גיוס והפעלה של עוצבות המילואים בתרחישי העימותים הצפויים | מאת גבי סיבוני וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

 כללי

"ביטחוננו בנוי קודם כול ובעיקר על חיל המילואים", דוד בן־גוריון (1949).

חלפו כמעט 70 שנה מאז קבע בן־גוריון שביטחונה של ישראל תלוי בראש ובראשונה בכוחו של חיל המילואים שלה, והקביעה הזאת נותרה נכונה במידה רבה גם היום. מי שהיה קצין המילואים הראשי, תא"ל הושע פרידמן, ציין ב־2013 כי צה"ל אינו מסוגל לממש שום תוכנית אופרטיבית רחבה ללא מערך המילואים. בהתאם לכך מוצגת במאמר הזה חשיבה מחודשת על מודל לגיוס המילואים בחירום. מודל הגיוס הוא התהליך שכולל את השלבים הבאים: מסירת ההודעה לחייל על הגיוס, התנועה למרכזי הגיוס, קליטת כוח המילואים במרכזי הגיוס ובמחסני החירום (ימ"ח), חיול, הצטיידות, התארגנות ולבסוף יציאת היחידה הלוחמת לביצוע המשימה. המודל הנוכחי של גיוס המילואים במלחמה מבוסס בחלקו על התובנות ועל איומי הייחוס שגובשו בעקבות מלחמת יום הכיפורים. על פי המודל הזה נדרש הצבא הסדיר להחזיק מעמד במאמץ הבלימה עד שעוצבות המילואים יתגייסו ויהפכו לכוח העיקרי במאמץ ההכרעה. המאמר הזה הוא ניסיון לבחון עד כמה נותרה התפיסה הזאת רלוונטית נוכח התפתחות האיומים בדור הנוכחי.

בעימותי ההווה ובעימותים שצפויים בעתיד הנראה לעין יהיו מרכזי הגיוס, צירי התנועה וכן תשתיות אזרחיות נתונים לאש תלולת מסלול (תמ"ס) – אולי בהיקפים חסרי תקדים. תהליך הגיוס ייתקל בקשיים רבים מבעבר ובהם: קשיי הגעה של חיילי מילואים למרכזי הגיוס בשל אש על צירים ועל צומתי תנועה, עומסים כבדים בכבישים בשל תנועת כוחות לעבר זירות המבצעים והחזיתות השונות מצד אחד, ובשל תנועת אזרחים המתפנים מאזורי העימות מצד אחר. חיילי המילואים שיצליחו להגיע לבסיסי היחידות יתקשו להשלים גיוס סדור משום שניתן להניח כי גם הבסיסים יותקפו באש כמו גם שטחי הכינוס. מודל גיוס עדכני נדרש להתאים את עצמו למצב החדש. לכן ראוי לבחון פיתוח של מודל לגיוס מהיר שיאפשר כניסה מהירה ללחימה בהיקף משמעותי.

 מודל הגיוס המסורתי

לאחר מלחמת העצמאות נדרשה ישראל לאמץ מודל גיוס שיאפשר לה להתמודד טוב יותר עם העדיפות הגדולה של אויביה בכוח אדם, בעומק אסטרטגי ובמשאבים ויאפשר לה – בפרוץ עימות – לרכז כוח מחץ משמעותי בשדה הקרב. טעות רווחת היא שצה"ל אימץ את מודל המילואים השווייצרי. האמת היא שהמודל השווייצרי מתאים למדינה שלא נשקפות לה סכנות מיידיות – מה שהופך אותו ללא מתאים לישראל. למעשה, צה"ל גיבש מודל מילואים ייחודי לאחר שחקר לעומק את המודלים של צבאות אוסטרליה, דרום־אפריקה, קנדה ופינלנד וכן את מבנה ההגנה במלחמת העצמאות.

כבר בראשית הדרך עמד בן־גוריון על אחד החסרונות העיקריים הטמונים בהפיכתו של צבא המילואים לכוח המחץ העיקרי של ישראל: משך הזמן שדרוש לגיוסו. לכן נשענה תפיסת הביטחון של ישראל גם על הצורך במודיעין שיאפשר התרעה מספקת לגיוס המילואים. ב־1953, בסקירתו הביטחונית בפני הממשלה, אמר ראש הממשלה בן־גוריון כי הוא "חייב להזהיר את החברים… שגורלנו לחיים ולמוות יהיה תלוי… במהירות הגיוס של צבא המילואים – אם אויבינו יחליטו לתקוף אותנו שנית. איחור של יום אחד עלול להיות פטלי".

על פי המודל שאומץ, נקבע שירות חובה בן שנתיים. השנה הראשונה יועדה להכשרה צבאית בסיסית ולעבודה חקלאית, ואילו שנת השירות הנוספת יוחדה כולה לשירות צבאי. לאחר מכן – כך נקבע – ישתחרר החייל מהצבא הסדיר ויהפוך ל"חייל בחופשה של 11 חודש", קרי, לאיש מילואים. במקרה של מלחמה או של עימות צבאי אחר יגויסו האזרחים למילואים ובתוך זמן קצר יגובשו לכוח לוחם מלוכד ביחידותיהם, ינועו לעבר החזית וישתתפו בלחימה. בסיסי היחידות מוקמו בהתאם לאילוצים שונים, ונוצר מצב שבסיסי חטיבות מוקמו במרכז הארץ אפילו כאשר ייעודן האופרטיבי היה בגזרה מרוחקת.

מערך המילואים, כפי שנבנה, התבסס על התפיסה שכלל משאבי האדם והחומר שלהם נזקק הצבא במלחמה מגויסים בתוך זמן קצר – בתוך שעות עד כמה ימים. בניית הכוח הלוחם, המעבר מאזרחוּת לחיילוּת, היה אמור להתרחש כמעט ללא שלבי ביניים ממושכים. ריתוק חלקים נכבדים של המשק למאמץ הביטחוני היה אמור לסייע במימוש התפיסה. ואכן במלחמות ישראל עד לשלהי שנות ה־80 של המאה ה־20 נשען המענה המבצעי היבשתי של צה"ל על המילואים ששימשו כוח המחץ, ואילו תפקיד הצבא הסדיר בעת חירום היה לספק את המענה הראשוני ולהשתלב בכוח המחץ המגויס.

מלחמת יום הכיפורים הייתה מבחן עליון לתפיסה של בן־גוריון, שכן נוכח מתקפת הפתע המשולבת של צבאות סוריה ומצרים נדרש צה"ל להשלים את גיוסם של כל כוחות המילואים בתוך 24 עד 36 שעות. בשעות הקריטיות עד להגעת המילואים נשא הצבא הסדיר בעיקר מאמץ הבלימה הראשוני של כוחות האויב. הגעת המילואים לחזיתות איפשרה להפוך את תמונת המלחמה על פיה. יחידות המילואים הפגינו רמת לחימה גבוהה ומילאו תפקידי מפתח במבצעי צה"ל בשתי החזיתות. כך, למשל, בלטו בחזית הדרום חטיבת השריון 274 (בקרבות הבלימה בסיני) וחטיבת הצנחנים 247 (שהייתה הכוח הראשון שצלח את תעלת סואץ במסגרת "מבצע אבירי לב"). בחזית הצפון בלטו חטיבת השריון 679 (שלחמה בקרבות הבלימה בגולן) וחטיבת הצנחנים 317 (שכבשה באיגוף אנכי את החרמון הסורי). כל אלה היו עוצבות מילואים שהשלימו משימות מורכבות בתנאים קשים.

המלחמה חיזקה – שוב – את התלות של צה"ל במערך המילואים שלו בשעת מבחן ואת האמון שלו בו. לאור הצלחת המודל במלחמת יום הכיפורים הוא נשאר על כנו, אך עודכן כך שיתאים למציאות החדשה שנוצרה לאחר החתימה על הסכם השלום עם מצרים. במודל המעודכן הושם הדגש על הזירה הצפונית: הוקמו ימ"חים, ונבחרו אתרי כינוס אוגדתיים במרחק מה מהחזית.

מלחמת לבנון הראשונה הייתה נקודת מפנה שסימנה שינוי בתפיסת המילואים. בתהליך איטי וקבוע הוגדל הנטל על הצבא הסדיר, והחל תהליך שאותו ניתן להגדיר "שקיעתו של צבא המילואים". צה"ל נטה כבר מ־1985 להפחית את גיוס המילואים, בעיקר מסיבות תקציביות. בהמשך ישיר לכך, במהלך האינתיפאדה השנייה, בחרו מפקדי צה"ל להטיל על הצבא הסדיר את עיקר נטל הלחימה ביהודה ושומרון ובעזה, ואילו כוחות המילואים הופנו בעיקר לתעסוקה מבצעית במחיר של הזנחת האימונים. המטרה העיקרית של גיוס המילואים הייתה לשחרר את הצבא הסדיר להפוגות אימונים.

באותה העת הלך וגדל מחירן של מערכות הנשק. העלות הגבוהה של מערכות החימוש המודרניות והמתקדמות, כמו גם של מערכות התמיכה שלהן, הביאה את צבאות העולם, ובכלל זה את צה"ל, להפנות את התקציבים למפעיליהן – בעיקר אנשי צבא הקבע. משמעות הדבר הייתה הצורך "לוותר על צבאות ההמונים – בראש ובראשונה על המילואים ועל כשירותם למלחמה". צה"ל הקטין את היקפו של מערך המילואים, קיצץ באימוניו וברכש ציוד חדש בעבורו והפך אותו למעשה למערך משני בחשיבותו ובכשירותו.

מלחמת לבנון השנייה הציפה את ההזנחה המתמשכת של צבא המילואים הן באימונים והן בכשירות של מחסני החירום. בשנים שקדמו למלחמה פותחה בצבא תפיסת "זמן יקר" שלפיה בעת עימות, בטרם יוכנסו ללחימה, יינתנו ליחידות המילואים כמה ימים שבהם יוכלו להתאמן ולהתכונן באופן שיפצה על שנים נטולי אימון והכשרה נאותים. לאחר המלחמה נעשו "אימוני הקמה" במסגרת תהליך החזרה לכשירות. בסך הכול נערכו בשנים 2010-2007 קרוב ל־500 תרגילי חטיבות ואוגדות שבהם אומנו רוב חטיבות המילואים והסדיר של צה"ל.

עוד לפני מלחמת לבנון השנייה החל צה"ל להיערך לגיוס מילואים תחת אש מתוך הבנה שרבים מהימ"חים יהיו מטוּוחים על ידי האויב, ותידרש העתקה שלהם לאתרים חלופיים. לאחר המלחמה – שבמהלכה התממשה ההנחה הזאת, ואנשי המילואים גויסו, חוילו והתארגנו ללחימה בעודם נתונים להפגזות – קיים צה"ל סדרת תרגילים שבהם גויסו אנשי המילואים בשטחי כינוס שמחוץ למרכזי הגיוס ולימ"חים.

ב־2015 הורה הרמטכ"ל על רפורמה מקיפה במערך המילואים ביבשה, שבמסגרתו הוא אמור היה להפוך לדיפרנציאלי ולכלול כמה סוגים של יחידות בהתאם למשימותיהן. כמו כן כללה הרפורמה הפחתה של משכי האימונים ושל תדירותם במערכים העורפיים, למשל במערך התותחנים וביחידות לאבטחת בסיסים. הכסף שנחסך אמור היה להיות מושקע בחטיבות המתמרנות של צה"ל, חי"ר ושריון, כדי שיקיימו יותר אימונים לשימור ולשיפור של מוכנותן הקרבית. נוסף על כך נקבע כי ישוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים שהוגדרו "לא נחוצים".

 ב־2002 טען אלוף ישי בר כי "עד שנת 1989-1988 חטיבת צנחנים במילואים שהתאמנה פעם שנה הייתה טובה יותר מהמקבילה הסדירה שלה" בשל ניסיונם המצטבר של מפקדיה ושל לוחמיה הן באימונים והן בלחימה. מימוש הרפורמה של הרמטכ"ל אמור היה לתת יתר תוקף לקביעה של אלוף ישי בר ובמקביל צריך היה לשמר כוחות בעלי כשירות קרבית נמוכה יותר לקראת תרחיש של "מקרה הכול", שבו יידרש צה"ל ללחום בכמה זירות ובכמה חזיתות בעת ובעונה אחת.

המודל של גיוס המילואים עמד במבחן של מלחמת יום הכיפורים כמו גם בכמה מהעימותים שהתרחשו לאחר מכן, כולל מבצע "חומת מגן" במהלך האינתיפאדה השנייה (2002), שבהם נהנה צה"ל מחופש פעולה רב בתוך שטחי הפעולה. עם השינוי באופי העימותים ראוי לבחון עד כמה מתאים להם המערך הקיים של גיוס המילואים.

השתנות האיום

החל משנת 2000 חווה המזרח התיכון טלטלות גיאו־פוליטיות, שכתוצאה מהן חלה ירידה באיום הקונוונציונלי של מדינות ערב על ישראל, ולעומת זאת ישנה עלייה באיום התת־קונוונציונלי של ארגוני טרור שונים, ובהם חזבאללה וחמאס. הארגונים האלה אומנם צברו אמצעי לחימה רבים ובעיקר שיפרו את מערכי הנשק תלול המסלול לסוגיו, אך במקביל הפכה סכנת הפלישה רחבת ההיקף לישראל לאיום כמעט אנכרוניסטי.

הכשירות הנדרשת ממערך המילואים כדי שיוכל לפעול בשדה הקרב המודרני הפכה להיות מורכבת יותר. גם משימות התמרון הקרקעי של צה"ל השתנו: לא עוד בלימה של צבא האויב במגננה, התקפה וכיבוש שטח לשם שליטה בו, כי אם, כפי שהדבר מוגדר באסטרטגיית צה"ל, תמרון מהיר ועוצמתי בחזית ובעומק "שמטרתו פגיעה באויב, כיבוש שטח, צמצום הירי מהשטח שנכבש, תפיסה והשמדה של תשתיות צבאיות ופגיעה בשרידות השלטונית של האויב". התמרון הזה מתנהל במקביל ל"הפעלת אש אסטרטגית־מערכתית רחבת היקף המבוססת על חופש פעולה אווירי ועל מודיעין איכותי" – אש שהיא מרכיב הכרחי כדי לשבור את אסטרטגיית הלחימה של האויב.

השתנות האיומים מחייבת יכולת להתמודד גם עם איום קונוונציונלי, גם עם איום תת־קונוונציונלי (של ארגונים צבאיים כמו חזבאללה וחמאס ושל ארגוני טרור) וגם עם איום בלתי קונוונציונלי: נשק גרעיני, ביולוגי וכימי וכן איום קיברנטי (פגיעה במערכות מחשבים וברשתות תקשורת).

תרחיש הפתיחה של העימות הבא, בין שיהיה בצפון או בדרום, צפוי להיות שונה מאוד מזה שעמד בפני צה"ל ב־1973. חזבאללה התעצם מאז מלחמת לבנון השנייה ורכש יכולות משמעותיות ואף ניסיון מבצעי. צה"ל ימצא מולו בלבנון כוח לוחם מיומן ומאורגן שערוך היטב בכפרים בעמדות מבוצרות (מעל הקרקע ומתחתיה). הארגון עלול להנחית מהלומת פתיחה שבמסגרתה יופעלו בו־זמנית מאמץ אש רחב היקף, הכולל ירי רקטות מדויקות וארוכות טווח, לצד מאמץ התקפי מתמרן באמצעות כוחות קומנדו שייעודם הוא לחדור לישראל ולהשתלט על יישובים ועל מוצבים. ניתן להניח שבחזבאללה למדו את הלקח ממבצע "משקל סגולי" (מהלך הפתיחה במלחמת לבנון השנייה, שבו הושמדו הטילים ארוכי הטווח של הארגון) ולכן צפוי שהארגון יפעיל את מערכי השיגור הכבדים שלו בהקדם, מחשש שצה"ל ישמיד אותם עוד לפני שיופעלו. ההנחה הזאת, בשינויים המתבקשים, תקפה גם במקרה של עימות בדרום.

בשל היכולות האלה של האויב נתונה החזית האזרחית לאיום משמעותי בהרבה מכפי שהייתה במערכות הקודמות. מבחינה של סבבי הלחימה השונים ממלחמת לבנון השנייה (2006) ועד למבצע "צוק איתן" (2014) ניתן ללמוד שלצה"ל לא תהיה פעם נוספת תקופת המתנה. כבר במבצע "עמוד ענן" (2012) ירו פעילי חמאס רקטות קצרות טווח לעבר אזורים שבהם התרכזו כוחות מילואים – למשל בבסיסי האימונים ובימ"חים – כדי לשבש ולעכב את פעילותם. הירי גרם לנפגעים בקרב הכוחות והקשה עליהם להתארגן ולהתכונן ללחימה. סביר להניח שכוחות המילואים שיתגייסו בכל תרחיש עתידי ייאלצו אף הם להתארגן בעודם נתונים לאש, שכן בסיסי הגיוס והימ"חים יהיו מטוּוחים, וכן סביר להניח שלא יינתן לכוחות המילואים לממש את תפיסת "זמן יקר" כדי להתכונן כנדרש ללחימה. יתר על כן, מאחר שהבסיסים של יחידות המילואים ממוקמים בחלקם הרחק מקו החזית, עלול שינוע הכוחות להתעכב בגלל אש תלולת מסלול של האויב. מהדברים האלה עולה כי המקום הטוב ביותר שבו יכולים הכוחות הלוחמים להימצא הוא בחזית ובעומק שטחו של האויב.

ב־2010 ציין אלוף פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט, כי מערכות ההגנה האווירית, כמו "כיפת ברזל", צריכות להיות מופנות "בראש ובראשונה לשימור היכולת ההתקפית של צה"ל ולא להגנת אזרחים". לכן יש להניח כי במתאר עימות רחב יגנו המערכות האלה על תשתיות חיוניות, על בסיסי צה"ל ועל ריכוזי כוחות מתוך הבנה כי רק מהלך התקפי של צה"ל יביא בתוך זמן קצר להפחתה משמעותית של הירי ולפגיעה מצטברת באויב. עם זאת ייתכן שהצורך לשמר רציפות תפקודית לחיל האוויר ובמקביל לחץ של הציבור להגן על נכסים אזרחיים יביאו להקצאה שונה של סוללות "כיפת ברזל" כך שנקודות הריכוז של הגייסות יזכו לתעדוף נמוך. "השמיכה קצרה", וצה"ל לא יוכל להגן באמצעות "כיפת ברזל" על הכול: גם על יעדים צבאיים, גם על יעדים אזרחיים וגם על תשתיות. מכל מקום, השתנות האיום כפי מוצג כאן מחייבת גם שינוי במענה. במיוחד יש צורך לשפר את היכולת לרכז, לצייד ולשלח כוחות – גם מילואים – בהיקף משמעותי ובלוח זמנים קצר.

המודל המוצע

המערכה הבאה עלולה לפרוץ, כקודמותיה, מאירוע קיצוני שיתגלגל להסלמה רחבה. הדבר יחייב את צה"ל לרכז כוחות כדי להוציא אל הפועל מהלך מתמרן מהיר ותוקפני לתוך שטח האויב ובמקביל להנחית עליו מהלומת אש משמעותית כדי להשיג שתי מטרות: שיקום ההרתעה לשנים רבות ככל האפשר והפחתת הפגיעה בעורף. יש לזכור שמהלך כזה מחייב גם מאמץ הגנתי רחב שמטרתו היא למנוע מהאויב הישגים. כדי לשפר את יכולתו של צה"ל לפעול כאמור יש לגבש מודל מתאים לגיוסו ולכניסתו לקרב של מערך המילואים.

אחד המקורות למודל המוצע הוא תפיסת ההגנה המרחבית שהתגבשה בעת הקמת צה"ל. אז נבנו כמה מחטיבות צה"ל על בסיס כוח אדם שגויס במרחבי האחריות של החטיבות הלוחמות. חטיבת גולני, למשל, התבססה עם הקמתה בראשית מלחמת העצמאות על בני ההתיישבות העובדת בצפון הארץ ושימשה חטיבה מרחבית. בקרבות משמר העמק לחמה פלוגה של החטיבה, בפיקוד מאיר עמית, שאנשיה היו תושבי עמק יזרעאל, והנשק שברשותה אוחסן במשקי הסביבה. לאחר המלחמה, שבה מילאו היישובים תפקיד משמעותי בלחימה נגד צבאות ערב הפולשים, פותחה תפיסת ההגנה המרחבית (הגמ"ר). יחידות נח"ל הקימו יישובים באזורי ספר, והוטל עליהן לקיים אותם הן מההיבט הביטחוני והן מההיבט ההתיישבותי־חקלאי. על פי התפיסה הזאת הפכו יישובי הספר הסמוכים לקווי העימות למעוזים שמהם פעלו כוחות צה"ל נגד האויב.

בשנים 1951-1949 הוגדרה בצה"ל הזיקה בין ההגנה המרחבית לבין מערך העתודה (מילואים) הנסמך על תושבי הערים. האוכלוסייה בישראל התגוררה ברובה בערים, ולכן התבססו חטיבות המילואים על כוח אדם עירוני. במקביל הוחלט בצה"ל למזג את פיקודי המחוזות ואת חטיבות העתודה למסגרת אחת באזורים הכפריים. מפקד המחוז הפך גם למפקדה של חטיבת העתודה במרחב, והמטה המורחב הנתון לפיקודו חולק למטה ההגמ"ר ולמטה החטיבה. מטרת הצעד הזה הייתה לנתק במקרה הצורך את החטיבה ממערכת ההגמ"ר ולאפשר את העתקתה לגזרה אחרת. במקרה כזה אמורה הייתה מפקדת ההגמ"ר ליטול אחריות על יחידות חיל המשמר ועל הבסיסים במרחב. בניין הכוח וארגון הפיקוד והשליטה באופן הזה נועדו להשיג "גיוס מהיר של כוחות ההגנה המרחבית לבלימת התקפה לפי קריאת הפיקודים (המרחביים) וללא תלות בגיוס במרכזים העירוניים, ובו בזמן [נועדו להשיג] גיוס העתודות העירוניות כאגרופים אופרטיביים לאופנסיבה". נדמה שהרציונל הזה תקף גם כיום. בשל כך מוצע לבנות ולגייס את הכוח באופן שיאפשר לקצר טווח באופן משמעותי בתהליך הגיוס באמצעות הישענות על קרבה של חלק מהכוחות לזירות הלחימה שלהם.

המרכיבים העיקריים במודל המוצע

  1. הגנה מרחבית הייתה אחד הרכיבים המרכזיים בתפיסת הביטחון של ישראל מימיה הראשונים. היא גובשה כדי להתמודד עם העובדה שישראל הייתה מדינה נטולת עומק. את המענה לפער שבין מתן ההתרעה לבין הגעת המילואים צריך היה למלא באמצעות כוחות סדירים שאותם ניתן היה לתגבר בכוחות מילואים מרחביים המגויסים מתוך הגזרה. מאחר שישראל שוב נתונה לסכנה של תקיפות לתוך שטחה עולה הצורך לבחון יישום מחודש של העיקרון הבסיסי הזה.
  2. יחידות מילואים טריטוריאליות מאפשרות לפרוס במהירות מערך הגנה יעיל, שכן הן אינן צריכות לבזבז זמן יקר על תנועות ארוכות וממושכות. זהו יתרון חשוב בכל מצב חירום ובמיוחד במקרה של התרעה קצרה. כך, למשל, חטיבת מילואים עשויה לכלול גדוד אחד שאנשיו מתגוררים בסמוך לקו העימות או, לחלופין, ניתן להקים גדוד כזה בחטיבה המרחבית האחראית להגנת הגזרה. בגבול לבנון, לדוגמה, ניתן להקים 3-2 גדודים כאלה במסגרת חטיבות המילואים השונות –- גדודים המסוגלים להתגייס במהירות בעת עימות ולהעמיד לרשות פיקוד הצפון בתוך זמן קצר ביותר סדר כוחות השווה בעוצמתו לחטיבה. נוסף על כך, כדי לתת מענה לתרחישי הפתעה כמו פשיטת אויב על יישובי קו העימות יהיה בידי הפיקודים כוח תגובה משמעותי, זמין וגמיש.
  3. מרכזי הגיוס וציוד הלחימה של הגדודים האלה יוצבו בסמוך למרחב הלחימה. על פי המודל הזה, בסיסה של חטיבת חי"ר במילואים המיועדת לפעול בגזרת עזה יהיה בנגב המערבי.
  4. התמודדות עם אש האויב. בשל האפשרות שמרכזי הגיוס החטיבתיים יהיו נתונים לאש מסיבית יש לבחון את האפשרות לבזר את מאמץ הגיוס למרכזים גדודיים – מה שיחייב את האויב לבזר את התקפותיו ויהפוך אותן לפחות אפקטיביות. ביזור כזה גם ירחיב את הגמישות של כוחותינו ויקטין באופן משמעותי את היכולת של האויב לנתק את הצירים בין מרכזי הגיוס למרחבי המגע.
  5. הפעלה מהירה של מפקדות. גם המפקדות (או רכיבים שלהן כמו מרכזי אש) הן טריטוריאליות, וניתן לגייסן במהירות. אלה יוכלו לקבל אחריות על הכוחות הקיימים עוד לפני הגיוס המלא של היחידות – מה שיאפשר שליטה טובה כבר בקרב ההגנה הראשוני.
  6. כניסה מיידית לקרב על ידי שיגור כוחות מילואים ממרכזי הגיוס ישירות ללחימה בלי שיהיה צורך בריכוז כוחות בשטחי כינוס לצורך התארגנות וביצוע נוהל קרב. אלה ייעשו תוך כדי תנועת הכוח (מה שמחייב רמת כשירות גבוהה של יחידות מילואים במערך החוד).
  7. נדרשת חלוקה של יחידות המילואים לשלוש רמות כשירות בסיסיות:
  • א. רמת כשירות א שזהה לרמת הכשירות של יחידות סדירות. יחידות מילואים כאלה ישמשו למשימות חוד בחזית ויוכלו להיכנס לקרב באופן מיידי (עד 48 שעות מהגיוס).
  • ב. רמת כשירות ב. אלה יהיו יחידות מילואים מרחביות שמיועדות למשימות הגנה. מוכנותן צריכה להיות ברמה הגבוהה יותר (כניסה ללחימה בתוך 24 שעות מהגיוס).
  • ג. רמת כשירות ג. אלה יהיו יחידות מילואים לתרחישי קיצון. הן יוכשרו לרמה בסיסית ויוכלו להרחיב את הכשירות שלהן בתוך כמה חודשים. בהפעלתן יהיה צורך רק בהקשרים של תפנית אסטרטגית כמו עימות קונוונציונלי רחב היקף (מקרה הכול).

סיכום

נוכח השתנות האיומים ראוי לבחון את האפשרות לעדכן את מודל הגיוס של מערך המילואים לקראת הפעלתו בעת חירום. האיום הגובר על העורף ובתוך כך גם על מרכזי הגיוס ועל נקודות הכינוס של הכוחות, העומס על צירי התנועה לעבר החזית וממנה והסכנה שהאויב יפשוט על יישובים ועל בסיסים הסמוכים לגבול – כל אלה מחייבים את צה"ל להתאים חלק מיחידות המילואים שלו ואת מודל הגיוס שלהן כך שבפרוץ עימות ניתן יהיה לגייס במהירות סדרי כוחות משמעותיים ולהטיל אותם לקרב ללא עיכובים.

במלחמה "הזמן פועל לטובת מי שיודע להשתמש בו נכון". בשל כך על צה"ל לשמר את עוצבות המילואים שהוגדרו "עוצבות חוד" ושמצויות בכשירות גבוהה, שכן לא יעמוד לרשותו "זמן יקר". נוסף על כך יש לבחון את האפשרות להקים גדודי מילואים בחטיבות המרחביות או לחלופין בעוצבות המילואים – גדודים המבוססים על כוח אדם המתגורר בסמוך לקו העימות שבו מיועד לפעול הגדוד בעת חירום. את ציודם של הכוחות האלה יש לרכז בקרבת קו העימות כדי לקצר עוד יותר את תהליך גיוסם, ציודם ושילוחם לקרב. את הכוחות האלה יש להכניס מיד ללחימה כדי להפחית את חשיפתם לסכנת הנשק תלול המסלול. במקביל יש לגייס גם את המפקדות הרלוונטיות כך שיוכלו לתפקד ברמת שליטה גבוהה כבר בקרב ההגנה בראשית הלחימה.

כשנשאל פעם גנרל נייתן בדפורד פורסט מצבא הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית כיצד ניצח בקרבות שבהם לחם, השיב כי תמיד הגיע לשדות הקרב "ראשון ועם הכי הרבה כוחות" ("get there firstest with the mostest"). שומה על צה"ל לבנות יכולת לגייס ולרכז כוחות שתאפשר לו לעשות בדיוק את זה.

ד"ר, אל"ם במיל' גבי סיבוני הוא ראש תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
(המאמר פורסם במקור במזכר "מערך המילואים לאן?" בעריכת מאיר אלרן, כרמית פדן רוני טיארג'אן־אור, הושע פרידמן בן־שלום, הוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי, מזכר 183, אוקטובר 2018. הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)
מודעות פרסומת

אש (לא) ידידותית \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר חדש מנתח קצין מילואים בכיר את תופעת האש הידידותית, שאינה ידידותית כלל. בראיון אודות ספרו הוא קובע: הדו"צ הוא חלק מהלחימה. צריך לפעול לצמצם זאת אבל העיקר – לא לתת לזה לפגוע באפקטיביות של הכוח הלוחם.

גדוד צנחנים במילואים בכניסה ללבנון, 2006, (צילום: צחי זקס, ויקיפדיה).

במהלך הקרבות במלחמת לבנון השנייה, לחם גדוד מחטיבת צנחנים מילואים "הנשר", בפיקוד סא"ל נמרוד רגב, בכפר רב-א-תלתין והשתלט על מספר בתים. בשעת בוקר מוקדמת זיהתה הפלוגה של פישמן דמות באחד הבתים הסמוכים, כשהיא יושבת עם הגב לכוח ומפעילה מכשיר קשר. אף שהמ"פ הורה לצלף להיערך לירי במטרה להרוג את הדמות, עדיין קינן בו החשש שמה מדובר בכוח שכן מהפלוגה שבפיקוד ארז. בשל הספק, ביקש פישמן מארז כי כלל לוחמיו יורידו קסדות וישובו לחבוש אותן, ירימו את יד ימין ושמאל לסירוגין וכיוצא בזה, בעוד הצלף ממתין לאישור ירי. "לאחר כשעה החליט פישמן לבצע ירי – כדור אחד בראש. ארז דיווח שאיש אצלו לא נפגע. פישמן נע לעבר הבית שבו נפגע החשוד" (עמוד 280). לאחר מעשה סיפר כי גם כשעמד מעל הגופה לא היה משוכנע מעל לכל ספק כי אין מדובר בחייל צה"ל. רק כשהפך אותו על גבו נרגע, שכן היה זה לוחם חזבאללה. הסיפור הזה שמופיע בספר חדש בשם "חדל אש, צה"ל, צה"ל" (הוצאת מודן ומערכות, 2017) מאת אל"מ (מיל') בועז עמידרור, שפיקד על החטיבה בקרבות ב-2006, ממחיש את מורכבות הלחימה בשדה הקרב המודרני ואת אחד האיומים המרכזיים לכוחות צה"ל בלחימה – צה"ל, או ליתר דיוק אש ידידותית

הרוגי החטיבה מקטיושה אחת ואש ידידותית

חטיבת הצנחנים במילואים "הנשר" לחמה ב-2006 בתשעה כפרים. אל"מ (מיל') עמוס בריזל, מפקד גדוד בחטיבה שפעל במלחמה תחת עמידרור, אמר שהאחרון הכין היטב את החטיבה ללחימה בטרם המלחמה והוביל אותה בהצלחה בכל משימותיה. 15 מלוחמי החטיבה נהרגו במלחמה. שנים–עשר מהם נהרגו כאשר קטיושה פגעה בפלוגת מפקדה של אחד הגדודים שהתמקמה בסמוך לבית העלמין של כפר גלעדי. שלושה לוחמים נוספים נהרגו בשלושה אירועי ירי דו-צדדי (דו"צ). החטיבה ספגה כמאה פצועים, אך הרוגיה בלחימה היו רק מאירועי הירי של כוחותינו על כוחותינו. אף שבמהלך הקרבות השמידו כוחות החטיבה אמצעי לחימה והרגו מחבלים רבים, כמעט דבר מזה לא התפרסם בתקשורת. בראיון שערכתי עם עמידרור לרגל יציאת הספר, שאלתי אותו כיצד זה שההצלחות נעלמו וכל מה שנותר הוא אירוע הקטיושה ותמונתו של מ"פ בחטיבה, תומר בוהדנה, שצולם מסמן "וי" של ניצחון לאחר שנפצע קשה בכפר מרכבה. הוא מצדו מסביר שבניגוד ליחידות מילואים אחרות, חייליו לא חזרו מן המלחמה ממורמרים ומלאי טענות. את הקרדיט לכך הוא מייחס לרוח החטיבה ולאנשיה. הוא גם מעיר בצניעות, שהמחבלים שבהם לחמו לא היו ערוכים בהיקף ובעוצמה שפגשו לוחמי גולני וחטיבת הצנחנים הסדירה בבינת' ג'בייל ובמארון א-ראס

הספר הוא מסמך מקיף וחשוב, (מקור: סימניה).

העובדה שבלחימה עצמה איבד חיילים רק מאש צה"ל לא נתנה לו מנוח והוא החל לחקור את תופעת האש הידידותית לעומק. עמידרור, ששירת 27 שנים בצה"ל, במגוון תפקידי מטה ופיקוד בשורות חטיבת הצנחנים, שימש לאחר המלחמה נספח זרוע היבשה של צה"ל בארצות הברית. התפקיד אפשר לו ללמוד כיצד הנושא נתפס בצבאות זרים, ובדגש על הצבא האמריקני. לאורך השנים התרחשו בצה"ל אירועי ירי כוחותינו על כוחותינו רבים, אך משום מה איש לא חקר לעומק את התופעה. תחילה, סיפר, חשב לגבש את הידע שצבר לכדי סדרת מאמרים או לחלופין לעבודת דוקטורט (החשש שיכונה ד"ר דו"צ הניא אותו מכך). לבסוף בחר לכתוב ספר. שיחה עם חברו לנשק, האלוף יוסי בכר, גרמה לו להבין שהספר צריך לפנות לדרג מפקדי הפלוגות במערך השדה של צה"ל, שכן זהו "הדרג הפיקודי שבו מתרכז ניהול המגע עם האויב" (עמוד 18). לא מעט פרקים בספר מסתיימים ומתחילים בפנייה ישירה למפקד הפלוגה הקורא בספר.

קללה שמלווה את המלחמה

הספר שכתב הינו מסמך מקיף שכולל התייחסות כמעט לכל היבט של התופעה, הרקע ההיסטורי שלה, הסיבות להתרחשותה כמו גם הצעות כיצד לצמצם את נוכחותה בקרב כוחות צה"ל. במחקרו מבהיר המחבר כי סוגיית האש הידידותית מלווה כקללה את הכוחות הלוחמים בכלל הקרבות משחר ההיסטוריה, ותמשיך ללוותם. אחת הדוגמאות ההיסטוריות המרתקות שמופיעות בספר ומדגימות יותר מכל את הבלאגן וערפל הקרב, היא זו של הקרב בקרנסבס שבמערב רומניה, שהתרחש בשנת 1788 במסגרת המלחמה הטורקית-אוסטרית. אנשי כוח חי"ר מן הצבא האוסטרי שנתקל במחנה של כוח סיור שכן, ביקשו מחבריהם הסיירים מעט מן האלכוהול שהיה ברשותם. האחרונים סירבו ובמהלך הוויכוח, הופיע כוח פרשים אוסטרי שזוהה בטעות ככוח טורקי, בין היתר משום שהצבא הורכב מעמים שונים, איטלקים, סלאבים, אוסטרים ועוד. ריבוי השפות גרם לכך שצעקת עצור, "Halt", נשמעה כמו "אללה, אללה". עקב הבלבול הורה קצין בכיר על ירי ארטילרי לעבר המחנה. כעבור יומיים הגיעו לשם כוחות טורקיים, שלא נכחו כלל באירוע, ומצא וכ-10,000 הרוגים ופצועים.

במרכז: הרמטכ"ל אשכנזי מבקר את כוחות חטיבת גבעתי בעזה במהלך "עופרת יצוקה", (צילום: דובר צה"ל).

צה"ל כאמור, אינו פטור מקללה זו, ובשל היותו צבא המבוסס על שירות חובה ולא צבא מקצועי בהגדרתו, הוא חשוף לה אף יותר. לאחר מלחמת לבנון השנייה אמר מפקד זרוע היבשה דאז, האלוף בני גנץ, כי "סביבת הלחימה מורכבת ותהפוך להיות מורכבת יותר, דבר המגביר את פוטנציאל הדו"צ" (עמוד 27). במערכה הבאה, מבצע "עופרת יצוקה", נהרגו 11 לוחמים. שלושה מהם כתוצאה מפגיעת פגז טנק של צה"ל במבנה בו התמקם חפ"ק מח"ט גולני. באירוע נפצעו גם 29 לוחמים ובהם מפקד החטיבה, אבי פלדשלמרות פציעתו חזר לפקד על החטיבה בעזה. האם המבצע היה מוסיף להיחשב כמוצלח, תוהה עמידרור, לו היו נמנים בסופו כארבעים חללים מירי כוחותינו על כוחותינו? האם הרמטכ"ל גבי אשכנזי (שלדברי עמידרור הביע עניין רב בספר, וקבע כי מדובר ב"ספר חובה למפקד הפלוגה"היה נחשב אז למי ששיקם את צה"ל לאחר 2006? הדבר היחיד שהשתנה מאז, מציין עמידרור, הוא קטלניות אמצעי הלחימה. לו היה אירוע דו"צ שכזה מתרחש במבצע "צוק איתן" היו נהרגים כלל החיילים בבית, משום שהפגז שנורה הוא קטלני בהרבה מזה שבו השתמש צה"ל ב-2009. 

למה זה קורה?

"כל אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו הוא ייחודי ואין אירוע זהה לו, אף שיש דומים לו. ממש כשם שאין קרב אחד זהה למשנהו", אומר עמידרור. לחימה היא סיטואציה מלחיצה, שבה פועלים הלוחמים בתנאי אי-ודאות, כשלרוב, תמונת הקרב שברשותם חלקית ולא ברורה. לו היו מראים בסרטי קולנוע קרב כפי שהוא באמת, הוא אומר, היה הצופה רואה רק עשן, או חייילים מאחורי מחסה, שומעים יריות ואינם מזהים במשך זמן רב מהיכן יורים עליהם. זוהי הסיבה שרוב החוקרים בצבאות בעולם, גורסים כי בכל פעם שהתרחש אירוע של דו"צ התברר שהיה קיים פער בהבנת "המודעות המצבית" של הכוחות המעורבים בו. כלומר, הבנת הכוחות: היכן הם נמצאים, איפה ממוקמים הכוחות השכנים ביחס אליהם והיכן נמצא האויב, היא המפתח לפתרון.

כוח נח"ל במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

בחודש שעבר נשא שר הביטחון לשעבר, משה (בוגי) יעלון, הרצאה אודות מנהיגות צבאית במאה ה-21 בטקס הענקת הפרס על-שם יצחק שדה לספרות צבאית. יעלון ביקש להמחיש לקהל עד כמה התקדם צה"ל מבחינה טכנולוגית. לשם כך תיאר יעלון כיצד בראשית מלחמת לבנון הראשונה הוטל עליו כמפקד כוח בסיירת מטכ"ל לפעול כנגד כוח קומנדו סורי במרחב שכונה "המיוערת". המודיעין לגבי היעד ניתן להם לפנות בוקר, רגע לפני הכניסה ללבנון. היה זה תצלום אוויר מפוענח עדכני ככל שניתן, אבל לדבריו, אודות "האויב שהיה שם אתמול בעשר בבוקר. כשכוחותינו נכנסו לעזה ב"צוק איתן", לכוחות היה מודיעין של מה קורה עכשיו". השינוי, אינו נובע רק מן הקידמה אלא משום שהאויב הפך דינמי יותר.

ב-1982 כוח אויב שהתמקם בנקודה מסוימת יום קודם, היה עשוי בהחלט להישאר שם למחרת. כיום, מחבל שיופיע בבית בלב עזה הוא בבחינת "מטרת חטף", רגע הוא שם ורגע כבר לא. הדבר, מציין עמידרור, יוצר לחץ נוסף על הלוחמים לפעול מהר, לעתים על בסיס מידע חלקי. בספר מציג עמידרור אירוע שבו היה מעורב אחד מגדודי חטיבת הצנחנים במילואים שעליה פיקד במלחמת לבנון השנייה. "בעת לחימת גדוד הסיור ברחובות הכפר אל-עודייסה זיהתה תצפית של פלוגת הסיור מתחתיה שבעה לוחמים עם מדים, אפודים ופק"לים רצים. כיוון תנועתן של שבע הדמויות היה עם כיוון תנועת הכוחות ואולם לא במיקום ובתזמון המוכרים, אף שציוד הלחימה של החוליה נראה ציוד מצ'וקמק לא פתח הכוח באש. לפתע זיהה אחד הצלפים כי אחת הדמויות נועלת נעלי פומה אדומות בוהקות. הספק הוסר מבחינתו והוא ירה ופגע בבעל הנעליים האדומות, והמחבל נהרג. מסקנה: אל תצאו לקרב מצ'וקמקים" (עמוד 129). האירוע ההוא נגמר במזל גדול. לא פעם זה נגמר אחרת. באירוע אחר ספר, שהדגים את אותה המורכבות שאתה מתמודדים הכוחות, תואר כיצד, במהלך מבצע "חומת מגן", זיהה קלע בגדוד צנחנים סדיר דמות בחלון בית ונאלץ להחליט תוך שבריר שנייה אם לירות או לא. הוא ירה והרג קצין צה"ל בדרגת רב-סרן.

אין פתרון קסם, זולת השגת המשימה

בספר פירט המחבר שורה של תופעות שעשויות להתרחש ביחידה שחוותה אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו ובהם אובדן אמון במנהיגות מפקדי היחידה, בשרשרת הפיקוד שמעליה ובכוחות סיוע ובכוחות שכנים; אי-שמירה על ערך החתירה למגע עם האויב וזהירות מוגזמת. למעשה, מציין עמידרור, הסכנה האמיתית של אירועים אלו הם בכך שהם פוגעים באפקטיביות של הכוח. אבל תופעות אלו אינן מחויבות מציאות. כך למשל ציין, ספג אחד הגדודים בחטיבה, עליו פיקד נמרוד רגב, מספר רב של נפגעים בשני אירועים קשים: פגיעת הקטיושה בפלוגת המפקדה בכפר גלעדי ומקרה של ירי כוחותינו על כוחותינו שבו נהרג לוחם ונפצעו 12 נוספים. עם זאת, ציין עמידרור בגאווה, "לחימת הגדוד ויכולתו למלא משימות רבות נוספות לא נפגעו. רוח הלחימה, המקצועיות והמנהיגות של המג״ד ושל סגנו, מטה הגדוד ומפקדי הפלוגות, בצד לכידות הגדוד, הם שעשו את ההבדל" (עמוד 51).

גנרל ג'יימס מאטיס, גרס שאין פתרון טכנולוגי לתופעת הדו"צ, (מקור: ויקיפדיה).

אין לתופעת האש הידידותית פתרון קסם טכנולוגי. בספר מופיעה קביעתו של גנרל חיל הנחתים האמריקני, ג'יימס מאטיס (לימים שר ההגנה), כי לא ניתן לפתור את "בעיית הזיהוי הקרבי עם טכנולוגיה לבדה. בכל פעם שמתרחש ירי כוחותינו על כוחותינו, יש אדם – גורם אנושי – ששגה. התשובה היא ביחידות מגובשות ומאומנות היטב" (עמוד 149). כמו מאטיס, גם עמידרור אינו חסיד של הטכנולוגיה, ואף מזהיר מפני הישענות יתר עליה. אימונים, הטמעת לקחים (בהקשר לכך מלין עמידרור כי צה"ל אינו מיטיב לשמר את הידע ותחקירי האירועים בקרב היחידות) והשארתם של מפקדים בעלי ניסיון, שחוו אירועי דו"צ במערכת ובצבא הם הפתרון. בשיחה עמו הדגיש עמידרור שצה"ל דווקא יודע לשמר ואף לקדם מפקדים שתחת פיקודם התרחש אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו, ובתנאי שלא התרשלו ("במלחמות", הוא אומר, "לא טועים רק אלו שלא היו שם"). רק בסבב המינויים שהתקיים השבוע קודם לאלוף קצין שפיקד על גדוד צנחנים ב"חומת מגן", באירוע הדו"צ שהוזכר קודם לכן. הוא לא התרשל וניתן להעריך שבעקבות האירוע הוא ושכמותו צרובים במודעות לנושא, ומטיפים לזהירות, לצד הצורך לחתור למגע עם האויב. שכן, המסר העיקרי של עמידרור הוא שאסור שהדו"צ והחשש ממנו יפגע באפקטיביות המבצעית ויאט עד יסרס את הכוח. "דווקא השגת המשימה, מהר ככל שניתן, היא שתצמצם את כמות הנפגעים, וכתוצאה מכך גם את מספר נפגעי הדו"צ".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.11.2017)

זן נדיר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בקרוב יסיים המילואמניק האחרון שעוד מפקד בצה"ל על חטיבה את תפקידו. מה שהיה פעם דבר בשגרה הפך לזן נדיר. מי בעצם צריך לפקד על חטיבת מילואים, ולמה? 

מח"ט הנגב, אל"מ במיל' בני בן ארי, (צילום: במחנה).

מח"ט הנגב, אל"מ במיל' בני בן ארי, (צילום: במחנה).

בגיליון האחרון של הביטאון "מערכות" (שלמען הגילוי הנאות אציין שגם מאמר פרי-עטי התפרסם בו) התפרסם מאמר מאת סא"ל במיל' גור רוזנבלט, מג"ד מילואים בחטיבת הנגב, שדן בסוגיית זהותו של מח"ט מילואים, איש קבע או מילואימניק. על-פי המאמר מפקד החטיבה שבה משרת רוזנבלט, אל"מ במיל' בני בן ארי, הוא איש המילואים היחידי כיום המפקד על חטיבת מילואים (במאמר מציין רוזנבלט שבצה"ל ישנו גם מפקד אגד תותחנים שהינו איש מילואים). בן ארי, יוצא יחידה מובחרת, שימש בחטיבה בכל תפקיד ממ"פ ועד מח"ט, יוחלף בקיץ הקרוב באיש קבע.

מדבר שבשגרה לזן נדיר

12234964_989293851117132_3582244522223576503_n

"תסביר לי למה אצלי ברחוב רק בבבית שלי יש כביסה צבאית על החבל", (צילום: דו"צ).

בצה"ל של פעם מפקדי חטיבות מילואים שהינם בעצמם אנשי מילואים היה דבר שבשגרה. ישי בר (לימים אלוף) ואריה נייגר, למשל, שימשו במקביל כמפקדי חטיבות צנחנים במילואים באמצע שנות התשעים ׁ(בר אף פיקד, כאיש מילואים, על אוגדה). אבל הפיחות במעמדו של מערך המילואים בחברה הישראלית, בין היתר בשל הפיחות המתמשך (והחיובי) בעצם האיום הקיומי על מדינת ישראל ולשינוי טיב האיומים, כפי שציין זאת באחרונה ראש אמ"ן הרצי הלוי, ולנטייה הכמעט אוטומטית של הצבא לקצץ בתקציב לאימוני המילואים בעת משבר תקציבי, משום שהוא היחיד שטרם שועבד, יצרו מציאות שונה. "תסביר לי למה אצלי ברחוב רק בבבית שלי יש כביסה צבאית על החבל", שאל פעם מח"ט מילואים (שהוא גם איש מילואים) את ראש אכ"א גיל רגב. התשובה הפשוטה היא שככה, זה למה.

הושע פרידמן, מונה למח"ט לאחר המלחמה ב-2006.

תא"ל הושע פרידמן, מונה למח"ט לאחר המלחמה ב-2006.

במלחמת לבנון השנייה היו כל מפקדי חטיבות המילואים שלחמו בה אנשי קבע. לאחר המלחמה, בה התגלה עד כמה לא כשיר היה מערך המילואים למשימותיו, שב הפיקוד הבכיר של צה"ל והבין את חשיבותו של מערך המילואים ואת חשיבותם של מפקדיו, אשר צומחים מתוכו ושוב מונו אנשי מילואים למפקדי חטיבות מילואים. כך למשל, מונו הושע פרידמן וארי סינגר למפקדי החטיבות כרמלי ויפתח. השניים צמחו בחטיבות אלו כמפקדים מאז שחרורם מצה"ל (פרידמן מגולני וסינגר מחיל השריון) ולחמו בלבנון ב-2006. "הצבא יודע לסמן שינוי", סיפר אז פרידמן. "הוא משדר למילואימניקים שהם נחוצים, מאמן אותנו מאוד קשה, מגבש תוכניות אופרטיביות רלוונטיות כשהאימונים נעשים בהתאם". ב-2012 אף מונה פרידמן לתפקיד קצין המילואים הראשי (קמל"ר).

עשור מאוחר יותר, כאמור, השתנה המצב ומח"ט מילואים שהוא גם איש מילואים בעצמו הפך לזן נדיר. דרישת תפקיד המח"ט מאיש מילואים היא כ-150 ימי מילואים בשנה. בעידן שבו, כדברי הקמל"ר הקודם שוקי בן ענת, דור המ"פים והמג"דים מורכב למעשה מ"מי שאשתו מרשה לו", מחויבות כזו אינה רווחת. לחלופין, גדל מספר אנשי הקבע שבמינוי משנה (מנמ"ש) משמשים כמפקדי פלוגות וגדודים. סא"ל רז קרני לדוגמה, קצין צנחנים שעבר לשרת בחיל החינוך, פיקד במלחמת לבנון השנייה על פלוגת מילואים בחטיבת כרמלי. כשמצרפים לכך את הצורך של צה"ל בתקני אל"מ לקציניו שבקבע ניתן להבין מדוע קשה למפקד זרוע היבשה ולרמטכ"ל לאייש את התפקיד באיש מילואים. מנגד, לאורך השנים התייחסו אנשי הקבע לפיקוד על מסגרות מילואים כאל "תפקיד בהתכתבות" שאינו מחייב אותם באמת. תפיסה זו, השתנתה כאמור בעשור האחרון, אך לא נעלמה לגמרי.

גדוד צנחנים במילואים בכניסה ללבנון ב-2006.

צנחנים במילואים מחטיבה 226 בכניסה ללבנון ב-2006, (צילום: יצחק זקס).

אף שבהשוואה למערך הסדיר כושרם של אנשי המילואים נמוך הרי שניסיונם המצטבר באימונים ובפעילות מבצעית, הביטחון העצמי והגישה האזרחית היוזמת מהווים מכפילי כוח שהופכים אותם לעדיפים. דוגמה לאופיו של מערך המילואים של צה"ל ניתן למצוא בלחימת גדוד מחטיבת צנחנים במילואים (226) במלחמת לבנון השנייה. הגדוד, שלחם 11 ימים רצופים בשטח לבנון, נדרש לכבוש את הכפר אל-קוצייר כחלק מהמבצע האחרון של המלחמה, אף לא היו ברשותו אמצעי מודיעין מספקים לקיום נוהל קרב בסיסי. למרות זאת התעקש המג"ד, עמוס בריזל, והפגין יוזמה ואלתור. קצין האג"ם של הגדוד, חיים שאול, שרטט מרשם קרב על-גבי מפיות נייר שהתבסס על תצפית שביצע מטה הגדוד על הכפר, מספר ימים קודם לכן. המרשם הועתק והופץ לפלוגות וגדוד הצנחנים כבש את הכפר. דפוס כזה אינו מתרחש, על-פי רוב, במערך הסדיר.

אז מי צריך לפקד על חטיבת המילואים?

מח"ט שהוא איש מילואים בא לידי ביטוי לאו דווקא בדאגה לפרט ובהבנה לנפש איש המילואים המצוי ומצוקותיו, אלא בבקיאותו בכשירותה של החטיבה וביכולותו לומר ביום פקודה לרמה הממונה בדיוק מה ביכולתה לבצע. אמנם באוגדות ובחטיבות ישנו מטה מנוסה שבו קציני מילואים בכירים לרוב, הבקיאים היטב במצב וביכולות יחידת המילואים בה הם משרתים, אך הדברים מקבלים משמעות שונה כשאומר אותם מפקד חטיבה מתמרנת שגם יושב בפורומי מח"טים עם מפקד האוגדה ומפקד הזרוע.

משיחות עם קצינים בכירים במיל' עולה כי למפקד חטיבת מילואים צריך למנות את מי שמתאים ויכול (כלכלית ומשפחתית) לעמוד במחויבות הזאת. לדבריהם, למרות הערך שבמינוי איש מילואים למח"ט אין למנות לתפקיד איש מילואים "בכוח", רק כדי שאפשר יהיה לומר שממלא אותו איש מילואים, גם אם פירוש הדבר שבשל כך יתמנה איש קבע. אלו חייבים לשרת קודם בתפקידים שיוצרים היכרות עמוקה עם מסגרות המילואים וכשירותן.

חיילי מילואים עם הציוד בסיום מלחמת לבנון השנייה צילום דובר צהל

חיילי מילואים עם הציוד בסיום מלחמת לבנון השנייה, (צילום: דו"צ).

קצין מילואים בכיר אחר היה נחרץ אף יותר וקבע כי תפקיד המח"ט מחייב רמת ידע מקצועי ומיומנות שבה מחזיקים, זולת יחידי סגולה "פנומנים", רק אנשי הקבע. מדובר, לדבריו, בפער שלא ניתן לגשר עליו כשהפיקוד על החטיבה הוא בחזקת קריירה שנייה. הבקיאות הנדרשת ממפקד בהפעלת חטיבה היא אחרת בהיקפה ובקשר בינה לבין גופים נוספים בצבא ואינה דומה לזו של מג"ד מילואים. יתרה מכך, ציין אותו קצין, מהווה הפיקוד על חטיבת המילואים הכשרה נדרשת לקצינים בכירים שמאפשרת להם הכרה טובה עם גוף מתמרן בטרם קבלת פיקוד על מסגרת סדירה לצד הבנה טובה יותר את יכולות מערך המילואים. לאור זאת נראה שהמודל שמציע רוזנבלט במאמר, על-פיו ישרת בכל אוגדה לפחות איש מילואים אחד כמח"ט, אינו ישים. מצב זה מטיל אחריות רבה יותר על אנשי מילואים שמשרתים במטה החטיבות ומחייב את אנשי הקבע להכרה עמוקה של מערך המילואים. בעתיד עשויים גם תפקידי פיקוד זוטרים יותר, כמו מ"פ ומג"ד, להפוך לתובעניים מדי עבור אנשי מילואים וגם בהם יוצבו קצינים בקבע. אל מול המגמות המתוארות, ועל אף שמערך המילואים מצוי במגמת התמקצעות, עליו לשמור על צביונו הייחודי ואסור שיהפוך למערך שמפקדיו באים רק מקרב צבא הקבע.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בבלוג "שורטי", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 10.07.2016)