'מלחמה משלו' – ביקורת ספר | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מלחמת יום הכיפורים היא בגדר חריגה בתודעה הציבורית. הדבר נובע, ככל הנראה, מכך שהיתה זו הפעם האחרונה שמערכה צבאית השפיעה על כל רחוב ובית בישראל. מאות אלפי חיילים, בסדיר ובמילואים, גויסו אליה, ואלפי הנופלים ורבבות הפצועים הגיעו מכל חלקי המדינה. כשזה מגיע למחקר ולספרות המלחמה ממש לא נגמרה. כל שנה מתפרסמים כמה ספרים וסיפורים חדשים אודותיה, חלקם תורמים למחקר ההיסטורי וחלקם תורמים בעיקר לחיזוק המיתוס של המלחמה.

ועדיין, קבע פרופסור (אמריטוס) אורי בר־יוסף, ישנו "חור שחור" בכל האמור בהיסטוריוגרפיה של חיל האוויר במלחמה. בשנים 1967־1973 הושקע בתהליכי בניין הכוח של חיל האוויר כמחצית מתקציב הביטחון. השקעה זו באה לידי ביטוי ברכש מטוסי תקיפה מתקדמים מתוצרת אמריקנית, שביכולתם לסייע ביעילות לכוחות היבשה. למרות השקעה זו, הרי שבקרבות הגדולים במלחמה, ובכלל זה קרבות הבלימה וקרבות הצליחה, לא תרם החיל תרומה משמעותית. אמנם ענף תולדות חיל האוויר הוציא לאור מספר כרכים על פעילות החיל במלחמה, אך הם נותרו מסווגים. במטרה למלא את "החור השחור" ערך בר־יוסף מחקר מקיף על פעילות החיל במלחמה שעובד לכדי ספר, "מלחמה משלו" (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2021).

פרקי הספר מספרים את סיפור המלחמה מנקודת המבט של חיל האוויר בספקטרום ההיסטורי הרחב יחסית שלה – החל מסיום מלחמת ששת הימים, עבור בתהליכי בניין הכוח והשפעת מלחמת ההתשה על החיל, והמשך בתיאור יומיומי של פעילות החיל במלחמת יום הכיפורים, ובהן התקיפות המורכבות (ובהן מבצעי "תגר" ו"דוגמן 5א" ותקיפת המטכ"ל הסורי בדמשק), דיוני המטה הכללי וקבלת ההחלטות במרכז השליטה של החיל (משל"ט). מן הספר עולים הפערים בהבנת תמונת המלחמה והצרכים של הצבא בחיל ובמטכ"ל, וכיצד פערים אלו הלכו והתרחבו לאורך ימי המלחמה.

במחקרו נעזר המחבר בשורה של מחקרים שפורסמו בעבר, דו"חות וחומרים ממחלקת היסטוריה וכן בחוקרי המלחמה וחיל האוויר ובהם מאיר אמיתי, דני שלום, סם ברונפלד, ד"ר עמירם אזוב, ד"ר שמעון גולן ופסח מלובני. בנוסף קיים המחבר שורה של ראיונות עם קצינים בכירים בחיל האוויר שלחמו במלחמה ובכללם מפקדים בכירים בחיל, האלופים דוד עברי, איתן בן־אליהו, גיורא רום, ואחרים.

לקחים שכוחם יפה גם כיום

מהקריאה בספר ניתן ללמוד מספר תובנות לימינו. המחבר ייחס חלק ניכר מהכשלים לחוסר ניסיונו המבצעי של מפקד החיל, אלוף בני פלד, ולכך שייצר אווירה בקרב מטה החיל שלא אפשרה הבעת דעה אחרת משלו. החיל עשה כברת דרך מאז, והכשל הזה הוא בעיקרו נקודתי ולא בטוח שניתן ללמוד ממנו, זולת האמירה שמפקד החיל חייב ניסיון מבצעי ניכר ולצד זה להוביל את החיל תוך שהוא מייצר חופש מחשבה והבעת עמדה ומשמעת פעולה.

לקח נוסף, כמעט מובן מאליו אף הוא, הוא ההערכה כי המלחמה הבאה תהיה רב־זירתית. במלחמת יום הכיפורים הצורך לפעול בשתי זירות לחימה עצימות (שאחת מהן, חזית הצפון, אף טמנה בחובה סיכון ממשי לעורף האזרחי בישראל) במקביל פישק את החיל ואת יכולותיו והקשה מאוד על יכולתו לרכז מאמצים ולפעול ביעילות. חיל האוויר עשוי בהחלט לפגוש את האתגר הזה גם במערכה הבאה.

היעדר חלופה טובה לחיל האוויר: ניכר כי הצבא הימר את כל הונו על חיל האוויר. הנחת העבודה המרכזית היתה שהחיל ישיג במהירות עליונות אווירית מוחלטת, ואז יופנה לפגיעה קשה בכוחות היבשה של האויב ויפלס את הדרך לכוחות היבשה של צה"ל. בפועל, לא כך קרה. מערכות ההגנ"א (הגנה אווירית) של האויב הטילו מגבלות קשות על חופש הפעולה של החיל, ואנשיו התקשו להתאושש מכשלון מבצע תקיפת סוללות הטק"א (טילי קרקע־אוויר) בסוריה, כמו גם מהתזזיתיות שבה שונו משימות החיל בתחילת המלחמה (תחילה "תגר" ואז "דוגמן 5א"). את הדלתא נאלצו לסגור כוחות היבשה לבדם. בפועל, "השמידו אוגדות צה"ל שבע סוללות טילים, ובכך ביטאו באופן ברור את המהפך ביחסים בין יבשה לאוויר: במקום הבטחת המלחמה המקורית, שחיל האוויר יסלול את הדרך לכוחות הקרקע, השריון הוא זה שפרץ את הדרך לחיל האוויר" (בר־יוסף, 2021, עמ' 310). אז ורק אז, החל החיל לפעול בחזית הדרום באופן משמעותי בכל האמור בסיוע לכוחות היבשה. הלקח כאן אינו שכוחות היבשה צריכים להיערך להשמדת מערכי הגנ"א, אלא שאסור להסתמך על מענה אחד, ויש לפתח חלופות ויכולת לחימה עצמאית ליבשה גם בהיעדר סיוע מלא של חיל האוויר.

חיבור למשימות העיקריות של הצבא: ניכר כי החיל ניהל במלחמה, כפי שעולה משם הספר, מלחמה משלו. הרציונאל של מלחמה זו, שהתמקדה בתקיפת שדות תעופה ומערכי הגנ"א, נבעה מרצון להבטיח את חופש הפעולה של החיל במרחב שיאפשר לו לסייע לכוחות היבשה במשימותיהם. יש היגיון בתפיסה זו, אך החיל התקבע עליה וניתק עצמו מתהליכי התכנון, והמטרות שגיבש המטכ"ל. תקיפת שדות התעופה היתה לא יעילה בעליל והושקעו בה מאמצים רבים לכל אורך המערכה, למרות שהיה ברור שמוטב להשקיעם ביעדים אחרים. בעוד החיל התקבע על תקיפת שדות תעופה ומערכי הגנ"א (סוללות טק"א ומכ"מים), הוא נמנע מלהשקיע מאמצים משמעותיים ביעדים שהיו חשובים למאמץ המלחמתי ובהם קרבות הבלימה ופגיעה בחיל המשלוח העיראקי בטרם יגיע לרמת הגולן.

בקיאות המטכ"ל, והרמטכ"ל בראשו, ביכולות ומגבלות הכוח האווירי, היתה נמוכה (פינקל, 2018, עמ' 70־75). אלוף (מיל.) גיורא איילנד, שלחם במלחמה כקמב"ץ גדודי בצנחנים ולימים היה לראש אמ"צ, טען בספרו שחולשה זו של המטכ"ל בהבנת יכולות ומגבלות החיל שבה וחזרה על עצמה לא פעם (איילנד, 2018, עמ' 198־200). ההנחה המקובלת במטכ"ל ב־1973 היתה שאם מח"א, המומחה בה' הידיעה במטכ"ל לכוח אווירי, מתעקש על יעדים אלו יש בכך הגיון, ולא היה ביכולתם לערער על קביעותיו. בפועל, מח"א טעה. לא בכדי כתב יפתח ספקטור, מפקד טייסת הפנטום 107, בסיכום פעולות הטייסת במלחמה כי ״האויב שלנו העיקרי זה המשל"ט. יש להתייחס בחשדנות מוחלטת לכל תכנון שבא מהמטה. הוא חי בפיגור ואיננו מעכל לקחים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 364).

הרמטכ"ל החל לשים לב לקיבעון זה ב־11 באוקטובר. באותו ערב פירט הרמטכ"ל אלעזר לחיל האוויר את משימותיו למחרת: "למנוע ירידה מצרית לאורך מפרץ סואץ, לתקוף מגנן נ"ט מסוים ולהבטיח שמיים נקיים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 238). מחר נתקוף במצרים שני שדות תעופה, השיב מח"א פלד. "שני שדות תעופה במצרים? אתה לא שמעת עכשיו? מצרים עושים רק שלושה דברים, רק שלושה דברים, רק שלושה דברים. שומרים על המפרץ, נותנים לחיים [בר־לב] מחווה אישי, איזה מגנן נ"ט שמנדנד לו, בין אריק לברן [אדן], נתקע להם כמו עצם בגרון, ודואגים לו שיהיה לו שמיים נקיים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 238), קבע הרמטכ"ל. שבוע מאוחר יותר, ב־18 באוקטובר, חל משבר קשה עוד יותר והרמטכ"ל קבע "שחיל האוויר מנהל מלחמה משלו, במנותק מהמאמץ העיקרי של כוחות היבשה. מאותו יום קיבל החיל פקודות מפורטות, והרמטכ"ל הגביר וחידד את מעורבותו בהפעלתו באמצעות הגדרת משימות ברורה יותר" (בר־יוסף, 2021, עמ' 362). מצב זה עשוי לחזור שכן החיל נוטה לא פעם להתמקד באתגריו ולזנוח את המערכה הקרקעית (האיומים על חופש הפעולה של החיל במערכה הבאה, איומים שהחיל לא נדרש להם שנים ארוכות, עשויים להביא אותו למיקוד זה שוב).

נדרש חיבור הדוק של המטכ"ל והפיקודים לחיל, יכולותיו ומגבלותיו. אחרת, כך נראה, הוא מגדיר לעצמו משימות שעשויות להיות בנתק ממטרות המלחמה של צה"ל.

הקרב המשולב: החיל היה מנותק, בפועל, מכל תפיסת קרב משולב אמיתית. אלוף (מיל.) עמנואל סקל, שפיקד במלחמה על גדוד שריון בחזית הדרום, קבע בצדק כי "דווקא בשיא המצוקה שצה"ל נקלע אליה בשדה הקרב, כאשר נזקק לעליונות המכריעה של חיל האוויר ולעוצמת האש האדירה שלו, לא יכול היה עוד כוח זה לשמש 'ארטילריה מעופפת' לצבא היבשה" (בר־יוסף, 2021, עמ' 349).

מנגד, ראוי לשים לב לעדות טייס קרב לאחר המלחמה שאמר שכוחות היבשה "לא הבינו מה הם מסוגלים לקבל. הם לא מבינים מה הם צריכים לקבל" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352). ראשית, ציין, "לחיל האוויר לא היה נשק מתאים בשביל חי"ר, או חת"ם" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352). שנית, "המס"חים לא הבינו מה אני מסוגל לראות מהאוויר ובמה אני מסוגל לפגוע" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352). בשורה תחתונה, קבע, "הקצינים שכיוונו את המטוסים לא יודעים איך לכוון מטוסים. לי כטייס לא הייתה שפה משותפת עם כוחות היבשה. זה מתחיל בכך שהמפה בידינו לא הייתה אותה מפה וכלה בצורת תיאור המטרות" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352).

אבל הנתק של החיל לא הסתכם רק בפערים בקרב המשולב. נוכח האדישות שגילה החיל לכוח המשלוח העיראקי שנע לרמת הגולן, הוטלה המשימה על "סיירת צנחנים בפיקודו של שאול מופז" (בר־יוסף, 2021, עמ' 212). בפשיטה, בלילה שבין 11 ל־12 באוקטובר, "הטיס מסוק יסעור 25 לוחמים למארב על ציר רוטבה־דמשק, צפונית לסייקל. אנשי הכוח פגעו בכמה כלי רכב צבאיים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 212) וחסמו את הציר. "ללוחמים נמסר שחיל האוויר הפציץ עם בוקר את הכוח העיראקי שנעצר בציר החסום, אך בפועל הפצצה כזו לא התבצעה" (בר־יוסף, 2021, עמ' 213). עצם שליחת הכוח למשימה, מבלי שתכלול משימת תקיפה אוחרת שתשמיד את השיירה שנעצרה, מלמד על נתק של החיל מצרכי הצבא, ממשימותיו (גם בעומק וגם בתחום הפעולות המיוחדות).

במהלך המלחמה היו הבלחות של קרב משולב יעיל, אך הן היו נדירות. דוגמה בולטת היא קרב ואדי מבעוק ב־14 באוקטובר. "בסביבות 10:30 החל טור שריון ומשאיות של חטיבה 3 המצרית להתקדם. טנקים מחטיבה 401 וכוח צנחנים מגדוד 202 בלמו אותם על הקרקע וחיל האוויר ביצע נגדם 69 גיחות" (בר־יוסף, 2021, עמ' 269). היה זה קרב משולב קלאסי בשני מוקדים שבמהלכו השמיד גדוד השריון 46, בפיקוד סא"ל דוד שובל, את עיקר החטיבה ולצדו בצומת "נווה" "יורה" סגרו מג"ד 202, סא"ל דורון רובין, ומ"פ ג, סרן דורון אלמוג, מעגלי אש ביעילות ופגעו בטנקים ורק"מ רב (שמשי, 2005, עמ' 129־130).

דוגמה אחרת היא "מבצע "קינוח" לכיבוש החרמון בלילה שבין 11 ל־22 באוקטובר. "מבצע "קינוח" כבר זכה לתיאורים לא מעטים, אך רובם התמקדו בכיבוש "העיניים של המדינה" על ידי לוחמי גולני. תשומת לב פחותה קיבל מבצע ההטסה של לוחמי הצנחנים של חטיבת המילואים 317, אף שהיה אחד המבצעים המורכבים ביותר במלחמה ובוצע בהצלחה מלאה" (בר־יוסף, 2021, עמ' 322). במהלך הקרב הפעילו המג"דים אלישע שלם וחזי שלח סיוע אש (ארטילרי ואווירי) יעיל וקרוב ובמקביל הצליח החיל לבודד היטב את זירת הפעולה (שלח, 1988, עמ' 11). "אבל בסופו של דבר הכמות והיעילות של הסיוע האווירי לכוחות הקרקע היו תלויות בגורם אחד בלבד – איום הטילים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352).

המחבר ציין בספרו כי "עליונותו של הטייס הישראלי על עמיתו המצרי או הסורי לא הוטלה בספק לרגע אחד לאורך המלחמה, אבל בניגוד למלחמות קודמות שבהן לעליונות הזו הייתה חשיבות קריטית, ב־1973 היא הייתה בעלת חשיבות משנית. עיקר המאמץ של חיל האוויר היה צריך להיות מכוון לסיוע לכוחות הקרקע. הימים האחרונים של המלחמה הוכיחו היטב את יכולתו לעשות זאת, אבל רק לאחר שהוסר האיום של סוללות הטילים. מאות הגיחות שביצעו מטוסי הקורנס והעיט לאחר כניסת הפסקת האש הראשונה לתוקפה סללו את הדרך להתקדמותן המהירה של אוגדות 162 ו־252, לכניעתם של אלפי חיילים מצרים ולכיתור מלא של הארמיה השלישית. בכך מילא חיל האוויר את התפקיד שיועד לו מלכתחילה, כמי שיהפוך קרבות הבקעה קשים לקלים יותר ואת הניצחון במלחמה למהיר יותר" (בר־יוסף, 2021, 342). רוב המלחמה זה לא קרה וכוחות היבשה נאלצו להסתדר לבדם.

הלקח לימינו אלו כפול. ראשית, יש לוודא שהחיל אכן שותף עוד במהלך האימונים וכתיבת התורה לקרב היבשה, ושהאימונים כוללים שילוביות ושותפות של החיל (בדגש על מתן סיוע אש והכוונת מטוסי קרב), שכן "נלחמים כמו שמתאמנים". שנית, נוכח איום הטק"א האפשרי במערכה הבאה (עין דר, 2020, עמ' 60), על כוחות היבשה לפתח יכולת פעולה עצמאית, כי יהיו מקרים שבהם הסיוע של חיל האוויר, ששופר כלקח מהותי מהמלחמה, פשוט לא יגיע.

קבוצות הלמידה: במלחמה הבאה יהיו הפתעות לא צפויות. למרות שחיל השריון ידע על הימצאות טילי הנ"ט (סאגר) בידי צבאות סוריה ומצרים, הוא הופתע מאיום זה באופן ניכר. כך אירע לחיל האוויר ביחס למערכות הטק"א הסובייטיות, אף שהיה ידוע למפקדיו כי צבאות האויב הצטיידו בהם. הפתרון של טייסות הקרב היה בהקמת קבוצות למידה שליבנו סוגיות מבצעיות ונתנו להן מענה. בטייסת 107, למשל, הוקם בראשית המלחמה באופן ספונטני פורום טייסים ונווטים שכונה "החברה הגבוהה".

בכל לילה התכנס הפורום "לדיונים בלתי פורמליים שבהם אותרו ולובנו בעיות והוצעו פתרונות, הן בתחום המבצעי והן בתחום המנהלי. להערכתו של מפקד הטייסת, פורום החשיבה הזה היה "כלי הלחימה החשוב ביותר". הטנקיסטים בסיני, שהופתעו מטילי הנ"ט בפרוץ המלחמה, למדו במהירות שהעלאת אבק בזחלי הטנק היא אמצעי יעיל להעלים את המטרה ממשקפתו של מפעיל הטיל. הם העבירו את הפתרון מחבר לחבר, וכך בתוך ימים התמסדו בצורה מהירה תרגולות שסייעו לפתרון הבעיה. תהליכי הלימוד של טייסי חיל האוויר היו דומים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 365). דוגמה לתהליך חיובי כזה ניתן לראות במסמך לקחים שהפיק במהירות מג"ד 101, סא"ל אבי בלוט, מלחימת גדודו בראשית מבצע "עופרת יצוקה". מסמך זה הופץ למפקדי כוחות אחרים שפעלו ברצועה והיה עבורם שימושי (אריאלי, 2009, עמ' 14).

ישנה חשיבות גדולה לעיבוד ולימוד של לקחים מבצעיים במהלך הלחימה. מנגד, כפי שציין בר־יוסף, הם אינם יכולים להוות תחליף לתהליך ניתוח ועיבוד לקחים מוסדי סדור.

בר־יוסף הוציא מתחת ידו ספר קולח, מרתק לקריאה עם שורה של מסקנות מטרידות בנוגע לתפקוד חיל האוויר שבקשה שבמלחמות ישראל. כאמור, אין במחקר בכדי לגרוע מגבורתם הרבה של לוחמי ומפקדי החיל בקרבות הקשים, או מקביעתו של מפקד החיל, אלוף בני פלד, כי למרות היקף הנפגעים הרבים שספג החיל במלחמה הוא התמיד בביצוע משימותיו המורכבות והקשות, משום ש"את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לנגן" (זאבי, 1974, עמ' 42).

אך השאלה העיקרית שהוא מעלה היא מדוע ניתק החיל מן המסילה של מטרות המלחמה של כלל צה"ל, ופעל במהלך רובה כשהוא עסוק בתקיפת יעדים שבינם לבין המערכה הכוללת יש קשר רופף היא שאלה מטרידה. על כן עלינו ללמוד היטב את מחקרו של בר־יוסף, להביט באמת הזו נכוחה, ולפעול כדי למנוע ממצב זה להישנות.

התיאורטיקן והפרשן הצבאי הבריטי באזיל לידל־הארט טען כי ערכה של ההיסטוריה כתמרור הדרכה הוא מוגבל, כי אף שיש בה כדי לסמן כיוון נכון, הרי שתנאי המציאות העדכנית משתנים. "לעומת זאת, ערכה של ההיסטוריה כתמרור אזהרה הוא ברור הרבה יותר. ההיסטוריה יכולה להראות לנו ממה להימנע, גם אם אינה מלמדת אותנו מה לעשות" (לידל־הארט, 2019, עמ' 17).

המלחמה הבאה שבה יילחם צה"ל, ובכלל זה חיל האוויר, תהיה בסבירות גבוהה מערכה רב־זירתית, ובניגוד למערכה ב־1973 היא תכלול איום משמעותי על העורף הישראלי. סביר גם שחיל האוויר יידרש להיאבק במהלכה על העליונות האווירית (עין דר, 2020, עמ' 60). גם במערכה זו התפקידים שיוטלו על החיל, שהוא הגמיש, הוורסטילי ובעל המענה המהיר ביותר שברשות צה"ל, יהיו קריטיים ליכולתה של ישראל לנצח בה. בכדי שנוכל לעשות כן על צה"ל, כמאמר הרמטכ"ל אביב כוכבי, "להשתנות כדי להקדים את האויב" (כוכבי, 2020), ולנהל מערכה שבה התזמורת שהיא צה"ל מנגנת מנגינה אחודה, קוהרנטית, ומבלי שאחד הכלים, ובוודאי לא כלי מרכזי כל כך, מנגן מנגינה משלו.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו.

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

"האסקלציה לצורכי דה־אסקלציה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו, "חומת סואץ", קבע בוריס דולין כי ברית המועצות הביסה את ישראל במלחמה בתוך מלחמה, שהתנהלה במלחמת ההתשה. הספר מרתק, השורה התחתונה טעונה בירור. יתכן שמי שניצח הם דווקא הישראלים.

ישראל הפסידה במלחמת ההתשה, קבע בוריס דולין, בספרו "חומת סואץ" (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2020), ולא רק זו, אלא שהובסה בידי ברית המועצות. הספר הוא עיבוד של מחקר שביצע דולין, מורה בן 38 המתגורר בתקוע, במהלך לימודי התואר השני במסלול צבא וביטחון באוניברסיטת בר־אילן. 

בגב הספר נכתב כי הייתה זו מלחמה בתוך מלחמה, והמחבר תיאר כיצד שירת "מבצע קווקז" – הקמת כוח המשלוח הסובייטי ושיגורו למצרים – את האינטרסים של ברית המועצות במלחמה הקרה, ומדוע העימות בין הרוסים לישראלים נשמר בסוד (והאמריקנים נמנעו מלהתערב בו).

אף שהמחקר של דולין מאיר עיניים, והוא השכיל לכלול בו מקורות רוסיים שטרם נעשה בהם שימוש, הרי שהשורה התחתונה שלו, טעונה בירור ויתכן וקודם ירה חץ ורק אז סימן את המטרה.

"חוצפה פלמ"חניקית"

בספר תיאר דולין את המערכה כנגד המצרים (11 ביוני 1967 – 7 באוגוסט 1970) ואת האירועים המכוננים במהלכה באופן מרתק. כך למשל, כשהתגלה בשלהי דצמבר 1969 המכ"ם הסובייטי החדיש שבו הצטייד הצבא המצרי, עלה במטה הכללי הרעיון להעביר את תחנת המכ"ם כולה לישראל.

"הייתה כאן חוצפה פלמ"חניקית שקסמה לאנשי המבצעים. השם שניתן למבצע העתידי היה "תרנגול 53", והביצוע ניתן לנח"ל המוצנח" (עמוד 188), כתב דולין. באישון לילה הוטס כוח מגדוד הנח"ל המוצנח בפיקוד המג"ד, סא"ל אריה צידון, וסגנו, רס"ן דורון רובין, לגדה המערבית של תעלת סואץ. 

הכוח המצרי שאייש את תחנת המכ"ם לא חשד באפשרות שצה"ל יפעל במרחב שלו, ותוך ניצול גורם ההפתעה "תקפו הצנחנים את תחנת המכ"ם. הנחיתה הייתה קשה, אך לבסוף הגיחו 66 לוחמים מענן האבק שהעלו המסוקים והחלו בדרכם אל היעד. הם הלכו במשך קרוב לשעה. את המטרים האחרונים עשו בזחילה. רעש הגנרטור שעמד בסמוך למשאיות גבר על כל קול אחר" (עמוד 192). הקרב היה קצר, והצנחנים הרגו בו כמה חיילים מצרים ושבו ארבעה נוספים.

הכוח הפושט מיהר לארוז את המכ"ם ומסוקי סופר פרלון הטיסו אותו לגדה המזרחית של התעלה, במה שהפך לאחת הפשיטות המרשימות ביותר שביצע צה"ל מעודו.

פשיטה מרשימה נוספת הייתה מבצע "רודוס", פשיטה מוסקת על האי שדואן, אי אלמוגים בים סוף, דרומית־מערבית לשארם א־שייח', שהוצבו בו חיילי קומנדו מצריים, ב־22 בינואר 1970.

"בבוקר 22 בינואר הופיעו מעל שדואן מטוסי חיל האוויר הישראלי. פצצות כתשו את המוצבים המצריים. החיילים הורידו ראש, ירדו אל החפירות, חיפשו מקלט. הם לא ראו את המסוקים מגיעים. ארבעה סופר פרלונים נחתו בזה אחר זה על אחד ההרים במרכז האי. צנחנים ישראלים זינקו מתוכם, נערכו לתנועה והחלו להתקדם" (עמוד 208).

ניכר כי הצבא המצרי שחשש בעיקר מפני התקפה מן הים, לא נערך כראוי להגנה בלב האי, והופתע כאשר "הסתערו צנחנים ישראלים על מערך המוצבים. הקרב נמשך כמה שעות, בנקודות מסוימות היה קשה מאוד, אך ידם של הישראלים הייתה במהרה על העליונה" (עמוד 209).

הקרב היה קשה, והקומנדו המצרי לחם היטב. אחד הצנחנים שלחמו בקרב היה דורון אלמוג, לימים אלוף פיקוד הדרום. בפשיטה, סיפר לימים, למד "שיש גיבורים גם בצד השני". הצנחנים הרגו כ־50 לוחמי קומנדו מצריים (ועוד כעשרים נהרגו כשחיל האוויר תקף והטביע שתי טרפדות של חיל הים המצרי שביקשו לברר מה מצב הכוח המוצב בו) צרים ותפסו 62 שבויים. שלושה חיילי צה"ל, בהם מ"פ, נפלו בקרב.

מובארק ממליץ להחזיר את המטוסים

הפרק המרתק בספר היה כמובן מבצע "רימון 20", מארב אווירי שערך חיל האוויר לטייסים הסובייטים ב־30 ביולי 1970. מפקד חיל האוויר, האלוף "מוטי הוד בחר למשימה את טובי האנשים של החיל – 12 טייסים, עם סך הפלות של 54 מטוסי אויב. התוכנית שנבנתה הייתה מארב מתוחכם שהתבסס על משחק מוחות עם מפעילי המכ"ם הסובייטים" (עמוד 311). בין הטייסים שנבחרו היו אביהו בן־נון, יפתח ספקטור ואביאם סלע.

כשהמארב הופעל, כתב דולין, צפה מפקד חיל האוויר המצרי, הגנרל חוסני מובארכ, בהתרחשות על מסך בתחנת המכ"ם. כטייס ותיק, הוא כבר חווה זאת כשהתמודד בשעתו כנגד חיל האוויר הישראלי, ולכן המליץ לגנרל הסובייטי שניצב בסמוך אליו להפסיק את הקרב מיד, אחרת לא יישארו לו מטוסי קרב להחזיר. הגנרל הסובייטי התעקש להילחם.

"שני הכוחות נפגשו באוויר. מנועי הסילון שאגו, קריאות נרגשות מילאו את רשתות הקשר וטילים שנורו חיפשו את המטרות שלהם. תוך שניות התברר שהישראלים שולטים בשמים. הסובייטים היו בצרות. הם לא הצליחו לשים ישראלים על הכוונת וגילו שפנטומים או מיראז'ים יושבים על הזנב שלהם. מיגים החלו ליפול בזה אחר זה. "באשר לרוסים," סיפר הרמטכ"ל בר־לב לשרי הממשלה באותו יום, "מאחר וזו פעם ראשונה להם להיות בקרב – הורגש בהחלט חוסר ניסיונם… לא הייתה לחימה כפי שחשבנו שתהיה"" (עמוד 313).

הקרב היה קצר ובסופו הפילו טייסי חיל האוויר הישראלי בשמי מצרים חמישה מטוסי מיג־21 שהוטסו בידי טייסי קרב מחיל האוויר הסובייטי.

בניגוד לעמדתו של דולין (וזוהי חולשתו העיקרית של הספר) לפיה היה זה קרב מוצלח במערכה שתוצאתה כבר הוכרעה לרעת ישראל, קבע פרופסור דימה אדמסקי כי הייתה זו הצלחה. לתפיסתו, השמועות על החגיגות והמסיבות שקיים חיל האוויר הגיעו למוסקבה. ישראל לא פרסמה את ניצחונה בפומבי כדי לחסוך מן הסובייטים השפלה פומבית, אולם מוסקבה לא יכלה להיות בטוחה כי ישראל תפגין התנהגות מרוסנת כזו גם בעתיד.

הסובייטים גם היו חייבים לקחת בחשבון שההסלמה עלולה להביא להצטרפות האמריקנים ללחימה ולהגדיל את הסבירות של עימות צבאי סובייטי־אמריקני, סיכון שממנו שאפה מוסקבה להימנע בכל מחיר. "כך או כך נראה כי 'האסקלציה לצורכי דה־אסקלציה' כפי שהגדיר את יוזמתו הרמטכ"ל בר־לב ושמומשה באמצעות הקרב האווירי, הייתה המהלך האסטרטגי הנבון, שהניב פרות מדיניים ושעודד את שני הצדדים להגיע להפסקת אש", כתב אדמסקי.

הספר כתוב היטב וניכר כי הוא תוצר של מחקר יסודי ומעמיק. מנגד, כאמור, חולשתו העיקרית היא בבחירת המחבר להציג את המערכה כניצחון סובייטי מוחלט, ולא כך הוא. אולי אפילו להיפך.

המפקד שבחר לתקוף | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

משה פלד, שבמהלך ההיסטוריה הצבאית שלו הוכיח שוב ושוב את יכולותיו כמפקד ואת הכרעותיו האמיצות, נדחק מעט הצידה מתולדות הגבורה הצה"לית. ביוגרפיה חדשה מתקנת את העיוות.

משה פלד ("מוסה") הוא מגיבוריה הפחות ידועים, שלא לומר נשכחים, של מלחמת יום הכיפורים. בחזית הדרום בלט האוגדונר המפורסם ביותר, האלוף אריאל שרון, שקנה את מעמדו כמפקד הטקטי הטוב בתולדות צה"ל לאחר שפיקד על הצנחנים בפעולות התגמול ועל אוגדה בקרב אום־כתף ב־1967. בחזית הצפון בלט מפקד עוצבת געש, תא"ל רפאל איתן ("רפול"), כמו שרון, צנחן מדופלם, שפיקד על גדוד 890 שצנח במיתלה ב־1956 ועל חטיבת הצנחנים כולה במלחמת ששת הימים. לצד פועלם, שהבטיח את מקומם בהיסטוריה של צה"ל והמדינה, לא הזיקה גם העובדה שדאגו לקיים את הכלל שטבע וינסטון צ'רצ'יל ("ההיסטוריה תהיה אדיבה כלפיי, מכיוון שאני עומד לכתוב אותה") וכתבו את גרסתם לאירועים.

הספר הוא ניסיון לספר מחדש לציבור על האלוף הנשכח פלד, ויש על מה לספר, (מקור: אתר עברית).

למרות שכולם זוכרים את אריק שצלח את התעלה, הרי שבחזית הצפון, אוגדת המילואים שעליה פיקד פלד, מצוידת בטנקים מיושנים ומקרטעים, השמידה שתי אוגדות סוריות ושינתה את פני המערכה. לאחר הקרבות שיקם פלד, והוא כבר אלוף, את חיל השריון הפגוע והמדמם שאנשיו נשאו על כתפיהם את עיקר מחיר המלחמה, וכאזרח עמד בראש רפא"ל, הפך אותה לגוף רווחי, והקים את מוזיאון "יד לשריון" בלטרון. ספר חדש, "כנגד כל הסיכויים" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2019), שכתב דוד (דודו) הלוי, מנסה לספר מחדש לציבור על האיש ופועלו. ויש על מה לספר.

לקח מר מהקרב

פלד, יליד 1925, בנם השלישי של שושנה וזלמן אייזנברג, גדל והתחנך במושב עין גנים. ב־1948, בעיצומם של הקרבות הראשונים של מלחמת העצמאות, עבר פלד קורס מפקדי מחלקות, שעליו פיקד חיים לסקוב, בעברו מפקד פלוגה בבריגדה היהודית, ולמד כיצד "לאמן, לפקד ולהוביל מחלקת חיל רגלים, הן באופן עצמאי והן כחלק מפלוגה, בלחימה נגד אויב לא סדיר, אויב סדיר למחצה ואויב סדיר" (עמ' 82). בתום הקורס הוצב בחטיבת גולני, בגדוד 14. אחת המשימות הראשונות שבהן השתתף, ב־6 במאי, היא כיבוש סג'רה הערבית.

כוח גולני כבש את הכפר ונדרש להגן עליו מהתקפת נגד. פלד דרש ממפקד הפלוגה לחתור למגע, אך זה התחמק בטענה שהוא זקוק לאישור המג"ד. מפקד המחלקה הצעיר, שלא שש להיערך להגנה ולהמתין, איגף את המ"פ ופנה לתכנן עם מפקד המחלקה השנייה כיצד לבלום את הערבים. המחלקה השנייה ריתקה באש את האויב שהתמקם על גבעות ששלטו על הכפר. במקביל ביצעה מחלקתו של פלד עיקוף עמוק, מאחורי הכוח הערבי. "אז אנחנו נותנים מטח אש שהפתיע אותם באופן מוחלט. התוצאה – מי שיכול ברח" (עמ' 87), סיפר לימים. זו הפעם הראשונה, אך לא האחרונה, שבה בחר פלד לתקוף במקום להגן, וגם בהמשך צדק.

בהמשך המלחמה פיקד על פלוגה של גולני בקרב הכושל על משמר הירדן. בטרם הקרב הזהיר כי תוכנית הקרב שגויה, אך בחטיבת עודד שאליה סופח סירבו להקשיב לו, והוא נאלץ להוביל את אנשיו ללחימה באויב עדיף בתנאים קשים. פלוגתו ספגה נפגעים רבים, ובהם הוא, ונסוגה תחת אש. "את הקרב האומלל הזה, מפלה נוראית שנגרמה עקב חוסר תכנון, אזכור עד יומי האחרון", אמר. "שם, בשדות הקוצים של משמר הירדן, למדתי על בשרי את הלקח המר שסוד ההצלחה בקרב, בכל קרב, הוא התכנון המוקדם והקפדני" (עמ' 99). לאחר הקרב שב לנהלל להתחתן עם בחירת לבו, דינקה. הייתה זו חתונה עצובה, נזכר פלד לימים, ולא היה בה איש שלא ראה שכול.

למחרת הגיע ג'יפ ממפקדת הגדוד והוא נקרא לפעולה. חבוש וקשור הוא עלה לג'יפ ונסע. המשימה הייתה לכבוש בהתקפה פלוגתית את מוצב קרני חיטין. גדוד 12 שלח כוחות שלוש פעמים ונכשל. אם ייכשל גם הוא, אמר לו המ"פ הבכיר בגדוד, מאיר עמית, לימים אלוף וראש המוסד, תידרש התקפה גדודית שלמה. פלד הוביל את הפלוגה באיגוף עמוק, עד שהגיעו בחשאי מעל למוצב שמצוי בלב מכתש. לפי פקודה מפלד, הלוחמים "זורקים את הרימונים לתוך הלוע של קרני חיטין. בלי לחכות מסתערים לתוך הפתח עם אש. הערבים מופתעים באופן מוחלט גם מכוח האש וגם שתוקפים אותם מאחור" (עמ' 115), ומי שלא נהרג ברח. פלד, כך נראה, יישם את לקחיו ממשמר הירדן כבר בהזדמנות הראשונה.

כומתה שחורה

בספטמבר 1948 מונה פלד למפקד יחידת הג'יפים החטיבתית לאחר שהוכיח את עצמו כמפקד נועז, "בעל חשיבה יצירתית ומנהיג תחת אש" (עמ' 122), והיה למעשה למפקדה הראשון של סיירת גולני. הוא פיקד עליה במבצעים חירם, חורב ועובדה ובגמר המלחמה בחר להשתחרר מצה"ל ולשוב למשק בנהלל. במילואים עשה הסבה לשריון והיה למג"ד. ב־1958 שב לשירות קבע. העובדה שחזר לצבא עשור מאוחר יותר ופרש ממנו כאלוף יש בה כדי להעיד על איכותו כמפקד אבל גם על טבעו המיליציוני של צבא היבשה. בצבא מקצועי כמעט בלתי אפשרי למפקד שפרש לשוב ולהגיע לעמדה כה בכירה. בצה"ל, זה קרה לא פעם.

אחרי שובו לצבא, מילא פלד תפקידי מטה ופיקוד, ושנה לפני מלחמת יום הכיפורים מונה למפקד אוגדה 146 המשוריינת. האלוף אורי שגיא, כמו פלד גולנצ'יק שגם פיקד על הסיירת החטיבתית, כתב בשעתו "שמפקדי החי"ר המוסבים תרמו רבות לאנשי השריון בכל מה שקשור להתמצאות בשטח, ליכולת הפיקוד, ליוזמה ולהבנת הקרב המשולב". פלד הוא דוגמה טובה לכך. במטה הכללי הנוכחי, אגב, משרת האלוף איתי וירוב, שכרס"ן בצנחנים התעקש לעבור הסבה לשריון.

מימין: מפקד האוגדה רפול ומח"ט 7 יאנוש בן-גל במלחמת יום הכיפורים, (מקור: ארכיון צה"ל ומעהב"ט).

החיל שאליו עבר פלד היה דומיננטי למדי לאור ההצלחות שקצר במלחמת ששת הימים, ויוצאי החיל, שפיקדו אז על צה"ל, היו כה משוכנעים שבמלחמה הבאה "יטאטאו" את האויב משדה הקרב, עד שזה פשוט "עלה להם לראש". רפול למשל, שכמו פלד פיקד על אוגדה, סיפר בספרו, "סיפור של חייל" (מעריב, 1985), שמפקד גיסות השריון, האלוף אברהם אדן, תבע ממנו להחליף את כומתתו לשחורה. "אני צנחן ואשאר צנחן, בכל תפקיד שאמלא. אתה לא מינית אותי מפקד אוגדה משוריינת, ולא תוריד לי את הכומתה האדומה" (עמ' 124), השיב רפול והלך.

בעוד שבחיל עסקו בצבעי כומתות, העריכו גם רפול וגם פלד שהמלחמה קרובה, והיא ממש לא תהיה פשוטה. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ב־6 באוקטובר 1973, התברר עד כמה צדקו. חטיבות השריון שבאוגדת רפול, 188 ו־7, ניהלו ברמת הגולן קרב גבורה שהפך למיתוס, ובמהלכו בלמו את הטנקים הסורים, גל אחר גל. למרות שהיו על סף התמוטטות, רפול, בקור הרוח האופייני לו, אמר לאנשיו: "חבר'ה, עוד חמש דקות, עוד עשר דקות, נחזיק מעמד, הסורים יישברו" (עמ' 134). הספר של רפול מרתק, אך תרומת אוגדת פלד ללחימה מוזכרת רק במשפט לקוני, ולא בצדק.

התקפה מנצחת

אותו היום קיבל הרמטכ"ל, דוד "דדו" אלעזר – שפיקד על רפול בפלמ"ח ועל פלד בגייסות השריון – החלטה מכרעת: להטיל את אוגדתו של פלד, ששימשה כעתודה המטכ"לית, לקרבות הבלימה ברמת הגולן ולא לחזית הדרום. פלד ומטהו עלו למחרת לצפון והוטל עליהם להיערך בעמדות הגנה על הגדה המזרחית של הירדן. לאחר סיור שטח שביצע קיבל פלד את ההחלטה שלימים הגדיר כחשובה ביותר שקיבל בשדה הקרב – לתקוף. בדיון שקיים עם השר והרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב, נציגו של דדו בפיקוד, ועם אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, הסביר שאמנם ניתן להיערך להגנה, אך אפשר גם לצאת להתקפת נגד. "אני ממליץ שנבצע את ההתקפה", אמר פלד. בר־לב שהסכים עמו הזדרז להשיג את אישור הרמטכ"ל אלעזר, חברו מהפלמ"ח, ולמעשה כפה את ההחלטה על האלוף. ב־8 באוקטובר החלה אוגדת פלד, שהוביל אותה במקצוענות ושום שכל, במתקפת נגד שהסיגה את הסורים לגבולם בדרום הרמה. האוגדה הוסיפה ולחמה בקרבות נוספים עד לניצחון המלא על הסורים, ואז עברה לחזית הדרום.

מימין: פלד כמפקד אוגדה במלחמת יום הכיפורים, (מקור: ארכיון צה"ל ומעהב"ט).

מחבר הספר, הלוי, לחם במלחמת יום הכיפורים כמ"פ ובהמשך כמפקד גדוד הסיור האוגדתי 189. בעקבות פניית פלד, אז מפקד גייסות השריון, שב לאחריה לשירות קבע קצר כמג"ד, ובמהלכו הפכו השניים לחברים. כמי שמאחוריו קריירה עיתונאית ענפה, ככתב השבועון "טיים", הוציא הלוי מתחת ידו ספר כתוב היטב שנשען על מחקר מקיף ויסודי. מנגד, מוטב היה לצמצם את הרקע שניתן לעיתים לאירועים, דוגמת פירוט הוויכוחים בהנהגה הציונית על הכרזת העצמאות או הכללת עבודה, מעניינת ככל שתהיה, שכתב פלד על אודות קרב קרני חיטין, שבו הביס צלאח א־דין את הצלבנים. הדבר מעיק על הקורא, ורצוי רק במקרים שבהם נדרשת הבנה היכן הדבר משפיע על נשוא הספר, פלד, או לחלופין כיצד הוא משפיע על האירועים. ניכר גם שהמחבר נשען יתר על המידה על ראיונות ושיחות שקיים פלד בשלהי 1992 בבית יגאל אלון. מוטב היה להסתמך גם על מקורות נוספים.

גם כך מדובר בספר חשוב שמעלה תרומה מהותית למחקר ההיסטורי. בצבא מוכר היטב חלקו של פלד במלחמה, אולם מחוצה לו המצב שונה. כשנשאל פעם פלד מדוע התעקש ב־1973 לתקוף, השיב כי "מפקד אוגדה זה לא מג"ד, וגם לא מג"ד־פלוס. מפקד אוגדה הוא גנרל, והאחריות שלו כלפי ההיסטוריה מוחלטת". פלד ואוגדתו עשו היסטוריה, וטוב שיזכו להכרה בכך.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 10.05.2019)

 

מה קרה אחרי הקרב בחווה הסינית\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מחקרו של פרופסור יואב גלבר אודות לחימת גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים, אינו מחדש כמעט דבר בנוגע לקרב החווה הסינית, אך ממקם אותו בקונטקסט הנכון בתוך קרבות הצליחה, ומספר את סיפור הלחימה השלם של הגדוד מראשית המלחמה ועד סופה.

בשקט-בשקט, בהוצאה מצומצמת ללא הפצה מסחרית, יצא לאחרונה הספר "לחימת גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים" (הוצאת מערכות, 2016) מאת פרופסור יואב גלבר, היסטוריון וסא"ל במיל'. גדוד הצנחנים 890 "הוא אחד הגדודים הוותיקים ובעלי העבר העשיר והמפואר בצה"ל" (עמוד 23). במשך שנים כונה בפשטות "הגדוד", מבלי שהיה צורך לציין את מספרו. מאז שפיקד עליו אריק שרון בשנת 1954, קשה לחשוב על יחידה צבאית שהניבה כמות כה גדולה של מפקדים בכירים בצה"ל ובהם רפול, מוטה גור, דן שומרון, שאול מופז, מתן וילנאי, משה יעלון ובני גנץ. מאז 73' תועד הקרב העיקרי של הגדוד, קרב "החווה הסינית", בעשרות כתבות, סרטים וספרים. ייחודו של הספרון הקטן (186 עמודים בסך הכל) שכתב גלבר, קצין צנחנים במילואים שלחם בשורות הגדוד בחזית הדרום, הוא בהצגת סיפורו השלם של הגדוד למן פרוץ הקרבות, ועד לסיומם.

פלוגת המסלול נגד הקומנדו 

unnamed

סיפורו השלם של הגדוד.

הגדוד הגיע למלחמה לאחר שצבר ניסיון רב בשורת פשיטות כנגד יעדי מחבלים בלבנון. מפקדו, סא"ל יצחק מרדכי, היה קצין צנחנים מנוסה שלחם במערכות ששת הימים ובהתשה. בתחילת המלחמה נשלח הגדוד למשימות הגנה בראס-סודר. עיקר הגדוד מצא עצמו בלא תעסוקה של ממש, אולם על פלוגה ד', בפיקוד עמנואל (מנו) בן-ישי"שעדיין לא עברה קורס צניחה ולא השלימה את מסלול הלוחם" (עמוד 29), הוטל לחסל את חוליות הקומנדו המצרי במרחב אבו-רודס. במהלך כעשרה מרדפים שניהלה הפלוגה, כולם כנגד כוחות עדיפים, "הצליחה להרוג ולשבות כ-350 לוחמי קומנדו מצרים, לרבות המג"ד שלהם וסגנו" (עמוד 46). במרדף האחרון נהרג המפקד הפלוגה, אך חייליו "הרגו תשעה מצרים ושבו עוד עשרים" (עמוד 47). לאחר מותו הוענק לבן-ישי עיטור המופת.

בלילה שבין ה-15 ל-16 באוקטובר צלחה חטיבת הצנחנים במילואים שבפיקוד דני מט את תעלת סואץ ותפסה ראש גשר בצדה המערבי. במטרה לתגבר את ראש הגשר בכוחות שריון פעלה אוגדת שרון במאמץ לפתוח את ציר טרטור לתנועת כוחות, ללא הצלחה. המערך המצרי כלל חוליות נ"ט רבות, ולכן החליט מפקד אוגדה 162, אברהם אדן, להטיל את המשימה על כוח חי"ר מובחר. המשימה הוטלה על חטיבת הצנחנים 35, שפיקוד הדרום הניח בטעות שלרשותה כוחות גדולים יותר מאשר גדוד אחד בלבד. "אם ננקה את הציר אנו יכולים לעשות מהלך שהוא בעל משמעות הכרעה. אם לא, במוקדם או במאוחר ניאלץ להחזיר את החבר'ה שעברו" (עמוד 62), אמר מפקד החזית, רא"ל במיל' חיים בר-לב, למח"ט הצנחנים, עוזי יאירי, ונטע בו הרגשה שגורל המערכה על כתפיו. למעשה כפי שמציין המחבר, גדוד 890 לא לחם בחווה הסינית, כי אם במקטע בציר טרטור הסמוך לה. החווה עצמה היתה מתחם חקלאי שבו מצאו חיילי צה"ל ב-67' ציוד שעליו היה כיתוב ביפנית. החיילים סברו בטעות שמדובר בסינית ומכאן הכינוי.

הקרב בטרטור 42

תרשים כללי של הצירים והאזורים המרכזיים באזור הקרב.

תרשים של אזור הקרב, (צילום: ויקיפדיה).

"הקרב של גדוד 890 בציר טרטור 42, בואכה "החווה הסינית", הוא אחד הסמלים הבולטים של מלחמת יום הכיפורים. הוא לא היה חלק מן ההלם שאפיין את נסיבות פרוץ המלחמה ואי אפשר להסביר את שקרה בו בהפתעה שהשפיעה על קרבות הבלימה. הקרב התחולל לאחר עשרה ימי לחימה, כאשר היוזמה כבר היתה בידי צה"ל. מן הצד האחד, היה זה קרב מפתח במערכת הצליחה, ששינתה את פני המלחמה בחזית הדרום, ומן הצד האחר, הוא היה חוויה טראומטית שהשאירה צלקות בדרגות שונות כמעט בכל מי שהתנסה בה. הקרב היה לסמל, מכיוון שהוא היה מיקרוקוסמוס ששיקף את מלחמת יום הכיפורים כולה – על הצלחותיה ועל כישלונותיה" (עמוד 27).

בליל ה-16 באוקטובר הוטס גדוד 890 במסוקים מרפידים לקרבת "ציר עכביש" הסמוך לחווה הסינית. על-פי עדותו של יאירי, לאחר המלחמה, נאמר לו כי על הגדוד לטהר את הציר מ"חוליות של ציידי טנקים" (עמוד 73) שמונעות את הגעת אמצעי הצליחה וכוחות השריון לגדת התעלה. בספרו, דוחה גלבר את הטענה כי יתכן שברמות הממונות, בחטיבה ובאוגדה, היה ידוע שציר טרטור מוחזק בידי חטיבת חי"ר מצרית שלמה, ולא רק בידי מספר חוליות קומנדו מצרי. גם המג"ד, מרדכי, "דחה על הסף את האפשרות שמפקדיו ידעו ולא שיתפו אותו במידע כזה. אמנם השאלות עלו, אך אין להטיל ספק שאם חפ"ק החטיבה היה יודע שיש במקום מתחם, לא היה הגדוד נשלח בצורה כזאת" (עמוד 77). בשל הדחיפות לא צורפו קציני שיתוף ארטילרי לכוח, ומאחר והמשימה הייתה להשמיד חוליות נ"ט, הוחלט שלא לסכן כוחות שריון ולצרפם לגדוד.

סמח"ט הצנחנים, ליפקין-שחק במרכז ומשמאלו מג"ד 890, מרדכי, במהלך המלחמה, (צילום: משרד הביטחון).

הסמח"ט, ליפקין-שחק, במרכז ומג"ד 890, מרדכי, משמאלו במלחמה, (צילום: משרד הביטחון).

בשעה 23:00 בלילה יצא הגדוד למשימתו כאשר פלוגות הגדוד סורקות את השטח בפריסה רחבה. מאחוריו נע חפ"ק המח"ט יאירי, ובו סגנו סא"ל ליפקין-שחק. כשלוש שעות לאחר מכן נתקלו הצנחנים בכוח חטיבתי ערוך ומצויד, ולדברי מרדכי "נפתחה אש תופת" (עמוד 93). המצרים, שהיו מחופרים ומצוידים במקלעים כבדים, הסבו לגדוד נפגעים רבים. מרדכי העיד כי "מכל מקום שניסינו לאגוף היתה חזית" (עמוד 95). על-פי עדות אחד החיילים ניהל המג"ד את לחימת הגדוד בקור רוח "וכל הזמן דיבר ונתן פקודות בקשר. כל כמה דקות ראיתי אותו מתרומם, מרביץ מחסנית בקלצ'ניקוב ויורד במקום" (עמוד 99).

צנחנים מגדוד 890, בתעלת מגן עם טנק-חילוץ תקוע. 1973.

צנחנים בחווה הסינית.

הגדוד לחם בקרב כ-17 שעות במהלכן הפגינו הצנחנים אומץ רב בעת חילוץ חבריהם תחת אש, כמו גם בניסיונם לדבוק במשימה ללא תוחלת. במטרה לחלץ את הגדוד נשלחו פלוגת נגמ"שים ("כוח במבה"), בפיקוד שלמה גורן, בעצמו יוצא 890, וגדוד הטנקים 100, בפיקוד אהוד ברק (מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר), אשר ספגו נפגעים רבים. שעה שהמצרים ריכזו את אשם לעבר גדוד הצנחנים הלכוד, החלו הדוברות לנוע לעבר התעלה בציר עכביש המקביל. לבסוף נחלץ הגדוד, לאחר שספג 41 הרוגים וכ-110 פצועים. כמעט כל מפקדי הפלוגות נפצעו או נהרגו וכך גם מחצית משכבת המ"מים וסמלי המחלקות.

הגדוד מתארגן מחדש

כאמור, הספר אינו מחדש הרבה בנוגע לקרב המפורסם, אך ייחודו בתיאורו את שיקום הגדוד והמשך פעילותו במלחמה. כרמית פדן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, שבוחנת במחקרה ניהול אירועי משבר ביחידות לוחמות בצה"ל, מציינת כי "על פי התפיסה הצבאית-צה"לית הגדרת 'אירוע' כמשבר היא תולדה של מנהיגות המפקד ואינה תלויה במאפייני 'האירוע'. במילים אחרות, התרבות הארגונית הצה"לית כורכת בין אופן ניהול 'אירועים מבצעיים' לבין מנהיגות. תרבות ארגונית זו משתקפת בתפיסה הצבאית הצה"לית לפיה האופן שבו המפקד ינהל את 'האירוע' יקבע אם 'האירוע' יהיה 'אירוע משברי' ואם לאו. זוהי תפיסה המסווגת את אופיו של 'אירוע מבצעי' רק בדיעבד. על כן הגדרת 'אירוע' כמשבר ביחידות לוחמות איננה מקובעת כי אם כפופה לאופן שבו המפקד ינהל את ה'אירוע', ובמילים אחרות נתונה לתהליכי הבניה חברתית של המפקד." סביר שלאחר הקרב מצא עצמו המג"ד באירוע שעשוי להפוך בנקל לאירוע משברי.

האופן שבו פעל יצחק מרדכי בנידון היה מרשים לא פחות מן האופן שבו פיקד על הגדוד בקרב. עוד באותו לילה מונו מפקדי פלוגות חדשים, ובהם גלבר שמונה למפקד פלוגה ג', והגדוד נערך להמשך משימות. המג"ד הסביר לחייליו כי למרות הקרב הקשה המערכה נמשכת, והחיילים הבינו כי "מוכרחים להמשיך לנגן", כמאמר השיר. האלוף במיל' גיורא איילנד, שלחם כמ"מ בגדוד, העיד כי לאחר הקרב "איפס איציק את הגדוד מחדש. הייתי בטוח שאמצא גדוד מפורק" (עמוד 155). האלוף במיל' דורון רובין, שבמלחמה פיקד בהצלחה על גדוד הצנחנים 202, ציין בראיון כי "היכולת של מרדכי להתמודד אחר כך עם הגדוד ולהוביל אותו זו מנהיגות פראקסלנס. את זה אי אפשר לקחת ממנו. הוא לקח גדוד גמור בבוקר ועבר איתו את התעלה." הגדוד לחם ממערב לתעלה ב"אפריקה" תחת אוגדת שרון עד להפסקת האש.

לוחמי "כוח שמוליק", (צילום: ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון).

לוחמי "כוח שמוליק", (צילום: ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון).

המחבר בחר לכלול בספר גם נספח קצר המתאר את לחימת פלוגה ו' במסגרת "כוח שמוליק", עליו פיקד שמואל ארד, שלחמה תחת חטיבה 14 בקרבות הצליחה הקשים. לאחר מכן מביא גלבר את עדות מפקד פלוגה א', אבי איליוב, שלחמה גם היא בנפרד מן הגדוד. בלילה שבין השמיני לתשיעי באוקטובר פשט כוח מן הפלוגה, בפיקוד הסמג"ד זאב דרורי, על חניון טנקים מצרי באזור "המחנה הפולני". איליוב אישר לבזוקאים שבכוח "לירות לעבר צלליות הרק"ם שראינו. זיהינו פגיעה. דרורי הפעיל את גדוד המרגמות הכבדות 120 מילימטר שעמד לרשותנו והשטח כולו רעד מנפילת הפגזים" (עמוד 180). הפעולה, כך הסתבר, הצליחה מאוד והשריון המצרי נסוג מן האזור. בהמשך השתתפה הפלוגה בקרב ואדי מבעוק, שלאחריו נתקלה "בחוליות של חי"ר מצרי. התפתח קרב במהלכו השמדנו את הכוח המצרי" (עמוד 182). דומה שבנפרד מן הגדוד קצרו פלוגותיו הצלחה רבה יותר בלחימה.

קרב מכריע

האלוף אדן, מפקד אוגדה 162 שתחת פיקודה פעלו הצנחנים, העיד לאחר המלחמה כי הוא "רושם לזכותם את העובדה שבאותו בוקר, בזכות הלחימה הזאת, למרות שאינני יודע כיצד זה השפיע על האויב, הדוברות נעו ללא הפרעה של טילים על הציר" (עמוד 147). גם המג"ד מרדכי הדגיש באופן תדיר זיקה זו. גישה זו רואה בקרב אירוע מכריע במערכה. לטענת גלבר, "חזית הדרום ואוגדה 162 נעמדו ב-16 באוקטובר אחר הצהרים ללא מעש והמתינו לגדוד 890 שיבוא ויפתח את הצירים" (עמוד 148). לכאורה, הגדוד לא עמד במשימתו, שהיתה גדולה מכפי מידותיו, ולא פתח את הציר. אך על-פי עדויות מפקדי הצבא המצרי, שמובאות בספר, הגדוד ריתק אליו את כוחות הארמייה השנייה ואפשר את תנועת הכוחות לתעלה, שבתורם תגברו את ראש הגשר והבטיחו את הצלחת הצליחה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 11.10.2016)

איפה התמרון? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בעימות הבא לא יהיה לישראל מרחב פעולה רב במובנים של זמן, מרחב, ולגיטימציה להפעלת כוח, ולכן מוטב יהיה לפעול בהתאם ולהכות את האויב, כדברי רא"ל חיים בר-לב, "מהר, חזק, ובאופן אלגנטי". 

בשנים האחרונות התגבשה בצה"ל דוקטרינת לחימה הכוללת מהלומות אש מדויקת בעוצמה רבה, מהאוויר, הים והיבשה, לצד תמרון מהיר ועמוק אל לב מערכי האויב. דוקטרינה זו מתבססת על ההנחה שכאשר יפרוץ עימות צבאי בסדר הגודל של מלחמת לבנון השנייה או מבצע "עופרת יצוקה", הן בבחינת עצימותו והן בבחינת שיעור איום הירי של מאות רקטות וטילים ביממה, לא יהיה ברשות ישראל מרחב פעולה רב במובנים של זמן, מרחב, ולגיטימציה להפעלת כוח, ולכן מוטב יהיה לפעול בהתאם ולהכות את האויב, כדברי רא"ל חיים בר-לב, "מהר, חזק, ובאופן אלגנטי." 

"מהר, חזק, ובאופן אלגנטי" 

כוח שריון של צה"ל בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה.

כוח שריון של צה"ל בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה.

התמרון היבשתי מבוצע באמצעות תורת הקרב המשולב וכולל: תנועת כוחות חי"ר ושריון, תוך סיוע אש. זאת במטרה לכבוש שטח, להשמיד את האויב ולהרוס את תשתיותיו. אמנם האש מסייעת למאמץ המתמרן ומקנה לדרגים אלו חופש לפעול במרחב, אך היא לבדה אינה יכולה להשיג את ההכרעה, קרי ביטול הרצון והיכולת של היריב להוסיף ולהילחם. כאשר הכוחות בשטח יוזמים, מתקדמים פוגעים באויב ומחזקים בקרבו את תחושת הנרדפות – הרי שהם מעבירים את הצד שכנגד למגננה, וגורמים לו למעשה להילחם על שרידותו ועל עצם יכולתו להמשיך ולפעול כנגד העורף הישראלי. אף שבשנים האחרונות שב ועלה הויכוח בסוגיית הרלוונטיות של מושג ההכרעה לשינויים המתחוללים בטבע המלחמה הרי שבשדה הקרב, אשר ההתרחשויות בו משפיעות על המערכה כולה, הוא נותר רלוונטי כשהיה.

הגנרל שרמן טען שבמלחמה יש "", (צילום: ויקיפדיה).

הגנרל שרמן קבע שבמלחמה יש "להניח את האויב על קרניה של הדילמה", (צילום: ויקיפדיה).

המהלך המתמרן מעצם טבעו מקיים נוכחות בשטח, דבר המגשים את אימרתו של הגנרל שרמן שקבע כי מטרת התמרון הינה – "להניח את האויב על קרניה של הדילמה", זאת משום שבעוד שהאויב יכול להסכין למאמץ האש המופעל כנגדו ולהמשיך ולפעול, אין ביכולתו לצפות את תנועתם ומעשיהם של הכוחות המצויים בשטחו המשבשים את פעילותו באופן שוטף. כך לדוגמה, משטח שנכבש אין האויב יכול לירות רקטות, כפי שאירע למשל לאחר הקרב לכיבוש הכפר מרון א-ראס במלחמת לבנון השנייה. מהלך שכזה אינו יכול להיעשות כפשיטה ממוקדת על יעד אחד, משום ששיתוק מרחב מצומצם ויחיד של האויב לא יבטיח את ביטחון העורף ולא ישיג את הכרעת האויב, על כן הדבר צריך להיעשות כמהלך רחב רציף ומתמשך.

בהינתן ש"המלחמה היא נחלת אי-הוודאות", על מהלך זה להתבצע באופן הדומה למלחמת ששת הימים, שנפתחה במהלומה אווירית, מפתיעה, כנגד מטרות בעלות ערך גבוה, שמיד לאחריה יוכנס כוח קרקעי מתמרן, שהוכן מבעוד מועד, להשגה מהירה של שליטה בשטח. זאת בהתאם לשאיפת צה"ל לקצר את משך הלחימה, ולמזער את היקף הנפגעים בקרב האזרחים בעורף. כך יוכל הדרג המדיני למנף את ההישגים הן מול האויב והן מול הקהילה הבין לאומית.

בעשור האחרון, ועוד בשנים שקדמו לו, התאפיינו העימותים הצבאיים בהם לחם צה"ל, ובהם מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה", בכך שהאויב הפעיל נשק תלול מסלול לסוגיו לעבר עורף מדינת ישראל. בעת מלחמת לבנון השנייה החזבאללה ירה לעבר העורף הישראלי כ-4000 רקטות מסוגים שונים והביא לשיתוק את מהלך החיים התקין של תושבי צפון המדינה. למרות שחיל האוויר פעל במלחמה תחת חופש פעולה מבצעי מלא, הודו מפקדיו, כפי שהודו קודמיהם בימים שקדמו למלחמת שלום הגליל, כי אין בידיהם מענה לרקטות קצרות הטווח. מכאן שאף כי חיל האוויר הינו בהחלט כלי יעיל בפעולת ענישה או גמול נקודתית, הוא אינו יכול לעמוד לבדו בפרץ כאשר מדובר בעימות ממושך, שלא לומר מערכה בהיקף רחב. סבבי לחימה קצרים, דוגמת מבצע "הד חוזר" בחודש מארס 2012, אינם דומים למערכה שכזו.

ב"עמוד ענן" לא תמרנו

מטוס קרב מסוג F-15 בשירות בחיל האוויר.

מטוס קרב מסוג F-15 בשירות בחיל האוויר.

למרות שהתמרון הקרקעי המהיר הינו חלק מתפיסת הלחימה האמורה, הרי שבמבצע "עמוד ענן" נמנע צה"ל מלפעול בתוך רצועת עזה. מטרות מבצע "עמוד ענן" כפי שהגדירם שר הביטחון, אהוד ברק, היו: חיזוק ההרתעה, פגיעה קשה במערך הרקטות ופגיעה כואבת בחמאס ובארגוני הטרור תוך צמצום הפגיעה בעורף האזרחי. אף שלכאורה ניתן לטעון כי מטרות המבצע הושגו מבלי שנדרשה מעורבותם של כוחות מתמרנים, הרי שבפועל התגלגלה מדינת ישראל למהלך אשר נמשך זמן רב מדי והניב תוצאות שאין זה מן הנמנע שניתן היה להשיג בזמן קצר יותר. כך לדוגמה יתכן כי אפשר היה לפגוע במצבור הטילים ארוכי הטווח ולהרוג את אחמד ג'עברי, המפקד הצבאי של החמאס, במתקפה קצרה וממוקדת שאחריה סבב לחימה קצר בן יממה או יותר, כפי שאירע לא אחת בעבר.

החמאס הגיב לתקיפה בירי רקטות נרחב לעבר ישובי הדרום אולם לראשונה ביצע ירי גם לעבר גוש דן ותל אביב, ובכך העלה את סף האלימות. מהלך זה אשר חצה "קווים אדומים" מבחינת מדינת ישראל, יצר צורך יסודי בהשגת שינוי יסודי של המציאות הביטחונית. בכדי להשיג זאת היה מהלך מתמרן מחויב מכורח המציאות. טוב עשתה ממשלת ישראל במבצע "עמוד ענן" שהכינה סדר כוחות מתאים לפעולה קרקעית מבעוד מועד, ובכלל זה גיוס מילואים נרחב, וזאת גם לאור לקחי מלחמת לבנון השנייה. אולם ההימנעות מהפעלתו לאור המשכותו של המבצע, ותוך הבנה רחבה שאין מדובר בסבב לחימה קצר, גרמה לאיבוד המומנטום של הפעלת הכוח והחסירה מנוף משמעותי שיכל לשפר את ההישג הכולל.

"המטרה במלחמה היא להשיג שלום טוב יותר – ולו רק מנקודת-ראותך אתה", אולם נוכח המצב הגיאופוליטי של מדינת ישראל במזרח התיכון, והיות חלק מאויביה שחקנים לא מדינתיים דוגמת ארגון חמאס וחזבאללה, אין מדובר בהשגת הסכם שלום כי אם, מנקודת המבט של מדינת ישראל, בהשגת הרתעה שתרחיק את מועד פריצת העימות הבא ככל שניתן. השגת מצב שכזה נעשית רק באמצעות מפגש האויב, בשטחו, עם כוחות צבא היבשה המתמרן שיעביר את הצד שכנגד למגננה, ויפעיל את הלחץ הדרוש בכדי לסיים את הלחימה בתנאים חיוביים לישראל ותוך הנחלת תחושת הרתעה לאויב לפרק זמן ארוך יחסית.

(המאמר פורסם במקור באתר "IHLS", בתאריך 20.02.2013)