חוזרים ללבנון, דרך הטלוויזיה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסדרה שיצרו מתי פרידמן וישראל רוזנר "מלחמה בלי שם", אודות השהייה בלבנון, מטלטלת. מלחמה שנשכחה, ואסור לשכוח את לקחיה. משום שהחזבאללה נשאר אויב מתוחכם ומר כשהיה.

מתי פרידמן וישראל רוזנר, יוצרי "מלחמה בלי שם", סדרת הטלוויזיה המשודרת ב"כאן" אודות השהייה בלבנון, שירתו בעצמם בלבנון. הראשון כלוחם בפלוגת הנ"ט של הנח"ל, והשני בפלוגת סיור בשריון. הסדרה שיצרו מרתקת.

בשקט, מבלי להתלהם, ולאחר תחקיר מעמיק ויסודי מתואר סיפורה של הלחימה בלבנון, על הרגעים הקשים והכואבים (הפרק הראשון נפתח באסונות צור הראשון והשני), ההצלחות המבצעיות הטיוחים והשקרים. 

כשצופים בסדרה קשה להימנע מהשוואות עם "מלחמת וייטנאם", סדרת המופת הדוקומנטרית שיצרו קן ברנס ולין נוביק על המלחמה. אף שפרידמן ורוזנר לא פירקו את כל 18 השנים שבם לחם צה"ל בלבנון לגורמים כמו בסדרה של ברנס ונוביק, הרי שהסדרה שיצרו אודות הווייטנאם שלנו מטלטלת לא פחות. 

שנות השמונים ה"עליזות"

אחד המרואיינים הבולטים בסדרה הוא האלוף (מיל.) משה קפלינסקי, שבראשית שהיית צה"ל בלבנון פיקד על סיירת גולניבפרק הראשון הוא נשאל מי היה האויב? "קראנו להם תמיד מחבלים", השיב קפלינסקי. כשאויב נתפס כחבורת חובבנים עם מקלעים, ולא כאנשי גרילה מיומנים, ההתנהלות היא בהתאם, וכך גם כמות הנפגעים לכוחות צה"ל. 

מטרת צה"ל אותן שנים, הגנה על יישובי הצפון, היתה כנראה נכונה לשעתה. ארגוני המחבלים השקיעו מאמצים ניכרים לחדור לישראל ולא פעם גם הצליחו בכך. מפקדי גדודים כמו בני גנץ מהצנחנים, גדי איזנקוט מגולני, ושמואל אדיב מגבעתי, פיקדו אז על שורה של היתקלויות מטווחים קרובים על גדר המערכת (אדיב נהרג באחת מהן). 

אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, הוביל קו לוחמני שבמסגרתו ביצעו גדודים ויחידות מובחרות פשיטות מעבר לקו האדום, שסימן את גבול רצועת הביטחון עם מדינת לבנון הריבונית. מעבר לקו שלט חזבאללה, ולכן פעולות חוצות קו אדום הצריכו אישור של הדרג המדיני והצבאי הבכיר ביותר. 

חלק גדול מהפעולות הללו הטיל פלד על סיירת גולני, עליה פיקדו אז אמיר מיטל וארז גרשטיין. בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) תיאר תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, בעצמו מפקד סיירת גולני לשעבר, את אחת הפשיטות כדוגמה בולטת. 

במבצע, כתב, "פשט כוח של גולני, בפיקוד המח"ט גבי אשכנזי, על בסיס של החזבאללה שאותר בחווה חקלאית המכונה מזרעת אל־חמרא שברמת נבטיה. כוח הסיירת, בפיקודו של ארז, שהוביל את המבצע, התגנב עד שהגיע ממש מתחת לאפם של השומרים. אז פתח באש וחיסלם" (עמוד 29). 

מיטל נהרג שנה אחר כך, כמג"ד בפשיטה על מפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה, וגרשטיין נהרג כמפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ב־1999, כשהשיירה שבה נסע עלתה על מטען. 

המבצע הבולט ביותר של התקופה היה מבצע "חוק וסדר", פשיטה שביצעה חטיבת הצנחנים, בפיקוד שאול מופז, במאי 1988 על בסיס החזבאללה בעיירה מיידון. כחמישים פעילי חזבאללה נהרגו שם. אבל דווקא הארגון היה זה שהפנים טוב יותר את הלקחים מהפעולה.

זרז נוסף, ציינו בסדרה, היתה המכה שספג הארגון שנה קודם לכן, כשהפלוגה המסייעת בגדוד 51 בגולני הדפה ביעילות את ההתקפה שיזם על מוצב שומריה, והרגה כשמונה־עשרה מפעיליו. 

ממחבלים ללוחמי גרילה

מאז ועד לנסיגת צה"ל מלבנון הארגון נמנע מלהקים בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון. בנוסף הארגון נמנע מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל. במקום זה הארגון הפעיל חוליות זריזות, קטנות ומיומנות, שידעו לזהות את נקודות התורפה והוחלשה של צה"ל, ולפגוע בו ביעילות בדיוק בהן. בעוד צה"ל הולך ושוקע באינתיפאדה הראשונה ביסס עצמו חזבאללה כארגון הבולט והחזק בדרום לבנון. 

צה"ל מצדו יצא למבצעים כמו "תשובה מהירה" באפריל 1990, שמיצב את סיירת גבעתי כיחידה איכותית. כוח מהסיירת (ומגדוד שקד) בפיקוד מג"ד שקד, רס"ן אייל שליין, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד קודם לכן על הסיירת החטיבתית, נע בלילה והתמקם במארב במרחב שבין הכפרים משע'רה, עין אל־תינה והעיירה מיידון. בשתי הזדמנויות זיהה הכוח ופגע בחוליות פעילי חזבאללה והרג שישה מהם. לאחר מכן נסוג הכוח בהצלחה לקו המוצבים של צה"ל.

אבל למרות הצלחות מבצעיות שכאלו, פעולת מיידון סימנה את השינוי בטיב האויב שמולו ניצבת ישראל, ולקח לצה"ל חמש שנים עד שהפנים אותו. 

"צריך להרוג"

בראשית 1995 חל שינוי מהותי, עם מינויים של שני מפקדים בכירים, הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ואלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין. "היה לי זמן להתכונן לפיקוד צפון ובניתי תכנית איך נלחמים בגרילה", סיפר לוין בסדרה.

הרמטכ"ל ליפקין־שחק הגדיר את שהות צה"ל ברצועת הביטחון כמלחמה, על כל המשתמע מזה, ולוין, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, הוביל בפיקוד הצפון קו התקפי שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. "צריך להרוג", אמר לוין.

במקביל הוקמו בית הספר ללוחמה נגד גרילה ויחידת אגוז, בפיקוד סא"ל ארז צוקרמן, יוצא שייטת 13, שהתמחתה בלחימה בלבנון. תא"ל (מיל.) משה "צ'יקו" תמיר, שהיה מפקדה השני של יחידת אגוז, אמר בסדרה שהצבא החל "להיכנס לתוך המאחזים של חזבאללה, למאהלים, לעמדות שלהם", ולפגוע בהם בשטחם. מאז ועד לנסיגה בשנת 2000 הרגו לוחמי אגוז עשרות מחבלים.

אבל לא רק יחידות מובחרות רשמו הצלחות מבצעיות. לוין שחרר חבל גם לגדודי חטיבות החי"ר וחלקם, כמו גדוד 890 של הצנחנים בפיקוד דרור וינברג, יוצא סיירת מטכ"ל שנהרג לימים כמח"ט חברון, פעלו גם מעבר לקו האדום.

שיאה של הגישה ההתקפית שהוביל לוין היה במבצע "ענבי זעם" באפריל 1996. כוחות מיוחדים הוחדרו לעומק לבנון, במטרה לפגוע בחוליות שיגור רקטות במגע ישיר והכוונת אש מדויקת. קצין ששירת אז בסיירת נח"ל, עליה פיקד חן ליבני, סיפר לי כי כוח מהסיירת הוחדר בחשאי לעומק השטח והכווין אש מדויקת, לעבר משגרי קטיושות, כשהוא ממוקם בעורפם של פעילי החזבאללה. היה זה, אמר, "קונצרט של אש שהסתיים ברגע".

אירוע כפר כנא, כפי ששיחזר בסדרה לראשונה שר הביטחון נפתלי בנט, שהיה אז מ"פ ביחידת מגלן, קטע את המבצע באיבו. גם כך, הרגו הכוחות כשבעים פעילי חזבאללה ופגעו ברבים נוספים. 

ללוין לא היו אשליות שהחזבאללה ייעלם, אבל לתפיסתו הוא יהיה מוחלש וזניח בחשיבותו. לצערו, אמר, קשרו לו את הידיים ומנעו ממנו לנצח. נכון, תמיד יהיו גנרלים שיסבירו כי לו שומעים בקולם בזמן היו יכולים לנצח. זוהי הגרסה הצבאית לאמירה של מאמן הפוטבול האמריקני הנודע, וינס לומבארדי, לפיה "לא הפסדנו. המשחק נגמר לפני שהספקנו לנצח".

במקרה של לוין קשה שלא לחשוב שיש בדברים משהו. הישגיו בפיקוד הצפון היו מרשימים. ממשלות ישראל, משמאל ומימין, בחרו שלא לתרגם אותם למדיניות כוללת. 

לחתוך הפסדים וללכת

בסדרה סיפר מפקד יק"ל לשעבר, תא"ל (מיל.) גיורא ענבר, על האירוע שהוריד לו את האסימון. במאי 1995, סיפר, הרג כוח מסיירת צנחנים, בפיקוד רס"ן יוסי בכר, שבעה לוחמי חזבאללה וחזר בשלום.

בתגובה ירה הארגון קטיושות על קריית שמונה. הישיבה בלבנון, אמר ענבר, שכמפקד סיירת גולני נחשב לאחד מקבלני הפשיטות היעילים של צה"ל בלבנון, "הפכה מנכס לנטל אדיר". כשנשאל האם חלק את התובנה שלו עם מפקדיו, הוא הודה שלא. 

הוא לא היה היחיד שחשב כך. בראיון ל"כאן" סיפר אלוף (מיל.) יאיר גולן כי כשהיה מ"פ בצנחנים, ב־1986, לאחר היתקלות מוצלחת ברכס הרפיע, בה "הרגנו שני מחבלי אמל", ביקש ממנו ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל עוזי לבצור, לכתוב לו מה צריך לדעתו לעשות עם אזור הביטחון. גולן הגיש לו מסמך בו המליץ "שנצא מאזור הביטחון, נשאיר שם את צד"ל אבל נוציא אותו מהמוצבים. שיחיה חזרה בכפרים".

עשור מאוחר יותר, סיפר גולן, כינס אלוף פיקוד הצפון, לוין, את המפקדים הבכירים בלבנון, ובהם הוא עצמו. בישיבה, אמר גולן (שפיקד אז על החטיבה המזרחית ביק"ל), "הסברנו להם שהביטחון מתפורר". בעצם, אמרו הקצינים ללוין, צריך לחתוך הפסדים וללכת. לוין, שהבין שלא יוכל לנהל את המערכה כפי שרצה, קיבל את דעתם וסיכם את הדיון "באופן הבא – צריך לצאת למבצע התקפי נגד חיזבאללה, להכות בו כדי שלא יגידו שברחנו ואז לצאת חזרה לגבול הבינלאומי".

הרמטכ"ל ליפקין־שחק אפשר ללוין להציג את משנתו לדרג המדיני, אבל שם נמנעו מלקבל החלטה ולמעשה השאירו את צה"ל בלבנון עוד כארבע שנים.

בפועל, במשך רוב תקופת השהייה בלבנון לא בחן הדרג המדיני והצבאי הבכיר את כדאיותה של רצועת הביטחון ביחס למטרה שלשמה הוקמה. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, טען בשעתו כי החזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים בישובים. רק כשנכשל בכך, ירה על יישובי הצפון. הוא צדק, אבל התובנה הזו חמקה מעיני הקברניטים. 

עד עתה לא ברור מדוע נמנעה ישראל לממש את הצעתו של הסנטור ג'ורג' אייקן, מימי מלחמת וייטנאם: "בואו נצא משם ונגיד שניצחנו" (גם לאייקן לא הקשיבו). ישראל נסוגה מלבנון לבסוף רק במאי 2000, לפני עשרים שנים, כתוצאה מהחלטתו האמיצה והחכמה של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק.

מטכ"ל שעוצב בלבנון

המטה הכללי הנוכחי עוצב ונצרב בשירות בלבנון. האלופים אייל זמיר ותמיר היימן (שריון), מוטי ברוך, אהרון חליוה ואיתי וירוב (צנחנים), תמיר ידעי (גולני) ויואל סטריק (גבעתי), עשו שם את כל שירותם, מחיילים ועד למפקדי גדודים. הרצי הלוי ואמיר ברעם פיקדו שם על פלוגת הנ"ט של הצנחנים, ואמיר אבולעפיה פיקד על סיירת נח"ל.

הרמטכ"ל, אביב כוכבי, עשה את כל שירותו, מחייל בצנחנים ועד למח"ט בלבנון. אחד המפקדים שהשפיעו עליו במיוחד היה תא"ל ארז גרשטיין, ובשל כך היה חשוב לו לשוחח, ערב יום הזיכרון, עם בנו של גרשטיין, המשרת כקצין בגדוד בגולני, על אביו.

הדור שלי לא לחם בלבנון. לנו, שהתגייסנו בשנות האלפיים, חיכה עימות אחר, קרוב בהרבה לבית. כחצי שנה לאחר הנסיגה פרצה האינתיפאדה השנייה, מלחמה קשה וסיזיפית שארכה כשש שנים וגבתה אלפי קורבנות ביהודה ושומרון ועזה.

כמעט שלוש שנים, בלי הפסקות, בילו חברי למחזור הגיוס בצנחנים בשטחים (לחלקנו, כמוני, היו קורסי הפיקוד וההדרכה בבסיס הטירונים, שאפשרו מרחב נשימה). כמעט כל לילה פשיטה, מעצר או היתקלות, כמעט כל יום מחסום וסיור, ובין לבין השגרה המתישה של שירות ביחידה לוחמת.

מהמלחמה שלנו זכורים בעיקר שני דברים: מבצע "חומת מגן" שהחזיר את היוזמה לידי צה"ל (ואותו החמצנו כי התגייסנו רק שבועיים קודם לכן), והנופלים. כאלו הן המלחמות מאז מלחמת לבנון הראשונה. ככל שהן מתארכות הן נשכחות. אבל את הנופלים לא שוכחים.

מהצפייה בסדרה עולים שורה של לקחים. ראשית, בדבר הצורך לזהות נכון את האויב ולהיערך מולו בהתאם, ושנית לחתור לקיצור המערכה, ככל שניתן. לקח נוסף נוגע לצורך לבדוק כל העת שהאסטרטגיה שנבחרה מובילה לכיוון הנכון, כי המציאות משתנה, ומה שהתאים בעבר לא בהכרח מתאים כעת.

ישראל עזבה את לבנון לפני שני עשורים (וחזרה למשך כחודש ב־2006), אך האויב מולו לחמה אז נשאר האויב העיקרי מולו היא נערכת ובונה את הכוח. חזבאללה, כפי שהוכיח בתקרית פריצת הגדר האחרונה בגבול הצפון, נותר יריב מתוחכם ומר. לא מן הנמנע שנפגוש בו שוב. אז יידרשו צה"ל ובראשו המטה הכללי לתרגם את לקחיהם משנות הלחימה בלבנון לתוצאה מוצלחת יותר. 

"המפקד הבכיר הוא איש פסימי, העושה מלאכתו באופטימיות גדולה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בעת שכיהן כאלוף פיקוד מצא יאיר גולן זמן (פעמיים) לכתוב את משנתו על פיקוד ומנהיגות צבאית. התוצאה היא סיכום תמציתי וחכם, שטומן בחובו לקחים על-זמניים כמו גם כמה תובנות שדומה שהרשינו לעצמנו לשכוח.

בשתי חוברות שכתב, האחת בעת שכיהן כאלוף פיקוד העורף, והאחת בעת שכיהן כאלוף פיקוד הצפון, סיכם סגן הרמטכ"ל לשעבר, יאיר גולן, את משנתו ולקחיו מלמעלה משלושה עשורים של שירות ופיקוד בצה"ל. התוצאה היא אחד המסמכים התמציתיים והחכמים על פיקוד ומנהיגות צבאית (קרבית ובשגרה) שנכתבו כאן בשנים האחרונות.

"ראש גדול, וראיית התמונה הרחבה"

בחוברת הראשונה, "על הפיקוד" (הוצאת אמ"ץ תוה"ד, 2011), מנה גולן בפתח החוברת את השיעורים בפיקוד ומנהיגות שלמד ממפקדיו. גולן התגייס "לפלוגת ה"עורב" של חטיבת הצנחנים" (עמוד 11), היא פלוגת הנ"ט החטיבתית, ועשה בחטיבה את שירותו מלוחם ועד למפקד גדוד.

בין היתר ביקש המחבר לשתף את הקוראים באופן שבו השפיעו עליו, כחייל וכמפקד צעיר, שורה של מפקדים בצנחנים. בין היתר ביקש לאמץ את יכולתו הדידקטית של מפקד הגדוד שלו בקורס הקצינים, גיורא איילנד (צנחן אף הוא), "שהתבטאה בכושר פישוט של נושאים מורכבים ליסודותיהם" (עמוד 11).

במהלך הקורס לחם הגדוד, בפיקוד איילנד, במלחמת לבנון הראשונה. מחצית מקורס הקצינים שהה גולן בלבנון. בשעתו כתב במאמר כי מהלחימה זכורות לו "תמונות מפאתיה המזרחיים של ביירות תוך ניהול קרבות פנים מול פנים עם לוחמים שיורים לעברנו בנשק קל ורקטות אר.פי.ג'י.". זו בדיוק הסיבה שבגללה העריך גולן את יכולתו של איילנד לפשט ולבאר לו ולחבריו את המציאות המורכבת.

אירוע נוסף שהשפיע עליו, כמפקד צוות צעיר, היה שיחה שקיים עם צוותו המח"ט, שמואל ארד, בעת תרגיל גדודי, בה תיאר להם את הנעשה בחטיבה. "עלינו השיחה עשתה רושם אדיר. כך נוהגים צנחנים אמיתיים: ראש גדול, וראיית התמונה הרחבה של מצב העניינים" (עמוד 12).

כשהיה מ"פ בגדוד 50 (אז של הצנחנים) היה המג"ד יצחק איתן, שלימים פיקד עליו כמפקד בה"ד 1 והוא מג"ד בבית-הספר לקצינים, וכאלוף פיקוד מרכז והוא מח"ט הנח"ל באנתיפאדה השנייה. איתן, ציין, היה קפדן ושיטתי ונהג לתחקר את מפקדי הפלוגות שלו לאחר כל תרגיל או פעולה. "מכיוון שזו הייתה תקופה עתירת פעילות מבצעית, יצא שרוב התחקירים נעשו בשטח: פעם אחת באוהל שאך הוקם, ולרוב על סלע חשוף על גבעה עלומה אי-שם בלבנון. אם תרצו, שיטתיות בכל תנאי, גם כשתנאי הסביבה אינם מעודדים זאת" (עמוד 11). גולן מאוד העריך זאת.

ממפקד החטיבה שאול מופז, תחתיו שירת כמפקד פלוגת הנ"ט החטיבתית, לקח מספר עקרונות ובהם "יחס מחמיר לתקלות קלות ערך, תכנון ארוך טווח וקפדני בכל תחום, והתעקשות בלתי מתפשרת על קידום הראויים בלבד" (עמוד 12). כהונת גולן כמ"פ הפלנ"ט הייתה רצופת מבצעים מוצלחים, ובהם מבצע "רפואה שלמה", בקיץ 1986, במהלכו ירו גולן ואנשיו טילי נ"ט ופגעו במחבלי חזבאללה בכפר צדיקין. מופז השפיע מאוד על גולן, ולמעשה היה מי שהשאיר אותו בצבא.

מהמח"ט דורון אלמוג, שפיקד על החטיבה כשגולן שירת כסמג"ד 890, לקח את התזכורת "לאומץ הלב הנדרש מלוחם, כל לוחם, תחת אש" (עמוד 13).

"המפקד חייב להיות מלפנים"

הקריאה בחוברת מרתקת, הן משום שגולן כתב את משנתו באופן קריא ונהיר מאוד והן משום התובנות והלקחים הטקטיים-פיקודיים שרכש במהלך שירותו. אחד החשובים שבהם, שאי-אפשר להמעיט בחשיבותו ויש לשוב ולהזכירו, הוא הכלל הקובע כי "המפקד חייב להיות מלפנים נוכח פני הסכנה. רק מלפנים ניתן לממש שני עקרונות חיוניים לפו"ש (פיקוד ושליטה): בניית תמונת מצב אישית ובלתי-אמצעית, והפגנת מנהיגות במקום שבו היא נדרשת ביותר" (עמוד 18).

דוגמה לכך ניתן לראות באופן שבו במהלך מבצע "חומת מגן" לחם גדוד 932 של חטיבת הנח"ל בג'נין. "המג"ד, חן לבני, הראה בלחימה דוגמה יוצאת מן הכלל למקום המפקד. חן נע כל העת בין החזית, לעתים ממש עם החיילים שנלחמו בקו הקדומני ביותר, לבין העורף והאגפים, ומדי פעם עצר כדי לבחון את מקום הכוחות על-גבי תצ"א גדולה. בשיטה זו הראה מנהיגות במקום שבו הלחץ המבצעי היה הגדול ביותר, ואף תרם לפקודיו מניסיונו המבצעי הרב" (עמוד 18).

דוגמה אחרת הביא גולן ממבצע "עופרת יצוקה", במהלכו שימש כאלוף פיקוד העורף. גולן ביקר אז את חטיבת הצנחנים שלחמה ברצועת עזה. מורכבות הלחימה המודרנית, ציין, חייבה יכולת שליטה בכוחות, קיום שיתוף פעולה הדוק עם חיל האוויר ועם חיל הים; עיבוד מודיעין שמקורו ברמה המטכ"לית ורתימת יכולות מטכ"ליות ישירות לשטח; תיאום זהיר והדוק עם כוחות שכנים ועוד. "לכאורה, תנאים המחייבים את המפקד להסתגר במפקדתו ולנהל את הלחימה רק מהמקום שבו ניתן לגבש תמונת מצב ולשלוט בכוחות. המח"ט, הרצי הלוי, לא התפתה לכך. הוא הותיר את העשייה הטכנית במהותה לסגניו המוכשרים ולקצין האג"ם שלו, ויצא קדימה להפגין מנהיגות, לתרום מניסיונו המבצעי, להוות מוקד של יציבות ואחריות בצומתי החלטה, הנוצרים מעת לעת בלחימה" (עמוד 18).

ברמות שמעל לרמה הטקטית, כלומר האופרטיבית והאסטרטגית, כתב גולן כי "המפקד הבכיר הוא איש פסימי, העושה מלאכתו באופטימיות גדולה: הוא פסימי נוכח האיומים וסבירות התממשותם; הוא אופטימי מתוך הכרת עצמו, הכרת אנשיו והביטחון שיש לו בהם. מפקד בכיר יודע שאין הר גבוה מדיי, והוא נהנה לטפס" (עמוד 5). יתרה מכך, ציין, "המפקד הבכיר חייב להיות אָשׁוּן – מילה נדירה במקומותינו שהוראתה: שילוב של איתנות, כושר עמידה וקשיחות" (עמוד 6).

כמפקד בכיר, כתב, "אתה חייב לחוש את תלאות החיילים והמפקדים הנושאים בעול; אתה חייב להכיר מגוף שראשון את היכולות המבצעיות, את האילוצים המבצעיים ואת הקשיים המבצעיים" (עמוד 19).

מי שיימנע מכך, ויטען שהוא פועל ברמה גבוהה יותר ויש מי (מתחתיו) שאמון על כך, יגלה שלמעשה אין לו את הכוחות שהוא חושב שיש לו, כשירותם, ציודם ורמת המקצועות יהיו שונות מאוד (ולרוב פחותות) מאלו שהוא חושב שיש ברשותו ליום פקודה. את התוצאות של התנהלות כזו ניתן היה לראות במלחמה ב-2006.

ראוי לשים לב גם לקביעה נוספת של גולן, מחוברת ההמשך, "על הפיקוד 2" (הוצאת אמ"ץ תוה"ד, 2015). במקרה של מערכה, כתב, על צה"ל לאמץ "גישה בסיסית התקפית שתכליתה להסיר את האיום על העורף בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי. גישה זו גורסת כי האש לעולם תכזיב, וכי גם אש איסטרטגית השפעתה חורגת מתחום הזמן של המערכה הנוכחית. לא תהיה הכרעה ללא תמרון אל עבר ריכוזי הסד"כ של האויב. ה-F-16 ייצור את התנאים, אך לא תהיה הכרעה ללא ה-M-16, גם אם מעשית הוא מכונה "תבור". ההכרח לראות את ה"לבן בעיניים" של האויב אינה בגדר חלופה שאולי נממשה (ועדיף שלא), אלא הכרח בל יגונה שאין בלתו, ושאם לא ניישם אותו – חזקה עלינו שניכשל" (עמוד 25).

נראה שלאור ההתפתחויות הבאמת מרשימות של יכולות האש מנגד, הן ברמת הדיוק והן ברמת העוצמה, ישנה נטייה במקומותינו לשכוח את האמת הזו, וכדאי לשוב ולזכור שהכרעה משיגים על הקרקע באמצעו כוחות היבשה. כל השאר, בין שהוא פגיעה קשה יותר או פחות, הוא חשוב, ולא פעם גם מרתיע, אבל הכרעה זה לא, וכדאי שלא נתבלבל.