מחשבות על "עלות השחר" – סכנת ההצלחה | מאת גל פרל

מבצע "עלות השחר" היה מבצע מוצלח, אך יש חשש שהצלחת המבצע "תעוור" אותנו ל"פילים שבחדר": ההבנה שה"לוקסוס" שבמערכות חד־זירתיות נגמר וצה"ל יידרש להתמודד מעתה עם מערכות רב־זירתיות, ועם מוכנות כוחות היבשה והנכונות להפעילם.

• פורסם באתר "מרכז דדו"
• 17 באוגוסט 2022

תקציר

מבצע "עלות השחר" היה מבצע מוצלח שבו פגע צה"ל ביעילות בגא"פ, תוך בידול החמאס ומניעת הסלמת העימות לזירות נוספות. המבצע אמנם שיפר את ההרתעה במרחב, אך הרתעה היא מושג חמקמק, ובלתי מדיד. יש לזכור שמה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה ולכן, מחשש שהצלחת המבצע "תעוור" אותנו ל"פילים שבחדר", ראוי לתת עליהם את הדעת. הראשון הוא ההבנה שה"לוקסוס" שבמערכות חד־זירתיות נגמר וצה"ל יידרש להתמודד מעתה עם מערכות רב־זירתיות. השני נוגע למוכנות כוחות היבשה ולנכונות להפעילם. על צה"ל להוסיף ולבנות את כוחו למערכות רב־זירתיות ולשוב לתפיסת התמרון ההכרעתי שישרת את אסטרטגית צה"ל, הן במערכה שכזו והן בכדי להרתיע מפתיחת זירה נוספת במהלך מערכה חד־זירתית.

מבוא

בספרו "עד עלות השחר" תיאר המשורר ואיש הפלמ"ח חיים גורי את זיכרונותיו ממלחמת העצמאות. כסמ"פ בחטיבת הנגב השתתף גורי במבצע "חורב" שהגה מפקד חזית הדרום, יגאל אלון. "מהלומת "חורב" נבנתה על הפתעה. הפתעה בזמן, במקום, בשיטה, בכוח" (גורי, 2000, עמ' 88). אף שישנם הבדלים רבים בין המערכה "חורב" לבין מבצע "עלות השחר" שביצע צה"ל לאחרונה הרי שישנם קווי דמיון, שכן גם מבצע זה התבסס על הפתעה בזמן, במקום, בשיטה ובכוח.

מבצע "עלות השחר" היה מבצע שבו הפגין צה"ל את יכולתו המרשימה הן בהתקפה, בהפעלת תשלובת מודיעין־תקיפה קטלנית ומהירה והן בהגנה, שבאה לידי ביטוי במערכי ההגנ"א ובהתגוננות פסיבית יעילה ואחראית של האזרחים. אלו אפשרו לצה"ל, בדומה למבצע "חגורה שחורה" בשנת 2019, לפגוע קשות בארגון הג'יהאד האסלאמי (גא"פ), לשמור את הלחימה ממוקדת רק בו מבלי שהחמאס ייקח גם הוא חלק בלחימה ולמנוע הסלמה של העימות לזירות נוספות.

עם זאת לאחר המבצע ראוי לשאול כמה שאלות ולצד ההישגים להישאר מוטרדים מכמה היבטים. מאמר זה ינתח את המבצע ולאחר מכן ייבחנו מספר תחומים שלא באו לידי ביטוי במבצע, אך אסור להתעלם מהם, משום שההצלחה יכולה להוביל ל"עיוורון" וליוהרה.

"אז מה היה לנו שם?"

המבצע החל ביום שישי, 5 באוגוסט 2022, בשעה 16:16 בעקבות מתיחות בגזרת רצועת עזה, שנבעה מאיום מצד ארגון גא"פ להגיב בירי נ"ט על מעצר אחד מבכיריו בג'נין שלושה ימים קודם לכן. בעקבות האיום והאפשרות להסלמה, נערך צה"ל בשורה של פעולות הגנתיות, ובהן הטלת מגבלות על תנועת תושבי יישובי עוטף עזה (זיתון, 7 באוגוסט 2022).

היעדים הצבאיים של המבצע היו "חיזוק ההרתעה מול הגא"פ, בידול החמאס, השבת הבידול מול עזה ואיו"ש, חזרה למשטר ביטחון משופר ברצועה, תוך הימנעות מהסלמה ושימור לגיטימציה להפעלת הכוח" (בניהו, 2022, עמ' 16).

באישור הדרג המדיני, בראשות ראש הממשלה יאיר לפיד ושר הביטחון בני גנץ, ובפיקוד הרמטכ"ל אביב כוכבי, נפתח המבצע בפעולה מפתיעה של צה"ל, במהלכה הותקפו מן האוויר שורה של יעדים של הגא"פ ובוצעו מספר סיכולים ממוקדים של בכירים בארגון (מערכת את"צ, 8 באוגוסט 2022).

בשלושת ימי הלחימה תקף צה"ל מהאוויר ובאש מנגד שירו טנקים וכוחות מעוצבת הקומנדו, בהם יחידות מגלן ואגוז, ופגע בחוליות שיגור, מפקדות, אמצעי לחימה ומחסני אמל"ח ועמדות תצפית של הגא"פ (מערכת את"צ, 8 באוגוסט 2022). במקביל ביצע צה"ל שורה של מבצעים ביהודה ושומרון בהם נעצרו עשרות מאנשי הגא"פ. בסך הכל הותקפו כ־170 מטרות של הגא"פ.

בישראל פינו צוותי מד"א לבתי חולים 47 בני אדם (פצועים קל ונפגעי חרדה). בלחימה שיגר הגא"פ כ־1,100 רקטות, מתוכן כ־160 התפוצצו בשטחי הרצועה (ופצעו והרגו אגב כך אזרחים פלסטינים) כ־300 יורטו בידי כיפת ברזל ב־96% הצלחה (זיתון, 7 באוגוסט 2022).

כעבור שלושה ימי לחימה הושגה הפסקת אש והמבצע הגיע לסיומו לאחר שהביא, כמאמר שר הביטחון גנץ, ל"הסרת האיום המיידי מעוטף עזה", וצה"ל שמר בו על חופש פעולה מבצעי בכל הזירות וחיזק את ההרתעה (אורן, 2022).

"הפילים שבחדר"

המענה שהציב צה"ל, בדמות מבצע "עלות השחר", היה בסך הכל מוצלח, ויתכן גם שלצד הפגיעה בגא"פ, ארגון הפרוקסי האיראני ברצועת עזה, שופרה במידת מה, ההרתעה מול ארגון הפרוקסי האיראני המשמעותי ביותר באזור, חזבאללה. אבל בשני המקרים, מוטב להיות צנועים.

אמנם ישראל הצליחה למעשה להשיג את כל היעדים הצבאיים שנמנו לעיל, וצה"ל הפעיל תשלובת מודיעין־תקיפה שיש בה בכדי ללמד שגם במידה והלחימה היתה מתרחבת, או נעשית מראש כנגד אויב בהיקף רחב יותר (חמאס, למשל) היה צה"ל משיג פגיעה קשה בפעילים (בכירים וזוטרים), תשתיות ומערכים קריטיים. אך יכולותיו המוגבלות של הגא"פ אפשרו לצה"ל לנטרל את עיקר פוטנציאל ההיזק שלו, ובמקביל הופעלו מספר מהלכים שמנעו את התלקחותה של זירה נוספת באיו"ש. אלו תנאים שלא בהכרח (ואף סביר שלא) יתקיימו במערכה כנגד אויב אחר.

יתרה מכך, המבצע אמנם שיפר את ההרתעה הישראלית במרחב, אך הרתעה היא מושג חמקמק, ובלתי מדיד. ככלל, אויביה של ישראל מורתעים ממלחמה של ממש כנגדה, אבל יש בהם את הנכונות ללכת על הסף ולנהל, בדומה לישראל, מערכה בין המלחמות (מב"מ) כדי לשפר את מצבם במאזן מולה, ולכן לא מן הנמנע שלמרות הצלחת המבצע תידרש ישראל להוסיף ולתחזק את ההרתעה הן כנגד הגא"פ והן כנגד שאר אויביה.

ישראל השכילה הפעם להפוך את הקערה ולקחת את היוזמה (שהיא כידוע, משחק סכום־אפס) לידיה, אך היו גם מערכות שבהן היתה היוזמה בידי האויב, והדבר הקשה על צה"ל לפגוע בו ביעילות דומה. יש לזכור שמה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה. לכן, עם סיום המערכה, ומתוך חשש שהצלחת המבצע "תעוור" אותנו ל"פילים שבחדר", ראוי תת עליהם את הדעת.

ה"פיל" הראשון נוגע למושג הרב־זירתיות. מרבית מלחמות ישראל עד למלחמת יום הכיפורים היו מלחמות רב־זירתיות, כלומר כאלו שבהן נדרש צה"ל לפעול במקבל במספר זירות לחימה, בין שיש ביניהן זיקות (והן מתואמות ותומכות זו את זו) ובין שלא. הזיקה בין הזירות אינה תנאי להגדרת מערכה רב־זירתית, כי אם הצורך של צה"ל להתמודד במקביל עם יותר מזירת לחימה אחת. צה"ל נבנה לכך, והמענה היה בעיקרו בידול ודירוג אסטרטגי בין הזירות ותמרון הכרעתי, כאמור באופן מדורג, בכל זירה וזירה.

כך היה במלחמת העצמאות, בשורה של מבצעי תמרון הכרעתיים שבוצעו בדירוג, ובהם מבצע "חורב" בחזית הדרום (שעליו, כאמור, כתב גורי), וכך היה גם במלחמת ששת הימים. באמצע אמנם היה מבצע קדש, מערכה חד־זירתית כנגד המצרים בחצי־האי סיני, אך האפשרות שהמערכה תסלים ותיפתח זירה נוספת (ירדן) הדאיג את רה"מ דוד בן־גוריון והרמטכ"ל משה דיין. לצד החשש מעצם הלחימה ביותר מזירה אחת ביקשה ישראל, בטרם הלחימה, להבטיח את חופש הפעולה שלה לפעול בזירה נוספת, במידה ותיפתח (גולני, 1994, עמ' 124־127).

אולם, אף שצה"ל נבנה לכך וראה בכך איום ייחוס הרי שקביעתו של הפרשן המצרי מוחמד חסנין הייכל, סמוך למלחמה ב־1973, לפיה "הפחד והסיוט של ישראל היא אפשרות מלחמה בשתי חזיתות" (שיף, 1974, עמ' 31) היתה נכונה. ישראל הותקפה בו זמנית מצפון ומדרום, כך שנדרשה לפצל את משאביה, הן באוויר, תחום שהיווה עבורה מכפיל כוח של ממש, והן ביבשה. צה"ל הצליח לחלץ ניצחון צבאי במלחמה זו הודות למספר החלטות מפתח שהתקבלו במטכ"ל (הבולטת שבהן היא ההחלטה לבלום בחזית הדרום ולהכריע תחילה בחזית הצפון) ולמיומנותם ואומץ לבם של המפקדים והלוחמים, בדגש על אלו שבכוחות היבשה.

מאז היו מרבית העימותים בהם לחמה ישראל חד־זירתיים. גם האיום השתנה. כבר בשנת 1995 ציין אלוף יורם יאיר שלמעשה התפתחה מציאות שבה "הנכשלים, אלה שכלל לא היו במירוץ, אלה שאף פעם לא היוו איום, פיתחו מן סוג של מלחמה, שאנחנו, משתתפי המירוץ, עם כל החוכמה והטכנולוגיה – הטילים המונחים, המטוסים החמקניים המכ״מים המתוחכמים – לא יודעים מה לעשות נגדה. וכך, מלחמה עממית עם רובים ומקלעים וכמה מוקשים וקצת אר.פי.ג׳י, קובעים בעולם דברים, והופכים את המעצמות לחסרות־אונים. צרפו לכל נשק "כבד" של מרגמות וקטיושות ויש לנו כוח "צבאי" מפגר, אך בעל יכולת השפעה אזורית. הבעיה העומדת היום בפני המדינות המודרניות ובכללן ישראל, ובוודאי תעמוד גם בעתיד, היא איך מתמודדים עם סוג כזה של מלחמה. זה לא מה שתיכננו במשך עשרות שנים; זה לא מה שהכנו את עצמנו לקראתו, וגם אין לנו תשובה נאותה" (יאיר, 1996, עמ' 83).

ואכן, בדומה לגא"פ במבצע "עלות השחר", צבאות טרור דומים שמולם מתמודדת ישראל הצליחו באמצעים מוגבלים (נ"ט, מרגמות ורקטות) להציב מול ישראל משוואת הרתעה על אף פערי העוצמה הברורים שנוטים בבירור לטובת ישראל. אמנם, גם במהלך מבצע "חומת מגן", מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה" נדרשה ישראל לאזן בין זירות, אך קשה לתארן כחזיתות של ממש. זאת, אף שב־2006 ניהל צה"ל במקביל מבצע התקפי גדול יחסית, מבצע "גשמי קיץ" ברצועת עזה, ואת מלחמת לבנון השנייה, ונדרש לאזן את המשאבים, הכוחות והתשומות בשתי הזירות (גולן, 2022, עמ' 159־160).

יתרה מכך, גם בשגרה נדרש המטכ"ל לאזן בין המתחים בין הזירות. במהלך כהונת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, למשל, נדרש צה"ל להתמודד עם הפרות סדר המוניות ואלימות סמוך לגדר ברצועת עזה, שכללו הפרחת עפיפוני תבערה ובלוני נפץ וכן מעשי חבלה וירי, לסכל טרור ביהודה ושומרון, ולהמשיך במב"מ שמטרתה לסכל את הצטיידות חזבאללה בנשק איכותי ומדויק, הרחקת נוכחות הצבאית האיראנית מסוריה.

המדיניות הישראלית, כמאמר איזנקוט, היתה לפעול בשתי הזירות שהוזכרו ובמקביל "להילחם בכוח 'קודס' ולשבור להם את העצמות" (רביד, 2022, עמ' 142). אף שהמערכה היתה חשאית בעיקרה היא כללה שני ימי קרב בעצימות גבוהה. בראשון, בפברואר 2018, בפעולת גמול תקף חיל האוויר את בסיס בסוריה שממנו שוגר כלי הטיס שחדר לישראל והושמד. בתקיפה נפגע מטוס קרב של חיל האוויר מטיל נ"מ סורי והתרסק בשטח ישראל (הצוות צנח בשלום). בתגובה תקף חיל האוויר והשמיד חלק ניכר ממערך ההגנ"א הסורי. במאי אותה שנה, במבצע "בית הקלפים" תקף חיל האוויר בהצלחה עשרות יעדים איראניים בסוריה. בדצמבר 2018 יצא צה"ל במפתיע למבצע "מגן צפוני", במהלכו השמיד את מנהרות החדירה של חזבאללה מלבנון לאצבע הגליל. כלל המתחים הללו חייבו איזון והפעלת כוח מדודה מאוד בכדי לממש את כלל יעדיה של ישראל, שהשתנו מזירה לזירה, מבלי להידרדר למלחמה (פרחי, 2021, עמ' 8־17).

למן שנות התשעים ביכרה ישראל מבצעים מבוססי אש ומודיעין על תמרון יבשתי, שכן ארגונים אלו חסרו מרכז כובד ברורים, ובשל רצונה במערכות חד־זירתיות, קצרות, מעוטות נפגעים שיסתיימו בהישגים ברורים. אך בכך מגולם פרדוקס. ההישג שיביא מאמץ האש במהלך הלחימה עצמה יהיה בהכרח מוגבל, משום שהאויב הסתגל ונבנה באופן שיאפשר לו להוסיף לשגר ולפעול גם נוכח תשלובת מודיעין־תקיפה היעילה והמרשימה שבנה צה"ל. מה גם שניסיון העבר מלמד שלאחר מספר ימי לחימה מידלדל צונח מספר המטרות לתקיפה. צה"ל יודע להשמיד במהירות את "בנק המטרות" שהוכן מראש, אך האויב נשמר מחשיפה ופעל ממרחבי התת־קרקע ומלב השטח צפוף האוכלוסייה.

למעשה, ישראל אמנם מוציאה לפועל מערכות חד־זירתיות קצרות, אך לא פעם אלו מתארכות, ומסתיימות בהישג מוגבל מאוד, כשבמקביל היא מגדילה את רצונם של אויביה להפוך את המערכות לרב־זירתיות.

אין בכך בכדי לבטל את האינטרס הישראלי שהמערכה תהיה חד־זירתית, קצרה, תכליתית, מעוטת נפגעים ומרובת הישגים, אך יש להיות מודע לכך ולהיערך גם למלחמה רחבה יותר. מבצע "שומר חומות" שהתרחש במאי 2021 הביא להבנה שה"לוקסוס" בדמות מערכות חד־זירתיות נגמר. יכולתו של החמאס לקשור אז בין הזירה העזתית לבין הזירה ביהודה ושומרון סביב סוגיית ירושלים והר הבית, ולהשפיע גם על הזירה הפנימית ולהביא לגל אלימות בערים המעורבות בישראל גופא, מלמד כי ישראל תתקשה בעתיד לבדל בין זירות, כפי שעשתה בעבר, בין שתבקש להכריע במדורג כבעבר, ובין שתבקש להכיל את האיום ולרסנו.

האפשרות שתפרוץ מערכה רב־זירתית מחייבת שורה של צעדים כדי לשפר את המוכנות אליו. צעד משמעותי אחד נוגע להקמת "משמר לאומי", כוח ביטחון פנים, מונחה משטרת ישראל שייתן בידי ישראל יכולת להטיל כוחות לזירה נתונה בלב המדינה, כדי לאפשר לצבא חופש פעולה בזירות הלחימה העיקריות (חליוה ופרל פינקל, 2021). צעד נוסף יהיה שיפור היכולת לנייד כוחות בין זירות במהלך לחימה, בין שיהיו אלה כוחות הגנ"א, פקע"ר או כוחות יבשה שתכליתם לקחת חלק במהלך מתמרן.

ראוי גם לשקול גם אפשרות נוספת שנוגעת לעוצמתה של ישראל ביחס לאויביה. במידה ועימות שכזה יתרחש שוב, ניתן לשקול פעולות כנגד נכסי האויב הן בזירת הלחימה העיקרית והן כנגד נכסיו בזירות נוספות בין שאלו יהיו ביהודה ושומרון ובין שאלו יהיו במדינות אויב אחרות. בניגוד לאויב, ישראל יכולה "לשחק על כל המגרש", ולא רק בזירת הלחימה העיקרית. זוהי חוזקה שראוי לנצל, בזמן ובמקום המתאים.

ה"פיל" השני נוגע למוכנות כוחות היבשה ולנכונות להפעילם. במבצע "עלות השחר" לא נדרש צה"ל להפעיל כוחות מתמרנים ברצועת עזה. המבצע היה מבצע קטן וקצר בהיקפו ובמשכו, כנגד ארגון טרור מוגבל יחסית ביכולותיו. הפעלת כוחות היבשה במבצע היתה מסלימה את העימות ופועלת בניגוד לאינטרסים של ישראל. אבל העובדה שכך אירע במבצע האחרון (ובאלה שקדמו לו פרט ל"עופרת יצוקה" ו"צוק איתן") אין בה בכדי ללמד שכך יהיה בעתיד.

לאורך השנים הצליח צה"ל לנהל כנגד החמאס והגא"פ ברצועת עזה מספר סבבי לחימה מבוססי אש, שבמהלכם פגע במערכים קריטיים של האויב ובפעילי טרור רבים. בזירת הדרום אפשר לעשות כן, בשל טיב האיום, ההיקף הגיאוגרפי של הרצועה והמענה ההגנתי המתקדם, לנהל מערכה שעיקרה ואף כולה מבוססת על מהלומות אש מנגד. מנגד, בזירה הצפונית, לא תוכל ישראל לעשות כן. היקף וחומרת האיום על העורף, ויכולתו של חזבאללה לפגוע ביישובים בגבול לבנון יחייבו את צה"ל להפעיל, לצד מהלומות אש עוצמתית, מערכתית ומדויקת, תמרון אגרסיבי ומהיר לשטח האויב בכדי להסיר את האיום (ברעם ופרל פינקל, 2021, עמ' 8).

במקרה של מערכה רב־זירתית תתחדד דילמת התמרון עוד יותר, בשל המגבלות וצווארי הבקבוק של האש והמודיעין, הצורך לקיים כלכל חימושים והעובדה ש"בנק המטרות", כאמור, ייגמר במהירות. הניסיון שלנו, כתב בשעתו אלוף אהרון חליוה, "להימנע מהקרב היבשתי, הסתכם במלחמות ארוכות יותר ואפקטיביות פחות. אנו מחזקים עוד ועוד את "הרגל הבריאה" שלנו – יכולות האיסוף והתקיפה "מנגד", ומתפלאים שאנו לא נפתרים מה"צליעה" שמקורה ברגל של התמרון היבשתי" (חליוה, 2016, עמ' 19).

אין להתפלא, אם כן, על הצלחת צה"ל במבצע שבו הופעלה תשלובת המודיעין־תקיפה שבנה צה"ל לאורך שנים. אך מוטב, לצד המשך חיזוק הרגל ה"חזקה" לפעול כדי לחזק את הרגל ה"חזקה פחות", כוחות היבשה. כדי שיהיה בידי ישראל מענה מרתיע להתפתחויות. שכן, האויב לא בהכרח פועל בהתאם לאינטרס הישראלי. הפיכת אויביה של ישראל לצבאות טרור הפכה תמרון זה שוב לרלוונטי, שכן לצבאות, בניגוד לארגוני טרור קטנים וגמישים, יש מרכזי כובד, נכסים חיוניים ומערכים ששלילתם תוציאם משיווי משקל ותסייע להכרעתם.

תמרון זה יהיה במהותו הכרעתי, כדי לצאת מן "המבוי הסתום" שאליו גוררים אותנו סבבי הלחימה מבוססי האש (אורטל, 2022, עמ' 38־46). יעדי התמרון יהיו לפגוע ביעילות בכוחות האויב ולשלול ממנו נכסים חיוניים לדוקטרינת הפעולה שלו (מערכי אש, פיקוד ושליטה וכן מנהרות), שבהם מאמצי האש של צה"ל לא הצליחו לפגוע. יתרה מכך, כמאמר מח"ט גולני גבי אשכנזי (לימים הרמטכ"ל) בטרם פשיטה בלבנון ב־1987, "יש ממד אחר מבחינת האויב ברגע שהוא יודע שאתה מסתובב באזור היעדים, כלומר באזור שלו" (בן ישי, 2021, עמ' 318).

הצלחת כוחות היבשה לממש את משימותיהם תלויה בראש ובראשונה במפקדים איכותיים, מאומנים, יוזמים, נחושים ותחבולנים, ויש לשמר, לפתח ולטפח את שדרת מפקדי השדה בסדיר ובמילואים. אך אין להסתמך רק על התעוזה והמיומנות לבדן ויש לצייד את הכוחות ביכולות חשיפה ואיתור, כמו גם באמצעים שיאפשרו להם לקבל תמונת מודיעין עדכנית ובמיגון שיאפשר להם לשרוד בשדה הקרב (אורטל, 2022, עמ' 289).

גם ברצועת עזה, וגם במבצע מוגבל מאוד בהיקפו כמו "עלות השחר", עשוי צה"ל להידרש לתמרון. תמרון שכזה, שבעימות מוגבל יהיה מצומצם בהיקפו (פשיטה), יהיה רלוונטי ולעיתים אף מתחייב בשל הצורך לקצר את משך הלחימה ולצמצם את הירי על העורף. דפוס הפעולה של מבצעים מבוססי אש מביא לא פעם להארכת משך המערכה. החתירה לקיצור משך המערכה היא שהופכת את התמרון הקרקעי לכלי חיוני, בין אם כמאמץ עיקרי ובין אם כמאמץ נלווה לאש.

סיכום

מבצע "עלות השחר" היה מבצע מוצלח ותמיד טוב להתמקד בחצי הכוס המלאה, אך המלחמה, כשתבוא, תראה אחרת לגמרי בעוצמתה ולא תהיה מוגבלת לזירה אחת בלבד.

במלחמה שכזו, שבה היוזמה לא בהכרח תהיה בידי צה"ל, המודיעין עלול להיות דל, שכן האויב (בצפון ובדרום) נעלם, נטמע באוכלוסייה ונחבא אל התת־קרקע, וערוך לפעול נוכח מאמץ האש של צה"ל. האש המסיבית שישגר לעבר העורף תשבש את פעילות צה"ל ומערכים שונים עשויים לא לפעול באותה יעילות שבה פעלו במבצע מוגבל. אז יידרש צה"ל ליכולות שבשגרה מופעלות פחות, ובהן כוחות היבשה, אך כשירותן אינה נבנית מעכשיו לעכשיו ובניין הכוח שלהן הוא תהליך ארוך ורב־שנתי.

על צה"ל להוסיף ולבנות את כוחו למערכות רב־זירתיות ולשוב לתפיסת התמרון ההכרעתי שיוכל לשרת את האסטרטגיה של צה"ל, הן במקרה של מערכה שכזו והן בכדי להרתיע את אויביה של ישראל מליזום פעולה בזירה נוספת בעת שהיא מנהלת מערכה חד־זירתית. כך יהיה בידי ישראל מענה אפקטיבי לאיום הרב־זירתי במעגל הראשון, שאף יאפשר לה להפנות מאמצים לאיומים אפשריים במעגל השלישי.

למרות התוצאה הטובה של מבצע "עלות השחר" ובעיקר בגלל סכנת ה"הסתנוורות" ממנה מוטב להישאר מוטרדים.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו וסרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש".

המחבר מודה לתא"ל ערן אורטל, אל"מ (מיל.) דביר פלג, סא"ל ד"ר איתי חימיניס וסא"ל (מיל.) אבירם רינג על הערותיהם הטובות למאמר.

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

כל האקשן לא בספר לא יעזור אם העלילה לא חכמה | מאת גל פרל פינקל

מותחני ריגול מצטיירים תמיד כסבירים יותר כשקוראים אותם על רקע המציאות. אך המתיחות בין רוסיה וארצות־הברית לא שיפרה את הספר של בראד תור על הסוכן הקשוח סקוט הארוות כי אין בו שום תחכום, ותחכום הוא כל העניין בעולם החשאי כמו גם בספרי המתח.

• פורסם ב"זמן ישראל"
• 4 באפריל 2021

המתיחות הנוכחית בין ארצות־הברית לרוסיה סביב ריכוז כוחות צבא רוסיה סמוך לגבול המזרחי של אוקראינה, היכן שמתרחשת לחימה בין בדלנים רוסים לבין הצבא האוקראיני. המודיעין הצבאי האוקראיני אף האשים את רוסיה בכך שהיא מלבה פרובוקציות חדשות בכדי שתהיה לה עילה לשלוח כוחות צבא לאזור.

בעקבות ריכוז הכוחות שוחח הנשיא האמריקני, ג'וזף ביידן, עם נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, והביע תמיכה אמריקנית באוקראינה למול התוקפנות המתמשכת של רוסיה בדונבאס ובחצי האי קרים. גם יו"ר המטות המשולבים, הגנרל מארק מילי, ניהל שיחה בנושא, הפעם עם מקבילו, הרמטכ"ל הרוסי ולרי גרסימוב, במהלכה והביע דאגה מריכוז הכוחות.

הגיבור של אמריקה השמרנית

המתיחות שימשה רקע מעניין לקריאת הספר "תגובה נגדית" (דני ספרים, 2020) מאת בראד תור, אנליסט לשעבר במשרד להגנת המולדת, שתיאר עימות חשאי בין האמריקנים לרוסים. הספר, ה־18 בסדרה שכתב תור אודות סוכן ה־CIA הקשוח סקוט הארוות, נפתח כאשר מטוס תובלה ובו צוות מיחידת עלית של הביון הרוסי התרסק במחוז מורמנסק.

במטוס היה גם הארוות, שנחטף כנקמה על פועלו רב־השנים כנגד הרוסים. הצוות פשט על בית בניו־המפשייר, רצח את אהובתו וחבריו הטובים ביותר של הארוות וחטף אותו. לאחר ששרד את ההתרסקות, הוא נדרש לשרוד בטונדרה הקפואה במטרה לחצות בבטחה את הגבול פינלנד, וכמובן לנקום באלו שרצחו את היקרים לו מכל.

הארוות, יוצא הקומנדו הימי של הצי האמריקני, "היה לוחם ביחידת אריות הים הרבה שנים" (עמוד 43). תחילה שירת "בצוות שתיים, המומחים ללוחמת חורף, וסיים בצוות שש. הוא לכד את תשומת ליבה של הסוכנות וביצע כמה עבודות עבורה" (עמוד 43).

מדובר בגיבור מהסוג שאמריקה הישנה, השמרנית והרפובליקנית אוהבת לאהוב: אירי במוצאו, גבוה, חסון וכחול עיניים, שבא להציל אותה מכוחות הרשע (כמעט תמיד מדובר באותם רשעים) ויהיו אלה הסינים, האסלאם הקיצוני, הצפון־קוריאנים, וכמובן הרוסים.

במקביל לבריחתו לעבר פינלנד נחת בשטח ההתרסקות צוות שכירי חרב רוסי שמטרתו לצוד אותו. בדומה לסרט "הנמלט", הורה מפקדו, גרסה רוסית של טומי לי ג'ונס מן הסרט, הורה לאנשיו "לערוך חיפוש מדוקדק אחר הרופא הנמלט בכל "תחנת דלק, בית מגורים, מחסן, חווה, לול תרנגולות, בית שימוש ומלונה" ברדיוס החיפוש שנקבע" (עמוד 95).

הרוסים לא משחקים לפי הכללים

רוסיה תוארה בספר כפי שהיא נתפסת בדעת הקהל האמריקנית. הרוסים "יזמו מהפכות, פלשו לשטחי אומות ריבוניות אחרות וסיפחו את שטחיהן, הפרו הסכמים בינלאומיים, רצחו עיתונאים ומתנגדי משטר, והתאמצו להשפיע מבחוץ על בחירות דמוקרטיות ותהליכים דמוקרטיים אחרים של מדינות אחרות" (עמוד 50).

האסטרטגיה הרוסית, הכוללת מהלכים לא צפויים, חלקם צבאיים וחלקם במרחבים כמו המרחב הקיברנטי (התערבות בבחירות בארצות הברית מישהו?), הביאה למיצוי את יתרונותיה היחסיים של רוסיה ושמרה את נאט"ו על קצות האצבעות כשהיא עסוקה בלנחש מה תעשה. בדיוק איפה שפוטין רוצה אותם. סביר שכך הוא המצב גם במתיחות הנוכחית.

ספרות ריגול שכזו, שהיא כמו אקטואלית, נוטה לתאר את האירועים כמתרחשים מתחת לפני השטח, בעומק הים והרחק מעין הציבור, ב"חתימה נמוכה". המטרה היא לטעת בלב הקוראים את התחושה כי ייתכן וכל שתואר בספר התרחש או יכול היה להתרחש במציאות.

כך למשל, מפקד המצוד אחר הארוות, קולונל קאזימיר טֶפְלוב, המכונה "ואגנר", קצין לשעבר בכוחות המיוחדים של רוסיה.

"טפלוב היה מעריץ נלהב של הרייך השלישי, ולפי השמועה הרווחת הוא בחר בעצמו את הכינוי המבצעי שלו, כהוקרה לאחד המלחינים האהובים ביותר על היטלר. קבוצת שכירי החרב הפרטית שטפלוב הקים נשאה אף היא שם זה" (עמוד 87).

קבוצת ואגנר קיימת במציאות. זוהי מיליציה פרטית בבעלות המיליארדר יבגני פריגוזין, שמקורב לנשיא פוטין. בקבוצה משרתים בעיקר יוצאי יחידות מובחרות של צבא רוסיה, ובראשה עומד הגנרל דימיטרי אוטקין, שעשה את עיקר שירותו ביחידות הכוחות המיוחדים, "ספצנאז", של מינהל המודיעין הראשי של הצבא הרוסי (GRU). ממש כפי שציין תור, אוטקין, שהעריץ את הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, זכה בעקבות זאת לכינוי "ואגנר", ובהמשך זה הפך להיות כינויה של המיליציה כולה.

לכאורה, מדובר בחברה פרטית אולם בפועל מדובר בזרוע נוספת של המודיעין הרוסי שמאפשרת לו לפעול ולשמר במקביל יכולת הכחשה. 

"הם היו "האנשים הקטנים והירוקים" של הקרמלין. המוני חיילי עילית לשעבר, אשר קיבלו שכר גבוה מאוד ונשלחו אל מחוץ למדינה, למקומות כמו סוריה, אוקראינה וחצי האי קרים, כדי לבצע את העבודה המלוכלכת של מוסקבה, בלי להותיר עקבות" (עמוד 87).

ב־2018 הדפו 40 אנשי כוחות מיוחדים אמריקניים כוח משולב של מיליציות סוריות, איראניות וכן "כוח ואגנר", שניסה להשתלט על שדה הנפט קונקו שבשליטת האוטונומיה הכורדית. לאחר ארבע שעות, שבמהלכן ניהלו לוחמי כוח דלתא גם קרבות מטווחים קרובים, נסוג הכוח הסורי־איראני־רוסי לאחר שספג בין 200 ל־300 נפגעים.

כמעט מלחמה, מתחת לפני השטח

כדי לחזק את תחושת הריאליות, ספרים אלה נשענים על מפרט טכני, ביוגרפיות של דמויות, טכניקות קרביות ומיומנויות מקצועיות אמיתיות. אחד הספרים הבולטים בז'אנר הוא "המרדף אחר אוקטובר האדום" מאת טום קלנסי (הוצאת ספרית מעריב, 1987), בו טען ג'ק ראיין, בעברו "סג"מ בחיל־הנחתים" (עמוד 109) העובד כאנליסט ב־CIA, "שאוקטובר האדום מנסה לערוק לארצות הברית" (עמוד 95).

ראיין נדרש להוכיח את נכונות התיאוריה שלו, ובשיאו של הספר התרחש קרב תת־ימי בין צוללות וקרב יריות בלתי נשכח בצוללת בין סוכן GRU לראיין. הסוכן "היה בפנייה כאשר פלט ראיין שישה כדורים. ראיין לא שמע את עצמו צועק. שני כדורים פגעו" (עמוד 302), והסוכן נהרג.

ראיין לא היה גיבור כל־יכול אלא אנליסט שנדרש לשכלו החריף, למיומנויות שלמד בשעתו בנחתים, ולא פעם גם למזל, כדי להשלים את המשימה בהצלחה ולמנוע ממלחמת העולם השלישית מלפרוץ. 

השיטה הזו קיימת גם בסדרות טלוויזיה. לפני שנכנס לפוליטיקה יצר יאיר לפיד את הסדרה "חדר־מלחמה" שהציגה גוף בדיוני הדומה למטה לביטחון לאומי, שבראשו עמד רענן אורן (שגילם ליאור אשכנזי), אל"מ במילואים יוצא הצנחנים.

במרכז הפרק השישי של הסדרה התקבל מידע שסגנו של נצראללה עתיד להיפגש בשעות הקרובות עם נציגי ממשל סוריים בבסיס צבאי בקרבת קוניטרה, ועלתה הדילמה האם לתקוף מן האוויר את הבסיס, ולהוכיח כי חזבאללה בקשר הדוק עם סוריה (היום זה כבר ברור לגמרי). כאשר התברר שבפגישה משתתף סגן הרמטכ"ל הסורי הפכה הדילמה למורכבת בהרבה.

באחד הרגעים המותחים בפרק עמד מפקד היחידה, רענן אורן, עם אוזנייה, כשבצד השני של הקו קצין בכיר בצה"ל ("גבי, רגע" פנה אליו אורן, ויצר את הרושם שמדובר בגבי אשכנזי, סגן הרמטכ"ל דאז, והגביר את אמינות הסצנה), והתלבט אם לאשר את התקיפה.

לבסוף הזהיר חילבי (שגילם ששון גבאי המצוין), קצין מודיעין בכיר, שאמנם רוב הסיכויים שהמהלך יצליח והסורים יימנעו מתגובה, אבל "האחוז האחרון זה מלחמה". אורן קיבל את עצתו והמליץ לראש הממשלה להימנע מתקיפה. גם כאן, כאמור, תואר אירוע ב"חתימה נמוכה".

אין לדעת כמה "כמעטים" כאלה מתרחשים במערכת הביטחון בשנה נתונה. אחד הבולטים שבהם הוא המבצע שבו תקף והשמיד צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל גבי אשכנזי, את הכור הגרעיני הסורי ב־2007, מבלי שהפעולה תגרום לסורים לפתוח במלחמה.

ספר אקשן חסר תחכום

תור יודע לספר סיפור, אך הבעיה העיקרית בספרו היא שהוא נעדר כל תחכום. כל הפרטים על אמצעי הלחימה וכל האזכורים לאירועים שהיו באמת לא יעזרו אם בסופו של דבר הספר בעיקר הסתכם בגיבור־על חסר חולשות שמכה באויביו.

האקשן, ואת זה הבינו כל גדולי הז'אנר ובהם קלנסי, הוא נחמד וכיפי לקריאה אבל רק אם מתחתיו ישנו רובד נוסף, איזו סדרת מהלכים מורכבת שמניע הגיבור, שמשמעותה נפרשת במלואה לעיני הקוראים רק בסוף הספר, או איזו תפנית חכמה של ממש. אחרת, כבר עדיף לצפות בזה על המסך.

בשעתו כתב לפיד גם כמה ספרי מתח כמו "החידה השישית" (הוצאת קשת, 2001) שגיבורם היה ג'וש שירמן, שלאחר "השיחרור מגולני" (עמוד 8) הפך לבלש משטרה ובהמשך לבלש פרטי קשוח. שמענו עליך, אמרה לשירמן אישה בספר, "אתה לא דובי, אתה רוטוויילר. אתה שם את השיניים שלך במטרה שלך ואתה לא תעזוב עד שלא תקבל תשובות" (עמוד 172). קשה לכתוב ספרי בלש ברחובות תל־אביב (לפיד הצליח, אבל בקושי) והוא היה די ראשוני בז'אנר הבלש, אבל עם השנים ניסו גם אחרים ליצור בלש פרטי "כחול לבן".

אחד מאלה שהצליחו הוא סופר שכותב בשם העט א. סלע. בספרו השני "ילד הקיץ" (ספרי ניב, 2020) נקלע הבלש הפרטי ברהמס (ברי) לוין, יוצא אחת "היחידות המובחרות בצה"ל" (עמוד 52) ובהמשך איש מבצעים בשב"כ, לפרשת ריגול שמעורבים בה טייס קרב בחיל האוויר, משרד עורכי דין ידוע לשמצה ואנדריאה, אשתו לשעבר של חברו הטוב, הזקוקה נואשות לעזרתו.

סלע הצליח לטוות עלילת ריגול חכמה ומורכבת בלי לוותר על האקשן. לא בכדי, סיפר לוין בספר, התעקש מפקדו בשב"כ ללמד אותו לירות בשני אקדחים בו־זמנית. מתישהו, נהג לומר, "ימצאו אותך מת. כשזה יקרה, רצוי שזה יהיה עם כלי בכל יד" (עמוד 117). לפעמים לא חייבים מתח תוצרת חוץ ואפשר להסתפק גם במותחן ישראלי. הרי אצלנו המציאות תמיד מתוחה.

קשוח ומורכב | מאת גל פרל פינקל

דמותו של לוחם המוסד הבדיוני אבנר ארליך מתעגלת בספר השני בסדרה, שבו הוא מתמודד עם גרעין איראני, מעורבות רוסית ויחסים משפחתיים

• פורסם ב"מקור ראשון"
• 27 בנובמבר 2020

נוכח מגפת הקורונה והעובדה שאת עיקר הזמן מבלים סגורים בבית, ספרי מתח, שמאפשרים לפחות לדמיין נסיעות למקומות רחוקים, מהווים מצרך חיוני במיוחד. ספר כזה הוא מותחן הריגול "מת כמו שצריך" (הוצאת דני ספרים, 2020) מאת פיני אלעזרי, שהוא החלק השני בטרילוגיית ספרים שגיבורה הוא אבנר ארליך־נאמן, סגן ראש אגף מבצעים מיוחדים של המוסד.

בספר הקודם ניהל מצוד אחר ארכי־מחבל בשם עימאד אקברייה, העומד בראש רשת טרור של הג'יהאד העולמי, שאתו היה לו חשבון ישן לסגור. בספר החדש נדרש ארליך להתמודד במקביל עם הצורך לעכב את תכנית הגרעין של איראן ואת כוונות ההתפשטות שלה במזרח התיכון, כמו גם עם ניסיונם של הרוסים להפוך לכוח דומיננטי ומשפיע במרחב. היריב העיקרי של ארליך הוא קולונל יורי רספוטין, שלו "עבר קרבי עשיר, ספצנאז וק.ג.ב". (עמוד 195).

ארליך, בעברו קצין בסיירת מטכ"ל, נזכר בספר באותם "הלילות ביחידה שבהם היינו יוצאים ושותלים אמצעי תצפית והאזנה למפקדות מצריות וסוריות, ולאחר תקופה חוזרים פנימה ומחליפים אותם בקופסאות עם מצברים חדשים. באחת מאותן פעולות באיזה חארת' אל טאנאק סורי, נהרגו כפיר ורענן כאשר נפתחה עלינו אש תופת מכיוון לא צפוי. עידו, שהיה מפקד הצוות, פקד לסגת ולהתפנות. אני סירבתי, 'אני לא זז מכאן עד שאני מחסל את המקלען'. עידו שאל בזעם, 'ואיך, חכמולוג שכמוך, תחסל אותו, כשהוא בעמדת שליטה כזו?' 'בעוצמה ובזעם', עניתי. דרכתי את המקלעון ובלי לחכות לאף אחד פתחתי בריצה במעלה התל, כשאני יורה וצועק כמו משוגע" (עמוד 412). כינויו, "עוצי", הוא קיצור לעוצמה וזעם, אלא מה.

אם בספר הקודם הצטייר ארליך כקשוח שבקשוחים, בספר החדש "עיגל" המחבר את דמותו והכניס לה עומק באמצעות הרחבת היריעה על אודות בנו שנהרג בתאונת אימונים כקצין בסיירת מטכ"ל, וכן באמצעות תיאור יחסיו עם אשתו.

המרדף אחרי הריאליות

ספרות ריגול מסוג זה מתארת אירוע, או סדרת אירועים, שמתרחשים מתחת לפני השטח, בעומק הים והרחק מעין הציבור, ב"חתימה נמוכה". הקוראים עשויים לחשוב שבהחלט ייתכן וכל שנכתב בספר התרחש כפי שהוא, או לפחות שאירועים דומים מאוד התקיימו. כדי לחזק את תחושת הריאליות, ספרים אלה נשענים על מפרט טכני, ביוגרפיות של דמויות, טכניקות קרביות ומיומנויות מקצועיות אמיתיות.

כך למשל, כשאלעזרי מתאר תקיפה של חיל האוויר בעיר הנמל הסורית לטקייה, במהלכה הפילו מערכות ההגנה האווירית של סוריה מטוס אליושין רוסי – אירוע שאכן אירע לפני כשנתיים; כך כשהוא מתאר כי בתגובה לרקטות שירו האיראנים על מוצבי צה"ל בגולן, "חיל האוויר הישראלי, שנראה כאילו רק המתין להזדמנות, תקף חמישים יעדים ומתקנים של משמרות המהפכה באזור דמשק, קוניטרה, חומס ומקומות נוספים" (עמוד 320). גם כאן נשען האירוע על מבצע בית הקלפים, עליו פיקד הרמטכ"ל גדי איזנקוט בתגובה לפרובוקציה איראנית דומה.

אפילו טענת המחבר, "שיחידת קומנדו ישראלית חדרה למתחם הצבאי הרוסי בחמיימים וגנבה משם את מחשב הרדאר של מערכת ה־400־S, בדיוק כפי שעשו זאת קודמיהם בפעולה הנועזת בשנת 1969 בראס עריב שבמפרץ סואץ, כשקשרו את תחנת המכ"ם הסובייטית למסוק שהנחית אותה בישראל" (עמוד 320), נשמעת ריאלית משום שהיא נשענת על פשיטה שביצע גדוד 50 של הצנחנים במלחמת ההתשה.

דוגמה בולטת לספר כזה היא הספר "המרדף אחר אוקטובר האדום" מאת טום קלנסי (הוצאת ספרית מעריב, 1987), על מפקדה של צוללת הטילים הסובייטית "אוקטובר האדום". שם טען גיבורו ג'ק ראיין, ש"אוקטובר האדום מנסה לערוק לארה"ב". השיטה הזו קיימת גם בסדרות טלוויזיה, כמו למשל בסדרה "חדר מלחמה", שעלילתה התרחשה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. בפרק הרביעי בסדרה, שיצר יאיר לפיד זמן רב לפני שנכנס לפוליטיקה, נדרש מפקד היחידה לשכנע את מפקד חיל האוויר להתנצל על אמירתו כי ידע שאזרחים בלתי מעורבים ייפגעו בחיסול אווירי של פעיל טרור בכיר, שנהרג ואתו תשעה ילדים, והחליט שהפעולה שווה את זה. האירוע מבוסס כמובן על האמירה של דן חלוץ, מפקד חיל האוויר דאז, בהקשר של חיסול פעיל הטרור הבכיר סאלח שחאדה – כי כאשר הוא משחרר פצצה, הוא "מרגיש מכה קלה באווירון".

המחבר עובר בספרו מ"חתימה נמוכה" ל"חתימה גבוהה", ושם הוא מאבד מעט גובה. הוא לא נשאר מתחת לפני השטח, ומסלים את המצב ל"כמעט מלחמה" בשיאו של הספר, מה שפוגם לטעמי באמינו ובריאליזם שלו. ועדיין, הצליח אלעזרי – שהביוגרפיה שלו נותרה מסתורית (אך אין להוציא מכלל אפשרות שהוא אח לנשק של ארליך, לפחות מימי הצבא), להוציא מתחת ידו ספר מותח ומורכב יותר מקודמו. הסיפור עובד, המתח חזק, והקורא רוצה לדעת אם ארליך יצליח לנצח. בעוצמה ובזעם כמובן.

פגע וברח | מאת גל פרל פינקל

התקיפה שביצעו ארה"ב, בריטניה וצרפת בסוריה היא בחזקת "מס שפתיים" שמלמד בעיקר על הרתיעה שלהן משקיעה אפשרית בביצה הסורית המדממת. כשהמערב כן מגדיר איום על שלום העולם, כפי שהיה נפוליאון למשל, הוא יודע לפעול נגדו בכל הכוח. בינתיים ישראל נשארת לבד, על נתיב של עימות ישיר עם איראן.

התקיפה שביצעו ארצות-הברית, צרפת ובריטניה בסוריה הלילה אמנם מהווה איתות לסוריה כי השימוש בנשק הכימי הוא מחוץ למשחק, בתקווה שתבין את המסר. הנשיאים דונלד טראמפ ועמנואל מאקרון כמו גם ראשת הממשלה תרזה מיי סימנו קו אדום ברור האוסר על שימוש בנשק כימי. ניכר כי מתכנני התקיפה, שכללה תקיפה אווירית וטילי שיוט על שמונה יעדים בדמשק, חאלב וחומס ובהם שני מרכזי מחקר שעסקו בייצור נשק כימי, שדות תעופה צבאיים בדמשק ובסיסים ששימשו כוחות איראן וחזבאללה, הקפידו לפגוע ביכולתו של אסד לעשות שימוש בנשק כימי אבל נמנעו מלערער את יציבות משטרו. הקצב מדמשק כבר ספג פגיעות אנושות מכך במהלך מלחמת האזרחים ושרד.

טייס מטוס קרב מסוג טורנדו של חיל האוויר מלכותי הבריטי, רגע לפני שממריא לתקיפה בסוריה, (מקור: Youtube).

נראה כי מדינות המערב שתקפו ביקשו בעיקר להצטייר כמי שנוקטות בפעולה מבלי לשקוע בביצה המדממת ששמה סוריה וגם, ואין להקל בכך ראש, להימנע מעימות של ממש עם פוטין. התקיפה (טראמפ כבר הספיק להגדירה כ"מושלמת" במדיום החביב עליו, טוויטר), לא פגעה באינטרס הרוסי בסוריה ולא ערערה על נוכחותה הגוברת באזור. הרוסים אגב, מושקעים בסוריה יותר ויותר. באחרונה פורסם כי הגנרל סוהיל אלחסן, המכונה "הנמר", ונחשב לאחד המעולים שבקציני הצבא הסורי עתיד להיות מוזמן למוסקבה לפגישה עם שר ההגנה שוייגו ואולי אף עם הנשיא פוטין עצמו, בעקבות שביעות הרצון הרוסית מהישגיו ובהם ההשתלטות המהירה על מזרח ע'וטה. הפיקוד הרוסי מבקש, כך נראה, לקדם את אלחסן ולמנותו למפקד כלל דיביזיות העלית בצבא הסורי. במידה ודיווח זה נכון הוא מלמד על מעורבות רוסית גם בשיבוץ המפקדים הבכירים בצבא, ולמעשה על ניהול המדינה. זהו דפוס ששימש את הרוסים לא פעם בתקופת המלחמה הקרה. 

בישראל הביעו חברי כנסת ובכירים נוספים שביעות רצון על התקיפה, אך מתחו ביקורת על הנסיגה הצפוייה של האמריקנים מסוריה. חבר הכנסת יאיר לפיד, ראש מפלגת "יש עתיד", למשל, פרסם פוסט בפייסבוק בו בירך על התקיפה. "למרות ההיקף המוגבל של התקיפה", כתב, הרי שלאחר "שתיקה ארוכה העולם התרבותי מסמן לאסד שלא ישתוק על רצח ילדים. המבחן האמיתי הוא ביכולתה של הקואליציה להמשיך את הלחץ הצבאי והמדיני על הרודן מדמשק". התקיפה אכן היתה מוגבלת ומכאן עדיף לא לצפות ליותר מדי ממדינות המערב, שכן המהלך היה בעיקרו סמלי וגם סמנטי לחלוטין. אסד, טובח בבני עמו באכזריות ובסיטונות זו השנה השביעית, עם נשק כימי ובעיקר בלעדיו. 

סרטון שמהווה תמרור אזהרה

בשבוע האחרון ביקרתי בבלגיה. כמו כמעט כל ישראלי שמגיע לכנס בחו"ל, מצאתי עצמי נשאל על נושאים שאינם קשורים ישירות לנושא שלשמו באתי. בסוף הדיון היה מי ששאל אותי על שישה-עשר הפלסטינים שנהרגו לפני כשבועיים בגבול רצועת עזה מירי צה"ל. השואל הופתע לגלות שעשרה מהם הינם פעילי חמאס. ומה בנוגע לששת אחרים? שאל. התשובה מורכבת, אז הוא קיבל גרסת "הסברה" קצרה שמביעה תמיכה בצה"ל, ובחיילים שעל הגבול ומודה שלעתים קורות תקלות אבל המספרים קטנים משמעותית ממה שהוא חושב.

התשובה הארוכה היא שצה"ל מתמודד עם אירוע מורכב במסגרתו הוא נדרש להתמודד עם מה שהוגדר באינתיפאדה השנייה כ"הפרות סדר בנוכחות אמל"ח". אך בעוד שבאותה עת נדרש צה"ל להתמודד עם הפגנות אלימות\ ימי קרב בצמתים מרכזיות באיו"ש וברצועה, שהיו תחומים למרחב שבו התרחשו, האיום כאן הוא בפריצה המונית של הגדר. הפגנות אינן רק ביטוי למחאה אלא כלי התקפי של ממש, שנועד לנצל את ההמון לפריצת הגדר כמו גם לפעילות התקפית של מחבלים. המנהרה ההתקפית שצה"ל השמיד בסוף השבוע האחרון, בסמוך למרחב בו מתקיימות ההפגנות, נועדה לשמש בדיוק לכך. 

ההתמודדות עם איום מסוג זה מורכבת בהרבה ומחייבת הפעלת כוח מושכלת ומדויקת. מנגד, בצד השני חייבת להיצרב ההבנה שצה"ל יבלום כל ניסיון לחצות את הגדר. סביר שהסרטון שמתעד את הצלף מגולני שירה במפגין, לפי הפקודות כך מסתבר, יגרור שאלות המשך בנושא. מלחמה, וגם עימותים נמוכי עצימות כמו זה שמתרחש כרגע בעזה, אינם מצטלמים יפה. החיילים, גם אם מוטב היה שיקפידו יותר על שפתם ועולם המושגים שלהם, בדרך כלל אינם מחבבים את מי שמוגדר כמטרה לגיטימית לירי. אין בכך חדש. אולם ככל שיימשכו ההפגנות, והן צפויות להימשך, החיילים יישחקו מהעשייה היומיומית הסיזיפית. זהו הפתח לחריגות של ממש, ומוטב להישאר דרוכים. 

הלקח מווטרלו

שדה הקרב בווטרלו, ואנדרטת האריה השואג שהוקמה לציון הניצחון הבריטי הסופי על נפוליאון, (מקור: ויקיפדיה).

בסוף פברואר 1815, אחרי גלות קצרה באי אלבה, נמלט מכלאו נפוליאון בונפארטה, קיסר צרפת לשעבר ואחד המצביאים המהוללים בהיסטוריה, ושב לצרפת. הצבא הצרפתי נשלח לעוצרו אך במקום זאת הכתירו בשנית למנהיגו, וכך נפוליאון הוביל אותו לעבר פריז. המלך, לואי ה-18, בחר לברוח מה שהותיר את נפוליאון כשליטה של צרפת בפועל למשך כשלושה חודשים (מה שכונה לימים "שלטון מאת הימים"). המעצמות האירופאיות, שלחמו כנגד (ולצד) נפוליאון זמן כה רב והבינו את הסכנה שטמונה בו לשלום העולם, נחלצו מיד לפעולה, וזמן קצר לאחר מכן הוקמה הקואליציה האנטי-הצרפתית השביעית, בה היו חברות בריטניה, פרוסיה, ממלכת הנובר ודוכסות נסאו, במטרה להביסו. השיא, כפי שתואר בספר "מסכת הפיקוד" מאת ההיסטוריון הצבאי הבריטי ג'ון קיגן (הוצאת דביר, 1993), היה בקרב ווטרלו ביוני אותה שנה. 

מול נפוליאון ניצב אז הגנרל הבריטי ארתור ולסלי, הדוכס מוולינגטון. מי שהחל את דרכו "כסגן משנה (Ensign) בגדוד הרגלים ה-73" (עמוד 106) ורכש לעצמו מוניטין כמפקד קרבי מצטיין בהודו ובחצי-האי האיברי. וולינגטון היה מפקד ריכוזי שהקפיד להימצא סמוך לקו החזית וללחימה, בכדי שיוכל להשפיע על מהלך העניינים. למרות שהיה כבר מפקד מנוסה, ווטרלו – כך אמר לימים – היתה המבחן העליון שלו. "בשום קרב, לא טרחתי כה הרבה" (עמוד 94), אמר והוסיף, "באלוהים! אינני מאמין שהדבר היה נעשה לולא הייתי שם!" (עמוד 104). היה בכך מן הצדק, שכן דומה שבקרב עצמו נכח בכל מקום שנדרש, ופיקח מקרוב על כל מהלך.

ציור המתאר את הדוכס מוולינגטון, במרכז, מפקד על הצבא הבריטי בקרב ווטרלו, (מקור: ויקיפדיה).

באחד מרגעי המפתח בקרב, הורה נפוליאון להכניס ללחימה את את עתודת המשמר הקיסרי, רגימנט העילית שלו שמעולם לא הובס בקרב. "וולניגטון פקד על חיילי המשמר הבריטי לשכב. כשנכנסו הצרפתים לטווח אש הרובים, הוא פקד: "המשמר, קום. היכון, אש!" המטח הלם בחוד השדרה הצרפתית בעוצמה שהדפה אותו, פיזית, לאחור, כתיאור משקיף. חלק מהצרפתים הספיק להשיב אש, אולם או אז נעו הבריטים קדימה ברובים מכודנים בעוד גדוד הרגלים הקל ה-52 יורה מטחים מן האגף. שדרת המשמר הקיסרי החלה להתפזר מאחור ועד מהרה נמצאה כולה נוהרת על עקביה לנקודת מוצאה" (עמוד 102). היתה זו המתקפה האחרונה של הצרפתים. לאחריה, הבריטים מן הצד האחד כסדן, והפרוסים בפיקוד בליכר שהגיעו מן האגף ששימשו כפטיש, סגרו על הכוח הצרפתי והביסו אותו, פעם אחת אחרונה.

בשאר אסד כמובן, אינו נפוליאון בונפארטה. קשה לחשוב על טיפוסים שונים כל כך כמו הגנרל הצרפתי השאפתן שכבש חלקים גדולים כל-כך מאירופה, השפיע על החשיבה הצבאית והמדינית עד לימינו אלה, ומיסד חוקים ונורמות שלטוניות רבים כל-כך, ורופא העיניים הסורי שנעשה רודן אכזר וצמא דם. אבל הסיור שערכתי בשבוע שעבר בשדה הקרב שבווטרלו, במסגרת הביקור בבלגיה, המחיש שהשוני המטריד באמת נעוץ בכך שבעוד שכאשר שב נפוליאון לשלטון בצרפת, לפני כמאתיים שנים, התארגנה מיד קואליציה לבלום אותו. לעומת זאת, במקרה של סוריה, 2018, נדרש זמן לא מבוטל בכדי שתתגבש קואליציה של מדינות מערביות, שתתקוף באופן שנראה כמו מכה על היד למי שהורג את בני עמו באמצעות נשק כימי.

"מעצמנו נדרוש"

בתחילת השבוע שעבר פרסם ח"כ עפר שלח, גם הוא מ"יש עתיד", פוסט בפייסבוק ובו היכה על חטא וכתב שבדיעבד טעתה ישראל, וטעה גם הוא, בקביעה ש"כל התערבות ישראלית במה שקורה בסוריה – מעבר לקווים האדומים שנקבעו אז ותקפים עד היום, ונוגעים לאינטרסים הביטחוניים המובהקים של ישראל – לא תועיל ואולי תרע". היה צריך לעשות יותר, כתב. יתכן. אבל גם הרצון להותיר בעל בית בסוריה, כתובת ברורה וריבונית, והחשש משקיעה נוספת בבוץ כפי ששקעו האמריקנים בעיראק וישראל בלבנון, הן סיבות לגיטימיות להימנע מפעולה שכזו. גם כך וגם כך מתברר לישראל שלמרות הברית האסטרטגית עם האמריקנים והקשרים המתהדקים עם מדינות המפרץ, בסופו של יום היא לבד. איש לא ינקוף אצבע במטרה למנוע התבססות איראנית בסוריה והעובדה שאיש אינו פועל ברצינות לסילוק אסד, למרות רצחנותו, מלמד שמשטרו, הוא עצמו, ושותפיו הטבעיים – איראן (על גרורותיה) ורוסיה – הם כאב הראש שלה ורק שלה. 

מימין: הרמטכ"ל ליפקין-שחק בתרגיל של חטיבת הצנחנים, (צילום: דו"צ).

כעיתונאי פרסם שלח ב-1996 ראיון "במעריב" עם חברו לפלוגה בצנחנים, אל"מ ג' (גדי שמני). במאמר תיאר שלח את האתוס שעיצב בשעתו הרמטכ"ל דיין ושמאז נותר בצה"ל, ובמובן הביטחוני הפך גם למוטו של ישראל (ראה ערך תקיפת הכור הגרעיני הסורי ב-2007 שנחשפה לאחרונה), שאותו "קיבלו כמובן מאליו חיילים צעירים וקצינים מידיו של המח"ט אמנון ליפקין, ובהם גם אל"מ ג' וגם החתום כאן. מעצמנו נדרוש". אם ישראל אכן עומדת מאחורי תקיפת שדה התעופה T-4, הסמוך לעיר חומס ומרוחק 250 קילומטרים מישראל, לפני כשבוע, זה מה שעמד מאחורי התקיפה.

ישראל תקפה את הבסיס, שמשמש גם את כוחות קודס איראנים, בגלוי לפני כחודשיים והשמידה את קרון השליטה של המל"ט האיראני שחדר לישראל (שבאחרונה נחשף כי היה מל"ט תקיפה). גם הפעם כך נראה, הותקף הבסיס מן האוויר, במה שהוגדר על-פי פרסומים זרים כתקיפה ישראלית נוספת. בניגוד לתקיפת הקרון, הפעם הודו האיראנים בגלוי ששבעה מתוך ארבעה-עשר ההרוגים בתקיפה הם מאנשיהם, ובהם קולונל בכיר במערך המל"טים האיראני, והתחייבו לתבוע מישראל מחיר. איראן מנהלת כבר שנים רבות, כהגדרת הרמטכ"ל איזנקוט, כנגד ישראל "מלחמה באמצעות שליחים". אולם עד השנה נשמר העימות תחת מעטה החשאיות וישראל מצידה פגעה בעיקר בשלוחיה של איראן, ובהם חזבאללה וארגוני טרור נוספים. עתה נראה שתרחשה עליית מדרגה והעימות הפך ישיר במידת מה.

השמדת קרון השליטה האיראני, (מקור: דו"צ).

בכירים במערכת הביטחון ובקבינט התבטאו בעניין באחרונה, תוך הבעת תמימות דעים חריגה, כי ישראל רואה בנוכחות האיראנית בסוריה קו אדום ולא תאפשר הקמת מרחב פעולה כנגד ישראל, הדומה לזה שהקימה איראן בלבנון באמצעות חזבאללה. הרוסים מצידם לא אהבו את עליית המדרגה והביעו, כך פורסם, מורת רוח מפעילותה של ישראל במרחב הצפוני. למרות ההסלמה המתרחשת בגזרת רצועת עזה, נראה שהמתיחות המשמעותית כרגע היא בגזרה הצפונית, שם מנהלת ישראל משחק "צ'יקן" מול מספר רב של יריבים ובהם אסד, שביטחונו העצמי עלה לאור הישגיו במלחמת האזרחים, רוסיה שמעוניינת לשמר את ההשקעה שלה בסוריה ואיראן. כדאי לזכור שבמשחק הזה איראן משחקת רחוק מן הבית, מה שמעניק לישראל יתרון משמעותי מבחינת יחסי העוצמה אבל גם הופך אותה פגיעה וקרובה יותר לתקיפה מצד כוחות הפועלים בחסות איראנית וכאמור מצד כוחות איראן בסוריה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.04.2018)

כללי משחק חדשים בחזית הצפונית | מאת גל פרל פינקל

אחרי ששקע האבק, בחלוף שבוע מיום הקרב שניהלה ישראל מול סוריה ואיראן, המאזן לא בהכרח נוטה לטובת ישראל במרחב הצפוני. איראן פועלת לשינוי כללי המשחק במרחב, או לפחות להוספה של כמה כללים לחוברת ההוראות.

עתה, מששקע מעט האבק וניתן לבחון את אירועי השבת שעברה בפרספקטיבה של זמן, גם אם קצר, ניתן להצביע על כמה תובנות. הלחימה החלה כאשר חדר מל"ט איראני לישראל ויורט בידי מסוק קרב. צה"ל, כך נראה, עקב אחר המל"ט מאז שהמריא מבסיס חיל האוויר הסורי T-4 בקרבת תדמור. בתגובה תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את קרון השליטה האיראני והשמידו אותו. בתקיפה נפגע מטוס F-16I וטייסיו נאלצו לנטוש באזור עמק יזרעאל. הצעד הבא של ישראל היה "התקיפה הנרחבת ביותר נגד מערך ההגנה האווירית הסורי מאז מבצע 'שלום הגליל'", כהגדרת ראש מטה החיל, תא"ל תומר בר. בתקיפה נפגעו גם מטרות בעלות שיוך איראני מובהק וניתן להניח כי מספר אנשי צבא איראנים וסורים נהרגו. למרות זאת, נראה שהמאזן הסופי של הדברים לא בהכרח נוטה לטובת ישראל. תיקו בטווח הקצר, בטווח הארוך כלל לא בטוח. 

יעדי תקיפת חיל האוויר בשבת האחרונה בסוריה, (מקור: דו"צ).

בראיון לחדשות השבת ב"כאן 11" אמר תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, שפיקד בעבר על חטיבת גולני ואוגדת עזה, כי הפעולה האיראנית תוכננה מהסוף וצפתה את המענה הישראלי. לדבריו, איראן מקיימת היערכות "מאוד רחבה ועמוקה" מול ישראל בסוריה ולבנון וסביר שהאיראנים לקחו מראש בחשבון את התגובה הישראלית. להערכתו, הפעולה "תואמה מראש" בין איראן לסוריה, ומערך הנ"מ הסורי היה מוכן לתקיפה הישראלית. "ברור שהתגובה הישראלית היתה חמורה וקשה", אמר, וציין לחיוב את העובדה שהדרג המדיני-ביטחוני הבכיר לא היסס להוסיף ולתקוף גם לאחר שהופל מטוס. תמיר, שבמילואים היה סגן מפקד הגיס הצפוני, הדגיש "שבמיוחד הרמטכ"ל גדי איזנקוט והמטה הכללי הם מאוד מנוסים במשחק הזה של ההרתעה, בכל הגזרות, אבל גם מול האיראנים. ואני חושב שהמהלכים כאן חושבו היטב ובמינון מאוד מאוד מדויק". כששירת בצה"ל נחשב תמיר למפקד יצירתי ונחוש, אבל גם לכזה האומר את מה שהוא חושב ומקפיד לראות את הדברים כהווייתם ולא להסתנוור מהצלחות צה"ל. הראיון הזה לא היה שונה. לדעתו, אף ש"התגובה המהירה והנחרצת של צה"ל להמשיך ולתקוף ולא להסס גם אחרי נפילת המטוס מאזנת טיפה", הרי שאיראן רשמה לזכותה הישג משמעותי הן בהפלת המטוס והן בהפיכת היערכותה במרחב כנגד ישראל (באמצעים וכוח אדם) לעובדה קיימת, מהלך שיחייב את צה"ל להיערך בהתאם. 

בהמשך המשדר התראיין גם סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף (מיל') משה קפלינסקי, שפיקד על תמיר בגולני ובלבנון. להערכתו, יום הקרב בצפון גרם לאיראנים לדאגה רבה. היכולת ליירט את המל"ט במקום ובזמן הנוחים לישראל, מעידה על יכולות מודיעיניות וטכנולוגיות מתקדמות. בנוסף, הדגיש את ההחלטה "לתקוף בחזרה את קרון השיגור שלו", שמלמדת לדבריו, "על תעוזה ועל מדיניות מאוד מאוד ברורה". בסוריה, הודה, "בעל הבית הוא אכן פוטין", הרוצה ברגיעה במטרה להשיג יציבות במדינה לאחר מלחמת האזרחים. בשל כך עשויים הרוסים לנסות ולהגביל את חופש הפעולה הישראלי במרחב (ב"הארץ" פורסם כי ישראל שקלה מהלך התקפי נוסף ונבלמה ביד הרוסים), ומכאן עולה חשיבות התיאום הביטחוני בין המדינות. גם הרוסים, אמר קפלינסקי, "מבינים שהגורם היחיד שיכול לחבל באינטרס העיקרי הרוסי, וזה שקט במקום הזה, זה ישראל. ולכן התיאום הזה הוא לא רק אינטרס שלנו, הוא גם אינטרס של הרוסים. והוא יימשך".

אמנם, אין בכוחה של הפלת מטוס קרב במהלך תקיפה, אירוע שלא התרחש מאז 1983, לבטל 35 שנות עליונות אווירית, והיא אינה מלמדת על ירידה ביכולות או בקטלניות חיל האוויר. ישראל, תחת הנהגת ראש הממשלה נתניהו (שלא שכח להזכיר בנאומו השבוע בתגובה להמלצת המשטרה להעמידו לדין את שירותו הצבאי "כקצין בסיירת מטכ"ל"), ניהלה בסך הכל בשש השנים האחרונות מדיניות אחראית ומושכלת בזירה הצפונית, כשהיא מקפידה לשמור על האינטרסים שלה מבלי להיגרר למערכה. אין דבר כזה פעולות "על האפס". בקצב פעילות כה גבוה לאורך זמן כה רב, אין זה ריאלי לצפות שלא יהיו נפגעים או תקלות. דווקא מספרן המועט כל-כך ממחיש יותר מכל את רמתו המקצועית של החיל, שבתקופת מפקדו הקודם, האלוף (מיל') אמיר אשל, שידרג עוד יותר את יכולותיו. עם פרישתו אמר אשל, שהוזכר באחרונה כמועמד פוטנציאלי (אך בשל מוצאו ה"כחול" לא ריאלי) לרמטכ"לות, שכיום יש לחיל את "יכולת המכה המקדימה לזירה הצפונית. זו יכולת שמבוססת על מודיעין מדויק. כשאתה מפתיע, אתה מזעזע את האויב". מנגד, "האור האדום" שיתכן וישראל קיבלה מפוטין, לצד השיניים שחשפו הסורים והנכונות האיראנית להתעמת בגלוי עם ישראל, מהווים שינוי של כללי המשחק בצפון. בשנים האחרונות בוצעו, כמאמר האלוף אשל, מעל 100 תקיפות לסיכול ומניעת התעצמות בחזית הצפון במסגרת המערכה שבין המערכות (מב"מ) שזו תכליתה. אפשר להניח שהמדיניות הזו תישמר, אבל בזהירות. 

משבר הטילים

הסדרה הציגה תרחיש שבו מצויה ישראל על סף מלחמה עם סוריה, (מקור: אתר IMDB).

בדומה לשבת שעברה, גם במרכז הפרק השישי של הסדרה "חדר-מלחמה", שעלילתה התרחשה ב-2004, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, עמדה דילמה שהעמידה את ישראל על סף מלחמה עם סוריה. הסדרה, שיצר יאיר לפיד הרבה לפני שנכנס לפוליטיקה, הציגה גוף בדיוני במשרד ראש הממשלה, האמון על כלל הסוגיות המדיניות-ביטחוניות של ישראל, בדומה למטה לביטחון לאומי. בפרק התקבל מידע כי סגנו של נסראללה עתיד להיפגש בשעות הקרובות עם נציגי ממשל סוריים בבסיס צבאי בקרבת קונייטרה, ועולה הדילמה האם לתקוף מן האוויר את הבסיס ובפיצוץ הפגישה, תרתי משמע, להוכיח כי חזבאללה בקשר הדוק עם סוריה. בדיון, הזהיר סגן מפקד היחידה, איש המוסד מיכאל סורק (שגילם רוני פינקוביץ') מפני האפשרות שהסורים "יגיבו, ואז נצטרך להגיב על התגובה, והם יגיבו על התגובה שלנו, ככה מתחילות מלחמות". בהמשך הפרק ציין חילבי (ששון גבאי המצוין), שאחראי על הערכות מודיעין מארצות ערב, "כי השאלה היא לא רק אם יש לך את הכוח, אלא מה התזמון הנכון".

כשהשיירה חוצה מלבנון לסוריה נדרש מפקד היחידה ולמעשה היועץ לביטחון לאומי, רענן אורן (בגילומו של ליאור אשכנזי), אל"מ במילואים יוצא הצנחנים, להורות למטוסי קרב של חיל האוויר לפגוע בה. כאשר התברר שבפגישה משתתף סגן הרמטכ"ל הסורי הפכה הדילמה לנפיצה בהרבה. לטענת חילבי, 99 אחוזים שהמהלך יצליח והסורים יימנעו מתגובה, אבל "האחוז האחרון זה מלחמה". חילבי המשיך והזהיר ש"החזבאללה הוא ארגון מפחיד אבל הם לא יעשו במאה שנה מה שמלחמה עושה ביום". אורן הטיח בחילבי שאם זה לא יהיה הפעם זה יהיה בפעם אחרת, ואילו האחרון השיב שהוא יודע. "אבל לא הפעם", נאנח אורן והמליץ לראש הממשלה להימנע מתקיפה.

מאז ששודרה הסדרה עבר החזבאללה טרנספורמציה משמעותית, דרך מלחמת לבנון השנייה ומלחמת האזרחים בסוריה, והפך לכוח צבאי משמעותי שלו ארסנל של כ-130 אלף רקטות, חלק מהן בעלות טווח ודיוק גבוהים, והוא פרוס בכ-200 כפרים בדרום לבנון בהם הקים מערכי הגנה, מנהרות לחימה ומערכי שיגור טילים לעבר העורף הישראלי. גם הקשר עם סוריה אינו זקוק עוד להוכחה, שכן חזבאללה לחם עבור משטר אסד וסייע לו להשתלט מחדש על המדינה. מה שהיה נכון ב-2004 כבר לא נכון כיום. בעימות הבא בצפון לחזבאללה יש בהחלט יכולות שמאפשרות לו לנהל מלחמה של ממש כנגד ישראל.

צילום אוויר של משטח שיגור הטילים בקובה, (מקור: ויקיפדיה).

בהופעתו השבוע, בוועידה השנתית של השלטון המקומי בישראל וקק"ל, השווה שר הביטחון, אביגדור ליברמן, בין המאמץ האיראני להקים תשתית לייצור טילים מדויקים בעבור חזבאללה בלבנון להחלטת ברית-המועצות להציב טילים בליסטיים בעלי ראשים גרעיניים בקובה בשנת 1962. לדבריו, "הנשיא קנדי היה מוכן להסתכן במלחמת עולם שלישית, הוא אמר 'אנחנו לא נאפשר למצב את הטילים הרוסים בקובה'. סוריה הרבה יותר קרובה אלינו, היא גובלת בגבול יבשתי". כך גם לבנון. ישראל מפעילה מאמץ הסברתי ניכר בקרב הקהילה הבינלאומית, כמו גם באמצעות מסרים ישירים לאיראן ולחזבאללה, בכדי למנוע זאת. אולם, ציין שר הביטחון ליברמן, "אם נגיע למצב שלא ישאירו לנו ברירה – נפעל".

המשבר בקובה נבלם בעקבות ההבנה הסובייטית כי האמריקנים נחושים בדעתם לבלום את המהלך, ומוכנים להסתכן גם במלחמה של ממש. הרוסים אמנם הסיגו את הטילים, אך לא הלכו הביתה בידיים ריקות וקיבלו בתמורה את פינויים של בסיסי הטילים האמריקניים בטורקיה. אם גם כאן יגיעו להבנות שקטות ראוי לשאול, על בסיס המשל של ליברמן, על מה תוותר בתמורה ישראל? זאת כמובן בהנחה שהמסרים לא ייפלו על אוזניים ערלות וישראל תיאלץ לפעול. מלחמת עולם אולי לא תהיה כאן, אבל מערכה רחבת היקף שכוללת בתוכה גם כוחות איראניים וסוריים, היא לא תרחיש בדיוני.  

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.02.2018)

לא צוק ולא איתן | מאת גל פרל פינקל

דו"ח המבקר אודות "צוק איתן" מותח ביקורת קשה על הקבינט, שנמנע מלגבש את יעדיה האסטרגיים של מערכה בעזה בטרם זו תתרחש, וקובע שחסרה התכוננות מקדימה לאיום המנהרות. בצה"ל מפנימים את הלקחים, הפוליטיקאים מתכתשים. 

נתניהו, יעלון וגנץ בפורום מטכ"ל, (צילום: עמוס בן גרשום לע"מ).

הגרסה הסופית של דו"ח מבקר המדינה אודות מבצע "צוק איתן", בין שיהפוך לפומבי (בחלקו או במלואו) או ייוותר מסווג, מתחה ביקורת קשה על תפקוד הקבינט המדיני-ביטחוני במערכה, בדגש על השלישייה המרכזית – הרמטכ"ל גנץ, שר הביטחון יעלון וראש הממשלה נתניהו. המערכה חסרה דירקטיבה מדינית מוגדרת ודיוני הקבינט עם פרוץ המבצע שיקפו זאת היטב. השרים, כך נתברר, לא ידעו כמעט דבר אודות מערך המנהרות של החמאס. הפעלת הכוח נעשתה בחלל ריק, מנותקת מן ההקשר המדיני. אף שהתנהלות הצבא והקבינט רחוקות מלהזכיר את מלחמת לבנון השנייה, הסיפור אודות מערכה ארוכה ומסורבלת, אליה נגררה ישראל ללא תכנית סדורה ויעדים, אשר נמשכה הרבה יותר מדי, יש בה בכדי להדאיג. בעיקר בגלל הסיבוב הבא, שנמצא, כמו תמיד, מעבר לפינה.

הקבינט לא הגדיר מה הוא רוצה

מי שדיבר לראשונה על "הפיל שבחדר" הוא השר נפתלי בנט. מעלותיו וחסרונותיו של בנט באו לידי ביטוי בדיוני הקבינט בדיוק, בנחישות והלהיטות שהפגין, שהזכירו יותר מ"פ ביחידה מובחרת מאשר שר בכיר בממשלה המבין את מגבלות הכוח. טענתו כלפי הרמטכ"ל גנץ כי על הצבא לבוא לקבינט כ"סוסים דוהרים ולא שוורים עצלים", מתעלמת מן המקור של ציטוט זה. המשפט, שטבע בשעתו הרמטכ"ל משה דיין בהקשר לסוג המפקדים המועדף עליו, נכתב לאחר קרב המתלה בו הסתבכו אריק שרון ופקודיו בקרב המיותר ועתיר הנפגעים שלא לצורך. אמת, רצוי שהדרג הטקטי, מהלוחם ועד מפקד האוגדה, יפגין לוחמנות ונכונות לצאת לקרב, אולם המטה הכללי נדרש לשקול שיקולים רחבים יותר ויימנע מהסתבכויות שאיש אינו יודע מה בסופן. מה שתקף לגבי המטכ"ל חל בוודאי על הדרג המדיני.

לפיד הטיח בבנט ש"כאן זה לא פורום מג"דים", (מקור: ויקיפדיה).

לפי הפרסומים נראה שבעוד שנתניהו, יעלון, גנץ וגם לפיד (שהטיח בבנט ש"דיון שלילת המנהרות הוא לא לקבינט. כאן זה לא פורום מג"דים") עסקו באסטרטגיה, נגרר בנט, כפי שקורה לקבינטים לעתים קרובות, לדיון טקטי. הסיבה לכך ברורה. הטקטיקה עוסקת ביעדים מדידים, דוגמת גודל השטח שיש לכבוש או אמצעי הלחימה של האויב שיש להשמיד, ואילו האסטרטגיה עמומה יותר, תהליכית בעיקרה ואת פירותיה רואים רק לאחר זמן. במקום להפנים את הלקח, עסוקים הפוליטיקאים, בין שהם חברים בממשלה ובין שהם חברי כנסת, בוויכוח "מי אמר למי ובאיזה עניין". כך, הגיעו רק שני חברי קבינט לתרגיל המטכ"לי וכך, למרות המלצות ועדת עמידרור-צ'חנובר, לא מתקיימים שיח ותהליכי עבודה סדורים בין הקבינט לצבא.

צה"ל ידע ולא הבין

הקבינט אינו הגוף היחיד שלא היה מודע לאיום המנהרות. בדו"ח המבקר נמתחת ביקורת גם על חוסר המוכנות של הצבא. היעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות, הזנחת מוכנות כוחות היבשה, הטיפול באוכלוסיית עוטף עזה ועוד מעידים על כך שצה"ל נגרר למלחמה שניתן היה להיערך אליה טוב יותר. מנגד, צה"ל לא חיכה למבקר. לפני כשלושה חודשים נחשף כי ועדת בדיקה פנים-צה"לית בראשות האלוף יוסי בכר, מפקד הגיס המטכ"לי, קבעה כי "ערב המבצע היו המנהרות ההתקפיות עבור רוב מפקדי הכוחות המתמרנים בחזקת נעלם. הייתה הכרה של האיום, אך עוצמתו וממדיו לא נתפסו". בנוסף נמצא כי הפעלת הכוח של צה"ל לא היתה אפקטיבית מספיק ולא חתרה לקיצור משך המערכה. לקחי התחקיר מיושמים בימים אלה הן בתכנית הרב-שנתית גדעון לבניין הכוח הצה"לי, והן בפיקוד הדרום.

כוחות צה"ל חושפים מנהרה במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

בישראל נוטים לרוב לחפש אשמים ולדרוש "עריפת ראשים", כי מישהו בטח התרשל. הנחת העבודה שהמערכת תקינה ושבהדחתו והוקעתו הציבורית תשוב לפעול כסדרה, שגויה בבסיסה. דו"ח המבקר מצביע על כשל מובנה בהליכי העבודה התקינים וביחסי הדרג המדיני והצבאי, שאינו קשור בהכרח לאישים שמבצעים את התפקידים השונים. השלמת תכנית אופרטיבית למערכה הבאה בעזה אינה יכולה להתרחש בטרם התקיים דיון סדור בקבינט על המטרות האסטרטגיות של ישראל בתרחיש שכזה. מהדו"ח עולה שזה בדיוק מה שקרה. כשהדרג המדיני לא מגדיר מטרות זולת עיצוב מציאות ביטחונית טובה יותר, מושג עמום שקשה לכמת, יתקשה הצבא להציג תכנית אופרטיבית שתכין את התנאים למהלך מדיני משלים.

ניכר כי ישראל לא התכוונה למוטט את שלטון החמאס, ואף לא להציב איום ממשי על שרידות שלטונו. החמאס מצידו הפגין במערכה קשיחות, נחישות ואורך רוח, כמו גם יצירתיות ויכולת גבוהה של ניצול משאבים והפעלת כוחות. הדרג המדיני החליט שהוא רוצה לשלול מן החמאס הישגים ולפגוע בתשתית המנהרות, אולם עשה כן רק בהתרגש העימות. משום כך מצא עצמו הצבא ללא תכנית מתאימה למטרות. בצה"ל, כמו בצה"ל אלתרו וכך זה גם נראה. הפעלת הכוח נעשתה בצורה שבלונית, דורסנית, הנשענת בעיקר על הפעלת כוח אש ועוד אש. מכל היתרונות ברשות צה"ל, הוא בחר להפעיל בעזה דווקא את יתרונותיו הכמותיים. זאת במקום מהלכים יצירתיים מתוחכמים מן הסוג שהקנו לצה"ל את שמו הטוב. האופן שבו פעלו הכוחות במערכה מחייבת חשבון נפש קשה ונוקב בשאלה האם צה"ל הוא עדיין אותו כוח לוחם המציג רמת לחימה גבוהה, או שמא יתרונו היחסי בשדה הקרב, יתרון של כמות ולא של איכות, הוא המביא להישגיו?

אז מה היה לנו?

"אז מה היה לנו שם", שואל הקבלן קלראשו (אותו מגלם פולי) את שני המוסכניקים במערכון "המוסך" של הגשש החיוור, ובאמת מה היה? המערכה בקיץ 2014 לעומת זאת, הניבה שנתיים וחצי של שקט יחסי ושיפרה, הלכה למעשה, את המציאות הביטחונית בדרום, אבל באיזה מחיר? צה"ל אכן פגע קשה בחמאס, אולם מבלי להקטין מתעוזת הלוחמים והמפקדים בשטח שפעלו כמיטב יכולתם, ראוי לזכור כי מדובר בצבא החזק במזרח התיכון שלחם בכוח צבאי חלש, שחסר אימון פורמלי ואיכותי. האם היתה אמורה להיות תוצאה אחרת?

השר גלנט טען שהמערכה היתה צריכה להיראות אחרת , (מקור: youtube).

בנאום שנשא השבוע בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי, טען השר יואב גלנט, שכאלוף פיקוד הדרום פיקד על מבצע "עופרת יצוקה", כי "מערכה מוגבלת כמו זו שחווינו במבצע צוק איתן, אמורה הייתה להיות קצרה, איכותית ולא יקרה בכוח אדם ובמשאבים. אף לא אחד מן המרכיבים הללו הושג במבצע זה. היתה זו מערכה ארוכה מדי, יקרה מדי, ולא איכותית. התוצאה העגומה ותחושת החמיצות הן המשכה הישיר של התכוננות לקויה, היערכות שגויה ופעולה משובשת".

תרגיל של אוגדה 162, (צילום: דו"צ).

העידן שבו הושגה הכרעה חד-משמעית עבר ככל הנראה מן העולם, ועדיין הפעלת הכוח הצבאי צריכה לחתור אליה. הרמטכ"ל איזנקוט אמר לפני כחצי שנה כי "את המושג הכרעה צריך לפרוט נכון. זה לא נטילת כוח הרצון והיכולת של ארגון חזבאללה הכולל לפעול נגד מדינת ישראל. אתה המח"ט, אתה מפקד האוגדה, אתה מפקד הגיס, בגזרה שלך תגיע לקצה החץ, תשמיד את היכולות, תמנע שיגורים משמעותיים לעורף ותקיים חופש פעולה במרחב". מימוש של הנחייה זו אכן יבטיח ניצחון ברמה הצבאית, אבל לא יביא להישגים אסטרטגיים. אלה יושגו רק בתנאי שהדרג המדיני יגדיר באמצעות שיח מקדים עם הצבא את המציאות שהוא רוצה לעצב.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 27.01.2017)

הצוללות והמל"ל: נראה שלישראל אין חדר מצב מתפקד\ מאת גל פרל פינקל

בניגוד למה שניתן היה לראות בתכנית "חדר מלחמה" משנת 2005, פרשת הצוללות, יחד עם דוח המבקר על צוק איתן, מלמדים כי המערכות הביטחוניות בין הדרג המבצע לדרג המחליט לא מתפקדות כראוי.

אח"י תנין, (צילום: דו"צ).

בשנים האחרונות הופקה בישראל שורת סדרות דרמה על גופים במערכת הביטחון שנחשבו במשך שנים לחשאיים מדי לטלוויזיה. הבולטת שבהם היא "פאודה", שעסקה בצוות מסתערבים בשטחים. לפני כולן היתה בשנת 2005 "חדר-מלחמה", שיצר יאיר לפיד בכובע הקודם שלו כאיש תקשורת וסופר. הסדרה עסקה בגוף במשרד ראש הממשלה (רוה"מ), שדרכו עוברות כל ההחלטות הביטחוניות של ישראל, הדומה מאוד למטה לביטחון לאומי (מל"ל). עלילת הסדרה התרחשה בשנת 2004, כאשר האינתיפאדה השנייה בעיצומה ואף ששמו לא הוזכר במפורש, ניכר כי חדר-המלחמה (חמ"ל) פעל תחת ראש הממשלה שרון.

בפרק הראשון בסדרה מצטרפת לחמ"ל יעל סיגלר (בגילומה של איילת זורר), לוחמת מוסד לשעבר, כאחראית החדשה על הערכות מודיעין חו"ל. את פניה מקבל מפקד היחידה, אל"מ במיל' רענן אורן (בגילומו של ליאור אשכנזי), יוצא הצנחנים ששירת כסגן מפקד יחידת שלדג. שיחת ההיכרות שהוא עורך לה עם תפקידה החדש ועם הארגון נשמעת כציטוט מחוק המל"ל. לשאלת סיגלר בנושא הסמכויות והכפיפות מבהיר לה רענן כי "לא משרד הביטחון, לא הצבא, לא הקבינט, לא החברים שלך מהמוסד אנחנו עובדים רק מול רוה"מ". כשהיא מקשה ושואלת באילו תחומים הוא משיב בחדות, "בכל עניין". בפרק השני מסביר לה חילבי (ששון גבאי המצוין), שאחראי על הערכות מודיעין מארצות ערב, ש"אנחנו מתעסקים בקבלת החלטות. כל הגיבורים לא יעזרו, אם לא יהיו מי שיקבל ההחלטות הנכונות".

ממלא מקום ראש המל"ל, תא"ל נגל, (מקור: ויקיפדיה).

בסדרה נראה כי החמ"ל מקיים תהליכי מטה ותכנון מדיניות סדורים וכי ראש הממשלה מקבל 80% מהמלצותיו. המציאות מצטיירת כשונה לגמרי. הדו"ח הצפוי של מבקר המדינה בעניין "צוק איתן" מצייר תמונה עגומה לגבי תפקוד הקבינט במבצע ובתקופה שקדמה לו בהקשר לאיום המנהרות. על-פי מה שפורסם מגרסת הדו"ח הסופית, הרי שהמבקר מתח ביקורת קשה על כך שהקבינט מודר במהלך המבצע ועל המענה הלקוי לאיום המנהרות.

לדו"ח מצטרפות פרשת הצוללות, חקירת המשנה לשעבר לראש המל"ל, תא"ל אבריאל בר יוסף, בחשד לקבלת שוחד (סיבה שבגינה בוטל מינויו לראש המועצה) והעובדה המטרידה שלמעשה טרם מונה באופן רשמי ראש מועצה לביטחון לאומי מאז ינואר, ומי שממלא אותו בפועל הוא תא"ל במיל' יעקב נגל. בקיצור, נראה שבמציאות אין בישראל חדר-מלחמה מתפקד.

את המל"ל הקים ראש הממשלה נתניהו בשלהי כהונתו הראשונה. בספרם החדש "המל"ל" מתארים פרופסור עוזי ארד, היועץ לביטחון לאומי לשעבר, ולימור בן-הר, ראש לשכתו במל"ל, את המאבק להקמתה וביסוסה במוקד תהליכי קבלת ההחלטות במדינת ישראל. בן-הר וארד מציינים כי תפקיד המל"ל מסתכם בסוף בשורה אחת: "להמליץ לממשלה על מדיניות בנושאי הביטחון הלאומי".

ארד כראש המל"ל עם ראש הממלשה נתניהו, (מקור: ויקיפדיה).

המל"ל נועד לשפר את עבודת הממשלה. לדאוג שהשרים יגיעו מוכנים לדיונים ושכל המידע יונח לפניהם ומשהתקבלה החלטה המל"ל תצטרך לוודא את ביצועה. מיום הקמתה נתקלה המל"ל במכשולים והתנגדויות מצד גופים ואישים שונים במערכות הביטחוניות והפוליטיות. כך למשל, מציינים המחברים את המזכיר הצבאי דאז והרמטכ"ל דהיום, גדי איזנקוט, כמי שהיה "המזכיר הצבאי היחיד לראש ממשלה שהבין ואף המליץ על חיזוק המל"ל".

אחרים ביקשו למנוע ממנה להתרומם. השניים מכתירים את המאבק כסיפור הצלחה. יתכן, אבל דו"ח המבקר והעובדה שטרם מונה ראש מל"ל קבוע, מלמדים כי חבלי הלידה והחריקות שהתלווה אליה טרם נגמרו.

"אתה היית בצנחנים, לא?" שאל בפרק התשיעי של "חדר-מלחמה" סמ"פ במילואים (שגילם אוהד קנולר), שפלוגתו מסרבת לשרת בשטחים, את רענן. כשהלה השיב בחיוב, הקשה הסמ"פ ושאל "בשביל זה התנדבנו? בשביל לשלוט על 3.5 מיליון בני אדם? להרוס בתים? לעצור אנשים לחמש שנים בלי משפט? מה חוקי בזה?" בתשובה הסביר רענן לאנשי המילואים כי "צה"ל לא במשחק הזה. משני הכיוונים. אם אומרים לו לעמוד במחסומים, הוא עומד במחסומים. אם אומרים לו לפנות יישובים, הוא מפנה יישובים. לא מעניין אותי מה הדעה שלכם. אתה יודעים מה? גם לא מעניין אותי אם אתם צודקים או לא צודקים. צה"ל לא במשחק הזה". היה כדאי שמישהו במל"ל יחזור על השיעור הזה לדרג המדיני בהקשר לפרשת החייל היורה, אלאור אזרייה, כמו גם בנושאים נוספים.

סדרה שעסקה בגוף בדיוני תואם המטה לביטחון לאומי.

במונולוג שסגר את הסדרה נשא המפקד, רענן, נאום בפני פקודיו. "ראש הממשלה אמר לי לא מזמן… אף אחד כבר לא לוקח פה אחריות". בהמשך הנאום הסביר כי מולדת "זו הארץ שנולדת בה. זה הכול. אם אתה אוהב אותה, זו החלטה שלך. אם אתה דואג רק לקריירה שלך, או לכסף שלך, או לאלה שבצד הפוליטי שלך, זאת לא המדינה שלך, זה סתם מקום שאתה גר בו… אני מסתכל עליכם, ודבר אחד אני יודע: אנחנו ניקח אחריות". זה נשמע טוב בסדרה, במציאות נותרה השאלה, מי לוקח אחריות?

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 21.11.2016)

שר ביטחון מי יודע | מאת גל פרל

יום הבחירות קרב ובא וכלל לא ברור מי ישמש כשר הביטחון בכנסת ה-20. אף שישנם כמה מועמדים בעלי רקורד צבאי מוכח ובראשם שר הביטחון יעלון, הפעם, כפי שאמרו בעבר חברי "מונטי פייטון", דרוש למערכת הביטחון משהו אחר לגמרי  – דרוש אזרח (או אזרחית).

הנה מתקרב יום הבחירות וכלל אינו ברור מי ישמש כשר הביטחון בכנסת ה-20. לתפקיד ישנם כמה מועמדים בולטים. ראשית, ישנו השר המכהן מפלגת "הליכוד", רא"ל במיל' משה "בוגי" יעלון, יוצא הצנחנים ורמטכ"ל צה"ל באינתיפאדה השנייה. ממפלגת "כולנו" ישנו האלוף במיל' יואב גלנט, יוצא שייטת 13 ומפקד פיקוד הדרום במבצע "עופרת יצוקה". "המחנה הציוני" הציג מועמד ראוי לא פחות, האלוף במיל' עמוס ידלין, טייס קרב שאף לקח חלק בהפצצת הכור העיראקי ושימש כראש אמ"ן. ידלין גם שימש כראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, גוף אשר השהות בו נתנה בידיו כלים נוספים לצד אלו שרכש בשירות הצבאי.

מופז כרמטכ"ל, (מקור: ויקיפדיה).

מצד אחד, כל השלושה עשו את תקופת הצינון שלהם מחוץ לשירות הציבורי-ביטחוני, מי בעסקים ומי במחקר אקדמי. מצד שני, לא ברור איזה ידע נוסף צברו שם. מי שבילה את כל חייו המקצועיים במערכת שייעודה הפעלת כוח צבאי (ולזכות השלושה יאמר כי שלושתם שירתו בה במיטב היחידות, בחזית הלחימה ובהצטיינות), סביר כי בשעת מבחן יבחר בדרך זו כברירת המחדל שלו. דוגמה בולטת היה שאול מופז שמונה לתפקיד בדיוק חמישה חודשים (ואין די בשלוש שנות צינון כדי שהמצב יהיה שונה) לאחר שסיים את תפקיד הרמטכ"ל, מבלי שהספיק לצבור בתקופה שהיה אזרח, כמעט שום ידע, תובנות ופרספקטיבה שלא היו לו כבר בשירותו הצבאי. ואכן, הרמטכ"ל דאז ושר הביטחון דהיום, "בוגי" יעלון, נהג לומר כי מופז מקבל במלואן את המלצות הצבא מבלי להוסיף להן שום תשומה משלו.

דרוש אזרח

שר הביטחון דאז, עמיר פרץ, מנסה לצפות בתרגיל צבאי ברמת הגולן, מבעד למשקפת שעדשותיה מכוסות, כשלצדו הרמטכ"ל אשכנזי,  2007, (מקור: ויקיפדיה).

למרות כל מה שנכתב לעיל בזכות ניסיונם של יוצאי מערכת הביטחון, ועל אף העובדה שקשה לשר מכהן ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה (שר כבר לא יכול לצאת לסמינר כמו בן גוריון) ראוי ששר הביטחון הבא של מדינת ישראל יהיה דווקא מי שעשה את עיקר מסלולו המקצועי באזרחות ולאו דווקא בצבא ובארגונים דומים. אז נכון, כשמעלים בפני הישראלי הממוצע את הרעיון ששר הביטחון הבא שלו יהיה אזרח, הוא מיד חושב על עמיר פרץ, מלחמת לבנון השנייה ותקרית המשקפת, אבל האמת, כמובן, אחרת לגמרי. קודם כל היו לנו כבר כמה שרי ביטחון, לא רעים בכלל, שחיילות היא לא הפרק המפואר ביותר בביוגרפיה שלהם. ראש וראשון בהם הוא האב המייסד, דוד בן גוריון, שהיה אמנם חייל בצבא הבריטי אך עסק בעיקר בענייני מפלגת "פועלי ציון" ולא צבר שום ניסיון קרבי. למרות זאת הוביל בן גוריון בהצלחה את הקמת המדינה, הקים את צה"ל וניהל את מלחמת העצמאות ומבצע קדש. שמעון פרס, גם הוא לא חייל מצטיין, היה שר הביטחון בעת מבצע אנטבה והיה מהיוזמים והדוחפים לפעולה. מן הצד הימני של המפה ניתן למנות את שר הביטחון משה ארנס, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, שיזם את הקמת זרוע היבשה. משה יעלון כתב בשעתו בספרו כי אף שלארנס "לא היתה הבנה בטקטיקה צבאית, והוא לא היה "מחובר" לשטח מבחינת הפרטים הקטנים, אבל הוא בא עם תפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה בכבוד עם החשיבה הצבאית."

הניסיון שמביאים איתם מועמדים יוצאי מערכת הביטחון הוא חשוב, אך הוא אינו מבטיח חסינות מטעויות. כך למשל, אהוד ברק, מפקד סיירת מעוטר ורמטכ"ל מנוסה בעברו. כשר ביטחון השכיל לנהל שני מבצעים מוצלחים בעזה ואחד (על-פי פרסומים זרים) להשמדת הכור הסורי כמו גם לשמר את הברית האסטרטגית עם ארה"ב, הצליח להסתכסך עם הרמטכ"ל ששירת בפרשייה שעד עתה לא ברור מה בסופה ומי אשם יותר ובמה. מנגד, הקדנציה של יעלון במשרד הביטחון נראית כתשליל של קודמו. המלחמה שניהל בעזה, אף שהיו בה הצלחות, נמשכה יתר על המידה. לצד היחסים הטובים שכונן עם הפיקוד בכיר של צה"ל הצליח יעלון להסתכסך עם הדרג המדיני הבכיר בארה"ב. גם זה וגם זה מחווירים ביחס לשר הביטחון הראשון שהיה יוצא הפיקוד הבכיר של צה"ל, משה דיין, אשר במלחמת יום הכיפורים תפס את תפקידו כמי שמשיא עצות מיניסטריאליות בלבד.

והזוכה הוא…

בכנסת הבאה יהיו כמה מועמדים ראויים שלא פשטו עם בוגי וגלנט על חוף תוניס ואפילו, רחמנא ליצלן, לא ישבו סביב שולחן המטכ"ל. במידה ויהיה זה הימין שירכיב את הממשלה ראוי לשקול את מועמדותם של נפתלי בנט ואביגדור ליברמן. השניים שימשו כשרים בממשלה האחרונה והיו חלק מן הקבינט הביטחוני-מדיני. לשניהם ראייה מפוכחת ונחישות לבצע מהלכים ושינויים. לצד הלוחמנות המעט מוגזמת שהפגין בנט בעניין המנהרות במלחמה האחרונה (פיוז שנשאר לו מהימים ביחידה), הוא ביצע מספר מהלכים חשובים במשרד הכלכלה. אלו מלמדים שהוא עשוי לקיים את השינוי המתבקש במשרד הביטחון הכולל שינוי תקציבי, שינוי מוסדי עמוק וכן שידוד מערכות יסודי בנוגע לזרוע היבשה. מנגד, הוא יצטרך ללמוד שדברים שרואים (ואומרים) משם, לא רואים ובטח לא עושים, מכאן. מה שנכון (אולי) למ"פ במגלן, לא מתאים לשר ביטחון. במידה ויהיה זה גוש השמאל-מרכז הרי ש"במחנה הציוני" ראוי לשקול דווקא את מועמדותה של ציפי ליבני, אשר שימשה כשרת החוץ במלחמת לבנון השנייה, במבצע עופרת יצוקה ועוד. באלו הצליחה להוכיח כי הדיפלומטיה אינה מיותרת וכי גם המהלך המדיני קריטי בדרך להשגת המטרה. גם במלחמה האחרונה בעזה היתה לבני משרי הקבינט שניהל אותה. גם היא ניהלה גופים גדולים וצברה לא מעט שעות עם בכירי המערכת הביטחונית.

יאיר לפיד, מתאים לשמש כשר הביטחון, (מקור: ויקיפדיה).

מועמד נוסף הוא ראש מפלגת "יש עתיד", יאיר לפיד. כראש מפלגה גדולה שגה לפיד שגיאות קשות אולם הוא קיים תהליך למידה מתמשך. הוא צבר ניסיון הן כמנהל מערכת גדולה (בכל זאת שר אוצר) והן בקבינט הביטחוני במלחמה בעזה. יתרונו הגדול הוא ביכולתו ללמוד (גם מטעויות), להפנים ולהחליט. אגב, מי שחושב שלבוגר עיתון "במחנה" חסר את אותו "סכין בין השיניים" שהיה קשור לגלנט על הרגל בצלילות, ראוי שיזכור כי בוגר אחר של השבועון הצה"לי היה ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. בלבנון, בסוריה ובעזה עדיין מצטערים שהרגיזו אותו. הרמטכ"ל הנוכחי, גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני, הוא קצין מנוסה בעל ניסיון רב בפיקוד על כוחות בלחימה ובעבודת המטה הכללי. הוא אינו צריך שר שיהיה בחזקת המ"כ שמעליו. שר הביטחון שדרוש לו ולמטה הכללי בראשותו (ובעיקר לנו, האזרחים)  צריך להיות אדם בעל עמוד שדרה ערכי, יכולת למידה וקבלת החלטות ובסופו של יום לזכור שתפקידו לפקח על המערכת הגדולה הזו באופן שתשרת את האזרחים ולא את אנשיה שלה. הוא צריך להיות מישהו שמבין מהו שירות מילואים "דרך הרגליים", ולזכור בכל פעם שהוא מבקש תוספת תקציבית לרכישת טייסת מטוסי F-35, שהכסף היה אמור ללכת להקטנת מספר התלמידים בכיתות והגדלת מספר חדרי האשפוז. הוא צריך לדעת את כל זה ולחשוב טוב טוב מה באמת צריך. את זה לא יכול לעשות בשר מבשרה של המערכת.