הדרג המדיני והצבאי הבכיר, קבע קולונל מקגרגור, חייב להבהיר לעצמו מראש את מטרת מלחמה, וכיצד הפעלת הכוח משרתת אותה. האופן שבו הסתיימה המלחמה האמריקנית באפגניסטן מדגים מה מתרחש כשזה לא קורה.
בשבת האחרונה חתם הממשל האמריקני הסכם עם ארגון הטליבאן, שיביא, ככל הנראה, את המלחמה הארוכה באפגניסטן, לכלל סיום. נסיגת הכוחות האמריקנים הצפויה מאפגניסטן, 18 שנים לאחר שפלשו לשם, הזכירה לי סיפור שהקולונל (בדימוס) דגלס מקגרגור נוהג לספר בהרצאותיו.
בעודו מוביל את חטיבתו לקרב, הופיע רץ בפני מפקד חטיבה בצבאו של נפוליאון והודיע לו שהוא נדרש להתייצב במפקדתו של הקיסר. "אתה יודע מדוע?", שאל המח"ט. "כן, המפקד. הוא רוצה להעלותך לדרגת גנרל".
לאור ההסבר – המשיך מקגרגור, ששירת בהצטיינות כקצין שריון בצבא היבשה האמריקני במלחמת המפרץ – הותיר המח"ט את חטיבתו מאחור, בעודה צועדת לקרב, וצעד בקצב מזורז לעבר אוהל המפקדה של נפוליאון. בעודו עושה כן פגע מטח אש ארטילרית האויב את הכוחות הצרפתיים והוא השתטח על הארץ.
מיד לאחר שהסתיימה ההפגזה המשיך המח"ט לנוע לעבר האוהל, כשהרץ צעק לעברו כי שכח מאחור את ראשו (הכוונה לכובע תקני למח"ט). "זה בסדר, אני גנרל עכשיו, אני לא צריך אותו".
מקגרגור לא התכוון בהרצאתו כי גנרלים, ובהרחבה חברי הדרג הצבאי והמדיני הבכיר, אינם זקוקים לראשם (שכלם), אלא דווקא להדגיש כי השימוש בו הוא תפקידם החשוב ביותר משום ש"סוף מעשה במחשבה תחילה".
יצאו טיפשים
דוגמה בולטת אחרת לפעולה שנבעה בעיקר מכך שהדרג הצבאי והמדיני הבכיר נמנע מלהשתמש בראשו, כהגדרת מקגרגור, ניתן למצוא בספר "התרסקות במוגדישו" (הוצאת משרד הביטחון, שנת 2002), מאת העיתונאי מרק באודן. בספר מתואר הקרב הקשה ביותר שבו לחמו כוחות אמריקניים, ב-3 באוקטובר 1993, מאז מלחמת וייטנאם ועד למערכה על העיר פאלוג'ה שבעיראק בשנת 2004. הספר עובד לסרט המצליח "בלאק-הוק דאון".
בקרב לחמו אנשי כוח משימה "ריינג'ר", שכלל פלוגה מרגימנט הריינג'רס ה-75 של צבא היבשה (שמקביל, פחות או יותר, לחטיבת הקומנדו של צה"ל) ופלגה מכוח דלתא, יחידת העלית של צבא היבשה האמריקני ללוחמה בטרור, בלב בירת סומליה בהמון זועם ואנשי המיליציה של שבט חאבר גידר, בראשות מוחמד איידיד.
על הכוח פיקד הגנרל ויליאם גריסון, יוצא הכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות") של צבא היבשה אשר "שירת שתי תקופות שירות בווייטנאם, ובחלק משירותו שם סייע לנהל את תוכנית 'פניקס' האלימה והידועה לשמצה, לחיסול מנהיגים כפריים של הווייטקונג" (עמוד 30). בהמשך שירותו הצבאי "הוא שירת גם כמפקד דלתא" (עמוד 31). מבצעים כמו זה היו עבורו לחם חוק.
במזכר שהפיץ לדרג שמעליו, מספר שבועות לפני הקרב, הזהיר גריסון כי אם כוחותיו יכנסו סמוך לשוק בקרה שבמוגדישו, אזור שבנוי ומאוכלס בצפיפות, "אין ספק שננצח בקרב, אבל אנחנו עלולים להפסיד במלחמה" (עמוד 28). הגנרל, אף שהיה בטוח באנשיו וביכולותיהם, הזהיר שאף כי אין מקום במוגדישו שבו לא יוכלו לפעול ולנצח, ישנם "הרבה מקומות שאליהם אפשר להגיע ולצאת טיפשים" (עמוד 34). הפיקוד האמריקני לא שעה לאזהרתו והורה בדיוק על הפעולה שממנה המליץ להימנע.
בצהרי היום פשט על היעד צוות פשיטה של דלתא בפיקוד סרן אוסטין מילר, יוצא הדיביזיה המוטסת ה-82 ורגימנט הריינג'רס, שהוטס במסוקים. "סרן מילר ולוחמי דלתא שהיו עימו גלשו אל הרחוב. יחד עם לוחמים במסוק נוסף הם יהיו גל התקיפה השני. מאחוריהם הגיעו לוחמי הריינג'רס בארבעה מסוקי בלק הוק, והשתלשלו לעמדותיהם בארבע הפינות של גוש הבניינים, כדי לתחום את הפעולה" (עמוד 23).
לאחר כחצי שעה, כשבכירי המיליציה של איידיד עצורים ומאובטחים נערך הכוח לפינוי בשיירה רכובה. אז התפרץ הגיהינום. הכוח נחשף ונאלץ להילחם בלוחמי המיליציה ובהמון הזועם, בשטח בנוי. העובדה שלוחמי המיליציה הצליחו להפיל שני מסוקי סער מסוג בלק הוק ולרתק את כוחות הפשיטה למרחב הלחימה, יצרה מורכבות נוספת. "אנשי דלתא והריינג'רס נחשבו לכוח הטוב ביותר שיש לצבא. עכשיו הם יעמדו למבחן. קשה לדמיין כוח אחר של 150 אנשים, לכוד בתוך עיר עוינת, מוקף מכל עבריו אוכלוסייה חמושה היטב, שיהיה לו סיכוי כלשהו לשרוד" (עמוד 80), כתב באודן.
הקרב הסתיים לאחר 15 שעות, כאשר לכוח האמריקני נמנו 18 הרוגים, ואילו בצד הסומלי נמנו מאות הרוגים ומאות פצועים. למרות מספר הנפגעים הגבוה בקרב הכוח הפושט הרי שיעדי המבצע הושגו, והריינג'רס וכוח דלתא אכן החזיקו מעמד מול כוח עדיף בהרבה, עד שהצליחו להיחלץ.
אבל למרות גבורתם הפעולה הוכיחה שגריסון צדק. בשל הנפגעים הרבים ממשל הנשיא קלינטון החליט לסיים את פעילות כוח המשימה "ריינג'ר" ולסגת מסומליה, שהיתה שרויה במשבר הומניטרי בעיצומה של מלחמת אזרחים.
הטראומה של סומליה היא שעמדה לעיני הממשל האמריקני כשנמנע משליחת חיילים לסיוע במשברים אחרים כמו הג'נוסייד ברואנדה וכשבחר להפעיל במערכה בבוסניה כוח אווירי בלבד.
הניצחון בקרבות היה לא רלוונטי
הסיפור של מקגרגור והקריאה בספר של באודן נראים מהדהדים נוכח ההסכם שעליו חתמו הטליבאן וארצות-הברית בסוף החודש שעבר המסיים את הלחימה באפגניסטן שנמשכה 18 שנים.
בתגובה לפגוע במגדלי התאומים שביצע ארגון אל-קאעדה ב-2001, פלשו האמריקנים לאפגניסטן, שארגון הטליבאן ששלט בה, בראשות מולה עומאר, סיפק מקלט והגנה לאוסאמה בן לאדן ואנשיו. הצבא האמריקני תקף מן האוויר, ביצע שורה ארוכה של פשיטות ומבצעים מיוחדים, שעל חלקם פיקד אוסטין מילר שלחם, כאמור, במוגדישו ולימים היה למפקד כוח דלתא, השתלט על המדינה, מוטטו את שלטון הטליבאן וכוננו ממשלה חדשה, בראשות חאמיד קארזאי.
אבל למרות ההצלחה הראשונית, הטליבאן התארגן מחדש, והמשיך לנהל כנגד האמריקנים ובעלי בריתם מלחמת גרילה וטרור. העובדה שהיה ברור שהנוכחות האמריקנית היא זמנית הקשתה על גיוס האוכלוסייה לטובתם, והטליבאן נהנה מתמיכה ציבורית רחבה. בסוף, לא משתלם לאזרח לשתף פעולה עם מי שיעזוב. עדיף לצדד במי שיישאר.
הלחימה, ופעולות הייצוב שלאחריה גבו מחיר כבד מארצות-הברית ומהציבור האפגני. כ-2,400 חיילים אמריקנים נהרגו וכ-20,000 נפצעו. כחצי מיליון אפגנים נהרגו ונפצעו. לכל מלחמה יש גם תג מחיר כספי וזו עלתה למשלם המיסים האמריקני כטריליון דולר.
נכון שהראייה לאחור היא תמיד 6/6 אבל גם בזמן אמת ניתן היה לראות שאף שעילת המלחמה האמריקנית היתה מוצדקת מאוד, הם לא ביררו לעצמם עד הסוף מה ברצונם להשיג בה. נראה כי האמריקנים הגיעו, מאוחר מדי, שוב להבנה, שכמו במלחמת וייטנאם וכמו בפעולה במוגדישו, העובדה שניצחו בכל הקרבות הפכה ללא רלוונטית. זה קרה משום שמראש המטרה שלשמה פלשו לאפגניסטן, והאופן שבו הפעלת הכוח אמור לשרת אותה לא הוגדר כראוי מראש.
לאחר שחיסלו את תשתית אל-קאעדה במדינה, ובוודאי לאחר שכוח מהקומנדו הימי חיסל את מנהיג הארגון, בן לאדן, בפקיסטן ב-2011, לא ברור מדוע האמריקנים לא מימשו את הרעיון של הסנטור ג'ורג' אייקן מימי מלחמת וייטנאם (גם אז לא הקשיבו לו, וחבל), שאמר "בואו נצא משם ונגיד שניצחנו".
כמעט עשור מאוחר מדי חתמו בשבת האחרונה בקטאר מזכיר המדינה האמריקני, מייק פומפאו, ומזכ"ל ברית נאט"ו, ינס סטולטנברג, על הסכם שלום עם ראשי ארגון הטליבאן. הסכם קובע שהטליבאן יפסיק את כל הפעולות האלימות כנגד כוחות נאט"ו, ובתמורה ייסוגו אלו מדינה בתוך 14 חודשים.
בנוסף אמור להתחיל משא ומתן לשלום גם בין הטליבאן לממשלת אפגניסטן בכדי להקים ממשלה משותפת. ההסכם הוא המשך ישיר להבטחת הנשיא טראמפ מהבחירות הקודמות לנשיאות, לסיים את מה שהגדיר כמלחמות מיותרות.
מפקד כוחות נאט"ו באפגניסטן, הגנרל אוסטין מילר (כן, אותו מילר), ציין בראיון בחודש שעבר כי בראייתו "הטאליבאן עשה מאמץ כן" להפסיק את הלחימה. זה כמובן, בניכוי התקיפה האווירית האמריקנית השבוע על כוחות טליבאן שהתרחשה השבוע בתגובה לכך שכוח טליבאן תקף מחסום של הצבא האפגני.
את רוב הקריירה שלו עשה מילר בלחימה בדיוק במערכות ארוכות, מדממות וחסרות תוחלת ותהילה כמו זו, וסביר להניח שהיה רוצה לסיים את הלחימה באפגניסטן בתוצאה אחרת. אבל כשמטרות המלחמה לא ברורות, כפי שאירע בווייטנאם, בעיראק, באפגניסטן, במלחמת לבנון השנייה וגם בשהייה בלבנון בשנים 2000-1985, התוצאה כמעט תמיד תהיה הפעלת כוח ועוד כוח מבלי שתהיה לכך תוצאה רצויה. פשוט בגלל שלא הגדרנו לעצמנו מה אנחנו רוצים להשיג.
(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 05.01.2020)
.
על הכוונת 