"אין ספק שמרפי היה מילואימניק" | מאת גל פרל

הספר "חופשת קיץ" שכתב יוסי ברגר על חוויותיו כסמג"ד צנחנים במילואים במלחמת לבנון השנייה ידבר לכל מילואימניק ומילואימניקית. הוא ממחיש את העוצמה שיש בכוחות המילואים של צה"ל, שבגרותם וניסיונם הם מכפיל כוח, ומוטב שיקראו בו מפקדי הצבא הבכירים, שכן הם יהיו אלה שיפקדו עליהם ביום פקודה.

• פורסם באתר "מרכז דדו"
• 29 בינואר 2023

הביטוי "זר לא יבין זאת" מתאים כשמדברים על שירות מילואים קרבי בצבא היבשה בשלושים השנים האחרונות. מי שלא עשה מילואים, או אפילו שירת כחייל קרבי בסדיר, פשוט לא יבין על מה מדברים ומה כל הבכי והנהי של חברי אותו מועדון אקסקלוסיבי, שמספר החברים בו הלך ופחת לאורך השנים. אם בכל זאת יבקש מישהו לנסות לתהות על קנקנה של התופעה ששמה שירות מילואים בישראל של שנות ה־2000, הרי שאין טוב מהספר "חופשת קיץ" שכתב סא"ל (מיל.) יוסי ברגר (הוצאת רימונים, 2010).

בספר תיאר ברגר, שעשה "את המסלול בצנחנים" (עמ' 13), את חוויותיו כסמג"ד צנחנים במילואים (גדוד 9263 בחטיבה 226) במלחמת לבנון השנייה. מעט מאוד ספרים נכתבו על שירות המילואים בצה"ל בשני העשורים האחרונים מהזווית של אלו שעושים במלאכה, וספרו של ברגר בולט מעל כולם בשל כתיבתו הבהירה, העובדה ששילב היטב בין חוויותיו מהשירות הסדיר ומשירות המילואים, ובשל חוויותיו ממלחמת לבנון השנייה שנקראות כמיקרוקוסמוס למערך המילואים כולו במלחמה ההיא. אף שהמחבר שילב בו, כאמור, גם חוויות משירותו הסדיר, ניכר שהדגש הוא על מילואים ופיקוד במלחמה.

לשחק בחיילים

"אין ספק שמרפי היה מילואימניק" (עמ' 20), קבע וצדק. מה שלא יהיה, כתב, "תמיד יוצא שהמילואים נופלים על אירוע משפחתי, חג, השיפוץ של הבית, המחלות של הילדים, הקטיף של התפוחים, מבחני הסמסטר באוניברסיטה, סגירת שנה בעסק, החופשה המתוכננת בחו"ל, החתונה של האח, העברת הדירה, הטסט של האוטו…" (עמ' 20). וכך גם בקיץ 2006. במקרה של ברגר, המלחמה הביאה לביטול חופשה לציון יום ההולדת של אשתו (שכבר התרגלה לכך שהמילואים של בעלה "חירבו" לה את התכניות).

עם פרוץ המלחמה פעל סגל הפיקוד של הגדוד, בראשות המג"ד, סא"ל (מיל.) אבי לוי, בכדי לשכנע את הפיקוד הבכיר של הצבא לגייסם. מרגע הגיוס, כתב, "דתיים, חילונים, סטודנטים, מובטלים, בעלי שיער ארוך, קירחים, מנהלי חברות, עובדי ייצור, ימנים, שמאלנים, נשואים, רווקים, גרושים – פסיפס אנושי מרתק, שמשותף לכולם הוא שיחת טלפון שקיבלו באישון לילה ושגרמה להם לשמוט הכול, ללא שום התראה מוקדמת, ולהגיע לשחק בחיילים" (עמ' 25).

את השנה שקדמה למלחמה הגדיר כראשית "‏הקבורה של שירות המילואים כפי שהיכרנו עד היום. כל טענותינו לגבי שימור היכולות לקראת עימות עתידי והדגשת הלכידות החברתית כערך עליון, נשחקו במגרסת הנימוקים התקציביים" (עמ' 27). יש דברים, כתב, "שאינם נמדדים בכסף או בסעיף תקציבי כזה או אחר. ערכים של רעות ואחווה שמחברים בין האנשים וגורמים להם להגיע למילואים, בוטלו כלאחר יד" (עמ' 27).

מוטב שהדרג הפיקודי הבכיר של הצבא יזכור זאת כשהוא מחליט על קיצוץ באימון וציוד מערך המילואים. זה כמו תעודת ביטוח, וביום גשום מה שלא הוכן, אומן וצויד מראש, כפי שגילו חיילי המילואים במלחמת לבנון השנייה, לא יהיה. גם מס הכניסה ללחימה יהיה בהתאם.

"הודות ליוזמתו של בועז המח"ט, הגדוד שלנו ושאר יחידות החטיבה הכפילו את פעולותיהם בשנה שעברה" (עמ' 27), כתב. בין היתר, עברו הגדודים "אימון גדודי מלא בשטחי רמת הגולן. אין ספק שהחיילים המתחילים למלא את הימ"ח הם בעלי הכשירות הגבוהה ביותר במערך המילואים ובצבא הסדיר כאחד" (עמ' 27). האימונים הללו, העידו החיילים, דימו היטב את המלחמה שפגשו בלבנון והכינו אותם היטב אליה (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 84־85). מכאן, שגם בתקופות שבהם ישנם פחות משאבים ואימונים עדיין יש מה לעשות בכדי לשפר את כשירות היחידה למלחמה.

אמנם הגדוד היה הראשון מבין גדודי החטיבה שגויס, אך הוא נשלח לתגבר את גזרת רמת הגולן. כשהשקיף בסיור מזרחה, ראה המחבר, "עמוק בתוך סוריה, את תל שאמס, שנכבש במלחמת יום הכיפורים על־ידי הגדוד שלי בפיקודו של המג"ד דאז, אלישע שלם" (עמ' 32). גדוד הצנחנים, בפיקוד שלם, כבש אז את התל בהתקפת לילה מפתיעה, שהיתה לאחד מקרבות החי"ר המוצלחים ביותר שניהל צה"ל במלחמה כולה. בהמשך המלחמה ב־1973 כבש הגדוד את מוצב החרמון הסורי, לאחר שהונחת ממסוקים.

"כל דור והמלחמה שלו"

מאחר והגדוד תפס קו ברמת הגולן, תחילה נכנס רק כוח מן הגדוד, בפיקוד ברגר, עם כוחות החטיבה ללבנון. לכל דור יש את המלחמה שלו, אמר לאנשיו בטרם חציית הגבול ללבנון, "והפעם הגיע תורנו" (עמ' 108). הכוח בפיקודו נע לעבר הכפר טייבה ושם תפס מספר בתים ובהם נערך להמשך לחימה. תיאורו כיצד הוביל כוח לטיהור בתים ריקים, בשל הקושי בזיהוי חוליית פעילי חזבאללה שפתחה על הכוח שלו באש, המחיש עד כמה צה"ל לחם אז באויב מיומן, שהקפיד לעקוץ ולהיעלם.

כבר שם הלך והתבהר הפער בין דפוס הלחימה באנתיפאדה השנייה, למלחמה של ממש. הלחימה באיו"ש כללה בעיקר מעצרים, והיתה מבוססת על עליונות מודיעינית והפעלת כוח מדודה ומדויקת. במלחמה, לעומת זאת, אי־הוודאות גדולה, המודיעין חסר (וכך גם כמעט כל השאר) והפעלת הכוח שונה לגמרי והרבה יותר אגרסיבית. כוחות המילואים, שייעודם העיקרי המלחמה, הסתגלו לכך מהר יותר מכוחות הצבא הסדיר.

לאחר הלילה ראשון בכפר סיפר להם המח"ט, אל"ם בועז עמידרור, "שהגדס"ר נתקל באל עדייסה ושיש לו מספר פצועים, אבל הצליח להרוג מחבלים" (עמ' 112). כוח הגדס"ר, בפיקוד סא"ל (מיל.) איתן זימרן, זיהה חוליית פעילי חזבאללה שאנשיה לבושים כחיילי צה"ל והיסס לפתוח באש. הספק הוסר כשהתברר שאחד הפעילים נעל נעלי ספורט אדומות. הכוח ירה ופגע בכמה מהם. המסקנה, כתב לימים המח"ט בספר שפרסם, היא שאסור לצאת לקרב מצ'וקמקים (עמידרור, 2017, עמ' 129).

המלחמה התאפיינה במהלכים לא סדורים ומהוססים, ואחד הביטויים לכך היה הכנסה והוצאה של כוחות מלבנון, ובהם הכוח בפיקוד ברגר שלאחר כיומיים של לחימה שב ארצה. בדרכם חזרה הצטרף המחבר למפגש של המח"ט עם מפקד גדוד אחר בחטיבה, סא"ל (מיל.) נמרוד רגב, ש־12 מאנשיו נהרגו מפגיעת רקטה בכפר גלעדי כמה ימים קודם לכן. למרות המכה הקשה, המג"ד ומפקדי המשנה, במפגן מנהיגות מרשים, אוששו את הגדוד והובילו אותו בהמשך המלחמה, במהלכה פגעו אנשיו בפעילי חזבאללה והשלימו את המשימות שהוטלו עליהם.

כמה ימים מאוחר יותר, לאחר שהגדוד שוחרר מהמשימה ברמת הגולן, הוטל עליו לתקוף לצד הגדס"ר את הכפר מרכבה. הכוח בפיקוד ברגר נועד לשמש כרתק שיחפה על המתקפה הגדודית. כבר בתחילתו של הקרב נתקל כוח מהגדוד בפעילי חזבאללה, שבה נפצעו מ"מ ומ"פ. תמונתו של תומר בוהדנה, המ"פ הפצוע, מפונה על אלונקה ממנחת המסוקים תוך שהוא מניף את ידו ומסמן "וי" לניצחון, היתה לאחד מסמלי המלחמה.

"הרתק השני של הגדס"ר מזהה מחבלים ויורה עליהם טילי עורב" (עמ' 133), כתב. ברגר מצדו "מסיט את הרתק מערבית ממקום ההיתקלות, ופותח באש על שיפולי הקסבה כדי לנסות לדפוק את המחבלים במידה שיברחו או שיזמנו תגבורת" (עמ' 133). בהמשך, סיפר, עבר "דיווח בקשר על כך שהמחבלים במתחם משדרים אותות מצוקה ושיש להם הרוגים ופצועים" (עמ' 133).

במבצע האחרון של במלחמה הוטל על גדוד מהחטיבה, בפיקוד סא"ל (מיל.) עמוס בריזל, לכבוש את הכפר הלבנוני אל־קוצייר. אף שלא היו ברשות הגדוד עזרי מודיעין מספקים לקיום נוהל קרב בסיסי, התעקש המג"ד, והפגין יוזמה ואלתור. קצין האג"ם של הגדוד, רס"ן (מיל.) חיים שאול, שרטט מרשם קרב על־גבי מפיות נייר שהתבסס על תצפית שביצע מטה הגדוד על הכפר, מספר ימים קודם לכן. המרשם הועתק והופץ לפלוגות והגדוד כבש את הכפר (בריזל, 2016). דפוס כזה אינו מתרחש, על-פי רוב, במערך הסדיר, והוא מעיד על גישת "Can-Do" של מסוגלות וביטחון ביכולת כמו גם של חשיבה יצירתית ודבקות במשימה שאופיינית לכוחות המילואים של צה"ל.

החטיבה, והגדוד בתוכה, עמדה במשימותיה, פגעה בפעילי חזבאללה, ותפקדה היטב. אך סיפורה אינו שונה מהותית מסיפור המלחמה כולה, שבה הפעיל צה"ל את הכוח באופן מגומגם, מבולבל, ולא פעם באופן שלא שירת את המטרות שנועד להשיג.

במילואים כל התא המשפחתי נושא בנטל

ברגר הוציא מתחת ידו ספר מרתק, כתוב היטב, שידבר לכל מילואימניק ומילואימניקית. גם הפרק שכתבה אשתו על חוויותיה מהתקופה, חשוב. תיאורה כיצד התמודדה לבדה במשך כמעט חודש, בעיצומו של החופש הגדול, עם המתח והדאגה, הטיפול בילדים והעבודה, המחיש את העובדה שלמילואים אולי הולך אחד מבני הזוג אך התא המשפחתי כולו נושא בעול. בצניעותו הרבה לא ציין המחבר בספר שהוענק לו צל"ש מפקד אוגדה על חלקו בחילוץ פצועים תחת אש במלחמה.

למרות שהספר עוסק בחוויית המילואים במלחמת לבנון השנייה, ולכאורה קהל הקוראים שלו הוא מילואימניקים השותפים לנטל, מוטב שיקראו בו מפקדיו הבכירים של הצבא, מדרג האל"ם ומעלה, שכן אף שהם אינם אנשי מילואים, הם יהיו אלה שיפקדו עליהם ביום פקודה. הקריאה בו תמחיש להם את איכותם של המפקדים והחיילים במילואים, את הצורך לשמר את כשירותם ואת ציודם ברמה טובה וגם את המחיר שהם משלמים על שירותם בחייהם האזרחיים (בבית, בלימודים ובעבודה), שאין להקל בו ראש. 

"חופשת קיץ", אם כן, הוא ספר שמתאר היטב את העוצמה שיש בכוחות המילואים של צה"ל, שבגרותם וניסיונם הם מכפיל כוח, במיוחד אם כמאמר עפר שלח, בעצמו מ"פ צנחנים במילואים, הם מצוידים כמו הסדיר רק עם קמטים (שלח, 2015, עמ' 208). אז הם אף עולים באיכותם על הכוח הסדיר.

רשימת מקורות

• הראל, עמוס ויששכרוף, אבי (2008). קורי עכביש. ידיעות ספרים.
• עמידרור, בועז (2017). חדל אש, צה"ל, צה"ל. מערכות ומודן.
• שלח, עפר (2015). האומץ לנצח. ידיעות ספרים.
ראיונות –
בריזל, עמוס (2016). ריאיון

גיוס והפעלה של עוצבות המילואים בתרחישי העימותים הצפויים | מאת גבי סיבוני וגל פרל פינקל

 כללי

"ביטחוננו בנוי קודם כול ובעיקר על חיל המילואים", דוד בן־גוריון (1949).

חלפו כמעט 70 שנה מאז קבע בן־גוריון שביטחונה של ישראל תלוי בראש ובראשונה בכוחו של חיל המילואים שלה, והקביעה הזאת נותרה נכונה במידה רבה גם היום. מי שהיה קצין המילואים הראשי, תא"ל הושע פרידמן, ציין ב־2013 כי צה"ל אינו מסוגל לממש שום תוכנית אופרטיבית רחבה ללא מערך המילואים. בהתאם לכך מוצגת במאמר הזה חשיבה מחודשת על מודל לגיוס המילואים בחירום. מודל הגיוס הוא התהליך שכולל את השלבים הבאים: מסירת ההודעה לחייל על הגיוס, התנועה למרכזי הגיוס, קליטת כוח המילואים במרכזי הגיוס ובמחסני החירום (ימ"ח), חיול, הצטיידות, התארגנות ולבסוף יציאת היחידה הלוחמת לביצוע המשימה. המודל הנוכחי של גיוס המילואים במלחמה מבוסס בחלקו על התובנות ועל איומי הייחוס שגובשו בעקבות מלחמת יום הכיפורים. על פי המודל הזה נדרש הצבא הסדיר להחזיק מעמד במאמץ הבלימה עד שעוצבות המילואים יתגייסו ויהפכו לכוח העיקרי במאמץ ההכרעה. המאמר הזה הוא ניסיון לבחון עד כמה נותרה התפיסה הזאת רלוונטית נוכח התפתחות האיומים בדור הנוכחי.

בעימותי ההווה ובעימותים שצפויים בעתיד הנראה לעין יהיו מרכזי הגיוס, צירי התנועה וכן תשתיות אזרחיות נתונים לאש תלולת מסלול (תמ"ס) – אולי בהיקפים חסרי תקדים. תהליך הגיוס ייתקל בקשיים רבים מבעבר ובהם: קשיי הגעה של חיילי מילואים למרכזי הגיוס בשל אש על צירים ועל צומתי תנועה, עומסים כבדים בכבישים בשל תנועת כוחות לעבר זירות המבצעים והחזיתות השונות מצד אחד, ובשל תנועת אזרחים המתפנים מאזורי העימות מצד אחר. חיילי המילואים שיצליחו להגיע לבסיסי היחידות יתקשו להשלים גיוס סדור משום שניתן להניח כי גם הבסיסים יותקפו באש כמו גם שטחי הכינוס. מודל גיוס עדכני נדרש להתאים את עצמו למצב החדש. לכן ראוי לבחון פיתוח של מודל לגיוס מהיר שיאפשר כניסה מהירה ללחימה בהיקף משמעותי.

 מודל הגיוס המסורתי

לאחר מלחמת העצמאות נדרשה ישראל לאמץ מודל גיוס שיאפשר לה להתמודד טוב יותר עם העדיפות הגדולה של אויביה בכוח אדם, בעומק אסטרטגי ובמשאבים ויאפשר לה – בפרוץ עימות – לרכז כוח מחץ משמעותי בשדה הקרב. טעות רווחת היא שצה"ל אימץ את מודל המילואים השווייצרי. האמת היא שהמודל השווייצרי מתאים למדינה שלא נשקפות לה סכנות מיידיות – מה שהופך אותו ללא מתאים לישראל. למעשה, צה"ל גיבש מודל מילואים ייחודי לאחר שחקר לעומק את המודלים של צבאות אוסטרליה, דרום־אפריקה, קנדה ופינלנד וכן את מבנה ההגנה במלחמת העצמאות.

כבר בראשית הדרך עמד בן־גוריון על אחד החסרונות העיקריים הטמונים בהפיכתו של צבא המילואים לכוח המחץ העיקרי של ישראל: משך הזמן שדרוש לגיוסו. לכן נשענה תפיסת הביטחון של ישראל גם על הצורך במודיעין שיאפשר התרעה מספקת לגיוס המילואים. ב־1953, בסקירתו הביטחונית בפני הממשלה, אמר ראש הממשלה בן־גוריון כי הוא "חייב להזהיר את החברים… שגורלנו לחיים ולמוות יהיה תלוי… במהירות הגיוס של צבא המילואים – אם אויבינו יחליטו לתקוף אותנו שנית. איחור של יום אחד עלול להיות פטלי".

על פי המודל שאומץ, נקבע שירות חובה בן שנתיים. השנה הראשונה יועדה להכשרה צבאית בסיסית ולעבודה חקלאית, ואילו שנת השירות הנוספת יוחדה כולה לשירות צבאי. לאחר מכן – כך נקבע – ישתחרר החייל מהצבא הסדיר ויהפוך ל"חייל בחופשה של 11 חודש", קרי, לאיש מילואים. במקרה של מלחמה או של עימות צבאי אחר יגויסו האזרחים למילואים ובתוך זמן קצר יגובשו לכוח לוחם מלוכד ביחידותיהם, ינועו לעבר החזית וישתתפו בלחימה. בסיסי היחידות מוקמו בהתאם לאילוצים שונים, ונוצר מצב שבסיסי חטיבות מוקמו במרכז הארץ אפילו כאשר ייעודן האופרטיבי היה בגזרה מרוחקת.

מערך המילואים, כפי שנבנה, התבסס על התפיסה שכלל משאבי האדם והחומר שלהם נזקק הצבא במלחמה מגויסים בתוך זמן קצר – בתוך שעות עד כמה ימים. בניית הכוח הלוחם, המעבר מאזרחוּת לחיילוּת, היה אמור להתרחש כמעט ללא שלבי ביניים ממושכים. ריתוק חלקים נכבדים של המשק למאמץ הביטחוני היה אמור לסייע במימוש התפיסה. ואכן במלחמות ישראל עד לשלהי שנות ה־80 של המאה ה־20 נשען המענה המבצעי היבשתי של צה"ל על המילואים ששימשו כוח המחץ, ואילו תפקיד הצבא הסדיר בעת חירום היה לספק את המענה הראשוני ולהשתלב בכוח המחץ המגויס.

מלחמת יום הכיפורים הייתה מבחן עליון לתפיסה של בן־גוריון, שכן נוכח מתקפת הפתע המשולבת של צבאות סוריה ומצרים נדרש צה"ל להשלים את גיוסם של כל כוחות המילואים בתוך 24 עד 36 שעות. בשעות הקריטיות עד להגעת המילואים נשא הצבא הסדיר בעיקר מאמץ הבלימה הראשוני של כוחות האויב. הגעת המילואים לחזיתות איפשרה להפוך את תמונת המלחמה על פיה. יחידות המילואים הפגינו רמת לחימה גבוהה ומילאו תפקידי מפתח במבצעי צה"ל בשתי החזיתות. כך, למשל, בלטו בחזית הדרום חטיבת השריון 274 (בקרבות הבלימה בסיני) וחטיבת הצנחנים 247 (שהייתה הכוח הראשון שצלח את תעלת סואץ במסגרת "מבצע אבירי לב"). בחזית הצפון בלטו חטיבת השריון 679 (שלחמה בקרבות הבלימה בגולן) וחטיבת הצנחנים 317 (שכבשה באיגוף אנכי את החרמון הסורי). כל אלה היו עוצבות מילואים שהשלימו משימות מורכבות בתנאים קשים.

המלחמה חיזקה – שוב – את התלות של צה"ל במערך המילואים שלו בשעת מבחן ואת האמון שלו בו. לאור הצלחת המודל במלחמת יום הכיפורים הוא נשאר על כנו, אך עודכן כך שיתאים למציאות החדשה שנוצרה לאחר החתימה על הסכם השלום עם מצרים. במודל המעודכן הושם הדגש על הזירה הצפונית: הוקמו ימ"חים, ונבחרו אתרי כינוס אוגדתיים במרחק מה מהחזית.

מלחמת לבנון הראשונה הייתה נקודת מפנה שסימנה שינוי בתפיסת המילואים. בתהליך איטי וקבוע הוגדל הנטל על הצבא הסדיר, והחל תהליך שאותו ניתן להגדיר "שקיעתו של צבא המילואים". צה"ל נטה כבר מ־1985 להפחית את גיוס המילואים, בעיקר מסיבות תקציביות. בהמשך ישיר לכך, במהלך האינתיפאדה השנייה, בחרו מפקדי צה"ל להטיל על הצבא הסדיר את עיקר נטל הלחימה ביהודה ושומרון ובעזה, ואילו כוחות המילואים הופנו בעיקר לתעסוקה מבצעית במחיר של הזנחת האימונים. המטרה העיקרית של גיוס המילואים הייתה לשחרר את הצבא הסדיר להפוגות אימונים.

באותה העת הלך וגדל מחירן של מערכות הנשק. העלות הגבוהה של מערכות החימוש המודרניות והמתקדמות, כמו גם של מערכות התמיכה שלהן, הביאה את צבאות העולם, ובכלל זה את צה"ל, להפנות את התקציבים למפעיליהן – בעיקר אנשי צבא הקבע. משמעות הדבר הייתה הצורך "לוותר על צבאות ההמונים – בראש ובראשונה על המילואים ועל כשירותם למלחמה". צה"ל הקטין את היקפו של מערך המילואים, קיצץ באימוניו וברכש ציוד חדש בעבורו והפך אותו למעשה למערך משני בחשיבותו ובכשירותו.

מלחמת לבנון השנייה הציפה את ההזנחה המתמשכת של צבא המילואים הן באימונים והן בכשירות של מחסני החירום. בשנים שקדמו למלחמה פותחה בצבא תפיסת "זמן יקר" שלפיה בעת עימות, בטרם יוכנסו ללחימה, יינתנו ליחידות המילואים כמה ימים שבהם יוכלו להתאמן ולהתכונן באופן שיפצה על שנים נטולי אימון והכשרה נאותים. לאחר המלחמה נעשו "אימוני הקמה" במסגרת תהליך החזרה לכשירות. בסך הכול נערכו בשנים 2010-2007 קרוב ל־500 תרגילי חטיבות ואוגדות שבהם אומנו רוב חטיבות המילואים והסדיר של צה"ל.

עוד לפני מלחמת לבנון השנייה החל צה"ל להיערך לגיוס מילואים תחת אש מתוך הבנה שרבים מהימ"חים יהיו מטוּוחים על ידי האויב, ותידרש העתקה שלהם לאתרים חלופיים. לאחר המלחמה – שבמהלכה התממשה ההנחה הזאת, ואנשי המילואים גויסו, חוילו והתארגנו ללחימה בעודם נתונים להפגזות – קיים צה"ל סדרת תרגילים שבהם גויסו אנשי המילואים בשטחי כינוס שמחוץ למרכזי הגיוס ולימ"חים.

ב־2015 הורה הרמטכ"ל על רפורמה מקיפה במערך המילואים ביבשה, שבמסגרתו הוא אמור היה להפוך לדיפרנציאלי ולכלול כמה סוגים של יחידות בהתאם למשימותיהן. כמו כן כללה הרפורמה הפחתה של משכי האימונים ושל תדירותם במערכים העורפיים, למשל במערך התותחנים וביחידות לאבטחת בסיסים. הכסף שנחסך אמור היה להיות מושקע בחטיבות המתמרנות של צה"ל, חי"ר ושריון, כדי שיקיימו יותר אימונים לשימור ולשיפור של מוכנותן הקרבית. נוסף על כך נקבע כי ישוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים שהוגדרו "לא נחוצים".

ב־2002 טען אלוף ישי בר כי "עד שנת 1989-1988 חטיבת צנחנים במילואים שהתאמנה פעם שנה הייתה טובה יותר מהמקבילה הסדירה שלה" בשל ניסיונם המצטבר של מפקדיה ושל לוחמיה הן באימונים והן בלחימה. מימוש הרפורמה של הרמטכ"ל אמור היה לתת יתר תוקף לקביעה של אלוף ישי בר ובמקביל צריך היה לשמר כוחות בעלי כשירות קרבית נמוכה יותר לקראת תרחיש של "מקרה הכול", שבו יידרש צה"ל ללחום בכמה זירות ובכמה חזיתות בעת ובעונה אחת.

המודל של גיוס המילואים עמד במבחן של מלחמת יום הכיפורים כמו גם בכמה מהעימותים שהתרחשו לאחר מכן, כולל מבצע "חומת מגן" במהלך האינתיפאדה השנייה (2002), שבהם נהנה צה"ל מחופש פעולה רב בתוך שטחי הפעולה. עם השינוי באופי העימותים ראוי לבחון עד כמה מתאים להם המערך הקיים של גיוס המילואים.

השתנות האיום

החל משנת 2000 חווה המזרח התיכון טלטלות גיאו־פוליטיות, שכתוצאה מהן חלה ירידה באיום הקונוונציונלי של מדינות ערב על ישראל, ולעומת זאת ישנה עלייה באיום התת־קונוונציונלי של ארגוני טרור שונים, ובהם חזבאללה וחמאס. הארגונים האלה אומנם צברו אמצעי לחימה רבים ובעיקר שיפרו את מערכי הנשק תלול המסלול לסוגיו, אך במקביל הפכה סכנת הפלישה רחבת ההיקף לישראל לאיום כמעט אנכרוניסטי.

הכשירות הנדרשת ממערך המילואים כדי שיוכל לפעול בשדה הקרב המודרני הפכה להיות מורכבת יותר. גם משימות התמרון הקרקעי של צה"ל השתנו: לא עוד בלימה של צבא האויב במגננה, התקפה וכיבוש שטח לשם שליטה בו, כי אם, כפי שהדבר מוגדר באסטרטגיית צה"ל, תמרון מהיר ועוצמתי בחזית ובעומק "שמטרתו פגיעה באויב, כיבוש שטח, צמצום הירי מהשטח שנכבש, תפיסה והשמדה של תשתיות צבאיות ופגיעה בשרידות השלטונית של האויב". התמרון הזה מתנהל במקביל ל"הפעלת אש אסטרטגית־מערכתית רחבת היקף המבוססת על חופש פעולה אווירי ועל מודיעין איכותי" – אש שהיא מרכיב הכרחי כדי לשבור את אסטרטגיית הלחימה של האויב.

השתנות האיומים מחייבת יכולת להתמודד גם עם איום קונוונציונלי, גם עם איום תת־קונוונציונלי (של ארגונים צבאיים כמו חזבאללה וחמאס ושל ארגוני טרור) וגם עם איום בלתי קונוונציונלי: נשק גרעיני, ביולוגי וכימי וכן איום קיברנטי (פגיעה במערכות מחשבים וברשתות תקשורת).

תרחיש הפתיחה של העימות הבא, בין שיהיה בצפון או בדרום, צפוי להיות שונה מאוד מזה שעמד בפני צה"ל ב־1973. חזבאללה התעצם מאז מלחמת לבנון השנייה ורכש יכולות משמעותיות ואף ניסיון מבצעי. צה"ל ימצא מולו בלבנון כוח לוחם מיומן ומאורגן שערוך היטב בכפרים בעמדות מבוצרות (מעל הקרקע ומתחתיה). הארגון עלול להנחית מהלומת פתיחה שבמסגרתה יופעלו בו־זמנית מאמץ אש רחב היקף, הכולל ירי רקטות מדויקות וארוכות טווח, לצד מאמץ התקפי מתמרן באמצעות כוחות קומנדו שייעודם הוא לחדור לישראל ולהשתלט על יישובים ועל מוצבים. ניתן להניח שבחזבאללה למדו את הלקח ממבצע "משקל סגולי" (מהלך הפתיחה במלחמת לבנון השנייה, שבו הושמדו הטילים ארוכי הטווח של הארגון) ולכן צפוי שהארגון יפעיל את מערכי השיגור הכבדים שלו בהקדם, מחשש שצה"ל ישמיד אותם עוד לפני שיופעלו. ההנחה הזאת, בשינויים המתבקשים, תקפה גם במקרה של עימות בדרום.

בשל היכולות האלה של האויב נתונה החזית האזרחית לאיום משמעותי בהרבה מכפי שהייתה במערכות הקודמות. מבחינה של סבבי הלחימה השונים ממלחמת לבנון השנייה (2006) ועד למבצע "צוק איתן" (2014) ניתן ללמוד שלצה"ל לא תהיה פעם נוספת תקופת המתנה. כבר במבצע "עמוד ענן" (2012) ירו פעילי חמאס רקטות קצרות טווח לעבר אזורים שבהם התרכזו כוחות מילואים – למשל בבסיסי האימונים ובימ"חים – כדי לשבש ולעכב את פעילותם. הירי גרם לנפגעים בקרב הכוחות והקשה עליהם להתארגן ולהתכונן ללחימה. סביר להניח שכוחות המילואים שיתגייסו בכל תרחיש עתידי ייאלצו אף הם להתארגן בעודם נתונים לאש, שכן בסיסי הגיוס והימ"חים יהיו מטוּוחים, וכן סביר להניח שלא יינתן לכוחות המילואים לממש את תפיסת "זמן יקר" כדי להתכונן כנדרש ללחימה. יתר על כן, מאחר שהבסיסים של יחידות המילואים ממוקמים בחלקם הרחק מקו החזית, עלול שינוע הכוחות להתעכב בגלל אש תלולת מסלול של האויב. מהדברים האלה עולה כי המקום הטוב ביותר שבו יכולים הכוחות הלוחמים להימצא הוא בחזית ובעומק שטחו של האויב.

ב־2010 ציין אלוף פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט, כי מערכות ההגנה האווירית, כמו "כיפת ברזל", צריכות להיות מופנות "בראש ובראשונה לשימור היכולת ההתקפית של צה"ל ולא להגנת אזרחים". לכן יש להניח כי במתאר עימות רחב יגנו המערכות האלה על תשתיות חיוניות, על בסיסי צה"ל ועל ריכוזי כוחות מתוך הבנה כי רק מהלך התקפי של צה"ל יביא בתוך זמן קצר להפחתה משמעותית של הירי ולפגיעה מצטברת באויב. עם זאת ייתכן שהצורך לשמר רציפות תפקודית לחיל האוויר ובמקביל לחץ של הציבור להגן על נכסים אזרחיים יביאו להקצאה שונה של סוללות "כיפת ברזל" כך שנקודות הריכוז של הגייסות יזכו לתעדוף נמוך. "השמיכה קצרה", וצה"ל לא יוכל להגן באמצעות "כיפת ברזל" על הכול: גם על יעדים צבאיים, גם על יעדים אזרחיים וגם על תשתיות. מכל מקום, השתנות האיום כפי מוצג כאן מחייבת גם שינוי במענה. במיוחד יש צורך לשפר את היכולת לרכז, לצייד ולשלח כוחות – גם מילואים – בהיקף משמעותי ובלוח זמנים קצר.

המודל המוצע

המערכה הבאה עלולה לפרוץ, כקודמותיה, מאירוע קיצוני שיתגלגל להסלמה רחבה. הדבר יחייב את צה"ל לרכז כוחות כדי להוציא אל הפועל מהלך מתמרן מהיר ותוקפני לתוך שטח האויב ובמקביל להנחית עליו מהלומת אש משמעותית כדי להשיג שתי מטרות: שיקום ההרתעה לשנים רבות ככל האפשר והפחתת הפגיעה בעורף. יש לזכור שמהלך כזה מחייב גם מאמץ הגנתי רחב שמטרתו היא למנוע מהאויב הישגים. כדי לשפר את יכולתו של צה"ל לפעול כאמור יש לגבש מודל מתאים לגיוסו ולכניסתו לקרב של מערך המילואים.

אחד המקורות למודל המוצע הוא תפיסת ההגנה המרחבית שהתגבשה בעת הקמת צה"ל. אז נבנו כמה מחטיבות צה"ל על בסיס כוח אדם שגויס במרחבי האחריות של החטיבות הלוחמות. חטיבת גולני, למשל, התבססה עם הקמתה בראשית מלחמת העצמאות על בני ההתיישבות העובדת בצפון הארץ ושימשה חטיבה מרחבית. בקרבות משמר העמק לחמה פלוגה של החטיבה, בפיקוד מאיר עמית, שאנשיה היו תושבי עמק יזרעאל, והנשק שברשותה אוחסן במשקי הסביבה. לאחר המלחמה, שבה מילאו היישובים תפקיד משמעותי בלחימה נגד צבאות ערב הפולשים, פותחה תפיסת ההגנה המרחבית (הגמ"ר). יחידות נח"ל הקימו יישובים באזורי ספר, והוטל עליהן לקיים אותם הן מההיבט הביטחוני והן מההיבט ההתיישבותי־חקלאי. על פי התפיסה הזאת הפכו יישובי הספר הסמוכים לקווי העימות למעוזים שמהם פעלו כוחות צה"ל נגד האויב.

בשנים 1951-1949 הוגדרה בצה"ל הזיקה בין ההגנה המרחבית לבין מערך העתודה (מילואים) הנסמך על תושבי הערים. האוכלוסייה בישראל התגוררה ברובה בערים, ולכן התבססו חטיבות המילואים על כוח אדם עירוני. במקביל הוחלט בצה"ל למזג את פיקודי המחוזות ואת חטיבות העתודה למסגרת אחת באזורים הכפריים. מפקד המחוז הפך גם למפקדה של חטיבת העתודה במרחב, והמטה המורחב הנתון לפיקודו חולק למטה ההגמ"ר ולמטה החטיבה. מטרת הצעד הזה הייתה לנתק במקרה הצורך את החטיבה ממערכת ההגמ"ר ולאפשר את העתקתה לגזרה אחרת. במקרה כזה אמורה הייתה מפקדת ההגמ"ר ליטול אחריות על יחידות חיל המשמר ועל הבסיסים במרחב. בניין הכוח וארגון הפיקוד והשליטה באופן הזה נועדו להשיג "גיוס מהיר של כוחות ההגנה המרחבית לבלימת התקפה לפי קריאת הפיקודים (המרחביים) וללא תלות בגיוס במרכזים העירוניים, ובו בזמן [נועדו להשיג] גיוס העתודות העירוניות כאגרופים אופרטיביים לאופנסיבה". נדמה שהרציונל הזה תקף גם כיום. בשל כך מוצע לבנות ולגייס את הכוח באופן שיאפשר לקצר טווח באופן משמעותי בתהליך הגיוס באמצעות הישענות על קרבה של חלק מהכוחות לזירות הלחימה שלהם.

המרכיבים העיקריים במודל המוצע

1. הגנה מרחבית הייתה אחד הרכיבים המרכזיים בתפיסת הביטחון של ישראל מימיה הראשונים. היא גובשה כדי להתמודד עם העובדה שישראל הייתה מדינה נטולת עומק. את המענה לפער שבין מתן ההתרעה לבין הגעת המילואים צריך היה למלא באמצעות כוחות סדירים שאותם ניתן היה לתגבר בכוחות מילואים מרחביים המגויסים מתוך הגזרה. מאחר שישראל שוב נתונה לסכנה של תקיפות לתוך שטחה עולה הצורך לבחון יישום מחודש של העיקרון הבסיסי הזה.
2. יחידות מילואים טריטוריאליות מאפשרות לפרוס במהירות מערך הגנה יעיל, שכן הן אינן צריכות לבזבז זמן יקר על תנועות ארוכות וממושכות. זהו יתרון חשוב בכל מצב חירום ובמיוחד במקרה של התרעה קצרה. כך, למשל, חטיבת מילואים עשויה לכלול גדוד אחד שאנשיו מתגוררים בסמוך לקו העימות או, לחלופין, ניתן להקים גדוד כזה בחטיבה המרחבית האחראית להגנת הגזרה. בגבול לבנון, לדוגמה, ניתן להקים 3-2 גדודים כאלה במסגרת חטיבות המילואים השונות –- גדודים המסוגלים להתגייס במהירות בעת עימות ולהעמיד לרשות פיקוד הצפון בתוך זמן קצר ביותר סדר כוחות השווה בעוצמתו לחטיבה. נוסף על כך, כדי לתת מענה לתרחישי הפתעה כמו פשיטת אויב על יישובי קו העימות יהיה בידי הפיקודים כוח תגובה משמעותי, זמין וגמיש.
3. מרכזי הגיוס וציוד הלחימה של הגדודים האלה יוצבו בסמוך למרחב הלחימה. על פי המודל הזה, בסיסה של חטיבת חי"ר במילואים המיועדת לפעול בגזרת עזה יהיה בנגב המערבי.
4. התמודדות עם אש האויב. בשל האפשרות שמרכזי הגיוס החטיבתיים יהיו נתונים לאש מסיבית יש לבחון את האפשרות לבזר את מאמץ הגיוס למרכזים גדודיים – מה שיחייב את האויב לבזר את התקפותיו ויהפוך אותן לפחות אפקטיביות. ביזור כזה גם ירחיב את הגמישות של כוחותינו ויקטין באופן משמעותי את היכולת של האויב לנתק את הצירים בין מרכזי הגיוס למרחבי המגע.
5. הפעלה מהירה של מפקדות. גם המפקדות (או רכיבים שלהן כמו מרכזי אש) הן טריטוריאליות, וניתן לגייסן במהירות. אלה יוכלו לקבל אחריות על הכוחות הקיימים עוד לפני הגיוס המלא של היחידות – מה שיאפשר שליטה טובה כבר בקרב ההגנה הראשוני.
6. כניסה מיידית לקרב על ידי שיגור כוחות מילואים ממרכזי הגיוס ישירות ללחימה בלי שיהיה צורך בריכוז כוחות בשטחי כינוס לצורך התארגנות וביצוע נוהל קרב. אלה ייעשו תוך כדי תנועת הכוח (מה שמחייב רמת כשירות גבוהה של יחידות מילואים במערך החוד).
7. נדרשת חלוקה של יחידות המילואים לשלוש רמות כשירות בסיסיות:

• א. רמת כשירות א שזהה לרמת הכשירות של יחידות סדירות. יחידות מילואים כאלה ישמשו למשימות חוד בחזית ויוכלו להיכנס לקרב באופן מיידי (עד 48 שעות מהגיוס).
• ב. רמת כשירות ב. אלה יהיו יחידות מילואים מרחביות שמיועדות למשימות הגנה. מוכנותן צריכה להיות ברמה הגבוהה יותר (כניסה ללחימה בתוך 24 שעות מהגיוס).
• ג. רמת כשירות ג. אלה יהיו יחידות מילואים לתרחישי קיצון. הן יוכשרו לרמה בסיסית ויוכלו להרחיב את הכשירות שלהן בתוך כמה חודשים. בהפעלתן יהיה צורך רק בהקשרים של תפנית אסטרטגית כמו עימות קונוונציונלי רחב היקף (מקרה הכול).

סיכום

נוכח השתנות האיומים ראוי לבחון את האפשרות לעדכן את מודל הגיוס של מערך המילואים לקראת הפעלתו בעת חירום. האיום הגובר על העורף ובתוך כך גם על מרכזי הגיוס ועל נקודות הכינוס של הכוחות, העומס על צירי התנועה לעבר החזית וממנה והסכנה שהאויב יפשוט על יישובים ועל בסיסים הסמוכים לגבול – כל אלה מחייבים את צה"ל להתאים חלק מיחידות המילואים שלו ואת מודל הגיוס שלהן כך שבפרוץ עימות ניתן יהיה לגייס במהירות סדרי כוחות משמעותיים ולהטיל אותם לקרב ללא עיכובים.

במלחמה "הזמן פועל לטובת מי שיודע להשתמש בו נכון". בשל כך על צה"ל לשמר את עוצבות המילואים שהוגדרו "עוצבות חוד" ושמצויות בכשירות גבוהה, שכן לא יעמוד לרשותו "זמן יקר". נוסף על כך יש לבחון את האפשרות להקים גדודי מילואים בחטיבות המרחביות או לחלופין בעוצבות המילואים – גדודים המבוססים על כוח אדם המתגורר בסמוך לקו העימות שבו מיועד לפעול הגדוד בעת חירום. את ציודם של הכוחות האלה יש לרכז בקרבת קו העימות כדי לקצר עוד יותר את תהליך גיוסם, ציודם ושילוחם לקרב. את הכוחות האלה יש להכניס מיד ללחימה כדי להפחית את חשיפתם לסכנת הנשק תלול המסלול. במקביל יש לגייס גם את המפקדות הרלוונטיות כך שיוכלו לתפקד ברמת שליטה גבוהה כבר בקרב ההגנה בראשית הלחימה.

כשנשאל פעם גנרל נייתן בדפורד פורסט מצבא הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית כיצד ניצח בקרבות שבהם לחם, השיב כי תמיד הגיע לשדות הקרב "ראשון ועם הכי הרבה כוחות" ("get there firstest with the mostest"). שומה על צה"ל לבנות יכולת לגייס ולרכז כוחות שתאפשר לו לעשות בדיוק את זה.

ד"ר, אל"ם במיל' גבי סיבוני הוא ראש תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור במזכר "מערך המילואים לאן?" בעריכת מאיר אלרן, כרמית פדן רוני טיארג'אן־אור, הושע פרידמן בן־שלום, הוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי, מזכר 183, אוקטובר 2018. הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

אש (לא) ידידותית | מאת גל פרל פינקל

בספר חדש מנתח קצין מילואים בכיר את תופעת האש הידידותית, שאינה ידידותית כלל. בראיון אודות ספרו הוא קובע: הדו"צ הוא חלק מהלחימה. צריך לפעול לצמצם זאת אבל העיקר – לא לתת לזה לפגוע באפקטיביות של הכוח הלוחם.

• פורסם באתר "דבר ראשון"
• 18 בנובמבר 2017

גדוד צנחנים במילואים בכניסה ללבנון, 2006, (צילום: צחי זקס, ויקיפדיה).

במהלך הקרבות במלחמת לבנון השנייה, לחם גדוד מחטיבת צנחנים מילואים "הנשר", בפיקוד סא"ל נמרוד רגב, בכפר רב-א-תלתין והשתלט על מספר בתים. בשעת בוקר מוקדמת זיהתה הפלוגה של פישמן דמות באחד הבתים הסמוכים, כשהיא יושבת עם הגב לכוח ומפעילה מכשיר קשר. אף שהמ"פ הורה לצלף להיערך לירי במטרה להרוג את הדמות, עדיין קינן בו החשש שמה מדובר בכוח שכן מהפלוגה שבפיקוד ארז. בשל הספק, ביקש פישמן מארז כי כלל לוחמיו יורידו קסדות וישובו לחבוש אותן, ירימו את יד ימין ושמאל לסירוגין וכיוצא בזה, בעוד הצלף ממתין לאישור ירי. "לאחר כשעה החליט פישמן לבצע ירי – כדור אחד בראש. ארז דיווח שאיש אצלו לא נפגע. פישמן נע לעבר הבית שבו נפגע החשוד" (עמוד 280). לאחר מעשה סיפר כי גם כשעמד מעל הגופה לא היה משוכנע מעל לכל ספק כי אין מדובר בחייל צה"ל. רק כשהפך אותו על גבו נרגע, שכן היה זה לוחם חזבאללה. הסיפור הזה שמופיע בספר חדש בשם "חדל אש, צה"ל, צה"ל" (הוצאת מודן ומערכות, 2017) מאת אל"מ (מיל') בועז עמידרור, שפיקד על החטיבה בקרבות ב-2006, ממחיש את מורכבות הלחימה בשדה הקרב המודרני ואת אחד האיומים המרכזיים לכוחות צה"ל בלחימה – צה"ל, או ליתר דיוק אש ידידותית. 

הרוגי החטיבה מקטיושה אחת ואש ידידותית

חטיבת הצנחנים במילואים "הנשר" לחמה ב-2006 בתשעה כפרים. אל"מ (מיל') עמוס בריזל, מפקד גדוד בחטיבה שפעל במלחמה תחת עמידרור, אמר שהאחרון הכין היטב את החטיבה ללחימה בטרם המלחמה והוביל אותה בהצלחה בכל משימותיה. 15 מלוחמי החטיבה נהרגו במלחמה. שנים–עשר מהם נהרגו כאשר קטיושה פגעה בפלוגת מפקדה של אחד הגדודים שהתמקמה בסמוך לבית העלמין של כפר גלעדי. שלושה לוחמים נוספים נהרגו בשלושה אירועי ירי דו-צדדי (דו"צ). החטיבה ספגה כמאה פצועים, אך הרוגיה בלחימה היו רק מאירועי הירי של כוחותינו על כוחותינו. אף שבמהלך הקרבות השמידו כוחות החטיבה אמצעי לחימה והרגו מחבלים רבים, כמעט דבר מזה לא התפרסם בתקשורת. בראיון שערכתי עם עמידרור לרגל יציאת הספר, שאלתי אותו כיצד זה שההצלחות נעלמו וכל מה שנותר הוא אירוע הקטיושה ותמונתו של מ"פ בחטיבה, תומר בוהדנה, שצולם מסמן "וי" של ניצחון לאחר שנפצע קשה בכפר מרכבה. הוא מצדו מסביר שבניגוד ליחידות מילואים אחרות, חייליו לא חזרו מן המלחמה ממורמרים ומלאי טענות. את הקרדיט לכך הוא מייחס לרוח החטיבה ולאנשיה. הוא גם מעיר בצניעות, שהמחבלים שבהם לחמו לא היו ערוכים בהיקף ובעוצמה שפגשו לוחמי גולני וחטיבת הצנחנים הסדירה בבינת' ג'בייל ובמארון א-ראס. 

הספר הוא מסמך מקיף וחשוב, (מקור: סימניה).

העובדה שבלחימה עצמה איבד חיילים רק מאש צה"ל לא נתנה לו מנוח והוא החל לחקור את תופעת האש הידידותית לעומק. עמידרור, ששירת 27 שנים בצה"ל, במגוון תפקידי מטה ופיקוד בשורות חטיבת הצנחנים, שימש לאחר המלחמה נספח זרוע היבשה של צה"ל בארצות הברית. התפקיד אפשר לו ללמוד כיצד הנושא נתפס בצבאות זרים, ובדגש על הצבא האמריקני. לאורך השנים התרחשו בצה"ל אירועי ירי כוחותינו על כוחותינו רבים, אך משום מה איש לא חקר לעומק את התופעה. תחילה, סיפר, חשב לגבש את הידע שצבר לכדי סדרת מאמרים או לחלופין לעבודת דוקטורט (החשש שיכונה ד"ר דו"צ הניא אותו מכך). לבסוף בחר לכתוב ספר. שיחה עם חברו לנשק, האלוף יוסי בכר, גרמה לו להבין שהספר צריך לפנות לדרג מפקדי הפלוגות במערך השדה של צה"ל, שכן זהו "הדרג הפיקודי שבו מתרכז ניהול המגע עם האויב" (עמוד 18). לא מעט פרקים בספר מסתיימים ומתחילים בפנייה ישירה למפקד הפלוגה הקורא בספר.

קללה שמלווה את המלחמה

הספר שכתב הינו מסמך מקיף שכולל התייחסות כמעט לכל היבט של התופעה, הרקע ההיסטורי שלה, הסיבות להתרחשותה כמו גם הצעות כיצד לצמצם את נוכחותה בקרב כוחות צה"ל. במחקרו מבהיר המחבר כי סוגיית האש הידידותית מלווה כקללה את הכוחות הלוחמים בכלל הקרבות משחר ההיסטוריה, ותמשיך ללוותם. אחת הדוגמאות ההיסטוריות המרתקות שמופיעות בספר ומדגימות יותר מכל את הבלאגן וערפל הקרב, היא זו של הקרב בקרנסבס שבמערב רומניה, שהתרחש בשנת 1788 במסגרת המלחמה הטורקית-אוסטרית. אנשי כוח חי"ר מן הצבא האוסטרי שנתקל במחנה של כוח סיור שכן, ביקשו מחבריהם הסיירים מעט מן האלכוהול שהיה ברשותם. האחרונים סירבו ובמהלך הוויכוח, הופיע כוח פרשים אוסטרי שזוהה בטעות ככוח טורקי, בין היתר משום שהצבא הורכב מעמים שונים, איטלקים, סלאבים, אוסטרים ועוד. ריבוי השפות גרם לכך שצעקת עצור, "Halt", נשמעה כמו "אללה, אללה". עקב הבלבול הורה קצין בכיר על ירי ארטילרי לעבר המחנה. כעבור יומיים הגיעו לשם כוחות טורקיים, שלא נכחו כלל באירוע, ומצא וכ-10,000 הרוגים ופצועים.

במרכז: הרמטכ"ל אשכנזי מבקר את כוחות חטיבת גבעתי בעזה במהלך "עופרת יצוקה", (צילום: דובר צה"ל).

צה"ל כאמור, אינו פטור מקללה זו, ובשל היותו צבא המבוסס על שירות חובה ולא צבא מקצועי בהגדרתו, הוא חשוף לה אף יותר. לאחר מלחמת לבנון השנייה אמר מפקד זרוע היבשה דאז, האלוף בני גנץ, כי "סביבת הלחימה מורכבת ותהפוך להיות מורכבת יותר, דבר המגביר את פוטנציאל הדו"צ" (עמוד 27). במערכה הבאה, מבצע "עופרת יצוקה", נהרגו 11 לוחמים. שלושה מהם כתוצאה מפגיעת פגז טנק של צה"ל במבנה בו התמקם חפ"ק מח"ט גולני. באירוע נפצעו גם 29 לוחמים ובהם מפקד החטיבה, אבי פלד, שלמרות פציעתו חזר לפקד על החטיבה בעזה. האם המבצע היה מוסיף להיחשב כמוצלח, תוהה עמידרור, לו היו נמנים בסופו כארבעים חללים מירי כוחותינו על כוחותינו? האם הרמטכ"ל גבי אשכנזי (שלדברי עמידרור הביע עניין רב בספר, וקבע כי מדובר ב"ספר חובה למפקד הפלוגה") היה נחשב אז למי ששיקם את צה"ל לאחר 2006? הדבר היחיד שהשתנה מאז, מציין עמידרור, הוא קטלניות אמצעי הלחימה. לו היה אירוע דו"צ שכזה מתרחש במבצע "צוק איתן" היו נהרגים כלל החיילים בבית, משום שהפגז שנורה הוא קטלני בהרבה מזה שבו השתמש צה"ל ב-2009. 

למה זה קורה?

"כל אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו הוא ייחודי ואין אירוע זהה לו, אף שיש דומים לו. ממש כשם שאין קרב אחד זהה למשנהו", אומר עמידרור. לחימה היא סיטואציה מלחיצה, שבה פועלים הלוחמים בתנאי אי-ודאות, כשלרוב, תמונת הקרב שברשותם חלקית ולא ברורה. לו היו מראים בסרטי קולנוע קרב כפי שהוא באמת, הוא אומר, היה הצופה רואה רק עשן, או חייילים מאחורי מחסה, שומעים יריות ואינם מזהים במשך זמן רב מהיכן יורים עליהם. זוהי הסיבה שרוב החוקרים בצבאות בעולם, גורסים כי בכל פעם שהתרחש אירוע של דו"צ התברר שהיה קיים פער בהבנת "המודעות המצבית" של הכוחות המעורבים בו. כלומר, הבנת הכוחות: היכן הם נמצאים, איפה ממוקמים הכוחות השכנים ביחס אליהם והיכן נמצא האויב, היא המפתח לפתרון.

כוח נח"ל במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

בחודש שעבר נשא שר הביטחון לשעבר, משה (בוגי) יעלון, הרצאה אודות מנהיגות צבאית במאה ה-21 בטקס הענקת הפרס על-שם יצחק שדה לספרות צבאית. יעלון ביקש להמחיש לקהל עד כמה התקדם צה"ל מבחינה טכנולוגית. לשם כך תיאר יעלון כיצד בראשית מלחמת לבנון הראשונה הוטל עליו כמפקד כוח בסיירת מטכ"ל לפעול כנגד כוח קומנדו סורי במרחב שכונה "המיוערת". המודיעין לגבי היעד ניתן להם לפנות בוקר, רגע לפני הכניסה ללבנון. היה זה תצלום אוויר מפוענח עדכני ככל שניתן, אבל לדבריו, אודות "האויב שהיה שם אתמול בעשר בבוקר. כשכוחותינו נכנסו לעזה ב"צוק איתן", לכוחות היה מודיעין של מה קורה עכשיו". השינוי, אינו נובע רק מן הקידמה אלא משום שהאויב הפך דינמי יותר.

ב-1982 כוח אויב שהתמקם בנקודה מסוימת יום קודם, היה עשוי בהחלט להישאר שם למחרת. כיום, מחבל שיופיע בבית בלב עזה הוא בבחינת "מטרת חטף", רגע הוא שם ורגע כבר לא. הדבר, מציין עמידרור, יוצר לחץ נוסף על הלוחמים לפעול מהר, לעתים על בסיס מידע חלקי. בספר מציג עמידרור אירוע שבו היה מעורב אחד מגדודי חטיבת הצנחנים במילואים שעליה פיקד במלחמת לבנון השנייה. "בעת לחימת גדוד הסיור ברחובות הכפר אל-עודייסה זיהתה תצפית של פלוגת הסיור מתחתיה שבעה לוחמים עם מדים, אפודים ופק"לים רצים. כיוון תנועתן של שבע הדמויות היה עם כיוון תנועת הכוחות ואולם לא במיקום ובתזמון המוכרים, אף שציוד הלחימה של החוליה נראה ציוד מצ'וקמק לא פתח הכוח באש. לפתע זיהה אחד הצלפים כי אחת הדמויות נועלת נעלי פומה אדומות בוהקות. הספק הוסר מבחינתו והוא ירה ופגע בבעל הנעליים האדומות, והמחבל נהרג. מסקנה: אל תצאו לקרב מצ'וקמקים" (עמוד 129). האירוע ההוא נגמר במזל גדול. לא פעם זה נגמר אחרת. באירוע אחר ספר, שהדגים את אותה המורכבות שאתה מתמודדים הכוחות, תואר כיצד, במהלך מבצע "חומת מגן", זיהה קלע בגדוד צנחנים סדיר דמות בחלון בית ונאלץ להחליט תוך שבריר שנייה אם לירות או לא. הוא ירה והרג קצין צה"ל בדרגת רב-סרן.

אין פתרון קסם, זולת השגת המשימה

בספר פירט המחבר שורה של תופעות שעשויות להתרחש ביחידה שחוותה אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו ובהם אובדן אמון במנהיגות מפקדי היחידה, בשרשרת הפיקוד שמעליה ובכוחות סיוע ובכוחות שכנים; אי-שמירה על ערך החתירה למגע עם האויב וזהירות מוגזמת. למעשה, מציין עמידרור, הסכנה האמיתית של אירועים אלו הם בכך שהם פוגעים באפקטיביות של הכוח. אבל תופעות אלו אינן מחויבות מציאות. כך למשל ציין, ספג אחד הגדודים בחטיבה, עליו פיקד נמרוד רגב, מספר רב של נפגעים בשני אירועים קשים: פגיעת הקטיושה בפלוגת המפקדה בכפר גלעדי ומקרה של ירי כוחותינו על כוחותינו שבו נהרג לוחם ונפצעו 12 נוספים. עם זאת, ציין עמידרור בגאווה, "לחימת הגדוד ויכולתו למלא משימות רבות נוספות לא נפגעו. רוח הלחימה, המקצועיות והמנהיגות של המג״ד ושל סגנו, מטה הגדוד ומפקדי הפלוגות, בצד לכידות הגדוד, הם שעשו את ההבדל" (עמוד 51).

גנרל ג'יימס מאטיס, גרס שאין פתרון טכנולוגי לתופעת הדו"צ, (מקור: ויקיפדיה).

אין לתופעת האש הידידותית פתרון קסם טכנולוגי. בספר מופיעה קביעתו של גנרל חיל הנחתים האמריקני, ג'יימס מאטיס (לימים שר ההגנה), כי לא ניתן לפתור את "בעיית הזיהוי הקרבי עם טכנולוגיה לבדה. בכל פעם שמתרחש ירי כוחותינו על כוחותינו, יש אדם – גורם אנושי – ששגה. התשובה היא ביחידות מגובשות ומאומנות היטב" (עמוד 149). כמו מאטיס, גם עמידרור אינו חסיד של הטכנולוגיה, ואף מזהיר מפני הישענות יתר עליה. אימונים, הטמעת לקחים (בהקשר לכך מלין עמידרור כי צה"ל אינו מיטיב לשמר את הידע ותחקירי האירועים בקרב היחידות) והשארתם של מפקדים בעלי ניסיון, שחוו אירועי דו"צ במערכת ובצבא הם הפתרון. בשיחה עמו הדגיש עמידרור שצה"ל דווקא יודע לשמר ואף לקדם מפקדים שתחת פיקודם התרחש אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו, ובתנאי שלא התרשלו ("במלחמות", הוא אומר, "לא טועים רק אלו שלא היו שם"). רק בסבב המינויים שהתקיים השבוע קודם לאלוף קצין שפיקד על גדוד צנחנים ב"חומת מגן", באירוע הדו"צ שהוזכר קודם לכן. הוא לא התרשל וניתן להעריך שבעקבות האירוע הוא ושכמותו צרובים במודעות לנושא, ומטיפים לזהירות, לצד הצורך לחתור למגע עם האויב. שכן, המסר העיקרי של עמידרור הוא שאסור שהדו"צ והחשש ממנו יפגע באפקטיביות המבצעית ויאט עד יסרס את הכוח. "דווקא השגת המשימה, מהר ככל שניתן, היא שתצמצם את כמות הנפגעים, וכתוצאה מכך גם את מספר נפגעי הדו"צ".

זן נדיר | מאת גל פרל פינקל

בקרוב יסיים המילואמניק האחרון שעוד מפקד בצה"ל על חטיבה את תפקידו. מה שהיה פעם דבר בשגרה הפך לזן נדיר. מי בעצם צריך לפקד על חטיבת מילואים, ולמה? 

מח"ט הנגב, אל"מ במיל' בני בן ארי, (צילום: במחנה).

בגיליון האחרון של הביטאון "מערכות" (שלמען הגילוי הנאות אציין שגם מאמר פרי-עטי התפרסם בו) התפרסם מאמר מאת סא"ל במיל' גור רוזנבלט, מג"ד מילואים בחטיבת הנגב, שדן בסוגיית זהותו של מח"ט מילואים, איש קבע או מילואימניק. על-פי המאמר מפקד החטיבה שבה משרת רוזנבלט, אל"מ במיל' בני בן ארי, הוא איש המילואים היחידי כיום המפקד על חטיבת מילואים (במאמר מציין רוזנבלט שבצה"ל ישנו גם מפקד אגד תותחנים שהינו איש מילואים). בן ארי, יוצא יחידה מובחרת, שימש בחטיבה בכל תפקיד ממ"פ ועד מח"ט, יוחלף בקיץ הקרוב באיש קבע.

מדבר שבשגרה לזן נדיר

"תסביר לי למה אצלי ברחוב רק בבבית שלי יש כביסה צבאית על החבל", (צילום: דו"צ).

בצה"ל של פעם מפקדי חטיבות מילואים שהינם בעצמם אנשי מילואים היה דבר שבשגרה. ישי בר (לימים אלוף) ואריה נייגר, למשל, שימשו במקביל כמפקדי חטיבות צנחנים במילואים באמצע שנות התשעים ׁ(בר אף פיקד, כאיש מילואים, על אוגדה). אבל הפיחות במעמדו של מערך המילואים בחברה הישראלית, בין היתר בשל הפיחות המתמשך (והחיובי) בעצם האיום הקיומי על מדינת ישראל ולשינוי טיב האיומים, כפי שציין זאת באחרונה ראש אמ"ן הרצי הלוי, ולנטייה הכמעט אוטומטית של הצבא לקצץ בתקציב לאימוני המילואים בעת משבר תקציבי, משום שהוא היחיד שטרם שועבד, יצרו מציאות שונה. "תסביר לי למה אצלי ברחוב רק בבבית שלי יש כביסה צבאית על החבל", שאל פעם מח"ט מילואים (שהוא גם איש מילואים) את ראש אכ"א גיל רגב. התשובה הפשוטה היא שככה, זה למה.

תא"ל הושע פרידמן, מונה למח"ט לאחר המלחמה ב-2006.

במלחמת לבנון השנייה היו כל מפקדי חטיבות המילואים שלחמו בה אנשי קבע. לאחר המלחמה, בה התגלה עד כמה לא כשיר היה מערך המילואים למשימותיו, שב הפיקוד הבכיר של צה"ל והבין את חשיבותו של מערך המילואים ואת חשיבותם של מפקדיו, אשר צומחים מתוכו ושוב מונו אנשי מילואים למפקדי חטיבות מילואים. כך למשל, מונו הושע פרידמן וארי סינגר למפקדי החטיבות כרמלי ויפתח. השניים צמחו בחטיבות אלו כמפקדים מאז שחרורם מצה"ל (פרידמן מגולני וסינגר מחיל השריון) ולחמו בלבנון ב-2006. "הצבא יודע לסמן שינוי", סיפר אז פרידמן. "הוא משדר למילואימניקים שהם נחוצים, מאמן אותנו מאוד קשה, מגבש תוכניות אופרטיביות רלוונטיות כשהאימונים נעשים בהתאם". ב-2012 אף מונה פרידמן לתפקיד קצין המילואים הראשי (קמל"ר).

עשור מאוחר יותר, כאמור, השתנה המצב ומח"ט מילואים שהוא גם איש מילואים בעצמו הפך לזן נדיר. דרישת תפקיד המח"ט מאיש מילואים היא כ-150 ימי מילואים בשנה. בעידן שבו, כדברי הקמל"ר הקודם שוקי בן ענת, דור המ"פים והמג"דים מורכב למעשה מ"מי שאשתו מרשה לו", מחויבות כזו אינה רווחת. לחלופין, גדל מספר אנשי הקבע שבמינוי משנה (מנמ"ש) משמשים כמפקדי פלוגות וגדודים. סא"ל רז קרני לדוגמה, קצין צנחנים שעבר לשרת בחיל החינוך, פיקד במלחמת לבנון השנייה על פלוגת מילואים בחטיבת כרמלי. כשמצרפים לכך את הצורך של צה"ל בתקני אל"מ לקציניו שבקבע ניתן להבין מדוע קשה למפקד זרוע היבשה ולרמטכ"ל לאייש את התפקיד באיש מילואים. מנגד, לאורך השנים התייחסו אנשי הקבע לפיקוד על מסגרות מילואים כאל "תפקיד בהתכתבות" שאינו מחייב אותם באמת. תפיסה זו, השתנתה כאמור בעשור האחרון, אך לא נעלמה לגמרי.

צנחנים במילואים מחטיבה 226 בכניסה ללבנון ב-2006, (צילום: יצחק זקס).

אף שבהשוואה למערך הסדיר כושרם של אנשי המילואים נמוך הרי שניסיונם המצטבר באימונים ובפעילות מבצעית, הביטחון העצמי והגישה האזרחית היוזמת מהווים מכפילי כוח שהופכים אותם לעדיפים. דוגמה לאופיו של מערך המילואים של צה"ל ניתן למצוא בלחימת גדוד מחטיבת צנחנים במילואים (226) במלחמת לבנון השנייה. הגדוד, שלחם 11 ימים רצופים בשטח לבנון, נדרש לכבוש את הכפר אל-קוצייר כחלק מהמבצע האחרון של המלחמה, אף לא היו ברשותו אמצעי מודיעין מספקים לקיום נוהל קרב בסיסי. למרות זאת התעקש המג"ד, עמוס בריזל, והפגין יוזמה ואלתור. קצין האג"ם של הגדוד, חיים שאול, שרטט מרשם קרב על-גבי מפיות נייר שהתבסס על תצפית שביצע מטה הגדוד על הכפר, מספר ימים קודם לכן. המרשם הועתק והופץ לפלוגות וגדוד הצנחנים כבש את הכפר. דפוס כזה אינו מתרחש, על-פי רוב, במערך הסדיר.

אז מי צריך לפקד על חטיבת המילואים?

מח"ט שהוא איש מילואים בא לידי ביטוי לאו דווקא בדאגה לפרט ובהבנה לנפש איש המילואים המצוי ומצוקותיו, אלא בבקיאותו בכשירותה של החטיבה וביכולותו לומר ביום פקודה לרמה הממונה בדיוק מה ביכולתה לבצע. אמנם באוגדות ובחטיבות ישנו מטה מנוסה שבו קציני מילואים בכירים לרוב, הבקיאים היטב במצב וביכולות יחידת המילואים בה הם משרתים, אך הדברים מקבלים משמעות שונה כשאומר אותם מפקד חטיבה מתמרנת שגם יושב בפורומי מח"טים עם מפקד האוגדה ומפקד הזרוע.

משיחות עם קצינים בכירים במיל' עולה כי למפקד חטיבת מילואים צריך למנות את מי שמתאים ויכול (כלכלית ומשפחתית) לעמוד במחויבות הזאת. לדבריהם, למרות הערך שבמינוי איש מילואים למח"ט אין למנות לתפקיד איש מילואים "בכוח", רק כדי שאפשר יהיה לומר שממלא אותו איש מילואים, גם אם פירוש הדבר שבשל כך יתמנה איש קבע. אלו חייבים לשרת קודם בתפקידים שיוצרים היכרות עמוקה עם מסגרות המילואים וכשירותן.

חיילי מילואים עם הציוד בסיום מלחמת לבנון השנייה, (צילום: דו"צ).

קצין מילואים בכיר אחר היה נחרץ אף יותר וקבע כי תפקיד המח"ט מחייב רמת ידע מקצועי ומיומנות שבה מחזיקים, זולת יחידי סגולה "פנומנים", רק אנשי הקבע. מדובר, לדבריו, בפער שלא ניתן לגשר עליו כשהפיקוד על החטיבה הוא בחזקת קריירה שנייה. הבקיאות הנדרשת ממפקד בהפעלת חטיבה היא אחרת בהיקפה ובקשר בינה לבין גופים נוספים בצבא ואינה דומה לזו של מג"ד מילואים. יתרה מכך, ציין אותו קצין, מהווה הפיקוד על חטיבת המילואים הכשרה נדרשת לקצינים בכירים שמאפשרת להם הכרה טובה עם גוף מתמרן בטרם קבלת פיקוד על מסגרת סדירה לצד הבנה טובה יותר את יכולות מערך המילואים. לאור זאת נראה שהמודל שמציע רוזנבלט במאמר, על-פיו ישרת בכל אוגדה לפחות איש מילואים אחד כמח"ט, אינו ישים. מצב זה מטיל אחריות רבה יותר על אנשי מילואים שמשרתים במטה החטיבות ומחייב את אנשי הקבע להכרה עמוקה של מערך המילואים. בעתיד עשויים גם תפקידי פיקוד זוטרים יותר, כמו מ"פ ומג"ד, להפוך לתובעניים מדי עבור אנשי מילואים וגם בהם יוצבו קצינים בקבע. אל מול המגמות המתוארות, ועל אף שמערך המילואים מצוי במגמת התמקצעות, עליו לשמור על צביונו הייחודי ואסור שיהפוך למערך שמפקדיו באים רק מקרב צבא הקבע.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בבלוג "שורטי", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 10.07.2016)

"ליצור שפה משותפת ולהביא לידי ביטוי את כל יסודות הקרב המשולב" | מאת גל פרל פינקל

בספרו התמקד אלוף (מיל.) פלד בעיקר בתקופתו כאלוף פיקוד הצפון ובקו ההתקפי שהוביל כנגד ארגוני המחבלים בלבנון, אולם יש מה ללמוד גם מלחימת הכוח בפיקודו במלחמת לבנון הראשונה.

• פורסם באתר "סימניה"
• 12 במאי 2013

בספר שכתב עם העיתונאית רונית ורדי "איש צבא" (הוצאת מעריב, 1993), תיאר האלוף (מיל.) יוסי פלד את מסע חייו, החל בלידתו באירופה בטרם מלחמת העולם השנייה והדרך שבה שרד את השואה, עבור בעלייתו ארצה לקיבוץ נגבה וכלה בשירותו הצבאי שאת עיקרו עשה בחיל השריון.

פלד לחם כמפקד פלוגת חרמ"ש במלחמת ששת הימים, והוביל אותה בטיהור מתחם מבוצר בג'יראדי. זו, כתב, "היתה הפעם האחרונה שלי, שבה ראיתי את האויב דרך כוונת הרובה, כמו שאומרים בחי"ר. במלחמות הבאות כבר ראיתי אותו דרך קנה התותח. לא ראיתי את פניו, רק את צללית הטנק שלו" (עמוד 107).

הוא עבר הסבה לפיקוד על טנקים ולחם כמג"ד שריון בהתשה ובמלחמת יום הכיפורים פיקד בהצטיינות על חטיבת השריון במילואים 205 במתקפת הנגד ברמת הגולן. 

קו התקפי כנגד המחבלים בלבנון

עיקר הספר עסק בתקופתו כאלוף פיקוד הצפון, בשנים בין 1986־1991, שם הוביל קו התקפי מאוד כנגד ארגוני המחבלים ששיאו במבצע "חוק וסדר", כמו גם שורה ארוכה של פשיטות נקודתיות, רובן בביצוע סיירת גולני שעליה פיקדו אז בזה אחר זה אמיר מיטל וארז גרשטיין.

אחת הבולטות שיזם היתה מבצע "שומרי יער", פשיטה על מפקדת המחבלים בנבי צפא שביצעה סיירת צנחנים בפיקוד שלמה בן־דוד (בנדה) ב־1989.

בכדי לשמור על עיקרון ההפתעה נדרש הכוח לגמוא מרחק רב ברגל (כמעט עשרים קילומטרים) בשטח קשה והררי. לאחר שהגיע באופן נסתר לקרבת בניין המפקדה "פתח הכוח באש לכיוון השומרים ובירי נ"ט לכיוון הבית. בתוך חמש דקות חוסלו עשרה מחבלים והבית פוצץ. הצנחנים פנו לעבר שטחנו בתנועה רגלית. כוח משוריין, טנקים ונגמ"שים חבר לכוח הצנחנים וחילצו" (עמוד 361).

"החפ"ק היה מלא קציני חי"ר. אחד מהם היה גבי אשכנזי, מקצוען יוצא מהכלל" (עמוד 361), יוצא גולני ששימש כקצין האג"ם של הפיקוד. בניגוד להערכתם רובם, ובהם אשכנזי, לפיה הצנחנים יחברו לכוח המשוריין באור יום, פלד, איש השריון, חשב אחרת, וצדק. מכל הפעולות שבוצעו בתקופת פיקודו בצפון, כתב, היה המבצע אחת הפעולות "שתהיה ציון־דרך ליכולת ולרמת הביצוע של צה"ל" (עמוד 361).

"אתם מילואימניקים. זה אפשרי?"

אמנם תקופתו כאלוף פיקוד היתה סוערת ומרתקת לקריאה, אך מרתק לא פחות הוא תיאורו את פועלו במלחמת לבנון הראשונה. לאחר ששב מלימודים בבריטניה מונה פלד, אז תא"ל, לסגן מפקד המכללה לביטחון לאומי. אולם לא איש כמותו יישאר מאחור בשעה שצה"ל נלחם.

עם פרוץ המלחמה ב־1982 הוא ביקש מחברו, האלוף ינוש בן־גל, שפיקד על גיס וקיבל פיקוד על כוח מאולתר. "כוח יוסי" כלל תחילה גדוד שריון סדיר וגדוד צנחנים במילואים ובהמשך נוספו לו חטיבת השריון 205 וחטיבת הצנחנים מילואים 409, שהיתה חטיבת נ"ט ייעודית, ולחם בג'בל ברוך וממזרח לאגם קרעון בלבנון.

עם הגעתו במסוק ללבנון ניתנו לו כאמור, גדוד 77 מחטיבת השריון הסדירה 7, בפיקוד סא"ל דוביק טל, וגדוד צנחנים מילואים 8150 מחטיבת חוד החנית, עליו פיקד סא"ל (מיל.) נחשון ישראלי. המשימה הראשונה שהוטלה על הכוח היתה כיבוש הכפר משע'רה, בכדי למוטט את המערך הסורי ולאפשר לכוחות הגיס לנוע צפונה. בכפר, התברר לאחר הקרב, היו ערוכים פלוגת קומנדו ושתי מחלקות טנקים של צבא סוריה.

פלד כתב כי בניגוד לטל, שאותו הכיר משירות משותף בחיל השריון, "את נחשון ישראלי, הצנחן, לא הכרתי. הייתי סקרן לפגוש אותו. הגיע בחור מבוגר, רציני, לא מחייך הרבה, בעל מבנה חסן ומקרין סביבו המון ביטחון הן בעצמו והן בגדוד הצנחנים שלו. מאז ומתמיד היתה לי הערכה לצנחנים, לטובים שבהם. כבר בפגישה הראשונה נחשון נתן לי את התחושה שהוא שייך לאותם אנשים שאפשר לסמוך עליהם וללכת אתם לקרב ללא חשש" (עמוד 256).

השלושה עלו לעמדת תצפית ושם הציע ישראלי "ליפול עליהם עם הצנחנים ביציאה מהכפר, ליפול עליהם מההרים שסוגרים עליהם, במקביל לארטילריה. להכניס להם חזק עם הטנקים והארטילריה מהמקום שבו אנחנו מכונסים, ולהפתיע עם כוח צנחנים שיגיע רגלית מהעורף ויעשה את עבודת החיסול" (עמוד 256).

פלד חשב שהתוכנית טובה אבל העריך שהיא קשה לביצוע, שכן היא טמנה בחובה תנועה רגלית לא פשוטה במדרונות ג'בל ברוך. "תצטרכו לטפס, להגיע לשם ברגל. אתם מילואימניקים. זה אפשרי?" (עמוד 257) שאל פלד. "מאה אחוז" (עמוד 257), השיב ישראלי בביטחון.

שני המג"דים ביקשו מפלד שעה וחצי להכנות. פלד, שהבין שעליו לבלום אצלו את לחץ מפקדיו לנוע קדימה, נתן להם את הזמן שביקשו להתארגנות. 

קרב משולב למופת

לאחר ההיערכות, כתב, "העסק התחיל לרוץ. הרעשה ארטילרית שלנו, גדוד הצנחנים יוצא עם נחשון להרים, טנקים נעים לשטחים שמהם ניתן לשלוט על הכפר, בלי להיכנס לתוכו. טנקים יורים לטווחים ארוכים" (עמוד 257). במקביל, הפעיל פלד מסוקי קרב מסוג דיפנדר שצדו את הטנקים הסורים, והשלימו פאזל של קרב משולב שנוהל היטב.

"המסוקים השמידו בתוך שניות מארב של שלושה טנקים סוריים. הטנקים התפוצצו. להבה שחורה עלתה מהם השמימה. ואז זיהינו טנקים סוריים נוספים. ביקשנו מהמסוקים לפגוע בהם במקביל לעבודת הציד שביצעו הטנקים שלנו" (עמוד 258).

בהמשך הלחימה, כתב, "מג"ד הצנחנים מדווח על תחילת הגלישה לשולי הכפר. הוא משתלט על היציאה מהכפר צפונה. נתקל בטנק סורי, טווח קצר. יורה טיל דראגון (אנטי־טנקי). מחסל. שוכב בהמתנה" (עמוד 258).

לאחר מכן נכנס לכפר גדוד השריון בפיקוד טל. פלד הצטרף אליו. "הופעת הצנחנים בעורף הכפר, הכריעה את הקרב, מוטטה את הכוח הסורי שהתחפר בכפר. הטנקים חוסלו מהאוויר, טנקיסטים נטשו את כליהם וברחו ברגל יחד עם חבריהם החי"רניקים. הכיבוש הסתיים בתוך שעה" (עמוד 258). לכוחות צה"ל לא היו אבדות.

"אני חושב שמעבר לניסיון שלי, עמדו תחת פיקודי המפקדים הטובים ביותר שמפקד כוח יכול לדרוש לעצמו, וזו הסיבה להצלחה הגדולה. היתה זו חבורה של לוחמים שנפגשה בשדה הקרב, תוך כדי לחימה, וידעה ליצור שפה משותפת ולהביא לידי ביטוי הלכה למעשה את כל יסודות הקרב המשולב. הצנחנים הגיעו עם הכושר להפתיע וליזום, השריון עם כוח המחץ שלו" (עמוד 267), כתב. הדבר חל כמובן גם על הארטילריה ומסוקי הקרב על טילי הנ"ט המדויקים שלהם.

הספר של פלד כתוב היטב ומרתק לקריאה וללימוד. לצד לקחים ותובנות שעליהם הצביע בעצמו ישנם לקחים נוספים שעולים בין השורות. הראשון שבהם נגע לרצון של פלד לקחת חלק בלחימה של זמנו ולא "להישאר על הספסל". שאיפת מפקדי צה"ל לקחת חלק בלחימה כשהיא מתרחשת, בין שהיא במסגרת תפקידם ובין שלא, היא ערך מכונן בהיסטוריה של הצבא מיום הקמתו ויש לשמרו.

חשוב לא פחות הוא הביטחון שהפגין מג"ד הצנחנים ביכולתם של אנשיו. ביטחון זה נבע מהכשירות הגבוהה ומההיכרות הקרובה שהיתה לו עמם. אלו אפשרו לפלד לבחור בפעולה תחבולנית ומפתיעה ולבצע את מה שלכאורה גדול על אנשי מילואים, ולמעשה תפור למידותיהם של צנחני מילואים.

אולם, בכדי שתהיה לכוחות מילואים היכולת לעשות כן על צה"ל לאמנם באופן תדיר, באופן שמדמה קרוב ככל שניתן את מתארי הלחימה בכדי לטפח ולשמר את המקצועיות ורוח הלחימה שכוחות אלו אוצרים בקרבם.

עיקשים, אמיצים ותוקפנים | מאת גל פרל

בספרון דק ותמציתי על קורותיה של פלוגה אחת של גולני במלחמת יום הכיפורים, תיאר אביחי בקר מיקרוקוסמוס של המלחמה כולה. הספר מרתק, והמחבר לא נמנע מביקורת נוקבת לצד תיאור מטלטל של פני המלחמה החזקה ההיא, על הכשלים, הפחדים וגבורת הלוחמים, לה נדרשו לאחר שכל השאר הכזיב.

• פורסם באתר "סימניה"
• 18 באוקטובר 2012

הספר "אינדיאנים על גבעה 16" (הוצאת משרד הביטחון, 2003) שכתב אביחי בקר, תיאר את קורותיה של פלוגה רובאית ג' מגדוד 51 של חטיבת גולני במלחמת יום הכיפורים. הספר הוא תוצר של מחקר מקיף שערך בקר, שהיה אז עיתונאי וכתב צבאי. הוא נבר במסמכים ובחומר היסטורי, קיים ראיונות עם חיילי הפלוגה ומפקדים בחטיבת גולני, והוציא מתחת ידו ספרון מרתק ומטלטל.

זה בוודאי לא הזיק שבקר, יוצא חטיבת גולני, הכיר "דרך הרגליים" את הווי הרובאים בחטיבה, את דמויות המפתח שבה וחווה מקרוב את "פני המלחמה החזקה" ההיא של אוקטובר 1973. הוא עצמו פיקד במלחמה על פלוגה בגדוד 12 של החטיבה (עד שנפצע בקרב ההבקעה לרמה הסורית).

"עם הנמנם הזה נלך לקרב?"

על הפלוגה פיקד סרן יגאל פסו, חברו למחזור של בקר מהפנימייה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הריאלי בחיפה. את המחזור סימן מח"ט גולני דאז, אל"ם יקותיאל "קותי" אדם, ככזה שיכול לשפר את איכות המפקדים בחטיבה. עם גיוסם, בשנת 1969, "שטיח אדום קידם את הקבוצה ופסו בתוכה שנהרה לגולני" (עמוד 26). לפנימיונים שנענו לאתגר הגה מח"ט גולני דאז, אל"ם קותי אדם, הכשרה ייחודית.

"בחודשיים הראשונים לגיוסם, בטרם התפזרו להיות מ"כים בגדודים, הוא הציב את הפנימיונים שלו כצוות נפרד בסיירת גולני" (עמוד 27). המח"ט ראה למרחוק וצדק. ב־1973 היו 12 מתוך 16 מפקדי הפלוגות בחטיבה בוגרי הפנימייה הצבאית. "פרויקט הגמר של פרק הסיירת היה חדירה מעבר לירדן" (עמוד 27).

פסו מונה למפקד הפלוגה כחצי שנה לפני שפרצה המלחמה, והתקשה לבסס את מנהיגותו. מאבקו בנורמות פסולות של הלוחמים הוותיקים, לנעליים הגדולות שהשאיר המ"פ הקודם, שמריהו ויניק, שעבר לפקד על סיירת גולני. הרובאים בפלוגה הטילו ספק ביכולותיו כמפקד קרבי. "עם הנמנם הזה נלך לקרב?" (עמוד 9). 

כשפרצה המלחמה לקחה הפלוגה חלק בקרבות הבלימה, ואף סיכלה חדירה של הקומנדו הסורי, בהמשך המלחמה, ב־9 באוקטובר, שנחת במסוקים סמוך לנפח. "יותר פרי אלתור מאשר קרב סדור זה היה. הם רצו בין גדרות האבנים תוך ירי והטלת רימונים, כדורים ופצצות RPG שרקו" (עמוד 41).

בספר העיר בקר כי "לאזור הקרב שניהלה פלוגה ג' נזעק במקביל כוח של סיירת מטכ"ל עליו פיקד רס"ן יוני נתניהו. במהלך לחימתם של אלה נהרגו שניים מאנשי היחידה ושבעה נפצעו. עשרות גופות של סורים נותרו פזורות בשטח. אלא שמספרי תולדות מלחמת יום כיפור נעלם כלא היה חלקה המכריע במידה שווה של פלוגה ג' באירוע; משום מה הוא משויך באופן בלעדי לסיירת מטכ"ל" (עמוד 43).

כך או כך שם קנה פסו את עולמו. "הספקות שניקרו אודות כישוריו התחלפו בהערכה עצומה. לאחר שבעה חודשים בתפקיד, מ"פ חדש נולד" (עמוד 44).

"הולך קשה"

אבל אז הגיעה משימת החרמון. הקרב, מהקשים שבקרבות החי"ר שניהל צה"ל, כל כולו מופת של עקשנות וכוח רצון של רובאים בודדים, מתואר בספר לפרטיו. המבצע היה מהלך דו־חטיבתי. גולני תגיע רגלית, מלמטה למעלה, דוך־אנ־דוך, ותכבוש את מוצב החרמון הישראלי.

בתדריך ללוחמי החטיבה אמר המח"ט, אל"מ אמיר דרורי, כי זוהי ההזדמנות לבטל את ההישג הקרקעי היחיד שנותר בידי הסורים, שכן למחרת עתידה להיכנס לתוקפה הפסקת האש. "מוצב החרמון הוא העיניים והאוזניים של המדינה, חסר לנו שהוא יישאר אצלם, אנחנו חייבים לעשות את זה" (עמוד 7). דרורי הדגיש כי הוא מצפה לראות בבוקר למחרת הקרב "את דגל ישראל ואת דגל גולני מונפים על החרמון, אנחנו ניקח אותו ביי הוק אור ביי קרוק. גולני, גולני, רק גולני יעשה את זה" (עמוד 7).

אבל כל המילים הגדולות לא חיפו על כך שלמעשה, בבחירה בדרך הפעולה הזו שיחק צה"ל לידי הסורים שהחזיקו בשטח השולט ונערכו מבעוד מועד. גם מודיעין עדכני על היערכות הסורים בהר לא ממש היה. מג"ד 51, סא"ל יודק'ה פלד, אמר לאנשיו שהוא "לא יודע איפה בדיוק נפגוש את הסורים" (עמוד 6). 

על החלק השני של מבצע "קינוח", כיבוש החרמון הסורי, "הופקדו שני גדודי מילואים מחטיבה 317 של הצנחנים, שהונחתו בעורף המערך באמצעות מסוקים. ההתנגדות הייתה קלה, ההתקפה עלתה בהרוג ושלושה פצועים בלבד" (עמוד 71).

בשל הרצון, ככל הנראה, למקד את הספר בגולני תואר הקרב שניהלה חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"מ חיים נדל באופן לקוני. אף שהוא כמעט ונשכח מהזיכרון הציבורי היה זה קרב מהספרים. שניים מגדודי החטיבה, שעליהם פיקדו הסא"לים (מיל.) חזי שלח ואלישע שלם, הוטסו במסוקי יסעור לשטח הררי קשה לתנועה והוטל עליהם לכבוש שני יעדים מבוצרים.

אחד המג"דים, חזי שלח, כתב לימים כי "הצנחנים תיכננו את הקרב שלהם כך, שלא יעמוד מולם אויב רציני. בכוונת מכוון. לא תמיד זה מצליח. באותו לילה זה הצליח". הצנחנים הפתיעו את הקומנדו הסורי, וניהלו את הקרב במקצועיות ובקור רוח, והקפידו, כתב שלח להפעיל חיפוי ארטילרי צמוד, לנוע לאט "ולהשתמש בהרבה אש ובלחימה מבוקרת", עד לכיבוש מוצב החרמון הסורי. הקרב של גולני נראה אחרת לגמרי.

לוחמי גולני טיפסו במעלה החרמון ונתקלו בסורים בסמוך לגבעות שכונו במפות גבעה 16 (ומכאן שם הספר) ו־17. במקביל, סיירת גולני בפיקוד רס"ן שמריהו ויניק (המ"פ הקודם של פלוגה ג') נתקלה בכוח סורי ברכבל העליון. ויניק, שבמלחמה לא היה לילה "שלא נתבע למארב או לפשיטה" (עמוד 52), נהרג. 

הקרב היה קשה ואכזרי. "גבעה 16 לא זקוקה היתה למצביאים באותו לילה אלא לעיקשים, לאמיצים ולתוקפנים" (עמוד 61). מג"ד 51, פלד, דיווח למח"ט באנדרסטייטמנט של המלחמה כי "הולך קשה" (עמוד 63).

הגיבור האלמוני של הקרב היה קצין האג"ם החטיבתי, רס"ן יואב לוי "יוצא שקד" (עמוד 50). משנפצעו המח"ט והמג"ד, עבר הפיקוד אליו. לוי הורה ללוחמי גולני שהוסיפו להילחם לסגת מגבעה 17, "ולאחר שווידא שאין יותר חיילים על גבעה 17 הפעיל ארטילריה לעברה. זה היה המהלך שהכריע סופית את הסורים" (עמוד 65). את המוצב כבשו לבסוף חיילי גדוד העתודה של גולני, עליו פיקד דוד כץ.

תכנון מחוכם היה חוסך את הגבורה

רק מחצית מלוחמי הפלוגה שרדו את המלחמה מבלי שנפצעו או נהרגו. לקרב החרמון עלתה הפלוגה כשהיא מונה 60 לוחמים ומפקדים. כשעלה השחר ותם הקרב נותרו רק 19 מאנשיה שאינם פצועים או הרוגים. חטיבת גולני כולה איבדה בקרב 56 מאנשיה.

בין ההרוגים היה גם המ"פ, פסו, שנפל בקרב החרמון לצד מ"פ א' בגדוד וחברו למחזור מהפנימייה הצבאית, סרן שוקי ויאטר. מחזור ט"ו בפנימייה הצבאית, שחבריו כתבו טרם גיוסם כתבו בספר המחזור "להתראות בישיבות המטכ"ל" (עמוד 26), איבדו שישה מחבריהם בקרבות. למטה הכללי הגיעו רק דורון אלמוג, שעשה את המלחמה כמ"פ צנחנים בסיני, והיה לימים לאלוף פיקוד דרום, אביחי רונצקי, שלחם כמ"פ בסיירת שקד (ולאחר שחזר בתשובה היה לרב ובהמשך לרב הצבאי הראשי) ורון כתרי, ששירת כקצין מודיעין בפיקוד הדרום ובתפקידו האחרון שימש כדובר צה"ל.

בקר היטיב לתאר, בעברית שכבר אינה מצויה במקומותינו, את ההוויה בצה"ל באותן שנים, ובחטיבת גולני בפרט. תיאוריו של בקר את גבורת הרובאים הפשוטים והמפקדים, כמו גם גילוי מורך לב ואירועים של תופסים את הקורא ולא מרפים ממנו. הספר כתוב בתמצות ובקיצור אבל כל שורה, כך דומה, מעבירה היטב את המסר.

יתרה מכך, הוא גם לא חסך שבטו מאיש מן המעורבים, מהלל את הגיבורים האלמוניים ומטיח ביקורת באלו הראויים לה, בין שיהיו בכירי המפקדים או סוכני הזיכרון הלאומי. "תכנון מחוכם יותר בדרגים הגבוהים היה חוסך את משאבי הגבורה הבלתי נדלים שנדרשו מהרובאים של גדוד 51" (עמוד 73), קבע בצדק. ועדיין כשמגיעים לחרמון ומביטים למעלה, קשה שלא להשתאות מהאומץ של אלו שעלו כל הדרך למעלה, כנגד כל הסיכויים.