גולני והשריון לא השאירו למחבלים סיכוי, אבל אסור להיכנס לשאננות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בסוף השבוע האחרון רשמו כוחות הבטחון הצלחות מרשימות הן בעזה והן באיו"ש. אבל יותר מכל הן מלמדות על מציאות שברירית ועל כך שאסור להיות שאננים.

הבוקר (ראשון) זוהה מחבל חמוש שמנסה לחדור לישראל דרך גדר המערכת, בסמוך לחאן יונס. כוח צה"ל ירה לעברו והרגו. הדיווח הזה מצטרף לשני ניסיונות החדירה במרחב הרצועה בשבועיים האחרונים. 

בשבת לפנות בוקר זיהו התצפיתניות של אוגדת עזה חוליה בת ארבעה מחבלים חמושים, זוחלת לעבר גדר המערכת בדרום הרצועה במטרה לחדור לשטח ישראל. כוחות מגדוד 12 של חטיבת גולני ומגדוד השריון 82 נעו לנקודה, ופתחו לעברם באש. "מפקדי הגדוד והלוחמים חתרו למגע, הסתערו והרגו את המחבלים. תוצאות המפגש מעידות על כוננות וכשירות גבוהה", אמר מפקד גדוד 12, סא"ל א'.

ציוד הלחימה שנמצא על גופות המחבלים, (צילום: דו"צ).

התצפיתניות והגולנצ'יקים, למודי ניסיון מחדירת המחבל סמוך לקיבוץ כיסופים בשבוע שעבר (ששהה בשטח ישראל כשעתיים לפני שנהרג בידי כוח גולני), זיהו הפעם את החוליה במהירות, והכוחות חתרו למגע ביעילות ראויה לציון. "כך ראוי שתסתיים התקלות עם מחבלים", צייץ בטוויטר הכתב הצבאי של "מעריב", טל לב-רם. המחבלים, פעילי הזרוע הצבאית של חמאס לשעבר, היו שייכים, כך נראה, לפלג סלפי. דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, ציין כי אף שלא ברור אם היה בכוונתם לארוב לכוח צה"ל בסמוך לגדר, או לחדור ליישוב סמוך, הרי שלאור ציוד הלחימה שברשותם (רובי סער מסוג קלצ'ניקוב, רימוני יד ומטולי נ"ט מסוג RPG), סוכל "פיגוע גדול מאוד".

החדירות מעזה מזכירות את אלו מלבנון

שתי החדירות, בשבוע שעבר ובסוף השבוע האחרון, עשוי להזכיר מעט את הלחימה שניהל צה"ל על גדר המערכת דווקא בגבול לבנון, בשלהי שנות השמונים. גדודי החי"ר שתפסו קו בגבול לבנון התמודדו אז עם איום גובר של חדירות מחבלים, כשהיישובים, בדומה לעוטף עזה, סמוכים מאוד לגדר. הכוחות נדרשו אז להגיב מהר מאוד בכדי למנוע חדירה ליישוב.

משמאל: מג"ד 890, גנץ, מתדרך את הרמטכ"ל שומרון לאחר ההיתקלויות המוצלחות בגבול לבנון, 1988, (צילום: דו"צ).

בדצמבר 1988, למשל, פיקד סגן מפקד גדוד 890 של הצנחנים על שתי התקלויות מוצלחות עם מחבלים על גדר המערכת בלבנון, למגינת לבו של המג"ד שהחמיץ אותן (אף שפיקד על סיכול אחרות, מורכבות לא פחות), בהן נהרגו שישה מחבלים. לכתב "מעריב" שראיין אותו סיפר הסמג"ד, יוצא פלוגת הנ"ט של הצנחנים, כי הדבר החשוב הוא "שהמחבלים לא הספיקו להגיב באש, כשראו את הסיור המתקרב ומזהה את הפירצה בגדר המערכת. המחבלים ניסו להימלט חזרה מבעד לפירצה לשטח רצועת הבטחון. הצנחנים לא הותירו להם שום צ'אנס, והפכו למעשה את האירוע לחד צדדי". עוד אמר, כי לכוחות במרחב אין מסוכן יותר מאשר "שאננות וזלזול באויב".

בדומה להיתקלות ההיא, לפני כשלושים שנה, גם הפעם לוחמי גולני לא השאירו למחבלים סיכוי. אגב הסמג"ד דאז, הוא האלוף (מיל') יאיר גולן, היום מספר שלוש ברשימת מפלגת "המחנה הדמוקרטי". המג"ד הוא בני גנץ, כיום יו"ר מפלגת "כחול לבן".

המציאות בעזה (ובאיו"ש) שברירית

במסגרת קמפיין הבחירות הבטיח גנץ שאם ייבחר לראשות הממשלה, הסבב הבא עם החמאס "יהיה הסבב האחרון. אנחנו לא נקבל רק הסדרה, אנחנו נחתור להכרעה צבאית של החמאס ולפירוק של כל המערכת שניצבת מולנו". 

היו כבר שהבטיחו זאת לפניו, ובהם ראש הממשלה נתניהו ב-2009 ("אנחנו נמוטט את שלטון הטרור של חמאס"). שני מבצעים גדולים, במהלכם היה גנץ רמטכ"ל, ואינספור סבבי לחימה היו יכולים ללמד אותו שאחרי מבצע "אחת ולתמיד" יגיע, כנראה, "אחת ולתמיד 2". רצועת עזה והחמאס, שהינו הריבון השולט עליה, הינם סוגיה מורכבת מדי מכדי לתמצת אותה במשפט נחוש ולוחמני, או לחלופין לפתור אותה באמצעות הפעלת כוח צבאי גרידא. 

אל"מ (מיל') מיכאל מילשטיין, היועץ לעניינים פלסטיניים של מתאם פעולות הממשלה בשטחים לשעבר, צייץ בטוויטר בשבת כי הוא מעריך שהאירוע משקף "מגמה עמוקה בזרוע הצבאית. המשיכה לסלפיה לא חדשה אך מתעצמת נוכח ביקורת נגד חמאס בשל אכיפת הריסון ו"הפניית העורף להתנגדות" שיוצרת מבוכה בתנועה, בפרט בכוח הריסון". להערכתו, הפיגוע עלול להוות מודל לחיקוי (פיגוע השראה) עבור פעילי הפלגים האסלאמיים והג'יהאד האסלאמי, ועשוי "ליצור חיכוך בינם לחמאס, אך גם בין ישראל לחמאס". כפי שהעריך לאחר הפיגוע בשבוע שעבר, הדגיש מילשטיין שההבנות בין ישראל לחמאס "רחוקות מלהיות מעצב ומייצב דומיננטי. המציאות שברירית וכל אירוע עלול לדרדר להסלמה לא מתוכננת".

עזה גם אינה בבחינת אי מנותק מיהודה ושומרון, וניכר כי ניסיונות החדירה מתחברים לרצח החייל ותלמיד ישיבת ההסדר, דביר שורק, בגוש עציון בשבוע שעבר. כוחות אוגדת איו"ש, בפיקוד תא"ל ערן ניב, פעלו מהר מאוד ולכדו בתוך 48 שעות את מבצעי הפיגוע, שיזם החמאס. גם הפעם שמו בפיקוד מרכז דגש על פעילות ממוקדת שמבדילה בין הטרור לאוכלוסייה‬ ומתבססת בעיקרה על פעולות של כוחות מיוחדים ומודיעין מדויק‬. 

שני לקחים עולים מהאירועים. הראשון הוא שישראל מגיבה ולא יוזמת. חמאס פועל בשורה של דרכים בכדי לשפר את מצבו, כשהטרור הוא הכלי העיקרי אך לא היחיד, שברשותו. יתרה מכך, פיגוע טרור קשה בשטחי הרשות הפלסטינית כבר היה בעבר (בקיץ 2014) קטליזטור למערכה בעזה. בדרום הולכת ומתפתחת דינמיקה של הסלמה, ואם כך הוא הדבר מוטב לה לישראל לזהות זאת מבעוד מועד, ולקבוע מתי וכיצד. הלקח השני בנאלי, אבל נשאר נכון: אסור להיכנס לשאננות ולזלזל באויב. די לדמיין מה היה קורה לו אחת מתקריות החדירה היתה מסתיימת במסע הרג ביישוב סמוך לגדר (או בחטיפת חייל), בכדי להבין עד כמה מהר יכולה המציאות באזור להשתנות.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 11.08.2019)

 

 

מודעות פרסומת

מי אתם שתזלזלו באומץ של אהוד ברק? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בליכוד מזלזלים בעברו הביטחוני-מדיני של ברק, אף שהתנהלותו – מאביב נעורים דרך היציאה מלבנון ועד הכור הסורי – מחייבת להסיר בפניו את הכובע

חזרתו של אהוד ברק לפוליטיקה העלתה מן האוב את קופת השרצים המשתרכת אחריו: מותו של לוחם מג"ב מדחת יוסף בקבר יוסף, פרשת העמותות, קשריו עם ג'פרי אפשטיין ועוד. כחלק מקמפיין הבחירות התנצל ברק בפני החברה הערבית ומשפחות האזרחים ההרוגים ממהומות אוקטובר 2000, ובמפלגת הליכוד מיהרו להגיב: "פתטי, מחכים שיתנצל על הבריחה מלבנון". ברק הוא מדינאי ופוליטיקאי עם רקורד ארוך ורק מי שלא עושה אינו שוגה. מכאן שיש לא מעט אירועים שנויים במחלוקת בעברו, אבל דומה שיכלו בליכוד לנגח אותו על פרשות אחרות.

מימין: הסא"לים אהוד ברק, שפיקד על כוח סיירת מטכ"ל, ואמנון ליפקין-שחק, שפיקד על כוח הצנחנים, לאחר מבצע "אביב נעורים", (צילום: לע"מ).

לצד השגיאות רשומים על שמו של ברק לא מעט הישגים שבהם נדרשו אומץ, אחריות ויכולת לקבל החלטות. כשבוחנים את עברו הצבאי בולטת התקופה שעשה בסיירת מטכ"ל. בין היתר הוא פיקד על היחידה בהשתלטות על מטוס סבנה החטוף, ובמבצע "אביב נעורים" הוביל כוח שנחת בלבוש אזרחי בחוף הים של ביירות והרג שלושה בכירים בארגון "ספטמבר השחור" בדירותיהם. 46 שנים אחרי הפעולה ההיא זוכרים לברק בעיקר שהיה מחופש לאישה, והרבה פחות את התעוזה שנדרשה אז, הרבה לפני מבצעים כמו חיסול אבו ג'יהאד בטוניס.

כמדינאי, לאחר שנבחר לראשות הממשלה ב-1999, ניגש ברק לממש את התחייבותו מקמפיין הבחירות להוציא את כוחות צה"ל מלבנון, בין שבהסכם עם סוריה ובין אם באופן חד-צדדי.

כמעט במשך כל הלחימה המתמשכת ברצועת הביטחון לא נבחנה כדאיותה ביחס למטרה שלשמה הוקמה. כך למשל, טען בשעתו קצין גולני גדי איזנקוט (לימים הרמטכ"ל), שחיזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל. גם קצין הצנחנים יאיר גולן (לימים סגן הרמטכ"ל וכיום שותפו הפוליטי של ברק), שהיה מח"ט בלבנון, חשב שהמשך השהייה של ישראל ברצועת הביטחון מיותר ועליה לצאת משם, רצוי לאחר שתכה מכה קשה את חזבאללה.

למרות זאת לא התנהל במערכת הביטחון דיון אמיתי על ההישארות. כשהשיחות עם סוריה קרסו וברק נדרש לבחור בגרועה פחות משתי אלטרנטיבות – לסגת ללא הסדר או להישאר – לזכותו יאמר שדבק בהתחייבותו. הוא כפה על צה"ל מהלך שרבים מבכיריו התנגדו לו וקטע את המשך השהייה חסרת הטעם בלבנון.

בהמשך כהונתו כראש ממשלה חשף ברק את ערפאת כמי שאינו פרטנר אמיתי לשלום, אבל השינוי במדיניות הלחימה בטרור הגיע רק בתקופת מחליפו, ראש הממשלה אריאל שרון.

גם בהמשך הקריירה הפוליטית שלו לקח ברק חלק באירועים משמעותיים. כשר הביטחון בממשלת אהוד אולמרט הוא השתתף בתכנון ובהחלטה על תקיפת חיל האוויר שבה הושמד הכור הגרעיני הסורי. במבצע "עופרת יצוקה" בעזה הוא עבד בתיאום עם הרמטכ"ל גבי אשכנזי, לפני שהשניים הסתכסכו ב"פרשת הרפז", וכשר הביטחון בממשלת בנימין נתניהו לקח חלק בניהול מבצע "עמוד ענן".

כאמור, לברק עבר עשיר בהצלחות וכישלונות, אבל במבחן הלבנוני, מבחן המנהיגותי מהמעלה הראשונה, הוא לא מצמץ וקיבל החלטה שראש אגף מבצעים דאז, אלוף (מיל') גיורא איילנד, תיאר בדיעבד כ"חכמה וגם אמיצה".

(המאמר פורסם במקור באתר "Ynet", בתאריך 25.07.2019)

דרושה אסטרטגיה למלחמה הבאה ולא רק מפקדים לוחמניים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע ביטא הרמטכ"ל את שאיפתו להשיג "הכרעת בזק" באמצעות מינוי שורת קצינים לוחמניים לתפקידי מפתח. אבל מה שנדרש בכדי למנוע "תיקו עגמומי" במלחמה הבאה אינו רק אוגדונרים ששים אלי קרב, אלא אסטרטגיה ברורה. בהיעדרה, גם הרמטכ"ל ומפקדי השדה ההתקפיים ביותר, לא יעזרו.

השבוע הנחה הפרשן הצבאי של "ישראל היום", יואב לימור, מושב בכנס הרצליה שעסק בשאלה האם ישראל תנצח במלחמה הבאה, תוך מיקוד בתרחישי העימות בחזית הצפונית. סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') יאיר גולן, טען בדיון שבמקרה כזה תפיסת הפעלת הכוח של צה"ל משלושת העשורים האחרונים, המבוססת בעיקרה על אש מנגד, מודיעין מדויק ותמרון מוגבל, אם בכלל, לא תספיק.

"נצטרך לשנות את הפרדיגמה הצבאית ואת הפרדיגמה המדינית ולעבור למבצע של תמרון רחב היקף שתכליתו להכריע את הכוח הצבאי של האויב. ולהכריע את הכוח הצבאי של האויב זה: אחד, להרוג בו ככל שניתן; שתיים, להרוס את מקסימום האמל"ח שנמצא בידו (אמצעי הלחימה שלו); והדבר השלישי, להרוס את מרב התשתית המבצעית שלו", אמר.

מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף אשל, לאחר טיסה ב-F-35, (צילום: סליה גריון, אתר חיל האוויר).

מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל') אמיר אשל, העיר מצדו שבתרחיש מלחמה עם לבנון ראוי לקחת בחשבון שסוריה לא תישאר ניטרלית, "אחרי שחיזבאללה עזר לה לקום מהקרשים. היא כנראה תהיה שותפה בצורה כזאת או אחרת". עוד העריך "שהדוב הרוסי לא ייתן למלחמה כזאת להמשך לאורך זמן רב מאוד. זה מסכן את האינטרסים שלו, את הפרויקטים שלו, ויש לו דרכים להבהיר כשהוא רוצה להגיד 'קצר', זה כנראה יותר קצר ממה שחושבים".

כמו משתתף אחר בפאנל, הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, גם אשל העריך שהמלחמה לא תסתיים בכניעת חיזבאללה, שהעורף ייפגע קשה מכפי שהציבור מדמיין, אך לישראל יש יכולת להנחית עליו מכה "בהיקפים שהוא לא מתאר".

את גישת התמרון הרחב של גולן דחה אשל מכל וכל וציין שהיא בעיניו רומנטית ומתאימה לקרבות דוגמת קרב אל-עלמיין, שניהל הצבא הבריטי בפיקוד מונטגומרי כנגד הצבא הגרמני בפיקוד רומל במישורי המדבר המערבי באפריקה ב-1942. מהלך שכזה מחייב מערכה שתימשך חודשים, לעומק של מאה קילומטרים בלבנון, מחירו יקר והישגו לא מובטח.

אשל אמנם ציין שצה"ל יצטרך לתמרן, אבל בהתאם לעיקרון לפיו אתה עומד היכן שאתה יושב. ניכר שהוא מאמין שאת עיקר הלחימה יש לעשות מן האוויר. 

גולן מצדו השיב שמדיניות הביטחון הלאומי של ישראל היא "לייאש את אויבינו מעצם המלחמה". את זה, אמר, לא "תעשה אם לא תכה בהם מספיק חזק". ביושר, ציין שבוויכוח על השאלה מהי מכה מספיק חזקה, וכיצד היא נעשית בפועל, ישנה בטוח יותר מתשובה אחת ולא בטוח ששלו היא הנכונה ביותר.

הוא ציין גם שאינו מעריך שישראל תהיה נתונה ללחץ מדיני מצד גורם כזה או אחר, ובכלל זה רוסיה, לסיים את המערכה. לגישתו, ישראל תחתור בעימות להשגת הכרעה צבאית. הכרעה שכזו, כנגד אויב כמו חיזבאללה, שאין לו מרכז כובד מובהק, "נמדדת בהיקפי השמדה ובלהביא אותו למצב של חידלון בכושר הפעולה הצבאי שלו".

לתפיסתו, אף שהדבר לא מחייב לפגוע בכל משגר רקטות, סמוך לגבול או בצפון לבנון, את ההישג הזה לא יביאו מאמצי האש לבדם, ויש להפעיל מהלך קרקעי.

משתתף אחר בפאנל, האלוף (מיל') גיורא איילנד חזר על תפיסתו, לפיה במלחמה הבאה יש להגדיר את כלל מדינת לבנון (אבל לדבריו הדבר תקף גם בעזה) כאויב, שכן "יש לישראל לעולם יתרון בלנסות לייצר מצב מול מדינה ולא מול ארגון טרור".

בהתייחס למוכנות צבא היבשה ציין איילנד, בניגוד לטענות האלוף (מיל') בריק, שבעיניו רמת הצבא טובה אך אינה מאה אחוז, "כי למאה אחוז יש מחיר מאוד כבד. תרצה מאה אחוז כשירות של כל הטנקים וכל הנגמ"שים כל הזמן, זה הרבה כסף שיהיה לך חסר במקום אחר".

עם זאת זיהה איילנד שחיקה בצבא היבשה בשני תחומים. האחד, אמר, הוא "במידת היכולת ובמידת העצמאות של יחידות ביבשה". לדבריו, אל"מ מזרוע היבשה הציג לו (איילנד, קצין צנחנים, שימש בעבר כקחצ"ר) לאחרונה את המבנה של גדוד חי"ר בעת הזו ולדעתו, "גדוד חי"ר לפני עשרים שנה היה מצויד יותר טוב מגדוד חי"ר של היום".

שחיקה נוספת שזיהה היא במקצוענות של המפקדים. "אם פעם הצבא המקצועי, בטח בחיל רגלים, היה מתבסס על היכולות של מפקדים להבין שטח ואויב ולתמרן, היום מה שנתפס כמקצועי זה הפעלת גאדג'טים, ואנחנו שוחקים חלק מהיכולות שברגעי אמת עלולים להיות בעייתיים", הזהיר. 

הדיון בכנס הוא האתגר שלהם

התרחישים והדילמות שבהן עסק המושב בכנס עתידות להיות (ולמעשה מהוות כבר) את עיקר עיסוקם של שורה של קצינים שמונו השבוע לתפקידי מפתח בצבא היבשה. בין הקצינים שזכו לקידום בלטו אל"ם רומן גופמן, קצין שריון, שיתמנה למפקד אוגדת הבשן שאחראית על הגבול עם סוריה, אל"ם אבי רוזנפלד, מפקד שלדג לשעבר, שיפקד על עוצבת עידן, ומפקד אוגדת סיני, תא"ל יניב אלאלוף, שיתמנה למפקד אוגדת יהודה ושומרון.

תא"ל ירון פינקלמן, שכמו אלאלוף פיקד על גדוד בחטיבת הצנחנים, יתמנה לראש חטיבת המבצעים באגף המבצעים. זהו, אולי, תפקיד התא"ל החשוב בצבא, שכן הוא נדרש, כמאמר גבי אשכנזי (שכיהן בתפקיד באמצע שנות התשעים), "לחשוב כמו רמטכ"ל ולפעול כמו קמב"ץ". 

מינוי נוסף הוא זה של תא"ל נמרוד אלוני למפקד הבא של אוגדת עזה. זאת תהיה הפעם השלישית בה אלוני, גם הוא קצין צנחנים (שתחת המח"ט כוכבי, פיקד על הסיירת החטיבתית בחומת מגן וזכה לצל"ש), מחליף בתפקיד את מפקד אוגדת עזה הנוכחי, תא"ל אליעזר טולדנו. השניים פיקדו זה אחר זה על יחידת מגלן ועל חטיבת הצנחנים.

אלוני הוא קצין מוערך שפיקד בין היתר בהצלחה על גדוד הסיור של הצנחנים במלחמת לבנון השנייה, בקרבות במארון א-ראס ובינת ג'בייל, אבל עזה היא זירה שבה טרם פעל, ואת האוגדה וזירת הלחימה הנפיצה אינו מכיר "דרך הרגליים".

החורף בא

מימין: אל"מ פינקלמן מחליף את אל"מ וינטר כמח"ט גבעתי. כעת מונה תא"ל וינטר למחליפו של תא"ל פינקלמן, (צילום: דו"צ)

את הכותרות תפסה (איך לא) ההחלטה למנות את תא"ל עופר וינטר למפקד הבא של עוצבת האש המובחרת. וינטר נהנה בציבור מתדמית של קצין נועז, שאינו עושה חשבון וחותר למגע, ולא בלי סיבה. הוא השלים מסלול לוחם בסיירת מטכ"ל, לחם כקצין ביחידת מגלן בלבנון ועבר לחטיבת גבעתי. כשפיקד על גדוד הסיור של החטיבה באינתיפאדה השנייה, הוענק לגדוד, לראשונה בצה"ל, עיטור המופת (וינטר עצמו עוטר בצל"ש אלוף).

ב-2014 פיקד על גבעתי ב"צוק איתן". והנה, מאז שסיים את תקופת הפיקוד על החטיבה נשלח וינטר ל"מקרר". אמנם, כמו שאר מפקדי החטיבות במערכה ההיא קודם גם הוא לתא"ל, אך לתפקידי מטה בלבד. בשני דיוני שיבוצים התעקש הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, שלא למנותו למפקד אוגדה.

ה"סנגורים" שקמו לקצין, רובם המוחלט שלא מטעמו, טענו כי הסיבה שלא קודם לתפקיד בכיר ביחידות השדה היא כי הוא דתי (וינטר הוא מהבוגרים הבולטים של המכינה הקדם צבאית שבעלי). כראייה הציגו את הביקורת שספג על אותה פקודת יום שפרסם בטרם "צוק איתן", שבה, מתוך שאיפה לחזק את רוח הלחימה של חייליו, שילב יסודות דתיים יהודיים יותר וממלכתיים פחות. האמת, כרגיל, יותר מורכבת.

בצה"ל לא בודקים מה יש למפקדי השדה מתחת לקסדה. במהלך התקופה בה שימש וינטר כמח"ט גבעתי התרחשה בחטיבה סדרת אירועים מטרידה שבגינה רשם לו הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, הערה פיקודית. סביר גם שבמטכ"ל לא אהבו את זה שוינטר, ככל הנראה, תדרך ללא אישור את השר נפתלי בנט, חברו לנשק, אודות המנהרות בראשית "צוק איתן".

אירוע חטיפת גופתו של הדר גולדין בשלהי "צוק איתן" לא סייע לו גם כן. וינטר, שהפעיל "נוהל חניבעל" אגרסיבי, קרא נכון את תמונת הקרב, אך ספג לאחר מכן גם ביקורת קשה על האש המסיבית שהורה להפעיל, ממנה נהרגו אזרחים פלסטינים רבים שלא היו מעורבים בטרור.

זה לא חדש. לאחר "חומת מגן" מונה מח"ט גולני דאז, משה "צ'יקו" תמיר, לראש מטה פיקוד המרכז, ורק לאחר מכן למפקד אוגדת עזה. קצין בכיר תיאר אז את המהלך כ"סדרת חינוך קטנה" מצד הרמטכ"ל, נוכח שורת תקלות שהתרחשו בחטיבה עליה פיקד. לא מן הנמנע שכך קרה גם הפעם. החלטתו של כוכבי למנותו למפקד על אחת משלוש אוגדות ההכרעה של צה"ל, ועוד לזו שתפקידה לתמרן בעומק, מלמדת ש"ריצה את עונשו" והגיע הזמן להמשיך הלאה.

וינטר הוא לוחם, אבל כמו תא"ל אלוני באוגדת עזה, הוא מקבל לידיו אוגדה שבה לא שירת מאז שעזב את יחידת מגלן. ואם זה לא מספיק, הרי שהאוגדה היא האוגדה בה"א הידיעה של הרמטכ"ל הנוכחי. שם הוא גדל מהיותו חייל בצנחנים, דרך היותו מג"ד ובשני תפקיד מח"ט וכמפקדה. הוא שגידל את מפקדיה במילואים ובקבע. כך למשל, מפקד מגלן הנוכחי ומפקד חטיבת חוד החנית, אל"מ יניב בארוט, שירתו תחתיו כקצינים צעירים בצנחנים. 

מנגד, מסלול השירות השלם והמלא של וינטר בכוחות המיוחדים, בחי"ר וכמח"ט מילואים, כמו גם ההבנה במורכבויות האסטרטגיות שרכש בתפקידו כמזכיר הצבאי של שר הביטחון (שהוא במקרה גם ראש הממשלה, שמיהר לברכו בטוויטר: "תוביל אותם לניצחון. בהצלחה!"), אמור לאפשר לו לסגור פערים ומהר

אז איך מנצחים?

במאמר ב"וואלה" טען הפרשן אמיר אורן שמינוי וינטר וגופמן, הנחשבים ללוחמניים במיוחד, למפקדי אוגדות מבטא את שאיפת הרמטכ"ל "להכרעת בזק, בעיקר של חיזבאללה, כדי להשיג בזריזות את התכלית, להגיע ליעדים הקרקעיים ולצמצם את הפגיעה בעורף הישראלי". 

זוהי שאיפה ראויה שכן יתרונו הגדול של צה"ל בא לידי ביטוי בראשית המלחמה, ועליו לפעול לקצרה ככל שניתן. הימשכותה, משחקת לידי האויב. היא גם מתכתבת עם הדברים שאמרו איילנד וגולן בכנס ועם הדגש ששם הרמטכ"ל, עם היכנסו לתפקיד, על הקטלניות של צה"ל בלחימה.

אבל חשוב לזכור שבשני העשורים האחרונים לא סבל צה"ל מהיעדר אוגדונרים ששים אלי קרב. הבעיה היתה, ועודנה, כפי שציין איילנד בדבריו, שהקבינט הביטחוני אינו למד כראוי את הסוגיות האסטרטגיות וכשהאירוע שמביא להסלמה מתרחש, השרים מגיעים אליו ללא ידע רלוונטי מוקדם, ומנסים ללמוד אותו תוך שהם מתמרנים בין ניתוחי מודיעין אסטרטגיים ודיווחים טקטיים מהשטח. ככה לא מגבשים אסטרטגיה. וכשאין אסטרטגיה, גם הרמטכ"ל הכי התקפי והאוגדונרים הכי לוחמניים לא יעזרו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 04.07.2019)

אפשר לנצח במערכה הבאה, בכפוף לכמה תנאים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במאמר שכתב הפרשן הצבאי הוותיק, רון בן ישי, הוא קבע כי צה"ל לא יפסיד במערכה הבאה, אך גם לא ינצח. גם אם אף אחת מהטענות אינה מדויקת כשלעצמה, הרי שצירופן הכללי מדאיג מאוד. לאחרונה פרסם מכון JISS את המתווה להפעלת הכוח הצבאי במערכה הבאה. הוא אמנם אינו מבטיח ניצחון, אך עשוי להביא להישג משמעותי בהרבה

לפני כשבועיים פרסם הפרשן הצבאי הוותיק רון בן ישי ב-"Ynet", מאמר שבו הוא מסביר מדוע לתפיסתו "ישראל לא תובס במלחמה הבאה, אבל גם לא תנצח". לשיטתו, לחברה הישראלית קיימת רגישות מוגזמת לנפגעים בדגש על חיילים בלחימה ולהשבת גופות חללים ושבויים שברשות האויב, שמעבירה אותה על דעתה. יתרה מכך, ציין, יש משפחות שכולות המנהלות מרדף נקמני אחר מי שפיקדו על בניהם בקרב (תא"ל גל הירש וטענות ההורים השכולים כנגדו כשמונה למפכ"ל היא דוגמה בולטת, אך לא יחידה).

המפקדים הללו, לטענתו, לא מקודמים בצבא, וחלק מפקודיהם שרואים את האווירה שנוצרת בוחרים לעזוב. זו, כתב, "עוד דוגמה לאופן שבו החברה האזרחית בישראל מסרסת, לאט אבל בטוח, את כושר הפעולה, היוזמה והיצירתיות של מפקדי השדה". מפקדים, למעשה, מפחדים לטעות, וכפי שאמר אמר לי המ"מ שלי בצנחנים ביום הראשון של הטירונות, "מי שלא טועה, לא עושה". 

בעיה נוספת, שעליה הצביע, היא מעורבות הורים מוגברת בנעשה בצבא. "היום יכולים הורי חייל להתקשר ישירות לטלפון הנייד של המ"פ ולדרוש ממנו לבטל עונש משמעתי שהטיל על בנם או להקל עליו באימונים", כתב, כאילו היה הבייביסיטר שלו ולא מפקדו שמכשיר אותו ללחימה או מפקד עליו במהלכה. אף שיש במשהו בדברים, הרי שכשקוראים על התרשלות המפקדים בתרגיל ניווט בנחל חילזון, שכתוצאה ממנה נהרג חייל, קשה לצפות מההורים להישאר בחזקת צופים שאינם מעורבים. מנגד, מעורבות מוגזמת של הורים בנעשה בצבא מתרחשת כמעט תמיד כשהמפקדים לא מסמנים גבול ברור.

יחידת אגוז בתרגיל בקפריסין, (צילום: דו"צ).

ב-2009 סיפר מח"ט הצנחנים הרצי הלוי, כיום אלוף פיקוד הדרום, בראיון ל"מעריב" כי בשיחותיו עם הורים לחיילים בחטיבה הפונים אליו (והוא קיבל פניות רבות) נהג לשאול אותם אם לאחר הצבא, באוניברסיטה, גם יבואו לאסיפות הורים? "לא. אז בוא נשים את הקו לא בין הצבא לאוניברסיטה אלא בין התיכון לצבא".

גם בנוגע לרגישות לנפגעים היתה לו תשובה ברורה – היא תלוית הקשר. "הקזת דם אינסופית של מטענים מעוררת מחאה, כמו שקרה עם 'ארבע אמהות'. אבל גם במלחמת לבנון השנייה וגם ב'עופרת יצוקה', אנשים קיבלו את העובדה שבלחימה יש נפגעים בהבנה", אמר. יש בכך הגיון. כשצה"ל יצא ל"צוק איתן" והסביר שהמערכה חיונית בכדי להשמיד את תשתית המנהרות שמאיימת על כלל יישובי עוטף עזה, הציבור קיבל בהבנה יחסית את הלחימה ואת האבדות. אין סיבה להניח שזה ישתנה, ובתנאי שהממשלה והצבא יציבו יעדים ברורים וראויים שבגינם יש לשלם מחיר זה. 

כאן מגיע בן ישי לסיבה העיקרית לקושי של צה"ל לנצח את המערכה הבאה, "הפוליטיזציה של הביטחון". הדלפות מידע קריטי מישיבות הקבינט הביטחוני-מדיני, משיקולים פוליטיים, חושפות בפני האויב את המודיעין, מתווה התכנית המבצעית של צה"ל (על יתרונותיה וחסרונותיה) ואת עצם הנכונות של הממשלה לאשרה. דוגמה בוטה היא פרשת המצגת שדלפה מהקבינט ב"צוק איתן", אך היו גם דוגמאות נוספות.

קל לפטור את בן ישי בטענה שהוא מתרפק על העבר, כשצה"ל וישראל היו צודקים, חזקים ונכונים, ובמאמר תגובה בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", סא"ל (מיל') עמר דנק אף עשה כן. אבל מוטב להקשיב לו, שכן גם אם אף אחת מהטענות אינה מדויקת כשלעצמה, הרי שצירופן הכללי מדאיג ואמור להדיר שינה מעיני הציבור. 

את הכוח יש להפעיל בשכל, ובנחישות

בשבוע שעבר פרסם מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS) את מסמך "עוצמה בשעת מבחן", מתווה מדיניות לממשלת ישראל שכתבו עמיתי המכון ובהם פרופסור אפרים ענבר, מיקי אהרונסון והאלופים (מיל') יעקב עמידרור ויאיר גולן. הפרק השני של המסמך "השימוש המושכל בכוח", גורס כי לא ניתן להכריע את החמאס באופן מלא, לשיטתם, ללא כיבוש מחדש של הרצועה, ומאחר וזוהי חלופה לא רצויה, הרי שהיכולת הישראלית לבחור לנהל מלחמת התשה בעזה ולשמור על אפשרויות פעולה רבות, מלמדת דווקא על עוצמתה.

"ישראל פועלת בכוח להשמדת יכולותיהם של אויבים מסוג זה רק אחרי שהיא סופגת סדרת מתקפות ומפגינה מידה רבה של איפוק בפעולותיה ההתקפיות כדי לאגור לגיטימציה. זאת בתקווה שמבצעים גדולים ספורים, שיתקיימו מדי זמן, יחוללו הרתעה זמנית שתאפשר תקופת הפוגה ארוכה". יש בכך הגיון, ובתנאי שממשלת ישראל תדע להחליט גם "לשבור את הכלים" כאשר החמאס מגדיש את הסאה ולצאת למבצע גדול, ובנוסף, שתסביר (כפי שציינו המחברים) לציבור את אופי העימות עם החמאס, ואת שיקוליה.

השיח עם הציבור בנושאים הללו, ממש כפי שטען בשעתו ח"כ עפר שלח בספרו "האומץ לנצח", חיוני בכדי להבטיח את תמיכתו במהלכים ואת נכונותו לגלות הבנה לעלות הגבוהה, שכן כמאמר גולן, "לשימוש בכוח יש מחירים, והמחירים האלה, אחרי זה, מתבטאים בבתי הקברות".

מנגד, המסמך (שדברים שגולן אמר בעבר מהדהדים בו) קובע שאף שהתמרון הקרקעי אינו תמיד הפתרון המתאים וניתן לעתים לבחור בתגובה מבוססת אש ומודיעין, הרי שב"התרגש תרחיש צפוני הכולל איום חסר תקדים על העורף, על ישראל לגייס את כל צבאה, ולהכריע את חיזבאללה בלבנון על ידי שילוב של מתקפת מחץ יבשתית ואווירית".

במאמרו, אמר בן ישי דברים דומים. בפרק מתחו חוקרי המכון ביקורת על כך שבשלושים השנים האחרונות זנח הצבא את התמרון היבשתי. במקום זאת צה"ל הצטיין במבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות והסתמך על "השגת מודיעין מדויק, הפעלת אש מדויקת ומסיבית (ברובה מהאוויר), וציפייה כי השילוב המוצלח של השניים יביא להשמדת האויב ולהכנעתו". השיטה, קבעו, לא עובדת. ההישגים אינם חד-משמעיים, המערכה ממושכת והאויב מסיים אותה בתחושת הישג ברורה. 

מאמץ ה"מודיעין-אש" חשוב, אך הוא יכול רק לתמוך במאמץ העיקרי, הקרקעי, ולא להחליפו. "רק מאמץ קרקעי נחוש יכול לשבור את רוח האויב. יש חששות שווא כי גישה צבאית זו היא עתירת נפגעים. אומנם לחיכוך הגבוה יש מחירים, אך משך הלחימה הקצר יחסית, תוך הכרעת כוחו הצבאי של האויב, עשוי להביא דווקא למספר נפגעים נמוך יותר בחזית, ובוודאי בעורף. לא בכל מצב יהיה צורך או רצון להפעיל את יכולת התמרון, אבל על הצבא להיות מוכן לבצע תמרון רחב ומהיר".

התמרון חיוני, כתבו, משום שהשטח מהווה את בסיס הפעולה של האויב וה"שליטה בו שוללת את חופש הפעולה שלהם"; צמצום ירי הרקטות על העורף ניתן להשגה רק באמצעות כוחות קרקעיים; "האויב עשוי לספוג נזק כבד מהאוויר, אולם עצם קיומו כישות שלטונית או שליטתו בשטח אינם נתונים בסכנה. לעומת זאת, כיבוש שטח נרחב ושליטה בו מהווים לרוב איום גדול יותר על שליטים וארגונים". היעדר נכונות לתמרן אכן מביאה את אויביה של ישראל להעריך כי יכולתה לפגוע בהם מוגבלת וכי החברה הישראלית חלשה ואינה מוכנה להסתכן ולספוג מחירים. בשל כך, כתבו, יש להדגים "יכולת התמרון וההכרעה היבשתית בצורה משכנעת, בעת הצורך, כדי לבסס את אמינות ההרתעה".

הפעלת כוח שכזו, אינה מבטיחה כמובן ניצחון, אבל היא עשויה לתת בידי ישראל הישגים מוחשיים יותר בתום העימות הבא. השבוע פורסם שגם הרמטכ"ל אביב כוכבי משוכנע שניתן להכריע צבאית ארגונים כמו חמאס וחזבאללה ובתכנית הרב-שנתית שהוא מגבש לבניין הכוח מושם דגש על תמרון קטלני בחזית. מנגד, תפיסת הביטחון לעשור הקרוב שגיבש ראש הממשלה נתניהו ממשיכה לדבוק בקו המסורתי של הפעלת אש ועוד אש, שעליו מתחו חוקרי המכון ביקורת. סביר שצה"ל יבחר, כדרכו, בפתרון של "גם וגם" לפיו יוקצו משאבים חלקיים לתמרון הקרקעי ואת העיקר ישקיעו במרכיבי המודיעין והאש. "עוד מאותו דבר" זה פתרון רע, אבל לך תלמד כלב זקן תרגילים שכבר שכח.

רהב מיותר

האלוף ברעם בטקס לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה, (מקור: דו"צ).

השבוע נאם אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, בטקס זיכרון לחללי מלחמת לבנון השנייה. משום מה בחר ברעם, קצין חריף מחשבה שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובלחימה בלבנון וביהודה ושומרון, לשגר מסר כמעט זחוח לחזבאללה שמעבר לגבול. "אל מול האיומים המונחים לפתחנו מצפון, חזינו בהתלהמות ובצווחות של נסראללה בנאומו לפני שבועיים. הכל, אני אומר לכם, כתוצאה מלחץ רב".

ברעם אינו יוצא דופן, וקדמו לו בשנה האחרונה האלוף יואל סטריק (אותו החליף ברעם בתפקיד) וכן ראש אמ"ן, אלוף תמיר היימן, בנאום שנשא לפני כשבוע בכנס. "אנחנו לא צריכים את נסראללה כדי שיגיד לנו מה מצב פרויקט דיוק הטילים. אנחנו יודעים יותר טוב ממנו", אמר היימן. רק היה חסר שיגידו ש"נשבור להם את העצמות", כמאמר הרמטכ"ל דוד אלעזר בראשית מלחמת יום הכיפורים, ודי. מבצע "מגן צפוני" פגע בהיערכות חזבאללה למערכה הבאה, הסנקציות על איראן והאבדות שספג הארגון בסוריה, גובים גם הם מחיר כבד מן הארגון, שבא לידי ביטוי גם במצוקה תקציבית. סביר גם שהמודיעין שבידי ישראל אודות פרויקט דיוק הטילים, מדויק ועדכני מאוד.

השאלה הנשאלת היא מדוע לזלזל באופן כה בוטה באויב. מה גם שמדובר באויב, שלמרות היותו חלש, קטן בהיקפו ופחות מקצועי מצה"ל בכשירותו, הצליח להפתיע את ישראל לא פעם ולנצל את נקודות התורפה שלה בכדי לייצר הצלחה. 

מול האיומים, אמר ברעם בטקס, "יכול צה"ל להתגאות ביתרונו המשמעותי ביותר – איכות אנשיו, המפקדים, הלוחמים". אם אכן תיפתח מערכה בצפון, ביתרון זה טמונה יכולתה של ישראל להשיג הישגים של ממש ואף להכריע את אויביה, ובמקרה של מערכה בלבנון יידרש ברעם לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף ולהכריע. אבל המשאב הזה, היתרון הזה, ממש כפי שכתבו בן ישי ועמיתי מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, מחייב החלטה נחושה. בלעדיה, נחזור שוב על אותה הצגה, על אותה במה, במועד חדש.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.06.2019)

 

צה"ל מחבק פומבית את המילואימניקים, אבל מוטב שיתמקד בנכונות לגייס אותם למלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע חל יום ההוקרה למשרתים במערך המילואים, אבל אף שצה"ל נהנה לחבק פומבית את המילואימניקים, בפועל בשנים האחרונות הוא נוטה להסתמך יותר ויותר על המערך הסדיר. במלחמת לבנון השלישית, כפי שהצטיירה מסדרת כתבות ששודרה השבוע, הסדיר לבדו – לא יספיק.

השבוע חל יום ההוקרה למשרתים במערך המילואים של צה"ל. כבכל שנה, התפרסמו הכתבות הצפויות בכלי התקשורת על המשפחה שכל חבריה משרתים יחדיו באותה חטיבה ומצהירים כמובן על חשיבות השירות במילואים ועל תחושת הסיפוק הגדולה שלהם (ובנימה אישית – הכל אגב, נכון לגמרי), בפייסבוק פרסם דובר צה"ל פוסט על המילואימניק מחטיבת החי"ר כרמלי שהתבשר בעיצומו של אימון על הולדת נכדו השביעי (בפוסט, איך לא, כלולה תמונת הסב המאושר במדי ב' מחבק את נכדו). כמו כן פרסם צה"ל נתונים סטטיסטיים יבשים על כמות המשרתים במילואים. כך למשל התברר שלוחם בחיל הרגלים של צה"ל הוא התפקיד הנפוץ ביותר במערך המילואים לגברים, ושלמרות שבשני העשורים האחרונים נשים משרתות במספרים הולכים וגדלים בתפקידים משמעותיים, בקרבי ובפיקוד בצה"ל, קצינת משאבי אנוש נותר התפקיד הכי נפוץ לנשים. 

על חטיבות המילואים מפקדים כיום רק קצינים בשירות קבע. אל"מ ברק רובין, למשל, מפקדה החדש של חטיבת החי"ר אלון הוא דוגמה בולטת. רובין הוא מפקד מנוסה. הוא צמח בסיירת חטיבת הנח"ל, פיקד עליה במלחמת לבנון השנייה ועל גדוד הסיור החטיבתי ב"צוק איתן", אבל זוהי הפעם הראשונה שהוא מפקד על אנשי מילואים בהיקף גדול. גם מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים הוא במגמת גדילה מתמדת. כך למשל פיקד סא"ל ליאור גרוס, יוצא סיירת צנחנים, על גדוד בחטיבת המילואים "חוד החנית", בעודו משרת בתפקיד באגף התקשוב.

חיילי מילואים בתרגיל, (צילום: דו"צ).

הבעיה מחריפה כאשר מפקדים על החטיבות הללו קצינים מהיחידות המיוחדות, שפוגשים (כמעט) לראשונה לא רק בעולם המילואים אלא גם בצבא היבשה המתמרן. זה נובע מסיבות רבות ובהן הרצון לספק לקצינים בכירים ניסיון בפיקוד על חטיבה מתמרנת בטרם קבלת פיקוד על מסגרת סדירה, החשש של צה"ל מאובדן קצינים מיחידות העילית לטובת השוק האזרחי, תובענות תפקיד המח"ט והמג"ד (150 ימי מילואים בשנה למח"ט ו-90 למג"ד) שמקשה על מציאת מועמדים מתאימים ופנויים, והצורך למצוא תקני אל"מ לקציניו שבקבע. יש כמובן יוצאים מן הכלל – תחת הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, נערכה רפורמה מקיפה במערך המילואים ביבשה, שבמסגרתה הפך המערך לדיפרנציאלי בכשירות שלו, ישנן חטיבות בכשירות גבוהה וכאלו שאינן כאלו. הרפורמה כללה הפחתה של משכי האימונים ושל תדירותם, למשל בתותחנים וביחידות לאבטחת בסיסים, והפניית התקציב שנחסך לאימון החטיבות המתמרנות, חי"ר ושריון. נוסף על כך שוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים לא נחוצים. אבל כשבוחנים את שילוב כוחות המילואים בעימותים מאז 2006, מתברר שצה"ל נרתע מגיוס והפעלת צוותי קרב של חטיבות מילואים. ב"עופרת יצוקה" היו שלושה כאלה, ב"עמוד ענן" לא הופעל מהלך מתמרן, וב"צוק איתן" לחם ברצועה רק צוות קרב חטיבתי אחד של חטיבת מילואים, חטיבה 261 של בה"ד 1, עליו פיקד אל"מ (כיום תא"ל) אבי גיל.

פעם היו המילואימניקים שומרי החותם של צבא העם. הם אלו שניצחו את המלחמות הגדולות. את תחושת המשמעות, השייכות והערך, הם הביאו מהבית. כיום צה"ל נסמך הרבה יותר על הצבא הסדיר והכשיר. רק כחמישה אחוזים מן האוכלוסייה נמנים על מי שעושים שירות מילואים שמשכו שבוע או יותר בשנה. למרות שבצה"ל אוהבים לחבק פומבית את המילואימניקים ולספר שהם ויחידותיהם הם חלק בלתי נפרד מהצבא, בפועל מאז מלחמת לבנון הראשונה צה"ל מזניח את מערך המילואים שלו, מפרק אותו לטובת חיסכון כספי ומפנה אותו למשימות ביטחון שוטף שונות ושוחקות.

שתי אצבעות מצידון? לא במילואים

השבוע שודרה ב"חדשות 13" סדרת כתבות מרתקת של הפרשן הצבאי אלון בן דוד, שעסקו במלחמת לבנון השלישית, זו שבה עתיד צה"ל להילחם בחזבאללה. בין היתר נבחן מצב מוכנות העורף, התשתיות החיוניות, מוכנות וכשירות הצבא וכן תהליכי ההתעצמות שקיים חזבאללה מאז מלחמת לבנון השנייה, ובכלל זה הלקחים שהפיק ממלחמת האזרחים בסוריה. התרחיש שתיאר בן דוד הוא תרחיש קשה, שבמהלכו תפגע ישראל במדינת לבנון וחזבאללה, ואילו בעורף יפגעו מטרים של רקטות במספרים ועוצמות שטרם הכרנו. אחד המרואיינים אף המליץ למפקדי הצבא לקחת את התרחיש הגרוע ביותר שבידם ולחשוב שיהיה אף גרוע יותר. ולהיערך לזה. נראה, אם כן, שבין החזבאללה לישראל מתקיים מאזן הרתעה הדדי, שכן יכולות ההרס והנזק של שני הצדדים השתפרו משמעותית מאז מלחמת לבנון השנייה.

חיילי פיקוד העורף בתרגיל, (צילום: דו"צ).

זה לא חדש, ואחד מאלופי פיקוד העורף האחרונים, אייל אייזנברג, אף אמר זאת מפורשות לאורך כל כהונתו. מבחינת העורף, הזהיר, המלחמה הבאה תהיה פי עשר יותר חזקה מזו שהתרחשה ב-2006 וצה"ל לא יוכל לספק מיגון בדמות "כיפת ברזל" ודומיה. האזרחים יידרשו להישמע להנחיות הפיקוד ולשהות במקלטים ימים ארוכים. אבל קשה להעריך שבציבור מבינים זאת. הם התרגלו להגנה שלה זכו בעימותים מול החמאס בעזה, וזה מה שהם מצפים שיקרה גם מול לבנון. לא משנה כמה פעמים יסבירו שבמלחמה הבאה יופנו מערכות כמו "כיפת ברזל" ואחרות לשימור הרציפות התפקודית של צה"ל ולהגנה על תשתיות חיוניות, הציבור לא יאמין. 

כשזה הגיע למענה של צה"ל הוצג חיל האוויר כמי שפיתח יכולות הספקי תקיפה (בכמה מטרות הוא מסוגל לפגוע בזמן נתון) מרשימות מאוד, ושבסיסיו הופכים במלחמה, כהגדרת בן דוד, "למפעל לחימוש פצצות". הפעלת הכוח היבשתית הוגדרה אמנם כחיונית, אבל ניכר במרואיינים שהם סומכים הרבה יותר על כשירות חיל האוויר. הן תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר והן סגן הרמטכ"ל לשעבר וכיום עמית מחקר במכון JISS, אלוף (מיל') יאיר גולן, טענו בכתבה שצה"ל מצטייר בעיני חזבאללה כצבא שחושש לתמרן, והוא נערך לכך שעיקר התגובה של ישראל תהיה באמצעות תקיפות אוויריות ונבנה בהתאם.

כשנשאל גולן, קצין צנחנים שפיקד בלבנון על פלוגה, גדוד וחטיבה מרחבית (אז גם נפצע בהתקלות עם מחבלים, והוסיף לפקד על הכוח עד גמר הלחימה), ולאחר הנסיגה פיקד על אוגדת הגליל ופיקוד הצפון, האם נדרש מהלך קרקעי השיב כי "אין מנוס מזה. אני לא מכיר לאורך ההיסטוריה האנושית ניצחון במלחמות שלא הושג על הקרקע". בניגוד לחלק מהמרואיינים, ובהם תמיר, שקראו לרפורמה משמעותית בצבא היבשה, גולן משוכנע שצה"ל "כמו שהוא היום יכול להביס את החזבאללה בדרום לבנון. לא בקלות, כן? זה במאמץ ניכר, אבל הוא יכול לעשות את זה בהצלחה מרובה". הבעיה, כפי שהוא ראה אותה היא בצבא פנימה, במנטליות. "משהו ביצר ההתקפי של צה"ל נשחק. אני חושב שצה"ל איבד אמון ביכולות היבשתית שלו. ולא בהצדקה". כשנשאל מה המשמעות של הבסת חזבאללה הסביר ש"זה אומר שהכוח הצבאי שלו צריך להיות מרוסק. כלומר הוא צריך להגיע למצב של חידלון ביכולת שלו להילחם. זו המשמעות של הכרעה צבאית. אנחנו צריכים להכריע צבאית". בתגובה, שאל אותו בן דוד האם הוא חושב שזה אפשרי. "אני יודע שזה אפשרי", השיב.

המהלך שגולן מדבר עליו מחייב הפעלה נרחבת של כוחות מילואים. בדיוק הכוחות שצה"ל חשש להפעיל בלחימה בעזה, מול אויב חלש בהרבה. יתכן ומבחינת כשירות, כפי שהוא קובע, צה"ל ערוך ללחימה בחזבאללה, אבל כשזה מגיע לנכונות לעשות כן, ועל אחת כמה וכמה להפעלת כוחות מילואים, הרבה פחות. כאן נכנס אותו גורם חמקמק שאותו ציין בן דוד כקריטי ביותר עבור ישראל במלחמה הבאה מנהיגות, בתוך הצבא ובדרג המדיני, שתדע להחליט ולהכריע. אז מחבקים את מערך המילואים פעם בשנה, ומודיעים על הטבות כאלה ואחרות, כמו הנחה בארנונה בחלק (למה רק בחלק?) מהרשויות, אבל הדרך לכבד באמת את המשרתים במערך המילואים היא באמצעות הכללתם בתכניות האופרטיביות. ולהביא זאת לידי ביטוי בכל האמור באימונים, כשירות והפעלה, במשולב ולצד הכוח הסדיר.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 23.05.2019)

דרוש: שינוי של חוקי המשחק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

חמאס למד את ישראל ויודע לנצל הזדמנויות, "לגנוב סוסים" ולסחוט ממנה ויתורים מפליגים. קל להתמכר לשקט היחסי, אבל זו התמכרות מסוכנת, שאויבים אחרים עלולים לנצל. מוטב לחזור לעיקרון הישן של יוזמה והתקפיות. אם לא עכשיו, אזי במועד שמתאים לישראל.

זה כבר הפך לשגרה. כל כמה שבועות חלה הסלמה של ממש בין ישראל לחמאס ונפתח סבב קצר של מהלומות הדדיות. דומה שחמאס כבר מכיר את ספר המהלכים של צה"ל (Playbook) וצופה מראש, כמעט אחד לאחד, כיצד יגיב צה"ל (לרוב מן האוויר ובאש טנקים), ונערך בהתאם. לכאורה הושגו, בתיווך המצרים, הבנות בין ישראל לחמאס שמטרתן רגיעה ארוכת טווח, אבל רק לכאורה. ההבנות כללו הפסקה מוחלטת של ההפגנות, ירי הרקטות ובלוני התבערה מצד הפלסטינים. בתמורה תאפשר ישראל הכנסת כספים מקטאר ותייצר מהלכים לשיפור משמעותי של המצב ברצועה. השבוע, כאשר המימון מקטאר התעכב רגע לפני חודש הרמדאן, בחמאס הפנו אצבע מאשימה לישראל. במקביל ירה הג'יהאד האסלאמי רקטה שנפלה בים, אבל היתה איתות ברור שהמתח עולה. ישראל מצדה הגיבה בתקיפה מן האוויר ובהגבלה של מרחב הדיג. 

אתמול (שישי), חלה החמרה של ממש כאשר במהלך ההפגנות השבועיות על גדר המערכת בעזה, ירה צלף פלסטיני ופצע קצין וחיילת. בתגובה הגיב צה"ל באש טנקים ובהמשך תקף כלי טיס של חיל האוויר מוצב של החמאס. שני פעילי חמאס נהרגו בתקיפה. למחרת, כמעט בהתאם לתפריט הפעלה ידוע מראש, פתחו החמאס והג'יהאד האסלאמי במתקפת רקטות לעבר יישובי הדרום, במהלכו נורו יותר ממאתיים רקטות. ישראל, שוב בהתאם לאותו תפריט, הגיבה באש טנקים ותקיפות אוויריות. בין היתר תקפו מטוסי קרב את משרדי המודיעין הצבאי והביטחון הכללי של חמאס בשכונת רימל ברצועה וכן השמידו פיר מנהרה חוצת גדר של הג'יהאד האסלאמי בדרום הרצועה. לכאורה ניתן לתהות כיצד זה שחיל האוויר זורע הרס מדויק ורב יש נפגעים מעטים כל כך, אבל גם כאן הדבר אינו נובע רק מהשאיפה של ישראל להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים, אלא גם מכך שישראל ממשיכה להגיב בשיטת "עוד מאותו דבר". וכשזו השיטה הרי שחמאס, ששולט בגובה הלהבות, וקובע את מועד ההסלמה ומשכה, פשוט פינה את יעדי התקיפה מאנשיו מבעוד מועד.

השקט היחסי ממכר, ומסוכן

טנק של צה"ל מבצע ירי. אש טנקים הפכה לחלק ממענה קבוע ברצועה, (צילום: דו"צ).

חמאס הוא יריב חכם שלמד ולומד את ישראל כל העת. גם שם רואים כיצד הפך הקבינט המדיני-ביטחוני לגוף מעוקר שראש הממשלה בנימין נתניהו נמנע מלכנסו, ומתייחסים לאירועי מפתח (בחירות, אירוויזיון) כהזדמנות לסחוט מישראל ויתורים מפליגים. לא בטוח שמוכרחים לשחק את המשחק הזה. במאמר שפרסם לפני כחודש סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') יאיר גולן, ב"ידיעות אחרונות" הוא טען כי האינטרס של ישראל אינו הבסת חמאס כי אם השגת רגיעה ביטחונית בעת הזו וצמצום מתמשך של פוטנציאל האיום מרצועת עזה. על כן, הציע, "יש לאמץ מדיניות נדיבה – כראוי ונכון למי שחזק – ובצדה, אם נדיבות זו תיענה בשלילה, מדיניות ביטחונית תקיפה מאוד". המשמעות של מדיניות נדיבה לגישתו הוא שיפור התשתיות והכלכלה ברצועה. כך למשל, הציע לא להתמקד בהקמת נמל ימי אלא בהגדלת יכולת ייצור החשמל ברצועה (או הגדלת האספקה שלו ממצרים ומישראל) ובטיפול דחוף בתשתיות המים והביוב. לצד צעדי שיקום נוספים חשוב גם לחזק את שיתוף הפעולה עם מצרים, על-מנת למנוע הברחת אמצעי לחימה ופעילי טרור לרצועה.

הצעדים שהציע גולן דומים מאוד לאלו שעליהם הוסכם עם חמאס בתמורה להפסקת אש מלאה. והנה, חמאס בחר בכל זאת לשבור את הכלים. במקרה כזה, כתב, על ישראל לעצור מיד את הסיוע האזרחי ולעבור "ללחימה נמרצת בחמאס תוך הרס היכולת הצבאית שלו. הנזק האזרחי לא ישפיע על חמאס, רק פגיעה בכוח הלוחם שלו תביא לצריבת תודעת כישלון שתניע אותו לאמץ דפוס יחסים אחר. לחימה נמרצת כזאת תחייב לחימה קרקעית ותת-קרקעית בתוך רצועת עזה ובהיקף משמעותי". גולן, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד על חטיבת הנח"ל באינתיפאדה השנייה, הדגיש כי בעימות שכזה "רק פעולה קרקעית יכולה לצמצם את האיום על העורף באופן מהיר, כנדרש מצבא הצריך להגן על עמו". 

קל להתמכר לשקט היחסי (תושבי העוטף בוודאי שלא יתארו כך את המצב), לחתור להסדרה כמעט בכל מחיר ולהסביר מדוע העת הנוכחית, סמוך לאירוע כזה או אחר, אינה העיתוי הנכון לפעולה בקנה מידה רחב בעזה. יתרה מכך, העובדה שחמאס מקיים שלטון מרכזי אפקטיבי ברצועת עזה, שמהווה כתובת ברורה ממנה ניתן לדרוש מימוש ריבונות ואחריות, נוחה לישראל וברור מדוע היא שואפת לשמר אותו. כמעצמה אזורית, ישראל יכולה להמשיך ולהכיל את המציאות הזו זמן רב. אבל כדאי לזכור שבלוח השנה הישראלי יש עוד כמה וכמה חגים ומועדים עד הקיץ, ואז החופש הגדול על הקייטנות, התיירים ושלל הסיבות שבגללן לדחות את הקץ ככל האפשר. זאת תהיה גם טעות להניח שהמדיניות הזו לא תשליך על האופן שבו רואים את הדברים בזירות נוספות שבהן ישראל פועלת, בצפון למשל, ושאויביה האחרים של ישראל לא יבקשו לנצלה לטובתם. כאמור, קל להתמכר לשקט היחסי, אבל זה מסוכן.

גזרים, מקלות, והאומץ לממשם

ישנה גם אפשרות נוספת. מאחר וכמו בתקופת הבחירות החמאס ממשיך לנסות "לגנוב סוסים" מישראל, ומצייר אותה כמי שמורתעת הלכה למעשה ממערכה כנגדו, נדרש שינוי מהותי של חוקי המשחק. על ישראל לגלות אומץ הן בנכונות להעניק לחמאס בעזה "גזרים" כאלה שבעבורם לא יירצה בהסלמה, והן בנכונות להילחם ולגבות ממנו מחיר כזה שיהפוך את רעיון העימות, קטן כגדול, ללא משתלם עבורו. 

 ישראל, כפי שכתב גולן במאמרו, היא הצד החזק ומכאן שביכולתה גם לשלוט בדינמיקה של ההסלמה ולבחור את האופן שבו נוח לה לנהל אותה. אולי כדאי גם לשקול לפעול לפי אותו עקרון מלחמה ישן וטוב, יוזמה והתקפיות, ולא להישאר רק בצד המגיב. כך למשל, מבצע נוסח "עופרת יצוקה" אמנם לא ישנה את פני המציאות לגמרי, אך עדיין יהיה זה עימות במועד ובתנאים של ישראל, כשהצבא והעורף מוכנים והאויב לא (ובכירי פעיליו פגיעים). מלחמה היא דבר נורא, אבל מדינות חזקות הופכות לחלשות כשהן מאבדות את הנכונות להילחם עבור האינטרסים והערכים שלהן. 

"כשנלחמים, צריך לעשות את זה היטב" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

דווקא ההסלמה האחרונה ברצועת עזה, בה רוכז כוח לתמרון קרקעי בפיקוד הדרום, מעידה על החשש מהפעלתו. ישראל התרגלה להסתמך על מערכות מיגון כמו "כיפת ברזל", על חיל האוויר ופה ושם על כוחות מיוחדים. להזנחת צבא היבשה יש מחיר, כפי שהוכח ב-2006. 

בשבוע שעבר, נוכח המתיחות בין ישראל לחמאס ריכז צה"ל בפיקוד הדרום כוח בסדר גדול אוגדתי למקרה שהמתיחות תסלים ויידרש מהלך קרקעי מוגבל. המיטב שיכול צה"ל לרכז, מפקדת אוגדה ותחתיה חטיבת השריון 7, גולני והצנחנים, נערכה לפעולה שאם לא יתרחש אירוע חריג, כמו רקטה שתפגע בבית ותפגע באזרחים, היה ברור לכל שלא תתממש. החמאס ניצל את היעדרו מן הארץ של רה"מ נתניהו, שבפועל מהווה קבינט של איש אחד, והניח שהתגובה הישראלית תהיה מדודה בשל כך. גם הבחירות בשבוע הבא נתנו את היתרון ביוזמה ובשליטה בגובה הלהבות, לחמאס. אבל גם אילו לא היו בחירות, ואפילו אם הקבינט היה מתפקד ביעילות גבוהה יותר, לא מן הנמנע שהכוח הקרקעי שרוכז (אגב, על טהרת הסדיר וללא יחידות מילואים מתמרנות) היה מסתכל על המבצע כצופה מן הצד

בשבוע שעבר התקיים כנס הביטחון הלאומי של העיתון "מעריב". במושב הסיכום ניסו הדוברים להגדיר מהי הכרעה ביטחונית ומהי הכרעה מדינית, וכן דנו בשאלה האם ישראל התמכרה למערכות הגנה מפני טילים ורקטות, ובהן "כיפת ברזל", על חשבון יכולת התקפית וכושר הרתעה? אחד המשתתפים, האלוף (מיל') גרשון הכהן, קצין שריון שפיקד על אוגדה 36 והגיס המטכ"לי, טען כי הכרעה צבאית עודנה רלוונטית, ובתנאי שמגדירים מטרה נכונה.

אלוף (מיל') הכהן לפני תרגיל מוצנח ב-2012, (מקור: ויקיפדיה).

הכהן סיפר כי בתום כנס שנערך בתום מבצע קדש ב-1956, אמר הרמטכ"ל משה דיין כי לאור כל ההערות על החוסרים והליקויים במערכה, נשאלת השאלה מי ניצח בה, והתשובה ברורה; ישראל היא שניצחה. אז איך מסבירים את הפער הגדול בין הניצחון במלחמה, לבין הרשימה האין-סופית של כל מה שלא היה בסדר בצה"ל? לשיטתו של דיין, אמר הכהן, "ניצחנו, לא על אף כל מה שחסר לנו, אלא בזכות כל מה שחסר לנו". תודעת חסך, אמר הכהן, היא המפתח ליצירתיות. כשיש מעט מטוסי קרב, טנקים ותותחים וכל אימון הוא יקר מציאות, מפיקים מהם את המרב. התוצאות היו בהתאם. הקשיים במלחמת לבנון השנייה, לשיטתו, לא נבעו מחוסרים בציוד. "העניין הבסיסי הוא – לעשות נכון". לדבריו, לקח לצה"ל שלושה-ארבעה שבועות ב-2006 להבין כיצד יש לפעול, אבל כשהתגבשה ההבנה הצבא יצא למבצע "שינוי כיוון 11". במהלך המבצע, אמר, לחמה אוגדה 162 בכפר רנדוריה, "הגיעה לנקודת ההכרעה, והיה אפשר להמשיך הלאה. בתחקירים שצה"ל עשה לעצמו הוא גרם לעצמו לא להבין את גודל ההישג".

אין תחליף לרוח לחימה ולמקצוענות

הכהן צודק שלא הציוד והאמצעים אלא רוח לחימה, אופן ההפעלה ומקצוענות הכוחות הלוחמים קובעים את התוצאה. מנגד, אפשר להתווכח הראייה הוורודה שלו את לחימת אוגדה 162 במלחמת לבנון השנייה. הסיפור שהוא מספר על האוגדה נשמע טוב, אבל בפועל, האוגדה הסתבכה זמן רב בחציית ואדי הסלוקי וספגה נפגעים רבים. בניגוד לרוב החיילים והמפקדים ביחידות האוגדה, שהיו חסרי הכשרה נאותה לתפקידם, היה מפקדה, תא"ל גיא צור (שגם לקח חלק במושב בכנס) קצין שריון מנוסה שעשה את רוב שירותו בתקופה שצה"ל התאמן כראוי. אבל בין הנסיגה מלבנון למלחמה היתה האינתיפאדה השנייה והצבא בעיקר נלחם. כך אירע שמח"ט הנח"ל דאז, מיקי אדלשטיין, סיפר לצור לאחר המלחמה, בשעה שביקר בתרגיל החטיבתי שעליו פיקד, כי זהו התרח"ט הראשון שלו. מפקד האוגדה לא התרשם עד שהמח"ט, כיום נספח צה"ל בארה"ב בדרגת אלוף, הבהיר שזהו התרח"ט הראשון שבו הוא משתתף מאז גיוסו. חטיבת הנח"ל שעליה פיקד לא ביצעה תרח"ט מלא מאז 1998 ועד לאחר המלחמה ב-2006. 

להיעדר ההכשרה נוסף במלחמה נדבך נוסף שפגע במאמץ ההתקפי. בספרם על המלחמה, "שבויים בלבנון" (ידיעות ספרים, 2007) תיארו עפר שלח ויואב לימור כיצד בנח"ל, למשל, הפכו המח"ט אדלשטיין, ש"צמח בשלדג" (עמוד 376), ומפקדי הגדודים שלו, שי אלבז ואבי דהן, ליותר ויותר מתוסכלים נוכח פקודות מבולבלות, סותרות, משתנות ולא ברורות שהקשו עליהם לפעול כהלכה. "גדוד הסיור, בפיקוד סא"ל שי (יוצא הקומנדו הימי) וגדוד 931 של סא"ל אבי" (עמוד 380) נערכו לפשוט על העיירה אל-חיאם. שוב ושוב הגיעו פקודות יציאה וביטול. כשהוחלט על "שינוי כיוון 11", המבצע האחרון במלחמה, "עלו חייליו של שי מגדוד הסיור של הנח"ל למסוקים, בדרכם לרמת פארון. הם נחתו מערבית לרנדוריה, ככוח אוגף שיתגבר את התנועה הרגלית של החטיבה מעבר לסלוקי" (עמוד 393). גדוד הסיור נתקל זמן קצר לאחר הנחיתה, פגע בעשרות מחבלים וספג הרוג, צחי קרייפס, ופצוע מפגיעת טיל. ברנדוריה לחם באותה עת גדוד 931 של החטיבה, כמעט ללא סיוע ארטילרי ואווירי יעיל, בפעילי חזבאללה בעמדות מבוצרות. הגדוד עמד במשימה, אך גבורת לוחמיו של אבי דהן נדרשה "משום שמפקדיהם לא ידעו להביא לידי ביטוי דבר מיתרונותיו של צבא עצום ועשיר" (עמוד 394). במקביל, בסלוקי, טיווחו כווני נ"ט של חזבאללה את הטנקים של חטיבה 401. התחושה בקרב הלוחמים היתה שטוב שבתום 96 שעות נשמעה שריקת הסיום. הכרעה, לא היתה שם. 

לוחמי גדס"ר נח"ל עם הרמטכ"ל חלוץ (במרכז), לפני העליה למסוקים ב"שינוי כיוון 11", (מקור: דף הפסייבוק של פלס"ר נח"ל).

לאחר המלחמה ביקש מפקד גדוד הסיור, שי (ששמו עלה באחרונה בכתבת "עובדה" על מבצעי שייטת 13, עליה פיקד), לדבר בתחקיר האוגדתי. צור, לימים מפקד זרוע היבשה, מנע זאת ואמר לו, "שב, אני יודע שאתה פרובלמטי" (עמוד 411). אף שהתחקיר האוגדתי נוהל כך שיספק תחושת ניצחון כוזבת, אין להסיק מכך שהכהן טועה עקרונית. צה"ל, על אף בעיות הכשירות, הליקויים והחוסרים ערב המלחמה, היה יכול להכות במלחמה ההיא מכה אנושה את חזבאללה. גם כך, כתב ב-2008 תא"ל (מיל') גיורא סגל, "כבש צה"ל חלקים נרחבים מדרום לבנון, השיג הישגים מבצעיים חשובים במבצעים מיוחדים ופגע בהפתעה מושלמת ביכולת השיגור ארוכת הטווח של חזבאללה. הגבול בצפון שקט עתה בין היתר משום שחזבאללה, שנפגע קשה במלחמה, נרתע כעת מפעולה חפוזה". צה"ל אמנם לא עמד בציפיות הציבור בישראל, אבל מה שעשה הספיק בהחלט לחזבאללה ואפשר רק לשער מה היה משיג תמרון קרקעי שהיה מתבצע באופן טוב ונחוש יותר. 

הבינוניות עלולה להפוך לנורמה

התחושה שצבא היבשה מצוי שוב בבעיה (שלא לומר במבוכה), כפי שהיה ב-2006, הולכת ותופסת אחיזה בקרב רבים. זה 25 שנים שהדרג המדיני-ביטחוני הבכיר נרתע ונמנע, כפי שציין לאחרונה מח"ט 7, אל"מ רומן גופמן, מהפעלה משמעותית של צבא היבשה בתמרון קרקעי, כש"חומת מגן" הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. הדבר נובע מהביצועים הפחות ממספקים של הצבא בלחימה היבשתית ובחשש גובר משקיעה בעימותים מדממים וממושכים נוסח אפגניסטן ועיראק ומריבוי נפגעים. במקום זה, מאז מבצע "דין וחשבון" ב-1993, מנהל צה"ל מבצעים רוויי אש הכוללים מבצעים מיוחדים ותמרון קרקעי מוגבל, עד לא קיים. המערכות הללו, באופן אירוני בהתחשב בכך שהושם בהן דגש על היעדר מרכיב קרקעי בדיוק בשל חשש זה, נמשכות זמן רב ומלוות בתחושת "חמיצות" נוכח ההישג המוגבל שהן מניבות.

האויב מצדו, וניתן לראות זאת בהתנהלות חמאס במתיחות האחרונה, למד את ישראל ושיטת הפעולה שלה (הצפויה, יש לומר) וביסס מענה מתאים. הוא זה שיוזם את ההסלמה, שולט בה, ובעוד אנשיו ומנהיגיו מוגנים בבונקרים, הוא מיישם אסטרטגיה של הליכה על הסף מול ישראל בכדי למקסם את הישגיו. אף שמוטב לא לחפש מלחמות רק כדי להפעיל בהן את צבא היבשה, בכדי לשמר צבא כשיר ומוכן ליום פקודה יש להכיר בכך שתפיסה זו פוגעת ביכולת יחידות השדה לטפח גאווה מקצועית ומוטיבציה. מה גם שבמידה ותפרוץ מערכה בעצימות גבוה, בין שבחזית אחת ובוודאי שבמידה ותהפוך לרב-זירתית, תפיסה זו פשוט לא תעבוד.

בפודקאסט של רדיו 103FM שמגיש טל לב-רם, התראיין בשבוע שעבר, תא"ל (מיל') אורן אבמן, מפקד אוגדה לשעבר שעשה את עיקר שירותו בחטיבת גולני. ישנה סכנה, התריע אבמןשצה"ל "יחדל להיות מגדלור של מצוינות. ככתם דיו שחור המתפשט על חולצה לבנה, החובבנות הופכת לתרבות. חוסר מקצועיות, נורמות נמוכות, אי-ירידה לפרטים וחניכה ללא להט ותשוקה יוצרים דור חדש של בינוניות". תאונת האימונים שבה נהרג סמל אביתר יוספי, לוחם גדס"ר צנחנים, באימון פרט בנחל חילזון, ותאונות אימונים נוספות שהתרחשו בשנה האחרונה רק ממחישות זאת. אבמן אמר ללב-רם, שבעצמו היה מ"פ בחטיבת הנח"ל, שתופעות שכאלה התרחשו גם בעבר וכשהצבא הקדיש משאבים ותשומות להיאבק בהן הוא גם הצליח בכך. אמנם, אמר, הנוער שמגיע לבה"ד 1 מאוד איכותי, אבל לא לעולם חוסן.

משתתף נוסף במושב בכנס "מעריב" היה סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') יאיר גולן שהדגיש כי מלחמה היא כלי להשגת אינטרסים ומדיניות, ומוטב להימנע ממנה ככל שניתן. אבל, אמר, "כשנלחמים, צריך לעשות את זה היטב". גולן, כפי שכתב בעבר, עשה את שירותו "ביחידת עורב של חטיבת הצנחנים", והתבגר בלבנון. כשפרש מצה"ל, היה אחרון האלופים שלחם במלחמה של ממש. מהלחימה במזרח ביירות במלחמת לבנון הראשונה, כתב, זכורים לו "ניהול קרבות פנים מול פנים עם לוחמים שיורים לעברנו בנשק קל ורקטות אר.פי.ג'י", ושם למד שהמפקד חייב קודם כל לחזק את המוכנות הרגשית-מנטלית של הלוחמים לקרב. 

בכנס, מנה גולן שלוש מטרות קבועות לצה"ל בלחימה. הראשונה והחשובה ביותר היא "להסיר את האיום על העורף מהר ככל שניתן. המטרה הזאת הופכת ליותר ויותר אקוטית ככל שבידי אויבינו יותר ויותר חימוש מדויק שמאיים לפגוע בתשתיות החיוניות של מדינת ישראל. המטרה השנייה היא להכריע את כוחו הצבאי של היריב". המטרה השלישית היא להשלים משימות אלו תוך שימור לגיטימציה פנימית, שחשובה יותר, וחיצונית מצד הקהילה הבינלאומית. צריך לזכור, אמר, "שלמרות שאנחנו רוצים להימנע ממלחמות הן לעתים קורות. וכשצריך להילחם לא מנצחים מלחמות בהגנה". ישראל היא מדינה חזקה, ויתרונו של החזק הוא שהוא יכול לבחור מתי להילחם ומתי להבליג, לספוג ולבלום באמצעות מערכות הגנה. מנגד, כמאמר גולן, לעתים אין ברירה. חמאס דוחף את ישראל יותר ויותר לעבר קרני הדילמה, וישנו גבול להבלגה ולהכלה. בסוף היא תידרש להילחם. אז מוטב שתעשה את כאילו היא מתכוונת לזה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.04.2019)