מבצע חוק וסדר: 30 שנה אחרי | מאת גל פרל פינקל ואבירם רינג

רשומה רגילה

הפשיטה על הכפר מידון הייתה מבצע התקפי מורכב שאפשר לכוחות המתכננים והמבצעים לרכוש ניסיון ולצבור ביטחון ביכולות יחידותיהם וביתרונות הקרב המשולב

במאי 1988 פעלו כוחות צה"ל נגד בסיס חזבאללה בכפר הנטוש מידון, מעבר לרצועת הביטחון שבדרום לבנון, במה שנחשבת לפעולה הגדולה ביותר של צה"ל בלבנון מאז מלחמת לבנון הראשונה. לקחי קרב זה הביאו לשינוי תפישתי בפעולה ובהיערכות של חזבאללה, בעוד שבצה"ל לא השכילו להבין את משמעויותיו של הקרב.

"חוק" ו"סדר" – הרקע ליציאה למבצע

בשלהי 1987 רבו ניסיונות החדירה לשטח ישראל במרחב הר דב- ואדי שבעא, וגברו הפיגועים שבוצעו ברצועת הביטחון על־ידי חזבאללה, שהתבסס בכפר מידון ובסביבתו. שיאם היה באפריל 1988. בעקבות התראה על חדירה לשטח ישראל באזור הר הבתרים, זיהה סיור של צה"ל עקבות משני צידי הגדר וסולם בצידה הישראלי. בסריקות שנערכו נתקל הכוח במחבלים וחיסל אותם, אך באירוע נהרגו סא"ל שמואל אדיב, מג"ד צבר של חטיבת גבעתי והגשש שלו, סמל רמזי וחש. שני חיילים נוספים נפצעו. התחקיר שבוצע בפיקוד הצפון הצביע על כך שהמחבלים הצליחו לשהות לילה אחד ברצועת הביטחון בדרום לבנון, משך שסייע בידם להיערך כנדרש לפעילות טרור ותקיפת כוחות צה"ל. 

מתוך כוונה לחזק את אחיזת צה"ל ברצועת הביטחון יזם אלוף פיקוד הצפון, יוסי פלד, מבצע שקיבל את שם הקוד "חוק וסדר". מטרתו הייתה פגיעה בפעילות הארגון, פגיעה במחבלים והשמדת תשתית פח"עית באזור מידון.

השיטה שנוסחה בפקודת המבצע: "החדרת לילה של כוחות חי"ר השיטה שנוסחה בפקודת המבצע: ונ"ט ממערב למזרח, לתפיסת השטחים השולטים ברכס קלעת ג'בור וכן מדרום למידון. תוך החדרת יום של חי"ר וחש"ן לביצוע פשיטה על הכפר מידון, השמדת מחבלים וכן מבנים ותשתית אויב בכפר. העברת אחריות לידי צד"ל בגמר סריקות הכפר על־ידי צה"ל בסיוע אוויר, טנקים, הנדסה וארטילריה".

תוכנית הקרב

המבצע, בהובלת חטיבת הצנחנים ומפקדה אל"ם שאול מופז, תוכנן בשני שלבים:

מבצע "חוק". תוכנן כמהלך הטעייה שנועד להפחית את רמת הדריכות בקרב פעילי חזבאללה בכפר מידון, שהיה היעד העיקרי. באמצעות אוגדה 36 וכוחות נוספים מחטיבת הצנחנים ויק"ל, בוצעו סריקות בוואדי שבעא ובכפרים שבעא, מימס, כפר אל־זית ועין עטא, במטרה לפגוע במחבלים ובאמצעי לחימה. במהלך הסריקות פוזרו כרוזים שהזהירו את תושבי הכפרים משיתוף פעולה עם חזבאללה, ואף משהייה בכפרים סמוכים.

מבצע "סדר". ב־4 במאי 1988 יצא לדרך מבצע "סדר", שמטרתו הייתה פגיעה במחבלים, פיצוץ מתקנים והריסת תשתיות בכפר מידון. המבצע היה המאמץ העיקרי בפעולה, בצורת קרב של פשיטה חטיבתית. חטיבת הצנחנים, ששהתה באותה העת באימון ברמת הגולן, נערכה בנוהל קרב מזורז אך יסודי. במהלכו הספיקו הכוחות להיערך הן בהכנת אמצעי לחימה והן בלמידת תוכנית הקרב, תרגולות ומודלים. "בסוף, כל מה שמלמדים אותך בקורס קצינים פתאום קורה לך", העיד על נוהל הקרב אהרון חליוה, ששימש מפקד מחלקה בגדוד. הכוחות שהוקצו למבצע היו חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד אל"ם שאול מופז, פלוגת טנקים ו' מגדוד עוז (עוצבת סער מגולן), גדוד ההנדסה הקרבית המח"ץ, גדוד התותחנים רשף, כוח מסוקי תקיפה מסוג קוברה ודיפנדר וכן גדוד שריון רומח בעתודה. 

צוות הקרב החטיבתי תוכנן לתקוף את הכפר מידון, כשלאחר מכן יהרסו כוחות הנדסה קרבית את המבנים שבשימוש המחבלים. המשימה העיקרית, כיבוש יעדי המחבלים בכפר, הוטלה על גדוד צפע בפיקוד סא"ל יצחק (ג'רי) גרשון. בשלב זה הצטרפו מפקדי פלוגה ו' מגדוד עוז לחטיבת הצנחנים. מ"פ הטנקים, סרן עמרי שדה, זיהה בתצלומי האוויר מחסום נ"ט, ובעקבות כך הוחלט לחבר לטנק המ"פ נגח במטרה להדוף את המחסום לצדדים. לאור המודיעין שהיה על היעד, תרגלו הכוחות מודל לפשיטה על הכפר זעורה שברמת הגולן. הלך הרוח היה כמאמר מג"ד צפע: "כאן תהיה המלחמה".

בנוסף, תוכנן להניע שני כוחות אבטחה לתפיסת הכתפיים של ג'בל עיזקן וג'בל אל־רחית על־מנת לאבטח את הציר החטיבתי, להביא את הכוח העיקרי לכיוון מידון ולספק מודיעין בזמן אמת על־ידי אמצעים תרמיים. הכוח הדרומי של הצוות מפלס"ר חטיבת הצנחנים תוכנן לנוע ולהתמקם על ג'בל עיזקן, ולשלוט בתצפית על ציר התנועה ועל הכפר. משימת הכוח העיקרי של פלוגת הסיור הייתה להוביל את הכוח לשטחים הדרומיים ששלטו על הכפר, בצורה שקטה או באמצעות חיפוי ארטילרי. לפי התוכנית, לאחר שיתפסו את השטחים השולטים ויסגרו את המפנה המערבי, המפנה הדרומי והמפנה מזרחי – תופעל ארטילריה כבדה על הכפר, וכוחות הסיירת יתמקמו ויסגרו את כל המפנה המזרחי והצפוני.

הכוח הצפוני בפיקוד סמג"ד צפע, רס"ן רמי צור חכם, הורכב משני כוחות משנה:

  1. כוח מהפלוגה המסייעת שישלוט על החלק המערבי של הכפר בטווחים יעילים לצלפים ומקלעים, ומשימתו לפגוע במחבלים במנוסתם מערבה וצפונה. הכוח הורכב משלושה כוחות שעליהם פיקד שלמה בן דוד (בנדה), שהיה מ"פ המסייעת עד שבועות ספורים לפני המבצע.
  2. צוות מפלוגת הנ"ט שישתלט על תל־חלה, ויאבטח את ציר התנועה. משימתו של סגן מפקד הפלוגה הייתה להשתלט על ג'בל רחאיית, ולאבטח את האגף.

תוכנית הקרב לטיהור הכפר אמורה הייתה להיפתח בירי צלפים, טנקים ומסק"רים, ובחסותם ייכנס גדוד צפע ללחימה מדרום לצפון. משימתה של פלוגת מאי 1987 בפיקוד סרן זאב ברנשטיין, הייתה להשתלט על הרחוב המרכזי ולטהר אותו. זאת במקביל לכיבוש השטח השולט מדרום על־ידי הפלוגה המסייעת, בפיקוד סרן ציון מזרחי. על־פי התוכנית, עם כיבוש הרחוב המרכזי והשכונה הדרומית על־ידי גדוד צפע, יכבשו הפלחה"ן את השכונה הדרום־מערבית והפלס"ר את הרחוב הצפון מערבי בנוסף לעמדת נ"מ. רק אז תחל משימת ההריסה על־ידי מג"ד ההנדסה, שמשימתו הייתה פיצוץ 33 מבנים מאותרים ועמדות מחבלים. משימת ההריסה והעברת האחריות לצד"ל תוכננה לשעה 15:00, שלאחריה ייסגו הכוחות דרומית ל"קו האדום" – גבול רצועת הביטחון.

הכפר מידון כמבצר צבאי

עם נסיגתה של ישראל מלבנון והתרכזותם של צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון, חיפשו בחזבאללה בסיסי יציאה לפיגועים בסמוך לגבול רצועת הביטחון. הכפר מידון היה איום ממשי על השטח המחבר את מובלעת ג'זין לאזור הביטחון. בעקבות השתלטות חזבאללה על הכפר, תושביו, שהיו חקלאים ברובם, עברו לחיות בכפרים סמוכים. בימים היו מעבדים את אדמותיהם, ובלילות שבו למקום מגוריהם החדש. כך קרה שחזבאללה סילק מן הכפר את מרבית תושביו, והפך אותו ליעד מבוצר. הם חפרו תעלות לחימה, הקימו בונקרים, זרעו מוקשים בדרכי הגישה והקיפו את הכפר ברשת של גדרות תיל. מידון הייתה מבצר צבאי לכל דבר.

הבסיס במידון נחשב ליעד מורכב ומבוצר, וכוחות צה"ל פעלו נגדו בהזדמנויות קודמות. דוגמה לפעולות אלה הוא מבצע "עיניים ירוקות" בשנת 1987, שכלל תקיפה משולבת של כוח מפלוגת הנ"ט של הצנחנים, בפיקוד סרן יאיר גולן, וכוח מיחידת שלדג, בפיקוד סא"ל אליק רון, כנגד יעדי מחבלים בכפר. עם שחר, פתחו צלפים מיחידת שלדג בירי על מחבלי חזבאללה, כשבמקביל ירה כוח הצנחנים טילי נ"ט על כלי רכב של מחבלים ואיתורי אויב. המבצע היה מוצלח ובמהלכו נהרגו שישה מחבלים ונפצעו עוד כתריסר, וכן הושמדו 3 רכבים. בשנה שלאחר מכן, נוכח עליית המדרגה בפעולות חזבאללה, הוחלט בפיקוד על פעולה בהיקף נרחב.

הקרב על מידון: 3-2 במאי 1988

ביום שני, 2 במאי 1988, החל החלק הראשון של מבצע "חוק", כאשר כוחות צנחנים בפיקוד הסמח"ט, סא"ל עמוס בן חיים, סרקו לאיתור תשתיות מחבלים והשמדתן בגזרה המזרחית של רצועת הביטחון. הלוחמים חילקו כרוזים שהציגו את חזבאללה כמי שאחראי להסלמה באזור.

ביום שלישי, 3 במאי 1988, חצה את הגבול צוות הקרב החטיבתי שיועד למבצע "סדר" הן בתנועה רגלית, והן על גבי טנקים ונגמ"שים. בשל הצורך בשמירה על ביטחון מידע, הוסתר המבצע מפני צד"ל. הדבר הביא לכך שכוחות צד"ל פתחו באש על צוות הקרב, אולם מאש זו לא היו נפגעים בזכות תיאום מהיר בין כוחות צה"ל וצד"ל. גדוד צפע נע ברגל 12 קילומטרים לעבר היעד בציר הררי, מבלי שנחשף. ב־4 במאי, לקראת השעה 3:00, ניצבו מרבית הכוחות בעמדות השולטות לפני תקיפת הכפר.

שלושה צוותים מהפלוגה המסייעת בפיקוד סמג"ד צפע תפסו עמדות מארבי־צלפים וחסמו את אפשרות הבריחה מהכפר לכיוון מערב. הכוח העיקרי של גדוד צפע התמקם בצומת הכניסה לכפר מבלי שנחשף. כוח החוד הגדודי הורכב מפלוגת מחזור מאי 1987 והפלוגה המסייעת, עליה פיקד סרן ציון מזרחי. בעוד המ"פ נערך לירי טיל נ"ט על אחד המבנים בכפר, זיהתה אותו תצפית של חזבאללה ופטרול מחבלים החל לנוע לכיוונם. הפטרול זוהה על־ידי כוח סמג"ד צפע שדיווח על כך בקשר. המג"ד הורה למ"פ שלא לירות, שכן חלק מכוחות החטיבה לא הספיקו להיערך בעמדותיהם ועלה החשש שייחשפו בטרם עת.

חוליית לוחמי חזבאללה הוסיפה לזחול לעבר כוח מ"פ המסייעת, ולבסוף פתחה עליו באש. בקרב הקצר שהתפתח הרג כוח המסייעת את המחבלים. המחבלים ששהו בעמדותיהם המבוצרות ובמבנים בכניסה לכפר פתחו באש מקלעים, טילי נ"ט ומרגמות על הכוח. מאש זו נפצע אנושות המ"פ מזרחי (שנפטר מאוחר יותר מפצעיו) ונהרג קשר המח"ט, סמל מרקו ברנשטיין. במקביל החלו מרגמות חזבאללה ותותחים סורים שהיו פרושים בבקעת הלבנון להפגיז את כוח הצנחנים במידון.

בשלב זה הפכה הפעולה לגלויה והמח"ט הורה על הפעלת אש ארטילריה על עמדות המחבלים בכפר. בנוסף ביקש סיוע מצד מסוקי הקוברה ופקד על פלוגת השריון ו', בפיקוד סרן עומרי שדה, להיכנס ללחימה. גדוד התותחנים גדוד רשף, בפיקוד סא"ל צבי פוקס, ירה למעלה מ־3,000 פגזים לעבר הכפר. האש הארטילרית סייעה להפחתת ירי המחבלים בצפון הכפר, אולם מאחר ובדרום הכפר לחמו הצנחנים בקרבת עמדות המחבלים, נמנע מהם הסיוע הארטילרי. ב־5:20 בבוקר הכווין סגן מפקד פלוגת הנ"ט של הצנחנים, סגן אמיר נדן, שהתמקם על ג'בל רחאיית, מסוקי קוברה לעבר מבנים מהם ירו המחבלים על הכוח, והם השמידו את התותחים הסוריים שאיימו על הכוחות.    

סגן מפקד הפלוגה המסייעת, סגן יניב אדם, תפס את הפיקוד על הפלוגה והתקדם עם הרופא הגדודי לטפל במ"פ הפצוע. בדרכו נתקל בשלושה מחבלים והרג אותם. ב־6:15 בבוקר חברו הטנקים לכוח בכפר, תפסו שטחים שולטים מדרום לו ופתחו באש לעבר עמדות המחבלים בכפר. הטנקים פגעו בכל מבנה ועמדה בה זוהו מחבלים, ורק לאחר מכן נכנסו הצנחנים. באותן דקות קריטיות נורו על הלוחמים שמדרום לכפר ארטילריה ופצצות מרגמה, שגרמו לפצועים רבים מקרב הצנחנים ובעיקר מלוחמי הפלחה"ן.

גדוד צפע, בסיוע שתי מחלקות טנקים, החל בלחימה בפאתי הכפר. המג"ד, סא"ל גרשון, תכנן בטרם הקרב להתמקם על גבעה בפאתים ולנהל את לחימת שתי הפלוגות בכפר. נוכח האש חש כי אינו יכול להגיד לחיילים להיכנס פנימה. "החלטתי לתת דוגמה אישית, ולהוביל את הפלוגה הראשונה לתוך הרחוב הראשי של הכפר", סיפר. "תוך־כדי תנועה נפל עלינו פגז סורי, וכתוצאה מכך נהרג, מטרים ספורים ממני, חוקר השבויים שצורף אלינו לפני המבצע (סרן בועז רביד, גפ"פ ו־א"ר). לאחר שנקבע מותו הוריתי להמשיך לכיוון הבתים הראשונים של הכפר".

ב־7:30 החלו הלוחמים לטהר את המבנים וניהלו לחימה מבית לבית, תוך שהם סופגים אש מרגמות ומקלעים עזה. לימים תיאר המג"ד את שאירע כשנע עם פלוגת החוד של הצנחנים: "יצא מולי מחבל ממש מתוך בור. ראיתי שהוא מחזיק אר־פי־ג'י ביד, ותקעתי בו שני כדורים באופן אינסטינקטיבי, ואז נשכבתי על אדמה. רק בדיעבד סיפרו לי החיילים שהטיל שהוא ירה עף לי מעל הראש". הטנקים סייעו לצנחנים לטהר את מבני הכפר באמצעות אש, וביצירת חורים בקירות הבתים באמצעות אש פגזים.

גדוד צפע המשיך במשימתו וסיים אותה ב־00:10 ,עם כיבוש השכונה הדרומית, ופלוגת החה"ן בפיקוד רס"ן רוני אלשיך וסרן גל הירש טיהרה את השכונה הצפון־מערבית ואת תעלות הקשר, והשמידה בונקרים ועמדות מחבלים. לימים כתב הירש כי: "פתחיו של הבונקר הגדול נפערים עתה. דמויות רצות לתוכו. מחבלים. אני מרים את הנשק, מכוון, יורה לעברם ואל הפתח. מעל הפתחים מתקדם רוני, משליך רימוני עשן ובעקבותיהם מטעני חבלה. תקרת הבונקר קורסת על יושביו בקולות נפץ עזים. הכוח שלי ממשיך להתקדם אל ראש הגבעה, אל קצות התעלות, מחפים הדדית בתיאום עם רוני, חוברים לסיירת מימין. נראה שהשטח בידינו".

במהלך הקרב על מידון בידד הכוח בפיקודו של סמג"ד צפע את מרחב הלחימה, מנע את נסיגת המחבלים מהכפר ופגע במי מהם שביקש לסגת. באחד המקרים ניסו שישה מחבלים להימלט מן הכפר, אך זוהו על־ידי כוח צלפים ומקלענים בעמדת חסימה. לימים סיפר אהרון חליוה, שפיקד על כוח הצנחנים בעמדה, כי משזוהו המחבלים: "כולם פותחים באש. מחלקים מטרות ויורים". חלק מהמחבלים נפגעו, אולם שניים מהם הסתתרו בתוך שיח במדרון, ואחד מהם עסק במתן טיפול רפואי לחברו שנפצע. חליוה סיפר כי הופתע מרמת החיילות הגבוהה, ומן התעוזה שהפגינו פעילי החזבאללה. לדבריו, "זה נגמר בזה שפתחנו באש מטורפת לתוך השיח והרגנו אותם". מעל לתריסר מחבלים נפגעו בידי כוחות החסימה שבפיקוד הסמג"ד. 

עם סיום טיהור היעד נכנסה פלוגת הסיור להתקפה על השכונה הצפון־מזרחית לטיהור ממחבלים, ואילו פלוגת השריון נעה לגבעות שמצפון לכפר, פתחה באש לעבר עמדות הארטילריה הסורית ובודדה את מרחב הלחימה בעבור כוח צד"ל – עליו הוטל להשלים את הריסת הבתים. ב־15:45 העביר צה"ל את השליטה בכפר לידי צד"ל, והכוחות נסוגו לשטח ישראל. 

תוצאות הקרב

המבצע היה כאמור הקרב היבשתי הגדול ביותר בהיקפו שניהל צה"ל נגד חזבאללה בתקופת השהייה בלבנון, והפעולה הקרקעית הגדולה ביותר בהיקפה שצה"ל ניהל בלבנון בין מלחמות לבנון הראשונה והשנייה. הוא הוגדר כהצלחה שכן יעדיו הושגו. חזבאללה ספג 50 מחבלים הרוגים, ולצה"ל היו כ־20 פצועים ו־3 הרוגים: סרן ציון מזרחי, סמל מרקו ברנשטיין וסרן בועז רביד – חוקר שבויים שצורף למבצע ונהרג מירי המרגמות של חזבאללה. מפקד גדוד צפע, סא"ל גרשון, הודה שבניגוד לקרבות כנגד הארגונים הפלסטינים במלחמת לבנון הראשונה, מחבלי החזבאללה הפגינו רוח לחימה ורמת מיומנות ונחישות גבוהות.

עם זאת העיר כי: "מבלי לפגוע במיתוס של גבעת התחמושת, זה היה קרב לא פחות קשה שנוהל בצורה הרבה יותר מוצלחת". מח"ט הצנחנים, אל"ם שאול מופז, ציין כי במשך כל שירותו הצבאי לא זכור לו מבצע שבו נהרגו כל־כך הרבה מחבלים. "בקרב הזה באה לידי ביטוי היכולת המבצעית, המקצועית, האישית והקבוצתית, וזו הייתה יכולת לתפארת". 

לקחי חזבאללה

לאור התבוסה שספג במידון, הפיק חזבאללה לקחים שניכרים בפעילותו עד היום:

  1. הארגון נמנע מלהקים בסיסי פעולה בכפרים שאינם מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון, המשמשת לו מקור תמיכה.
  2. הארגון נמנע מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל. דוגמה למאחז נסתר ניתן לראות במזרעת עקמתה, שהוקם ב־1991 על כתף במדרון התלול והסבוך של ג'בל סוג'וד.

הגנרל הבריטי רופרט סמית ציין, כי לארגוני טרור וגרילה ישנה שיטת פעולה דומה. "הטריק של הגרילה הוא לאלץ את האויב – הצבא התעשייתי הקונבנציונלי – להילחם לפי תנאיה, שם יש לה עדיפות, או לאלץ את הצבא להגיב תגובה קונבנציונלית קשה נגד אנשי הגרילה הלוחמים בקרב האנשים. בכך הם מחזקים את האסטרטגיה של פרובוקציה ותעמולה באמצעות המעשה".

דוגמה לאופן שבו אילץ חזבאללה את צה"ל לפעול לפי תנאיו היא מבצע "ענבי זעם" באפריל 1996. עוד בטרם המבצע הקפיד חזבאללה לבצע את עיקר הירי הרקטי ותלול המסלול לעבר מוצבי צה"ל, צד"ל ויישובי הצפון, מלב הכפרים השיעים שבדרום לבנון. במהלך המבצע שימשה עמדת או"ם הסמוכה לכפר כנא מחסה לאנשי חזבאללה, שזיהו כוח מיחידת מגלן וירו עליו. אש ארטילרית לחילוץ שירה צה"ל פגעה בעמדה, בה הסתתרו גם רבים מתושבי הכפר, אש שממנה נהרגו עשרות אזרחים.

כיום חזבאללה הוא ארגון שונה בתכלית מזה שהיה בשנות השהייה בלבנון. זאת כתוצאה מן הפגיעה שספג במלחמת לבנון השנייה, כמו גם מן הניסיון שצבר במלחמת האזרחים בסוריה, בה זכו כוחותיו לחניכה והכשרה מצד הצבא הרוסי. כיום זהו ארגון היברידי, המשלב בין יכולות גרילה, טרור וצבא סדיר, שערוך היטב בכ-160 כפרים שיעים בהם הקים עמדות מבוצרות על־פני הקרקע ומתחת לה.

ניתן להניח שהארגון למד את הלקח ממבצע "משקל סגולי" שנערך בתחילת מלחמת לבנון השנייה, ובמהלכו השמיד חיל האוויר הישראלי חלק גדול מהמערך הרקטי לטווח הארוך והבינוני של חזבאללה. ייתכן כי תוצאות הלמידה יגרמו לחזבאללה להפעיל את יכולותיו בשיטת use it or lose it, מחשש שצה"ל ישמיד אותן בטרם יוכל להפעילן. יכולות אלו מציבות את העורף תחת איום משמעותי בהרבה מכפי שהיה במערכות הקודמות.

עד למלחמה בסוריה פעלו כוחות חזבאללה בחוליות של 10-5 אנשים, שלחמו באופן עצמאי והיו כפופים לפיקוד הכולל של הארגון, אך לא עוד. הארגון מקים מסגרות לחימה גדולות יותר, ומתגבש לכדי צבא של ממש. מארגון בן כאלף לוחמים ב-2006 – גדל מספרם של לוחמי חזבאללה לכדי 20,000 לוחמים, כרבע מהם עברו הכשרה מתקדמת באיראן. בנוסף, הוקם לארגון מערך מילואים המונה כמה עשרות־אלפים.

לקחי צה"ל

שנים רבות נהג צה"ל להתגונן מפני התקפות האויב ולא ליזום במערכה בדרום לבנון, ועיקרי פעילותו היו מארבי ארטישוק (מארבים של כוחות שריון וחי"ר) ומארבי בטן (מארבים שגרתיים של כוחות חי"ר). השינוי בדפוס הפעולה של צה"ל נבע מתוך זיהוי אופן הפעולה החדש של חזבאללה, כמו גם מלקחי מבצע "ניב מדובר" בפברואר 1992. במהלך מבצע זה נועד גדוד צפע בסיוע כוחות הנדסה ושריון, לפשוט על מרחב הכפרים כפרא־יעטר במטרה לפגוע במחבלים ולהשמיד משגרי קטיושה. הכוח זוהה במהלך התנועה ליעד והיה חשוף לירי מרחוק באמצעות נ"ט וארטילריה, שכתוצאה ממנו נהרגו שני לוחמים ונפצעו שלושה. אף שחזבאללה ספג שמונה הרוגים וכ־20 פצועים, ניכר כי פעולה בסדר כוח שכזה אינה משיגה את התוצאה הנדרשת.

מאז ועד לנסיגה מלבנון נמנע צה"ל ממבצעים קרקעיים בסדרי כוחות כמו במבצע "חוק וסדר". לעומת זאת שוכללו יכולות צה"ל במבצעים מיוחדים ופשיטות, כדוגמת המארב בו הרג כוח סיירת צנחנים, בפיקוד רס"ן יוסי בכר, שישה פעילי חזבאללה שהיוו את כוח האבטחה של הארגון בפאתי הכפר זוותר אל־שרקיה בשנת 1996. פעולה דומה נעשתה במבצע "מהלך מבריק" של יחידת אגוז בפיקוד סא"ל משה (צ'יקו) תמיר, ב-1998, במהלכו תקף כוח בפיקודו כוח אבטחה של חזבאללה בכפר ע'נדוריה, והרג שמונה מחבלים.

צה"ל פיתח שיטות להתמודדות עם מאחזי החזבאללה, ובהם מארבי צלפים שמוקמו במרחק מהמאחזים במספר נקודות שולטות. מאוחר יותר, עם הקמת יחידת אגוז – יחידה ייעודית ללוחמת גרילה בפיקוד צפון – פותחו שיטות לביעור מאחזים. באחד הראשונים שבהם, ב-1996, הוביל מפקד אגוז סא"ל ארז צוקרמן את הכוח ללחימה בטווחים קרובים עד לכיבוש עמדות החזבאללה בג'בל סוג'וד. אולם צבא הוא ארגון גדול, כבד ומסורבל. ארגון כזה יתקשה להתמודד עם כוח גמיש ונייד הפועל חוליות־חוליות, ללא מרכזי כובד ברורים. כפי שציין בשעתו המדינאי הסיני מאו דזה זונג: "אם הטיגריס יעמוד בדרכו של הפיל, הפיל לבטח ירמוס אותו. אך הטיגריס לעולם לא יעמוד. הוא יתחבא בג'ונגל ויתקוף את הפיל לילה אחר לילה, עד אשר יתמוטט הפיל".

הרמטכ"ל, רא"ל דן שומרון, אמר בסיכום המבצע "חוק וסדר": "אני רואה את כל הנושא הזה של המלחמה בטרור, מהמבצעים הקטנים ועד המבצעים הגדולים מהסוג הזה, כמכשיר להכנת הצבא למלחמה". תפישה זו תואמת את התפיסה שבה דגל באותה עת הצבא הבריטי, שראה בלחימה כנגד ה-IRA בצפון אירלנד הכנה למלחמה: "גם בחיכוך עם 'משימות השיטור', כהזדמנות לגיבוש כושר הלחימה וערכי הפיקוד והשליטה ברמות הנמוכות. נכון שבמעבר לזירת לחימה אחרת נדרשות התאמות, אבל צנחנים בריטיים בלחימתם בפוקלנד לא התקשו בכך".

בראייה לאחור ציין חליוה, כי הפשיטה על מידון הייתה פרק חשוב בחייו הצבאיים: "בהקשר הזה של הבנת החשיבות של התרגול, של האימון של האיפוס, של השיח. איזו דרמה פיקודית ומנהיגותית ותפקודית זו לדבר עם האנשים שלך. הדבר הזה שנקרא מנהיגות או פיקוד, שלחלקנו נראה מובן מאליו, הוא כל־כך לא מובן מאליו. צריך להשקיע בו ולעשות אותו".

סיכום

בעקבות אימון שערכה יחידת מגלן ב-2005 כתב מפקדה, סא"ל אמיר ברעם: "למדתי שיכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חזבאללה. לא ניתן להכריע את חזבאללה ללא מגע קרוב".

לקח זה היה נכון בטרם המלחמה ב-2006 , ונכון עוד יותר כיום, שכן ייתכן כי העובדה שהארגון חיזק את מאפייניו הצבאיים הופכת אותו, שוב, לפגיע למול חוזקותיו של צה"ל בתמרון ובאש, כשם שהיה בעת פעולת מידון. על צה"ל לנצל עד תום את יתרון הא־סימטריה שבינו לבין הארגון, וכמאמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף יאיר גולן, להפעיל את "מרב העוצמה הישראלית בו־זמנית על כל מערכי האויב, בכל מקום, בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי". במערכה זו, על־מנת להסיר את האיום במהירות מעל העורף, הבהיר גולן, יש "להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי מאוד ואפקטיבי מאוד".​

הפשיטה על הכפר מידון הייתה אחת מאותם מבצעים התקפיים מורכבים, המאפשרים לכוחות המתכננים והמבצעים לרכוש ניסיון ולצבור ביטחון ביכולות יחידותיהם וביתרונות הקרב המשולב. תחבולה, דבקות במשימה, מנהיגות וחתירה למגע, הם אבני הראשה במבצע זה ובקרבות אחרים בהם הפגינו מפקדי צה"ל יוזמה ותעוזה. נכון היה אם הפשיטה על מידון הייתה נכנסת למורשת הקרב של צה"ל.

גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה ב-INSS. סא"ל (מיל') אבירם רינג, מפקד גדס"ר חטיבה 261 וסטודנט לתואר שלישי למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

(המאמר פורסם במקור ב"מערכות" גיליון 477, אפריל 2018, עמודים 61-55)

 

מודעות פרסומת

התבססות חיזבאללה בלבנון לא משנה את מערך הכוחות באזור \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מפת האיומים על ישראל משתנה כל העת, ואולם, לצד העירנות והדריכות המבורכת בצד הישראלי, ראוי לזכור גם הסיבות שבגללן ישראל עדיין מצויה ביתרון בג'ונגל של המזרח התיכון. ברגע האמת, להבדיל מהמתאגרף מייוות'ר – ישראל תהיה תלויה ביכולתה להימנע ממערכה ממושכת

כשעוקבים אחרי הפרסומים בתקשורת, נראה שישראל רחוקה רק כמה צעדים מוטעים – שלה או של אויביה – ממלחמה. עד כה השכילה מערכת הביטחון, כפי שציין מפקד חיל האוויר לשעבר האלוף אמיר אשל בריאיון הפרישה שלו, למנוע את התעצמות חיזבאללה מבלי "לדרדר את מדינת ישראל למלחמות".

מפקד חיל האוויר היוצא, האלוף אשל, לאחר טיסה במטוס ה-F-35, (צילום: סליה גריון, אתר חיל האוויר).

אך הסכם הפסקת האש בסוריה טומן בחובו את האפשרות כי יחידות צבא איראן, כמו גם ארגוני טרור וגרילה שהיא מנחה, דוגמת חיזבאללה, עשויים להתבסס ברמת הגולן הסורית ולייצר הלכה למעשה חזית נוספת מול ישראל בנוסף לזו שהיא מפעילה מלבנון. מציאות זו, כמאמר בכירי הדרג המדיני והצבאי בישראל, עשויה להוביל להסלמה ביטחונית ואף חמור מכך.

בריאיון שהתפרסם לפני כחודש תיאר מפקד חטיבת הצנחנים היוצא, אל"מ נמרוד אלוני, את העימות הבא כקשה מאלו שבהם לחם צה"ל באיו"ש ובמערכות ב-2006 וב-2014. אלוני, קצין צנחנים מנוסה שפיקד על גדוד הסיור של החטיבה במערכה בלבנון, אמר ש"בסופו של דבר נביא עוד כוח ונכריע, אבל מי שחושב שזה יהיה טיול טועה ומטעה". אף שאלוני לא התייחס להתפתחות בסוריה, הרי שהתבססות כוחות איראנים ברמת הגולן הסורית רק ממחישה את נכונות דבריו.

כוחות שריון של חזבאללה, (מקור: פייסבוק).

הפרסומים הללו מצטרפים לתדריך שקיים לאחרונה אלוף פיקוד הדרום, אייל זמיר, לכתבים הצבאיים שבו סקר את פרטי המכשול ההנדסי שמקים צה"ל נגד מנהרות החדירה של החמאס בגבול רצועת עזה. זמיר, קצין שריון, הציג בתדריך שורה של יעדים בלב רצועת עזה שבהם מצויים פתחי כניסה למנהרות, פרי מאמץ איסוף וניתוח מודיעין מקיף. 

לפני כשבע שנים קיימו בצה"ל תדריך דומה, בפיקוד הצפון, שבו הציג קצין בכיר את היערכות ארגון חיזבאללה בכפר אל-ח'יאם, שמרוחק ארבעה קילומטרים מן הגבול עם ישראל. המצגת פירטה בדיוק רב את מיקום מחסני הנשק, העמדות והמפקדות בכפר שמוקמו סמוך לבתי חולים, בתי ספר ומסגדים. הדבר הציב אז, ומציב גם כיום לצה"ל, דילמה מבצעית וערכית. כיצד להוציא את המוץ מן התבן ולהימנע מנזק אגבי ופגיעה בבלתי מעורבים ככל שניתן. 

בהמשך לתדריך בפיקוד צפון, הרצה אלוף פיקוד צפון דאז, גדי איזנקוט, באוניברסיטת חיפה ואמר שההחלטה להציג את היערכות חיזבאללה בכפר נועדה להדגים עד כמה חשופים מערכי חיזבאללה לעיני צה"ל. המסר היה ברור. מי שמאפשר לחיזבאללה להחביא אמצעי לחימה בביתו, צריך לדעת שהבית שמבחינת צה"ל מדובר ביעד לתקיפה. כמו בתדריך ב-2010, המסר של צה"ל לתושבי רצועת עזה הוא ש"כל אזרח המאפשר לארגוני הטרור לעשות שימוש ברכושו לצרכים צבאיים, מסכן את חייו, חיי משפחתו ורכושו". הנחיית הרמטכ"ל איזנקוט לפיקוד הדרום היא לשמר את הרגיעה באזור, אך להשלים בניית המכשול. הסיבה לתדריך היא החשש שהחמאס יוציא לפועל מכה מקדימה בטרם ימנע ממנו המכשול את האפשרות להפעיל את מערך המנהרות שלו.

מפת האיומים לא משנה את יחסי הכוחות באזור

מאז התעצמו יכולות חיזבאללה, והארגון אף רכש בלחימה בסוריה (במחיר כבד באבידות) ניסיון מבצעי משמעותי וחניכה והכשרה מן הצבא הרוסי. גם חמאס, כפי שעלה מהתדריך בפיקוד הדרום, לא שקט על שמריו. המהלך האיראני בסוריה נתפס גם הוא כמעין שח במשחק שמנהלת איראן נגד ישראל. למרות זאת, כמאמר איזנקוט באותה הרצאה שנשא באוניברסיטת חיפה, לא כדאי להתחלף עם מי שבצד השני, שיספוג את המענה הישראלי.

בקרב האיגרוף בין קונור מקגרגור לפלויד מייוות'ר ניצח האחרון בסיבוב העשירי בנוקאאוט טכני. שלא כמו מייוות'ר, לישראל אין המותרות לנצח בנקודות לאחר מערכה ממושכת ומתישה. בשל כך יפעיל צה"ל בעימות הבא מהלומת אש חזקה ומדויקת, מן האוויר היבשה והים, לצד תמרון מהיר ואגרסיבי ביבשה. מי שעוקב אחר הפרסומים בתקשורת יזהה את הדגש שמושם על האימונים והמוכנות בצבא. המילואים מתאמנים בקביעות וכך גם הסדיר.

אימון חטיבת הקומנדו בקפריסין, (צילום: דו"צ).

בנוסף שופרה יכולת הפעולה בעומק שצה"ל חסר כל כך במערכות העשור האחרון. השינויים בחטיבת הצנחנים, שפירט מפקדה היוצא, הם אולי מינוריים אבל הם מצטרפים להקמת חטיבת הקומנדו ומפקדת העומק. בנוסף, כמאמר האלוף אשל, פיתח חיל-האוויר יכולת מכה מקדימה בחזית הצפונית שמקבילה לזו שהיתה לו ב-67'. אין זה אומר שהכל ורוד ושאין תקלות וחוסרים, או לחלופין שניתן לנוח על זרי הדפנה, אולם כשבוחנים את מפת האיומים כדאי לזכור שהיתרון והעוצמה עדיין נמצאים בצד הישראלי.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 28.08.2017)

כוחה של שלשלת נמדד על פי החוליה החלשה \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בראיונות לתקשורת הצהירו כמה ממפקדי צה"ל על כשירות גבוהה של המסגרות שעליהם הופקדו. אבל חיל האוויר וחטיבת הצנחנים, הם רק הסמן הימני של הצבא וביקורת שהתקיימה בחטיבת שריון מלמדת שיש מי שנשארו מאחור. מוטב למשוך גם אותם קדימה.

טיסת הבכורה של ה"אדיר" בחיל האוויר, (מקור: ויקיפדיה).

עם ניצחונם הלכה למעשה של בשאר אסד ותומכיו במלחמת האזרחים בסוריה, כפי שהצהיר ראש הממשלה נתניהו, איראן מבססת אחיזה בגולן הסורית. אף שצה"ל מוטרד לאחרונה מאפשרות של התלקחות ברצועת עזה, בשל ניסיון אפשרי של החמאס לסכל את השלמת הקמתו של המכשול ההנדסי מפני המנהרות, הרי זה נראה קטן ביחס לחשש ממערכה אחרת, ממושכת בהרבה בצפון. בניגוד לתקופתם של איזנקוט, גולן ואפילו כוכבי בפיקוד הצפון, הרי שעתה עשויה ישראל להתמודד בעימות עם חזית לבנונית וסורית במקביל, כשהיא לוחמת בכוחות גרילה וטרור שמנחה איראן, ובראשם חיזבאללה. ישראל, כפי שציין מפקד חיל האוויר היוצא, אמיר אשל, בראיון ל"הארץ", סיכלה את התעצמות חיזבאללה באמצעות כמאה תקיפות שביצעה. ההישג, ציין, אינו רק בפגיעה באמצעי הלחימה, אלא גם בכך שהדבר נעשה מבלי "לדרדר את מדינת ישראל למלחמות". כאמור, השינוי האסטרטגי לרעה במצבה של ישראל שמתרחש בצפון, הופך אתגר זה לקשה פי כמה. האלוף אשל מצידו הצהיר בראיון שבתקופתו כמפקד החיל התעצם ברמה ניכרת. לדבריו, שוב יש כיום, בעקבות הנחיית הרמטכ"ל, בידי החיל את "יכולת המכה המקדימה לזירה הצפונית. זו יכולת שמבוססת על מודיעין מדויק. כשאתה מפתיע, אתה מזעזע את האויב". אשל, כמובן לא מציע לצאת למתקפה שכזו, רק כי אפשר, והכל תלוי הקשר וסיטואציה, אבל הדבר מלמד על כשירות החיל למערכה הבאה.

מנגד, חיל האוויר תמיד היה סמן ימני בתחום מוכנות הכוח למלחמה, גם בשנים שבהם היו קיצוצי תקציב וצה"ל מיעט להתאמן, כפי שהיה בטרם מלחמת לבנון השנייה, וברמה פחותה יותר בתקופה שקדמה ל"צוק איתן". כשהצמרת הביטחונית והמדינית מזהירה מפני מלחמה והסלמה ביטחונית, מוטב לבחון את מוכנות צבא היבשה, זה שהגיע למערכה ב-2006 כשהוא "לא בכושר" (על המילואים אין בכלל מה לדבר) ולזו שב-2014 ברמת מוכנות סבירה אך עם פערים גדולים בידע, בהכשרה ובהבנה של איום המנהרותמאז שנכנס לתפקידו כרמטכ"ל, לפני יותר משנתיים, הדגיש איזנקוט את חשיבות כשירות הכוחות מעל לכל ושם דגש מחודש על התמרון היבשתי. אולם צבאות, בין שהם מיליציוניים (כמו צה"ל) או מקצועיים, אינם משתנים במהירות כי אם בתהליך ארוך. בשעתו המשיל קצין צבא בכיר את צה"ל לחתול וציין ש"החתול ששמו צבא העם לעולם לא יהפוך להיות הנמר של צבא מתנדבים-שכירים, אבל בכל פעם שתבקר אותו הוא יהיה דומה יותר לנמר". השינוי הזה קורם עור וגידים.

החתול הופך לנמר

מימין: המח"ט אלוני והרמטכ"ל אייזנקוט בתרגיל חטיבת הצנחנים, (צילום: דו"צ).

באחרונה פורסם ב"ישראל היום" ראיון עם מפקד חטיבת הצנחנים היוצא, אל"מ נמרוד אלוני, שבו תיאר את השינויים שבוצעו בתקופת כהונתו. עיקרם: הקטנת הפלוגות לכדי 60 חיילים, כך שיהיו לחטיבה עם "אותו כוח אדם יותר פלוגות, מה שייתן לנו יותר מפרקים מבצעיים". מטרת השינוי היא שיפור הגמישות והיכולת של החטיבה בפרט, והצבא בכלל, לפעול במהירות ובעומק האויב. בהקשר לכך התייחס אלוני גם לסוגיית הצניחה, הייעוד המסורתי של החטיבה, וכמו מפקדים קודמים ציין שזוהי שיטה מצוינת "להגיע עם הרבה כוח, מהר, להרבה מקומות, כולל מקומות רחוקים", ושבתרחישים שונים צה"ל עשוי להידרש לה.

אלוני עשה כמעט את כל שירותו בחטיבת הצנחנים, בין היתר פיקד על גדוד הסיור של הצנחנים במלחמת לבנון השנייה. שם, בקרבות במארון א-ראס ובינת ג'בייל, למד ככל הנראה שלא לזלזל באויב. לתפיסתו, במערכה הבאה בלבנון ובעזה יציב האויב בפני צה"ל אתגר משמעותי ו"המחשבה הזאת שכל יחידה צה"לית שתפגוש יחידת חיזבאללה תנצח היא יהירות". יהיו נפגעים והלחימה תהיה קשה מכפי שהיו המערכות בשני העשורים האחרונים. אלוני, ציין ש"בסופו של דבר נביא עוד כוח ונכריע, אבל מי שחושב שזה יהיה טיול טועה ומטעה". אף שאלוני לא התייחס להתפתחות בסוריה, הרי שהתבססות כוחות איראנים ברמת הגולן הסורית רק ממחישה את נכונות דבריו.

למתבונן מהצד השינוי נראה מינורי, שכן זה כבר שני עשורים שחטיבת הצנחנים דומה יותר ויותר, במבנה ובמודל, לחטיבות מקבילות בצבאות מערביים מקצועיים, דוגמת רגימנט הריינג'רס ה-75 של צבא ארצות הברית, הגדודים שבכוחות המשלוח של חיל הנחתים (MEU), והרגימנט המוצנח של הצבא הבריטי. אולם כשמחברים זאת להקמת חטיבת הקומנדו של צה"ל לפני כשנתיים, נראה כי החתול מהמשל חידד את טפריו. מדובר במהלך שמוביל הרמטכ"ל, הן בתחום החשיבה האופרטיבית והן בתחום בניין הכוח, מתוך הבנה שבמערכה הבאה יידרש צה"ל לפעול בלוחות זמנים קצרים וכי השגת פגיעה של ממש באויב תחייב יכולת לפעול בחזית ובעומק השטח. למרות השיפור במוכנות הכוחות מוטב לא להתבלבל ולחשוב שהצבא כולו בכשירות דומה לזו שמתקיימת בעוצבת האש, אוגדת העילית שלה כפופות חטיבת הצנחנים וחטיבת הקומנדו.

שר הביטחון ירד לשטח

השבוע פורסם ב"הארץ" כי בהנחיית שר הביטחון ערך מבקר משרד הביטחון, אל"מ (מיל') חגי טננבאום-ארז, ביקורת פתע בחטיבת 460, האחראית על ההכשרות בחיל השריון. הביקורת מצאה ליקויים רבים בתנאי המגורים והאחזקה בבסיס. בנוסף נתגלו פערים לוגיסטיים, כאשר תורגלה הקפצת כוח מהחטיבה לאחת הגזרות שבהן היא מתוכננת לפעול בחירום, שעיכבו את פריסתה מעבר ללוח הזמנים המתוכנן. בשריון, אולי יותר מכל חיל אחר, ללוגיסטיקה – שינוע אספקה, תחמושת, דלק וכמובן הטנקים עצמם – חשיבות עצומה. ליברמן, שהצטרף בעצמו ליום השני של הביקורת בבסיס, דרש הסברים ממפקדי צה"ל ואת תיקונם המהיר של הליקויים.

אף ששר ביטחון מרקע אזרחי הוא דבר חיובי, הרי שמשום שלא צמח במערכת הוא מגיע לתפקיד עם פערים גדולים בידע ובהיכרות עם הגוף שעליו הוא מופקד. בספרם "שבויים בלבנון" (ידיעות ספרים, 2007) תיארו עפר שלח ויואב לימור את פגישת החפיפה בין שר הביטחון היוצא, שאול מופז, לשר הביטחון הנכנס, עמיר פרץ, במאי 2006. מופז, אדם קפדן ומסודר, שאף למסור את המשרד באופן מיטבי. כשסיים את תפקיד סמח"ט הצנחנים, למשל, קיים מופז שתי ישיבות שאורכן כאורך הגלות (13 שעות כל אחת) שעשו סדר למחליפו, אריק מורן, בכל הקשור לאמצעי לחימה ותחמושת. בניגוד לקצינים אחרים, שמקיימים ישיבות שכאלו בתחילת התפקיד, למופז היה חשוב שהסדר יישמר עד הסוף. למרות רצונו ארכה פגישת החפיפה כשעתיים. פרץ לא רשם בה דבר. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה התברר כי פרץ אינו בקיא בכלל רזי מערכת הביטחון ונסמך על ההערכות מפקדי הצבא כמעט בכל נושא. יש לציין שהחודשיים שכיהן בתפקיד הן זמן קצר מדי בכדי שיספיק לעשות כן. פעם אחת עמד פרץ על דעתו כנגד המלצות המערכת והוכיח את חשיבותו של שר ביטחון מרקע אזרחי. היה זה בהחלטה על מבצע "משקל סגולי", תקיפת מערך הרקטות ארוכות הטווח של חיזבאללה. בתשובה לאזהרות בכירים במטכ"ל שבתקיפה עלולים להיפגע אזרחים לבנונים רבים, ענה פרץ ש"מי שישן עם רקטה בבית, צריך לדעת שהוא עלול להיפגע" והביא את המבצע לאישור הממשלה. המבצע הצליח מעל המשוער ונפגעו בו רק מספר קטן של אזרחים.

מימין: מח"ט גולני, שלומי בינדר, בנגמ"ש עם שר הביטחון, ליברמן, באימון חטיבת גולני בגולן, (צילום: אריאל חרמוני, משהב"ט).

שר הביטחון, אביגדור ליברמן, מכהן בתפקידו כבר מעל לשנה. שלא כמו עמיר פרץ, הוא לא הגיע לתפקידו ללא היכרות מוקדמת, גם אם לא מלאה, של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק. בין היתר שימש כשר החוץ ב"צוק איתן" וכראש ועדת החוץ והביטחון. נראה כי השר שינה משמעותית את גישתו מאז שנכנס לתפקיד ומקפיד על גישה ממלכתית (כח"כ הפגין למען אלאור אזריה), על מתן גיבוי לקציני הצבא, כפי שהוכיח בהקשר לתכניות המתאר של קלקיליה, ומקיים מערכת יחסים טובה עם עם הרמטכ"ל. אף שבצבא אולי לא אוהבים את החדירה שביצע השר לטריטוריה שלהם בכך שהורה על הביקורת, הרי שהמהלך מבורך. מוטב כי הכשלים יתגלו בביקורות ותרגילים, מאשר במלחמה. ליברמן, סביר להניח, לא מתכוון להגיע למערכה הבאה עם צבא שאת כשירותו אינו מכיר.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 24.08.2017)

איזהו גיבור?\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "גיבור" מאת אריק צ'רניאק מציג לקורא את מדינת ישראל בליבה של סערה גיאופוליטית קיצונית, ממש על קצה התהום. החלק המטריד באמת במלחמת יום הכיפורים, מודל שנות האלפיים, הוא שזה יכול לקרות.

"כדי לקפוץ על הרימון אתה צריך להיות גיבור, אבל כדי לזרוק מישהו אחר על הרימון אתה צריך להיות גיבור מסוג אחר. ויש משימות שרק גיבורים כאלה יכולים להשלים" (עמוד 324). כך, במשפט וחצי ניתן לתמצת את הדילמה שבלב הספר "גיבור" מאת אריק צ'רניאק (הוצאת ידיעות ספרים ולוקוס, 2017), בוגר פרויקט תלפיות, טייס קרב בחיל האוויר ויזם היי-טק. בספר מציב המחבר את מדינת ישראל בלב סערה גיאופוליטית קיצונית שמורכבת משורה ארוכה של אירועים שהתרחשו (ברמת עצימות שונה אמנם), רובם ככולם בעבר, רק לא במקביל. בסערה הזו, יידרשו לישראל גיבורים משני הסוגים.

הספר מתאר מציאות גיאופוליטית שמציבה את ישראל על סף "חורבן הבית השלישי", (מקור: סימניה).

הספר נפתח כאשר מדינת ישראל מתמודדת עם מתיחות ביטחונית בגבולות סוריה וברצועת עזה. נועם גיבור הוא טייס אף-16 צעיר. "בקושי חודשיים טייס מבצעי. פצצות אמיתיות זרק בינתיים רק במטווח" (עמוד 11). לגיחה המבצעית הראשונה שלו, תקיפה בעזה במטרה לפגוע בבכיר בחמאס, הוא יוצא ברגשות מעורבים. בתקיפה נפגעים בעיקר אזרחים בלתי מעורבים וישראל נגררת להסלמה ביטחונית רחבת היקף בכל החזיתות. בתגובה מגיב החמאס בירי מסיבי של רקטות ובפיגוע קשה בבית ספר. פעילי מחתרת יהודית מנסים לפוצץ את הר הבית, ובגבול בצפון מוּצאים להורג טייסים ישראליים בידי דאע"ש לעיני המצלמות. אינתיפאדה נוספת נפתחת, חיזבאללה מגיב גם הוא במתקפת רקטות מסיבית וסופת חול, מהעזות שידע המזרח התיכון, מונעת מחיל האוויר לפעול. ארצות הברית מנצלת את מצבה הקשה של ישראל ואת הצורך שלה בסיוע ותחמושת כמנוף לחץ בכדי לכפות הסכם אזורי.

"הסורים על הגדרות"

כדי לתת נופך מציאותי לעלילה, יצר צ'רניאק חלק מגיבוריו בהשראת אנשים אמיתיים. כך למשל בתארו את שר הביטחון לשעבר (שהוא גם ראש ממשלה ורמטכ"ל לשעבר). אדם שאינו מוזכר בשמו, המתגורר במגדל פאר בלב תל-אביב ושימש כמפקד סיירת מובחרת בשעתו בפשיטה בביירות, במהלכה "הוא ניצב מחופש לאישה בפינת רחוב אפלה, מאבטח כוח של הסיירת שנכנס לחסל מישהו באחת הדירות בשכונה" (עמוד 188). נשמע מוכר? השר לשעבר שב למשרתו הישנה לבקשת ראש הממשלה, שהוא "היחיד שעוד השתמש בכינוי שלו מימי הסיירת. לפעמים כשהיו יושבים יחד, אוכלים בורקס ליד שולחן הממשלה, היה מדמיין אותם. שני גברים מקריחים, מכריסים ורופסים – חוזרים להיות שוב שני צעירים – חדים, עזים, יפים. עוצרים לשיחה בעומק האויב בלילה חשוך, או על איזו כנף של מטוס" (עמוד 193). רק חסר שינגן בפסנתר ויפרק שעונים כדי שנדע בדיוק למי התכוון המחבר. גם תיאורו את שר החינוך, חובש הכיפה שעמדותיו נטועות עמוק בימין, חופף למציאות. חיזוק נוסף הוא השימוש שעושה צ'רניאק בשמותיהם של אנשי תקשורת אמיתיים (קושמרו, יונית לוי, ורזי ברקאי הם רק חלק מגלריית השמות) כשהוא מציג את האירועים בראי התקשורת הישראלית.

בדיוני הממשלה מבהיר שר הביטחון לשר החינוך כי המשך הריבונות הישראלית בהר הבית "זה לוקסוס. במקומך הייתי מוטרד מהכוח הסורי-רוסי-איראני-דאע"שי שיורד על טבריה מרמת הגולן. הם התחילו לרכז טורי שריון מאסיביים בגבול עיראק וליד דמשק. הכניסות הרגליות שלהם זה רק ההתחלה. אבל יותר מטריד מזה – הצבא המצרי עמוק בסיני. ארמיה 13 כבר בטאבה, וארמיות 24 ו-7 מתקרבות לרפיח. הם יכולים להיכנס תוך יממה, לנתק את אילת ולאיים על באר שבע, חצרים והכור בדימונה" (עמוד 202).

אריק צ'רניאק, מציב את מדינת ישראל על פי תהום, (מקור: פייסבוק).

כאמור, בשל אותה סופת חול קשה, חיל האוויר מקורקע ובשל הראות הנמוכה כך גם כוחות השריון. עשרות אלפי מחבלים חדרו לצפון המדינה ותקפו יישובים, צירי תנועה ומחנות צבא. הדבר יוצר כמובן עיכוב בהגעת כוחות המילואים, וכפי שמציין ביובש שר הביטחון, במקום "שייקח לנו שלושה ימים להוציא התקפת נגד, זה ייקח לנו במקרה הטוב שבועיים" (עמוד 203). היעדר הידע והבקיאות בחומר המודיעיני ובמאזן הכוחות האזורי שמפגינים שרי הממשלה בספר, מצטיירים כאמינים בעיקר משום שהם דומים מאוד למה שפורסם מדיוני הממשלות שניהלו את המערכה בלבנון ב-2006 ובעזה ב-2014. לא כל האירועים שמוצגים בספר סבירים. ברית בין רוסיה, דעא"ש, חמאס וחזבאללה, למשל, היא תרחיש בלתי סביר בעליל. אבל תרחישים חמורים לא פחות, דוגמת מערכה בשתי חזיתות כנגד חמאס וחזבאללה, אינם מופרכים.

"חורבן הבית השלישי"

נדבך נוסף בעלילה שהופך את תרחיש מלחמת יום הכיפורים מודל שנות ה-2000 של צ'רניאק לקשה במיוחד, הוא האופן שבו הוא מציג את החזית האזרחית במלחמה. העורף הישראלי, שמצוי תחת אש רקטות, מתמוטט פשוטו כמשמעו. הציבור בפאניקה, כאוס ואנרכיה הם תמונת המצב ברחובות ישראל. האזרחים פונים איש כנגד אחיו, מאשימים קבוצות שונות באוכלוסייה בבגידה ואף עושים דין לעצמם ומקיימים הוצאות להורג של "בוגדים". גם כאן התבסס המחבר, בהקצנה זהה לאירועים בשדה הקרב, על אירועים שהתרחשו ובהם טבח כפר קאסם, מעשי הרצח מוחמד אבו ח'דיר ואמיל גרינצוויג וגם התנגשויות אלימות בין ימין לשמאל, דוגמת זו שהתרחשה לאחרונה בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני.

יחידת העלית שלדג באימון, (צילום: דו"צ).

המלחמה היא בדיוק ההזדמנות לה חיכה הרס"ן (מיל') אלי עוזרד, קצין מילואים קשוח רדוף רגשות האשם, אולי הדמות המורכבת והמסקרנת בספר. שבע שנים קודם לכן היה עוזרד, לדברי שר הביטחון לשעבר, "קצין ביחידה קטנה שהקמתי פעם, בת דודה של סיירת מטכ"ל. הוא הוביל צוות במבצע במבצע שנקרא ׳שקול וחד׳. המטרה היתה ללכוד בכיר בחיזבאללה. המבצע השתבש" (עמוד 314). גיוס המילואים וההתחממות בגזרת הצפון הן הסיכוי שלו לסגור את החשבון הפתוח שהשאיר אחריו בלבנון. כשמעיר לו חבר על כך שהשמין בשנותיו באזרחות ושהוא כבר זקן מדי למבצעים מהסוג הזה, משיב עוזרד ש"צנחנים עם כרס כבשו את הכותל" (עמוד 87). הוא מתעקש להצטרף ללא אישור לכוח סיירת מובחרת בפשיטה מוסקת בלבנון ומוצא עצמו מפקד על כוח מאולתר בעומק השטח.

בראשית הקרבות מוכיח עוזרד שהוא הגרסה הישראלית ל"רמבו". הוא מציל את חייליו של מפקד הסיירת שאיבד שליטה, ולדברי מפקד האוגדה שלו, אבנר עמרני, יש לו על מה להיות גאה. "הצלת את החיילים של שלומי. דפקת לבד מפקדה של דאע"ש. חילצת טייס" (עמוד 250). מצד שני, המצב חמור. רגע אחרי שהוא ממנה אותו למח"ט בשדה הקרב, מספר לו האוגדונר שגולני ברפיח נלחמים בשריון המצרי.

ספר מטלטל

בן גוריון, קבע כי הכוח הצבאי לבדו לא יוכל לפתור מחלוקות היסטוריות בין עמים, (מקור: ויקיפדיה).

הספר של צ'רניאק אינו קל לקריאה, אך המתח שהוא יוצר באמצעות המציאות, האפוקליפטית כמעט, שאת ההשראה לה שאב ככל הנראה ממלחמת יום הכיפורים, הופכים אותו לכזה שקשה להניח מן היד. כשקוראים את הדיווחים שהוא מביא מרשתות הקשר של כוחות צה"ל ברמת הגולן ("חיזיון, כאן 24,"), צפים ועולים דיווחי החיילים מעוזי התעלה שניצבו חסרי אונים מול המוני החיילים המצריים שצלחו את התעלה ב-1973. מה שמטריד לא פחות, הוא העובדה שבניגוד למלחמת יום הכיפורים, הפעם החברה אינה מפגינה את אותה סולידאריות ונכונות להתמודד עם המצב הקשה. "העם הזה המפולג כל השנה כיצד הוא קם כשהוא מריח סכנה", כתב בשעתו חיים חפר, אך נראה שכלל זה לא תקף במערכה שמתוארת ב"גיבור".

לקח נוסף שמבקש המחבר להעביר לקוראיו הוא שם בפיו של שגריר ארצות הברית בישראל, שמצטט לראש הממשלה הישראלי את דבריו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, כי "מי שסבור שכיום אפשר לפתור שאלות היסטוריות בין עמים בכוח צבאי בלבד אינו יודע באיזה עולם אנחנו חיים" (עמוד 263). זהו לקח שכוחו יפה גם כיום, ואולי רק בשבילו כדאי שלא רק הציבור, אלא גם שרי הממשלה הנוכחית יקראו את הספר.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.05.2017)

"דלעת", זה לא רק שם של ירק\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

העיתונאי מתי פרידמן, ששירת כלוחם במוצב "דלעת" שברצועת הביטחון שבלבנון, הוציא מתחת ידו ספר תמציתי, חכם ומטלטל שמתאר היכן החלו סוגי העימותים שאיתם מתמודדת ישראל מאז ועד עתה.

100068047b

הספר מחזיר את תקופת השהייה בלבנון לתודעה, (מקור: פייסבוק).

ב-18 השנים שבהן שהה צה"ל בלבנון כך זה היה: הלוחמים בעמדות המוצבים, סביבם נוף עוצר נשימה ושקט פסטוראלי, שמופר מעת לעת, ללא אזהרה מוקדמת, באש חיזבאללה. הספר "דלעת" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2017), שכתב העיתונאי מתי פרידמן מחזיר לתודעה הציבורית את סיפורם של אלו שלחמו במלחמה ההיא. באמצעות סיפורו של של מוצב "דלעת", למן שנת 1994 ועד לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון, תפס המחבר את סיפור המלחמה כולה, שנשכחה מן התודעה הציבורית. פרידמן, יליד קנדה שעלה לישראל בגיל 17, כתב שאת תהליך הקליטה שלו בישראל עבר בלבנון. "עבור כל חברי לפלוגת הנ"ט של הנח"ל המציאות בלבנון היתה מוזרה וקיצונית, אבל בעבורי היא היתה קיצונית עוד יותר" (עמוד 4). אולי זו הסיבה שהאירועים שחווה שם נצרבו עמוק כל כך בתודעתו ושכבר עשרים שנים שהנושא מעסיק אותו. הוא גם מעיד שנותר מחובר מאוד לאנשים ששירתו איתו באותם ימים. "חבר מהצבא, למדתי בשנותי הראשונות בארץ, זה לא עוד חבר. זו קטגוריה אחרת" (עמוד 111).

הספר שכתב הוא מסמך תמציתי וחכם, שמצטרף לרשימה קצרה מדי של ספרים אודות שהיית צה"ל ברצועת הביטחון. תקופה שעיצבה דור שלם ואת המטכ"ל הנוכחי. בניגוד לפרדימן, אני וחברי לא חווינו את השהייה בלבנון. רובנו לקחנו חלק במלחמה הממושכת כנגד ארגוני הטרור הפלסטיניים באינתיפאדה השנייה וחלקנו לחם גם בעזה ובלבנון. "דלעת" מאפשר הצצה מחודשת לאותה מלחמה, ומתאר את אופי המערכות בהן לוחמים כיום צבאות העולם המערבי.

המפנה היה באסון המסוקים

514793

אברהם אפנר, ששירת ב"דלעת" ונהרג באסון המסוקים, (מקור: "נזכור את כולם" של משרד הביטחון)

בתחילת הספר מתוארת שרשרת האירועים שהתרחשו במוצב "דלעת" דווקא מנקודת מבטו של אבי אפנר, לוחם בפלוגת ההנדסה של הנח"ל ששירת במוצב ונהרג באסון המסוקים. "הבוקר עוד מעט עולה פה בלבנון, ועוד פעם יכסה ערפל את כל הארץ ורק פסגות ההרים ייראו מבעדו, יוצרות מבט קודר ומכושף, כאילו זאת תפאורה או תמונה מסיפור או סרט אגדות" (עמוד 44), תיאר אפנר במכתב לחברת ילדות את השירות במוצב. כשהתרסקו מסוקי היסעור באותו לילה מר בפברואר 97', הועף תרמילו מן המסוק בו טס ונחת באחד מפלגי נחל דן. כשנמצא לבסוף, התגלה בתוכו, במין בדיחה אכזרית ועצובה במיוחד, הספר "כל החיים לפניו" מאת רומן גארי, מכוסה בוץ אך עדיין קריא.

אף שפרידמן התגייס לאחר אסון המסוקים, בו ניספו 73 חיילים, הרי שהאירוע הטרגי נוכח מאוד בספר. האסון, לצד אירועים קשים נוספים שהתרחשו באותה שנה, ובהם אסון השייטת והשריפה בסלוקי, היו למסה הקריטית שהביאה את הציבור בישראל לפקפק בנחיצות השהייה ברצועת הביטחון. בספר מעריך המחבר, במידה רבה של צדק, שבישראל אומץ נרטיב שגוי לפיו החיזבאללה הוא שהצליח לשבור את רוחה של ישראל. את הקרדיט, כתב בציניות, יש לתת לחיל האוויר ולתאונה הנוראה. אבל, "קל יותר לאמץ את גרסת החיזבאללה מאשר להודות בעובדה שהפגיעה הקשה ביותר שספגנו בכל שנות הלחימה בלבנון, המכה המכרעת, היא מעשה ידינו" (עמוד 78).

לאחר האסון הוקם ארגון "ארבע אימהות" במטרה לשכנע את הציבור וההנהגה בישראל להסיג את צה"ל מלבנון. אחת מחברות הארגון, ברוריה שרון (שבנה, לוחם בסיירת צנחנים, יהפוך בהמשך לסמל לפחדנות, לא בטוח שבצדק), חקרה "את תולדות רצועת הביטחון והתרשמה ששאלת נחיצותה לא נידונה כבר שנים ארוכות" (עמוד 88). גם בצבא היה מי שערער על כך שהרצועה מגנה על יישובי הצפון. מח"ט גולני באותם ימים, גדי איזנקוט (כיום הרמטכ"ל), טען שלמעשה החיזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל שברצועת הביטחון. רק כאשר נכשל בכך, ירה הארגון על יישובי הצפון או ביצע ניסיונות חדירה.

המציאות בלבנון היתה מוזרה וקיצונית

רכבים משוריינים במוצב דלעת, 1998 (צילום: מתי פרידמן)

רכבים משוריינים במוצב "דלעת", 1998 (צילום: מתי פרידמן)

ההתמודדות עם החיזבאללה היתה אתגר מורכב ובעיקר סיזיפי. צה"ל, שחסר מודיעין איכותי על חיזבאללה, פרס מאות מארבים ברצועת הביטחון באופן כמעט קבוע. בספרם "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008) הציגו עמוס הראל ואבי יששכרוף תמונה עגומה של המציאות ששררה בשטח. "המאמץ היה סטטיסטי: הוא הסתמך על ניתוח השטח וההיסטוריה של אירועים קודמים בגזרה, לא על מודיעין מדויק. "כשאני חושב כמה אנרגיה בזבזנו על המארבים הללו בלילות, אני מצטמרר", אומר קצין בכיר בצה"ל ששירת כמח"ט בלבנון" (עמוד 222). גם התוצאות, לדברי אותו קצין היו אפסיות ורק לעתים רחוקות נתקלו הכוחות בפעילי חיזבאללה.

פרידמן מתאר סדרת מארבים שכזו, בה השתתף, כנגד מחבלים מן העיירה נבטיה. המטרה היתה לפגוע במחבלים באמצעות טילי נ"ט מכיוון וממרחק לא צפויים. הכוח אכן זיהה חוליית מחבלים ושיגר לעברה טיל. פרידמן ציין כי הופתע מכך "שפעולה שביצענו מצד אחד של הקו השפיעה מיד בצד האחר, כאילו שהמוצב והעיירה הם, ככלות הכול, חלק מיְקום אחד" (עמוד 119). המחבלים, לעומת זאת, נמלטו ללא פגע. מפקד הפלוגה של פרידמן בנח"ל, ערן מקוב, מתואר כמי שרצה לפעול בהתאם לאתוס אליו מחנך הצבא. "הוא שאף לבוא במגע עם האויב ולהשמידו, והוא אהב את פקודיו וביקש להגן עליהם. אחרי שירדנו מהקו הוא הזמין את כל הסגל לחתונה שלו, ואני זוכר שהופתעתי לגלות שיש למקוב הורים, כמו לכולנו, ושניתן לפגוש בו בבגדים רגילים" (עמוד 136). בפועל, מתואר צה"ל בספר, במיוחד בשנים האחרונות לשהיית צה"ל בלבנון, כמי שהסתגר במוצביו ובעיקר ספג.

מלחמה, לא בט"ש

כאן טמון חסרונו העיקרי של הספר, שכן הוא מציג את לחימת צה"ל כחסרת הישגים, ולא כך היא. אמנם בתחילה הגדיר צה"ל את הלחימה בלבנון כפעולת ביטחון שוטף, אבל ב-95' חל שינוי מהותי. בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005), אולי הספר החשוב ביותר אודות התקופה, תיאר תא"ל משה "צ'יקו" תמיר כיצד, ביוזמת הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין-שחק, הפכה ההתמודדות בלבנון ל"מלחמה ולא פעילות ביטחון שוטף" (עמוד 116). האלוף עמירם לוין הוביל בפיקוד הצפון קו לוחמני שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. תמיר, יוצא גולני ומפקד יחידת אגוז דאז, מציין בספרו כי ההשקעה השתלמה וצה"ל נחל הישגים מבצעיים משמעותיים במערכה בלבנון.

משה תמיר דוצ

תא"ל תמיר כמפקד אוגדת עזה עם הרמטכ"ל דאז, אשכנזי, (צילום: דו"צ).

בשנת 98' העניק ליפקין-שחק צל"ש רמטכ"ל ליחידת אגוז על סדרת מבצעים מוצלחת שבהן, בין היתר, הרגו לוחמי היחידה את בנו של מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה. במבצע אחר, "מהלך מבריק" שמו, הוביל תמיר פשיטה שמטרתה פגיעה בחוליות האבטחה של חזבאללה בכפר ע'נדוריה. "היינו בטווח של פחות מעשרה מטרים מהמארב כאשר החלה לפתע תכונה לא שגרתית. אחד האנשים, שנראה לי כמפקד הכוח, החל לעבור בין המחבלים ולהצביע לעברנו. סימנתי לרון והתחלתי בספירה לאחור. בסיום הספירה פתחו הכוחות באש מתוזמנת מכמה כיוונים. בתוך מהומת הירי והצעקות יכולתי להבחין במחזה הנורא של שני המחבלים שהיו שקועים בשינה מנסים להיחלץ משקי השינה ללא הועיל. בתום מכת האש השלכנו רימונים למרכז כרם הזיתים והתכוננו לניתוק מגע מהיר. בשלב זה התעורר הכפר כולו ואש לא מכוונת נורתה לכל עבר" (עמוד 179). שמונה מחבלים נהרגו, ואילו הכוח הפושט נסוג ללא נפגעים לקווי צה"ל.

תמיר קבע בספרו כי בעת הנסיגה מלבנון בשנת 2000 נטה מאזן הכוחות בבירור לטובת צה"ל‏, אבל השינוי היה בחזקת מעט מדי מאוחר מדי. ההישגים לא חלחלו לתודעה הציבורית. כמו במקרים רבים מאז, היתה פעילות צה"ל מנותקת מן המדיניות כוללת. כמו תמיר, גם פרידמן טען בספרו ש"אנחנו תמיד היינו בדרך לניצחון והם תמיד הלכו ונחלשו, אבל אנחנו לא ניצחנו והם לא הפכו לחלשים" (עמוד 131).

מערכה נשכחת

חבריי מצוות הראל, פלנ"ט נח"ל, בדלעת באביב 1998, בין אסון המסוקים לנסיגה. באדיבות חברי קובי אנקור-שמיר. אני החייל שמצדיע לשום דבר.

צוות הראל, פלנ"ט נח"ל, ב"דלעת" באביב 1998. פרידמן הוא החייל שמצדיע, (צילום: קובי אנקור-שמיר).

"דלעת" אינו עוד ספר בנוסח "אם יש גן עדן", רב-המכר שכתב בשעתו רון לשם, אשר תיאר את לוחמי צה"ל כמי שנאבקו בשדים הפרטיים שלהם שעה שנרדפו על-ידי אויב חסר-פנים במלחמה חסרת הקשר. פרידמן עצמו, ששלושה חודשים לפני הנסיגה מלבנון פורסמה תמונתו עומד מאחורי ביצורים, כתב בספר כי בניגוד לרושם שנוצר, כי בחודשים האחרונים לשהיית צה"ל בלבנון חוסר הוודאות והחרדה הביאו להתפרקות החיילים, "החיילים שאני הכרתי, אלה ששירתו בבסיסים המסוכנים בתוככי לבנון, לא התפרקו. הם תיפקדו עד הסוף. אני מרגיש שזו חובתי וגם זכותי לעמוד על כך" (עמוד 135). הדוגמה הבולטת לכך, היא מפקד הצוות של פרידמן, הראל קאופמן, שנשלח לקורס קצינים בטרם אסון המסוקים, ומשום כך ניצל. כל חבריו לצוות בפלנ"ט נח"ל נספו. בראיון לטלוויזיה נשאל הראל כיצד הצליח לשוב לצבא לאחר האסון. הנה, כתב פרידמן, הזדמנה למפקדו ההזדמנות לשדר מסר לוחמני לאומה. "איך הראל, למרות הכול, הצליח לחזור? כך שאל אותו המראיין. "באוטובוס," ענה" (עמוד 100). אולי, תהה פרידמן, מספיקה תשובה לקונית זו בכדי להגדיר את קיומנו במקום הזה.

בשיחה עמו ציין פרידמן כי הנסיגה מלבנון היתה המהלך המתבקש משום שהחזקת רצועת הביטחון, בעיקר בשנים האחרונות של התקופה, לא הייתה שווה את המחיר. למרות שצה"ל לחם בלבנון מערכה ממושכת, הרי שכמאמר תא"ל במיל' תמיר, פרט למשפחות השכולות "והלוחמים ששירתו כאן, הנושאים בלבם חוויות שאותן לא יוכלו לחלוק עם איש, תישכח המלחמה הזאת בעוד כמה שנים" (עמוד 149). הדבר נבע מאי הנוחות שחש הצבא כלפיי תוצאותיה ומשום שמיד עם סיומה פרצה האינתיפאדה השנייהה שמיקדה את תשומת הלב של החברה הישראלית במלחמה העכשווית. אחר-כך באו מלחמות אחרות והציבור כמו הדחיק את השהייה הלבנון לתהום השכחה.

המערכה ההיא היתה הראשונה בשורה של מלחמות שניהלו צה"ל וצבאות מערביים אחרים משנת 2000 ואילך, לא רק כנגד חמאס וחיזבאללה אלא גם באפגניסטן ועיראק. "כשחיזבאללה קרא למלחמת דת כנגד ישראל והמערב, התקשורת המערבית פירשה זאת כרטוריקה שמשמשת להסוואת מניעים פרקטיים. זה יתברר, כך הובטח בשעתו, עם נסיגת ישראל מלבנון, דרישה מובנת לכל הדעות. אך הסתבר כי חיזבאללה ובני דודיו האידיאולוגיים, חקייניו ויורשיו מתכוונים למה שהם אומרים" (עמוד 130), וסופן של המלחמות הללו אינו נראה לעין.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 20.02.2017)

דרוש: יועץ לביטחון לאומי לנשיא טראמפ, לא תזיק גם מדיניות\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

התפטרות היועץ לביטחון לאומי האמריקני מלמדת שגם בממשל טראמפ האחריות האישית היא עדיין ערך מחייב. גם בלעדיו יישאר האיום האיראני בראש סדר העדיפויות של ביקור ראש הממשלה נתניהו בבית הלבן.

michael_flynn_30020745053-copy

פלין, יועצו הביטחוני הבכיר של טראמפ, (צילום: ויקיפדיה).

התפטרות היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית, הגנרל בדימוס מייקל פלין, היא אירוע שמשמעותו הרבה יותר ממביכה בעבור הממשל החדש בוושינגטון. למעשה, זו הזדמנות למנות לתפקיד אדם שמבין את מארג הבריתות והאינטרסים של ארצות הברית, כמו גם את האיומים עליה, ולגבש מדיניות ביטחונית מתאימה יותר למציאות העכשווית. פלין, שעמד בעבר בראש סוכנות הביון הצבאית של ארצות הברית (ה-DIA), היה דמות שנויה במחלוקת כבר במהלך קמפיין הבחירות שניהל טראמפ. שמו נקשר לשורת התבטאויות מביכות ובהן ציוצים אנטישמיים וכאלו הטוענים בזכות אמינותה של תיאוריית קונספירציה הזויה במיוחד, פיצה-גייט, הגורסת כי כחלק מרשת שמנהלת שרת החוץ לשעבר קלינטון, מנצלת פיצריה ילדים קטנים כעבדי-מין. גבר לוקה בנפשו, חמוש ברובה, התפרץ לפיצריה בכדי לחלץ את הילדים ורק במקרה הסתיים האירוע ללא נפגעים. לצד חיבתו לתיאוריות קונספירציה, טען פלין כי האיסלאם הקיצוני הוא איום מרכזי על שלום העולם, וכי על ארצות הברית לרכך את מדיניותה כלפי רוסיה ולהימנע מעימות איתה בנוגע למזרח אירופה.

כיועץ לביטחון לאומי הספיק פלין לאיים על איראן לאחר שביצעה ניסוי בטיל בליסטי חדש, כי מעתה היא מצויה תחת אזהרה. בנוסף ניתן להעריך שפלין, ששירת כקצין המודיעין של פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) תחת הגנרל סטנלי מק'קריסטל, היה מעורב באישור המבצע הקרקעי הראשון של ארצות הברית בתקופת ממשל טראמפ – הפשיטה של הקומנדו הימי בתימן בתחילת החודש. קשריו של פלין עם הממשל הרוסי היו בעוכריו והביאו לפתיחת חקירה של משרד המשפטים כנגדו. באחרונה נחשף כי הטעה את סגן הנשיא מייק פנס ובכירים נוספים בממשל בהקשר לטיב השיחות שניהל עם שגריר רוסיה בארה"ב בטרם נכנס לתפקידו (בניגוד למותר בחוק), בהן, ככל הנראה, העלה את האפשרות להסיר את הסנקציות האמריקניות על רוסיה. סגן הנשיא פנס, שלא ידע על כך, אף טען בראיונות לתקשורת שלא היו דברים מעולם, והנה התברר שהיו גם היו. מעבר למשמעויות ליחסי ארצות הברית-רוסיה (חיזוק הטענה שלפוטין היה אינטרס בבחירת טראמפ לנשיאות) הרי שלפחות בתחום אחד יש בפרשה היבט חיובי – האחריות האישית. פלין כשל, ומשהתגלה כי יש ממש בהאשמות נגדו, התפטר. יש מה ללמוד מזה גם בישראל.

דרוש יועץ

הגנרל קלוג בעת שירותו בצבא, (מקור: וקיפדיה).

הגנרל קלוג, קצין קרבי מעוטר, (מקור: וקיפדיה).

לתפקיד היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית דרוש אדם בעל שיעור קומה, בקיאות רבה ביחסי החוץ, מערכת הביטחון (ובכלל זה הצבא, ארגוני המודיעין והמודיעין הנגדי וכן התעשיות הביטחוניות) והבנה של מגבלות הכוח. לאורך השנים כיהנו בתפקיד שורה של אישים שהגיעו מרקע שונה, חלקם מן הצבא וחלקם מן האקדמיה. בין היתר שימשו בתפקיד זביגנייב בז'ז'ינסקי, קולין פאואל, קונדליסה רייס והבולט שבכולם הנרי קיסינג'ר, שכיהן בתפקיד בשיאה של מלחמת וייטנאם ועיצב ממשרדו (ובהמשך ממשרד החוץ) את מדיניות החוץ של ארצות הברית בימי ממשלי הנשיאים ניקסון ופורד. ממלא מקומו של פלין הוא הגנרל קית' קלוג, ראש מטה המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית. כמו פלין, החל קלוג את שירותו בכוחות המוטסים של צבא ארצות הברית, אולם בעוד פלין עבר לשרת כקצין מודיעין עשה קלוג את עיקר שירותו בפיקוד על כוחות בשדה הקרב. הוא לחם בווייטנאם כמפקד מחלקת סיור בדיוויזיה המוטסת ה-101 וכיועץ לכוחות המיוחדים של הצבא הקמבודי. בהמשך פיקד על גדוד צנחנים בדיוויזיה המוטסת ה-82 ולבסוף על הדיוויזיה כולה. ב-2003 שירת כקצין בכיר בממשלת המעבר שהוקמה לאחר כיבוש עיראק, ולמד מיד ראשונה את טיב היחסים בין הדרג המדיני לצבאי. בעקבות התפטרותו של פלין, מונה קלוג לממלא מקומו, אך מדובר במינוי זמני בלבד.

אחד המועמדים לתפקיד הוא האדמירל רוברט הרווארד, יוצא הקומנדו הימי אשר שירת בין היתר בצוות 6 של היחידה ולחם בעיראק ואפגניסטן. בהמשך שימש כסגן מפקד פיקוד המרכז וכיהן במועצה לביטחון לאומי. מועמד אפשרי אחר הוא הגנרל בדימוס דייוויד פטראוס, קצין צנחנים שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101 בראשית הקרבות בעיראק וכמפקד הכוחות במדינה הוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge), שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. בהמשך פיקד על פיקוד המרכז האמריקני, וקשר קשרים הדוקים עם בכירי מערכת הביטחון הישראלית, ושימש כמנהל סוכנות הביון המרכזית (CIA). פטראוס הסתבך בשעתו ברומן עם הכתבת פאולה ברודוול, מחברת הביוגרפיה שלו וקצינה בדימוס בצבא האמריקני, וחשף אותה למידע מסווג. כתוצאה מכך התפטר מתפקידו ב-CIA, נידון לשנתיים מאסר על תנאי ונקנס ב-10,000 דולרים. פרשה זו מנעה, ככל הנראה, את האפשרות כי טראמפ יבחר בו למזכיר ההגנה האמריקני, מינוי המותנה באישור הסנאט. תפקיד היועץ לביטחון לאומי, לעומת זאת, הוא משרת אמון של הנשיא, שאינה מחייבת אישור שכזה. פטראוס יביא עמו לתפקיד ניסיון עשיר הן כמפקד קרבי מנוסה, הן בתחום המודיעיני והן ביחסי הדרג הצבאי עם הדרג המדיני הבכיר.

האיום האיראני

ראש הממשלה נתניהו בעת נאומו בקונגרס האמריקני, (מקור: ויקיפדיה).

ראש הממשלה נתניהו בעת נאומו בקונגרס האמריקני, (מקור: ויקיפדיה).

למרות שפלין קשר קשרים אמיצים עם בכירים ישראלים, ובהם השגריר דרמר, הרי שלהחלפתו, גם אם מתרחשת בעת ביקורו של ראש הממשלה נתניהו בארצות הברית ופגישתו הראשונה עם הנשיא טראמפ, אין משמעות של ממש בעבור ישראל. לישראל קשרים אמיצים עם מערכת הביטחון האמריקנית וסביר שהנציגים הישראליים יפגשו בבית הלבן פקידי ממשל שמבינים את האינטרסים הביטחוניים הישראליים ותומכים ברובם. מנגד, עוד בטרם ההתפטרות החל הממשל האמריקני לרמוז שהוא דוגל בפתרון שתי המדינות (שר ההגנה האמריקני מאטיס ציין בשעתו שההתנחלויות הן מכשול להסכם שלום בין ישראל לפלסטינים), ואף שלא מן הנמנע שהלחץ על ישראל בתחום זה ייפחת, הרי שאין מדובר בשינוי של 180 מעלות.

סביר שבביקור יעלה האיום האיראני (שוב) לראש סדר העדיפויות. כאן יימצא שותף אוהד לדאגה הישראלית בדמות שר ההגנה מאטיס. ביטול הסכם הגרעין אינו ריאלי, אך יש לחזק את שיתוף הפעולה המדיני-ביטחוני בין המדינות בכדי להתמודד עם האיום שכולל, לצד תכנית הגרעין, גם את תמיכת איראן בחזבאללה ופריסה אפשרית של כוחותיה ברמת הגולן הסורית. בהקשר הזה ראוי לבחון את תכניתו של השר יואב גלנט לשיקום סוריה, באמצעות קואליציה מערבית שתממן את המהלך בשיתוף פעולה עם רוסיה, שמצידה תזכה בלגיטימיות לפעולותיה בשטח ולשקט מצד האוכלוסייה הסורית. הסדרת היחסים בסוריה תאפשר, לדברי גלנט, "הרחקה של כל איום מרמת הגולן ומהגבול הצפוני מזרחי ודחיקת האיראנים", הרחק מגבולה הצפוני של ישראל. הנוכחות הרוסית בסוריה עשויה גם לצמצם את מרחב הפעולה של צה"ל במקרה של עימות בצפון. תיאום העמדות בנושא והבטחת הגיבוי האמריקני לישראל בתרחיש שכזה חיוניים ליכולתה שלל ישראל לפעול. אין ארוחות חינם, נהוג לומר בוושינגטון, ובעבור התמיכה האמריקנית עשויה ישראל לשלם במטבע קשה – התחייבות מחודשת של הממשלה לפתרון שתי המדינות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 14.02.2017)

חטיבת הקומנדו: הצבע לא קובע\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לוחמי אגוז עברו לחטיבת הקומנדו ומחו על ההחלטה להחליף את צבע הכומתה מחום לאדום. גאוות יחידה היא חשובה, אבל אסור שתהיה מבוססת על צבע הכומתה, היא צריכה להתבסס על מה שיעשו הלוחמים במדי ב'

מסע ההלוויה של סמיר קונטאר בביירות.

מסע ההלוויה של סמיר קונטאר בביירות.

חילופי האזהרות שהתקיימו בתקופה האחרונה בין מזכ"ל החיזבאללה נסראללה לרמטכ"ל גדי איזנקוט מטרידות, בלשון המעטה. חיזבאללה, כפי שפורסם לאחרונה, מצוי במשבר חריף. הארגון, שספג אבדות רבות במלחמת האזרחים בסוריה (בהם גם פעילים בכירים שנהרגו בפעולות סיכול עלומות), נדרש להתמודד עם משבר פיננסי קשה. בשל סנקציות שהוטלו בארצות הברית על גופים פיננסיים המקיימים קשר עם חיזבאללה, סובל הארגון ממחסור חמור בתזרים המזומנים שלו. למרות הקשיים מהם סובל הארגון והאמינות שאנשיו מייחסים לדברי הרמטכ"ל, שזכור לחיזבאללה כיריב מר שמכיר את לבנון "דרך הרגליים", סביר שהארגון מתכנן תגובה מדודה על מותו של קונטאר, במטרה שלא "לטלטל את הסירה". הסיבה היא שבמזרח התיכון, כמו בטבע, גם מראית עין של חולשה היא מסוכנת. אולם המרחק בין התכנית לביצוע עשוי להיות גדול מכפי שחיזבאללה מתכנן. כך למשל היה ב-2006, וכדאי להיות מוכנים גם לזה.

כחלק מחיזוק המוכנות של צה"ל הוקמה לאחרונה בצה"ל חטיבת הקומנדו בעוצבת האש, אוגדת צנחנים מובחרת. בשל כך מחו לוחמי יחידת אגוז, שפעלה קודם לכן כחלק מחטיבת גולני, על ההחלטה להחליף את צבע הכומתה של היחידה מחום לאדום. חטיבת גולני זכתה בכומתה ייחודית לה בשנת 1976. עד אז חבשו לוחמיה כומתת בקו"ם (לסיירת לבדה ניתנה הפריבילגיה לחבוש כומתה שחורה). בשנת 1995, עם הקמתה של אגוז בחטיבה כיחידה מובחרת ללחימה בחיזבאללה, חבשו לוחמיה את הכומתה החומה של גולני. שיוכה לעוצבת האש מחייב, כחלק מאחידות היחידות בחטיבה, מעבר לצבע של החטיבה "היריבה". אך טבעי הוא שהגולנצ'יקים מאגוז יביעו התמרמרות.

תמוז

ירי טיל תמוז, אמצעי שמפעילה יחידה מובחרת בחיל התותחנים.

כרגיל בצה"ל, כבר היו מקרים דומים בעבר. לפני כ-30 שנה הוקמה בצבא יחידה סודית ומובחרת שנועדה להפעיל נשק מונחה מדויק. בצה"ל כמו בצה"ל היחידה הוצבה בצנחנים. המפקדים והחיילים הלכו עם כל הקישוטים שנגזרים מכך החל בכומתה האדומה וכלה בכנפי הצניחה והנעליים. את הנשק הסודי, כנהוג אצל האדומים, ארזו במנשאים וסחבו מרחקים שלא היו מביישים את בני ישראל במדבר. אחרי כמה שנים, כחלק מהחלטה על הכנסת טכנולוגיה מתקדמת לחיל התותחנים הועברה היחידה, שממילא עשתה מה שעושה הארטילריה – יורה מטען חומר נפץ בדיוק וממרחק – לתותחנים. לוחמי היחידה, שסירבו לוותר על סמלי הסטטוס היוקרתיים, מרדו. מפקד היחידה, בצעד מנהיגותי, ערך מסדר ולעיני הלוחמים כולם הסיר את סמלי הצנחנים ועטה את התג, הסמל והכומתה (שהייתה אז שחורה) של התותחנים. בזה נגמר הסיפור. היום היחידה "כחולה לגמרי" ולוחמיה מתרפקים בעיקר על מורשת שמקורה במלחמת לבנון השנייה וברצועת עזה.

מפקד חטיבת הקומדנו, אל"מ דוד זיני, בטקס ההקמה בגלבוע.

מפקד חטיבת הקומנדו בכומתה אדומה בטקס ההקמה בגלבוע, (צילום: דו"צ).

מפקד חטיבת הקומנדו, אל"מ דוד זיני, שכבר בטקס ההקמה בגלבוע נאם וכומתה אדומה לראשו (צבע שהשאיר מאחור כשעזב את "היחידה" לגולני), עשה בדיוק את אותו הדבר. סמלי סטטוס, צבע ויוקרה הם חשובים, הם מחברים את הפרט אל השלם, מהווים חותמת מחייבת ומייחדים קבוצה לכדי יחידה. אבל גאוות היחידה אסור שתהיה מבוססת על צבע הכומתה, גודל הכנפיים וכיוצא בזה. גאוות יחידות חטיבת הקומנדו צריכה להיות על מה שיעשו הלוחמים במדי ב', בפעילות מבצעית מיוחדת ובלחימה. האיומים מצד חיזבאללה וחמאס, ולאחרונה גם אלו שהשמיע מנהיג דאעש, הם סיבה טובה לסיים את הוויכוח ויפה שעה אחת קודם.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 09.02.2016)