ספר המתח החדש של תא"ל (מיל.) יפתח רייכר־עתיר תיאר את עולם הריגול כמורכב, אפור, מלא תחבולות ובגידות מכל הסוגים ובעיקר הרבה בדידות. זו השגרה. אבל מה קורה כשמוסיפים לתבשיל לוחם מוסד שהתנדב למשימה שממנה לא חוזרים?
- פורסם באתר "סימניה"
- 30 בדצמבר 2021
את ספרות הריגול ניתן לחלק למעשה לשני תתי־סוגים. ישנם אלו המנסים לכתוב, בדומה למאסטר של התחום, הסופר האמריקני המנוח טום קלנסי, טכנו־מותחנים שמשלבים בין מחקר מעמיק בטקטיקות וטכנולוגיות צבאיות למציאות הגיאופוליטית כמו־אקטואלית. התוצאה היא לרוב ספר מתח עמוס באקשן (אצל קלנסי וגם אצל פורסיית הבריטי הספרים היו גם חכמים מאוד ובקצב אחר, איטי יותר).
דוגמה לספר שכזה שיצא לאחרונה הוא "הרוסי" (הוצאת תכלת, 2021) מאת הסופר האמריקני בן קואס, ששירת כיועץ פוליטי וככותב נאומים בממשל הנשיא ג'ורג' בוש האב וניהל את קמפיין הבחירות של מיט רומני למשרת מושל מסצ'וסטס. מאחורי קואס כבר יש סדרת מותחנים רבי־מכר שגיבורה הוא רב־סמל דיואי אנדראס (שמופיע גם כאן בהופעת אורח), יוצא רג'ימנט הריינג'רס וכוח דלתא, שישנה הסכמה בקהיליית המבצעים המיוחדים "שהוא הכי טוב" (עמוד 124).
הספר החדש הוא הראשון בסדרת ספרים שגיבורה הוא רוב טקומה, "חבר בצוות 6 של אריות הים" (עמוד 96), יחידת הקומנדו הימי של הצי האמריקני (ה־SEAL Team 6) המתמחה בלוחמה בטרור. בהמשך שירת בקבוצת המבצעים המיוחדים של ה־CIA וביצע שורה של פעולות חשאיות מסמרות שיער.
המשימה שהוטלה עליו בספר היא "לצוד את ראשי המאפיה הרוסית" (עמוד 94). טקומה נבחר למשימה "כי הוא יודע איך להרוג. הוא גם דובר רוסית" (עמוד 95). זה לא הזיק שאנשי המאפייה שבהם מדובר רצחו את אביו, התובע הכללי של ארצות הברית ושעקבותיו של אחיו הגדול, אף הוא קצין בקומנדו הימי, אבדו במשימה חשאית ברוסיה. אם זה נשמע למישהו כמו סרט אקשן ארוז כספר, הסיבה היא שזה בדיוק מה שזה.
התת־סוג השני, תיאר את עולם הריגול כעולם מורכב. הסופר והמתרגם (ואיש קהיליית המודיעין) יונתן דה שליט כתב בשעתו כי סופרים אלו, ובראשם הכהן הגדול של הז'אנר, הסופר הבריטי המנוח ג'ון לה־קארה, הבהירו לקוראים "שהטובים והרעים נמצאים בשני צדי המתרס. היו מפגשים חשאיים, פרצי אלימות קצרים, חדרי חקירות מסויטים, תחבולות, בגידות מכל הסוגים, גיבורים אפרוריים והרבה הרבה ערפל". עלילת הספרים הללו מורכבת פי כמה מכפי שיכולה להיות זו של ספרים מן התת־סוג הראשון.
"כל מיני מבצעים ושליחויות"
לפני כשמונה שנים פרסם תא"ל (מיל.) יפתח רייכר־עתיר, ראש מערך המבצעים המיוחדים באמ"ן לשעבר, את ספר המתח "המורה לאנגלית" (הוצאת כתר, 2013), שתיאר כיצד שבה רייצ'ל, לוחמת מוסד שפרשה, לארץ יעד, קרי מדינת אויב (הצנזורה אסרה על המחבר לחשוף באיזו מדינה מדובר), שבה פעלה בעבר. שני אנשי מוסד שפרשו, ג'ו, מפקד יחידת קיסריה, אגף המבצעים המיוחדים, ואהוד, שהיה המפעיל של רייצ'ל, נדרשו לבחון את מסלול השירות של רייצ'ל ולהבין מדוע חזרה לשם וכיצד, אם בכלל ניתן, לחלץ אותה.
התוצאה היתה ספר חכם, כתוב היטב, שהציג לקורא מציאות מורכבת ואת בדידותם של הלוחמים החשאיים, הפועלים הרחק מן הארץ כשההגנה היחידה שלהם, הנשק היחיד שברשותם הוא הכיסוי שלהם.
מאז פרסם רייכר־עתיר מספר ספרים, ועתה, כך נראה, הוא חש מוכן לחזור לגיבורים שהשאיר מאחור במותחן ריגול חדש, "מוות שימושי מאוד" (הוצאת תכלת, 2021). אירועי הספר הקודם הובילו לכך שמידע חדש שהגיע למוסד הצביע על כך שבמדינת האויב שבה פעלה בעבר רייצ'ל, ישנה תכנית לפיתוח נשק ביולוגי להשמדה המונית. תכנית שהוסתרה, בדומה לתכנית הגרעין הסורית בשעתו, במיומנות רבה מעיניה של קהיליית המודיעין הישראלית.
את תכנית הגרעין הסורית תקפו והשמידו ב־2007 מטוסי קרב של חיל האוויר. הפעם בחרה ממשלת מדינת האויב להסוות את התכנית באמצעות כיסוי תמים, ומיקמה את מעבדת המחקר והפיתוח של הנשק הביולוגי בקומות התת־קרקעיות של בית חולים גדול, ומנעה בכך את עצם תקיפתו מן האוויר. משימת סיכול התכנית הוטלה אם כן על המוסד.
ראש המוסד, יונה שמו, יליד אנגליה ובוגר אוקספורד (ויש בכך דמיון לראש מוסד אחד לפחות) "העפיל בסולם הקידום במוסד דרך כל התפקידים בקיסריה ודרך הצומת, היחידה לגיוס סוכנים. בכל אלו הוא היה אלוף שאין שני לו" (עמוד 34). בשל העובדה שהמודיעין התבסס על המבצע הקודם הוא החליט להחזיר מגמלאות את אהוד, חברו הטוב, שבעברו כקצין איסוף במוסד "היו כל מיני מבצעים ושליחויות" (עמוד 40), והטיל עליו לסכל את התכנית.
אהוד הפעיל את רייצ'ל בשורה של מבצעים כנגד אויביה של מדינת ישראל והיה מאוהב בה בסתר. באחד המבצעים, הוטל עליה ועל סטפן, המתנקש הבכיר של קיסריה, להרוג רב־מחבלים אכזרי בעיר חוף בצפון אפריקה (שגם את זהותה הקפיד המחבר שלא לחשוף בפני קוראיו). "כשהם ביצעו את החיסול במעלית היה להם את כל המידע מראש. רייצ'ל עלתה עם האובייקט לקומה שסטפן חיכה בה וכשהדלת נפתחה, סטפן חיסל אותו ואת שומר הראש" (עמוד 168). במבצע אחר רייצ'ל "הטמינה את המטען שפוצץ את שני המנוולים שעשו את הפיגוע בגן היהודים היהודי באמסטרדם" (עמוד 86).
רייכר־עתיר, יוצא הצנחנים שפיקד בין היתר על הסיירת החטיבתית ושימש כסגן מפקד סיירת מטכ"ל במבצע אנטבה, נשען בתיאור זה ובאחרים על ניסיונו שלו כמי שהשתתף בפעולות חשאיות רבות. בין היתר הוא פיקד מחפ"ק בלב ים על מבצע "הצגת תכלית", בו הרג בתוניס כוח מסיירת מטכ"ל, שהוביל מפקדה דאז, משה "בוגי" יעלון, את אבו ג'יהאד, סגנו של יאסר ערפאת וראש הזרוע הצבאית של אש"ף.
"אנחנו הופכים להיות כמוהם"
"בתוך המדינה, כולנו כפופים לחוק הישראלי. מחוץ לישראל אנחנו שליחים, לוחמים, כמו חיילים בשדה הקרב. כמו חיילים, אנחנו הורגים, אנחנו שודדים, אנחנו גונבים ומרמים וגורמים נזקים ליריבים שלנו, לכל מי שרוצה בהשמדתנו. ככה זה" (עמוד 16), סיכם המחבר את מציאות חייהם של אנשי המבצעים החשאיים, ובהם אהוד ואנשיו.
אחד מפקודיו של אהוד הוא יובל לביא, יוצא יחידת קיסריה, הקשוח והשתקן. "על השירות בסיירת הוא דיבר פחות ועל העבודה בכלל לא" (עמוד 123). יובל הוא איש מבצעים מנוסה. במשימת התנקשות בבכיר בארגון טרור בלוב נמלט המחבל לחדר השינה. יובל רדף אחריו ומצא אותו מתחבא בארון קיר. "יריתי בו שני כדורים בראש ואחר כך גררתי אותו החוצה ויריתי עוד אחד בלב. כדי להיות בטוח", (עומק 20), סיפר. יובל לא היסס אז וגם עתה, כך נראה, הוא אינו מהסס.
כמו בספרו הקודם ובדומה לספרים שכתב לה־קארה, בחר רייכר־עתיר להותיר הרבה מהפרטים עמומים. בראש תכנית הפיתוח של מדינת האויב, שזהותה נותרה גם עתה נסתרת לקוראים, עמד ד"ר פארוק, "המדען הראשי. ראש צוות הפיתוח. האיש שבלעדיו אי אפשר" (עמוד 143). שנים היתה קהיליית המודיעין משוכנעת שמת, לאחר מאבק במחלת הסרטן, ועתה התברר שהוא חי, בזהות בדויה, והוסיף לפתח נשק להשמדה המונית.
"לפעמים אני בעד לעשות דברים שאני נגדם" (עמוד 142), אמר ראש המוסד לראש הממשלה. "אני ממליץ שנהרוג אותו" (עמוד 142), הסביר והתכוון לד"ר פארוק. אולם פארוק נחבא היטב בין כתלי מכון המחקר הסודי שאותו ניהל, אשר היה חבוי בקומות התחתונות של בית חולים ששימש כהסוואה מושלמת.
ולכן, הסביר, ראש המוסד לראש הממשלה אין ברירה אלא ללכת על "מתאבד משלנו. אין דרך אחרת" (עמוד 144). עכשיו נשאר רק למצוא מתנדב למשימת הקַמִיקַזֶה הזו, וכמובן שישנו אחד, מתנדב מושלם. יובל, השיב ראש המוסד, "יש לו ALS והוא רוצה לעשות את זה" (עמוד 145).
"כבר ראינו את המקרים שחיסול הביא לעיכוב, הביא להסתרה, הביא לנחישות רבה יותר" (עמוד 143), הקשה ראש הממשלה על ראש המוסד, וזה נאלץ להודות שאכן כך קרה לא פעם. מנגד, במטרה להמחיש את האפקטיביות של פעולות סיכול ממוקד נתלה אהוד, ולמעשה המחבר, בחיסולו של ג'רלד בול, שיוחס על־פי פרסומים זרים למוסד. בול, שעבד עבור הרודן העיראקי צדאם חוסיין היה "המומחה לתותחים ארוכי טווח שחוסל אי־שם ב־1990. עם מותו גם הפרויקט הופסק. זה הרעיון. רק פארוק יכול. הדרך עוד ארוכה והכול תלוי בו. הם יודעים את זה וגם הוא" (עמוד 205).
"אנחנו הופכים להיות כמוהם" (עמוד 150), התריע יניב, פקוד אחר של אהוד, וכיוון לכל אותם ארגוני טרור שמפעילים מחבלים מתאבדים ולמדינות שתומכות בהן. אין כאן דיון על המוסריות שבתקיפה, שכן בעוד שמדינות המערב מודדות את הצלחת המשימה בשני פרמטרים, האם היא היתה מוצלחת ובכמה מעט אזרחים נפגעו, ארגוני טרור מודדים הצלחה בפגיעה בכמה שיותר.
אבל יש משהו קר ואכזרי בשליחת איש מבצעים למשימה שאין ממנה חזרה, לפעולת התאבדות. יציאה לפעולה הרת סכנות שהסיכוי לשוב ממנה קלוש הוא דבר אחד, ואילו כאן מדובר על דבר אחר לגמרי.
גם ראש המוסד מצדו ביקש לדעת אם לאהוד יש את "טיפת האכזריות הנדרשת כדי להוציא את המבצע הזה לפועל" (עמוד 162). האם הוא יכול לפקד על המבצע שיאפשר ליובל לחדור ליעד בידיעה שזהו כרטיס בכיוון אחד? "בחיים לא הוצאתי לוחמים למשימה שלא הייתי מוכן לבצע בעצמי" (עמוד 162), השיב אהוד.
אף שמדובר במותחן ריגול המחבר לא ויתר על תיאור התמודדותו של יובל עם מחלת ה־ALS (ניוון שרירים), עם תחושת הבגידה של גופו, עם האופן שהדבר השפיע על משפחתו ועל הקשר שלו עם אשתו. נדבך נוסף הוא, כאמור, הדיון בשאלה האם זה מוסרי לשלוח לוחמים, ואפילו היו מתנדבים וחולים במחלות סופניות, למשימות שכאלו, עם כרטיס בכיוון אחד. נדבכים אלו מוסיפים עומק לספר והופכים אותו, לצד העלילה המותחת והבקיאות של רייכר־עתיר בנבכי העולם החשאי, למוצלח במיוחד.
על הכוונת 