אנשים אחים אנחנו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סיפור המבצע שניהל המוסד בכדי להעלות את יהודי אתיופיה לישראל מסודאן יכול לפרנס כמה וכמה סרטי וספרי מתח ופעולה. הספר החדש אודות המבצע, שלפי אחד ממפקדיו הוא תיאור מדויק שלו, הוא מותחן שכזה, שכולו אמת.

סיפורו של מבצע "אחים", המבצע שניהל המוסד (בסיוע צה"ל) להעלאת יהודי אתיופיה מסודאן, הוא החומר שממנו עשויים סרטי מתח, ונטפליקס אכן הפיקה אחד כזה, "אתר הצלילה בים האדום", בכיכובם של כריס אוונס, מייקל קנת' ויליאמס ובן קינגסלי. אבל הסרט היה רחוק מלתאר במדויק את הקשיים, ההצלחות והרגעים שבהם גורל המבצע היה תלוי על בלימה. את אלו תיאר היטב עיתונאי ה־BBC רפי ברג בספרו "לוחמי המוסד בים האדום" (הוצאת שוקן, 2022). 

התוצאה היא מותחן ריגול כתוב היטב, שקשה להניח מהיד, שכולו אמת. אפרים הלוי, שפיקח על המבצע כראש אגף ולימים עמד בראש המוסד, כתב באחרית דבר לספר שבעיניו זהו "הסיפור האמיתי והמדויק ביותר של המבצע של המוסד לחילוצם של יהודי אתיופיה מסודאן" (עמוד 260). וזהו סיפור מרתק ונוגע ללב.

"הביאו לי את יהודי אתיופיה"

לאחר שנבחר מנחם בגין לראשות הממשלה בשנת 1977, כתב ברג, הוא קיים פגישה עם ראש המוסד דאז אלוף (מיל.) יצחק חופי (חקה), שבמלחמת יום הכיפורים שימש כאלוף פיקוד הצפון"בגין ביקש מחופי – שעל פי הדיווחים כבר היה נכון להתפטר – שיישאר בתפקידו. בגין אמר לו להמשיך בכל המשימות שהמוסד מתכנן או כבר מבצע, ולהוסיף לרשימה משימה חדשה. "הביאו לי את יהודי אתיופיה," הוא אמר" (עמוד 28).

תחילה נשלח לאפריקה איש המוסד דני לימור, גיבורו המרכזי של הספר, ועליו הוטל לברר את מצבה של הקהילה היהודית באתיופיה, ולהעריך אם ניתן להעלותם ארצה וכיצד. לימור בנם של יהודים צרפתיים שהיגרו לאורוגוואי התגייס למוסד ב־1968, "בתום שירותו כקצין בחטיבת הצנחנים, כשהארגון חיפש קצינים שבקיאים בשפות זרות" (עמוד 33).

הוא נסע לאפריקה ופגש שם את פרדה אקלום, יליד אתיופיה שהיה האיש שיצר את הקשר הראשוני עם מדינת ישראל ואותת לה כי יהדות אתיופיה מבקשת לעלות ארצה. לאחר שהשניים פעלו תקופת מה במשותף, נשלח אקלום למטה המוסד לעבור מסלול הכשרה מקוצר. כעבור כשבוע הוא נשלח חזרה לאפריקה. במערך ההדרכה של המוסד "הודו שאכן אין שום דבר שפרדה יכול ללמוד בקורס, והם שולחים אותו בחזרה כאיש מוסד בשכר" (עמוד 86).

ברג תיאר את מסעם של השניים לאיתור קהילות היהודים שחיו בכפרים מבודדים באתיופיה וכיצד שכנעו אותם לצאת למסע רגלי ארוך בשטח עוין עד למחנות הפליטים שעל גבול סודאן. כמו גם את התמודדותם עם פקידי ממשל מושחתים וניסיונותיהם הראשונים להעלות קבוצות קטנות של עולים באמצעות טיסות מסחריות מח'רטום לאירופה ולישראל.

כפר הנופש כשער עלייה

לאחר שפעלו זמן מה בכיסוי בסודאן ואתיופיה והעלו ארצה קבוצות קטנות עולים מיהדות אתיופיה בטיסות סחר, הבין לימור שיש להרחיב את היקף המבצע בכדי להעלות יותר יהודים מאתיופיה לישראל. הרעיון שעלה בדעתו היה לפעול בדרך הים. "כקצין צנחנים היה לדני ניסיון בפעילות משותפת עם שייטת 13, יחידת הקומנדו הימי" (עמוד 117) והוא ידע שמה שדרוש לו הוא לוחם מוסד יוצא היחידה בכדי לבחון את האפשרות. 

הוא פנה לסגן ראש אגף המבצעים במוסד, שלמה גל. "הם עבדו יחד במשימות באירופה לאחר הטבח בספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן" (עמוד 117). באותם ימים "המוסד איתר והרג את המעורבים בדבר" (עמוד 118), אנשי ארגון "ספטמבר השחור".

גל, איש מבצעים רב־עלילות שעל אומץ הלב שגילה כקצין תותחנים שצורף לכוח סיירת צנחנים בפעולת התגמול בקלקיליה הוענק לו עיטור העוז, נעתר. לימור ולוחם נוסף בשם יוני, יוצא הקומנדו הימי, יצאו לחוף ערוס שבסודאן שהתגלה כחוף שממנו ניתן יהיה להעלות את יהודי אתיופיה על ספינה של חיל הים ולהשיטם ארצה.

בסיוע לוחמי מוסד נוספים, כמה מהם כמו יוני יוצאי השייטת, הם הקימו במקום כפר נופש וצלילה יוקרתי ששימש ככיסוי למבצע. במהלך היום התחזו הלוחמים לצוות המלון ולמדריכי צלילה, ובלילה הבריחו יהודים בסיוע לוחמי השייטת, שהשיטו בסירות גומי את העולים, קבוצות קבוצות לספינת חיל הים.

אחד הרגעים המותחים בספר התרחש באחד הלילות בעת שלוחמי השייטת העלו את העולים בחוף לסירות זודיאק והשיטו אותם לספינת חיל הים שיועדה לשיט אותם לישראל. לפתע הופיעו במקום חיילים סודאנים. בחושך התקשו החיילים לזהות את הסירות אך הם הלכו וקרבו למים. 

בעוד לימור ואנשיו ניסו למנוע מהחיילים להבין מה רואות עיניהם, נדרך סא"ל גדי קרול מפקד כוח השייטת ששהה בסירות. "קרול היה אחד הקצינים המעוטרים ביותר בהיסטוריה של השייטת. הוא הוביל בעבר פשיטות קטלניות של הקומנדו, טיבע ספינת טילים מצרית בעזרת מוקש במלחמת יום הכיפורים ולחם פעמים רבות בקרבות פנים אל פנים" (עמוד 176). אם יפתחו הוא ולוחמיו באש הם יחלצו את אנשי המוסד אבל גם יחשפו את הכוח ואת המבצע כולו.

בעת שהתלבט אחד החיילים הסודאנים פתח באש, ורק במזל גדול לא נפגע איש. בקור רוח הוסיפו קרול ולוחמיו להשיט את סירות הזודיאק לספינה, ואילו לימור ואנשיו הצליחו לשכנע את החיילים הסודאנים לעזוב את החוף. 

במסוקים ובמטוסים לסודאן ובחזרה

לא רק המוסד פעל אז הרחק מגבולות ישראל, אלא גם צה"ל. הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן (רפול), שכמו חופי שירת גם הוא בפלמ"ח ובצנחנים, הוביל אז קו התקפי שבא לידי ביטוי בשורה של מבצעים ופשיטות ביעדים קרובים ומרוחקים כאחד. אחד הבולטים שבהם היה מבצע "אופרה", במסגרתו המריאה ב־1981 קבוצת טייסי קרב, בפיקוד סא"ל זאב רז, "והפציצה את הכור הגרעיני אוסיראק בעיראק, במבצע סודי ביותר" (עמוד 136).

בראשית 1982 שוחח ראש המוסד חופי עם מפקד חיל האוויר, האלוף דוד עברי, שסבר שחיל האוויר יוכל להעלות יותר יהודים ובזמן קצר יותר מאשר בדרך הים. עברי הציע להשתמש במטוסי הרקולס C-130, אותם מטוסים שהטיסו שש שנים קודם לכן את הכוח במבצע אנטבה. "המחשבה היתה שאם ישתמשו בהם בסודאן הם ינחתו בחושך, בשטח אויב, יאספו אזרחים וימהרו לצאת שוב לדרך. הבעיה היתה שבאנטבה חיל האוויר ידע שהם ינחתו על מסלול אספלט ראוי לשמו בנמל תעופה בינלאומי; ואילו בסודאן היה עליהם לנחות במדבר" (עמוד 202).

לימור וצוותו איתרו מסלול נחיתה אפשרי במיקום שכונה קרתגו, ושימש בעבר את חיל האוויר המלכותי הבריטי במלחמת העולם השנייה. החיל ביקש לבחון את התאמת המסלול למטוסי הרקולס וב־31 במארס 1982, במבצע "בת שיר", המריאו לשם שני מסוקי תובלה CH-53 מבסיס חיל האוויר בחצי האי סיני (במסוק שלישי התגלתה תקלה והוא קורקע). במסוקים טסו צוות בוחנים שיעריך את התאמת המסלול, מומחי תקשורת וכן "הסיירת של חטיבת הצנחנים בפיקודו של סרן ישראל זיו, כדי להגן במקרה של התקפה. דני טס יחד אתם" (עמוד 204).

לאחר טיסה שמתחה לקצה את מיומנות הטייסים וטווח הטיסה של המסוקים (וכללה גם שני תדלוקים אוויריים), נחתו המסוקים סמוך לקרתגו. כוח סיירת הצנחנים, בפיקוד זיו (לימים אלוף), אבטח את צוות המומחים מחיל האוויר, שבחנו את המסלול ואישרו אותו. הכוח טס בחזרה ארצה וניתן אור ירוק למבצע ההטסה.

לאחר שהמבצע אושר יצא לדרך, ב־13 במאי 1982, מבצע "ספינת האהבה 1", שהיה המבצע ראשון שבו הועלו יהודי אתיופיה ארצה בדרך האוויר. את ההרקולס הראשון הטיס "סגן אלוף נתן דביר, שהטיס את אחד ההרקולסים בפשיטה על אנטבה שש שנים קודם לכן. דביר טס במהלך כל הטיסה בת ארבע השעות עד סודאן באורות כבויים, נמוך מעל הים האדום, ואז נסק מעלה מעל הרכסים המשוננים של הגבעות וירד עד סמוך למורדות שלפני קרתגו" (עמוד 205).

במטוס היה גם כוח קומנדו "מיחידת העלית של חיל האוויר שלדג, שהופעלה במבצעים מיוחדים בשטח אויב" (עמוד 285), בפיקוד סא"ל גיורא ענבר, יוצא חטיבת גולני (ולימים תא"ל ומפקד אוגדה) שתפקידם היה לאבטח את אזור הנחיתה.

הנחיתה, נזכר דביר לימים, היתה קשה מאוד. לאחריה "החלק האחורי של המטוס נפתח והחיילים שעטו החוצה, בידיהם מקלות אור ירוקים, והתפרשו בצורת משך כדי לכוון את היהודים אל תוך המטוס והרחק מן המנועים. אנשיו של דני הובילו את המפונים אל תוך המטוס והושיבו אותם על הרצפה. אחד האתיופים נזכר לימים בחוויה ואמר שהרגיש כמו "יונה הנביא שנבלע בבטן הלוויתן". לאחר שכולם הושבו במקומם ונספרו, חזרו החיילים למטוס" (עמוד 206). המטוס המריא וכעבור כארבע שעות נחת בישראל. נתיב עלייה נוסף נחנך.

מהותה של הציונית המודרנית

זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון הראשונה. "חיל האוויר היה עסוק בתקיפת מטרות יום ולילה" (עמוד 208), ובכלל זה גם יחידת שלדג בפיקוד ענבר. מבצעי הטסת העולים נאלצו להידחות. 

עם פרוץ המלחמה שב גם לימור לישראל. הוא ארגן רכב "ונסע למרחק חמישים קילומטר כדי להצטרף לחטיבת המילואים של הצנחנים בצידון" (עמוד 209). יממה לאחר מכן כבר "נלחם בקרב נגד הסורים" (עמוד 209). הוא שוחרר רק לאחר כחודש וזמן קצר אחר כך כבר היה באפריקה.

אך למרות העיכוב שגרמה המלחמה כעבור כשנה שב החיל לבצע שורה ארוכה של מבצעים, במסגרתם נחתו מטוסי הרקולס, שאובטחו בידי לוחמי שלדג (עליהם פיקד בהמשך סא"ל דורון אלמוג, יוצא הצנחנים), במדבריות סודן, והטיסו ארצה אלפי עולים מאתיופיה.

כעשרים אלף מבני העדה האתיופית יצאו לסודאן בכדי לעלות לישראל. כחמישית מהם נספו במסע ובמחנות הפליטים. השאר, כ־16 אלף מיהודי אתיופיה עלו לישראל במסגרת המבצע שהסתיים ב־1990.

אל"מ (מיל.) מוקי בצר תיאר בשעתו את מבצע אנטבה, במהלכו על כוח הפריצה של סיירת מטכ"ל, כ"תמצית הציונות". באופן דומה כתב לימור שמבצע "אחים" היה לתפיסתו "עצם מהותה של הציונית המודרנית – שמדינת ישראל תעשה כמיטב יכולתה להיות בית לכל יהודי ששואף להגיע אליה, לא משנה מאיזה מוצא" (עמוד 258). זהו אידיאל לשאוף אליו, וזהו הערך שעמד בלב המבצע.

פעולה במעגל שלישי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מסקירת ספרים בנושא נראה שישראל פיתחה יכולת לפעול כנגד איומים במעגל השלישי. מנגד, העובדה שצה"ל נדרש להיערך בעיקר לאיומי המעגל הראשון, הפכה את יכולתו לפעול ביעדים מרוחקים למוגבלת ולנחלתן של זרועות המודיעין, האוויר והים כמו גם כוחות מיוחדים.

למן שנות האלפיים ניתן לסמן השתנות בטיב האיומים על ישראל. בעוד שבמעגל הראשון, המרחב הגובל בישראל, חלה ירידה באיום הקונבנציונלי על ישראל מצד צבאות מדינות ערב, וניכרה עליה באיום התת־קונבנציונלי מצד צבאות טרור, דוגמת חזבאללה וחמאס, ושאר הארגונים הצבאיים. איום הפלישה בקנה מידה רחב לישראל, שהיה ממשי ב־1967, הפך לכמעט אנכרוניסטי. לעומת זאת, התגבר האיום מצד הארגונים הצבאיים הלא־מדינתיים, אשר צברו אמצעי לחימה בכמות ניכרת, ובעיקר מערכי נשק תלול מסלול לסוגיו (איזנקוט, 2010, עמ' 23-32). במקביל חלה עליה בחומרת האיומים על ישראל מן המעגל השלישי, המרחב שבו מצויות מדינות וישויות מדינתיות שאינן גובלות בישראל, בדגש על אלו הנובעים באיראן (הנדל וכץ, 2011, עמ' 10-16).

עם זאת המיקוד של צה"ל היה לאורך כל שנותיו במעגל הראשון. בראיון שנערך עמו סיפר סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל.) יאיר גולן, כי בעת גיבוש התכנית הרב שנתית "גדעון" החליט המטה הכללי שברצונו בצבא "שמתמקד במעגל ראשון. צבא עם יכולת מחץ יבשתית, צבא שהיכולות ההגנתיות שלו צריכות להיות מאוזנות עם היכולות ההגנתיות". גולן ציין שנוכח הסכם הגרעין מיולי 2015, דורג האיום האיראני כחשוב, "אבל לא מקום ראשון. ולכן, בואו נראה שאנחנו יודעים להביס את החזבאללה, יודעים להביס את חמאס, מאזנים את ההשקעות, שהיו השקעות ענק, בחיל האוויר ובזרוע המודיעין [על חשבון] ניוון מתמשך של זרוע היבשה, והיינו מאוד נחושים לשנות את זה" (פרץ ואבריאל, 2021).

יש להטיה זו למעגל הראשון סיבות נוספות, מעבר לצורך להציב מענה מיטבי לאיומים במעגל הראשון. הפעולה כנגד איומים במעגל השלישי מציבה בפני צה"ל שורה של אתגרים מורכבים בסוגיות של מרחק, מודיעין, כוחות ייעודיים, לוגיסטיקה ועוד. הצורך של ישראל להשקיע משאבים במענה מיטבי לאיום המיידי, במעגל הראשון, שכולל כוח מחץ יבשתי, זרוע אוויר בעלת יכולת תקיפה בהספקים חסרי תקדים והן ביכולות הגנה אקטיבית, הביא אותה לבנות את הכוח באופן שיכלול יכולות ורסטיליות, שניתן להפעיל הן בפעולות במעגל הראשון והן במעגל השלישי. ורסטיליות זו באה לידי ביטוי בעיקר בזרועות המודיעין, האוויר והים, אך גם בכל האמור בכוחות המיוחדים של צה"ל.

לאורך השנים בוצעו שורה של מבצעים במעגל השלישי שהתבססו על יכולות אלו ובהם מבצע "רגל עץ" ב־1 באוקטובר 1985, בו תקפו עשרה מטוסי קרב מסוג 15-F של חיל האוויר, בפיקוד סא"ל אבנר נווה, את מפקדות אש"ף בתוניסיה במרחק כ־2,300 ק"מ מישראל (טובי, 2021, עמ' 210), ומבצע "הצגת תכלית" ב־16 באפריל 1988, בו התנקשו כוח מסיירת מטכ"ל, בפיקוד אל"מ משה "בוגי" יעלון, בסיוע שייטת 13, בחיי ח'ליל אל־וזיר (שכונה "אבו גִ'האד") בתוניסיה. אל־וזיר היה סגנו של יאסר ערפאת וראש הזרוע הצבאית של אש"ף (שור והלוי, 2020, עמ' 17־34). אבל מבצעים אלו תמיד היו בבחינת החריג ויוצא הדופן ביחס לפעילות העיקרית של צה"ל כנגד אויבי ישראל במעגל הראשון.

בסקירת ספרות זו נבחן שלושה ספרים, שניים העוסקים בפעולות מיוחדות שבוצעו הרחק מגבולותיה של ישראל ואחד המתאר את הטרנספורמציה שעבר פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) של הצבא האמריקני, שלכאורה אמון על משימות אלו בארצות הברית. הסקירה תדגים עד כמה מורכבת ומאתגרת לצה"ל הפעולה במעגל השלישי, שכן היא מותחת את משאביו ומחייבת אותו לאזן את בניין הכוח שלו בין מוכנות לאיומים במעגל הראשון לבין מענה לאיומים במעגל השלישי. בנוסף תראה הסקירה כי לארצות הברית אין למעשה מעגל שכזה, שכן היא בנתה יכולת צבאית שכוללת צי מלחמתי גדול, שלו פלטפורמות המאפשרות לה למעשה בסיסי פעולה קדמיים ניידים ומרוחקים מן המדינה ובנוסף כוחותיה פרוסים במגוון בסיסים ברחבי העולם שמהווים גם הם "מקפצות" לפעולה בכל יעד שתבחר.

חילוץ בני הערובה מאנטבה

אחד המבצעים המרשימים ביותר שביצע צה"ל במעגל השלישי הוא מבצע אנטבה, הוא מבצע "כדור הרעם", לחילוץ בני הערובה בנמל־התעופה באנטבה, אוגנדה. ב־27 ביוני 1976 (יום ראשון) חטפו ארבעה מחבלים, שניים מהם גרמנים (חברי "תאי המהפכה") ושני האחרים פלסטינים (חברי החזית העממית לשחרור פלסטין), מטוס איירבוס 300־A של חברת התעופה הצרפתית אייר פראנס, שהיה בדרכו לפאריס, בעת שערך חניית ביניים בנמל התעופה של אתונה. במטוס שהו באותה עת 248 נוסעים ו־12 אנשי צוות.

המטוס נחת לבסוף בנמל־התעופה באנטבה. שם חברו לחוטפים מספר מחבלים נוספים. יומיים לאחר מכן (יום שלישי) ריכזו המחבלים את בני הערובה הישראלים והיהודים באולם הנוסעים של הטרמינל הישן בנמל־התעופה ושיחררו את יתר הנוסעים (צוות המטוס הצרפתי התעקש להישאר עם בני הערובה). דרישות המחבלים כללו את שחרורם של 53 מחבלים (בהם 40 מחבלים הכלואים בישראל) וכופר כספי תמורת בני הערובה. אם לא יענו דרישותיהם עד ל־4 ביולי (יום שבת), יוצאו להורג שני בני ערובה בכל שעה, עד שדרישותיהם יענו או עד שכל בני הערובה ימותו.

ישראל ניצבה מול אתגר מבצעי מורכב. היעד היה מרוחק כ־3,000 קילומטרים מישראל, המודיעין היה חלקי מאוד, ושורה של קשיים לוגיסטיים הקשו על פעולה לחילוץ בני הערובה. הספר "מבצע כדור הרעם" (הוצאת מסדה, 1993) מאת ההיסטוריון אביגדור שחן הינו מסמך היסטורי מרתק שתיאר היטב כיצד התמודדה המדינה, ובתוכה צה"ל, עם האתגר.

בישיבת הממשלה נידונה השאלה האם לנהל מ"מ עם המחבלים, על אף המדיניות הרשמית שאסרה כל מו"מ שכזה. שר הביטחון, שמעון פרס, מתח ביקורת על אפשרות זו אך לא הציע כל חלופה, והממשלה אישרה לשאת ולתת על שחרור בני הערובה. בסיכום הישיבה אמר ראש הממשלה, יצחק רבין, כי "אם וכאשר תהיה למערכת הביטחון תכנית מגובשת, שהרמטכ"ל ימליץ עליה, היא תובא לדיון בפני הממשלה" (שחן, 1993, עמ' 75).

המבוכה הזו של צה"ל, בשל היעדר מענה צבאי, היא שהניעה את הגלגלים לפעולה. לימים סיפר סגן מפקד הכוח הפושט ומח"ט הצנחנים דאז, אל"מ מתן וילנאי, כי "אנטבה נטעה בנו את התחושה שאנחנו יכולים לפעול הרבה מעבר לסביבתנו הקרובה, והרי זו מהות הצנחנות. השאיפה הזו באה מלמטה. הדוגמה הקלסית היא שאחרי שרבין חשב, די בהיגיון, שאיננו יכולים לעשות זאת, לא אמרנו לעצמנו "את שלנו כבר עשינו" – אלא המשכנו בהכנות למבצע" (וילנאי ומגל, 2019, עמ' 137).

בעת הדיונים המוקדמים, שבהם תהו במטה הכללי האם ישנה אופציה צבאית, אמר מפקד חיל־האוויר, אלוף בני פלד, "שתוך 24 שעות מסוגל חיל־האוויר להביא לנמל־התעופה באנטבה את חטיבת הצנחנים, ואלה יכבשו אותו, ישחררו את החטופים ויחזירום ארצה" (שחן, 1993, עמ' 32). כאן למעשה נולד גרעין התכנית. הוקם צוות תכנון מצומצם שהגה את תכנית הפשיטה. נציג סיירת מטכ"ל בצוות היה רס"ן משה "מוקי" בצר, מפקד גדוד המילואים של היחידה (יחידת שלדג בראשיתה). בצר, יוצא סיירת צנחנים שבעברו שימש כמ"פ בסיירת מטכ"ל ואימן את צנחניו של אידי אמין באוגנדה, היה בקי באופן ייחודי עם זירת הפעולה ויכולות הצבא האוגנדי (שם, עמ' 17-18). בדיעבד קשה שלא לקבוע כי בהיעדר יכולת מבוססת, הכוללת תורת לחימה, אמצעים והכשרה סדורים, המענה שצה"ל גיבש התבסס על כשירויות בסיס בלוחמה בטרור, אלתור ותעוזה רבה.

הפיקוד על המבצע הוטל על תא"ל דן שומרון, קצין צנחנים וחי"ר ראשי (ולימים הרמטכ"ל). תחתיו פעל כוח מחטיבת הצנחנים, בפיקוד וילנאי, עליה הוטל להשתלט על הטרמינל החדש וכן כוח עתודה מחטיבת גולני, בפיקוד אל"מ אורי שגיא, שעליו הוטל לאבטח את בני הערובה מרגע שישוחררו. משימת ההשתלטות על הטרמינל הישן בו הוחזקו בני הערובה הוטלה על סיירת מטכ"ל בפיקוד סא"ל יוני נתניהו, שהיתה אז יחידת ההשתלטות העיקרית. נתניהו, יוצא הצנחנים, עבר כקצין לסיירת מטכ"ל ולחם בשורותיה בשורה של פשיטות בעומק האויב ובהן מבצע "אביב נעורים" ובמלחמת יום הכיפורים (שם, עמ' 114, 224).

ראש הממשלה רבין היה מוטרד מאוד מסוגיית הנפגעים האפשריים בקרב בני הערובה ובעיקר מטיב המודיעין (שם, עמ' 195-194). למרות שנעשו פעולות בידי אמ"ן והמוסד במטרה לסגור חלק מפערים אלו, ניכר כי התכנית התבססה בעיקר על ההפתעה והעזה שבעצם המבצע. ואכן, בתדריך ללוחמיו אמר יוני כי "הוא בטוח באימונים, שהוא וחבריו הקצינים העניקו להם, יודע את יכולתם ומאמין אמונה שלמה במיומנותם ואומץ־לבם לבצע את משימתם. הוא הבהיר להם, שחיי החטופים בידיהם, ועיני עם ישראל נשואות אליהם ברגע קשה זה" (שם, עמ' 207). "והעיקר", אמר נתניהו, "כשנזנק מן הרכבים, רוצו בכל הכוח קדימה, אל הפתחים כל חוליה לפתחה ללא תלות בשנייה" (שם, עמ' 208).

למרות תנאי טיסה קשים הצליחו טייסי חיל־האוויר לנחות בחשכה בשדה־התעופה באנטבה. כוח סיירת צנחנים, בפיקוד דורון אלמוג, קפץ מן המטוס הראשון בעודו נוחת על המסלול, הניח פנסים על מסלול הנחיתה על מנת להקל את הנחיתה בעבור המטוסים הנותרים, איבטח את נחיתת המטוס הראשון ולאחר מכן השתלט על מגדל הפיקוח החדש, לאחר שנתקל בארבעה חיילים אוגנדים והרג אותם (כהן, 2017).

החפ"ק של תא"ל שומרון, מפקד המבצע, וכוח סיירת מטכ"ל, פרקו במהרה מן המטוס הראשון ונסעו אל הטרמינל הישן במספר ג'יפים ובראשם רכב מרצדס שדימה את רכבו של אידי אמין. במהלך הנסיעה נתקל הכוח בשני חיילים אוגנדים. למרות אזהרת בצר שמדובר בתרגולת, נתניהו "מחליט ופוקד על גיורא "שלוף!" ושניהם יורים באוגנדי" (שחן, 1993, עמ' 239), משום שחשש בצדק מסיכון הכוח. לאחר הירי השקט נורה האוגנדי באש מקלעים. אלמנט ההפתעה נפגע והרכבים האיצו לעבר הטרמינל. הלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מן הטרמינל ורצו לעבר פתחי הכניסה. בעודם רצים צעק נתניהו "קדימה" והאיץ בכוחות (שם, עמ' 248). בעודם רצים נפגע נתניהו ונפצע אנושות מאש שירו חיילים אוגנדים במגדל הפיקוח.

בהתאם להנחיית נתניהו בתדריך, הלוחמים הגיעו במהרה לפתחי הכניסה לטרמינל. אמיר עופר ומפקד הצוות שלו, אמנון פלד, פרצו ראשונים לאולם והרגו שלושה מן המחבלים. מיד לאחריהם פרצו לאולם לוחמים נוספים ובהם מוקי בצר. בני הערובה שכבו על רצפת אולם הטרמינל כשלפתע "קפץ מחבל מאחורי עמוד והרים את נשקו לעבר העומדים בפתח, אך מוקי ועמוס ג' הקדימוהו וירו בו" (שם, עמ' 250). באותו הרגע למעשה הושלמה ההשתלטות על האולם בו הוחזקו בני הערובה.

בחילופי האש נפגעו שלושה מבני הערובה. לאור פציעתו של נתניהו לקח בצר פיקוד על כוח ההשתלטות וביחד עם שומרון תיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי. כוח גולני, עליו פיקד אל"ם אורי שגיא, אבטח את עליית בני הערובה למטוסים. כוחות מן היחידה הרגו מספר חיילים אוגנדיים, ריתקו באש את מגדל הפיקוח והשמידו שמונה מטוסי מיג שחנו בשדה־התעופה. במקביל השתלט כוח חטיבת הצנחנים על הטרמינל החדש, שם נפצע קשה אחד הצנחנים בידי אדם בלבוש אזרחי, ונותר משותק מהצוואר ומטה‏.

בתוך 55 דקות הושלם המבצע והכוחות ובני הערובה המריאו לתדלוק בניירובי ומשם לישראל. לצה"ל היה הרוג אחד, סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, וחייל פצוע. בנוסף לבני הערובה שנהרגו במהלך ההשתלטות נרצחה בקמפלה דורה בלוך בת ה־74, אחת מבנות הערובה, שאושפזה בבית חולים מקומי בטרם המבצע. הרצח בוצע כנקמה בהוראת שליט אוגנדה, אידי אמין.

המבצע היה הצלחה חסרת תקדים והכוחות המיוחדים הישראליים עדיין זוכים להערכה ברחבי העולם בגינו. אדמירל ויליאם מקרייבן, יוצא הקומנדו הימי האמריקני ומפקד הפשיטה לחיסול בן לאדן בפקיסטן, הגדיר בספרו את אנטבה כמופת של מבצע מיוחד (McRaven, 1996, P. 378). בצבא האמריקני לא יהפוך חייל בתוך שנה מיום שירותו למפקד כיתה בחיל הרגלים, ובוודאי שלא יישלח, לאחר תקופה בת שנתיים, לחלץ בני ערובה במרחק של מעל 3,000 ק"מ. בצה"ל כן. לצורך השוואה החיילים שנשלחו ב־2011 לפשיטה בה הרגו את בן לאדן שירתו בקומנדו הימי מעל חמש שנים.

שחן הוציא מתחת ידו ספר מרתק לקריאה, שהיה תוצר של מחקר שנמשך כעשור, וכלל ראיונות עם רבים ממשתתפי המבצע, הדרג המדיני וכן בני ערובה. רבים ממשתתפי המבצע, ובהם בצר ווילנאי, העידו לימים כי ספרו של שחן הוא המדויק ביותר שנכתב עליו. הקריאה בו מדגימה עד כמה מורכב היה מבצע בטווחים כאלה לצה"ל. בדיעבד, קבע אלוף (מיל.) גיורא איילנד, שהשתתף במבצע כמ"פ בצנחנים, דווקא "הדרך הנועזת – נחיתה היישר ב'לוע הארי' – היא שהביאה להצלחה. ככל שהמבצע נועז יותר, כך האויב צופה אותו פחות" (איילנד, 2018, עמ' 84). יש בכך מן הצדק, אולם אין ספק כי במבצע נשען צה"ל, בלית ברירה, יותר על תעוזה מאשר על תרגולות ויכולות קיימות ודחק את המעטפת רחוק מכפי שעשה בעבר.

תקיפת הכור העיראקי

חמש שנים לאחר מבצע אנטבה נדרש צה"ל שוב לפעולה מרוחקת, במעגל השלישי, ואם לפעולה הקודמת היו השלכות אסטרטגיות אל מול המלחמה בטרור, הרי שהפעם ניצבה ישראל מול איום קיומי פוטנציאלי. בספרו "הפשיטה על הכור" (הוצאת אריה ניר, 2005) תיאר העיתונאי האמריקני רודג'ר ו. קלייר את אחת המשימות הנועזות והמורכבות ביותר שהוטלו אי־פעם על טייסי הקרב של חיל־האוויר. קלייר ראיין את כלל משתתפי המבצע ותיאר את השתלשלות האירועים באופן כרונולוגי ומפורט.

בשנת 1975 חתם שליט עירק, סדאם חוסיין, על עסקת רכש דרמטית עם ממשלת צרפת. שנתיים אחר־כך, כבר היה ברשות קהילת המודיעין הישראלית מידע מודיעיני לפיו צרפת סייעה לעיראק להקים כור גרעיני לשימוש צבאי (קלייר, 2005, עמ' 57). ראש הממשלה, מנחם בגין, ראה באפשרות שלעירק ולרודן ששולט בה יהיה נשק גרעיני סכנה ברורה ומיידית לקיומה של ישראל (שם, עמ' 59). הוא הטיל על הרמטכ"ל, רפאל "רפול" איתן, להיערך לתקיפת הכור. במקביל הורה למוסד, שבראשו עמד אלוף (מיל.) יצחק חופי, לפעול בכדי לעכב ככל שניתן את הקמת הכור.

אמנם, בניגוד לתקיפת הכור הסורי ב־2007, עירק לא היתה יכולה בתגובה לתקיפה לפתוח במלחמה, אולם המרחק הגדול ליעד הפך את השמדתו לאתגר מבצעי מורכב במיוחד. תחילה נבחנה חלופה "להחדיר צוות לעירק ולשלב הובלה דרך האוויר ותקיפה רגלית בנוסח פשיטת הקומנדו שנערכה על שדה־התעופה באנטבה ב־1976" (שם, עמ' 78).

הרמטכ"ל איתן, יוצא הפלמ"ח שלחם "כמפקד הצנחנים בקרבות העקובים מדם ב־67'" (שם, עמ' 30), היה חסיד של מבצעים מיוחדים ופשיטות. כהונתו כרמטכ"ל אופיינה בפעולות רבות שכאלה, ובהן "מבצע מנורה" (1978), פשיטה של כוחות צנחנים וגולני על בסיסי מחבלים ברמת ארנון שבדרום לבנון, מבצע "מתח גבוה", פשיטה של שייטת 13 על בסיס מחבלים בלבנון (1980) ומבצע "איש דמים" (1980), פשיטה מוסקת של חטיבת הצנחנים על בסיסי מחבלים בלבנון. אולם למרות השאיפה לפעול באמצעות כוחות מיוחדים, מיקום היעד בעירק הציב קשיים רבים ובהם המרחק, הלוגיסטיקה, התקשורת, אפשרויות החילוץ וטיב המודיעין העדכני שיוכל הצבא לספק לכוחות. הנימוק הסופי בדבר הצורך לתקוף מן האוויר ולא באמצעות כוחות מיוחדים ניתן עם כישלון הפשיטה שביצעו לוחמי כוח דלתא לחילוץ בני הערובה באיראן ב־1980. מפקד חיל־האוויר, האלוף דוד עברי, העריך כי "יותר מדי דברים עלולים להשתבש" (שם, עמ' 79).

בשל כך הוטלה המשימה על חיל־האוויר ובעיקר על שכמם של שמונה טייסים, מיטב טייסי ה־16־F של החיל, שנבחרו למשימה. מפקדם היה סא"ל זאב רז, בוגר מלחמת יום הכיפורים (שם, עמ' 85). המחבר ציין כי תכונותיו של רז, ובהן המשמעת, הירידה לפרטים והיכולת לפקד ולהוביל אנשים לקרב הפכו אותו למפקד בולט בחיל. סגנו היה רס"ן עמוס ידלין, "טייס קרב ותיק" (שם, עמ' 116) שכמו רז לחם ב־1973. שלא כמו במבצע אנטבה, לחיל היה זמן רב להיערך למבצע, כמו גם מודיעין מקיף, עדכני ופרטני ככל שניתן. מנגד, המרחק הגדול אל היעד, שדחק לקצה את צריכת הדלק של המטוסים, הפך את המבצע למורכב מאוד.

בשל אתגר הטווח הושקעה, לצד האימונים על תקיפת היעד (מה משמכונה בשפה הצבאית "על היעד"), מחשבה רבה בכל האמור בדרך שתאפשר למטוסים לטוס ליעד (מה משמכונה בשפה הצבאית "אל היעד") ולשוב ללא צורך בתדלוק אווירי. מפקד חיל האוויר, עברי, אישר לבצע באופן חריג ולמרות הסיכון בדליקה בטרם ההמראה "תדלוק חם", תדלוק שמתבצע בעת שהמנועים פועלים, ובכך לנצל את מלוא נפח מכלי הדלק במטוסים. בנוסף צוידו מטוסי הקרב במכלי דלק נתיקים (בניגוד להוראת היצרן, שחשש מפגיעה בחימוש שנושא המטוס).

ב־7 ביוני 1981 הגיע הרמטכ"ל איתן לבסיס חיל־האוויר עציון ותדרך את הטייסים לפני התקיפה. "זאת מהות המשימה היום אחר הצהריים. הגנת המדינה. עתידה של ישראל תלוי בכישוריכם וביכולתכם להרוס את הכור הגרעיני. אתם מוכרחים להצליח – או שתיגזר על עמנו כליה" (עמוד 151), אמר להם. בסיום התדריך חילק איתן לטייסם תמרים, הפרי הלאומי של עירק. קחו קצת, אמר, "תצטרכו להתרגל לזה במקום שאתם הולכים אליו" (שם, עמ' 151). אף שיש במחווה הומור שחור, היא תפסה את העניין כולו, שכן המבצע היה תקיפה במעגל השלישי, במרחק שאתגר את יכולות צה"ל ומתח אותן לקצה, וניצל את כלל יכולות מטוסי הקרב שנבחרו.

לאחר טיסה ממושכת היו מטוסי הקרב מעל ליעד ותקפו. ידלין, שחשב שכשל כלשהו הפריע לרז, שהיה המוביל, לתקוף, החליט לתקוף מיד. הוא "סחט את הפיקל ומשך את מוט ההיגוי. הוא חש במתלים ששחררו את שתי הפצצות וכיצד נזרק מטוסו לפנים" (שם, עמ' 173). כשמטוסו שעט קדימה "הוא הביט מעבר לכתפו לעבר אוסיראק, ראה כיצד חדרו שתי הפצצות שהטיל את מעטה הכיפה ונבלעו בתוכה, ואז נעלם משם כהרף עין וטיפס לגובה רב" (שם, עמ' 174). מיד לאחר מכן גם "רז שחרר את פצצות ה־900 קילוגרם ומיד שבר ב־90 מעלות שמאלה והחל בהיחלצות" (שם, עמ' 174). גם הוא פגע במטרה. מרבית הפצצות שהטילו שאר הטייסים פגעו, והכור הושמד. רז עוטר בצל"ש הרמטכ"ל על האופן שבו פיקד על התקיפה.

גם ספרו של קלייר, אף שהוא לוקה בראייה מעט רומנטית של האירועים, המחיש היטב עד כמה מתח המבצע את גבולות המעטפת של צה"ל. לא בכדי גם עשור מאוחר יותר, במלחמת המפרץ, נדרש צה"ל להתמודד עם שורה של אתגרים, שהראשון בהם הוא המרחק אך גם הקושי בהשגת מודיעין המדויק והקושי לפעול בתיאום עם פיקוד המרכז האמריקני, שהיה בהם בכדי לגרום להסתבכות קשה של הכוח. גם אז היו יכולות צה"ל לפעול בעירק מבוססות למעשה על היכולות שהופגנו במבצע אנטבה, בתקיפת הכור בעירק ובמבצעי יחידת שלדג בסודן להעלאת יהודי אתיופיה בשנות השמונים, בהם נחתו מטוסי הרקולס שאובטחו בידי לוחמי היחידה בלב המדבר והמריאו עמוסי עולים לעבר ישראל (לוי, 2014).

צה"ל נערך לבצע אחת משתי תכניות מבצעיות, במקביל לתקיפה נרחבת של חיל־האוויר. הראשונה, כללה הטסת כוחות מחטיבת הצנחנים הסדירה ומחטיבת הנ"ט המובחרת במילואים, כמו גם צוותי תצפית והכוונת אש מיחידת שלדג במטוסי התובלה מסוג הרקולס 130־C והנחתתם במדבר העירקי. על פעולה זו נועד לפקד אלוף דורון רובין. במקביל נערך צה"ל למבצע מצומצם יותר, במתכונת דומה, שכלל כוחות מסיירת מטכ"ל ועליו נועד לפקד תא"ל נחמיה תמרי. אך הסיכונים לכוח, הקשיים הלוגיסטיים (ובכלל זה היכולת לפנות נפגעים לישראל), והעובדה שהצלחת הכוח לפגוע במשגרי טילי הסקאד שאיימו על העורף הישראלי הוטלה בספק בשל היעדר המודיעין העדכני לפעולה – הביאו את הממשלה להחליט שלא לבצע אף אחת משתי התכניות כמו גם את התקיפה האווירית (דרורי, 2016, עמ' 406-407).

פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים

הספר "Relentless Strike" שכתב שון ניילור (St. Martin's Griffin, 2015), שעבד בשעתו ככתב צבאי בניו יורק טיימס ופוריין פוליסי, תיאר את תולדות פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), שהוקם בעקבות כישלון מבצע "טופר העיט" ב־24 באפריל 1980, שמטרתו היתה לחלץ את הדיפלומטים האמריקנים שהוחזקו בטהרן כבני ערובה בידי הממשל האיראני. המשימה הוטלה על היחידה החדשה של הצבא ללוחמה בטרור – כוח דלתא. היחידה הוקמה בצבא היבשה שנתיים קודם לכן בידי הקולונל צ'ארלס "צ'ארלי המסתער" בקווית', קצין צנחנים וכוחות מיוחדים ("הכומתות הירוקות") שלחם בווייטנאם וסופח ליחידת ה־S.A.S הבריטית, כיחידה ייעודית ללוחמה בטרור ( Naylor ,2015, P. 9).

תכנית המבצע כללה הקמת בסיס פעולה בתוך איראן אשר כונה "מדבר 1" ונועד לשמש מנחת ארעי למטוסי התובלה מסוג הרקולס 130־C ולמסוקים בהם יגיעו הלוחמים. בעוד הכוחות נוחתים במנחת "מדבר 1", סופת חול נמוכה ובלתי צפויה הביאה להסטת שני מסוקים מן המנחת ולהתרסקות מסוק נוסף היישר על מטוס התובלה מדגם 130־C. התאונה גבתה את חיי 8 לוחמים ויצרה בשטח בלגן לא נורמלי. בתנאים שנוצרו הורה בקווית' על פינוי מהיר מהשטח, במהלכו הותירו הכוחות מאחור גופות חללים, ציוד לחימה ומסמכים סודיים אודות הפשיטה. בני הערובה שוחררו רק לאחר מו"מ ארוך בינואר 1981.

מוטב היה לו מתכנני הפעולה היו דבקים דווקא במאפייני הפשיטה שביצע גדוד הריינג'רס ה־6 בפיקוד לוטננט־קולנל הנרי מיוסי על מחנה השבויים בקאבאנטואן שבפיליפינים במלחמת העולם השנייה, שכללה נוהל קרב זריז, בן יממה, הישענות על חיילות גבוהה, פשטות ואלמנט ההפתעה. כוח של כמאה ריינג'רס, בפיקוד המג"ד מיוסי והמ"פ, סרן רוברט פרינס, פשט על המחנה, הרג כ־120 שומרים יפנים, וחילץ כ־500 שבויי מלחמה (McRaven, 1996, Pp. 245-283). הצבא האמריקני ביקש לחזק את היכולות והעקרונות הללו, ומכאן שכפי שקורה לא פעם הכישלון הפך למאיץ של השינוי הארגוני. לאחריו נערכו שינויים מבניים באופן הפעלת היחידות המיוחדות האמריקניות. בהמלצת צ'רלי בקווית' הוקמו פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), החטיבה האווירית ה־160 למבצעים מיוחדים וצוות 6 ללוחמה בטרור של הקומנדו הימי (Seal Team 6), עליו פיקד ריצ'רד מרסינקו (Naylor, 2015, Pp. 4-16).

תחת JSOC הוצבו כוח דלתא, צוות 6 של הקומנדו הימי, הטייסת הטקטית המיוחדת ה־24, החטיבה האווירית ה־160 למבצעים מיוחדים, וכן רג'ימנט הריינג'רס ה־75 של צבא היבשה האמריקני. בשנים שבהם לחמה ארצות הברית בעיקר בעימותים מוגבלים היה ל־ JSOC תפקיד מוגבל, אך נפח הפעילות והחשיבות שלו גדלו בעקבות פיגועי ה־11 בספטמבר 2001 והמלחמה שניהלה ארצות הברית כנגד ארגוני הג'יהאד העולמי (בדגש על אל־קאעדה). אז בלט הפיקוד ביכולתו להוציא לפועל מבצעים מיוחדים בלוח זמנים מהיר, בכל נקודה על גבי הגלובוס. דוגמה בולטת למבצע שכזה הוא מבצע "קרנף"; חודש לאחר הפיגוע במגדלי התאומים יזם הפיקוד, עליו פיקד גנרל דל דיילי, פשיטה נועזת באפגניסטאן בשם מבצע "קרנף", שכלל תקיפה של שני יעדים: מתחם מגורים בעיר קנדהאר (שם קוד "גקו") שבו נהג לשהות בעבר מנהיג הטאלבאן, מולא מוחמד עומאר, שעליו פשטו פלגה מכוח דלתא ופלוגת ריינג'רס, והשתלטות של כוח הריינג'רס מגדוד 3 על שדה־תעופה (שם קוד "קרנף"), המרוחק כ־60 מיילים דרומית־מערבית מקנדהאר.

רג'ימנט הריינג'רס שימר כשירות מבצעית ומיומנויות מקצועיות גבוהות מאוד, מתוך הבנה של מפקדי הרג'ימנט את המשימות הצפויות להם, ואת האפשרות שמצב הרגיעה ישתנה במהירות רבה. כשירות זו, לפי עדות מפקד הרג'ימנט באותה עת, קולונל ג'וזף ווטל (לימים מפקד JSOC), היא שיצרה את האמון בקרב מקבלי ההחלטות בדבר היכולת לבצע משימות מיוחדות בנוהלי קרב קצרים (כחודש לאחר הפיגוע בבנייני התאומים), על אדמת אויב ובמרחק אלפי קילומטרים מהבית (ווטל, 2020).

הפשיטה יצאה לפועל בליל ה־19 באוקטובר. כוחות הריינג'רס ודלתא המריאו במסוקים מסיפון נושאת המטוסים "קיטי הוק" שבים הערבי. פלוגת ריינג'רס נחתה בקנדהאר ובודדה את מרחב הפעולה, ואז הנחיתו מסוקי צ'ינוק את פלגת כוח דלתא שנעה על־גבי רכבי שטח מצוידים במקלעים כבדים. בעת שלוחמי כוח דלתא תקפו את הבית הם נתקלו בפעילי טאליבאן והתפתח קרב מטווחים קרובים, שכלל ירי מנשק קל וממטולי רקטות מסוג אר־פי־ג'י. לוחמי כוח דלתא הרגו ופצעו כמה מפעילי טאלבאן, אך כמה מהם נפצעו בלחימה. לאור חשיפת הכוח וההבנה כי ליעד צפויים להגיע תגבורות מקרב פעילי טאליבאן, הורה מפקד JSOC לכוחות לסגת, והם חילצו את הפצועים והתפנו במסוקים (Naylor, 2015, Pp. 114-118).

במקביל הוטס כוח הריינג'רס העיקרי משדה־תעופה באי מסירה שבעומאן במטוסי הרקולס 130־MC לאזור המטרה. בעודם בדרך תקפו ממטוסי הפצצה חמקניים מסוג 2־B ומטוסי הרקולס חמושים 130־AC את שדה־התעופה. בתקיפה נהרגו מספר פעילי טאליבאן. לאחר מכן צנחו 200 לוחמים מגדוד 3 של הריינג'רס סמוך לשדה־התעופה. אחד הסַמָלים בכוח סיפר שלכוח הצונח הצטרף המח"ט, ווטל, בעקבות הערכתו שבשטח יהיה צורך במפקד בכיר כדי לשלוט בכלל הכוחות, ולקשר בינם ובין מפקדת JSOC שבעורף. נוכחותו אפשרה למפקד גדוד 3, לוטננט קולונל סטיבן באנאץ', להתמקד בקרב הקרקעי (Ibid, P. 109).

לאחר הצניחה נתקל כוח הריינג'רס בפעיל טאליבאן והרגו, ואז השתלט במהירות על שדה־התעופה. הכוחות נתקלו בהתנגדות מועטה. בקרי שליטה קרביים, אנשי יחידת מבצעים מיוחדים של חיל־האוויר, העריכו את מידת התאמת שדה־התעופה לשימוש עתידי, והכווינו מטוסי 130־AC לעבר שיירה של רכבים ובהם פעילי טאליבאן, שנעה לעבר הכוח. השיירה הושמדה באש מן האוויר, והריינג'רס פונו מהשדה במטוסי תובלה מסוג 130־MC. בפשיטה נפצעו 14 חיילים. בתקיפת המתחם של מולא עומר נפצעו 12 לוחמים מכוח דלתא, שלושה מהם באורח קשה, ושני חיילים נוספים, מכוח הריינג'רס שהוצנח, נפצעו קל כתוצאה מהצניחה (Ibid, Pp. 114-118). אף שלא כל יעדי הפשיטה הושגו, הרי שהפעולה שימשה איתות מרתיע וברור לטאליבאן בדבר יכולתה של ארצות־הברית לפעול צבאית וקרקעית בכל נקודה שבה תבחר באפגניסטאן. ב־25 בנובמבר השתלטו על האזור כוחות הנחתים והקימו באזור בסיס מבצעים שכונה ע"ש המבצע של הריינג'רס, בסיס "קרנף".

הבולט במבצעי הפיקוד, אותו ריכז והוביל ב־2011 מפקד JSOC דאז, האדמירל ויליאם "ביל" מקרייבן, איש הקומנדו הימי, היה מבצע "חנית נפטון", הפשיטה בה הרגו לוחמי הקומנדו הימי את מנהיג ארגון הטרור אל־קאעדה ויוזם פיגועי ה־11 בספטמבר, אוסאמה בן לאדן. (Ibid, Pp. 391-402).

ניילור הוציא מתחת ידו ספר מקיף שתיאר את התפתחות הפיקוד מאגד תיאום ולשיטה לכדי מפקדה אשר כפופות לה יחידות עילית ולה מוטת שליטה המאפשרת לה לבצע במקביל מגוון מבצעים מיוחדים ברחבי הגלובוס. להערכתו, הפיכת JSOC לקבלן מבצעים מוצלחים בהיקף גדול ביססה אותו לא רק בראש שרשרת המזון של צבא ארצות הברית, אלא גם בראש ההיררכיה של הסוכנויות והארגונים הביטחוניים של ארצות הברית (Ibid, P. 427). עם זאת, בחינה ביקורתית של הספר מלמדת על כך שכמעט תמיד נהנו כוחות JSOC מיתרון מהותי בדמות בסיסים קדמיים סמוכים ליעדים אותם תקפו, בין שבסיסים אלו היו בסיסים של ממש במדינות סמוכות, כפי שאירע במבצע "חנית נפטון", ובין שבאמצעות בסיסים ניידים בדמות נושאות מטוסים, כפי שנעשה במבצע "קרנף". למעשה, לארצות הברית אין, בזכות בסיסי הפעולה הניידים והקבועים שהקימה, מעגל שלישי וביכולתה לפעול בכל יעד בעולם כשכוחותיה נהנים מתמיכה לוגיסטית, מודיעינית, וכן מסיוע אש ומכוחות עתודה בהישג יד.

סיכום

מן הספרים שנסקרו כאן בקצרה ניתן ללמוד כי לאורך השנים פיתחה ישראל יכולת לפעול כנגד איומים במעגל השלישי, היא נשארה בעיקר נחלתן של חלק קטן מיחידות צה"ל, רובן כאמור מזרועות המודיעין, האוויר והים כמו גם כוחות מיוחדים.

מאז מבצע אנטבה חלה התקדמות משמעותית ביכולות איסוף המודיעין של ישראל (בדגש על התחום הטכנולוגי), גם הכוחות המיוחדים של צה"ל מקצועיים ומיומנים מבעבר ופעלו בשורה ארוכה של מבצעים מוצלחים במעגל הראשון, דוגמת הפשיטה שביצעו סיירת מטכ"ל ויחידת שלדג על יעדי חזבאללה בבעלבק במלחמת לבנון השנייה (שלח, 2011), השני והשלישי, דוגמת חיסולו של אבו ג'יהאד בתוניס. גם חיל האוויר הצטייד מאז תקיפת הכור בעיראק במטוסי קרב מתקדמים שלהם טווחי טיסה גדולים יותר, שיאפשרו פעולה בהיקף גדול יותר ביעדים מרוחקים יותר, ופיתח יכולות תקיפה מרשימות (הראל, 2017). אלו באו לידי ביטוי בעיקר בתקיפת יעדים מורכבים במעגל הראשון ובהם מבצע "משקל סגולי" במלחמת לבנון השנייה, במהלכו השמיד החיל בתוך 34 דקות חלק גדול ממערך רקטות הפג'ר במתקפה אווירית, ותקיפת והשמדת הכור הסורי ב־2007.

אך העובדה שצה"ל נדרש להשקיע את עיקר משאביו בבניין הכוח במענה לאיומי המעגל הראשון, הפכה את יכולתו של צה"ל לפעול ביעדים מרוחקים כל כך למוגבלת במידת מה. המענה שגובש היה לא פעם אד־הוק, לעתים מאולתר, ונשען לא פעם על תעוזה גדולה והימור מושכל כמו גם על יכולות גנריות למעגל הראשון עם התאמות מסוימות.

פעילות זו מתחה בהכרח את יכולות ומשאבי צה"ל לקצה, תוך נטילת סיכונים מחושבים, בשל העובדה שלישראל, בניגוד לארצות הברית, אין "מקפצות" או בסיסי מבצעים קדמיים ניידים או קבועים. כך למשל, למטוסים שהטיסו את הכוחות לאנטבה לא היה די דלק לטיסה חזרה וראשית תוכנן לתדלק אותם במהלך המבצע בשדה התעופה ובהמשך הצליחה הממשלה לקבל אישור ממשלת קניה לתדלק את המטוסים בשדה התעופה של ניירובי. לכן כל מבצע במעגל השלישי היה עבור צה"ל מבצע מיוחד. יתרה מכך, גם בעימות אפשרי עם האיום המרכזי במעגל השלישי, איראן, סביר שרובו של צה"ל לא יהיה רלוונטי למערכה המרוחקת והיא תישאר נחלתן של אותן יחידות.

ח"כ לשעבר עפר שלח קבע בשעתו כי "האתגר העיקרי העומד בפני צה"ל, הן מבחינת הסיכוי להתלקחות והן מבחינת מידת הכוח שיידרש, הם הארגונים התת־מדינתיים החולשים על גבולותיה של ישראל, ובראשם חיזבאללה וחמאס. הם היום "אויב הייחוס" שמולו צריך צה"ל להיערך מבחינת עיקר מבנהו והכשרתו" (שלח, 2015, עמ' 57). לכן, למרות שיש לפתח את היכולת לפעול במעגל השלישי, הרי שעיקר בניין הכוח של צה"ל נדרש להיות מוטה לאיומים במעגל הראשון.

מנגד, הלקח העיקרי שיש ללמוד דווקא מן הספר על פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים נוגע להבנה שהאיומים יכולים להשתנות. עד כה היה המענה הישראלי לאיומי המעגל השלישי מוגבל בהיקפו (יכולת תקיפה מוגבלת של חיל האוויר והכוחות המיוחדים, למבצע נקודתי בעיקרו דוגמת אנטבה או הכור בעיראק), בשל מגבלות המרחק. מוטב ללמוד מן האמריקנים ולפתח, מבלי לוותר על התעוזה, הנחישות, היצירתיות והיכולת לחשוב מחוץ לקופסה שאפיינו את פעולותיה של ישראל במעגל השלישי בעבר, בסיסי מבצעים קדמיים שיאפשרו לה לפעול ביעילות גבוהה יותר גם כנגד האיומים במעגל השלישי.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו. בעבר שימש כחוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והפעיל את הבלוג המדיני־ביטחוני "על הכוונת", סרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש" ודוקטורנט במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן.
המחבר מבקש להודות לרס"ן אור בר – מנהלת, חוקרת ועורכת ראשית של כתב העת "בין הקטבים" ומחלקת הדיגיטל של מרכז דדו, על הערותיה הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

'מלחמה משלו' – ביקורת ספר | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מלחמת יום הכיפורים היא בגדר חריגה בתודעה הציבורית. הדבר נובע, ככל הנראה, מכך שהיתה זו הפעם האחרונה שמערכה צבאית השפיעה על כל רחוב ובית בישראל. מאות אלפי חיילים, בסדיר ובמילואים, גויסו אליה, ואלפי הנופלים ורבבות הפצועים הגיעו מכל חלקי המדינה. כשזה מגיע למחקר ולספרות המלחמה ממש לא נגמרה. כל שנה מתפרסמים כמה ספרים וסיפורים חדשים אודותיה, חלקם תורמים למחקר ההיסטורי וחלקם תורמים בעיקר לחיזוק המיתוס של המלחמה.

ועדיין, קבע פרופסור (אמריטוס) אורי בר־יוסף, ישנו "חור שחור" בכל האמור בהיסטוריוגרפיה של חיל האוויר במלחמה. בשנים 1967־1973 הושקע בתהליכי בניין הכוח של חיל האוויר כמחצית מתקציב הביטחון. השקעה זו באה לידי ביטוי ברכש מטוסי תקיפה מתקדמים מתוצרת אמריקנית, שביכולתם לסייע ביעילות לכוחות היבשה. למרות השקעה זו, הרי שבקרבות הגדולים במלחמה, ובכלל זה קרבות הבלימה וקרבות הצליחה, לא תרם החיל תרומה משמעותית. אמנם ענף תולדות חיל האוויר הוציא לאור מספר כרכים על פעילות החיל במלחמה, אך הם נותרו מסווגים. במטרה למלא את "החור השחור" ערך בר־יוסף מחקר מקיף על פעילות החיל במלחמה שעובד לכדי ספר, "מלחמה משלו" (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2021).

פרקי הספר מספרים את סיפור המלחמה מנקודת המבט של חיל האוויר בספקטרום ההיסטורי הרחב יחסית שלה – החל מסיום מלחמת ששת הימים, עבור בתהליכי בניין הכוח והשפעת מלחמת ההתשה על החיל, והמשך בתיאור יומיומי של פעילות החיל במלחמת יום הכיפורים, ובהן התקיפות המורכבות (ובהן מבצעי "תגר" ו"דוגמן 5א" ותקיפת המטכ"ל הסורי בדמשק), דיוני המטה הכללי וקבלת ההחלטות במרכז השליטה של החיל (משל"ט). מן הספר עולים הפערים בהבנת תמונת המלחמה והצרכים של הצבא בחיל ובמטכ"ל, וכיצד פערים אלו הלכו והתרחבו לאורך ימי המלחמה.

במחקרו נעזר המחבר בשורה של מחקרים שפורסמו בעבר, דו"חות וחומרים ממחלקת היסטוריה וכן בחוקרי המלחמה וחיל האוויר ובהם מאיר אמיתי, דני שלום, סם ברונפלד, ד"ר עמירם אזוב, ד"ר שמעון גולן ופסח מלובני. בנוסף קיים המחבר שורה של ראיונות עם קצינים בכירים בחיל האוויר שלחמו במלחמה ובכללם מפקדים בכירים בחיל, האלופים דוד עברי, איתן בן־אליהו, גיורא רום, ואחרים.

לקחים שכוחם יפה גם כיום

מהקריאה בספר ניתן ללמוד מספר תובנות לימינו. המחבר ייחס חלק ניכר מהכשלים לחוסר ניסיונו המבצעי של מפקד החיל, אלוף בני פלד, ולכך שייצר אווירה בקרב מטה החיל שלא אפשרה הבעת דעה אחרת משלו. החיל עשה כברת דרך מאז, והכשל הזה הוא בעיקרו נקודתי ולא בטוח שניתן ללמוד ממנו, זולת האמירה שמפקד החיל חייב ניסיון מבצעי ניכר ולצד זה להוביל את החיל תוך שהוא מייצר חופש מחשבה והבעת עמדה ומשמעת פעולה.

לקח נוסף, כמעט מובן מאליו אף הוא, הוא ההערכה כי המלחמה הבאה תהיה רב־זירתית. במלחמת יום הכיפורים הצורך לפעול בשתי זירות לחימה עצימות (שאחת מהן, חזית הצפון, אף טמנה בחובה סיכון ממשי לעורף האזרחי בישראל) במקביל פישק את החיל ואת יכולותיו והקשה מאוד על יכולתו לרכז מאמצים ולפעול ביעילות. חיל האוויר עשוי בהחלט לפגוש את האתגר הזה גם במערכה הבאה.

היעדר חלופה טובה לחיל האוויר: ניכר כי הצבא הימר את כל הונו על חיל האוויר. הנחת העבודה המרכזית היתה שהחיל ישיג במהירות עליונות אווירית מוחלטת, ואז יופנה לפגיעה קשה בכוחות היבשה של האויב ויפלס את הדרך לכוחות היבשה של צה"ל. בפועל, לא כך קרה. מערכות ההגנ"א (הגנה אווירית) של האויב הטילו מגבלות קשות על חופש הפעולה של החיל, ואנשיו התקשו להתאושש מכשלון מבצע תקיפת סוללות הטק"א (טילי קרקע־אוויר) בסוריה, כמו גם מהתזזיתיות שבה שונו משימות החיל בתחילת המלחמה (תחילה "תגר" ואז "דוגמן 5א"). את הדלתא נאלצו לסגור כוחות היבשה לבדם. בפועל, "השמידו אוגדות צה"ל שבע סוללות טילים, ובכך ביטאו באופן ברור את המהפך ביחסים בין יבשה לאוויר: במקום הבטחת המלחמה המקורית, שחיל האוויר יסלול את הדרך לכוחות הקרקע, השריון הוא זה שפרץ את הדרך לחיל האוויר" (בר־יוסף, 2021, עמ' 310). אז ורק אז, החל החיל לפעול בחזית הדרום באופן משמעותי בכל האמור בסיוע לכוחות היבשה. הלקח כאן אינו שכוחות היבשה צריכים להיערך להשמדת מערכי הגנ"א, אלא שאסור להסתמך על מענה אחד, ויש לפתח חלופות ויכולת לחימה עצמאית ליבשה גם בהיעדר סיוע מלא של חיל האוויר.

חיבור למשימות העיקריות של הצבא: ניכר כי החיל ניהל במלחמה, כפי שעולה משם הספר, מלחמה משלו. הרציונאל של מלחמה זו, שהתמקדה בתקיפת שדות תעופה ומערכי הגנ"א, נבעה מרצון להבטיח את חופש הפעולה של החיל במרחב שיאפשר לו לסייע לכוחות היבשה במשימותיהם. יש היגיון בתפיסה זו, אך החיל התקבע עליה וניתק עצמו מתהליכי התכנון, והמטרות שגיבש המטכ"ל. תקיפת שדות התעופה היתה לא יעילה בעליל והושקעו בה מאמצים רבים לכל אורך המערכה, למרות שהיה ברור שמוטב להשקיעם ביעדים אחרים. בעוד החיל התקבע על תקיפת שדות תעופה ומערכי הגנ"א (סוללות טק"א ומכ"מים), הוא נמנע מלהשקיע מאמצים משמעותיים ביעדים שהיו חשובים למאמץ המלחמתי ובהם קרבות הבלימה ופגיעה בחיל המשלוח העיראקי בטרם יגיע לרמת הגולן.

בקיאות המטכ"ל, והרמטכ"ל בראשו, ביכולות ומגבלות הכוח האווירי, היתה נמוכה (פינקל, 2018, עמ' 70־75). אלוף (מיל.) גיורא איילנד, שלחם במלחמה כקמב"ץ גדודי בצנחנים ולימים היה לראש אמ"צ, טען בספרו שחולשה זו של המטכ"ל בהבנת יכולות ומגבלות החיל שבה וחזרה על עצמה לא פעם (איילנד, 2018, עמ' 198־200). ההנחה המקובלת במטכ"ל ב־1973 היתה שאם מח"א, המומחה בה' הידיעה במטכ"ל לכוח אווירי, מתעקש על יעדים אלו יש בכך הגיון, ולא היה ביכולתם לערער על קביעותיו. בפועל, מח"א טעה. לא בכדי כתב יפתח ספקטור, מפקד טייסת הפנטום 107, בסיכום פעולות הטייסת במלחמה כי ״האויב שלנו העיקרי זה המשל"ט. יש להתייחס בחשדנות מוחלטת לכל תכנון שבא מהמטה. הוא חי בפיגור ואיננו מעכל לקחים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 364).

הרמטכ"ל החל לשים לב לקיבעון זה ב־11 באוקטובר. באותו ערב פירט הרמטכ"ל אלעזר לחיל האוויר את משימותיו למחרת: "למנוע ירידה מצרית לאורך מפרץ סואץ, לתקוף מגנן נ"ט מסוים ולהבטיח שמיים נקיים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 238). מחר נתקוף במצרים שני שדות תעופה, השיב מח"א פלד. "שני שדות תעופה במצרים? אתה לא שמעת עכשיו? מצרים עושים רק שלושה דברים, רק שלושה דברים, רק שלושה דברים. שומרים על המפרץ, נותנים לחיים [בר־לב] מחווה אישי, איזה מגנן נ"ט שמנדנד לו, בין אריק לברן [אדן], נתקע להם כמו עצם בגרון, ודואגים לו שיהיה לו שמיים נקיים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 238), קבע הרמטכ"ל. שבוע מאוחר יותר, ב־18 באוקטובר, חל משבר קשה עוד יותר והרמטכ"ל קבע "שחיל האוויר מנהל מלחמה משלו, במנותק מהמאמץ העיקרי של כוחות היבשה. מאותו יום קיבל החיל פקודות מפורטות, והרמטכ"ל הגביר וחידד את מעורבותו בהפעלתו באמצעות הגדרת משימות ברורה יותר" (בר־יוסף, 2021, עמ' 362). מצב זה עשוי לחזור שכן החיל נוטה לא פעם להתמקד באתגריו ולזנוח את המערכה הקרקעית (האיומים על חופש הפעולה של החיל במערכה הבאה, איומים שהחיל לא נדרש להם שנים ארוכות, עשויים להביא אותו למיקוד זה שוב).

נדרש חיבור הדוק של המטכ"ל והפיקודים לחיל, יכולותיו ומגבלותיו. אחרת, כך נראה, הוא מגדיר לעצמו משימות שעשויות להיות בנתק ממטרות המלחמה של צה"ל.

הקרב המשולב: החיל היה מנותק, בפועל, מכל תפיסת קרב משולב אמיתית. אלוף (מיל.) עמנואל סקל, שפיקד במלחמה על גדוד שריון בחזית הדרום, קבע בצדק כי "דווקא בשיא המצוקה שצה"ל נקלע אליה בשדה הקרב, כאשר נזקק לעליונות המכריעה של חיל האוויר ולעוצמת האש האדירה שלו, לא יכול היה עוד כוח זה לשמש 'ארטילריה מעופפת' לצבא היבשה" (בר־יוסף, 2021, עמ' 349).

מנגד, ראוי לשים לב לעדות טייס קרב לאחר המלחמה שאמר שכוחות היבשה "לא הבינו מה הם מסוגלים לקבל. הם לא מבינים מה הם צריכים לקבל" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352). ראשית, ציין, "לחיל האוויר לא היה נשק מתאים בשביל חי"ר, או חת"ם" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352). שנית, "המס"חים לא הבינו מה אני מסוגל לראות מהאוויר ובמה אני מסוגל לפגוע" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352). בשורה תחתונה, קבע, "הקצינים שכיוונו את המטוסים לא יודעים איך לכוון מטוסים. לי כטייס לא הייתה שפה משותפת עם כוחות היבשה. זה מתחיל בכך שהמפה בידינו לא הייתה אותה מפה וכלה בצורת תיאור המטרות" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352).

אבל הנתק של החיל לא הסתכם רק בפערים בקרב המשולב. נוכח האדישות שגילה החיל לכוח המשלוח העיראקי שנע לרמת הגולן, הוטלה המשימה על "סיירת צנחנים בפיקודו של שאול מופז" (בר־יוסף, 2021, עמ' 212). בפשיטה, בלילה שבין 11 ל־12 באוקטובר, "הטיס מסוק יסעור 25 לוחמים למארב על ציר רוטבה־דמשק, צפונית לסייקל. אנשי הכוח פגעו בכמה כלי רכב צבאיים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 212) וחסמו את הציר. "ללוחמים נמסר שחיל האוויר הפציץ עם בוקר את הכוח העיראקי שנעצר בציר החסום, אך בפועל הפצצה כזו לא התבצעה" (בר־יוסף, 2021, עמ' 213). עצם שליחת הכוח למשימה, מבלי שתכלול משימת תקיפה אוחרת שתשמיד את השיירה שנעצרה, מלמד על נתק של החיל מצרכי הצבא, ממשימותיו (גם בעומק וגם בתחום הפעולות המיוחדות).

במהלך המלחמה היו הבלחות של קרב משולב יעיל, אך הן היו נדירות. דוגמה בולטת היא קרב ואדי מבעוק ב־14 באוקטובר. "בסביבות 10:30 החל טור שריון ומשאיות של חטיבה 3 המצרית להתקדם. טנקים מחטיבה 401 וכוח צנחנים מגדוד 202 בלמו אותם על הקרקע וחיל האוויר ביצע נגדם 69 גיחות" (בר־יוסף, 2021, עמ' 269). היה זה קרב משולב קלאסי בשני מוקדים שבמהלכו השמיד גדוד השריון 46, בפיקוד סא"ל דוד שובל, את עיקר החטיבה ולצדו בצומת "נווה" "יורה" סגרו מג"ד 202, סא"ל דורון רובין, ומ"פ ג, סרן דורון אלמוג, מעגלי אש ביעילות ופגעו בטנקים ורק"מ רב (שמשי, 2005, עמ' 129־130).

דוגמה אחרת היא "מבצע "קינוח" לכיבוש החרמון בלילה שבין 11 ל־22 באוקטובר. "מבצע "קינוח" כבר זכה לתיאורים לא מעטים, אך רובם התמקדו בכיבוש "העיניים של המדינה" על ידי לוחמי גולני. תשומת לב פחותה קיבל מבצע ההטסה של לוחמי הצנחנים של חטיבת המילואים 317, אף שהיה אחד המבצעים המורכבים ביותר במלחמה ובוצע בהצלחה מלאה" (בר־יוסף, 2021, עמ' 322). במהלך הקרב הפעילו המג"דים אלישע שלם וחזי שלח סיוע אש (ארטילרי ואווירי) יעיל וקרוב ובמקביל הצליח החיל לבודד היטב את זירת הפעולה (שלח, 1988, עמ' 11). "אבל בסופו של דבר הכמות והיעילות של הסיוע האווירי לכוחות הקרקע היו תלויות בגורם אחד בלבד – איום הטילים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352).

המחבר ציין בספרו כי "עליונותו של הטייס הישראלי על עמיתו המצרי או הסורי לא הוטלה בספק לרגע אחד לאורך המלחמה, אבל בניגוד למלחמות קודמות שבהן לעליונות הזו הייתה חשיבות קריטית, ב־1973 היא הייתה בעלת חשיבות משנית. עיקר המאמץ של חיל האוויר היה צריך להיות מכוון לסיוע לכוחות הקרקע. הימים האחרונים של המלחמה הוכיחו היטב את יכולתו לעשות זאת, אבל רק לאחר שהוסר האיום של סוללות הטילים. מאות הגיחות שביצעו מטוסי הקורנס והעיט לאחר כניסת הפסקת האש הראשונה לתוקפה סללו את הדרך להתקדמותן המהירה של אוגדות 162 ו־252, לכניעתם של אלפי חיילים מצרים ולכיתור מלא של הארמיה השלישית. בכך מילא חיל האוויר את התפקיד שיועד לו מלכתחילה, כמי שיהפוך קרבות הבקעה קשים לקלים יותר ואת הניצחון במלחמה למהיר יותר" (בר־יוסף, 2021, 342). רוב המלחמה זה לא קרה וכוחות היבשה נאלצו להסתדר לבדם.

הלקח לימינו אלו כפול. ראשית, יש לוודא שהחיל אכן שותף עוד במהלך האימונים וכתיבת התורה לקרב היבשה, ושהאימונים כוללים שילוביות ושותפות של החיל (בדגש על מתן סיוע אש והכוונת מטוסי קרב), שכן "נלחמים כמו שמתאמנים". שנית, נוכח איום הטק"א האפשרי במערכה הבאה (עין דר, 2020, עמ' 60), על כוחות היבשה לפתח יכולת פעולה עצמאית, כי יהיו מקרים שבהם הסיוע של חיל האוויר, ששופר כלקח מהותי מהמלחמה, פשוט לא יגיע.

קבוצות הלמידה: במלחמה הבאה יהיו הפתעות לא צפויות. למרות שחיל השריון ידע על הימצאות טילי הנ"ט (סאגר) בידי צבאות סוריה ומצרים, הוא הופתע מאיום זה באופן ניכר. כך אירע לחיל האוויר ביחס למערכות הטק"א הסובייטיות, אף שהיה ידוע למפקדיו כי צבאות האויב הצטיידו בהם. הפתרון של טייסות הקרב היה בהקמת קבוצות למידה שליבנו סוגיות מבצעיות ונתנו להן מענה. בטייסת 107, למשל, הוקם בראשית המלחמה באופן ספונטני פורום טייסים ונווטים שכונה "החברה הגבוהה".

בכל לילה התכנס הפורום "לדיונים בלתי פורמליים שבהם אותרו ולובנו בעיות והוצעו פתרונות, הן בתחום המבצעי והן בתחום המנהלי. להערכתו של מפקד הטייסת, פורום החשיבה הזה היה "כלי הלחימה החשוב ביותר". הטנקיסטים בסיני, שהופתעו מטילי הנ"ט בפרוץ המלחמה, למדו במהירות שהעלאת אבק בזחלי הטנק היא אמצעי יעיל להעלים את המטרה ממשקפתו של מפעיל הטיל. הם העבירו את הפתרון מחבר לחבר, וכך בתוך ימים התמסדו בצורה מהירה תרגולות שסייעו לפתרון הבעיה. תהליכי הלימוד של טייסי חיל האוויר היו דומים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 365). דוגמה לתהליך חיובי כזה ניתן לראות במסמך לקחים שהפיק במהירות מג"ד 101, סא"ל אבי בלוט, מלחימת גדודו בראשית מבצע "עופרת יצוקה". מסמך זה הופץ למפקדי כוחות אחרים שפעלו ברצועה והיה עבורם שימושי (אריאלי, 2009, עמ' 14).

ישנה חשיבות גדולה לעיבוד ולימוד של לקחים מבצעיים במהלך הלחימה. מנגד, כפי שציין בר־יוסף, הם אינם יכולים להוות תחליף לתהליך ניתוח ועיבוד לקחים מוסדי סדור.

בר־יוסף הוציא מתחת ידו ספר קולח, מרתק לקריאה עם שורה של מסקנות מטרידות בנוגע לתפקוד חיל האוויר שבקשה שבמלחמות ישראל. כאמור, אין במחקר בכדי לגרוע מגבורתם הרבה של לוחמי ומפקדי החיל בקרבות הקשים, או מקביעתו של מפקד החיל, אלוף בני פלד, כי למרות היקף הנפגעים הרבים שספג החיל במלחמה הוא התמיד בביצוע משימותיו המורכבות והקשות, משום ש"את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לנגן" (זאבי, 1974, עמ' 42).

אך השאלה העיקרית שהוא מעלה היא מדוע ניתק החיל מן המסילה של מטרות המלחמה של כלל צה"ל, ופעל במהלך רובה כשהוא עסוק בתקיפת יעדים שבינם לבין המערכה הכוללת יש קשר רופף היא שאלה מטרידה. על כן עלינו ללמוד היטב את מחקרו של בר־יוסף, להביט באמת הזו נכוחה, ולפעול כדי למנוע ממצב זה להישנות.

התיאורטיקן והפרשן הצבאי הבריטי באזיל לידל־הארט טען כי ערכה של ההיסטוריה כתמרור הדרכה הוא מוגבל, כי אף שיש בה כדי לסמן כיוון נכון, הרי שתנאי המציאות העדכנית משתנים. "לעומת זאת, ערכה של ההיסטוריה כתמרור אזהרה הוא ברור הרבה יותר. ההיסטוריה יכולה להראות לנו ממה להימנע, גם אם אינה מלמדת אותנו מה לעשות" (לידל־הארט, 2019, עמ' 17).

המלחמה הבאה שבה יילחם צה"ל, ובכלל זה חיל האוויר, תהיה בסבירות גבוהה מערכה רב־זירתית, ובניגוד למערכה ב־1973 היא תכלול איום משמעותי על העורף הישראלי. סביר גם שחיל האוויר יידרש להיאבק במהלכה על העליונות האווירית (עין דר, 2020, עמ' 60). גם במערכה זו התפקידים שיוטלו על החיל, שהוא הגמיש, הוורסטילי ובעל המענה המהיר ביותר שברשות צה"ל, יהיו קריטיים ליכולתה של ישראל לנצח בה. בכדי שנוכל לעשות כן על צה"ל, כמאמר הרמטכ"ל אביב כוכבי, "להשתנות כדי להקדים את האויב" (כוכבי, 2020), ולנהל מערכה שבה התזמורת שהיא צה"ל מנגנת מנגינה אחודה, קוהרנטית, ומבלי שאחד הכלים, ובוודאי לא כלי מרכזי כל כך, מנגן מנגינה משלו.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו.

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

"תגיד, שקדי, כמה זמן אתם בתוך הטילים?" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

האוטוביוגרפיה שכתב מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף אליעזר שקדי, מרתקת. בכל סיפור בספר היה מסר חזק שאותו ביקש להעביר לקוראים. חבל שבדרך הוא לא הצליח להימלט מהמלכודת שבה נפלו לא מעט מפקדים בכירים שכתבו על שירותם הצבאי.

יש כל מיני דרכים שבהן נוקטים מפקדים בכירים בבואם לכתוב את זיכרונותיהם. ישנה הדרך שבה מתאר המחבר את חייו, דרך תחנות ילדותו, גיוסו הכשרתו וכל תפקיד ותפקיד בו שירת. דרך אחרת היא לתאר בתמצות מירבי את השירות הצבאי הזניח ולהתמקד במלחמה, קרב או אירוע שהיו משמעותיים במיוחד.

בספרו "למה מי זה מייקל?!" (הוצאת ידיעות ספרים,2021) נקט מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל.) אליעזר שקדי, בדרך שונה, ולא שגרתית. הספר הוא אסופת סיפורים קצרים, לא בהכרח עוקבים, מחייו (שהטובים שבהם הם אלה העוסקים באביו, ניצול השואה והמחנך), שבסופם שזר לקח, או תובנה מסוימת שלמד מן האירוע המדובר.

במלחמת לבנון הראשונה הוא היה מוביל מבצעי בטייסת 117, טייסת מטוסי F16, שהוזנק כחלק מרביעיית מטוסים לקרב אוויר מעל בקעת הלבנון. "ניהלנו קרב אוויר קצר של פחות מדקה מול מטוסי מיג 23 סוריים, שבסופו יריתי טילים על שניים מהם. איתן, סטיבה, שהיה מספר שתיים במבנה, ירה גם הוא טיל על אחד מהמטוסים. הטילים פגעו ושני המטוסים הופלו" (עמוד 143), כתב. למרות שהיה מדובר בטייסי אויב, הוא רצה שלפחות אחד מהם יצנח בשלום.

בסיפור אחר תיאר שקדי כיצד בראשית שנות התשעים כמפקד טייסת פיקד על רביעיית מטוסי קרב שתקפה יעדי חיזבאללה סמוך לעיירה ג'נתא שבלבנון, סמוך לגבול עם סוריה. "הגענו למטרה, ביצענו יעף, תקפנו ויצאנו" (עמוד 102). אף שנאמר לו בבירור כי בשום תנאי אין לבצע יעף הפצצה חוזר על היעדים, החליט שקדי לאשר לאחד מפקודיו, שבשל תקלה לא הצליח להטיל את החימוש ממטוסו לבצע יעד כזה. מפקד החיל גיבה את שקדי בשם העיקרון שמוביל המבנה הוא "מפקד חיל האוויר בשטח" (עמוד 102).

עבר זמן ושקדי, עתה ראש מחלקת המבצעים בחיל, נקרא להציג תקיפה דומה לראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. תיאור המפגש עם רבין, שהצטייר כיסודי, דקדקן, ויורד לפרטים, מרתק. אמנם רבין היה איש צבא בכל רמ"ח אבריו ורמטכ"ל, אך את שירותו עשה בפלמ"ח ובפיקוד על כוחות היבשה.

"תגיד, שקדי, כמה זמן אתם בתוך הטילים?" (עמוד 105), שאל רבין. כלומר, כמה זמן מתוך המשימה יהיו מטוסי הקרב נתונים לאיום טילי נ"מ. מהשאלה כאן ניתן לראות אדם שהבין באופן עמוק ומלא את המשימה שנדרש לאשר. ראש הממשלה אישר את המשימה, אך אסר לבצע יעף תקיפה נוסף.

אז הבין שקדי מדוע נאסר עליו בשעתו לבצע יעף תקיפה שני. "לנגד עיניו של ראש הממשלה עומדים כל השיקולים והמשמעויות: חשיבות התקיפה מצד אחד, והסכנה שדברים ישתבשו ושאיש צוות אוויר ייהרג או ייפול בשבי החיזבאללה מן הצד האחר" (עמוד 105). בקיצור, ראש הממשלה רואה את התמונה הרחבה, בעוד שהתמונה שלנגד עיניו היא לא פעם צרה בהרבה.

לתכנן ולבצע פעולה כמו קרב אוויר

במלחמת לבנון השנייה פיקד שקדי, בין היתר, על מבצע "חד וחלק". במהלך המלחמה, כתב, חשב "שלמבצע קומנדו בעומק השטח שבשליטת חיזבאללה יכולה להיות השפעה לא מבוטלת. תחשבו מה זה עושה לאנשי חיזבאללה שנלחמים בחזית ומבינים שפשטו להם על הבית, בעורף, במקום הכי מוגן בעולם" (עמוד 199). היעדים שנבחרו היו בית החולים "דאר אל חיכמה" ששימש את כוחות חיזבאללה ושכונת שייח חביב בעיירה בעלבכ, שבה מתגוררים פעילים בארגון.

אף שזה היה חסר תקדים, כתב, "הצעתי לרמטכ"ל דן חלוץ שחיל האוויר יתכנן את המבצע ויפקד עליו" (עמוד 199). הרמטכ"ל קיבל את הצעתו והטיל עליו את הפיקוד. בין מתכנני המבצע, ציין, היה גם "תת־אלוף טל רוסו (לימים אלוף), מומחה בתחום הקומנדו, שהרמטכ"ל הטיל עליו לרכז את המבצעים המיוחדים במלחמה" (עמוד 200). רוסו, יוצא יחידת שלדג, שימש כסגן מפקד סיירת מטכ"ל ופיקד על מגלן, התמחה בדיוק במבצעי פשיטה כגון זה.

מפקד הכוח הפושט היה "אלוף־משנה ניצן אלון, שהיה בעברו מפקד סיירת מטכ"ל" (עמוד 200). הכוח כלל את "שלדג – יחידת הקומנדו של חיל האוויר, בפיקודו של איתי יהודאי" (עמוד 200), ואת כוח "סיירת מטכ"ל – יחידת הקומנדו של אגף המודיעין, בפיקודו של עודד ראור" (עמוד 200). שקדי ציין כי הדגש המקצועי המרכזי שלו "היה לתכנן ולבצע את הפעולה כמו קרב אוויר, ללא פשרות: הגעה לשטח, ביצוע המשימה בצורה תכליתית ואגרסיבית וניתוק מגע במהירות" (עמוד 201).

למרות שהוא טמן בחובו סיכון גבוה ופוטנציאל הסתבכות לא־מבוטל, "המבצע הסתיים בהצלחה וללא נפגעים שלנו. תוצאותיו היו פגיעה במחבלים, לקיחת שבויים, השמדה ואיסוף של אמצעי לחימה והבאת מידע מודיעיני. והכול הודות ללוחמים מעולים ובזכות תכנון והובלה נכונים ושילוב מרשים בין כוחות הקרקעיים והאוויריים" (עמוד 201). הכוחות הרגו 19 פעילי חיזבאללה בעומק לבנון, והפשיטה חייבה את הארגון, ארגון שמשאבי כוח האדם שלו מוגבלים, לתגבר את יחידותיו האמונות על הגנת בקעת לבנון.

בשלהי שנת 2005 חש שקדי כי אלוף פיקוד הדרום דאז, יואב גלנט, יוצא שייטת 13 שגם פיקד על היחידה, מתוסכל מרמת היכולות שברשות הפיקוד למערכה כנגד ארגוני הטרור הפלסטיניים ברצועת עזה. "גלנט, לוחם אמיץ ומפקד נחוש, רצה להוביל את הלחימה בדרום, ובצדק" (עמוד 172).

שקדי הציע לאפשר לו ולאנשיו בפיקוד גישה לתפיסות ולמערכות החיל כדי שיוכלו להטמיע אותן בפיקוד הדרום. "גלנט אימץ את תפיסת ההפעלה הזו באופן מלא עם ההתאמות הנדרשות" (עמוד 173). שם, ציין, נזרעו הזרעים ל"עופות דורסים", תכנית תקיפה מסיבית של יעדי מחבלים ברצועה. "מהלך הפתיחה של "עופות דורסים" ביום הראשון של מבצע עופרת יצוקה, בהובלתם של מפקד חיל האוויר, האלוף עידו נחושתן, ושל האלוף גלנט, הצליח מאוד וגרם לפגיעות קשות במחבלים ולנזק משמעותי לחמאס תוך פרק זמן קצר" (עמוד 174).

בהתייחס לתקיפת הכור הסורי בשנת 2007, אולי הדרמטי במבצעי החיל שעליהם פיקד, ציין שקדי עד כמה היה מוחשי היה הסיכון שבפריצת "מלחמה כוללת עם סוריה, כתגובה להשמדת הכור" (עמוד 451), ולצדו היתה "ההבנה שאם תפרוץ מלחמה, עיקר הנטל בשלב הראשון יהיה על חיל האוויר עד שצה"ל ישלים את היערכותו" (עמוד 451).

שקדי תיאר את ההכנות שביצע החיל, ובכלל זה התכנון, ואימוני הטייסות שעליהן הוטלה המשימה. זכור לו במיוחד "המודל המבצעי בבור של חיל האוויר שאליו הזמנתי את הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ואת השיחה שלנו מלב אל לב" (עמוד 452) ולאחר שהתקבלה ההחלטה על השמדת הכור "את הפיקוד על המבצע מתא הפיקוד והשליטה בבור של חיל האוויר, כשבחדר אחר, מחוץ לתא, יושבים ראש הממשלה, שר הביטחון, שרת החוץ, הרמטכ"ל, ראש המוסד ובכירים נוספים" (עמוד 453). רגע השיא, סיכם, היה הרגע "שבו שמענו את מילת הדיווח "אריזונה" שמשמעותה שהכור הושמד" (עמוד 453).

"כמה טוב הייתי"

שקדי הוא מספר בחסד. ומכלל הסיפורים שבחר לספר יש מה ללמוד, ומה לקחת הלאה. מנגד, שקדי בספרו לא הצליח להימלט מהמלכודת שבה נפלו לא מעט מפקדים בכירים בספרי הזיכרונות שכתבו על שירותם הצבאי.

ספרים אלו ניתן לסווג בחתך גורף לשלוש קטגוריות. הראשונה, היא "תמיד צדקתי" (ספרו הנהדר של אלוף מיל. וח"כ אלעזר שטרן למשל הוא כזה, וכך גם הספר שכתב אלוף מיל. עמוס גלעד).

הקטגוריה השנייה, שאליה שייך ספרו של שקדי, היא, כמאמר מפקד בכיר בצה"ל, קטגוריית "כמה טוב הייתי". שקדי היה מפקד זוטר ובכיר טוב מאוד אבל מהספר עולה בדיוק זה. הכישלונות שמוזכרים זניחים, ואינם פוגמים בתחושת הקורא שהאיש מצוין, מצוין.

כך למשל, העובדה שהחיל בפיקודו לא הצטיין, בלשון המעטה, במתן סיוע לכוחות היבשה (והשתפר בכך, בהובלתו, לאחר המלחמה) ובפגיעה ברקטות קצרות הטווח במלחמת לבנון השנייה, אינה מוזכרת. גם האינטראקציה של המחבר עם אישים בכירים שהיו, בהכרח, חלק ממסלול שירותו כמו הרמטכ"לים מופז, יעלון ואשכנזי נעדרה מדפי הספר.

את הספרים שנופלים תחת אחת משתי הקטגוריות אלו מומלץ לקרוא בזהירות ועם "קורטוב של מלח". הקטגוריה השלישית היא זו של ספרים שהמחבר תיאר בהם את האירועים כהווייתם, פחות או יותר (הספרים שכתבו אלוף מיל. גיורא איילנד והגנרל ויליאם סלים למשל, הם כאלה). למרות זאת, מדובר בספר מרתק לקריאה עם מסרים חשובים.

כשפרש שקדי, בן לניצולי שואה, מצה"ל במאי 2008 הוא חילק למאות קצינים את תמונת המטס שביצעו שלושה מטוסי קרב מסוג F15 מעל אושוויץ ועליה ההקדשה: "חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ, בשם מדינת ישראל והעם היהודי. לזכור, ולא לשכוח, לסמוך רק על עצמנו" (עמוד 89).

במציאות הכפר הגלובלי אסטרטגיית "עם לבדד ישכון", אינה מתאימה, אך לצד הצורך בבריתות ושותפים לפתרון אתגרים, הלקח העיקרי שיש ללמוד מתקיפת הכור הסורי ומהספר כולו הוא המסר הזה. כי יהיו וישנם איומים נוספים.

רק בדיעבד מתברר אם אלה ימי קרב או מלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל נערך לאפשרות של ימי קרב עם חזבאללה בגבול לבנון, בדומה לסבבי הלחימה ברצועת עזה. אבל כשכל התרגילים שמדמים זאת מסלימים לכדי מלחמה, כשגם נצראללה מזהיר שיהיה קשה לרסן את האש, כדאי לבדוק את הנחות הבסיס.

בהערכת אמ"ן שפורסמה לאחרונה נכתב כי עלתה הסבירות שחזבאללה ייזום הסלמה מוגבלת וקצרה (ימי קרב), בדומה לסבבי הלחימה ברצועת עזה. מאז יולי האחרון מצוי פיקוד הצפון בדריכות מוגברת אל מול חזבאללה. ראשיתה בתקיפה שיוחסה לישראל בסוריה, שבה נהרג פעיל של הארגון. בעקבות המשוואה שהציב מנהיג חזבאללה, חסן נצראללה, לפיה הארגון יגבה מחיר בחיי אדם בתגובה לכל פעיל שייהרג, הן בלבנון והן בסוריה, שוררת מתיחות בצפון.

הארגון ניסה מספר פעמים "לסגור חשבון" עם ישראל, אך עד כה ללא הצלחה. במקביל יוחסו לישראל שורה של תקיפות כנגד יעדים איראניים בסוריה, שניתן להסיק מהן שהמשוואה שהציב נצראללה אינה מקובלת עליה. אף שחזבאללה עודנו מורתע ממלחמה עם ישראל (וישראל אינה מורתעת גם היא ממלחמה עם חזבאללה?), הרי שבכל האמור מתחת לרף המלחמה, הכל הולך.

גם ישראל המשיכה לפעול מתחת לסף המלחמה במערכה בין המלחמות (מב"מ), אך אין בכוחה של מערכה זו לעצב את המרחב, והישגה העיקרי הוא בצמצום ומניעת הגעת אמצעי לחימה מתקדמים (בדגש על טילים מדויקים) לידי אויביה של ישראל.

תפיסת ימי הקרב מעלה שלוש שאלות שראוי לבחון:

  1. האם ניתן לנהל את ימי הקרב הללו באופן מבוקר? כלל לא בטוח, נוכח יכולות ההיזק של ישראל וחזבאללה כאחד, שאכן יוכלו לנהל חילופי אש מוגבלים במהותם, בוודאי אם מי מן הצדדים יספוג קורבנות בנפש. או אז, ייתכן שתגובה ותגובת־נגד יובילו לעימות נרחב ואף למלחמה, וזו עלולה לכלול בתוכה גם את החזית הסורית.
  2. האם זה נכון לישראל לנהל את העימות, מרגע שפרץ, כימי קרב או שמא יש במערכה שכזו גם הזדמנות לעיצוב נכון יותר של המרחב? הדברים תלויים בחומרת האירועים, אך מוטב לה לישראל שתיזהר מעיצוב המרחב ושתזכור את מגבלות הכוח.
  3. אם תהפוך ההסלמה למלחמה איך צריכה ישראל לנהל אותה? כאן, דומה שהכלל שניסח הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט בכנס השנתי האחרון של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) מתאים. בהינתן מערכה כנגד חזבאללה בהכוונה איראנית, אמר איזנקוט, על צה"ל לפעול כך שתסתיים "צבאית בתחושת הפסד ובהפסד, גם של איראן וגם של השלוחים שלה". 

לפני כשנה כתבה פרשנית "ידיעות אחרונות", שמרית מאיר, כי יש בישראל "נטייה כרונית להניח שהצד השני רוצה לחזל"ש (לחזור לשגרה, גפ"פ). השלכה קלאסית".

למעשה, אנו משליכים על האויב את האינטרסים, התפיסות והרצונות שלנו, וכלל לא בטוח שהם זהים לשלו. להפך. די להיזכר בהערכות אמ"ן ב"צוק איתן" על סיומה הקרב של המערכה, שהתנפצו לרסיסים בכל פעם שחמאס בחר לחדש את הלחימה ולהפר את הפסקת האש, בכדי להבין שסבב הלחימה הבא עשוי להיות ארוך מהצפוי.

לא ימי קרב, מלחמה

צה"ל מצדו פועל כל העת להגברת המוכנות למקרה של עימות, ובהתאם לכך קיים לאחרונה שני תרגילים שדימו הסלמה בצפון. השבוע ערך חיל האוויר את "ורד הגליל", תרגיל שדימה מערכה בצפון שראשיתה במטוס של החיל שנפגע מטיל ששוגר מלבנון, המשכה בימי קרב והסלימה לכדי מערכה בלבנון.

בתרגיל תקף החיל יותר מ־3,000 מטרות ביום, עדות ליכולתו של חיל האוויר להשמיד יותר מטרות על הקרקע. יכולת זו גדלה משמעותית בכהונת מפקדיו האחרונים, ובהם האלופים אמיר אשל ועמיקם נורקין, והיא מהווה רכיב מרכזי במענה הצה"לי.

שבוע קודם לכן, בתרגיל "סערת ברקים", עוצבת הגליל, בפיקוד תא"ל שלומי בינדר, תרגלה הסלמה בגבול שראשיתה בירי צלפי חזבאללה לעבר כוח צה"ל, והמשכה בחילופי אש שסופם מלחמה. 

בינדר, יוצא סיירת מטכ"ל שגם פיקד עליה ועל חטיבת גולני, פרסם בספטמבר האחרון בכתב העת "בין הקטבים" מאמר שניתח את מצביאותו של אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים, שלקחיו רלוונטיים גם לאתגרים מולם ניצבת עוצבת הגליל כיום.

האלוף חופי, כתב בינדר, "הצליח לנצל היטב את העלאות הכוננות ברמת הגולן לצורך האצת תהליכי בניין הכוח הפיקודיים". מנגד, ציין, חלק מן השיפורים שיזם בבניין הכוח "היו מוטים לתרחיש יום הקרב ולא לתרחיש של מלחמה כוללת". מחיר ההטיה הזו, ב־1973, היה כואב.

הלקח, כמאמר אחד מקודמיו של בינדר בפיקוד על גולני, הרמטכ"ל גבי אשכנזי (שהסתמך על קלאוזוביץ), הוא ש"צבא צריך לעולם לפעול באחד משני מצבים: מלחמה, או הכנות למלחמה". יש להתכונן למלחמה (ולא פחות מכך) כל העת, ולעשות את התאמות הנדרשות נוכח חומרת האיום כשמתלקחת לחימה. אחרת, התוצאה תהיה כואבת. 

בדיון של פורום מטכ"ל השבוע הוצגה "פסיפס הצפון", האסטרטגיה שגיבש פיקוד הצפון לזירה הצפונית. בדיון אמר מפקד הפיקוד, אלוף אמיר ברעם, כי "השילוב ההדוק בין האסטרטגיה והאופרציות השונות הוא הבסיס לניצחון".

סביר שברעם, שעשה את מרבית שירותו בצנחנים, מודע היטב לקשר הרופף עד לא קיים שהיה בין חלק מהמהלכים הצבאיים במלחמת לבנון השנייה לבין האסטרטגיה שנועדו לשרת. "עלינו להעמיק בכל אלו על מנת להגיע חזקים ומוכנים לעימותים שעלולים להתפתח בזירה הצפונית", אמר.

אם כל התרגילים מלמדים על כך שימי הקרב לא יישארו כאלה ויהפכו לעימות של ממש, מוטב לבחון את הנחות הבסיס, ולתרגל, לצד הפעלה נרחבת של חיל האוויר, גם גיוס והפעלה מהירה, אגרסיבית וקטלנית של מהלך תמרון יבשתי. אחרת, ישראל תדרדר במהירות לדו שיח באש עם חזבאללה ללא תכלית, וללא כלים נוספים בארסנל לסיימו במהירות.

השבוע נשא מזכ"ל חזבאללה, חסן נצראללה, נאום ובו התייחס להערכת אמ"ן. לא ניתן להבטיח, אמר נצראללה, כי "כמה ימי לחימה קצרים לא יתדרדרו לכדי מלחמה כוללת".

יש בכך מסר ברור לישראל – כשהאש תפרוץ יהיה קשה עד בלתי אפשרי לעצור אותה, וכדאי לקחת את זה בחשבון. ובכלל, ההבנה כי מדובר בימי קרב, היא תמיד בדיעבד. וכדאי לזכור גם את זה.

 

 

הסביבה האופרטיבית: ימי קרב שעלולים להסלים למלחמה לא רצויה | מאת איתי ברון וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

אויבי ישראל מורתעים מעימות וטרודים בבעיות פנים • במלחמה תתמודד ישראל עם פגיעה נרחבת בעורף, חדירת כוחות לשטחה וכן עם מתקפה תודעתית במטרה לערער את חוסנו של הציבור ואמונו בהנהגה המדינית והצבאית

הסביבה האופרטיבית המורכבת והמאתגרת שבה מפעילה ישראל את כוחה הצבאי (לצד אמצעים נוספים) היא תוצאה של שורת התפתחויות טכנולוגיות, צבאיות, חברתיות ופוליטיות השלובות זו בזו. התפתחויות אלו, שאירעו בעשורים האחרונים, כוללות: שינויים עמוקים וגלובליים במאפייני תופעת המלחמה; שינויים גיאואסטרטגיים במזרח התיכון, שרובם קשורים בהשלכות של הטלטלה האזורית והאירועים שהתרחשו במסגרתה (ובכלל זה הגעת כוחות צבא של רוסיה וארצות הברית לאזור); שינויים מהותיים בתפיסת ההפעלה ובאמצעי הלחימה של אויבי ישראל, בעיקר אלה המשתייכים לציר הרדיקלי־שיעי; שינויים באופן הפעלת הכוח הצבאי הישראלי, הבאים לידי ביטוי בעיקר במתן עדיפות להפעלת כוח אש (על בסיס מודיעין מדויק) על פני כוחות יבשה מתמרנים; והשלכות של מהפכת המידע המטלטלת את העולם וגם את הממסדים הצבאיים

מימי קרב להסלמה?

השנה התברר שוב שההרתעה הישראלית מפני עימות רחב ומלחמה עודנה תקפה, וכנראה אף התחזקה. אויביה של ישראל מודעים לכוחה וכולם עסוקים בבעיותיהם הפנימיות, ובכלל זאת בהשלכותיה של מגפת הקורונה. שורת משחקי מלחמה שקיים המכון למחקרי ביטחון לאומי בסוף שנת 2019 ובתחילת שנת 2020 ,עוד לפני פרוץ משבר הקורונה, הובילו למסקנה כי שאיפתם של כל השחקנים בזירה הצפונית היא להימנע מהסלמה. שנת 2020 המחישה הערכה זו והסלמה אכן לא התרחשה. ניסיון השנים האחרונות לימד שזה גם המצב מול גורמי הכוח ברצועת עזה.

עם זאת, מאז יולי האחרון מצוי פיקוד הצפון בדריכות מוגברת מול חזבאללה, בעקבות איום מצידו להגיב על תקיפה שיוחסה לישראל בסוריה, אשר בה נהרג פעיל של הארגון. הארגון ניסה מספר פעמים "לסגור חשבון" עם ישראל, אך ללא הצלחה. צה"ל הדף את כל הניסיונות ואף הוסיף לתקוף בסוריה, באופן שהבהיר כי אינו מקבל את משוואות ההרתעה שהציב חזבאללה.

בישראל, כמו גם בשורות חמאס וחזבאללה, שוררת מודעות לסכנה הגלומה בדינמיקת הסלמה העלולה להתפתח, אך נראה שכל הצדדים מעריכים שניתן יהיה לקטוע אותה לאחר מספר ימי קרב, בדומה לעימותים קצרי ימים שנרשמו בשנים האחרונות בזירת עזה. ואולם, תרחיש מעין זה עלול להשתנות אם יהיו לאחד מהצדדים או לשניהם קורבנות בנפש. או אז ייתכן שתגובה ותגובת־נגד יסלימו, יובילו לעימות נרחב ואף למלחמה. מלחמה כזאת יכולה להתרחש מול הציר האיראני־שיעי הכולל את חזבאללה בלבנון, שלוחים איראניים בסוריה ובעיראק, ואולי גם מול איראן עצמה. זאת ועוד, ההסלמה עלולה לגלוש גם לזירות נוספות, בפרט עם גורמי הכוח ברצועת עזה.

תפיסת ההפעלה של האויב

בחירה הן של חזבאללה והן של חמאס באופי הלחימה הנוכחי שלהם נבעה מתהליכי למידה שהתקיימו מאז שנות ה־90 ,על בסיס ניתוח עוצמותיה וחולשותיה של ישראל. בשנה שעברה הצבענו על שינוי בתפיסת הלחימה של ארגונים אלו עקב לקחים שהופקו מהעימותים שהתפתחו ביניהם לבין ישראל מאז מלחמת לבנון השנייה (2006). עיקרו של שינוי זה הוא מעבר מתפיסת ניצחון המבוססת על התשת האוכלוסייה בישראל ("ניצחון באמצעות אי־הפסד") לתפיסה המבקשת לפגוע, מזירות שונות, גם בתשתיות לאומיות בישראל וביכולות צבאיות חיוניות, כדי להוציא את המערכת הישראלית משיווי משקל ולערער אותה.

תפיסה זו ממומשת באמצעות מהלכי בניין כוח הכוללים: הגדלה נוספת של כמויות הרקטות והטילים, הן כדי לשפר את יכולת השרידות של המערך והן כדי להרוות את מערכות ההגנה האווירית הישראלית; הצטיידות ברקטות ובטילים בעלי יכולת דיוק גבוהה, שיכולים לפגוע בנקודות התורפה האזרחיות (חשמל, גז ותשתיות לאומיות אחרות) והצבאיות (בסיסי חיל האוויר ומפקדות צבאיות) בישראל; הצטיידות ברחפנים ובכלי טיס בלתי מאוישים אחרים, גם הם לשם פגיעה מדויקת.

תפיסה זו מבוססת גם על הרעיון של הפעלת כוחות קרקעיים בשטח ישראל, על מנת לשבש את יכולת הפעולה ההתקפית וההגנתית של צה"ל ולהגביר את הפגיעה בכושר העמידה של העורף. על רקע זה שופרו יכולותיהם של חזבאללה וחמאס לחדור לשטח מדינת ישראל, ובכלל זה בתווך התת־קרקעי, באמצעות כוחות פשיטה מיוחדים (כוח רד׳ואן של חזבאללה וכוח נוח׳בה של חמאס). כוחות אלה מיועדים להעביר חלק מהלחימה לשטח ישראל – לתפוס צירים מרכזיים, לחדור ליישובים ולבסיסים ולגרום לצה"ל להשקיע חלק ניכר ממאמציו בהגנה, ולמעשה למנוע ממנו את היכולת לצאת להתקפה. חמאס משקיע מאמצים ומשאבים ניכרים, הן חומריים והם בכוח אדם, בפרויקט המנהור ההתקפי. באוקטובר האחרון חשף והשמיד צה"ל מנהרה חוצת גדר עמוקה במיוחד, שאותרה באמצעות יכולות המכשול ההנדסי שהוקם לאורך הגבול בין הרצועה לישראל. נראה שחמאס לא זנח את הפרויקט לאחר הקמת המכשול, ובכוונתו למצוא דרכים לעוקפו.

תפיסת ההפעלה של צה"ל

בחינת מסמכים פומביים רשמיים של צה״ל שפורסמו בשנה החולפת יכולה ללמד אותנו רבות על התפיסה של שיטת ההפעלה הצה"לית במערכה הבאה. הרמטכ"ל רב־אלוף אביב כוכבי והמטה הכללי כולו רואים את המענה כשילוב של "תמרון רב־ממדי לשטח האויב, מהלומות תקיפה באש ובממדים נוספים, והגנה רב־ממדית חזקה. כל אלה יתבצעו יחדיו, ייהנו מהדדיות הדוקה יותר וימצו את יתרונותיהם באוויר, ביבשה, במודיעין ובעיבוד־ מידע כדי לחשוף את האויב המסתתר ולהשמידו בקצב גבוה".

לצד ההשקעה ביכולות חשיפת אויב ובהגדלתם של הספקי מאמץ האש (בדגש על אש מדויקת), צה"ל השקיע מאמצים בכוחות היבשה כדי להפוך את התמרון היבשתי לקטלני, מהיר וגמיש יותר. במקביל השקיע צה"ל בבניית מכשול הנדסי, הן בגבול הצפון וכאמור גם בזירת הדרום, שתכליתו לסכל את מאמץ המנהור ההתקפי של חמאס וחזבאללה.

בתחום מאמץ האש, בדגש על הכוח האווירי, פיתח צה"ל את תפיסת המהלומות בהיקף רחב ובדיוק גבוה, כאשר כל מהלומה כזו נועדה לגרום לאויב הרס ונזק שיחרגו מהצפי שלו באשר ליכולותיו וכוונותיו של צה"ל והיקפן. מהלומות אלו יכוונו לפגיעה במערכי אויב שאותם הוא הגדיר כקריטיים לתפקודו האופרטיבי ולמימוש האסטרטגיה שלו. יש שלושה סוגי מהלומות: מהלומה מרחבית, שמטרתה לפגוע במקסימום פעילים, תשתיות ואמצעי לחימה של האויב בגזרה נתונה; מהלומה משימתית, שמטרתה השמדת מערך ספציפי של האויב (רקטות ארוכות טווח, למשל); ומהלומה רחבה, שמטרתה פגיעה בשורת מערכים ומרחבים כדי להביא את האויב לכשל רב־מערכתי ולאלצו להשקיע את מרב משאביו בהגנה ובשיקום ההרס שספג. כאמור, תחום נטרול יכולות הלחימה מתמקד במערך הרקטי של האויב, בדגש על מאגר הטילים המדויקים ארוכי הטווח, ובמקביל פגיעה במרבית פעילי כוחות החדירה שלו.

לגבי התמרון היבשתי, בשנים האחרונות התגלו להערכת צה"ל שני פערים מרכזיים, הן ביכולתו לספק מענה לאתגר של ירי תלול מסלול בזירות השונות, והן ביכולתו לשלול יכולות במרכזי הכובד של האויב באופן מהיר ורציף. על כן גיבש הצבא תפיסה עדכנית לתמרון היבשתי, שנועדה לתת מענה לפערים אלו ורואה בתמרון מהלך רב־ממדי. בזרוע היבשה גובשה תפיסת תמרון בחכמ"ה (ביסוס, חשיפה, כינוס, מהלומה, הסתערות), שלפיה לכוחות המתמרנים יונגשו יכולות מודיעיניות ויכולות חשיפת אויב מוגברות. זאת כדי שיוכלו לפגוע בו ולשלול ממנו יכולות, הן באמצעות אש מדויקת והן בתמרון מהיר וקטלני. התעדוף הצה"לי של מאמץ האש נותר בעינו, אולם ניכר כי בחמש השנים האחרונות התגבשה ההבנה שביצוע תמרון מהיר ואגרסיבי כמהלך משלים חיוני לצורך סיום המערכה במהירות, ובתנאים שישרתו את האינטרסים של ישראל. בהתאם לכך הושקעו משאבים ניכרים בשיפור ובחיזוק כשירותם של הכוחות המתמרנים.

דמותה של המלחמה הבאה

על צה"ל להיערך לשני מתארים עיקריים של מערכה, שעלולה להתפתח מהסלמה לא רצויה בעקבות ימי קרב בזירה הצפונית: "מלחמת לבנון השלישית" רק עם חזבאללה בלבנון, שתהיה עצימה והרסנית בהרבה ממלחמת לבנון השנייה; ו"מלחמת הצפון הראשונה" עם חזבאללה בלבנון, אך גם עם כוחות בסוריה ובעיראק, ואולי גם באיראן ובזירות נוספות..

צה"ל יפעיל במלחמה את יכולותיו ההתקפיות הקטלניות – ביבשה, באוויר ובים – ויגרום נזק נרחב ביותר לאויביו, בחזית ובעומק. אבל במלחמה כזאת גם ישראל צפויה להתמודד עם ירי מסיבי של טילי קרקע־קרקע לעורף, שחלקם מדויקים וחלקם אף יחדור את מערכות ההגנה האווירית; עם תקיפות של כלי טיס בלתי מאוישים ורחפנים על העורף; עם חדירת כוחות קרקעיים לשטח ישראל בהיקף של אלפי לוחמים; ועם מתקפה תודעתית רחבה שתכליתה ערעור כושר העמידה של הציבור הישראלי ואמונו בהנהגה המדינית והצבאית. רכיביו ההתקפיים של צה"ל ייתקלו במערכות הגנה אווירית וימית משתכללות ובמערכי הגנה קרקעיים מורכבים, הכוללים שימוש בתווך תת־קרקעי ובטילים מתקדמים נגד טנקים.

המערכה עשויה להתנהל אפוא בשני ממדים שונים: באחד יתקפו אויביה של ישראל את העורף באש תלולת מסלול בכמויות שטרם נראו בעבר, ובשני תתקוף ישראל את כוחות האויב בשטחו, הן באמצעות מאמץ אש והן באמצעות תמרון קרקעי. אולם אפשר שייווצר רושם של קשר רופף בלבד בין שני הממדים. נוכח ההרס בערי ישראל, תושבי ישראל שיהיו נתונים תחת אש לא יתרשמו יתר על המידה מן ההרס האדיר שימיט צה"ל על מערכי האויב (גם אם יהיו ממוקמים בלב אוכלוסייה אזרחית) וממספר פעיליו שייפגעו במהלך הקרבות. מפקדי גדודים במלחמת לבנון השנייה סיפרו כי במהלך הלחימה, למרות ליקויים ותקלות, הם חשו שביצעו את המשימה ובסך הכול ניצחו, והינה בשובם ארצה התברר להם כי הציבור חושב שההישג נע בין תיקו להפסד. בהתחשב בנזק הצפוי במלחמה הבאה, תחושה זו תועצם.

יתרה מכך, ניתן להניח שבעת מלחמה כוחות המילואים שיתגייסו ייאלצו אף הם להתארגן תחת אש, שכן בסיסי הגיוס והימ"חים יהיו מטוּוחים. הצבא לא יוכל לממש את תפיסת "זמן יקר", שלפיה בעת עימות יעברו יחידות המילואים אימון להעלאת הכשירות ורק אז ייקחו חלק בלחימה, משום ששטחי האימונים יהיו מטווחים גם הם (כשם שהיו בעת מבצע ׳עמוד ענן׳ בזירת הדרום, 2012). זאת ועוד, מאחר שהבסיסים של יחידות המילואים ממוקמים בחלקם הרחק מקו החזית, עלול שינוע הכוחות להתעכב בגלל אש תלולת מסלול של האויב. מכאן שהמקום הבטוח ביותר שבו יוכלו הכוחות הלוחמים להימצא הוא בחזית ובעומק שטחו של האויב. שם אומנם יידרשו כוחות היבשה להתמודד עם הסיכונים שבלחימה, אולם העוצמה הקרבית תספק מענה לסיכונים אלה.

הציבור בישראל מצפה מהכוח הצבאי לנצח במערכה קצרה ומעוטת אבדות. ציפייה זו מועצמת כשמדובר במערכה המבוססת על הפעלת הכוח האווירי. אולם בעימותים עתידיים צפוי שטייסי חיל האוויר לא יוכלו לנוע באופן חופשי כמעט מעל לשטח האויב, כפי שהומחש בפברואר 2018 ,כאשר במהלך תקיפה של חיל האוויר בסוריה נפגע מטוס קרב מסוג 16־F וטייסיו נאלצו לנטוש מעל עמק יזרעאל. יתרה מכך, לצד מערכי הנ"מ שלו, האויב ישאף לפגוע ברציפות התפקודית של חיל האוויר הישראלי באמצעות ירי רקטות וטילים על בסיסי החיל. צה"ל יידרש להיאבק על העליונות האווירית ועל חופש הפעולה. בהקשר זה יש להביא בחשבון גם את הנוכחות הרוסית בזירה הצפונית, אשר עשויה להציב מגבלות נוספות על חופש הפעולה של חיל האוויר.

השלכות מגפת הקורונה

להתרחשויות בסביבה האסטרטגית, בהקשר למגפת הקורונה, יכולות להיות גם השלכות על הסביבה האופרטיבית, כלומר – על מאפייני העימותים הצבאיים ואופן התפתחותם של הכוחות הצבאיים, המדינתיים והלא־מדינתיים. תקופות שבהן המדינות והארגונים בעלי המחויבות הפוליטית עוסקים בענייני הפנים שלהם מאופיינות בצמיחתם של ארגונים לא־מדינתיים חסרי מחויבות כזאת, וכאלה יכולים להיווצר או להתחזק גם בתקופה הנוכחית. בהקשר אחר, אפשר שההתייחסות הדרמטית כל כך בכל המדינות להתפרצות הנגיף תוביל גורמים שונים לתת עדיפות גדולה יותר לפיתוח ולהצטיידות בנשק ביולוגי. ולבסוף, לפחות בישראל ובמדינות המערב – סביר להניח שתהיה הסטת תקציבים לאומיים לשיקום הכלכלה ומערכת הבריאות, על חשבון תקציבי ביטחון ותקציבים לתחומים אזרחיים אחרים

המלצות

ישראל צריכה להיערך למלחמה רב־זירתית ("מלחמת הצפון") כאיום ייחוס עיקרי. מלחמה זו תתאפיין בעצימות גבוהה יותר מהמערכות שניהלה מאז מלחמת לבנון השנייה, הן במובן כמות האש על העורף הישראלי והן במובן חזית הלחימה.

נוכח האתגרים הצפויים לכוח האווירי וכן הצורך לצמצם את האש על העורף במהירות, יש להכין את הכוח היבשתי לתמרון גמיש, אגרסיבי וקטלני לפגיעה בכוחו הצבאי של האויב. במקביל יש לצמצם את פערי הציפיות בציבור לגבי מאפייניה ותוצאותיה האפשריות של המלחמה; ליזום מאמץ מדיני וביטחוני למניעת מלחמה ולמיצוי חלופות אחרות לקידום יעדיה של ישראל בזירה הצפונית. זאת ועוד, נכון לסכם ולתקצב תוכנית רב־שנתית לצה"ל ולהתאימה למגבלות התקציביות המתחייבות מההתמודדות עם ההשלכות הכלכליות של משבר הקורונה, ליישם את תוכנית ההתעצמות במט"ח במסגרת הסיוע האמריקאי, וכן יש להקפיד על הרחקת צה"ל ומערכת הביטחון מהמאבק הפוליטי בישראל.

תא"ל (מיל.) איתי ברון, ראש חטיבת המחקר באמ"ן לשעבר וסגן ראש ראש המכון למחקר. 
גל פרל פינקל, חוקר צבא ואסטרטגיה ב־INSS.

המלחמה הבאה לא תתחשב באילוצי הפוליטיקה או המגפה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

"תתכוננו שזה יקרה מחר" – כך אמר הרמטכ"ל ללוחמים בתרגיל בצפון, והזכיר את מה שבכנסת אולי הספיקו לשכוח: בגבול הצפוני, השקט תמיד מתעתע. הפוליטיקאים חייבים להתעשת, להפריד בין ענייני הביטחון למשבר הפוליטי והבריאותי, ולפעול לשיפור המוכנות למערכה – לפני שיהיה מאוחר מדי

  • פורסם כ"מבט על" גיליון 1412, המכון למחקרי ביטחון לאומי
  • 3 בדצמבר 2020

המתיחות הממושכת השוררת בצפון בין צה"ל לחזבאללה משקפת אפשרות כי למעשה, הצדדים מצויים מספר מהלכים מוטעים מימי קרב העלולים להסלים למלחמה, כמעט ללא התרעה נקודתית שתיתן בידי צה"ל שהות להיערך. במקביל מתמודדת ישראל עם משבר הקורונה ועם משבר פוליטי מתמשך, שמעכב את מימושם של תהליכים חיוניים בבניין הכוח של צה"ל, בדגש על תקציב ורכש של כלי טיס ומערכות לחימה כמו גם על גרף האימונים של הצבא. המשבר הפוליטי יצר גם ליקויים בשיח והמתמשך בין הממשלה לצבא, שהינו רכיב קריטי ביכולתה של ישראל לקבל החלטות, הן בתחום בניין הכוח ולא פחות חשוב – בתחום הפעלת הכוח. למרות המגפה והמשבר הפוליטי, וכפי שהוכח לאחרונה בפעולת הגמול שבוצעה על ידי צה"ל בסוריה בעקבות הנחת זירת המטענים ברמת הגולן, על צה"ל להיות ערוך להסלמה ולהתאמן, גם נוכח סיכוני הקורונה, כדי להיות כשיר למלחמה.

באמצע נובמבר ביצע צה"ל תקיפה אווירית נרחבת גלויה ומוצהרת בסוריה. כפי שתיאר דובר צה"ל, הייתה זו היה פעולת גמול לזירת מטענים סמוך למוצב 116 ברמת הגולן, שהונחה בהכוונת יחידה 840 של כוח קודס האיראני, המפעיל מתנדבים סוריים לפעולות טרור. צה"ל פגע בשמונה מטרות ובהן מחסני אמל"ח, סוללות טילי קרקע־אוויר, מפקדה של כוח קודס ומפקדת דיביזיה 7 הסורית, ובמהלכה נהרגו מספר חיילים סורים ואיראנים. וזאת, כשמאז יולי האחרון מצוי פיקוד הצפון בדריכות מוגברת מול חזבאללה לאחר תקיפה שיוחסה לישראל בסוריה שבה נהרג פעיל של הארגון.

מנהיג חזבאללה, חסן נצראללה, הציב אז משוואה, שלפיה הארגון יגבה מחיר בחיי אדם בתגובה לכל פעיל הארגון שייהרג בלבנון או בסוריה. ואכן, חיזבאללה ניסה מספר פעמים "לסגור חשבון" עם ישראל, אך ללא הצלחה. כך למשל, באוגוסט ירו צלפי חזבאללה לעבר כוח צה"ל בגבול לבנון סמוך למנרה. וצה"ל הגיב מן האוויר ותקף עמדות חזבאללה סמוכות לגבול בלבנון (בניגוד לתגובה באירוע קודם: חדירתה של חוליית צלפי חזבאללה להר דב, שצה"ל אפשר לחבריה להימלט). אלוף אמיר ברעם, יוצא הצנחנים שמפקד על פיקוד הצפון, אמר שהתקיפה נועדה להבהיר לחזבאללה כי: "איבדת שתי עמדות על ירי בלי נפגעים. ללמדך איך נגיב על ירי עם נפגעים". במקביל יוחסו לישראל עוד מספר תקיפות נגד בסיסי כוחות איראנים בסוריה, בבחינת איתות לנצראללה, שהמשוואה שהציב אינה מרתיעה את ישראל. אולם המתיחות לא הסתיימה והוא חזר והדגיש מאז כי המחיר עוד ייגבה.

המתיחות אמנם מנוהלת עד כה "על אש קטנה" אולם כפי שאירע בעבר, הן בזירת הדרום והן בזירת הצפון, הצדדים מצויים במרחק מספר מהלכים מהסלמה העשויה להתפתח למלחמה. בדומה להתנהלות בין ישראל לחמאס, נראה כי ישראל וחזבאללה אימצו את התפיסה הגורסת שההסלמה תסתכם במספר ימי קרב, שניתן יהיה להכילם ולנהלם באופן מבוקר. אולם, פוטנציאל ההיזק של הסלמה בזירה הצפונית, שעולה במידה ניכרת על היקף ההיזק שחמאס עלול להסב לישראל, יכול להביא לכך שישראל וחיזבאללה יתקשו לשלוט בהתפתחויות ולמנוע מהן להפוך למערכה נרחבת.

בכל בחינה את מצבה האסטרטגי של ישראל יש לכלול לצד מתיחות נמשכת זו משתנים נוספים, ביניהם תהליך המעבר בין ממשל הנשיא דונלד טראמפ לממשל הנשיא הנבחר, ג'וזף ביידן, שבמהלכו אפשר שארצות הברית תתקוף מטרות איראניות באזור – אם בתגובה לתקיפת כוחותיה בעיראק ובמזרח סוריה, ואם במטרה לפגוע בפרויקט הגרעין – התפתחות העשויה לגרור תגובה איראנית באמצעות שלוחיה גם נגד ישראל. וכל זאת, בעוד ישראל מתמודדת עם מגפת הקורונה ומשבר הפוליטי.

ישראל היא מדינה חזקה, עם מערכות ממשל יציבות ומתפקדות, אולם הנטרול הפוליטי של תהליך קבלת ההחלטות, ובכלל זאת בנושאי ביטחון, פוגע במוכנות מערכת הביטחון להסלמה ביטחונית. מאז הקמת הממשלה, לפני יותר מחצי שנה, טרם גובש ועבר חוק תקציב, ובכלל זה תקציב ביטחון, טרם הוחלט על אודות רכש מערכות ואמצעי לחימה חדשים וטרם אושרה התכנית הרב־שנתית (תר"ש) שהציג הרמטכ"ל אביב כוכבי, "תנופה". כפי שציין לאחרונה מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף (מיל.) אמיר אשל, התאמתם של תהליכי הכשרה, כמו גם של רכישת, קבלת והטמעת מערכות לחימה או כלי טיס חדשים, לוקחת זמן וישראל מפעילה חלק מכלי הטיס שלה, מסוקים למשל, הרבה מעבר למה שהיצרן התכוון.

בנוסף, כפי שנחשף בהקשר לנסיעתו באחרונה של ראש הממשלה בנימין נתניהו לערב הסעודית, כמו גם בתהליך המדיני שהביא לחתימת "הסכמי אברהם", שרים בכירים והמטה הכללי מודרו ולא שותפו בהכנות ובתהליך עצמו. שיח תקין, קבוע ומתמשך בין הממשלה לצבא הוא רכיב קריטי ביכולתה של ישראל לקבל החלטות חיוניות בתחום הביטחוני לגבי בניין הכוח, ולא פחות חשוב מכך – בתחום הפעלת הכוח. במקרה של הסלמה בצפון, יכולתם של מפקדי הצבא ובכירי הדרג המדיני לנהל דיאלוג מהיר וסדור, מבוסס אמון וידע, היא חיונית ליכולתה של ישראל לנהל אותה בהצלחה.

על הרקע הזה יש לברך על התעקשות הרמטכ"ל כוכבי לממש חלקים חיוניים בתוכנית "תנופה", כמו גם לקיים בסוף אוקטובר תרגיל רב־מערכתי – "חץ קטלני" – שדימה מערכה ביותר מזירה אחת ואשר התבצע בהשתתפות כוחות מילואים. לצד תרגיל זה התקיימו אימונים נוספים של כוחות הסדיר והמילואים, ואימונים נוספים עתידים להיערך בחודשים הקרובים.

הכוח האווירי הישראלי הוא כוח יעיל וקטלני, היודע לפעול בהספקי תקיפה גדולים במיוחד. בחיל האוויר גובשה תפיסת המהלומות, בהיקף ובדיוק גבוהים, כאשר על כל מהלומה לגרום הרס ונזק לאויב, שיחרוג מהצפי שלו את יכולות וכוונות צה"ל. מהלומות אלו יכוונו לפגיעה במערכי אויב שהם קריטיים לתפקוד האופרטיבי ולמימוש האסטרטגיה שלו, כדי להביאו לכשל רב־מערכתי ולאלצו להשקיע את מירב משאביו בהגנה ובשיקום.

ומנגד, בהחלט יתכן שלצד הכוח האווירי תידרש ישראל למאמץ קרקעי משלים, אגרסיבי ומהיר, שיפגע בפעילי אויב בשטחם, ייצר בקרבו תחושת נרדפות ואי־וודאות וכן יחשוף מטרות לתקיפה באש מדויקת. לתפיסת הצבא, בתמרון היבשתי התגלו בשנים האחרונות שני פערים מרכזיים: ביכולת לספק מענה לירי הרקטות והטילים לעבר העורף הישראלי, וביכולת לשלול במהירות וברציפות יכולות במרכזי הכובד של האויב. לפיכך גובשה בזרוע היבשה של צה"ל תפיסת תמרון בחכמ"ה – ביסוס, חשיפה, כינוס, מהלומה, הסתערות – שלפיה יונגשו לכוחות המתמרנים יכולות מודיעיניות וחשיפה מוגברות, כך שיכלו לאתר את האויב, לפגוע בו ולשלול ממנו יכולות באמצעות אש מדויקת ותמרון מהיר וקטלני.

בכל מקרה, המרחבים הגדולים בלבנון והשטחים האורבניים הצפופים ברצועת עזה יחייבו הפעלה של סדרי כוחות גדולים, בוודאי במלחמת רב־זירתית, ומכאן גם הפעלת כוחות מילואים, שכן המערך הסדיר לבדו לא יספיק. כאן טמון פער שלישי במוכנות צה"ל, והוא כשירות הכוחות. על מנת שלצה"ל תהיה יכולת יבשתית כשירה, למרות האילוצים, עליו להתאמן שמא תמצא עצמה ישראל עם מענה חסר לאיום.

בשיחה שקיים ערב התרגיל, שנערך בגליל, עם מפקדי חטיבת הצנחנים, אמר הרמטכ"ל כוכבי: "אי אפשר להביא את ההישג על האויבים שלנו בלי התמרון", הזהיר מפני אשליה שהמערכה הבאה תתרחש עוד זמן רב ואמר למפקדים: "תתכוננו שזה יקרה מחר".

לצד רמת מוכנות גבוהה, שגרת אימונים סבירה היא אתגר לצה"ל מיום היווסדו, שכן צה"ל נתון כמעט תמיד בהתמודדות מול איומים קונקרטיים. ואולם, קיום אימונים נוכח מגפת הקורונה הוא אתגר מורכב, שכן לאילוצים הרגילים שבהם נתונים אנשי המילואים, בפרט צורך לתמרן בין דרישות הפרנסה והמשפחה לבין היציאה למילואים, נוספה האפשרות של הדבקות במחלה במהלך האימון. מדובר בחשש מבוסס, שכן בחלק מהאימונים נדבקו אנשים וחלו.

עם זאת, כמאמר הרמטכ"ל, אויביה של ישראל לא יתחשבו באילוצי הקורונה או באילוצים אחרים, פוליטיים, ועל כן על צה"ל להסדיר בהקדם נוהל ברור שיכלול פיצוי הולם לטיפול בחולים, או מי שנדרשו לשהות בבידוד בעקבות אימון מילואים, ולהתעקש לקיים את האימונים. הסדרה זו תבהיר למשרתי המילואים כי הם נכס חשוב בעיני הצבא ותחזק את אמונם בו, וכן תגביר את חשיבות האימונים בעיניהם. קיום האימונים, לצד פעילות התקפית ויוזמת של צה"ל בזירות השונות, מחזק את דימוי ההרתעה הישראלי ומבהיר את מוכנותה למערכה, אף שאינה מייחלת לה.

לסיכום, למרות הערכה רווחת כי סכנת המלחמה נמוכה, דווקא בעת הנוכחית, ובעיקר עד להתייצבות ממשל חדש בארצות הברית, חיוני לשמור על רמת כשרות ומוכנות גבוהה של הצבא, לקראת התפתחויות לא צפויות, בעיקר מול הציר האירני־שיעי בזירה הצפונית, הכוללת את לבנון, סוריה ומערב עיראק. לצה"ל תפקיד של המבוגר האחראי – דווקא בעת הזאת, כשמנגנוני קבלת החלטות המדיניים והמשילות בישראל מתנהלים בתת־תפקוד. מוכנות ופרופיל מבצעי גבוהים ובולטים יסייעו להרתיע את גורמי הציר מפני ניסיונות להציב בפני ישראל אתגרים ביטחוניים בוטים, בעלי פוטנציאל של הידרדרות למערכה רבתי.

נדרשת תנופה ליבשה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ברקע המשבר הכלכלי שעמו מתמודדים אזרחי ישראל, גם צה"ל צפוי להרגיש בקרוב את חרב הקיצוצים. כשהצבא ייגש לערוך שינויים תקציביים, עליו לזכור: אין תחליף לכוח היבשה – ופגיעה בו עלולה לעלות לנו ביוקר

  • פורסם כ"מבט על" גיליון 1344, המכון למחקרי ביטחון לאומי
  • 6 ביולי 2020

בנאום שנשא לאחרונה אמר הרמטכ"ל, אביב כוכבי, כי גם במהלך משבר הקורונה "צה"ל המשיך למנוע ולעקור איומים", ולספק ביטחון ויציבות למדינת ישראל. פעולות אלה, ציין, עשויות להיתפס כמובנות מאליהן בשל "פרדוקס הביטחון: ככל שיש שקט ויציבות ביטחונית נוטים לשכוח כמה מורכב להשיגם", ומתפתחת תחושה מוטעית שניתן לצמצם את צרכי הביטחון. הרמטכ"ל הזהיר כי זוהי שגיאה חמורה שמדינות רבות, ובהן מדינת ישראל, שילמו עליה מחיר כבד. הדברים באים, כך נראה, על רקע המשבר הכלכלי המסתמן ומשבר הקורונה. נוכח המצוקה הכלכלית והתקציבית ניתן להעריך כי כלל משרדי המשלה יידרשו להסתפק בתקציב מצומצם יותר, ובכלל זה הביטחון. מנגד, תקציב ביטחון קטן יותר עלול לפגוע בכשירות הצבא, בדגש על צבא היבשה, לספק ביטחון ביעילות בשגרה ובחירום, ובעיקר במלחמה.

נשאלת השאלה, מהי המערכה העיקרית? האם זו המערכה המתמשכת בין המלחמות, שנועדה בין השאר למנוע את המלחמה, או המלחמה היא המערכה העיקרית ועל צה"ל להמשיך לבנות את הכוח והמוכנות לקראת התרחשותה? במציאות האזורית הנוכחית, על־פי רוב יעדיפו צדדים יריבים לפעול מתחת לסף המלחמה. ומנגד, יש מצבים המתאפיינים בשרשרת תגובות הדדיות, בעלות השלכות לא מכוונות, העשויים להביא להסלמה ואף למערכה. לפיכך, על צה"ל לשמר מוכנות הן למערכה בין המלחמות והן למלחמה.

בתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה, למשל, נפגעה כשירות צבא היבשה באופן חמור כתוצאה מהקיצוץ התקציבי ב־2003. לצד זאת התפתחה תפיסה, שנבעה מהלחימה המתמדת בטרור הפלסטיני ולפיה שגרת הפעילות המבצעית האינטנסיבית תשמר את מוכנותו המבצעית של הצבא, אך בלי הבנה כי מדובר במתאר לחימה שונה מזה שעשוי להתרחש במערכה דוגמת זו שהתנהלה בלבנון. האופן "הפחות ממספק" כפי שהגדיר זאת קצין בכיר בצה"ל, שבו פעלו כוחות היבשה במלחמת לבנון השנייה, המחיש כי להזנחת כשרות היבשה יש מחירים כבדים. המסקנה היא שהאמונים בצבא היבשה לשמירת כשירות לחרום מחייבים השקעת משאבים מתמשכת ורציפה. מסקנה זו נתמכת, גם על ידי לקחים ממבצע "צוק איתן" ברצועת עזה ב־2014, שבמהלכו הומחשה אותה דילמה, אם כי באופן חמור פחות. העובדה שכמעט כל הצבא הסדיר המתמרן לחם במבצע זה נבעה גם מכשירות ירודה של מערך המילואים, שלא התאמן ונדרש זמן ממושך להביאו לכשירות למלחמה.

בשני המקרים היו לקיצוצים הסברים טובים. האנתיפאדה השנייה ומשבר כלכלי מחד גיסא, וכן המחאה החברתית שפרצה ב־2011 – כל אלה הובילו להחלטה לקצץ בתקציב הביטחון. וצה"ל, שרוב תקציבו "קשוח" ומשועבד לתשלום משכורות ופנסיות, תחזוקה שוטפת, פרויקטים של רכש והתעצמות, מקצץ היכן שהוא יכול, לרוב באימונים, על בסיס הערכת מצב של הסיכון למלחמה.

בעוד שחל פיחות במעמדו של מאמץ התמרון הקרקעי, שהפעלתו מחייבת מאמץ לוגיסטי ניכר ומלווה כמעט תמיד בנפגעים, עלתה חשיבותו של מאמץ האש (מדויקת בעיקרה, אך לא רק). הסיבות לכך ברורות: הכוח האווירי, למשל, זמין לפעולה מיידית ותחומה, שמתבצעת מעבר לגבול, ופעולתו מתבצעת מתחת לסף המלחמה. בהפעלתו מממשת ישראל את עליונותה הטכנולוגית והצבאית ומפעילה נשק מונחה מדויק, שמצמצם את הסיכונים לכוחות צה"ל ולאזרחים בלתי מעורבים.

צה"ל מחזיק כיום ביכולות אש ומודיעין מרשימות ויעילות מאוד, הפועלות במשולב, וחיל האוויר הפך לגוף שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום. יכולות אלו היו מרשימות ביחס לאיום שהציבו חמאס וחזבאללה, גם ב־2006 וגם ב־2014. אבל גם אז, האש המדויקת, שחוברה למודיעין עדכני ומדויק, לא הספיקה. האויב הסתגל ולמד לחמוק ממנה, ולהוסיף ולשגר טילים ורקטות לעבר העורף האזרחי הישראלי. אמנם התמרון והאש לא יפסיקו (אף שישבשו ויפחיתו) את הירי לעבר עורף ישראל, אולם בשילוב יעיל ביניהם טמונה היכולת לסיים את המערכה במצב שישראל תוכל לאכוף את תנאיה על אויביה, מצב שישראל תשאף לשמר לתקופה ארוכה ככל שניתן.

מאמץ האש חיוני, שפוגע ומשבש את היכולות האופרטיביות של האויב, נוטל ממנו את נכסיו האסטרטגיים, מסב לו פגיעה קשה והרסנית שתרתיע מפני מערכה נוספת למשך שנים ותחייב אותו להשקיע את משאביו בשיקום הנזקים. מנגד, לישראל לא עומדים מותרות בדמות מערכות ממושכות, בשל האיום שמציב האויב על העורף האזרחי שלה. אף שאין להפסיק את הלחימה בטרם מוצה מאמץ האש ופגע בכל שתוכנן לפגוע, הרי שיש לחתור לקצר ככל שניתן את משך המערכה. אחד הכלים שמצויים ברשות צה"ל כדי לקצר את המערכה הוא התמרון היבשתי, משום שהוא מציב איום של ממש על שרידותו ויכולתו התפקודית של האויב, העשוי לגרום לו להפסיק את המערכה.

משמעות הדברים היא שלצבא נדרשת יכולת יבשתית משלימה, הכוללת כוחות סדיר ומילואים שניתן יהיה לגייס ולהפעיל באגרופי מחץ בתמרון מהיר, שיפשוט ויפגע בכוחם הצבאי של חזבאללה וחמאס. נדרש כוח יבשתי של צוותי קרב משולבים, קטנים בהיקפם מהמבנה המסורתי והמסורבל שבו פעל צה"ל בעבר, שנשענים בעיקר על צוותי קרב חטיבתיים ולא על אוגדות כוחות שיידעו לנוע ולהיעתק מהר מזירה לזירה, לבצע פשיטות מהירות, בגמישות ובשילוביות הדוקה ורב־זרועית עם רכיבי אש ומודיעין, כמו גם לפגוע באופן יעיל בפעילי האויב במגע ישיר. כוחות אלו, שיתבססו על יכולת עיבוד מודיעין מהירה, יוכלו לצוד את ה"אויב הנעלם", שנמנע ככל יכולתו מעימות ישיר עם הצבא ומתבצר במנהרות ובונקרים.

בפעמים האחרונות שצה"ל תמרן בהצלחה היה הרמטכ"ל אביב כוכבי מח"ט הצנחנים במבצע "חומת מגן" ורח"ט מבצעים במבצע "עופרת יצוקה". נראה שהלקח שנשא אתו הלאה הוא שהתמרון חייב להיות מוכוון להשמדת נכסיו של האויב וכוחו הצבאי. לדבריו, "אם רק התקדמת והגעת לקו מסוים, ובדרך לשם לא השמדת את הרקטות, את טילי הנ"ט והמפקדות, האויב המבוזר והמוטמע במרחב האורבני ימשיך לפעול כמעט כאילו התמרון או הפעולה מנגד לא השפיעה עליו".

יש לציין שגם במערכה שבה פתח צה"ל מיוזמתו, ומימש בראשיתה מהלומת אש מרשימה ועוצמתית, ניכרת לאחר זמן קצר "צניחת מטרות" כשהאויב נעלם משדה הקרב. כדי לאתר את האויב, לפגוע בו, וגם להציף אותו עבור מאמצי האש מן התווך, נדרשים פעולה קרקעית וחיכוך ישיר עם מאחזי ואתרי המסתור של האויב .

צה"ל נדרש עתה לקיים תהליכי בניין כוח כשברקע תרחישים הכוללים אפשרות של סיפוח ביהודה ושומרון, גל שני של מגפת קורונה, מיתון כלכלי שיביא עמו קיצוץ חד בתקציב הביטחון, וכתמיד – אפשרות להתלקחות תסיסה ביהודה ושומרון או עימות בזירת רצועת עזה ובזירה הצפונית (וכלל לא בטוח שבנפרד). התכנית הרב־שנתית (תר"ש) שתגובש תידרש לייצר אופטימליות במוכנות הצבא לתרחישים השונים, תוך הנעת תהליכי בניין כוח לעתיד, וגם לקצץ בחלק מרכיבי התקציב. דווקא בהינתן כל אלו, תהיה זאת טעות אם עיקר ההשקעה תופנה לבניית יכולות המודיעין והאש, תוך פגיעה במוכנות ובבניין הכוח ביבשה.

התר"ש הקודמת, "גדעון", שיושמה בכהונת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, הדגישה את מוכנות היבשה, "הרגל הצולעת שלנו", כפי שתיאר אותה בשעתו האלוף אהרון חליוה. בתקופתו הוגברו אימוני כוחות היבשה, נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה, שבמסגרתה שוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים לא נחוצים, נעשה בידול בכשירות היחידות ותועדף אימון החטיבות המתמרנות של המערך, גם על חשבון התעצמות ורכש. בנוסף שודרגה יכולת צה"ל לפעול בעומק האויב, באמצעות הקמת חטיבת הקומנדו. אולם, הפלונטר הפוליטי בשנה האחרונה, שמנע גיבוש מסגרת תקציבית סדורה וגרם לקיצוץ באימונים (שהוחרף כתוצאה ממשבר הקורונה), הביא לכך שהרגל החלשה עדיין לא שוקמה.

צבאות הם ארגונים שמרניים באופיים. החשש כי בטרם יושלם השינוי יידרש הצבא ללחימה מחייב תהליכי שינוי איטיים יחסית. אבל עליהם להיות תמידיים. משתנה נוסף שיש לקחת בחשבון הוא המתח המובנה בתהליכי בניין הכוח בין הרצון לסגור פערים לבין הרצון לחזק את גורמי היתרון היחסי. הקושי בחיזוק היבשה נובע מגודלה של הזרוע בכוח אדם, בפלטפורמות לחימה וציוד. העלות הכרוכה בביסוס אפקט איכותי גדולה מהותית ביחס לזו הנדרשת להצטיידות בנשק מדויק. מכאן שלרוב ייבחר הצבא לחזק את היתרון האיכותי. עם זאת, העובדה שצבא היבשה, בסדיר ובמילואים, הולך וקטן עם השנים, מאפשרת לחזק את כוחות החוד שלו, כפי שנעשה בתר"ש "גדעון".

דווקא בשל הקיצוץ הצפוי בתקציב הביטחון, על התר"ש הבא, "תנופה", לבנות את הצבא המתאים ביותר למידותיה של ישראל ולאתגרים שבפניה, ולמעשה להמשיך בכיוון התר"ש הקודמת. האיום הן מעזה והן בחזית הצפון, הכולל לצד הצבת איום חמור על העורף באמצעות מערך רקטות וטילים גם כוחות פשיטה שייעודם לחדור ולפעול בשטח ישראל, מחייב לצד השיפור ביכולות הפעלת האש והקטלניות שמוביל הרמטכ"ל, את הפיכת כוחות היבשה לכוחות גמישים ומהירים בהרבה, המסוגלים לפעול בהגנה כמו גם בהתקפה.

חלק מהצעדים אכן ננקטו בשנה החולפת. בפיקוד הדרום ופיקוד הצפון יזמו האלופים הרצי הלוי ואמיר ברעם, שני קציני צנחנים, שורת תרגילים ו"בוחן רף", שבמסגרתם יעברו כל גדודי הסדיר וחלק מגדודי המילואים של צה"ל אימון המדמה מערכה בדרום ובצפון. אימונים אלו חשובים, שכן כמאמר הרמטכ"ל, "אם יש דבר משמעותי ללוחמים שאיתם הם חוצים את הגבול זה תחושת מסוגלות ותחושת ביטחון". אף שהבוחן להעלאת הכשירות הוא צעד בכיוון הנכון, עדיין נדרשת השקעה ניכרת בזרוע היבשה. שכן בשילוב בין מאמץ האש לתמרון יבשתי יעיל ונמרץ, טמונה היכולת לקצר את משך המערכה הבאה וגם להכריע אותה.

"האסקלציה לצורכי דה־אסקלציה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו, "חומת סואץ", קבע בוריס דולין כי ברית המועצות הביסה את ישראל במלחמה בתוך מלחמה, שהתנהלה במלחמת ההתשה. הספר מרתק, השורה התחתונה טעונה בירור. יתכן שמי שניצח הם דווקא הישראלים.

ישראל הפסידה במלחמת ההתשה, קבע בוריס דולין, בספרו "חומת סואץ" (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2020), ולא רק זו, אלא שהובסה בידי ברית המועצות. הספר הוא עיבוד של מחקר שביצע דולין, מורה בן 38 המתגורר בתקוע, במהלך לימודי התואר השני במסלול צבא וביטחון באוניברסיטת בר־אילן. 

בגב הספר נכתב כי הייתה זו מלחמה בתוך מלחמה, והמחבר תיאר כיצד שירת "מבצע קווקז" – הקמת כוח המשלוח הסובייטי ושיגורו למצרים – את האינטרסים של ברית המועצות במלחמה הקרה, ומדוע העימות בין הרוסים לישראלים נשמר בסוד (והאמריקנים נמנעו מלהתערב בו).

אף שהמחקר של דולין מאיר עיניים, והוא השכיל לכלול בו מקורות רוסיים שטרם נעשה בהם שימוש, הרי שהשורה התחתונה שלו, טעונה בירור ויתכן וקודם ירה חץ ורק אז סימן את המטרה.

"חוצפה פלמ"חניקית"

בספר תיאר דולין את המערכה כנגד המצרים (11 ביוני 1967 – 7 באוגוסט 1970) ואת האירועים המכוננים במהלכה באופן מרתק. כך למשל, כשהתגלה בשלהי דצמבר 1969 המכ"ם הסובייטי החדיש שבו הצטייד הצבא המצרי, עלה במטה הכללי הרעיון להעביר את תחנת המכ"ם כולה לישראל.

"הייתה כאן חוצפה פלמ"חניקית שקסמה לאנשי המבצעים. השם שניתן למבצע העתידי היה "תרנגול 53", והביצוע ניתן לנח"ל המוצנח" (עמוד 188), כתב דולין. באישון לילה הוטס במסוקים כוח מגדוד הנח"ל המוצנח בפיקוד המג"ד, סא"ל אריה צידון, וסגנו, רס"ן דורון רובין, לגדה המערבית של תעלת סואץ. 

הכוח המצרי שאייש את תחנת המכ"ם לא חשד באפשרות שצה"ל יפעל במרחב שלו, ותוך ניצול גורם ההפתעה "תקפו הצנחנים את תחנת המכ"ם. הנחיתה הייתה קשה, אך לבסוף הגיחו 66 לוחמים מענן האבק שהעלו המסוקים והחלו בדרכם אל היעד. הם הלכו במשך קרוב לשעה. את המטרים האחרונים עשו בזחילה. רעש הגנרטור שעמד בסמוך למשאיות גבר על כל קול אחר" (עמוד 192). הקרב היה קצר, והצנחנים הרגו בו כמה חיילים מצרים ושבו ארבעה נוספים.

הכוח הפושט מיהר לארוז את המכ"ם ומסוקי יסעור הטיסו אותו לגדה המזרחית של התעלה, במה שהפך לאחת הפשיטות המרשימות ביותר שביצע צה"ל מעודו.

פשיטה מרשימה נוספת הייתה מבצע "רודוס", פשיטה מוסקת על האי שדואן, אי אלמוגים בים סוף, דרומית־מערבית לשארם א־שייח', שהוצבו בו חיילי קומנדו מצריים, ב־22 בינואר 1970.

"בבוקר 22 בינואר הופיעו מעל שדואן מטוסי חיל האוויר הישראלי. פצצות כתשו את המוצבים המצריים. החיילים הורידו ראש, ירדו אל החפירות, חיפשו מקלט. הם לא ראו את המסוקים מגיעים. ארבעה סופר פרלונים נחתו בזה אחר זה על אחד ההרים במרכז האי. צנחנים ישראלים זינקו מתוכם, נערכו לתנועה והחלו להתקדם" (עמוד 208).

ניכר כי הצבא המצרי שחשש בעיקר מפני התקפה מן הים, לא נערך כראוי להגנה בלב האי, והופתע כאשר "הסתערו צנחנים ישראלים על מערך המוצבים. הקרב נמשך כמה שעות, בנקודות מסוימות היה קשה מאוד, אך ידם של הישראלים הייתה במהרה על העליונה" (עמוד 209).

הקרב היה קשה, והקומנדו המצרי לחם היטב. אחד הצנחנים שלחמו בקרב היה דורון אלמוג, לימים אלוף פיקוד הדרום. בפשיטה, סיפר לימים, למד "שיש גיבורים גם בצד השני". הצנחנים הרגו כ־50 לוחמי קומנדו מצריים (ועוד כעשרים נהרגו כשחיל האוויר תקף והטביע שתי טרפדות של חיל הים המצרי שביקשו לברר מה מצב הכוח המוצב בו) ותפסו 62 שבויים. שלושה חיילי צה"ל, בהם מ"פ, נפלו בקרב.

מובארק ממליץ להחזיר את המטוסים

הפרק המרתק בספר היה כמובן מבצע "רימון 20", מארב אווירי שערך חיל האוויר לטייסים הסובייטים ב־30 ביולי 1970. מפקד חיל האוויר, האלוף "מוטי הוד בחר למשימה את טובי האנשים של החיל – 12 טייסים, עם סך הפלות של 54 מטוסי אויב. התוכנית שנבנתה הייתה מארב מתוחכם שהתבסס על משחק מוחות עם מפעילי המכ"ם הסובייטים" (עמוד 311). בין הטייסים שנבחרו היו אביהו בן־נון, יפתח ספקטור ואביאם סלע.

כשהמארב הופעל, כתב דולין, צפה מפקד חיל האוויר המצרי, הגנרל חוסני מובארכ, בהתרחשות על מסך בתחנת המכ"ם. כטייס ותיק, הוא כבר חווה זאת כשהתמודד בשעתו כנגד חיל האוויר הישראלי, ולכן המליץ לגנרל הסובייטי שניצב בסמוך אליו להפסיק את הקרב מיד, אחרת לא יישארו לו מטוסי קרב להחזיר. הגנרל הסובייטי התעקש להילחם.

"שני הכוחות נפגשו באוויר. מנועי הסילון שאגו, קריאות נרגשות מילאו את רשתות הקשר וטילים שנורו חיפשו את המטרות שלהם. תוך שניות התברר שהישראלים שולטים בשמים. הסובייטים היו בצרות. הם לא הצליחו לשים ישראלים על הכוונת וגילו שפנטומים או מיראז'ים יושבים על הזנב שלהם. מיגים החלו ליפול בזה אחר זה. "באשר לרוסים," סיפר הרמטכ"ל בר־לב לשרי הממשלה באותו יום, "מאחר וזו פעם ראשונה להם להיות בקרב – הורגש בהחלט חוסר ניסיונם… לא הייתה לחימה כפי שחשבנו שתהיה"" (עמוד 313).

הקרב היה קצר ובסופו הפילו טייסי חיל האוויר הישראלי בשמי מצרים חמישה מטוסי מיג־21 שהוטסו בידי טייסי קרב מחיל האוויר הסובייטי.

בניגוד לעמדתו של דולין (וזוהי חולשתו העיקרית של הספר) לפיה היה זה קרב מוצלח במערכה שתוצאתה כבר הוכרעה לרעת ישראל, קבע פרופסור דימה אדמסקי כי הייתה זו הצלחה. לתפיסתו, השמועות על החגיגות והמסיבות שקיים חיל האוויר הגיעו למוסקבה. ישראל לא פרסמה את ניצחונה בפומבי כדי לחסוך מן הסובייטים השפלה פומבית, אולם מוסקבה לא יכלה להיות בטוחה כי ישראל תפגין התנהגות מרוסנת כזו גם בעתיד.

הסובייטים גם היו חייבים לקחת בחשבון שההסלמה עלולה להביא להצטרפות האמריקנים ללחימה ולהגדיל את הסבירות של עימות צבאי סובייטי־אמריקני, סיכון שממנו שאפה מוסקבה להימנע בכל מחיר. "כך או כך נראה כי 'האסקלציה לצורכי דה־אסקלציה' כפי שהגדיר את יוזמתו הרמטכ"ל בר־לב ושמומשה באמצעות הקרב האווירי, הייתה המהלך האסטרטגי הנבון, שהניב פרות מדיניים ושעודד את שני הצדדים להגיע להפסקת אש", כתב אדמסקי.

הספר כתוב היטב וניכר כי הוא תוצר של מחקר יסודי ומעמיק. מנגד, כאמור, חולשתו העיקרית היא בבחירת המחבר להציג את המערכה כניצחון סובייטי מוחלט, ולא כך הוא. אולי אפילו להיפך.

"אנחנו צריכים לתקוף הלילה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המבצע הנועז והמוצלח לתקיפת הכור הסורי יכול היה להוביל למלחמה כוללת באזור. ספר ובו גילויים חדשים מלמד על קבלת ההחלטות של ראש הממשלה אולמרט ושל הרמטכ"ל אשכנזי

באחד הערבים בספטמבר 2007, נכח רמטכ"ל צה"ל דאז, גבי אשכנזי, בחתונת מזכירתו האישית. הוא היה מעדיף להיות במקום אחר, אבל לו היה נעדר מהאירוע "היו נשאלות יותר מדי שאלות – ושאלות היו הדבר האחרון שאשכנזי היה צריך בלילה שבו עמד לפקח על אחד המבצעים הרגישים ביותר בקריירה הצבאית שלו" (עמ' 185). בתום טקס הנישואין פנה הרמטכ"ל לרב שערך את החופה, וביקש ממנו שייסע היישר אל הכותל ויתפלל למען צה"ל, חייליו ומפקדיו. מדוע? שאל הרב, "תלמד למלא פקודות" (עמ' 186), השיב אשכנזי בחיוך.

הסיבה לבקשה הלא־שגרתית של הרמטכ"ל מתוארת בספרו המרתק של יעקב כץ "קוד אריזונה" (כנרת זמורה־דביר, 2020), על אודות מבצע "מחוץ לקופסה", תקיפת הכור הסורי אל־קיבאר בדיר א־זור שבמזרח סוריה ב־2007. כץ, העורך הראשי של העיתון "ג'רוזלם פוסט", קיים תחקיר מקיף והספר כולל שורת גילויים שטרם פורסמו.

"זהו סיפור על קבלת החלטות" (עמ' 241), כתב כץ על הפרשה, ובתמצית זה אכן כך. כחצי שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה הציגה קהיליית המודיעין בפני ראש הממשלה אהוד אולמרט ראיות חותכות וחד משמעויות שצפון־קוריאה הקימה עבור סוריה כור גרעיני למטרות צבאיות. יש בכך, ציין בספר השר לשעבר דן מרידור, לקח של צניעות. סוריה, שהיתה במשך שנים יעד מודיעיני מרכזי, הצליחה להקים כור גרעיני ממש מתחת לאף של ישראל.

"האחריות הסופית על כתפי"

אולמרט התמודד אז עם ביקורת קשה שנמתחה על האופן שבו ניהל את מלחמת לבנון השנייה וחקירה פלילית התנהלה בעניינו. בעצת יועציו הוא בחר לשתף במידע את ארצות־הברית שעם נשיאה, ג'ורג' בוש הבן, היתה לו מערכת יחסים קרובה. ראש המוסד מאיר דגן נשלח לפגישה בבית הלבן. דגן חשף בפני בכירי הממשל האמריקני את עובדת בניית הכור הגרעיני בסוריה.

למרות חומרת האיום ביקש הנשיא בוש למצות תחילה את הערוץ הדיפלומטי. בשיחת הטלפון שבה בישר על כך לאולמרט אמר לו האחרון שהוא מבין את שיקוליו, אך עליו לזכור "שהאחריות הסופית לביטחונה של מדינת ישראל מונחת על כתפי ואני אעשה את מה שצריך להיעשות" (עמ' 112).

השמדת הכור הוטלה על צה"ל בפיקוד הרמטכ"ל החדש גבי אשכנזי, שחזר לצבא בכדי לתקן את הכשלים שהתגלו במלחמת לבנון השנייה. כשהתגייס, בשנת 1972 "אשכנזי רצה גולני. לא היה תפקיד קרבי בחטיבה שאשכנזי לא מילא. הוא השתתף ב"מבצע אנטבה", נפצע בפעולה בלבנון בסוף שנות השבעים ושנים אחדות אחר כך אחד מחבריו הקרובים נהרג לעיניו במלחמת "שלום הגליל". המינוי שלו לרמטכ"ל נשא מסר: צה"ל חוזר ליסודות" (עמ' 190).

עטיפת ספרו של כץ, (מקור: סימניה).

חודש לאחר שנכנס לתפקידו, במארס 2007, הציג לו ראש אמ"ן דאז, האלוף עמוס ידלין, את המידע אודות הכור הגרעיני הסורי והוא מצא עצמו בנעליו של הרמטכ"ל רפאל איתן, שבכהונתו ב־1981 תקף צה"ל והרס את אוסיראק, הכור הגרעיני בעיראק. אך בעוד שעיראק היתה מדינה רחוקה שאין באמצעותה להגיב על התקיפה תגובה של ממש, הרי שכאן התגלה כור גרעיני על סף דלתה של ישראל, וסוריה היתה עלולה לפתוח בתגובה לתקיפה במלחמה כוללת. "ברור היה שאנחנו צריכים להרוג את הכור הזה, אבל ההגדרה שלי היתה להרוג את הכור בלי להידרדר למלחמה, אבל אם נידרדר למלחמה – להיות מסוגלים לנצח אותה", סיפר אשכנזי לימים.

להתכונן למצב מלחמה

שני אלופים סייעו לו בהכנות. הראשון היה ראש אמ"ן ידלין, "שגם היה אחד משמונת הטייסים שסיכנו את חייהם והטיס את אחד ה־F-16 שהשמידו את אוסיראק ב־1981" (עמ' 145). אמ"ן גיבשה הערכה, שהתגלתה כנכונה, כי במידה וישראל תשמיד את הכור בפעולה חשאית ותימנע מלקיחת אחריות רשמית, שתשפיל את הנשיא הסורי, הוא יוכל להכיל את האירוע ולהימנע מתגובה. השני, היה אליעזר שקדי, "טייס קרב מקצועי ונועז" (עמ' 147), שחיל האוויר בפיקודו יתקוף את הכור.

אבל היו עוד שניים בצבא שהמבצע נגע להם ישירות. הראשון, שמוזכר בקצרה בספר, הוא גדי איזנקוט, אלוף פיקוד הצפון, שכמו אשכנזי עשה את עיקר שירותו בגולני. הוא יהיה האיש שיידרש לפקד על חזית המלחמה במידה ואסד וחזבאללה יגיבו על התקיפה, ועל כן הוא פיקח מקרוב על אימוני כוחות היבשה שהיו עלולים, לראשונה מאז 1973, למצוא עצמם בלחימה ברמת הגולן. ב־2018 אמר איזנקוט שהלקח המרכזי בעיניו מהאירוע הוא שאבד הקלח על תפיסת "זמן יקר", אותה הנחת עבודה שעם פרוץ הלחימה שבמהלכו הצבא ישלים פערים. הזמן, אמר, "פועל עבור מי שיודע להשתמש בו נכון, ולהשתמש בו נכון זה להיות בכשירות גבוהה מאוד. לאמן את הכוחות, לבנות את המפקדים נכון למצב של מלחמה".

האלוף השני הוא יצחק גרשון, מפקד פיקוד העורף, שהצטיין כמפקד גדוד צנחנים בפעולת מיידון בלבנון וכמפקד אוגדת איו"ש ב"חומת מגן". ועדת וינוגרד מתחה ביקורת על פעילותם של גרשון ופיקוד העורף כולו במלחמה ב־2006, והנה רק חצי שנה אחר־כך התגלה איום שהיה עלול להעמיד את העורף תחת איום חמור בהרבה. ארסנל הרקטות של צבא סוריה, אז מדינה שמשטרה יציב וצבאה חזק, היה גדול פי כמה מזה של חזבאללה (והיה חשש שגם הארגון יגיב על תקיפת הכור). הספר כמעט אינו נוגע בכך, והדבר גורע מעט מהסיפור השלם של הפעולה.

ראש הממשלה היה נחוש לתקוף אולם שר הביטחון החדש, אהוד ברק, אשר כמפקד סיירת מטכ"ל לשעבר הכיר היטב את עולם המבצעים החשאיים, היה זהיר יותר ונראה שביקש לוודא את רמת המוכנות של הצבא והמדינה בטרם יתמוך בתקיפה.

מחיאות כפיים בבור

על־פי פרסומים זרים נשלחה סיירת מטכ"ל באוגוסט 2007 לעומק סוריה לאסוף מודיעין חד־משמעי אודות הכור. במלחמת לבנון השנייה "יצאה סיירת מטכ"ל לכמה מבצעים מיוחדים. אחד מהם הביא את לוחמיה לעומק בקעת הלבנון, לבעלבכ, מעוז חיזבאללה ידוע, לאחר שצה"ל סבר בטעות ששני המילואימניקים החטופים מוחזקים שם. פעולות אחרות כללו חבלות בשיירות נשק" (עמ' 142). הכוח שב ארצה מסוריה כשבידו ראיות שמאשרות כי אל־קיבאר הוא כור גרעיני. אם ראש הממשלה והקבינט עוד התלבטו, הפשיטה של סיירת מטכ"ל שכנעה אותם שחייבים לפעול.

בדיון המכריע של הקבינט התבקש הרמטכ"ל לתת את המלצתו. "זה היה רגע שאשכנזי לא ישכח לעולם, שלו התכונן זמן רב והקדיש מחשבה רבה. אנחנו צריכים לתקוף הלילה, הוא השיב ללא היסוס. אנחנו מוכנים למבצע, והצבא מוכן לכל מה שעשוי לקרות בעקבותיו" (עמ' 158).

בליל ה־6 בספטמבר 2007 תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את הכור הסורי והשמידו אותו. בגמר התקיפה "הפר הטייס המוביל את דממת האלחוט. "אריזונה", הוא דיווח לתל אביב, מילת הקוד להשלמת המשימה. הנוכחים בבור פרצו במחיאות" (עמ' 163).

המבצע הציג את ישראל כפי שהיא אוהבת להצטייר. נוכח איום קיומי מקבלים מנהיגיה החלטה נחושה ומגבשים מדיניות מקיפה, מפקדינו ו"בחורינו המצוינים" מוציאים לפועל תקיפה שמסירה את האיום. אין פגיעה בבלתי־מעורבים, אין חשש לפלילים. בקיצור החומר שממנו עשויים סרטי קולנוע וגם אגדות. והכל קרה באמת.

"לסמוך רק על עצמנו"

אי־אפשר שלא להתרשם מהתהליך קבלת ההחלטות המקיף שניהל ראש הממשלה אולמרט, כמו גם מתהליכי גיבוש הערכות המודיעין ותמונת המצב באגף המודיעין ומנוהל הקרב ובניין הכוח היסודיים והסדורים שקיים צה"ל. ניכר כי שילוב הזרועות והגופים היה מיטבי. וכמובן, מעל לכל, מהתעוזה והמקצוענות שגילו לוחמי המוסד והכוחות המיוחדים של צה"ל שפעלו להשגת המודיעין ומטייסי הקרב של חיל האוויר שביצעו את המשימה. כץ תיאר כל זאת כאילו היה מדובר בספר מתח שכתב טום קלנסי או פרדריק פורסיית' (שאף הזכיר את התקיפה בספר המתח האחרון שלו, "השועל"). סיפור המעשה פשוט קופץ מבין הדפים והקורא אינו יכול להניח את הספר מן היד.

תקיפת חיל האוויר את הכור בסוריה ב-2007, (צילום: דו"צ).

תקיפת חיל האוויר את הכור בסוריה ב־2007, (צילום: דו"צ).

"להצלחה אבות רבים", אמר פעם הנשיא האמריקני ג'ון קנדי, ובמקרה זה נמנים עליהם מפקד חיל האוויר שקדי, ראש המוסד דגן, הרמטכ"ל אשכנזי ובראש ובראשונה ראש הממשלה אולמרט. כץ כתב כי למרות מצבם הפוליטי המורכב, שני ראשי הממשלה שנדרשו להתמודד עם איום גרעיני, מנחם בגין ואהוד אולמרט, "לא נרתעו. האם פוליטיקאים אחרים היו נוהגים כמותם? קשה לדעת. כמו כל פוליטיקאי או מדינאי, לבגין ולאולמרט היו פגמים וחסרונות, אבל הם הבינו את מקומם בהיסטוריה ואת הצורך בפעולה. כך נוהגים מנהיגים. הם אינם בוחרים בדרך הפופולרית, הולכים על ההימור הבטוח או מחפשים את המוצא הקל" (עמ' 240).

כשפרש מפקד חיל האוויר שקדי, בן לניצולי שואה, מצה"ל במאי 2008 הוא חילק למאות קצינים את תמונת המטס שביצעו שלושה מטוסי קרב מסוג F-15 מעל אושוויץ ועליה ההקדשה: "חיל האוויר מעל אושוויץ — בשם מדינת ישראל והעם היהודי. לזכור, ולא לשכוח, לסמוך רק על עצמנו" (עמ' 148). במציאות הכפר הגלובלי אסטרטגיית "עם לבדד ישכון", אינה מתאימה, אך לצד הצורך בבריתות ושותפים לפתרון אתגרים, הלקח העיקרי שעל ישראל ללמוד מתקיפת הכור הסורי הוא המסר של שקדי. כי יהיו וישנם איומים נוספים.