חשיפה: ישראל תקפה כור גרעיני סורי ב-2007. אה, רגע בעצם כולם כבר יודעים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחר 11 שנים הצנזורה אישרה לחשוף את תקיפת חיל האוויר להשמדת הכור הגרעיני בסוריה. המבצע אמנם היה דרמטי, מהסוג שישראל אוהבת אודות "בחורינו המצוינים", אבל חשיפה של ממש לא היתה כאן. תהליך קבלת ההחלטות היה כמעט מושלם, אך ברשות הקברניטים היה זמן רב. כשפורצת מלחמה לרוב אין די זמן, ואותו קונים מראש.

קורי עכביש - סיפורה של מלחמת לבנון השנייה / עמוס הראל

ספרם של הראל ויששכרוף חשף לראשונה את עצם התקיפה בלי המילים "על-פי פרסומים זרים", (מקור: סימניה).

הפרק החותם את ספרם של עמוס הראל ואבי יששכרוף אודות מלחמת לבנון השנייה, "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008), נפתח כך: "ב-6 בספטמבר 2007, לפנות בוקר, תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר יעד מסתורי בצפון מזרח סוריה. פרטי הפרשה עדיין נתונים תחת איפול כבד שהטילה הצנזורה הצבאית בישראל. מפרסומים בכלי התקשורת האמריקנים עולה כי היעד שהופצץ, באזור דיר א-זור, היה מתקן גרעיני שהקימה בחשאי צפון קוריאה עבור המשטר בדמשק. התקיפה הסתיימה בהצלחה והמתקן הושמד" (עמוד 499). לכאורה, במיוחד לאור חשיפת הפרשה, אין כאן חשיפה של ממש. אבל חדי-העין ישימו לב כי אף שאז, שנה לאחר התקיפה, סירבה הצנזורה הצבאית לאשר מה תקפו מטוסי חיל האוויר, הרי שעצם התקיפה אינה מוטלת בספק בתיאור הנ"ל ואינה מחוברת לשילוש הקדוש להכחשה בישראל – "על-פי פרסומים זרים". העובדה שבכך למעשה אישררו את עצם התקיפה חמקה מהם אז.

והנה לאחר 11 שנים הוחלט להסיר את הלוט. הסיבה נעוצה, ככל הנראה, ברצונם של בכירי הדרג המדיני-ביטחוני דאז, ובראשם שני האהודים (ברק ואולמרט) ויתכן שגם כמה קצינים בכירים שלהם אספרציות פוליטיות, בקרדיט על ההישג, שאכן היה משמעותי מאוד. "להצלחה אבות רבים", אמר פעם הנשיא האמריקני ג'ון קנדי, ובמקרה זה הקרדיט מגיע לרבים מאוד ובהם מפקד חיל האוויר אליעזר שקדי, לראש המוסד דאז מאיר דגן ז"ל, לרמטכ"ל אשכנזי ובראש ובראשונה לראש הממשלה אולמרט. "כובד האחריות הסופית, ועימה מירב הקרדיט, הוא על כתפיו של ראש הממשלה. גם את זה ההיסטוריה תזכור לאולמרט – ולטובה", כתב ח"כ עפר שלח בעמוד הפייסבוק שלו .

מנגד, אף שהאירוע היה דרמטי ושהתהליך שניהל הדרג המדיני-ביטחוני הבכיר היה כמעט "לפי הספר", החשיפה בעיקר הצמידה שמות ופנים לציטוטים ותיאורים שפורסמו כבר בעבר בשורה ארוכה-ארוכה של תחקירים. כמו תמיד במבצעים מסוג זה לא מעט פרטים מבצעיים יוותרו תחת מעטה סודיות וטוב שכך. החדשה האמיתית היחידה היא שלאחר מה שתיאר בשעתו האלוף (מיל') אמיר אשל כמספר תלת ספרתי של תקיפות חשאיות שביצעה ישראל בחזית הצפון במהלך כהונת הרמטכ"לים גנץ ואיזנקוט, אין בחשיפת תקיפה, ואפילו תהיה זו השמדת כור גרעיני, בכדי לדרדר את המצב בצפון לכדי מלחמה של ממש.

החשש שמדינת אויב תשיג נשק גרעיני 

הרמטכ"ל אשכנזי בתרגיל ברמת הגולן, (צילום: דו"צ).

המניע לתקיפה היה ברור. חשש מוחשי בישראל ששליט סוריה, הנשיא אסד, יצטייד ביכולת גרעינית, על סף דלתה כמו גם ההבנה שאיש לא יעשה עבורה את המלאכה. מרכיב נוסף שנכנס לשיקולי מקבלי ההחלטות היה מצב המוכנות של הצבא. התקיפה, כפי שזכור לכל מי ששירת בצה"ל במלחמת לבנון השנייה, התרחשה כשברקע עסק צה"ל במלאכת השיקום והחזרתו לכשירות ("אימון הקמה", כפי שקרא לזה בשעתו האלוף אורי שגיא). בעקבות הכשלים שהתגלו במלחמה ההיא היו כאלה בצה"ל שנזכרו בביטוי "הצבא החלול", שתיאר את הצבא האמריקני השבור והמובס בימים שלאחר מלחמת וייטנאם.

הראל ויששכרוף כתבו בספר ש"האיש שהופקד על מלאכת התיקון נשמע, בשבועות שקדמו למינויו בפברואר 2007, מוטרד למדי. בשיחות שניהל גבי אשכנזי עם חברים ויועצים באותה תקופה, הביע דאגה ממה שהספיק ללמוד על מצב הצבא. עם כניסתו לתפקיד, המיר הרמטכ"ל החדש את חששותיו בעשייה אינטנסיבית. צבא, אמר אשכנזי לקציניו, צריך לעולם לפעול באחד משני מצבים: מלחמה, או הכנות למלחמה. אם תפרוץ מלחמה במשמרת שלי, המטרה הראשונה היא שבסיומה לא יהיה הפעם לאיש ספק שישראל ניצחה בה" (עמוד 478). אשכנזי, יוצא גולני (שם היה חביבו של המח"ט, אורי שגיא ששימש גם כיועצו כשמונה לרמטכ"ל), מצא עצמו בנעליו של הרמטכ"ל רפאל איתן ב-81' בעת שצה"ל תקף את הכור בעיראק. בראיון שנתן לאתר "Ynet" אמר אשכנזי כי לתפיסתו נשק גרעיני ברשות סוריה הוא דבר "שישראל לא יכולה לחיות איתו". מה גם שבניגוד לעיראק, לסוריה גבול משותף עם ישראל וארסנל טילי קרקע-קרקע גדול. עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל הגדיר את הטיפול באיום "כסדר העדיפות העליון והראשון של צה"ל. ברור היה שאנחנו צריכים להרוג את הכור הזה, אבל ההגדרה שלי היתה להרוג את הכור בלי להידרדר למלחמה, אבל אם נידרדר למלחמה – להיות מסוגלים לנצח אותה". ההכנות ארכו כחצי שנה ובמהלכן נערך צה"ל לתרחיש הקיצון שבמסגרתו תוביל התקיפה לכדי מלחמה. עם זאת, הנחת העבודה של צה"ל היתה שאם תימנע ישראל מלקחת אחריות ומהשפלת הנשיא הסורי בסיבוב הניצחון של בכיריה, המבצע לא יביא לפרוץ עימות צבאי עם סוריה.

מטוסי חיל האוויר, ביצעו את התקיפה כפי שתוכננה, (צילום: דו"צ).

התקיפה עצמה התרחשה בהתאם לתכנית. בהרצאה שנשא בשעתו אודות מבצע אנטבה ציין האלוף (מיל') שגיא שבמבצע מיוחד, אלא אם מתרחשת תקלה, מתרחש בדיוק מה שצפינו שיקרה. וכך אירע גם הפעם. גם ההערכה שמלחמה לא תפרוץ התממשה. אסד בחר שלא להגיב. יתכן ורצה להימנע מתשומת הלב של הקהיליה הבינלאומית ומחקירה של ממש בנושא מצד הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). הראל וישככרוף הצביעו בספר על סיבה מהותית יותר. נראה שהגורם העיקרי שעמד מאחורי החלטתו של הנשיא הסורי להבליג "נוגע להמחשה הדרמטית שקיבל ביחס לפער האמיתי בין עוצמתו של צה"ל ליכולתו של צבא סוריה. ייתכן שאסד הסיק מהתקיפה, שנגד צבא שיוחס לו מבצע כה מסובך (שילוב יעיל של מודיעין ומבצעים, התחמקות בלא פגע ממערך הנ"מ הסורי) אין לסוריה יכולת התמודדות אמיתית. ברקע עמדו לקחים נוספים מהמלחמה: אחד מהם קשור ב"ליל הפאג'רים" – התקיפה האווירית המוצלחת של הרקטות הבינוניות שבידי חיזבאללה ב-13 ביולי לפנות בוקר. אם חיל האוויר וקהילת המודיעין הישראלית מסוגלים לאגור מידע כה אפקטיבי על מערך חשאי של הארגון ולהשמיד את רובו במהלומה אחת – האם לא יוכלו לפעול ביעילות דומה גם כנגד הטילים של גוף מסודר יותר (וגדול לאין שיעור) כמו צבא סוריה? גם היכולת של צה"ל להפעיל כוחות מיוחדים בנקודות רגישות בעורף האויב צריכה להטריד את הסורים. במטכ"ל משוכנעים כי אסד ידע לתרגם ל"סורית" את המשמעויות" (עמודים 501-500).

קוד השתיקה לא חל על כולם

אגב, לא כולם צייתו לקוד השתיקה. לאחרונה פרסם העיתונאי בן כספית ביוגרפיה מרתקת אודות ראש הממשלה הנוכחי. הספר, "נתניהו" (ידיעות ספרים, 2017), נקרא כסיפור מתח אף שלעתים נופל לאי-דיוקים. כך למשל, במלחמת ההתשה, בעת שנתניהו שירת כלוחם בסיירת מטכ"ל, הוא השתתף בפשיטה מעבר לתעלת סואץ שהשתבשה, "בפיקודו של מפקד הסיירת עמירם לוין" (עמוד 35). לוין אמנם פיקד על הכוח, במה שהיה אמנם אחד מבין עשרות פשיטות שעליהן פיקד, אך על הסיירת כולה פיקד רק כעשור לאחר מכן.

הביוגרפיה אודות ראש הממשלה נתניהו היא מסמך מקיף ומרתק, (מקור: סימניה).

מנגד, כשזה מגיע לעיקר את הספר קשה להניח מן היד. בין היתר מתואר שם כיצד מספר ימים לאחר התקיפה, נתן בנימין נתניהו, אז ראש האופוזיציה, ריאיון לחיים יבין ב"מבט" בערוץ הראשון, במהלכו נשאל האם ידוע לו משהו אודות הפעולה בסוריה. כספית כתב כי "נתניהו השיב ברצון ובפירוט. "הייתי שותף מהרגע הראשון", התפאר. "בירכתי את אולמרט באופן אישי. כשראש ממשלה נוקט פעולות חיוניות לביטחון המדינה, אני תומך ומגבה. בענייני ביטחון אין קואליציה או אופוזיציה"." (עמוד 204). בלשכת ראש הממשלה אולמרט, מיותר לציין, כמעט מרטו את שערות ראשם מרוב כעס. כספית אף כתב שראש הממשלה אולמרט רצה תחילה לשטוף את נתניהו אך בחר, בדומה לאסד לאחר התקיפה, להבליג מחשש ששיחה כזו עלולה לדלוף לשירותי ביון זרים ולדמשק ותתקבל כלקיחת אחריות רשמית. אולמרט החליט שהסיכון לא שווה את זה. מאז, כאמור, היה זה נתניהו שאישר תקיפות עלומות רבות בחזית הצפונית. מיותר לציין שעל רובן נמנעה ישראל הרשמית מלקחת אחריות. 

"בחורינו המצוינים"

המבצע מציג את ישראל כפי שהיא – על אזרחיה, מנהיגיה וגם אוהדיה בעולם – אוהבת להצטייר. נוכח איום קיומי מקבלים מנהיגיה החלטה נחושה ומגבשים מדיניות מקיפה בכדי להתמודד עם האיום, מפקדינו ו"בחורינו המצוינים" מוציאים לפועל תקיפה שמסירה את האיום. אין פגיעה בבלתי-מעורבים, אין חשש לפלילים. בקיצור החומר שממנו עשויים סרטי קולנוע. באתר צה"ל הקדישו למבצע סיקור ניכר והעלו מספר ראיונות עם בכירים בצבא אז והיום שתיארו את המבצע מנקודת ראותם. ראש מחלקת המבצעים בחיל האוויר דאז ומפקד חיל האוויר דהיום, האלוף עמיקם נורקין, ביקש משומעיו לתאר לעצמם "שהיום היה כור גרעיני בסוריה – לאיזה מצב היינו מגיעים. ולכן בראייה היסטורית אני חושב שההחלטה של מדינת ישראל לפעול ולהשמיד את הכור היא אחת ההחלטות החשובות ביותר שבוצעו כאן בשבעים שנים האחרונות". ראש אגף המבצעים דאז, האלוף (מיל') טל רוסו ציין כי לתפיסתו "האירוע של 'מחוץ לקופסה' זה בעיני אירוע דוגמה ומופת בתהליך, באירועים המקדימים, באירוע המרכזי ובאירועים האוחריים". לרוסו, יוצא יחידת שלדג שפיקד במלחמת לבנון השנייה על מפקדה מאולתרת למבצעים מיוחדים, יש קילומטראז' שעושה אותו לבעל סמכות בנושא.

הרמטכ"ל הנוכחי, גדי איזנקוט, מונה כחודש לאחר המלחמה ב-2006 לאלוף פיקוד צפון והפך לשותף סוד לתכנונים. בסרטון שעלה לאתר צה"ל תיאר כיצד כינס בצריפין, יום לפני התקיפה בקיץ 2007, את סגל המפקדים הבכיר של הפיקוד והציג בפניהם את "תמונת המודיעין באופן כללי. אני לא נותן להם בדיוק את הפרטים של היעד ושל מהותו אבל אני אומר שהולכת להיות תקיפה משמעותית מאוד במהלך ה-24–48 השעות הקרובות, אירוע שבסבירות נמוכה יכול להוביל גם למלחמה. נמוכה מבחינתי גם אם זה 15 או 20 אחוז זה המון. ואמרתי להם שהעיקרון פה הוא הפתעה על חשבון מוכנות, ולכן לא עושים כלום, חוץ מפתיחת מפקדת פיקוד שפתחנו אותה בסמוך לתקיפה".

מפקד חיל האוויר, האלוף נורקין, תיאר את התקיפה כ"אחת ההחלטות החשובות ביותר שבוצעו כאן בשבעים שנים האחרונות", (צילום: דו"צ).

האירוע היה, ככל הנראה, הנקודה בה ישראל היתה קרובה ביותר למלחמה בצפון מאז המלחמה בקיץ 2006 ועד ליום הקרב שאירע לאחרונה בין ישראל סוריה, במהלכו הופל מטוס קרב מסוג F-16 והושמדו סוללות נ"מ וכן מטרות איראניות בסוריה. מה שהפך את הטיפול בכור הגרעיני הסורי למרשים היה התהליך המקיף שנוהל, שכלל דיוני עומק שבהם נותחו המשמעויות, תהליכי נוהל קרב ובניין כוח ארוכים וסדורים ושילוב זרועות וגופים מיטבי. כל אלו יכולים להתקיים, וככל הנראה מתקיימים, כשזה נוגע לאיומים שזוהו מראש ויש למערכת הביטחון ולמדינה די זמן להיערך ולטפל בהם. לעומת זאת, באירועים שמסלימים לכדי מלחמה, דוגמת חטיפת חיילים על הגבול או פיגוע קשה בלב גוש דן, הרי שזמן הופך למצרך מבוקש וחסר ("בקשו ממני הכול, רק לא זמן", נהג נפוליאון לומר לקציניו ולא בכדי). מה שלא הוכן מראש איננו. את הזמן במקרים כאלו קונים מראש. בדיוני עומק בקבינט, בתרגילים ואימונים בצבא ובמהלכים דיפלומטיים לקניית אשראי מדיני שנעשו קודם לכן.

לדברי הרמטכ"ל איזנקוט, המסר המרכזי שיש לקחת מתקיפת הכור בסוריה הוא שצה"ל צריך "להימצא במוכנות גבוהה מאוד להסלמה עד כדי מלחמה כציווי עליון לצבא. וההבנה שהייתה בעבר שיש "זמן יקר" שהצבא ישלים פערים, אני חושב שזה לא קיים בשכונה שאנחנו חיים בה, והזמן פועל עבור מי שיודע להשתמש בו נכון, ולהשתמש בו נכון זה להיות בכשירות גבוהה מאוד לאמן את הכוחות, לבנות את המפקדים נכון למצב של מלחמה". נוכח המצב המסלים בהדרגה ברצועת עזה והסלמה אפשרית בצפון, מוטב לקנות את הזמן מראש ולהתכונן. הנשיא קנדי, כאמור, תיאר את ההצלחה כילדה שלה אבות רבים, אבל "הכישלון יתום". מוטב שנעסוק בקרב על הקרדיט מאשר בוועדת החקירה הבאה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 21.03.2018)

מודעות פרסומת

סוגרים פערים \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בצה"ל הוחלט על מינוי תא"ל יניב עשור לראשות חטיבת המבצעים, אבל מוטב לשים לב דווקא למינוי המפתיע של תא"ל אורי גורדין לראש מטה זרוע היבשה, שכן הוא מלמד על הבנה של הצבא את הפערים בהכשרה ובמסלול של מי שעברו מהכוחות המיוחדים ל"צה"ל הגדול". 

תא"ל יניב עשור, מונה לראש חטיבת המבצעים של צה"ל, (צילום: דו"צ).

בצבא החליטו באחרונה על שיבוצם של שני קצינים בדרגת תא"ל לתפקידי מפתח. תא"ל יניב עשור, גולנצ'יק שפיקד על גדוד 51 של החטיבה במלחמת לבנון השנייה ועל אוגדת הבשן בגבול סוריה, מונה לראש חטיבת המבצעים. מדובר, אולי, בתפקיד התא"ל החשוב בצבא, החושף את המכהן בו לקומה האסטרטגית של העיסוק באתגרי המדיניות והביטחון בישראל מחד גיסא וברמה הטקטית הנמוכה ביותר מאידך גיסא. להגדיר את התפקיד כקצין המבצעים של הצבא זה "לשנמך" אותו משמעותית. הכל מגיע לשולחן שלו. כל הפרת סדר באיו"ש (מישהו אמר עאהד תמימי), כל מבצע מיוחד בשיתוף הצבא והמוסד, כל פעילות ביטחון שוטף ובוודאי כל מהלך מתמרן במלחמה. הכל עובר דרכו ודרך החטיבה שלו שהיא מרכז העצבים של הצבא. במקביל החליט הרמטכ"ל איזנקוט, בצעד מפתיע, למנות את תא"ל אורי גורדין, לראש מטה זרוע היבשה, שם יחליף את תא"ל איתי וירוב, קצין צנחנים שפיקד על אוגדת עזה הפורש מצה"ל. מדובר במינוי מפתיע שכן היה צפוי שגורדין יתמנה דווקא לתפקיד שקיבל עשור או לחלופין יכהן כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה. יש בכך בכדי ללמד על מגמה חיובית בצבא, שמזהה פערים במסלול ההכשרה והקידום של קציני מפתח, הצפויים לכהן בתפקידים בכירים גם בהמשך, ופועל בכדי לגשר עליהם.

מה שיש לו ומה שאין לו

תא"ל גורדין עשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, יחידת העילית של צה"לואף פיקד עליה. בהמשך פיקד על חטיבת מילואים של הצנחנים ועל חטיבת הנח"ל ב"צוק איתן". החטיבה בפיקודו לחמה בהצלחה בגזרת העיירה בית חאנון, השמידה פירי מנהרות ואמצעי לחימה. בראיון לאחר המבצע ציין שהחטיבה הצליחה לפגוע קשה בכוחות החמאס והג'יהאד אסלאמי פלסטיני בעיירה. לדבריו, מפקד הכוח הפלסטיני במרחב "נס על נפשו. הכוחות המיוחדים של גדוד בית חאנון חוסלו גם הם. בין 150 ל-200 לוחמים נהרגו בבית חאנון. אני חושב שזה די אומר שניצחנו את הגדוד הזה". לצד הכוח שהפעילה החטיבה הדגיש גורדין בשיח מח"טים, שהתקיים בשעתו בכנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי, כי גם בלחימה ב"שטחים מרובי אוכלוסיה, שהאויב מנצל אותם לרעה בציניות שלו ובאופן לחימה הלא מוסרי שלו, אנחנו לא צריכים להסיר את המוסר אלא ההיפך – לפעול על-פיו. אני חושב שזה מייצר מורכבויות, אני לא אשקר, אבל זה מורכבויות שאני רוצה שיישארו". לאחר כשנה בלבד כמפקד חטיבת הנח"ל הוא קודם ומונה למפקד עוצבת האש, אוגדת הצנחנים, שם עסק בעיקר בהקמת חטיבת הקומנדו החדשה של צה"ל. 

משמאל: תא"ל גורדין כמח"ט הנח"ל במבצע "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

אף שפיקד על סיירת מטכ"ל הרי שלצבא ה"אמיתי", הנושא בעול הבט"ש בשגרה ומהווה את עיקר הכוח המתמרן במלחמה, הוא נחשף פחות. את כל מסלולו עשה גורדין ביחידות האיכותיות ביותר של הצבא, שבהן חוסרים לוגיסטיים, איכות כוח אדם נמוכה וכשירות לא מספקת כמעט שאינם קיימים. למצער, אלו הם איים של מצוינות בצבא בינוני, כפי שתיאר זאת פעם האלוף (מיל') ישי בר בטרם מלחמת לבנון השנייה. כשנשאל בראיון על-כך שמעולם לא פיקד על גדוד השיב גורדין שאף שהדבר נכון הוא תהה "כמה מאלה שכן עשו תפקיד מג"ד היו מפקדי סיירת מטכ"ל?". אם להתעלם מן הזחיחות שבדברים, היא מצביעה בדיוק על אותו ניתוק מן הצבא שמחוץ ליחידה.

התשובה, אגב, היא לא מעט. יוני נתניהו ובוגי יעלון למשל, היו מפקדי גדודים בטרם שימשו כמפקדי היחידה, זה בשריון וזה ב-890. מה גם שמאחר ועברו ליחידה מהצנחנים סביר שהיו צריכים לגשר על פחות פערים. אחרים שגדלו בה, כמו אהוד ברק, עמירם לוין ושי אביטל, הקפידו לפקד על גדודי שריון בכדי להכיר טוב יותר את צה"ל, על מערכיו המתמרנים. זהו, אם כן, פער מובנה בילקוט השירות שלו. זה לא אסון, מה גם שהוא אינו הקצין הבכיר היחיד שפתח פער כזה. בהחלט אפשר להתגבר על הפער אם כולם, גורדין ודומיו כמו גם המערכת שמעליהם, יכירו בכך ויפעלו (כל העת) כדי לגשר עליו ולשפר את הידע וההבנה שלהם בתחום. אם לא, יהיו בצה"ל, כמו ב-2006, מפקדים נועזים מלאי רצון טוב, שנשענים על כישרון ולא הכשרה ואינם בקיאים די צורכם בתפקיד שעליהם למלא. התפקיד שאליו שובץ הוא ניסיון ראוי לגשר עליו ויאפשר לגורדין להכיר את צה"ל הגדול, האפור והשוחק, על ליקויו וחוסריו בתחום הלוגיסטי, בתחום כוח האדם ובשאר סוגיות בניין הכוח. בצבא שבו שבו ההכשרה לתפקיד מעל לדרג המח"ט היא התפקיד עצמו, מדובר בניסיון קריטי שיקנה לו הבנה עמוקה יותר, אם ירצה יום אחד לפקד על פיקוד מרחבי או על גיס. 

 הנח"ל: בית גידול לפיקוד בכיר

האלוף (מיל') רוסו כמח"ט הנח"ל, נחשב למי שהעלה את החטיבה רמה, (צילום: דו"צ).

המינוי של גורדין מצביע, שוב, על כך שחטיבת הנח"ל הפכה בשנים האחרונות לבית גידול למפקדים בכירים. כבר באמצע שנות התשעים חל שינוי משמעותי בחטיבה, תולדה של מינוי קצינים איכותיים כמפקדיה. בין אלה ניתן למנות שורה של מפקדים יוצאי הצנחנים, כמו יצחק איתן, אלי אמיתי, יאיר גולן, ורוני נומה, וכאלו שצמחו דווקא ביחידות העילית ובהם טל רוסו (שנחשב כמי שהקפיץ את החטיבה רמה), נועם תיבון, מיקי אדלשטיין ומפקדה הנוכחי, אל"מ דן גולדפוס, יוצא שייטת 13. בראשית האינתיפאדה השנייה למשל, לחמה החטיבה ב-21 מבצעים, חלקם בהיקף קטן וחלקם גדול, בהם "חומת מגן".

החטיבה גם מקפידה למשוך לתוכה קצינים צעירים מהיחידות המיוחדות לתפקיד פיקוד, בהם תא"ל שי אלבז מהקומנדו הימי והאלוף נדב פדן מסיירת מטכ"ל. במקביל היא הפכה ליצואנית של קצינים לאותן יחידות ממש ובהם סא"ל אייל וייס, שנהרג כמפקד דובדבן בתאונה מבצעית, ואל"מ אבי רוזנפלד, שפיקד על שלדג. בנוסף, שניים ממפקדי האוגדות החשובות בצה"ל, איו"ש ועזה, הם יוצאי החטיבה ובמטה הכללי הנוכחי יושבים ארבעה שפיקדו עליה (אם כי רק אחד, אמיר אבולעפיה, גם החל את שירותו בה), יותר ממספר חובשי הכומתות החומות והסגולות. השדרוג שעברה חטיבת הנח"ל לקח זמן רב, אבל את התוצאות רואים בשטח. תהליך דומה התקיים בגבעתי. זהו מודל שכדאי לאמץ גם ליחידות נוספות בצבא ובהן חטיבת כפיר

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 25.12.2017)

הדרך של השר להשפיע על צה"ל – מינוי אלופים\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סבב המינויים שעליו החליטו שר הביטחון והרמטכ"ל מאפשר לשר להטביע את חותמו על שדרת הפיקוד של הצבא. האלופים שמינה מגיעים לתפקידם עם ניסיון רב ועם האומץ להביע דעה עצמאית. לא בטוח שהיא תמצא חן בעיניו.

2159986-18

האלוף כוכבי, סגן הרמטכ"ל הבא, לצד השר ליברמן בפיקוד הצפון, (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון).

בסך הכל בסבב המינויים במטה הכללי שעליו החליטו שר הביטחון ליברמן והרמטכ"ל איזנקוט אין הפתעות. ההחלטה על מינויו של אביב כוכבי לסגן הרמטכ"ל הבא ובחירת עמיקם נורקין למחליפו של אמיר אשל בחיל האוויר, היתה צפויה. ועדיין, מינוי מפקדים בכירים הוא הדרך שבה מטביע שר ביטחון בישראל את חותמו על המערכת עליה הוא מופקד. משה ארנס למשל, התנה את מינויו של משה לוי (מוישה וחצי") לרמטכ"ל בכך שיקים את זרוע היבשה, לה התנגד. מובן מאליו שבחירת הרמטכ"ל היא כמובן הבחירה המשפיעה ביותר, אבל את המערכת מעצבים גם מפקדים נוספים ובהם מפקד הזרועות והפיקודים. אז, נכון, המינויים שעליהם הוחלט (בשיתוף עם איזנקוט) ייכנסו לתוקפם במהלך שנת 2017, אבל כשמצרפים לדברים גם את העובדה שהסגן האחרון שכיהן בתפקיד מונה לרמטכ"ל, מבינים שהטון נקבע כאן.

ההחלטה למנות לתפקיד סגן הרמטכ"ל את אלוף פיקוד הצפון, אביב כוכבי, לא הפילה איש מהכיסא. כוכבי סומן כהבטחה שתגיע רחוק עוד כשפיקד על פלוגת הנ"ט של הצנחנים, בשלהי שנות השמונים. נראה כי השר והרמטכ"ל החליטו כי הביקורת הצפויה על כוכבי בדו"ח המבקר על שאמ"ן בראשותו לא צפה את העימות בעזה ב-2014, ולא הבין די צורכו את משמעות איום המנהור ההתקפי, אינה במקומה. בכלל, יש בישראל נטייה מסוכנת לחפש אשמים ו"לערוף ראשים". אם משהו הסתבך אז מישהו בוודאי התרשל ובפיטוריו נתקן את המערכת. כשארגון כושל שוב ושוב בזיהוי האיום הקונקרטי למערכה, כנראה שהדפוס טבוע במערכת ואינו נעוץ רק באשמתו הישירה של מישהו. מוטב לבדוק כיצד זה יתכן שהצבא, פעם אחר פעם, חרף מודיעין אודות איום קונקרטי, מגיע למערכה כשמפקדיו וחייליו חסרים תכנית אופרטיבית ואמצעי לחימה מתאימים. מינוי כוכבי, למרות הביקורת, מבטיח כי לתפקיד נבחר קצין מנוסה שמאחוריו ניסיון בלחימה בלבנון, איו"ש ועזה. לא מן הנמנע (ולא רק בגלל הסטטיסטיקה אודות הסיכויים המשופרים של הסגן האחרון בתפקיד) שייתמנה בהמשך גם למחליפו של איזנקוט.

צוות מנוסה בפיקוד

50372

האלוף נורקין, עתיד להתמנות למפקד חיל האוויר, (צילום: אתר חיל האוויר).

גם שאר השמות בסבב המינויים הנוכחי הם קצינים עתירי נסיון. ההחלטה למנות לתפקיד מפקד חיל האוויר את ראש אגף התכנון (אג"ת), אלוף עמיקם נורקין, אינה מפתיעה. נורקין, טייס קרב שאת עיקר נסיונו המבצעי צבר בלבנון, נחשב גם כן למי שיועד לראש הפירמידה בחיל הכחול. הוא שימש בכל תפקידי הליבה בחיל ובכלל זה בין היתר, כראש מחלקת המבצעים של החיל במלחמת לבנון השנייה. בתפקיד זה היה אמון על הכנת חיל האוויר למבצע "משקל סגולי", שבמהלכו הושמדו מן האוויר (בתוך 34 דקות) חלק ניכר ממערך רקטות הפאג'ר ארוכות הטווח של החיזבאללה. נורקין עלה לאחרונה לכותרות לאחר שהתעמת עם הרב הראשי לצה"ל בנוגע לפקודת השירות המשותף החדשה לנשים וגברים. נורקין טען, בצדק, כי העובדה שהפקודה מאפשרת לחיילים דתיים לבחור שלא לקחת חלק בפעילות משותפת לגברים ונשים היא בבחינת "מדרון חלקלק", וכי ההחלטה על כך צריכה להיוותר בידי המפקדים.

תמיר ידעי 1

תא"ל ידעי, פקוד ותיק של הרמטכ"ל, יתמנה לאלוף פיקוד העורף, (צילום: דו"צ).

מחליפו של כוכבי בפיקוד הצפון הוא האלוף יואל סטריק, מפקד פיקוד העורף. סטריק, שפיקד בעבר על עוצבת הגליל, יגיע לתפקיד לאחר ששימש בין היתר כמפקד בחטיבת גבעתי בטרם הנסיגה בשנת 2000 ופיקד על החטיבה כולה בעת המלחמה שש שנים לאחר מכן. בנוסף הוחלט להעלות בדרגה שלושה תא"לים: אמיר אבולעפיה, תמיר ידעי ומוני כץ. ידעי, פקוד ותיק של הרמטכ"ל מגולני שפיקד במלחמת לבנון השנייה על החטיבה החומה ועל אוגדת איו"ש במבצע "שובו אחים", עתיד להתמנות לאלוף פיקוד העורף.

תא"ל כץ יעמוד בראש מפקדת העומק ויחליף את האלוף במילואים טל רוסו. כץ, בדומה לרוסו, הוא יוצא יחידת שלדג, ומאחוריו גם שורת תפקידי ליבה בצבא הגדול (מח"ט גבעתי ומפקד צאלים). הוא בקי בעולם המבצעים המיוחדים וגם שימש כראש מטה הפיקוד תחת רוסו. מנגד, בינואר 2015, רגע לפני תום כהונתו של הרמטכ"ל הקודם, בני גנץ, הוחלט למנות לתפקיד דווקא את רוסו, אלוף במילואים, מתוך כוונה לצמצם תקנים במטה הכללי. אם היה זה נכון לצמצם במטכ"ל ולמנות אלוף במיל' לפני פחות משנתיים, מדוע יש למנות עתה קצין קבע?

"האומץ להביע עמדה עצמאית"

תא"ל אבולעפיה, שיתמנה לראש אג"ת, יהיה האלוף הראשון שהחל את שירותו בחטיבת הנח"ל. בנוסף, הוא גם יהיה לאלוף "הירוק" הראשון בתפקיד, לאחר עשור שבו היו ראשי אג"ת טייסי קרב לשעבר (גם לו יש ברזומה שירות בחיל "הכחול" כמפקד כוחות אוויר מיוחדים). לאורך הקריירה שלו נחשב אבולעפיה לקצין מצטיין. כשפיקד על חטיבת בנימין, למשל, לכדו הכוחות בפיקודו את אברהים חאמדבכיר מבוקשי חמאס בגדה החמקמק, שהיה אחראי למותם של 78 ישראלים והצליח להימלט ממעצר במשך שמונה שנות מצוד ארוכות.

250px-amir_abulafia

תא"ל אבולעפיה, הביע עמדה עצמאית, (צילום: ויקיפדיה).

מנגד, לאבולעפיה יש מוניטין כמי שאומר את מה שהוא חושב, גם כשזה עשוי לפגוע לו בקידום בסולם הדרגות. ב-2010 פרסם מאמר בביטאון "מערכות" שעורר הדים בצה"ל ומחוצה לו. במאמרו, שנשא את הכותרת "האומץ להביע עמדה עצמאית", טען כי קציני צה"ל, "נמנעים נמנעים בדרך כלל להביע עמדות שסותרות את עמדות הממונים עליהם", בין היתר בשל הדבר בעיקר נובע מתרבות המינויים בצבא ומכך שמפקדים רבים בצבא תופסים אי-הסכמה עם עמדתם כ"התנגדות אישית להם." אבולעפיה הזהיר אז כי המצב שבו לקצינים רבים בצבא חסר האומץ לחלוק על מפקדיהם יוביל ל"תוצאה אחת הרסנית: צבא פחות טוב ופחות יעיל שיתקשה לבצע את משימותיו כראוי." כרמטכ"ל נדרש איזנקוט, שתמיד נחשב לקצין שמוכן לשמוע דעה אחרת שמאתגרת את הקונצנזוס, למצוא דרך לעודד חשיבה שכזו ולהשאיר קצינים מסוג זה במערכת. קידומו של אבולעפיה, ראשית לתא"ל ועתה לאלוף, הוא בבחינת איתות כי בצה"ל מוכנים לשמוע ולהשמיע דעה עצמאית. לא בטוח שהיא תמצא חן בעיני השר.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.11.2016)

יחידת השתלטות\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בחינה של סבבי השיבוצים האחרונים מלמדת כי יוצאי סיירת מטכ"ל תופסים מקום הולך וגדל בקרב הפיקוד הבכיר של צה"ל. לכאורה יש בכך יתרון שקצינים איכותיים משתלבים בצבא הגדול, אבל לסיפור הזה יש גם צד שני, שכדאי לשים אליו לב. 

אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק לאחר מבצע אביב נעורים (צילום: לע"מ).

אהוד ברק, מפקד היחידה, ואמנון ליפקין-שחק לאחר מבצע אביב נעורים, (צילום: לע"מ).

לפני כמעט עשר שנים פרסם יואב לימור מאמר במגזין בלייזר שתוהה "מה עובר על סיירת מטכ"ל". "היחידה", יחידת העילית של צה"ל הכפופה לאגף המודיעין, הוקמה בשנת 1957 בידי אברהם ארנן וייעודה נותר מסווג. מה שכן מותר לספר זה שהיא אחת מחמש יחידות ההשתלטות במקרה של פיגוע מיקוח, ושמורשת הקרב שלה כוללת את המבצעים אביב נעורים, אנטבה, חד וחלק והלחימה במבצע צוק איתן, עליו הוענק לה צל"ש הרמטכ"ל. במאמר תהה לימור מדוע, בניגוד למפקדים משייטת 13 ומשלדג, נעלמו יוצאי סיירת מטכ"ל מן הפיקוד הבכיר של צה"ל. "פעם היה ברור למפקד היחידה שצריך להמשיך לתרום," כתב לימור, "לקחת גדוד טנקים ולצאת להילחם, כמו שעשה אהוד ברק ב־73'." בצה"ל של 2007 זה קרה פחות.

בשנות התשעים בלטו במטה הכללי קצינים דוגמת עמירם לוין, עוזי דיין, דני יתום, נחמיה תמרי ומשה יעלון (שני האחרונים צמחו בצנחנים ופיקדו עליה). אז נכון, בעת פרסום המאמר לא היה "אף אלוף אחד יוצא סיירת מטכ"ל" בצה"ל, אולם בחינה של סבבי השיבוצים האחרונים מלמדת שכיום עמדות בכירות בצבא מאוישות, וימשיכו להיות מאוישות, בידי בוגריה.

המסלול משולב

במאמר נטען כי חסר בצבא מסלול קריירה המשלב בין שירות בכוחות המיוחדים לצבא הגדול. זאת משום ש"מי שלא עובר וחוזר ועובר במגרסה השוחקת של השטחים (ובעבר בלבנון), יתקשה מאוד להיכנס לזה בגיל מאוחר ובדרגה בכירה." אולם, מסלולים משולבים, בדיוק בגלל הנקודה שעליה עמד לימור, דווקא היו. בעת פרסום המאמר שב הרצי הלוי, מפקד היחידה באינתיפאדה השנייה, לכור מחצבתו ופיקד על חטיבת הצנחנים. כך גם ליאור כרמלי, שעשה מסלול דומה ופיקד על חטיבת ג'נין, ונדב פדן, שגדל ביחידה, עבר לחטיבת הנח"ל ובהמשך פיקד על בה"ד 1.

ראש אמ"ן הלוי,

ראש אמ"ן הלוי, עבר מהצנחנים לסיירת מטכ"ל ובחזרה, (צילום: ויקיפדיה).

פדן והלוי הם היום ראשי אגפים במטכ"ל, שם הצטרפו לניצן אלון (בוגר אחר של היחידה שגם פיקד עליה) ולאלוף במיל' טל רוסו, יוצא שלדג ששירת גם במטכ"ל, אבל גם כשיורדים מטה לדרג הטקטי מגלים שעמדות מפתח רבות מאוישות על-ידי יוצאי יחידת העילית הקטנה. במבצע צוק איתן, בו לחם פדן כמפקד אוגדה, היו שלושה ממפקדי החטיבות המתמרנות, עמוס הכהן, עופר וינטר ואורי גורדין יוצאי היחידה. בסבבי השיבוצים האחרונים בלט איושם של תפקידי מפתח בידי בוגריה. בין האל"מים שקודמו ניתן למנות את מפקד חטיבת הקומנדו, דוד זיני, ואת מפקד חטיבת גולני הנכנס, שלומי בינדר (שפיקד על היחידה בצוק איתן). בסבב המינויים שפורסם השבוע מונה יונתן רום, יוצא היחידה שפיקד על יחידת אגוז, למפקד חטיבת צנחנים מובחרת במילואים. בסבב הקודם, אגב, בלטו יוצאי השייטת שמונו לתפקידי מפתח בדרג המח"טים.

mark_miley_army_chief_of_staff

ראש מטה צבא ארצות הברית, גנרל מילי, עשה מסלול משולב ביחידות חי"ר ובכוחות המיוחדים, (צילום: ויקיפדיה).

השילוב של יוצאי הכוחות המיוחדים (בין אלו ניתן עדיין למנות גם את יוצאי השייטת ושלדג) בצבא, טומן בחובו כמה יתרונות גדולים. בשל המיון הקפדני הנהוג ביחידות אלו מדובר, על-פי רוב, במפקדים איכותיים מאוד. מפקד דוגמת רוני נומה, שצמח בצנחנים ושירת ופיקד לסרוגין על יחידת דובדבן, יחידת שלדג מחזיק בילקוט השירות שלו יכולות שלמד בשני העולמות. עקרון זה נכון גם לתא"לים כמו רפי מילוא שעבר מהשייטת לגולני והיום מפקד על עוצבת אדום. מסלול הקריירה הזה אינו ייחודי רק לצה"ל. אף שבצבא האמריקני נחשבים הכוחות המיוחדים לענף נפרד (אך לא לחיל), שאנשיו מתקדמים בעיקר בשורותיו, הוא מאפשר גם מסלול משולב יותר. ראש מטה צבא היבשה האמריקני הנוכחי, הגנרל מארק מילי, שילב בין שירות ביחידות חי"ר ובכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות"). גם הגנרל בדימוס סטנלי מקריסטל, שבתפקידו האחרון פיקד על כוחות נאט"ו באפגניסטן, עשה את עיקר שירותו בפיקוד על יחידות צנחנים, ריינג'רס וכוחות מיוחדים של צבא היבשה.

לא הכל ורוד ולא הכל מיוחד

אבל לא הכל ורוד. המסלול המשולב כולל כיום בעיקר מעברים בין יחידות העילית לחטיבות החי"ר וליחידות המובחרות. החריגה, במקרים שישנה, היא במעבר לתפקידי מטה בתחום המודיעין. אין כיום בצבא קצינים שעשו מסלול דומה לזה ששעשה האלוף במיל' שי אביטל, "שכשעזב את הסיירת הוא עשה הסבה לשריון, פיקד על גדוד, חטיבה ואוגדה", או של יוני נתניהו, קצין צנחנים שלפני הפיקוד על היחידה שימש כמג"ד שריון. מדוע? האם לא דרושים קצינים איכותיים גם בהנדסה, בשריון או בתותחנים?

השילוב של מפקדים מהיחידות המיוחדות בתפקידים שמחוץ ליחידה חייב להתחיל כבר בתפקידי הפיקוד הראשונים, כי בצה"ל יש דברים שאפשר ללמוד "רק דרך הרגליים". חלק מקציני הכוחות המיוחדים מונו ללמפקדי מסגרות גדולות מבלי שצברו הכשרה מתאימה והכרה מספקת של הצבא הגדול, בעיקר בשל הצורך של המערכת לשמר בתוכה את הקצין האיכותי. מדובר בניסיון שעשוי להיות קריטי בעת מלחמה. תא"ל ארז צוקרמן, למשל, מהנועזים שבמפקדי השייטת, לא הוכשר כהלכה לתפקידו כמפקד אוגדת מילואים וקודם בעיקר כי "מגיע לו". במלחמת לבנון השנייה התברר כי חסר הכשרה מתאימה לתפקיד והתוצאות בשטח היו קשות.

כוחות שריון ב"צוק איתן".

כוחות שריון, שם לא משתלבים יוצאי היחידות המיוחדות, (צילום: ויקיפדיה).

בעיה נוספת היא דחיקת רגליהם של חלק מן המפקדים שצמחו דווקא בחיל הרגלים וביחידות היותר אפורות של הצבא, שבהן בוגרי הכוחות המיוחדים לא משתלבים, מעמדות הפיקוד הבכיר. במערכות דוגמת מלחמת לבנון השנייה וצוק איתן מהוות יחידות אלו את עיקר הכוח המתמרן (והמשפיע) של הצבא. בצבא שעיקר ההכשרה בו היא בשיטת "On-the-Job Training" (הכשרה תוך כדי עבודה) כדאי להוסיף ולקדם גם את מי שעושים ימים ולילות בשירות שוחק, נטול הילה בפיקוד על מסגרות גדולות, אולי זה פחות זוהר אבל במערכה הבאה נזדקק להם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 30.09.2016)

אליטה משרתת מבקשת הנחה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בשבוע שעבר נכשל ניסיון נוסף להאריך את שירות בני ישיבות ההסדר בצה"ל. הצבא צריך אותם לתקופה ממושכת יותר אבל להם ההסדר נוח. ממי שמגדיר את עצמו כאליטה משרתת ניתן לצפות לתת כתף כשצריך.

בשבוע שעבר נפלה הצעת החוק של ח"כ עמיר פרץ להאריך את שירותם של בני ישיבות ההסדר (בני"שים). במליאת הכנסת ציין ח"כ פרץ כי חיילי ישיבות ההסדר משרתים רק 17 חודשים. "כל חודש נוסף שישיבות ההסדר ישרתו בצה"ל הוא שווה ערך לכ-7 גדודי מילואים. מה כבר ביקשנו? ביקשנו שישיבות ההסדר ישרתו 24 חודשים. לא ביקשנו שלוש שנים מלאות – כמו שהילדים שלנו משרתים. הגיע הזמן לעלות מדרגה נוספת בשוויון". בטרם דנים בשיוויון יש לציין שכיום הפער קטן מבעבר משום שמתגייסי החובה משרתים כיום 32 חודשים ולא 36 כבעבר. לעומתם משרתים הבני"שים שלוש שנים ושבעה חודשים בישיבה ועוד 17 חודשים בשירות צבאי פעיל. חיילים בתפקידי פיקוד משרתים מעט יותר. במשך כל המסלול נהנים בני ישיבות ההסדר ממעמד מלא של חייל (אם כי לא ממשכורת) בין שהם חובשים את ספסלי הישיבה או לובשים את מדי הצבא.

חיילים מתפללים במהלך מבצע "צוק איתן", (צילום: רויטרס).

חיילים במהלך מבצע "צוק איתן", (צילום: רויטרס).

צריך לומר ביושר, המגזר הדתי לאומי סוחב את חלקו בנטל ואף יותר מכך. מדובר באליטה משרתת חדשה שהחליפה במובנים רבים זו שקדמה לה מן ההתיישבות העובדת. 40% מבוגרי קורס קציני החי"ר בצה"ל וכ-35% מכלל הלוחמים בצבא כיום הם דתיים. כשבוחנים את הדברים בפרספקטיבה רחבה מחזור הגיוס של בני ישיבות ההסדר מונה פחות מאלף איש, ואינו מטה משמעותית את אחוזי הגיוס לכאן או לכאן. יתרה מזו, בהשוואה לפטור מגיוס שניתן למגזרים אחרים (ערבים, חרדים ואף נשים הזכאיות לפטור מטעמי דת) הרי שקיצור שירותם בטל בשישים. מנגד, איכותם של המתגייסים גבוהה והצבא מנוע, בשל שירותם המקוצר לנצל זאת טוב יותר.

חבורה איכותית שלא ממצה את עצמה

צה"ל מבחינתו היה רוצה שישרתו שנתיים. הן מטעמי מחסור בסדר כוחות והן מתוך רצון למצות את הפוטנציאל האיכותי שבהם. אגב, אין לזה קשר לדת. מפקדי חטיבת הצנחנים לדורותיהם למשל, לא אהבו את מודל השירות של גדוד הנח"ל המוצנח (גדוד 50), שלו מורשת קרב מפוארת ובו צמחו כמה מטובי המפקדים בחטיבה (יה-יה, יעלון, והרצי הלוי אם להזכיר כמה), שאנשיו עשו שירות מקוצר. ואכן, ב-1990 שינה הגדוד את מתכונתו והפך לגדוד 101 במתכונת זהה לשני הגדודים האחרים. אי-שביעות רצון ממסלולי שירות מקוצרים התעוררה בשעתו גם בחטיבת הנח"ל ביחס לגרעיני הנח"ל. מפקד החטיבה דאז, טל רוסו, אף הגדיר את בני הגרעין כ"חבורה איכותית, שלגמרי לא ממצה את עצמה". זוהי הגדרה קולעת למקרה של הבני"שים.

הרמטכ"ל אשכנזי עם חליוה בתרגיל של חטיבת הצנחנים, 2010.

הרמטכ"ל אשכנזי עם מח"ט צנחנים, חליוה, בתרגיל ב-2010.

ב-2010 משך אש מח"ט הצנחנים, אהרון חליוה, כשהביע התנגדות למסלולי שירות מקוצרים, כגון ישיבות ההסדר, מח"ל ונח"ל. חליוה טען שהמסלול "לא ערכי" ולא משתלם לצבא, והודה שבשל כך הוא מפלה אותם לרעה בהקשר יציאה לקורסי הפיקוד. "אני רוצה בחטיבה שלי מפקדים, וזה לא שווה לי כלכלית להוציא אתכם לפיקוד", אמר. עשור קודם לכן כשרצה חליוה, אז מפקד גדוד 202, לשכנע קצין בגדוד לחתום לתקופת קבע נוספת נהג לכנותו "פושע", ולהבהיר לו כי הוא מפקיר את חייליו לידי מפקד טוב פחות. זה עבד. הפעם הוא ספג קיתונות של ביקורת, אף שדומה שניסה לשחזר את השיטה מימיו כמג"ד, ניסה להניע את המשרתים במסלולים אלו לתרום יותר.

כרגיל במקרים שכאלו, עת מעז מי להטיל ספק בערכיות כדאיות מסלולי שירות מקוצרים במגזר הדתי, מיד קמה סערה ורבנים, עסקנים פוליטיים וקצינים בכירים במיל' (לרוב, שכיפה לראשם) נזעקו להגן על ההסדר. הגדיל לעשות אז הרמטכ"ל אשכנזי, שבטקס של ישיבת ההסדר במודיעין הודה, "בשם צבא שלם" לחיילי ההסדר על שירותם. הרמטכ"ל דאז לא ציין מן הסתם בנאומו כי הם מתגייסים מכוח החוק וזוכים, מכוח הסדר פוליטי אנכרוניסטי, למסלול שירות מקוצר. מחליפו של חליוה בצנחנים, אמיר ברעם, כבר דאג להתפייס עם רבני הישיבות, אך גם הוא טען שהוא "נגד ההסדר במובן הפוליטי שלו". ברעם סייג את דבריו וציין בצדק (ועל כך אני מעיד מניסיוני האישי כמפקד בחטיבה) כי החיילים שמגיעים מההסדר מצוינים.

חבר הכנסת עפר שלח, מציע בספרו תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל.

ח"כ שלח, הלין על כך שישיבות ההסדר טוענות שהן נושאות ביותר מן הנטל ומיד מבקשות הנחה.

בימיו כעיתונאי נהג ח"כ עפר שלח לבקש מאחד מחבריו, אלוף במטה הכללי, לקחת אותו לאותו מקום בו צה"ל מפריד בין אלופי משנה לבין עמוד השדרה שלהם. ואכן, כפי שמשתקף מאותה סערה, דרגי הבניים בצבא אומרים את האמת כשהם נשאלים, בבוטות ובחספוס של מי שמפקדים ישירות על יחידות לוחמות, ואילו הגנרלים, שכנראה רואים את התמונה הגדולה, רצים מהר לשים כיפה על הראש ולהצטלם לצד בכירי הרבנים. בשבוע שעבר, הפעם כח"כ, הלין שלח על כך שהמקרה של ישיבות ההסדר הוא הראשון בו נתקל שאליטה משרתת טוענת כי היא שעושה יותר מאחרים ונושאת ביותר מן הנטל ומבקשת, רגע לאחר מכן, "הנחה של חמישים אחוז במחיר".

הבני"שים תורמים, אין בכך ספק, בוודאי ביחס למגזרים אחרים שאינם מתגייסים כלל. ועדיין, זכורה לי היטב התחושה ההיא, באותו יום שבו נודע לי שהבני"שים שעשו אתי מסלול משתחררים, בעוד שלי ולחברי נותר עוד חצי משירות החובה. משהו בזה נראה לי לא הוגן, בוודאי באותה עת (בעיצומה של האינתיפאדה השנייה) אבל גם עכשיו. ראשי המגזר, ובהם הרבנים והעסקנים הפוליטיים, צודקים מצדם. אם הציבור שהם מנהיגים ומייצגים מרוצה למה לשנות? פה צדקו דווקא חליוה ודומיו, כשניסו לעורר את החיילים מלמטה ולגרום להם להבין שמאליטה משרתת מצופה לשאת בעול גם כשקשה, וגם על חשבון ערכים אחרים שחשובים להם.

משחקי הכס\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

המינויים שעליהם הוחלט בתחילת השבוע ראויים כולם, אבל נראים כמהדורה למבוגרים של משחק הכיסאות ובבחינת "ולמי לא נשאר כיסא" – לנועם תיבון. הסיכול הממוקד שהתבצע במקביל בסוריה, מזכיר שבסוף המטה הכללי הוא לא רק מקום עבודה.

השר

השר יעלון והרמטכ"ל גנץ, החליטו על סבב מינויים במטכ"ל.

בתחילת השבוע החליטו במשותף שר הביטחון יעלון, הרמטכ"ל בני גנץ והאלוף גדי איזנקוט (העתיד להתמנות בקרוב לתפקיד הרמטכ"ל) על סבב מינויים במטה הכללי. על פניו, כל הקצינים מתאימים לתפקידים שיועדו להם, אבל הסבב נראה כמהדורה למבוגרים של משחק כיסאות המוכר.

יואל סטריק לפיקוד העורף, ניצן אלון לאגף מבצעים.

יואל סטריק לפיקוד העורף, ניצן אלון לאגף מבצעים.

מינוי האלוף ניצן אלון, איש סיירת מטכ"ל ובהמשך מפקדה, לראשות אגף המבצעים היא בשורה חיובית. ראשית, משום שאלון נשאר בצה"ל, אף שלא התממש רצונו לשמש כראש אמ"ן. שנית, משום שסוף סוף מונה לתפקיד הקמב"ץ של הצבא כולו אלוף מנוסה ולא תא"ל שזהו תפקיד האלוף הראשון שלו. מינויו של יואל סטריק, בעברו מח"ט גבעתי, מפקד אוגדת הגליל ורח"ט מבצעים, למפקד פיקוד העורף היה צפוי זה תקופה ארוכה. לא ברור עדיין מה יעשה האלוף אייל אייזנברג (ששירת אף הוא כמפקד חטיבת גבעתי) שמסיים קדנציה מוצלחת בפיקוד, אשר כללה את מבצע "עמוד ענן" והמלחמה האחרונה בעזה.

האלוף רוני נומה, יוצא הצנחנים, פיקד על יחידת ושלדג ועל עוצבת האש. רק בספטמבר האחרון מונה לפקד במקביל על פיקוד העומק והמכללות הצבאיות. ספק רב אם הספיק ללמוד את תחום האחריות שלו כראוי בטרם נודע לו כי הוא מוקפץ לפיקוד המרכז. שאלת התאמתו לתפקיד אינה עולה כלל. נומה מכיר את הפיקוד "דרך הרגליים" מימיו כמג"ד 202 במבצע "חומת מגן", כמח"ט בנימין וכמפקד חטיבת הנח"ל בלחימה כנגד הטרור הפלסטיני. אבל נשאלת השאלה האם היה דחוף למנותו לאלוף פיקוד העומק לפרק זמן כה קצר? ומה יהיה התקן למפקד המכללות הצבאיות?

רוסו, מתאים למבצעים מיוחדים כמו כפפה ליד.

רוסו, מתאים למבצעים מיוחדים כמו כפפה ליד.

מחליפו בפיקוד העומק הוא האלוף במיל' טל רוסו, יוצא יחידת שלדג שפיקד על יחידת מגלן. במלחמת לבנון השנייה הוביל את הצוות שיזם מבצעים מיוחדים בעומק לבנון ובהם מבצע "חד וחלק". רוסו מאמין שפעולה בעומק מאלצת את היריב לעבור למגננה לא רק בחזית, אלא גם במגרש הביתי שלו "כמו שחיילים שלנו נלחמים בצפון ושומעים שפשטו על תל אביב." התאמתו לתפקיד מפקד פיקוד העומק (שהוקם בעקבות עבודת מטה שקיים איזנקוט ובהשראת הצוות של רוסו במלחמה) היא כמו כפפה ליד.

מנגד, אף שמבחינת הנראות (גם התקציבית) העובדה שרוסו ימלא את התפקיד כאיש מילואים היא חיובית, שבה ועולה ההגדרה אותה קבע בשעתו אלוף בכיר במיל', על-פיה אפשר לדעת אם מתכוונים בצבא ברצינות למשהו לפי חלוקת הכסף ושיבוץ האנשים לתפקידים. המילואים, לפי ההגדרה הזו, אינם חשובים, ובכלל זה גם אלוף במיל' ואפילו יהיה מומחה בפעולות מיוחדות כרוסו.

נועם תיבון – לא נשאר לו כיסא.

נועם תיבון – לא נשאר לו כיסא.

והנה, פסקה המוסיקה ולמי לא נשאר כיסא? לאלוף נועם תיבון, המפקד כעת על הגיס הצפוני ואמון על השלמת התחקירים המבצעיים של המלחמה בעזה. בנובמבר האחרון היו פרסומים כי יתמנה למפקד פיקוד המרכז ולפתע התברר לו כי נומה "עקף" אותו מימין ומונה לתפקיד. תיבון הסתמך על קשריו הטובים עם השר יעלון, מפקדו בסיירת מטכ"ל שהעניק לו בשעתו דרגת קצונה. קשריו עם האלוף איזנקוט היו ככל הנראה טובים פחות. לאור זאת תיבון בחר לפרוש מצה"ל, לאחר שמילא רק תפקיד אחד בדרגת אלוף. במבט מן הצד נראית פרישתו של מי ששירת במטה הכללי רק שנתיים, כבזבוז משווע של משאבים וכוח-אדם.

אין חולק זכות הרמטכ"ל הבא להשפיע על זהות הקצינים שיאיישו את המטה הכללי בראשותו, וכי מינויים הנעשים כה קרוב לסיום הקדנציה של גנץ צריכים להיות, במידת האפשר, על דעתו. יש לציין גם שהמינויים עליהם הוחלט טובים וכי הקצינים שנבחרו ראויים כולם. אולם, כשאלוף בעל ותק של 30 שנים במדים עוזב בטריקת דלת, הרי שיש באופן שבו נעשה סבב המינויים טעם לפגם.

הערה לסיום. ביום ראשון בפעולת סיכול מדויקת (שחייבה יכולות איסוף ופגיעה מרשימות) בסוריה נהרגו מספר פעילי חזבאללה ומומחי צבא איראניים, ובהם שני מפקדי כוחות מיוחדים של הארגון וגנרל בכיר בכוח קודס של משמרות המהפכה. ניכר כי הרמטכ"ל גנץ לא נשבה באווירת ה"אס"ק" המוכרת לכל מי שסיים תפקיד וקורס בצבא ותנופת המבצעים המיוחדים שהתקיימה במהלך כהונתו נמשכת עד תומה, וככל הנראה תימשך גם תחת מחליפו.

מזכ

מזכ"ל החזבאללה נסראללה, יגיב על החיסול
בזמן ובמקום המתאים.

אולם טלטול אגרסיבי כזה של הסירה, קרי, מאזן הכוחות בין ישראל לחזבאללה, יביא, כמעט בוודאות, להסלמה. התגובה של חזבאללה, בזמן ובמקום המתאים לה (כנראה בחו"ל) בוא תבוא. ניתן גם להניח, כפי שנכתב כאן לאחרונה, שיכולותיו של חזבאללה שודרגו ואין מדובר בארגון מודל 2006 ואפילו מודל 2012. הצבא כאמור, מתגבר כוחות בצפון, וכמו שנהוג לומר באימוני קרב מגע "שומר פנים". ההצלחה המבצעית החזירה את המתיחות בצפון למרכז ואיתה מונח מימי השהייה בלבנון – "כוננות ספיגה".