית לצה"ל. בקיצור, מי שייבחר יקבל תיק של ממש לידיים. 

המועמדים

השר גלנט נואם במרכז הבינתחומי הרצליה, 2016, (מקור: ויקיפדיה).

ומי הם המועמדים לתפקיד? למרות הקולות הקוראים לממשלת אחדות, קשה להאמין שזו תקום ושאחד הרמטכ"לים לשעבר, גנץ, יעלון או אשכנזי יכהן כשר ביטחון בממשלת נתניהו. כשבוחנים את הרכב הממשלה הפוטנציאלי אזי בליכוד ישנם כמה ח"כים בולטים, שעשויים לזכות בתפקיד. לכאורה המועמד בעל הניסיון הרב ביותר לזכות בתפקיד הוא אלוף (מיל') יואב גלנט, יוצא שייטת 13 ואלוף פיקוד הדרום במבצע "עופרת יצוקה". גלנט שימש בממשלה הקודמת כשר השיכון וכחבר קבינט ויביא עמו ניסיון צבאי נרחב לתפקיד.

למרות שזה בוודאי לא מזיק, היכולת לקרוא מרשם קרב אוגדתי והשליטה ברזי ראשי התיבות והקיצורים הצה"ליים, אינם בגדר תנאי הכרחי לתפקיד האזרח המופקד על המערכת הביטחונית. לרוב, ויצחק רבין הוא ככל הנראה יוצא הדופן היחיד, ראו עצמם קצינים בכירים שכיהנו כשרי ביטחון כראשי ועד העובדים של אנשי הקבע. כבר היו לנו שרי ביטחון שחיילות אינה הפרק המזהיר ברזומה שלהם, משה ארנס למשל, שהיו מהחשובים שבשרי הביטחון שהיו כאן והביאו אתם לתפקיד תפיסה אזרחית מגובשת שאתגרה את הצבא וחייבה אותו להשתפר. זה המקום שבו לרוב מזכירים שארנס כפה על צה"ל את הקמת מפקדת זרוע היבשה, אבל רוב המהפכות והשינויים ההכרחיים שעבר צה"ל ברבות השנים התרחשו כשעמד בראש המשרד שר ביטחון שבא מרקע אזרחי, כשראש וראשון לכולם הוא כמובן, דוד בן-גוריון.

לעומת גלנט, לח"כים כמו צחי הנגבי וישראל כ"ץ, אין ניסיון צבאי נרחב (שניהם שירתו בצנחנים, כ"ץ כקצין זוטר והנגבי כלוחם), אך בחירה בהם תהיה מינוי של אדם שיביא עמו את הניסיון של מי שכיהן שנים רבות כשר בממשלה, כחבר הקבינט המדיני-ביטחוני וכן כח"כ בוועדת חוץ וביטחון. מערכת הביטחון, על מורכבותה, מפת האינטרסים הביטחוניים והמדיניים של ישראל והאופן שבו מגבשים אסטרטגיה ומדיניות, אינם זרים להם. מנגד, הם יהיו חייבים לבוא כשבידם חזון אזרחי ברור לגבי בניין הכוח והפעלתו וכדאי שגם כמה "לשעברים" (בכירים בצבא שפרשו) לצדם בכדי למנוע מהם לשקוע בטקטיקה שבה לא ימצו את ידיהם ורגליהם. אחרת, לא תהיה להם השפעה של ממש. 

מועמד נוסף הוא אביגדור ליברמן, אזרח מובהק שכיהן כשר הביטחון עד נובמבר האחרון. הוא עשוי להגיע לתפקיד עם משנה סדורה שגיבש בינתיים. לכאורה, תנאי הכניסה שלו הם אופטימליים שכן הוא מכיר את המערכת, את המטה הכללי (אפילו הרמטכ"ל אביב כוכבי הוא מינוי שלו) ואת הזירות השונות. בקדנציה הקודמת, בין היתר בגלל שרה"מ קיים ערוץ עוקף שר עם הרמטכ"ל, הוא נכשל בקידום והוצאה אל הפועל של תכניות כמו הצטיידות רחבת היקף ברקטות, מעין "חיל טילים", כחלופה לחיל האוויר, ובקידום מדיניות נוקשה וניצית יותר מזו של נתניהו בנוגע לרצועת עזה. כשהתפטר, לאחר סבב הסלמה קצר (תוך שהוא מגיש לחמאס ניצחון תודעתי), נראה של רווה נחת של ממש מהשנתיים שלו בתפקיד. לאחרונה הצהיר שתנאיו לכניסה לממשלה יהיו קבלת תיק הביטחון וכן העברת חוק הגיוס, שאותו לא הצליח להעביר בכנסת הקודמת. בשל התנגדות החרדים לחוק, נוסחת פשרה אפשרית עשויה להיות ויתור של ליברמן על חוק הגיוס, בתמורה לנקיטת קו התקפי יותר מול החמאס בעזה.

ישנו כמובן עוד מועמד אחד לתפקיד, השר הנוכחי. ניכר שרה"מ, המחזיק גם בתיק הביטחון, מרגיש נוח מאוד בתפקיד. גם הוא, אגב, מגיע מרקע אזרחי (אף שהוא מקפיד לציין תכופות את שירותו כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל). לא מן הנמנע שיבחר, כמו בן-גוריון, רבין וברק להמשיך ולהחזיק בתיק הביטחון גם בממשלתו הבאה. גם כך וגם כך, סביר שנתניהו ימשיך להיות הפוסק האחרון בכל עניין ביטחוני, בין שיחזיק בתיק ובין שיחזיק בו חבר אחר בממשלתו. 

איזה צבא יהיה כאן

בספרו "ביטחון לאומי" (הוצאת דביר, 1996) כתב האלוף ישראל טל כי האסטרטגיה הישראלית, שהתבססה על "כוח המחץ באמצעות תנועה, מתקפה, העברת המלחמה לעומק שטח האויב, הכרעת סער ומלחמה קצרה קובעת את הכישורים הנדרשים מכוחה הצבאי של ישראל, את הרכבו ואת העדיפות בבניין סדר הכוחות כלהלן: א. מודיעין; ב. הכוח האווירי; ג. העוצבות הניידות והמשוריינות; ד. כוחות מיוחדים ("קומנדו") וכוחות עילית רגליים; ה. כל האחרים" (עמוד 84). הקביעה הזו לא מפתיעה כשלוקחים בחשבון את זהות מחבר הספר. טל אמנם החל את דרכו בחיל הרגלים, כמפקד כיתה בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה וכמ"פ במלחמת העצמאות, אבל הוא זכור בעיקר כ"מר שריון" המיתולוגי שפיקד על אוגדת הפלדה במלחמת ששת הימים. קשה להאמין שטל היה אובייקטיבי בניתוח שלו, אבל העיקרון הזה לבניין הכוח הצבאי נשמר שנים רבות, ככל הנראה עד אמצע שנות התשעים. מאז, דומה שהאיזונים השתנו ועיקר המשאבים הופנו לסעיפים א' וב', תוך הזנחת שאר המרכיבים. טל מצדו, אמנם הכיר בצורך לחזק את מרכיבי האש המדויקת והעוצמתית באוויר וביבשה, אך הדגיש כבר בפתח הספר כי ההנחה שהאש תתפוס את מקומו של התמרון "הופרכה פעמים רבות" (עמוד 18).

כאמור, חלק ניכר מתחום עיסוקו של שר הביטחון הוא עיצוב ובניין צה"ל במטרה לגבש מענה ביטחוני לאיומים והאתגרים שבפני מדינת ישראל. לא לכלל המועמדים שהוזכרו כאן יש תפיסה ברורה מהם הכיוונים שלאורם יש לבנות את הכוח, אבל לחלקם דווקא יש. השר גלנט למשל, פרסם לפני כמה חודשים מאמר ב"מעריב" בו הציג את תפיסתו הביטחונית, ובמשתמע את התחומים שעליהם הצבא צריך לשים דגש. במאמר ציין כי הוא מסכים עם הדברים שאמר הרמטכ"ל כוכבי בטקס שבו מונה לתפקיד, שבכוונתו להגדיל את "כושר הפגיעה באויב, והעמדת צבא קטלני, יעיל וחדשני". משימת צה"ל במערכה הבאה, כתב גלנט, תהיה: "השמדת מרב נכסי האויב תוך מזעור המחיר עבור ההישג". ניתן, אם כן, להעריך שהוא תומך בתפיסה שגיבש ראש הממשלה נתניהו לעשור הקרוב, לפיה לצה"ל דרושות עוד יכולות אש מנגד, בין שמן האוויר ובין שמהיבשה, ועוד מערכות הגנה אווירית.

מימין: הרמטכ"ל כוכבי מבקר בתרגיל בצפון, (צילום: דו"צ).

בצה"ל, לעומת זאת, כלל לא בטוח שרואים עם התפיסה עין בעין, שכן היא מזניחה (שלא לומר מתעלמת) מזרוע היבשה. השבוע חשף צה"ל את שני העקרונות המובילים בתכנון התכנית הרב-שנתית (תר"ש) החדשה שישיק בהמשך הרמטכ"ל כוכבי, מוכנות והשתנות. כלומר, שימור הכשירות למלחמה והתאמת הצבא לאתגרי ההווה והעתיד. כוכבי, עוד מימיו בצנחנים, היה מפקד שהקפיד לחדש ולשנות (לפקודיו נהג לצטט את שירו של יהודה עמיחי ובו שתי הדברות הנוספות "הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר, 'לא תִּשְׁתַּנֶּה' וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, 'הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה'"). בין היתר פיתח את תפיסת הלחימה דרך קירות באינתיפאדה השנייה ואת תפיסת הלוחמה מבוססת המודיעין (לוחמ"מ) כראש אמ"ן, שחיברה מודיעין עדכני לכוחות הלוחמים.

התר"ש היא הדרך העיקרית שבאמצעותה מעצב הרמטכ"ל את בניין הכוח של הצבא, תוך דיאלוג עם הממשלה, בדגש על השר הממונה. תר"ש "גדעון", שבה הושם דגש ניכר על חיזוק זרוע היבשה, עמדה במוקד כהונתו של קודמו של כוכבי, איזנקוט, וזו שיעצב הרמטכ"ל הנוכחי תגדיר במידה רבה את כהונתו, בתנאי שיושג מתווה תקציבי שיאפשר אותה. כבר עתה החליט הרמטכ"ל על הקמת היחידה הרב-מימדית, שתשלב יכולות חי"ר, הנדסה, נ"ט, אש, אוויר ומודיעין ותהווה מודל לשינויים עתידיים ביחידות המתמרנות, ועל הקמת חטיבה לחדשנות, בפיקוד תא"ל. עוד החליט הרמטכ"ל לתעדף את מה שהוא מגדיר כ"קצה המבצעי" ולהקצות משאבים לשיפור יכולות בקצה המבצעי של צה"ל (נ"ט, אוויר), בכדי שהכוחות הלוחמים יהיו מסוגלים "להשמיד אויב ולשלול את יכולותיו בעוצמה רבה יותר ובמהירות רבה יותר".

אלו הם וקטורים חשובים לבניין הכוח, שמהם תיגזר גם הפעלתו. אך זו תהיה טעות להניח שבשל הצטיידות באמצעים טכנולוגיים ובחימוש מונחה מדויק, "גם המלחמה נעשית "מתמטית" ומדויקת. המלחמה היא לעולם "סטיטסטית" ותוצאות המלחמה הקונוונציונלית היו, הינן ותהיינה גם בעתיד תלויות במטרות הלאומיות, ביחסי הכוחות הלאומיים הכלליים, הכמותיים והאיכותיים, ובמנהיגות" (עמוד 226), כתב האלוף טל בספרו. תוצאת המלחמה הבאה, אם כן, תלויה בשיח בין הדרג הצבאי למדיני, וכן באופן שבו יובילו הרמטכ"ל כוכבי ומפקדי השדה את הצבא. עתה על הרמטכ"ל לוודא שכיוונים אלה לא יוותרו בגדר אוסף אקלקטי של רעיונות עם שם מפוצץ ויהפכו למכפילי כוח שמוטמעים היטב בתכניות האופרטיביות של צה"ל. המבחן עשוי להיות מהר מכפי שחושבים, כבר בקיץ הקרוב.

להחליף דיסקט | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ירי הרקטה לאזור המרכז מראה, שוב, שחמאס מנהל אסטרטגיה של הליכה על הסף מול ישראל, וחותר לעימות בקיץ. הבחירות ושיקולים נוספים מונעים תגובה קשה של ישראל, אבל זו שכן תהיה לא מוכרחה להיות סוף פסוק. אפשר להחליף דיסקט.

רק כשבוע עבר מירי הרקטות על תל אביב, והנה שב החמאס ויורה רקטה לעבר אזור השרון. הפעם, פוגעת הרקטה בבית במושב משמרת וישנם פצועים, בהם אם וילדיה. הירי מגיע אחרי תקרית במהלכה נדקר סוהר בכלא קציעות בידי אסירי חמאס, ובדיוק כשרה"מ ושר הביטחון נתניהו בחו"ל, וכמוהו גם ממלא מקום שר החוץ, ישראל כ"ץ. אמנם, השרים יריב לוין ויואב גלנט מונו כממלאי מקום לנתניהו (במה שגלנט בוודאי מגדיר כסגירת מעגל, לאחר שנבחר לרמטכ"ל ולא מונה בסופו של דבר), אולם בהינתן הדומיננטיות של רה"מ בקבלת ההחלטות בקבינט, קשה שלא להניח שבחמאס הבינו שהמנגנון והמערכות יתקשו לקבל החלטות ולפעול בהתחשב בגורמי הזמן והמרחב. במציאות שבה על כל תקיפה יש להגיב כש"הברזל חם", בטרם הלגיטימציה הציבורית והבינלאומית פגה, ובמקביל הבחירות הקרבות מסנדלות את ישראל ממבצע רחב היקף, חמאס יודע שהיתרון במגרש שלו.

מימין: הרמטכ"ל כוכבי, כשפיקד על אוגדת עזה, והשר גלנט, אלוף פיקוד הדרום דאז, (מקור: דף הפייסבוק של השר גלנט).

בסיבוב הקודם הגיבה ישראל באמצעות תקיפה אווירית של 100 יעדים של החמאס. כמעט בהתאם לנוהל מוסכם, החמאס פינה את אנשיו קודם לכן ובתקיפה נפצעו ארבעה אנשים בלבד. הפעם, יתכן והתקיפה תהיה קשה יותר, אבל למרות הצהרות קשות של ההנהגה הישראלית ומסרים תקיפים, קשה להעריך שלמי מהצדדים יש אינטרס להתגלגל כעת לכדי עימות של ממש. השר יואב גלנט, אלוף פיקוד דרום לשעבר, מנהל בקריה דיונים עם הרמטכ"ל אביב כוכבי, ששירת תחתיו כמפקד אוגדת עזה, אלוף פיקוד הדרום הנוכחי הרצי הלוי, מח"ט הצנחנים במבצע "עופרת יצוקה" (שבו פיקד גלנט על הלחימה בעזה), ואחרים, אך תגובה של ממש תצטרך להמתין להגעת רה"מ נתניהו. זה האחרון אמנם קיצר את ביקורו בארצות הברית, שם הוא עתיד להיפגש עם הנשיא טראמפ ולנאום בכנס איפא"ק, אבל כשיגיע זה כבר יהיה יום חדש. בינתיים הוקפצו שתי חטיבות סדירות ומפקדת אוגדה לדרום וישנו גיוס מילואים מצומצם, שעיקרו אנשי מודיעין ומערך ההגנה האווירי.

חמאס הולך על הסף, בינתיים בהצלחה

ישראל היתה צריכה להחליף דיסקט כבר בנובמבר האחרון, לאחר הסתבכות פעולת הכוח המיוחד של צה"ל בלב עזה, במהלכה נהרגו שבעה פעילי חמאס ובהם מפקד גדוד, רגע אחרי שהושגה הסדרה בין חמאס וישראל. בשל החדירה חמאס היה חייב להגיב, אך לא החליט "לשבור את הכלים". במקום זה נקט הארגון אסטרטגיה של הליכה על הסף. צפייה בסרטון פגיעת טיל הנ"ט באוטובוס, מצביעה על כך שהארגון נמנע במכוון מפגיעה בקבוצת חיילים גדולה ופעל באופן מדוד. אף שהחמאס ירה כ-500 רקטות ופגזי מרגמה במהלך הסבב, ניכר כי ניהל את צעדיו בשום שכל. בסבבים שכאלה, בהם שולט הארגון בגובה הלהבות, וקובע את המקום והזמן לעימות, מתקשה צה"ל לפגוע במטרות איכות ובפעילים בכירים, שהקדימו וירדו למחתרת.

עמדת צלפים של צה"ל בגבול עזה, (צילום: דו"צ).

כבר נכתב כאן בשעתו, בהסתמך על מאמר שכתב אלוף (מיל') גיורא איילנד, כי לצד האפשרויות לנקוט בפעולת תגמול אווירית או קרקעית מוגבלת, יכול הקבינט לבחור באפשרות שלישית – מלחמה, בעיתוי הנוח לישראל. צה"ל כבר יצא, לפחות פעמיים, למבצעים רחבי היקף ברצועה, תוך שהוא נשען על אלמנט ההפתעה בכדי להבטיח פגיעה מוצלחת במטרות איכות ובפעילים בכירים. אסור היה לישראל לקבל תוצאה לא טובה, כמו זו שבה הסתיים הסבב בנובמבר, ובהמשך לכך לאפשר לחמאס לירות על תל אביב ולספוג תגובה של מה בכך. כשמנסים להבין איך הרשה לעצמו החמאס לדלג על כל מדרגות ההסלמה היישר לעבר ירי על בירתה הכלכלית של ישראל ועל ריכוז האוכלוסייה הגדול ביותר שלה, קשה שלא להניח שזה משום שהוא מזהה הזדמנות. לישראל אין עניין בהפלתו, ואפילו אם היה להנהגה בישראל רצון כזה, עדיין היתה מתקשה לגייס את הלגיטימציה לכך, כשהבחירות כה קרובות.

בראיון לתכנית "זמן אמת" ב"כאן 11" בדצמבר האחרון, אמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') יאיר נוה, כי ההרתעה הישראלית נפגעה משום שהמסר שהועבר לחמאס היה ש"לא משנה מה יהיה, לא משנה כמה החמאס יחטוף, הוא ימשיך לשלוט בעזה, הוא האינטרס שלנו". כעיקרון, נוח לישראל שהחמאס מקיים שלטון מרכזי אפקטיבי ברצועת עזה, שמהווה כתובת ברורה ממנה ניתן לדרוש מימוש ריבונות ואחריות בשטחם, אבל מוטב שלא תשדר זאת לחמאס כל העת. בהחלט עדיף שבצד השני יניחו שישנו תרחיש שבו תחליט ישראל שטוב לה כאוס אפשרי ברצועת עזה ואף שליטה בה, מלהותיר את החמאס בשלטון, ויעשו הכל כדי למנוע ממנו להתממש.

בהערכת אמ"ן לשנת 2019 נכתב כי בקיץ חמאס עלול ליזום עימות רחב עם ישראל במטרה להביא למעורבות הקהילה הבינלאומית במצב ההומניטרי הקשה ברצועה. עד אז הארגון ממשיך במדיניות של "לגנוב סוסים" מול ישראל. גם אם לא כעת, בשל הבחירות ואילוצי הזמן והמרחב, כאשר ייגמר הסבב הנוכחי (והבחירות) מוטב שהממשלה החדשה ויהיה ראשה מי שיהיה, תיקח ברצינות בחשבון את אותה אפשרות שלישית שעליה הצביע איילנד. אף שמבצע כזה לא ישנה את פני המציאות לחלוטין, לא ימוטט את החמאס, ולא יביס אותו סופית, הוא עדיין יהיה עימות על-פי תנאיה של ישראל, כשהצבא והעורף ערוכים לכך, האויב מוכן פחות (מה שיאפשר גם פגיעה בבכיריו) והאפשרות לשרטט את קוויה האדומים גבוהה. מבצע שכזה ("אחת ולתמיד 2", כפי שכינה אותו הפרשן הצבאי עמוס הראל), עשוי גם להוות פתח להסדרה עם חמאס. החלופה היא לתת לארגון להמשיך ולנהל את הדינמיקה של ההסלמה כראות עיניו. מי שחושב שהמדיניות הזו לא תשליך על האופן שבו רואים את הדברים בזירות אחרות שבהם ישראל פועלת, טועה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 25.03.2019)

 

טראמפ עוזב את סוריה, בלי להתייעץ ולעזאזל ההשלכות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הקריאה בספר "פחד" אודות נשיאות הנשיא טראמפ משאירה את הקורא מוטרד או מפוחד. בנסיגה מסוריה, כמו במקרים אחרים, הנשיא החליט ולעזאזל התוצאות. הנסיגה, ובמקביל לה הגברת הנוכחות האיראנית בסוריה, יוצרת מתיחות לישראל, אבל הפוטנציאל האמיתי לעימות מצוי בדרום.

הקריאה בספר "פחד" (ידיעות ספרים, 2019) מאת העיתונאי האמריקני עטור הפרסים בוב וודוורד, דווקא על רקע החלטת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ להכריז על "מצב חירום" בכדי לממן את הקמת החומה בגבול עם מקסיקו, משאירה את הקורא המצוי, מוטרד במקרה הטוב, ומפוחד במקרה הרע. וודוורד, בוגר ייל ששירת חמש שנים כקצין בצי האמריקני, שמאחוריו באחת הקריירות המרשימות ביותר בעולם העיתונות (בין היתר חשף, עם שותפו קארל ברנסטין, את פרשת ווטרגייט שהביאה להתפטרות הנשיא ניקסון), טוען בספר שהנשיא מקבל החלטות באופן קפריזי, לא אחראי ומסוכן. חמור מכך, חמור מכך, לעתים נראה כבעיניו עצם ההצהרה על החלטה חשובה מעצם מימושה בפועל. 

לזרוק פצצה וללכת

הקריאה בספר מותירה את הקורא מוטרד, (מקור: אתר סימניה).

דוגמה שממחישה את הטענה היטב נוגעת לעניין שירותם של טרנסג'נדרים בכוחות המזוינים של ארצות הברית. הנשיא, כמפקד העליון של הצבא, הוא מי שהסוגיה מוטלת לפתחו. מדובר בנושא טעון שלו משמעויות חוקתיות, משפטיות, צבאיות וכלכליות. ב-26 ביולי 2017 היה אמור הנשיא טראמפ לקיים דיון בסוגיה בשעה 10:00 בבוקר. זה לא מנע ממנו לצייץ שעה קודם לכן במדיום החביב עליו, טוויטר, כי לאחר שהתייעץ עם הגנרלים ועם המומחים הצבאיים שלו, הוא מודיע שממשלת ארצות הברית לא אפשר "שירות של טרנסג'נדרים בזרועות הצבא של ארה"ב בכל תפקיד שהוא. צבאנו חייב להתמקד בניצחון החלטי ומכריע ואין להעמיס עליו את העלויות הרפואיות האדירות ואת השיבושים שיהיו כרוכים בשירות טרנסג'נדרים בצבא. תודה רבה". העובדה שהתייעצות שכזו לא התרחשה היתה חסרת משמעות וכמוה גם העובדה שבפנטגון כלל לא התלהבו ליישם אותה. כשהגיעה ההוראה מהבית הלבן עיכב שר ההגנה ג'יימס מטיס את ביצועה עד שבתי המשפט בלמו אותה, בצדק גמור, והפכו אותה לריקה מתוכן.

נראה כי החלטת טראמפ לסגת מסוריה, לפני כחודש וחצי, התקבלה באפן דומה לביטול שירותם של טרנסג'דרים מלפני כשנתיים. הכוחות האמריקניים בסוריה, כ-2,000 חיילים ובהם מדריכים לכוחות מיליציה מקומיים, קציני טיפול באוכלוסייה יחידות רפואה וכן צוותי כוחות מיוחדים, היו חיוניים למאמץ לבלום את התפשטות האיראנית מערבה משטחה, עבור בעיראק וסוריה, ועד ללבנון, וסייעו לבלום גם שחקנים נוספים. לפני כשנה, למשל, לחמו 40 אנשי כוחות מיוחדים אמריקנים בכוח משולב של מיליציות סוריות, איראניות וכן כוח שכירי חרב רוסי המכונה "כוח ואגנר", בקרבת שדה הנפט קונקו הסמוך לדיר א-זור שבסוריה. הכוח הסורי-איראני- ורוסי המשולב, ניסה ככל הנראה לבצע מחטף ולהשתלט על שדה הנפט שבשליטת האוטונומיה הכורדית. בתוך ארבע שעות, שבמהלכן ניהל לוחמי כוח דלתא גם קרבות מטווחים קרובים, נהדף הכוח התוקף כשהוא סופג בין 200 ל-300 נפגעים. למרות זאת הנשיא טראמפ הורה על הסגת הכוחות.

מפקד פיקוד המרכז האמריקני, הגנרל ג'וזף ווטל, שאחראי מתוקף תפקידו על הכוחות האמריקנים המוצבים בסוריה, העיד בפני ועדת השירותים המזוינים של הסנאט כי איש לא נועץ בו בטרם ההחלטה. ווטל, קצין מנוסה שפיקד על הריינג'רס בלחימה באפגניסטן ב-2001, הוסיף שבניגוד להצהרת הנשיא, המערכה כנגד דאעש טרם הסתיימה, והארגון לא הובס. גם אואן ווסט, עוזר שר ההגנה למבצעים מיוחדים, העיד לפני הוועדה. ווסט נשאל האם לדעתו שר ההגנה הקודם, מטיס, טעה לגבי התנגדותו לנסיגה. "לא, אדוני", השיב ווסט, קצין נחתים לשעבר שעבד קודם לכן כבנקאי בגולדמן סאקס. הסיכויים שווסט, שלחם תחת פיקודו של מטיס, כשזה האחרון פיקד על אוגדת הנחתים הראשונה במלחמת עיראק (ואביו, בינג, כתב שני ספרים שתיארו את פועלו של מטיס במלחמה בחיוב), ישיב אחרת היו נמוכים מלכתחילה אבל תמימות הדעים שלו ושל ווטל מטרידה ומלמדת על מגמה. שוב, נראה שהנשיא בחר פשוט "להטיל פצצה" וללכת. מה יקרה בפועל, ואת מי משאירים מאחור לאנחות, חסר חשיבות.

אין ואקום בטבע. יציאה של שחקן אחד, תפנה את המקום לכניסתו או להגברת פעילותו של שחקן אחר. היציאה של האמריקנים מן הזירה, רק מגבירה את ה"תיאבון" של האיראנים להתבסס בסוריה ומאדירה את מעמדה של רוסיה כמוציאה והמביאה במרחב. בתקשורת דווח השבוע שהערכת אמ"ן לשנה הקרובה גורסת כי הסבירות לעימות בצפון נמוכה, אך יתכנו ימי קרב בעצימות גבוהה מאלו שהיו עד כה. קדימון לכך ניתן בשבועיים האחרונים בשתי תקריות שבהן תקף צה"ל יעדים איראניים (תקיפה אווירית נרחבת בתגובה לירי טיל קרקע קרקע וירי טנקים לעבר עמדות סמוכות לגבול, ששימשו את חזבאללה וכוחות קודס). הנסיגה האמריקנית הממשמשת ובאה מסוריה וההצהרות של רוסיה כי לא תסבול תקיפות ישראליות במרחב דמשק, הפכו את החזית הצפונית למורכבת בהרבה משהיתה.

דרום אדום

משמאל: הרמטכ"ל כוכבי בביקור בתרגיל, (צילום: דו"צ).

למרות המתיחות בצפון, נראה שבצה"ל מסתכלים דרומה. ישראל, שוב, צופה עימות ברצועת עזה בקיץ. בהערכת אמ"ן לשנת 2019, שפורסמה השבוע, נכתב שהחמאס עלול ליזום עימות רחב עם ישראל במטרה להביא למעורבות הקהילה הבינלאומית במצב ההומניטרי הקשה ברצועה. בשל כך החליט הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתעדף את המוכנות ללחימה בעזה כיעד עליון בתכנית העבודה השנתית של צה"ל. לפי הפרסומים בתקשורת הרמטכ"ל ביקר בשורה ארוכה של יחידות המיועדות לפעול בעזה, בחן את תקפות התכניות האופרטיביות, הנחה על שינויים נחוצים בחלק קטן מהן ואישר את רובן כמות שהן. בנוסף הנחה על בניין כוח שייתן בידי צה"ל עשר סוללות מבצעיות של כיפת ברזל עד סוף השנה, שתיים מהן במילואים, ועל הקמת מנהלת מטרות מטכ"לית, המשלבת את חיל האוויר ואמ"ן. המנהלת, בפיקוד אל"מ רונן גייגר, שפיקד על מרכז האש בעזה במבצע "צוק איתן", תשפר את קצב ייצור המטרות לכלל הגזרות, תאגד את כל יצרני המטרות, ותחזק את הקשר שלהם לכוחות בשטח. 

הנחיות הרמטכ"ל, אף שמתייחסות לצרכי המוכנות בזירה הדרומית, מעלות שאלות על מוכנות הצבא במובן הרחב. באחרונה נפגש הרמטכ"ל עם נציב קבילות החיילים הקודם, האלוף (מיל') יצחק בריק, שלו טענות קשות על מוכנות הצבא. סגירת הפערים הזו, בתחומים שנראים בסיסיים (בין היתר הוחלט על רכש אמצעים אופטיים, טילי נ"ט, ומקלעים מסוג נגב), מעלה שאלות לגבי כשירות הכוחות עליה הצהירו הרמטכ"ל היוצא והפיקוד הבכיר של הצבא. אבל במקרה הזה תפיסת ההפעלה חשובה בהרבה. לפני כחודש פרסם השר יואב גלנט מאמר ב"מעריב" בו טען כי הגדרת הרמטכ"ל כוכבי את "יכולת ה"קטלניות" של צה"ל כיעד ראשון במעלה, מקבעת כיוון רב-חשיבות הנובע מההפנמה כי חל שינוי מהותי בקלאסיקה של ההישג המלחמתי: לא עוד כיבוש מרב השטח במינימום זמן ותוך השמדת מרב כוחות האויב". מאחר וצה"ל יימצא, כתב, בסיומו של כל סבב לחימה באותם קווי גבול הקיימים היום, כיבוש השטח וגורם הזמן יפנו מקומם למשימה חדשה: "השמדת מרב נכסי האויב תוך מזעור המחיר עבור ההישג".

אף שגלנט, יוצא שייטת 13 ששימש כאלוף פיקוד הדרום, הדגיש כי לצד מערכות הנשק, הרכיבים העיקריים שיכריעו את המערכה יהיו "רוחו של המפקד, נחישותו של הלוחם והתחבולה, אשר תאפשר להוציא את האויב משיווי משקלו", הרי שלתפיסתו, בהתאם לתפיסת הביטחון שגיבש ראש הממשלה לעשור הקרוב, לצה"ל דרושות עוד יכולות אש. התמרון הקרקעי? הוא פחות חשוב. העובדה שמערכות שבהם התבסס צה"ל בעיקר על הפעלת אש מנגד (ממבצע "דין וחשבון" ועד למבצע "צוק איתן") הביאו הישגים מועטים מאוד נראה שנותרה על רצפת חדר העריכה. 

לפני כשבועיים תועדה מחלוקת בין ראש הממשלה נתניהו לרמטכ"ל בעת שהשניים ביקרו בבסיס חטיבת צנחנים מילואים במרכז הארץ. הביקור נעשה במסגרת בדיקת הטיפול בטענות האלוף בריק וכשמדובר בחטיבה הזו, הוא משול ל"חיפוש מטבע מתחת לפנס", שכן כשירותה גבוהה מאוד. רה"מ העלה את האפשרות שבעת עימות בשטחים ניתן יהיה לשלוח את כוחות החטיבה לערים הפלסטיניות על גבי ג'יפים חמושים במקלעים. הרמטכ"ל כוכבי, שבאינתיפאדה השנייה פיקד על חטיבת הצנחנים, הסתייג ותיקן שלפי תורת הלחימה, "בשטח בנוי אתה נלחם מחלון למרפסת, לא עובר עם האמר ברחוב הראשי". הרמטכ"ל צודק, אבל ממילא נראה שלרה"מ אין עניין לאשר תמרון שכזה, או להשקיע בו. אמצעים לחטיבות החי"ר ושיפור מודל האימונים לשריון ולהנדסה עליהם החליט הרמטכ"ל השבוע אינם בטלים בשישים, אבל כשרוצים לדעת כמה חשוב נושא מסוים ראוי לבחון היכן מושקע הכסף ואת מי שמים בראשו. זהות האלוף שיעמוד בראש זרוע היבשה, תלמד הרבה על חשיבות הנושא בעיני הרמטכ"ל החדש. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.02.2019)