שם המשחק: תרגיל הטעיה טקטי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

יום הקרב שהתרחש בין צה"ל לחזבאללה, בו הפעיל צה"ל תרגיל הטעיה טקטי מוצלח, הסתיים באופן שאפשר לשני הצדדים לסגור את האירוע. אבל המערכה בין ישראל לאיראן ושלוחותיה ארוכה והסבב הבא, שיכול להסלים לכדי מערכה רחבה, מעבר לפינה.

בגבול הצפון מתוח מאז התקיפות שיוחסו לישראל לפני כשבוע בסמוך לדמשק ובביירות (על זו שבסוריה ישראל גם לקחה אחריות). בתגובה, וכפי שהבטיח מזכ"ל הארגון, נצראללה, ירה חזבאללה ביום ראשון אחר הצהריים מספר טילי נ"ט לעבר בסיס צה"ל ורכבים צבאיים בסמוך לאביבים. צה"ל הגיב בירי ארטילרי מסיבי ובתקיפות של מסוקי קרב בכפרים ועיירות לבנוניות הסמוכות לגבול.

במהלך האירוע ביצע צה"ל, ככל הנראה, הונאה תרגיל הטעיה טקטי. מסוק פינה שני חיילים שהובלו באלונקות מנקודה סמוכה לאזור התקרית, ונחת בבית החולים רמב"ם. החזבאללה הניח שהשיג את מטרתו, פגיעה מדודה מאוד בכוחות צה"ל, ומיהר לסגור את האירוע. רק לאחר מכן התברר כי לא היו כל פצועים וכי בצה"ל הבינו מה התמונה שבה חפץ חזבאללה וסיפקו לו אותה.

האיש שמופקד מטעם צה"ל על חזית הצפון הוא האלוף אמיר ברעם, קצין נועז וחריף מחשבה שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובלחימה בלבנון וביהודה ושומרון. כשברעם היה מפקד גדוד 890 של חטיבת הצנחנים, באינתיפאדה השנייה, הוא יזם שורה ארוכה של מבצעים, כפי שסיפר לימים בראיון לאתר "nrg מעריב", שהתבססו על "הונאה טקטית שלא תלויה במודיעין. לגרות את האויב, להונות אותו, שייחשף, ואז לפגוע בו. להביא את אנשיך למגע איתו".

הפעם הפגיעה לא היתה בפעילי הארגון אלא ביעד, תמונת הניצחון שביקש חזבאללה להשיג, אבל העיקרון נשאר זהה. גנרלים לרוב זוכים לקרדיט על הפיקוד בשדה הקרב, ברעם הצליח הפעם דווקא לפקד על כוחותיו באופן שמנע מלחמה.

מעבר "מאפס למאה"

האירוע היווה גם מבחן ראשון, באש, לתא"ל שלומי בינדר, מפקד אוגדת הגליל החדש. בינדר, יוצא סיירת מטכ"ל שגם פיקד עליה ועל חטיבת גולני, פיקד אתמול על כוחות האוגדה ביום קרב קצר, מהסוג שניהלה האוגדה בשנה שקדמה למלחמת לבנון השנייה.

תותחנים יורים ללבנון דוצ

כוח תותחנים משיב באש ללבנון, לאחר ירי הנ"ט של חזבאללה, (צילום: דו"צ).

ב"אירועי הר וגיא" למשל, בנובמבר 2005 הצליחו כוחות האוגדה, בפיקוד תא"ל גל הירש, לסכל פיגוע חטיפה שניסו לבצע לוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה. אז נמנע האירוע בזכות תושיית כוח צנחנים שביוזמת המ"פ ביצע הונאה טקטית, החליף את מיקומו הרגיל של המארב ופגע והרג ארבעה מחבלים.

כחצי שנה מאוחר יותר, ב-12 ביולי 2006, הצליחו פעילי חזבאללה לחטוף שני חיילי צה"ל. הפעם לא הצליחו כוחות האוגדה לסכל את הפיגוע והדבר הוביל למלחמת לבנון השנייה.

כפי שהודגם אתמול יכולת האוגדה לעבור "מאפס למאה" במהירות, ולפגוע בפעילי חזבאללה בקרבת הגבול בטרם יצליחו אלה לבצע פיגוע או לחדור ליישובים בישראל, היא מרכיב חיוני ביכולתה של ישראל להכיל אירועים בגזרה ולסיים אותם בטרם יסלימו לכדי עימות רחב היקף.

הפעם הצליחו הצדדים להכיל את האירוע ולסגור אותו מהר, בהתאם לאינטרסים של שני הצדדים. מנגד, לא ברור מדוע חשף צה"ל את ההונאה שביצע, במקום לתת לחזבאללה מוצא של כבוד מהאירוע. גם כך הודיע הארגון שהתקיפה היתה פעולת תגמול על התקיפה הישראלית בסוריה וכי החשבון על התקיפה בביירות עדיין פתוח.

למרות שהאירוע אתמול נסגר מהר, ברור לכל המעורבים שלאור המערכה שבין המלחמות (מב"מ) שמנהלת ישראל כנגד ההתעצמות של איראן ושלוחיה בחזית הצפון, בסוריה ועל-פי פרסומים זרים בלבנון ובעיראק, ההסלמה הבאה מעבר לפינה. בפעם הבאה חיזבאללה עלול שלא להסתפק בפגיעות של טילים בנכסים של צה"ל, אלא לכוון ליעדים שיאפשרו לו להציג פגיעה ממשית בישראל.

אז, יידרשו האלוף ברעם ותא"ל בינדר לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף, שיחייב הפעלת כוחות מילואים. למרות המצוקה התקציבית (צה"ל פועל ללא מתווה תקציבי מוסדר וממתין לממשלה שתקום לאחר הבחירות), הקיצוץ באימוני כוחות היבשה, בדגש על מערך המילואים, פוגע במוכנותם ללחימה. "הרוצה במב"מ ייכון למלחמה", אמר פעם האלוף (מיל') ניצן אלון. הכלל הזה נשאר נכון.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 02.09.2019)

מודעות פרסומת

האם הקיצוץ באימונים מתיישב עם המתיחות הבטחונית הגוברת? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות הדיווחים בתקשורת על מתיחות גבוהה בצפון, סביר שכל הצדדים ישתדלו ללכת בין הטיפות ולהימנע ממערכה רחבה (שתמיד יכולה לפרוץ בגלל פעולה מוצלחת "מדי"). אבל על רקע המתיחות ראוי לשאול – האם הקיצוץ באימונים שעליו הוחלט הוא נבון?

בתקשורת פורסם לאחרונה כי צה"ל ביטל את מרבית האימונים המתוכננים עד לסוף 2019, בדגש על אימוני כוחות מילואים, וכן את התרגיל המטכ"לי השנתי, "אבן הראשה". עוד פורסם כי הרמטכ"ל, אביב כוכבי, שוקל האם לסגור שתי אוגדות מילואים, במטרה להשקיע את המשאבים ביחידות הנותרות.

בהקשר לכך נזכרתי בסיפור אודות אחת מחטיבות הצנחנים במילואים שבה מתקיים מפגש שנתי בין מפקדי הגדודים והפלוגות בהווה לבין קודמיהם, שלחמו במלחמת ששת הימים. כשנשאלו המפקדים הוותיקים כיצד לדעתם הושג ב-1967 ניצחון כה גדול בזמן כה קצר, השיבו כי הם התאמנו בתקופה שקדמה למלחמה כ-50 ימים בשנה ולכן ניצחו בשישה ימים.

עם השנים נהגו המפקדים בחטיבה לומר בציניות, בפרפרזה על העיקרון הנ"ל, שהיוצרות התהפכו: מתאמנים שישה ימים בשנה והמלחמות מתארכות ונמשכות כחמישים ימים. והנה, לאחרונה אמר אחד המפקדים בחטיבה בהתייחס לקיצוץ החד באימונים שעליו הורה הרמטכ"ל, גם הכלל הזה לא בתוקף.

המתח בצפון: ללכת עם ולהרגיש בלי

לא ברור איך הפרסומים הללו עומדים בכפיפה אחת עם המתיחות הנוכחית בצפון, שעלולה להסלים לכדי מערכה של ממש בה יידרשו כוחות היבשה ללחימה קשה ומורכבת.

במוצאי שבת תקף חיל האוויר בסוריה הרג שני פעילי חזבאללה והשמיד מבנה שבו נערכו פעילי כוח קודס לשגר רחפני תקיפה לעבר מטרות צבאיות ואתרי תשתית בצפון ישראל ובתקיפה נוספת, שחזבאללה מייחס לישראל, תקפו רחפני נפץ מבנה של חזבאללה ברובע הדאחיה בביירות.

יעד התקיפה הזו, על-פי פרסומים זרים, היה ככל הנראה מערבל פלנטארי, שהינו מכשיר חיוני למיזם ייצור הטילים המדויקים של חזבאללה. המערבל נועד לייצור חומרים הודפים שנדרשים לשיפור היכולת של מנועי הטילים. 

הרמטכ"ל, אביב כוכבי, אמר למחרת התקיפה בסוריה, בעת שסייר בפיקוד הצפון ובאוגדת הבשן, האחראית על הגבול הסורי, כי "הפיגוע שסיכלנו הלילה הוא פיגוע איראני, מאדמת סוריה כנגד מדינת ישראל". כוכבי הדגיש כי האיש שיזם ותכנן את הפיגוע הוא מפקד כוח קודס, הגנרל קאסם סולימאני.

ישראל לקחה אחריות על התקיפה בסוריה (מה שלא עשתה בביירות) מאותה סיבה שהזהיר צה"ל את החמאס שירסן את הג'יהאד האסלאמי – מאמץ התודעה הישראלי הוא מאמץ משלים למאמץ הקינטי. השאלה היא האם בצד השני קיבלו את המסר, וזה בכלל לא בטוח‬.

לתקיפה בביירות לעומת זאת, ישראל נמנעת מלהתייחס. אף שמערכת הביטחון הישראלית סימנה את ההתעצמות של חזבאללה בנשק מתקדם כ"קו אדום", ופעלה בשנים האחרונות כמיטב יכולתה לסיכול ההעברות של אמצעי לחימה שכאלו דרך סוריה, הצליח הארגון לבסס גם הוא "קו אדום": אל לה לישראל לפגוע בלבנון ולהפר את ריבונות המדינה.

בשנת 2014, למשל, כאשר נתקפו מטרות חיזבאללה בגבול בין סוריה ללבנון, הגיב הארגון בהנחת מטעני חבלה נגד כוחות צה"ל בגזרת הר דב.

העמימות בנוגע לזהות התוקף לא מנעה ממזכ"ל חזבאללה, השיח' חסן נצראללה, לקבוע בנאומו השבוע כי ישראל היא שעמדה מאחורי התקיפה בביירות, ולאיים כי ארגונו יתקוף בתגובה את כוחות צה"ל שערוכים בגבול הצפון.

הניסיון מלמד שכאשר נצראללה מאיים הוא גם מקיים. ההוכחה ניתנה לא פעם בעבר, באירועים דוגמת הפגיעה באח"י חנית במלחמת לבנון השנייה ואירוע "שמש חורפית" ב-2015, שבו ירה חזבאללה טילי נ"ט לעבר סיור של צה"ל בהר דב, הרג פצע מ"פ בגבעתי וחייל ופצע שבעה נוספים, בתגובה לפעולת סיכול ממוקד בסוריה שיוחסה על-פי פרסומים זרים לישראל, בה נהרגו מספר פעילי חזבאללה, ובהם בנו של עימאד מורנייה וקצין איראני בכיר.

למרות האיומים ההדדיים המתיחות בצפון אינה נראית בשלב זה ככזו שתוביל למלחמה. לישראל, איראן וחזבאללה, אין אינטרס להסלים את המציאות לכדי עימות של ממש. אבל תגובה מוצלחת "מדי" של צה"ל או של חזבאללה עשויה בהחלט להביא לכך.

השנה האבודה של כוכבי

צריך לומר ביושר שהרמטכ"ל, כל רמטכ"ל, אינו שש לקצץ באימונים ובמוכנות הכוחות. כמי שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובפיקוד על יחידות מתמרנות, בסדיר ובמילואים, ברור לכוכבי שיחידות מאומנות משיגות תוצאות טובות יותר במלחמה ובביטחון השוטף. האימון הוא המקום שבו החיילים והמפקדים לומדים לעבוד יחדיו, על בסיס תורת לחימה ותוך הפעלת האמצעים שברשותם, בשטח, באופן שמדמה ככל שניתן את התכנית האופרטיבית.

אבל מאז שנכנס לתפקידו בינואר האחרון נאלץ כוכבי, בשל הבחירות, ולאחר מכן בשל הבחירות החוזרות שעתידות להתקיים בחודש הבא, לנהל את הצבא ללא מתאר תקציבי. זוהי שנה אבודה מבחינת הרמטכ"ל וחלק ניכר מהרפורמות שירצה לממש יאלצו לחכות לשנה הבאה ולתקציב שתאשר הממשלה שתקום.

בפועל, לצה"ל (כמו למוסדות ממשלתיים אחרים) אין כרגע תקציב של ממש והם נאלצים לקצץ היכן שביכולתם ולאגד משאבים. כשזהו המצב מקצצים היכן שאפשר, בכל תקציב שאינו "צבוע", כלומר משועבד לתהליכי הצטיידות ארוכי טווח. התקציב היחיד שבו ניתן לקצץ הוא תקציב האימונים. 

לפני כארבע שנים השכילו שר הביטחון דאז, משה "בוגי" יעלון, והרמטכ"ל באותה עת, גדי איזנקוט, לנצל את היציבות השלטונית ולהגיע למתווה תקציבי מוסכם עם האוצר לארבע שנים.

היתרון של המתווה לא היה שהצבא קיבל את כל הכסף שרצה, אלא בידיעה הברורה כמה כסף בדיוק יש לו לבניין הכוח, החזקתו והפעלתו בשנים הקרובות, בלי הטקס השנתי הקבוע של הפחדות ו"גניבת סוסים" בין משרדי האוצר והביטחון. היציבות הזו אפשרה לאיזנקוט לממש את התכנית הרב-שנתית (תר"ש) "גדעון".

במרכז: הרמטכ"ל איזנקוט בביקור באימון כוחות מילואים, (צילום: דו"צ).

במסגרת תר"ש "גדעון" נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה (ובמערך המילואים) וכשירות היחידות הוגדרה בעדיפות גבוהה, גם על חשבון התעצמות ורכש. במסגרת התכנית חוזקו אוגדות החוד והוקמה חטיבת הקומנדו, מהלך ששידרג את יכולת צה"ל לפעול בעומק האויב. בנוסף, נערכה רפורמה מקיפה במערך המילואים ביבשה, שבמסגרתה הפך המערך לדיפרנציאלי בכשירות שלו, ישנן חטיבות בכשירות גבוהה וכאלו שאינן.

הרפורמה כללה הפחתה של משכי האימונים ושל תדירותם, למשל בתותחנים וביחידות לאבטחת בסיסים, והפניית התקציב שנחסך לאימון החטיבות המתמרנות, חי"ר ושריון. נוסף על כך שוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים לא נחוצים.

איזנקוט, שכמח"ט גולני עוד הספיק לאמן את חטיבתו בהתאם למודל של 17 שבועות אימונים ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית, התעקש והצליח להשיב את חטיבות החי"ר המובילות להתאמן לפי מודל זה. למעשה, בצה"ל נבנו בארבע השנים האחרונות שלושה צבאות, צבא הבט"ש והגנת הגבולות, צבא העתודה וצבא ההתקפה. לכל אחד מהם כוחות ייעודיים לו, ברמת כשירות שונה.

ניכר כי הרמטכ"ל איזנקוט הבין שצה"ל לא יוכל עוד להחזיק בצבא מילואים ענק, בכשירות נמוכה, והיה נכון להמיר אותו בכוח קטן יותר, אבל "עם שיניים" של ממש (ובמקביל ניהל מערכה ארוכה, חשאית ומוצלחת כנגד איראן בסוריה ואת מבצע "מגן צפוני", ששלל מחזבאללה את תשתית מנהרות החדירה בגבול עם לבנון). אף שלכוכבי ישנן תכניות לא פחות מרחיקות לכת לגבי בניין הכוח של הצבא שבפיקודו, הן יאלצו להמתין לממשלה החדשה שתקום. 

את הניצחון מכינים בבניין הכוח

למרות שלקיצוצים יש הסבר מתקבל על הדעת, הרי שהמתיחות הנוכחית עשויה לחייב בחינה נוספת של הדברים. במאמר ב"ישראל היום" כתבה פנינה שוקר, חוקרת (מלגאית ניובאואר) במכון למחקרי ביטחון לאומי, שהתרחישים להם נערך צה"ל כוללים מלחמה בכמה חזיתות, ומחייבים השגת הכרעה בזמן קצר. 

"חרף היעדר הנכונות להפעילו, צבא המילואים נותר מרכיב מרכזי ביכולות התמרון וההכרעה של צה"ל בחירום, וקיצוץ במערך המילואים פוגם בהן", כתבה שוקר ולא בלי צדק.

המתיחות הרב-זירתית שמולה מתמודד צה"ל בתקופה האחרונה, שבה כמעט בכל גזרה הוא מהלך על חבל דק בין ההכרח לסכל איומים והשאיפה לעשות זאת באופן שלא יביא לפריצת מלחמה, מחייבים צבא כשיר בסדרי כוחות לא מבוטלים.

גנרל בארי מקפארי, צנחן שלחם בווייטנאם ובמלחמת המפרץ הראשונה (1991) פיקד על הדיוויזיה הממוכנת ה-24, אמר בעדות לסנאט באותה שנה כי "המלחמה לא נמשכה 100 שעות כדי שננצח בה. זה נמשך 15 שנה".

גנרל מקאפרי, טען שהניצחון האמריקני במלחמת המפרץ נבנה במשך 15 שנה, (מקור: ויקיפדיה).

מקפארי, שהדיוויזיה בפיקודו ביצעה במלחמה ההיא איגוף שמאלי בן 370 קילומטרים אל תוך עיראק שנחשב לאחד מתמרוני השריון המהירים ביותר בהיסטוריה הצבאית המודרנית (שבמהלכו השמידה 300 טנקים, 300 תותחים, 1200 משאיות, 25 כלי טיס, ושבתה כ-5000 חיילים עיראקיים), התייחס בדבריו למשך הזמן שארך תהליך השיפור והשדרוג של כוחות צבא היבשה האמריקני למן המשבר שחוו בווייטנאם ועד להפעלת הכוח המאוד מרשימה שהפגינו בעיראק.

הלקח של מקפארי נכון גם כאן, תהליך הפיכתו של צה"ל למכשיר היעיל, המאומן והמיומן בנוסח זה שלחם ב-1967 או לחלופין בדומה לצבא האמריקני ב-1991, דורש זמן, מחויבות והתמדה מצד הפיקוד הבכיר של הצבא, ולא פחות מכך מצד הדרג המדיני הבכיר.

בכדי לטפל במשבר בכוחות היבשה תידרש הממשלה שתקום לייצר לרמטכ"ל מתווה תקציבי יציב להמשך כהונתו ולאשר תכנית רב-שנתית שממשיכה את הקו בו התחיל קודמו.

מנגד, אם הקבינט המדיני-ביטחוני שיוקם לאחר הבחירות יהיה דומה במשהו לזה הנוכחי סביר שיעסוק שיעסוק בכל דבר פרט לסוגיות הללו והדומות להן, שבהן הוא אמור לעסוק.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 30.08.2019)

 

נצראללה חושב שלישראל אין את הנחישות לפתוח במערכה קרקעית, לא בטוח שהוא טועה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בנאום שנשא לאחרונה אמר מנהיג חזבאללה, נצראללה, כי לישראל אין את הנחישות לפתוח במערכה קרקעית. הבעיה היא שלא בטוח שהוא טועה.

השבוע נאם מנהיג חזבאללה, חסן נצראללה, בכינוס של תנועת הצופים בביירות ואמר כי למרות כוחו של חיל האוויר הישראלי, תמו הימים שבהם היתה ישראל יכולה להכריע את הארגון מן האוויר. התיאור הזה חוטא במקצת לאמת בשני מובנים. הראשון, נצראללה עדיין מבלה חלק ניכר מזמנו בבונקרים תת-קרקעיים מחשש מתקיפה של חיל האוויר הישראלי, זה שזלזל בו בנאומו. השני, הימים שעליהם הוא מדבר מעולם לא היו. היו בצה"ל מי שקיוו (ואולי עדיין מקווים) להביס את חזבאללה באמצעות מערכה אווירית בעיקרה, ולהימנע ממערכה קרקעית, אולם זה מעולם לא עבד, וסביר שגם לא יעבוד בעתיד. כאן מגיעה האמירה החשובה של נצראללה בנאום. אם ישראל תרצה לפתוח במלחמה נגד חזבאללה, אמר, "היא תזדקק למתקפה קרקעית וכוחותיה אינם יכולים להוציא אל הפועל מערכה כזאת, משום שהם אינם מוכנים לכך".

ישראל מנהלת כנגד חזבאללה מערכה סיזיפית, שהתרחבה בשנים האחרונות גם לחזית הסורית. חשיפת דובר צה"ל והראיונות שפורסמו בתקשורת עם מפקד אוגדת הבשן, תא"ל עמית פישר הגולנצ'יק, ופקודו, מפקד החטיבה המרחבית, אל"מ אבינועם אמונה הצנחן, מלמדים שחזבאללה מקים תשתית התקפית בסוריה, סמוך לגבול עם ישראל. לצד האזהרות הגלויות בראיונות גם תקף צה"ל בפברואר, על-פי פרסומים זרים, עמדות של הארגון הסמוכות לגבול באש טנקים. ישראל וחזבאללה אם כן, שומרים על מתח וחיכוך קבועים כבר זמן רב. מלחמה "על אש קטנה". 

נצראללה הוא תלמיד שקדן של ישראל, ובמהלך השנים הוא היטיב לקרוא ולזהות את חוזקותיה וחולשותיה. לא שלא היו לו טעויות. כשאמר בנאום "קורי העכביש" המפורסם שלו, לאחר נסיגת צה"ל מלבנון, שהחברה הישראלית חלשה, חוששת מנפגעים ועייפה ממלחמות (וצדק במידה מסוימת), בוודאי לא ציפה שישראל תצא למלחמה בגין חטיפת שני חיילים. הפעם, יש בדברים לא מעט אמת. בין האזהרות של אלוף (מיל') בריק בנוגע למוכנות כוחות היבשה, לרתיעה הברורה שגילו הדרג המדיני והצבאי הבכיר מהפעלה משמעותית שלהם בעימות, קשה לזהות נכונות אמיתית לכך. במאמר שפרסם לאחרונה בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", ניסח סא"ל (מיל') עמר דנק, ששירת בחיל האוויר ובאגף התכנון, את תפיסת הפעלת כוח הישראלית לכדי שלוש מילים קולעות: "הפצץ וקווה לסיום".

כשבוחנים את שורת העימותים שבהם לחמה ישראל מאז מלחמת של"ג קשה להתווכח עם האבחנה שלו. בכל פעם הפעילה ישראל אש מנגד (תותחים, טנקים מהגבול, ירי מהים וכוח אווירי), במינונים משתנים, בתקווה שזה יספיק ולא יהיה צורך במהלך קרקעי. לעתים זה עבד כמו במבצע "עמוד ענן", לעתים הוחלט מראש על תמרון יבשתי סמלי כמו מבצע "עופרת יצוקה", ולפעמים פשוט אי-אפשר היה להימנע מזה, וצה"ל תמרן בחוסר חשק ומוכנות בולטים, כשם שאירע במערכות ב-2006 ו-2014.

חיל האוויר הוא מכונת מלחמה מרשימה

בתקשורת פורסמו באחרונה מספר ראיונות עם טייסי קרב ומפקדים בחיל האוויר, שהשתתפו בכמה מהתקיפות המשמעותיות שביצע צה"ל בסוריה בשנה החולפת, שמהן היה ניתן ללמוד עד כמה החיל הוא הזרוע הכשירה, הזמינה והחזקה ביותר של צה"ל, שהפעלתו נותנת בידי הקברניטים יכולת להגיב תוך הימנעות כמעט בטוחה (אין פעולות "על האפס") מנפגעים לצה"ל ואפשרות לנתק מגע מהלחימה בתוך זמן קצר. כתבה אחת, בערוץ 13, סיפקה הצצה למבצע "בית הקלפים, פעולת תגמול אווירית לא מידתית, בהתאם לקו שבו דגל הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט. מטוסי חיל האוויר תקפו אז מעל ל-50 יעדים בסוריה השייכים ומשמשים את כוח קודס האיראני.

תקיפת סוללת נ"מ סורית בידי חיל האוויר במבצע "קלף חדש", (צילום: דו"צ).

כתבה אחרת, הפעם ב"מעריב", סיפקה הצצה למבצע "קלף חדש", שהיה המבחן המבצעי המשמעותי הראשון של הרמטכ"ל הנוכחי, אביב כוכבי, והיה תגובה לירי טיל קרקע-קרקע שביצעו כוחות איראניים לעבר החרמון. בפעולה הותקפו מן האוויר מספר יעדים במרחב דמשק, אך גם סוללות הגנה אווירית של הצבא הסורי, לאחר שאלו ירו לעבר מטוסי חיל האוויר. כשנשאל איך ההרגשה לנהל קרב עם סוללת טילי נ"מ שיורה לעברו, השיב אחד המשתתפים בתקיפה, כי "בסוף, יש לך דקה וחצי בערך שאתה מול האויב, מסתכל לו בעיניים. אתה רואה פיזית את המקום, מגיב בזמן אמת, רואים את ההבזקים בחוץ, ובפנים שקט". הסוללות הושמדו. התיאור, אגב, נשמע דומה לדברים שאמרו לוחמים ביחידות מובחרות על תחושתם בעת כניסה לחדר שיורים ממנו. 

התקיפות הללו מציגות יכולת מרשימה של החיל לפעול בזירה מורכבת, וכשמצרפים אותן למבצעים כמו משקל סגולי", במהלכו הושמד רוב מאגר הרקטות ארוכות הטווח של חזבאללה בראשית מלחמת לבנון השנייה, ולהצהרות כי מאז החיל רק השתדרג מבינים איזו מכונת מלחמה יש ברשות ישראל ליום פקודה. הבעיה היא שכלל לא בטוח שזה יספיק. בדומה לצנחנים של אריק שרון בשנות החמישים, גם חיל האוויר משיג תוצאות מעולות בפעולות תגמול. וכפי שבמלחמת סיני בצנחנים (טובים ככל שהיו) לא היה די בכדי להכריע את הצבא המצרי, וההצלחה נבעה מהפעלה נכונה של צה"ל הגדול, על חטיבותיו הפחות מיומנות וכשירות, כך גם מול ארסנל הרקטות (בדגש על קצרות הטווח), המתחמים המבוצרים שבנה שנועדו לעמוד בהפגזות צה"ל, וכוחות הקומנדו של חזבאללה נדרש תמרון קרקעי. 

במלחמה, לא על חיל האוויר לבדו

צנחנים באימון בגרמניה החודש, (צילום: דו"צ).

במאמר שפורסם לאחר המלחמה ב-2006, כתב הפרשן הצבאי הוותיק של "הארץ", זאב שיף, כי "המלחמה האחרונה בעבור החיל היתה יוצאת דופן, משום שנערכה מבחינתו בתנאים אידיאליים למדי: ללא חיל אוויר יריב מולו; בלא שלאויב יהיו טילי קרקע-אוויר, אלא מעט נשק נ"מ; הקרב התנהל קרוב מאוד לבסיסיו של חיל האוויר שהיו מוגנים, ועמד לרשותו זמן רב". כל אלו, כפי שהמחישה הפלת מטוס F-16 בידי הסורים בפברואר 2018, הן מותרות שהיו ואינם. זה לא אומר שלחיל אין פתרונות ויכולות שיאפשרו לו להתמודד, בהצלחה, עם האתגרים הללו, אבל זה אומר שהעימות הבא, בין שיהיה מלחמת הצפון הראשונה, כפי שכונתה מלחמה אפשרית עם סוריה ולבנון, ובין שיהיה בלבנון לבדה יהיה מורכב בהרבה מבחינתו.

במאמר אחר שכתב לאחר המלחמה, עמד שיף על כך שהלחימה באינתיפאדה השנייה "קילקלה" את צה"ל כצבא סדיר ומתקדם. צה"ל, כתב שיף, "התפרסם כצבא שהצטיין במהלכי "בליץ-קריג", באיגופי עומק, בנחיתות מהים ומהאוויר, בהכרעה מהירה בגישות עוקפות וגם בפשיטות נועזות. הצבא כיום, או מרביתו, עסק במשך שנים בדברים שונים ומכבידים מבחינה רגשית ופוליטית. החל מתפיסת חוליות טרור, בפיגועי התאבדות, ועד סגרים ועוצרים של אוכלוסיות אזרחיות גדולות". ללא קשר לעמדה הפוליטית בנושא, צריך להודות, שפעילות השיטור בשטחים גבתה וגובה מחיר משמעותי מכשירות צבא היבשה, שבא לידי ביטוי בין היתר, כהגדרת קצין בכיר בשעתו, ב"ביצועים הלא משכנעים" של הכוחות מלחמת לבנון השנייה. בתקופת הרמטכ"ל איזנקוט הושקעו מאמצים רבים בחיזוק כוחות היבשה. בין היתר, שב הצבא למודל 17 שבועות אימונים והכשרה ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית. ביטוי נוסף לכך הוא תרגילים שמבצעים כוחות נבחרים בחו"ל, עם צבאות זרים. חטיבת הקומנדו, למשל, מתאמנת תדיר בקפריסין ואילו חטיבת הצנחנים שלחה לאחרונה, זו הפעם השנייה, כוח בפיקוד מפקד גדוד הסיור החטיבתי, סא"ל עודד זימן, לאימון עם צבאות נאט"ו בגרמניה. הפעולה והניווט בשטח זר ומרוחק, והלחימה בו מייצרים אתגר משמעותי למפקדים ולכוחות ומאפשרים התפתחות של הידע המבצעי ויכולות הלחימה.

למרות המאמצים שנעשו ניכר כי ביבשה יש עוד מה לשפר, וכלל לא בטוח שמגמות התכנית הרב-שנתית של הרמטכ"ל כוכבי מלמדות על כוונה להשקיע בשיפור יכולת התמרון. להפך. הדגש שהושם על מרכיב ה"קטלניות" פירושו השקעה ביכולות אש ועוד אש, עוצמתית ומדויקת. במקרה כזה ניתן יהיה לתייג את התכנית תחת הכותרת, "עוד מאותו הדבר". כלומר, המשך חיזוק יכולות האש המרשימות של צה"ל על חשבון יכולתו לפעול בכוחות גדולים מעבר לגבולאולם גם צבא כשיר פחות, כפי שהיה ב-2006, יהיה מסוגל להביא תוצאות טובות יותר במידה ויופעל באופן נחוש יותר בידי הדרג המדיני והצבאי הבכיר. התוצאות הללו לא יבואו בלי מחיר, בנפגעים בחזית ובעורף. נצראללה חושב שישראל לא מוכנה לשלם אותו. במלחמה הבאה, נוכח האיום החמור על העורף והיעדר היכולת של חיל האוויר לטפל בארסנל הרקטות לטווח קצר, לא בטוח שתהיה לה ברירה.