"כשנלחמים, צריך לעשות את זה היטב" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

דווקא ההסלמה האחרונה ברצועת עזה, בה רוכז כוח לתמרון קרקעי בפיקוד הדרום, מעידה על החשש מהפעלתו. ישראל התרגלה להסתמך על מערכות מיגון כמו "כיפת ברזל", על חיל האוויר ופה ושם על כוחות מיוחדים. להזנחת צבא היבשה יש מחיר, כפי שהוכח ב-2006. 

בשבוע שעבר, נוכח המתיחות בין ישראל לחמאס ריכז צה"ל בפיקוד הדרום כוח בסדר גדול אוגדתי למקרה שהמתיחות תסלים ויידרש מהלך קרקעי מוגבל. המיטב שיכול צה"ל לרכז, מפקדת אוגדה ותחתיה חטיבת השריון 7, גולני והצנחנים, נערכה לפעולה שאם לא יתרחש אירוע חריג, כמו רקטה שתפגע בבית ותפגע באזרחים, היה ברור לכל שלא תתממש. החמאס ניצל את היעדרו מן הארץ של רה"מ נתניהו, שבפועל מהווה קבינט של איש אחד, והניח שהתגובה הישראלית תהיה מדודה בשל כך. גם הבחירות בשבוע הבא נתנו את היתרון ביוזמה ובשליטה בגובה הלהבות, לחמאס. אבל גם אילו לא היו בחירות, ואפילו אם הקבינט היה מתפקד ביעילות גבוהה יותר, לא מן הנמנע שהכוח הקרקעי שרוכז (אגב, על טהרת הסדיר וללא יחידות מילואים מתמרנות) היה מסתכל על המבצע כצופה מן הצד

בשבוע שעבר התקיים כנס הביטחון הלאומי של העיתון "מעריב". במושב הסיכום ניסו הדוברים להגדיר מהי הכרעה ביטחונית ומהי הכרעה מדינית, וכן דנו בשאלה האם ישראל התמכרה למערכות הגנה מפני טילים ורקטות, ובהן "כיפת ברזל", על חשבון יכולת התקפית וכושר הרתעה? אחד המשתתפים, האלוף (מיל') גרשון הכהן, קצין שריון שפיקד על אוגדה 36 והגיס המטכ"לי, טען כי הכרעה צבאית עודנה רלוונטית, ובתנאי שמגדירים מטרה נכונה.

אלוף (מיל') הכהן לפני תרגיל מוצנח ב-2012, (מקור: ויקיפדיה).

הכהן סיפר כי בתום כנס שנערך בתום מבצע קדש ב-1956, אמר הרמטכ"ל משה דיין כי לאור כל ההערות על החוסרים והליקויים במערכה, נשאלת השאלה מי ניצח בה, והתשובה ברורה; ישראל היא שניצחה. אז איך מסבירים את הפער הגדול בין הניצחון במלחמה, לבין הרשימה האין-סופית של כל מה שלא היה בסדר בצה"ל? לשיטתו של דיין, אמר הכהן, "ניצחנו, לא על אף כל מה שחסר לנו, אלא בזכות כל מה שחסר לנו". תודעת חסך, אמר הכהן, היא המפתח ליצירתיות. כשיש מעט מטוסי קרב, טנקים ותותחים וכל אימון הוא יקר מציאות, מפיקים מהם את המרב. התוצאות היו בהתאם. הקשיים במלחמת לבנון השנייה, לשיטתו, לא נבעו מחוסרים בציוד. "העניין הבסיסי הוא – לעשות נכון". לדבריו, לקח לצה"ל שלושה-ארבעה שבועות ב-2006 להבין כיצד יש לפעול, אבל כשהתגבשה ההבנה הצבא יצא למבצע "שינוי כיוון 11". במהלך המבצע, אמר, לחמה אוגדה 162 בכפר רנדוריה, "הגיעה לנקודת ההכרעה, והיה אפשר להמשיך הלאה. בתחקירים שצה"ל עשה לעצמו הוא גרם לעצמו לא להבין את גודל ההישג".

אין תחליף לרוח לחימה ולמקצוענות

הכהן צודק שלא הציוד והאמצעים אלא רוח לחימה, אופן ההפעלה ומקצוענות הכוחות הלוחמים קובעים את התוצאה. מנגד, אפשר להתווכח הראייה הוורודה שלו את לחימת אוגדה 162 במלחמת לבנון השנייה. הסיפור שהוא מספר על האוגדה נשמע טוב, אבל בפועל, האוגדה הסתבכה זמן רב בחציית ואדי הסלוקי וספגה נפגעים רבים. בניגוד לרוב החיילים והמפקדים ביחידות האוגדה, שהיו חסרי הכשרה נאותה לתפקידם, היה מפקדה, תא"ל גיא צור (שגם לקח חלק במושב בכנס) קצין שריון מנוסה שעשה את רוב שירותו בתקופה שצה"ל התאמן כראוי. אבל בין הנסיגה מלבנון למלחמה היתה האינתיפאדה השנייה והצבא בעיקר נלחם. כך אירע שמח"ט הנח"ל דאז, מיקי אדלשטיין, סיפר לצור לאחר המלחמה, בשעה שביקר בתרגיל החטיבתי שעליו פיקד, כי זהו התרח"ט הראשון שלו. מפקד האוגדה לא התרשם עד שהמח"ט, כיום נספח צה"ל בארה"ב בדרגת אלוף, הבהיר שזהו התרח"ט הראשון שבו הוא משתתף מאז גיוסו. חטיבת הנח"ל שעליה פיקד לא ביצעה תרח"ט מלא מאז 1998 ועד לאחר המלחמה ב-2006. 

להיעדר ההכשרה נוסף במלחמה נדבך נוסף שפגע במאמץ ההתקפי. בספרם על המלחמה, "שבויים בלבנון" (ידיעות ספרים, 2007) תיארו עפר שלח ויואב לימור כיצד בנח"ל, למשל, הפכו המח"ט אדלשטיין, ש"צמח בשלדג" (עמוד 376), ומפקדי הגדודים שלו, שי אלבז ואבי דהן, ליותר ויותר מתוסכלים נוכח פקודות מבולבלות, סותרות, משתנות ולא ברורות שהקשו עליהם לפעול כהלכה. "גדוד הסיור, בפיקוד סא"ל שי (יוצא הקומנדו הימי) וגדוד 931 של סא"ל אבי" (עמוד 380) נערכו לפשוט על העיירה אל-חיאם. שוב ושוב הגיעו פקודות יציאה וביטול. כשהוחלט על "שינוי כיוון 11", המבצע האחרון במלחמה, "עלו חייליו של שי מגדוד הסיור של הנח"ל למסוקים, בדרכם לרמת פארון. הם נחתו מערבית לרנדוריה, ככוח אוגף שיתגבר את התנועה הרגלית של החטיבה מעבר לסלוקי" (עמוד 393). גדוד הסיור נתקל זמן קצר לאחר הנחיתה, פגע בעשרות מחבלים וספג הרוג, צחי קרייפס, ופצוע מפגיעת טיל. ברנדוריה לחם באותה עת גדוד 931 של החטיבה, כמעט ללא סיוע ארטילרי ואווירי יעיל, בפעילי חזבאללה בעמדות מבוצרות. הגדוד עמד במשימה, אך גבורת לוחמיו של אבי דהן נדרשה "משום שמפקדיהם לא ידעו להביא לידי ביטוי דבר מיתרונותיו של צבא עצום ועשיר" (עמוד 394). במקביל, בסלוקי, טיווחו כווני נ"ט של חזבאללה את הטנקים של חטיבה 401. התחושה בקרב הלוחמים היתה שטוב שבתום 96 שעות נשמעה שריקת הסיום. הכרעה, לא היתה שם. 

לוחמי גדס"ר נח"ל עם הרמטכ"ל חלוץ (במרכז), לפני העליה למסוקים ב"שינוי כיוון 11", (מקור: דף הפסייבוק של פלס"ר נח"ל).

לאחר המלחמה ביקש מפקד גדוד הסיור, שי (ששמו עלה באחרונה בכתבת "עובדה" על מבצעי שייטת 13, עליה פיקד), לדבר בתחקיר האוגדתי. צור, לימים מפקד זרוע היבשה, מנע זאת ואמר לו, "שב, אני יודע שאתה פרובלמטי" (עמוד 411). אף שהתחקיר האוגדתי נוהל כך שיספק תחושת ניצחון כוזבת, אין להסיק מכך שהכהן טועה עקרונית. צה"ל, על אף בעיות הכשירות, הליקויים והחוסרים ערב המלחמה, היה יכול להכות במלחמה ההיא מכה אנושה את חזבאללה. גם כך, כתב ב-2008 תא"ל (מיל') גיורא סגל, "כבש צה"ל חלקים נרחבים מדרום לבנון, השיג הישגים מבצעיים חשובים במבצעים מיוחדים ופגע בהפתעה מושלמת ביכולת השיגור ארוכת הטווח של חזבאללה. הגבול בצפון שקט עתה בין היתר משום שחזבאללה, שנפגע קשה במלחמה, נרתע כעת מפעולה חפוזה". צה"ל אמנם לא עמד בציפיות הציבור בישראל, אבל מה שעשה הספיק בהחלט לחזבאללה ואפשר רק לשער מה היה משיג תמרון קרקעי שהיה מתבצע באופן טוב ונחוש יותר. 

הבינוניות עלולה להפוך לנורמה

התחושה שצבא היבשה מצוי שוב בבעיה (שלא לומר במבוכה), כפי שהיה ב-2006, הולכת ותופסת אחיזה בקרב רבים. זה 25 שנים שהדרג המדיני-ביטחוני הבכיר נרתע ונמנע, כפי שציין לאחרונה מח"ט 7, אל"מ רומן גופמן, מהפעלה משמעותית של צבא היבשה בתמרון קרקעי, כש"חומת מגן" הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. הדבר נובע מהביצועים הפחות ממספקים של הצבא בלחימה היבשתית ובחשש גובר משקיעה בעימותים מדממים וממושכים נוסח אפגניסטן ועיראק ומריבוי נפגעים. במקום זה, מאז מבצע "דין וחשבון" ב-1993, מנהל צה"ל מבצעים רוויי אש הכוללים מבצעים מיוחדים ותמרון קרקעי מוגבל, עד לא קיים. המערכות הללו, באופן אירוני בהתחשב בכך שהושם בהן דגש על היעדר מרכיב קרקעי בדיוק בשל חשש זה, נמשכות זמן רב ומלוות בתחושת "חמיצות" נוכח ההישג המוגבל שהן מניבות.

האויב מצדו, וניתן לראות זאת בהתנהלות חמאס במתיחות האחרונה, למד את ישראל ושיטת הפעולה שלה (הצפויה, יש לומר) וביסס מענה מתאים. הוא זה שיוזם את ההסלמה, שולט בה, ובעוד אנשיו ומנהיגיו מוגנים בבונקרים, הוא מיישם אסטרטגיה של הליכה על הסף מול ישראל בכדי למקסם את הישגיו. אף שמוטב לא לחפש מלחמות רק כדי להפעיל בהן את צבא היבשה, בכדי לשמר צבא כשיר ומוכן ליום פקודה יש להכיר בכך שתפיסה זו פוגעת ביכולת יחידות השדה לטפח גאווה מקצועית ומוטיבציה. מה גם שבמידה ותפרוץ מערכה בעצימות גבוה, בין שבחזית אחת ובוודאי שבמידה ותהפוך לרב-זירתית, תפיסה זו פשוט לא תעבוד.

בפודקאסט של רדיו 103FM שמגיש טל לב-רם, התראיין בשבוע שעבר, תא"ל (מיל') אורן אבמן, מפקד אוגדה לשעבר שעשה את עיקר שירותו בחטיבת גולני. ישנה סכנה, התריע אבמןשצה"ל "יחדל להיות מגדלור של מצוינות. ככתם דיו שחור המתפשט על חולצה לבנה, החובבנות הופכת לתרבות. חוסר מקצועיות, נורמות נמוכות, אי-ירידה לפרטים וחניכה ללא להט ותשוקה יוצרים דור חדש של בינוניות". תאונת האימונים שבה נהרג סמל אביתר יוספי, לוחם גדס"ר צנחנים, באימון פרט בנחל חילזון, ותאונות אימונים נוספות שהתרחשו בשנה האחרונה רק ממחישות זאת. אבמן אמר ללב-רם, שבעצמו היה מ"פ בחטיבת הנח"ל, שתופעות שכאלה התרחשו גם בעבר וכשהצבא הקדיש משאבים ותשומות להיאבק בהן הוא גם הצליח בכך. אמנם, אמר, הנוער שמגיע לבה"ד 1 מאוד איכותי, אבל לא לעולם חוסן.

משתתף נוסף במושב בכנס "מעריב" היה סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') יאיר גולן שהדגיש כי מלחמה היא כלי להשגת אינטרסים ומדיניות, ומוטב להימנע ממנה ככל שניתן. אבל, אמר, "כשנלחמים, צריך לעשות את זה היטב". גולן, כפי שכתב בעבר, עשה את שירותו "ביחידת עורב של חטיבת הצנחנים", והתבגר בלבנון. כשפרש מצה"ל, היה אחרון האלופים שלחם במלחמה של ממש. מהלחימה במזרח ביירות במלחמת לבנון הראשונה, כתב, זכורים לו "ניהול קרבות פנים מול פנים עם לוחמים שיורים לעברנו בנשק קל ורקטות אר.פי.ג'י", ושם למד שהמפקד חייב קודם כל לחזק את המוכנות הרגשית-מנטלית של הלוחמים לקרב. 

בכנס, מנה גולן שלוש מטרות קבועות לצה"ל בלחימה. הראשונה והחשובה ביותר היא "להסיר את האיום על העורף מהר ככל שניתן. המטרה הזאת הופכת ליותר ויותר אקוטית ככל שבידי אויבינו יותר ויותר חימוש מדויק שמאיים לפגוע בתשתיות החיוניות של מדינת ישראל. המטרה השנייה היא להכריע את כוחו הצבאי של היריב". המטרה השלישית היא להשלים משימות אלו תוך שימור לגיטימציה פנימית, שחשובה יותר, וחיצונית מצד הקהילה הבינלאומית. צריך לזכור, אמר, "שלמרות שאנחנו רוצים להימנע ממלחמות הן לעתים קורות. וכשצריך להילחם לא מנצחים מלחמות בהגנה". ישראל היא מדינה חזקה, ויתרונו של החזק הוא שהוא יכול לבחור מתי להילחם ומתי להבליג, לספוג ולבלום באמצעות מערכות הגנה. מנגד, כמאמר גולן, לעתים אין ברירה. חמאס דוחף את ישראל יותר ויותר לעבר קרני הדילמה, וישנו גבול להבלגה ולהכלה. בסוף היא תידרש להילחם. אז מוטב שתעשה את כאילו היא מתכוונת לזה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.04.2019)

זרוע היבשה מחייה רפורמה ישנה בכדי להיות מוכנה לעימות הבא | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אלוף פיקוד הדרום לשעבר, סמי תורג'מן, הציג במאמר שפרסם את "צוק איתן" כהצלחה גדולה. אף שהכוחות לחמו באומץ והשיגו את יעדיהם, יש כאן ניסיון "לצבוע את המציאות בוורוד". בצה"ל מבינים זאת וכבר עובדים על שדרוג כוחות היבשה לעימות הבא.

האלוף (מיל') שלמה "סמי" תורג'מן, פרסם לאחרונה מאמר במכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, בו בחן את התהליכים שהובילו למבצע "צוק איתן" ואת האסטרטגיות שיישמו חמאס וישראל במהלכה. לתפיסתו, ההגנה האווירית (אף שהוא מודה שהיו בה חורים דוגמת הרקטה שפגעה בסמוך לנתב"ג), ההגנה המרחבית ביישובי עוטף עזה וכן התמרון הקרקעי, פעלו היטב. תורג'מן, שעשה את עיקר שירותו בחיל השריון, כתב כי במסגרת התמרון הקרקעי הרסו כוחות צה"ל 32 מנהרות, ו"אף שהפעולה ארכה מעל לארבעה שבועות", הרי שהימצאות צה"ל בשטח הרצועה שללה מיחידות החדירה של החמאס את השימוש בהן. מעניין שהוא לא טרח לציין שצה"ל העריך כי הפעולה הקרקעית להריסת המנהרות תארך זמן קצר בהרבה, שלושה ימים. 

מימין: האלוף תורג'מן בתרגיל, (מקור: ויקיפדיה).

בכלל, נראה שאלוף פיקוד הדרום לשעבר בחר במאמר לצבוע את המציאות בוורוד"מערכת המנהרות הייתה ההשקעה הצבאית שעמדה בראש סדר העדיפויות של חמאס, אך היא לא הניבה לו ניצחונות אסטרטגיים או טקטיים. בעוד שהחמאס בנה את המערכת על-מנת להפתיע את הכוחות הישראליים, צה"ל בתורו הפתיע את כוחות החמאס על-ידי פריסת כוחות קרקע בתוך עזה במטרה להרוס את המנהרות", כתב. ראשית, במהלך המערכה חדרו כוחות חמאס שלוש פעמים לפחות, כמעט באין מפריע, באמצעות מנהרה לישראל ותקפו את כוחות צה"ל. שנית, מן הדברים עולה הרושם שההפתעה היתה לצד צה"ל, אך תחקיר פנים-צה"לי אודות המבצע, שהוביל האלוף יוסי בכר, קבע שבטרם המבצע היו "המנהרות ההתקפיות עבור רוב מפקדי הכוחות המתמרנים בחזקת נעלם. הייתה הכרה של האיום, אך עוצמתו וממדיו לא נתפסו".

לזכות תורג'מן ייאמר שהפיקוד בראשותו הקדיש משאבים להתמודדות עם איום המנהרותבהשוואה לשאר הצבא, וכי הפסקות האש הרבות עיכבו את השלמת המשימה. במאמר ציין כי "כל יחידה במבצע הפגינה אומץ ונחישות כאשר ניצבה בפני קשיים ומורכבויות בעזה". על כך אין חולק, אולם אלו אינם תחליף למוכנות טובה יותר של הכוחות ולתכנית אופרטיבית מתאימה שאינה בבחינת אלתור (התכנית המקורית היתה למהלך רחב ועמוק בהרבה) בכדי להתמודד עם איום שטיבו לא הובן בטרם המערכה. 

מטפלים ב"גוש שבבטן"

לאחר המערכה בעזה בקיץ 2014 הודה קצין בכיר בצה"ל בראיון כי הוא ועמיתיו "מסתובבים עם גוש בבטן" בעקבותיה ושנדרש שינוי מהותי בתפיסות הביטחוניות, ואף בהיערכות צה"ל לאיומים ולעימותי העתיד. ישראל מתמודדת כיום עם ארגונים היברידיים, חזבאללה וחמאס, הבנויים באופן מבוזר ומשלבים בין טרור, גרילה וצבא סדיר, דבר המקשה על הזיהוי והפגיעה במרכזי הכובד שלהם ועל הכרעתם. את סל היכולות של צה"ל יש להתאים למציאות המורכבת הזו. בשלוש השנים האחרונות פועל צה"ל במטרה לטפל באותה תחושה לא נוחה שנותרה לאחר "צוק איתן" ולחזק את זרוע היבשה, בכדי לעשותה גמישה, יעילה וקטלנית בהרבה. בהובלת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, פועל הצבא לאור התכנית הרב-שנתית "גדעון" שעיקרה שידוד מערכות כללי בכוחות היבשה, ומסמך אסטרטגיית צה"ל שמגדיר את התמרון היבשתי כנדבך מרכזי בפעולת צה"ל בעימות הבא. ניכר כי בצה"ל ישנה הבנה שבמערכה הבאה יידרשו כוחותיו לפעול מהר בחזית ובעומק בכדי להשיג פגיעה משמעותית באויב.

בשנים האחרונות מטמיע צה"ל אמצעים חדישים בכוחות היבשה ומקיים תהליכי בניין כוח והכשרה במטרה להפוך את הכוחות המתמרנים לרלוונטיים יותר לעימות הבא. כך למשל, פורסם כי בקורס מפקדי הכיתות בחיל הרגלים מתוכננת רפורמה במסגרתה יבוטלו גדודי הקורס המעורבים בהם עוברים את הקורס יחדיו חניכים מכלל חטיבות החי"ר. מפקד בית הספר למפקדי כיתות ומקצועות החי"ר, אל"מ עמית ימין, אמר לאתר "וואלה!"כי למרות החיסרון הבולט שבמהלך, קרי, הפסקת האינטגרציה בין החטיבות, הרי שהרפורמה תיצור "רצף בתהליך ההכשרה יסייע בהכשרה איכותית יותר ומותאמת לצורך של כל חטיבה וחטיבה". אל"מ ימין, יוצא יחידת מגלן ששימש כמג"ד בחטיבת כפיר, ציין כי במסגרת התהליך יתקיימו התאמות בהכשרות בהתאם לצרכי כל חטיבה בנפרד. הכשרת החניכים מגולני, למשל, תתמקד בפעילות על בסיס נגמ"שי נמ"ר ואילו זו של הצנחנים תכלול תרגילים מוטסים ומוצנחים ותתמקד באתגרי הפיקוד והפעילות בעומק.

כוחות מחטיבת גולני באימון, (צילום: דו"צ).

בנוסף, כפי שפרסם השבוע טל לב-רם ב"מעריב" עתידות שלוש מפקדות חילות הרגלים, השריון וההנדסה – החילות המתמרנים, להתאחד לכדי מערך מתמרן אחד שעליו יפקד תא"ל שבעברו פיקד על אוגדה. הרפורמה, שתבטל שני תקני תא"ל, תציב בראשות החילות קצין שיהיה אחראי על ההכשרות, התרגילים ותורת הלחימה שלהם. צה"ל מקיים כבר כיום מהלך לבחינת האפשרות להפוך את החטיבות הסדירות להטרוגניות במקום הומוגניות, כלומר לכאלה שבהן גדודי שריון, הנדסה וחי"ר. הפיילוט, מתקיים בשתי אוגדות מילואים, עידן וסיני, בהן הועברו גדודים בהצלבה לשרת תחת חטיבות שריון וחי"ר. לב-רם ציטט קצין בכיר בצבא שציין כי "קל יותר להתחיל את השינוי במערך המילואים, שם יש פחות עניינים של אגו וכבוד בעניין צבע הכומתה או הנעליים". הקצין העריך כי בהמשך תשפיע הרפורמה גם על מבנה החטיבות הסדירות. 

בהמשך השנה תקיים זרוע היבשה ניסוי במסגרתו תורכב חטיבת גדעון, שתאגד בתוכה כוחות שונים ובהם לוחמים מחטיבת גולני (שציינה באחרונה 70 שנים להיווסדה) לצד כוחות שריון והנדסה מחטיבה 7. כבר כיום מפעיל צה"ל בעת מערכה צוותי קרב חטיבתיים (צק"ח) שבהם פועלים תחת מפקדת חטיבה סדירה, גבעתי למשל, כוחות הנדסה, שריון, חי"ר וכוחות מיוחדים. ב"צוק איתן" גם פעל גדוד הצנחנים 101 תחת הצק"ח של החטיבה הסגולה. הניסוי נועד לבחון האם ניתן להפוך צוותים אלו לקבועים ולשפר את שיתוף הפעולה הבין חילי. 

לנוכח הפרסום קשה שלא להיזכר ברפורמה דומה מתקופת כהונתו של הרמטכ"ל דן חלוץ. התכנית, שכונתה החטיבה הרב-חילית, כללה ניסוי במסגרתו ישולבו גדודים מחטיבת החי"ר גולני, מחטיבת השריון 188 ומאגד ארטילרי 282, למסגרת מתמרנת קבועה אחת. הצלחת הניסוי היתה אמורה להוביל לשינוי במבנה צבא היבשה לכדי חטיבות רב-חיליות שבהן כשישה גדודים מחילות שונים. הרמטכ"ל גבי אשכנזי, שנכנס לתפקידו לאחר מלחמת לבנון השנייה, הקפיא וגנז שינויים רבים שהוביל קודמו ותכנית זו בתוכם, במטרה לחזור ל"צה"ל הישן והטוב". לא בטוח שהצבא ההוא, מוצלח ככל שיהיה, מתאים לשדות הקרב של ההווה והעתיד ונראה שהרמטכ"ל גדי איזנקוט, שבתקופת כהונת חלוץ שימש כראש אגף המבצעים והיה אחד האלופים הקרובים ביותר לרמטכ"ל מחיל האוויר, מפשיר לא מעט מהתכניות המוקפאות ההן. 

שיעור בהיבריס

הרמטכ"ל איזנקוט בתרגיל בפיקוד הצפון, (צילום: דו"צ).

בשלוש השנים שכיהן כרמטכ"ל מיצב איזנקוט את כשירות היחידות כערך עליון, גם על חשבון התעצמות ורכש. תחת פיקודו מתאמנות החטיבות והאוגדות והצבא אף עובר למודל של 17 שבועות אימונים והכשרה ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית. הרפורמות שמתקיימות בזרוע היבשה הן אכן צעד נדרש בכיוון הנכון. מנגד, התדריך שקיימו בכירים בזרוע, ובראשם מפקדה, האלוף קובי ברק, נראה למתבונן מן הצד בעיקר מביך. הצהרות דוגמת הגדרת חיסולו של מנהיג חזבאללה, השייח' נסראללה, כהישג שיביא הכרעה במערכה כנגד הארגון, נשמעת כהד לדברים שאמרו עמיר פרץ ואהוד אולמרט במלחמת לבנון השנייה. ראשית, לא בטוח שהריגתו אכן תביא לתוצאה המצופה. לא פעם עריפת ראש הנחש דוחקת את הארגון אל הפינה ומגבירה את נחישותו. שנית, כלל לא בטוח שצה"ל יצליח לספק את הסחורה ולהרוג אותו. רק לשם ההשוואה ניסה צה"ל להרוג את ראש הזרוע הצבאית בעזה, מוחמד דף, ונכשל (ולא בפעם הראשונה). מוטב שבזרוע היבשה יתמקדו בהשגת משימותיהם עד תום ובזמן שהוקצה לכך, כשם שהדגיש בשעתו איזנקוט בפני מפקדי הצבא: "בגזרה שלך תגיע לקצה החץ, תשמיד את היכולות, תמנע שיגורים משמעותיים לעורף ותקיים חופש פעולה במרחב". 

גם ההבטחה שבמערכה הבאה יפעיל צה"ל את אותו מהלך מתמרן "עמוק ומהיר יותר", נשמעת ריקה. התמרון הקרקעי הוא אמנם הפתרון המבצעי השלם ביותר נוכח האיום החמור על העורף, וחובה על הצבא להכינו בצורה הטובה ביותר ולשדר מסר של מוכנות לדרג המדיני ולציבור. אך כלל לא בטוח שהדרג המדיני, שמוטרד מהאפשרות של כישלון ונפגעים לא פחות מאשר מן ההישגים שהמהלך יביא, יאשר את הוצאתו אל הפועל. בישראל, יודעים הפוליטיקאים, ישנה סבירות גבוהה יותר לסיים כמו בגין לאחר מלחמת לבנון הראשונה מאשר כמו אשכול לאחר מלחמת ששת הימים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.03.2018)