"שדה הקרב אינו סולח על שגיאות" | מאת גל פרל פינקל

הביוגרפיה המצוינת שכתב גנרל הנחתים ג'ים מאטיס הוא סיפורו של מי שבכל רמה, ממ"מ ועד למזכיר ההגנה, לחם, פיקד וקיבל החלטות מתחתית הטקטיקה ועד למרומי האסטרטגיה. תובנותיו ולקחיו החכמים רלוונטיים לכל מי שעוסק במקצוע הצבאי, משום שכפי שקבע "שדה הקרב אינו סולח על שגיאות".

• פורסם באתר "נוריתה"
• 28 במאי 2022

החודש יצא "אות קריאה "כאוס"" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2022), הספר המצוין שכתב גנרל הנחתים בדימוס ומזכיר ההגנה האמריקני לשעבר, ג'ים מאטיס, בסיוע פרנסיס "בינג" ווסט סופר וקצין נחתים לשעבר שלחם בווייטנאם.

ניכר שזהו ספרו של מפקד קרבי מעולה שבו תיאר את מסלול השירות שלו בנחתים ממפקד מחלקה ועד למפקד פיקוד המרכז האמריקני ובהמשך כמזכיר ההגנה בממשל טראמפ. הוא השכיל לשלב בו תובנות מן המסד הטקטי ועד לטפח האסטרטגי, בנוסף ללקחים על מנהיגות, פיקוד והובלת אנשים.

מאטיס הוא מפקד חושב ולומד, ומהקריאה בספר ניכר הדגש שהוא שם, בדומה לגנרל פאטון בשעתו, על חובת המפקד לקרוא וללמוד היסטוריה צבאית, והרבה. "כל מפקד שטוען כי "הוא עסוק מדי מכדי לקרוא" הולך למלא שקים בגופות חייליו, תוך שהוא לומד לפקד בדרך הקשה" (עמוד 54), קבע. 

תבוסתן או נחת אבל לא שניהם

ב־1972, לאחר לימודיו בקולג׳ הוסמך מאטיס, שהתגייס לעתודה האקדמית, כסג"מ בחיל־הנחתים. ככוח ימי, כתב, "הנחתים מאורגנים לעלות על סיפון אוניות ולנחות בחופים עוינים" (עמוד 24).

לאחר מכן עבר "שבעה חודשים באימון בסיסי בקוונטיקו. חריג בין כל הזרועות, מכשיר חיל־נחתים את כל אחד מקציניו קודם כל כקצין חי"ר" (עמוד 22). בהמשך יעבור כל נחת, במידה ולא ימשיך במסלול פיקוד בחי"ר, הכשרה בבית ספר מקצועי ויהפוך לטייס, לקצין לוגיסטיקה, או לתפקיד מקצועי אחר. אבל לפני כל אלה, ציטט את אחת מאמרות השפר של החיל, "כל נחת הוא בראש ובראשונה רובאי" (עמוד 22). 

יתרה מכך, כתב, החיל מלמד את קציניו הצעירים שכל דבר שיעשו במהלך שרותם, לא משנה באיזו דרגה או תפקיד, "משפיע על הטוראי בקצה התוקף את האויב" (עמוד 23).

בתום הכשרתו כקצין חי"ר הוצב מאטיס כמפקד מחלקה בגדוד. אחד המ"פים חנך אותו בהכוונת אש סיוע וארטילריה. בתרגיל האחרון החונך נתן למאטיס לפעול באופן עצמאי לחלוטין. האש שהכווין פגעה היישר במטרה. המסר היה ברור: "תן אמון בכפופים לך לאחר שאימנת אותם" (עמוד 26).

כבר כמ"מ ומ"פ גיבש לעצמו מאטיס מספר כללי אצבע למנהיגות. "הראשון הוא יכולת (competence): הצטיין ביסודות; אל תחפף בעבודתך – עליך לשלוט בה – וזה תקף בכל רמה ככל שאתה מתקדם" (עמוד 27). נתח את עצמך זהה חולשות ושפר אותן. "תרגל שוב ושוב. הלוחמים שלך בונים עליך" (עמוד 27). זכור, כתב, "כקצין אתה צריך לנצח רק בקרב אחד – לזכות בלב חייליך. זכה בליבם, והם ינצחו את הקרבות הבאים" (עמוד 28).

כשפיקד על לשכת גיוס של הנחתים יזם שורת תהליכים כדי להעלות את אחוזי הגיוס במרחב שעליו היה אחראי. אף שהרפורמה שהנהיג הצליחה היא חייבה את פקודיו לעבוד יותר. אחד מהם התלונן על יום העבודה הארוך וסירב לקחת על עצמו נטל נוסף. "אתה יכול להיות תבוסתן או שאתה יכול להיות נחת, אבל אתה לא יכול להיות שניהם" (עמוד 33), השיב מאטיס וסיים את הקריירה של האיש בחיל.

מבצעים מתנהלים במהירות האמון

ב־1990 מונה למג"ד חי"ר בנחתים. הוא חש מלא מרץ ומוכן לתפקיד. "התמחיתי בהפעלת תמרון ואש ובמבצעים אמפיביים – הבסיס לכל קצין נחתים" (עמוד 35). למלחמת המפרץ הוקפץ הגדוד מאימון שאפשר למאטיס להכיר את אנשיו ולדעת "איזה מפקד יתאים לאיזו משימה" (עמוד 37). לדבריו, "המפתח להכנה למי שטרם חווה קרב היה הדמיה. המטרה הייתה להבטיח שכל לוחם "נלחם", נפשית ופיזית, עשרות פעמים לפני שאי פעם ירה את הכדור הראשון שלו בקרב" (עמוד 42).

על גדודו הוטל לפרוץ את מערך המוצבים העיראקי. המח"ט שלו ייעץ לו: "אל תיתקע בהתקפה אפילו פעם אחת. אם דבר אחד אינו עובד, שנה לדבר אחר; החלף כל הזמן הילוכים, אל תאבד מומנטום. אלתר" (עמוד 40). יש בגישה דמיון לקביעתו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, יוצא גולני, לפיה את התמרון יש לבצע "במקסימום כוח, מינימום זמן, רצוי גם עם הרבה מאוד תחבולה".

מאטיס, ברוח מפקדו ונוכח ההערכה שבפריצה יפגעו כמחצית מחיילי הגדוד, דרש מקציניו שתכנית האש לתחילת המתקפה תהיה קטלנית במיוחד. לאחר שהאש תופעל על היעדים, אמר, "אני רוצה שהכל ימות, כולל התולעים" (עמוד 42). 

ב־24 בפברואר 1991 החלה המתקפה הקרקעית. לאחר שהארטילריה והסיוע האווירי פגעו ברצועת ההגנה העיראקית הראשונה וכוחות נחתים הבקיעו את קו המוצבים, הוטל על גדוד הנחתים של מאטיס, צוות קרב גדודי שכלל כוחות חי"ר על גבי נגמ"שים ושריון, להבקיע דרך רצועת ההגנה השנייה. "באימונים הפריצה המהירה ביותר ארכה 21 דקות. בקרב הנוכחי עשינו זאת ב־11 – החזרות הבלתי נלאות השתלמו" (עמוד 46).

בהמשך הלחימה, כתב, העביר את השליטה על הגדוד לקצין מטה, "על מנת שאעבור לפקד מלפנים על ההתקפה הגדודית" (עמוד 241). הוא עשה כן משום שהבין שאף שהמקום הטוב ביותר לשלוט ממנו, כמאמר תא"ל גיא חזות, קצין צנחנים, בשעתו בהרצאה לצוערי בה"ד 1, הוא מאחור, הרי ש"המקום הטוב ביותר לפקד הוא מלפנים". האתגר הוא במציאת האיזון הנכון בין השניים. היעד, מיותר לציין, נכבש במהירות בסיוע אש מטוסי קרב.

במהלך קרב ההתקדמות חלף צוות הקרב הגדודי דרך מחצבה. מאטיס, המג"ד, היה עם הכוח הקדמי בשדרה הגדודית, כאשר לפתע מצא עצמו תחת אש טנקים ומקלעים שירו כוחות צבא עיראקי שהיו ערוכים בחזית. במקביל, פלוגה עיראקית של חי"ר ממוכן, שהיתה מוסווית במחצבה, תקפה את הרכבים האחרונים בשיירה, פלוגת המפקדה. העובדה שמ"פ המפקדה, סגן ג'ף הוקס ורב־סמל קנדל האף, בוגר מלחמת וייטנאם, אימנו את כל אנשי הפלוגה, חובשי התאג"ד, הטבחים, הנהגים, החבלנים, הפקידים, ומכונאי הרכב, ללחום כלוחמי חי"ר השתלמה.

"הם פגעו ברכב אויב בזמן שהמרגמות שלנו ירו בו־זמנית לדרום ולצפון על האויב שבמחצבה וזה שבחזיתנו. ככל שהעיראקים הגיחו, טבחים וחבלנים הגיבו במרץ עם מקלעים ועם מטולי רקטות נגד טנקים שנטרלו את כלי הרכב העיראקיים" (עמוד 48). הקרב הסתיים בתוך 12 דקות.

לאחר הקרב שאל המח"ט את מאטיס מה למד. "שנינו ידענו שהנחתים שלי חילצו אותי במחצבה" (עמוד 49), כתב מאטיס, והשיב שלמד. טוב, ענה המח"ט והלך. המסר היה ברור.

לאחר הפיגוע במגדלי התאומים מאטיס פיקד על "כוח משימה 58", שהוטס במסוקים מספינות הצי באוקיינוס ההודי לאפגניסטן כדי לפתוח חזית נוספת לעבר קנדהאר. "כל דור נלחם בכלים שעיצבו הדורות שקדמו לו. כך היה לי ב־2001 ארגז כלים שלא היה ניתן להעלות על הדעת במלחמות קודמות. כמה מפקדים ופוליטיקאים עדיין דמיינו את הנחיתה באיוו ג'ימה כשדיברו על נחיתה מהים. ברגע שאדמירל מור הצביע במפה על אפגניסטן המרוחקת מאות מיל מכל חוף, ידעתי שאוכל נחות שם עם אלפי נחתים" (עמוד 73). 

לדבריו, "מההתחלה ועד הסוף נדרשו לצוות שלנו מהצי, מהנחתים, מהצבא, מהכוחות המיוחדים וממשרד החוץ 28 ימים בלבד לעבד, לתכנן, לרתום ולבצע את הפלישה לאפגניסטן" (עמוד 76). מבצעים, כתב, "מתנהלים במהירות האמון" (עמוד 155).

זהו לקח שכוחו יפה תמיד, בכל האמור בתיאום בין כוחות, זרועות וחילות. בנוסף, אף שרוח הלחימה ונחישות הגייסות יהיו תמיד הרכיב המשמעותי ביותר, הכשירות המקצועית קובעת חלק מהותי מהיכולת לבצע, והדבר מקבל משנה תוקף בכל האמור בכוחות יבשה. כמאמר ביטוי רווח בצה"ל, "רוח הלחימה קובעת את התוצאה, אך המקצועיות קובעת את המחיר". מי שרוצה לבצע במחיר נמוך יחסית, מוטב שישקיע בכשירות ובאימון הכוחות.

הבנה משותפת של "למה, ומדוע"

את ספרו חילק מאטיס לשלושה חלקים: הראשון עסק בחוויותיו בעת שפיקד באופן ישיר על חיילים, השני במצביאות ומנהיגות והשלישי באסטרטגיה.

בפקודה, קבע, "המידע הקריטי זו 'הכַּוָּנַה' |המטרה| שלך המסתכמת בביטוי "על מנת"" (עמוד 56). היכולת של מפקד להבהיר אותה לפקודיו היא שתאפשר להם לפעול בעצמאות מתואמת, המבוססת "על הבנה משותפת של "למה, ומדוע" של המשימה, והיא המפתח שמאפשר תעוזה" (עמוד 56).

בכל האמור באסטרטגיה הוא התרשם מאוד מהאופן שבו במלחמת המפרץ הגדיר הנשיא ג'ורג' בוש האב, ששירת בשעתו כטייס קרב בצי במלחמת העולם השנייה, "מצב סיום ברור ומוגבל והשתמש בדיפלומטיה להקים קואליציה שכללה בעלות ברית שמעולם לא נלחמו לצידנו בעבר. הוא הקשיב לנקודות מבט מנוגדות והנחה את ההכנות בלי להעליב או למדר אף בעל עניין, אך בלי לוותר כהוא זה על מטרתו האסטרטגית" (עמוד 50).

תחת הנהגתו החכמה, כתב, "לא הייתה משימה שסבלה מ"התרחבות זוחלת", משימה שהתרחבה עד שיצאה משליטה" (עמוד 50). זהו, ציין, כלל שארצות הברית לא הקפידה לשמור עליו בעתיד.

הספר שהוציא מתחת ידו (כאמור, בסיוע ווסט) הוא מסמך מרתק, כתוב היטב (שתורגם כהלכה בידי אורן האס), מלא לקחים רלוונטיים ותובנות למפקדים בכל דרג.

מאטיס שהוביל גדוד נחתים, כוח משימה ואוגדה לקרבות בעיראק ואפגניסטן (ושוב בעיראק), שינן לעצמו כל העת כי "שדה הקרב אינו סולח על שגיאות" (עמוד 102) ופעל בהתאם. ספר נקי מהתייפייפות וחירטוטים של מי שהבין את השינויים באופי הלחימה אך ידע שטבע המלחמה לא השתנה.

תובנות מ"על הטקטיקה" | מאת גל פרל פינקל

בחיל הנחתים האמריקני יש מימרה רווחת, ולפיה אימון הוא התכוננות לאיומים הידועים ואילו החינוך הוא התכוננות לבלתי ידוע. הספר "על הטקטיקה" הוא מסמך חכם ותמציתי שרלוונטי למפקדי צה"ל, הכולל מגוון לקחים היסטוריים ותאורטיים שרלוונטיים לתחום הטקטי ולקשר בינו ובין הרובד האסטרטגי.

• פורסם באתר "מערכות"
• 30 בנובמבר 2021

בצה"ל רווחת נטייה לחלק למפקדים ספרי ניהול ואסטרטגיה עסקית, ולחלופין ספרים שמחבריהם מבקשים לתאר את השינויים החברתיים המתרחשים במאה הנוכחית. אף שיש בספרים אלה תובנות חשובות, הם לא פעם מתעלמים מן העובדה שאף שניהול הוא חלק ממלאכת הפיקוד ושהצבא מושפע מתהליכים חברתיים, כלכליים וטכנולוגים, הרי שהצבא הוא מערכת שונה באופן מהותי מן החברה האזרחית, גם אם כפופה לה לחלוטין בדמוקרטיות המערביות. לכן מוטב לתת בידי המפקדים ספרים שיהיו רלוונטיים לעיסוקם הצבאי הטקטי, האופרטיבי והאסטרטגי.

בכל האמור בתחום הטקטי בולט הספר "אנשים מול אש" שכתב בשעתו בריגדיר־גנרל סמואל ליימן אטווד מרשל (שגם עסק בחיבור בין רובד זה לרובד האסטרטגי). ואולם מעטים הספרים שניתחו רובד זה לעומקו ולא ביקשו במקום זאת לתאר את ניסיונו האישי של המחבר בלחימה זו או אחרת.

לכן יש לברך על הוצאתו לאור של הספר "על הטקטיקה" שכתב קצין חיל הנחתים האמריקני (מיל') ברט א' פרידמן (הוצאת מערכות, 2021), ובו ביקש לפתור את "הבעיות שבהן נתקלתי הן בהכשרת המקצועית כטקטיקן – תחילה בחיל הרגלים ואחר כך בחיל התותחנים – והן בלימודיי האקדמיים בנושא האסטרטגיה" (עמ' 18). בעיות אלה נגעו בעיקר לחיבור בין הטקטיקה לאסטרטגיה בלחימה המודרנית.

לדבריו, "על התאוריה של הטקטיקה להיות חסרת זמן ולהתאים לכל קרב, בכל מקום ובכל עת" (עמ' 19). כדוגמה נתן המחבר את קרב קאנאי שהתרחש בשנת 216 לפני הספירה, ונתן השראה הן לתכנית שליפן והן לכיתור שביצע הצבא האדום לכוחות הגרמנים סטלינגרד (ובמובנים מסוימים גם למהלכי הצבא האמריקני במלחמת המפרץ הראשונה). עם זאת, מאחר שהמלחמה, ובתוך כך הטקטיקה, היא אמנות, "היא חומקת מלהיות חלק ממערכת מוגדרת" (עמ' 21).

בהקדמה ציינו סא"ל (מיל') גדעון שרב, המדריך הראשי של המכללה לפיקוד טקטי וקצין שריון בעברו, וד"ר טל טובי מאוניברסיטת בר־אילן, כי "הטקטיקה כוללת יישום של ארבע פעולות בשדה הקרב הקשורות זו בזו, המשפיעות זו על זו והמושפעות זו מזו: ניידות, פגיעה וכוח אש, הגנה (שימור הכוח) וכוח הלם" (עמ' 8).

ואולם לפני שעוסקים במרכיבי הטקטיקה, יש לזכור את האמירה המיוחסת לקולונל ג'ון בויד, תיאורטיקן הצבאי וטייס קרב, ולפיה על הצבא האמריקני "להבטיח שיש בו האנשים, הרעיונות והטכנולוגיה הנכונים, לפי הסדר הזה. מערכת טקטית היא חסרת תכלית כשאין בה טקטיקנים נבונים שישתמשו בה וחיילים מאומנים שיפעילו אותה" (עמ' 177). כלל זה תקף כמובן גם לצה"ל, ולא בכדי ציינו שרב וטובי כי העיסוק בטקטיקה הוא "עיון בניסיון האנושי העקוב מדם של לחימה ביבשה, בים ובמאה האחרונה גם באוויר וברשתות המחשבים" (עמ' 7). האדם הוא עיקר בתחום הטקטי, והוא זה שקובע את הניצחון ברגליו, בשכלו ובעוז רוחו.

ניסיון, היסטוריה ותאוריה – חינוך

ב־2003, לפני שנשלחה דיוויזיית הנחתים ה־1 ללחימה בעיראק, שלח מפקדה, גנרל ג'יימס מאטיס, דוא"ל לפקודיו ובו כתב: "לכל האינטלקטואלים מאסכולת 'מלחמה דור 4' שמתרוצצים כיום ואומרים כי טבעה של המלחמה השתנה מן היסוד, כי הטקטיקה היא דבר חדש לחלוטין ועוד, עליי לומר: 'עם כל הכבוד, לא ממש!'. אלכסנדר הגדול לא היה ניצב נבוך לנוכח האויב שעימו אנו מתמודדים כיום בעיראק, ומנהיגינו היוצאים למלחמה זו עושים עוול לחייליהם כשהם אינם לומדים – לומדים ולא רק קוראים – את מי שקדמו לנו. אנו נלחמים על פני האדמה הזו כ־5,000 שנה ועלינו לנצל את ניסיונם" (עמ' 21).

אכן, "הניסיון העצמי של הטקטיקן הוא לעיתים המדריך הטוב ביותר, אך בני אדם יכולים לצבור כמות מסוימת בלבד של ניסיון, ומשאב זה נעדר אצל הטקטיקן הצעיר. היסטוריה צבאית יכולה לשמש תחליף, ואכן קיים ניסיון עבר של אלפי שנים שאפשר לשאוב ממנו, אך השאלה היא כיצד על הטקטיקן לעכל את המקורות השונים האלה ולהגיע להבנה ממשית שלהם?" (עמ' 22). התשובה טמונה בפיתוח תאוריה אסטרטגית אפקטיבית, שיכולה לתת בידי אנשי הצבא כלים לבחון ולנתח את מה שלא ניתן לבחון באמצעות תאוריה מדעית.

בהמשך לכך יש לציין את המימרה הרווחת בחיל הנחתים האמריקני, ולפיה אימון הוא התכוננות לאיומים הידועים ואילו החינוך (והכוונה היא לקורסי הכשרת מפקדים, לימודים אקדמאים ולימוד היסטוריה צבאית ותאוריות בתחומי הביטחון והאסטרטגיה) הוא התכוננות לבלתי ידוע.

על התמרון

בכל האמור בתמרון של כוחות ביבשה, דומה שאין כמו הציטוט שהביא המחבר מהספר "אמנות המלחמה" שכתב סון טסו: "דע את האויב, דע את עצמך, וניצחונך לעולם לא יהיה נתון בסכנה; דע את הקרקע, דע את מזג האוויר, וניצחונך יהיה שלם" (עמ' 121). ואולם למרות שמימרה זו תופסת את העיקר, הרי שפרידמן העלה בספרו כמה תובנות שראוי לתת עליהם את הדעת.

בספרו מנה תשעה עיקרי טקטיקה (עיקרים ולא עקרונות, מכיוון שהאחרונים קבועים ואילו לגישתו נדרשת גמישות, מאחר שאין שדה קרב אחד דומה למשנהו) שסודרו לפי שלושה מישורים. "ארבעת העיקרים הפיזיים הם, כאמור, תמרון, מסה, עוצמת אש וקצב מבצעים; ארבעת העיקרים המנטליים הם הונאה, הפתעה, בלבול והלם; המישור המורלי ניצב לבדו, מכיוון שהוא מופשט מכדי לצמצמו לסיווג מוגדר, אך עוצמתם המורלית של לוחמי היריב היא נשק שאי אפשר להתעלם ממנו" (עמ' 41).

עיקרים אלה באים לידי ביטוי בתמרון ביבשה, בים ובאוויר. חשוב לזכור "שלא תמיד אפשר להשתמש בתמרון. עמדת הגנה שנבחרה היטב יכולה להגביל את האפשרויות של התוקפים, בייחוד בכל הקשור לתמרון מרחבי. דוגמה אחת למצב כזה היא ההתקפה הבריטית בגוז גרין במלחמת פוקלנד בשנת 1982. הגדוד השני מחטיבת הצנחנים תקף קו הגנה ארגנטיני מבוצר על חצי אי צר, שלא היה אפשר לאגפו" (עמ' 51). לבסוף כתב פרידמן, "הצנחנים הבריטים הצליחו לכבוש את העמדה בהסתערות חזיתית, אך תוצאות ההתקפה היו פחות מאידיאליות" (עמ' 52).

המחבר ציין בספר את חשיבותו של קצב המבצעים, והזהיר כי "אל לו לטקטיקן לשאוף באופן עיוור ובכל מקרה לפעול במהירות, אלא עליו לתת את דעתו לממד הזמן ולשאלה אם הזמן פועל לטובתו אם לאו" (עמ' 69). ככלל, מוטב לחתור לקצב מבצעים מהיר, ויש אף כאלו שגורסים כי המהירות צריכה להיות חלק מעקרונות המלחמה. אך, כמאמר התיאורטיקן הצבאי הפרוסי קלאוזביץ, במלחמה יש "חיכוך", שם כולל לסכנה פיזית, מאמץ פיזי, עייפות, תנאי קרקע, מזג אוויר, אקראיות ואי־ודאות, ומכאן "שהמלחמה מטבעה פועלת נגד המהירות" (עמ' 69).

אין בכך כדי לומר שלא צריך לפעול מהר ככל שניתן, אך חשוב להכיר בכך שמדובר בהליכה "נגד הרוח", ולכן על המפקדים להיות אלה שיוצרים את התנופה בגופם, בדומה לגנרל רומל בחציית נהר המז ב־1940 או אלוף שרון בצליחת התעלה ב־1973.

"הדבר החשוב לטקטיקן הוא ההכרה בכוחה של הלכידות המורלית. המספר הזעום של 300 ספרטנים בתרמופילאי לא הספיק כדי להביס את עוצמתו הפיזית של צבא אחשוורוש, והם הושפעו ללא ספק מן הפחד מפני מותם האפשרי; אלא שהכוחות המורליים גברו על כל היתר" (עמ' 94). הספרטנים בחרו ללחום בפרסים דווקא שם, משום שתנאי הקרקע שללו מהאויב את היכולת להפעיל ביעילות את פרשיו וקשתיו והקשו עליו לרכז כוח אל מול המערך הספרטני. זוהי דוגמה לביצוע הערכת מצב וניתוח שטח הנדרשים ממפקדי השדה, שהתוצר שלהם מאפשר לכוח מובחר לייצר עדיפות מקומית. קרב זה, כתב בשעתו אלוף אמיר ברעם, המחיש היטב את תפקיד המפקד "בנוהל הקרב ובמהלכו: מקצוענות, מנהיגות, דוגמה אישית, משמעת מבצעית, אחוות לוחמים". כל אלה עקרונות שחייבים לעמוד לנגד עיני כוח מובחר ומיומן, הפועל בחזית ובעומק בשעת מלחמה.

הן על הטקטיקן והן על האסטרטג לקחת בחשבון את מושג "נקודת נמוגות הניצחון" שטבע קלאוזביץ. "הדינמיקה זהה במידה רבה בשתי הרמות: כאשר כוח צבאי משיג ניצחונות, הוא נותן ביטוי לעוצמה קרבית פוטנציאלית. חיילין מתעייפים, מלאי תחמושת מתרוקנים, עצבים מתרופפים ודלק נשרף. אפקט זה חזק הרבה יותר במבצעי התקפה מאשר במבצעי הגנה" (עמ' 106).

בכל האמור בריכוז הכוחות ללחימה, הדגיש פרידמן, יש להבין "שמסה אינה עניין של מספרים בלבד; חשיבות רבה יש לאיכותם של המספרים. המספרים של הצבא עיראקי כולו לא הועילו לו הרבה בשנים 1991 ו־2003 נגד כוחות שהייתה להם עליונות גבוהה הרבה יותר" (עמ' 59).

תובנה חשובה אחרת נגעה לעוצמת האש. "דפדוף זה בהיסטוריה של עוצמת האש בלוחמה, למרות השטחיות שבו, מדגיש שני דברים: האחד, טקטיקנים מסתגלים בהתמדה לשימוש בעוצמת אש; השני, עוצמת אש כשלעצמה יעילה רק לעיתים רחוקות, אם בכלל. בעלות הברית יכולות היו למחוק את דרזדן וטוקיו מעל פני האדמה, אך האויב היפני והגרמני יכול היה להמשיך בלחימה כל עוד כוחותיו הצליחו לשרוד והיו בעלי יכולת למתן את השפעותיה של עוצמת האש בעזרת ביצורים, שריון, מחסה והסוואה, ופיזור כוחות" (עמ' 63).

הפיזור, קבע המחבר, הוא כלל מספר אחד בלוחמת גרילה, וניכר בתפיסת הפעולה של חזבאללה וחמאס שפועלים כצבאות טרור היברידיים ומשלבים בין יכולות טרור, גרילה וצבא. צבאות תעשייתיים בנויים על יכולות התמרון והאש שלהם כדי לפגוע בריכוזי כוחות ומרכזי כובד, והפיזור מקשה עליהם לרכז מאמץ ולמצות את הכוח ביעילות. אף שהאש שהצבאות המודרניים מפעילים נעשתה ממוקדת ויעילה יותר, הרי שפיזור הכוחות נותר פתרון יעיל נגדה. לכן קבע המחבר כי המפתח להצלחה, בכל האמור בארגון הכוח הצבאי במסגרות, "הוא שילוב בין מסה לעוצמת אש בחבילה אחת שיכולה לפעול בקצב מבצעים מהיר, וכך לגבור בתמרון על כוחות האויב" (עמ' 185).

הקשר בין טקטיקה לאסטרטגיה

בספר ציטט פרידמן את אחד החוקרים המובילים בעולם בתחום האסטרטגיה, קולין ס׳ גריי, שתיאר את האסטרטגיה "כגשר בין הטקטיקה המתקיימת בשדה הקרב ובין המטרות המדיניות שטקטיקה זו נועדה להבטיח" (עמ' 126). נדרש, אם כן, מתאם בין הטקטיקה לאסטרטגיה. אמנם "על הטקטיקן לקבל החלטות מהירות בשדה הקרב כדי להשיג ניצחון טקטי" (עמ' 133), אולם הטקטיקה פועלת בשירות האסטרטגיה ואין כל הבטחה ששורה של הצלחות טקטיות מנותקות בהקשרן מהאסטרטגיה הכוללת יתרמו לניצחון במערכה ולהשגת המטרות המדיניות.

דוגמה מוחשית לכך היא האופן שבו הביס צבא ארצות הברית ב־2003 בשורה של ניצחונות בקרבות טקטיים את הצבא העיראקי, פירק אותו, מוטט את משטרו של צדאם חוסיין והכניס את עיראק לחוסר יציבות שנמשך שנים. כל זאת בשירותה של אסטרטגיה שגיבש ממשל הנשיא ג'ורג' בוש הבן במטרה להפוך את עיראק לדמוקרטיה יציבה בהתאם לערכים מערביים.

דוגמה הפוכה לחלוטין, אגב, היא מלחמת המפרץ הראשונה ב־1991, שבה הופעל הכוח הטקטי באופן ששירת את האסטרטגיה שגיבש ממשל הנשיא ג'ורג' בוש האב, ולפיה יש לפגוע באורח קשה בצבא העיראקי ולהביא לנסיגתו מכוויית. אסטרטגיה זו לקחה בחשבון את אופיו של הצבא האמריקני שכן "הכוחות האמריקניים, יותר מכל הכוחות האחרים, נועדו למבצעי לחימה בקצב מהיר, תוך הפעלת עוצמת אש מסיבית" (עמ' 131).

כיום, כתב פרידמן, לא די עוד בהצלחה צבאית לבדה כדי להעניק לגשר חוזק או אורך מספיקים: הצלחה צבאית היא רק אמצעי להשגת המטרה. אם לא נבין את מטרתנו, שום אמצעי לא יביא להשגתה, והקרב יסתיים בטבח ותו לא" (עמ' 139).

הספר הוא מסמך חכם ותמציתי שרלוונטי למפקדי צה"ל, הכולל מגוון לקחים היסטוריים ותאורטיים שרלוונטיים לתחום הטקטי ולקשר בינו ובין הרובד האסטרטגי. הלקחים כתובים באופן בהיר, בשפה נגישה ונשענים על היסטוריה צבאית רחבה, הוגים צבאיים חשובים ואמיתות שהוכחו במבחן הזמן.

המחבר מבקש להודות לאלוף אמיר ברעם, מפקד פיקוד הצפון, ולסא"ל (מיל.) אבירם רינג על הערותיהם הטובות למאמר.

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

"אחד הוא הלוחם – והוא מחזיר את השאר הביתה" | מאת גל פרל פינקל

בספר שהיה פופולארי בקרב מפקדי השדה של צה"ל, ניתח קולונל המרינס, בריאן מק'קוי, את אתגרי הפיקוד הקרבי. למפקדים, כתב, צריכה להיות תחושת אחריות גדולה, משום שהמשאב שהם מוציאים במלחמה הוא חיי אדם.

• פורסם באתר "סימניה"
• 26 בפברואר 2020

הספר "להט הפיקוד" מאת קולונל חיל הנחתים האמריקני ("המרינס") בריאן מק'קוי (הוצאת אמ"ץ-תוה"ד, 2009), הוא מסמך תמציתי, כתוב היטב אודות הפיקוד על לוחמים בקרב, שהיה פופולארי מאוד בקרב מפקדי השדה של צה"ל, בסדיר ובמילואים.

"מק'קוי, מפקד גדוד ב'מרינס' במבצע "חירות לעיראק" (2003), בוחן את היסודות ואת ההרגלים שלימד ועל בסיסם אימן את חייליו לפני הקרב: קליעה קרבית, התנהגות בתנאי הקרב, פינוי נפגעים, תרגולות קרב ומשמעת, ובעיקר הוא חוקר את המשמעויות הנובעות מהיותו מפקד ואת מנהיגותו תחת אש" (עמוד 5).

"הציווי המוסרי של המנהיגות"

לשיטתו, אמנות הפיקוד היא "היכולת לזכות באהבת אנשיך, ואז ביום מן הימים תוכל להשתמש באהבה זו כדי לגרום להם להסתכן מרצון בפציעה איומה או במוות, וליטול באלימות את חייהם של אחרים" (עמוד 118).

בספרו הקצר סיכם מק'קוי את שלמד במשך 28 שנות שירות במגוון תפקידי פיקוד ומטה ביחידות הרגלים של חיל הנחתים. כקצין צעיר לחם ב"סופה במדבר" ובתפקידו האחרון שירת כקצין המבצעים של פיקוד המרכז האמריקני. במהלך שירותו עוטר בכוכב הארד ובלב הארגמן על פציעה בקרב.

לאורך המלחמה בעיראק הוא הקפיד, למרות הסיכון הכרוך בכך, להוביל את פקודיו מלפנים. "בכל הנוגע להרג האויב, מעולם לא היו לי ולעולם לא יהיו לי הרהורי חרטה. למעשה, הפקתי מזה סיפוק אז, כמו גם עתה. אך זה אינו נובע מתאוות-דם. זה דומה יותר לסיפוק אשר מרגיש כלב רועים לאחר שהגן בהצלחה על העדר מפני הטורף. עיתונאי ששולב בכוח שאל אותי לאחר הקרב באפאק (Afak), במהלכו הרגתי שני לוחמי אויב שניסו לירות לאגפינו, כיצד אני מרגיש בנוגע לזה. תגובתי הייתה לא יותר עמוקה מביטוי על היותי "בקיא" במשימה יום-יומית, כמו ביצוע עסקה. כיום, שנתיים אחרי המקרה, רגשותיי לא השתנו" (עמוד 113).

אולם, סיפורו האישי, הסיפור הגדודי, ואירועים שהתרחשו ביחידות שהובילו עמיתיו הם רק אמצעי בידי המחבר להמחשת מורכבות האתגר שבפיקוד על יחידה קרבית בלחימה.

כמפקדים, כתב, "הציווי המוסרי של המנהיגות הוא להכין את עצמנו פיזית, מוסרית, רוחנית ואינטלקטואלית" (עמוד 97). הסיבה לתחושת האחריות הגדולה שצריכה להיות להם נובעת, כמאמר גנרל חיל הנחתים ג'ון א. לג'ון, מן העובדה כי "המשאב אשר הם מוציאים במלחמה הוא חיי אדם" (עמוד 97).

בספרו טען המחבר כי המפקד חייב ללמוד מן ההיסטוריה הצבאית ולהימנע מלחזור על טעויות העבר. כשהיה קצין צעיר הסביר לו מפקד הדיוויזיה שלו, הגנרל פול ואן רייפר, אחד המפקדים היצירתיים והמקוריים בחיל, שמאחר ויש בנמצא כ-5,000 שנים של היסטוריה מתועדת, "אין תירוץ לחוסר של לימוד מתמיד" (עמוד 97). מק'קוי הבין אז כי הרשה לעצמו לנוח על ההכשרה שחיל הנחתים סיפק לו ולא פעל כדי להרחיב את מסד הידע שלו.

מאז, כתב, "דגרתי על מדריכי שדה ועל חוזרי האימונים; למדתי פילוסופיה, פסיכולוגיה ופיזיולוגיה; קראתי על המפקדים הגדולים; וחיפשתי אחר מורים רוחניים; ספגתי ככל יכולתי מיוצאי קרבות, בין מכתיבתם או משיחות עימם. עליי להודות, בהיותי לקטן אינטלקטואלי, חיפשתי לקחים על הטבע האנושי אפילו בשירה, במחזות ובטקסטים קדושים. בקיצור, פרסתי את רשתי למרחק. תליתי רבות בציווי המוסרי של הפיקוד. מעולם לא רציתי להביט במראה ולעמוד מול העובדה שגרמתי לאנשים להיהרג עקב מגבלות שהצבתי על עצמי כתלמיד של הפיקוד" (עמוד 98).

הצורך לגלות סקרנות מקצועית הוא ציווי אוניברסלי שחל על מפקדים בכל הצבאות. כך למשל, כתב תא"ל (מיל.) גל הירש, קצין צנחנים שפיקד על אוגדת הגליל במלחמת לבנון השנייה, בספרו, "אנחנו לפני אני" (הוצאת גפן, 2019), כי "קבלת החלטות כרוכה בתרבות של פיתוח ידע רציף ומתמשך. מנהיג חייב לעסוק בקביעות בניתוח ובלמידת המצב, ובפיתוח ידע על התחום שהוא עוסק בו" (עמוד 46). לכן, המליץ הירש, "למד ברציפות וחתור להיות מקצוען" (עמוד 75).

"אינסטינקט מאומן"

בהקדמה לספר כתב הסופר פרנסיס "בינג" ווסט, בעצמו קצין נחתים שלחם בווייטנאם, אודות "הקרב, פעולה אל מול אויב שכוונתו להרוג אותך. ברגע זה איש אינו חושב על היסודות; במקום, אתה מבצע אותם ופועל באורח אוטומטי לפי תרגולת ששוננה. אתה מנהל אש או מתמרן בזמן שאחרים מסייעים לך באש. בכל אחד מהמקרים, אתה מסתמך אינסטינקטיבית על חבריך לצוות שיעשו את העבודה. אינסטינקט מאומן" (עמוד 11). ווסט מציין כי במלחמה בעיראק הכוחות האמריקנים כמעט שלא נאלצו להתמודד עם מצב שבו היו בנחיתות אל מול האויב.

מנגד, היו גם חריגים. למרות קביעתו של ווסט ארב כוח עיראקי, כמעט שווה בכוחו ובעוצמתו, לגדודו של מק'קוי בסמוך לעיר אל-כות'. המשמר הקדמי של הגדוד, ובכלל זה הוא עצמו, נתקל והיה נתון בלב שטח השמדה. "הורדתי עתה לרמת רובאי. באמצע שטח ההשמדה, אני מצליח להעביר דיווח מגע קצר לכוח המשימה 'דרקסייד'. הדיווח על המגע הזה יפתח סדרה של פעולות, המבוססות על הרגלים שנוצרו לאחר חודשים ארוכים של אימונים, אין-סוף חזרות, והבנה מוחלטת של האחד את רעהו" (עמוד 31).

כל מה שהתרחש לאחר הדיווח של המג"ד היה "אלימות נטו מתואמת. 35 הנחתים של מחלקה 3 מפלוגת 'קילו' הגיחו מתוך הנגמ"שים הסגורים שלהם היישר אל תוך אש האויב. לא היה להם מושג על כוחו או פריסתו של האויב כל מה שהם ידעו היה שזו תרגולת קרב "מגע מימין", וזה מה שאנחנו עושים בתרגולת" (עמוד 33).

נראה כי כל שעות האימונים השתלמו. אנשיו אכן פעלו מתוך אינסטינקט מאומן והכוח העיראקי שספג נפגעים רבים, הוכרע במהירות. לתפיסתו, "הגורם שהעניק לנו את היתרון העל האויב היה ההכנה השכלית והפיזית המצוינת של הלוחמים, שהניבה רצון להילחם – רצון לנצח" (עמוד 37).

בספר מופיע כלל אצבע שניסח הפילוסוף היווני הרקליטוס, שחי במאה ה-5 לפנה"ס, אודות האדם בקרב: "מכל מאה אנשים בקרב, עשרה לא צריכים להיות שם כלל. שמונים מהווים לא יותר מאשר מטרות. תשעה הם חיילים אמיתיים. אנו בני מזל שיש לנו אותם משום שהם מכריעים את הקרב. אה, אך האחד – אחד הוא הלוחם – והוא מחזיר את השאר הביתה" (עמוד 95).

על-פי מק'קוי יחס זה, שנקבע לפני אלפי שנים תקף גם כיום. אולם לשיטתו, כשהמפקד, הוא הלוחם, מצליח לזכות ב"לבבות ובמוחות" של אנשיו, הרי שהשמונים נלחמים כמו התשעה. זהו הקסם, זוהי אמנות הפיקוד.

מתכוננים עם הפנים צפונה | מאת גל פרל פינקל

צה"ל מגביר את המוכנות למלחמה במתאר צפוני, כשברקע ישנה מתיחות גוברת בין ישראל לאיראן שמתנהלת "על אש קטנה". לא בטוח שהיא תישאר כזו.

• פורסם באתר "דבר ראשון"
• 8 בדצמבר 2017

השבוע קיים צה"ל שורה של תרגילים בישראל ומחוצה לה, שמטרתם הגברת המוכנות למלחמה. בקפריסין, התאמנו הכוחות המיוחדים של צה"ל במתווה הררי, שמדמה היטב את תוואי השטח הלבנוני. התרגיל השבוע, שכלל גם מסוקי סער ומטוסי קרב של חיל האוויר, היה גדול בהיקפו מאלו שבוצעו בעבר והוא מצטרף לשורה של תרגילים שביצעה חטיבת הקומנדו בכרתים ובקפריסין בשנה האחרונה. האימון בשטחים שאינם מוכרים, הדומים לאלו שבהם עשויים כוחות צה"ל לפעול, חיוני מאין כמותו. שטחי האימונים בישראל מוגבלים בהיקפם. כמעט אין מי, ביחידות השדה בסדיר ובמילואים, שלא מכיר היטב את שטחי האש של צאלים, אליקים ורמת הגולן. הנחיתה במסוקים, התנועה והניווט בשטח לא מוכר זר, מרוחק (ללא "גזלן" על כל גבעה שנייה), והמגע עם כוחות המדמים אויב, הופכים את התרגילים הללו לאתגר משמעותי למפקדים וללוחמים. "חוץ מאש אויב – הכוחות חוו את האתגרים הדומים ביותר למלחמה", הגדיר זאת קצין בכיר, וכיוון בעיקר למוכנות המנטלית לקשיים ואי-הוודאות הכרוכים בלחימה.

לא רק ברוח, אלא גם בחומר חל שידרוג ביכולות. השבוע הודיע דובר צה"ל כי טייסת מטוסי האדיר, ה-F-35, הפכה למבצעית. נוכח יכולותיו הטכנולוגיות והחמקניות של המטוס מדובר בקפיצת מדרגה משמעותית ביכולות חיל האוויר לפעול בטווחים רחוקים וגם מול מערכי הגנה אווירית מתקדמים מאוד. מפקד חיל האוויר, עמיקם נורקין, ציין באיגרת שפרסם כי זוהי תקופה בה "חיל האוויר פועל מבצעית בהיקף נרחב במספר חזיתות, בתוך מזרח תיכון משתנה ומתעצב". אף שנורקין לא פירט כיצד פעילות מבצעית זו באה לידי ביטוי, הרי שקודמו בתפקיד, האלוף אמיר אשל, ציין בראיון הפרישה שלו כי בתקופת כהונתו ביצעה ישראל כמאה תקיפות לסיכול התעצמות, גם בחזית הצפון.

בשבועיים האחרונים, על-פי פרסומים זרים, תקפו מטוסי חיל האוויר פעמיים בסוריה. היעד לתקיפה הראשונה היה בסיס צבאי איראני מדרום לדמשק, שהיה בשלבי הקמה. הדברים מתחברים לשורה של הצהרות מפי בכירי הדרג המדיני והצבאי באחרונה, בנוגע להתבססות הצבאית האיראנית בסוריה. בראיון שהעניק הרמטכ"ל איזנקוט לאתר הסעודי "אילאף", הזהיר כי ישראל העבירה בנושא מסרים גלויים "וגם באופן שקט וחשאי שאנחנו לא נקבל התבססות איראנית בסוריה באופן כללי – ובמיוחד את הריכוז שלהם ממערב לכביש דמשק-סוידא. אנו לא נרשה שום נוכחות איראנית, הזהרנו אותם מבניית מפעלים או בסיסים צבאיים ואנו לא נרשה זאת". אף שלא ברור מהו היעד שהותקף 72 שעות לאחר מכן, סביר שגם כאן מדובר בפעולה שנועדה למניעת יכולות מאיראן ושלוחתה, חזבאללה, במרחב הסורי. העובדה שתקיפת הבסיס האיראני בוצעה בטרם הושלמה בנייתו ובטרם הוצבו בו אנשי צבא איראניים, משאירים את המערכה "על אש קטנה", כפי שהגדיר פעם תא"ל ארז גרשטיין, את שהיית צה"ל בלבנון (מערכה שגבתה את חייו). לא בטוח שהיא תישאר כזו.

"חובבנים עוסקים בטקטיקה ואילו מקצוענים בלוגיסטיקה"

עם ובלי קשר למתיחות בצפון, קיימה השבוע אוגדת הגליל תרגיל פתע למערך התחזוקה והלוגיסטיקה של האוגדה, שדימה עימות בזירת לבנון. מפקד חיל הנחתים האמריקני בשנות השמונים, הגנרל רוברט בארו, היה האיש שטבע את האמירה לפיה "חובבנים עוסקים בטקטיקה ואילו מקצוענים בלוגיסטיקה". בארו, שימש כמפקד פלוגת רובאים בדיוויזיית הנחתים הראשונה במלחמת קוריאה בנחיתה באינצ'ון. בהמשך המלחמה, בקרב על מאגר צ'ואסין, כותרה דיוויזיית הנחתים ומצאה עצמה משוללת אספקה וסיוע בחורף הקוריאני הקשה, ונאלצה לפרוץ בעצמה מתוך הכיתור. בארו שפיקד על פלוגתו בקרבות הפריצה והחילוץ (ועוטר בצלב הצי על גבורתו), ידע על מה הוא מדבר. כל האומץ והתעוזה לא יעזרו אם לכוחות לא יהיו די דלק, מזון ותחמושת. במלחמת לבנון השנייה התגלו קשיים חמורים במערכים הלוגיסטיים של הצבא. במחסני החירום היו חוסרים, ליחידות היה חסר ציוד מתאים והצבא התקשה לספק את כוחותיו בשטח. מאז עסק צה"ל רבות בשיפור המערכים, יחידות מחסני החירום ואיכותו וכמותו של הציוד המצוי ברשות היחידות.

באימון שהתקיים השבוע הוקפצו מן הבית מאות חייליים מן המערך תומך הלחימה של האוגדה ונדרשו לשנע במהירות ציוד וכלי רכב רבים לשטח ובהמשך להחזיר לכשירות אמצעי לחימה שמנהלת התרגיל קבעה שנפגעו, ובהם טנקים, נגמ"שים ותותחים. קצין הטכנולוגיה והאחזקה הראשי, תא"ל מישל ינקו, ציין בשיחה עם כתבים כי זהו תרגיל שונה במתכונתו מאלו שבוצעו לפניו, וכי תרגיל בהיקף שכזה לא נעשה בצה"ל כ-25 שנה. בתרגיל נבחנה לראשונה תפיסת ההפעלה בחירום החדשה של הצבא, "אחזקה אחרת", שכללה הקמת אגד אחזקה ארצי, ומעבר לשני דרגי תיקון לאמצעי לחימה ביבשה. מטרת התפיסה לדברי תא"ל ינקו היא "שיפור זמינות אמצעי הלחימה וחיזוק הקצה המבצעי". קיומו של האימון מלמד שאזהרתו של נציב קבילות חיילים, האלוף (מיל') יצחק בריק, בדו"ח האחרון שהוציא אודות ליקויים ביחידות מחסני החירום לא נפלה על אוזניים ערלות.

האוגדה, עליה מפקד תא"ל רפי מילוא, יוצא שייטת 13, היא אוגדת הקו שאחראית על המענה הראשוני עם פרוץ עימות בלבנון. יכולתה לעבור "מאפס למאה" במהירות, ולפגוע בפעילי חזבאללה בקרבת הגבול בטרם יצליחו אלה לבצע פיגוע או לחדור ליישובים בישראל, היא מרכיב חיוני ביכולתה של ישראל להכיל אירועים בגזרה ולסיים אותם בטרם יסלימו לכדי עימות רחב היקף. כך למשל, ב-21 בנובמבר 2005 הצליחו כוחות האוגדה, בפיקוד תא"ל גל הירש, לסכל פיגוע חטיפה שניסו לבצע לוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה. מילוא, שפיקד אז על גדוד בגולני, לקח חלק בלחימה, פגע במספר פעילים בארגון ואף עוטר בצל"ש אלוף. כחצי שנה מאוחר יותר, ב-12 ביולי 2006, הצליחו פעילי חזבאללה לחטוף שני חיילי צה"ל. הפעם לא הצליחו כוחות האוגדה לסכל את הפיגוע והדבר הוביל למלחמת לבנון השנייה. 

את המלחמה מכינים מראש

בכנס שקיימה לפני כחודש מפלגת "יש עתיד" אודות תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל תיאר אלוף פיקוד העורף לשעבר, יצחק "ג'רי" גרשון את פני העימות הבא. האלוף (מיל') גרשון, קצין צנחנים ששימש בתפקיד במלחמת לבנון השנייה, טען כי העורף ישראלי יספוג למעלה מאלף רקטות וטילים ביממה, מאות נפגעים, תשתיות חיוניות ישותקו ופגיעה קשה בשגרת החיים. לדבריו, "בניגוד לעבר שני הצדדים ינסו, בכוונה, לקצר את משך המלחמה ושני הצדדים ייגררו, לפי דעתי, לעימות ארוך מהתכנון", בשל כמות הנפגעים בשני הצדדים שתחייב אותם להוסיף ולגבות מחיר מהצד השני. 

בספר ההיסטוריה הקלאסי, "תולדות מלחמת פילופוניס"(הוצאת מוסד ביאליק, 2015), אודות המלחמה הממושכת בין ספרטה לאתונה, מצטט תוקידידיס את ארכידאמוס מלך ספרטה שהזהיר את אסיפת העם מפני המלחמה בטרם פרצה. אל תתביישו בשהיות ובדחיות, אמר אז המלך לאנשיו, שכן אם "תיחפזו למלחמה תשהו את קיצה, שעל כן פתחתם בה ללא כל הכנה" (עמוד 41). ניכר כי צה"ל מוסיף להיערך למערכה אפשרית בצפון, אולם שלא כמו העימות האחרון ב-2006 הפעם מדובר בחזית גדולה ומורכבת בהרבה, הכוללת הן את סוריה והן את לבנון (על הנוכחות האיראנית בהן). בעימות שכזה כלל לא ברור מה תהיה עמדת רוסיה, שמסרבת לפעול להרחקת איראן מסוריה, אף שהיתה הראשונה להכיר בירושלים כבירת ישראל. המעורבות הפוחתת של בעלת בריתה האסטרטגית של ישראל, ארצות הברית, במזרח התיכון מלמדת שישראל עשויה להתייצב לבדה מול כוחות גדולים בהרבה מבעבר. הכרת הממשל האמריקני בירושלים כבירת ישראל אינה מלמדת על נכונותו, כפי שאירע במלחמת יום הכיפורים, להתעמת עם הרוסים לטובת האינטרס הישראלי. המערכה הבאה, אם כן, מחייבת הכנה ממושכת והגדרה ברורה של האינטרסים, המהלכים הצבאיים והלא צבאיים שיש להפעיל במשולב, ומצב הסיום הרצוי. אם אלה לא יוכנו מראש, היא עשויה להפוך לעימות המגומגם והממושך, אותו תיאר גרשון, שמנוגד לכל אינטרס ישראלי.

איך ללמוד להשתפר מבלי להפסיד: לקחים מששת הימים \ מאת גל פרל פינקל

אתר חדש שהשיק המכון למחקרי ביטחון לאומי לציון יובל למלחמת ששת הימים, בוחן את השלכותיה ארוכות הטווח ומנתח את האתגרים הביטחוניים והמדיניים הניצבים לפתחה של ישראל. 

מימין: מפקד הנחתים, גנרל נלר, מבקר יחידת נחתים באפגניסטן, 2014, (מקור: ויקיפדיה).

ביוני האחרון נשא מפקד חיל הנחתים, גנרל רוברט נלר, הרצאה בפני חניכי מכללת המלחמה של הצי האמריקני, בה תיאר את שורת האתגרים העומדים בפני החיל כיום. בין היתר אמר שהחיל עושה מאמצים לשפר את היחס בין אימונים לתעסוקה מבצעית ליחידותיו, העומד על שנת אימונים אל מול חצי שנת תעסוקה מעבר לים. זוהי דילמה שמעסיקה גם את צה"ל, ששואף לשנות את יחס התעסוקה המבצעית לחטיבות החי"ר מ-20 שבועות תעסוקה ו-13 שבועות אימון, ל-17 שבועות אימונים והכשרה ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית, וחוזר חלילה. אתגר נוסף שבו עסק נלר, שעשה את עיקר שירותו ביחידות החי"ר של הנחתים, הוא הצורך לפתח תפיסה מבצעית רלוונטית לעימותי ההווה והעתיד. גם זו סוגיה שמעסיקה רבות את צה"ל. ב-2015, פרסם הרמטכ"ל איזנקוט את מסמך אסטרטגיית צה"ל, המהווה דוקטרינת הפעלה אסטרטגית לצבא, ובצה"ל עוסקים בעדכונו. נלר סיפר בהרצאה על פגישתו עם מאמן נבחרת הרוגבי של ניו זילנד (ה"אול-בלאקס") שהציג לו את האתגר העיקרי שעומד בפניו, שהוא גם האתגר העיקרי שעומד לפתחם של נלר והחיל כולו. "אני לא רוצה להיות חייב להפסיד בשביל ללמוד ולהשתפר", אמר המאמן. בניגוד לקבוצת רוגבי, ציין נלר, חיל הנחתים אינו יכול לשוב ממערכה עם התשובה "לקחנו מקום שלישי". הם צריכים לנצח.

הכישלון וההפסד הם המורים הטובים ביותר, אבל היקרים ביותר. האתגר ללמוד ולהשתפר מבלי להפסיד, עומד לפתחו של כל צבא. צה"ל, למשל, לא הפיק לקחים מן המערכה שניהל ב-67' וכתוצאה מכך עמד על סף תבוסה במלחמת יום הכיפורים. באתר שהשיק המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) לציון יובל למלחמת ששת הימים פורסמה אסופת מאמרים שערכו ד"ר גבי סיבוני, ד"ר קובי מיכאל וד"ר ענת קורץ. מטרת האסופה, שתצא בקרוב כספר, היא לבחון את האירועים הקשורים בה ישירות ואת השלכותיה ארוכות הטווח בהסתכלות רחבה ושקולה יותר (גילוי נאות, החתום מטה הוא מתאם המערכת של האתר והספר). בין הכותבים השר לשעבר משה "בוגי" יעלון, פרופסור שלמה אבינרי, תא"ל (מיל') ד"ר דב תמרי, ורבים נוספים. "למידת העבר והפקת תובנות מהמלחמה ותוצאותיה", כתבו העורכים, "גם מאפשרות לנתח את האתגרים הביטחוניים והמדיניים המורכבים הניצבים לפתחה של מדינת ישראל בעת הנוכחית וגם להעריך את אלה הגלומים בתרחישים עתידיים". ​חלק מן המאמרים באסופה מציגים את אתגרי צה"ל במערכות הבאות.

מכה מקדימה, רלוונטי?

אחד המאמרים באסופה, שכתבו ד"ר איתן שמיר וד"ר עדו הכט, בוחן את תקפותה של המכה המקדימה, דוגמת זו שביצעה ישראל ב-67', במציאות הנוכחית. שמיר עשה את שירותו בצנחנים ועבד בעבר במרכז דדו ובמשרד לעניינים אסטרטגיים. הכט, סא"ל (מיל') שימש כמדריך אקדמי במכללה לפיקוד ולמטה. השניים, חוקרים בכירים במרכז בגין־סאדאת באוניברסיטת בר אילן, טוענים כי אף שפורמלית תפיסת הביטחון של ישראל לא השתנתה, הרי שחל שינוי במציאות הגיאו-אסטרטגית. "הטראומה של מלחמת יום הכיפורים מצד אחד, והאיומים החדשים שמולם עומדת ישראל – בעיקר נשק תלול מסלול אל מרכזי אוכלוסייה – מצד שני, הביאו לכך שהיא משתמשת כיום תכופות במכה מקדימה ו/או מונעת. אלא שמערכת השיקולים והאילוצים סביב סוג כזה של פעולה, במיוחד אל מול מאפייני המערכת הבין-לאומית של זמננו, הינה מורכבת הרבה יותר מבעבר". במאמרם מנתחים השניים מקרי בוחן של מכה מקדימה ובהם המערכה ב-67', שהיתה כולה בבחינת מכה מקדימה ותקיפת הכור הגרעיני בעיראק ב-81'.

תקיפת משגר רקטות בלבנון בידי חיל האוויר, (צילום: דו"צ).

לטענתם פער העוצמה בין ישראל לארגוני הטרור והגרילה, כמו גם סיבות מדיניות בין-לאומיות, מקשים עליה להצדיק מלחמת מנע נגדם. כך למשל, נאלצה ישראל להמתין זמן רב בטרם גייסה לגיטימציה בין-לאומית ופנימית על-מנת לפתוח במבצע "חומת מגן". אם זאת, מציינים השניים, כי במידה והתעצמות הארגונים השונים המאיימים על ישראל תגיע לנקודה שבה עוצמות ודיוק האש ההתקפי עשויים להוות איום אסטרטגי, חשיבות שיקולי הלגיטימציה תפחת. אז, כשלישראל ולצה"ל לא יהיה מרווח סיכון גדול, "הממשלה תיאלץ, ככל הנראה, לצאת שוב למכה מקדימה". בשולי המאמר מזהירים המחברים כי הוא עסק רק במערכות שנוגעות להתמודדות עם אמצעי לחימה קונבנציונאליים, שכן האיום הנשקף מנשק גרעיני כה חמור, עד שהוא מחייב דיון נפרד ושונה. לשיטתם, המענה היעיל היחיד כיום כנגד נשק גרעיני הוא מניעת האויב מלהשיגו. "אם תידרש פעולה צבאית כדי למנוע הצטיידות כזו, תהיה עוצמתה אשר תהיה", כתבו, "המחיר של התפוצצות ולו פצצה גרעינית אחת במרכז אוכלוסייה ישראלית הינו גבוה פי כמה".

העימות הבא לא ייקח 6 ימים ויתרחש במרחב העירוני

לאור מורכבותה של אפשרות המכה המקדימה, מוטב להבין את אופיים של עימותי ההווה והעתיד. "הניצחון בששת הימים ממשיך לסמן את רף הציפיות מצה"ל לנצח במלחמה, ללא הבדל ממשי בין ימין לשמאל בחברה הישראלית. מכאן גם נובע התסכול מהתמשכותם של מבצעים צבאיים, כמו הלחימה במבצע "צוק איתן" בקיץ 2014 שנמשכה 51 יום. גם אלופים במילואים, מפקדי מלחמת ששת הימים, תובעים מצה"ל ניצחון כמו אז. למרות ציפיות אלו, ראוי לתת את הדעת על שינוי מהותי שהתרחש מאז בעולם המלחמה ולא רק בסביבתה הקרובה של ישראל". את הדברים האלה כתב האלוף (מיל') גרשון הכהן במאמר אחר באסופה, שבו הוא טוען כי עיקר הלחימה בעידן המודרני עברה במידה רבה מן השטח הפתוח אל לב הערים וריכוזי האוכלוסייה והיא נעשית "בהשתתפותם האקטיבית של האזרחים". מכאן שההפרדה בין המרחב הצבאי לאזרחי היטשטשה.

האלוף (מיל.) הכהן בתרגיל של חטיבת הצנחנים ב-2012, (מקור: ויקיפדיה).

הכהן נשען במאמר על "התועלת שבכוח" (הוצאת מערכות, 2011), ספרו החשוב של הגנרל הבריטי רופרט סמית, יוצא רגימנט הצנחנים הבריטי. בספר הגדיר סמית את המלחמה המודרנית כ"מלחמה בקרב האנשים" שבמסגרתה אין עוד "שדה קרב מבודד שבו נלחמים הצבאות, וגם שהמלחמה אינה מתרחשת בהכרח בין צבאות, בוודאי לא בשני הצדדים […] זו המציאות שבה האזרחים ברחובות, בבתים ובשדות – כל האנשים ובכול מקום הם שדה הקרב. ההתכתשויות הצבאיות והקרבות יכולים להתחולל בכול מקום – בנוכחות אזרחים, נגד אזרחים, בהגנה על אזרחים. האוכלוסייה האזרחית היא המטרה, יעד שיש להשיגו, לא פחות מהכוחות העוינים" (עמוד 19). המערכים הצבאיים של ארגונים דוגמת החמאס וחזבאללה, שולבו בגלוי ובסמוי במרקם החיים והתשתיות האזרחיות שבעזה ולבנון. מגמה זו מחייבת כל כוח תוקף לחדור אל לב המרחב הבנוי ולהילחם בתוכו. מנגד, העובדה שעיקר הלחימה מתבצע במרחב העירוני, פירושה שהפעלת נשק כבד וסיוע אווירי עלולה לגרום לפגיעה באזרחים בלתי מעורבים, שלא ניתן יהיה להבטיח את פינויים קודם לכן. הדבר עשוי להביא לאובדן לגיטימציה פנימית ובין-לאומית, "עד כדי הצבת איום על עצם השגתן של מטרות המלחמה".

הכהן, שעשה את עיקר שירותו כקצין שריון וכמפקד אוגדה וגיס, מותח ביקורת על תמיכתם של מרבית בכירי מערכות הביטחון בפתרון שתי המדינות לבעיה הפלסטינית. תמיכתם נובעת מאמונתם כי גם בנסיגה לקווי 67', למרות הוויתור על מרחביי העומק האסטרטגי, ישראל תצליח להגן ביעילות על ריבונותה ועל ביטחון תושביה, וכי במידת הצורך צה"ל יוכל לשוב ולהשתלט על אותם שטחים. "אלא שמאז השתנה הכול. לבקש שנית ניצחון דומה לזה של מלחמת ששת הימים נראה כמו לבקש שנית את קריעת ים סוף". למעשה, כתב הכהן, במקרה שלאחר נסיגה מאיו"ש יתעורר הצורך לכבוש את השטח מחדש בשל איום ביטחוני, סביר שהערים הפלסטיניות לא ייפלו בידי צה"ל באותה מהירות וללא התנגדות, כפי שהיה בששת הימים. זה יהיה דומה יותר לסוג הלחימה, העקובה מדם והממושכת, שפגשו האמריקנים בפלוג'ה. אם כך תראה מערכה אפשרית, טוען הכהן, אסור לסגת משטחי הגדה המערבית.

לבנות את הכוח למלחמה הנכונה

גנרל סמית, הזהיר מהתכוננות צבאות למערכה הלא נכונה, (צילום: רויטרס).

אולי האתגר המשמעותי ביותר לצה"ל נוכח מורכבות המציאות הגיאופוליטית וטיב העימותים הוא בניין הכוח הצבאי למערכה הבאה. מאמר נוסף באתר שכתבו אל"מ (מיל') גבי סיבוני והחתום מטה, משווה בין תהליכי בניין הכוח שביצע צה"ל בטרם מלחמת ששת הימים לבין אלו המתקיימים בו כיום. בספרו כתב הגנרל רופרט סמית ש"הצבאות אינם מתכוננים למלחמה האחרונה, אלא מתכוננים בדרך כלל למלחמה הלא נכונה" (עמוד 10), משום שהממשלות מקצות את המשאבים רק אל מול האיום העיקרי, ואילו טבע האויב הוא לאתר את נקודות התורפה במערכי היריב ולהימנע מחיכוך בנקודות החוזק שלו. למרות זאת, קבע סמית, כי היערכות צה"ל למלחמת ששת הימים היא יוצאת הדופן מן הכלל, שכן ניכר שתהליך בניין הכוח שקדם לה, צפה היטב את מאפייניה ואת צורכי הצבא במהלכה.

בניין הכוח שקדם למערכה ב-67' נעשה באופן מרוכז בהנחיית המטכ"ל ומה"ד ובתיאום עמם. אך בשנים שחלפו מאז, "התפרקות המטה הכללי מתפקידו כמפקדה העליונה להפעלת כוחות היבשה, וביזור תהליכי בניין הכוח ממנו למפקדת זרוע היבשה, לצד הפעלה מהוססת של כוחות היבשה בעימותים שבהם לחם צה"ל בשלושים השנים האחרונות, יצרו תחושה בקרב מקבלי ההחלטות כי הכוח היבשתי פחות רלוונטי לאתגרי צה"ל בהווה ובעתיד, לעומת זרועות האוויר והמודיעין", שבהן הושקעו עוד ועוד משאבים.

כתוצאה מכך נפגעו כשירותם של כוחות היבשה לבצע תמרון רחב היקף בחזית ובעומק, ושל מערך המילואים. "אתוס הפעולה של צה"ל הדגיש את רוח הלחימה של הלוחמים, היכולת התחבולנית של מפקדיו להוציא את האויב משיווי משקל וחתירה למגע ללא פשרות עד ניצחון מלא", אך במהלך חמישים השנים שעברו מאז 67', התמקד צה"ל בעוצמת החומר ואמצעי הלחימה, ובחיפוש מענה טכנולוגי לבעיות המבצעיות. מסמך אסטרטגיית צה"ל מסמן את תחילת תהליך השינוי, שבו מושם דגש מחודש על מרכזיות התמרון היבשתי, כפועל יוצא של השתנות האיומים. במקביל, החלו בצה"ל תהליכים להשבת אחריות המטה הכללי, כפיקוד העליון, להפעלת כוחות היבשה.

כוח צה"ל בתרגיל, (צילום: דו"צ).

אולם, המשך הישענותו של צה"ל על פתרונות טכנולוגיים מצד אחד, והמשקל היחסי הנמוך שניתן לפיתוח המאמץ האינטלקטואלי מצד שני, מנציחים את הפער החמור ביכולות המענה הכולל של צה"ל. המענה הטכנולוגי אינו הפתרון לכלל הבעיות המבצעיות. לאורך השנים פותחו בצה"ל פתרונות טכנולוגיים שמסייעים להתמודד עם איומים מסוגים שונים ובהם האיום הרקטי ואיום המנהרות. אך כפי שהוכח גם במלחמת לבנון השנייה וב"צוק איתן", צה"ל חייב לשפר את מוכנותו, הן בתחום המקצועי של הפעלת התמרון המהיר ללב מערכי האויב ולעומק, והן בפיתוח המחשבה היצירתית והתחבולנית שתהפוך מהלך שכזה למהיר, חזק, ואם לא אלגנטי אז לפחות יעיל, כפי שהיה במלחמת ששת הימים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 17.08.2017)

 

סדר הוא המוצא הטוב ביותר? | מאת גל פרל פינקל

נפילת חאלב גרמה לרבים ברחבי העולם למחות על אדישות המעצמות נוכח ההרג חסר ההבחנה שביצעו אסד ותומכיו באוכלוסיה האזרחית בעיר. אולם כשבוחנים ביצות מדממות אחרות במזרח התיכון לא ניתן שלא תהות האם סדר, כל סדר, הוא לא המוצא הטוב ביותר?

הרס העיר חאלב, (מקור: ויקיפדיה).

נפילתה של חאלב בידי כוחותיו של אסד השבוע, לאחר כשלוש וחצי שנות לחימה מהווה הישג עצום לרודן הסורי ולתומכיו, ובהם רוסיה, איראן וחזבאללה. במהלך הלחימה הרגו כוחות אסד ותומכיו אזרחים סורים שלא היו מעורבים בלחימה באופן – והדברים נכתבים בזהירות כי אין מערכה דומה בתכלית למשנתה – שהזכיר את שהתרחש ברואנדה, קמבודיה ובוסניה. התמונות הקשות מחאלב מציגות מחזה קורע לב שמזכיר, בוודאי לישראלים, תמונות מימים חשוכים בתולדות אירופה, בטרם קום המדינה. יש גם מי שטוען שבשמם היה על ישראל, שקמה לאחר השואה, לגלות מעורבות גדולה יותר בנעשה. העיתונאי ירון טן-ברינק כתב השבוע בפייסבוק ש"העולם יודע. העולם שותק. העולם עומד מנגד ואינו עושה דבר. זוהי דרכו של עולם: כל זה קרה בעבר וכל זה יקרה שוב. אל תחשבו על חאלב וכשיגיע תורכם איש לא יחשוב עליכם".

יתכן, זוהי דרכו של עולם. אבל אלו השופטים זאת בחומרה כה רבה, ראוי שיזכרו כי המצב הגיאופוליטי בסוריה סבוך ומורכב כקשר גורדי. ההנחה כי ניתן היה לבתק את הקשר באבחת חרב אחת, כשם שעשה אלכסנדר מוקדון, מזלזלת במורכבות הזירה ובעובדה שכיום המעצמות זהירות יותר בשליחת חיילים לביצות מדממות, דוגמת סוריה, מבלי שיובטח להן רווח משמעותי. עבורן זהו מניע חזק בהרבה מן ההיבט המוסרי. הטענה כי בעבר פעלה ארצות הברית לשחרורה של עיראק מעולו של הרודן סדאם חוסיין, מעלה את התהייה מדוע לא עשתה כן ב-91', ומדוע, עד להתקוממות העממית כנגדו, לא פעלה להפיל את קדאפי בלוב.

עניי עירך קודמים

מטוס קרב רוסי מסוג סוחוי-34 תוקף יעדי מורדים בסוריה, (מקור: ויקיפדיה).

במאמר שפרסם השבוע באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, הגדיר השר לשעבר יעלון את הימנעות ממשל הנשיא אובמה מתקיפת מתקני הייצור הנשק הכימי בסוריה ב-2013, בו השתמש אסד תוך חציית "קו אדום" אמריקני מוצהר, כ"מכה קשה למעמדה של ארצות הברית באזור". רוסיה, שזיהתה את הוואקום, יזמה פשרה, במסגרתה התפרקה סוריה מנשקה הכימי, והפכה לכוח שיש להתחשב בו באזור. יעלון כתב כי רוסיה הצדיקה את מעורבותה הצבאית והמדינית בסוריה כפעולה להצלת משטר אסד ולמניעת התפתחות מצב כאוטי במדינה, מן הסוג ששורר בעיראק ובלוב, ובמטרה "להרוג על אדמת סוריה את 2,000 הג'האדיסטים דוברי הרוסית שהצטרפו למורדים, מאשר להתמודד איתם ברוסיה עצמה". ניכר, כתב, כי רוסיה רשמה השיגים נוספים ממעורבותה במלחמת האזרחים הסורית. בין היתר מיצבה עצמה שוב ב"מגרש המשחקים של המעצמות", כמוציאה והמביאה של כל מהלך משמעותי (מדיני וצבאי) בסוריה, הסיטה בהצלחה את תשומת הלב העולמית מן העימות שלה עם אוקראינה למתרחש בסוריה, ושמרה על נכסיה הצבאים במדינה בדמות בסיסי אוויר, ים ומודיעין.

אולם לא רק שאלת הרווח, כי אם גם שאלת ההפסד, מניעה את המעצמות, ולא רק אותן. מורכבותם של העימותים בעת הנוכחית מלמדים שאין למהר לשלוח כוחות למשימה בטרם גובשו אסטרטגיה סדורה ומצב סיום מוגדר. כך למשל, נמנע הנשיא אובמה משליחת כוחות קרקעיים למערכה כנגד דאעש בעיראק, שכן אלו עשויים בהחלט לשקוע במלחמת התשה ממושכת. שר ההגנה האמריקני המיועד, הגנרל בדימוס ג'יימס מאטיס, ויושב ראש המטות המשולבים הנוכחי, הגנרל ג'וזף דנפורד, למשל, צרובים מן הניסיון המר שרכשו בעת שלחמו בפלוג'ה. השניים, שלחמו כמפקד דיוויזיית הנחתים ה-1 וכמפקד צוות-קרב חטיבתי במסע המלחמה המרשים לכיבוש בגדד ב-2003, מצאו עצמם, שנה לאחר מכן, לוחמים בקרב אכזרי עוד יותר כנגד פעילי ג'יאהד עולמי בעיר פלוג'ה. במערכה הקשה וחסרת התהילה ההיא גילו הנחתים שתמיכת העם העיראקי, אותו פטרו מעולו של רודן רצחני, אינה נתונה להם. במבט לאחור כלל לא בטוח שהפלתו של הרודן העיראקי היטיבה עם העם העיראקי.

ישראל מאחלת הצלחה לשני הצדדים

המדיניות הישראלית ביחס למלחמת האזרחים בסוריה מסתכמת במעקב ועמידה מנגד, תוך איחולי "הצלחה לשני הצדדים", ומתוך תקווה שהביצה השואבת והמדממת בסוריה תתיש את יריביה ותישאר בצד המזרחי של הגבול. הקווים האדומים של ישראל במערכה כללו מניעת העברת אמצעי-לחימה מתקדמים לארגוני טרור מצד איראן או סוריה (שבאה לידי ביטוי, על-פי פרסומים זרים, בסדרת תקיפות אוויריות כנגד שיירות נשק), מניעת חומרים או כלי נשק כימיים לגורמי טרור וסיכול כל ניסיון לפגוע בריבונות ישראל, בדגש על רמת הגולן. בחמש השנים האחרונות שמרה ישראלה על קווים אלה בקפדנות, אך גם סיפקה טיפול רפואי לפליטים מן המלחמה.

אף שנראה במבט מן הצד כי ישראל מתנהלת נוכח מלחמת האזרחים באופן קר וריאליסטי, ראוי לזכור שעליה לנווט בזירה צפונית מורכבת, הכוללת שורה של ארגוני טרור (חלקם נאמנים לדאעש ולאל-קאעדה) ואת ארגון חזבאללה המחזיק בארסנל רקטות אדיר היכול לפגוע בכל נקודה מדן ועד אילת. פריסת הכוחות הרוסים בסוריה מוסיפה למורכבות, שכן הרוסים מחזיקים ביכולות מכ"ם ונ"מ מרשימות המאתגרות את ישראל ומחייבות אותה לפתח יכולת התמודדות בסביבה מרובת שחקנים עם מגוון אינטרסים שונים. הגעתם של צמד מטוסי האף-35 הראשונים לישראל בראשית השבוע, גם אם לא בלי תקלות, וההודעה כי ישראל מתכוונת לרכוש כ-50 מטוסים מסוג זה, מהווה סמן להתאמות שעושה ישראל בכדי לשמר את יתרונה הצבאי האיכותי בזירה, גם מול הנוכחות הרוסית באזור.

סדר, כל סדר שהוא

כרזת הסרט סיקאריו, (מקוד: ויקיפדיה).

בסרט המתח "סיקאריו", העוסק במאבק שמנהלות רשויות ארצות הברית כנגד קרטלי הסמים המקסיקניים (אזהרת ספוילר) תוהה סוכנת ה-FBI, בגילומה של אמילי בלאנט, מה מייצג השם מדיין, שבשמו פועל מתנקש מקסיקני אותו מגלם בניסיו דל-טורו. איש האגף לפעולות מיוחדות של ה-CIA, אותו מגלם ג'וש ברולין, משיב לה כי "השם מדיין מתייחס לתקופה שבה קבוצה אחת שלטה בכל היבט של הסחר בסמים. זה העניק לנו מידת סדר שיכולנו לשלוט בה. ועד שמישהו ימצא דרך לשכנע 20 אחוז מהאוכלוסייה להפסיק להסניף ולעשן את החרא הזה, סדר הוא המוצא הטוב ביותר". עצוב ככל שזה נשמע, יתכן שזו המסקנה המתבקשת גם כאן.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.12.2016)

מדיניות צבאית אמריקנית טובה יותר\ מאת גל פרל פינקל

הגנרל פטראוס ומייקל אוה'נלון, מציעים להגדיל את היקף הצבא האמריקני ותקציבו ולחזק את המחויבות האמריקנית לבעלות בריתה אל מול סין ורוסיה. והם גם לא שוכחים לציין שמי שיתעלם משחקנים דוגמת דאעש, סופו שיפגוש בהם מוכן פחות.

הגנרל פטראוס, קורא במאמר להגדלת היקף הצבא ותקציב ההגנה האמריקניים, (מקור: ויקיפדיה).

באחרונה פרסמו הגנרל בדימוס דייוויד פטראוס, בעברו מפקד פיקוד המרכז האמריקני וראש ה-CIA, ומייקל אוה'נלון, עמית מחקר בכיר במכון ברוקינגס, מאמר בכתב העת הנחשב "Foreign Affairs" (יחסים בינלאומיים) המנתח את האתגרים הניצבים בפני הכוח הצבאי האמריקני. המאמר, שכותרתו היא "צבאה האדיר של אמריקה וכיצד להופכו לטוב יותר", קורא להגדלת היקף הכוח הצבאי האמריקני וההשקעה בתקציב ההגנה (או לפחות ביטול מגמת הקיצוץ הממושכת), ולהמשך המחויבות האמריקנית לבעלות בריתה על כל המשתמע מכך. אמנם, ניתן לכאורה לסווג את המאמר ככזה הפועל בשירות "הקומפלקס הצבאי-תעשייתי", מערכת קשרים בין בית המחוקקים, התעשיות הביטחוניות והצבא על זרועותיו השונות כפי שהגדירם בשעתו הנשיא אייזנהאואר, אולם זהות הכותבים וכמה מן הנימוקים שהם מציבים מחייבים התייחסות רצינית יותר.

ליגה משלהם

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

המחברים קובעים כבר בפתיחה כי האינטרסים הלאומיים שהכוח הצבאי האמריקני נדרש לתמוך נותרו קבועים: הגנת המולדת, הבטחת שלומם של אזרחי ארצות הברית בחו"ל, במדינה ומחוצה לה, והבטחת ביטחונן של בעלות בריתה של ארצות הברית, הסדר והכלכלה העולמיים. לגישתם אלו מאוימים מצד מעצמות, בדגש על סין ורוסיה, שחקנים לא-מדינתיים קיצוניים כגון אל-קאעדה ודאעש, מדינות סוררות דוגמת איראן וצפון קוריאה, מגיפות והתפתחויות טכנולוגיות שעשויות לפגוע בארצות הברית, בדגש על המרחב הקיברנטי. באופן תמוה השניים לא מתייחסים כמעט לאיום הזה, במיוחד לאור הפרסומים בתקשורת אודות הפריצה האחרונה לשרתי ה-NSA ולמחשבי המפלגה הדמוקרטית, אבל בעיקר נוכח הפעילות ההתקפית האגרסיבית שמנהלים הרוסים במרחב זה כנגד אוקראינה. אם זאת הם מציינים כי כיום הכוחות האמריקניים בכל תחום, החל מלוחמה ימית, יכולות תקיפה כירורגיות, כוח אווירי, מודיעין וסיור וכן במבצעים מיוחדים – משחקים בליגה אחרת בהשוואה לשאר הצבאות.

אף שמצב זה לא צפוי להשתנות בזמן הקרוב, הרי ש-15 שנות לחימה ארוכות וקיצוצים תקציביים משמעותיים שנעשו בחמש השנים האחרונות גבו את מחירם. אין זאת שהכוח הצבאי של ארצות הברית אינו מוכן לקרב, אך הוא סובל מחוסרים בתחום כוח האדם והמשאבים. במאמרם טוענים השניים כי מגמת הקיצוצים מוכרחה להיפסק וכי הצי והצבא קטנים מדי בהיקפם. השניים מצביעים על כך שהמגמה התקציבית הנוכחית מלמדת על כך שמתוכננים קיצוצים נוספים ומציעים להעריך מחדש תכניות הצטיידות יקרות וזוללות משאבים דוגמת מטוס הקרב F-35.

מה משאיר את האמריקנים ערים בלילה

כוח שריון אמריקני בעיראק, (מקור: ויקיפדיה).

המחברים מוטרדים מהתעצמות סין בתחום הצבאי, אולם טוענים שיש לראות במדיניות הסינית חלק ממשחק שח-מט ארוך יותר ולא כהכנות למלחמה ממשמשת ובאה. על ארה"ב להגיב, אבל לעשות זאת באופן מדוד. המשך תוקפנות סינית בים סין הדרומי תחייב תגובה אבל זו אינה צריכה להיות הפעלה ישירה של כוח. מוטב להדק קשרים ביטחוניים עם מדינות שונות באזור, ואולי להגביר את הנוכחות האמריקנית. דוגמאות למימוש תפיסה זו ניתן למצוא בפריסה המתוכננת של 2,500 נחתים לאוסטרליה והקמת בסיסים בווייטנאם ובפיליפינים.

גורם נוסף שממנו מוטרדים המחברים הינו רוסיה, שהשילוב בין כוח האש העצום שברשותה לשאיפות ההתפשטות של נשיאה, פוטין, הופכות אותה ליריב משמעותי המחייב תשומת לב רבה. מנגד, צריך לשים את התוקפנות הרוסית בפרספקטיבה. צעדיו של פוטין בחצי האי קרים ובסוריה אינם מאיימים על אינטרסים מרכזיים של ברית נאט"ו. מה שנדרש כעת הוא חיזוק המחויבות והנוכחות הצבאית של ארה"ב באירופה. כך למשל, מציעים המחברים פריסת חטיבת שריון אמריקנית בגרמניה והצבת כוח במדינות הבאלטיות במטרה להרתיע את רוסיה שמפרה באופן תדיר את ריבונות מדינות אלו וחודרת לשטחן. השניים גם מציינים את תרומתן של הסנקציות הכלכליות לריסון התוקפנות הרוסית, כמו גם האיראנית (ומייחסים להן את הגעתה למשא ומתן על הסכם הגרעין). לשיטתם בשל כך על מזכירות המדינה ומשרד ההגנה לקיים יותר שיתופי פעולה עם משרדי המשפטים והאוצר.

שדה הקרב השתנה

פטראוס כקצין צנחנים צעיר, (מקור: youtube).

מדיניות הגנה רצינית צריכה לקחת בחשבון כי אף שטבע המלחמה אינו משתנה, הרי ששדה הקרב השתנה משמעותית מאז הימים בהם היה סג"מ פטראוס מפקד מחלקה בצוות הקרב הגדודי המוצנח ה-509 של צבא ארצות הברית, אשר נועד לשמש כחי"ר קל ונייד במלחמה אפשרית בין ברית נאט"ו לברית ורשה באירופה. מהפכות צבאיות אמיתיות הן נדירות יחסית, והשינויים מתרחשים בדרך כלל בהדרגה, אך המחברים מצביעים על מהפכה אחת שכזו, כתוצאה מן השילוב שבין כוח אווירי, חימוש מונחה מדויק ומערכות מודיעין עדכני, מעקב וסיור (ISR), שמביאה לשינויים מפליגים באופן שהכוח הצבאי האמריקני מופעל בשדה הקרב. המהפכה הזו, שמקורה בתפיסת קרב אוויר-יבשה המשולב (Air-Land Battle) שפותחה בצבא האמריקני בעיקר לאור לקחי מלחמת יום הכיפורים (צחוק הגורל שהצבא שהטמיע טוב מכולם את לקחי המלחמה ההיא לא לחם בה כלל), מאפשרת להפעיל כוח צבאי ולפגוע בדיוק רב ובו זמנית ביעדים בחזית ובעורף. 

כתוצאה מכך, גורמים בפנטגון, בהובלת שר ההגנה אשטון קרטר, שוקלים קיצוץ תקציבי נוסף. לגישתם בעימות אפשרי עם סין, למשל, על כלל יכולותיה, ובהן טילים בין יבשתיים, צוללות, מטוסי קרב וספינות בזירת האוקיינוס השקט, תוכל ארצות הברית לממש את יתרונה בהפעלת מערכות נשק מתקדמות ומדויקות. פטראוס ואוה'נלון טוענים במאמר כי לקידמה הזו יש גם מגבלות. כדי להפוך תקיפה באמצעות חימוש מונחה מדויק ליעילה, צריך לאתר את המטרות שמסתתרות, בדרך כלל בערים, יערות וג'ונגלים או מתחת לפני קרקע. לוחמת היבשה נותרה גם היא מורכבת במיוחד נוכח העובדה שחלק ניכר ממלחמות ההווה הן כנגד יריבים דוגמת דאעש ואל-קאעדה הפועלים בחסות אוכלוסייה אזרחית, או כנגד יריב המנסה להסוות את הנעשה כפי שעשו הרוסים, שהפעילו באוקראינה "אנשים ירוקים קטנים" שפעלו במדים לא מסומנים.

להכין את הצבא לכל דבר

ספר שהשפיע רבות על פטראוס.

לאחר מלחמות קשות וממושכות באפגניסטן ובעיראק, נשמעה ביקורת כי כוחות היבשה האמריקניים אינם מתאימים למשימות מורכבות החורגות מן הלוחמה הקונבנציונאלית בין צבאות. היו שהזכירו את הניסיון האמריקני הכושל במלחמת וייטנאם. כך למשל קבע מסמך ההנחיות האסטרטגי שפרסם ממשל אובמה ב-2012 כי אף שעל הכוח הצבאי האמריקני לשמר את הידע שנצבר בשנות הלחימה מאז 2001, הרי ש"היקף הצבא אינו צריך עוד להיות כזה המאפשר ניהול מבצעי שימור יציבות ממושכים", דוגמת אלו שניהל הצבא בעיראק ואפגניסטן.

דומה שאין מתאים מפטראוס לחלוק על תפיסה זו. כקצין צנחנים צעיר הושפע מאוד מן הספר "הצנטוריונים" מאת ז`אן לארטגי (הוצאת משרד הביטחון, 1982). ברומן, המתאר את קורותיהם של צנחנים צרפתיים במלחמת בהודו-סין, מסביר הסגן מארינדל לחבריו כי בעוד שהצבא הצרפתי נלחם כאילו היה זה משחק הקלפים באלוט, שבו לשחקן ישנם 32 קלפים, הווייטנאמים "משחקים בריג', ויש להם חמישים-ושנים קלפים" (עמוד 147). על הצבא הצרפתי להבין, חותם מארינדל את הסברו, שמאחר והצד השני מנהל כנגדם מלחמת גרילה דרוש שינוי באופן שבו הוא פועל ולוחם. פטראוס הציג במשך השנים פעמים רבות את הקטע הזה בספר כדוגמה לצורך לחשוב וללחום אחרת, שכן בעוד שהאיום והאפשרות שבלחימה כנגד צבאות סדירים פחת, גדל האיום שמצד כוחות לא סדירים וארגוני טרור וגרילה היברידייים כמו דאעש.

הגנרל פטראוס, בימיו כמפקד הכוחות בעיראק, (מקור: ויקיפדיה).

לאורך הקריירה שלו עסק פטראוס רבות באותו שינוי מחשבתי ובגיבוש מענה מתאים לשינויים בשדה הקרב. הוא פיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101 בראשית הקרבות בעיראק ובהמשך, כמפקד הכוחות במדינה, הוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge) שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, קיום נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה לשתף פעולה עם הצבא האמריקני כנגד הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. מודיעין עדכני שסיפקה האוכלוסייה אפשר פגיעה קשה במחבלים, שבתורה הביאה ליציבות וסדר, לפחות עד נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה. במאמרם טוענים אוה'נלון ופטראוס כי למרות שהממשל נרתע מלקחת חלק בעימותים מסוג זה "ההיסטוריה מלמדת כי בסופו של דבר הוא ימצא את עצמו עוסק בהם, נשאב לכך בידי האירועים". כדאי, הם מציינים, שהכוחות יהיו ערוכים לכך.

השניים מציינים כי תפיסת ההפעלה של הצבא משנת 2014, "ניצחון בעולם מורכב", מכירה בחוכמה בכך שהצבא הנוכחי והעתידי חייב להיות מסוגל להתמודד עם מנעד רחב של אתגרים אפשריים, ובהם המלחמה בכוחות לא-סדירים. המסמך מתבסס על תפיסות קודמות ובהן "מלחמת שלושת הבלוקים" שהגה מפקד חיל הנחתים לשעבר, הגנרל צ'ארלס קרולאק, שגרסה שכוחות ארה"ב עשויים לספק סיוע אזרחי בחלק אחד של עיר, לשמש ככוח משקיפים לשימור הרגיעה בשני, ולנהל לחימה אינטנסיבית נגד אויב נחוש בחלק השלישי של אותה עיר. בהקשר לכך ראוי לציין את הדיאלוג שמקיים צה"ל עם הכוחות האמריקניים. רק באחרונה ביקר בארצות הברית הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שלו יחסים קרובים עם מקבילו גנרל הנחתים ג'וזף דנפורד (שאף העניק לו עיטור). בפרסומים בתקשורת נכתב כי האמריקנים הביעו עניין רב בתהליכי בניין הכוח שהוא מוביל בצבא, ובתפיסותיו את האופן שבו יש ללחום בארגוני טרור וגרילה.

מסר של מוכנות לפעולה

דונלד טראמפ, סופג ביקורת במאמר, (מקור: ויקיפדיה).

המחברים מבקרים את הצעתו של המועמד הרפובליקני לנשיאות, דונלד טראמפ (שאינו מוזכר במאמר בשמו), כי על בעלות הברית של ארה"ב לשלם בעבור ההגנה האמריקנית (מה שמוכר בעולם התחתון כ"פרוטקשן") אחרת לא יזכו לה, ומגדירים אותה כשגיאה מסוכנת. על-פי המאמר הוצאות הביטחון של ארה"ב, כ-650 מיליארד דולרים בשנה, הן עכשיו כשלושה אחוזים מהתמ"ג האמריקני. השניים גורסים כי אין מדובר ב"נטל מיותר על כלכלת ארה"ב וזוהי למעשה מציאה בהתחשב בשלום, הביטחון והיציבות הבינלאומיות שהיא מממנת". ארצות הברית נדרשת לכך משום שיש לה מגוון רחב של תחומי אחריות ואינטרסים גלובליים ומשום שעליה לשאוף להרתיע את אויביה ולא רק להסתפק ביכולת לנצחם.

המדיניות שמציעים פטראוס ואוה'נלון היא שקולה וזהירה ומתבססת בעיקר על חיזוק הבריתות והנוכחות ופחות על הפעלת כוח. מסר של מוכנות לפעולה והגנה על מה שמוגדר כאינטרסים חיוניים ועל ערכים אמריקניים. האתגר של הממשל הבא יהיה לבנות את הכוח, לטפל באירועים ולהוסיף ולתחזק את הדומיננטיות של הכוח הצבאי האמריקני בסביבה האסטרטגית המתפתחת. כדאי, אם כן, שהנשיאה (או הנשיא) הבאה של ארצות הברית, תקרא את המאמר בעיון.

 (המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.09.2016)

להילחם שלא על מנת לנצח | מאת גל פרל פינקל

כיצד התמודד הצבא הסיני עם העדיפות החומרית-טכנולוגית של הצבא האמריקני במלחמת קוריאה?

מלחמת קוריאה ותוצאותיה הובילו את הצבא הסיני לרפורמה נרחבת ומקיפה שכללה את הסיוע מברית המועצות בנשק, בהדרכה ובתשתיות להקמת תעשייה צבאית סינית. צבא השחרור העממי הסיני הפך למודרני

מלחמת קוריאה התרחשה בשנים 1953-1950. בראשיתה היתה המלחמה מאבק בין שני חלקיה של קוריאה: צפון קוריאה, שנתמכה בידי סין ובמידה פחותה גם ברית המועצות, ודרום קוריאה, שנתמכה בידי האומות המאוחדות בהנהגת ארצות הברית, שאף שלחה לשם חיל משלוח. בנובמבר 1950 בחרה סין בהנהגת מאו צה דונג לשלוח כוחות צבא במטרה לסייע לכוחות צפון קוריאה.

הכוח הצבאי של ארצות הברית שלחם במלחמה היה למעשה אחד הצבאות המודרניים והמנוסים ביותר שלחמו אי פעם. גרעין אנשי הקבע שבו, החל ממפקדי הפלוגות ועד למפקד כוח המשלוח הגנרל דאגלס מקארתור, לחם בהצלחה במלחמת העולם השנייה, הן בחזית האוקיאנוס השקט והן באירופה. כלי הלחימה, הניוד והלוגיסטיקה שהפעיל במלחמה היו הטובים והמתקדמים ביותר לזמנם.

לעומת זאת סין הקומוניסטית, בהנהגת מאו, הייתה אז מדינה ענייה, רחוקה מאוד מן המעצמה המתקדמת והחזקה המוכרת לנו כיום. חולשותיו של צבא המונים שלה בציוד, במיכון ובחימוש עלו על החוזקות שלו, ובהם הניסיון הרב שצברו מפקדיו וחייליו במלחמת האזרחים שנסתיימה שכשנה וחצי קודם לכן. למרות זאת היווה הצבא הסיני אתגר של ממש אל מול הכוח הצבאי החזק, המתקדם והמנוסה בעולם. מאמר זה בוחן כיצד התמודד הצבא הסיני עם העדיפות החומרית-טכנולוגית של הצבא האמריקני במלחמת קוריאה.

מאפייני הצבא הסיני ודרך לחימתו טרם הצטרפותו למלחמת קוריאה

בחמש השנים שקדמו למלחמת קוריאה לחמו הקומוניסטים במלחמת אזרחים אכזרית (שנמשכה למעשה משנת 1927) שהסתיימה בניצחונם בשנת 1949. קודם לכן לחמו נגד היפנים במלחמת העולם השנייה.

דוקטרינה

כאשר הוקם הצבא על-ידי מאו צה דונג בשנת 1927 כצבא עממי ולא סדיר, שפעל בתנאי מחסור ונחיתות חומריים כנגד התנועה הלאומית והצבא היפני, התבסס דפוס הפעולה על לוחמת גרילה. לתפיסתו של מאו הגרילה תימנע מקרב סדור עם האויב בשל חולשתה, וכל עוד אינה מחזיקה את העוצמה הדרושה לכך, תמנע מחתירה להישגים אסטרטגיים. במקום אלו תחתור להישגים טקטיים. "התקף את החלש וברח מהחזק" קבע מאו, והדגיש כי יש לנהל קרב רק כשהניצחון ודאי. מאו גיבש אסטרטגיית גרילה בת שלושה שלבים:

• שלב ראשון – האויב ינהל מתקפה ואילו כוחות הגרילה יבצעו נסיגה אסטרטגית תוך שהם מטרידים ללא הפסק את כוחות האויב.
• שלב שני – כאשר האויב יתפרס עד לקצה יכולתו ויתבצר בשטח שכבש ינהלו כוחות הגרילה מלחמת התשה כנגדו.
• שלב שלישי – גיבוש כוחות הגרילה לכדי כוחות סדירים ויציאה להתקפה אסטרטגית על האויב על להכרעתו.

אסטרטגיה זו מעולם לא מומשה כלשונה. למרות זאת היוותה אסטרטגיה זו את האופן שעל-פיו התכונן הצבא הסיני לפעול במלחמה, גם כנגד צבא מודרני כצבא ארצות הברית.

הרכב הצבא, מבנהו וציודו

צבא השחרור העממי, כפי שכונה צבא סין מאז הרפורמה שהחלה בשנת 1945, מנה כחמישה מיליון חיילים. אף שהוא היה מיומן וממושמע בלוחמה בלתי-סדירה, הוא חסר מערכות גיוס מסודרות, והיה נטול כמעט לחלוטין זרועות אוויר וים. פיקוד הצבא היה מבוזר וחסר שליטה מרכזית.

מנהיגי סין הקומוניסטית ראו הצורך חיוני ודוחק להפוך את הכוח הבלתי סדיר אשר סייע להם לכונן את שלטונם לצבא מודרני שיבטיח את הישארותם בשלטון. לכן, היה הצבא בטרם מלחמת קוריאה בעיצומו של שינוי. בין היתר, הוקמו אקדמיות צבאיות במטרה לפתח שדרת פיקוד וקצונה שתהיה כשירה לפקד ולהפעיל צבא מודרני. אף שהצבא נזקק נואשות לציוד לחימה מודרני (ובכלל זה סטנדרטיזציה של כלי הנשק) הרי בשנת 1949 לא נתאפשר הדבר. ברית המועצות בהנהגת סטאלין, בת בריתה הטבעית לכאורה של סין הקומוניסטית, לא נחפזה לספק זאת לסינים.

הצבא הסיני, שהופעל במלחמת קוריאה סבל ממחסור ניכר בציוד וחימוש, ולמעשה רוב יחידותיו היו החמושות בעיקר בנשק קל. הוא חסר זרוע לוגיסטית וזרוע אוויר מודרנית שיתמכו את מאמצי הלחימה. לרשות הסינים עמדו בראשית המלחמה מספר קטן של דיוויזיות תותחנים, ואף שהן הוכחו כיעילות במלחמת ההתשה בשלב השני של המלחמה, הרי ניידותן המוגבלת מנעה הפעלה יעילה שלהן בשלב הראשון. יתרה מכך, במערכה בקוריאה הרכבות היו מכשיר האספקה העיקרי של הצבא הסיני, וכשאלו נפגעו היה לדבר השלכות משמעותיות על מצב האספקה בחזית.

בטרם מלחמת קוריאה שאף מאו לנצל כמחצית מן ההלוואה שנתנה ברית המועצות לסין, כ-150 מיליון דולרים, כדי לכונן צי מלחמה. תוכננה, בין היתר, רכישת שתי סיירות מתוצרת בריטית. אולם בשל המלחמה ועלויותיה היו לסין רק מספר כלי-שיט קטנים להגנת חופים, ארבע צוללות רוסיות ישנות, שתי משחתות, מספר גדול של סירות סיור, ארבעים ספינות נחיתה מתוצרת ארצות הברית, שנלקחו שלל במלחמת האזרחים, שולות מוקשים וסירות תותחים לנהרות. בסיכומו של דבר הורכב הצבא הסיני בעיקרו מחיל אחד, גם הוא ללא הכשרה וציוד מתאימים למלחמה מודרנית – חיל הרגלים.

חיל המשלוח הסיני שפעל במלחמת קוריאה זכה לשם "צבא המתנדבים העממי", אף כי למעשה היה חלק מהצבא הסיני הסדיר. ההפרדה נעשתה מטעם חוקתי – כדי למנוע מלחמה רשמית בין ארצות הברית לסין. כך נשמרה מראית עין של כוח נפרד שאינו קשור לסין הקומוניסטית. כוח זה שכלל שש ארמיות מנה בראשית הלחימה 250 אלף חיילים ותפח עד סופה, בשנת 1953, לכדי שלושה מיליון חיילים.

שדרת הפיקוד

מנהיג סין הקומוניסטית למן היווסדה בשנת 1949 ובמהלך מלחמת קוריאה היה היושב ראש מאו צה דונג, שצבר ניסיון צבאי רב במהלך מלחמת האזרחים כנגד כוחות הקוומינטנג(המפלגה הלאומית הסינית). על כוחות צבא המתנדבים העממי הסיני במלחמת קוריאה פיקד הגנרל פנג דה חואי, יליד 1898, בוגר "המסע הארוך" בשנים 1935-1934, אשר היה מפקד בולט במהלך מלחמת האזרחים ופיקד בין היתר על ארמייה. לאחר כינונה של סין הקומוניסטית שימש במספר תפקידי פיקוד בכירים בצבאה. לצדו היו גנרלים מנוסים דוגמת הונג קסו זחי, מפקד הלוגיסטיקה של צבא המתנדבים העממי, אף הוא בוגר "המסע הארוך" ומתקפת מאה החטיבות כנגד היפנים, והגנרל יאנג דה זחי, ראש אג"ם של צבא המתנדבים העממי שבשלהי המלחמה אף פיקד עליו, אשר לחם במלחמה כנגד היפנים כמפקד חטיבה ובמלחמת האזרחים פיקד על ארמייה. מאחר שמלחמת האזרחים של סין הסתיימה רק כשנה בטרם החלה מעורבות סין במלחמת קוריאה היו כמעט כלל החיילים והמפקדים בוגרים מנוסים שלה.

 הצבא האמריקני, מאפייניו ודרך לחימתו ערב ההצטרפות למלחמה

הרכב הצבא, מבנהו וציודו

בחמש השנים שקדמו למלחמה עברו הכוחות המזוינים של ארצות הברית שינויים מרחיקי לכת בתחום כוח האדם. החל מסיום מלחמת העולם השנייה נדרשה ארצות הברית לבצע שינויים במבנה כוחה הצבאי, בגודלו ובמשימותיו. נדרש אז שחרור מיידי של רבים מן החיילים שגויסו בגיוס החובה שהונהג במהלך המלחמה. בנוסף האמין הצבא האמריקני כי אבד כלח על הלוחמה האמפיבית, מן הסוג שרווח במלחמת העולם השנייה. יו"ר המטות המשולבים, גנרל עומר בראדלי, אף העיד בשנת 1949 בפני הסנאט כי אינו צופה מבצעים אמפיביים בקנה מידה רחב מעתה ואילך. קיצוצים נרחבים נערכו בצי (בוטלה בין היתר בניית נושאת מטוסים) ובחיל הנחתים.

מנגד יש לציין כי מן הבחינה הטכנולוגית היו הכוחות המזויינים של ארצות הברית מצוידים במיטב הנשק המודרני של אותה עת. הדבר היה נכון בנוגע לטנקים, למטוסים ולספינות כמו גם לנשק האישי שנשאו הלוחמים. הכוח הלוחם שפעל בקוריאה מנה בראשיתו שתי דיוויזיות אמריקניות אולם לאחר משלוח כוחות האו"ם והנחיתה באינצ'ון עמד לרשות כוחות האו"ם כוח בסדר גודל של 12 דיוויזיות.

שדרת הפיקוד

ניסיונם הקרבי של המפקדים האמריקנים עלה באופן משמעותי על זה יריביהם הסינים. הנשיא ערב מלחמת קוריאה ובמהלכה היה הארי ס. טרומן, אשר לחם כמפקד סוללת תותחים במלחמת העולם הראשונה וכנשיא ארצות הברית הורה להטיל את פצצת האטום על יפן במלחמת העולם השנייה.

מפקד הכוחות כולם היה לא אחר מאשר הגנרל דאגלס מקארתור, בוגר האקדמיה הצבאית ווסט פוינט. מפקד אוגדת הרגלים "הקשת בענן" במלחמת העולם הראשונה אשר היה "גנרל החזית המעולה ביותר בצבא האמריקני באותה תקופה", ומפקד כוחות צבאות בעלות הברית בזירת דרום האוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה, בה נעשה מומחה ללוחמה אמפיבית. הוא זכה כמעט בכל עיטור אפשרי ולאחר המלחמה שיקם את יפן והנהיג בה חוקה ליברלית.

תחתיו פעלו הגנרלים וולטון ווקר ומתיו רידג'וויי. השניים פעלו במלחמת העולם השנייה כמפקדי גייסות והצטיינו בלחימה. רידג'וויי, בלט בקרבות בחזית אירופה כמפקד אוגדת הצנחנים 82 בנורמנדי וכמפקד גיס מוטס 18. גם בדרג הטקטי היו מפקדים מנוסים ובהם מפקד רגימנט הנחתים ה-1, לואיס "צ'סטי" פולר, ותיק המערכה בגואדלקאנל במהלכה הצטיין בקרב על הגנת שדה התעופה הנדרסון, "כאשר המקלעים של סמל "מאנילה ג'ון" באסילון ירו 26 אלף כדורים בעת התקפת לילה עזה של רגימנט יפני".

בטרם החלה המעורבות הסינית במלחמה, השלימו הכוחות האמריקנים את אחד המהלכים הצבאיים המרשימים בהיסטוריה – הנחיתה האמפיבית בנמל אינצ'ון – שהוגדר כאחד התמרונים הצבאיים המבריקים בתולדות המלחמות. הוגה התכנית היה גנרל מקארתור. תחילה דחו ראשי המטות את התוכנית, שכן כפי שניסח זאת אחד ממתכנני המבצע, "הכנו רשימה של כל המכשולים הטבעיים והגיאוגרפיים – ואינצ'ון 'התברכה' בכולם". הנמל היה קטן ומוגן היטב. בנוסף שינויי הגאות והשפל במקום הם מהגבוהים בעולם.‏. למרות שראשי המטות המשולבים ניסו להניאו מן המהלך, התעקש על כך מקארתור באומרו כי "אנו יכולים להטיל לקרב 150 מיליון אמריקנים, ועדיין יוכל האויב להטיל לקרב ארבעה אסיינים כנגד כל אמריקני. החלטתי לכן שלא לנהל את המלחמה בהחלט לתכתיביו של האויב, אלא בהתאם למה שמכתיבים גורמי הכוח שלי. תכננו תכנית שתאפשר לנו לנטרל את יתרונותיו ולמצות את היתרונות שלנו… "

ב-15 בספטמבר נחתו כוחות גיס 10 בפיקודו של הגנרל מקארתור, ובהם אוגדת חיל הנחתים 1, והשיגו הפתעה מלאה. הכוחות נחתו בשלושה חופים: ה"אדום", בו לחמו כוחות הנחתים של דרום קוריאה. ה"ירוק", בו לחמו כוחות מחטיבת נחתים 5 האמריקנית, וה"כחול", בו לחם רגימנט הנחתים 1 בפיקוד פולר. הנחיתה הצליחה מעל למשוער, והוגדרה לימים כמערכת קאנה של המאה ה-20 (על שם קרב קאנה של חניבעל כנגד הרומאים). לאחר הקרב הודה גנרל מקארתור לכוחות הלוחמים, ואמר כי "חיל הים והנחתים מעולם לא הבריקו יותר מאשר הבוקר"‏. המהלך לכד את צבא צפון קוריאה בין שתי הזרועות של כוח האו"ם, האחת מאינצ'ון והשנייה מפוסאן, כך שהיה מנותק ממקורות האספקה שלו. תוך ימים ספורים נפלה גם סיאול בידי כוחות האו"ם.

מהלכי צבא ארצות הברית וצבא סין במלחמת קוריאה

מטרת כוחות ארצות הברית והאו"ם במלחמה כפי שהגדירה הגנרל מקארתור הייתה השמדת את הכוחות המזוינים של צפון קוריאה. לאחר שחרור סיאול התקדמו הכוחות מקו הרוחב 38, שהיווה את הגבול בין הקוריאות, תוך קבלת אישור מן הנשיא טרומן, לעבר עמק הנהר יאלו. עמק זה היווה את הגבול בין סין לצפון קוריאה, ודרכו הזרימה סין ציוד וסיוע לצבא צפון קוריאה. מקארתור שאף לפגוע במרכז הכובד הזה במטרה להשמיד את צבא צפון קוריאה. ב-24 בנובמבר החלו כוחותיו לפעול בעמק היאלו.

ב-26 בנובמבר פתח הצבא הסיני בהתקפת פתע, שכללה מאות אלפי חיילים רגלים, כנגד כוחות האו"ם וכוחות דרום קוריאה מן החזית ומן מהאגפים ומהעורף. ארמייה 8 נסוגה תוך אבדות רבות, ואילו גיס 10 כותר במאגר צ'ואסין בידי כוח סיני עדיף פי שניים. הקורפוס לחם בקור המקפיא של החורף הקוריאני במשך 17 ימים במטרה לפרוץ את הכיתור. במהלך הקרב הצהיר קולונל לואיס "צ'סטי" פולר, עוזרו של מפקד אוגדת הנחתים 1, כי "חיפשנו את האויב כבר כמה ימים. סוף-סוף מצאנו אותו. הם מכתרים אותנו. זה מקל על הבעיה שלנו למצוא את הברנשים האלה ולהרוג אותם". האמריקנים הסבו לסינים אבידות כבדות בשל עדיפותם בעצמת האש, תוך גילויי גבורה יוצאי דופן. לבסוף נחלץ הגיסמן הכיתור ופונה בהצלחה מנמל הונגנאם.

מפקד חיל המשלוח הסיני, הגנרל פנג דה-חואי שאף לעצור את מתקפתו מצפון לקו הרוחב 38 שכן צפה את הקשיים בתחומי הלוגיסטיקה והתחזוקה. "כוחותינו אינם יכולים לקבל אספקה של מזון, תחמושת, נעליים, נפט ומלח… הבעיה העיקרית היא היעדר חיפוי אווירי והיעדר תעבורת רכבות אמינה. ברגע שאנו מתקנים את הרכבות, הן שוב מופצצות…" אולם מאו סירב לבקשתו משום שהיה נחוש להילחם ככל שיידרש בכדי לשכנע את סטאלין בצורך לספק ציוד לחימה חדיש לסין. לאור זאת פתחו צבאות סין וצפון קוריאה ב-31 בדצמבר 1950, במתקפה מתואמת. למחרת כבר הצליחו כוחותיהם, שפעלו בתנאים קשים, להתקדם כעשרה מיילים אל תוך השטח שבשליטת ארצות הברית. בינואר 1951 כבשו הסינים את בירת דרום קוריאה, סיאול.

בעוד כוחות האו"ם נסוגים, נהרג בתאונת דרכים גנרל ווקר, מפקדה של ארמייה 8 (שכללה עתה גם את כוחות גיס 10). מחליפו, גנרל רידג'וויי איש הצנחנים, נקט בצעדים לייצוב המצב תוך שהוא מנצל לטובתו את היתרון העיקרי של צבאו – עוצמת האש העדיפה. ובמקביל הוא חיזק את ביצורי קו ההגנה בחזית כך שיהוו מכשול אמיתי בפני הסתערויות סיניות. מתקפות הצבא הסיני בצ'יפיונג-ני ובוון-ג'ו נהדפו תוך שהסינים סופגים אבידות קשות (מעל 10,000 בני אדם). כוחותיו של רידג'וויי החלו במתקפה נחושה שבמהלכה נכבשה את סיאול מחדש והכוחות הסינים נהדפו חזרה לעמדותיהם.

בעקבות הצלחותיו של רידג'וויי, טען הגנרל מקארתור כי "עלינו לנצח. אין תחליף לניצחון" ועל כן יש להפעיל כוח רב יותר במטרה להשתלט על קוריאה כולה. מקארתור תכנן להפציץ את הגשרים על היאלו ואף, אם ויידרש לכך, להשתמש בנשק גרעיני. הנשיא טרומן לעומתו לא ראה את המצב באורח דומה ושאף להשבת הסטטוס קוו לקדמותו. גנרל בראדלי, יו"ר המטות המשולבים, טען כי גישה זו של מקארתור תסבך את ארצות הברית "במלחמה הלא נכונה, במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון ועם האויב הלא נכון". משנאסרה דרך פעולה זו על מקארתור ,ניסה הלה להפעיל את דעת הקהל האמריקנית לטובתו כמנוף לחץ על הממשל. לאור זאת הדיח אותו הנשיא טרומן, שכסרן תותחנים שירת זמן קצר כפקודו במלחמת העולם הראשונה, מן הצבא וכפה עליו פרישה. לאחר הדחתו טען מקארתור בפני הסנאט בזכות הקו בו דגל ואמר כי "כאשר אנשים נקלעים לקרב, אסור שיהיה גורם מלאכותי בשם המדיניות שיכביד על האנשים, ויגרע מיעילותם ומסיכוייהם לנצח, דבר שיגדיל את אבידותיהם". טרומן, מיותר לציין, חשב אחרת.

ב-23 במרץ 1951 פתחו הכוחות בפיקוד גנרל רידג'וויי במבצע "אמיץ" שמטרתו הייתה להשמיד את הכוחות של צפון קוריאה במערב קוריאה ובדרומה. בין היתר כלל המבצע את הצנחת חטיבה מוטסת 187 כ-150 ק"מ צפונית-מערבית לסיאול במטרה לחסום את נסיגתן של יחידות צפון קוריאניות ולמנוע מהן לחבור לארמייה 26 של הצבא הסיני. המבצע הוכתר בהצלחה ובסוף חודש מרץ 1951 יוצב קו החזית. הצדדים היו נתונים בקיפאון ובעמדות קבועות זה מול זה, משל היו לוחמים במלחמת העולם הראשונה. שלב זה במלחמה נמשך כשנתיים ארוכות של התשה מרובת נפגעים בשני הצדדים.

במאי 1951 אירע מה שכה לכינוי "הטבח של מאי" בו נהדפה מתקפת האביב השנייה של צבא המתנדבים העממי. שישה ימים ולילות "נמשכה הטחינה הטוטאלית של המוני-היריב על ידי ארטילריה-דיביזיונית, ארטילריה-כבדה ומרגמות, אוירית-הסער ומפציצי B-26 הממטירים, במשך לילות, כל לילה ברציפות, מאות טונות של פצצות. אותה שעה קוצרים הטנקים – הערוכים במבני-קרב על פי כל העמקים – את גלי-ההסתערות בירי מקלעיהם". אבידות הכוחות הסינים בקרב זה עומדות על כ-66 אלף בני אדם.

ברית המועצות שהגיעה להבנה כי לא ניתן לנצח במלחמה שבה פתחה צפון קוריאה הנתונה להשפעתה, הציעה לנהל משא ומתן לסיומה. בשל כך שינה האו"ם את מטרתו המוצהרת מהשמדת צפון קוריאה להסגת כוחותיה מדרום קוריאה. המו"מ נמשך כשנתיים ובמהלכו נמשכה מלחמת ההתשה בקווים. ב-27 ביולי 1953, בעת ממשל אייזנהאואר, הושגה הפסקת האש הסופית בין הצדדים. שתי הקוריאות נשארו מדינות נפרדות, כאשר מפריד ביניהן קו הפסקת האש, העובר בחלקו המזרחי מצפון לקו הרוחב 38, ובחלקו המערבי מדרום לו, מצב שנשמר גם כיום. זוהי הפסקת האש הארוכה ביותר בהיסטוריה. יותר משלושה מיליון חיילים סינים לחמו במלחמת קוריאה. לפחות כארבע מאות אלף מהם נהרגו בקרבות. הערכה רוסית רשמית היא כי מיליון חיילים סינים נהרגו, ובהם בנו של מאו.

אופן התמודדות הצבא הסיני עם הכוח הצבאי האמריקני

בשל התעקשותו של מאו נקטו מפקדי הצבא הסיני באסטרטגיית הגלים האנושיים. על פיה מסת החיילים האדירה של צבאם תהווה משקל נגד לאיכות הציוד והנשק שבידי האמריקנים, וזאת בתנאי שהמלחמה תישאר בתחום הלוחמה הקונבנציונאלית. הנחת המוצא היתה שברית המועצות תמנע שימוש בנשק גרעיני במלחמה בשל ההרתעה ההדדית השוררת בינה לבין ארצות הברית (ברית המועצות נעשתה מעצמה גרעינית בשנת 1949). את יתרונם הכמותי הפעילו מפקדי הצבא הסיני בטקטיקה שזכתה לכינוי "הגלים האנושיים" – המוני חיילים סינים המסתערים על עמדות האויב, לעיתים מבלי שברשות כולם נשק אישי זולת כידון. חיילים אלו, בוגרי מלחמת האזרחים, היו מיומנים, ממושמעים וקשוחים.

הכוחות האמריקנים הופתעו מן המסה העצומה ובראשית הקרבות כנגד הסינים לא הצליחו לבלום את התקדמות הגלים המסתערים, והללו זכו בתחילה במספר הצלחות והסיגו את כוחות ארצות הברית לאחור. מנגד, הבחירה בקו פעולה זה לא הייתה ללא מחירים. ב-19 בדצמבר ציין הגנרל פנג דה-חואי בפני היושב ראש מאו כי הטמפרטורה במרחב הלחימה הינה 30 מעלות מתחת לאפס וכי חייליו מותשים. עוד ציין כי "רגליהם אינן מתפקדות בגלל כוויות קור, והם נאלצים לישון בחוץ… רוב החיילים לא קיבלו מעילים ונעליים מרופדות. המעילים המרופדים והשמיכות נשרפו בפצצות נפלאם. חיילים רבים נועלים עדיין נעלי כותנה, וחלקם אפילו יחפים…"

הסינים כאמור לא נהנו מסיוע אווירי וימי, וחסרו מערך לוגיסטי שיתמוך לחימה בטריטוריה מרוחקת מגבולות המדינה. בנוסף סבלו הכוחות הסינים מפיקוד ושליטה לקויים. תביעתו של מאו לממש את הגרילה הן ברמה הטקטית והן ברמה האסטרטגית הביאה לכך שהכוחות, שלחמו במלחמה מודרנית סדורה מן הסוג הדומה למלחמת העולם השנייה, נדרשו למשוך יחידות אויב, לכתרן ולהשמידן, ולהסתייע באוכלוסייה המקומית בדומה לאופן שעשו במלחמת האזרחים. גלים של חיילים מסתערים הוטלו לקרב. החיילים האמריקנים העידו כי היו אלה הלוחמים הטובים ביותר שבהם לחמו.

בראשית הקרבות תקפו הסינים בעיקר בלילה, משום שאז (בטרם פותחו אמצעי ראיית לילה לכוחות הצבא) לא ניתן היה להפעיל כנגדם אש תותחים וטנקים יעילה. יתרה מזו עמדות הכוחות האמריקנים היו חסרות ביצורים, מיקוש ומלכודות תאורה, כך שהיו פגיעות במיוחד להסתערות המונית. הן מוקמו על גבעות לא גבוהות ללא חפיפה באש בין מוצב למוצב ועם מרווח גדול מדי בין המוצבים. גם דרכי הנסיגה של הכוחות לאחר המתקפה הסינית בנובמבר הפכו לשדה קרב, והסינים השכילו להציב חסימות שאילצו את הכוחות ללחום על כל שעל. אולם בנחישות שהפגינו הכוחות הלוחמים הסינים לא היה די. לאחר כחודשיים מוצלחים בהם ניהלה סין מלחמת תנועה התקפית הגיע החורף. או אז התגלה החיסרון הלוגיסטי בכל מערומיו, שכן החורף בקוריאה הינו קשה במיוחד. הכוחות האמריקנים מנגד, השכילו למצות את יתרונם בלוגיסטיקה, תמרון ובעיקר כוח אש מסיבי.

המפנה אירע כאשר נטל הגנרל רידג'וויי את הפיקוד ונקט בצעדים לייצוב המצב. תוך שהוא מנצל לטובתו את היתרון העיקרי של צבאו – עוצמת האש העדיפה. במקביל חיזק את ביצורי קו חזית כך שייעשו מכשול אמיתי בפני הסתערויות סיניות. רידג'וויי קבע מספר תנאים שעל הכוחות לקיים בעת הלחימה:

• מיקום קו עמדות הגנה יעיל וביצורו.
• חזית רצופה ככל שאפשר.
• צפיפות הכוחות במטרה לשלוט באופן מיטבי בשטח כמענה למסה האדירה של הכוחות הסינים.
• הבטחת אספקה סדירה וקבועה של תחמושת – תנאי הכרחי לקיום לחימה יעילה כנגד יתרונם הכמותי של הסינים.

בעוד שהצדדים היו נתונים בקיפאון ובעמדות קבועות זה מול זה, סייעה לאמריקנים העובדה כי תנאי השטח הקשים הפריעו לכוחות הסיניים לבצע מהלכי משיכה וכיתור של יחידות אויב. האוכלוסייה המקומית שסבלה אף היא מפגעי המלחמה לא היתה יכולה לסייע לצבא, באופן שהורתה דוקטרינת הגרילה של מאו. מחלוקות ועימותים עם בני הברית הצפון קוריאנים השפיעו גם הם על תפקוד הצבא הסיני. קשיים אלו, ובמקביל מתקפות הכוחות האמריקנים בהובלת רידג'וויי, הביאו לכך שהצבא הסיני התקשה לתאם את מתקפותיו ולספק את עצמו די צורכו. לקראת סיום המלחמה מצא עצמו הצבא הסיני בקריסה מוחלטת שכן חייליו, שרבים מהם נהרגו באש אויב עדיפה, הותשו בלחימת חי"ר כנגד צבא ממוכן וסבלו מקור, מרעב וממוראל נמוך. בפשטות, הצבא הסיני בגמר מלחמת קוריאה לא היה גוף צבאי לוחם ונדרש לשידוד מערכות כולל ולרפורמה בציוד ובהכשרה במטרה לשוב ולמלא את ייעודו ככזה.

ניתן לומר שהאסטרטגיה בה נקט הצבא הסיני, בהנחייתו ובהתעקשותו של היו"ר מאו, השיגה אמנם הפתעה והצלחה בראשית המעורבות הסינית במלחמה, גם אם במחירים כבדים, אולם נוכח עוצמת האש והמערך הלוגיסטי העדיפים שברשות האמריקנים היא נכשלה כישלון חרוץ. רק בשל העובדה שממשל טרומן דגל בחזרה לסטאטוס קוו נמנעה ארצות הברית מלהכריע צבאית את סין במלחמה. זאת למרות שהצבא הסיני היה מוכה ברוחו, חסר בציוד ובאספקה, ולמעשה עמד בפני התפוררות. למזלה של סין רצה טרומן ב"לחימה עד לנקודה עד לנקודה בה תוכל ארצות הברית לנהל משא ומתן בשם כוחות האו"ם, והסכמה לאופן כלשהו של חלוקת קוריאה. בקצרה, הכוח לא יופעל אסטרטגית כדי להשיג את היעד הפוליטי, אלא בצורה שתאפשר הישגים בשולחן המשא ומתן".

אף ששני הצבאות הגיעו למלחמה זו כשמאחוריהם ניסיון קרבי ניכר מן המלחמה הקודמת שבה לחמו, הרי שניסיונם העדיף של האמריקנים בניהול מלחמה מודרנית, עתירת אמצעים וכוח אש, הטה את הכף לטובתם. יש לציין כי הדבר לא סייע בידי האמריקנים, מספר שנים לאחר מכן, במלחמת וייטנאם, אף שניצחו בכל קרב וקרב. אולם שם הופעלה כנגדם מלחמת גרילה שונה בתכלית.

התוצאות הרות האסון (כמיליון חללים) של ההתמודדות בין הצבא האמריקני לבין הצבא הסיני הביאו את הפיקוד הבכיר הסיני להכרה כי יש לנטוש את דוקטרינת הגרילה המאואיסטית. לאחר המלחמה קיים הצבא רפורמה נרחבת ומקיפה שכללה את הסיוע לו קיווה מאו מברית המועצות בנשק, הדרכה ותשתיות להקמת תעשייה צבאית סינית. הסובייטים הדריכו את עמיתיהם הסינים בתורות פיקוד ושליטה מתקדמות וסיפקו להם מערכות בתחום זה. שני המרכיבים – המלחמה והסיוע הסובייטי – הביאו הפכו את צבא השחרור העממי הסיני למודרני. הוקמו זרועות ים ואוויר, בוצעו תרגילים נרחבים ואף נוסדה מערכת היררכית של דרגות. שינויים אלו היוו הלכה למעשה נטישה של הדוקטרינה הקודמת אף כי הצבא נמנע מלהצהיר על כך מפורשות.

(המאמר פורסם בכתב העת "מערכות", גיליון 465-466, יוני 2016. הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות)

עליונות אמריקנית בשדה הקרב, לא בסייבר\ מאת גל פרל פינקל

לצבא האמריקני יש עוצמת אש ללא תחרות ● אך מצב זה לא תורגם עד כה לכדי עליונות ביכולות התקיפה בסייבר ● יש להסב את פיקוד הסייבר לכזה השווה במעמדו ובעצמאותו לפיקודים האחרים

הספר "להט הפיקוד".

בהקדמה לספר "להט הפיקוד" (הוצאת משרד הביטחון, 2009) מאת קולונל חיל הנחתים האמריקני בריאן מק'קוי, כתב הסופר פרנסיס "בינג" ווסט, בעצמו קצין נחתים שלחם בווייטנאם, כי בעת המודרנית כוחות אמריקנים כמעט שלא מצאו עצמם במצב שבו הייתה לכוחות האויב עליונות באש. מצב שבו, כהגדרת ווסט, "אתה בנחיתות או מחוץ לעמדותיך, והתוצאה של תנועה קדימה תניב יותר נפגעים מבלי להעלות את הסיכויים לכיבוש היעד. כיום, ברוב המקרים (בשונה ממלחמת העולם השנייה לדוגמה) וברוב הקרבות – כוח האש והתקשורת האמריקנית הופכים את המצב הזה ללא סביר".

לצבא האמריקני אכן יש עוצמת אש ללא תחרות כמו גם יכולות גבוהות, בדומה לצה"ל, ברשתיות שבין היחידות. הצבא האמריקני מסוגל, כשם שמק'קוי מתאר בספרו שעשה בעיראק, להתיך מידע מבצעי בשדה הקרב לכדי תמונה ברורה ובנוסף להעביר מידע במהירות מיחידה ליחידה. לחבר בין גדוד נחתים שעל הקרקע למסוק קרב באוויר.

קולונל מק'קוי (משמאל) מפקד על הגדוד בלחימה בעיראק, 2003.

בראשית המלחמה בעיראק (2003) לחם גדודו של מק'קוי בכוח אויב, כמעט שווה לו בכוחו ובעוצמתו, בסמוך לעיר אל-כות'. המשמר הקדמי של הגדוד, ובכלל זה הוא עצמו, נתקל והיה נתון בלב שטח השמדה. בספרו העיד כיצד הורד "לרמת רובאי. באמצע שטח ההשמדה, אני מצליח להעביר דיווח מגע קצר לכוח המשימה 'דרקסייד'. הדיווח על המגע הזה יפתח סדרה של פעולות, המבוססות על הרגלים שנוצרו לאחר חודשים ארוכים של אימונים, אין-סוף חזרות, והבנה מוחלטת של האחד את רעהו". התוצאה הישירה של הדיווח היתה "אלימות נטו מתואמת", והכוח העיראקי שספג נפגעים רבים, הוכרע במהירות.

יתרונות הצבא מתבטלים

במלחמות שניהלה ארצות הברית בעיראק ובאפגניסטן לחמו האמריקנים בצבא מיושן, נחות טכנולוגית ובקבוצות קטנות של פעילי טרור. אל מול רובה הקלצ'ניקוב ומטול ה-RPG העמידו האמריקנים מערכות מודיעין מתקדמות שאספו מודיעין וסיפקו מטרות למטוסי קרב, מל"טים, טנקים ויחידות כוחות מיוחדים. במערכות ההן לא היה בידי היריב יכולת לשבש את מערכיה של ארצות הברית, לחסום את התקשורת בין היחידות ולמנוע ממנה לממש בשדה הקרב את כל יתרונותיה הטכנולוגיים והאנושיים.

אולם לא לעולם חוסן. המצב הזה, שהיה נכון אז, אינו תקף בעימותים אל מול יריבים בסדרי גודל של מדינות מתקדמות. בעימות אפשרי כנגד מדינות דוגמת רוסיה וסין, חלק ניכר מיתרונות הצבא האמריקני מתבטלים ובמקביל הפכו הן את המרחב הקיברנטי לנדבך מרכזי ביכולותיהן ההתקפיות. אין בכך בכדי להפתיע.

בניגוד לעלויות הכלכליות (כמו גם בחיי אדם) הגבוהות שמחייבות השקעה בכוח צבאי הפועל בים, ביבשה ובאוויר, הסייבר מאפשר הצטיידות זולה יחסית בעלת יכולת פגיעה גבוהה. תחנת כוח שהוגדרה בעבר כיעד לתקיפה אווירית מהווה כיום גם יעד למתקפה קיברנטית. הוא גם מאפשר (בניגוד לתמרון קרקעי) ניהול מערכה בלתי מחייבת, בדומה להפעלת חיל אוויר בתגובה לירי תלול מסלול מרצועת עזה.

לפני המבול

רוסיה מפעילה מבצעי סייבר באוקראינה כחלק משמעותי מפעילותה. סין מנהלת מבצעי סייבר כנגד ארצות הברית בקנה מידה רחב, במהלכם תקפה, ככל הנאה, תשתיות קריטיות ואספה מודיעין יקר ערך. בשבועות האחרונים למשל, הטרידו מטוסי קרב רוסיים מטוסי סיור אמריקנים בים הבלטי ובאסיה. במקרה של עימות עלול מטוס הסיור האמריקני להיפגע לאו דווקא מטיל ממטוס קרב רוסי כמו מווירוס מחשבים. לא בכדי הצהירה לוקהיד-מרטין (Lockheed Martin) כי במטוס ה-F-35, הותקנו מערכות אבטחה מקוונת מתקדמות במטרה למנוע זאת.

מפקד פיקוד הסייבר, אדמירל רוג'רס, ושר ההגנה קרטר.

העליונות האמריקנית בעוצמת האש לא תורגמה עד כה לכדי עליונות ביכולות התקיפה (וההגנה) בסייבר וזאת בניגוד לכמה מיריבותיה, אף שברשות ארצות הברית יכולות ניכרות בתחום. בכדי לשנות זאת, על ארצות הברית לראות בסייבר "רגל" נוספת בתפיסת הביטחון שלה, ולהסב את פיקוד הסייבר (כפי ששואפים שר ההגנה והאדמירל רוג'רס העומד בראשו) לכדי פיקוד מבצעי שווה במעמדו ובעצמאותו לפיקודים האחרים. אבל גופים שכאלה משתנים לאט. לעתים לאט מדי.

בסרט "משחקי ריגול" שואל סוכן CIA ותיק (בגילומו של רוברט רדפורד) את מזכירתו מתי בנה נוח את התיבה. כשהיא אינה יודעת הוא משיב, "לפני המבול".

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 04.05.2016)

יחי הקיסר\ מאת גל פרל פינקל

ספר המתח "אחי לנשק" מתאר מציאות מזרח-תיכונית עתידית בדיונית, שמתכתבת עם מדיניות ה"שב ואל תעשה" האמריקנית הנוכחית במזרח התיכון, כשהוא נשען על ניתוח גיאופוליטי מעמיק, ריאליזם גבוה והרבה אקשן. 

ספרו של פרספילד מתאר מציאות שעשויה בהחלט להתרחש בעוד שני עשורים.

הספר "אחי לנשק" (הוצאת אריה ניר, 2012) מאת סטיבן פרספילד, מתאר מציאות גאופוליטית עתידנית בדיונית במזרח התיכון רווי האלימות והסכסוכים. אף שמבחינה גאוגרפית חלק מהאזורים שבהם הוא מתאר מלחמות וקרבות שורר כעת שלום, אינה אומרת שכך יהיה בעתיד והתרחיש שהוא מתאר סביר בהחלט. כאמור, בניגוד לשני ספריו הקודמים והמשובחים של פרספילד, "להרוג את רומל" (אודות יחידות הקומנדו הבריטיות במלחמת העולם השנייה) ו"שערי האש" (אודות קרב הספרטנים בתרמופילי), שהסתמכו על אירועים היסטוריים, הספר הוא בחזקת מדע-בדיוני. למרות זאת הריאליזם שבו, רמת המתח הגבוהה וכאמור בקיאות המחבר בנבכי הטכנו-טקטיקה, האסטרטגיה וההיסטוריה הופכים אותו לאמין וטוב כמעט כמותם. עלילתו מתכתבת היטב עם מדיניות ה"שב ואל תעשה" האמריקנית הנוכחית במזרח התיכון (בין היתר במלחמת האזרחים בסוריה) ועם מעורבותן הגוברת של רוסיה, סין ואיראן.

הגנרל

גנרל מק'ארתור, מפקד כוחות המשלוח במלחמת קוריאה, התעמת עם הנשיא טרומן על אופן ניהולה.

בשנת 2022 פיקד גנרל ג'יימס סאלטר, איש חיל הנחתים האמריקני (המארינס), על כוח משלוח של למדינה אפריקנית בה שררה מלחמת אזרחים. שם, הואשם באחריות לטבח שביצע אחד הצדדים באזרחי הצד השני ובמקביל מצא עצמו על סף עימות גרעיני עם הצבא הסיני שפלש לאפריקה והיה בעמדות עדיפות על הכוח הנחתים בפיקודו. "תגובתו של סאלטר הייתה נועזת ותוקפנית. הוא ערך פשיטה לילית מעבר לגבול עם שתי פלוגות רובאים מתוגברות ותפס שטח שולט שנקרא מונס אוריינטל, מה שחייב את הסינים לסגת. הוא הורה לקדם את הנשק הגרעיני הטקטי שלו" (עמוד 125) בסיטואציה זו, שחלקה שאב השראה מאירועים ממלחמת לבנון הראשונה (הטבח בסברה ושתילה) וחלקה ממלחמת קוריאה (המחלוקת בין טרומן למק'ארתור) החליט הנשיא להדיח את סאלטר מן הפיקוד, להסיג את הכוחות האמריקנים מן המדינה ולפטרו מן השירות.

עשור מאוחר יותר, מלחמת איראן-עיראק השלישית הסתיימה וזה עתה נכשל ניסיון ההפיכה בערב-הסעודית. האיראנים שולחים כוחות שריון גדולים דרומה במטרה לכבוש את שדות הנפט. חברות אנרגיה (המחבר ממזג, בכישרון רב, שמות של תאגידי תקשורת ואנרגיה לכדי תאגידים גדולים עוד יותר ובכך מחזק את אמינות הספר), בנקים וממשלות מעסיקים צבאות שכירי חרב גדולים (נראה כי במקרה זה שואב המחבר השראה מתאגיד שכירי החרב "בלאקווטר" שהוקם על-ידי יוצא הקומנדו הימי האמריקני) במטרה להשליט סדר בכאוס העולמי ולהשתלט על משאבים.

צבא השכירים, הטוב, הגדול המאורגן והמיומן ביותר הוא גוף המכונה "כוח חדירה" שבראשו עומד עתה הגנרל סאלטר. באופן מקורי מכנה המחבר את היחידות בצבא השכירים בשמות הלקוחות מלטינית שמקורם בצבא הרומי. כך למשל ארמטורה היא יחידה בסדר גודל של אוגדה מוטסת, שלה שלושה "אלמנטים מתמרנים, שנקראים ליגיונות, שכל אחד מהם הוא פחות או יותר בגודל של חטיבה או צוות קרב גדודי של המארינס" (עמוד 85).

החייל

גיבור הספר הוא גילברט גֶ'נטילוֹם, המכונה גֶ'נט, קולונל בנחתים לשעבר ושכיר חרב בהווה. ג'נט פגש את הגנרל סאלטר לראשונה בשנת 2016. "זה היה בעיראק. הייתי סמל מחלקה בן עשרים ושש בגדוד השלישי של חטיבת הנחתים השביעית, שהייתה פרושה במוסול לקראת סוף מלחמת עיראק-איראן השנייה" (עמוד 29). הגנרל היה אז "פטריוט נלהב, כוכב עולה לא רק בחיל הנחתים (שבמסגרתו כבר השיג שתי הצלחות טקטיות מזהירות בתימן ובניגריה) אלא בצבא כולו" (עמוד 32). תחת פיקודו התקדם ג'נט בסולם הדרגות ולחם בכל סכסוך מדמם אפשרי. לאחר הדחתו של סאלטר שיחק ג'נט תפקיד מרכזי באירוע בעל משמעות עמוקה לגנרל, ונעשה יקר לו כבן. כשסאלטר שואל את ג'נט אם הוא יילך לאן שהוא יישלח אותו, עונה האחרון כי הוא יטוס "אפילו לגיהינום אם תשלח אותי לשם" (עמוד 37).

יוליוס קיסר חוצה את נהר הרוביקון.

נראה כי המחבר יצר את דמותו של הגנרל העריץ\ מושיע, סאלטר, "בדמותו של מק'ארתור בקוריאה, יוליוס קיסר בגאליה ואלקיביאדס בספרטה" (עמוד 126), כמו גם כ"בן דמותו העכשווי של ברט לנקסטר בסרט שבעה ימים במאי" (עמוד 129). סאלטר וצבא השכירים שלו משתלטים במהירות על שדות נפט וגז עצומים במזרח התיכון והופכים לכוח שיש להכיר ולהתחשב בו. אולם בעבור סאלטר, כקיסר העומד לפני הרוביקון, זהו רק השלב הראשון בתכנית מורכבת יותר. רצונו הוא לנקום במי שהיו אחראים להגלייתו. ג'נט מגלה כי למעשה חזרתו של סאלטר לארצות הברית כוללת גם את ביטולה של הרפובליקה האמריקנית, בדומה למלחמת האזרחים ברומא, שבסופה ביטל קיסר, ואחריו יורשו אוגוסטוס, את שלטון הסנאט ונעשה לשליט יחיד. או אז יוצא ג'נט למערכה אחרונה ונואשת במטרה למנוע ממפקדו מלהפוך לדיקטטור השולט בארצות הברית.

הסופר

סטיבן פרספילד, ערך תחקיר מקיף בטרם כתב את הספר.

ניכר כי בטרם כתיבת הספר ביצע פרספילד מחקר מקיף אודות טקטיקה צבאית, ההווי הרווח ביחידות מובחרות וביחידות שכירי חרב וכן בתולדות המלחמות למן העת העתיקה, ועד עתה. כך למשל, כלל בספר פעילות של כוח מסתערבים, "המילה המקובלת בצה"ל למשימה שמתבצעת בלבוש של ערבים מקומיים" (עמוד 178). בין היתר נעזר המחבר ביוצאי "הכוחות המיוחדים של צבא ארצות-הברית" (עמוד 271) אולם הספר, שנכתב בשנת 2011, מתעלם מחתירתו של הנשיא אובמה להבטחת עצמאות אנרגטית לארצות הברית, ומניח כי למרות החיפוש הגובר אחר מקורות אנרגיה חלופיים לנפט, יוותר זה האחרון כמשאב האנרגיה החשוב ביותר גם בעוד עשור.

הילארי קלינטון לאחר הניצחון בסופר טיוזדיי. גם לה, כמו לשאר המועמדים אין ניסיון צבאי.

בנוסף מתעלם המחבר מדעיכת הילת הגנרלים (והשירות הצבאי) בקרב מדינות המערב. אף שבעבר נתפסו מפקדים צבאיים, ובהם אייזנהאואר בארצות הברית, דה גול בצרפת ורבין בישראל, כנושאי התקווה לעתיד טוב יותר, במאה ה-21 אין בכך ממש. שמות שנחשבו להבטחה גדולה מצאו עצמם מחוץ למירוץ לתמיד (כמו דיוויד פטראוס) או לפחות זמנית (כמו גבי אשכנזי). מבט מהיר על הבחירות המקדימות המתקיימות כעת בארצות הברית. איש (או אישה) מן המתמודדים השואפים לזכות במועמדות מטעם מפלגתם לנשיאות לא שירת זמן רב (או למעשה בכלל) בצבא או בגוף ביטחוני. כך גם בבחירות האחרונות שנערכו בישראל ובבריטניה.

למרות שהוא מתעלם מן החיפוש אחר מקורות אנרגיה חלופיים לנפט (ומעצמאותה האנרגטית של ארצות הברית) ומהיעדרם של גנרלים מן ההתמודדות על הנהגת מדינות העולם המערבי, הרי שפרספילד מצייר בספרו תרחיש סביר בהחלט. עולם שבו המזרח התיכון מוסיף להיות זירה מדממת רוויית קונפליקטים שסין ורוסיה מגבירות את מעורבותן בה ואילו ארצות הברית מנתקת ממנה מגע.