השאלות מתי ולשם מה מפעילים את הכוח הן קריטיות | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המסר של צה"ל לתושבי לבנון הוא שחיזבאללה מנצל אותם ומסכן אותם. אבל גם בצה"ל יודעים שתוצאות המלחמה הבאה יושפעו ממה שיתרחש בעורף הישראלי לא פחות מאשר מהישגי צה"ל בחזית. זו גם הסיבה לשאיפת ישראל להכיל את ההסלמה בדרום. 

השבוע קיים פיקוד הצפון טקס שבו הוענקו לראשונה פרסי "כוכב הצפון", שבו צוינו יחידות ואישים שהצטיינו בפעילותם בשנה האחרונה, לרוב בהקשר לאירועי "יוצא לאור", כפי שמכונה בצבא המתיחות ששוררת בין ישראל לחיזבאללה, לאחר שביולי האחרון נהרג פעיל של הארגון בסוריה, בתקיפה שיוחסה לישראל.

חיזבאללה ניסה מאז "לסגור חשבון" עם ישראל בהתאם למשוואה לפיה הארגון ינקום בישראל על מות פעיליו בסוריה, עד כה ללא הצלחה.

בין היתר העניק אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, מגני הצטיינות לשורה של יחידות, ובהן לגדוד הצנחנים 890 וליחידה המובחרת מגלן. שתי היחידות מוכרות לו היטב, מימיו כמג"ד 890 ולאחר מכן כמפקד מגלן במהלך האנתיפאדה השנייה.

גדוד 890, בפיקוד סא"ל שמר רביב, זכה במגן על תעסוקה מבצעית מוצלחת שביצע בגבול לבנון, במהלכה לכד כוח מהגדוד רועה צאן סמוך למוצב גלדיולה בהר דב. רועה הצאן היה חלק מיחידת מודיעין של חיזבאללה ומעצרו וחקירתו הניבו מודיעין רב על אופן פעולת היחידה.

למגלן, עליה מפקד סא"ל ר' (בעברו מג"ד בצנחנים), הוענק המגן על פעילות מבצעית ארוכה במהלך המתיחות ועל מארב שביצע צוות מהיחידה באוגוסט האחרון, שבמהלכו הרג, בסיוע כלי טיס של חיל האוויר, חוליית מחבלים שניסתה לחדור מסוריה ולהטמין מטען חבלה סמוך למוצב 116 ברמת הגולן.

בנוסף הוענקו מגינים לפלוגה בגדוד 12 של גולני ולפלוגה מגדוד 932 של הנח"ל שביצעו בשנה האחרונה פשיטות בשטח סוריה, סמוך לגבול.

תושבי לבנון הם "מגן חיזבאללה"

בטקס אמר האלוף ברעם כי אין זה מקרה שחיזבאללה נכשל בניסיונותיו האחרונים לאזן את המשוואה.

"צה"ל, באמצעות מספר רב של פעולות ומבצעים ביבשה, באוויר ובים, באמצעות שיטות תחבולה מתוחכמות אל מול האויב, בחשיבה יצירתית ובלמידה מתמדת, הצליח בשנה האחרונה להחליש את ארגון הטרור חיזבאללה, לפגע בהתבססות איראן וחיזבאללה בסוריה ולמנוע פגיעה בנפש".

האלוף ביקש להעביר מסר לתושבי לבנון, לפיו בניגוד לטענות חזבאללה, הארגון אינו מגן על לבנון אלא מנצל את תושבי לבנון, המשמשים בעל כורחם כ"מגן אנושי" לארגון. האם, שאל, הפיכת בתי התושבים בתי הספר והמרפאות בדרום לבנון, למחסנים לאחסון אמצעי לחימה מגינה עליהם? "ככה הוא לא מגן עליכם; כך הוא הופך אתכם למטרה לגיטימית ומסכן את חייכם!".

רק לפני כמה חודשים, בנאומו בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), הודיע הרמטכ"ל, אביב כוכבי, כי הניצחון במערכה הבאה נגד חמאס או חיזבאללה, יושג "בזכות מודיעין, אש, התמרון הקטלני ושינוי גישה להפעלת הכוח", לפיה צה"ל יתקוף בעוצמה רבה מטרות צבאיות בלבד – אבל היכן שאלה יימצאו, "בין אם בשטחים בנויים של האויב, בין אם את הבניינים של האויב, שיש בהם אמל"ח וטילים".

צה"ל אכן הצליח לסכל את ניסיונות חיזבאללה עד כה, אולם נשאלת השאלה האם חיזבאללה היה מעוניין רק באיזון המשוואה, באמצעות הריגת חייל אחד. נראה שלמנהיג הארגון, השייח' חסן נצראללה, יש עניין לשמר את המתיחות שכן היא שוחקת ומתישה את כוחות צה"ל ומגבירה את הלגיטימציה שלו במדינת לבנון, המצויה במשבר עמוק מבחינה כלכלית ותפקודית.

לאחר מלחמת לבנון השנייה הודה נצראללה שלו היה יודע שתגובת ישראל לחטיפת החיילים תהיה מלחמה, לא היה מאשר את הפעולה. גם כעת נצראללה לא רוצה במלחמה, אך הוא מיישם אסטרטגיה של הליכה על הסף, במעין משחק צ'יקן. אמנם פעולה מוצלחת מדי של הארגון עלולה להביא להסלמה ואף מלחמה, אך הוא מוכן לכך. זו דרכו להרתיע את ישראל ולשמר את מעמדו כמגן לבנון.

הניצחון במלחמה תלוי לא רק בהתקפה

במאמר שכתב עפר שלח, בתקופה ששימש כפרשן הצבאי של "מעריב", הוא תיאר את מכלול האילוצים שמולם ניצב מי שכיהן אז כאלוף פיקוד צפון, יאיר גולן, שהיה קודם לכן קודם מפקד פיקוד העורף:

"גולן הוא חי"רניק ותיק, אבל נדמה שדווקא התפקיד הקודם מכשיר אותו יותר להבנת יום הפקודה העלול להתממש בגזרתו. גם חיזבאללה שומע את האמירות בישראל על פניה של המלחמה הבאה. גם הוא מניח שלא יהיו בה ימים של דשדוש, מדרגות של הסלמה, שבועיים עד שיגויסו מילואים וכמעט חודש עד שיתממש מבצע גדול ראשון. גם הוא, יש להניח, יתנהג בהתאם: הוא יזרוק מה שיש לו הרבה יותר מוקדם, הרבה יותר באלימות".

במלחמה הבאה עתיד חיזבאללה לירות אלפי רקטות לעבר מרכזי אוכלוסייה בישראל, ובמקביל להטיל את כוחות "רצ'ואן" לפשיטות בשטח ישראל, על יישובי ומוצבי קו המגע, ולשבש ככל יכולתו את פעולות צה"ל.

כמאמר הרמטכ"ל, פעולות החיזבאללה יזכו למענה ישראלי המבוסס על הפעלת אש נרחבת, בעיקר מן האוויר, ועל תמרון מהיר ואגרסיבי. האתגר שמוטל לפתחו של פיקוד הצפון יהיה לסכל את האיומים הללו, ובעיקר לרשום הישגים בשדה הקרב מבלי שאלו יקוזזו במהלכים שיבצע האויב בשטח ישראל.

בסופו של יום כתב שלח, שכמו גולן וברעם שירת גם הוא בצנחנים, למרות הנטייה של צה"ל לחשוב התקפית הרי שהישגיה של ישראל במלחמה הבאה יושפעו במידה רבה ממה שיקרה בעורף הישראלי.

מדי יום, סיכם:

"ישראל הופכת חזקה יותר ביחס ליריבה. באותה מידה, מדי יום חלק מהכוח הזה מאבד את משמעותו, וחשיבות השאלות מתי ולשם מה מפעילים אותו הופכת להיות קריטית".

הכלל הזה תקף גם נוכח המתיחות בדרום, שקשורה קשר הדוק לבחירות שיקרו (או שלא) ברשות הפלסטינית ולמהומות בירושלים.

חמאס ירה יותר מארבעים רקטות לעבר יישובי עוטף עזה מליל שבת ועד עתה. התגובה של צה"ל היתה מאופקת יחסית ועיקרה השמדת עמדות ותשתיות צבאיות של החמאס.

זו ההסלמה הראשונה בגזרה מאז שמונה לתפקידו אלוף פיקוד הדרום, אליעזר טולדנו, לפני כחודש. עזה היא זירה שמוכרת לטולדנו היטב, הן מפיקוד על חטיבת הצנחנים בלחימה במבצע "צוק איתן", במהלכו פגעו לוחמי החטיבה בפעילי חמאס רבים, והן משנותיו כמפקד האוגדה המרחבית, בין היתר במהלך מבצע "חגורה שחורה". האתגר שעומד כרגע לפתחו הוא להכיל את האירועים מבלי לוותר על ההרתעה.

הקבינט המדיני־הביטחוני הסמיך ביום שני את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת שר הביטחון בני גנץ להחליט על תקיפה משמעותית יותר ברצועת עזה, אם יימשך ירי הרקטות מרצועת עזה, מבלי שהדבר יחייב ישיבת קבינט נוספת. צה"ל מצדו החל לתגבר כוחות בגבול הרצועה כדי לשפר את מוכנותו להסלמה. ועדיין, נראה כי ישראל מחפשת דרך להנמיך את הלהבות ולהימנע מהסלמה.

לישראל אין יעד ממשי להשיג בעזה מלבד שקט, ובהינתן שזה המצב הניסיון להכיל את האירועים ולהימנע מהיגררות להסלמה הוא הצעד הנכון. ‏ישראל קונה שקט, וכל עוד עלותו סבירה זה תקין. השאלה היא תמיד מה העלות, והאם נכון לשנות את המשוואה? לא בטוח שזה המצב.

לרבים המציאות הסבוכה בגדה המערבית, בירושלים ובדרום נוטה להזכיר את אירועי קיץ 2014, מחטיפת הנערים ועד לצוק איתן. מוטב לנסות להימנע משידור חוזר. הקרנת הבכורה לא היתה מוצלחת.

המטכ"ל – "גוף שמתמחה בניהול ובקבלת החלטות" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בתחילת מלחמת העולם השנייה, "תוצאות החשיבה וקבלת ההחלטות במטכ"ל הגרמני הביסו בשדה הקרב את אלו של מקבילו הצרפתי" (עמ' 11). כך כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי בהקדמה לספרו החדש של תת־אלוף (מיל') ד"ר מאיר פינקל על אודות המטכ"ל של צה"ל. יש בכך המחשה ברורה לחשיבותו של דרג המטה הכללי וליכולתו להשפיע על תמונת המערכה, בהווה ובעתיד.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, "תוצאות החשיבה וקבלת ההחלטות במטכ"ל הגרמני הביסו בשדה הקרב את אלו של מקבילו הצרפתי" (עמ' 11). כך כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי בהקדמה לספרו החדש של תת־אלוף (מיל') ד"ר מאיר פינקל, "המטכ"ל" (הוצאת מודן ומערכות, 2020), על אודות המטכ"ל של צה"ל. יש בכך המחשה ברורה לחשיבותו של דרג המטה הכללי וליכולתו להשפיע על תמונת המערכה, בהווה ובעתיד.

לכן כתב כוכבי, "המטכ"ל חייב להיות גוף שמתמחה בניהול ובקבלת החלטות לטווח הזמן המיידי, הקצר, הבינוני והארוך ובאופן מיוחד בזמן מלחמה, שהיא מבחנו העליון. הדבר דורש הכשרה, ידע, מיומנות, עבודת צוות וגישה ביקורתית, סקרנות ויצירתיות" (עמ' 11).

בספר זה ביקש המחבר, מח"ט שריון ומפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית לשעבר, להמשיך את ספרו הקודם "הרמטכ"ל" ולנתח באופן מעמיק ויסודי את תפקודיו ואתגריו של המטכ"ל, שהוא המפקדה האסטרטגית של צה"ל הכוללת אגפי מטה, פיקודים מרחביים ופונקציות נוספות, ולנסות לבאר לקורא כיצד הוא לומד, מתכנן ומתארגן.

הספר כולל ארבעה פרקים שבהם מציג המחבר מקרי בוחן, ובסוף כל פרק מובאים סיכום והמלצות של המחבר, שיסייעו למטכ"ל של צה"ל להימנע מקשיים ומשגיאות שהוצגו בפרק. הפרק החמישי הוא סיכום שבו מציג המחבר את תובנותיו המרכזיות מן המחקר ואת המלצותיו לשיפור עבודת המטכ"ל.

מתודולוגיה

בספר מוצג ניתוח השוואתי של תפקוד המטכ"ל בהתייחס לארבעה תפקידים ואתגרים: תהליכי התכנון במטכ"ל, ובכלל זה התכנון הרב־שנתי לבניין הכוח, התכנון האופרטיבי למלחמה והתכנון תוך כדי מלחמה; תהליכי למידה שונים של המטכ"ל ובהם למידת המטכ"ל מהפקת לקחים ממלחמה, למידה מצבאות זרים ותהליכי השתנות; דפוסי התארגנות אל מול אתגר מתפתח, ובכלל זה הקמת גופי מטה חדשים וניהול ישיר של המטכ"ל; התמודדות רמטכ"לים עם מטכ"ל "לעומתי" שהתנגד לתפיסות ולשינויים שביקשו ליישם, ועם ויכוחים תפיסתיים במטכ"ל.

אף שהמחקר אינו היסטורי תיעודי, הוא התבסס על חומרים ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל ועל ביוגרפיות, פרסומים בתקשורת וראיונות שקיים המחבר עם קצינים בכירים אשר שירתו במטכ"ל לאורך השנים. אומנם כל תקופה נשאה עימה אתגרים שונים והקשרים שונים, אך ניתן למצוא מאפיינים דומים וללמוד מהם על האתגרים, האחריות והתפקידים של המטכ"ל. יש לציין, והמחבר עמד על כך, שקיים קושי בבחינה ההשוואתית, שכן כל תקופה טומנת בחובה את אתגריה וההקשר האסטרטגי שלה.

הניתוח שמציג המחבר מפורט ושיטתי ומציע תובנות מאירות עיניים. כך למשל, בפרק המתאר את התכנון האופרטיבי (תכנון תוכניות מלחמה), שהוא התהליך המרכזי שהמטכ"ל מבצע בתחום הפעלת הכוח, פורס המחבר את המאפיינים המרכזיים של תהליך התכנון המטכ"לי, ובהם מהות התוכנית והנחות היסוד שלה, הצורך בתכנון מודולרי וגמיש, וכן יצירת תיאום וסנכרון בין המטכ"ל, הפיקוד והזרוע (עמ' 97). למרות זאת ציין המחבר את אבחנתו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, כי

"תוכנית אופרטיבית נועדה לאפשר את פיתוח הידע הנדרש ולהוות בסיס לשפה משותפת ו"מצפן" לבניין הכוח […] טבען של תוכניות אופרטיביות להשתנות בעת מעבר מתוכנית לפקודה לאור ההקשר. לכן הרמטכ"ל הדגיש כי התוכנית היא אמצעי. תהליך התכנון, בניין הכוח של היכולות המבצעיות ומוכנות הכוחות – הם החשובים" (עמ' 103).

ואכן, לאורך הפרק ניכר הדגש שמושם על הצורך בגמישות מחשבתית, בתכנון, בבניין הכוח ובגיבוש מענים שניתן להתאים למציאות משתנה.

פרק מרתק במיוחד מתאר כיצד המטכ"ל לומד בעת לחימה, בין היתר באמצעות חיכוך עם האויב (עמ' 219־234). דוגמה לכך היא תהליך הלמידה שקיים המטכ"ל דרך פיקוד המרכז בשנה הראשונה לאינתיפאדה השנייה. המטכ"ל היה נתון אז בדילמה אם להישאר בהיערכות הגנתית או לעבור למהלך התקפי הכולל חדירת כוחות בהיקף גדול ללב מחנות הפליטים – מהלך שטמן בחובו הישגים אפשריים בדמות פגיעה בבכירים בארגוני הטרור והשמדת אמצעי לחימה ותחמושת, כמו גם סיכון לא מבוטל, כיוון שהוא כולל לחימה בשטח אורבני ובלב אוכלוסייה אזרחית.

המחבר ציטט את האלוף (מיל') גיורא איילנד, ששימש אז ראש אגף התכנון, אשר קבע כי

"מי שהוביל לאישור הפעולות היו מפקדי חטיבות החי"ר. צה"ל התברך בעת ההיא בארבעה מח"טים מהטובים שהיו לו אי־פעם: אביב כוכבי מהצנחנים, צ'יקו תמיר מגולני, עימאד פארס מגבעתי ויאיר גולן מהנח"ל. המח"טים, ובעיקר אביב וצ'יקו, שכנעו את מפקד פיקוד המרכז איציק איתן ואת הרמטכ"ל לאשר את הפעולות. ההישגים המבצעיים של פשיטות אלה היו חלקיים, אך העובדה שהפעולות נעשו עם מיעוט נפגעים – הן בקרב החיילים והן בקרב האוכלוסייה האזרחית – נתנה את הביטחון כי יהיה אפשר, בעת הצורך, להיכנס ולהשתלט על ערי הגדה המערבית. כעבור חודש־חודשיים אכן הגיעה השעה [במסגרת מבצע חומת מגן]" (עמ' 228).

אף שהייתה זו דוגמה מרתקת, מוטב היה לכלול בספר מקרה בוחן נוסף, שטרם נחקר ביסודיות, ולבחון את תהליך הלמידה שקיימו המטכ"ל ופיקוד הדרום בשנים 2006־2008. מפקד אוגדת עזה דאז, תת־אלוף (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני, יזם אז "חיכוך מתמיד" עם האויב באמצעות פשיטות שביצעו גדודי חי"ר ושריון, וכן יחידות מובחרות (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020). פשיטות אלו נדרשו, לדברי הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי, בשל הצורך "לטפל בפעילות חבלנית שהיתה מהצד השני של הגדר", ובכלל זה ירי תדיר של קסאמים על העיר שדרות ועל יישובים נוספים. "לא היה לנו 'כיפת ברזל', לא היתה לנו תשובה טובה, והיינו צריכים לבצע פעילות כנגד הדבר הזה, בשביל להחזיר את הביטחון" (ג. אשכנזי, ראיון, 21 בפברואר 2021).

למבצעים הללו קדמה, לדברי תמיר, "הכנה מאוד מסודרת ומאוד דידקטית", שחיזקה את האמון ביכולת הביצוע של הכוחות בקרב דרגי הפיקוד הבכיר שנדרשו לאשר אותם (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020), ובהם אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, יוצא שייטת 13 (לם, 2008) והרמטכ"ל גבי אשכנזי, שהכיר לדבריו בתרומתם "למסוגלות וגם לביטחון העצמי של המפקדים" ובהשפעתם על האויב, עוד מימיו כמ"פ בגולני (ג. אשכנזי, ראיון, 21 בפברואר 2021). מפקדי גדודים, ובהם ירון פינקלמן מהצנחנים (הראל, 2020) ודוד זיני מגולני, הובילו אז פשיטות מעבר לגדר ברצועת עזה ופגעו במחבלים בשטחם (פולק, 2015). מבצעים אלו אפשרו לפיקוד, ודרכו למטכ"ל, לצבור ידע, לנתח את חוזקותיו וחולשותיו של חמאס ולהיערך בהתאם באופן מיטבי ליום פקודה, במבצע עופרת יצוקה.

אף שהמחבר ציין בספר כי לפיקוד הדרום ולמפקדו דאז גלנט היה "משקל רב בקביעת דרך ההפעלה של כוחות היבשה במבצע" (עמ' 273), הוא נמנע מלתאר זאת בפירוט, כמו גם את התהליך שקדם לכך – מהאוגדה לפיקוד ולמטכ"ל. התוצאה המוצלחת של המבצע, קבע משה תמיר, נבעה "מהשילוב של כוחות הקרקע עם האוויר". הם גם הציפו מטרות למאמץ האש, אמר, וגם תמרנו בביטחון ופגעו בפעילי אויב (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020).

מסקנות

המרכיב המרכזי והראשון בייחודיות המטכ"ל, קובע פינקל, "הוא הרמה האסטרטגית שעליה הוא מופקד. משמעות המיקוד ברמה זו היא צורך בלתי פוסק ושיטתי בפרשנות עדכנית למציאות, במציאת מתודולוגיות מתאימות לפיתוח המענה לאתגרים החדשים ובקביעת מנגנוני פיקוד ושיטה לתיאום וסנכרון צה"ל" (עמ' 461).

יתרה מכך, העובדה שלמטכ"ל ממשק עם הדרג המדיני מחייבת אותו לאמץ במקביל הן את השפה הצבאית והן את שפתו של הדרג המדיני, שעולמו ושיקוליו רחבים ושונים משל הצבא. "בניית שפה משותפת עם הדרג המדיני ותחזוקתה, במיוחד אם הוא מתחלף, היא מטלה המחייבת מגוון שיטות, כמו דיונים, ביקורים, משחקי מלחמה משותפים ועוד" (עמ' 462).

המחבר היטיב לבחור מקרי בוחן המתארים את תפקודיו ואתגריו של המטכ"ל, וציין כי הוא נדרש לאזן בין שורה של מתחים ובראשם השאיפה לרלוונטיות מרבית אל מול הרצון לייצר לכידות בין הדרגים וסנכרון מאמצים. כך למשל ציין את החלטת הרמטכ"ל דני חלוץ בעת מלחמת לבנון השנייה – לשנות את התוכנית המבצעית מספר פעמים כדי שלא לבצע תוכנית שאינה מתאימה. מנגד קיימת הגישה שביטא בשעתו הגנרל האמריקאי ג'ורג' פטון, קצין פרשים ושריון שנחשב אחד מטובי המצביאים בהיסטוריה, שלפיה "תוכנית טובה שתבוצע באופן אלים עכשיו, עדיפה על תוכנית מושלמת בשבוע הבא" (Hanson, 1999).

מתח נוסף נוגע לבניין הכוח, שכן יש צורך לשמר ולשפר את כשירות הצבא לאתגרי ההווה, ומנגד יש צורך להטמיע אמצעים חדישים ולנסות לעצב את הצבא לאתגרי העשור הבא. דוגמה לכך, ציין פינקל, ניתן לראות בסיפור הקצר "עליונות" מאת ארתור סי. קלארק, שבו "ניסיון לפתח יכולת מתקדמת הביא לירידה זמנית באפקטיביות ביחס לאפשרות של שיפור המענה הישן ובתבוסה לאויב שנקט ייצור המוני ומהיר של אמצעי מתקדם פחות" (עמ' 463).

המחבר מציין כי ירידה ביעילות המענה הצה"לי עלולה להיות הרת אסון אם מלחמה תפרוץ בעיצומו של עדכון המענה, והדבר חל על תפיסות הפעלה ועל תוכניות אופרטיביות שטרם הוטמעו, ממש כמו על אמצעי לחימה ומערכות טכנולוגיות מתקדמות. לכן, כתב, על בניין הכוח להיות "מבוסס גמישות, במיוחד גמישות ארגונית־טכנולוגית הכוללת מרכיבים של איזון, יתירות, ורסטיליות ויכולת השתנות" (עמ' 464).

בתחום התכנון האופרטיבי ונוכח העובדה שההקשר האסטרטגי משתנה במהירות, המליץ המחבר על גיבוש תוכניות מודולריות. כך, בהינתן מערכה מוגבלת, למשל מבצע עופרת יצוקה, ניתן לממש תוכנית שבמקורה נועדה להכרעת האויב רק באופן חלקי, ולשמור על הרלוונטיות שלה.

מה חסר בספר

זהו מחקר חשוב ומאיר עיניים, אולם בספר חסרה התייחסות עדכנית לעבודת המטה הכללי אל מול הדרג המדיני, לא רק בשלושת העשורים הראשונים לאחר קום המדינה אלא דווקא בשנים האחרונות, נוכח האיומים החדשים ואתגריה הנוכחיים של ישראל. 

בשנתיים האחרונות, למשל, פורסמו עדויות רבות על הדיאלוג שקיים המטכ"ל בראשות הרמטכ"ל איזנקוט עם הדרג המדיני בטרם מבצע מגן צפוני, עד אשר בסוף שנת 2018, ביוזמת הרמטכ"ל איזנקוט ובאישור הדרג המדיני, יצא צה"ל במפתיע לפעולה והרס את תשתית המנהרות של חזבאללה בגבול לבנון (פרחי, 2020).

כמו כן חסרה התייחסות בספר למסלול שירותם של חברי המטכ"ל ולשאלה אם הוכשרו כנדרש לפעול לא רק כמפקדים בדרג הטקטי אלא גם כמצביאים ברמה האסטרטגית. בצה"ל, שבו החל מדרג אלופי־משנה, לרוב ממלאי התפקידים רוכשים את ההכשרה לתפקידיהם תוך כדי ביצוע, לניסיון שנצבר יש משקל עצום. קצינים כמו סגן הרמטכ"ל לשעבר אלוף (מיל') יאיר גולן, שפיקד על פלוגה ועל גדוד בצנחנים בלחימה בשנות השהייה בלבנון, ובהמשך על חטיבה ואוגדה, אך גם שירת בתפקידי הדרכה וכרמ"ח מבצעים באגף המבצעים, או אלוף פיקוד הדרום, אליעזר טולדנו, שכקצין בצנחנים לחם באינתיפאדה השנייה, פיקד על היחידה המובחרת מגלן במלחמה ב־2006 ובפשיטות בעזה שיזם תת־אלוף תמיר, ושימש מזכירו הצבאי של ראש הממשלה (ולכן היה חבר מטכ"ל) – קצינים אלה אכן עברו מסלול שירות שלם ומגוון, שבמהלכו רכשו ניסיון הן ברמה הטקטית והן ברמה האסטרטגית. כאשר מסמנים בצה"ל מפקדים כבעלי פוטנציאל לפיקוד בכיר, ראוי כי תפיסה זו תהווה מצפן לתכנון מסלול השירות שלהם.

סיכום

ספרו המרתק והמקיף של תת־אלוף (מיל') מאיר פינקל הוא בבחינת תוספת מחקרית חשובה להבנה טובה יותר של תפקיד המטכ"ל והעומד בראשו, לשיח שלו עם הדרג המדיני, לתחומי אחריותו, לאתגרים שניצבים לפניו, לתהליכים ולתפקודים, אשר להם השפעה אדירה על המדינה כולה.

אם בספרו הקודם התמקד המחבר ברמטכ"ל כפונקציה המרכזית, הרי עתה ניתח לרוחב ולעומק את המטה הכללי על אגפיו השונים (תכנון, מודיעין מבצעים, לוגיסטיקה וכמובן הפיקודים המרחביים), התומך את הרמטכ"ל, לומד, מתכנן, ומבצע – בשגרה ובמלחמה.

בסיום הקריאה ראוי שתהדהד אמירה שטבע גבי אשכנזי בעת שכיהן כסגן רמטכ"ל, שלפיה נדרש המטכ"ל לזכור "את חשיבות המערך הלוחם. הם לא רק משלמים על השגיאות שלנו, הם גם מתקנים אותן. לכן גם היום, עם כל מצוקות התקציב, הלקח שלי – חזֵק את המערך הלוחם!" (פאנל אלופים, 2003).

גל פרל פינקל הוא חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי. המחבר מבקש להבהיר כי אין בינו לבין כותב הספר, תא"ל (מיל.) ד"ר מאיר פינקל, שום קרבה משפחתית.

(המקורות מופיעים בפרסום במקור)

המערב מנצח? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו קבע פרופסור הנסון שהמערב פיתח לאורך ההיסטוריה תרבות צבאית שהפכה אותו ליעיל וקטלני יותר מיריביו. אך האם במחקרו לא ירה את החץ ורק אז סימן את המטרה? כך או כך ספרו טומן בחובו כמה לקחים שמדינות מערביות, והצבאות שלהם, חייבים לאמץ אם ברצונן להוסיף לנצח.

בתקופה האחרונה פופולרי מאוד בקרב מפקדי צה"ל מאמר שכתב בשעתו פרופסור ויקטור דיוויס הנסון, סופר ומרצה נחשב להיסטוריה צבאית מאוניברסיטת סטנפורד. במאמר, שפורסם לפני כשנתיים באתר "מידה", הסביר הנסון היטב מדוע חשוב ללמוד על מלחמות. אך מקריאת ספרו החדש שתורגם לעברית עולה השאלה האם הוא ניתח את המלחמה נכון? 

בספרו "ניצחון המערב" (הוצאת שיבולת, 2020) טען הנסון כי המערב פיתח לאורך ההיסטוריה תרבות צבאית שהפכה אותו ליעיל וקטלני יותר מיריביו.

"אומץ בשדה הקרב הוא תכונה כלל-אנושית. אולם היכולת לייצר כלי נשק בייצור המוני כדי לסכל גבורה כזאת היא תופעה תרבותית קורטס ואלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר, חואן מאוסטריה ומצביאים אחרים במערב השמידו לעיתים קרובות ללא רחם את יריביהם הרבים מהם, לא משום שחייליהם היו לוחמים טובים יותר, אלא משום שמסורת החקירה החופשית, הרציונליות והחשיבה המדעית שלהם בהחלט הייתה עדיפה בשעת מלחמה" (עמוד 289). 

הנסון ניתח בספר תשעה קרבות גדולים לאורך ההיסטוריה כדי להוכיח את טענתו. הראשון שבהם הוא קרב סלמיס (480 לפנה"ס) בין האימפריה הפרסית לערי הפוליס היווניות. היה זה אחד משני הקרבות שבהם הביסו היוונים את הצבא הפרסי העצום שפלש ליוון. למרות הכוח הפרסי העצום היו היוונים עדיפים במפקדים האיכותיים שהעמידו בראש הכוחות, במשמעת המבצעית של חייליהם וביכולת הלחימה של הצי. 

תיאור הקרב, בניגוד לקרבות אחרים בספר, תמציתי. מפקד הצי היווני הכריזמטי והתחבולני, תמיסטוקלס האתונאי, פיקד על המתקפה הכלל-הלנית. "בכל התיאורים הקצרים של הקרב במקורות העתידים נזכרת המשמעת של היוונים בשעת התקפתם – אוניותיהם התקדמו לפי סדר, והצוותים חתרו, נסוגו, ונגחו לפי פקודה – בניגוד לתוהו ובוהו ולבלבול אצל הפרסים, שניסו באקראי וללא הצלחה לפלוש לסיפוני האוניות היווניות ולהרוג את צוותיהן" (עמוד 70). שמונה שעות ארך הקרב ובסופו כל אוניות הצי הפרסי הוטבעו או הונסו.

ירה חץ ואז סימן מטרה

הנסון הוא היסטוריון יסודי ומעמיק, ולא פחות חשוב מזה הוא יודע לספר סיפור באופן שמחבר את הקורא למתרחש ולשלב את הפרטים הקטנים בטענה הכללית שהציג בספר. הבעיה היא שהטענה אינה בהכרח עומדת במבחן המציאות. נראה שהמחבר ירה את החץ ורק אחר כך סימן את המטרה. כוחות מערביים נוצחו לא פעם בידי כוחות שאינם כאלו. כך למשל, הביס הצבא המונגולי של ג'ינגיס חאן את האבירים הטבטונים בשנת 1241.

כשניתח את מתקפת הטט המפתיעה בה פתחו כוחות צבא צפון וייטנאם והווייטקונג בינואר 1968, התעקש הנסון להציג את הניצחון הצבאי שהשיגו הכוחות בפיקוד הגנרל וסטמורלנד. הגנרל צדק כשראה בה "שגיאה של האויב שאפשרה לכוחותיו הזדמנות נדירה להילחם בצפון וייטנאמים בגלוי, אך רק מעט ממתקפות האויב במהלך טט הניבו התנגשות מערבית מסורתית של קרבות הלם" (עמוד 483). 

כדי להדוף את המתקפה על קה סאן למשל, שם היה נצור כוח נחתים, הקצה וסטמורלנד סיוע אווירי צמוד בכמות ניכרת ויזם את מבצע "פגסוס", הנחתת סער של כוחות דיוויזיית הפרשים הראשונה במסוקים, שהפתיעו והביסו את כוחות צבא צפון וייטנאם.

המתקפה הייתה כישלון צבאי. הצבא האמריקני הדף את הכוחות הפולשים, הביס אותם בכל קרב ופירק למעשה את הווייטקונג ככוח לוחם. אבל מתקפת הטט המחישה שלמערכה יש נדבכים שהנסון התעלם מהם אבל הם חשובים לא פחות מן המתרחש בשדה הקרב. אחד מהם הוא הקרב על התודעה של הצד שכנגד.

ניתן, כפי שהוכיחה מתקפת הטט או מתקפת הפתע המצרית ב-1973, להפסיד בשדה הקרב, ועדיין לרשום הישג תודעתי חשוב ואף לנצח את המערכה כולה. הכוח המערבי (במקרה זה האמריקנים) אולי ניצח בווייטנאם את הקרב, אבל הפסיד את המלחמה

הנסון תיאר את התקשורת בספרו כגורם תבוסתני, שאחראי לכך שבדעת הקהל האמריקנית נתפסה המערכה ככישלון. יש בביקורת הזו דמיון לא מבוטל לביקורת שהשמיעו תומכי הנשיא לשעבר טראמפ (וגורמי ימין בישראל) כנגד התקשורת כיום, אך תפקיד התקשורת הוא לשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה המערבית, לתאר דברים כהווייתם ולספר את האמת (למשל, שהמדינה מנהלת מערכה צבאית חסרת תוחלת שלא משרתת את האינטרסים שלה) גם כשהיא לא נעימה לאוזן.

הספר יצא לאור בשנת בארצות הברית בשנת 2001, בטרם פיגועי 11 בספטמבר, שבעקבותיהם פלש הצבא האמריקני לאפגניסטן. באחרית דבר שהוסיף לספר, היה הנסון אופטימי באשר לתוצאות המערכה ההיא. הוא ציין כי האמריקנים בחרו לפלוש לאפגניסטן, "לאתר שם את כוחות הטליבאן ואל-קאעידה, ואחר כך לתקוף אותם ישירות באמצעות מטוסים, בעלי ברית מקומיים וכוחות מיוחדים, ולהרוג רבים מהם ככל שאפשר" (עמוד 561).

הנסון היה, כאמור, אופטימי מדי ובדומה למה שהתרחש בווייטנאם, צבאות המערב למדו באפגניסטן ובעיראק שיעורים כואבים שאינם מתיישבים עם התיזה של הנסון. "אסור לנו לשלוח כוחות צבאיים לתוך משבר, למען מטרה לא ברורה שלא יוכלו להשיג", כתב בשעתו יו"ר המטות המשולבים, גנרל קולין פאואל, שבעצמו לחם בווייטנאם. כשחוטאים לכלל הזה, כל העליונות הצבאית והטכנולוגית לא תעזור.

לקחים חיוניים לצבא מנצח

למרות הביקורת, הספר כולל כמה לקחים על-זמניים שחובה על מדינות המערב, והצבאות שלהן, להוסיף ולשמר אם ברצונן להוסיף ולנצח במלחמות. הראשון שבהם הוא שעבור צבאות במלחמה "קצינים צעירים שמשמיעים את קולם ואינם שותקים הם נכס חיוני" (עמוד 450). הביקורת וקריאת הכיוון שמשמיעים אלו, קבע, היא הכרחית לצבא התקפי ומנצח ויש לייצר תרבות ארגונית המעודדת דעתנות וביקורתיות וקשובה לה.

הלקח השני נוגע לחשיבות היוזמה, הן בדרגים הזוטרים והן בדרג הבכיר. המחבר לא טען שהמפקדים האמריקנים בקרב מידוויי, למשל היו יזמים אינדיבידואליסטים, ואילו היפנים רובוטים נטולי מחשבה. אולם, בניגוד לצי היפני "מערכת הפיקוד האמריקנית הייתה גמישה הרבה יותר, ופקודות הצי היו ביסודן רחבות דיין לאפשר שינוי ככל שיתפתח הקרב על מידוויי" (עמוד 464).

לתפיסת הנסון מצביאים מערביים כמו תמיסטוקלס וסקיפיו אפריקנוס, "ומצביאים מודרניים כמו ג׳ורג׳ פטון או קרטיס לה מיי הסתכסכו עם מדינתם שלהם, היו מוקפים בפיקודים עצמאיים בחשיבתם לא פחות מהם, והיו להוטים לנצל את היוזמה ולא רק לאכוף משמעת קפדנית בקרב כוחותיהם" (עמוד 473).

דוגמה בולטת ליוזמה שכזו, היא קרב ההתקדמות שניהל הגנרל פטון, קצין פרשים ושריון, באוגוסט 1944, לאחר הפלישה לצרפת. הארמיה השלישית בפיקודו שטפה דרך הקווים הגרמנים וביצעה את קרב ההבקעה והפריצה לבריטני. פטון, שהאמין בהתקדמות נועזת ובניצול מהיר של כל הזדמנות, העביר שש דיוויזיות דרך הפירצה באזור שבין אבראנש לפונטובול בתוך 72 שעות. הארמיה השלישית תקפה לכל ארבעת הכיוונים בו זמנית, תוך כדי שהיא מכתרת מאות אלפי גרמנים. 

לקח נוסף נוגע להכרח לחתור למגע בלחימה. במאי 1969, במלחמת וייטנאם, יזם גנרל מלווין זייס, מפקד הדיוויזיה המוטסת ה-101, מבצע לכיבוש גבעה 937 ("גבעת המבורגר"). חייליו כבשו את הגבעה לאחר קרב קשה, שבמהלכו נהרגו 56 מהם ויותר מ-500 לוחמי אויב.

לאחר הקרב, בתגובה לביקורת מצד פוליטיקאים ועיתונאים, אמר גנרל זייס כי "הגבעה הזו הייתה בשטח הפעולה שלי, ושם היה האויב, ושם תקפתי אותו… אם אמצא אותו על גבעה אחרת… אני מבטיח לכם שאתקוף אותו… זה נכון שגבעה 937, כשטח מסוים, לא הייתה בעלת חשיבות מיוחדת. עם זאת, העובדה שכוח האויב התמקם שם הייתה" (עמוד 527).

כמו צבאות מערביים אחרים גם צה"ל לא שמר תמיד על העיקרון הזה. בשנות השהייה בלבנון, ולא פעם גם אחר כך, ביכר צה"ל את הפעלת האש (לרוב מן האוויר) ונמנע מלפגוש את האויב בשטחו, על הקרקע. בספטמבר 1996, כחצי שנה לאחר מבצע "ענבי זעם" שהיה מבוסס רובו ככולו על הפעלת אש מנגד, ביצע צה"ל את אחת הפשיטות הקרקעיות האחרונות שלו בלבנון. 

השטח ההררי התלול, המבולדר והסבוך של ג'בל (הר) סוג'וד אפשר לחזבאללה להקים בו עמדות מוסוות, לירות בבטחה אש מקלעים, מרגמות ונ"ט לעבר מוצבי צה"ל, ולצאת ממנו לפעילות חודרת ברצועת הביטחון. מפקד יק"ל, תא"ל אלי אמיתי, ומפקד החטיבה המזרחית, אל"ם יאיר גולן, יזמו את מבצע "חובק עולם", שמטרתו הייתה לטהר את ההר ממאחזי הארגון.

אמיתי וגולן, שניהם קציני צנחנים שלחמו שנים ארוכות בלבנון, ביקשו להפעיל במבצע את יחידת אגוז, עליה פיקד סא"ל ארז צוקרמן, יוצא שייטת 13. באותה עת רק לאגוז הייתה המיומנות בלוחמת סבך בצד יכולת הפעלת אש מסייעת בדומה לגדוד חי"ר, והרעיון היה לנצל זאת ולהפעיל את היחידה בסריקות במעלה הרכס שמטרת לאתר ולהשמיד חוליות ועמדות אויב.

קצין המבצעים של פיקוד הצפון, סא"ל משה "צ'יקו" תמיר, יוצא גולני, ציין בספרו כי הסתייג משיטת הפעולה שנבחרה בטענה כי הפעולה אינה מבצע מיוחד אלא התקפה סדורה של גדוד חי"ר, ויש לתכנן ולבצע אותה בהתאם. אלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין, לא קיבל את טענתו ואישר את המבצע.

הכוח של אגוז נתקל מטווחים קרובים בפעילי חזבאללה ובקרב שהתפתח נהרגו כעשרה מחבלים ושני חיילי צה"ל. שמונה חיילים נוספים נפצעו. במהלך הלחימה סייעו לכוח אגוז פלוגת טנקים בפיקוד סרן שאול אבידוב (שכמו צוקרמן עוטר בצל"ש אלוף על האומץ שהפגין במבצע), מסוקי קרב, אש סיוע ארטילרית, וכן כוח מגדוד הצנחנים 202, בפיקוד הסמג"ד רס"ן אהרון חליוה, שסייע בחילוץ הפצועים וההרוגים תחת אש.

היה זה המבצע מבוסס מגיע ישיר (ולא אש מנגד) הגדול ביותר בהיקפו מאז הפשיטה במיידון ועד למלחמת לבנון השנייה. למרות הצלחת צה"ל בקרב, אסר אלוף הפיקוד, עמירם לוין, על המח"ט, גולן, להשאיר כוחות בהר ולהמשיך לתפוס אותו כעמדה של צה"ל. למעשה סיפר גולן לימים, "אחרי שסיימנו לשלם את מס הכניסה ללחימה וההשתלטות על הרכס, במקום להיאחז בו לאורך זמן, ויתרנו על ההישג, מה שאפשר לחיזבאללה לחזור ולפעול ברכס סוג׳וד כמעט באין מפריע". 

למרות הפסקת המבצע, אמר גולן, "החטיבה המשיכה בפעילותה בעומק השטח" והוסיפה לפגוע בחזבאללה גם לאחר מכן. אבל הלקח שחזבאללה למד מהקרב היה ברור – צה"ל חשש מנפגעים ומבקש להימנע מהם ככל שניתן, גם במחיר ויתור על הישגים מבצעיים.

אמנם היעדים שאותם תוקפים צריכים תמיד להיות חלק ממהלך סדור שמאחוריו אסטרטגיה ומדיניות, אך בכל פעם שבצה"ל זנחו את העיקרון הזה בעת לחימה, כמו ב"צוק איתן" למשל, התוצאות היו לא משכנעות בלשון המעטה. 

יש לציין כי הנסון התרשם עמוקות מצה"ל. הצבא הקטן של ישראל "הצליח לשלוח לשדה הקרב שוב ושוב כוחות שעלו על יריביהם בארגון, בציוד ובמשמעת" (עמוד 546). היחידות הקרביות של צה"ל, כתב, הורכבו "מחיילים מאומנים היטב ועצמאים בחשיבתם. ישראל עצמה היא חברה דמוקרטית וקפיטליסטית, הנהנית מבחירות חופשיות ומחופש ביטוי. אויביה פשוט לא היו כאלה" (עמוד 547). אבל אויביה של ישראל למדו והשתפרו עם השנים, ועל צה"ל לשמור כל העת על יתרונו האיכותי באנשיו ובאמצעים שלרשותם.

לבסוף ראוי לזכור שהצלחות משטרים רודנים שקמו במערב, כמו זה של אלכסנדר או הרייך של היטלר, היו קצרות מועד. יש לזכור, כתב הנסון, "שקרב ההכרעה, העליונות הטכנולוגית, הקפיטליזם והמשמעת המעולה יכולים להעניק לצבאות המערב רק ניצחונות זמניים, כל עוד אינם נשענים על החירות, ערכי הפרט, הביקורת האזרחית ושלטון החוקה, כולם מערביים אף הם" (עמוד 123). זהו, אולי, הלקח החשוב ביותר שיש לקחת מן הספר.

כדורסל מנצחים בהגנה, ומלחמה? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאורך השנים, למרות שמו, היה צה"ל צבא ההתקפה לישראל. אולם על רקע עימותי השנים האחרונות עלתה חשיבות ההתגוננות, הרגל הרביעית בתפיסת הביטחון. אלא שבמלחמות, לא מנצחים בהגנה.

ירי הרקטות מרצועת עזה בלילה שבין שבת לראשון, ולצדו המתיחות בגבול לבנון שנמשכת כבר מעל מאה ימים, ממחישים עד כמה עלתה חשיבות ההגנה בתפיסת הביטחון הישראלית. מאז מלחמת המפרץ הראשונה, וביתר שאת מאז מלחמת לבנון השנייה נוספה ההתגוננות, גם אם באופן לא רשמי, כאחת מארבעת הרגליים של תפיסת הביטחון הישראלית (האחרות היו ונשארו: הרתעה, התרעה והכרעה). 

בהכללה, לעימותים שבהם לחמה מדינת ישראל מאז מלחמת לבנון הראשונה, היו כמה מאפיינים משותפים. למרות שהאויב הורתע ממערכה כוללת זו פרצה (כך למשל, ב־2006 וב־2014), ההתרעה היתה חלקית עד חסרה והכרעה של ממש לא היתה שם.

יוצאים מן הכלל היו מבצע "חומת מגן", שהיווה מהלך של היפוך קערה שאפשר בהמשך, לאחר שליטה מחדש בשטח ושורה ארוכה של מבצעים ופעולות, את הכרעת טרור המתאבדים ביהודה ושומרון, ומבצע "עופרת יצוקה", שהיה למעשה פעולת גמול בקנה מידה רחב, יזום ומוגבל במהותו. 

בהתחשב בכך שגם במערכות הבאות עשויות להתנהל בהתאם, עברה ישראל להשקיע בהגנה. רק לאחרונה, בעקבות הנחה כי הג'יהאד האסלאמי יבקש לציין את יום השנה לחיסול בהא אבו אל־עטא במבצע "חגורה שחורה", נפרסו סוללות "כיפת ברזל" בכוננות מוגברת בדרום. במקביל, בתרגיל "חץ קטלני" שניהל צה"ל הוקדשו מאמצים רבים לסיכול חדירת הכוחות שדימו את כוח הקומנדו של הארגון, "רדואן", לפשיטות בשטח ישראל.

צה"ל הוא צבא התקפי שנדרש להגנה

הסדרה "שעת נעילה" שמשודרת בכאן 11 מתארת יפה את קרבות הבלימה העזים שבהם לחמו כוחות צה"ל ברמת הגולן (גם אם תחת אילוצי הפקה והצורך לייצר דרמה קולנועית). הסיפור המרכזי בסדרה נסוב סביב מוצב 87 שאותו מאיישים צנחנים ולוחמי שריון, שמבוסס על לחימת השריונרים והצנחנים בפיקוד המ"מ מנחם אנסבכר מגדוד 50, בתל סאקי. 

הסדרה ייחודית בכך שהיא מביאה למסך את הדרמה שהיתה בשעתו שמורה רק לספרי עיון ורומנים, ולא בכדי כתב ב־2012 האלוף (מיל.) גרשון הכהן, קצין שריון ומפקד גיס לשעבר, שהמלחמה "מחכה לשפילברג"

אבל בטרם הסדרה בכל זאת נכתבו כמה ספרים שהמחישו את הכאוס והטלטלה שבימיה הראשונים. אחד מהם הוא ספרו הראשון של הסופר והתסריטאי בני ברבש, "היקיצה הגדולה" (הוצאת כתר, 1982). ברבש, שלחם במלחמה כקצין בחטיבת גולני ונפצע בהיתקלות עם הקומנדו הסורי סמוך למזרעת בית ג'אן, במהלך מתקפת הנגד לשטח סוריה, כתב רומן על השבר הגדול שהותירה המלחמה.

גיבור הספר, אל"מ אלי הנגבי, עבר הסבה לשריון והביא עמו את הגישה "שספג בצנחנים במשך שנים" (עמוד 14). במלחמה הוא פיקד באומץ על חטיבת שריון בקרבות הבלימה הקשים ברמת הגולן, בתנאים בלתי אפשריים. הנגבי מצטייר מהספר כבן דמותו של הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון, שהיה גם הוא צנחן שבמלחמה פיקד על חטיבת השריון 401 שלחמה בסיני. צה"ל, כתב ברבש, לא נערך כראוי להגנה, והנגבי "לא הספיק לקבץ את חטיבתו שפוזרה לכל רוח, לאחות את קרעיה השותתים, להרגיע את חייליו המבוהלים שפניהם האפירו, וכבר שולב בקרבות ההבקעה" (עמוד 6).

אמנם הסבירות שצה"ל יידרש שוב לבלום מאסות של טנקים כמו ב־1973 נמוכה, אולם במלחמה נדרש צה"ל לסכל חדירה של כוחות קומנדו, מתאר שמזכיר את האיום מצד כוחות "רדואן" של חזבאללה ו"נוח'בה" של החמאס. 

בספרו המרתק "אינדיאנים על גבעה 16" (הוצאת משרד הביטחון, 2003), תיאר אביחי בקר, יוצא חטיבת גולני שפיקד במלחמת יום הכיפורים על פלוגה בגדוד 12, תוארו קורותיה (הפעם האמיתיים לגמרי) של פלוגה ג' בגדוד 51 של גולני במלחמה. על הפלוגה פיקד סרן יגאל פסו, חברו למחזור של בקר מהפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה. 

פסו מונה למפקד הפלוגה כחצי שנה לפני שפרצה המלחמה ונכנס לנעליים הגדולות שהשאיר המפקד הקודם, שמריהו ויניק, שעבר לפקד על סיירת גולני. כמה ימים לאחר פרוץ המלחמה, ב־9 באוקטובר, סיכלה הפלוגה חדירה של הקומנדו הסורי שנחת במסוקים סמוך לצומת נפח שהיתה צומת דרכים אסטרטגית במרכז רמת הגולן, ובה מוקמה מפקדת אוגדה 36. פסו הוביל כוח מן הפלוגה שהוקפץ לנקודת הנחיתה בנגמ"שים. 

"יותר פרי אלתור מאשר קרב סדור זה היה. הם רצו בין גדרות האבנים תוך ירי והטלת רימונים, כדורים ופצצות RPG שרקו" (עמוד 41). בקרב, ציין בקר, לקח חלק גם "כוח של סיירת מטכ"ל עליו פיקד רס"ן יוני נתניהו. במהלך לחימתם של אלה נהרגו שניים מאנשי היחידה ושבעה נפצעו. עשרות גופות של סורים נותרו פזורות בשטח" (עמוד 43). קשה להעריך מה היה מתרחש ברמה, לו היו מצליחים כוחות הקומנדו לתפוס נקודות מפתח ולהשהות ולעכב את תנועת כוחות צה"ל. 

עבור פסו, כתב בקר, זה היה קו פרשת המים. "הספקות שניקרו אודות כישוריו התחלפו בהערכה עצומה" (עמוד 44). בהמשך המלחמה הוביל פסו את פלוגתו בקרב על החרמון, ונפל במהלך הלחימה על גבעה 16.

אבל למרות שצה"ל נדרש להגן במלחמה הזו, הוא בעיקר ביקש לתקוף, שכן צה"ל הוא צבא התקפי במהותו. הדבר נובע קודם כל מאופיו כצבא מיליציוני. ישראל אינה יכולה לעמוד בעלות הכלכלית הגבוהה של קיום צבא קבע מקצועי גדול, ולכן בנתה את עיקר כוחה הצבאי ככוח מילואים, שמתגייס לתקופה קצרה, בעת חירום. המיליציה מטבעה היא כוח צבאי ארעי שאנשיו הם אזרחים־חיילים השואפים להתגייס למהלכים מהירים בשדה הקרב, כדי לשוב בהקדם לביתם.

לכן חתר צה"ל, ברוב שנות קיומו, להכרעה מהירה. גם במלחמת יום הכיפורים, למרות שהפתרון הצבאי הנכון (בדיעבד) היה להיערך להגנה חתר צה"ל, בעיקר בחזית הדרום, לצאת להתקפה. יתרה מכך, אל"מ (מיל.) ד"ר יעקב חסדאי שפיקד על גדוד בקרב בעיר סואץ, טען לאחר המלחמה שאפילו אם כוחות המילואים היו מגויסים מבעוד מועד, הם לא היו נשלחים לעיבוי ההגנה בסיני וברמת הגולן, כי אם למהלך התקפי. 

"הגנה הורגת"

בגיליון האחרון של כתב העת הצה"לי "בין הקטבים" (אוקטובר, 2020) פרסם אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, מאמר שעסק בהגנה רב־ממדית. במאמרו טען הלוי כי השינויים באופן פעולתם של אויביה של ישראל נבעו מעוצמתה והצלחתה של ישראל בעבר.

לתפיסתו, "חוזקנו הצבאי כצבא מתמרן הוא זה שהפך את אויבנו לצבאות גרילה, מתוך חוסר רצון והעדר יכולת להתמודד מולנו כצבא מול צבא; העליונות שפיתחנו במודיעין ובאש האווירית, הביאו את האויב להסתתר, הם אלה שדחקו אותו למעמקי תת־הקרקע; מערכות ההגנה האקטיביות שפותחו על־ידי מיטב המוחות, הביאו את האויב למסקנה שאש לעורף ישראל לבדה, לא תביא את ההישג המבוקש ולכן הוא החל לפתח יכולות התקפיות קרקעיות לשטחנו" (עמוד 242).

צה"ל, כתב, "צריך להשקיע רבות ביכולותיו ההתקפיות, אך יכולות משמעותיות אלה צריכות להישען על יכולות הגנה חזקות, על־מנת שהישגי ההתקפה לא יקוזזו בהישגי אויב בשטחנו" (עמוד 254). 

הלוי, אשר "פיקד על חטיבת הצנחנים במהלך מבצע 'עופרת יצוקה'" (עמוד 401), הוא תוצר מובהק של צבא ההתקפה לישראל. והנה כאלוף פיקוד התחזקה אצלו, ובפיקוד הבכיר של הצבא כולו, ההבנה שההתגוננות היא מרכיב קריטי בתפיסת הביטחון. 

השילוב בין טכנולוגיה, מודיעין ויכולות מבצעיות, כתב, מאפשר לייצר "עליונות הגנתית, כך נבנה "הגנה הורגת" – יכולת שהאויב תולה בה תקוות רבות תֵענה במענה חזק וקטלני. יוזמה בהגנה בשגרה ובמלחמה אינה טבעית לנו, אך נחוצה יותר מתמיד ואפשרית בזכות גיוון היכולות הקיימות" (עמוד 254). 

ביולי 2019, בדיון בכנס הרצליה שעסק בשאלה האם ישראל תנצח במלחמה הבאה, אמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל.) יאיר גולן, כי כאשר זו תפרוץ, המענה של צה"ל המבוסס בעיקר על אש מנגד (אווירית בעיקרה), שהספקיה שופרו מאוד שמחוברת למודיעין מדויק, ותמרון מוגבל, אם בכלל, לא יספיק.

גולן, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ולחם בלבנון וביהודה ושומרון, טען שישראל תצטרך "לשנות את הפרדיגמה הצבאית ואת הפרדיגמה המדינית ולעבור למבצע של תמרון רחב היקף שתכליתו להכריע את הכוח הצבאי של האויב. ולהכריע את הכוח הצבאי של האויב זה: אחד, להרוג בו ככל שניתן; שתיים, להרוס את מקסימום האמל"ח שנמצא בידו (אמצעי הלחימה שלו); והדבר השלישי, להרוס את מרב התשתית המבצעית שלו".

צה"ל, אם כן, נדרש לייצר את אותו מערך הגנתי שעליו כתב הלוי, שכולל הגנה ניידת, הרחקה של האזרחים מהחזית, פריסת כוחות בטוחה מאש האויב ושמירה על עתודה, שיאפשר תנאים נוחים יותר לצבא לצאת להתקפה. ובמקביל עליו לשמר ולשפר את עצם היכולתו לתקוף, גם ביבשה.

אחת הקריאות הנפוצות ביותר של מאמן כדורסל לשחקניו בשעת משחק היא "הגנה", שכן הנחה מקובלת היא שבמשחק זה הגנה יעילה היא המפתח לניצחון במשחק. במלחמה לעומת זאת, לא מנצחים בהגנה.

באוגוסט הזה היה חם, בכל הגזרות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בשני סרטונים תועד לאחרונה צה"ל שלא במיטבו. אבל הסרטונים מספרים רק חלק מהסיפור על הפעלת הכוח, בצפון, ביהודה ושומרון וברצועת עזה, וזה סיפור מורכב בהרבה.

בשבוע שעבר תועד צה"ל בשני סרטונים, שהפכו ויראליים ברשתות החברתיות, ברגעים, שבניגוד לציטוט המפורסם של צ'רצ'יל, לא היו רגעיו היפים ביותר. אבל הסרטונים מספרים רק חלק מהסיפור, שכרגיל כאן, מורכב בהרבה.

בסרטון הראשון, שפורסם ביום חמישי שעבר, צילמו מטיילים ברמת הגולן כיצד מצאו חמישה טנקים מחטיבת שריון של צה"ל כשהם פתוחים, ללא כל השגחה או שמירה, ובפנים ציוד ואמצעי לחימה, מקלעים ומרגמות. 

את הסרטון מיהר להפיץ ברשתות החברתיות נציב קבילות חיילים לשעבר, אלוף (מיל.) יצחק בריק, במסגרת הקמפיין שהוא מנהל זה כשנתיים בנוגע לכשירות הירודה של צבא היבשה.

המסר של בריק, בעצמו קצין שריון שעוטר על גבורתו כמ"פ במלחמת יום הכיפורים, ברור – בצבא שמתייחס ברצינות לכוחות היבשה, טנקים אינם סתם זרוקים בשטח.

בשבוע שעבר במאמר ב"מעריב" מתח בריק ביקורת על "הפרסומים החוזרים ונשנים בכל אמצעי התקשורת על חטיבת הקומנדו ועל יכולותיה", שמציירים לציבור תמונה כאילו הצבא כולו ברמת כשירות גבוהה כחטיבה זו. אף על פי, כתב, "שעיקר הכוח היבשתי נתון בתהליך של הידרדרות חמור".

כוחות היבשה הסדירים של צה"ל אינם מצויים במשבר הכשירות שמתאר בריק, אבל הם הולכים לשם. בהיעדר תקציב ביטחון ומתווה תקציבי לתכנית הרב־שנתית, היכולת של הצבא לאמן ולצייד אותם כראוי נפגעת משמעותית. כשזה מגיע למילואים, הפגיעה תהיה קשה עוד יותר.

צה"ל, בהובלת הרמטכ"ל אביב כוכבי, אכן מקצה משאבים ככל יכולתו, מקים אוגדה רב־זירתית חדשה ומקיים רה־ארגון בכוחות היבשה שאמור להפוך את כוחות היבשה והתמרון למתאימים וכשירים יותר למשימות במערכה הבאה.

אבל כל זה לא יעבוד בלי מסגרת תקציבית סדורה, שתתמוך תפיסת הפעלה רלוונטית לכוחות היבשה, כזו שיהיו כשירים לבצע בעימות הבא. אחרת המהלכים יישארו בחזקת מילים יפות וכוחות חלולים, ללא אמצעים, כשירות ויכולות של ממש. ואם זה נשמע למישהו כמו הד לימים שקדמו ל־2006, הרי שזה משום שזה בדיוק כך.

הממשלה, שהיתה לאחרונה על סף פירוק והליכה לבחירות עד שמצאה מוצא והחליטה לדחות את דיוני התקציב למועד לא ברור, עסוקה יותר במריבות פנימיות ובפתרון משברים אחרים, כמו תכני התכנית הסטירית "היהודים באים". אין ספק, עוסקים שם בעיקר ולא בטפל. 

גם איפוק הוא כוח

בסרטון השני, שפורסם ביום שישי שעבר, תועדו ילדים פלסטינים מיידים אבנים לעבר לוחמי צה"ל בחברון מטווח קצר, והאחרונים התגוננו באמצעות מגיני פלסטיק וספגו את האבנים מבלי לפעול כנגד הזורקים. 

מח"ט חברון, אל"מ אביחי זפרני, יוצא סיירת גולני, אמר לאחר תחקרי ראשוני של האירוע כי על פניו ומבלי שצפה בסרטון המלא, "ההתנהלות הנראית בסרטון אינה ההתנהגות המצופה מלוחמים בצה"ל שנדרשים למנוע אירועים מסוג זה ולהפעיל כוח לפי שיקול דעת ולפי הוראות הפתיחה באש". התחקיר השלם יוצג לאלוף פיקוד המרכז.

ח"כ בצלאל סמוטריץ' (ימינה) צייץ בטוויטר בתגובה לסרטון כי הוא "מעדיף אלף סרטונים של אלאור אזריה ולא אחד מביש ומסוכן כזה. מי שאימן את החיילים האלה להגיב ככה לא ראוי להיות מפקד עוד יום אחד".

אז נכון, החיילים היו צריכים להגיב באופן נחוש יותר, ולעצור ולו רק לכמה שעות את הזורקים. אבל את הכוח צריך להפעיל בשום שכל, וכן, גם האיפוק עשוי להיות הפתרון הנכון בחלק מהמקרים. ובכלל, כדאי גם לזכור שכאשר ילד זורק אבנים זה בעיקר טרגי

בפעילות המבצעית ביהודה ושומרון, שבה פעולות שיטור ופעילות צבאית שלובות זו בזו באופן כמעט אינטגרלי, אין פתרון בית ספר, וקל להגיד מה נכון ממזגן ותחת הפלורסנט, ולא בחום, עם העייפות, הזיעה והפחד.

ישראל היא מדינה דמוקרטית. כל אחד ואחת יכולים (ואפילו רצוי) למתוח ביקורת. המלחמה, אמר בשעתו ראש ממשלת צרפת ז'ורז' קלמנסו, "היא עניין רציני מכדי להשאירו בידי הגנרלים". גם מי שמעולם לא היה לוחם ומפקד, ושירת רק תקופה קצרה כחייל (התגייס רק בגיל 28 לשירות שארך כשנה וחצי), יכול לחלק ציונים למפקדים, ולקבוע מה נכון ולא נכון בלחימה, בהפעלת כוח ובפעילות מבצעית.

אבל אולי היה כדאי להיות זהיר יותר בביקורת, שכן החייל היורה מחברון, שאותו האדיר, שגה מוסרית ומקצועית. המציאות בשטחים אפורה ומציבה את חיילי צה"ל בדילמות מורכבות יומיומיות, אבל את המודל של אזריה אסור לאמץ ואסור לשבח.

אירוע בצפון ייגמר בביירות

האופן שבו מפעילה ישראל את הכוח לא מוגבל לחברון. בזירות אחרות ישראל דווקא מפעילה כוח. אמנם באופן מדוד, אבל כזה שנועד להעביר מסרים.

מנהיג חזבאללה, חסן נצראללה, התייחס בנאומו השבוע למותו של פעיל חזבאללה בסוריה לפני כחודש וחצי בתקיפה שיוחסה לישראל. נצראללה קבע כי ישנה משוואה ברורה, שבהתאם לה על "ישראל להבין שברגע שהיא הורגת את אחד מפעילינו, אנחנו נהרוג את אחד מחייליה".

מאז שנהרג אותו פעיל בסוריה, עלתה רמת המתיחות בצפון וחזבאללה אתגר את ישראל במספר מקרים, ובהם חדירת חוליה להר דב לפני כחודש וירי צלפים על כוח צה"ל בשבוע שעבר. 

ח"כ אלוף (מיל.) יאיר גולן (מרצ)קצין צנחנים שלחם שנים ארוכות כנגד החזבאללה בלבנון ופיקד על פיקוד הצפון, אמר השבוע בראיון לתוכנית של ינון מגל ובן כספית ב־103FM, כי יש להבהיר לנצראללה, "שאם יהיה אירוע בצפון זה ייגמר בביירות".

האם התגובה הישראלית צריכה להיות בהכרח מלחמה? לא. אבל סביר שגולן, בדומה לרמטכ"ל גדי איזנקוט בשעתו, גורס שהמענה לתקיפה של חזבאללה, בוודאי לכזו שתפגע באזרחים או חיילים ישראליים, צריך להיות מהלומה לא פרופורציונאלית בעוצמתה, שתפגע בכוחו הצבאי של הארגון.

לא בטוח שבצה"ל אימצו את הגישה שבה דוגלים איזנקוט וגולן, בעבר רמטכ"ל וסגנו, בצפון או בדרום. לישראל אינטרס ברור להימנע מהסלמה ממגוון סיבות ובהן הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, מגפת הקורונה, המשבר הכלכלי וכן בשל שנת הלימודים שנפתחה השבוע.

ועדיין, העובדה שבתגובה לירי צלפי חזבאללה תקף צה"ל בירי טילים ממסוקי קרב וכלי טיס עמדות חזבאללה סמוך לגבול, מלמדת שגם בצה"ל מאמינים במדיניות תגובה שנשארת באותה קטגוריה שבה פעל חזבאללה. בלשון הרחוב, מי שנתן סטירה יחטוף בעיטה.

לישראל יוחסה השבוע תקיפה אווירית בסוריה, בה הותקפו מתקנים צבאיים שבהם הוחזקו אמצעי לחימה באל־כיסווה שמדרום לדמשק. בתקיפה נהרגו, בין היתר, שלושה חיילים בצבא סוריה, בהם קצין במערך ההגנה האווירית, ושבעה פעילים במיליציות פרו־איראניות.

בעקבות המתיחות בצפון עלתה הסברה שאם אכן עמדה ישראל מאחורי התקיפה בה נהרג פעיל חזבאללה בסוריה לפני כחודש וחצי, כלל לא התכוונה להורגו, בשל המשוואה שהציב נצראללה, לפיה הארגון ינקום בישראל על מות פעיליו בסוריה.

אם ישראל עמדה גם מאחורי התקיפה השבוע, שגם בה היו יכולים (אולי) להיפגע פעילי חזבאללה, יש גם בכך איתות ברור לנצראללה. המשוואות שלו אינן מקובלות על ישראל, וכמאמר גולן, היא מציבה כמה משלה. 

תשלום פרוטקשן לבריון השכונתי

בניגוד למתיחות בצפון, בדרום הושגה רגיעה בין ישראל לחמאס, בסיוע השליח הקטרי, מוחמד אל־עמאדי. ישראל תאפשר לקטר להעביר כספים שחיוניים לחמאס ומענק לטיפול בקורונה, תפתח מחדש את מעבר כרם שלום באופן מלא, ותבטל את ההגבלות על מרחב הדיג. 

כאמור לישראל היה אינטרס מובהק למנוע הסלמה, וחמאס שיחק על זה היטב. ועדיין, הרגיעה מצטיירת כתשלום פרוטקשן לבריון השכונתי (אפילו שמי שמשלם הוא החזק בין הצדדים) ומוטב להימנע מפסטיבלים והצהרות ריקות. 

ישראל ידעה בעבר לייצר חלונות הזדמנות להסדרה ובעיקר להגיע למשא ומתן מעמדת כוח. בנובמבר שעבר, במבצע "חגורה שחורה", תקף צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל כוכבי, ופגע בפעילים (בהם המפקד הבכיר בהא אבו אל־עטא) ובתשתיות של הג'יהאד האסלאמי.

המבצע נתן לדרג המדיני חלון הזדמנות להשיג רגיעה ואולי אפילו הסדרה עם החמאס ברצועת עזה. אף שמדובר במבצע מוגבל, הרי שהוא מהווה מודל לאופן שבו ישראל מפעילה כוח כדי לסייע להשגת יעדים מדיניים.

הפעם, הוכיחו בחמאס שגם לחלש בין הצדדים יכול להיות יתרון אם יידע להפעיל את הכוח בזמן ובאופן המתאים. ההסלמה הבאה עם החמאס נמצאת, כרגיל מעבר לפינה, ומוטב לצפות את בואה ולהכין את המענה מראש, במקום להיגרר ל־19 ימים ולילות של חילופי אש.

ישראל וחזבאללה משחקים לפי הכללים, ומשתדלים בלי לפוצץ את המשחק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

יום הקרב הקצר בין צה"ל לחזבאללה נעשה בהתאם לכללי המשחק הברורים ביניהם. כל צד יכול לומר שלא ויתר על עקרונותיו, ואפשר לחזור לשגרה. בתנאי שאף אחד מהצדדים (ובעיקר ההנהגה הישראלית) לא יצהיר הצהרות שיקרבו את ההסלמה הבאה.

ישראל וחזבאללה שוב מצויים מספר מהלכים מוטעים ממלחמה. ראשית האירועים בתקיפה שביצע לפני כשבוע, על־פי פרסומים זרים, חיל האוויר כנגד יעדים של מיליציות פרו־איראניות מדרום לדמשק, בה נהרג פעיל חזבאללה אחד ונפצעו כשבעה חיילים מצבא סוריה.

הערכות בישראל היו שחזבאללה יבקש גם הפעם לסגור את האירוע מהר, ויגיב באופן מדוד. אמנם, מזכ"ל חזבאללה, חסן נצראללה, יודע ששיש בפעולה שכזו גם משום הליכה על הסף, ופעולה מוצלחת מדי עלולה להסלים לכדי מלחמה, אולם מאזן ההרתעה שביסס הארגון מול ישראל מחייב אותו לפעול. השאיפה היא, כמובן, לעשות זאת מבלי לשנות את הסטטוס קוו.

התגובה באה היום (שני) בדמות חוליית פעילי חזבאללה שחדרה להר דב. כוחות אוגדת הגליל, עליה מפקד תא"ל שלומי בינדר, יוצא סיירת מטכ"ל שגם פיקד עליה ועל חטיבת גולני, זיהו את החוליה, ירו לעברה והבריחו אותה.

העובדה שאין הרוגים בתקרית (לצה"ל ולחזבאללה) מאפשרת לשני הצדדים לחזור לשגרה, בתנאי שאף צד (בדגש על הדרג המדיני בישראל) לא יצהיר הצהרות שיחזקו את תחושת ההשפלה בצד השני, שתגביר את המוטיבציה (הקיימת ממילא) לבוא חשבון, ויקרבו את ההסלמה הבאה.

כללי משחק ברורים

בצפון ישראל שורר, למרות המתיחות האחרונה, שקט היחסי שהחודש מלאו לו ארבע־עשרה שנים. השקט הזה הוא פרי ההרתעה ישראלית שנוצרה בעקבות מלחמת לבנון השנייה, כתוצאה ממתקפה אווירית קשה שפגעה בנכסים אסטרטגיים ומסווגים של הארגון, ובהם המערך הרקטי ארוך־הטווח, והלחימה של כוחות היבשה שתמרנו בשטח לבנון, ופגעו במאחזי הארגון בדרום לבנון ובמאות מפעיליו. את ההרתעה מקפידה ישראל לתחזק באמצעות המערכה שבין המלחמות (מב"מ).

אך השקט נובע גם משתי סיבות נוספות שיחייבו התייחסות גם בעתיד: הנוכחות של רוסיה בזירה, שפועלת ככוח מרסן, ובשל העובדה שחזבאללה הצליח לבסס, באמצעות ארסנל הרקטות והטילים שברשותו, מאזן הרתעה הדדית מול ישראל.

עם הזמן נוצרו למאזן ההרתעה כללי משחק ברורים, שלפיהם שני הצדדים משתדלים לפעול. כך למשל, לאורך השנים הבליג חזבאללה על פגיעה בנכסים, בתשתיות ובאמצעי לחימה, ובתנאי שהדבר נעשה מחוץ לגבולות לבנון. כאשר נפגעו פעילים של הארגון או כאשר ישראל, אם במוצהר או על־פי פרסומים זרים, תקפה מטרות בלבנון, בחר הארגון להגיב.

המחשה לכללים ניתנה רק בספטמבר האחרון, בעקבות תקיפות שמיוחסות לישראל בסוריה ובלבנון, ירו פעילי חזבאללה טילי נ"ט לעבר מוצבי צה"ל ואמבולנס צה"לי בסמוך לגבול.

מדי פעם נראה כי המתיחות בצפון עומדת לגלוש לכדי עימות של ממש. אולם העיקרון שקבע שייקה בסרט "גבעת חלפון", לפיו "קפה, לפני שגולש, רגע לפני, מורידים אותו", תקף גם כאן ויש מי שדואג להנמיך את גובה הלהבות ולעצור לפני ההידרדרות.

המלחמה הבאה בצפון, בה ישראל עלולה ללחום כנגד סוריה ולבנון גם יחד, על הנוכחות האיראנית בהן, תהיה שונה מאוד בעוצמתה ממלחמת לבנון השנייה. המחיר, שכולל מתקפה "לא פרופורציונלית" בהיקפה של צה"ל על חזבאללה בפרט וסוריה ולבנון בכלל ומנגד האיום החמור על העורף הישראלי, ברור לכל הצדדים ונראה שעלותו גבוהה מתועלתו.

לא לזלזל ולא להאדיר את חזבאללה

בשבוע שעבר פורסם ב"הארץ" ראיון שערך הפרשן העיתון, עמוס הראל, עם האלוף אמיר ברעם, מפקד פיקוד הצפון. בראיון ביקש ברעם, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים, להימנע מהאדרת חזבאללה שהפכה מקובלת במקומותינו. 

"אנחנו מתייחסים במלוא הרצינות לתוכניות שלהם ונערכים מולן. האימונים שעוברות היחידות שלנו יותר קשים ותובעניים, כדי להתמודד איתם. אבל בואו לא נפחיד את עצמנו לשווא", אמר האלוף ונראה שיש בכך צדק.

כשמסתכלים על העיסוק התקשורתי בתגובה האפשרית של חזבאללה, שנעה בין ירי רקטות וטיל נ"ט למטען או מארב על הגדר, קל לשכוח שמאזן ההרתעה ההדדית מתקיים בעיקר כי הצד הישראלי בוחר לאפשר את עצם קיומו. פערי העוצמה בין הצדדים הם אדירים, ובמידה וישראל תבחר היא בהחלט מסוגלת לפגוע בחזבאללה, בפעיליו ובכוחו הצבאי, באופן שיכריע את הארגון.

אין פירושו של דבר שיש לצאת למערכה מחר בבוקר. ישראל יכולה להמיט הרס נורא על לבנון, ועדיין ברור לממשלת ישראל שעליה להימנע ככל יכולתה מלהציב את האוכלוסייה האזרחית שלה תחת מטחי הטילים של חזבאללה. 

ועדיין יש מי שחושב שזה מה שצריך לעשות. במאמר ב"ישראל היום" טען היום פרופסור אייל זיסר כי במידה וחזבאללה יגיב על מות הפעיל בסוריה, אל לה לישראל לירות לעבר "מטרות סרק ודמה בשטח הלבנוני", ולטעון כי הושבה ההרתעה.

לתפיסת זיסר, "על ישראל לגבות מחיר על הפרת ריבונותה, הן מחיזבאללה והן מממשלת לבנון הנותנת לו את חסותה. רק כך יהיה אפשר לשבור את המשוואות שמבקש נסראללה להכתיב לישראל, לקבוע כללי משחק חדשים ולהבטיח כי השקט לאורך גבול הצפון יישמר. אחרת, הפיגוע הבא הוא רק שאלה של זמן".

היום צייץ בטוויטר, צחי דבוש, הכתב הצבאי של "גלי צה"ל", שבהנהגה בישראל יש מי שחושב שזהו עיתוי טוב למלחמה עם החזבאללה. ההיגיון שעמד מאחורי זה הוא שכעת דונלד טראמפ הוא עדיין נשיא ארצות־הברית, הכלכלה בלבנון בכלל ומצבו הפיננסי של חזבאללה בפרט נתונים במשבר חמור, "והעולם עסוק בקורונה".

ח"כ אלוף (מיל.) יאיר גולן, קצין צנחנים שלחם שנים ארוכות כנגד פעילי חזבאללה בלבנון ופיקד על פיקוד הצפון, צייץ בתגובה כי "בקצה יש לוחמים שישלמו בחייהם, נכים, משפחות שכולות, הרס וסבל עצום. מלחמה היא אף פעם לא הזדמנות נהדרת. מדינת ישראל חייבת מנהיגות אחראית שמלחמותיה הן מלחמות אין־ברירה, ובלבד". כדאי לזכור את זה.

"שילוב כוחות יבשה, אוויר, מודיעין"

כחלק מהמענה שמכין צה"ל למערכה הבאה בצפון חשף בשבוע שעבר דובר צה"ל את האימון שביצעה יחידת רפאים הכפופה לעוצבת האש המובחרת, אותה יחידה רב־ממדית שיזם הרמטכ"ל אביב כוכבי, בבסיס צאלים.

כוכבי, שכמח"ט הצנחנים חילק לפקודיו את שירו של יהודה עמיחי ובו "הַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים־עָשָׂר, 'הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה'", פועל ללא לאות להתאים את צה"ל לאתגרי ההווה והעתיד. במסגרת התכנית הרב־שנתית "תנופה" ישנן עשר משימות שהוא מוביל באופן אישי ובהן היחידה הרב־ממדית.

העקרון לפיו יש ללחום באופן רב־חילי ורב־זרועי הוא עיקרון יסוד בתורת הקרב. הצורך, למשל, בסיוע אווירי קרוב לכוחות קרקע הפועלים בעומק תואר היטב בספר "אסירי תקוה" (הוצאת מערכות, 1955) מאת בריגדיר־גנרל מייקל "מייק המשוגע" קאלברט.

קאלברט, שפיקד במלחמת העולם השנייה על חטיבת הרגלים המובחרת ה־77 בקרבות כנגד היפנים בחזית בורמה, תיאר כיצד יזם הגנרל אורד צ'ארלס וינגייט את הקמת חטיבות רגלים מובחרות שיתמחו בחדירה ארוכת־טווח לעומק האויב. 

וינגייט, שקודם לכן פיקד על "פלגות הלילה המיוחדות", יחידה ייעודית שמטרתה לחימה בכנופיות הערביות בארץ ישראל, היה היה מומחה של ממש בהכשרה ופיקוד על כוחות מיוחדים. כשפגש בו קלאברט, שבעצמו היה מפקד כוחות קומנדו מנוסה, ב־1942, הוא חש כי לפניו "אדם שהתקדם במקצוע זה לפחות שני שלבים מעבר לכל השאר" (עמוד 63).

חיל האוויר המלכותי, כתב קאלברט, נתן בידי מפקדי הגדודים או החטיבות של וינגייט את היכולת "לבקש ולקבל סיוע תוך זמן קצר, ולהטיל משקל רב מאוד של חומר־נפץ בטוח של 100 עד 300 מטר מכוחותינו. ללא זרוע חיונית זו לא היו יכולים הכוחות שעל הקרקע להצליח מעולם" (עמוד 24). 

הצורך לשלב אם כן, את מאמצי האש והתמרון כך שישלימו זה את זה ויסייעו זה לזה אינו חדש. אולם, יחידת רפאים אמורה להביא אותו לכדי מימוש יעיל מבעבר. 

כשצופים בסרטון שתיעד את התרגיל הדברים נראים מרשימים ומקצועיים מאוד כאחד. כוח חי"ר מובחר מפעיל אמצעי לחימה מתקדמים, ובהם רחפנים, טילי נ"ט ויכולות נוספות, בשילוב הדוק ויעיל וצמוד עם כוחות שריון, מסוקי קרב ועוד בשטח עירוני צפוף. ועל הכל מנצח מפקד היחידה, סא"ל ע', יוצא חטיבת הצנחנים שפיקד בעבר על יחידת דובדבן.

מפקד עוצבת האש, תא"ל ירון פינקלמן, בעברו מפקד גדס"ר צנחנים במבצע "עופרת יצוקה" ומח"ט גבעתי, אמר בתדריך לכתבים שצפו באימון, כי הוא "מהווה אבן דרך משמעותית בהליך מבצוע היחידה ומציג התקדמות בפיתוח יכולות ושיטות לחימה חדשניות לצד שילוב כוחות יבשה, אוויר, מודיעין ותקשוב", וציין שהאוגדה תמשיך "להשתפר ולהגביר את מוכנות כוחות היבשה למלחמה הבאה".

פינקלמן עתיד בקרוב לסיים את תפקידו באוגדה ולעבור לעמוד בראש חטיבת המבצעים. זהו, כנראה, תפקיד התא"ל החשוב בצבא, שכן הוא נדרש, כהגדרת גבי אשכנזי (שכיהן בתפקיד באמצע שנות התשעים), "לחשוב כמו רמטכ"ל ולפעול כמו קמב"ץ".

הוא יביא אתו את הניסיון שצבר בפיקוד על כוחות יבשה בלחימה, אבל גם את לקחיו ברמה האסטרטגית מהתקופה שבה שימש כראש לשכת הרמטכ"ל דן חלוץ במלחמת לבנון השנייה. אפשר לנחש שבתור הקמב"ץ של הרמטכ"ל כוכבי הוא יעשה כל שיוכל בכדי שהמלחמה הבאה בצפון, שהיום הומחש כמה מהר היא יכולה לפרוץ שוב, תתנהל אחרת לגמרי. 

 

חוזרים ללבנון, דרך הטלוויזיה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסדרה שיצרו מתי פרידמן וישראל רוזנר "מלחמה בלי שם", אודות השהייה בלבנון, מטלטלת. מלחמה שנשכחה, ואסור לשכוח את לקחיה. משום שהחזבאללה נשאר אויב מתוחכם ומר כשהיה.

מתי פרידמן וישראל רוזנר, יוצרי "מלחמה בלי שם", סדרת הטלוויזיה המשודרת ב"כאן" אודות השהייה בלבנון, שירתו בעצמם בלבנון. הראשון כלוחם בפלוגת הנ"ט של הנח"ל, והשני בפלוגת סיור בשריון. הסדרה שיצרו מרתקת.

בשקט, מבלי להתלהם, ולאחר תחקיר מעמיק ויסודי מתואר סיפורה של הלחימה בלבנון, על הרגעים הקשים והכואבים (הפרק הראשון נפתח באסונות צור הראשון והשני), ההצלחות המבצעיות הטיוחים והשקרים. 

כשצופים בסדרה קשה להימנע מהשוואות עם "מלחמת וייטנאם", סדרת המופת הדוקומנטרית שיצרו קן ברנס ולין נוביק על המלחמה. אף שפרידמן ורוזנר לא פירקו את כל 18 השנים שבם לחם צה"ל בלבנון לגורמים כמו בסדרה של ברנס ונוביק, הרי שהסדרה שיצרו אודות הווייטנאם שלנו מטלטלת לא פחות. 

שנות השמונים ה"עליזות"

אחד המרואיינים הבולטים בסדרה הוא האלוף (מיל.) משה קפלינסקי, שבראשית שהיית צה"ל בלבנון פיקד על סיירת גולניבפרק הראשון הוא נשאל מי היה האויב? "קראנו להם תמיד מחבלים", השיב קפלינסקי. כשאויב נתפס כחבורת חובבנים עם מקלעים, ולא כאנשי גרילה מיומנים, ההתנהלות היא בהתאם, וכך גם כמות הנפגעים לכוחות צה"ל. 

מטרת צה"ל אותן שנים, הגנה על יישובי הצפון, היתה כנראה נכונה לשעתה. ארגוני המחבלים השקיעו מאמצים ניכרים לחדור לישראל ולא פעם גם הצליחו בכך. מפקדי גדודים כמו בני גנץ מהצנחנים, גדי איזנקוט מגולני, ושמואל אדיב מגבעתי, פיקדו אז על שורה של היתקלויות מטווחים קרובים על גדר המערכת (אדיב נהרג באחת מהן). 

אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, הוביל קו לוחמני שבמסגרתו ביצעו גדודים ויחידות מובחרות פשיטות מעבר לקו האדום, שסימן את גבול רצועת הביטחון עם מדינת לבנון הריבונית. מעבר לקו שלט חזבאללה, ולכן פעולות חוצות קו אדום הצריכו אישור של הדרג המדיני והצבאי הבכיר ביותר. 

חלק גדול מהפעולות הללו הטיל פלד על סיירת גולני, עליה פיקדו אז אמיר מיטל וארז גרשטיין. בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) תיאר תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, בעצמו מפקד סיירת גולני לשעבר, את אחת הפשיטות כדוגמה בולטת. 

במבצע, כתב, "פשט כוח של גולני, בפיקוד המח"ט גבי אשכנזי, על בסיס של החזבאללה שאותר בחווה חקלאית המכונה מזרעת אל־חמרא שברמת נבטיה. כוח הסיירת, בפיקודו של ארז, שהוביל את המבצע, התגנב עד שהגיע ממש מתחת לאפם של השומרים. אז פתח באש וחיסלם" (עמוד 29). 

מיטל נהרג שנה אחר כך, כמג"ד בפשיטה על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה, וגרשטיין נהרג כמפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ב־1999, כשהשיירה שבה נסע עלתה על מטען. 

המבצע הבולט ביותר של התקופה היה מבצע "חוק וסדר", פשיטה שביצעה חטיבת הצנחנים, בפיקוד שאול מופז, במאי 1988 על בסיס החזבאללה בעיירה מיידון. כחמישים פעילי חזבאללה נהרגו שם. אבל דווקא הארגון היה זה שהפנים טוב יותר את הלקחים מהפעולה.

זרז נוסף, ציינו בסדרה, היתה המכה שספג הארגון שנה קודם לכן, כשהפלוגה המסייעת בגדוד 51 בגולני הדפה ביעילות את ההתקפה שיזם על מוצב שומריה, והרגה כשמונה־עשרה מפעיליו. 

ממחבלים ללוחמי גרילה

מאז ועד לנסיגת צה"ל מלבנון הארגון נמנע מלהקים בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון. בנוסף הארגון נמנע מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל. במקום זה הארגון הפעיל חוליות זריזות, קטנות ומיומנות, שידעו לזהות את נקודות התורפה והוחלשה של צה"ל, ולפגוע בו ביעילות בדיוק בהן. בעוד צה"ל הולך ושוקע באינתיפאדה הראשונה ביסס עצמו חזבאללה כארגון הבולט והחזק בדרום לבנון. 

צה"ל מצדו יצא למבצעים כמו "תשובה מהירה" באפריל 1990, שמיצב את סיירת גבעתי כיחידה איכותית. כוח מהסיירת (ומגדוד שקד) בפיקוד מג"ד שקד, רס"ן אייל שליין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד קודם לכן על הסיירת החטיבתית, נע בלילה והתמקם במארב במרחב שבין הכפרים משע'רה, עין אל־תינה והעיירה מיידון. בשתי הזדמנויות זיהה הכוח ופגע בחוליות פעילי חזבאללה והרג שישה מהם. לאחר מכן נסוג הכוח בהצלחה לקו המוצבים של צה"ל.

אבל למרות הצלחות מבצעיות שכאלו, פעולת מיידון סימנה את השינוי בטיב האויב שמולו ניצבת ישראל, ולקח לצה"ל חמש שנים עד שהפנים אותו. 

"צריך להרוג"

בראשית 1995 חל שינוי מהותי, עם מינויים של שני מפקדים בכירים, הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ואלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין. "היה לי זמן להתכונן לפיקוד צפון ובניתי תכנית איך נלחמים בגרילה", סיפר לוין בסדרה.

הרמטכ"ל ליפקין־שחק הגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון כמלחמה, על כל המשתמע מזה, ולוין, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, הוביל בפיקוד הצפון קו התקפי שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. "צריך להרוג", אמר לוין.

במקביל הוקמו בית הספר ללוחמה נגד גרילה ויחידת אגוז, בפיקוד סא"ל ארז צוקרמן, יוצא שייטת 13, שהתמחתה בלחימה בלבנון. תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, שהיה מפקדה השני של יחידת אגוז, אמר בסדרה שהצבא החל "להיכנס לתוך המאחזים של חזבאללה, למאהלים, לעמדות שלהם", ולפגוע בהם בשטחם. מאז ועד לנסיגה בשנת 2000 הרגו לוחמי אגוז עשרות מחבלים.

אבל לא רק יחידות מובחרות רשמו הצלחות מבצעיות. לוין שחרר חבל גם לגדודי חטיבות החי"ר וחלקם, כמו גדוד 890 של הצנחנים בפיקוד דרור וינברג, יוצא סיירת מטכ"ל שנהרג לימים כמח"ט חברון, פעלו גם מעבר לקו האדום.

שיאה של הגישה ההתקפית שהוביל לוין היה במבצע "ענבי זעם" באפריל 1996. כוחות מיוחדים הוחדרו לעומק לבנון, במטרה לפגוע בחוליות שיגור רקטות במגע ישיר והכוונת אש מדויקת. קצין ששירת אז בסיירת נח"ל, עליה פיקד חן ליבני, סיפר לי כי כוח מהסיירת הוחדר בחשאי לעומק השטח והכווין אש מדויקת, לעבר משגרי קטיושות, כשהוא ממוקם בעורפם של פעילי החזבאללה. היה זה, אמר, "קונצרט של אש שהסתיים ברגע".

אירוע כפר כנא, כפי ששיחזר בסדרה לראשונה שר הביטחון נפתלי בנט, שהיה אז מ"פ ביחידת מגלן, קטע את המבצע באיבו. גם כך, הרגו הכוחות כשבעים פעילי חזבאללה ופגעו ברבים נוספים. 

ללוין לא היו אשליות שהחזבאללה ייעלם, אבל לתפיסתו הוא יהיה מוחלש וזניח בחשיבותו. לצערו, אמר, קשרו לו את הידיים ומנעו ממנו לנצח. נכון, תמיד יהיו גנרלים שיסבירו כי לו שומעים בקולם בזמן היו יכולים לנצח. זוהי הגרסה הצבאית לאמירה של מאמן הפוטבול האמריקני הנודע, וינס לומבארדי, לפיה "לא הפסדנו. המשחק נגמר לפני שהספקנו לנצח".

במקרה של לוין קשה שלא לחשוב שיש בדברים משהו. הישגיו בפיקוד הצפון היו מרשימים. ממשלות ישראל, משמאל ומימין, בחרו שלא לתרגם אותם למדיניות כוללת. 

לחתוך הפסדים וללכת

בסדרה סיפר מפקד יק"ל לשעבר, תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, על האירוע שהוריד לו את האסימון. במאי 1995, סיפר, הרג כוח מסיירת צנחנים, בפיקוד רס"ן יוסי בכר, שבעה לוחמי חזבאללה וחזר בשלום.

בתגובה ירה הארגון קטיושות על קריית שמונה. הישיבה בלבנון, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הפשיטות היעילים של צה"ל בלבנון, "הפכה מנכס לנטל אדיר". כשנשאל האם חלק את התובנה שלו עם מפקדיו, הוא הודה שלא. 

הוא לא היה היחיד שחשב כך. בראיון ל"כאן" סיפר אלוף (מיל.) יאיר גולן כי כשהיה מ"פ בצנחנים, ב־1986, לאחר היתקלות מוצלחת ברכס הרפיע, בה "הרגנו שני מחבלי אמל", ביקש ממנו ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל עוזי לבצור, לכתוב לו מה צריך לדעתו לעשות עם אזור הביטחון. גולן הגיש לו מסמך בו המליץ "שנצא מאזור הביטחון, נשאיר שם את צד"ל אבל נוציא אותו מהמוצבים. שיחיה חזרה בכפרים".

עשור מאוחר יותר, סיפר גולן, כינס אלוף פיקוד הצפון, לוין, את המפקדים הבכירים בלבנון, ובהם הוא עצמו. בישיבה, אמר גולן (שפיקד אז על החטיבה המזרחית ביק"ל), "הסברנו להם שהביטחון מתפורר". בעצם, אמרו הקצינים ללוין, צריך לחתוך הפסדים וללכת. לוין, שהבין שלא יוכל לנהל את המערכה כפי שרצה, קיבל את דעתם וסיכם את הדיון "באופן הבא – צריך לצאת למבצע התקפי נגד חיזבאללה, להכות בו כדי שלא יגידו שברחנו ואז לצאת חזרה לגבול הבינלאומי".

הרמטכ"ל ליפקין־שחק אפשר ללוין להציג את משנתו לדרג המדיני, אבל שם נמנעו מלקבל החלטה ולמעשה השאירו את צה"ל בלבנון עוד כארבע שנים.

בפועל, במשך רוב תקופת השהייה בלבנון לא בחן הדרג המדיני והצבאי הבכיר את כדאיותה של רצועת הביטחון ביחס למטרה שלשמה הוקמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, טען בשעתו כי החזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים בישובים. רק כשנכשל בכך, ירה על יישובי הצפון. הוא צדק, אבל התובנה הזו חמקה מעיני הקברניטים. 

עד עתה לא ברור מדוע נמנעה ישראל לממש את הצעתו של הסנטור ג'ורג' אייקן, מימי מלחמת וייטנאם: "בואו נצא משם ונגיד שניצחנו" (גם לאייקן לא הקשיבו). ישראל נסוגה מלבנון לבסוף רק במאי 2000, לפני עשרים שנים, כתוצאה מהחלטתו האמיצה והחכמה של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק.

מטכ"ל שעוצב בלבנון

המטה הכללי הנוכחי עוצב ונצרב בשירות בלבנון. האלופים אייל זמיר ותמיר היימן (שריון), מוטי ברוך, אהרון חליוה ואיתי וירוב (צנחנים), תמיר ידעי (גולני) ויואל סטריק (גבעתי), עשו שם את כל שירותם, מחיילים ועד למפקדי גדודים. הרצי הלוי ואמיר ברעם פיקדו שם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים, ואמיר אבולעפיה פיקד על סיירת נח"ל.

הרמטכ"ל, אביב כוכבי, עשה את כל שירותו, מחייל בצנחנים ועד למח"ט בלבנון. אחד המפקדים שהשפיעו עליו במיוחד היה תא"ל ארז גרשטיין, ובשל כך היה חשוב לו לשוחח, ערב יום הזיכרון, עם בנו של גרשטיין, המשרת כקצין בגדוד בגולני, על אביו.

הדור שלי לא לחם בלבנון. לנו, שהתגייסנו בשנות האלפיים, חיכה עימות אחר, קרוב בהרבה לבית. כחצי שנה לאחר הנסיגה פרצה האינתיפאדה השנייה, מלחמה קשה וסיזיפית שארכה כשש שנים וגבתה אלפי קורבנות ביהודה ושומרון ועזה.

כמעט שלוש שנים, בלי הפסקות, בילו חברי למחזור הגיוס בצנחנים בשטחים (לחלקנו, כמוני, היו קורסי הפיקוד וההדרכה בבסיס הטירונים, שאפשרו מרחב נשימה). כמעט כל לילה פשיטה, מעצר או היתקלות, כמעט כל יום מחסום וסיור, ובין לבין השגרה המתישה של שירות ביחידה לוחמת.

מהמלחמה שלנו זכורים בעיקר שני דברים: מבצע "חומת מגן" שהחזיר את היוזמה לידי צה"ל (ואותו החמצנו כי התגייסנו רק שבועיים קודם לכן), והנופלים. כאלו הן המלחמות מאז מלחמת לבנון הראשונה. ככל שהן מתארכות הן נשכחות. אבל את הנופלים לא שוכחים.

מהצפייה בסדרה עולים שורה של לקחים. ראשית, בדבר הצורך לזהות נכון את האויב ולהיערך מולו בהתאם, ושנית לחתור לקיצור המערכה, ככל שניתן. לקח נוסף נוגע לצורך לבדוק כל העת שהאסטרטגיה שנבחרה מובילה לכיוון הנכון, כי המציאות משתנה, ומה שהתאים בעבר לא בהכרח מתאים כעת.

ישראל עזבה את לבנון לפני שני עשורים (וחזרה למשך כחודש ב־2006), אך האויב מולו לחמה אז נשאר האויב העיקרי מולו היא נערכת ובונה את הכוח. חזבאללה, כפי שהוכיח בתקרית פריצת הגדר האחרונה בגבול הצפון, נותר יריב מתוחכם ומר. לא מן הנמנע שנפגוש בו שוב. אז יידרשו צה"ל ובראשו המטה הכללי לתרגם את לקחיהם משנות הלחימה בלבנון לתוצאה מוצלחת יותר. 

מוטב שפרויקט הניצחון יעסוק בבעיה העיקרית של צה"ל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסתמכותו הגוברת של צה"ל על אש מנגד (בעיקר מן האוויר), ופחות על כוחות קרקעיים הפכה לבעיה • לא בכל מקום זו שגיאה, אבל האש הפכה לברירת המחדל, והיא אינה צריכה להיות כזו

בתחילת החודש הופיע בפייסבוק סרטון קצר הפיק ארגון בשם "הפרויקט לניצחון ישראל" (שצולם לפני שהתבררו ממדי מגפת הקורונה) ובו הופיעו קצינים בכירים במילואים שטענו שיש להפוך את יהודה ושומרון מנטל לנכס. מבלי להמעיט מהניסיון הביטחוני של הקצינים הללו, הרי שהמסר נותר פשטני. נכון, קשה להביע רעיון שלם ומקיף בסרטון בן שתי דקות, אך טענותיהם כפי שהופיעו בו לא מחזיקות מים.

כך לדוגמה, טען בסרטון אל"מ (מיל.) יהודה וגמן, מח"ט שריון לשעבר, כי "בכל מקום שיצאנו וויתרנו כדי לקבל שלום בהסכמה, קיבלנו את ההפך". באמת? ומה עם הנסיגה מסיני בהסכם השלום עם מצרים, או השטחים שעליהם ויתרה ישראל בהסכם השלום עם ירדן? האם בעבורם לא קיבלה ישראל נכסים אסטרטגיים של ממש?

עסקת המאה תחסל את רעיון המדינה הפלסטינית אמר בסרטון הח"כ לשעבר תא"ל (מיל.) אריה אלדד, קצין רפואה ראשי לשעבר. אבל מאחר ואין בכוונתו לתת אזרחות ישראלית לפלסטינים, ואין הוא יכול (או רוצה) לגרשם, מה הוא מציע במקום? בסרטון הוא לא אומר.

יש גם דעות הפוכות. אלוף פיקוד המרכז לשעבר, האלוף (מיל.) גדי שמני, למשל, אמר בראיון לאחר שפרש כי "התיישבות ביטחונית זה דבר שהוא לא רלוונטי לימינו. היום אנחנו יודעים להגן על המדינה גם בלי הזדקקות ליישובים". שמני תמיד נחשב למפקד שאינו נרתע מקשיים. כמפקד סיירת צנחנים נפצע במארב בעומק לבנון. אך למרות הפציעה, סיפר לימים בריאיון, "המשכנו להסתער והרגנו חמישה מששת המחבלים שהיו שם". אבל שמני היה אמיץ לא רק בקרב. ב־2016, בכנס במרכז הבינתחומי, אמר ששליטת צה"ל על 2.5 מיליון אזרחים פלסטיניים מקשה עליו "להיערך לאיומים שעליו להתמודד עימם. הצבא מאבד מהערכיות ומהכושר שלו והופך לשק חבטות של פוליטיקאים". המשמעות היא שבעוד שלכאורה השליטה ביהודה ושומרון מביאה לחיזוק הביטחון מפני הטרור הפלסטיני, היא מחלישה את המוכנות לאיומים אחרים.

ובעצם, מה לטענות שבסרטון ולניצחון? למרות משבר הקורונה, מוטב שפרויקט הניצחון יעסוק בבעיה האמיתית של הצבא, והיא הסתמכותו הגוברת על אש מנגד (בעיקר מן האוויר), ופחות על כוחות קרקעיים. לא בכל מקום זו שגיאה, אבל האש הפכה לברירת המחדל, והיא אינה צריכה להיות כזו.

לאחרונה נפתחה קבוצת פייסבוק לבוגרי שנות הלחימה בלבנון וסיפורים רבים סוף־סוף יוצאים לאור. בין היתר עולה ממנה כי בשנים שצה"ל שהה בלבנון היו בו מפקדים שחתרו למגע עם האויב (ועשו זאת גם אחר־כך באינתיפאדה השנייה). שניים מהבולטים שבהם הם תא"ל ארז גרשטיין ז"ל מגולני והאלוף (מיל.) יאיר גולן מהצנחנים. בספר "תמצית געגוע" (ידיעות ספרים, 2007) מאת אהוד ערן, מובא מסמך תפיסתי בו כתב גרשטיין כי בלחימה ישנה "חשיבות מכרעת לנטילת יוזמה" (עמוד 223). גרשטיין פעל בהתאם. כך למשל, כמח"ט בלבנון, ב־1993, הוביל מרדף אחר שלושה פעילי חיזבאללה וירה אש לא מכוונת במטרה לגרום להם להיחשף. "המהלך הצליח. אנשי החיזבאללה ירו בחזרה וחשפו את מיקומם. ארז הוביל הסתערות והרגם" (עמוד 145).

גולן, שיזם ופיקד על פעולות רבות ומוצלחות כנגד פעילי חזבאללה בלבנון וכנגד מחבלים פלסטיניים ביהודה ושומרון, הדגיש לאחרונה בראיון את חשיבות החתירה למגע וחיכוך עם האויב. "מי שרוצה לנצח מלחמה, צריך לאהוב את החיכוך. צריך לדעת להגיע לחיכוך, וצריך לא לפחד מהחיכוך הזה", אמר. יתרה מכך, קבע, "הפקודים שלך צריכים לחתור למגע. אני לא מכיר מלחמה שהוכרעה על ידי צבא שנמנע ממגע". זה כל הסיפור, ואת הגישה הזו יש להטמיע ולחזק בצבא ובקרב מקבלי ההחלטות. כי בסוף, עם מגפת הקורונה ישראל תתמודד בהצלחה, ואז יחכו לה אתגרים אחרים, גם ביטחוניים, מעבר לפינה.

מלחמות לוקחות זמן שלישראל אין | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לרשות ישראל לא עומדים המותרות לנהל מערכות התשה ארוכות. מערכות משלימות כאלה יכולות להתרחש "על אש קטנה", אך רק לאחר שהאיום העיקרי הוסר. התמרון היבשתי הוא הכלי המיטבי להשיג את קיצור משך המערכה שכן הוא, יותר מכל אמצעי אחר, מציב איום של ממש על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב שבגינו מוכן הוא להפסיק את המערכה

במאמר שכותרתו "זבנג ורק התחלנו" טען הפרופסור קת'אל נולן, מרצה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת בוסטון, כי מערכות צבאיות הוכרעו בעיקר באמצעות התשה ולאו דווקא על־ידי מהלך מכריע יחיד, מוצלח ככל שיהיה. לדבריו, מפקדים ומדינאים בכירים שואפים להימנע מהתשה. בפועל, טען, אותו ניצחון מוחץ בקרב לא מבטיח את הניצחון במערכה כולה. כדוגמה הציג נולן את ניצחונם של חניבעל בקרב קאנאי ואת זה של נפוליאון בקרב אוסטרליץ. בשניהם, מרשימים ככל שהיו, ניצח היריב במלחמה כולה, שהייתה ממושכת. שכן, "ברוב המלחמות הגדולות בהיסטוריה המודרנית, המפסידים הפסידו מכיוון שהפריזו בהערכת המיומנות שלהם ולא הצליחו להתגבר על העומק האסטרטגי של האויב ועל יכולתו לעמוד בקשיים". לעומתם, הצבאות שניצחו במערכה כולה הצליחו להתגבר על הלם ההפתעה הראשונית, על משברים וקשיים וגם על הברק והתעוזה של מצביאי היריב. דוגמאות בולטות הן צה"ל במלחמת יום הכיפורים, ובעלות הברית נוכח המתקפה הגרמנית בארדנים בדצמבר 1944. עוד ציין נולן שהאדרת מצביאים שהפגינו גאונות, מגבירה את האשליה שהמלחמות המודרניות יכולות להיות קצרות ושניתן לנצח בהן במהירות, בעוד שלרוב הן מלחמות התשה ארוכות".

מאמר זה מבקש לטעון שאף שיש ממש בתיאוריה של נולן כאשר עוסקים במערכות שבהן לחמו חילות משלוח, הרחק ממדינתם, הרי שישראל, שמנהלת את עיקר מלחמותיה עם מדינות וישויות הגובלות עימה, אינה יכולה להרשות לעצמה מערכות ממושכות שכאלה, בשל האיום החמור על העורף, ועליה לקצר את משכן ולסיימן בתוצאה מכרעת ומרתיעה ככל שניתן.

מלחמות ממושכות וחסרות מטרה ברורה בזירות מורכבות

נולן מתכתב היטב עם המלחמות שניהלו האמריקנים בווייטנאם בשנים 1959-1975 ובעיראק בשנים 2003-2011, כמו גם עם המלחמות של צרפת באלג'יר ומלחמת הודו וסין. הרוסים שקעו במערכות כאלה באפגניסטאן בשנים 1979-1989 (וכעשור מאוחר יותר גם האמריקנים) ובצ'צ'ניה בשנים 1999-2009. כשבוחנים אותן ניתן לראות כיצד הן מגלמות את ההגדרה שטבע הגנרל הבריטי רופרט סמית, שלפיה המלחמה השתנתה ממלחמה תעשייתית ל"מלחמה בקרב האנשים", כלומר לא נגד מרכזי הכובד הצבאיים־ תעשייתיים של האויב אלא נגד אנשיו. "מלחמה בקרב האנשים […] זו המציאות שבה האזרחים ברחובות, בבתים ובשדות – כל האנשים ובכל מקום הם שדה הקרב".

מדובר במלחמות עתירות נפגעים, חסרות כיוון ומטרות ברורות, המתנהלות בין מדינה חזקה ומבוססת בעלת צבא מתקדם, ובין ארגון תת־מדינתי שפועל בצורה של גרילה וטרור בחסות אוכלוסייה ובתוכה, נמנע מלהתמודד עם מרכיבי העוצמה של הצבא המתועש (חיל האוויר, שריון, טכנולוגיה מתקדמת וכדומה) ופוגע בו תוך ניצול נקודות תורפה. בניגוד לצבאות, ארגון הגרילה והטרור כמעט אינו נלחם על שטח, ומטרתו היא לשבש, לעכב ולהשהות את פעולות הצבא תוך שחיקתן על־ידי פגיעה מרבית בהן.

עוד ציין סמית, כי שיטת הפעולה של ארגונים אלה דומה. "הטריק של הגרילה הוא לאלץ את האויב – הצבא התעשייתי הקונוונציונלי – להילחם לפי תנאיה, שם יש לה עדיפות, או לאלץ את הצבא לצאת בתגובה קונוונציונלית קשה נגד אנשי הגרילה הלוחמים בקרב האנשים. בכך הם מחזקים את האסטרטגיה של פרובוקציה ותעמולה באמצעות המעשה". ארגונים כאלה, שנמנעים לרוב מהחזקת מרכזי כובד וריכוזי כוח אדם ברורים, מקשים על צבאות של מדינות מתועשות, שנבנו והוכשרו לפגוע במטרות כאלה בדיוק, להכריעם במהירות. עם זאת, יש לציין שלארגונים אלה עשויים להיות נכסים חיוניים דוגמת מערך הרקטות ארוך הטווח של חזבאללה, שהושמד בידי חיל האוויר בראשית מלחמת לבנון השנייה ב־2006, ומערך מנהרות החדירה של חמאס שהושמד ברובו בידי כוחות היבשה של צה"ל במהלך מבצע "צוק איתן" ב־2014. לרוב מתפתחת מערכה ארוכה שבמהלכה שוהים כוחות הצבא בשטח שבו פועל ארגון הגרילה, תוך מאמץ משמעותי לפגוע בו. מאחר שלעיתים הטריטוריה שבה מתרחש העימות אינה גובלת במדינה שלה שייך הצבא, נדרש ארגון הגרילה בעיקר להחזיק מעמד, שכן בסוף, ככל הנראה, יותש הצבא וייסוג.

אלוף (מיל') גיורא איילנד, לשעבר ראש אמ"ץ, הציע בשעתו סיבה נוספת להימשכות המערכות הללו. לטענתו, שלושת הסעיפים החשובים ביותר בפקודת מבצע (על־פי סדר החשיבות) הם: המטרה – מה רוצים להשיג; המשימה – מה צריך לעשות כדי להשיג את המטרה; והשיטה – כיצד לבצע את המשימה.

לטענתו, סעיפים אלה חשובים בכל דרג בצבא, אולם עבור המטה הכללי הרי שבעוד ששני הסעיפים האחרונים צבאיים במהותם, "המטרה" מצויה באחריות הדרג המדיני שצריך להגדיר את מטרות המבצע. כשהמטרות אינן ברורות, משתנות תכופות או שאי אפשר לממשן, נפגעת מאוד יעילותה של הפעולה הצבאית

בעוד שבדרג הצבאי המִ תאם בין שלושת הסעיפים מתקיים לרוב ברמה גבוהה, הרי שבהיעדר הסכמה בקרב הדרג המדיני על המטרה, או בהינתן מטרות מלחמה לא ברורות או כאלה שאינן בנות השגה, יתקשה הצבא להתאים להן משימות ושיטות.

אין פירושו של דבר, שאם הממשלה תייצר הנחיה מדינית טובה אזי הכול יסתדר מאליו. זו, כמובן, ראייה פשטנית מאוד, והתמשכותן של המערכות נובעת קודם כול מאופיו של העימות ומהקושי של צבאות מתועשים לנהל מלחמות עם ארגוני גרילה וטרור. ואולם, הגדרת המטרה שבשמה מפעילים את הכוח באופן ברור, והצורך לכייל אותה כל העת – כך שתהיה מחוברת למתרחש בשטח – חיוניים כמצפן שלאורו פועלים, במיוחד משום שטיבם של עימותים אלה להפוך לממושכים.

מבצע "חופש לעיראק" כמקרה בוחן

דוגמה בולטת למערכה מן השנים האחרונות היא זו שניהלו האמריקנים בעיראק בשנים 2003-2011 במסגרת מבצע "חופש לעיראק", ובאמצעותה ניתן לראות כיצד הפעלה מהוססת של הכוח הצבאי לנוכח מטרה ותוכנית שלא הותאמו למציאות המשתנה בשטח, ומול אויב שונה מזה שיצאו ללחום בו מלכתחילה ושנגדו לא היו ערוכים, אפשרה לארגוני הגרילה לשחוק אותו, להתישו ולהפוך את כיבוש עיראק, שלכאורה היה אמור לסיים את המערכה, לאקט הפתיחה שלה בפועל.

ב־20 במרס 2003 פלשו ארצות־הברית ובעלות בריתה לעיראק, ובאמצע אפריל כבר כבשו את המדינה כולה. הצבא האמריקני (שנעזר גם באוגדת שריון בריטית ובכוחות של מדינות נוספות) הצליח להכריע את הצבא העיראקי, משום שנהנה מעליונות טכנולוגית וממיומנות מקצועית גבוהה. במהלך הלחימה הושמדו ממרחק מרבית דיוויזיות השריון העיראקיות באמצעי לחימה מדויקים. מנגד, במהלך הקרבות ניתן היה להבחין גם בגל הבא של הלחימה בעיראק, שכן מיליציות חמושות, דוגמת "פדאאין צדאם", תקפו כוחות נחתים אמריקנים בעיר נאצריה, תוך יישום של טקטיקות גרילה בשטח בנוי. ביום הלחימה הראשון נהרגו 18 נחתים ונפצעו למעלה מ־70, ולכוח המשימה "טארווה" נדרשו כשבוע של לחימה מבניין לבניין וקרבות פנים אל פנים כדי להביס את המיליציות. לעומת זאת, במקרים שבהם נתקל הצבא האמריקני בכוחות הצבא העיראקי הסדורים, שאליהם היה ערוך ומותאם, התנהלו הדברים אחרת, ואז הצליח הצבא האמריקני להביא לידי ביטוי את כל יתרונותיו, באש, בתמרון ובטכנולוגיה. כך, למשל, נתקל גדוד נחתים (חי"ר) בפיקוד קולונל בריאן מק'קוי, בגדוד עיראקי מבוצר שנעזר בטנקים בעיירה אל־כות', סמוך לבגדאד, וכעבור 20 דקות של לחימה, חלקה בטווחים קרובים, השמיד אותו.

לאחר שנכבשה בגדאד, ומשהופל פסלו של צדאם חֻסין ופורק הצבא העיראקי שהוכרע, היו אמורים הצבא האמריקני ובעלי בריתו לפנות למלאכת הבנייה והשיקום. ואולם לא כך קרה. בשורה של ערים ברחבי עיראק פרצו התקוממויות עממיות מאורגנות, והדוגמה הבולטת ביותר הייתה העיר פאלוג'ה. לאחר כיבוש המדינה התגברה נוכחות מיליציות חמושות אסלאמיות בעיר, ועימן גם העוינות והפעולות האלימות נגד כוחות ארצות־הברית.

ב־2004, כשנה לאחר פריצת המערכה על עיראק, ארבו לוחמי גרילה לארבעה שכירי חרב אמריקנים מחברת בלאקווטר, הרגו אותם והשחיתו את גופותיהם. כעבור כשבוע, ב־4 באפריל 2004, הורה שר ההגנה דונלד רמספלד לאוגדת הנחתים ה־1, בפיקוד גנרל ג'יימס מאטיס, לפתוח במבצע "נחישות דרוכה" במטרה להשתלט מחדש על העיר. ואולם כעבור חודש, בעקבות דיווח של רשת אל־ג'זירה שלפיו הנחתים יורים באזרחים בלתי מעורבים ומתוך רצון לשמר לגיטימציה בין־לאומית, החליט הפיקוד האמריקני הבכיר לעצור את המבצע. הפסקת המבצע הפכה לניצחון מורלי מובהק בעיני כוחות המיליציות האסלאמיות בעיר, שניצלו את הזמן שניתן להן כדי להיערך טוב יותר למתקפה אמריקנית עתידית. 

בחודשים הבאים ניהלו הכוחות האמריקניים שהוצבו ברחבי העיר שורה של היתקלויות בלוחמי המיליציות, ובנובמבר התקבלה ההחלטה לצאת למבצע "זעם הפנטום". שוב יצאו כוחות הנחתים, הפעם בפיקוד גנרל ריצ'רד נטונסקי, להשתלט על העיר. הלחימה שכללה קרבות פנים אל פנים מבית לבית ארכה כחודשיים, ובמהלכה ספגו האמריקנים פגיעות שתוצאותיהן 71 הרוגים ומאות פצועים, בעודם הורגים כ־1,200 לוחמי מיליציה. האויב היה בגדר "אויב נעלם" שנטמע באוכלוסייה המקומית, והקרב לדיכוי ההתקוממות היה ארוך יותר, בין היתר משום שהמטרה הייתה כפולה – גם להשתלט על השטח וגם לזכות בנאמנותם של תושבי פאלוג'ה.

למרות ההשתלטות על ערים דוגמת פאלוג'ה, נאג'ף ועוד, שקעה עיראק לתוהו ובוהו שבמהלכו לחמו כוחות הקואליציה בהובלת ארצות־הברית, לצד כוחות השיטור והצבא העיראקי שהקימה הקואליציה, במערכה ארוכה ומדממת נגד מיליציות שיעיות חמושות. ראשית השינוי הייתה ב־2003 ,עם מינוי הגנרל סטנלי מק'קריסטל למפקד פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC).

מק'קריסטל, שעשה את עיקר שירותו בכוחות המוטסים וברגימנט הריינג'רס ה־75, הביא לַתפקיד תפיסה אחרת. כשקיבל את הפיקוד ב־2003 ביצע הפיקוד כ־18 פשיטות בחודש על יעדי טרור (מחסני אמל"ח, מפקדות ופעילים) והתוצאה, במונחים של הפחתת הטרור בעיראק, הייתה שהוא ואנשיו לא הצליחו להקטין באופן משמעותי את כמות הפיגועים והפעילות. לפיכך, קבע הגנרל, על־מנת לפרק רשתות טרור אין די ב"עריפת ראש הנחש", שכן פגיעה בראש הארגון וסגנו לא תמוטט את הארגון. אם רוצים למוטט את הרשת, פסק, מוכרחים לפגוע לרוחב בכלל העוסקים במלאכה, מהפעילים הזוטרים ועד הבכירים. מערכה מתמשכת כזו חייבה גוף שונה מזה שעליו פיקד. "דרושה רשת כדי להביס רשת", היה המוטו שלו, והוא הפך את הפיקוד לגוף שמרושת טוב יותר ושמקיים שיתוף פעולה מבצעי בין מודיעין עדכני לצוותי לוחמים מובחרים.

כשסיים מק'קריסטל את תפקידו ביצעו לוחמיו כ־300 פשיטות בחודש, שבמהלכן פגעו בפעילי טרור בעיראק ומוטטו תשתיות טרור במהירות מרשימה. ואולם, למרות התוצאות המרשימות, מבחינה מבצעית לא הושגה שליטה של ממש בשטח.

השינוי הסתמן ב־2007. גנרל דיוויד פטראוס, שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה־101 בראשית הקרבות, מונה למפקד כוחות הקואליציה בעיראק. כקצין צעיר הושפע פטראוס מן הספר הצנטוריונים של ז'אן לארטגי. ברומן, המתאר את קורותיהם של צנחנים צרפתים במלחמת הודו-סין, הסביר אחד מגיבורי הספר לחבריו כי בשעה שהצבא הצרפתי נלחם כאילו היה זה משחק הקלפים באלוט, שבו לשחקן יש 32 קלפים, הווייטנאמים "משחקים ברידג', ולהם 52 קלפים". לפיכך, על הצבא הצרפתי להבין שמאחר שהצד האחר מנהל נגדם מלחמת גרילה – דרוש שינוי באופן שבו הצבא פועל ולוחם. פטראוס הציג פעמים רבות במהלך השנים את הקטע הזה בספר כדוגמה לצורך לחשוב וללחום אחרת, שכן ככל שרחקה האפשרות ללחום נגד צבאות סדירים, כך גבר האיום מצד כוחות לא סדירים וארגוני טרור וגרילה היברידיים כמו דאעש ואל־קאעדה.

כמפקד הכוחות במדינה הוביל הגנרל פטראוס את אסטרטגיית "הנחשול" שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה תמורת שיתוף פעולה עם הצבא האמריקני נגד הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. מודיעין עדכני שסיפקה האוכלוסייה אִפשר פגיעה קשה במחבלים, שבתורה הביאה לרמה גבוהה יותר, אם כי לא מוחלטת, של יציבות וסדר, וייצרה את התנאים שאפשרו את נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה ב־2011. 

ההבדל בין המערכות שמתנהלות רחוק מהבית ובין הלוחמה בישראל

המערכות הצבאיות בעת המודרנית נמשכות זמן רב מסיבות מגוונות. לפיכך, ולאחר שהפנים את טענתו של נולן, הציג ב־2010 ראש המטות המשולבים האמריקני, אדמירל מייקל מאלן, את תפיסתו. לפיו, "ההצלחה בסוג זה של מלחמות תהיה תמיד מתמשכת, לא מכרעת. לא יהיה יום אחד שבו נעמוד ונאמר 'זה נגמר. ניצחנו'. אנחנו ננצח, אבל נעשה זאת רק לאחר זמן ורק בתום תהליך מתמיד של הערכה מחדש והתאמה. למען האמת, ההרגשה תהיה לא כמו מי שזה עתה הנחית מהלומת נוקאאוט, אלא כמי שהחלים ממחלה ממושכת".

אך לעומת המערכות שבהן לוחמים כוחות המשלוח האמריקניים, הפועלים רחוק מביתם, מערכותיה של ישראל מתרחשות בעיקר במדינות ובטריטוריות שעימן היא חולקת גבול יבשתי. בשל כך ניתן לחלק באופן גס את עימותיה הצבאיים לשניים. את הסוג הראשון, כמאמר תא"ל ארז גרשטיין, יוצא סיירת גולני שנהרג בלבנון כשלחם בעימות כזה ב־1999, ניתן לכנות "מלחמות על אש קטנה", אשר בהן האויב אינו מציב איום חמור על הקיום או על שגרת הקיום של המדינה, ועל כן מופעל בהן כוח מידתי, מדוד, שנועד לסכל איומים ולנהל את ההתמודדות עם האויב, שהיא בסך הכול נסבלת. הסוג השני כולל מערכות צבאיות סדורות, עצימות ורחבות היקף, שבהן מוטל איום חמור על הקיום ועל שגרת החיים, והמדינה יוצאת להסירו בעוצמה ובמהירות.

מערכות "על אש קטנה"

בתוך מכלול העימותים והאתגרים הצבאיים שמולם ניצבת ישראל יש מערכות ביטחון שוטף שמחייבות טיפול מתמיד ורציף באמצעות פעולות שיטור וסיכול טרור, מן הסוג שמתרחש בימים אלה ביהודה ושומרון נגד הטרור הפלסטיני. פתרון אחר הוא תפיסת המב"מ (המערכה שבין המלחמות) שישראל מיישמת בזירות שונות, קרובות ורחוקות. מדובר במערכה של ממש, המתרחשת בין סבבי העימות וכוללת את כל אותן פעולות חשאיות לאיסוף מודיעין ולביצוע משימות תקיפה נקודתיות, שמצויות מתחת לרדאר אולם ביצוען הכרחי כדי לסכל פעולות טרור, למנוע את התעצמותם של יריבים ולדחות ככל האפשר את המערכה הגלויה והרחבה. "הנסיעה שבין התאונות", הגדיר אותה בשעתו קצין בכיר בצה"ל, ולא בכדי. על־פי פרסומים זרים, פעולות כאלה נעשו בסודאן במהלך מבצע "עופרת יצוקה" ואחריו, במטרה לפגוע בפעילי טרור בכירים ובהם עִמאד מע'ניה, כדי לסכל ולעכב את תוכנית הגרעין האיראנית ולשבש משלוחי נשק בסוריה שיועדו לחזבאללה. ישראל, כמאמר מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל') אמיר אשל, סיכלה את התעצמות חזבאללה באמצעות כמאה תקיפות שביצעה. ההישג, ציין, אינו רק בפגיעה באמצעי הלחימה, אלא גם בכך שהדבר נעשה בלי לדרדר את מדינת ישראל למלחמות.

זהו הישג של ממש, אך המב"מ יצאה מזמן, בעצם חשיפתה כאסטרטגיה, מתחום העמימות. פעולות שייתכן שבוצעו במסגרתה עשויות לקרב את העימות, במקום לדחות אותו. התפיסה, היעילה כשלעצמה, מחייבת כיול עדין כל העת שכן סף המלחמה מתרחק ומתקרב, בין היתר בשל התקיפות הללו. מה גם שלעיתים זהו קו בלתי נראה שהחוצים אותו אינם יודעים שעשו כן. דוגמה בוטה לכך היא דווקא פעולה שביצע חזבאללה במסגרת מערכה ארוכה שניהל נגד ישראל, שניתן לתארה כסוג של מערכה בין המלחמות.

ב־12 ביולי 2006 תקף כוח מיוחד של חזבאללה סיור צה"לי בגבול לבנון וחטף שני חיילי מילואים, אלדד רגב ואהוד גולדווסר. פעולות קודמות שביצע חזבאללה (חטיפת שלושת החיילים עדי אביטן, עומר סואעד ובני אברהם בהר דב ב־2000 וניסיון החטיפה בע'ג'ר ב־2005) במסגרת אותה תפיסת פעולה, לא הביאו להסלמה רחבה, אלא ליום קרב בודד. אבל בקיץ 2006 טעה הפיקוד הבכיר של חזבאללה, שכן בעיני הדרג המדיני והצבאי הבכיר של ישראל, חטיפת שני החיילים הצטרפה לחטיפתו של גלעד שליט כחודש וחצי לפני כן בגבול רצועת עזה, בידי כוח מיוחד של חמאס. המצב, בעיני ממשלת ישראל, חייב תגובה לא מידתית, שהסלימה לכדי מלחמה של ממש. בתום המלחמה הודה מנהיג חזבאללה, שייח' חסן נצראללה, בריאיון טלוויזיוני, כי לוּ היה מבין שחטיפת החיילים תביא למלחמה – לא היה מבצע את הפעולה.

לפיכך, למב"מ יש מגבלות ומוטב להכיר בהן. נקודה נוספת שנוגעת למב"מ היא העובדה שעיקרה מתבצע באש מנגד, והיא נסמכת על חיל האוויר הגמיש והרב־תכליתי שנהנה גם מעליונות איכותית במרחב. ואכן, לא פעם ניתן להסיר איום באמצעות שימוש באש מנגד בלבד. דוגמה להפעלת כוח כזו היא מבצע "בית הקלפים" – התקיפה הנרחבת שביצע ב־10 במאי 2018 חיל האוויר נגד בסיסי איראן בסוריה, כתגובה לירי של האיראנים על מוצבי צה"ל בגולן. זאת הייתה הפעלה מדויקת של כוח לא מידתי, במטרה לייצר הרתעה ולחייב את האויב להתמקד בשיקום ולא בפעילות עוינת.

בספרו האומץ לנצח טען ח"כ עפר שלח, בעברו מ"פ צנחנים במילואים, כי נדרשת ההבנה שההשפעה של פעולה קרקעית שונה מזו של תקיפה באש מנגד, ולעיתים חשיבותה עולה, למרות הסיכון. צה"ל נמנע, מאז הנסיגה מלבנון, מיוזמה התקפית באמצעות פעולות קרקעיות קטנות. ואולם, ציין שלח, "האתוס של צה"ל נבנה על אותן פעולות קטנות – חסרות החשיבות האסטרטגית כביכול, אך בעלות אפקט מצטבר – שהחלו בפעולות התגמול של שנות ה־50, נמשכו בחזיתות השונות עד שנות ה־80 ואחר כך בוצעו, בעיקר בתקופתו של עמירם לוין כאלוף פיקוד הצפון, ברצועת הביטחון בלבנון. ישראל, ששלחה בעבר יחידות לפשיטות בשטח מצרים, סוריה וירדן – שלא לדבר על לבנון – לא ביצעה כמעט מבצעים כאלה מעבר לגדר הגבול בלבנון וברצועה, מאז שנסוגה מרצועת הביטחון ומעזה".

החריגה היחידה נגעה לרצועת עזה, שם הובילו מפקדי אוגדת עזה, תא"ל אביב כוכבי מהצנחנים ואחריו תא"ל משה "צ'יקו" תמיר מחטיבת גולני, שורה של פשיטות ומבצעים נגד חמאס והג'האד האסלאמי ברצועה, ובהם מבצע "גשמי קיץ" ב־2006, שעליו פיקד כוכבי, ומבצע "חורף חם" ב־2008 שעליו פיקד תמיר. בין המבצעים הגדולים יזמו השניים שורה ארוכה של פשיטות ללב השטח שבשליטת הפלסטינים. תא"ל תמיר אף הגדיל לעשות, והטיל חלק מהביצועים הללו על כוחות מילואים שהיו באותה עת בתעסוקה בקו. פשיטות מהירות על יעדים קרובים, סמוכים לגבול, שיוצרות אצל האויב את הרושם שכוחות צה"ל עלולים לתקוף בכל מקום וזמן, הן רכיב שמוטב להוסיף ללב התפיסה.

כדי לשמור על איכות החיים ועל מרקמם העדין ועל־מנת לקיים שגרה תקינה ייצרה ישראל במהלך השנים אמצעים שונים להפחתת האיומים, בהם נקיטת פעולות של כוחות הביטחון השוטף באיו"ש, חיזוק מערך ההגנה האווירית, בדגש על מערכת "כיפת ברזל", ופיתוח והטמעה של תפיסת המב"מ.

מערכות להסרת איומים

יש עימותים שעצימותם הצבאית חורגת מסף הטרור ה"נסבל" או מהפעילות הצבאית העוינת בחתימה נמוכה מצד אויביה, שישראל יכולה להרשות לעצמה. אירועים כאלה עשויים להיות מתקפה יום־יומית של פיגועי טרור בלב הערים בישראל, ירי רקטות על יישובים בגבולה הצפוני או הדרומי ולחלופין מתקפה קשה וחד־פעמית שתוצאותיה חמורות על נכס חיוני של המדינה או על סמל שלטוני כשגרירות. במקרים אלה תידרש ישראל לצאת למערכה רחבה, שעשויה בהחלט לכלול מהלך קרקעי עצים ורחב היקף. נוסף על כך, בקטגוריה הזו נכללים איומים חמורים שעצם הסרתם עשויה להביא לפתיחת מערכה רבתי, דוגמת מבצע "מחוץ לקופסה" שבמסגרתו תקף חיל האוויר והשמיד את הכור הגרעיני בסוריה ב-2007

כאן ראוי להתייחס לעובדה שמערכות אלו, גם כשהן מוגבלות בהיקפן, הפכו ממושכות יותר מבעבר. במבצע "צוק איתן", למשל, לחמו כוחות צה"ל נגד חמאס ברצועת עזה. במהלך המבצע, אף שצה"ל והממשלה הקפידו לשדר לציבור שיחסי העוצמה נוטים בבירור לטובת ישראל וכי הניצחון קרוב, בחמאס החזיקו מעמד כשבעה שבועות. גם מלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006 ,שבה לחם צה"ל בחזבאללה – וממרחק הזמן דומה שתוצאותיה טובות ושהושגו בה הן רגיעה והן הרתעה – ארכה כחמישה שבועות. אלא שבשני המקרים נראה שפעולה הססנית היא שהובילה להתמשכות המערכה.

נוכח האיום על העורף תשאף ישראל שהמערכות הצבאיות יהיו קצרות ככל שניתן, ולכן על ישראל לממש את העקרונות של דבקות במשימה לאור המטרה, ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח. לדברים אלה ניתן ביטוי במסמך "אסטרטגיית צה"ל", שגובש ופורסם לציבור בהנחיית הרמטכ"ל, רא"ל גדי איזנקוט, ב־2015, ועודכן ב-2018. על־פי עקרונות הפעלת הכוח יפעיל צה"ל בגישת ההכרעה "מהלומה משולבת מיידית ובו בזמן, באמצעות שני מרכיבי יסוד: מאמץ תמרון בעל יכולות מחץ – שריד, מהיר, קטלני וגמיש, הפועל בשילוביות רב־זרועית. [והשני] מאמץ אש מדויקת רחבת היקף המבוססת על מודיעין איכותי".

כאשר האויב מציב איום חמור על העורף ומסתתר בתוך אוכלוסייה אזרחית, אזי אין חלופה לתמרון קרקעי. שכן, אף שמאמץ האש מנגד מסייע למאמץ המתמרן ומקנה לדרגים אלו חופש לפעול במרחב, הוא לבדו אינו יכול להשיג את ההכרעה, קרי ביטול הרצון או היכולת של היריב להוסיף להילחם, ואינו יכול לקצר את משך המערכה.

כאשר הכוחות בשטח יוזמים, מתקדמים, פוגעים באויב ומחזקים בקרבו את תחושת הנרדפות – הרי שהם מעבירים את הצד שכנגד למגננה, וגורמים לו למעשה להילחם על שרידותו ועל עצם יכולתו להמשיך לפעול נגד העורף הישראלי. המהלך המתמרן מעצם טבעו מקיים נוכחות בשטח, דבר המגשים את הכלל של הגנרל ויליאם שרמן שלפיו מטרת התמרון היא "להניח את האויב על קרניה של הדילמה", זאת משום שבעוד שהאויב "מתרגל" למאמץ האש המופעל נגדו וממשיך לפעול וללחום, אין ביכולתו לצפות את תנועתם ומעשיהם של הכוחות המצויים בשטחו, משבשים את פעילותו ומביאים לצמצום האש שהוא משגר לעבר העורף. במלחמת לבנון השנייה, למשל, לאחר שאוגדת הגליל בפיקוד תא"ל גל הירש, יוצא סיירת צנחנים, השתלטה על הכפר מרון א-ראס, הירי ממנו לעבר כוחות צה"ל והעורף הישראלי פחת באופן משמעותי.

על כן מוטב לה לישראל להפעיל את התמרון באופן מהיר ואגרסיבי במקום להיגרר לשהייה ארוכה של הכוחות בשטח. שהייה כזו הופכת את הכוחות פגיעים מול כוחות קטנים של האויב שיזנבו בהם, ומקטינה את האפשרות להשיג הישג מוחשי ותודעתי של ממש. במערכה עתידית בלבנון, למשל, ניתן להעריך שהעובדה שחזבאללה חיזק את מאפייניו הצבאיים הופכת אותו פגיע מול חוזקותיו של צה"ל בתמרון ובאש. אף שאין להוציא מכלל אפשרות שהארגון ישמר גם יכולות פעולה מבוזרות, כשם שהיו לו בשנות השהייה בלבנון, הרי שעל צה"ל לנצל עד תום את יתרון הא־סימטריה שבינו ובין הארגון, וכמאמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף יאיר גולן, להפעיל את מרב העוצמה הישראלית בו בזמן על כל מערכי האויב, בכל מקום, בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי. במערכה זו, על־מנת להסיר את האיום החמור שמציב הארגון על העורף הישראלי, הבהיר גולן, יש להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי מאוד ואפקטיבי מאוד.

תמרון זה, כמאמר הרמטכ"ל אביב כוכבי, חייב להיות מוכוון להשמדת נכסיו של האויב וכוחו הצבאי. שכן, לדבריו, "אם רק התקדמת והגעת לקו מסוים, ובדרך לשם לא השמדת את הרקטות, את טילי הנ"ט והמפקדות, האויב המבוזר והמוטמע במרחב האורבני ימשיך לפעול כמעט כאילו התמרון או הפעולה מנגד לא השפיעה עליו". 

מבצע "חומת מגן", אף שנמשך למעלה מחודש, הוא דוגמה למהלך נחוש כזה, שבמסגרתו פעלו כוחות צה"ל בכמה ערים ביהודה ושומרון. לפני היציאה למבצע התעקש הצבא בראשות הרמטכ"ל שאול מופז על דיאלוג סדור עם הממשלה שבו יוגדרו מטרות המבצע. אף שבעקבות המהלך נדרשה "מכסחת הדשא" – שבמסגרתה פיקדו מפקדי אוגדת איו"ש גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני, ומחליפו יאיר גולן, יוצא הצנחנים, על שורה ארוכה של מבצעים ופשיטות בלב הערים הפלסטיניות – הצליח המהלך למגר את טרור המתאבדים הפלסטיני מאיו“ש ואִפשר את השגת המטרות האסטרטגיות.

מי שיטען שמדובר במלחמת התשה שנמשכה כחמש שנים נוספות לאחר מבצע "חומת מגן", מתעלם מחשיבות המהלך המכריע שבהשתלטות צה"ל על השטח. 

סיכום

לרשות ישראל לא עומדים המותרות לנהל מערכות התשה ארוכות, שבמהלכן יספגו הכוחות בשטח האויב נפגעים ובעורף תידרש החזית האזרחית להתמודד זמן רב עם ירי רקטות, פיגועים וחדירות מחבלים. מערכות משלימות כאלה יכולות להתרחש "על אש קטנה", אך רק לאחר שהאיום העיקרי הוסר. על צה"ל והממשלה לקיים כל העת דיאלוג מתמשך שבו יבררו, תוך דיון פתוח ובכפיפות הצבא לדרג האזרחי, את מטרותיה האסטרטגיות של ישראל ואת הדרכים להשיגן במקרה של עימות. עם זאת, היעד האסטרטגי העיקרי של ישראל במלחמותיה כבר ידוע מראש והוא להרתיע באופן כזה שישיג תקופת רגיעה ושקט ממושכת ככל שניתן. את ההרתעה הזו (שהתוצר שלה הוא רגיעה ממושכת) משיג מאמץ האש אשר מטרתו "לחרוט את זיכרונו של האויב ולשמרו לזמן ארוך ככל האפשר כדי לדחות פעולה נוספת שלו כנגד ישראל לשנים, בנוסף להיותו טרוד בשיקום ארוך וזללן משאבים". ואולם, כפי שנכתב לעיל, לישראל לא עומדים מותרות בדמות מערכות ממושכות, בשל האיום שמציב האויב על העורף האזרחי שלה. אף שאין להפסיק את הלחימה בטרם מוצה מאמץ האש ופגע בכל שתוכנן לפגוע, הרי שיש לחתור לקצר ככל שניתן את משך המערכה.

התמרון היבשתי הוא הכלי המיטבי להשיג את קיצור משך המערכה שכן הוא, יותר מכל אמצעי אחר, מציב איום של ממש על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב שבגינו מוכן הוא להפסיק את המערכה.

המערכות "על אש קטנה" יכולות להימשך זמן רב, אך משעולה חומרת האיום על הקיום ושגרת הקיום, הפתרונות והאמצעים לניהול נסבל של מערכות כאלה, ובהם מערכת "כיפת ברזל", אינם מתאימים עוד, כמאמר מח"ט הצנחנים דאז, אל"ם אמיר ברעם, "מגיע השלב שבו כל כיפה צריכה פטיש לידה. ואז נצטרך לשלוף מהזיכרון את מה שעשינו ב'חומת מגן'".

גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה ב-INSS. 
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

(המאמר פורסם במקור ב"מערכות" גיליון 487, פברואר 2020, עמודים 21-14)

דברים שאמרתי בפאנל בנושא מנהיגות צבאית

וידאו

המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) קיים לפני כשבועיים כנס להשקת "ידעתי את ארצי", ספרו האוטוביוגרפי של האלוף (מיל.) מתן וילנאי, שכתב ביחד עם העיתונאי יניב מגל.

במסגרת הכנס התקיים פאנל בנושא מנהיגות צבאית בהנחייתי, ובהשתתפות ד"ר תא"ל (מיל.) דב תמרי, ח"כ וסגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל.) יאיר גולן, הד"ר כרמית פדן ואלוף (מיל.) גרשון הכהן, שניתח את המורכבויות והאתגרים שניצבים בפני המנהיגות הצבאית.

הפיקוד הבכיר צריך לעודד ולטפח את היוזמה לפעול

בדברי הפתיחה שלי ציינתי שאחד הקטעים שתפסו אותי בספרו של מתן היה דווקא סיפור קטן מהתקופה שמתן היה מפקד אוגדה 36 והתראיין לערוץ 1. הוא נשאל מה יעשה כשישתחרר מהצבא? והוא השיב שהוא ישדוד בנקים, כשהוא מתלוצץ כמובן. לא עבר זמן רב, והתקשר אליו הרמטכ"ל, משה לוי ("מוישה וחצי"), שהעיר שאינו יכול לדבר כך. מתן הסכים, אבל ציין בפניו שמאז הריאיון קיבל כבר חמש פניות מחיילים שלו לשעבר שרוצים להצטרף, כי הם יודעים שאתו השוד יצליח. משיחות עם לא מעט מפקדים וחיילים שהלכו אחרי מתן בלילות, בצנחנים, בירדן, במצרים, גם לאנטבה. ואחד הדברים שגיליתי זה שהוא צודק. כולם אמרו שעם מתן הפעולה תצליח.

המנהיגות צבאית, כתב בעבר הרמטכ"ל אביב כוכבי במאמר, היא "היכולת להוביל אנשים לביצוע משימות באופן מקצועי ונורמטיבי, לאורך זמן ובאופן שיטתי, ולהשתנות במהירות על פי הצורך".

המנהיגות הצבאית שונה מאוד מתחומים אחרים שבהם נדרשת מנהיגות, כמו למשל אימון קבוצת פוטבול, או ניהול מחלקה בבית חולים, כי באף מקצוע אחר, המפקד לא צריך לקחת את האנשים שלו ללב הסכנה, כשהם יודעים שאולי הם לא יחזרו, להשלים משימות ולפעמים גם להפעיל כוח.

המפקדים בצה"ל, קרי המנהיגים, נדרשים להתמודד בצה"ל עם שורת אתגרים ואילוצים שלא היו בעבר. אחד מהם הוא הצורך לפעול בסביבה רשתית יותר, טכנולוגית יותר, תקשורתית יותר ובכלל זה רשתות חברתיות. 

כשאני הייתי טירון, היה לי מג"ד (היום אלוף), שנהג להגיד לכל מחזור טירונים את המשפט הבא: "יש סיכוי שחלק מכם יחזרו בארון". הוא חזר על ההערה הזאת, שהיא הערה נכונה, בכל שיחה שניהל עם מחזור טירונים שהוא פגש. כשנה וחצי מאוחר יותר היא הפכה לכותרת ב-"Ynet". כיום, מה שקורה בבסיס יכול להפוך לפוסט או ציוץ ויראלי בפייסבוק בתוך דקות.

בסיום דברי התייחסתי לאתגר נוסף של המנהיגות הצבאית והוא טיפוח רוח הלחימה. היוזמה והרצון לפעול, אלה שמניעים את הפיקוד הבכיר ואת דרג מקבלי ההחלטות, זהו אתגר שהפיקוד הבכיר והפיקוד הזוטר צריכים להמשיך לטפח, ולעודד, ולחנך אליו וגם לגבות אותו. כי הוא לא מובן מאליו, ובלעדיו אין תקומה. 

כשהייתי בסדיר נהגו בחטיבת הצנחנים לשלוח את מי שנבחרו לעבור קורס מפקדי כיתות לשבועיים הכנה מקדימה, שבה עברו על ניווטים, כושר, קליעה וכיוצא בזה. בעיקר כדי לוודא שלא "נבייש את הפירמה". בסיום ההכנה, בחר קצין המילואים שהיה אחראי עליה, לחלק לנו מקמה לא מוכרת מאת חיים חפר, "המפקד" שמה, כמה שורות ממנה שנשארו אתי נראות רלוונטיות גם עכשיו:

"נתנו לך נער בן שמונה עשרה ואמרו : עשה ממנו חייל. נתנו לך נער ונתנו לך עול, והוא על כתפיך מוטל. והנער ילך אחריך, כי את "האחרי!" אתה קראת. והצבא אינו חברת ביטוח חיים, ורבים הנופלים השוכנים מטה. אבל אתה, המפקד, המ"מ, המ"פ – הלא גם אתה ידעת. כי לא המתים יהללו יה, כי אם החיילים החוזרים בשלום ובשיר הביתה".

זאת האחריות, למשימה ולחיילים, שמונחת לפתחם של המפקדים בצה"ל. המימוש שלה זו המנהיגות.

"מנהיגות ביהודה ושומרון מותחת את המפקד בצה"ל אל הקצה"

הדובר הבא, אלוף (מיל.) יאיר גולן, סקר בהרצאתו את האתגרים אתם נדרשים להתמודד מפקדי צה"ל בעת שירותם ביהודה ושומרון. הפיקוד ביהודה ושומרון, אמר, הוא פיקוד שבו נפגשים ולעתים מתנגשים "הערכים האישיים, האתוס הלאומי והמשימות הביטחוניות. והמשימות הן קשות".

ההתמודדות עם האוכלוסייה היא מורכבת ומציבה דילמות. גולן, שפיקד בעבר על אוגדת יהודה ושומרון בשלהי האינתיפאדה השנייה, מנה שני גורמים שמסייעים לחיילים באיו"ש לשמור על צלם אנוש, ולצאת מהשירות בריאים בגופם ובריאים בנפשם. האחד, אמר, "זו הזהות הבסיסית הקולקטיבית שאומרת שאנחנו אומה שוחרת שלום שרוצה להגיע לחוף מבטחים, ונלחמת איפה שהיא נלחמת מכיוון שיש שם אנשים שוחרי רע. אנחנו לא קולוניאליסטים, ואנחנו לא רוצים לספח, אנחנו פשוט נלחמים על ביטחוננו. ואני יכול להגיד שהגישה הבסיסית הזאת, האתוס הלאומי הזה הוא דבק מחבר בין חיילים בני שמונה-עשרה, תשע-עשרה ועשרים, שבאים מכל הקשת הפוליטית. ואין לי מושג, ואף פעם לא בדקתי, מה כל אחד מהם משלשל בקלפי, ואף פעם אפילו לא דיברנו על זה. אבל היה ברור שצדקת הדרך היא עניין מאוד מאוד בסיסי. והסיבה שאנחנו שם היא סיבה צודקת". 

הדבר השני, אמר, "זה אורח הפעולה. בכל מה שעשינו, וכך ניסיתי תמיד להנחיל גם לפקודי, הפעלנו מינימום כוח הכרחי להשגת המשימה. לא יותר מזה. לא נקמה, ולא התעמרות, ולא לנגוש בהם, ולא להראות להם ולא להשפיל אותם. אלא, להפעיל כוח בדיוק למה שצריך. היכולת להחיל את הכלל הזה על עצמך ועל פקודיך, היא מרכיב מאוד מאוד דרמטי ביכולת להגיד, אני לא רק בא בשם מטרה צודקת, אני גם עושה את זה נכון".

גולן, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובלבנון ועוד הספיק ללחום בצבא הסורי בשל"ג, אמר שדווקא "המנהיגות ביהודה ושומרון מותחת את המפקד בצה"ל אל הקצה של מגוון היכולות הנדרש ממנו. והוא מורכב הרבה פעמים יותר מאשר לחימה פשוטה כנגד צבא אויב או ארגון מחבלים בלבנון". 

בהתייחסו לאתגרי הפיקוד בנוגע לכשירות הצבא, סיפר גולן כי בדק ומצא שכאשר עברו מפקדי חטיבות השריון ברמת הגולן מבלימה למתקפת הנגד במלחמת יום הכיפורים, עמדו לרשותם רק 26 טנקים כשירים בכל חטיבה. פחות מגדוד. "מאיפה החוצפה", שאל, "מי הרשה להם, עם חטיבות מרוסקות כל-כך לעבור להתקפה". ההסבר, לדבריו, טמון בכך שהיתה להם "תחושת העליונות, המקצוענות, הכרת כובד המשימה על כתפיהם בלבד, היא מה שבנתה את זה". בניית רוח הלחימה וחינוך הלוחמים והמפקדים לפעול כך, אמר, היא אחריות שמוטלת לפתחו של הפיקוד הבכיר.

"לדבר עם האנשים"

אלוף (מיל.) גרשון הכהן, קצין שריון ומפקד גיס לשעבר, אמר בהרצאתו, שמאחר והחיילים בצה"ל דורשים שותפות ואחריות משותפת, ושאף אחד מהם "לא מוכן להיות פועל בפס ייצור", אתגרי המנהיגות של המפקדים מורכבים מאוד.

הכהן הדגיש כי היכולת לרתום את תחושת השותפות הזו היא מכפיל כוח של ממש ובכדי להמחיש זאת סיפר שבזכותה זכתה אוגדת המילואים שעליה פיקד בפרס רמטכ"ל. אלוף פיקוד צפון דאז, גבי אשכנזי, שאל אותו כיצד שידרג את האוגדה לרמת יעילות כה גבוהה? האם אתה בודק בש.ג מתי הנגדים באים לעבודה, שאל. לא, השיב הכהן, "אני בודק בשתיים עשרה בלילה למה הם עוד בעבודה".

להפיכת חייל לפועל בפס הייצור יש יתרונות מסוימים, אמר, ומסורת זו, שיונקת מהצבא הבריטי, הוכיחה את עצמה בחיל השריון. אך לשותפות לרעיון ישנם יתרונות גדולים. הפלמ"ח, אמר הכהן, היה "בנוי על התחושה הזאת של שותפות". לתפיסתו, "לדבר עם האנשים", לחבר אותם למשימה ולמטרה המשותפת, היא משימתו של המפקד, המנהיג.

יש סכנה שאמון הציבור בצה"ל כארגון לוחם נסדק

הד"ר כרמית פדן, חוקרת במכון למחקרי ביטחון לאומי, ציינה כי לפי סקרים שונים אמון הציבור בצה"ל נותר גבוה מאוד. אבל, אמרה, "בעיני הם לא מספרים את כל הסיפור". יש להבחין בין אמון הציבור בצה"ל כארגון לוחם לבין אמונו בצבא כמוסד ציבורי שנדרש לתהליכי מנהל תקינים.

אירועים שונים, מנתה, ובהם השגיאות שהתגלו בנתוני גיוס החרדים, פרשת הטחינה ביחידת הפעלת הסוכנים של אמ"ן, הגרסאות השונות של צה"ל בנושא לגיוס נשים לשריון, והניסיון לעכב את הפרסומים אודות הצפת ההאנגרים של מטוסי הקרב בבסיס חיל האוויר בחצור, סודקים את אמון הציבור בצה"ל כמוסד.

אמנם, ציינה, אירועים כאלו התרחשו גם בעבר, אבל ההקשר לעת הנוכחית הוא זה שהופך אותם למטרידים בהרבה. צבר האירועים הללו התרחש "כאשר עדיין תלויה ועומדת, כעננה שחורה, מעל ראשו של הצבא, פרשת הצוללות", שבה מעורבים לא רק פוליטיקאים אלא גם קצינים בכירים. נדבך נוסף הוא ברקע הביקורת שמתח נציב קבילות לשעבר, אלוף (מיל.) יצחק בריק בנוגע לכשירותו הירודה של הצבא.

גורם נוסף הוא "השחיקה של מעמדו של הצבא בחברה". אלו הנמנים על שכבה מעמדית מסוימת מהאוכלוסייה, אמרה, מאמינים שישראל אינה מצויה עוד תחת איום קיומי, "והם מדירים את רגליהם מהיחידות הלוחמות".

האירועים הללו, שהם תולדה של ניהול כושל ותרבות ארגונית קלוקלת, מביאים את הציבור "לחשוב שמתנהל שימוש לא ראוי בכספי ציבור". 

הסכנה, הזהירה פדן, היא "שהסדק באמון הציבור ייגע לא רק לחלקים הניהוליים של הצבא, אלא יזלוג גם לאמון בכושרו המבצעי של צה"ל. זאת אומרת, יחלחל גם לרמה המבצעית, ויגרום להטלת ספק ביכולותיו של צה"ל להמשיך לתפקד ככוח המגן, ולפעמים גם התוקף, של מדינת ישראל". 

"צה"ל לא סיפק את הסחורה האסטרטגית לממשלות"

הדובר האחרון בפאנל היה תא"ל (מיל.) דב תמרי, שציין בראשית דבריו שכממלא מקום מפקד גדוד 890 של חטיבת הצנחנים היה מי שקיבל את וילנאי לצנחנים. מאוחר יותר, אמר, כסמח"ט, היה מי שהמליץ ב-1968 להצניחו אותו מעל מחליפו בפיקוד על סיירת הצנחנים, גד נגבי, והטיל עליו את הפיקוד על הפשיטה על תחנת טרנספורמציה בנג'ע חמאדי, בעומק מצרים. "ואני חושב שנגבי לא סולח על זה עד היום", אמר. וילנאי מיהר להרגיע ולבשר שנגבי דווקא סלח. 

בניגוד למיתוס הרווח, אמר תמרי, צה"ל לא ניצח מערכה מאז מלחמת ששת הימים ובניגוד לדימוי שלו כצבא יצירתי וגמיש, הוא לא השתנה מרצונו שלו כחמישים שנים. "לא אחת צה"ל מצא את עצמו לא רלוונטי בשעת משבר. מאז הניצחון המכריע האחרון ב-1967, צה"ל הפך לא פעם אחת למכשלה הן בתפקודו במנגנון המדינה והן בשיח האסטרטגי הלאומי, ולא סיפק את הסחורה האסטרטגית לממשלות". 

במאזן האסטרטגי של 53 השנים האחרונות, מנה, השיג צה"ל שלוש הצלחות מערכתיות ("לא לזלזל") והן הניצחון במלחמת ששת הימים, "השמדת שני כורים גרעיניים במרחב" וההתמודדות עם הטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה. לעומת ההצלחות, אמר, עומדים הכישלונות הבאים: מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה והשהייה ברצועת הביטחון שלאחריה, האינתיפאדה הראשונה, מתקפת הטילים ב-1991 מעיראק והמערכה בלבנון ב-2006. 

לדברי תמרי, שהפרספקטיבה שלו נפרסת למן ימיו כקצין צעיר בצנחנים בפעולות הגמול שעליהן פיקד אריק שרון בשנות החמישים, ועד לימיו כסגן מפקד אוגדת הפלדה במלחמת יום הכיפורים, צה"ל נכשל בפיתוח תחום הידע המערכתי של תמרון אופרטיבי". משום כך, אמר "הוא לא הצליח למצות את יתרונותיו הטכנולוגיים והקרביים, והיו הרבה".

לצה"ל אמר היו מצביאים והזכיר את יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח וחזית הדרום במלחמת העצמאות והרמטכ"ל משה דיין במערכה קדש ב-1956. "המצביאות של אלון ושל דיין התאפיינה בהכתבה למדינאי להבין את המרחב התבוני שבו הדברים קורים". דיין, אמר, עיצב על המערכה ב-1956 בהתאם למגרעות צה"ל. הוא הבין "מה אנחנו לא יכולים לעשות ולפי זה הוא בנה את המערכה". המצביאים הללו, אמר, למדו איך ללמוד. נשאלת השאלה האם אבדה המצביאות מן הסוג הזה, שכן לדברי תמרי "כל מרחב תוצאתי ממלחמה הוא דבר חדש, שמחייב חשיבה מנותקת מהישגי הסיבוב האחרון". 

(המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב, 10.02.2020)