המזרח התיכון בלהבות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סגן ראש אגף מבצעים במוסד הוא לוחם שרירי ומיומן, חובב בישול ואופרה, המתגעגע לישראל הישנה. מותחן קליל ואפקטיבי המתכתב עם סוגיות עכשוויות הנוגעות לפרשיות ראש הממשלה

לילות שלמים עקבו קוראים בישראל אחר עלילותיהם של גיבורים כמו ג'ק ראיין, איש חיל הנחתים שיצר טום קלנסי, שהפך למרגל ב-CIA בעל כורחו, או קולונל סם הוליס, טייס הקרב שנעשה למפעיל סוכנים בספרו המצוין של נלסון דה-מיל, "בית הספר לקסם אישי". מותחני צבא וריגול כחול-לבן, כמעט לא נראו כאן. והנה, כבר כמעט 25 שנה שהז'אנר הזה, פרי עטם של סופרים ישראלים – שלחלקם רקע קרבי ומודיעיני – בפריחה. אולי זו המציאות הגיאופוליטית, שבמסגרתה מנהלת ישראל מערכה חשאית ממושכת כנגד אויבים רחוקים וקרובים, ואולי זו העובדה שבמציאות התקשורתית של היום נחשפו הרבה יותר יכולות, מבצעים ודמויות שהיו מסווגים בעבר.

מי שהוביל את השינוי הספרותי, לטעמי, היה מישקה בן-דוד, בעברו בכיר במוסד, בשורה ארוכה של ספרי מתח שכתב. אבל אליו הצטרפו חגי טיומקין, אודי אדלמן, ויפתח רייכר-עתיר, בעצמו קצין בכיר בחיל המודיעין וקודם לכן מפקד בצנחנים ובסיירת מטכ"ל. בשנים האחרונות יצאו כאן, "לילה ארוך בפריז", ספרו המשעשע של דב אלפון; "הסדק", ספר הריגול המותח שכתב יריב ענבר (שם בדוי של איש קהיליית המודיעין) על אודות קצין בדובדבן ואיש מוסד שהודח ושב לסייע לשב"כ לסכל פיגוע קשה שמתכנן החמאס, וכמובן ספרו האחרון של איש מערכת הביטחון שכותב בשם העט יונתן דה שליט, שחותם את הטרילוגיה שלו אודות יערה שטיין, לוחמת המוסד הנועזת. בחלק מהספרים ניכר ניסיון לחקות את אמן ספרי הריגול הגדול מכולם, ג'ון לה-קארה (הלא הוא דיוויד קורנוול, איש השירות החשאי הבריטי בעברו), ולכתוב ספרות יפה שעוסקת בעולם החשאי; וחלקם נכתבו כדי ליצור ספר טיסה/ חופשה מבדר ומותח, לא רציני מדי ולא כבד מדי, שנועד לספק לקורא מספר שעות מהנות, מן הסוג שהיה מקבל כשהיה צופה בסרט אקשן טוב.

עטיפת ספרו של אלעזרי, מותחן ריגול כחול-לבן, (מקור: אתר "עברית").

"העוצמה והזעם של אבנר ארליך" (הוצאת דני ספרים, 2019) מאת פיני אלעזרי, נראה כניסיון לכתוב ספר מתח מן הסוג השני, ברוח ספריהם של רוברט לודלום ווינס פלין. גיבור הספר, שהעלילה מתוארת מנקודת מבטו בגוף ראשון, הוא אבנר ארליך נאמן, סגן ראש אגף מבצעים מיוחדים של המוסד. לפני כן היה ארליך "קצין בסיירת מטכ"ל והשתתף בהרבה מאוד פעילויות מבצעיות" (עמוד 314). ארליך הוא אמנם מפקד בכיר במוסד, אבל הוא לוחם, שמקפיד להמשיך ולפעול בשטח. שם הספר, הלא שגרתי יש לומר, נוגע לאופן שבו ארליך פועל, וכדי לא לספר יותר מדי נגיד רק שהדבר קשור קשר עמוק "בפשיטה על מתקן שליטה ותצפית של הסורים" (עמוד 234), בה השתתף ארליך בראשית ימיו ביחידה.

בספר הזה נדרש הגיבור להתמודד עם ארכי-מחבל בשם עימאד אקברייה, העומד בראש רשת טרור של הג'יהאד העולמי, מוציא לפועל שורת פיגועים התאבדות קטלניים ברחבי העולם ומנהל בסיס סודי בתימן, שממנו הוא משלח שיירות אמצעי לחימה מתקדם שיוברחו לארגוני החמאס והחזבאללה. כצפוי, בספרים וסרטים מסוג זה, גם כאן עומד בין ארליך לעימאד חשבון אישי ישן, מימיו של ארליך ביחידה. חשבון שעימאד ינסה בכל כוחו לפרוע לאורך עלילת הספר, בתכנית נקמה ששואפת עד פגיעה במסגד אל אקצה.

מימון צוללות גרמניות

ארליך הוא הקשוח שבקשוחים. מילה שלו היא מילה ואלכוהול לא מאט אותו, גם לא בעשירית השנייה. לא מזיק גם שהוא חריף, בעל אגרופי פלדה ואקדוחן מיומן. בקיצור, פטריק קים קטן עליו. לצד קטלניותו בשדה הקרב, ארליך הוא גם בשלן חובב, שמקפיד על דיאטה שמתאימה למתאמנים בתחרויות איש הברזל וחובב אופרות וספרות יפה. קלישאה מהלכת על שתיים.

דווקא מפקדו, ראש אגף המבצעים המיוחדים של המוסד, אפרים (פרוייקה) דשבסקי, שארליך רואה בו דמות אב, מצטייר כדמות אמינה שקל הרבה יותר לאהוד. לאורך העלילה מתמודד פרוייקה עם מחלת הסרטן שבה לקה בעקבות צלילות שביצע בצעירותו בנחל הקישון. פרוייקה, מצדו, מסרב לפרוש ומתעקש להמשיך לעבוד, גם אם זה יהרוג אותו. באחד הפרקים הוא מספר לסגנו על הוריו, סיפור שהוא אחד מהמשעשעים בספר רווי ההומור הזה. "היה להם, לזקנים שלי, טקס קבוע בכל בוקר. שלושים, אולי ארבעים שנה. אבא היה אוכל את ההרינג עם לחם שחור וחמאה ואז שותה את כוס התה הגדולה שהייתה מלאה בוודקה. כשסיים את הכוס הושיט יד לבקבוק, כדי למלא עוד כוס. אימא הייתה צווחת ואז אבא היה אומר לה, 'יודית, אחרי שאני שותה כוס וודקה אני בן אדם חדש, ולבן אדם החדש הזה – לא מגיעה כוס וודקה?!'" (עמוד 63).

הכוחות המיוחדים של צה"ל באימון. ניכר שהמחבר מכיר אותם היכרות אינטימית, (צילום: דו"צ).

ניכר כי אלעזרי, שבאופן שחושף טפח ומסתיר טפחיים נכתב עליו בגב הספר כי הוא דייג, מתאגרף שומר סף, תסריטאי, אסטרטג ולוחם, השתדל לחבר את העלילה למציאות הישראלית העכשווית. כך למשל, מוזכר בספר חיסול "הגנרל מחמד סלימאן, יועצו של בשאר אסד, בטרטוס, צפונית ללטקייה" (עמוד 47). החיסול, על-פי פרסומים זרים, היה עבודה של שייטת 13. דוגמה אחרת היא סירובו של רה"מ לאשר פעולה מסוימת על אדמת גרמניה. גיבור הספר משוכנע "שיש סיכוי סביר שהמחסום העיקרי היה המשא ומתן המתמשך למימון הצוללות הגרמניות, מהלך שהפך לסיפור אישי של ראש הממשלה, שלא אישר כל פעילות שהייתה עלולה להפריע לו בנושא" (עמוד 273).

במקרה אחר, לאחר שחיל האוויר תקף בהצלחת שיירה שהובילה נשק מתקדם לארגוני הטרור, תוך שיתוף פעולה עם מדינה ערבית שעמה רשמית אין לישראל יחסים דיפלומטית, ברור לארליך, באופן שהתכתב עם ביקורת שהושמעה על רה"מ נתניהו, "שברגע הראשון של מצוקה פוליטית, כזו או אחרת, רה"מ שלנו עלול להשתמש במידע הזה לצרכיו, ובכך 'יחרב' את הקואליציה החדשה שלנו" (עמוד 144). גם אזכורים אגביים, כמו שמו של רותם שני, קצין ניוד ביחידות המיוחדות של צה"ל שנהרג בתאונת אופנוע, מלמדים על היכרות אינטימית של המחבר עם עולם המבצעים המיוחדים, היחידות והאנשים שנוטלים בהם חלק.

געגוע למאירקה הר ציון

הקריאה בספר מלמדת על געגוע של המחבר למדינת ישראל שאיננה עוד. לצד תלונות מצד הגיבור על רבנים שגנבו לו את המדינה, הוא מתגעגע לתקופה שבה יכלו הוא ושכמותו להחליט ולעשות, ולעזאזל הפרוטקול, פקודות מטכ"ל ושאר מרעין בישין. לא בכדי מציין הגיבור שגיבוריו "היו מאירק'ה הר ציון, קצ'ה כהנר וירמי ברדנוב. על פי המורשת שלהם, כשמאיר היה מתעצבן וצריך רגיעון הוא היה פושט על מאהל בדואים בירדן, שוחט כמה וחוזר רגוע. הצבא של היום הוא כבר לא 'שכונה'. המוסד – ודאי שלא. יש כאן היום יותר מהנדסים, סייבֵּריסטים וקמ"נים מלוחמים" (עמוד 278).

ההקפדה על הכללים והמקצוענות שהחליפה את החובבנות הם דווקא שינוי מבורך, ועדיין הציטוט העלה בזיכרוני דברים שכתב בשעתו עפר שלח, בעצמו צנחן ותיק, לאחר ראיון שערך עם מאיר הר ציון. שלח (לימים ח"כ) ציין שהשיחה עם הר ציון הותירה אותו "מדוכדך כי האיש הזה, כמעט לבדו על ההר, במטבח שמרוהט כמו פעם ועם מזגן מיושן, היה פעם לא רק סמל ישראלי, אלא גם מייצג. ומה שהחליף את הישראליות שלו, פשטנית ככל שתהיה, לא טוב בעיניי בשום דבר". סביר שהמחבר חושב דברים דומים, ולא בלי צדק.

יש בספר כמה חסרונות. ראשית המציאות המאצ'ואיסטית, שנטולה כמעט דמויות נשיות שאינן בתפקידי סיוע. ארליך הוא אמנם גבר-גבר, שאין מי שלא רוצה לשתות אתו כוסית ויסקי (סינגל מאלט משובח או ברבן פשוט), ולהחליף אתו צ'אפחות, אבל בעולם החשאי לנשים יש תפקיד בלחימה ובפיקוד בהיקפים גדולים בהרבה משיש להן במערכי הצבא הקלאסי. שנית, לעתים נופל המחבר בפרטים הקטנים. "ככל שחפרתי והעמקתי עד לפרטי הפרטים הקטנים, הבנתי כי אלוהים אולי נמצא שם, אבל אני, אבנר ארליך נאמן, אבא של ערן, אני אחראי לתוצאה הסופית" (עמוד 93), אומר הגיבור, וזה תקף גם ביחס למחבר.

למסוק יסעור למשל, אין מגלשיים, ובצה"ל כבר לא משתמשים במרגמה 52 מ"מ, בטח לא ביחידת אגוז. גם הרקע של הגיבור בעייתי. ארליך, בשלהי שנות הארבעים לחייו, נזכר לפתע בספר "בדברים שאמר לו רפול בשדה התעופה בביירות" (עמוד 417). רפול אכן פיקד על מבצע "תשורה", במהלכה פשטו כוחות צנחנים וסיירת מטכ"ל על שדה התעופה של בירת לבנון. אבל זה היה ב-1968, חמש שנים לפני שארליך נולד. חסרונות אלו פוגמים במקצת בספר, אבל למרות זאת הסיפור עובד. ארליך הוא אולי מעין ג'יימס בונד/ מיטש ראפ בצבעי כחול לבן, אבל קל לאהוד אותו, לשמוח אתו בניצחונותיו ולחשוש לו כשהוא בסכנה, וליהנות מהספר כל עוד לוקחים אותו באי הרצינות הראויה.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 19.07.2019)

 

מודעות פרסומת

ארצות הברית של ג'ק ראיין שונה מאוד מזו של טראמפ | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

החגים היו הזדמנות לצפיית בינג' בסדרת המתח "ג'ק ראיין", המבוססת על ספרי הריגול שכתב טום קלנסי. אבל הסדרה המשובחת מציגה את ארצות הברית כמי שפועלת בשם ערכי מוסר וצדק אוניברסליים, כשבמציאות, היא כבר ממש לא.

"הייתי יכול לעצור אותו", אומר גיבור הסדרה "ג'ק ראיין" (השחקן ג'ון קרסינסקי), למפקדו ג'יימס גריר (השחקן ונדל פירס) בפרק החמישי של הסדרה, ומתייחס למחבל שביצע פיגוע. "אה, באמת", משיב גריר, "יש לך גלימה מתחת לחולצה"? רוצה לומר, אתה לא סופרמן, וכדאי שתבין זאת. תקופת החגים היא זמן מצוין להשלים סדרות בצפיית בינג', והסדרה הזו, שהפיקה רשת אמזון, מספקת את הסחורה. עלילה סגורה ומותחת בשמונה פרקים עם ריאליזם ואקשן במנות גבוהות. ועדיין, שאלה אחת נותרה מנקרת, עד כמה תואמת המדיניות האמריקנית המוצגת בסדרה, לזו המתקיימת במציאות. 

משחקים פטריוטים 1.jpg

עטיפת הספר, שאף שהסדרה לא מבוססת עליו, הרי שהיא מתכתבת אתו, (מקור: ויקיפדיה).

הסדרה, כשמה כן היא, נוצרה בהשראת ספריו של טום קלנסי אודות גיבורו הכל-אמריקני – ג'ק ראיין. ספריו שילבו בין מחקר מעמיק בטקטיקות וטכנולוגיות צבאיות (קלנסי עצמו לא שירת בצבא) והבנה רחבה בנבכי המציאות הגיאו-פוליטית, באופן שיוצר ספר מתח חכם שמציג מציאות אסטרטגית שאפשר שתתרחש. בעבר עובדו ספריו של קלנסי לסדרות וסרטים, ואילו הסדרה מבוססת רק על הדמויות שיצר, כשסיפור המעשה הוא פרי מוחם הקודח של יוצריה. עם זאת, ניתן לראות קווים מקבילים בין עלילת הסדרה לספר הקרוב אליה ביותר, "משחקים פטריוטיים" (מעריב, 1989). הספר הינו השלישי שכתב המחבר אך הוא קודם מבחינה עלילתית לספר הראשון בו הופיע ראיין, "המרדף אחר אוקטובר האדום". בסדרה נדרש ראיין, ששירת בנחתים ונפצע באפגניסטן, והינו אנליסט מתחיל באגף ללוחמה בטרור ב-CIA, לסכל את מזימתו של ארכי-מחבל לבנוני השואף לנקום במערב. בספר, לעומת זאת, ראיין, "היסטוריון ולשעבר לוטננט בחיל-הנחתים האמריקני, הסתער בידיים ריקות לתוך קרב יריות שהתחולל במול בשעה שיותר ממאה מבני לונדון מזועזעים אינם מאמינים למראה עיניהם. ראיין, 31, מאנאפוליס, מרילנד, הצליח לשתק את אחד התוקפים, נטל את נשקו והרג בו תוקף אחר" (עמוד 29).

את הפיגוע, במהלכו נפצע גם ראיין עצמו מפגיעת כדור בכתף, ביצע פלג קיצוני במחתרת האירית, במטרה להתנקש בבני משפחת המלוכה הבריטית. אף שהוא רק רוצה לשוב לעבודתו באקדמיה הימית של הצי באנאפוליס, שם הוא מלמד היסטוריה צבאית, מגויס ראיין כאנליסט לסוכנות הביון המרכזית (ה-CIA) בכדי לסכל את הפיגוע הבא שמתכננים במחתרת האירית, הפעם בארצות הברית. אף שיריבו בספר הינו טרוריסט אירי ואילו בסדרה הוא מוסא בין-סוליימאן, שבעברו לחם כנגד משטר אסד ועתה מונע בידי שאיפה לנקום באמריקנים, הרי שבשני המקרים הוא נדרש להתמודד עם ארגון טרור קטן, מיומן וקטלני. הבדל נוסף, אם כי מינורי, הוא בהפיכתו של הבוס שלו, ג'יימס גריר, מאדמירל לשעבר וסגן מנהל ה-CIA, שעשה "ארבעים שנה במדים, תחילה כקצין צוללות ואחר-כך כאיש מודיעין" (עמוד 212), למפעיל סוכנים שהודח מתפקידו כראש תחנת הסוכנות בפקיסטן בעקבות תקלה מבצעית.

קרב על השגת מידע

כרזת הסדרה, (מקור: ויקיפדיה).

הייחוד בדמותו של ראיין, בספרים ובסדרה, נובע מכך שאף שהינו אנליסט בתפקיד משרדי לחלוטין, הוא מוצא עצמו פעם אחר פעם פועל בשדה במבצעי מודיעין מורכבים, כשהוא נדרש לשכלו החריף אך גם לכל אותן מיומנויות שלמד בשעתו. בקורס הקצינים שעבר בנחתים, לימדו אותו המדריכים, "שאין זמן לחשוב הרבה כאשר הכדורים מתעופפים. עליך לדעת מה לעשות, ועליך לעשות זאת מהר – או שהאנשים שלך נהרגים" (עמוד 106). נראה שיוצרי הסדרה הפנימו את המשפט הזה, הנכון כשלעצמו, ובניגוד לספרים של קלנסי, שאמנם היו מותחים מאוד אך התקדמו לאטם בתיאור מפורט של האירועים, ההכנות וכיוצא בזה, הסדרה היא בקצב מהיר, כשהאקשן מגיע במנות מוקפדות ומפתיעות. גם הליהוק של פירס וקרסינסקי מוכיח את עצמו ומערכת היחסים של תלמיד-מורה המתפתחת בין השניים, אמינה ומוסיפה עומק לסדרה. 

בסדרה, כמו בספר, מבין ראיין שקהילת המודיעין מנהלת "קרב על השגת מידע. אתה חייב לדעת מה קורה אם אתה מתכוון לעשות משהו" (עמוד 203). הקרב, הוא תמידי, והמטרה היא להשיג את המידע הנכון, אך לא פחות חשוב מכך, להבין אותו בזמן. בהיסטוריה המודרנית, ולא רק כשנזכרים במחדל המודיעיני של 73' או בהכנות אל-קאעדה לפיגועי ה-11 בספטמבר 2001, לא חסרים מקרים שבהם בידי גופי המודיעין היה מידע על מתקפה שעתידה להתרחש אך הם לא הובנו נכון. האתגר בעבודת המודיעין, אם כן, לא מסתכם בעצם השגתו, כי אם בהבנתו ובתרגום של הבנה זו לפעולה נכונה. בהתמודדות מול מחבלים, "אתה יכול לפעול כמו שוטר או כמו חייל, אבל לא כמו שניהם כאחד" (עמוד 124), מייעץ לראיין בספר רב-סמל ברגימנט הצנחנים הבריטי. הדילמה הזו (שעומדת גם במוקד פעילות צה"ל בשטחים, למשל) מלווה את הספר כמו גם את הסדרה, ותופסת בתוכה את המורכבות שבהתמודדות של מדינות עם תופעת הטרור הבינלאומי, שרק התחדדה עם מעבר חלק מארגוני הטרור מאג'נדה פוליטית לקנאות דתית אסלאמית. 

"זו לא אמריקה"

בפרק השישי בסדרה מנהלים גריר וראיין מרדף בתורכיה אחר אשתו של בין-סוליימאן, הנמלטת מבעלה יחד עם שתי בנותיה ומנסה להגר לאירופה. ברשות האישה עשוי להיות מודיעין חיוני, והשניים נעזרים בסרסור מקומי, הסוחר בנשים ומנצל את מצוקתן. ראיין, אידאליסט וישר, סולד מהאיש, ממעשיו ומעצם העובדה שהם זקוקים לסיוע שלו בכדי לאתר את האישה והבנות. בתגובה לכך שואל הסרסור את גריר מהיכן הוא, והלה משיב שהוא מסינסינטי, עיר גדולה באוהיו. "אתה לא אוהב אותי", מסביר הסרסור לראיין. "אתה חושב שאתה הבחור הטוב ואני הבחור הרע. אולי אתה צודק. אבל אולי אם אני הייתי נולד בעיר נחמדה באמריקה, כמו סינסינטי, הייתי יכול להיות הבחור הטוב גם כן. גאוגרפיה היא גורל". ראיין ממאן לקבל את הסברו, ואף מכה אותו קשות בהמשך הפרק. עד כאן בסדרה, שתואמת את הקו שניסה קלנסי, תומך גדול של המפלגה הרפובליקנית, למכור לקוראיו. בחיים האמיתיים לעומת זאת, המצב שונה בתכלית. על-פי סקר שנעשה בשבוע שעבר, 54% מהרפובליקנים מאמינים שגם אם השופט ברט קוואנו תקף מינית את פרופסור כריסטין בלייזי פורד, צריך למנותו כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. אכן, מרחק רב הלכו המפלגה הרפובליקנית והציבור האמריקני כולו מהערכים שהציג קלנסי. "זו לא אמריקה", שר דיווייד בואי בשעתו. ואכן הסדרה מציגה את ארצות הברית כמו שהיינו רוצים שתהיה, וגם אם זה כיף לצפייה, זו לא המציאות.

בסדרה, כמו בספריו של קלנסי, ארצות הברית מצטיירת כמעצמת-על הפועלת לא רק מתוך אינטרסים כי אם למען ערכי מוסר וצדק אוניברסליים. אמריקה אוהבת את הגיבורים שלה ככה: צודקים, הגונים ומנצחים. בספריו המוקדמים של קלנסי, שנכתבו בתקופת כהונתו של הנשיא רייגן, הובלט הניגוד בין האומה האמריקנית שוחרת הטוב ואימפריית הרשע הסובייטית, שתאמו את מדיניות הממשל באותם ימים. לא שלא נעשו אז עוולות (פרשת איראן-קונטראס, למשל), אך אלו היו בבחינת רע הכרחי במסגרת הניסיון לבלום את התפשטות ברית המועצות ברחבי העולם. במציאות הנוכחית, כאמור, ארצות הברית פועלת בעיקר בשם האינטרסים שלה ובורחת מכל אפשרות של תסבוכת נוסח מלחמת עיראק. דוגמה לכך היא ההתעלמות המופגנת שלה מזוועות מלחמת האזרחים בסוריה. נאומו של הנשיא טראמפ לאחרונה באו"ם, היה הצהרה בוטה שכך הוא המצב. אנחנו דואגים לעצמנו כל השאר, שיסתדרו. מה בין זה לבין אמריקה של רייגן, או לזו שתיאר קלנסי לצורך העניין, זה כבר עניין לקולנוע. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 30.09.2018)

 

הרוסים משפרים עמדות מול נאט"ו \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בקרוב תקיים רוסיה תרגיל צבאי גדול בקרבת גבולה המזרחי של ברית נאט"ו. בספר המתח "סערה אדומה עולה" שימש תרגיל כזה כמסווה לפלישה רוסית למערב אירופה. הפעם נראה שהרוסים רק משפרים עמדות לסיבוב הבא.

קלנסי הציג תרחיש אפשרי למלחמת העולם השלישית, (מקור: סימניה).

בספרו "סערה אדומה עולה" (הוצאת ספרית מעריב, 1988) הציג הסופר האמריקני טום קלנסי תרחיש מלחמה אפשרי בין ברית המועצות וכוחות ברית נאט"ו. מלחמת העולם השלישית פורצת לאחר שפיגוע שביצעו קיצונים אסלאמיים בבית זיקוק מרכזי הותיר את ברית המועצות עם עתודות נפט מעטות. לתפיסת שר ההגנה, עליהם "להשיג עוד נפט. פשוט מאוד. האפשרות האחרת היא כלכלה נכה, אזרחים רעבים ויכולת הגנה עצמית מצומצמת" (עמוד 29). הפתרון הוא להשתלט בכוח צבאי על שדות נפט במדינות המפרץ הפרסי, עליהן ארצות הברית מחויבת להגן. בכירי הצבא הרוסי הוגים מבצע צבאי – "סערה אדומה" שמו – שמטרתו להעסיק בלחימה את כוחות נאט"ו וארצות הברית באירופה ולמנוע מהן לסכל את ההשתלטות על שדות הנפט.

הרוסים פותחים במבצע הונאה מתוחכם (ברוסית, מסקירובקה) בכדי להטעות את נאט"ו באשר לכוונותיהם ובכדי לייצר עילה למלחמה. קצין מודיעין במילואים בצי האמריקני בשם טולנד הוא היחיד שמבחין בשינוי בדפוסי הפעולה של הסובייטים. כך למשל, הוא מזהה שהם עשו "כמות רצינית של תמרונים מבצעיים, יותר מהרגיל לגבי העונה הזאת" (עמוד 67). כתוצאה מכך הוא מועבר למדור "כוונות" במפקדת הצי שמפקדו הוא קולונל בחיל הנחתים בשם צ'אק לאו. "בהיותו לבוש בסוודר בצבע ירוק-זית האהוב על קציני הנחתים לא נראה לאו כגבר בעל גוף, ומבטא המערב-התיכון שבפיו העיד על גישה נינוחה, כמעט משועממת, לחיים. אבל עיניו החומות אמרו משהו שונה בתכלית. קולונל לאו כבר החל לחשוב לפי קווי המחשבה של טולנד, והדבר לא שימח אותו בכלל" (עמוד 69). במסווה של תמרון צבאי רחב היקף (ממש כמו במלחמת יום הכיפורים) נערכים הרוסים לתקוף את מערב אירופה. כשהמלחמה פורצת, הרבה תודות לערנות שגלה קצין המודיעין, נאט"ו אינה נתפסת עם "המכנסיים למטה". גם כך מציבים הרוסים אתגר משמעותי ומצליחים להפתיע ואף להבקיע. רק תודות להימור מושכל שמבצע גנרל רובינסון, מפקד כוחות נאט"ו באירופה, ששירת ב"וייטנאם, ארבעה מחזורי שירות, האחרון כמפקד האוגדה המוטסת ה-101; נחשב בעיני הצפון-וייטנאמים כטקטיקאי מסוכן וחדשני באופן יוצא מן הכלל" (עמוד 690), מצליחים כוחות המערב להפוך את הקערה על פיה.

הרוסים באים? 

כוחות שריון של צבא רוסיה בתרגיל.

עד כאן הספר, אבל דומה שהמציאות מתכתבת עם הדמיון. לקראת סוף אוגוסט מתכננת רוסיה לקיים תרגיל צבאי הכולל 100 אלף חיילים בגבול המזרחי של ברית נאט"ו. התרגיל, "מערב" שמו (ברוסית, זאפד), יתקיים בבלארוס, בים הבלטי, במערב רוסיה ובמובלעת הרוסית של קלינינגרד, ויכלול את ארמיית משמר השריון הראשונה. הכוח כולל כ-800 טנקים, יותר מ-300 תותחים ותריסר משגרי טילים טקטיים, וכן יחידות נ"מ ולוחמה אלקטרונית. יהיה זה ריכוז הכוחות ההתקפי הרב ביותר שריכזה רוסיה אל מול נאט"ו מאז תום המלחמה הקרה. התרגיל אינו מהווה, ככל הנראה, תגובה לסנקציות הכלכליות החדשות שהטיל הקונגרס האמריקני על רוסיה (בתגובה סילקה רוסיה כמה מאות דיפלומטים אמריקנים משטחה), אלא חלק ממאמציו של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, לחזק את הכוח הצבאי של רוסיה, שרק בשנים האחרונות פלשה לגיאורגיה, השתלטה על חצי-האי קרים, התערבה במזרח אוקראינה ופרסה כוחות בסוריה. בנוסף ביצעה רוסיה תמרונים מפתיעים ומהירים בים הבלטי והטרידה באמצעות כלי שיט וטיס מטוסים וספינות של נאט"ו.

אז לא, סביר שבניגוד למה שהתרחש בספר, התרגיל לא נועד לשמש כיסוי למתקפה רוסית ממשמשת ובאה. מנגד, התרגיל עשוי לשמש תירוץ להגברת הנוכחות הצבאית של רוסיה בבלארוס, הגובלת בשלוש חברות קריטיות בנאט"ו: פולין, ליטא ולטביה. בהקשר לכך ציין מפקד פיקוד המבצעים המיוחדים של ארצות הברית, גנרל ריימונד תומאס, שעשה את עיקר שירותו בפיקוד על יחידות ריינג'רס וכוח דלתא, לפני כחודש בוועידת הביטחון הלאומית באספן, קולורדו, כי "החשש הגדול הוא שהם לא יעזבו, וזה לא פרנויה". אף שבלארוס מתנגדת לנוכחות קבע של כוחות צבא רוסיים בשטחה, לא מן הנמנע שפוטין ינצל את התרגיל בכדי לעשות בדיוק את זה. כך יתפוס שתי ציפורים במכה אחת. גם יחזיר את בלארוס לתלם תחת ההגמוניה הרוסית וגם ייצר הרתעה מול נאט"ו. התרגיל, אם כן, עשוי להוות שיפור עמדות רוסי מול כוחות נאט"ו שמציב את כוחות היבשה של רוסיה, שגם כך נהנים מיתרון משמעותי בסדרי כוחות, בעמדת פתיחה טובה יותר במקרה של עימות.

מימין: הגנרל סקפרוטי בעת ביקור בישראל לצד מפקד אוגדת עזה, תא"ל יהודה פוקס, (מקור: ויקיפדיה).

אף שהמפקדים הבכירים בפיקוד אירופה של ארצות הברית, האחראי על זירת המבצעים הכוללת את אירופה, רוסיה וגם ישראל, ובנאט"ו הדגישו השבוע בהצהרות לתקשורת כי הסבירות לפריצת מלחמה נמוכה, הרי שהם בכל זאת חוששים להיתפס לא מוכנים. לפני כחודשיים ביקש מפקד כוחות נאט"ו באירופה, גנרל קרטיס סקפרוטי (שבדומה למקבילו בספר של קלנסי, הוא קצין צנחנים שפיקד על האוגדה המוטסת ה-82), מן הסנאט האמריקני משאבים נוספים לחיזוק יכולות תצפית ואיסוף מודיעין של הפיקוד, כמו גם את פריסתה של אוגדת שריון שתהיה מוצבת באירופה בקביעות. סקפרוטי, שנושא בתפקיד כפול כמפקד פיקוד אירופה וכוחות נאט"ו ביבשת, אמר כי כוחותיו יכולים "להרתיע את הרוסים שאנו רואים. אך הפיקוד זקוק לאמצעי מודיעין טובים יותר כדי שנדע בדיוק כאשר דברים ישתנו ואוכל לפקד על כוחות הפיקוד בצורה טובה יותר".

עד שיסתיים התרגיל תפרוס ארצות הברית גדוד צנחנים במדינות הבלטיות הגובלות בבלארוס ותעכב את חילופי הכוחות של קבוצת הקרב שבפולין, כוח רב-לאומי בהיקף של חטיבה. בנוסף, במטרה להגביר את המוכנות התקיים החודש בגאורגיה תרגיל צבאי משותף עם נאט"ו ורק לאחרונה הודיעה שבדיה כי גם צבאה יקיים בקרוב תרגיל משותף עם כוחות נאט"ו בהיקף גדול מבעבר. שני התרגילים לא מתקרבים בהיקפם כלל לתרגיל "מערב" שתקיים רוסיה בסוף אוגוסט בואכה ספטמבר.

משמאל: נשיא רוסיה פוטין והרמטכ"ל גראסימוב צופים בתרגיל צבאי.

האסטרטגיה הרוסית, הכוללת מהלכים לא צפויים, חלקם צבאיים וחלקם במרחבים אחרים דוגמת המרחב הקיברנטי (התערבות בבחירות בארצות הברית מישהו?) הממצה את יתרונותיה של רוסיה ביעילות עובדת. סביר שמהלכים אלו גם יחייבו את נשיא ארצות הברית, טראמפ, לשקול מחדש את מידת המעורבות של ארצו בנאט"ו. לא מן הנמנע שיבחר להגדיל אותה, על אף הכרזותיו בטרם הבחירות. מפקד כוחות צבא היבשה האמריקני, הגנרל פרדריק הודג'ס, אמר שכוחות נאט"ו יהיו מוכנים לכל התפתחות. אולם, ציין הודג'ס, שבשעתו פיקד על חטיבה באוגדה המוטסת 101 במלחמת עיראק, "אנחנו לא הולכים לעמוד על החומות בהמתנה שמשהו יקרה". למרות ההצהרה הצפויה, דומה שהתרגיל, כמו גם התנהלותה של רוסיה בנושאים נוספים, שומרים את נאט"ו על קצות האצבעות כשהיא עסוקה בניסיונות לנחש מה תעשה רוסיה. בדיוק איפה שפוטין רוצה אותם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.08.2017)

 

 

ספר עם קסם אישי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחרונה יצאה מהדורה חדשה לספר "בית-הספר לקסם אישי" מאת נלסון דה-מיל. קריאה חוזרת בעותק הישן לצד הכותרות בעיתונים אודות רוסיה של פוטין מוכיחה – המלחמה הקרה נותרה מעניינת.

הספר "בית-הספר לקסם אישי" מאת נלסון דה-מיל יצא באחרונה במהדורה חדשה (הוצאת כתר, 2015). זוהי הזדמנות לחזור לאחד המותחנים הבולטים של המלחמה הקרה המתרחש רגע לפני שהסתיימה. קריאה בספר תוך בחינה של פעולותיה ההתקפיות של רוסיה כיום, באוקראינה ובסוריה וניסיונה לבסס השפעה גדולה יותר במזרח התיכון, מלמדים כי המלחמה הקרה נותרה עימנו ונשארה מעניינת.

נלסון דה-מיל

הסופר נלסון דה-מיל.

הסופר נלסון דה-מיל, שגדל בגרדן סיטי, ניו יורק, התגייס ב-66' לצבא האמריקני. בכריכה האחורית של הספר נכתב בטעות כי שירת כקצין מודיעין. למעשה, הוסמך כקצין חי"ר, ולחם במלחמת וייטנאם כמפקד מחלקה בדיוויזיית הפרשים הראשונה (מוטסת). על גבורתו בשדה הקרב עוטר דה-מיל בכוכב הארד. בשנת 1969 השתחרר מן הצבא השלים תואר שני במדעי המדינה והפך לסופר מותחנים. ספר זה, שהפך לרב-מכר מצליח, הציב אותו בשורה אחת עם קלנסי, פורסיית וגרישם.

המלחמה בה לחם נותרה נוכחת בספר זה כמו בקודמיו ובהם "מילת כבוד" (שעובד לסרט בכיכובו של דון ג'ונסון), אודות מפקד מחלקת חי"ר המואשם, עשרים שנים לאחר מכן, באחריות לטבח בהואה בזמן מתקפת הטט. העובדה כי דה-מיל לחם שם בעצמו הוסיפה נופך של אמינות לספר. ספרו "בת הגנרל" עובד אף הוא לסרט קולנוע בכיכובו של ג'ון טרבולטה.

מלחמה קרה – לחימה חמה

המהדורה הראשונה של הספר (הוצאת מעריב, 1991).

הספר במהדורה המקורית (הוצאת מעריב, 1991).

עלילת הספר נפתחת עם הירצחו של גריגורי פישר, תייר אמריקני המטייל ברוסיה. הרשויות הסובייטיות טוענים כי פישר נהרג בתאונת דרכים. אולם רגע לפני שנעלם מפתח מלון במוסקבה, דיווח פישר לשגרירות האמריקנית כי פגש באדם בשם דודסון שהצהיר כי הוא טייס אמריקני שנחשב לנעדר כעשרים שנה לאחר שמטוסו הופל במלחמת ווייטנאם. את הדיווח חוקר קולונל סם הוליס, נספח חיל האוויר בשגרירות, הנעזר בנספחת העיתונות, ליסה רודס, ובראש תחנת ה-CIA במוסקבה סת הלוי. הוליס חוקר את המקרה ממניעים אישיים כמו גם לאומיים.

4071e9573dfe1e9857dedad9d266b693

מטוס פנטום, מן הסוג שהטיס הוליס, במלחמת וייטנאם.

הוליס נקשר לליסה וחושף טפח מהסיפור. "ביליתי ארבע שנים באקדמיה של חיל האוויר. סיימתי אותה ועברתי לבית-ספר של טייסי קרב. שירתתי בווייטנאם ב-1968 ואחר-כך שוב ב-1972, ואז נורה מטוסי מעל הייפונג. הצלחתי להטיס את המטוס אל מעל לים, ויחידת הצלה אווירית-ימית הצילה אותי. נפגעתי ורופאי חיל האוויר אמרו לי שלא אוכל לטוס יותר" (עמוד 84). הנווט שלו, ארני סימס, לעומת זאת לא היה כה בר מזל. הוא לא חולץ והוכרז כנעדר.

לאחר שקורקע ונאסר עליו לטוס עבר הוליס למודיעין הצבאי. הוא חייל של חיילים ואיש ביון קר-רוח. מילה שלו היא מילה. לא מזיק גם שהוא חריף, בעל אגרופי פלדה ואקדוחן מיומן, הבקי בשיעורי ה"שלוף – דרוך – תירה" בהם הוכשר לאחר שהפסיק לטוס. בקיצור קאובוי אמריקני שאולי יצא מן המערבון לרחובות מוסקבה אבל המערב הפרוע לא יצא ממנו. "בתנועה אחת הוליס דחף את ליסה אל הקרקע, התקפל כולו ומשך את הטוקרב האוטומטי מכיסו. הוליס ירה באקדח עם משתיק-הקול וראה שהאיש הראשון מכה בידו על חזהו. האיש השני נראה מוכה הלם כשהסתכל בחברו שנפל, ואז פנה להוליס וכיוון אליו את רובהו. הוליס תקע בחזהו שני כדורים" (עמודים 106-107).

מפקדת ה-KGB בלוביאנקה.

מפקדת ה-KGB בלוביאנקה.

העניין שלו בפרשה נובע ישירות מהתקרית בה הופל, שכן לדבריו "ארני סימס מעולם לא הופיע ברשימה כלשהי של חללים או של שבויי מלחמה בצפון-וייטנאם. ולכן, באופן רשמי, הוא עדיין נחשב לנעדר. אבל אני ראיתי שמעלים אותו לספינה בעודו בחיים. ועכשיו, כשעלה העסק הזה של דודסון, אני מתחיל שוב לתהות. כל אותם בחורים, שראו שהמצנחים שלהם נפתחים, אך מאז לא שמעו עליהם דבר. עכשיו אני תוהה אם ארני סימס ואלף בחורים כמוהו לא הגיעו בסופו של דבר לרוסיה(עמוד 135).

עד מהרה מתברר להוליס ושותפיו כי הביון הסובייטי מחזיק בשבויים אמריקנים ממלחמת וייטנאם, הנחשבים לנעדרים או מתים, במחנה מיוחד בסיביר. שם נאלצים השבויים ללמד סוכני קג"ב כיצד להתחזות לאמריקנים. שם המחנה – "בית-הספר לקסם אישי". מה היה המניע של הרוסים לכך? ומדוע העלימו את השבויים מעל פני האדמה? הן שאלות שמניעות את העלילה (אין בכוונתי "לספיילר" ולגזול את חווית הגילוי המצמרר מן הקורא), שהתשובה הנוראה להן מתבררת רק לקראת סופו של הספר.

סיפור טוב מדי בכדי שיתממש

הוליווד וסופרי מתח כמו דה-מיל השתמשו לא פעם ברעיון כי טייסים אמריקנים שהופלו במלחמת וייטנאם וגורלם לא נודע, נשבו והועברו לרוסיה. למרות שישנן עדויות כי שבויי מלחמה אמריקנים אכן נחקרו בידי אנשי מודיעין סובייטים, לא נמצאו כאלו המצביעות על העברתם של כאלו לתחומי ברית המועצות. הסיבה לכך ברורה – הרוסים, כאז כן היום, הם שחקנים מיומנים מדי מכדי שייוותרו ראיות לכך.

כרזת הסדרה "ג'אג" '– אביו של גיבור הסדרה הוא טייס שנפל בווייטנאם ונעלם ברוסיה.

כרזת הסדרה "ג'אג" – אביו של גיבור הסדרה הוא טייס שנפל בווייטנאם ונעלם ברוסיה.

זה לא מנע, כאמור, מסופרים ותסריטאים לעשות שימוש בבדיה המוצלחת הזו. בסדרת הדרמה הצבאית "ג'אג" חיפש הגיבור, טייס הקרב והעו"ד הארמון ראב הבן את עקבות אביו שהופל בעת משימה בצפון וייטנאם ונותר בחזקת נעדר. בעונה הרביעית של הסדרה מתגלה כי האב הועבר לרוסיה והוחזק שנים בידי ה-KGB בטרם נהרג בגולאג. גם הסופר טום קלנסי השתמש ברעיון זה בספרו "ללא חרטה" המתרחש בשלהי מלחמת וייטנאם. בספר נדרש גיבורו ג'ון קלארק, איש הקומנדו הימי לשעבר, לחלץ מספר טייסים שנחשבו למתים וממחנה שבויים בצפון וייטנאם בטרם יועברו לברית המועצות. 

למרות שהספר עוסק בבדיה, מצליח דה-מיל לשמור על מתח ואמינות גבוהים וללמד את הקורא כי הביון המערבי אינו חף מאכזריות מחושבת, קרה ונוראה, במאמץ לנצח את יריביו הסובייטים ולמעשה לא שונה מהם בהרבה. תרגומם הנהיר והמדויק של חיה ואיזי מן הופך אף הוא את חווית הקריאה לנעימה. למי שקרא, נעים להיזכר. למי שלא – השלמת חובה.


הציטוטים נלקחו מן המהדורה המקורית שיצאה לאור בשנת 1991.

הסופר מת אבל נותר רלוונטי\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

החודש לפני שנתיים נפטר טום קלנסי, שהציג בספרי המתח שלו תרחישים גיאו-פוליטיים שהתכתבו עם המציאות. מהלכי ההתפשטות רוסיה במזה"ת וסין במזרח הרחוק מוכיחה שספריו נותרו רלוונטיים.

החודש בשנת 2013 מת סופר המותחנים הנודע טום קלנסי. שנתיים אחרי שווה לתת מבט על הספרים שכתב הבולט שבסופרי הטכנו-מותחנים, ואולי האיש שהמציא את הז'אנר. ספריו שילבו בין מחקר מעמיק בטקטיקות וטכנולוגיות צבאיות (וזאת מבלי שקלנסי עצמו אי פעם שירת בצבא) והבנה רחבה בנבכי המציאות הגיאו-פוליטית באופן שיוצר ספר מתח חכם, עם קצב אחר (מהסוג שהיום כבר לא כותבים) שמשאיר את הקורא לחשוב על הספר זמן רב לאחר הקריאה. קלנסי הציג בספריו מציאות אסטרטגית שאפשר שתתרחש. לאור מהלכי ההתפשטות של רוסיה במזרח התיכון וסין במזרח הרחוק, ספריו נותרו רלוונטיים.

ג'ק ראיין – גיבור כל-אמריקני

"המרדף אחר אוקטובר האדום", הוצאת ספרית מעריב, 1987.

קלנסי, סוכן ביטוח ממוצא אירי שגדל בבולטימור, פרסם בשנת 1984 את ספרו הראשון, שכתב מתוך שעמום"המרדף אחר אוקטובר האדום" (שהפך לסרט שובר קופות). בספר, שהתבסס בחלקו על המרד שהתרחש בספינת הצי הסובייטי סטורוז'בוי ב-1975, מקבל קפטן מרקו רמיוס, מפקד הצוללת הטילים "אוקטובר האדום", החלטה דרמטית. בספר הציג קלנסי לעולם את גיבורו הכל-אמריקני – ג'ק ראיין, בעברו "סג"מ בחיל-הנחתים" (עמוד 109) העובד כאנליסט ב-CIA. ראיין הוא היחיד שמעלה את האפשרות "שאוקטובר האדום מנסה לערוק לארצות הברית" (עמוד 95). בספר התגלה קלנסי כמספר בחסד בסגנון קולח, אמין וריאליסטי. הדיאלוגים כתובים היטב וקצב האירועים מסחרר ומרתק.

אלק בלדווין כג'ק ראיין בסרט

אלק בלדווין כג'ק ראיין בסרט "המרדף אחר אוקטובר האדום", 1990.

גיבוריו, הם אנשי פעולה ביסודם וכאשר היא נדרשת הרי שהם במיטבם. כך למשל, בתיאורו את האופן שבו נאבק ראיין, ההופך לאיש שטח בעל כורחו, בסוכן GRU המנסה לחבל בצוללת. "ראיין צלל אל מאחורי צינור הטילים מספר אחד. הוא נחת על צדו השמאלי, מתעלם מהכאב שהצית אש בזרועו בעוד הוא מתגלגל ומכוון את האקדח אל המטרה. האיש היה בפנייה כאשר פלט ראיין שישה כדורים. ראיין לא שמע את עצמו צועק. שני כדורים פגעו. הסוכן הורם מעל הסיפון והתקפל מעוצמת הפגיעה. אקדחו נשמט מידו בעודו נופל פרקדן על הסיפון" (עמודים 301-302).

על-פי אחד הסיפורים המופרכים לגביו, שבוודאי יש בו גרעין של אמת, נחקר קלנסי על-ידי סוכני FBI בחשד לחשיפת סודות ביטחוניים. הוא הוכיח להם שאת כל המידע מצא בספרייה הציבורית הקרובה לביתו. גם לאחר שהצליח כסופר, הקפיד קלנסי שלא לפרסם בספריו מידע מסווג העשוי לפגוע בביטחון המדינה. לצד ביקורות אוהדות בוושינגטון פוסט ובניו-יורק טיימס סייע להצלחת הספר גם נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, שאמר כי אהב את הספר, "מעשייה כלבבי" לדבריו, וציין שלא ניתן להניחו מן היד.

סכנה ברורה ומיידית

קלנסי בסיור בצי האמריקני.

קלנסי (מימין) בסיור בצי האמריקני.

קלנסי הפך מקובל מאוד בוושינגטון, בעיקר בקרב המפלגה הרפובליקנית, בה תמך, ומערכת הביטחון האמריקנית. הנשיא רייגן, שאהב את ספריו, נפגש אתו בבית הלבן וכך גם בכירים נוספים, שעם חלקם כתב ספרים. בין הבולטים שבהם ניתן למנות את הגנרל אנתוני זיני, איש חיל הנחתים ששימש כשליחו של הנשיא בוש הבן למזרח התיכון.

"סכנה ברורה ומיידית", הוצאת ספרית מעריב, 1991.

כשהסתיימה המלחמה הקרה מצא קלנסי אויבים חדשים לעסוק בהם. בשנת 1989 פורסם ספרו "סכנה ברורה ומיידית" (שגם הוא עובד לסרט שובר קופות בכיכובו של האריסון פורד כג'ק ראיין). הספר תיאר מבצע חשאי ולא חוקי שמנהל הביון האמריקני כנגד קרטלי הסמים שבקולומביה אשר "הפכו ל'סכנה ברורה ומיידית' – זה ציטוט – לביטחונה של ארצות הברית" (עמוד 497). הספר היה לספר הנמכר ביותר בארה"ב בשנות השמונים. בניגוד לראיין שהיה "חייל מארינס לשעבר, סוכן בורסה לשעבר, מרצה להיסטוריה לשעבר" (עמוד 413), ובעצם סוג של "ילד טוב ירושלים", הוצגה בספר דמותו של ג'ון קלארק, קצין שדה אשר שירת "ב-SEAL, יחידת העלית החשאית של הצי" (עמוד 381), שהיווה לדברי קלנסי, את "הצד האפל של ג'ק ראיין." 

גישה מאוזנת לישראל

"כל הפחדים כולם", הוצאת מעריב – הד ארצי, 1992.

בספר הבא, "כל הפחדים כולם" תיאר כיצד טרוריסטים מוסלמים מניחים ידם על פצצה גרעינית ישראלית מימי מלחמת יום הכיפורים ומתכננים להשתמש בה כנגד ארצות הברית. בשיאו של הספר מתברר כי "מתקן גרעיני התפוצץ זה עתה בדנבר" (עמוד 647). בספר חולק קלנסי שבחים לכוחות הביטחון הישראליים, ובהם סגן ראש המוסד האלוף אבי בן יעקב, "צנחן בעל ניסיון רב במבצעים מיוחדים" (עמוד 92), אך גם תיאר את הישראלים לא פעם כמנופחים ויהירים ובעלי "מנטליות של מבצר, משהו כמו – מנטליות של אנחנו-מול-הם" (עמוד 144).

"צו נשיאותי", הוצאת מעריב – הד ארצי, 1998.

גם בספר "צו נשיאותי" הקפיד להציג בספריו גישה מאוזנת כלפי ישראל ולא הלך שבי אחר מבצעי צה"ל שכה מצאו חן בעיני הוליווד. מצד אחד נתן קרדיט לפעולות מרשימות דוגמת חיסול יחיא עיאש "באמצעות טלפון הסלולרי שלו, כאשר קלקלו תחילה את המכשיר באמצעות אות אלקטרוני ואחר־כך הסדירו שיקבל מכשיר חלופי… ועשרה גרמים של חומר נפץ חזק תקועים בתוך הפלסטיק. שיחת הטלפון האחרונה של האיש, כך סופר, באה מראש ה"מוסד": "הלו, כאן אבי בן יעקב. תשמע טוב, ידידי." ובנקודה זו לחץ היהודי על לחצן הסולמית" (עמוד 165). ומצד שני ציין (כמעט באופן נבואי) כי "הצבא הישראלי כמעט איבד את רוח הלחימה שלו בהרים ובכפרים של לבנון" (עמוד 240).

קשה לבוא אליו בטענות כשחושבים על הסיפור הבא: לאחר לבנון השנייה סיפר מפקד בצה"ל כי בעת שהשתלם בצבא האמריקני ב-2005 ניסה להסביר למארחיו שבצה"ל לומדים תוך כדי הלחימה והדבר מפצה על הזנחת כשירויות. הם מצידם הביטו בו כעל משוגע ויהיר. המלחמה ב-2006 הוכיחה את צדקתם.

כתב כמו במציאות

בספריו היטיב קלנסי לתאר מציאות גיאו-פוליטית אפשרית, שהתבססה בעיקרה על אירועים שקרו. בשל העובדה ששמר את ספריו קרובים למציאות, אירע לא פעם שזו התנהגה כפי שצפה, או קרוב לכך. שבע שנים לפני אסון התאומים כתב קלנסי בספרו "חוב של כבוד" כיצד טייס יפני מרסק מטוס בואינג 747 אל תוך בניין הקפיטול, והורג את הנשיא ומרבית חברי הקונגרס. דווקא בישראל לא הופתעו משיטת הפעולה הנ"ל. ב-73' הפילו מטוסי קרב של חיל האוויר מטוס נוסעים לובי מעל שמי סיני, לאחר שהיה חשד כי נשלט בידי גורמים עוינים.

tomclancy

קלנסי בסיור בחיל הנחתים.

קלנסי הקפיד לצייר את הנבלים שבספריו כאנשים המונעים משיקולים של רשע ואכזריות הרבה יותר מאשר מתוך צורך להגן על אינטרסים לאומיים. בספריו נעדר ה"אפור" של המציאות ובלט הניגוד בין טוב לרע, כאשר אלו שאינם מזדהים עם כלל הערכים האמריקנים ולחלופין תומכים באינטרסים של ארה"ב בעולם הם בהגדרה אנשים רעים, רודפי שררה ושאיפות אימפריאליסטיות חסרות שחר המסכנות את שלום העולם. גם כאן, בחינה של פעולות רוסיה בהנהגת פוטין בסוריה ובאוקראינה, או לחלופין חתירת האיראנים לפיתוח נשק גרעיני לצד תמיכתם בטרור, הופכת את התיזה של קלנסי למבוססת בהרבה.

קלנסי זה מותג

כרזת הסרט

כרזת הסרט "ג'ק ראיין: גיוס הצללים".

במקביל לכתיבה זיהה קלנסי במהירות את פוטנציאל משחקי המחשב ובמקביל לקריירה מצליחה כסופר ייסד ב-96' חברת משחקי מחשב שייצרה (כמה מפתיע) משחקי פעולה בהם כוחות מיוחדים פועלים בכדי למנוע מפושעים אכזריים להשמיד את העולם. בנוסף החלו להתפרסם סדרות ספרים הנושאות את שמו כמו "חדר מלחמה" ו"כוח רשת" שלמעשה כתבו סופרי צללים. כך נוצר למעשה מותג הנושא את שמו. גם בסדרת הספרים אודות ראיין החל קלנסי לכתוב בשיתוף עם סופרים נוספים. התוצאה, שלא במפתיע, פחות טובה מאלו שכתב לבדו.

בשנת 2014 יצא הסרט "ג'ק ראיין: גיוס הצללים", שבניגוד לקודמיו התבסס אך ורק על הדמויות שיצר ובראשן ג'ק ראיין. הסרט (בו גילם את ראיין השחקן כריס פיין) היה להצלחה קופתית. אמריקה אוהבת את הגיבורים שלה ככה: צודקים, הגונים ומנצחים. ראיין של קלנסי הוא כל אלה ולא מן הנמנע שסרטים נוספים יבואו בעקבותיו.