חיים לסקוב

"אחרי!" ולא "קדימה!" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

יש מורכבות בקריאת ספרים שכתבו גנרלים נאצים, שכמה מהם היו מטובי שבמפקדים הטקטיים בהיסטוריה. אחד הבולטים שבהם הוא רומל, וספרו – חיל רגלים תוקף – על חוויותיו כמ"פ חי"ר במלחמת העולם הראשונה מלמד תובנות ולקחים שכוחם יפה גם כיום

להוצאות ספרים בישראל יש דילמה אם לתרגם ולהוציא לאור ספרים שכתבו קצינים נאצים בכירים. מצד אחד מדובר באנשים שתמכו במכונת ההשמדה הנאצית. המעטים שלא לקחו חלק פעיל ברצח העם היהודי אפשרו זאת בהישגים הצבאים שרשמו כוחותיהם ובהסכמה שבשתיקה שנתנו. מצד אחר, כמה מהם היו מטובי המפקדים הטקטיים בהיסטוריה.

ספרים כמו "ניצחונות אבודים" מאת פילדמרשל אריך פון מאנשטיין, שאותו הגדיר התיאורטיקן והפרשן הצבאי הבריטי באזיל הנרי לידל הארט כמי שהיה "המוכשר מכל הגנרלים הגרמנים", ו"ללא תקוה וללא פחד" שכתב גנרל הוורמאכט פרידו פון זנגר־אטרלין (שגם תורגם לעברית), כללו בתוכם לקחים ותובנות על פיקוד ושליטה שנותרו רלוונטיים גם כיום, עשרות שנים לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה.

מבין הספרים הללו בולט ספרו של הגנרל הגרמני ארוין רומל, מי שהיה מהחשובים שבמפקדי הוורמאכט במלחמת העולם השנייה, ונחשב לאחד המוכשר שבמפקדי השדה הגרמנים. בספר "חיל רגלים תוקף" (הוצאת מערכות, 1990) תיאר את חוויותיו "כלויטננט חי"ר וכמפקד־מחלקה" (עמ' 57) ובהמשך כמפקד פלוגה וכמג"ד בפועל בגדוד חי"ר מובחר במלחמת העולם הראשונה. הוא לחם בצרפתים, ברומנים, ולבסוף כנגד האיטלקים.

ספרות צבאית שתתרום להכשרה

בהקדמה למהדורה הראשונה, ב־1953, ציינו אנשי הוצאת מערכות כי בחרו לתרגם ולהוציא לאור את הספר, למרות שמחברו היה לימים לגנרל בצבאות גרמניה הנאצית, בשל "הצורך לתת בידי אנשי צבא־הגנה־לישראל ומפקדיו (של היום – ושל מחר) את מלוא הספרות הצבאית המאלפת אשר יש בה כדי להכשירם הכשרה מושלמת למילוי תפקידם הקשה" (עמ' 9).

בהקדמה כתב אלוף חיים לסקוב, שלחם כקצין חי"ר בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה וכמג"ד בצה"ל במלחמת העצמאות, כי "שעה שהמיכון כובש דרכו ברמה, וקטני אמונה מחפשים לבעיות הלחימה פתרון קל, זול ופשוט – פתרון שיש בו מן הנוסחה – נדחקת אמנות לוחמת הרגלים, וכמוה ערכו של הרגלי, לקרן זווית. אי לכך חשוב וכדאי תרגומו של ספר זה" (עמ' 11).

לסקוב, לימים הרמטכ"ל החמישי, ציין כי בספר העלה רומל תובנות חשובות בכל האמור בפיקוד קרבי, לוחמת חי"ר, "בחינוך מנהיגים זוטרים, בגילוי יוזמה, באימון יעיל, שמטרה ברורה לפניו, בשימוש הנכון של סוגי הנשק הרגלי ופני־הקרקע" (עמ' 11). נוסף על כל אלה הדגיש המחבר בספר את הצורך בהעזה מחושבת וחתירה למגע. כוחם של לקחים אלו יפה גם כיום, למרות שעברו למעלה ממאה שנים ולמרות כל השכלולים והאמצעים.

רומל עצמו ציין שיש להבחין "בין העזה טקטית ואופרטיבית לבין משחק הפקר. מבצע נועז הוא זה אשר יש בו סיכוי להצלחה, ויחד עם זאת הוא משאיר בידי המפקד, גם במקרה של כישלון, כוח המספיק לטיפול בכל מצב שיתהווה. משחק מופקר, לעומת זאת, הוא מבצע אשר לא יוליכך אלא אל אחד מהשניים: אל הניצחון, או אל השמדת כוחותיך אתה" (עמ' 43).

במהדורה זו בחרה ההוצאה למקם את פרקי הסבר שכתב סא"ל ישראל בר (שלימים הורשע בבגידה ובריגול עבור ברית המועצות) בראשית הספר ולא בסופו. בר ציין כי כבר במלחמת העולם הראשונה "הסתבר אפוא, שכשם שגורם האש, בהיותו מנותק מגורמי תנועה, תמרון והלם, לא פתר את בעיות ההתקפה – כך גם בהיותו מבודד לא היה בו משום תשובה לבעיות ההגנה" (עמ' 22). כיום עולה חשיבותו של מאמץ ההגנה בצה"ל, נגד איומי הטילים והרקטות כמו גם נגד חדירת כוחות נֻח'בה של חמאס ורצ'ואן של חזבאללה. לכן, מוטב לשים לב לאבחנה של בר, שכן נראה כי כבר במלחמת העולם הראשונה עמדו על כך שהמענה המבצעי הנכון בהגנה והתקפה טמון בשילוב שבין האש לתמרון.

"מחיר כל שגיאה הוא נפגעים"

רומל הוציא מתחת ידו ספר כתוב היטב שבו תיאר את נתיב הקרבות של גדודו ובסוף כל פרק מנה את לקחיו הטקטיים מן הלחימה באופן בהיר וסדור. הראשון ואולי החשוב שבהם היה הקביעה כי "המלחמה מטילה תביעות כבדות מאוד על כוחו של החייל ועל עצביו, ומשום כך דרוש הרבה מאנשיך באימונים בזמן שלום" (עמ' 62).

תחילה שירת כמ"מ בגדוד חי"ר ברג'ימנט ה־124. משימתו הראשונה הייתה להוביל סיור לאיתור האויב בחזית הארגון בשנת 1914. "פנים אל פנים עם האויב, חש מפקד חוליית סיור באחריותו הכבדה. מחיר כל שגיאה הוא נפגעים, ואולי אף חיי אנשיו, משום כך יש לעשות כל צעד בכיוון האויב בזהירות רבה ובתכנון מדוקדק" (עמ' 62).

בקרב הראשון שבו לחם, בכפר בליד שבצרפת, נתקלו רומל והחפ"ק שלו בכוח אויב. "האם היה עלי להזעיק הנה את המחלקה? לא! ארבעתנו מסוגלים לטפל במצב. הודעתי מיד לאנשי על כוונתי לפתוח באש. שחררנו בלאט את הנצרות, יצאנו בזינוק מאחורי הבית, ובעמידה זקופה פתחנו באש על האויב הסמוך. אחדים נהרגו או נפצעו במקום" (עמ' 64). התפתח קרב קצר, והם גברו על הכוח הצרפתי.

"בשעת התקפת־לילה קל מאוד לירות באנשים. במקרה הגדוד השני לא היינו רחוקים מכך אלא כחוט השערה" (עמוד 96), כתב על התקפה שערך הגדוד וכיוון לירי דו"צ (דו־צדדי). האש הידידותית (שאין בה שום דבר ידידותי) היא אכן אחת הסכנות הרווחת בשדה־הקרב המודרני.

בקרב לאורך הדרך הרומית העתיקה שבצומת הדרכים פור־די־פרי, נכשלה התקפת הגדוד. "היה בלתי אפשרי לאדם אחד לנהל יחידה גדולה יותר ביערות אלה. פעמים מספר הסתערנו דרך השיחים אל האויב, שחשבנוהו לקרוב מאוד, אולם לא הצלחנו להגיע לידי מגע אתו" (עמ' 106).

המחבר תפס היטב את המורכבות שבלוחמת סבך, על אתגרי הפיקוד והשליטה שבה, ובאותה מידה יכול היה לתאר את הלחימה בלבנון. אין להתפלא אם כן, שכמה וכמה מפקדים ביחידות החי"ר של צה"ל, שקראו את הספר בתקופת הלחימה ברצועת הביטחון נגד החזבאללה, מצאו בין דפיו תובנות רלוונטיות ללחימה שניהלו הם עצמם, עשרות שנים לאחר מלחמת העולם הראשונה, בזירת לחימה אחרת לגמרי.

תמיד מלפנים

בהמשך הלחימה הוא נפצע בהיתקלות ולאחר שהחלים מונה למ"פ בגדוד. לדבריו, "קצין בן 23 אינו יכול לבקש לעצמו תפקיד נאה יותר מאשר מפקד פלוגה. הרבה מאוד נדרש מהמפקד, כדי לזכות באמון אנשיו. עליו להראות דאגה וזהירות, לטפל באנשיו, לתת פקודות ברורות ולחיות באותם תנאים קשים, כמוהם, ומעל לכל – לסגל לעצמו משמעת עצמית. אך מרגע שזכה לאמון אנשיו, ילכו אחריו באש ובמים" (עמ' 112). הוא פיקד על הפלוגה בהצטיינות בחזית צרפת ובשנת 1916 עבר לפקד על פלוגה בגדוד ההרים הווירטמברגי, גדוד חי"ר מובחר.

ב־1917 לחם הגדוד בהרי הקרפטים במטרה לכבוש את מאחזי הצבא הרומני בהר קושנה. רומל פיקד על שתי פלוגות מן הגדוד שפרצו את קו העמדות הרומני ומצאו עצמם תחת אש כבדה. כדי לנצל את תנופת ההתקפה ולחלץ את כוחותיו מהמצב הקשה שאליו נקלעו, הופעלה באגף פלוגת העתודה בפיקוד לויטננט יונג. "המהלומה באגף האויב, החזק יותר, ובעורפו שינתה מיד את מהלך הקרב לטובתנו. כאן נתגלה ערכה הרב לאין שיעור של "תכנית ההתקפה" שניתנה מראש לקבוצת יונג, כיון שאף יונג לא נמצא בקשר עימנו" (עמ' 206).

זוהי דוגמה מובהקת לתפיסת "פיקוד משימה" שהייתה רווחת בצבא הגרמני, אשר שמה דגש על הבנת כוונת המפקד והמטרה הכללית והותירה חופש פעולה לכפופים באשר לאופן ביצוע המשימה. תפיסה זו, שאומצה גם בצה"ל, אפשרה לכוחות כמו הקבוצה שעליה פיקד יונג, לפעול ולנצל הזדמנויות בשדה הקרב גם כאשר הם מנותקים מהרמה הממונה.

לאחר שכבשו את ההר נדרש הגדוד להגן עליו מפני מתקפות אויב. רומל, שתמיד חיפש אחר ההזדמנות לתקוף, ליזום, לנצל הצלחה ולהוציא את האויב מאיזונו. בחר לצאת למהלומת נגד. הוא שלח כוח אחד, שצויד במקלעים בינוניים לעמדה באגף, בתוך היער, שפתח באש רציפה על האויב. במקביל, כתב, "טיפסנו אנו בשיחים סבוכים בכיוון קו רכס. בהגיענו לשם הסתערנו על האויב וטאטאנוהו מהרכס למטה בכיוון מזרח. כמו כן כבשנו את השלוחה היורדת ימינה" (עמ' 216). רומל עצמו היה גם הפעם, כתמיד, מלפנים, עם היד על הדופק, במקום בו ניתן לו להשפיע ישירות על מהלך הקרב. אלמנטים אלה באישיותו כמפקד באו לידי ביטוי גם שנים קדימה כשפיקד על דיוויזיה, ארמיה וחזית במלחמת העולם השנייה.

בהקדמה לביוגרפיה "רומל" מאת צ'רלס מסנג'ר (הוצאת מודן, 2010) כתב גנרל וסלי קלארק, שפיקד על כוחות נאט"ו במלחמת קוסובו, כי לאורך המלחמה רומל "הוכיח את התמחותו בהתקפה, כשריכז את כוח האש, עקף את מעוזי האויב והוביל את אנשיו מלפנים" (עמ' 8). קלארק, שלחם במלחמת וייטנאם כמפקד פלוגת חי"ר ממוכן בצבא היבשה האמריקני (ועוטר בכוכב הכסף על גבורתו), ציין כי ספרו של רומל השפיע מאוד על הצבא היבשה האמריקני בשנים שלאחר מלחמת וייטנאם, בעת שבוצעו בו שורה של רפורמות בבניין הכוח.

בספר, כתב קלארק, "רומל לימד את עיקרון התמרון. למעשה, עשרות שנים לאחר שהיסטוריונים ציינו את יעילותן של יחידות הצבא הגרמניות ביחס למקבילותיהן האמריקניות, במלחמת העולם השנייה, חזר הצבא האמריקני ללימוד לקחי רומל. העקרונות של הובלת הכוחות מלפנים – "אחרי!" ולא "קדימה!" – יציאה לפעולה בראשות קבוצת פיקוד קטנה וניהול אישי של הקרב ניטעו בקרב הקצינים האמריקנים בתרגול חוזר ונשנה במרכז האימונים הארצי" (עמ' 9). עקרונות אלו הם על־זמניים, ולמרות השינויים בטיב אמצעי הלחימה ובשדה הקרב הרי שיש לשוב ולשננם כל העת.