יוזמה היא משחק סכום אפס | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מרשימה ככל שתהיה התקיפה המיוחסת לחיל האוויר בגבול סוריה־עיראק, הכוח הצבאי לבדו משול לניסיון לרוקן את הים עם כפית והוא לא יעצור את ההתבססות האיראנית במרחב. מוטב שלצד היוזמות בצפון, תיזום ישראל מהלך של הסדרה ברצועת עזה ולא תשאיר את הכדור בידיים של החמאס.

בשבוע שעבר יוחסה לישראל תקיפה במזרח סוריה, סמוך לגבול עם עיראק, במהלכה הותקפו מן האוויר מעל לעשרה יעדים, ובכלל זה מפקדות מחסני תחמושת ששימשו כוחות איראניים.

במקביל לדיווחים על התקיפה ירו צלפי חמאס על כוח הנדסה של צה"ל שפעל סמוך לגדר המערכת ברצועת עזה. כמו חזבאללה בצפון, גם החמאס מיישם מול ישראל אסטרטגיה של הליכה על הסף. בכל האמור למלחמה הוא עודנו מורתע, אולם בכל מה שמתחת לסף הזה, הכל כשר כדי להזכיר לישראלים שהבעיה העזתית לא נעלמה רק כי ישנו שקט מתוח. הוא שולט בגובה הלהבות, וקובע את המקום, הזמן ואת חומרת הפרובוקציה.

בעוד שישראל, על־פי פרסומים זרים, מפעילה כוח רב בזירה הצפונית, גם ביעדים מרוחקים, כדי לסכל את התבססות איראן במרחב, הרי שבדרום תקף צה"ל באש טנקים עמדות ריקות של החמאס, שלמחרת יוקמו מחדש.

זוהי תגובה מידתית, צפויה, וכמעט יוצאת לידי חובה, שנובעת מכך שאיש לא נפגע מהירי (ובכל זאת ירה צה"ל פגזים בתגובה לאש צלפים). בנוסף, כפי שצייץ בטוויטר הכתב הצבאי של "הארץ", יניב קובוביץ, "ביום שמייחסים לישראל תקיפה רחבה עם עשרות הרוגים של כוחות איראנים בסוריה לדעתי זו החלטה סבירה שלא להגיב". 

הצורך לאזן בין זירות

במאמר שפורסם בספטמבר האחרון בכתב העת "בין המערכות", בחן אל"ם אמיר פרחי, יוצא שייטת 13, את תהליך עיצוב מדיניות הביטחון הלאומי בישראל, על המתחים שעמם היא מתמודדת והכרעה ביניהם. מקרה הבוחן שבחר היה מדיניות הביטחון הישראלית בשנים 2017־2018.

ישראל נדרשה אז לאזן בין מתיחות בדרום שכללה את טרור הבלונים, הפגנות על הגדר (שבהן גם כן שולבו פעולות טרור) וירי רקטות, לבין מתיחות בצפון שכללה הן את המב"ם בסוריה והן את הצורך לסכל את יכולת המנהור ההתקפי של חזבאללה. במקביל ביקש צה"ל לממש התוכנית הרב־שנתית "גדעון", שכן "הסיכונים שצה"ל לקח במסגרת המב"ם חייבו אותו לשפר את מוכנותו למלחמה".

במחקרו מצא פרחי, כי מדיניות הביטחון הלאומי שנבחרה אז הביאה למימוש מרבית האינטרסים הביטחוניים של ישראל. אמנם, ציין, נמתחה ביקורת על מדיניות התגובה של צה"ל לפעילות חמאס בדרום ויתכן שהיתה גם פגיעה בתחושת הביטחון האישי של התושבים, אך הדבר נבע מהצורך לממש מדיניות התקפית בצפון. 

בסוף אותה שנה יצא צה"ל באופן מפתיע, ביוזמת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, למבצע "מגן צפוני", במהלכו הרס את תשתית המנהרות של חזבאללה בגבול לבנון. היה זה איום חמור בהרבה, והרמטכ"ל לשעבר איזנקוט מספר בהרצאות כי כשהבין את הפוטנציאל שטמון במנהרות הללו, דרכן היו יכולים אלפי פעילי חזבאללה לחדור לצפון הארץ ביום פקודה, חש זיעה קרה בגבו. 

"איום המנהור ההתקפי בגבול לבנון הוסר באופן מלא עם סיום מבצע "מגן צפוני" בינואר 2019. מדובר בתפנית דרמטית ביכולתו של חזבאללה למימוש תוכנית ההתקפה", כתב פרחי וציין כי "המהלכים שבוצעו נגד האיראנים בזירה הצפונית, בסוריה ובלבנון, הם המשמעותיים ביותר שביצעה ישראל בעשור האחרון בהקשר הביטחוני". 

פיקוד צה"ל בראשות הרמטכ"ל אביב כוכבי, כתב פרחי, השכיל לנצל את שהושג אז בזירה הצפונית, "והמליץ לדרג המדיני על מהלך יזום נגד הגא"פ לעיצוב מחודש של המציאות הביטחונית בחזית רצועת עזה. ואכן, מבצע "חגורה שחורה" יצא לפועל בנובמבר 2019, ובו סוכל מפקד המרחב הצפוני של גא"פ, בהאא אבו אל־עטא, ונפגעו תשתיות רבות של הארגון". את חלון ההזדמנות שיצר המבצע, נמנעו חמאס וישראל לנצל כדי להגיע להסדרה של ממש.

לשלוט במצב במקום שישלוט בך

בצה"ל נוהגים לומר שיוזמה בשדה הקרב היא משחק סכום אפס, ואם אינך יוזם עושה זאת האויב. דוגמה טובה לכך מתוארת בספר התמציתי והמצוין "אנשים מול אש" (הוצאת מערכות, 1956), שכתב בריגדיר־גנרל סמואל ליימן אטווד מרשל, ההיסטוריון הקרבי הראשי של צבא היבשה האמריקני במלחמת העולם השנייה.

במבצע "מארקט גארדן", מבצע משולב של כוחות מוטסים וכוחות שריון של בעלות־הברית בהולנד בספטמבר 1944, הוטל על לוטננט־קולונל הארי קינארד, אשר "פקד על הבטליון הראשון של רגימנט צנחני־הרגלים ה־501" (עמוד 108), שבדיוויזיה המוטסת ה־101 של צבא היבשה האמריקני, להגן על "מסדרון" שהשתרע מערבית לעיר וכל. הכוחות הגרמנים בגזרה, שהיו עדיפים במספרם ובכוח האש שעמד לרשותם, לא ציפו לפעולה התקפית מהבטליון (מקביל לגדוד בצה"ל) של קינארד.

אבל קינארד חשב אחרת. "בשעת הצניחה היתה הגזרה נתונה ללחץ־אויב כבד. בניגוד לעצת הממונה עליו, ביצע התקדמות והוציא־לפועל תכנית להגנת ה"מסדרון" על־ידי "העתקת הקרב אל האויב". במסע של שלושה ימים ביצע תנועה של מעגל שלם, בן 360 מעלות, דרך שטחים שבידי האויב, בהשמידו כוחות אויב שעלו פי שלושה בעצמתם על הבטליון שלו" (עמוד 109).

זוהי, כתב מרשל, דוגמה מובהקת למפקד "השולט לחלוטין במצבו, תחת אשר יתיר למצב לשלוט בו" (עמוד 109). לאור הצלחת הגדוד הכניס הפיקוד הגרמני הבכיר לכוננות גיס עתודה והפנה כוחות לגזרה הלא נכונה, משום שטעה לחשוב ששם מצוי המאמץ העיקרי של בעלות־הברית. כך היתה ליוזמה טקטית מוצלחת של מג"ד השפעה מערכתית.

בחזית הצפונית, ואפילו הצפון־מזרחית ישראל יוזמת. התקיפה האווירית המיוחסת לה, בדיר א־זור וסמוך למעבר הגבול עם עיראק אבו־כמאל, מרוחקת באופן יחסי, אבל אינה בבחינת אתגר מבצעי חדש (ב־2007 תקף חיל האוויר והשמיד בדיר א־זור את הכור הגרעיני הסורי). במהלך הפעולה הותקפו מעל לעשרה יעדים, ובכלל זה מפקדות מחסני תחמושת ששימשו כוחות איראניים. יש בה, כמו בצבר תקיפות על יעדים איראניים בסוריה שיוחסו לישראל באחרונה, בכדי לאותת לאיראן שישראל לא תאפשר את התבססותה במרחב ואת הקמת תשתיות שיאפשרו לה לנהל מערכה באמצעות שלוחים כנגדה.

זוהי מערכה הכרחית, אבל היא דומה לניסיון לרוקן את הים בכפית. הכוח הצבאי לבדו לא יעצור את האיראנים (גם אם יגבירו את הלחץ). איראן אמנם נתונה במשבר כלכלי קשה שהחריף כתוצאה ממגפת הקורונה, אולם היא רואה בפעילותה בסוריה ובעיראק יעד אסטרטגי חשוב, וסביר, כפי שהתרחש בתכנית הגרעין, שתהיה מוכנה לשלם מחירים, ואפילו מחירים כבדים, בכדי להשיגו.

עם זאת, ניכר כי ישראל מפעילה בזירה יותר מאשר רק כוח צבאי. בשבוע שעבר הורה הנשיא האמריקני היוצא, דונלד טראמפ, לצבא האמריקני לכלול את ישראל תחת פיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM), שתחום האחריות שלו הוא המזרח התיכון, ובכלל זה איראן, עיראק וסוריה. עד עתה, בכדי לא לערער את שיתופי הפעולה בין מדינות ערב המתונות לאמריקנים, שבאים לידי ביטוי במתן היתר לקיים בסיסי פעולה ובתרגילים משותפים, היתה ישראל באחריות פיקוד אירופה (EUCOM). נראה שהסכמי השלום של ישראל עם בחריין ואיחוד האמירויות, כמו גם התהדקות יחסיה עם מדינות ערביות מתונות נוספות, הסירו את המכשול הזה.

יש בהחלטה לא מעט קוסמטיקה ונראות והרבה פחות תוכן ממשי. ראשית, משום שישראל נוגעת, ולעתים מעורבת, בלבן של סוגיות מרכזיות במזרח התיכון ובהן הסכם הגרעין עם איראן, חזבאללה בלבנון ובסוריה. על כן, מטבע הדברים, התקיימו כל העת קשרים הדוקים בין פיקוד המרכז האמריקני ומפקדיו לבין צה"ל והצמרת הביטחונית ישראלית, קשרים שיהיו עתה גלויים יותר.

שנית, ניתן להעריך שישראל לא תשתתף בפועל בתרגילים המשותפים של פיקוד המרכז האמריקני שכוללים צבאות ערביים, אבל תיקח חלק בתרגילים משותפים עם כוחות הפיקוד שאינם כוללים צבאות כאלה. סביר להניח שגם התרגילים שישראל מקיימת עם נאט"ו יימשכו כסדרם. מנגד, עצם הסרת התנגדות מדינות ערב להכללת ישראל תחת הפיקוד משדרת לאזור מסר מרתיע לאיראן ובנות בריתה, בדבר שותפות האינטרסים המתקיימת בין ישראל, ארצות הברית ומדינות ערב המתונות. 

בדרום, כמו בצפון, ישנה מתיחות מתמשכת והיא אינה אינטרס ישראלי. במיוחד כשמי ששולט בדינמיקה של ההסלמה זה האויב. לפנות בוקר (שני) שוגרו שתי רקטות מצפון רצועת עזה אל מרחב החוף של העיר אשדוד ונפלו בים, ובתגובה תקף חיל האוויר סדנאות לחפירת מנהרות של החמאס ברצועת עזה (שוב, תגובה מדודה וכמעט צפויה). החמאס מודע היטב למכלול האילוצים שבהם נתונה כעת ישראל, בין בחירות לקורונה ומתיחות שלא נגמרת בצפון, ומנצל זאת לטובתו.

ב"ישראל היום" פורסמה לאחרונה פרשנות לפיה צה"ל פעל נכון כשבחר שלא להרוג את פעילי החזבאללה שחדרו להר דב, לפני כחצי שנה, משום שבחשבון אחרון הדבר אפשר למנוע הסלמה. יתכן, אולם יתכן גם שהריגת החולייה לאחר שחדרה לשטח ישראל, מהלך שהוא בכללי המשחק המקובלים, היתה מסיימת את המתיחות באיבה ולא נותנת לה להיגרר חודשים ארוכים.

כך גם ברצועת עזה. כלל לא בטוח שבטווח הארוך התגובות המתונות והמדודות של ישראל בזירה הדרומית מחזקות את ההרתעה ומבטיחות את השקט. יתכן ומוטב להגיב על כל פרובוקציה באופן לא פרופורציונאלי, בהתאם לתפיסה שמימש בשעתו איזנקוט כאלוף פיקוד צפון.

אבל, כאמור, גם ברצועת עזה הכוח הצבאי לבדו לא יספיק. על ישראל ליזום ולחתור למהלך של הסדרה ורגיעה. אם תימנע ישראל מיוזמה שכזו, שכוללת "גזרים שמנים" לחמאס, היא תיאלץ להפעיל מקל קשה וכואב.

אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, הביע במהלך כהונתו לא פעם את תמיכתו בהסדרה שכזו. הוא יודע היטב שחילופי אש שכאלה לא נשארים לאורך זמן "על אש קטנה" ללא נפגעים. כשהיה מח"ט הצנחנים בשנת 2008 פשט גדוד הסיור של הצנחנים, בפיקוד ירון פינקלמן, על מתחם חמאס בעזה, הרג מספר פעילים והשמיד מנהרה חוצת גדר. הפשיטה הביאה להסלמה שסופה במבצע "עופרת יצוקה". בין שתהיה זו ירי של פעילי חמאס או תקיפה של צה"ל, מישהו בסוף יפגע, ואז יהיה קשה לעצור את האש.

הסביבה האופרטיבית: ימי קרב שעלולים להסלים למלחמה לא רצויה | מאת איתי ברון וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

אויבי ישראל מורתעים מעימות וטרודים בבעיות פנים • במלחמה תתמודד ישראל עם פגיעה נרחבת בעורף, חדירת כוחות לשטחה וכן עם מתקפה תודעתית במטרה לערער את חוסנו של הציבור ואמונו בהנהגה המדינית והצבאית

הסביבה האופרטיבית המורכבת והמאתגרת שבה מפעילה ישראל את כוחה הצבאי (לצד אמצעים נוספים) היא תוצאה של שורת התפתחויות טכנולוגיות, צבאיות, חברתיות ופוליטיות השלובות זו בזו. התפתחויות אלו, שאירעו בעשורים האחרונים, כוללות: שינויים עמוקים וגלובליים במאפייני תופעת המלחמה; שינויים גיאואסטרטגיים במזרח התיכון, שרובם קשורים בהשלכות של הטלטלה האזורית והאירועים שהתרחשו במסגרתה (ובכלל זה הגעת כוחות צבא של רוסיה וארצות הברית לאזור); שינויים מהותיים בתפיסת ההפעלה ובאמצעי הלחימה של אויבי ישראל, בעיקר אלה המשתייכים לציר הרדיקלי־שיעי; שינויים באופן הפעלת הכוח הצבאי הישראלי, הבאים לידי ביטוי בעיקר במתן עדיפות להפעלת כוח אש (על בסיס מודיעין מדויק) על פני כוחות יבשה מתמרנים; והשלכות של מהפכת המידע המטלטלת את העולם וגם את הממסדים הצבאיים

מימי קרב להסלמה?

השנה התברר שוב שההרתעה הישראלית מפני עימות רחב ומלחמה עודנה תקפה, וכנראה אף התחזקה. אויביה של ישראל מודעים לכוחה וכולם עסוקים בבעיותיהם הפנימיות, ובכלל זאת בהשלכותיה של מגפת הקורונה. שורת משחקי מלחמה שקיים המכון למחקרי ביטחון לאומי בסוף שנת 2019 ובתחילת שנת 2020 ,עוד לפני פרוץ משבר הקורונה, הובילו למסקנה כי שאיפתם של כל השחקנים בזירה הצפונית היא להימנע מהסלמה. שנת 2020 המחישה הערכה זו והסלמה אכן לא התרחשה. ניסיון השנים האחרונות לימד שזה גם המצב מול גורמי הכוח ברצועת עזה.

עם זאת, מאז יולי האחרון מצוי פיקוד הצפון בדריכות מוגברת מול חזבאללה, בעקבות איום מצידו להגיב על תקיפה שיוחסה לישראל בסוריה, אשר בה נהרג פעיל של הארגון. הארגון ניסה מספר פעמים "לסגור חשבון" עם ישראל, אך ללא הצלחה. צה"ל הדף את כל הניסיונות ואף הוסיף לתקוף בסוריה, באופן שהבהיר כי אינו מקבל את משוואות ההרתעה שהציב חזבאללה.

בישראל, כמו גם בשורות חמאס וחזבאללה, שוררת מודעות לסכנה הגלומה בדינמיקת הסלמה העלולה להתפתח, אך נראה שכל הצדדים מעריכים שניתן יהיה לקטוע אותה לאחר מספר ימי קרב, בדומה לעימותים קצרי ימים שנרשמו בשנים האחרונות בזירת עזה. ואולם, תרחיש מעין זה עלול להשתנות אם יהיו לאחד מהצדדים או לשניהם קורבנות בנפש. או אז ייתכן שתגובה ותגובת־נגד יסלימו, יובילו לעימות נרחב ואף למלחמה. מלחמה כזאת יכולה להתרחש מול הציר האיראני־שיעי הכולל את חזבאללה בלבנון, שלוחים איראניים בסוריה ובעיראק, ואולי גם מול איראן עצמה. זאת ועוד, ההסלמה עלולה לגלוש גם לזירות נוספות, בפרט עם גורמי הכוח ברצועת עזה.

תפיסת ההפעלה של האויב

בחירה הן של חזבאללה והן של חמאס באופי הלחימה הנוכחי שלהם נבעה מתהליכי למידה שהתקיימו מאז שנות ה־90 ,על בסיס ניתוח עוצמותיה וחולשותיה של ישראל. בשנה שעברה הצבענו על שינוי בתפיסת הלחימה של ארגונים אלו עקב לקחים שהופקו מהעימותים שהתפתחו ביניהם לבין ישראל מאז מלחמת לבנון השנייה (2006). עיקרו של שינוי זה הוא מעבר מתפיסת ניצחון המבוססת על התשת האוכלוסייה בישראל ("ניצחון באמצעות אי־הפסד") לתפיסה המבקשת לפגוע, מזירות שונות, גם בתשתיות לאומיות בישראל וביכולות צבאיות חיוניות, כדי להוציא את המערכת הישראלית משיווי משקל ולערער אותה.

תפיסה זו ממומשת באמצעות מהלכי בניין כוח הכוללים: הגדלה נוספת של כמויות הרקטות והטילים, הן כדי לשפר את יכולת השרידות של המערך והן כדי להרוות את מערכות ההגנה האווירית הישראלית; הצטיידות ברקטות ובטילים בעלי יכולת דיוק גבוהה, שיכולים לפגוע בנקודות התורפה האזרחיות (חשמל, גז ותשתיות לאומיות אחרות) והצבאיות (בסיסי חיל האוויר ומפקדות צבאיות) בישראל; הצטיידות ברחפנים ובכלי טיס בלתי מאוישים אחרים, גם הם לשם פגיעה מדויקת.

תפיסה זו מבוססת גם על הרעיון של הפעלת כוחות קרקעיים בשטח ישראל, על מנת לשבש את יכולת הפעולה ההתקפית וההגנתית של צה"ל ולהגביר את הפגיעה בכושר העמידה של העורף. על רקע זה שופרו יכולותיהם של חזבאללה וחמאס לחדור לשטח מדינת ישראל, ובכלל זה בתווך התת־קרקעי, באמצעות כוחות פשיטה מיוחדים (כוח רד׳ואן של חזבאללה וכוח נוח׳בה של חמאס). כוחות אלה מיועדים להעביר חלק מהלחימה לשטח ישראל – לתפוס צירים מרכזיים, לחדור ליישובים ולבסיסים ולגרום לצה"ל להשקיע חלק ניכר ממאמציו בהגנה, ולמעשה למנוע ממנו את היכולת לצאת להתקפה. חמאס משקיע מאמצים ומשאבים ניכרים, הן חומריים והם בכוח אדם, בפרויקט המנהור ההתקפי. באוקטובר האחרון חשף והשמיד צה"ל מנהרה חוצת גדר עמוקה במיוחד, שאותרה באמצעות יכולות המכשול ההנדסי שהוקם לאורך הגבול בין הרצועה לישראל. נראה שחמאס לא זנח את הפרויקט לאחר הקמת המכשול, ובכוונתו למצוא דרכים לעוקפו.

תפיסת ההפעלה של צה"ל

בחינת מסמכים פומביים רשמיים של צה״ל שפורסמו בשנה החולפת יכולה ללמד אותנו רבות על התפיסה של שיטת ההפעלה הצה"לית במערכה הבאה. הרמטכ"ל רב־אלוף אביב כוכבי והמטה הכללי כולו רואים את המענה כשילוב של "תמרון רב־ממדי לשטח האויב, מהלומות תקיפה באש ובממדים נוספים, והגנה רב־ממדית חזקה. כל אלה יתבצעו יחדיו, ייהנו מהדדיות הדוקה יותר וימצו את יתרונותיהם באוויר, ביבשה, במודיעין ובעיבוד־ מידע כדי לחשוף את האויב המסתתר ולהשמידו בקצב גבוה".

לצד ההשקעה ביכולות חשיפת אויב ובהגדלתם של הספקי מאמץ האש (בדגש על אש מדויקת), צה"ל השקיע מאמצים בכוחות היבשה כדי להפוך את התמרון היבשתי לקטלני, מהיר וגמיש יותר. במקביל השקיע צה"ל בבניית מכשול הנדסי, הן בגבול הצפון וכאמור גם בזירת הדרום, שתכליתו לסכל את מאמץ המנהור ההתקפי של חמאס וחזבאללה.

בתחום מאמץ האש, בדגש על הכוח האווירי, פיתח צה"ל את תפיסת המהלומות בהיקף רחב ובדיוק גבוה, כאשר כל מהלומה כזו נועדה לגרום לאויב הרס ונזק שיחרגו מהצפי שלו באשר ליכולותיו וכוונותיו של צה"ל והיקפן. מהלומות אלו יכוונו לפגיעה במערכי אויב שאותם הוא הגדיר כקריטיים לתפקודו האופרטיבי ולמימוש האסטרטגיה שלו. יש שלושה סוגי מהלומות: מהלומה מרחבית, שמטרתה לפגוע במקסימום פעילים, תשתיות ואמצעי לחימה של האויב בגזרה נתונה; מהלומה משימתית, שמטרתה השמדת מערך ספציפי של האויב (רקטות ארוכות טווח, למשל); ומהלומה רחבה, שמטרתה פגיעה בשורת מערכים ומרחבים כדי להביא את האויב לכשל רב־מערכתי ולאלצו להשקיע את מרב משאביו בהגנה ובשיקום ההרס שספג. כאמור, תחום נטרול יכולות הלחימה מתמקד במערך הרקטי של האויב, בדגש על מאגר הטילים המדויקים ארוכי הטווח, ובמקביל פגיעה במרבית פעילי כוחות החדירה שלו.

לגבי התמרון היבשתי, בשנים האחרונות התגלו להערכת צה"ל שני פערים מרכזיים, הן ביכולתו לספק מענה לאתגר של ירי תלול מסלול בזירות השונות, והן ביכולתו לשלול יכולות במרכזי הכובד של האויב באופן מהיר ורציף. על כן גיבש הצבא תפיסה עדכנית לתמרון היבשתי, שנועדה לתת מענה לפערים אלו ורואה בתמרון מהלך רב־ממדי. בזרוע היבשה גובשה תפיסת תמרון בחכמ"ה (ביסוס, חשיפה, כינוס, מהלומה, הסתערות), שלפיה לכוחות המתמרנים יונגשו יכולות מודיעיניות ויכולות חשיפת אויב מוגברות. זאת כדי שיוכלו לפגוע בו ולשלול ממנו יכולות, הן באמצעות אש מדויקת והן בתמרון מהיר וקטלני. התעדוף הצה"לי של מאמץ האש נותר בעינו, אולם ניכר כי בחמש השנים האחרונות התגבשה ההבנה שביצוע תמרון מהיר ואגרסיבי כמהלך משלים חיוני לצורך סיום המערכה במהירות, ובתנאים שישרתו את האינטרסים של ישראל. בהתאם לכך הושקעו משאבים ניכרים בשיפור ובחיזוק כשירותם של הכוחות המתמרנים.

דמותה של המלחמה הבאה

על צה"ל להיערך לשני מתארים עיקריים של מערכה, שעלולה להתפתח מהסלמה לא רצויה בעקבות ימי קרב בזירה הצפונית: "מלחמת לבנון השלישית" רק עם חזבאללה בלבנון, שתהיה עצימה והרסנית בהרבה ממלחמת לבנון השנייה; ו"מלחמת הצפון הראשונה" עם חזבאללה בלבנון, אך גם עם כוחות בסוריה ובעיראק, ואולי גם באיראן ובזירות נוספות..

צה"ל יפעיל במלחמה את יכולותיו ההתקפיות הקטלניות – ביבשה, באוויר ובים – ויגרום נזק נרחב ביותר לאויביו, בחזית ובעומק. אבל במלחמה כזאת גם ישראל צפויה להתמודד עם ירי מסיבי של טילי קרקע־קרקע לעורף, שחלקם מדויקים וחלקם אף יחדור את מערכות ההגנה האווירית; עם תקיפות של כלי טיס בלתי מאוישים ורחפנים על העורף; עם חדירת כוחות קרקעיים לשטח ישראל בהיקף של אלפי לוחמים; ועם מתקפה תודעתית רחבה שתכליתה ערעור כושר העמידה של הציבור הישראלי ואמונו בהנהגה המדינית והצבאית. רכיביו ההתקפיים של צה"ל ייתקלו במערכות הגנה אווירית וימית משתכללות ובמערכי הגנה קרקעיים מורכבים, הכוללים שימוש בתווך תת־קרקעי ובטילים מתקדמים נגד טנקים.

המערכה עשויה להתנהל אפוא בשני ממדים שונים: באחד יתקפו אויביה של ישראל את העורף באש תלולת מסלול בכמויות שטרם נראו בעבר, ובשני תתקוף ישראל את כוחות האויב בשטחו, הן באמצעות מאמץ אש והן באמצעות תמרון קרקעי. אולם אפשר שייווצר רושם של קשר רופף בלבד בין שני הממדים. נוכח ההרס בערי ישראל, תושבי ישראל שיהיו נתונים תחת אש לא יתרשמו יתר על המידה מן ההרס האדיר שימיט צה"ל על מערכי האויב (גם אם יהיו ממוקמים בלב אוכלוסייה אזרחית) וממספר פעיליו שייפגעו במהלך הקרבות. מפקדי גדודים במלחמת לבנון השנייה סיפרו כי במהלך הלחימה, למרות ליקויים ותקלות, הם חשו שביצעו את המשימה ובסך הכול ניצחו, והינה בשובם ארצה התברר להם כי הציבור חושב שההישג נע בין תיקו להפסד. בהתחשב בנזק הצפוי במלחמה הבאה, תחושה זו תועצם.

יתרה מכך, ניתן להניח שבעת מלחמה כוחות המילואים שיתגייסו ייאלצו אף הם להתארגן תחת אש, שכן בסיסי הגיוס והימ"חים יהיו מטוּוחים. הצבא לא יוכל לממש את תפיסת "זמן יקר", שלפיה בעת עימות יעברו יחידות המילואים אימון להעלאת הכשירות ורק אז ייקחו חלק בלחימה, משום ששטחי האימונים יהיו מטווחים גם הם (כשם שהיו בעת מבצע ׳עמוד ענן׳ בזירת הדרום, 2012). זאת ועוד, מאחר שהבסיסים של יחידות המילואים ממוקמים בחלקם הרחק מקו החזית, עלול שינוע הכוחות להתעכב בגלל אש תלולת מסלול של האויב. מכאן שהמקום הבטוח ביותר שבו יוכלו הכוחות הלוחמים להימצא הוא בחזית ובעומק שטחו של האויב. שם אומנם יידרשו כוחות היבשה להתמודד עם הסיכונים שבלחימה, אולם העוצמה הקרבית תספק מענה לסיכונים אלה.

הציבור בישראל מצפה מהכוח הצבאי לנצח במערכה קצרה ומעוטת אבדות. ציפייה זו מועצמת כשמדובר במערכה המבוססת על הפעלת הכוח האווירי. אולם בעימותים עתידיים צפוי שטייסי חיל האוויר לא יוכלו לנוע באופן חופשי כמעט מעל לשטח האויב, כפי שהומחש בפברואר 2018 ,כאשר במהלך תקיפה של חיל האוויר בסוריה נפגע מטוס קרב מסוג 16־F וטייסיו נאלצו לנטוש מעל עמק יזרעאל. יתרה מכך, לצד מערכי הנ"מ שלו, האויב ישאף לפגוע ברציפות התפקודית של חיל האוויר הישראלי באמצעות ירי רקטות וטילים על בסיסי החיל. צה"ל יידרש להיאבק על העליונות האווירית ועל חופש הפעולה. בהקשר זה יש להביא בחשבון גם את הנוכחות הרוסית בזירה הצפונית, אשר עשויה להציב מגבלות נוספות על חופש הפעולה של חיל האוויר.

השלכות מגפת הקורונה

להתרחשויות בסביבה האסטרטגית, בהקשר למגפת הקורונה, יכולות להיות גם השלכות על הסביבה האופרטיבית, כלומר – על מאפייני העימותים הצבאיים ואופן התפתחותם של הכוחות הצבאיים, המדינתיים והלא־מדינתיים. תקופות שבהן המדינות והארגונים בעלי המחויבות הפוליטית עוסקים בענייני הפנים שלהם מאופיינות בצמיחתם של ארגונים לא־מדינתיים חסרי מחויבות כזאת, וכאלה יכולים להיווצר או להתחזק גם בתקופה הנוכחית. בהקשר אחר, אפשר שההתייחסות הדרמטית כל כך בכל המדינות להתפרצות הנגיף תוביל גורמים שונים לתת עדיפות גדולה יותר לפיתוח ולהצטיידות בנשק ביולוגי. ולבסוף, לפחות בישראל ובמדינות המערב – סביר להניח שתהיה הסטת תקציבים לאומיים לשיקום הכלכלה ומערכת הבריאות, על חשבון תקציבי ביטחון ותקציבים לתחומים אזרחיים אחרים

המלצות

ישראל צריכה להיערך למלחמה רב־זירתית ("מלחמת הצפון") כאיום ייחוס עיקרי. מלחמה זו תתאפיין בעצימות גבוהה יותר מהמערכות שניהלה מאז מלחמת לבנון השנייה, הן במובן כמות האש על העורף הישראלי והן במובן חזית הלחימה.

נוכח האתגרים הצפויים לכוח האווירי וכן הצורך לצמצם את האש על העורף במהירות, יש להכין את הכוח היבשתי לתמרון גמיש, אגרסיבי וקטלני לפגיעה בכוחו הצבאי של האויב. במקביל יש לצמצם את פערי הציפיות בציבור לגבי מאפייניה ותוצאותיה האפשריות של המלחמה; ליזום מאמץ מדיני וביטחוני למניעת מלחמה ולמיצוי חלופות אחרות לקידום יעדיה של ישראל בזירה הצפונית. זאת ועוד, נכון לסכם ולתקצב תוכנית רב־שנתית לצה"ל ולהתאימה למגבלות התקציביות המתחייבות מההתמודדות עם ההשלכות הכלכליות של משבר הקורונה, ליישם את תוכנית ההתעצמות במט"ח במסגרת הסיוע האמריקאי, וכן יש להקפיד על הרחקת צה"ל ומערכת הביטחון מהמאבק הפוליטי בישראל.

תא"ל (מיל.) איתי ברון, ראש חטיבת המחקר באמ"ן לשעבר וסגן ראש ראש המכון למחקר. 
גל פרל פינקל, חוקר צבא ואסטרטגיה ב־INSS.

צה"ל צריך ללמוד מההיסטוריה ולהיות ערוך למלחמה מול חמאס | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אם מדינת ישראל לא רוצה למצוא את עצמה מופתעת בגבול הדרומי, צה"ל צריך להיות ערוך ומוכן למלחמה על אף המגעים לשלום עם חמאס.

השבוע חשף צה"ל באמצעות המכשול ההנדסי בגבול רצועת עזה מנהרת חדירה שחמאס חפרה מעזה לשטח ישראל. איתור המנהרה עלול להגביר את המתיחות בין ישראל לחמאס ומפקד אוגדת עזה, תא"ל נמרוד אלוני, קצין צנחנים שאת עיקר ניסיונו הקרבי צבר בלבנון ובאיו"ש, אמר כי האוגדה "עוסקת כל העת במוכנות למלחמה".

ישראל מבקשת להגיע להסדרה ברצועת עזה, ונוכח מורת הרוח של הציבור הפלסטיני בעזה, גם החמאס. השאלה, כרגיל, היא מה יהיה המחיר. חמאס דורשת הקלות בסגר ושחרור אסירים, וישראל דורשת שחמאס תזנח את דרך ההתנגדות ואת מאמצי ההתעצמות הצבאית. בפועל, חמאס נערכת למלחמה ובישראל הדרג המדיני הנחה את הצבא להיות מוכן לכל אפשרות.

בסוף השבוע שעבר כתב טל לב־רם בעיתון "מעריב", שהרמטכ"ל אביב כוכבי קבע לאחרונה "כי פיקוד הדרום וצה"ל נמצאים בבשלות ובמוכנות גבוהה" למבצע רחב היקף, אם יידרש. לדברי לב-רם יש בקביעה זו "גם אמירה מחייבת", בהתחשב בביצועים הלא מרשימים של צה"ל במבצע "צוק איתן". לפי לב-רם מטרת המערכה לא תהיה כיבוש הרצועה ומיטוט שלטון חמאס, אלא פעולות מהים, האוויר והיבשה כדי "לפגוע בצורה קשה ביכולות של חמאס באמצעות פגיעה בבכירי הארגון, במערך שלו, באמצעי הלחימה, במאגרי התחמושת ובנכסים האסטרטגיים". ובנוסף בצה"ל שואפים לעשות זאת מהר כדי להימנע ממערכה ארוכה נוסח קיץ 2014.

בדרום מול חמאס ובצפון מול חיזבאללה – שם נמשכת המתיחות מעל 90 יום – ישראל מצויה במרחק קצר מהסלמה. המחשה למוראות המלחמה, גם אם זו תהיה שונה לגמרי, התקבלה השבוע עם שידור הסדרה "שעת נעילה" על מלחמת יום הכיפורים ב"כאן 11". הפקה מושקעת הביאה למסך הטלוויזיה את תחושת ההפתעה וההלם כמו גם את קרבות השריון, באופן שתפס את הצופים ונשאר אתם זמן רב לאחר שהפרק הסתיים.

בספרו "עֹז 77" (הוצאת שוקן, 1976) תיאר תא"ל אביגדור קהלני את חוויותיו כמפקד גדוד שריון בחטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים. הגדוד שעליו פיקד לחם, בדומה לאותה מחלקת שריון בסדרה שעליה פיקד המ"מ אבירם (עידו ברטל), בקרבות הבלימה בעמק הבכא בתנאי נחיתות וביחסי כוחות בלתי אפשריים.

מול מאות הטנקים הסורים פקד קהלני בקור רוח: "תחנות 'שוטר'. בחזית שלנו, בטווח 500 עד 1500 מטרים, נמצאים טנקי אויב רבים. עלו לעמדות, פתחו באש, סוף!" (עמוד 75). והם, לצד כוחות נוספים, עצרו את הסורים. באירוע אחר תיאר כיצד חילץ "כוח קטן, בפיקוד רס"ן יוני מהצנחנים" (עמוד 180), הכוח היה מסיירת מטכ"ל אבל מפקדו, יוני נתניהו, עבר ליחידה מהצנחנים, את המג"ד הפצוע, יוסי בן־חנן, מתחת לאף של כוחות קומנדו סורים שנעו בשטח.

בספרו המופתי, "לא נרדם בלילות" (הוצאת ידיעות ספרים, 2020), תיאר אלוף במיל' גיורא איילד את שחווה כקצין צנחנים צעיר לאחר שלחם בקרב "החווה הסינית" בסיני ושב למקום בו חנה גדודו, גדוד הצנחנים 890, וליקק את פצעיו לאחר שספג 41 הרוגים וכ־110 פצועים בקרב. איילנד, שהיה בטוח שהגדוד גמר את המלחמה, הופתע כשהודיע לו המג"ד, סא"ל איציק מרדכי, כי "הולכים הלילה עוד פעם. זה לא ברור לך?" אז הבין איילנד "שלא מדובר באימון ואפילו לא בפשיטה נועזת בלבנון. מדובר במלחמה, מלחמה של ממש, ובמלחמה אין זמן לרחמים עצמיים. יש משימות לבצע וחייבים להתכונן" (עמוד 42).

במלחמה הבאה, במקום טורי שריון ברמת הגולן ומדבריות סיני צה"ל יפגוש חוליות קומנדו מעל ומתחת לפני הקרקע, בשטחים אורבניים צפופים ואת חילות האוויר המצריים והסוריים יחליף ארסנל רקטות אימתני. אולם כפי שקבע איילנד, חייבים להיות מוכנים.

באוגוסט הזה היה חם, בכל הגזרות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בשני סרטונים תועד לאחרונה צה"ל שלא במיטבו. אבל הסרטונים מספרים רק חלק מהסיפור על הפעלת הכוח, בצפון, ביהודה ושומרון וברצועת עזה, וזה סיפור מורכב בהרבה.

בשבוע שעבר תועד צה"ל בשני סרטונים, שהפכו ויראליים ברשתות החברתיות, ברגעים, שבניגוד לציטוט המפורסם של צ'רצ'יל, לא היו רגעיו היפים ביותר. אבל הסרטונים מספרים רק חלק מהסיפור, שכרגיל כאן, מורכב בהרבה.

בסרטון הראשון, שפורסם ביום חמישי שעבר, צילמו מטיילים ברמת הגולן כיצד מצאו חמישה טנקים מחטיבת שריון של צה"ל כשהם פתוחים, ללא כל השגחה או שמירה, ובפנים ציוד ואמצעי לחימה, מקלעים ומרגמות. 

את הסרטון מיהר להפיץ ברשתות החברתיות נציב קבילות חיילים לשעבר, אלוף (מיל.) יצחק בריק, במסגרת הקמפיין שהוא מנהל זה כשנתיים בנוגע לכשירות הירודה של צבא היבשה.

המסר של בריק, בעצמו קצין שריון שעוטר על גבורתו כמ"פ במלחמת יום הכיפורים, ברור – בצבא שמתייחס ברצינות לכוחות היבשה, טנקים אינם סתם זרוקים בשטח.

בשבוע שעבר במאמר ב"מעריב" מתח בריק ביקורת על "הפרסומים החוזרים ונשנים בכל אמצעי התקשורת על חטיבת הקומנדו ועל יכולותיה", שמציירים לציבור תמונה כאילו הצבא כולו ברמת כשירות גבוהה כחטיבה זו. אף על פי, כתב, "שעיקר הכוח היבשתי נתון בתהליך של הידרדרות חמור".

כוחות היבשה הסדירים של צה"ל אינם מצויים במשבר הכשירות שמתאר בריק, אבל הם הולכים לשם. בהיעדר תקציב ביטחון ומתווה תקציבי לתכנית הרב־שנתית, היכולת של הצבא לאמן ולצייד אותם כראוי נפגעת משמעותית. כשזה מגיע למילואים, הפגיעה תהיה קשה עוד יותר.

צה"ל, בהובלת הרמטכ"ל אביב כוכבי, אכן מקצה משאבים ככל יכולתו, מקים אוגדה רב־זירתית חדשה ומקיים רה־ארגון בכוחות היבשה שאמור להפוך את כוחות היבשה והתמרון למתאימים וכשירים יותר למשימות במערכה הבאה.

אבל כל זה לא יעבוד בלי מסגרת תקציבית סדורה, שתתמוך תפיסת הפעלה רלוונטית לכוחות היבשה, כזו שיהיו כשירים לבצע בעימות הבא. אחרת המהלכים יישארו בחזקת מילים יפות וכוחות חלולים, ללא אמצעים, כשירות ויכולות של ממש. ואם זה נשמע למישהו כמו הד לימים שקדמו ל־2006, הרי שזה משום שזה בדיוק כך.

הממשלה, שהיתה לאחרונה על סף פירוק והליכה לבחירות עד שמצאה מוצא והחליטה לדחות את דיוני התקציב למועד לא ברור, עסוקה יותר במריבות פנימיות ובפתרון משברים אחרים, כמו תכני התכנית הסטירית "היהודים באים". אין ספק, עוסקים שם בעיקר ולא בטפל. 

גם איפוק הוא כוח

בסרטון השני, שפורסם ביום שישי שעבר, תועדו ילדים פלסטינים מיידים אבנים לעבר לוחמי צה"ל בחברון מטווח קצר, והאחרונים התגוננו באמצעות מגיני פלסטיק וספגו את האבנים מבלי לפעול כנגד הזורקים. 

מח"ט חברון, אל"מ אביחי זפרני, יוצא סיירת גולני, אמר לאחר תחקרי ראשוני של האירוע כי על פניו ומבלי שצפה בסרטון המלא, "ההתנהלות הנראית בסרטון אינה ההתנהגות המצופה מלוחמים בצה"ל שנדרשים למנוע אירועים מסוג זה ולהפעיל כוח לפי שיקול דעת ולפי הוראות הפתיחה באש". התחקיר השלם יוצג לאלוף פיקוד המרכז.

ח"כ בצלאל סמוטריץ' (ימינה) צייץ בטוויטר בתגובה לסרטון כי הוא "מעדיף אלף סרטונים של אלאור אזריה ולא אחד מביש ומסוכן כזה. מי שאימן את החיילים האלה להגיב ככה לא ראוי להיות מפקד עוד יום אחד".

אז נכון, החיילים היו צריכים להגיב באופן נחוש יותר, ולעצור ולו רק לכמה שעות את הזורקים. אבל את הכוח צריך להפעיל בשום שכל, וכן, גם האיפוק עשוי להיות הפתרון הנכון בחלק מהמקרים. ובכלל, כדאי גם לזכור שכאשר ילד זורק אבנים זה בעיקר טרגי

בפעילות המבצעית ביהודה ושומרון, שבה פעולות שיטור ופעילות צבאית שלובות זו בזו באופן כמעט אינטגרלי, אין פתרון בית ספר, וקל להגיד מה נכון ממזגן ותחת הפלורסנט, ולא בחום, עם העייפות, הזיעה והפחד.

ישראל היא מדינה דמוקרטית. כל אחד ואחת יכולים (ואפילו רצוי) למתוח ביקורת. המלחמה, אמר בשעתו ראש ממשלת צרפת ז'ורז' קלמנסו, "היא עניין רציני מכדי להשאירו בידי הגנרלים". גם מי שמעולם לא היה לוחם ומפקד, ושירת רק תקופה קצרה כחייל (התגייס רק בגיל 28 לשירות שארך כשנה וחצי), יכול לחלק ציונים למפקדים, ולקבוע מה נכון ולא נכון בלחימה, בהפעלת כוח ובפעילות מבצעית.

אבל אולי היה כדאי להיות זהיר יותר בביקורת, שכן החייל היורה מחברון, שאותו האדיר, שגה מוסרית ומקצועית. המציאות בשטחים אפורה ומציבה את חיילי צה"ל בדילמות מורכבות יומיומיות, אבל את המודל של אזריה אסור לאמץ ואסור לשבח.

אירוע בצפון ייגמר בביירות

האופן שבו מפעילה ישראל את הכוח לא מוגבל לחברון. בזירות אחרות ישראל דווקא מפעילה כוח. אמנם באופן מדוד, אבל כזה שנועד להעביר מסרים.

מנהיג חזבאללה, חסן נצראללה, התייחס בנאומו השבוע למותו של פעיל חזבאללה בסוריה לפני כחודש וחצי בתקיפה שיוחסה לישראל. נצראללה קבע כי ישנה משוואה ברורה, שבהתאם לה על "ישראל להבין שברגע שהיא הורגת את אחד מפעילינו, אנחנו נהרוג את אחד מחייליה".

מאז שנהרג אותו פעיל בסוריה, עלתה רמת המתיחות בצפון וחזבאללה אתגר את ישראל במספר מקרים, ובהם חדירת חוליה להר דב לפני כחודש וירי צלפים על כוח צה"ל בשבוע שעבר. 

ח"כ אלוף (מיל.) יאיר גולן (מרצ)קצין צנחנים שלחם שנים ארוכות כנגד החזבאללה בלבנון ופיקד על פיקוד הצפון, אמר השבוע בראיון לתוכנית של ינון מגל ובן כספית ב־103FM, כי יש להבהיר לנצראללה, "שאם יהיה אירוע בצפון זה ייגמר בביירות".

האם התגובה הישראלית צריכה להיות בהכרח מלחמה? לא. אבל סביר שגולן, בדומה לרמטכ"ל גדי איזנקוט בשעתו, גורס שהמענה לתקיפה של חזבאללה, בוודאי לכזו שתפגע באזרחים או חיילים ישראליים, צריך להיות מהלומה לא פרופורציונאלית בעוצמתה, שתפגע בכוחו הצבאי של הארגון.

לא בטוח שבצה"ל אימצו את הגישה שבה דוגלים איזנקוט וגולן, בעבר רמטכ"ל וסגנו, בצפון או בדרום. לישראל אינטרס ברור להימנע מהסלמה ממגוון סיבות ובהן הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, מגפת הקורונה, המשבר הכלכלי וכן בשל שנת הלימודים שנפתחה השבוע.

ועדיין, העובדה שבתגובה לירי צלפי חזבאללה תקף צה"ל בירי טילים ממסוקי קרב וכלי טיס עמדות חזבאללה סמוך לגבול, מלמדת שגם בצה"ל מאמינים במדיניות תגובה שנשארת באותה קטגוריה שבה פעל חזבאללה. בלשון הרחוב, מי שנתן סטירה יחטוף בעיטה.

לישראל יוחסה השבוע תקיפה אווירית בסוריה, בה הותקפו מתקנים צבאיים שבהם הוחזקו אמצעי לחימה באל־כיסווה שמדרום לדמשק. בתקיפה נהרגו, בין היתר, שלושה חיילים בצבא סוריה, בהם קצין במערך ההגנה האווירית, ושבעה פעילים במיליציות פרו־איראניות.

בעקבות המתיחות בצפון עלתה הסברה שאם אכן עמדה ישראל מאחורי התקיפה בה נהרג פעיל חזבאללה בסוריה לפני כחודש וחצי, כלל לא התכוונה להורגו, בשל המשוואה שהציב נצראללה, לפיה הארגון ינקום בישראל על מות פעיליו בסוריה.

אם ישראל עמדה גם מאחורי התקיפה השבוע, שגם בה היו יכולים (אולי) להיפגע פעילי חזבאללה, יש גם בכך איתות ברור לנצראללה. המשוואות שלו אינן מקובלות על ישראל, וכמאמר גולן, היא מציבה כמה משלה. 

תשלום פרוטקשן לבריון השכונתי

בניגוד למתיחות בצפון, בדרום הושגה רגיעה בין ישראל לחמאס, בסיוע השליח הקטרי, מוחמד אל־עמאדי. ישראל תאפשר לקטר להעביר כספים שחיוניים לחמאס ומענק לטיפול בקורונה, תפתח מחדש את מעבר כרם שלום באופן מלא, ותבטל את ההגבלות על מרחב הדיג. 

כאמור לישראל היה אינטרס מובהק למנוע הסלמה, וחמאס שיחק על זה היטב. ועדיין, הרגיעה מצטיירת כתשלום פרוטקשן לבריון השכונתי (אפילו שמי שמשלם הוא החזק בין הצדדים) ומוטב להימנע מפסטיבלים והצהרות ריקות. 

ישראל ידעה בעבר לייצר חלונות הזדמנות להסדרה ובעיקר להגיע למשא ומתן מעמדת כוח. בנובמבר שעבר, במבצע "חגורה שחורה", תקף צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל כוכבי, ופגע בפעילים (בהם המפקד הבכיר בהא אבו אל־עטא) ובתשתיות של הג'יהאד האסלאמי.

המבצע נתן לדרג המדיני חלון הזדמנות להשיג רגיעה ואולי אפילו הסדרה עם החמאס ברצועת עזה. אף שמדובר במבצע מוגבל, הרי שהוא מהווה מודל לאופן שבו ישראל מפעילה כוח כדי לסייע להשגת יעדים מדיניים.

הפעם, הוכיחו בחמאס שגם לחלש בין הצדדים יכול להיות יתרון אם יידע להפעיל את הכוח בזמן ובאופן המתאים. ההסלמה הבאה עם החמאס נמצאת, כרגיל מעבר לפינה, ומוטב לצפות את בואה ולהכין את המענה מראש, במקום להיגרר ל־19 ימים ולילות של חילופי אש.

חוסר החלטיות ישראלי מעביר את הכדור לידי חמאס וחיזבאללה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 בישראל מבקשים להימנע ממלחמה ועל כן כל התגרות מצד חיזבאללה וחמאס נענית באיפוק מרבי, אם כי לא תוכל להמשיך בדרך זו לאורך זמן.

בזירה הצפונית ישראל משחקת נגד חיזבאללה – יריב מתוחכם – משחק שח מורכב. אמנם מנהיג הארגון, השייח' חסן נסראללה, אינו רוצה במלחמה עם ישראל, וניתן להעריך שחיזבאללה עודנו מורתע ממערכה רחבה. אולם בכל האמור במה שמתחת לסף המלחמה הרי שהמדיניות שמוביל נסראללה מתאפיינת בהליכה על הסף, מתוך הערכה שהמהלכים לא יסלימו לכדי מערכה, ומתוך נכונות להסתכן בה בכדי לרשום הישגים בדעת הקהל בלבנון ולקבע כללי משחק וגבולות מול ישראל.

הצפון מלא במטיילים ונופשים, ישנה מגפת קורונה, ישנו הסכם נורמליזציה שעומד להיחתם עם איחוד האמירויות הערביות ובדרום ישנה התחממות שבמסגרתה תוקפים כוחות צה"ל יעדי חמאס מדי לילה. הדבר האחרון שישראל צריכה הוא התחממות בצפון, ונסראללה יודע זאת היטב.

כחלק מהמתיחות בזירת לבנון שנמשכת כחודש וחצי, ירו בשבוע שעבר צלפי חיזבאללה לעבר כוח צה"ל בסמוך לגבול לבנון, במרחב מנרה. בתגובה ירו כוחות תותחנים עשרות פגזי תאורה ועשן, ולאחר מכן תקפו מסוקי קרב וכלי טיס של צה"ל עמדות תצפית של החיזבאללה הסמוכות לגבול.

נראה כי בתיאום עם הדרג המדיני, הרמטכ"ל אביב כוכבי ואלוף הפיקוד אמיר ברעם החליטו להעלות הילוך. בניגוד לתקרית שבה חדרה חוליית חיזבאללה למרחב הר דב ונמלטה לאחר שזוהתה ונורו לעברה יריות אזהרה, הפעם הגיב צה"ל באש תוך זמן קצר, ותקף יעדי חיזבאללה בלבנון. אף שלא נפגעו בתקיפה פעילי חיזבאללה, המסר ברור – ישראל סיימה להבליג ולהכיל, לא רק בגזרת סוריה (שם חיסלו כוח מיחידת מגלן וכלי טיס חוליה שניסתה להניח מטענים לפני כחודש) אלא גם בגזרת לבנון.

גם בדרום, כאמור, המציאות מתוחה, וברצועת עזה מודעים היטב לסד האילוצים שבו נתונה כעת ישראל. אך למרות שהממשלה אינה רוצה בסבב לחימה נוסף, היא מסרבת להעניק לחמאס את ההקלות, הדרישות והסיוע שהוא מבקש. אם תימנע ישראל מלהעניק לחמאס "גזרים שמנים" ולאפשר את המשך הסיוע הכלכלי מקטאר, היא תיאלץ להפעיל מקל קשה וכואב.

בינתיים הממשלה נמנעת מהכרעות קשות. אבל גם היעדר החלטה הוא החלטה, והדבר משאיר את תושבי עוטף עזה בלא מענה ואת הכדור בצד השני, אצל חמאס. גם בצפון וגם בדרום זה לא חייב להיות כך.

מפקד אוגדת עזה, תא"ל נמרוד אלוני נכנס רק החודש לתפקידו, וכבר נדרש, כמו מפקד הפיקוד, אלוף הרצי הלוי, להיערך לכך שיצטרך לפקד על האוגדה בימי קרב. אלוני, פקוד ותיק של הלוי מהימים שבהם היה חייל שלו בפלוגת הנ"ט של חטיבת הצנחנים, יודע על בשרו (כמג"ד ב־2006), שהמציאות יכולה להסלים מהר מאוד. גם להלוי, שמנוסה ממנו בזירה הדרומית, השבועות האחרונים עשויים להזכיר סבבי לחימה קודמים. אבל יש להניח שהוא יודע היטב, כמח"ט הצנחנים במבצע "עופרת יצוקה", שהאירועים יכולים להפוך למערכה רחבה יותר שתכלול גם מהלך קרקעי.

בשבוע שעבר ביקר הרמטכ"ל באימון מפקדים של חטיבת הצנחנים. זו החטיבה שלו, בה צמח כחייל ומפקד. המסר העיקרי שלו למפקדים הצעירים היה שמי שקובע זה הם, "המפקדים". המקצועיות שלהם בהפעלת הכוח, זו שינחילו לפקודים, "וכמובן הדוגמה האישית – זה מה שמנצח מלחמות", אמר.

בצפון ובדרום, למרות תקיפות צה"ל, ניכר כי ישראל מבקשת להימנע ממלחמה. אולם לאורך זמן חילופי האש האלה לא יצליחו להישאר על אש קטנה, והם עלולים להסלים למספר ימי קרב, בין בזירה אחת ובין בשתיהן. אז תידרש ישראל לקבלת החלטות מושכלת של הדרג המדיני והפיקוד הבכיר, כדי לראות איך מסיימים אותם בהישגים מבלי להסלים. כי ימי קרב יכולים להימשך ימים ספורים, אבל לפעמים הם נמשכים לכדי מערכה של ממש.

הדיאלוג הבוער בין עזה לישראל עלול להסלים במהירות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 עד כה לא נרשמו נפגעים של ממש בקרב שני הצדדים. פרט לנפגעת אחת – תחושת הביטחון של תושבי עוטף עזה.

כבר שבועיים שישראל וחמאס מנהלות דיאלוג בעזרת אמצעי לחימה. חמאס שב לשגר בלוני תבערה ורקטות לעבר יישובי עוטף עזה. לעתים הוא לוקח אחריות על הירי, ולעתים עושים זאת פלגים סוררים, שמאפשרים לו "ללכת עם ולהרגיש בלי".

בתגובה, צה"ל תוקף מן האוויר ובאש טנקים, יעדים של הזרוע הצבאית של חמאס בעזה. זה קורה במקביל לכך שישראל עצרה את הסיוע הכלכלי הקאטרי וצמצמה את מרחב הדיג של תושבי הרצועה. המצרים אמנם ניסו לתווך ולהשיג רגיעה, אולם עד כה לא הצליחו בכך.

אפשר להעריך שהסיבה שבגללה מבקשת ישראל להימנע מהסלמה, ומשתדלת להכיל את הפעולות ההתקפיות של חמאס ככל שניתן, נוגעת להסכם הנורמליזציה שהיא ואיחוד האמירויות הערביות עתידים לחתום בקרוב.

אמנם האמירתים הצהירו שההסכם אינו כרוך בטיב היחסים בין ישראל לפלסטינים, והם מעוניינים בו בשל הצורך בבעלי־ברית מול האיראנים, ורצונם להצטייד במטוסי קרב מתקדמים מסוג 35־F (בין שישראל מתנגדת לעסקה או לא). אבל סבב לחימה ברצועת עזה, שבו עשויים להיפגע גם אזרחים עזתיים, ותמונות של הרס שייגרם כתוצאה מתקיפות צה"ל, עלולים לייצר שינוי בדעת הקהל, או לכל הפחות להקשות על קידום ההסכם לכדי חתימה.

עד כה לא נרשמו נפגעים של ממש בקרב שני הצדדים פרט לנפגעת אחת – שספגה גם את עיקר הפגיעה בימי טרור הבלונים וההפגנות על הגדר – והיא תחושת הביטחון של תושבי עוטף עזה. אין כאן חדש, ואף שכואב להודות בכך, זהו קורבן לגיטימי במארג השיקולים הכולל, בתנאי שהביטחון נשמר.

מפקד אוגדת עזה, תא"ל נמרוד אלוני, ואלוף הפיקוד הרצי הלוי נדרשים בינתיים לחזק את ידי התושבים, לסכל פיגועים ולהיערך להסלמה. השניים מכירים היטב זה את זה, ושניהם יודעים היטב שלמרות רצונה של ישראל להימנע מהסלמה, האירועים הנוכחיים עלולים להתגלגל למערכה רחבה. הצלחת יתר של מי מהצדדים, דוגמת פגיעה של ממש באזרחים בעוטף או תקיפה של חיל האוויר שתפגע במספר פעילי חמאס, תסתום את הגולל על ניסיונות התיווך, ההכלה והחתירה לרגיעה.

ימי הקרב הללו יכולים להיות מבוססים, כמו קודמיהם, על הפעלת אש מדויקת ותקיפות אוויריות, אך הם יכולים לגלוש גם למהלך קרקעי מוגבל, במודל של פשיטות. למהלך שכזה ישנן עלויות בחיי אדם ומשכו ארוך יותר, אך הוא יוצר בקרב האויב תחושת נרדפות. פעולות אלה משיבות את היוזמה לישראל ומאפשרות לה לנתב את הדינמיקה לכיוון הרצוי לה.

עזה היא הזירה שבה הסבירות להפעלת הכוח היבשתי היא הגדולה ביותר. הלחימה תתרחש בתאי שטח בנויים, מאוכלסים בצפיפות, שהאויב נערך בהם והתאים אותם לצרכיו מעל ומתחת לפני הקרקע. אך למרות שהאתגר מורכב ומסובך, בתרחיש של עימות שבו העורף הישראלי מצוי תחת אש של עשרות רקטות ביום, לא ניתן יהיה להסיר את האיום באש לבדה. ומכאן נשאלת השאלה כיצד יש מי שטוען כי "המלחמות הבאות הן מלחמות של חיל האוויר"?

המלחמות הבאות, כמו הקודמות, יהיו מלחמות שבהן ההישגים יהיו תוצאה של הפעלת כוח משולב, אווירי, ימי ויבשתי. אך בעוד שבצה"ל, מפקדי חילות האוויר והים אחראיים על הפעלת הזרוע שבראשה הם עומדים, על צבא היבשה מפקד בזמן מלחמה הרמטכ"ל. מסמך "אסטרטגיית צה"ל" אף הגדיר זאת במפורש.

בכדי להפעיל נכון את חיל האוויר דרוש לרמטכ"ל מומחה אווירי. אך בכדי להפעיל כהלכה את זרוע היבשה, עליו להכיר אותה על בוריה. מי שלא בא מכוחות היבשה לא יידע מה כשיר ומה מחייב טיפול שורש, ולכן גם סגן הרמטכ"ל הבא, בהינתן שאחד משני האלופים שיכהנו בתפקיד יתמנה לרמטכ"ל חייב, בדומה לרמטכ"ל אביב כוכבי (שעשה את עיקר שירותו בצנחנים), להיות "ירוק".

נדרשת תנופה ליבשה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ברקע המשבר הכלכלי שעמו מתמודדים אזרחי ישראל, גם צה"ל צפוי להרגיש בקרוב את חרב הקיצוצים. כשהצבא ייגש לערוך שינויים תקציביים, עליו לזכור: אין תחליף לכוח היבשה – ופגיעה בו עלולה לעלות לנו ביוקר

  • פורסם כ"מבט על" גיליון 1344, המכון למחקרי ביטחון לאומי
  • 6 ביולי 2020

בנאום שנשא לאחרונה אמר הרמטכ"ל, אביב כוכבי, כי גם במהלך משבר הקורונה "צה"ל המשיך למנוע ולעקור איומים", ולספק ביטחון ויציבות למדינת ישראל. פעולות אלה, ציין, עשויות להיתפס כמובנות מאליהן בשל "פרדוקס הביטחון: ככל שיש שקט ויציבות ביטחונית נוטים לשכוח כמה מורכב להשיגם", ומתפתחת תחושה מוטעית שניתן לצמצם את צרכי הביטחון. הרמטכ"ל הזהיר כי זוהי שגיאה חמורה שמדינות רבות, ובהן מדינת ישראל, שילמו עליה מחיר כבד. הדברים באים, כך נראה, על רקע המשבר הכלכלי המסתמן ומשבר הקורונה. נוכח המצוקה הכלכלית והתקציבית ניתן להעריך כי כלל משרדי המשלה יידרשו להסתפק בתקציב מצומצם יותר, ובכלל זה הביטחון. מנגד, תקציב ביטחון קטן יותר עלול לפגוע בכשירות הצבא, בדגש על צבא היבשה, לספק ביטחון ביעילות בשגרה ובחירום, ובעיקר במלחמה.

נשאלת השאלה, מהי המערכה העיקרית? האם זו המערכה המתמשכת בין המלחמות, שנועדה בין השאר למנוע את המלחמה, או המלחמה היא המערכה העיקרית ועל צה"ל להמשיך לבנות את הכוח והמוכנות לקראת התרחשותה? במציאות האזורית הנוכחית, על־פי רוב יעדיפו צדדים יריבים לפעול מתחת לסף המלחמה. ומנגד, יש מצבים המתאפיינים בשרשרת תגובות הדדיות, בעלות השלכות לא מכוונות, העשויים להביא להסלמה ואף למערכה. לפיכך, על צה"ל לשמר מוכנות הן למערכה בין המלחמות והן למלחמה.

בתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה, למשל, נפגעה כשירות צבא היבשה באופן חמור כתוצאה מהקיצוץ התקציבי ב־2003. לצד זאת התפתחה תפיסה, שנבעה מהלחימה המתמדת בטרור הפלסטיני ולפיה שגרת הפעילות המבצעית האינטנסיבית תשמר את מוכנותו המבצעית של הצבא, אך בלי הבנה כי מדובר במתאר לחימה שונה מזה שעשוי להתרחש במערכה דוגמת זו שהתנהלה בלבנון. האופן "הפחות ממספק" כפי שהגדיר זאת קצין בכיר בצה"ל, שבו פעלו כוחות היבשה במלחמת לבנון השנייה, המחיש כי להזנחת כשרות היבשה יש מחירים כבדים. המסקנה היא שהאמונים בצבא היבשה לשמירת כשירות לחרום מחייבים השקעת משאבים מתמשכת ורציפה. מסקנה זו נתמכת, גם על ידי לקחים ממבצע "צוק איתן" ברצועת עזה ב־2014, שבמהלכו הומחשה אותה דילמה, אם כי באופן חמור פחות. העובדה שכמעט כל הצבא הסדיר המתמרן לחם במבצע זה נבעה גם מכשירות ירודה של מערך המילואים, שלא התאמן ונדרש זמן ממושך להביאו לכשירות למלחמה.

בשני המקרים היו לקיצוצים הסברים טובים. האנתיפאדה השנייה ומשבר כלכלי מחד גיסא, וכן המחאה החברתית שפרצה ב־2011 – כל אלה הובילו להחלטה לקצץ בתקציב הביטחון. וצה"ל, שרוב תקציבו "קשוח" ומשועבד לתשלום משכורות ופנסיות, תחזוקה שוטפת, פרויקטים של רכש והתעצמות, מקצץ היכן שהוא יכול, לרוב באימונים, על בסיס הערכת מצב של הסיכון למלחמה.

בעוד שחל פיחות במעמדו של מאמץ התמרון הקרקעי, שהפעלתו מחייבת מאמץ לוגיסטי ניכר ומלווה כמעט תמיד בנפגעים, עלתה חשיבותו של מאמץ האש (מדויקת בעיקרה, אך לא רק). הסיבות לכך ברורות: הכוח האווירי, למשל, זמין לפעולה מיידית ותחומה, שמתבצעת מעבר לגבול, ופעולתו מתבצעת מתחת לסף המלחמה. בהפעלתו מממשת ישראל את עליונותה הטכנולוגית והצבאית ומפעילה נשק מונחה מדויק, שמצמצם את הסיכונים לכוחות צה"ל ולאזרחים בלתי מעורבים.

צה"ל מחזיק כיום ביכולות אש ומודיעין מרשימות ויעילות מאוד, הפועלות במשולב, וחיל האוויר הפך לגוף שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום. יכולות אלו היו מרשימות ביחס לאיום שהציבו חמאס וחזבאללה, גם ב־2006 וגם ב־2014. אבל גם אז, האש המדויקת, שחוברה למודיעין עדכני ומדויק, לא הספיקה. האויב הסתגל ולמד לחמוק ממנה, ולהוסיף ולשגר טילים ורקטות לעבר העורף האזרחי הישראלי. אמנם התמרון והאש לא יפסיקו (אף שישבשו ויפחיתו) את הירי לעבר עורף ישראל, אולם בשילוב יעיל ביניהם טמונה היכולת לסיים את המערכה במצב שישראל תוכל לאכוף את תנאיה על אויביה, מצב שישראל תשאף לשמר לתקופה ארוכה ככל שניתן.

מאמץ האש חיוני, שפוגע ומשבש את היכולות האופרטיביות של האויב, נוטל ממנו את נכסיו האסטרטגיים, מסב לו פגיעה קשה והרסנית שתרתיע מפני מערכה נוספת למשך שנים ותחייב אותו להשקיע את משאביו בשיקום הנזקים. מנגד, לישראל לא עומדים מותרות בדמות מערכות ממושכות, בשל האיום שמציב האויב על העורף האזרחי שלה. אף שאין להפסיק את הלחימה בטרם מוצה מאמץ האש ופגע בכל שתוכנן לפגוע, הרי שיש לחתור לקצר ככל שניתן את משך המערכה. אחד הכלים שמצויים ברשות צה"ל כדי לקצר את המערכה הוא התמרון היבשתי, משום שהוא מציב איום של ממש על שרידותו ויכולתו התפקודית של האויב, העשוי לגרום לו להפסיק את המערכה.

משמעות הדברים היא שלצבא נדרשת יכולת יבשתית משלימה, הכוללת כוחות סדיר ומילואים שניתן יהיה לגייס ולהפעיל באגרופי מחץ בתמרון מהיר, שיפשוט ויפגע בכוחם הצבאי של חזבאללה וחמאס. נדרש כוח יבשתי של צוותי קרב משולבים, קטנים בהיקפם מהמבנה המסורתי והמסורבל שבו פעל צה"ל בעבר, שנשענים בעיקר על צוותי קרב חטיבתיים ולא על אוגדות כוחות שיידעו לנוע ולהיעתק מהר מזירה לזירה, לבצע פשיטות מהירות, בגמישות ובשילוביות הדוקה ורב־זרועית עם רכיבי אש ומודיעין, כמו גם לפגוע באופן יעיל בפעילי האויב במגע ישיר. כוחות אלו, שיתבססו על יכולת עיבוד מודיעין מהירה, יוכלו לצוד את ה"אויב הנעלם", שנמנע ככל יכולתו מעימות ישיר עם הצבא ומתבצר במנהרות ובונקרים.

בפעמים האחרונות שצה"ל תמרן בהצלחה היה הרמטכ"ל אביב כוכבי מח"ט הצנחנים במבצע "חומת מגן" ורח"ט מבצעים במבצע "עופרת יצוקה". נראה שהלקח שנשא אתו הלאה הוא שהתמרון חייב להיות מוכוון להשמדת נכסיו של האויב וכוחו הצבאי. לדבריו, "אם רק התקדמת והגעת לקו מסוים, ובדרך לשם לא השמדת את הרקטות, את טילי הנ"ט והמפקדות, האויב המבוזר והמוטמע במרחב האורבני ימשיך לפעול כמעט כאילו התמרון או הפעולה מנגד לא השפיעה עליו".

יש לציין שגם במערכה שבה פתח צה"ל מיוזמתו, ומימש בראשיתה מהלומת אש מרשימה ועוצמתית, ניכרת לאחר זמן קצר "צניחת מטרות" כשהאויב נעלם משדה הקרב. כדי לאתר את האויב, לפגוע בו, וגם להציף אותו עבור מאמצי האש מן התווך, נדרשים פעולה קרקעית וחיכוך ישיר עם מאחזי ואתרי המסתור של האויב .

צה"ל נדרש עתה לקיים תהליכי בניין כוח כשברקע תרחישים הכוללים אפשרות של סיפוח ביהודה ושומרון, גל שני של מגפת קורונה, מיתון כלכלי שיביא עמו קיצוץ חד בתקציב הביטחון, וכתמיד – אפשרות להתלקחות תסיסה ביהודה ושומרון או עימות בזירת רצועת עזה ובזירה הצפונית (וכלל לא בטוח שבנפרד). התכנית הרב־שנתית (תר"ש) שתגובש תידרש לייצר אופטימליות במוכנות הצבא לתרחישים השונים, תוך הנעת תהליכי בניין כוח לעתיד, וגם לקצץ בחלק מרכיבי התקציב. דווקא בהינתן כל אלו, תהיה זאת טעות אם עיקר ההשקעה תופנה לבניית יכולות המודיעין והאש, תוך פגיעה במוכנות ובבניין הכוח ביבשה.

התר"ש הקודמת, "גדעון", שיושמה בכהונת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, הדגישה את מוכנות היבשה, "הרגל הצולעת שלנו", כפי שתיאר אותה בשעתו האלוף אהרון חליוה. בתקופתו הוגברו אימוני כוחות היבשה, נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה, שבמסגרתה שוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים לא נחוצים, נעשה בידול בכשירות היחידות ותועדף אימון החטיבות המתמרנות של המערך, גם על חשבון התעצמות ורכש. בנוסף שודרגה יכולת צה"ל לפעול בעומק האויב, באמצעות הקמת חטיבת הקומנדו. אולם, הפלונטר הפוליטי בשנה האחרונה, שמנע גיבוש מסגרת תקציבית סדורה וגרם לקיצוץ באימונים (שהוחרף כתוצאה ממשבר הקורונה), הביא לכך שהרגל החלשה עדיין לא שוקמה.

צבאות הם ארגונים שמרניים באופיים. החשש כי בטרם יושלם השינוי יידרש הצבא ללחימה מחייב תהליכי שינוי איטיים יחסית. אבל עליהם להיות תמידיים. משתנה נוסף שיש לקחת בחשבון הוא המתח המובנה בתהליכי בניין הכוח בין הרצון לסגור פערים לבין הרצון לחזק את גורמי היתרון היחסי. הקושי בחיזוק היבשה נובע מגודלה של הזרוע בכוח אדם, בפלטפורמות לחימה וציוד. העלות הכרוכה בביסוס אפקט איכותי גדולה מהותית ביחס לזו הנדרשת להצטיידות בנשק מדויק. מכאן שלרוב ייבחר הצבא לחזק את היתרון האיכותי. עם זאת, העובדה שצבא היבשה, בסדיר ובמילואים, הולך וקטן עם השנים, מאפשרת לחזק את כוחות החוד שלו, כפי שנעשה בתר"ש "גדעון".

דווקא בשל הקיצוץ הצפוי בתקציב הביטחון, על התר"ש הבא, "תנופה", לבנות את הצבא המתאים ביותר למידותיה של ישראל ולאתגרים שבפניה, ולמעשה להמשיך בכיוון התר"ש הקודמת. האיום הן מעזה והן בחזית הצפון, הכולל לצד הצבת איום חמור על העורף באמצעות מערך רקטות וטילים גם כוחות פשיטה שייעודם לחדור ולפעול בשטח ישראל, מחייב לצד השיפור ביכולות הפעלת האש והקטלניות שמוביל הרמטכ"ל, את הפיכת כוחות היבשה לכוחות גמישים ומהירים בהרבה, המסוגלים לפעול בהגנה כמו גם בהתקפה.

חלק מהצעדים אכן ננקטו בשנה החולפת. בפיקוד הדרום ופיקוד הצפון יזמו האלופים הרצי הלוי ואמיר ברעם, שני קציני צנחנים, שורת תרגילים ו"בוחן רף", שבמסגרתם יעברו כל גדודי הסדיר וחלק מגדודי המילואים של צה"ל אימון המדמה מערכה בדרום ובצפון. אימונים אלו חשובים, שכן כמאמר הרמטכ"ל, "אם יש דבר משמעותי ללוחמים שאיתם הם חוצים את הגבול זה תחושת מסוגלות ותחושת ביטחון". אף שהבוחן להעלאת הכשירות הוא צעד בכיוון הנכון, עדיין נדרשת השקעה ניכרת בזרוע היבשה. שכן בשילוב בין מאמץ האש לתמרון יבשתי יעיל ונמרץ, טמונה היכולת לקצר את משך המערכה הבאה וגם להכריע אותה.

חמאס רוצה ב"כמעט הסדרה", אבל זה לא האינטרס הישראלי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שוב הסלמה בדרום, שוב רק בין צה"ל לג'יהאד האסלאמי כשחמאס על הקווים. ישראל השיגה רגיעה עם חמאס אבל הרצועה לא נרגעה. כדאי לשאול מה באמת רוצה החמאס, ואיך מצטיירת ישראל בעיני שחקנים אחרים כשהיא מוותרת, ולא מעמדה של כוח.

צה"ל מצוי בעיצומו של יום קרב שני כנגד הגי'האד האסלאמי. החמאס, ממש כמו בימי הקרב שכונו מבצע "חגורה שחורה", לפני כשלושה חודשים, נשאר בינתיים על הקווים ולא מתערב.

ההסלמה בדרום החלה לאחר שכוח מגדוד הסיור של חטיבת כפיר, סיירת חרוב, זיהה בבוקר יום ראשון שני מחבלים מארגון הגי'האד האסלאמי קרבים לגדר במטרה להניח מטען חבלה. הכוח פתח באש והרג את אחד המחבלים ופצע את השני. 

בתקרית, כמו גם כשסיכל ביעילות שני ניסיונות של חוליות מחבלים לחדור לעוטף בינואר האחרון, הוכיח הגדוד, עליו מפקד סא"ל ג', יוצא יחידת החילוץ של חיל האוויר (669) ששימש בו קודם לכן כמ"פ וסמג"ד, שאינו נופל ברמתו מגדודי הסיור של חטיבות החי"ר הוותיקות.

דחפור של חיל ההנדסה חצה את הגדר ופינה את גופת המחבל לישראל. הסיבה לכך נובעת מהחלטת שר הביטחון, נפתלי בנט, לאסוף גופות מחבלים למטרות מיקוח. איסוף הגופה צולם בידי הפלסטינים והפך לסרטון ויראלי שהלהיט את דעת הקהל הפלסטינית, שכן הוא נתפס כהתעללות אכזרית ומיותרת בגופות.

הטמפרטורה ברצועה היתה גם כך בשלבי רתיחה מוקדמים לאחר שבשבוע שעבר זיהו בצה"ל, מבעוד מועד, מארב צלפים של הגי'האד האסלאמי, שנועד לפגוע בסיורי צה"ל לאורך הגדר. כוח של הימ"מ, יחידת העלית של המשטרה, שהיה פרוס בגזרה ביצע ירי מדויק ופגע במחבלים. הסרטונים שתיעדו את איסוף הגופה העלו את סף המתיחות לכדי סבב לחימה. 

המגרש לא נגמר ברצועה

בראשון בערב שיגרו פעילי הגי'האד האסלאמי כעשרים רקטות לעבר יישובי עוטף עזה. בתגובה תקף חיל האוויר מטרות של הארגון בעזה, ותא תקיפה של אוגדת עזה, עליה מפקד תא"ל אליעזר טולדנו, הכווין אש שפגעה בחוליית שיגור רקטות בצפון הרצועה. 

בנוסף, בדומה למבצע "חגורה שחורה" בו יוחסה (על-פי פרסומים זרים) לצה"ל תקיפת ביתו של אכרם עג'ורי, בכיר בלשכה המדינית של הג'יהאד האסלאמי, בדמשק, תקף חיל האוויר בגלוי מתקן לייצור אמצעי לחימה של הארגון בסוריה.

נראה כי ישראל ביקשה שוב לשדר מסר לג'יהאד האסלאמי כי היא מוכנה לשחק נגדו על כל המגרש, ולא רק בעזה. כשמתרחקים מהמגרש הביתי של הגי'האד האסלאמי ברצועה, היתרון הישראלי, כמדינה, הופך ברור לאין שיעור..

חמאס רוצה ב"כמעט הסדרה"

מפרסומים שונים בתקשורת עולה כי ישראל והחמאס הגיעו למה שאלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, כינה "הבנות לרגיעה". ישראל אישרה שורה של "גזרים" לחמאס, ובכלל זה אלפי אישורי עבודה לסוחרים (מכבסת מילים לפועלים). בנוסף, ישראל אפשרה (שלא לומר ביקשה באמצעות משלחת שכללה את ראש המוסד יוסי כהן והאלוף הלוי) לקטאר להעביר כסף רב לרצועה. 

האלוף הבהיר בשעתו כי הסדרה היא מהלך שמסדר "את כל הבעיות" ובהן סוגיית השבויים והנעדרים. פתרון כמעט הוליסטי. רגיעה, לעומת זאת, היא מהלך שנועד להפסיק את הלחימה, פלוס הקלות.

בשל המחיר הפוליטי שעלולים חבריה, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו, לשלם, נמנעה הממשלה זמן רב מלקבל החלטה בנושא. הרמטכ"ל אביב כוכבי ביקש לנצל את מבצע "חגורה שחורה", במהלכו הפעילה ישראל "מקל" יעיל ומדויק וגבתה מחיר מהג'יהאד האסלאמי, בכדי לתת לממשלה חלון הזדמנות להשיג רגיעה ולעשות ויתורים מעמדת כוח.

ההזדמנות חלפה. גם עתה, משהושגו ההבנות לרגיעה, כפי שכתב עמוס הראל ב"הארץ", נמנעת הממשלה מלהסביר לציבור את מדיניותה. הפוליטיקאים, שמצויים בעיצומו של סבב בחירות שלישי בתוך שנה, מבקשים להימנע מהביקורת על כך שלמרות הרטוריקה הלוחמנית, הקוראת למלחמה חסרת פשרות בטרור, הם הגיעו להסכמות עם ארגון שנשמת אפו היא ההתנגדות לישראל והטרור הוא לחם חוקו.

בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", כתב סא"ל (מיל.) עמר דנק, ששירת בחיל האוויר ובאגף התכנון, כי שאיפתה של ישראל להגיע להסדרה עם חמאס, מדיניות שהצבא דוחק בדרג המדיני לאמץ, מתבססת על ההנחה "לפיה ניתן יהיה לקיים עם חמאס דיאלוג אסטרטגי, שיביא את חמאס למנוע ירי בשגרה לישראל לאורך זמן". 

להנחה הזו, ציין, יש יתרון וחיסרון גם יחד. "שלטון חמאס מאפשר ריבון שאוכף את מרותו על שני מיליון אזרחים באופן זול בהרבה עבור ישראל מאשר כיבוש השטח ושליטה בו (חרף החיכוך הבטחוני והמבצעים פעם בכמה שנים). מנגד, שלטון מרכזי מאפשר התעצמות סדורה ובניין כוח משמעותי ולא איום ספורדי".

אולם, כתב, "בכל פעם שמתקרבים להסדרה כזאת, חמאס מגדיל את החיכוך ומפעיל כוח כדי להשיג הישגים נוספים ולסחוט את ישראל, לאור המצב הפוליטי המורכב כאן, להישגים נוספים". לא תמיד הוא עושה זאת באופן ישיר. לעתים הוא פשוט נמנע מלרסן את הפלגים הסוררים ברצועה ובראשם הגי'האד האסלאמי. 

ההסלמה הנוכחית מדגימה עד כמה הרגיעה שבירה. לא מן הנמנע שחמאס מעוניין רק במה שדנק כינה כ"כמעט הסדרה", משום שגם הוא, כמו הממשלה בישראל, אינו מוכן לשלם את המחיר הפוליטי ולהצטייר כמי שמשתף פעולה עם האויב.

"כמעט הסדרה" הוא מצב שנוגד את האינטרס הישראלי. אם חמאס לא מסוגל לרסן את הפלגים הסוררים, או בוחר להימנע מכך, הרי שהרגיעה שהושגה ריקה מתוכן, והיא רק חלק מדינמיקת ההסלמה שהחלה במרץ 2018.

העובדה שישראל העניקה "גזרים" לחמאס, לאחר מלחמת ההתשה שניהל הארגון, על בלוני הנפץ, הרקטות, ההפגנות האלימות וניסיונות החדירה של חוליות מחבלים שהפעיל במהלכה, מציגה אותה חלשה. את זה רואים גם בגזרות אחרות שבהן ישראל פועלת.

כדאי גם לשאול מה תבין מזה הרשות הפלסטינית, שלא מפעילה טרור ומקיימת תיאום ביטחוני עם ישראל. היא עלולה לחשוב שגם ישראל מבינה רק כוח. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 24.02.2020)

הערכת אמ"ן מזהה אפשרות להסדרה עם חמאס, בדרום בינתיים אין רגיעה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הערכת אמ"ן שפורסמה החודש מזהירה שאיראן עלולה להצטייד בנשק גרעיני בתוך כשנתיים, אם כי טרם החליטה לעשות כן, וקובעת שנוצרו תנאים להשגת הסדרה עם החמאס בעזה. לאור טרור הבלונים, הרקטות וחדירות המחבלים, נשאלת השאלה אם מישהו עדכן את החמאס.

חלקים מההערכה השנתית של אגף המודיעין שהוגשה לדרג המדיני פורסמו לאחרונה. המסמך עודכן לאחר שלפני כשלושה שבועות, בהוראת הנשיא טראמפ, תקפו כלי טיס אמריקניים את השיירה שבה נסע מפקד כוחות קודס האיראניים, גנרל קאסם סולימאני, בבגדד והרגו אותו ומספר פעילי טרור נוספים. החיסול מוגדר במסמך כ"מכה מעצבת" שתשפיע על המציאות האזורית באופן משמעותי, וניכר ששיפרה את הדימוי שמרתיע של ארצות הברית בעיני איראן.

הסעיף הבולט ביותר במסמך הוא שעד סוף שנת 2020 יהיה בידי איראן די אורניום מועשר בכדי לייצר לפחות פצצה גרעינית אחת. 

ייצור ראש נפץ גרעיני ייארך כשנה נוספת ולכן, בהנחה ואיראן תחליט לעבור משלב מדינת סף גרעינית למדינה שברשותה נשק גרעיני, יהיה ברשותה נשק גרעיני בעוד כשנתיים. עם זאת, ההערכה ציינה שהמנהיג האיראני, עלי ח'אמנאי, טרם החליט לנוע בווקטור הזה. 

ישנו דיון ער בישראל האם פירושו של דבר שלמעשה תהפוך איראן בתוך זמן קצר יחסית למדינה שברשותה נשק גרעיני. ב"הארץ" פרסם שמואל מאיר, מפעיל הבלוג "שיח אסטרטגי", שכותב כי כפי שהוא מבין את הפרסומים מהערכת אמ"ן היא "אינה מזהה האצה איראנית לפיתוח נשק גרעיני".

ראש הממשלה בנימין נתניהו, כפי שציין מאיר עצמו, חושב אחרת. קשה לבוא אליו בטענות שהוא מוכן לקחת את הסיכון, אבל ראוי לשאול מה צריכות להיות המשמעויות לבניין הכוח של ישראל בכלל ושל צה"ל בפרט. תפיסת הביטחון שהציג ראש הממשלה נתניהו בקווים כלליים לפני יותר משנה, מצטיירת ככזו שנועדה לענות על האיום.

זהו איום מרוחק, במעגל השלישי כפי שהדבר מכונה בצבא, שמציבה מעצמה אזורית בעלת צבא מיומן ומתקנים מוגנים ומבוצרים, שישראל תתקשה לייצר לו פתרון שלם ומלא בכוחה היא.

ניתן להעריך, לאור הצהרות בכירים לשעבר במערכת הביטחון וראש הממשלה עצמו, שיש ברשות ישראל מענה, גם אם לא מושלם, שעיקרו מבוסס על חיל האוויראבל המשך השקעה בכיוון הזה יצטרך לבוא על חשבון משהו, ולא מן הנמנע, ובהמשך ישיר לתפיסה שפרסם ראש הממשלה שעשתה זאת אף היא, שהדבר ייעשה על חשבון שיפור ושימור כשירות זרוע היבשה.

הבעיה היא שבעוד האיום האיראני עלול להחריף, לישראל ישנם איומים במעגל הראשון בגבולותיה מלבנון ומעזה, שעשויים להיות דחופים בהרבה, וכך גם ביהודה ושומרון. חשיפות "Ynet"בנוגע לכשירות הירודה של אוגדת המילואים 319, גם אם הובלטו מעט יתר על המידה, מצביעות על כך שמוטב להימנע מפגיעה נוספת בכשירות היבשה, שכן צה"ל עשוי להידרש לכוחות קרקעיים מיומנים בהיקף ניכר כמענה לאיומים הקרובים, הרבה לפני שיידרש לפעול באיראן. 

הסדרה?

אמ"ן זיהה בהערכה הזדמנות להשיג השנה הסדרה עם החמאס שעיקרה הפסקת אש בתמורה להקלות כלכליות משמעותיות. הד לכך נשמע גם בדברים שאמר הרמטכ"ל אביב כוכבי בהרצאתו במרכז הבינתחומי בהרצליה בחודש שעבר. הרמטכ"ל הציג את הג'יהאד האסלאמי, בדגש על אחד מבכירי פעיליו, אבו אל-עטא, כמי שהיוו מכשול להשגת הסדרה והסלימו את המצב.

מבצע "חגורה שחורה" בחודש נובמבר, ימי קרב שניהל צה"ל כנגד הארגון, בהם נמנע החמאס מלקחת חלק בלחימה, נראה כמהלך שהסיר את המכשול.

אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, המשיך את הקו ואמר בוועידת "האנשים של המדינה" של "ידיעות אחרונות" החודש, שנוצרו תנאים לשינוי המצב ברצועה, אך ציין שאין מדובר בהסדרה אלא ב"הבנות לרגיעה". 

הלחימה בעזה מוכרת להלוי היטב. הוא פיקד על חטיבת הצנחנים ב"עופרת יצוקה", ועל כוחות הפיקוד במספר ימי קרב בשנה האחרונה, ובהם "גן סגור" במאי ו"חגורה שחורה" בנובמבר. ההבדל, לדבריו בין הסדרה לרגיעה הוא שהסדרה, כשמה כן היא, מהלך שמסדר "את כל הבעיות", ואילו כאן מדובר במהלך שנועד להפסיק את הלחימה. בהסדרה, למשל, מטפלים בסוגיית השבויים והנעדרים, ואילו המשא ומתן על הרגיעה יכול להיעשות בנפרד מהם. 

הלוי אמנם ציין שעזה "היא מקום לא יציב", והדגיש שכמפקד פיקוד דרום האחריות שלו היא "להכין את הכוחות, קודם כל", אבל נשאלת השאלה היא האם הצבא לא אופטימי מדי בתרחיש שהוא מציג לדרג המדיני.

הג'יהאד האסלאמי אכן היה קטליזטור להסלמה אבל גם בלעדיו נראה שחמאס נמנע מלהרגיע את השטח. בחודשיים שעברו מאז מבצע "חגורה שחורה" ירו פלגים סוררים וכן חוליות של הג'יהאד האסלאמי רקטות לעבר ישראל, הופרחו בלוני נפץ לעבר שטחי עוטף עזה וישנן גם חדירות מחבלים.

לאור אלו יש לשאול כמה נכון קורא אמ"ן את המציאות ואת כוונות חמאס והאם ישנה הזדמנות של ממש, או שמה משאלת לב.

קשה להימנע מההשוואה למבצע "צוק איתן", בו העריך אמ"ן מספר פעמים שלחמאס אין אינטרס להמשיך את הלחימה וכי ישמור על הפסקות האש שגובשו. הערכות אלו התבררו כשגויות פעם אחר פעם, עד שהושגה פגיעה קשה ומצטברת בחמאס ובבכירי פעיליו.

המצב הפוליטי בישראל מקשה על השגת הסכם כלשהו עם חמאס, ואם זה לא מספיק הארגונים בעזה, חמאס והג'יהאד האסלאמי כאחד, מזהים את מצוקתו הפוליטית של ראש הממשלה. זה האחרון רוצה להשיג רגיעה מחד, ולכן יהיה מוכן לוויתורים מפליגים, ומנגד מבקש להצטייר כסמכות ביטחונית עליונה המגנה על ישראל. נראה שהם כמעט נהנים להעמיד אותו על קרני הדילמה. 

נראה אותך חרוב

בתחילת השבוע סיכלו כוחות מסיירת חרוב, שהינו גדוד הסיור של חטיבת כפיר, וגדוד 52 מחטיבת השריון 401 חדירה של שלושה מחבלים מרצועת עזה. בהמשך השבוע ביקר הרמטכ"ל כוכבי את כוחות סיירת חרוב באוגדת עזה ושיבח אותם על המקצועיות והנחישות אבל הזכיר להם "שזה יכול לקרות הלילה או למחרת".

זו לא התקרית הראשונה שסיירת חרוב, עליה מפקד סא"ל ג', יוצא יחידת החילוץ של חיל האוויר (669), סיימה בהצלחה בגזרה מאז שירדה לשם לתעסוקה מבצעית. מוקדם יותר באותו יום חדר פלסטיני חמשו בסכין לשטח חקלאי הסמוך לגדר וכוח מהגדוד, כפי שדיווח כתב "Ynet" יואב זיתון, ניטרל אותו בירי מדויק לברך.

חרוב הפכה מגדוד חי"ר רגיל לגדוד סיור בשנת 2017, בתהליך הכשרה שהובילו מפקד החטיבה, גיא חזות, והמג"ד דאז, יניב בארוט, יוצא סיירת צנחנים. העובדה שלחטיבה יש גדוד סיור היא אולי המהלך העיקרי שאפשר לרמטכ"ל להחליט, כפי שהודיע למפקדי הגדוד במפגש עמם באוגדת עזה, כי החטיבה תהפוך לחטיבת חי"ר מעולה כמו אחיותיה בחיל הרגלים.

מפקדי החטיבה לאורך השנים שמעו ממפקדיהם והבטיחו לפקודיהם שהנה אוטוטו קם הדבר ונהיה והחטיבה תשלים את המהלך. הפעם, בכהונתו של המח"ט אל"מ ערן אוליאל, ששירת תחת הרמטכ"ל כמ"פ בצנחנים, נראה שזה עומד להתרחש. 

המהלך יקנה לצה"ל חטיבת חי"ר סדירה נוספת שאותה יוכל להטיל ללחימה בצפון או בדרום, אבל ישלול מאוגדת איו"ש את אחד מכוחות ביטחון השוטף המיומנים והעיקריים שלו, לצד משמר הגבול. 

השבוע פורסם שמפקד החטיבה הצפונית ברצועה, אל"מ יואב ברונר, שוחח עם חיילים בעת סיור שערך בגזרת החטיבה וכינה את נהגי הביטחון השוטף "ערסים". המח"ט לא עצר שם והבהיר כי בעיניו "ערסים הם לא בני אדם. הם תופעת טבע שאי אפשר לסדר אותה"

ברונר החל את שירותו בחטיבת כפיר ועבר לצנחנים כמפקד פלוגה. הוא פיקד על פלוגה בגדוד 890 במלחמת לבנון השנייה ועל הגדוד כולו במבצע "צוק איתן". לאחר מכן פיקד על בסיס האימונים החטיבתי ועל חטיבת צנחנים במילואים. אחרי כל התחנות הללו בשירות, אפשר היה לצפות שידע מה אסור ומה מותר למפקד לומר לחייליו.

מאז התקרית כבר הספיק ברונר להתנצל בפני חייליו באופן אישי, וטוב שכך. אבל ראוי לציין שאף שהדרך היתה שגויה, סביר שהנוקשות והגסות שהפגין נבעו מכך שהוא זיהה את המצב בגבול הרצועה כנפיץ, וביקש לחדד את הדריכות והערנות של חייליו. ניסיונות החדירה, הבלונים והרקטות, מלמדים שבזה הוא צודק.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 23.01.2020)

גם העורף האזרחי וגם בסיסי הצבא אינם מוכנים כראוי למערכה הבאה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

תמונות מטוסי הקרב של חיל האוויר בהאנגרים המוצפים מעידות שלא רק העורף הישראלי אלא גם בסיסי צה"ל, מוכנים פחות מהדרוש למערכה הבאה.

זה כבר הפך לשיר מוכר. זמן קצר לאחר אירוע קשה, בין שיהיה זה בשריפה בכרמל, קריסת החניון תת-קרקעי ברמת החייל ועתה ההצפות ברחבי הארץ, עולה השאלה האם ישראל ערוכה כנדרש לטיפול בעורף בשעת חירום קיצונית, בדגש על מלחמה. התשובה, שחוזרת שוב ושוב, היא שכנראה הרבה פחות מכפי הנדרש. 

הציבור בישראל כבר התרגל לתמונות של חיילים מפיקוד העורף מסייעים ללוחמי אש (כבאים), מפנים הריסות ממבנים שקרסו וגבות לא הורמו כשלוחמים מחטיבת הקומנדו, אחת החטיבות המעולות בצה"ל, סייעו לפנות בית-ספר בנהריה המוצפת. 

מנגד, סביר שהציבור חושב בטעות שהתשתיות הצבאיות ערוכות טוב בהרבה מאלו האזרחיות למערכה הבאה. תמונות מטוסי הקרב בהאנגרים שהוצפו במי הגשמים בבסיס חצור, עשויות לשנות את דעתו.

האויב מדלג מעל החזית היישר לעורף

במלחמה הבאה יהיה העורף חזית מרכזית, בזה אין ספק. ב-2012 סיפר הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, בכנס במכון למחקרי ביטחון לאומי, כי כשהיה קצין צעיר בחטיבת גולני, המלחמה היתה שונה. קו המגע עם האויב, החזית, היה ברור.

אשכנזי ציין בדבריו את הקושי שעמו התמודד צה"ל לחשוף את מערכי האויב, בלב השטח האורבני, בטרם מבצע "עופרת יצוקה" בעזה ב-2008, ואת הצורך לפתח "יכולת מאוד גבוהה של פגיעה, עם מהלומות מדויקות מהאוויר ומהיבשה".

בראשית המבצע הפעיל צה"ל מהלומת אש עוצמתית, ומיד לאחריו תמרון יבשתי מוגבל מאוד (אף שמוצלח) בלב רצועת עזה. "עופרת יצוקה" נמשך כשלושה שבועות, ואשכנזי עמד על כך שמאז, הצורך להכריע מהר את האויב, "רק מחריף. בגלל שבעצם הרבה מהמלחמה מתחוללת בעורף הישראלי".

כפי שציין אשכנזי בהרצאתו, החל משנת 2000 פחת האיום מצד צבאות סדירים על ישראל, אך התגבר האיום מצד ארגונים היברידיים, דוגמת חזבאללה וחמאס, המשלבים בין מרכיבי טרור, גרילה וצבא. יתרה מכך גם שדה הקרב אינו מוגדר כבעבר. אף שהסכנה שכוחות גדולים יפלשו לישראל ויכבשו חלקים ממנה היא בבחינת איום כמעט אנכרוניסטי, הרי שניכר כי האויב הפנים את הכלל שקבע בן-גוריון, כי במלחמה על צה"ל להעביר את המלחמה מהר ככל שניתן לשטח האויב. 

בעימותי ההווה והעתיד, בעת שצה"ל פועל בחזית ובעומק שטח לבנון או עזה, אמר אז אשכנזי, "כל מיני חפצים עפים לך מעל הראש" לעבר מרכזי האוכלוסייה בישראל. החפצים אליהם כיוון הם הטילים והרקטות שברשות חמאס וחזבאללה.

חמאס וחזבאללה למדו מבן גוריון

כמעט עשור שעבר מאז ההרצאה ההיא, ואויביה של ישראל כבר לא מסתפקים בהעפת חפצים לעבר עורף ישראל, וארסנל הרקטות שברשותם גדל משמעותית. גם הטווח, הקטלניות והדיוק השתפרו, אף שבהערכת אמ"ן השנתית שפורסמה השבוע, נקבע שחזבאללה טרם הגשים את פרויקט הדיוק, יכולת ייצור עצמי שיטתית של טילים מדויקים ארוכי טווח, והחזקת מערך גדול של טילים כאלו. 

לצד הטילים והרקטות שבאמצעותן הוא "ידלג" מעל קו החזית ויפגע במרכזי האוכלוסייה בישראל, הוקמו כוחות מאומנים (נוחב'ה בחמאס ורדואן בחזבאללה) שייעודם לחדור לשטח ישראל מעל ומתחת לקרקע ולבצע פעולות טרור וגרילה ביישובים וכנגד צירי גישה מרכזיים, שישבשו את יכולתו של צה"ל לגייס את אנשיו, לשנע אותם לקו החזית ולתמרן לשטחו.

לאור זאת, תרחיש הפתיחה של העימות הבא צפוי להיות שונה מאוד מזה שעמד בעבר. עם פרוץ המערכה סביר שהארגון ינחית מהלומת פתיחה שבמסגרתה יופעלו בו-זמנית מאמץ אש רחב היקף, הכולל ירי רקטות מדויקות וארוכות טווח, לצד מאמץ התקפי מתמרן באמצעות כוחות קומנדו שייעודם הוא לחדור לישראל ולהשתלט על יישובים ועל מוצבים.

סביר גם שהחזבאללה וחמאס הפנימו את לקחי מבצע "משקל סגולי" (תקיפת חיל האוויר בראשית מלחמת לבנון השנייה, בה הושמדו הטילים ארוכי הטווח של הארגון) ומהלך הפתיחה של מבצע "עמוד ענן", שבמסגרתו הושמדו בתקיפה מהאוויר מחסנים ובורות שיגור שבהם היו רקטות "פג'ר" 5 לטווח של כ- 75 ק"מ. לכן צפוי שבכל חזית, צפונית או דרומית, יפעיל האויב את מערכי השיגור הכבדים שלו בהקדם, מחשש שצה"ל ישמיד אותם עוד לפני שיוכל להשתמש בהם. ההרס שאלה ימיטו על העורף יהיה חמור בהרבה מכפי שאירע בסבבים הקודמים. 

על פיקוד העורף מפקד האלוף תמיר ידעי. כמו כל קודמיו בתפקיד, בוודאי מאז ימי האלוף גרשון יצחק, הוא נציג מובהק של צבא ההתקפה לישראל.

ידעי הוביל לוחמים בגולני למארבים בלבנון (שם, כך סיפר בשעתו, פחד יותר מהמג"ד שלו, ארז גרשטיין, מאשר מהמחבלים שבהם נתקל), את יחידת אגוז לכיבוש המוקטעה ברמאללה ב"חומת מגן" ואת החטיבה החומה כולה במלחמת לבנון השנייה.

בשל חומרת האיום, החליט לאחרונה ידעי לאגד גדודי החי"ר הקל של פיקוד העורף תחת חטיבה אחת. תפקידם של גדודים אלו, כפי שציין מפקד החטיבה, אל"מ (מיל.) ליאור נגר בראיון ל"אתר צה"ל" הוא לסייע בהגנה על היישובים הסמוכים לגבול. "רגע אחד לוחם ידאג למקלט ומזון לאזרחים, וברגע אחריו יסייע בפעולות הנדרשות מול האויב", אמר נגר. 

זהו צעד בכיוון הנכון, ממש כמו פיתוח המערכת מבוססת הלייזר ליירוט רקטות שהושלם לאחרונה, אולם נדרש בדק בית של ממש של תשתיות הצבא במרכזי הגיוס של יחידות המילואים ובבסיסי חיל האוויר. במלחמה הבאה הם יהיו תחת אש, ו"יהיה בסדר" לא יספיק. הדרך לקצר את המערכה הבאה עוברת ביכולת לייצר התקפה יעילה תחת אש, וכמאמר אשכנזי, מהר. 

מפקדת שאמרה אמירה ברורה וחדה

בראיון שפורסם בשבוע שעבר נשאל שר החינוך, הרב רפי פרץ, נשאל בראיון כיצד היה מגיב לו מילדיו היה מגלה נטייה מינית שונה. השר השיב שילדיו "גדלו בצורה טבעית ובריאה", וספג מאז ביקורת קשה. 

הכתב הצבאי של "חדשות 13", אור הלר, פרסם השבוע שאחת המבקרות, אף שעשתה זאת בהתאם למגבלות ולכללים שחלים עליה, היא סא"ל דנה בן עזרא, מפקדת גדוד האיסוף הקרבי 869, שפרסמה דף מפקד(ת) לפקודיה ובו כתבה שבתקופה האחרונה התבטאו גורמים רמי דרג באופן שרמז על נחיתותן של קבוצות בחברה בשל מוצאן או נטייתם המינית.

"אני כמפקדת חשה חובה לפנות אליכם ולומר אמירה ברורה וחדה: השיח המפלג והמסית נגד חלקים בעם הינו בבחינת עשיית זדון במושג 'צבא העם' וביכולתנו להתלכד סביב משימת ההגנה על הארץ", כתבה.

בתפקידה הקודם היתה בן עזרא חלק מצוות ההקמה של גדוד החי"ר הקל "לביאי הבקעה", עליו פיקד סא"ל ניר דופט (שזכור לי משירות משותף בצנחנים), ושימשה כסמג"דית הראשונה שלו. היתה זו הפעם הראשונה שאישה כיהנה בתפקיד זה בגדוד חי"ר בצה"ל, גם אם מדובר בחי"ר קל להגנת גבולות. בראיון ל"אתר צה"ל" הבהירה אז בן עזרא שהיעד שלה הוא פיקוד על גדוד מבצעי. 

בגדוד שעליו היא מפקדת, הדגישה בן עזרא, "משרתים זה לצד זו מיטב הנוער של עם ישראל ללא הבדלי מין, דת, גזע, נטיות מיניות, לאום – יחד אנחנו מבצעים את הקשות שבמשימות".

דף המפקד המדובר, שכבר זכה לגינוי באתר החדשות "0404" המזוהה עם הימין הפוליטי, הוא התבטאות חשובה וערכית של מפקדת בצה"ל, שמבינה שככזו עליה לשמש מצפן ערכי לפקודיה.

נשאלת השאלה מדוע בדרגים שמעליה, בצבא ובמערכת הפוליטית לא נשמעו קולות ברורים מספיק בגנות האמירה ומדוע שר החינוך, שבעברו שימש כרב הצבאי לצה"ל בדרגת תא"ל וכטייס מסוקי יסעור, הרשה לעצמו להתבטא כך.

אבל שאלה חשובה יותר היא מדוע לא כתב את דף המפקד אף מג"ד אחר? במקום לשבח את כותבת המאמר בחרו ב"חדשות 13" לציין את נטייתה המינית (כאילו זה רלוונטי).

מוטב היה לו שאלו מדוע את המאמר לא כתב מג"ד חובש כיפה, בוגר מכינת עלי למשל, באחת מחטיבות החי"ר, או מפקדה של יחידה מובחרת. דף המפקד שכתבה בן עזרא, אף שהוא מעיד טובות עליה, הוא בעיקר תעודת עניות לצבא, על כך שאף מפקד נוסף לא כתב מאמר דומה לו.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 16.01.2020)