חטיבת הצנחנים

מי שלא מעז… | מאת גל פרל

רשומה רגילה

לצד התמרון היבשתי בחזית, הפעולה בעומק במלחמה הבאה היא סיכון מחושב. חומרת האיום על העורף, והעובדה שאויביה במעגל הראשון בנו עצמם כדי שיוכלו לפעול גם בנוכחות מאמץ האש העוצמתי והמדויק של צה"ל, הופכות אותה לכדאית ולנחוצה.

ישראל ואיראן מנהלות עימות שהולך ומסלים מתחת לסף המלחמה, ומחייב את ישראל לבנות את כוחה באופן שיאפשר לה לפעול ביעילות במעגל השלישי. לצד עימות זה, נדרשת ישראל לפעול כדי לסכל איומים, להרתיע ולשפר את מוכנותה למלחמה גם במעגל הראשון, אל מול צבאות הטרור חמאס, חזבאללה וההתבססות האיראנית בסוריה. אתגר רב־זירתי זה אינו חדש וניתן ללמוד מן העבר לקחים ותובנות על האופן שבו הפעילה ישראל את כוחה נגד זירות מרוחקות למטרות אלה בדיוק.

בתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים (1967–1973) ביצע צה"ל שורה ארוכה של מבצעים מיוחדים, משולבים ונועזים בעומק שטח האויב, בלבנון, סוריה, ירדן ומצרים. ישראל בחרה בדפוס פעולות זה, לצד תקיפות אוויריות ומבצעים בקו המגע בגבולות, כדי להרתיע את אויביה, ונקטה גישה עקיפה כדי לפגוע בנכסים אסטרטגיים ובמטרות צבאיות חשובות של אויביה וכדי להשיג אפקט תודעתי מכריע על ההנהגה היריבה. בספרו "המעז מנצח" (הוצאת מערכות ומודן, 2015) ניתח אלוף (מיל') ד"ר חיים נדל מבצעים אלה ואת הלקחים שניתן ללמוד מהם, באזמל חד ובאופן מרתק לקריאה. נדל, יוצא הצנחנים, תיאר מבצעים אלה גם בכובעו כאיש מחקר וגם בשל העובדה שרבים מהם הוא חווה "מהצד של הטייר" כמאמר הגששים.

בתקופה האמורה בוצעו פשיטות התקפיות רבות, ואולם נדל בחר לנתח רק 27 מהן משום שהגביל עצמו לפשיטות שנשלטו בידי דרג המטכ"ל, ושבהן הכוחות הגיעו ליעד בדרך האוויר או בדרך הים. פעולות רכובות ורגליות שעליהן פיקדו הפיקודים המרחביים, ובהן מבצע "תופת" (פעולת כראמה) בירדן במרס 1968 ומבצעי "קלחת" בלבנון במאי 1970 ובספטמבר 1972, לא נכללו בספר. גם מבצעי סיירת שקד במצרים (ובכלל זה "מבצע ויקטוריה" ביוני 1970), סיירת חרוב בירדן, סיירת אגוז ב"פתחלנד" שבלבנון, לא נכללו מסיבה זו, וכלל זה חל גם על הפשיטות הרגליות והרכובות שביצעו גדודי גולני והצנחנים. המיקוד היה בתכנון ובביצוע רב־חילי ורב־זרועי.

נדל מנה כמה מאפיינים של כוחות צה"ל שביצעו את הפשיטות בתקופה הנדונה, ובהם אומץ לב, מיומנות, מקצועיות גבוהה, תעוזה, תושייה, יצירתיות וגמישות. ניכר כי אמון החיילים במפקדי הכוחות הפושטים (שהורכבו מנבחרות של מפקדים מצטיינים) היה גבוה, וכי הייתה להם היכולת לעסוק בכול, כלומר גם באימונים לקראת מלחמה, גם בתעסוקות הביטחון השוטף וגם במבצעים המיוחדים. "יכולתם להיות ורסטיליים, קרי לעסוק בכל המשימות, היא אחד המאפיינים הייחודיים שלהם ושל צה"ל בכללותו" (עמ' 44).

בנוסף, התאפיין אז צה"ל בגישת ה"פיקוד משימה", שבה למפקד בשטח ניתן חופש פעולה וסמכות לקבל החלטות בהתאם לשינויים ולמצבים בשדה הקרב בכדי לעמוד במשימה לאור המטרה. גישה זו קיבלה משנה תוקף במבצעים בעומק שטח האויב, שכן הפעולה בנתק הקשתה על מתן סיוע, תגבורת ואפילו קיום שיח ברשת הקשר לכוחות המבצעים. הכוחות היו חייבים להישלח בעוד לדרג המדיני והצבאי הבכיר אמון מלא ביכולתם המבצעית "וביכולת קבלת ההחלטות של המפקד במקום" (עמ' 46).

פשיטה מוטסת על הקומנדו המצרי בשדואן

הבולטות בפעולות הללו היו הפשיטה על תחנת השנאים בנג'ע חמאדי (מבצע "הלם") באוקטובר 1968, סדרת מבצעי "בוסתן" בין אפריל לאוגוסט 1969, הפשיטה על האי גרין (מבצע "בולמוס 6") ביולי 1969, הפשיטה המשוריינת בגדה המערבית של תעלת סואץ (מבצע "רביב") בספטמבר 1969, הפשיטה על המכ"ם המצרי (מבצע "תרנגול 53") בדצמבר 1969, והפשיטה על בֵּירוּת (מבצע "אביב נעורים") באפריל 1973.

פשיטה מרשימה נוספת הייתה מבצע "רודוס", פשיטה מוסקת שנערכה ב־22 בינואר 1970 על האי שדואן, אי אלמוגים בים סוף, דרומית־מערבית לשארם א־שייח', שהוצבו בו חיילי קומנדו מצריים. כוח הקומנדו המצרי היה ערוך באי בכמה עמדות, בונקרים ומוצבים שזכו במהלך תכנון המבצע לשמות קוד כמו "דפנה", "חביבה", "גילה" ועוד. קצח"ר, תא"ל רפאל איתן (רפול), הטיל את המשימה על חטיבת הצנחנים שעליה פיקד אל"ם חיים נדל (המחבר). לאחר תקיפה של מטוסי חיל האוויר לצורך ריכוך היעדים שעל האי הנחיתו חמישה מסוקי "סופר פרלון" את הצנחנים באי ב־9:14 בבוקר.

הכוח מגדוד 202, בפיקוד סא"ל יעקב חסדאי, נע לעבר עמדות הקומנדו המצרי והחל בלחימה. במקביל, חיל האוויר תקף והטביע שתי טרפדות של חיל הים המצרי שנשלחו כתגבורת. לאחר כיבוש קו העמדות הראשון נע כוח סיירת צנחנים בפיקוד סרן מוטי פז ליעדיו. הכוח נקלע לשדה מוקשים וספג פצועים והרוג – סמל ישראל בר־לב. "הסתבכות הסיירת לא עצרה את לחימת שאר הכוחות. במקביל הורה המג"ד חסדאי לאחד מכוחותיו לכבוש את 'גילה' – מוצב ששלט על יעד 'בתיה' ובו היה המכ"ם הימי. הכוח הרג חיילים מצריים אך בחילופי האש נהרג לוחם מגדוד 202, רב"ט חיים איסרוביץ. בשלב זה החליט מפקד המבצע, המח"ט חיים נדל, להפעיל את העתודה ולכבוש את 'דפנה' מכיוון אחר, וכך להימנע מלעבור בשדה המוקשים" (עמ' 131).

כיבוש היעד "בתיה" (מתחם המגדלור שעל האי) היה אמור להיות גולת הכותרת של המבצע. ב־12:00 בצהריים החל הכוח לטהר את מתחם המגדלור. במהלך הלחימה נפגע מ"פ, סרן יצחק (איקי) קוטלר, ונהרג מצרור שנורה לעברו, וחייל נוסף נפצע. הנפגעים חולצו לאחור, ובמקביל "הורה חסדאי לטהר באש את החדרים המערביים מצפון לדרום" (עמ' 132). חוליית הטיהור נעה באש ורימונים מחדר לחדר, וכבשה את המתחם.

כוח העתודה בפיקוד סא"ל עמוס ירון, מפקד בסיס האימונים החטיבתי, הוטס במסוקים לאי ונע לעבר היעד "דפנה". בסיוע מטוסי קרב שתקפו מן האוויר הלוחמים בפיקוד ירון, "דילגו מסלע אחד למשנהו, תוך תנועה ואש וחיפוי הדדי. גם כאן קראו נושאי הרמקולים למצרים להיכנע, אך גם כאן ללא תוצאות" (עמ' 133). ב־15:00 כבשו הצנחנים את האי והחזיקו בו 36 שעות. בפעולה נהרגו כ־30 חיילים מצריים ונשבו כ־60, וכמו כן נתפס מכ"ם ימי. מנגד, יש לציין שהצנחנים נתקלו באויב נחוש שלחם היטב. שלושה מחיילי הכוח נהרגו, ושבעה נפצעו.

פשיטה מן הים על בסיסי המחבלים בטריפולי

המבצעים באותה עת, מציין נדל בספרו, היו לא רק נגד יעדי צבאות האויב הסדירים אלא גם נגד יעדי מחבלים. מבצע "ברדס 54–55", שבמהלכו פשטו כוחות הצנחנים והקומנדו הימי בלילה שבין 20–21 בפברואר 1973 על יעדי מחבלים בטריפולי, כ־180 קילומטרים בעומק לבנון, הוא דוגמה למבצע משולב שכזה. באופן שלא תאם מבצעים אחרים שבהם השתתף, תיאר נדל מבצע זה (כמו גם כמה נוספים בספר) בלקוניות. חבל, מכיוון שהתיאור התמציתי מונע מן הקורא ללמוד על המבצע, וכפי שמדגימים המקורות הנוספים שעליו מתבססת סקירה זאת, יש הרבה מה ללמוד ממנו גם לימינו. הרמטכ"ל דאז, רא"ל דוד (דדו) אלעזר, הנחה את קצח"ר, תא"ל עמנואל (מנו) שקד, כי "ההגעה ליעדים תהיה בהפתעה מוחלטת. ייעשה מאמץ מרבי להימנע מפגיעה בנשים ובילדים, וממגע עם כוחות צבא לבנון" (עמ' 215). בשל הצורך לתקוף שורה של יעדים נחלק הכוח הפושט, מחטיבת הצנחנים ושייטת 13, לשני כוחות. הכוח שתקף את יעדי "אהובה" היה בפיקוד מח"ט הצנחנים דאז, אל"ם עוזי יאירי. על הכוח שתקף את יעדי "גאולה" פיקד הסמח"ט, סא"ל עמוס ירון. סך הכול מנו הכוחות כ־200 לוחמים.

הרמטכ"ל הנחה את הכוחות לפעול במהירות, ואכן, מרגע הטלת המשימה נמשך הקרב ארבעה ימים בלבד. מנגד, כפי שתיאר לימים אלוף דורון רובין, היו אז לכוחות שעליהם הוטלו מבצעים כאלה "לבנות של יכולות מקצועיות בכל תחומי הלחימה: לא משנה איפה נחתת – יכולת להגיע ליעד במדויק ולבצע לחימה מקצועית. הנועזות הייתה בעצם ההחלטה לבצע פעולה במרחק כזה. נכון, שכאשר אמרו לי שצריך לפשוט על מחנה אל־בדווי, זה נראה לי מעבר לאופק, אבל בסופו של דבר, הפונקציה היחידה לגבי, הייתה – זמן שיט. כל שאר הנושאים כמו: ניווט פרדסים, מעבר קירות בטון, הליכה שקטה עם מטען, לחימה בשטח בנוי – היו לחם חוק. במבצע הזה לא היה שום תחום מקצועי שלא הכרנו קודם. לכן כשאמרו לנו: חברים, יש לכם ארבעה ימים להתכונן, נשאר רק לעשות מודלים".

לפני ההפלגה אמר הרמטכ"ל ללוחמים: "זו פעולה ראשונה שאנחנו עושים אותה לגמרי יזום, מבלי שקודם יהרגו יהודים […] אלא פשוט, כמו שצריך לנהל מלחמה. יש אויב, הוא אומר שיש מלחמה, שיאכל את זה". הכוחות נחתו מן הים בסירות גומי בחוף טריפולי. לאחר שנעו ליעדים ונערכו לתקיפה, כתב, "כל כוחות המשנה של כוח 'אהובה' פעלו בהתאם לתכנון: כוח 'אהובה 3' (סיירת חטיבה 35) שפעל מול יעד רגיש במחנה הפליטים היה ראשון, ושאר הכוחות פעלו בעקבותיו" (עמ' 223). כוח סיירת צנחנים נע בינות לבתי מחנה הפליטים אל־בדווי ותקף את מפקדת פת"ח האחראית לגזרת טריפולי. הכוח, בפיקוד סרן אבנר חרמוני, ניהל לחימה מטווחים קצרים עם המחבלים, הרג ארבעה מהם ופיצץ מחסן נשק סמוך. במהלך הלחימה נפצעו שלושה מלוחמי הסיירת ובהם חרמוני. כוח גדוד 50, בפיקוד סא"ל אמנון ליפקין, תקף את יעד "אהובה 1", בסיס אימונים ובתי מלאכה של הפת"ח, טיהר אותו ממחבלים ופוצץ את המבנים שבו.

כוח מגדוד 202, בפיקוד סא"ל שמואל שחם, תקף את יעד "אהובה 2", בסיס של ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין. דורון אלמוג, שהיה אז מ"פ בגדוד, סיפר לימים כי "הייתה זו פשיטה מתוכננת ומדויקת בביצועה. הפלגנו בספינת טילים משך יום שלם ואת הדרך לחוף עשינו בסירות גומי. עם הנחיתה בחוף פתחנו בתנועה רגלית ליעדים שנמצאו במרחק כשישה קילומטרים מן החוף. היינו די כבדים בתנועה. כל אחד מאיתנו סחב ציוד מלחמתי כבד על הגב. אני אישית הייתי בכוח החוד בפעולה". הכוח, סיפר אלמוג, התגנב ליעד בחשאי. "במרחק מטרים ספורים מן המבנים בהם התגוררו המחבלים פתחנו באש. התחלנו לעבור חדר חדר ולטהר את השטח. בחדר השלישי הופיע מולי בריצה מחבל חמוש ברובה סער 'קלצ'ניקוב'. הייתה עשירית שנייה של מבוכה – ויריתי בו צרור. הוא נפל במקום. לקחתי לו את הנשק והמשכתי בהסתערות. מעבר לפינה היה בונקר תת־קרקעי. מולי הופיע מחבל נוסף. יריתי בו מטווח קצר והמשכתי. מסביב היו היתקלויות נוספות. אחרי מספר דקות של לחימה השתרר שקט. היעד היה בידינו".

גם הכוחות שתקפו את יעדי "גאולה", בפיקוד הסמח"ט, סא"ל עמוס ירון, פעלו בהתאם לתוכנית. בנקודת התצפית אותר שומר נוסף מחוץ למתחם ומג"ד 890, סא"ל יצחק מרדכי, שינה את התוכנית – כוח החוד הרג את השומר הנוסף ופוצץ את השער בבונגלור. אז הסתערו הכוחות על המחנה, פוצצו את מחסני התחמושת והרגו מספר מחבלים.

כוח בפיקוד רס"ן דורון רובין, שכלל גם נבחרת מגדוד 450 (קורס המ"כים החטיבתי) וכוח משייטת 13, תקף מפקדת מחבלים. במהלך הלחימה נהרגו שבעה מחבלים, אך נפצעו ארבעה לוחמים ובהם רס"ן אילן אגוזי מהקומנדו הימי, שנפצע כשהרים רימון שנזרק לעבר המפקדה והתגלגל חזרה אל הכוח במטרה להרחיקו מלוחמיו (הוא עוטר בעיטור העוז על גבורתו). הכוח בפיקוד רובין פינה את הפצועים ופוצץ את המפקדה. במקביל תקף כוח שייטת 13 משרד של ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין, הרג שני מחבלים ופוצץ את המבנה.

הכוחות הפושטים ספגו תשעה פצועים, אך הרגו כ־40 מחבלים ופצעו כ־60 נוספים. ייחודו של המבצע נבע, כאמור, מכך שהיה מבצע יזום, שבוצע בעומק רב בשטח לבנון ובסמוך לגבול הסורי, מהיקפו ומכך שהייתה זו הפשיטה הראשונה ארוכת הטווח מהים שביצע צה"ל.

מה בין הפשיטות שבספר לאתגרי צה"ל?

המבצעים שתיאר נדל, כשם שנשענו על היסודות והערכים שגובשו בפעולות התגמול של הצנחנים בשנות ה־50, הניחו בתורם את "היסוד החזק והאיתן לתורת הפשיטות והפעולות הנועזות והמשולבות של צה"ל בעתיד" (עמ' 9). מנגד, בעוד צה"ל הצטיין בתקופה הנדונה בפשיטות בשגרה ובמלחמת ההתשה, הרי במלחמת יום הכיפורים התקשה צה"ל לבצע פעולות בעומק האויב שהייתה להן זיקה ברורה לפעולה בחזית. גם בשנים הבאות, ביצעו הכוחות המיוחדים של צה"ל שורה ארוכה של פשיטות מרשימות (ובהן מבצע אנטבה ביולי 1976), וכמוהם יחידות צבא היבשה, בלבנון (ודי להזכיר את מבצע "שומרי יער", פשיטה שביצעה סיירת צנחנים על מפקדת מחבלים בלבנון ב־1989), יהודה ושומרון ורצועת עזה.

מנגד, במלחמות התקשה צה"ל בפעולה יעילה בעומק, באופן שיש לו זיקה ברורה למערכה כולה ולמאמץ התמרון העיקרי בחזית. החריגה היחידה כמעט היא הנחתת "עוצבת האש" בפיקוד תא"ל עמוס ירון, בדגש על חטיבת הצנחנים 35, בפיקוד אל"ם יורם יאיר, בעומק לבנון, בשפך נהר אל־אוואלי, במלחמת לבנון הראשונה. היה זה אחד המקרים הבודדים במלחמות ישראל שבו בוצעה פעולה משולבת מוצלחת בחזית ובעומק שיש בכוחה להכריע.

במלחמת ההתשה ועד למלחמת יום הכיפורים, כפי שתואר בספר, ריכזה מקצח"ר את התכנון והפיקוד על המבצעים המיוחדים המשולבים של צה"ל שכונו "אג"מיים", כלומר שאינם למטרות איסוף מודיעין, בשגרה ובמלחמה. בהמשך עשתה זאת משמ"ם (מפקדת השליטה למבצעים מיוחדים). המשמ"ם הוציאה לפועל מספר מבצעים מודיעיניים במלחמת לבנון הראשונה, שימשה כמפקדה במבצע "כחול וחום" (פשיטה של כוחות גולני והשייטת על מפקדת ארגונו של אחמד ג'יבריל בנאעמה, סמוך לביירות, בדצמבר 1988) וריכזה את ההכנות למבצע הקרקעי שלא יצא לפועל במלחמת המפרץ הראשונה (1991).

ב־2011 הקים צה"ל את מפקדת העומק, בראשות אלוף, על־מנת ליזום ולהוביל מבצעים רב־זרועיים בעומק בעת מלחמה. בהמשך הוקמה ב־2015 חטיבת הקומנדו ב"עוצבת האש", ונוספה למערך הכוחות שמיועדים לפעול במלחמה בעומק שטח האויב. עוד כולל המערך את יחידות הכוחות המיוחדים ואת חטיבת הצנחנים, כמו גם כוחות מילואים. עם זאת, מציין נדל בסיכום הספר, "הקמת מפקדת העומק לא פתרה אפוא את הבעיות שעיכבו עד היום ביצוע מבצעים מיוחדים ומשולבים במהלך מלחמות, כמו סדר העדיפות בביצוע משימות, נכונות לקחת סיכונים, שיקולי עלות־תועלת והימצאות חלופות אחרות לביצוע המשימות, כמו הפצצות מטוסי חיל האוויר" (עמ' 258).

יתרה מכך, המפקדה, כפי שציין הח"כ לשעבר עפר שלח, נדרשת להתמודד עם "פערים משמעותיים בבניין הכוח לפעולה בעומק, שיש גם בהם כדי לשדר חוסר כוונה למימוש התוכניות". לאלה מתווספת נטיית המטכ"ל לפו"ש ריכוזיים על חשבון הפיקודים המרחביים, באופן שמחליש ומעקר את עצמאותם, ובפועל, את תחושת המסוגלות והיכולת של כוחות היבשה, ובהם הכוחות הפועלים בעומק. מערכות השו"ב המתקדמות חיזקו מגמה זו, שכן הקנו שליטה רבה יותר לפיקוד הבכיר שבמפקדות, ופגעו בצורה קשה ביוזמה ובחופש הפעולה של דרג מפקדי השדה.

אולם בניגוד להצעת שלח, הפתרון הנכון לא יהיה סגירת המפקדה. כפי שהתברר במלחמת לבנון השנייה, לפיקוד הצפון לא היה קשב לפעולות בעומק, ובמידה מסוימת גם למטכ"ל. דוגמה מובהקת היא מבצע "חד וחלק". בעוד פיקוד הצפון התמקד במרחב החזית נותר העומק באחריות המטכ"ל, שבתורו הסתפק בעיקר בתקיפת עומק בלבנון באמצעות חיל האוויר. כשעלה הרעיון לפשוט על יעדי חזבאללה בעיירה בעלבכ, לא נמצא אלוף שראה בפיקוד על המבצע את אחריותו הברורה. לבסוף התנדב מפקד חיל האוויר, אלוף אליעזר שקדי, לפקד מהבור על המבצע, כשלצידו עוזר ראש אמ"ץ למבצעים מיוחדים, תא"ל טל רוסו (יוצא יחידת שלדג שעמד בראש מפקדת עומק מאולתרת). ב־2 באוגוסט 2006 פשטו כוחות סיירת מטכ"ל ושלדג על יעדים בעיירה בעלבכ והרגו כ־20 מחבלים. הייתה זו הפשיטה בסד"כ הגדול ביותר שביצע צה"ל במלחמה (כ־200 לוחמים). על מבצע "יער הנגב", במסגרתו פשט כוח שייטת 13 על מפקדת חזבאללה בעיר צור והרג פעילי חזבאללה, פיקד מפקד חיל הים, אלוף דוד בן בעש"ט (שוב, כשרוסו לצידו).

היעדר מפקדה ייעודית בראשות אלוף שזוהי אחריותו והתמחותו, יביא במלחמה הבאה שוב למצב שאירע במלחמת לבנון השנייה, שבו העומק (ואפילו העומק האופרטיבי בחזית) ייפול בין הכיסאות ללא "בעל בית" שיקבל עליו אחריות. לכן, יש לגשר על הפערים ולהקצות למפקדה משאבים מתאימים וכוחות מאומנים וייעודיים, כמו גם לעגן את פעולתה בתוכניות אופרטיביות רלוונטיות, בנות מימוש והשגה, ואין לערער על נחיצותה. במקביל, יש לשוב לגישת הפיקוד המבוזר מוכוון המשימה, הן בעבודת המפקדות והפיקודים מול המטכ"ל והן – וחשוב מכך – בדרג הטקטי, במיוחד זה שמיועד לפעול בעומק. הטעמים הם אותם הטעמים שמנה נדל בספרו, ושהיו נכונים בשעתו גם למפקדים שפעלו באותה תקופה.

דגש חשוב נוסף של המחבר נוגע לכך ש"כוחות מיוחדים ולוחמה זעירה אינם חזות הכול. צה"ל זקוק גם לכוחות שריון, חי"ר, הנדסה, ארטילריה, חיל אוויר וחיל ים כדי להכריע מערכות" (עמ' 258). בסופו של דבר, במלחמה, על המבצעים המיוחדים לתמוך את המאמץ המתמרן העיקרי, שאם לא כן יהיו בבחינת הפעלת כוח חסרת כיוון ומטרה, כפי שהיו לא פעם במלחמת לבנון השנייה. החיבור של הפעולה בעומק למאמץ העיקרי – גם הוא מתפקידיה של מפקדת העומק.

המפקדים והלוחמים שהשתתפו בפשיטות שתיאר נדל לקחו מאוחר יותר חלק, בין שבסדיר ובין שבמילואים, במלחמת יום הכיפורים. הביטחון ביכולת, תחושת המסוגלות והנכונות להעז שנבנו בקרבם באותן פשיטות שירתו אותם גם במבחן עליון זה. מכאן, שלצד אימונים מדמי מציאות, המבצעים המיוחדים והפשיטות משמשים, נוסף על הרווח המבצעי שגלום בהם, גם לבניין הכוח, להכשרת המפקדים, להחדרת תחושת המסוגלות והתעוזה בלוחמים, ולחיזוק אמון הדרג הצבאי והמדיני הבכיר בכוחות הלוחמים, שנבנה אט־אט על בסיס הצלחות קטנות. אלה אינם נוצרים יש מאין ביום פקודה, במערכה הבאה, ויש לבנות ולטפח אותם בזמן שקודם למלחמה.

כמה מהדברים כבר נעשים. בשנים האחרונות הובילו מפקד פיקוד הצפון דאז, אלוף אמיר ברעם, ומפקד אוגדת הבשן, תא"ל רומן גופמן, מערכה לסיכול ההתבססות האיראנית במרחב שמדרום לדמשק, והניסיון לפתוח חזית יבשתית נוספת מול ישראל בגבול רמת הגולן. מערכה זו כללה בין היתר "אין ספור תקיפות אוויריות, פשיטות קרקעיות וסיכולים". פשיטות אלה דמו יותר דווקא לפשיטות הקרקעיות שלא נכללו בספר, בשנות ה־70, ב"פתחלנד", אך העיקרון נותר זהה.

מאז התקופה שתוארה בספר השתנו האיומים שעימם מתמודדת ישראל. בעוד האיום מצד צבאות סדירים פחת, עלה האיום (במעגל השלישי) מצד איראן שחותרת להגמוניה אזורית ומבקשת לקנות לעצמה אחיזה במרחב, וגברה הסכנה מצד ארגוני פרוקסי (שלוחים) איראניים וצבאות טרור (חזבאללה וחמאס). עם זאת, קבע נדל, "צה"ל צריך להפעיל מבצעים מיוחדים ומשולבים בכל סוג של מלחמה – הן במלחמה כוללת נגד צבאות סדירים גדולים והן במלחמה א־סימטרית נגד ארגון לא מדינתי, כמו ארגוני הטרור בלבנון וברצועת עזה" (עמ' 258).

אין בכך לומר שהמבצעים בעומק הם עניין של מה בכך. האופן שבו סיכלו הכוחות האוקראיניים את הניסיון של הצנחנים והכוחות המיוחדים הרוסיים לכבוש את שדה התעופה בגוסטומל, לאחר שניתנה להם התרעה מודיעינית, סיפק המחשה ברורה לדרך שבה כוח מגן מגביה את חומותיו. פעולה בעומק מחייבת להביא כבר בגל הראשון את עיקר הכוח שיספיק כדי לבצע את המשימה, שכן האויב יבקש לסגור את הפִּרצה. יתרה מכך, מימוש עקרונות התחבולה וההפתעה חיוני להצלחת פעולה בעומק במידה שעולה על חשיבותם בתמרון בחזית, בשל העובדה שהכוחות יפעלו בנתק כשהם קלים וחסרי מיגון וכוח אש ביחס לכוחות המתמרנים בחזית.

בנאומו עם מינויו לרמטכ"ל, ציין רא"ל הרצי הלוי כי מפקד בצה"ל חונך על העיקרון לפיו "נטילת יוזמה וסיכון היא הכרח". האיום הגובר מצד איראן, וההבנה שסביר מאוד שהמלחמה הבאה תהיה רב־זירתית ותמתח את יכולות צה"ל בו־זמנית לפעילות במעגל הראשון והשלישי, מחייבים את ישראל להעז, ליזום וגם ליטול סיכונים מחושבים.

לצד התמרון היבשתי בחזית, הפעולה בעומק במלחמה הבאה היא סיכון מחושב. חומרת האיום על העורף, והעובדה שאויביה במעגל הראשון בנו עצמם כדי שיוכלו לפעול גם בנוכחות מאמץ האש העוצמתי והמדויק של צה"ל, הופכות אותה לכדאית ולנחוצה, שכן היא יכולה להוציא משיווי משקל את האויב, לחייב אותו להשקיע תשומות, כוח אדם ומשאבים במרחבים שהעריך כמוגנים, ליצור בקרבו תחושת נרדפות ולתרום תרומה מהותית להכרעתו.

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

החלטה לא מושלמת בזמן, עדיפה על פתרון מושלם באיחור | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בשנים האחרונות כוחות היבשה נדרשו פחות ללחימה בהיקף נרחב ועצים בעימות מוגדר וצברו ניסיון בעיקר בביטחון שוטף. כדי שתעמוד להם היכולת, בסדיר ובמילואים, לקבל החלטות טובות בשדה הקרב, עליהם לעבור אימונים שהמתווה שלהם לא יהיה סגור וסדור באופן המקבע את המתורגל. תובנות מספרו החדש של אלישיב שמשי קבלת החלטות בשדה הקרב.

כבר כמה עשורים שתא"ל (מיל') אלישיב שמשי עוסק בחקר מלחמות ומבצעי צה"ל ומפרסם ספרים מאירי עיניים המנתחים עקרונות לחימה ורמות פיקוד. בספרו החדש "קבלת החלטות בשדה הקרב" (הוצאת משרד הביטחון, 2022), שמשי בחר לנתח נושא שהוא תכלית תפקידו של המפקד בלחימה. "קבלת החלטות נכונות", קבע, "היא המפתח להצלחה בשדה הקרב".

במהלך השנים תלו מפקדים רבים את אי־הצלחתם בשדה הקרב בחוסר מזל. "ההצלחה", אמר ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל, "היא עניין של מזל – יעידו על כך כל אלה שלא הצליחו". (עמ' 14). אך ההצלחה בקרב, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר רא"ל יגאל ידין, אינה תולדה של מזל בלבד אלא גם של נוהל קרב טוב, וגורמים נוספים ובהם מיומנות הכוח, אופן פעולת האויב וכאמור, איכות ההחלטות של המפקד.

המחקר הראה כי במציאות הדינמית של שדה הקרב, שמחייבת את המפקד והכוח להגיב לשינויים והתרחשויות במהלך הלחימה, "קבלת ההחלטות השכיחה הייתה אינטואיטיבית. כלומר ההחלטות התקבלו בהליך קצר ומהיר שבו התבססו על ניסיונם ועל האינטואיציה שלהם. מפקדי קו האש, החשופים יותר לסיכונים ולאי ודאות, קיבלו יותר החלטות אינטואיטיביות, בייחוד בשטחים בנויים ובצמחייה סבוכה שבהם התאפיינה הלחימה בהיתקלויות מטווחים קצרים וחייבה תגובה מהירה" (עמ' 15). המחבר מצא שגם בדרגי הפיקוד הבכיר, למרות תהליכי החשיבה השיטתיים, "השלימו מפקדים את התהליך בהחלטות אינטואיטיביות" (עמ' 15).

"בשדה קרב דינמי ומשתנה", כתב, "אין מצב של ודאות מוחלטת, מפקד שמחפש ודאות מוחלטת מחפש את הבלתי אפשרי. ככל שמפקד נמצא בחוסר ודאות לגבי המתרחש סביבו, כך גדלה ההסתברות שהחלטותיו תהיינה מוטעות ומחירן יהיה גבוה יותר. לכן השאיפה של כל מפקד היא לצמצם את אי הוודאות ולקבל תמונת מצב בהירה ככל האפשר, שעל בסיסה אפשר יהיה לקבל החלטות ראויות" (עמ' 24). עם זאת, כמאמר הגנרל ג'ורג' פאטון, מטובי המצביאים במלחמת העולם השנייה, "החלטה שאינה מושלמת אך מבוצעת מיד, היא רבת־ערך יותר מפתרון מושלם המבוצע באיחור".

שמשי, שעוטר בעיטור המופת על גבורתו כמג"ד שריון במלחמת יום הכיפורים, בחן את קבלת ההחלטות דרך כמה זוויות ובהן הלחצים שמופעלים על המפקד בקרב, מלכודת המחויבות להחלטה קודמת, גם כשזו הפכה למתאימה פחות, והשפעת מיקום המפקד על קבלת ההחלטות שלו. גם הקדמה הטכנולוגית משפיעה על יכולת המפקד לקבל החלטות, אך אף שמערכות השו"ב תורמות להפחתת ערפל הקרב, הן מגבירות את עומס המידע על המפקד, עלולות להפוך אותו לתלוי בהן, וכלל לא בטוח שהן מקילות עליו להחליט.

"החליט על דרך פעולה שונה בתכלית"

את המחקר שמשי ביסס על מאות ניתוחי קרבות והחלטות מפקדים בקרבות אוגדתיים, חטיבתיים, גדודיים ופלוגתיים שערך במהלך השנים. כך למשל, תיאר כיצד במלחמת יום הכיפורים, ב־13 באוקטובר 1973, הטילה אוגדה 252 על גדוד הצנחנים 202 להיערך להגנה על צומת הצירים "יורה"–"נווה" מפני התקפת שריון. המג"ד סא"ל דורון רובין, שעשה את כל שירותו בצנחנים, שימש בתפקידו שלושה חודשים בטרם פרצה המלחמה והספיק לאמן את כל הרמות בגדוד תוך שימת דגש על אימון המפקדים. "גדוד 202 הוא אוטונומי, הוא אינו תלוי באמא חטיבה", נהג לומר לאנשיו.

למוחרת תקפה חטיבת שריון מצרית את הצומת. רובין "החליט להמשיך להגן על הציר למרות התקפת השריון האדירה, כאשר את הפער ביחסי הכוחות יצמצם על ידי הפעלה מסיבית של אוויר, ארטילריה ומרגמות" (עמ' 264). נוסף על כך הוא פעל למיצוי האמל"ח שברשותו, ובכלל זה רכבי תול"ר, מטולי נ"ט, ומרגמות ומחלקת טנקים שסיפח. במהלך הלחימה חשש המג"ד מכיתור כוחותיו. לכן במקום להמתין בהגנה בצומת הצירים, הוא החליט "על דרך פעולה שונה בתכלית, לקחת סיכון ולבצע התקפת נגד על האויב" (עמ' 265). בהוראתו, מחלקת השריון וצמד התול"רים תקפו והשמידו טנקים ומשאיות של החטיבה המצרית.

במקביל אוגדה 252 שלחה את גדוד השריון 46, בפיקוד סא"ל דוד שובל, לתפוס שטחים שולטים על ואדי מבעוק. "הכוחות ירו על שריון האויב מצפון ומדרום לוואדי ואליהם נוספו אש ארטילרית ותקיפות מטוסי חיל האוויר. השריון המצרי ספג מכה קשה בוואדי מבעוק והתקפתו נעצרה" (עמ' 265). את עיקר ההתקפה בוואדי מבעוק בלמו כוחות השריון, בייחוד גדוד 46, והאש מנגד. המג"ד רובין קיבל שורה של החלטות נכונות ומקצועיות שאפשרו לו ולגדוד הצנחנים בפיקודו להגן בהצלחה על הצומת.

כ־40 שנים מאוחר יותר לחם אותו גדוד במבצע "צוק איתן" ברצועת עזה. על גדוד 202, בפיקוד סא"ל יעקב (קובי) ולר, יוצא פלוגת הנ"ט של הצנחנים, הוטל על לאבטח את האגף הדרומי של חטיבת הצנחנים, שפעלה לאתר ולהשמיד פירי מנהרות ותשתיות אמצעי לחימה בפאתי העיר ח׳אן יונס. הגדוד שהה בשטח שנשלט מרכס ומבניינים גבוהים, והאויב פתח בירי מקלעים וטילי נ״ט לעבר העמדות שתפס הגדוד. המג"ד "יזם מהלך לשינוי המצב והחליט לבצע פשיטה על השטח השולט" (עמ' 218). הגדוד כבש כמה בתים, ואז הבין המג"ד שבתים סמוכים ממזרח "עלולים לסכן א‏ותו והחליט אינטואיטיבית להרחיב את הפשיטה לעבר הבתים האלה" (עמ' 220). הפשיטה הייתה מוצלחת – "מתחם הלחימה של האויב נפגע קשה וכמה לוחמי אויב נהרגו" (עמ' 220).

בהמשך הלחימה, לאחר שהגיע מידע מודיעיני על מתחם אויב נוסף, הבין המג"ד כי "האויב עלול להיערך מחדש לתקיפת כוחות החטיבה, ולכן החליט להקדים לתקוף אותו כדי שיהיה עסוק בהגנה על עצמו" (עמ' 221). בשלב זה בלחימה האויב לחם באופן נחוש, והמג"ד התקשה לגבש לעצמו את תמונת הקרב. "מהדיווחים המקוטעים שקיבל הוא הבין שמתנהל קרב קשה, שכמה מחבלים נהרגו, אך היו גם נפגעים בקרב לוחמי הגדוד" (עמ' 221). לכן הוא נע במהירות קדימה "כדי לראות מקרוב מה קורה בשטח, משם יוכל לקבל החלטות להמשך הלחימה" (עמ' 222). שם ולר והמח"ט אל"ם אליעזר טולדנו הפעילו כוחות שריון והנדסה שסייעו לסיים את הלחימה במתחם.

הצנחנים "הרגו לוחמי חמאס, הרסו תשתיות לחימה ואמצעי לחימה ולקחו שלל רב" (עמ' 222). ולר, אם כן, היה מפקד שיזם, חתר למגע וקיבל החלטות באופן שהציב את האויב כל העת בעמדת מגננה. 

המחבר השכיל לנתח בספר גם החלטות מפקד במבצעים המיוחדים. בפרק אחד ניתח את החלטת סרן דב בר, מפקד פלגה בשייטת 13 שהוביל את אנשיו לפשיטה על האי גרין במלחמת ההתשה, להמשיך בביצוע המשימה למרות עיכוב ניכר של הכוח בשחייה אל היעד עד להשלמתה בהצלחה. פרק אחר ניתח את החלטת סרן שאול מופז, שפיקד על סיירת צנחנים בפשיטה לעומק סוריה במלחמת יום הכיפורים, שלא להמשיך בביצוע המשימה לאחר שהכוח הונחת במקום הלא נכון והתגלה בידי הסורים.

"אימונים בכל הרמות וטיפוח רוח לחימה"

שמשי כינס בספרו רבות מן התובנות שגיבש בספרים קודמים וניתח היטב את התפקיד המרכזי, אולי החשוב ביותר, של המפקד בקרב. עם זאת, כשם שציין המחבר, ראוי לעמוד על חשיבות הניסיון ליכולת המפקד לקבל החלטות טובות במהירות בקרב. עד לאנתיפאדה השנייה צברו מפקדי השדה של צה"ל ניסיון קרבי ניכר בפשיטות ומבצעים, ניסיון שסייע להם לקבל החלטות בלחימה. כך למשל העיד תא"ל (מיל') משה (צ'יקו) תמיר שהוא ופקודיו בחטיבת גולני הגיעו ללחימה ביהודה ושומרון "עם המון ניסיון מלבנון ועם הרבה ביטחון ביכולת".

עם זאת בשנים האחרונות כוחות היבשה נדרשו פחות ללחימה בהיקף נרחב ועצים בעימות מוגדר, וצוברו ניסיון בעיקר בביטחון שוטף, שבו החיכוך עם האויב קטן יחסית ויתרונם עליו הוא מוחלט. מכאן שהניסיון הקרבי שנצבר בדרג הטקטי קטן. ניסיון זה נצבר ונשמר בשעתו רק במערך המילואים. ב־1973 מג"דים כמו יוסי יפה מחטיבת הצנחנים "חוד החנית" הגיעו למלחמה כשבאמתחתם ניסיון כמג"דים במלחמת ששת הימים. עם השנים פחת חלקם של כוחות המילואים במערכות ולכן גם ניסיונם פחת.

הדרך לגשר על הפער ההולך ומתפתח בניסיונם של המפקדים אינה לחפש אחר מלחמות שבהן המפקדים ירכשו ניסיון. הפתרון, שיושם גם בעשור השקט שבין מלחמות קדש וששת הימים, טמון באימונים רלוונטיים, מדמי מציאות. לא בכדי כתב לאחרונה הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני, כי "לקח מרכזי ממלחמת לבנון השנייה הוא הצורך במוכנות גבוהה ומיידית למלחמה, בדגש על אימונים בכל הרמות וטיפוח רוח לחימה".

כדי שלמפקדים, בסדיר ובמילואים, תהיה היכולת לקבל החלטות טובות בשדה הקרב עליהם לעבור אימונים שהמתווה שלהם לא יהיה סגור וסדור באופן המקבע את המתורגל. בשעתו כתב רובין שדווקא האימון הוא "הזמן והמקום להיכשל ולבחון, לנסות ולהעז, כך שמטרת האימון היא להביא כל מצב לקצהו, עד לנקודת הקיצון, עד גבול המותר וההגיוני". ולכן כדי ללמד את המפקדים להחליט ואז ליישם פתרון מקצועי לפי התו"ל, יש לקיים תרגילים שמאפשרים להיכשל וללמוד. השאלה היא אם אנחנו כצבא מאמנים כך את אנשינו.

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

לבוא חזקים – הצורך לפעול בצפיפות טקטית | מאת אבי רוזנפלד וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

מבצע "שומר חומות" היה מבצע הרתעתי שהדגים את יכולתו לרשום הישגים מול צבא טרור. שומה עליו לדעת לעשות כן גם ביבשה. מאמר זה מבקש להציע תפיסת מימוש עדכנית של עקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח ברמה הטקטית: הפעלת כוחות מרוכזת, מכונסת וחזקה דיו שתממש ולמצות את היכולות והעוצמות הרב־ממדיות של צה"ל בלחימה.

מבוא

במבצע "שומר החומות" (מאי 2021) ניהל צה"ל מערכה מבוססת אש כנגד החמאס ברצועת עזה. היה זה מבצע מוגבל שבמהותו, כפי שהוצג במאמר הרמטכ"ל אביב כוכבי, לא נועד להכריע,אלא ״להפעיל עוצמה צבאית כזאת, שתשלול יכולות רבות מהחמאס ומארגון הג'יהאד האסלאמי ותייצר הרתעה" (שובל, 2021).

בשל טיב ההישג הנדרש במבצעים בעלי אופי הרתעתי, יכולים מבצעים אלו להיות מבוססים באופן מלא או עיקרי על הפעלת אש מנגד, לא פעם בשילוב כוחות מיוחדים. אך גם מבצעים מוגבלים בעלי אופי הרתעתי עשויים לכלול בתוכם רכיב של תמרון יבשתי, שתוכנן מראש, או לחלופין, משום שנדרשת עליית מדרגה בהפעלת הכוח או שנדרשת פעולה שרק כוח יבשתי יכול להשיג כחלק מהיעדים (הרס מנהרות החמאס ההתקפיות ב"צוק איתן", למשל).

לעומת זאת, במבצעים בעלי אופי הכרעתי, הפעלת הכוח היבשתי היא המאמץ העיקרי, שכן כמאמר אלוף (מיל.) יאיר גולן, קצין צנחנים שפיקד ב"חומת מגן" על חטיבת הנח"ל, "לא תהיה הכרעה ללא תמרון אל עבר ריכוזי הסד"כ של האויב. ה-F-16 ייצור את התנאים, אך לא תהיה הכרעה ללא ה-M-16" (גולן, 2015, עמ' 25).

במבצע הכרעתי שכזה, יידרש צה״ל להפעיל כוחות מתמרנים בשטח האויב, במיוחד לאור ירי משמעותי על העורף הישראלי בשילוב הפעלת כוחות אויב פושטים לשטח ישראל, אלה יחייבו מדרגה נוספת של הפעלת כוח. לתמרון שכזה יהיו מספר יעדים אפשריים. הכוח הקרקעי פוגע באויב במגע ישיר, חושף אויב למאמץ האש, מאיים על השרידות השלטונית של האויב, דוחק אותו ומקרין כוח לזירות אחרות. כמו כן, נוכחות של כוח צה"ל בשטח האויב מחייבת אותו להשקיע כוחות במאמץ ההגנה. התמרון הרב־ממדי נועד לשלול את יכולות האויב בהיקף גדול ולהביא בשילובו עם המאמצים הנוספים (הגנה רב־ממדית ומהלומות רב־ממדיות) לפירוק המערכת היריבה.

ולמרות זאת, ניתוח קרבות ואירועים מבצעיים במערכות של צה"ל בשנים האחרונות, הן במבצעים הרתעתיים, והן במבצעים הכרעתיים שכללו הפעלת תמרון יבשתי, הראה כי לא פעם שבה וחזרה התופעה של כישלונות מבצעיים שנובעים מנחיתות טקטית של כוח בנקודת הקצה במפגש מול אויב. אירועים בהם (לדוגמה) צוות קרב גדודי שלם נוכח בשטח אויב (ברצועת עזה או בלבנון), אך מסיבות שונות בנקודה מסוימת בשטח ובזמן ישנו כוח קטן ומבודד שנקלע לקרב ביחסי עוצמה חלשים ביחס לאויב, מה שמביא לנפגעים רבים, צורך בקרבות חילוץ, הפעלת מעטפות אש רחבות ולא מדויקות, לעיתים עד עיכוב משמעותי בביצוע המשימה או ביצועה באופן חלקי בלבד. המשותף למרבית האירועים האלו הוא שלא היה כל צורך מבצעי או דחיפות מיוחדת שהצדיקו פעולה בתנאים חסרים כאלו.

אין מדובר במקרים שבהם האויב בשער, נוסח מתקפת הפתע במלחמת יום הכיפורים, שבהם נדרשו כוחות קטנים וחלשים יחסית למהר לחזית במטרה לבלום את האויב התוקף. אז פעלו כוחות כמו גדוד השריון 77 בפיקוד סא"ל (לימים תא"ל) אביגדור קהלני בתנאי נחיתות קשים. מול מאות הטנקים הסורים פקד קהלני בקור רוח: "תחנות 'שוטר'. בחזית שלנו, בטווח 500 עד 1500 מטרים, נמצאים טנקי אויב רבים. עלו לעמדות, פתחו באש, סוף!" (קהלני, 1976, עמ' 75). גדודו, לצד כוחות נוספים, בלם את הסורים.

אבל הבהילות הזו, שהיא ברורה ומובנת בתנאים שכאלה, לא התקיימה במקרים רבים בהם הפעילו צה"ל וצבאות אחרים כוחות לא מספיקים, אף שהיה בידם די זמן להיערך ולשנע כוחות ואמצעים. הדבר תבע לא פעם מהכוחות הלוחמים גילויי תעוזה, רוח לחימה ומיומנות מקצועית בהיקפים שהשקעה מספקת של אמצעים, כוחות ומשאבים היתה יכולה לחסוך.

אל יובן לא נכון, הקרב הוא זירה כאוטית, שכוללת סכנה, מאמץ, עייפות, תנאי קרקע, מזג אוויר, אקראיות ואי־ודאות, ועל כן גם הפעולות הפשוטות ביותר קשות הן. הקשיים הללו, שלרוב לא ניתן לצפות מראש, מצטברים לכדי יצירת ה־"חיכוך" אותו תיאר ההוגה הפרוסי קרל פון קלאוזביץ – המגביל, מאט ומעכב את פעולת הכוחות (לאונרד, 1977, עמוד 13־14). חיכוך, כתב קלאוזביץ, "הוא המושג היחיד המבטא, באופן כללי, את המבדיל בין מלחמה ממשית ובין מלחמה על נייר" (לאונרד, 1977, עמוד 89). כמעט בכל מקרה ידרשו הכוחות להתמודד עם גורמים אלו, אך השקעה נכונה בתכנון, והקצאת משאבים, כוחות ואמצעים תאפשר לכוחות לפגוש באויב מעמדת יתרון.

מאמר זה מבקש לשוב לעקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח ולהציע תפיסת מימוש עדכנית שלהם בכל האמור ברמה הטקטית," באנשים הלוחמים בפועל־ממש במלחמה" (מקדונלד, 1959, עמ' 10), כמאמר צ'רלס מקדונלד בספרו על חוויותיו כמ"פ חי"ר בצבא היבשה האמריקני במלחמת העולם השנייה. תפיסה זו תבוא לידי ביטוי בהפעלת כוחות מרוכזת, מכונסת וחזקה דיו שתוכל לממש ולמצות את היכולות והעוצמות הרב־ממדיות של צה"ל בלחימה.

לכאורה, קיימת סתירה בין הגישה אשר רווחה במקומות מסוימים בצה"ל בחמש־עשרה השנים האחרונות, לפיה יש לייצר מענה מבוזר לאופן הפעולה המבוזר של האויב, שבא לידי ביטוי בפעולה בכוחות קטנים ומפוצלים (אסא ויערי, 2005, עמ' 62), לבין המלצתנו לפעולה טקטית שבקצה כוחות בעלי עדיפות גדולה ביחסי העוצמה ביניהם לבין כוחות האויב. למעשה, אין זה כך שכן גם במידה וישנו צורך מבצעי לפעולה מבוזרת, ניתן וצריך לפעול באופן כזה שגם כוח קטן יחסית יפעל עם מעטפת פיקוד ושליטה, מודיעין, אש, ובעיקר תוך אבטחה והדדיות עם כוחות נוספים אשר לא יאפשרו לאויב עמדת יתרון מקומי מול כוח צה"ל.

בנוסף, העובדה שחיזבאללה וחמאס הפכו לצבאות טרור, בעלי צורה מוחשית, עם מערכת פיקוד ושליטה, מערכים מבוצרים וכוחות ניידים, מייצרת לצה"ל בכלל ולכוחות המתמרנים בפרט, הזדמנות בלתי רגילה לחשוף ולתקוף אותם באופן כזה שיכול להביא לשלילת יכולות אויב נרחבת. פעולה טקטית נכונה מולם היא כזו שתאפשר להביא את עוצמתו של צה"ל ויתרונו בכלל הממדים לכדי נקודת הקצה של המפגש בין הכוח המתמרן לבין כוח האויב – ברחוב, בוואדי, בשטח הסבוך – בכל מקום בו נדרש לפעול.

על הצפיפות הטקטית

שגיאות טקטיות המובילות לנחיתות מבצעית מול אויב בשטח אינן תופעה חדשה בהיסטוריה הצבאית או הצה"לית, אולם ניכר שבכל זאת גורם מהותי השתנה באתגרי צה"ל מול צבאות הטרור במעגל הראשון. בעוד שבעידן "המלחמות הגדולות" מול צבאות ערב פעל צה״ל בנחיתות סד"כ משמעותית ("מעטים מול רבים"), הרי שכיום במעגל הראשון ישנם יחסי עוצמה עדיפים משמעותית לכוחותינו ביחס לצבאות הטרור ("רבים מול מעטים"). היפוך המצב הזה עדיין לא בא לידי ביטוי באופן בו כוחותינו נלחמים.

אחד מעקרונות המלחמה של צה"ל, כמו גם צבאות נוספים, הוא עקרון ריכוז המאמץ: "ריכוז המאמץ נועד להשיג עדיפות בעוצמה על האויב במקום ובזמן שנקבעו מראש, ולו גם עדיפות זמנית. ריכוז המאמץ יכוון בדרך כלל אל נקודות התורפה של האויב, אם הבחנו בהן מבעוד מועד או אם יצרנו אותן. ריכוז מאמץ הוא מיקוד של תוצאי מכלול המאמצים: מאמץ התמרון, מאמץ האש ומאמץ המודיעין ותמיכה מתמשכת של מאמץ המנהלה" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 25). ועוד נכתב כי את היכולות שישולבו במאמץ (תמרון, אש, איסוף, סיוע ועוד) יש לאזן בהתאם למשאבים הקיימים. "איזון אין פירושו שוויון כמותי; אפשר ליצור איזון על־ידי תוספת אש במקום גורמי תמרון חסרים, ולהיפך" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 25). ריכוז מאמץ "אין פירושו רק ריכוז פיזי של הכוחות והאמצעים בגזרה ובשטח הנתונים, אלא ריכוז תוצאי פעולות כל הכוחות והאמצעים, במסגרת מתואמת אחת, להשגת התכלית במקום ובזמן שנקבעו לפי המשימה" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 26).

לרוב, ימומש עקרון זה לצד עקרון מלחמה נוסף, עקרון מיצוי הכוח, שעניינו "להפיק את המירב מהכוחות, מהאמצעים ומהקרקע, על מנת לבצע את המשימה" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 29). עקרון זה קובע כי יש לבצע תכנון נכון, המנצל היטב את חוזקות כוחותינו וחולשות האויב, לשלב באופן מושכל בין התמרון לאש, לנצל נכון את הקרקע, ולמצות את אמצעי הלחימה העומדים לרשות הכוחות ולהתאים אותם למשימה לפי תכונותיהם (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 29).

והנה, במקרים רבים הכוחות המתמרנים פועלים כאילו הם עדיין ה"מעטים" – בין שהדבר נובע מתחושת דחיפות שאינה מחויבת, ובין שנובע מאתוס (בעל ערך כשלעצמו) של "עמידה ב־'ש'", שלעיתים אינו משרת את המטרה או ההישגים המבצעיים הנדרשים ביחס לקרב או למערכה. במקרים רבים אנו רואים כוח מתמרן שפועל בתנאים מבצעיים לא מספקים (למשל ללא מיצוי המודיעין והאש לפני שלב ההסתערות, או כניסה לשטחים בנויים ללא המתנה להגעת מרכיבי שריון והנדסה) גם כאשר אין צורך אמיתי המחייב פעולה חסרה כזו. כשנמנעו מלעשות כן, מאילוצים שונים, התוצאה היתה, לא פעם, "קרב גבורה", כלומר אירוע רצוף תקלות וליקויים בתכנית המבצעית, במוכנות הכוח למשימה ובמיומנות המקצועית, אשר חייבו מפקדים ולוחמים לפרוץ קדימה, ובאומץ לבם ויכולתם למנוע את קריסת המערכות ולהשלים את המשימה (שלח, 2003, עמ' 96).

מדוע זה קורה לנו? ראשית, הדבר נובע לא פעם מתחושת דחיפות, לפיה אם לא תתבצע פעולה כעת, "כשהברזל חם", לא יינתן אישור לפעולה בהמשך. פעולות אלו נעשות גם בשל הנחת העבודה שהן יהוו "רגל בדלת" וכשהכוחות יהיו בעיצומה של הפעולה או לאחר שתצליח יתקבל אישור להכניס כוחות נוספים או לנצל הצלחה. שנית, הדבר נובע מהאתוס הצבאי ההתקפי, דבר חיובי כשלעצמו, וכן מתוך חשש המפקדים להיתפס כמי שלא חתרו למגע מהיר עם האויב. שלישית, לעיתים פעולה מהירה, גם על חשבון המתנה לצבירת כוח נוסף או תקיפות מקדימות מן האוויר, פירושה פעולה כנגד אויב חלש יותר שטרם הספיק להתאושש או להיערך טוב יותר. רביעית, היעדרה של נקודה ארכימדית ברורה שבה מחליטים לעלות מדרגה בעוצמת הפעלת הכוח, בין שלמטרות הרתעה או הכרעה. גם כאן כמובן שאין ״תשובת בית־ספר״, והתמרון ההתקפי יוטל למערכה, כאשר היעדים שיוטלו עליו יהיו כאלה שלא ניתן להשיגם באש מנגד. אולם לא פעם, כפי שאירע בראשית מלחמת לבנון השנייה, היעדר ההבנה שמדובר בהמשך פעולה בדפוס פעולה של עימות מוגבל בשעה שהמציאות המבצעית בפועל היא של מלחמה, מקשה על הפעלת כוחות בהיקף ובעוצמה נדרשת ומביאה לפעולה מהוססת ולא קוהרנטית.

לכל אלו נוספת ההיסטוריה של צה"ל, שנבנה והופעל בהצלחה כצבא תעשייתי כנגד צבאות תעשייתיים, לא פעם בתנאים של מעטים מול רבים (גם אם בלחימה עצמה יצר צה"ל עדיפות מקומית). אך האויב השתנה. במעגל הראשון נדרשת ישראל להתמודד עם צבאות הטרור, כהגדרת הרמטכ"ל, חזבאללה וחמאס (כוכבי, 25 בדצמבר 2019), המיישמים הלכה למעשה תפיסה שניתן לכנות בשם "שדה הקרב הריק", ופועלים בכוחות קטנים שנטמעים באוכלוסייה האזרחית, מסתתרים מתחת לאדמה, נמנעים ככל שניתן מלחימה במגע ישיר ומפעילים אמצעי אש מרחוק (שלח, 2015, עמ' 123).

הצפיפות כביטוי לתפיסת הניצחון ברמה הטקטית

הצורך ב"הפרש שערים" משמעותי לטובת כוחותינו בא לידי ביטוי בתפיסת הניצחון של צה"ל כחלק מההבנה שהתוצאה המערכתית תיקבע בין היתר בהיקף שלילת יכולות משמעותית של האויב (בדגש על פגיעה בפעילים), למול היקף נפגעים נמוך יחסית לכוחותינו (וכל זאת בזמן קצר יחסית). הביטוי האופרטיבי לנושא זה צריך להיות בקביעת הישגים מבצעיים ויעדי תמרון המאפשרים התקדמות מאובטחת ופעולה חזקה ביעד, בתנאים מבצעיים המאפשרים להביא לידי ביטוי את עוצמתו הרב־ממדית של צה"ל בשלבי הלחימה השונים.

לכך, בין היתר, מכוונת תפיסת התמרון הרב־ממדי "בחכמ"ה" (ביסוס, חשיפה, כינוס, מהלומות, הסתערות), ולכך ככלל מכוונות התכניות האופרטיביות העיקריות של צה"ל למעגל הראשון. לעומת הרובד האסטרטגי והאופרטיבי, ניכר שברובד הטקטי נשארנו במקום. אנו מאמנים את הכוחות להילחם "מהר", להגיע בזמן ליעד (הגיאוגרפי) שנקבע להם כמעט בכל מחיר, גם אם במקרים רבים האויב זז והיעד כבר אינו רלוונטי (מובן שלעולם יהיו גם מקרים בהם לקרקע ולהתייצבות בזמן מסוים חשיבות בפני עצמה). למעשה, ביחס למצב הדברים האמור ביחסי העוצמה בין צה"ל לבין צבאות הטרור במעגל הראשון, ביכולתנו לכוון ליעד של קרוב לאפס כוחות חלשים ומבודדים (בשדה הקרב אין 100% אף פעם).

במצב שכזה, גם כאשר יעלה בידי האויב להפתיע את כוחותינו בשטח, יהיו להם הכלים והתנאים להגיב מהר, חזק, ותוך הימנעות מ"הכרעה מקומית", שתאפשר לאויב לקחת לוחמים בשבי וכדו'. הביטוי הטקטי צריך להיות פעולה בתבניות מאובטחות בקצה תוך הדדיות רצופה בין כוחות בכל נקודה אפשרית, זאת תוך קביעת תנאים מבצעיים מחייבים למעבר בין שלבים, בוודאי לשלבי ההתקדמות וההסתערות על היעד. אבטחה ועוצמה אלו יצמצמו את תופעת החיכוך ויביאו בסופו של דבר למהירות טקטית ואופרטיבית גבוהה יותר לאור צמצום אירועי קיצון שמביאים לעיכובים משמעותיים.

אנו מציעים לכנות סוג פעולה טקטית כזו כ"צפיפות טקטית". בשונה מצפיפות מיקרו־טקטית (צרור/רימון אחד פוגע בכל המחלקה, ריכוזי כוחות הנפגעים מתמ"ס או נ"ט וכו') הרי שצפיפות טקטית משמעותה שאין כוח מבודד וחלש, לעולם יהיה כוח סמוך אליו הנמצא (ככלל) בקשר עין ובטווח הגעה קצר ממנו, שימנע כניסה למצבים הלא־רצויים שתוארו כאן לצד מעטפת אש ופינוי מספקת. הצפיפות הטקטית היא למעשה מימוש והתאמה של עקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח לאתגרים שניצבים כיום בפני צה"ל בשדה הקרב.

התפיסה המוצעת כאן נועדה בעיקר לצורת הקרב התקפה. מה גם שבטרם כניסת הכוחות המסתערים לסמטה או לשטח סבוך ומבוצר יש למצות את מאמץ החשיפה של האויב ותקיפתו באש מנגד. מלבד הסיבה התועלתית לכך (הכוחות יפגשו ביעד פחות אויב והמשימה תבוצע מהר יותר) הרי שהדבר נובע גם מתוקף הציווי המוסרי שמוטל על המפקדים לייצר לאנשיהם תנאים מיטביים להצליח במשימתם ולהבטיח את שלומם ככל שניתן.

כמו כן, יודגש כי המלצתנו לפעול בצפיפות טקטית נוגעת, כשמה כן היא, לדרג הטקטי. שכן, בעוד שהדרגים הטקטיים נדרשים להסתער על היעד לאחר שנערכו כראוי, צברו די כוחות ומיצו את מאמץ החשיפה והתקיפה, הרי שעל הדרג האופרטיבי לנהל מבצעים דינמיים ולשמר את המומנטום המערכתי, הן במטרה להביא במהירות לשבירת האויב כתוצאה מאי־יכולתו להתאושש ולהסתגל (הכרעתו כמערכת) והן על־מנת להסיר במהירות את האיום החמור שמציבים צבאות הטרור על העורף. היה כבר מי שהמליץ לכלול את עיקרון המהירות בעקרונות המלחמה של צה"ל (שמשי, 2011, עמ' 213) והציווי בדבר קיצור משך המערכה, כך שתסתיים בתנאים הרצויים לישראל, ראוי שיעמוד לנגד עיניו של צה"ל. ייתכן שיתקיים לעיתים מתח בין הצורך לפעול מהר ברמה האופרטיבית, לבין הצורך לפעול חזק ובאופן שממקסם את האפקטיביות ברמה הטקטית בקצה, אך אמנות המלחמה מחייבת לדעת לאזן בין הקצוות, מה גם שפעולה טקטית מהירה אך חלשה מדי בקצה עלולה להביא לאירועים מבצעיים שליליים לכוחותינו (ריבוי נפגעים, נעדרים, כניסה למארבים וכיו"ב – אלו יביאו לעיכוב ולעצירת המומנטום).

אין להבין מכך שתמיד ניתן להמתין למשאבים נוספים. מה גם שהקביעה שלכוח יש די מודיעין, אמצעים, כוח אדם וסיוע היא לא פעם שרירותית במהותה. אלוף (מיל.) משה קפלינסקי, יוצא חטיבת גולני וסגן הרמטכ"ל במלחמת לבנון השנייה, אמר בשעתו כי בימי האינתיפאדה השנייה ניתן היה לשאול שאלות על קידוש המשימה אל מול התנאים האופטימליים, ובהיעדר די משאבים ומודיעין, ובתנאי שאין מדובר ביעד ערכי מאוד ("פצצה מתקתקת") ניתן היה לדחות את המשימה עד שאלו יתמלאו. התפיסה הזו אינה תקפה במלחמה, קבע, "כשאתה עוצר התקפה אוגדתית ואומר יש ערפל. לא עובד. לא עובד" (קפלינסקי, 2016).

דבקות במשימה לאור המטרה, הוא העיקרון הראשון בעקרונות המלחמה של צה"ל. ובמלחמה, בסופו של דבר, צריכים אנו לפעול עם המשאבים שישנם, אך אז נדרש המפקד להבהיר לרמה הממונה מה ביכולתו לבצע עם הכוח שבידו כך שמחד יוכל לבצע לפחות חלק מהמשימה (בדגש על תפיסת חלק מהשטח) ועדיין לשמר בקצה, בחיכוך עם האויב, כוח צפוף טקטית שיכול להתגבר על כל איום.

מקרי מבחן

במטרה להמחיש את הבעיה יוצגו לעיל שני צמדי קרבות, בהם יתואר קרב בו לא מומש עיקרון הצפיפות הטקטית, ולעומתו קרב בו פעלו הכוחות לאור עיקרון זה. אף שכל קרב הוא אירוע ייחודי, ניתן למצוא מאפיינים דומים דיו בין הקרבות בכדי להשוות ולהפיק לקחים מהם. חשוב לציין, כי אין בדברים האמורים ביקורת על מי שנדרשו לאתגר בשעת מלחמה. אלו עשו כמיטב יכולתם, פגעו באויב וחתרו למגע. מנגד, ודאי ניתן ללמוד מהשגיאות שנעשו בכדי להיות טובים ומשוכללים יותר בפעם הבאה.

דוגמה מובהקת היא הקרב של עוצבת עידן בג'נין, אשר במסגרתו הוטל על "עוצבת השרון", חטיבת חי"ר במילואים, לכבוש את מחנה הפליטים בעיר. בפועל, הכוח שהוקצה למשימה היה חסר את המיומנות המקצועית והעוצמה הדרושים בכדי לעמוד במשימה.

במהלך הקרב לכיבוש מחנה הפליטים בעיר נקלע כוח רגלי למארב מחבלים בסמטה במחנה. הכוח, שהיה נתון במצב נחיתות מול מחבלים חמושים שהיו ביתרון מולו והצליחו לכתר אותו (סגל־עז־כאריאל, 2006, עמ' 60־63). זמן רב נדרש לקרב חילוץ ארוך שכלל הפעלת כוחות עתודה (בין היתר מחטיבת גולני, מחטיבת הנח"ל ומשייטת 13) עד שעלה בידי הכוחות לסגור את האירוע המבצעי הזה (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 256־260), שהפך על רקע היקף הנפגעים לכוחותינו לאירוע מכונן בעל השפעה שחרגה הרבה מעבר לרמה הטקטית. האירוע פגע בהישגי מבצע "חומת מגן" כולו ויצר בקרב מפקדי הצבא הסדיר דימוי (שגוי!) לפיו חלק מיחידות המילואים הן "צבא סוג ב'" (שלח ולימור, 2007, עמ' 320־321).

במבט ביקורתי עלינו לשאול האם אופן פעולת הכוחות בקצה בקרב זה היתה חזקה מספיק, צפופה מספיק, האם התקיימה הדדיות רציפה בין כוחות, כזו שקיומה היה אמור לאפשר תגובה מהירה של הכוחות בשטח להפתעה הראשונית וסגירה מהירה יותר של האירוע. גם בשטח צפוף שמייצר אתגרים מבצעיים, מקשה על תנועה בכוחות גדולים ועל התמצאות ושפה משותפת בין הכוחות, ניתן ונכון לפעול בצפיפות טקטית, בפעולה איטית מאובטחת תוך שמירה על הדדיות בכל השלבים.

בשונה מהקרב בג'נין עומד הקרב בשכם שהתרחש גם הוא במבצע "חומת מגן". המטה הכללי חשש אז מהלחימה הצפויה בעיר שכם, בדגש על הקסבה: הרובע העתיק, הצפוף והמרכזי בעיר שבו נערכו פעילי טרור רבים של הפת"ח והחמאס. כיבוש שכם נחשב לאתגר קשה, והמודיעין העריך כי בעיר ישנם מאות חמושים. משימת כיבוש העיר הוטלה על אוגדת יהודה ושומרון שלה הוקצה לטובת המשימה "כוח גדול ומקצועי: שתי חטיבות חי"ר סדירות, הצנחנים וגולני ולצידן חטיבת שריון במילואים" (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 251). בתדריכים שקיימו המפקדים לחיילים הם הדגישו את חשיבות הדבקות במשימה. מפקד גדוד הצנחנים 890 סא"ל אמיר ברעם, אמר לחייליו כי עליהם לפעול לא "מתוך רגשי נקמנות, אלא כאנשי מקצוע. אני רוצה כמה שיותר מחבלים עם כדור בין העיניים, אבל מי שמרים ידיים או נמצא ליד נשים וילדים אסור לפגוע בו" (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 252).

הכוחות תקפו את הקסבה מכמה כיוונים בשתי גישות שונות. חטיבת גולני, בפיקוד אל"מ משה "צ'יקו" תמיר, הפעילה כוח רב תוך שהיא נסמכת על יכולתה לנוע באופן ממוגן על גבי נגמ"שים מסוג "אכזרית". הדבר הביא לנסיגת רבים מהפעילים החמושים הפלסטינים לחלקה המערבי של הקסבה, שכיבושו הוטל על חטיבת הצנחנים, עליה פיקד אל"מ אביב כוכבי. "כאן בחרו הצנחנים בשיטת תנועה מתוחכמת, כשכוחות משנה קטנים מתקדמים בעת ובעונה אחת, תופסים בתים בקסבה ויוצרים בלבול אצל החמושים באשר לתמונת המצב האמיתית בלחימה. לעיתים קרובות, פתחו חוליות פלסטיניות בירי על כוח ישראלי, מבלי לדעת שבכך הן חושפות עצמן לפגיעת צלפים מכיוון אחר. אף שהמבצע לכיבוש שכם ארך שבוע, נמשכה הלחימה בקסבה פחות מארבעה ימים. במהלכה הרגו הצנחנים כשבעים פעילים" (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 252). לכוחות צה"ל היו מספר פצועים והרוג אחד. ניכר כי לאוגדה הוקצו די כוחות בכדי להכריע את האויב ולנצח בקרב (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 253), ובכלל זה סיוע אווירי של מסוקי קרב (כוכבי, 2002).

כפי שניתן לראות בדוגמת הקרב בשכם, עקרון הפעולה בצפיפות טקטית אינו מחייב כלל וכלל פעולה שבלונית נעדרת תחבולה, כזו שבה כוחותינו מגיעים רק מכיוון אחד. ההיפך הוא הנכון – ניתן לפעול ממספר כיוונים, באופן תחבולני ומפתיע, כפי שנעשה במקרה המתואר, ובתנאי שהכוחות בקצה לא יהיו חלשים ומבודדים בנקודת המפגש עם האויב.

מקרה בוחן נוסף הוא קרב בינת־ג'בל ממלחמת לבנון השנייה. במהלך המלחמה הוטל על עוצבת הגליל, בפיקוד תא"ל גל הירש, לתפוס שטחים השולטים על העיירה בינת־ג'בל, כאשר בעיירה עצמה ובכפר הסמוך עיינתא היו ערוכים כ־100־150 פעילי חזבאללה, ובהם כ־40 מאנשי הכוח המיוחד של הארגון, וכן לפשוט על העיירה במטרה לפגוע בפעילים ובאמצעי לחימה. תחת האוגדה פעלו חטיבת גולני בפיקוד אל"מ תמיר ידעי, חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"מ חגי מרדכי וחטיבת השריון 7 בפיקוד אל"מ אמנון אשל.

ביום הראשון לפעולה (23 ליולי 2006) נפצעו 14 לוחמים מגדס"ר (גדוד סיור) של גולני לאחר שזוהו בטעות כפעילי חזבאללה והותקפו בידי כלי טיס של חיל האוויר. במהלך חילוצם נפגעו שני טנקים מחטיבה 401, ונהרגו שני חיילים ונפצעו מספר חיילים ובהם מג"ד שריון. במקביל הרג כוח מגדוד 51, עליו פיקד סא"ל יניב עשור, שלושה פעילי חזבאללה בשתי היתקלויות מטווח קרוב (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 252־253).

בבוקר ה־26 לחודש החליט מג"ד 51 לתפוס מספר בתים בפאתי העיירה. הגדוד נע בשני כוחות משנה: המג"ד נע עם פלוגה א' ממזרח, וסגנו נע עם פלוגה ג' ממערב. הפלוגה המסייעת נעה מעט מאחור, בחיפוי. פעילי החזבאללה שמעו את ניסיונות הפריצה של כוח הסמג"ד לאחד הבתים והחלו חילופי אש מטווח קרוב. סמוך לבית היה מטע זיתים, שהפך לשטח הריגה. מ"מ וחייליו נתקלו שם בפעילי חזבאללה ונפגעו. הסמג"ד הסתער לחלצם ונפצע, ובהמשך נהרג כשקפץ על רימון והציל את חיי הפצועים הסמוכים אליו. לאחר כרבע שעה מתחילת הקרב נהרגו חמישה לוחמים, בהם הסמג"ד והמ"מ, ושניים נוספים נפצעו אנושות.

שני קצינים בכוח הסמג"ד, מ"פ ג' ומ"פ לשעבר ביחידת אגוז שהצטרף לגדוד (ותפס בהמשך פיקוד על פלוגה ג' לאחר שמפקדה נפצע), ועמם מספר לוחמים, הצליחו לבסוף לפגוע בפעילי החזבאללה ולחלץ את הפצועים והגופות מן המטע לתוך הבתים. במקביל שלח המג"ד כוח קטן בפיקוד הקמב"ץ לסיוע, אשר תפס בית והכווין ממנו כלי טיס של חיל האוויר לפגיעה במקורות הירי (שטבון, 2016, עמ' 160). גדס"ר גולני הוזעק לסייע בחילוץ, שארך מספר שעות. כמעט עשר שעות לאחר שהחל הקרב, חולצו במסוק אחרוני הפצועים (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 254־256). שמונה הרוגים וכ־25 פצועים ספג הגדוד בקרב.

גדוד 51 לא נפל למארב ושני הצדדים הופתעו בה במידה ולחמו בנחישות. פעילי החזבאללה נסוגו רק לאחר שספגו עשרות הרוגים, "אבל תנאי ההיתקלות שללו מצה"ל את השימוש ברוב יתרונותיו הטכנולוגיים והפכו את העימות לקרב של רובאים, בשיניים ובציפורניים" (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 257). יתרה מכך, "כשגולני והצנחנים פעלו בשיטה של "אלמנות קש" (מארבים בבתים), כל יחידה נלחמה כמעט לבדה. כשגדוד 51 נקלע למצוקה במזרח בינת־ג'בל, הצנחנים במערב לא היו אפקטיביים בסיוע. הטנקים של חטיבה 7 אפילו לא התקרבו לשטח הבנוי ושום ציר לא נפתח כדי לאפשר תנועת כלי רכב משוריינים" (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 259).

למעשה, בקרב זה פעל הגדוד לבדו בדפוס פעולה שנכון ומתאים לבט"ש (בעיקר באיו"ש) ולא למלחמה, ללא אש משמעותית מקדימה, ללא כוחות שריון והנדסה צמודים לכוחות החי"ר וללא הדדיות מספקת בין הכוחות. הדבר הוביל לכך שבפעולה בקצה נוצרה נקודת חולשה שבה נוצר מעין "קרב הוגן" שבמסגרתו, בנקודת המפגש עם האויב, הגיע הגדוד ביחסי עוצמה יחסית חלשים. המבחן של הצפיפות הטקטית הוא כאמור בקצה, בנקודת המפגש עם האויב. שם עוצמת הכוח הצה"לי נבחנת.

לעומת מבצע "קורי פלדה 2" (הקרב על בינת'־ג'בל) ראוי לבחון את מבצע "שינוי כיוון 10" (7 באוגוסט 2006). על עוצבת הגליל בפיקוד תא"ל גל הירש, יוצא סיירת צנחנים, הוטל לכבוש את העיירה בינת־ג'בל כמעט עם אותם כוחות, כאשר הפעם נוספו לשלוש החטיבות הסדירות, גולני, צנחנים ו־7, גם חטיבת השריון מילואים "מרכבות הפלדה", בפיקוד אל"מ מאיר פינקל, וכן אגד ארטילרי בפיקוד אל"מ אמנון מאיר.

על־פי התכנית, חטיבת הצנחנים תתקוף את העיר מעורפה ממערב למזרח, ואילו חטיבת גולני תתקוף ממזרח למערב. כוחות השריון, הן מחטיבה 7 והן מחטיבת "מרכבות הפלדה" יישארו בעמדותיהם ברכסי מרון א־ראס וירון, השולטות על המרחב. על חטיבת "מרכבות הפלדה" הוטל גם לפרוץ ציר רק"מ אל פאתי בינת־ג'בל, בקרבת רכס השלעבון, "על מנת להביא טנקים לעמדות אש במרחב שבו פועלת חטיבת הצנחנים – מקום לא צפוי להגעת שריון ודרך לא שגרתית. כך יותקף המרחב מכל עבריו באש טנקים ובפעולת רגלים אל שטחי המפתח. מרכז האש עם האגד הארטילרי, בשיתוף עם כוחות אוויריים, יפעיל את מהלומת האש" (הירש, 2009, עמ' 354).

הקרב, כתב הירש, התנהל על־פי התכנית. טרם הלחימה של כוחות היבשה הקפיד מפקד האוגדה למצות ככל שניתן את מאמצי האש, האיסוף והמודיעין במטרה לפגוע באויב, וגם זה ביטוי לתפיסת הצפיפות הטקטית, שגורסת שיש לייצר לפעולות כוחות היבשה תנאים מבצעיים טובים ככל שניתן. "העיר מותקפת בעוצמה רבה, האגד הארטילרי שלנו הולם במעוזי המחבלים ובשמורות הטבע המקיפות את השטחים הבנויים, מטוסי קרב תוקפים מטרות, מטס אחר מטס, סוגים שונים של אש ניתכים על יעדים במרחב כהכנה לפעולה הרגלית בשטח הבנוי. בחסות האש הזו מתקדמים כעת משני עברי צומת צף אל־הווא כוחות 'גולני' והצנחנים, על פי התוכנית" (הירש, 2009, עמ' 356).

במהלך הלחימה נתקלו הצנחנים בהתנגדות עיקשת סמוך לצומת ושלושה לוחמים נהרגו. "תחת האש הכבדה מסייעת חטיבת 'גולני' לחטיבת הצנחנים בקרב המתנהל. חיפויים הדדיים מתואמים וכוח טנקים הכפוף ל'גולני' נשלח על ידי תמיר לסייע לחגי" (הירש, 2009, עמ' 361). ההתקדמות המתואמת של הכוחות לתפיסת שטח המפתח, צומת צף אל־הווא, יצרה לחץ על פעילי החזבאללה במרחב הצומת. "גדס"ר הצנחנים, בפיקודו של נמרוד, ממשיך לפעול מכיוון אחד, גדוד 890 פועל מן השטח השולט על הצומת מעברו האחר, במרחב עיינתא פועלת חטיבת 'גולני'" (הירש, 2009, עמ' 361). בשלב זה, לתפיסת מפקד האוגדה, פעילי חזבאללה במרחב הוכרעו, ואלו שלא נהרגו נסוגו.

יש לציין כי במהלך הקרב אירעו לא מעט אירועי ירי דו־צדדי (דו"צ) של כוחותינו, ובכלל זה אירועי דו"צ שגרמו לנפגעים הן בחטיבת הצנחנים והן בין כוחות חטיבת השריון 7 וכוחות גולני (אלרון, 2008, עמ' 453).

הקרב, כמו קרב שכם, הוא דוגמה נוספת לאופן שבו הצפיפות הטקטית סייעה להצלחת צה"ל, שכן הומחש בו כיצד הצבא יישם עדיפות מקומית על אויב. במלחמה יקרה הכל – תהיה עקת הקרב, יהיו עייפות, קרקע מאתגרת ועוד. מה גם שצה"ל לא נלחם במעמד צד אחד. במלחמה, כמאמר הגנרל פאנפילוב, "קיים אויב, והוא לא תמיד עושה מה שרצוי לך" (בק, 2001, עמ' 136). אולם הצפיפות הטקטית, מציבה בלחימה כוח חזק דיו בשביל לצאת מכל תסבוכת, ויתרה מכך, אין הכוחות פועלים לבדם בחלל ריק. היכן שנדרש מיושם עיקרון ההדדיות (כפי שכוחות גולני סייעו לצנחנים ב"שינוי כיוון 10"), שמאפשר להתגבר על טעויות מקצועיות, פערי כשירות, וכן על מהלכי האויב.

לקחים למערכה הבאה

אמנם מבצע "שומר החומות" היה מבצע הרתעתי בו הפעיל צה"ל רק חלק קטן מיכולתו ועוצמתו, אך הכוח שהופעל הדגים היטב את היכולת של צה"ל לרשום הישגים מול צבא טרור כאשר הוא מרכז מאמץ ומביא לידי ביטוי את עדיפותו ביחס לאויב.

במערכה הבאה, לצד מאמץ אש מדויקת מוכוונת מודיעין ומאמץ הגנתי יעיל מאוד, שיימנע מן האויב לקזז את הישגי התקפת צה"ל באמצעות מהלכים התקפיים שיגבו מחירים בנפש (הלוי, 2020, עמ' 254), עשוי צה"ל להידרש למאמץ מתמרן. אין הכוונה בהכרח לתמרון כבד ועתיר סדרי כוחות. התיאורטיקן הצבאי ויליאם לינד כתב עבור חיל הנחתים האמריקני את המסמך "לוחמת תמרון", לאור לקחי הלחימה בווייטנאם. במסמך המליץ על שינוי היחסים בין אש לתנועה, כך שהאש תשמש ליצירת שורה של מצבים לא צפויים ומסוכנים לאויב. לינד המליץ למפקדים להפעיל את האש כך "שתסייע לכם לתמרון – דכאו את האויב תוך תנועה סביבו או דרכו. השתמשו באש בין־זרועית והשתמשו ביותר מסוג אחד של סיוע אש במהלך התקיפה כדי להכות את האויב פיזיקלית ופסיכולוגית כאחד" (גרייצר, 2015, עמ' 71).

למבצעים שכאלה נדרש מהלך מתמרן אחר, שישלב בין כוחות שיפשטו על יעדי אויב במערכה מוגבלת, ובין מספר קטן של צוותי־קרב חטיבתיים, גמישים, מהירים, קטלניים בלחימה במגע ישיר ומרושתים היטב בכדי לרתום מודיעין ואש מן התווך, כדי ליצור תחושת נרדפות בקרב האויב, שמאמץ האש מתקשה לייצר, ולפגוע בו ביעילות גבוהה יותר (גולן ופרל פינקל, 2021, עמ' 15).

בכל נקודת זמן נדרש מפקד לבצע הערכת מצב ביחס למשימה לאור המטרה, ולא פעם המשימה דווקא מאפשרת לממש את יחסי העוצמה שיש בין צה"ל לאויביו. כאמור, קיימים מקרים בהם ישנה בהילות נוסח מלחמת יום הכיפורים, במיוחד נוכח האיום החמור שמציבים צבאות הטרור על העורף (שהמחשה לו, גם אם בזעיר אנפין, במבצע "שומר החומות"). אך בעוד שמהדרג האופרטיבי נדרש לפעול במהירות כדי להסיר את האיום על העורף וליצור ולשמר את תנופת ההתקפה, הרי שמהרמה הטקטית נדרש להקפיד לפעול באופן החזק ביותר האפשרי (ולא האובייקטיבי). שכן, לא פעם ניתן להשקיע עוד כוחות ומשאבים במשימה, בכדי שבסופו של יום, בקצה, האויב יפגוש כוח עדיף של צה"ל. שהרי המטרה, כמאמר הרמטכ"ל כוכבי, היא להביא אקדח לקרב הסכינים ולא לנהל קרב הוגן.

ח"כ לשעבר עפר שלח כתב כי כאשר יפגוש האויב במלוא עוצמתו של צה"ל, כפי שבאה לידי ביטוי בתמרון יבשתי ולא רק באש מנגד, הרי ש"הנוכחות הפיסית בשטח, תחושת האיום והנרדפות בכל מקום והסכנה לשרידותם של המערכים החשובים ביותר שלו, עשויים ליצור אצל האויב תחושה של עימות עם כוח חזק בהרבה, להפחית את רצונו להילחם ולהחדיר לתודעתו את ההכרה שדרך המאבק המזויין מול ישראל תביא איתה הרס ואף איום קיומי" (שלח, 2021). אך כדי לממש תמרון שכזה נדרשת פעולה בצפיפות טקטית.

היערכות להפעלת כוח מתמרן בצפיפות טקטית, שתציב מול האויב כוחות יבשה חזקים בהיקפם, בציודם ובחימושם, בכמות ניכרת, תצמצם את האיומים שמולם ניצב הכוח המתמרן ותהפוך את התמרון, בין שיעשה במתכונת של פשיטה, במבצעי הרתעה, או כיבוש במבצעי הכרעה, לחלופה ריאלית, שמחיריה לא גבוהים באופן יחסי. חשוב להדגיש כי התמרון חייב להיעשות בכוחות חזקים מאד שלהם עדיפות מוחלטת על האויב בעוצמה, כמות ואיכות. הגנרל ויליאם דה־פוי, שפיקד במלחמת וייטנאם על דיוויזיית חי"ר, אמר בפרפרזה על קביעתו הידועה של הגנרל נתן בדפורד פורסט, כי הניצחון ״מגיע לצד המצליח לרכז את כוחותיו במקום הקריטי וברגע הקריטי בשדה הקרב״ (מקליר, 1993, עמ' 180).

כוחות היבשה שיופעלו יידרשו בראש ובראשונה, כפי שניסח זאת אלוף פיקוד צפון, אמיר ברעם, לנצח בקרב הראשון (ברעם ופרל פינקל, 2021, עמ' 11). הסיבה לציווי זה נובעת הן בשל הצורך למנוע כל הישג מהאויב והן משום שהדבר יהווה מהלומה תודעתית על האויב, ויקנה לכוחות צה"ל הצלחה (שאותה ניתן לנצל) ותחושת הצלחה שתורמת משמעותית לביטחון העצמי ותחושת המסוגלות של הכוחות. כל אלו תורמים לפריצת המחסום התודעתי שקיים במוחם של הלוחמים והמפקדים בנוגע למלחמה והפעולה מעבר לגדר. יתרה מכך, "אם אתה מפסיד את הקרב פנים אל פנים", הסביר בשעתו אלוף פיקוד הדרום, דורון אלמוג, את הכלל שעמד לנגד עיניו כבר כמג"ד גדס"ר צנחנים במלחמת לבנון הראשונה, "כל היתר נעשה לא רלוונטי" (מקרגור, 2007, עמ' 287).

תפיסת ההפעלה לניצחון נועדה, כתב הרמטכ"ל, לייצר "יכולת הכרעה ברורה במערכה, המציגה משוואה משופרת של 'הישג־זמן־מחיר'" (כוכבי, 2021, עמ' 8). אחד הביטויים הטקטיים של התפיסה הוא עיקרון הצפיפות הטקטית שמאפשר לכוחות היבשה לממש משוואה זו של הישג גבוה בזמן קצר ובמחיר קטן ככל שניתן.

בכל האמור במשתנה הזמן במשוואה, הרי שלכאורה ניתן להניח שמשך הזמן הנדרש כדי לכנס את כלל סד"כ הכוחות הדרושים לביצוע מיטבי של פעולה וכדי למצות מאמצים שונים (בהם אש ומודיעין) בטרם לחימת הכוחות במגע ישיר כנגד האויב, מאריך את משכו של העימות. זוהי תפיסה שגויה. כשם שבטרם יציאה לריצה מוטב להקדיש זמן בנעילת נכונה של הנעליים וקשירה הדוקה של השרוכים, כדי למנוע נפילות, פציעות ועיכובים במהלכה, כך מוטב להקדיש זמן (במידת האפשר כמובן) לרכז ולכנס נכון את הכוח בטרם פעולה. שאם לא כן תקלות, חולשות וכשלים עלולים להתרחש ולהאריך את הפעולה כמו גם להציב את כוחותינו בעמדת נחיתות שממנה נבקש להימנע. חכם המלחמה הסיני סון טסו כבר עמד על כך שלא ניתן להיות חזקים בכל מקום ומי שינסה לעשות כן יהיה חלש בכל מקום (סון טסו, 1988, עמ' 40), אולם מול צבאות הטרור יכול צה"ל לרכז כוחות ומאמץ ולהפעילם בהדדיות במקומות רבים מאד, גם אם לא בכל מקום, באופן שיביא לידי ביטוי ומיצוי את יתרונו עליהם, וכך צריך לחשוב ולפעול.

בצה"ל רווח הביטוי לפיו "רוח הלחימה קובעת את התוצאה, אך המקצועיות קובעת את המחיר". איתנות ונכונות לעמוד בקשיים ולחצים הן תכונות חיוניות לכוחות הלוחמים בכל תנאי, בוודאי במהלך אי־הוודאות, האקראיות והכאוס של המלחמה. אולם כפי שנכתב לעיל על המפקדים לפעול באופן המקצועי ביותר ולעשות כל שביכולתם בכדי שאלו יהיו המשאב האחרון שלו יידרשו בקרב. פעולה בצפיפות טקטית היא גישה מקצועית שתאפשר להם לצאת ולפעול בשדה הקרב כשהם נהנים מעדיפות ברורה ביחסי העוצמה מול האויב מולו יילחמו. אויב זה יפגוש מולו כוח צה"ל מתמרן עוצמתי, הפועל בצפיפות טקטית כזו שתשלול ממנו את היכולת להשיג עמדת יתרון מקומית. גם כאשר יפתיע האויב את כוחותינו – לא יעלה בידיו לכתר או לנתק כוח קטן חלש ומבודד – כי פשוט לא יהיה כזה. בקיצור, נבוא חזקים.

תא"ל אבי רוזנפלד, מפקד עוצבת הבזק. בעבר שימש רוזנפלד, יוצא סיירת נח"ל, כמפקד גדוד הסיור של הנח"ל, יחידת שלדג, החטיבה הצפונית ברצועת עזה וחטיבת בית־הספר למ"כים.

גל פרל פינקל הוא חוקר במרכז דדו. בעבר שימש כחוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והפעיל את הבלוג המדיני־ביטחוני "על הכוונת". הוא סרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש" ודוקטורנט במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן.
המחברים מבקשים להודות לתא"ל ערן אורטל, מפקד מרכז דדו, וסא"ל (מיל.) אבירם רינג, על הערותיהם הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

פעולה במעגל שלישי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מסקירת ספרים בנושא נראה שישראל פיתחה יכולת לפעול כנגד איומים במעגל השלישי. מנגד, העובדה שצה"ל נדרש להיערך בעיקר לאיומי המעגל הראשון, הפכה את יכולתו לפעול ביעדים מרוחקים למוגבלת ולנחלתן של זרועות המודיעין, האוויר והים כמו גם כוחות מיוחדים.

למן שנות האלפיים ניתן לסמן השתנות בטיב האיומים על ישראל. בעוד שבמעגל הראשון, המרחב הגובל בישראל, חלה ירידה באיום הקונבנציונלי על ישראל מצד צבאות מדינות ערב, וניכרה עליה באיום התת־קונבנציונלי מצד צבאות טרור, דוגמת חזבאללה וחמאס, ושאר הארגונים הצבאיים. איום הפלישה בקנה מידה רחב לישראל, שהיה ממשי ב־1967, הפך לכמעט אנכרוניסטי. לעומת זאת, התגבר האיום מצד הארגונים הצבאיים הלא־מדינתיים, אשר צברו אמצעי לחימה בכמות ניכרת, ובעיקר מערכי נשק תלול מסלול לסוגיו (איזנקוט, 2010, עמ' 23-32). במקביל חלה עליה בחומרת האיומים על ישראל מן המעגל השלישי, המרחב שבו מצויות מדינות וישויות מדינתיות שאינן גובלות בישראל, בדגש על אלו הנובעים באיראן (הנדל וכץ, 2011, עמ' 10-16).

עם זאת המיקוד של צה"ל היה לאורך כל שנותיו במעגל הראשון. בראיון שנערך עמו סיפר סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל.) יאיר גולן, כי בעת גיבוש התכנית הרב שנתית "גדעון" החליט המטה הכללי שברצונו בצבא "שמתמקד במעגל ראשון. צבא עם יכולת מחץ יבשתית, צבא שהיכולות ההגנתיות שלו צריכות להיות מאוזנות עם היכולות ההגנתיות". גולן ציין שנוכח הסכם הגרעין מיולי 2015, דורג האיום האיראני כחשוב, "אבל לא מקום ראשון. ולכן, בואו נראה שאנחנו יודעים להביס את החזבאללה, יודעים להביס את חמאס, מאזנים את ההשקעות, שהיו השקעות ענק, בחיל האוויר ובזרוע המודיעין [על חשבון] ניוון מתמשך של זרוע היבשה, והיינו מאוד נחושים לשנות את זה" (פרץ ואבריאל, 2021).

יש להטיה זו למעגל הראשון סיבות נוספות, מעבר לצורך להציב מענה מיטבי לאיומים במעגל הראשון. הפעולה כנגד איומים במעגל השלישי מציבה בפני צה"ל שורה של אתגרים מורכבים בסוגיות של מרחק, מודיעין, כוחות ייעודיים, לוגיסטיקה ועוד. הצורך של ישראל להשקיע משאבים במענה מיטבי לאיום המיידי, במעגל הראשון, שכולל כוח מחץ יבשתי, זרוע אוויר בעלת יכולת תקיפה בהספקים חסרי תקדים והן ביכולות הגנה אקטיבית, הביא אותה לבנות את הכוח באופן שיכלול יכולות ורסטיליות, שניתן להפעיל הן בפעולות במעגל הראשון והן במעגל השלישי. ורסטיליות זו באה לידי ביטוי בעיקר בזרועות המודיעין, האוויר והים, אך גם בכל האמור בכוחות המיוחדים של צה"ל.

לאורך השנים בוצעו שורה של מבצעים במעגל השלישי שהתבססו על יכולות אלו ובהם מבצע "רגל עץ" ב־1 באוקטובר 1985, בו תקפו עשרה מטוסי קרב מסוג 15-F של חיל האוויר, בפיקוד סא"ל אבנר נווה, את מפקדות אש"ף בתוניסיה במרחק כ־2,300 ק"מ מישראל (טובי, 2021, עמ' 210), ומבצע "הצגת תכלית" ב־16 באפריל 1988, בו התנקשו כוח מסיירת מטכ"ל, בפיקוד אל"מ משה "בוגי" יעלון, בסיוע שייטת 13, בחיי ח'ליל אל־וזיר (שכונה "אבו גִ'האד") בתוניסיה. אל־וזיר היה סגנו של יאסר ערפאת וראש הזרוע הצבאית של אש"ף (שור והלוי, 2020, עמ' 17־34). אבל מבצעים אלו תמיד היו בבחינת החריג ויוצא הדופן ביחס לפעילות העיקרית של צה"ל כנגד אויבי ישראל במעגל הראשון.

בסקירת ספרות זו נבחן שלושה ספרים, שניים העוסקים בפעולות מיוחדות שבוצעו הרחק מגבולותיה של ישראל ואחד המתאר את הטרנספורמציה שעבר פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) של הצבא האמריקני, שלכאורה אמון על משימות אלו בארצות הברית. הסקירה תדגים עד כמה מורכבת ומאתגרת לצה"ל הפעולה במעגל השלישי, שכן היא מותחת את משאביו ומחייבת אותו לאזן את בניין הכוח שלו בין מוכנות לאיומים במעגל הראשון לבין מענה לאיומים במעגל השלישי. בנוסף תראה הסקירה כי לארצות הברית אין למעשה מעגל שכזה, שכן היא בנתה יכולת צבאית שכוללת צי מלחמתי גדול, שלו פלטפורמות המאפשרות לה למעשה בסיסי פעולה קדמיים ניידים ומרוחקים מן המדינה ובנוסף כוחותיה פרוסים במגוון בסיסים ברחבי העולם שמהווים גם הם "מקפצות" לפעולה בכל יעד שתבחר.

חילוץ בני הערובה מאנטבה

אחד המבצעים המרשימים ביותר שביצע צה"ל במעגל השלישי הוא מבצע אנטבה, הוא מבצע "כדור הרעם", לחילוץ בני הערובה בנמל־התעופה באנטבה, אוגנדה. ב־27 ביוני 1976 (יום ראשון) חטפו ארבעה מחבלים, שניים מהם גרמנים (חברי "תאי המהפכה") ושני האחרים פלסטינים (חברי החזית העממית לשחרור פלסטין), מטוס איירבוס 300־A של חברת התעופה הצרפתית אייר פראנס, שהיה בדרכו לפאריס, בעת שערך חניית ביניים בנמל התעופה של אתונה. במטוס שהו באותה עת 248 נוסעים ו־12 אנשי צוות.

המטוס נחת לבסוף בנמל־התעופה באנטבה. שם חברו לחוטפים מספר מחבלים נוספים. יומיים לאחר מכן (יום שלישי) ריכזו המחבלים את בני הערובה הישראלים והיהודים באולם הנוסעים של הטרמינל הישן בנמל־התעופה ושיחררו את יתר הנוסעים (צוות המטוס הצרפתי התעקש להישאר עם בני הערובה). דרישות המחבלים כללו את שחרורם של 53 מחבלים (בהם 40 מחבלים הכלואים בישראל) וכופר כספי תמורת בני הערובה. אם לא יענו דרישותיהם עד ל־4 ביולי (יום שבת), יוצאו להורג שני בני ערובה בכל שעה, עד שדרישותיהם יענו או עד שכל בני הערובה ימותו.

ישראל ניצבה מול אתגר מבצעי מורכב. היעד היה מרוחק כ־3,000 קילומטרים מישראל, המודיעין היה חלקי מאוד, ושורה של קשיים לוגיסטיים הקשו על פעולה לחילוץ בני הערובה. הספר "מבצע כדור הרעם" (הוצאת מסדה, 1993) מאת ההיסטוריון אביגדור שחן הינו מסמך היסטורי מרתק שתיאר היטב כיצד התמודדה המדינה, ובתוכה צה"ל, עם האתגר.

בישיבת הממשלה נידונה השאלה האם לנהל מ"מ עם המחבלים, על אף המדיניות הרשמית שאסרה כל מו"מ שכזה. שר הביטחון, שמעון פרס, מתח ביקורת על אפשרות זו אך לא הציע כל חלופה, והממשלה אישרה לשאת ולתת על שחרור בני הערובה. בסיכום הישיבה אמר ראש הממשלה, יצחק רבין, כי "אם וכאשר תהיה למערכת הביטחון תכנית מגובשת, שהרמטכ"ל ימליץ עליה, היא תובא לדיון בפני הממשלה" (שחן, 1993, עמ' 75).

המבוכה הזו של צה"ל, בשל היעדר מענה צבאי, היא שהניעה את הגלגלים לפעולה. לימים סיפר סגן מפקד הכוח הפושט ומח"ט הצנחנים דאז, אל"מ מתן וילנאי, כי "אנטבה נטעה בנו את התחושה שאנחנו יכולים לפעול הרבה מעבר לסביבתנו הקרובה, והרי זו מהות הצנחנות. השאיפה הזו באה מלמטה. הדוגמה הקלסית היא שאחרי שרבין חשב, די בהיגיון, שאיננו יכולים לעשות זאת, לא אמרנו לעצמנו "את שלנו כבר עשינו" – אלא המשכנו בהכנות למבצע" (וילנאי ומגל, 2019, עמ' 137).

בעת הדיונים המוקדמים, שבהם תהו במטה הכללי האם ישנה אופציה צבאית, אמר מפקד חיל־האוויר, אלוף בני פלד, "שתוך 24 שעות מסוגל חיל־האוויר להביא לנמל־התעופה באנטבה את חטיבת הצנחנים, ואלה יכבשו אותו, ישחררו את החטופים ויחזירום ארצה" (שחן, 1993, עמ' 32). כאן למעשה נולד גרעין התכנית. הוקם צוות תכנון מצומצם שהגה את תכנית הפשיטה. נציג סיירת מטכ"ל בצוות היה רס"ן משה "מוקי" בצר, מפקד גדוד המילואים של היחידה (יחידת שלדג בראשיתה). בצר, יוצא סיירת צנחנים שבעברו שימש כמ"פ בסיירת מטכ"ל ואימן את צנחניו של אידי אמין באוגנדה, היה בקי באופן ייחודי עם זירת הפעולה ויכולות הצבא האוגנדי (שם, עמ' 17-18). בדיעבד קשה שלא לקבוע כי בהיעדר יכולת מבוססת, הכוללת תורת לחימה, אמצעים והכשרה סדורים, המענה שצה"ל גיבש התבסס על כשירויות בסיס בלוחמה בטרור, אלתור ותעוזה רבה.

הפיקוד על המבצע הוטל על תא"ל דן שומרון, קצין צנחנים וחי"ר ראשי (ולימים הרמטכ"ל). תחתיו פעל כוח מחטיבת הצנחנים, בפיקוד וילנאי, עליה הוטל להשתלט על הטרמינל החדש וכן כוח עתודה מחטיבת גולני, בפיקוד אל"מ אורי שגיא, שעליו הוטל לאבטח את בני הערובה מרגע שישוחררו. משימת ההשתלטות על הטרמינל הישן בו הוחזקו בני הערובה הוטלה על סיירת מטכ"ל בפיקוד סא"ל יוני נתניהו, שהיתה אז יחידת ההשתלטות העיקרית. נתניהו, יוצא הצנחנים, עבר כקצין לסיירת מטכ"ל ולחם בשורותיה בשורה של פשיטות בעומק האויב ובהן מבצע "אביב נעורים" ובמלחמת יום הכיפורים (שם, עמ' 114, 224).

ראש הממשלה רבין היה מוטרד מאוד מסוגיית הנפגעים האפשריים בקרב בני הערובה ובעיקר מטיב המודיעין (שם, עמ' 195-194). למרות שנעשו פעולות בידי אמ"ן והמוסד במטרה לסגור חלק מפערים אלו, ניכר כי התכנית התבססה בעיקר על ההפתעה והעזה שבעצם המבצע. ואכן, בתדריך ללוחמיו אמר יוני כי "הוא בטוח באימונים, שהוא וחבריו הקצינים העניקו להם, יודע את יכולתם ומאמין אמונה שלמה במיומנותם ואומץ־לבם לבצע את משימתם. הוא הבהיר להם, שחיי החטופים בידיהם, ועיני עם ישראל נשואות אליהם ברגע קשה זה" (שם, עמ' 207). "והעיקר", אמר נתניהו, "כשנזנק מן הרכבים, רוצו בכל הכוח קדימה, אל הפתחים כל חוליה לפתחה ללא תלות בשנייה" (שם, עמ' 208).

למרות תנאי טיסה קשים הצליחו טייסי חיל־האוויר לנחות בחשכה בשדה־התעופה באנטבה. כוח סיירת צנחנים, בפיקוד דורון אלמוג, קפץ מן המטוס הראשון בעודו נוחת על המסלול, הניח פנסים על מסלול הנחיתה על מנת להקל את הנחיתה בעבור המטוסים הנותרים, איבטח את נחיתת המטוס הראשון ולאחר מכן השתלט על מגדל הפיקוח החדש, לאחר שנתקל בארבעה חיילים אוגנדים והרג אותם (כהן, 2017).

החפ"ק של תא"ל שומרון, מפקד המבצע, וכוח סיירת מטכ"ל, פרקו במהרה מן המטוס הראשון ונסעו אל הטרמינל הישן במספר ג'יפים ובראשם רכב מרצדס שדימה את רכבו של אידי אמין. במהלך הנסיעה נתקל הכוח בשני חיילים אוגנדים. למרות אזהרת בצר שמדובר בתרגולת, נתניהו "מחליט ופוקד על גיורא "שלוף!" ושניהם יורים באוגנדי" (שחן, 1993, עמ' 239), משום שחשש בצדק מסיכון הכוח. לאחר הירי השקט נורה האוגנדי באש מקלעים. אלמנט ההפתעה נפגע והרכבים האיצו לעבר הטרמינל. הלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מן הטרמינל ורצו לעבר פתחי הכניסה. בעודם רצים צעק נתניהו "קדימה" והאיץ בכוחות (שם, עמ' 248). בעודם רצים נפגע נתניהו ונפצע אנושות מאש שירו חיילים אוגנדים במגדל הפיקוח.

בהתאם להנחיית נתניהו בתדריך, הלוחמים הגיעו במהרה לפתחי הכניסה לטרמינל. אמיר עופר ומפקד הצוות שלו, אמנון פלד, פרצו ראשונים לאולם והרגו שלושה מן המחבלים. מיד לאחריהם פרצו לאולם לוחמים נוספים ובהם מוקי בצר. בני הערובה שכבו על רצפת אולם הטרמינל כשלפתע "קפץ מחבל מאחורי עמוד והרים את נשקו לעבר העומדים בפתח, אך מוקי ועמוס ג' הקדימוהו וירו בו" (שם, עמ' 250). באותו הרגע למעשה הושלמה ההשתלטות על האולם בו הוחזקו בני הערובה.

בחילופי האש נפגעו שלושה מבני הערובה. לאור פציעתו של נתניהו לקח בצר פיקוד על כוח ההשתלטות וביחד עם שומרון תיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי. כוח גולני, עליו פיקד אל"ם אורי שגיא, אבטח את עליית בני הערובה למטוסים. כוחות מן היחידה הרגו מספר חיילים אוגנדיים, ריתקו באש את מגדל הפיקוח והשמידו שמונה מטוסי מיג שחנו בשדה־התעופה. במקביל השתלט כוח חטיבת הצנחנים על הטרמינל החדש, שם נפצע קשה אחד הצנחנים בידי אדם בלבוש אזרחי, ונותר משותק מהצוואר ומטה‏.

בתוך 55 דקות הושלם המבצע והכוחות ובני הערובה המריאו לתדלוק בניירובי ומשם לישראל. לצה"ל היה הרוג אחד, סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, וחייל פצוע. בנוסף לבני הערובה שנהרגו במהלך ההשתלטות נרצחה בקמפלה דורה בלוך בת ה־74, אחת מבנות הערובה, שאושפזה בבית חולים מקומי בטרם המבצע. הרצח בוצע כנקמה בהוראת שליט אוגנדה, אידי אמין.

המבצע היה הצלחה חסרת תקדים והכוחות המיוחדים הישראליים עדיין זוכים להערכה ברחבי העולם בגינו. אדמירל ויליאם מקרייבן, יוצא הקומנדו הימי האמריקני ומפקד הפשיטה לחיסול בן לאדן בפקיסטן, הגדיר בספרו את אנטבה כמופת של מבצע מיוחד (McRaven, 1996, P. 378). בצבא האמריקני לא יהפוך חייל בתוך שנה מיום שירותו למפקד כיתה בחיל הרגלים, ובוודאי שלא יישלח, לאחר תקופה בת שנתיים, לחלץ בני ערובה במרחק של מעל 3,000 ק"מ. בצה"ל כן. לצורך השוואה החיילים שנשלחו ב־2011 לפשיטה בה הרגו את בן לאדן שירתו בקומנדו הימי מעל חמש שנים.

שחן הוציא מתחת ידו ספר מרתק לקריאה, שהיה תוצר של מחקר שנמשך כעשור, וכלל ראיונות עם רבים ממשתתפי המבצע, הדרג המדיני וכן בני ערובה. רבים ממשתתפי המבצע, ובהם בצר ווילנאי, העידו לימים כי ספרו של שחן הוא המדויק ביותר שנכתב עליו. הקריאה בו מדגימה עד כמה מורכב היה מבצע בטווחים כאלה לצה"ל. בדיעבד, קבע אלוף (מיל.) גיורא איילנד, שהשתתף במבצע כמ"פ בצנחנים, דווקא "הדרך הנועזת – נחיתה היישר ב'לוע הארי' – היא שהביאה להצלחה. ככל שהמבצע נועז יותר, כך האויב צופה אותו פחות" (איילנד, 2018, עמ' 84). יש בכך מן הצדק, אולם אין ספק כי במבצע נשען צה"ל, בלית ברירה, יותר על תעוזה מאשר על תרגולות ויכולות קיימות ודחק את המעטפת רחוק מכפי שעשה בעבר.

תקיפת הכור העיראקי

חמש שנים לאחר מבצע אנטבה נדרש צה"ל שוב לפעולה מרוחקת, במעגל השלישי, ואם לפעולה הקודמת היו השלכות אסטרטגיות אל מול המלחמה בטרור, הרי שהפעם ניצבה ישראל מול איום קיומי פוטנציאלי. בספרו "הפשיטה על הכור" (הוצאת אריה ניר, 2005) תיאר העיתונאי האמריקני רודג'ר ו. קלייר את אחת המשימות הנועזות והמורכבות ביותר שהוטלו אי־פעם על טייסי הקרב של חיל־האוויר. קלייר ראיין את כלל משתתפי המבצע ותיאר את השתלשלות האירועים באופן כרונולוגי ומפורט.

בשנת 1975 חתם שליט עירק, סדאם חוסיין, על עסקת רכש דרמטית עם ממשלת צרפת. שנתיים אחר־כך, כבר היה ברשות קהילת המודיעין הישראלית מידע מודיעיני לפיו צרפת סייעה לעיראק להקים כור גרעיני לשימוש צבאי (קלייר, 2005, עמ' 57). ראש הממשלה, מנחם בגין, ראה באפשרות שלעירק ולרודן ששולט בה יהיה נשק גרעיני סכנה ברורה ומיידית לקיומה של ישראל (שם, עמ' 59). הוא הטיל על הרמטכ"ל, רפאל "רפול" איתן, להיערך לתקיפת הכור. במקביל הורה למוסד, שבראשו עמד אלוף (מיל.) יצחק חופי, לפעול בכדי לעכב ככל שניתן את הקמת הכור.

אמנם, בניגוד לתקיפת הכור הסורי ב־2007, עירק לא היתה יכולה בתגובה לתקיפה לפתוח במלחמה, אולם המרחק הגדול ליעד הפך את השמדתו לאתגר מבצעי מורכב במיוחד. תחילה נבחנה חלופה "להחדיר צוות לעירק ולשלב הובלה דרך האוויר ותקיפה רגלית בנוסח פשיטת הקומנדו שנערכה על שדה־התעופה באנטבה ב־1976" (שם, עמ' 78).

הרמטכ"ל איתן, יוצא הפלמ"ח שלחם "כמפקד הצנחנים בקרבות העקובים מדם ב־67'" (שם, עמ' 30), היה חסיד של מבצעים מיוחדים ופשיטות. כהונתו כרמטכ"ל אופיינה בפעולות רבות שכאלה, ובהן "מבצע מנורה" (1978), פשיטה של כוחות צנחנים וגולני על בסיסי מחבלים ברמת ארנון שבדרום לבנון, מבצע "מתח גבוה", פשיטה של שייטת 13 על בסיס מחבלים בלבנון (1980) ומבצע "איש דמים" (1980), פשיטה מוסקת של חטיבת הצנחנים על בסיסי מחבלים בלבנון. אולם למרות השאיפה לפעול באמצעות כוחות מיוחדים, מיקום היעד בעירק הציב קשיים רבים ובהם המרחק, הלוגיסטיקה, התקשורת, אפשרויות החילוץ וטיב המודיעין העדכני שיוכל הצבא לספק לכוחות. הנימוק הסופי בדבר הצורך לתקוף מן האוויר ולא באמצעות כוחות מיוחדים ניתן עם כישלון הפשיטה שביצעו לוחמי כוח דלתא לחילוץ בני הערובה באיראן ב־1980. מפקד חיל־האוויר, האלוף דוד עברי, העריך כי "יותר מדי דברים עלולים להשתבש" (שם, עמ' 79).

בשל כך הוטלה המשימה על חיל־האוויר ובעיקר על שכמם של שמונה טייסים, מיטב טייסי ה־16־F של החיל, שנבחרו למשימה. מפקדם היה סא"ל זאב רז, בוגר מלחמת יום הכיפורים (שם, עמ' 85). המחבר ציין כי תכונותיו של רז, ובהן המשמעת, הירידה לפרטים והיכולת לפקד ולהוביל אנשים לקרב הפכו אותו למפקד בולט בחיל. סגנו היה רס"ן עמוס ידלין, "טייס קרב ותיק" (שם, עמ' 116) שכמו רז לחם ב־1973. שלא כמו במבצע אנטבה, לחיל היה זמן רב להיערך למבצע, כמו גם מודיעין מקיף, עדכני ופרטני ככל שניתן. מנגד, המרחק הגדול אל היעד, שדחק לקצה את צריכת הדלק של המטוסים, הפך את המבצע למורכב מאוד.

בשל אתגר הטווח הושקעה, לצד האימונים על תקיפת היעד (מה שמכונה בשפה הצבאית "על היעד"), מחשבה רבה בכל האמור בדרך שתאפשר למטוסים לטוס ליעד (מה שמכונה בשפה הצבאית "אל היעד") ולשוב ללא צורך בתדלוק אווירי. מפקד חיל האוויר, עברי, אישר לבצע באופן חריג ולמרות הסיכון בדליקה בטרם ההמראה "תדלוק חם", תדלוק שמתבצע בעת שהמנועים פועלים, ובכך לנצל את מלוא נפח מכלי הדלק במטוסים. בנוסף צוידו מטוסי הקרב במכלי דלק נתיקים (בניגוד להוראת היצרן, שחשש מפגיעה בחימוש שנושא המטוס).

ב־7 ביוני 1981 הגיע הרמטכ"ל איתן לבסיס חיל־האוויר עציון ותדרך את הטייסים לפני התקיפה. "זאת מהות המשימה היום אחר הצהריים. הגנת המדינה. עתידה של ישראל תלוי בכישוריכם וביכולתכם להרוס את הכור הגרעיני. אתם מוכרחים להצליח – או שתיגזר על עמנו כליה" (עמוד 151), אמר להם. בסיום התדריך חילק איתן לטייסם תמרים, הפרי הלאומי של עירק. קחו קצת, אמר, "תצטרכו להתרגל לזה במקום שאתם הולכים אליו" (שם, עמ' 151). אף שיש במחווה הומור שחור, היא תפסה את העניין כולו, שכן המבצע היה תקיפה במעגל השלישי, במרחק שאתגר את יכולות צה"ל ומתח אותן לקצה, וניצל את כלל יכולות מטוסי הקרב שנבחרו.

לאחר טיסה ממושכת היו מטוסי הקרב מעל ליעד ותקפו. ידלין, שחשב שכשל כלשהו הפריע לרז, שהיה המוביל, לתקוף, החליט לתקוף מיד. הוא "סחט את הפיקל ומשך את מוט ההיגוי. הוא חש במתלים ששחררו את שתי הפצצות וכיצד נזרק מטוסו לפנים" (שם, עמ' 173). כשמטוסו שעט קדימה "הוא הביט מעבר לכתפו לעבר אוסיראק, ראה כיצד חדרו שתי הפצצות שהטיל את מעטה הכיפה ונבלעו בתוכה, ואז נעלם משם כהרף עין וטיפס לגובה רב" (שם, עמ' 174). מיד לאחר מכן גם "רז שחרר את פצצות ה־900 קילוגרם ומיד שבר ב־90 מעלות שמאלה והחל בהיחלצות" (שם, עמ' 174). גם הוא פגע במטרה. מרבית הפצצות שהטילו שאר הטייסים פגעו, והכור הושמד. רז עוטר בצל"ש הרמטכ"ל על האופן שבו פיקד על התקיפה.

גם ספרו של קלייר, אף שהוא לוקה בראייה מעט רומנטית של האירועים, המחיש היטב עד כמה מתח המבצע את גבולות המעטפת של צה"ל. לא בכדי גם עשור מאוחר יותר, במלחמת המפרץ, נדרש צה"ל להתמודד עם שורה של אתגרים, שהראשון בהם הוא המרחק אך גם הקושי בהשגת מודיעין המדויק והקושי לפעול בתיאום עם פיקוד המרכז האמריקני, שהיה בהם בכדי לגרום להסתבכות קשה של הכוח. גם אז היו יכולות צה"ל לפעול בעירק מבוססות למעשה על היכולות שהופגנו במבצע אנטבה, בתקיפת הכור בעירק ובמבצעי יחידת שלדג בסודן להעלאת יהודי אתיופיה בשנות השמונים, בהם נחתו מטוסי הרקולס שאובטחו בידי לוחמי היחידה בלב המדבר והמריאו עמוסי עולים לעבר ישראל (לוי, 2014).

צה"ל נערך לבצע אחת משתי תכניות מבצעיות, במקביל לתקיפה נרחבת של חיל־האוויר. הראשונה, כללה הטסת כוחות מחטיבת הצנחנים הסדירה ומחטיבת הנ"ט המובחרת במילואים, כמו גם צוותי תצפית והכוונת אש מיחידת שלדג במטוסי התובלה מסוג הרקולס 130־C והנחתתם במדבר העירקי. על פעולה זו נועד לפקד אלוף דורון רובין. במקביל נערך צה"ל למבצע מצומצם יותר, במתכונת דומה, שכלל כוחות מסיירת מטכ"ל ועליו נועד לפקד תא"ל נחמיה תמרי. אך הסיכונים לכוח, הקשיים הלוגיסטיים (ובכלל זה היכולת לפנות נפגעים לישראל), והעובדה שהצלחת הכוח לפגוע במשגרי טילי הסקאד שאיימו על העורף הישראלי הוטלה בספק בשל היעדר המודיעין העדכני לפעולה – הביאו את הממשלה להחליט שלא לבצע אף אחת משתי התכניות כמו גם את התקיפה האווירית (דרורי, 2016, עמ' 406-407).

פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים

הספר "Relentless Strike" שכתב שון ניילור (St. Martin's Griffin, 2015), שעבד בשעתו ככתב צבאי בניו יורק טיימס ופוריין פוליסי, תיאר את תולדות פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), שהוקם בעקבות כישלון מבצע "טופר העיט" ב־24 באפריל 1980, שמטרתו היתה לחלץ את הדיפלומטים האמריקנים שהוחזקו בטהרן כבני ערובה בידי הממשל האיראני. המשימה הוטלה על היחידה החדשה של הצבא ללוחמה בטרור – כוח דלתא. היחידה הוקמה בצבא היבשה שנתיים קודם לכן בידי הקולונל צ'ארלס "צ'ארלי המסתער" בקווית', קצין צנחנים וכוחות מיוחדים ("הכומתות הירוקות") שלחם בווייטנאם וסופח ליחידת ה־S.A.S הבריטית, כיחידה ייעודית ללוחמה בטרור ( Naylor ,2015, P. 9).

תכנית המבצע כללה הקמת בסיס פעולה בתוך איראן אשר כונה "מדבר 1" ונועד לשמש מנחת ארעי למטוסי התובלה מסוג הרקולס 130־C ולמסוקים בהם יגיעו הלוחמים. בעוד הכוחות נוחתים במנחת "מדבר 1", סופת חול נמוכה ובלתי צפויה הביאה להסטת שני מסוקים מן המנחת ולהתרסקות מסוק נוסף היישר על מטוס התובלה מדגם 130־C. התאונה גבתה את חיי 8 לוחמים ויצרה בשטח בלגן לא נורמלי. בתנאים שנוצרו הורה בקווית' על פינוי מהיר מהשטח, במהלכו הותירו הכוחות מאחור גופות חללים, ציוד לחימה ומסמכים סודיים אודות הפשיטה. בני הערובה שוחררו רק לאחר מו"מ ארוך בינואר 1981.

מוטב היה לו מתכנני הפעולה היו דבקים דווקא במאפייני הפשיטה שביצע גדוד הריינג'רס ה־6 בפיקוד לוטננט־קולנל הנרי מיוסי על מחנה השבויים בקאבאנטואן שבפיליפינים במלחמת העולם השנייה, שכללה נוהל קרב זריז, בן יממה, הישענות על חיילות גבוהה, פשטות ואלמנט ההפתעה. כוח של כמאה ריינג'רס, בפיקוד המג"ד מיוסי והמ"פ, סרן רוברט פרינס, פשט על המחנה, הרג כ־120 שומרים יפנים, וחילץ כ־500 שבויי מלחמה (McRaven, 1996, Pp. 245-283). הצבא האמריקני ביקש לחזק את היכולות והעקרונות הללו, ומכאן שכפי שקורה לא פעם הכישלון הפך למאיץ של השינוי הארגוני. לאחריו נערכו שינויים מבניים באופן הפעלת היחידות המיוחדות האמריקניות. בהמלצת צ'רלי בקווית' הוקמו פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), החטיבה האווירית ה־160 למבצעים מיוחדים וצוות 6 ללוחמה בטרור של הקומנדו הימי (Seal Team 6), עליו פיקד ריצ'רד מרסינקו (Naylor, 2015, Pp. 4-16).

תחת JSOC הוצבו כוח דלתא, צוות 6 של הקומנדו הימי, הטייסת הטקטית המיוחדת ה־24, החטיבה האווירית ה־160 למבצעים מיוחדים, וכן רג'ימנט הריינג'רס ה־75 של צבא היבשה האמריקני. בשנים שבהם לחמה ארצות הברית בעיקר בעימותים מוגבלים היה ל־ JSOC תפקיד מוגבל, אך נפח הפעילות והחשיבות שלו גדלו בעקבות פיגועי ה־11 בספטמבר 2001 והמלחמה שניהלה ארצות הברית כנגד ארגוני הג'יהאד העולמי (בדגש על אל־קאעדה). אז בלט הפיקוד ביכולתו להוציא לפועל מבצעים מיוחדים בלוח זמנים מהיר, בכל נקודה על גבי הגלובוס. דוגמה בולטת למבצע שכזה הוא מבצע "קרנף"; חודש לאחר הפיגוע במגדלי התאומים יזם הפיקוד, עליו פיקד גנרל דל דיילי, פשיטה נועזת באפגניסטאן בשם מבצע "קרנף", שכלל תקיפה של שני יעדים: מתחם מגורים בעיר קנדהאר (שם קוד "גקו") שבו נהג לשהות בעבר מנהיג הטאלבאן, מולא מוחמד עומאר, שעליו פשטו פלגה מכוח דלתא ופלוגת ריינג'רס, והשתלטות של כוח הריינג'רס מגדוד 3 על שדה־תעופה (שם קוד "קרנף"), המרוחק כ־60 מיילים דרומית־מערבית מקנדהאר.

רג'ימנט הריינג'רס שימר כשירות מבצעית ומיומנויות מקצועיות גבוהות מאוד, מתוך הבנה של מפקדי הרג'ימנט את המשימות הצפויות להם, ואת האפשרות שמצב הרגיעה ישתנה במהירות רבה. כשירות זו, לפי עדות מפקד הרג'ימנט באותה עת, קולונל ג'וזף ווטל (לימים מפקד JSOC), היא שיצרה את האמון בקרב מקבלי ההחלטות בדבר היכולת לבצע משימות מיוחדות בנוהלי קרב קצרים (כחודש לאחר הפיגוע בבנייני התאומים), על אדמת אויב ובמרחק אלפי קילומטרים מהבית (ווטל, 2020).

הפשיטה יצאה לפועל בליל ה־19 באוקטובר. כוחות הריינג'רס ודלתא המריאו במסוקים מסיפון נושאת המטוסים "קיטי הוק" שבים הערבי. פלוגת ריינג'רס נחתה בקנדהאר ובודדה את מרחב הפעולה, ואז הנחיתו מסוקי צ'ינוק את פלגת כוח דלתא שנעה על־גבי רכבי שטח מצוידים במקלעים כבדים. בעת שלוחמי כוח דלתא תקפו את הבית הם נתקלו בפעילי טאליבאן והתפתח קרב מטווחים קרובים, שכלל ירי מנשק קל וממטולי רקטות מסוג אר־פי־ג'י. לוחמי כוח דלתא הרגו ופצעו כמה מפעילי טאלבאן, אך כמה מהם נפצעו בלחימה. לאור חשיפת הכוח וההבנה כי ליעד צפויים להגיע תגבורות מקרב פעילי טאליבאן, הורה מפקד JSOC לכוחות לסגת, והם חילצו את הפצועים והתפנו במסוקים (Naylor, 2015, Pp. 114-118).

במקביל הוטס כוח הריינג'רס העיקרי משדה־תעופה באי מסירה שבעומאן במטוסי הרקולס 130־MC לאזור המטרה. בעודם בדרך תקפו ממטוסי הפצצה חמקניים מסוג 2־B ומטוסי הרקולס חמושים 130־AC את שדה־התעופה. בתקיפה נהרגו מספר פעילי טאליבאן. לאחר מכן צנחו 200 לוחמים מגדוד 3 של הריינג'רס סמוך לשדה־התעופה. אחד הסַמָלים בכוח סיפר שלכוח הצונח הצטרף המח"ט, ווטל, בעקבות הערכתו שבשטח יהיה צורך במפקד בכיר כדי לשלוט בכלל הכוחות, ולקשר בינם ובין מפקדת JSOC שבעורף. נוכחותו אפשרה למפקד גדוד 3, לוטננט קולונל סטיבן באנאץ', להתמקד בקרב הקרקעי (Ibid, P. 109).

לאחר הצניחה נתקל כוח הריינג'רס בפעיל טאליבאן והרגו, ואז השתלט במהירות על שדה־התעופה. הכוחות נתקלו בהתנגדות מועטה. בקרי שליטה קרביים, אנשי יחידת מבצעים מיוחדים של חיל־האוויר, העריכו את מידת התאמת שדה־התעופה לשימוש עתידי, והכווינו מטוסי 130־AC לעבר שיירה של רכבים ובהם פעילי טאליבאן, שנעה לעבר הכוח. השיירה הושמדה באש מן האוויר, והריינג'רס פונו מהשדה במטוסי תובלה מסוג 130־MC. בפשיטה נפצעו 14 חיילים. בתקיפת המתחם של מולא עומר נפצעו 12 לוחמים מכוח דלתא, שלושה מהם באורח קשה, ושני חיילים נוספים, מכוח הריינג'רס שהוצנח, נפצעו קל כתוצאה מהצניחה (Ibid, Pp. 114-118). אף שלא כל יעדי הפשיטה הושגו, הרי שהפעולה שימשה איתות מרתיע וברור לטאליבאן בדבר יכולתה של ארצות־הברית לפעול צבאית וקרקעית בכל נקודה שבה תבחר באפגניסטאן. ב־25 בנובמבר השתלטו על האזור כוחות הנחתים והקימו באזור בסיס מבצעים שכונה ע"ש המבצע של הריינג'רס, בסיס "קרנף".

הבולט במבצעי הפיקוד, אותו ריכז והוביל ב־2011 מפקד JSOC דאז, האדמירל ויליאם "ביל" מקרייבן, איש הקומנדו הימי, היה מבצע "חנית נפטון", הפשיטה בה הרגו לוחמי הקומנדו הימי את מנהיג ארגון הטרור אל־קאעדה ויוזם פיגועי ה־11 בספטמבר, אוסאמה בן לאדן. (Ibid, Pp. 391-402).

ניילור הוציא מתחת ידו ספר מקיף שתיאר את התפתחות הפיקוד מאגד תיאום ולשיטה לכדי מפקדה אשר כפופות לה יחידות עילית ולה מוטת שליטה המאפשרת לה לבצע במקביל מגוון מבצעים מיוחדים ברחבי הגלובוס. להערכתו, הפיכת JSOC לקבלן מבצעים מוצלחים בהיקף גדול ביססה אותו לא רק בראש שרשרת המזון של צבא ארצות הברית, אלא גם בראש ההיררכיה של הסוכנויות והארגונים הביטחוניים של ארצות הברית (Ibid, P. 427). עם זאת, בחינה ביקורתית של הספר מלמדת על כך שכמעט תמיד נהנו כוחות JSOC מיתרון מהותי בדמות בסיסים קדמיים סמוכים ליעדים אותם תקפו, בין שבסיסים אלו היו בסיסים של ממש במדינות סמוכות, כפי שאירע במבצע "חנית נפטון", ובין שבאמצעות בסיסים ניידים בדמות נושאות מטוסים, כפי שנעשה במבצע "קרנף". למעשה, לארצות הברית אין, בזכות בסיסי הפעולה הניידים והקבועים שהקימה, מעגל שלישי וביכולתה לפעול בכל יעד בעולם כשכוחותיה נהנים מתמיכה לוגיסטית, מודיעינית, וכן מסיוע אש ומכוחות עתודה בהישג יד.

סיכום

מן הספרים שנסקרו כאן בקצרה ניתן ללמוד כי לאורך השנים פיתחה ישראל יכולת לפעול כנגד איומים במעגל השלישי, היא נשארה בעיקר נחלתן של חלק קטן מיחידות צה"ל, רובן כאמור מזרועות המודיעין, האוויר והים כמו גם כוחות מיוחדים.

מאז מבצע אנטבה חלה התקדמות משמעותית ביכולות איסוף המודיעין של ישראל (בדגש על התחום הטכנולוגי), גם הכוחות המיוחדים של צה"ל מקצועיים ומיומנים מבעבר ופעלו בשורה ארוכה של מבצעים מוצלחים במעגל הראשון, דוגמת הפשיטה שביצעו סיירת מטכ"ל ויחידת שלדג על יעדי חזבאללה בבעלבק במלחמת לבנון השנייה (שלח, 2011), השני והשלישי, דוגמת חיסולו של אבו ג'יהאד בתוניס. גם חיל האוויר הצטייד מאז תקיפת הכור בעיראק במטוסי קרב מתקדמים שלהם טווחי טיסה גדולים יותר, שיאפשרו פעולה בהיקף גדול יותר ביעדים מרוחקים יותר, ופיתח יכולות תקיפה מרשימות (הראל, 2017). אלו באו לידי ביטוי בעיקר בתקיפת יעדים מורכבים במעגל הראשון ובהם מבצע "משקל סגולי" במלחמת לבנון השנייה, במהלכו השמיד החיל בתוך 34 דקות חלק גדול ממערך רקטות הפג'ר במתקפה אווירית, ותקיפת והשמדת הכור הסורי ב־2007.

אך העובדה שצה"ל נדרש להשקיע את עיקר משאביו בבניין הכוח במענה לאיומי המעגל הראשון, הפכה את יכולתו של צה"ל לפעול ביעדים מרוחקים כל כך למוגבלת במידת מה. המענה שגובש היה לא פעם אד־הוק, לעתים מאולתר, ונשען לא פעם על תעוזה גדולה והימור מושכל כמו גם על יכולות גנריות למעגל הראשון עם התאמות מסוימות.

פעילות זו מתחה בהכרח את יכולות ומשאבי צה"ל לקצה, תוך נטילת סיכונים מחושבים, בשל העובדה שלישראל, בניגוד לארצות הברית, אין "מקפצות" או בסיסי מבצעים קדמיים ניידים או קבועים. כך למשל, למטוסים שהטיסו את הכוחות לאנטבה לא היה די דלק לטיסה חזרה וראשית תוכנן לתדלק אותם במהלך המבצע בשדה התעופה ובהמשך הצליחה הממשלה לקבל אישור ממשלת קניה לתדלק את המטוסים בשדה התעופה של ניירובי. לכן כל מבצע במעגל השלישי היה עבור צה"ל מבצע מיוחד. יתרה מכך, גם בעימות אפשרי עם האיום המרכזי במעגל השלישי, איראן, סביר שרובו של צה"ל לא יהיה רלוונטי למערכה המרוחקת והיא תישאר נחלתן של אותן יחידות.

ח"כ לשעבר עפר שלח קבע בשעתו כי "האתגר העיקרי העומד בפני צה"ל, הן מבחינת הסיכוי להתלקחות והן מבחינת מידת הכוח שיידרש, הם הארגונים התת־מדינתיים החולשים על גבולותיה של ישראל, ובראשם חיזבאללה וחמאס. הם היום "אויב הייחוס" שמולו צריך צה"ל להיערך מבחינת עיקר מבנהו והכשרתו" (שלח, 2015, עמ' 57). לכן, למרות שיש לפתח את היכולת לפעול במעגל השלישי, הרי שעיקר בניין הכוח של צה"ל נדרש להיות מוטה לאיומים במעגל הראשון.

מנגד, הלקח העיקרי שיש ללמוד דווקא מן הספר על פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים נוגע להבנה שהאיומים יכולים להשתנות. עד כה היה המענה הישראלי לאיומי המעגל השלישי מוגבל בהיקפו (יכולת תקיפה מוגבלת של חיל האוויר והכוחות המיוחדים, למבצע נקודתי בעיקרו דוגמת אנטבה או הכור בעיראק), בשל מגבלות המרחק. מוטב ללמוד מן האמריקנים ולפתח, מבלי לוותר על התעוזה, הנחישות, היצירתיות והיכולת לחשוב מחוץ לקופסה שאפיינו את פעולותיה של ישראל במעגל השלישי בעבר, בסיסי מבצעים קדמיים שיאפשרו לה לפעול ביעילות גבוהה יותר גם כנגד האיומים במעגל השלישי.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו. בעבר שימש כחוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והפעיל את הבלוג המדיני־ביטחוני "על הכוונת", סרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש" ודוקטורנט במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן.
המחבר מבקש להודות לרס"ן אור בר – מנהלת, חוקרת ועורכת ראשית של כתב העת "בין הקטבים" ומחלקת הדיגיטל של מרכז דדו, על הערותיה הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

"מפקד צריך לאהוב את חייליו" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרון קטן וחכם איגד את שחשב אלוף (מיל.) אורי שמחוני, שנפטר השבוע, על מגוון נושאים: החל מהשירות בצנחנים תחת פיקוד אריק שרון, עבור בחשיבות התכנון הקפדני והתחבולה וכלה בתפקיד המפקד כמחנך. הלקחים שלמד וחלק עם הקוראים נותרו רלוונטיים גם כיום.

  • פורסם באתר "סימניה"בשנת 2013 ומובא כעת בשינויים קלים
  • 16 בדצמבר 2021

מותו של אלוף (מיל.) אורי שמחוני השבוע החזיר אותי לספר הקטן והחכם "לוייתן לבן" (הוצאת גלורי, 2006) שערך בנו גלעד. בספר כלולים 167 נושאים אישיים ולאומיים, קטנים וגדולים, שעליהם חיווה אביו את דעתו: אהבה, מלחמה, פיקוד, מלחמת לבנון הראשונה (והשנייה), משפחה, אריק שרון (הראשון והשני), שכול, כדורגל, מאיר שלו, קרבות, נתן אלתרמן, סיירת אגוז, תנ"ך, כיבוש וריצה.

שמחוני, יליד 1936, אשר גדל בקיבוץ גינוסר. בשנת 1954, התנדב לצנחנים, ושובץ בגדוד 890 בפלוגה א' עליה פיקד מאיר הר־ציון. לדבריו, הפלוגה היתה לקבוצה האיכותית ביותר שלתוכה נשא אותו גורלו. מעולם, כתב, "לא הייתי בתוך חבורה כל כך מיוחדת, מגובשת ומשקיענית, חבורה של האנשים האמיצים ביותר, החכמים ביותר, המצחיקים ביותר והכיפיים ביותר; אנשים שהלכו לכל המקומות, לחמו בכל המלחמות והסתערו על כל הגבעות ומעולם לא ביקשו, רק נתנו" (עמוד 122).

אלו שהתנדבו אז לגדוד 890, ציין, "היוו במשך שנים רבות את שלד הפיקוד ביחידות צנחנים רבות. כאשר אני נזכר בחבריי ובמפקדיי מאז, אני יודע שחייתי עם נפילים" (עמוד 122).

שמחוני כתב כי "כשהתגייסנו לגדוד 890 אריק שרון היה המג"ד. כמג"ד הוא היה מדהים. היתה לו אותה יכולת נדירה, מתת אל הניתנת לבודדים בלבד, לבנות ולעצב יחידה כרצונו: הוא הגדיר את אופיה ואת מטרותיה, בחר בעצמו את האנשים והיעדים, קבע מֵעֶמדה של מג"ד – דרגה לא גבוהה – את מדיניות צה"ל, ולפעמים את מדיניות הביטחון של המדינה. הוא הכתיב נורמות וערכים ושינה את שיטות הלחימה של צה"ל" (עמוד 24).

שמחוני סיפר בספר כי בעת שהתגייס היה בצה"ל משבר בכל האמור ברוח הלחימה ויכולת הביצוע של הכוחות הלוחמים. "צריך היה להגדיר הרבה מאוד דברים קטנים, החל מתרגולות טָקטיות וכלה בערבי שירה אדירים. כל אלה היוו מערך אחד שלם ויצרו את אחת ממכונות הלחימה הנחושות ורבות היכולת, בהתאם לזמן ולמצב, שידע צה"ל אי פעם: גדוד 890 של אמצע שנות ה־50. בזמנו היה ברור לכולנו שגדוד 890 יכול להגיע לכל מקום, לעשות כל דבר, אם רק יגידו לו. הרגשנו שאנחנו מעֵבר למגבלות, ש"אף אחד לא יכול עלינו". אריק של אז היה הכול" (עמוד 25).

מג"ד 890 בתקופה שהייתי בצנחנים היה אמיר ברעם (לימים אלוף פצ"ן). הימים היו ימי השיא של האנתיפאדה השנייה והלחימה בטרור ביהודה ושומרון. הדברים שכתב שמחוני הזכירו לי כיצד חשנו ביחס למג"ד והגדוד. אין בדברים בכדי לרמז כי בתקופה הנ"ל הגדוד היה הטוב שבגדודי צה"ל בסדיר ובמילואים, מה גם שזה לא ניתן לבדיקה. מנגד, בדרישותיו מאתנו ובהובלתו את הגדוד רשם ברעם הצלחות מבצעיות כנגד הטרור הפלסטיני ונטע בנו את אותה תחושה שתיאר בשעתו עפר שלח, ביחס לימי שירותו שלו בגדוד צנחנים, "היינו חדורים בתחושת היכולת, רק תגידו לאן ואנחנו כבר נגיע".

תוכנית טובה מבוססת על תחבולה

במלחמת סיני לחם כמפקד מחלקה בגדוד, השתתף בצניחה במיתלה ובקרב העקוב מדם שנערך במקום. לאחר המלחמה השתחרר מצה"ל, אך חזר לשירות קבע ב־1964 ובמלחמת ששת הימים שירת כקמ"ן חטיבת גולני. לאחר המלחמה סייע לארכיאולוג שמריהו גוטמן באיתור מיקומה של גמלא.

"ישבנו על סלע. שמריהו סיפר לי את סיפור גמלא ואני חשתי רוממות רוח נדירה. הוא תיאר באוזני את הטבח שהיה במקום, והרגשתי כאילו אני חלק מזה. מאוחר יותר אימתו הממצאים את הסיפור כולו. זה היה לפני כמעט אלפיים שנה, אבל אלה היו האנשים שלנו. הם ראו כל בוקר את המראות שאני ראיתי בילדותי – הכנרת, השקיעות מעל הארבל. הם דיברו עברית, ראו ממול את גינוסר, הם קראו לה גינוסר ולארבל קראו ארבל. הרי את המקום הזה, את הרכסים המשתפלים מדרום הרמה לכנרת, ראיתי כל יום בהיותי ילד בגינוסר, ישר ממזרח, ולא ידעתי מה אני רואה" (עמוד 35).

עם ישראל, קבע שמחוני, הוא "העם היחיד בעולם שיכול לדבר בשפתו העכשווית עם מי שחי כאן לפני אלפיים ושלושת אלפים שנה. אף אחד אחר לא יכול" (עמוד 68).

בשנת 1970 מונה למפקד סיירת אגוז והוביל אותה בפשיטות רבות בלבנון, ובהם הפשיטה על מפקדת המחבלים בעיירה עינתא בדצמבר אותה שנה, שנערכה בליל חורף גשום במיוחד. "יצאנו ממלכיה ומיד צללנו למעמקי בבוץ תוך דקות ספורות היינו שטופי מים מכף רגל ועד ראש. הבוץ היה עמוק, הנעליים התמלאו בוץ ומים. הלכנו לאט, אבל כשאתה נמצא בתנועה אחרי חצי שעה כבר לא אכפת לך כלום. אי אפשר להיות יותר טוב מרטוב" (עמוד 126), כתב.

הכוח בפיקודו נע לאט "במסלול אוגף עמוק כדי להגיע מהכיוון הלא צפוי – מצפון, מהעורף. התקיפה בעינתא היתה חלקה. פטרנו את העולם ממי שהיה צריך, הורדנו את הבית; בית סמוך, שפתח עלינו באש, פוצץ גם הוא" (עמוד 127). חמישה מחבלים הרג אז הכוח בפיקודו בקרב מטווחים קצרים, לפני ששב ארצה בלי שריטה.

לתפיסתו, "מאחורי כל גיבור עומדת תוכנית שנכשלה, ומאחורי אותות וצל"שים – מפקד ששכח לקחת בחשבון את המודיעין או את תגובת היריב או את דרך הנסיגה או את תוואי השטח. משהו לא תוכנן טוב, כי אם התוכנית טובה אין צורך במעללי גבורה. קנה המידה הטוב ביותר לבדיקת מבצע צבאי הוא כמות מעשי הגבורה שנעשו בו. ככל שמספר מעשי הגבורה גדול יותר כן רמת התכנון והביצוע נמוכים יותר. כדי לבצע תוכנית טובה לא צריכים להיות גיבורים, צריך פשוט לפעול נכון" (עמוד 15). 

יש לזכור, אמר, "שכל תוכנית שיש בה מרכיב של מעשי גבורה היא תוכנית גרועה. תוכנית נכונה מושתת על תכנון קפדני, על תחבולה ועל הטעיה, על ניצול נקודות תורפה ועל ביצוע מדויק, וצריכים להיות בה מעט נפגעים. תוכנית נכונה צריכה להיות בנויה כך שגם אנשים רגילים יוכלו לבצעה" (עמוד 133). 

"מפקד בצבא עוסק באנשים ובערכים"

במלחמת יום הכיפורים שימש שמחוני כקצין אג"ם של פיקוד צפון. סיפור הלחימה מנקודת מבטו כקצין מטה בפיקוד, תואר בספר בתמצות והוא מטלטל את הקורא ומכה בו בעוצמה. שמחוני הוא האיש שדיווח לרמטכ"ל, דוד אלעזר, כי הסורים פתחו במלחמה. הרמטכ"ל שאל אותו כיצד הוא יודע שזו מלחמה. "אני רואה" (עמוד 65), השיב שמחוני בפשטות והשיחה הסתיימה. מאז נותר ספקן וחסר אמון כלפי הרמות הממונות.

במאמר שכתב בשעתו ב"הארץ", כתב שמחוני כי המסקנה העיקרית שלו מהמלחמה היא שהכל תלוי במפקדים. החל במפקדי האוגדות, שצריכים להיות תואמי רפול, דן לנר ומוסה פלד, עבור במח"טים שצריכים להיות תואמי ינוש, אורי אור, אמיר דרורי (וכן חיים נדל שלא ציין), "וכן הלאה לגבי המג"דים ומפקדי הפלוגות. התוכניות חשובות, הכל חשוב, אבל הם יקבעו את התוצאה הסופית". כקצין אג"ם פיקוד הצפון הוא היה בין אלו שקבעו אותה אז.

לאחר המלחמה שימש כמפקד חטיבת גולני וכמפקד בית ספר לקצינים. במבצע ליטני, כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, פיקד על אוגדת הקחצ"ר. כאלוף שימש כראש מחלקת ההדרכה, בין היתר במלחמת לבנון הראשונה. לדבריו, "סלט טבולה הוא לא רק טעים במיוחד, הוא גם הדבר היחיד הטוב שאי פעם יצא לנו מלבנון" (עמוד 101). בתפקידו האחרון בצה"ל כיהן כנספח צה"ל בארצות הברית. 

"מפקד בצבא עוסק באנשים ובערכים ולא במילים ובסעיפי חוק, ותפקידו הראשון הוא הוא לחנך את חייליו ולעזור להם" (עמוד 93), אמר והסביר מדוע העדיף ענישה חינוכית על פני דין משמעתי.

התפקיד הראשון של המפקדים, אמר פעם, "הוא לאהוב את החיילים. ממש כך, מפקד צריך לאהוב את חייליו, להילחם למען החיילים שלו עד הסוף – אם הוא חושב שהם מקופחים באיזו דרך, החל מדבר זעיר ועד למשימה לא מתאימה במלחמה. יש גירסה שמי שאוהב את חייליו מתנהג עימם ביד ברזל. לדעתי, משמעת היא לא תמיד פונקציה של החמרה או אי החמרה אלא של התנהגות ברורה ואחידה של סולם ערכים קבוע. לא הייתי רוצה להחזיק אצלי מפקד בעל דרישות קיצוניות, מה שמכונה "התקפות'. מפקד מוכרח להיות בעל קו אחיד ואופי מוצק, לדעת בדיוק מה הוא רוצה, לדרוש תמיד את אותם דברים, להחמיר תמיד באותן נקודות ולהקל באחרות" (עמוד 114).

עולם התוכן והעניין של שמחוני היה עשיר ומגוון ועסק בטולסטוי, "אנשי פאנפילוב", הפלמ"ח, "מובי דיק" (ומכאן שם הספר), בטהובן והביטלס (אותם ראה בהופעה בנמל ליברפול בטרם התפרסמו). שפתו עשירה, וגישתו הרבה יותר ספקנית ושואלת מאשר נחרצת, במיוחד בהשוואה לספרים אחרים בסוגה זו של ספרות. התוצאה היא ספר תמציתי, שעולה ממנו דמותו של מפקד נבון שקנה את חוכמתו "דרך הרגליים" והלקחים שלמד וחלק עם הקוראים נותרו רלוונטיים גם כיום.

יהיו מקרים שבהם חיל האוויר פשוט לא יגיע – סקירת ספרו של אורי בר־יוסף | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מלחמת יום הכיפורים היא בגדר חריגה בתודעה הציבורית. הדבר נובע, ככל הנראה, מכך שהיתה זו הפעם האחרונה שמערכה צבאית השפיעה על כל רחוב ובית בישראל. מאות אלפי חיילים, בסדיר ובמילואים, גויסו אליה, ואלפי הנופלים ורבבות הפצועים הגיעו מכל חלקי המדינה. כשזה מגיע למחקר ולספרות המלחמה ממש לא נגמרה. כל שנה מתפרסמים כמה ספרים וסיפורים חדשים אודותיה, חלקם תורמים למחקר ההיסטורי וחלקם תורמים בעיקר לחיזוק המיתוס של המלחמה.

ועדיין, קבע פרופסור (אמריטוס) אורי בר־יוסף, ישנו "חור שחור" בכל האמור בהיסטוריוגרפיה של חיל האוויר במלחמה. בשנים 1967־1973 הושקע בתהליכי בניין הכוח של חיל האוויר כמחצית מתקציב הביטחון. השקעה זו באה לידי ביטוי ברכש מטוסי תקיפה מתקדמים מתוצרת אמריקנית, שביכולתם לסייע ביעילות לכוחות היבשה. למרות השקעה זו, הרי שבקרבות הגדולים במלחמה, ובכלל זה קרבות הבלימה וקרבות הצליחה, לא תרם החיל תרומה משמעותית. אמנם ענף תולדות חיל האוויר הוציא לאור מספר כרכים על פעילות החיל במלחמה, אך הם נותרו מסווגים. במטרה למלא את "החור השחור" ערך בר־יוסף מחקר מקיף על פעילות החיל במלחמה שעובד לכדי ספר, "מלחמה משלו" (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2021).

פרקי הספר מספרים את סיפור המלחמה מנקודת המבט של חיל האוויר בספקטרום ההיסטורי הרחב יחסית שלה – החל מסיום מלחמת ששת הימים, עבור בתהליכי בניין הכוח והשפעת מלחמת ההתשה על החיל, והמשך בתיאור יומיומי של פעילות החיל במלחמת יום הכיפורים, ובהן התקיפות המורכבות (ובהן מבצעי "תגר" ו"דוגמן 5א" ותקיפת המטכ"ל הסורי בדמשק), דיוני המטה הכללי וקבלת ההחלטות במרכז השליטה של החיל (משל"ט). מן הספר עולים הפערים בהבנת תמונת המלחמה והצרכים של הצבא בחיל ובמטכ"ל, וכיצד פערים אלו הלכו והתרחבו לאורך ימי המלחמה.

במחקרו נעזר המחבר בשורה של מחקרים שפורסמו בעבר, דו"חות וחומרים ממחלקת היסטוריה וכן בחוקרי המלחמה וחיל האוויר ובהם מאיר אמיתי, דני שלום, סם ברונפלד, ד"ר עמירם אזוב, ד"ר שמעון גולן ופסח מלובני. בנוסף קיים המחבר שורה של ראיונות עם קצינים בכירים בחיל האוויר שלחמו במלחמה ובכללם מפקדים בכירים בחיל, האלופים דוד עברי, איתן בן־אליהו, גיורא רום, ואחרים.

לקחים שכוחם יפה גם כיום

מהקריאה בספר ניתן ללמוד מספר תובנות לימינו. המחבר ייחס חלק ניכר מהכשלים לחוסר ניסיונו המבצעי של מפקד החיל, אלוף בני פלד, ולכך שייצר אווירה בקרב מטה החיל שלא אפשרה הבעת דעה אחרת משלו. החיל עשה כברת דרך מאז, והכשל הזה הוא בעיקרו נקודתי ולא בטוח שניתן ללמוד ממנו, זולת האמירה שמפקד החיל חייב ניסיון מבצעי ניכר ולצד זה להוביל את החיל תוך שהוא מייצר חופש מחשבה והבעת עמדה ומשמעת פעולה.

לקח נוסף, כמעט מובן מאליו אף הוא, הוא ההערכה כי המלחמה הבאה תהיה רב־זירתית. במלחמת יום הכיפורים הצורך לפעול בשתי זירות לחימה עצימות (שאחת מהן, חזית הצפון, אף טמנה בחובה סיכון ממשי לעורף האזרחי בישראל) במקביל פישק את החיל ואת יכולותיו והקשה מאוד על יכולתו לרכז מאמצים ולפעול ביעילות. חיל האוויר עשוי בהחלט לפגוש את האתגר הזה גם במערכה הבאה.

היעדר חלופה טובה לחיל האוויר: ניכר כי הצבא הימר את כל הונו על חיל האוויר. הנחת העבודה המרכזית היתה שהחיל ישיג במהירות עליונות אווירית מוחלטת, ואז יופנה לפגיעה קשה בכוחות היבשה של האויב ויפלס את הדרך לכוחות היבשה של צה"ל. בפועל, לא כך קרה. מערכות ההגנ"א (הגנה אווירית) של האויב הטילו מגבלות קשות על חופש הפעולה של החיל, ואנשיו התקשו להתאושש מכשלון מבצע תקיפת סוללות הטק"א (טילי קרקע־אוויר) בסוריה, כמו גם מהתזזיתיות שבה שונו משימות החיל בתחילת המלחמה (תחילה "תגר" ואז "דוגמן 5א"). את הדלתא נאלצו לסגור כוחות היבשה לבדם. בפועל, "השמידו אוגדות צה"ל שבע סוללות טילים, ובכך ביטאו באופן ברור את המהפך ביחסים בין יבשה לאוויר: במקום הבטחת המלחמה המקורית, שחיל האוויר יסלול את הדרך לכוחות הקרקע, השריון הוא זה שפרץ את הדרך לחיל האוויר" (בר־יוסף, 2021, עמ' 310). אז ורק אז, החל החיל לפעול בחזית הדרום באופן משמעותי בכל האמור בסיוע לכוחות היבשה. הלקח כאן אינו שכוחות היבשה צריכים להיערך להשמדת מערכי הגנ"א, אלא שאסור להסתמך על מענה אחד, ויש לפתח חלופות ויכולת לחימה עצמאית ליבשה גם בהיעדר סיוע מלא של חיל האוויר.

חיבור למשימות העיקריות של הצבא: ניכר כי החיל ניהל במלחמה, כפי שעולה משם הספר, מלחמה משלו. הרציונאל של מלחמה זו, שהתמקדה בתקיפת שדות תעופה ומערכי הגנ"א, נבעה מרצון להבטיח את חופש הפעולה של החיל במרחב שיאפשר לו לסייע לכוחות היבשה במשימותיהם. יש היגיון בתפיסה זו, אך החיל התקבע עליה וניתק עצמו מתהליכי התכנון, והמטרות שגיבש המטכ"ל. תקיפת שדות התעופה היתה לא יעילה בעליל והושקעו בה מאמצים רבים לכל אורך המערכה, למרות שהיה ברור שמוטב להשקיעם ביעדים אחרים. בעוד החיל התקבע על תקיפת שדות תעופה ומערכי הגנ"א (סוללות טק"א ומכ"מים), הוא נמנע מלהשקיע מאמצים משמעותיים ביעדים שהיו חשובים למאמץ המלחמתי ובהם קרבות הבלימה ופגיעה בחיל המשלוח העיראקי בטרם יגיע לרמת הגולן.

בקיאות המטכ"ל, והרמטכ"ל בראשו, ביכולות ומגבלות הכוח האווירי, היתה נמוכה (פינקל, 2018, עמ' 70־75). אלוף (מיל.) גיורא איילנד, שלחם במלחמה כקמב"ץ גדודי בצנחנים ולימים היה לראש אמ"צ, טען בספרו שחולשה זו של המטכ"ל בהבנת יכולות ומגבלות החיל שבה וחזרה על עצמה לא פעם (איילנד, 2018, עמ' 198־200). ההנחה המקובלת במטכ"ל ב־1973 היתה שאם מח"א, המומחה בה' הידיעה במטכ"ל לכוח אווירי, מתעקש על יעדים אלו יש בכך הגיון, ולא היה ביכולתם לערער על קביעותיו. בפועל, מח"א טעה. לא בכדי כתב יפתח ספקטור, מפקד טייסת הפנטום 107, בסיכום פעולות הטייסת במלחמה כי ״האויב שלנו העיקרי זה המשל"ט. יש להתייחס בחשדנות מוחלטת לכל תכנון שבא מהמטה. הוא חי בפיגור ואיננו מעכל לקחים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 364).

הרמטכ"ל החל לשים לב לקיבעון זה ב־11 באוקטובר. באותו ערב פירט הרמטכ"ל אלעזר לחיל האוויר את משימותיו למחרת: "למנוע ירידה מצרית לאורך מפרץ סואץ, לתקוף מגנן נ"ט מסוים ולהבטיח שמיים נקיים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 238). מחר נתקוף במצרים שני שדות תעופה, השיב מח"א פלד. "שני שדות תעופה במצרים? אתה לא שמעת עכשיו? מצרים עושים רק שלושה דברים, רק שלושה דברים, רק שלושה דברים. שומרים על המפרץ, נותנים לחיים [בר־לב] מחווה אישי, איזה מגנן נ"ט שמנדנד לו, בין אריק לברן [אדן], נתקע להם כמו עצם בגרון, ודואגים לו שיהיה לו שמיים נקיים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 238), קבע הרמטכ"ל. שבוע מאוחר יותר, ב־18 באוקטובר, חל משבר קשה עוד יותר והרמטכ"ל קבע "שחיל האוויר מנהל מלחמה משלו, במנותק מהמאמץ העיקרי של כוחות היבשה. מאותו יום קיבל החיל פקודות מפורטות, והרמטכ"ל הגביר וחידד את מעורבותו בהפעלתו באמצעות הגדרת משימות ברורה יותר" (בר־יוסף, 2021, עמ' 362). מצב זה עשוי לחזור שכן החיל נוטה לא פעם להתמקד באתגריו ולזנוח את המערכה הקרקעית (האיומים על חופש הפעולה של החיל במערכה הבאה, איומים שהחיל לא נדרש להם שנים ארוכות, עשויים להביא אותו למיקוד זה שוב).

נדרש חיבור הדוק של המטכ"ל והפיקודים לחיל, יכולותיו ומגבלותיו. אחרת, כך נראה, הוא מגדיר לעצמו משימות שעשויות להיות בנתק ממטרות המלחמה של צה"ל.

הקרב המשולב: החיל היה מנותק, בפועל, מכל תפיסת קרב משולב אמיתית. אלוף (מיל.) עמנואל סקל, שפיקד במלחמה על גדוד שריון בחזית הדרום, קבע בצדק כי "דווקא בשיא המצוקה שצה"ל נקלע אליה בשדה הקרב, כאשר נזקק לעליונות המכריעה של חיל האוויר ולעוצמת האש האדירה שלו, לא יכול היה עוד כוח זה לשמש 'ארטילריה מעופפת' לצבא היבשה" (בר־יוסף, 2021, עמ' 349).

מנגד, ראוי לשים לב לעדות טייס קרב לאחר המלחמה שאמר שכוחות היבשה "לא הבינו מה הם מסוגלים לקבל. הם לא מבינים מה הם צריכים לקבל" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352). ראשית, ציין, "לחיל האוויר לא היה נשק מתאים בשביל חי"ר, או חת"ם" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352). שנית, "המס"חים לא הבינו מה אני מסוגל לראות מהאוויר ובמה אני מסוגל לפגוע" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352). בשורה תחתונה, קבע, "הקצינים שכיוונו את המטוסים לא יודעים איך לכוון מטוסים. לי כטייס לא הייתה שפה משותפת עם כוחות היבשה. זה מתחיל בכך שהמפה בידינו לא הייתה אותה מפה וכלה בצורת תיאור המטרות" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352).

אבל הנתק של החיל לא הסתכם רק בפערים בקרב המשולב. נוכח האדישות שגילה החיל לכוח המשלוח העיראקי שנע לרמת הגולן, הוטלה המשימה על "סיירת צנחנים בפיקודו של שאול מופז" (בר־יוסף, 2021, עמ' 212). בפשיטה, בלילה שבין 11 ל־12 באוקטובר, "הטיס מסוק יסעור 25 לוחמים למארב על ציר רוטבה־דמשק, צפונית לסייקל. אנשי הכוח פגעו בכמה כלי רכב צבאיים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 212) וחסמו את הציר. "ללוחמים נמסר שחיל האוויר הפציץ עם בוקר את הכוח העיראקי שנעצר בציר החסום, אך בפועל הפצצה כזו לא התבצעה" (בר־יוסף, 2021, עמ' 213). עצם שליחת הכוח למשימה, מבלי שתכלול משימת תקיפה אוחרת שתשמיד את השיירה שנעצרה, מלמד על נתק של החיל מצרכי הצבא, ממשימותיו (גם בעומק וגם בתחום הפעולות המיוחדות).

במהלך המלחמה היו הבלחות של קרב משולב יעיל, אך הן היו נדירות. דוגמה בולטת היא קרב ואדי מבעוק ב־14 באוקטובר. "בסביבות 10:30 החל טור שריון ומשאיות של חטיבה 3 המצרית להתקדם. טנקים מחטיבה 401 וכוח צנחנים מגדוד 202 בלמו אותם על הקרקע וחיל האוויר ביצע נגדם 69 גיחות" (בר־יוסף, 2021, עמ' 269). היה זה קרב משולב קלאסי בשני מוקדים שבמהלכו השמיד גדוד השריון 46, בפיקוד סא"ל דוד שובל, את עיקר החטיבה ולצדו בצומת "נווה" "יורה" סגרו מג"ד 202, סא"ל דורון רובין, ומ"פ ג, סרן דורון אלמוג, מעגלי אש ביעילות ופגעו בטנקים ורק"מ רב (שמשי, 2005, עמ' 129־130).

דוגמה אחרת היא "מבצע "קינוח" לכיבוש החרמון בלילה שבין 11 ל־22 באוקטובר. "מבצע "קינוח" כבר זכה לתיאורים לא מעטים, אך רובם התמקדו בכיבוש "העיניים של המדינה" על ידי לוחמי גולני. תשומת לב פחותה קיבל מבצע ההטסה של לוחמי הצנחנים של חטיבת המילואים 317, אף שהיה אחד המבצעים המורכבים ביותר במלחמה ובוצע בהצלחה מלאה" (בר־יוסף, 2021, עמ' 322). במהלך הקרב הפעילו המג"דים אלישע שלם וחזי שלח סיוע אש (ארטילרי ואווירי) יעיל וקרוב ובמקביל הצליח החיל לבודד היטב את זירת הפעולה (שלח, 1988, עמ' 11). "אבל בסופו של דבר הכמות והיעילות של הסיוע האווירי לכוחות הקרקע היו תלויות בגורם אחד בלבד – איום הטילים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 352).

המחבר ציין בספרו כי "עליונותו של הטייס הישראלי על עמיתו המצרי או הסורי לא הוטלה בספק לרגע אחד לאורך המלחמה, אבל בניגוד למלחמות קודמות שבהן לעליונות הזו הייתה חשיבות קריטית, ב־1973 היא הייתה בעלת חשיבות משנית. עיקר המאמץ של חיל האוויר היה צריך להיות מכוון לסיוע לכוחות הקרקע. הימים האחרונים של המלחמה הוכיחו היטב את יכולתו לעשות זאת, אבל רק לאחר שהוסר האיום של סוללות הטילים. מאות הגיחות שביצעו מטוסי הקורנס והעיט לאחר כניסת הפסקת האש הראשונה לתוקפה סללו את הדרך להתקדמותן המהירה של אוגדות 162 ו־252, לכניעתם של אלפי חיילים מצרים ולכיתור מלא של הארמיה השלישית. בכך מילא חיל האוויר את התפקיד שיועד לו מלכתחילה, כמי שיהפוך קרבות הבקעה קשים לקלים יותר ואת הניצחון במלחמה למהיר יותר" (בר־יוסף, 2021, 342). רוב המלחמה זה לא קרה וכוחות היבשה נאלצו להסתדר לבדם.

הלקח לימינו אלו כפול. ראשית, יש לוודא שהחיל אכן שותף עוד במהלך האימונים וכתיבת התורה לקרב היבשה, ושהאימונים כוללים שילוביות ושותפות של החיל (בדגש על מתן סיוע אש והכוונת מטוסי קרב), שכן "נלחמים כמו שמתאמנים". שנית, נוכח איום הטק"א האפשרי במערכה הבאה (עין דר, 2020, עמ' 60), על כוחות היבשה לפתח יכולת פעולה עצמאית, כי יהיו מקרים שבהם הסיוע של חיל האוויר, ששופר כלקח מהותי מהמלחמה, פשוט לא יגיע.

קבוצות הלמידה: במלחמה הבאה יהיו הפתעות לא צפויות. למרות שחיל השריון ידע על הימצאות טילי הנ"ט (סאגר) בידי צבאות סוריה ומצרים, הוא הופתע מאיום זה באופן ניכר. כך אירע לחיל האוויר ביחס למערכות הטק"א הסובייטיות, אף שהיה ידוע למפקדיו כי צבאות האויב הצטיידו בהם. הפתרון של טייסות הקרב היה בהקמת קבוצות למידה שליבנו סוגיות מבצעיות ונתנו להן מענה. בטייסת 107, למשל, הוקם בראשית המלחמה באופן ספונטני פורום טייסים ונווטים שכונה "החברה הגבוהה".

בכל לילה התכנס הפורום "לדיונים בלתי פורמליים שבהם אותרו ולובנו בעיות והוצעו פתרונות, הן בתחום המבצעי והן בתחום המנהלי. להערכתו של מפקד הטייסת, פורום החשיבה הזה היה "כלי הלחימה החשוב ביותר". הטנקיסטים בסיני, שהופתעו מטילי הנ"ט בפרוץ המלחמה, למדו במהירות שהעלאת אבק בזחלי הטנק היא אמצעי יעיל להעלים את המטרה ממשקפתו של מפעיל הטיל. הם העבירו את הפתרון מחבר לחבר, וכך בתוך ימים התמסדו בצורה מהירה תרגולות שסייעו לפתרון הבעיה. תהליכי הלימוד של טייסי חיל האוויר היו דומים" (בר־יוסף, 2021, עמ' 365). דוגמה לתהליך חיובי כזה ניתן לראות במסמך לקחים שהפיק במהירות מג"ד 101, סא"ל אבי בלוט, מלחימת גדודו בראשית מבצע "עופרת יצוקה". מסמך זה הופץ למפקדי כוחות אחרים שפעלו ברצועה והיה עבורם שימושי (אריאלי, 2009, עמ' 14).

ישנה חשיבות גדולה לעיבוד ולימוד של לקחים מבצעיים במהלך הלחימה. מנגד, כפי שציין בר־יוסף, הם אינם יכולים להוות תחליף לתהליך ניתוח ועיבוד לקחים מוסדי סדור.

בר־יוסף הוציא מתחת ידו ספר קולח, מרתק לקריאה עם שורה של מסקנות מטרידות בנוגע לתפקוד חיל האוויר שבקשה שבמלחמות ישראל. כאמור, אין במחקר בכדי לגרוע מגבורתם הרבה של לוחמי ומפקדי החיל בקרבות הקשים, או מקביעתו של מפקד החיל, אלוף בני פלד, כי למרות היקף הנפגעים הרבים שספג החיל במלחמה הוא התמיד בביצוע משימותיו המורכבות והקשות, משום ש"את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לנגן" (זאבי, 1974, עמ' 42).

אך השאלה העיקרית שהוא מעלה היא מדוע ניתק החיל מן המסילה של מטרות המלחמה של כלל צה"ל, ופעל במהלך רובה כשהוא עסוק בתקיפת יעדים שבינם לבין המערכה הכוללת יש קשר רופף היא שאלה מטרידה. על כן עלינו ללמוד היטב את מחקרו של בר־יוסף, להביט באמת הזו נכוחה, ולפעול כדי למנוע ממצב זה להישנות.

התיאורטיקן והפרשן הצבאי הבריטי באזיל לידל־הארט טען כי ערכה של ההיסטוריה כתמרור הדרכה הוא מוגבל, כי אף שיש בה כדי לסמן כיוון נכון, הרי שתנאי המציאות העדכנית משתנים. "לעומת זאת, ערכה של ההיסטוריה כתמרור אזהרה הוא ברור הרבה יותר. ההיסטוריה יכולה להראות לנו ממה להימנע, גם אם אינה מלמדת אותנו מה לעשות" (לידל־הארט, 2019, עמ' 17).

המלחמה הבאה שבה יילחם צה"ל, ובכלל זה חיל האוויר, תהיה בסבירות גבוהה מערכה רב־זירתית, ובניגוד למערכה ב־1973 היא תכלול איום משמעותי על העורף הישראלי. סביר גם שחיל האוויר יידרש להיאבק במהלכה על העליונות האווירית (עין דר, 2020, עמ' 60). גם במערכה זו התפקידים שיוטלו על החיל, שהוא הגמיש, הוורסטילי ובעל המענה המהיר ביותר שברשות צה"ל, יהיו קריטיים ליכולתה של ישראל לנצח בה. בכדי שנוכל לעשות כן על צה"ל, כמאמר הרמטכ"ל אביב כוכבי, "להשתנות כדי להקדים את האויב" (כוכבי, 2020), ולנהל מערכה שבה התזמורת שהיא צה"ל מנגנת מנגינה אחודה, קוהרנטית, ומבלי שאחד הכלים, ובוודאי לא כלי מרכזי כל כך, מנגן מנגינה משלו.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו.

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

מה בין המ"פים של 1973 לאלו של 2021? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות השינוי באופי האיומים וכניסתם של אמצעי לחימה מתקדמים, בסופו של יום פלוגה היא עודנה המסגרת המצויה בלב הלחימה בכל מתאר תמרון יבשתי אפשרי, ומכאן שמפקדה וחייליו יחוו את עקת הקרב, לחצים ואתגרים דומים לאלו שחוו קודמיהם.

בספרו "ולא אשוב עד כלותם" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) ניתח תא"ל (מיל') אלישיב שמשי, שעוטר בעיטור המופת על גבורתו כמג"ד שריון במלחמת יום הכיפורים, את תפקידו המיוחד של מפקד הפלוגה בצה"ל ואת חשיבותו הקריטית לניצחון בקרב. בהקדמה לספר הדגיש הרמטכ"ל רא"ל משה "בוגי" יעלון כי מפקד הפלוגה נדרש "לגלות מקצועיות ואומץ לב ולהוות דוגמה לחייליו" (עמוד 8). יעלון, שפיקד בשעתו על פלס"ר צנחנים במבצע "ליטני", הסכים עם המחבר בקביעה כי "מפקד פלוגה טוב הוא קודם כל מנהיג אמיתי בקרב" (עמוד 8). במחקרו מצא המחבר כי הפלוגה היא "המסגרת הלוחמת המשמעותית ביותר מבחינת הלוחמים, והמ"פ הוא דרג הפיקוד המשפיע ביותר על התנהגותם, על מיצוי כושר לחימתם ועל יכולת עמידתם בלחצי שדה הקרב" (עמוד 9).

בספר נותחו 16 קרבות פלוגתיים שבהם לחמו פלוגות סדירות ופלוגות מילואים מחילות הרגלים, ההנדסה, השריון והתותחנים, ומפקדן נבחן בשלושה פרמטרים: יכולת עמידה בתנאי לחץ; יכולתו להניע את הלוחמים בתנאי לחץ; מבחן הביצוע. את דרג מפקד הפלוגה, כתב המחבר, מייחדים "הפיקוד הישיר על לוחמים, המגע הצמוד לאויב" (עמוד 196), והציפיות ההדדיות של המ"פ מחייליו ושלהם ממנו. כמו כן, קבע המחבר כי את המ"פ מייחדים שלושה תחומים נוספים אחריות ומחויבות; מקצועיות ומשמעת; ומנהיגות בקרב.

לתפיסתו של שמשי, "החשיפה של המ״פ כלוחם הנלחם כמו כל אחד מחייליו, מעמידה אותו במבחן מנהיגותי שונה מזה של מפקדים בכירים ממנו. להתנהגותם האישית של מפקדים בכירים יש משקל זניח. מה שחשוב בדרג שלהם הוא היעילות שבהפעלת המסגרות הלוחמות. לא כן בדרג המ״פ – הוא נדרש לאתגר מנהיגותי, המשלב בו־בזמן פסיכולוגיה וטקטיקה. מבחינה פסיכולוגית, עליו להניע אנשים לפעול בתנאי הלחץ של שדה הקרב ומבחינה טכנו־טקטית עליו להפעיל פלוגה ככוח לוחם בשדה הקרב. שני הגורמים כרוכים זה בזה ומשפיעים הדדית״ (עמוד 212).

הקריאה בספר מעלה את השאלה מה בין המ"פים של 1973 לאלה של 2021? מה דומה ומה שונה, שהרי חלו שינויים גדולים בטיב האיומים (מצבאות סדירים לצבאות טרור), באמצעי הלחימה המתקדמים. מנגד, בסופו של יום פלוגה היא עודנה המסגרת המצויה בלב הלחימה בכל מתאר תמרון יבשתי אפשרי, ומכאן שמפקדה וחייליו יחוו את עקת הקרב, לחצים ואתגרים דומים לאלו שחוו קודמיהם.

חשיבות הקרב המשולב וארגון המרחב בהגנה

אחד הפרקים בספר תיאר את לחימת פלוגה מגדוד 12 של חטיבת גולני בפיקוד סגן אברהם רונן. המג"ד, סא"ל יעקב שחר, נהרג ביום הרביעי למלחמה בהיתקלות עם קומנדו סורי בבְֻקעתא, והפיקוד הוטל על סגנו, רס"ן ארווין לביא. "הייתי חדש בתפקיד, הרוגע שהוא נטע בי – יותר מזה לא יכולתי לאחל לעצמי", סיפר אחד ממפקדי הפלוגות על לביא. "היכולת שלו לשלוט בנו ולכוון אותנו באמצעות הקשר זאת כבר אמנות. גם כשהוא לא היה לידי, בשיאן של התקפות עלינו, יכולתי לחוש אותו ולשאוב ממנו עידוד".

ב־11 באוקטובר, לאחר בלימת המתקפה הסורית ברמת הגולן, לקח הגדוד חלק במתקפת הנגד של צה"ל לשטח סוריה ולחם בקרבות בגֻ'בתא אל־חשב ובפתיחת הציר לכפר מזרעת בית ג'ן. למחרת נערך הגדוד להגנה סמוך לכפר, 30 ק"מ מפאתי דמשק, ועל פלוגתו של רונן הוטל להגן על צומת ממזרח לכפר. בשל קרבת הכוח לבירה הסורית, הטילו הסורים כוחות ניכרים במטרה להדוף אותו לאחור, ללא הצלחה. עם רדת הלילה נערך קרב ההגנה הראשון והפלוגה נדרשה לבלום התקפת שריון סורית. רונן ביקש מהמג"ד, לביא, שיקצה לו מחלקת טנקים, וכשזו הגיעה הכווין את מפקדה לעבר הטנקים הסוריים. כוח השריון פתח באש, ושני טנקים סורים הושמדו. במקביל נדרש המ"פ להתמודד עם התקפת כוח חי"ר סורי. הוא מיקם מחלקה אחת ברתק, ובחיפויה הסתערה מחלקה שנייה ואנשיה הרגו את החיילים הסורים.

קרב ההגנה הראשון הסתיים בבוקר, ובשאר היום עסק רונן בהיערכות והתארגנות מחדש. "הוא ביקש מהמג״ד טרקטורים, שהחלו לחפור מיד עם הגיעם, עמדות מוגנות לזחל״מים מדרום לכביש״ (עמוד 28). גם לאחר קרב ההגנה השני, ב־14 באוקטובר, שבו נדרשה הפלוגה לטהר בתים בכפר מכוחות חי"ר ונ"ט סוריים, הפיק רונן לקחים. הוא "ביקש מהמג"ד טנק, ובאמצעותו הרס שני בתים ממזרח לכפר – בתים שחסמו את שדה הראייה לחיילי הפלוגה" (עמוד 31).

בקרב הגנה נוסף, למחרת, נדרש רונן להתמודד עם התקפת כוח טנקי טי־62, וכוח חי"ר שנע נסתר דרך החורשות והמטעים הסמוכים לכפר. המ"פ ביקש סיוע מהמג"ד, וזה בתגובה הטיל על כוח שריון שהוכפף לגדוד לבלום את הטנקים הסוריים. במקביל "סגן רונן פרס את הפלוגה בתוך המטעים, ובירי מדויק הצליחו חיילו לפגוע במספר חיילים סורים. לאחר חילופי אש מטווחים קצרים, נסוג הכוח הסורי" (עמוד 33).

חייליו של רונן סמכו עליו ואחד המ"מים העיד כי נתן פקודות ברורות בקור־רוח ושלט במצב. רונן ציין כי: "המג"ד, רס"ן לביא, סייע לי בכל מה שהייתי צריך, כמו טנקים ודחפורים, ואִפשר לי לפעול בשטח לפני הבנתי" (עמוד 34). במהלך הלחימה היו לפלוגה עשרה פצועים ושני הרוגים.

הפרק הדגים שורה של נושאים שעודם רלוונטיים לצה"ל בכל תרחיש לחימה עתידי, ובהם הצורך לשלוט ברזי הקרב המשולב (במקרה זה שריון וחי"ר) וכן ארגון המרחב להגנה לאחר סיום ההתקפה (כפי שאירע לא אחת במלחמת לבנון השנייה ובמבצעים ברצועת עזה).

חתירה למגע בקרב התקדמות

פרק אחר תיאר את לחימת הפלוגה מגדוד 50 (נח"ל מוצנח) של חטיבת הצנחנים בפיקוד סרן אריה (אריק) מורן (קראוזמן) בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים. הגדוד, שהיה ערוך להגנה במוצבים בגזרה הדרומית ברמת הגולן, נסוג ביום השני למלחמה לאחר שספג אבדות כבדות. המג"ד החדש, רס"ן יורם יאיר (יה־יה), תפס פיקוד על הגדוד יום קודם לכן, שעות מספר לפני פרוץ המלחמה, בעקבות פציעת המג"ד הקודם, סא"ל יעקב בנדל, באימון.

לאחר הנסיגה לחץ יאיר על המטכ"ל לצייד את הגדוד ולהחזירו ללחימה, שכן לדבריו ידע "שהשיקום הטוב ביותר של הגדוד זה להחזיר אותו להיות מבצעי". כעשרה ימים לאחר פרוץ הקרבות הוטס הגדוד לחצי־האי סיני. שם קיבל זחל"מים והוכפף לאוגדה 162. ב־21 באוקטובר חצה הגדוד את התעלה, והוטל עליו לטהר את החיץ החקלאי. במהלך הלחימה טיהר הגדוד את השטח מחוליות חי"ר מצרי בשטח מכוסה צמחייה רבה, רובה גידולים חקלאיים. "הצמחייה הקשתה מאוד לשמור קשר עין בין המחלקות והיה חשש מירי של חיילים זה על זה, לכן הורה סרן מורן למ"מים למנות חייל שיהיה בתצפית רצופה לעברו. בכל פעם שהתגלו מחפורות או שטחים חשודים במיוחד, הורה סרן מורן לאחת המחלקות לחפות באש תוך שהוא מקדם מחלקה אחרת לסרוק את השטח" (עמוד 38).

מורן, כמו המג"ד יאיר, עשה את עיקר שירותו בצנחנים ובגדוד (ולימים היה למח"ט גבעתי ולמפקד עוצבת האש), ושימש בתפקיד מ"פ במשך כשנה לפני המלחמה. האתגר שעמד לפניו היה לאושש את הפלוגה שספגה מכה מורלית בשל הנסיגה מרמת הגולן, ולהחזירה ללחימה. כדי לעשות כן, הקפיד להיות בחוד, ראשון לכל סיכון ומפגש עם האויב. "חשתי פחד ועייפות וזה בפירוש לא היה פשוט בשבילי להוביל כל הזמן ראשון את הפלוגה" (עמוד 41), סיפר מורן, "אבל חשתי אחריות רבה לחיי החיילים וידעתי שאני חייב לשמש להם דוגמה אישית" (עמוד 41).

למחרת נעה הפלוגה על־גבי זחל"מים. כשזיהה המ"פ שהציר ממוקש עצר את הטור הפלוגתי. אז נפתחה על שיירת הזחל"מים אש חזקה שירה כוח מצרי שהתבצר ביעד חפור וממוגן. מורן הורה לפרוק מהזחל"מים, מיקם מחלקה אחת ככוח רתק והוביל את שתי המחלקות הנותרות בהסתערות על היעד, במהלכה נפצע מפגיעת כדור במרפק. למרות הפציעה, "מורן המשיך בהסתערות עם הפלוגה כאילו דבר לא קרה, ותוך זמן קצר היעד נכבש ולמעלה מעשרה חיילים מצרים נהרגו בתוך המחפורות" (עמוד 42). במהלך הקרבות היו לפלוגה שלושה פצועים בלבד, בהם המ"פ.

לדברי מורן, המג"ד ״הקרין ביטחון והעלה את מורל הגדוד״ (עמוד 43), ויחד עם מטה הגדוד סייע לו בלחימה. מורן, לדברי שמשי, היה מ"פ מעולה שהצליח לאושש את הפלוגה לאחר הנסיגה מרמת הגולן, ולהוביל אותה בהצלחה בלחימה בקרב התקדמות. מ"מ בפלוגה סיפר כי למורן הייתה ״מנהיגות שקטה. הרגשתי שאכפת לו מהחיילים ושהוא פועל מתוך אחריות לחייהם. המנהיגות שלו באה לידי ביטוי בדוגמה האישית. הוא הוכיח כושר גופני טוב והתגלה כלוחם שדה מעולה״ (עמוד 43).

בקרב לחמה הפלוגה נגד אויב מבוזר שפעל בכוחות קטנים (חוליות קומנדו ונ"ט), בשטח סבוך ורווי עמדות ממוגנות ומוסוות, בדומה לאויב שמולו עשוי צה"ל ללחום במערכה הבאה. הפלוגה ניצחה בכל היתקלות משום שמפקדה חתר למגע, הפעיל את אנשיו ואמצעי הלחימה שברשותו בקור־רוח, שום שכל ומקצועיות וידע לעבוד בתיאום נכון עם הגדוד.

הדרג הפלוגתי הוא שמצוי בלב הקרב

הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר, ומבאר לקורא את שהתרחש בשדה הקרב מנקודת המבט של המ"פ כמו גם של פקודיו. מנגד, נשאלת השאלה מדוע בחר המחבר, שכתב את ספרו במהלך האנתיפאדה השנייה עבור דרג הפיקוד הטקטי בצבא היבשה, להתמקד דווקא בניתוח קרבות בשטחים פתוחים ומבוצרים ממלחמת יום הכיפורים שאין בהם דמיון רב ללחימת צה"ל אז וגם בהמשך, נגד כוחות טרור, גרילה וצבאות טרור?

מפקדי הפלוגות שהובילו לוחמים בארבע השנים שקדמו ליציאת הספר לאור, בפשיטות ומעצרים במחנות הפליטים ביהודה, שומרון ורצועת עזה, פגשו אויב שונה מאוד מזה שפגשו מפקדי הפלוגות במלחמת יום הכיפורים. בניגוד לעבר, האויב פעל באופן מבוזר, בכוחות קטנים ונמנע ככל יכולתו ממגע ישיר. הדבר חל גם על המ"פים שהובילו, שנה מאוחר יותר, פלוגות ללחימה נגד מתחמי חזבאללה בכפרים וב"שמורות הטבע" בדרום לבנון. בכל מלחמת לבנון השנייה למשל, ביצע חזבאללה התקפה מתואמת אחת בלבד, ב־28 ביולי 2006, בעיירה בנת ג'ביל. הכוח המיוחד של חזבאללה תקף כוח מחטיבת הצנחנים בפיקוד המח"ט, חגי מרדכי, שקיבל התרעה מודיעינית ונערך בהתאם. בקרב נהרגו 26 מפעילי הכוח המיוחד, והנותרים נסוגו כלעומת שבאו.

לאויב כיום אין טנקים ומטוסים, ואף שיש ברשותו מרגמות, תותחים, רחפנים ומערכות נ"ט, הרי שאת עיקר האש ימקד דווקא בעורף האזרחי של ישראל. עם זאת, כוחות רצ'ואן של חזבאללה ונֻח'בה של חמאס מלמדים על נכונות האויב למהלכים התקפיים גם ביבשה, שכן הם כוח שמטרתו (בדומה למתקפות הקומנדו הסורי והמצרי ב־1973) לזרוע בלבול, הרס והרג בעורף הישראלי ובמוצבי קו המגע.

יש כמה דברים שנותרו כשהיו. בהקדמה לספר כתב הרמטכ"ל דאז, יעלון, כי "הדרג הפלוגתי הוא שמצוי בלב הקרב, ומכיוון שכך הוא הראשון הנדרש לפגוע ישירות באויב" (עמוד 7). אמנם, כתב שמשי, "גם המג"ד חשוף לאש אויב, אך המ"פ מצוי בתוכה זמן ממושך יותר והוא זה שנתקל ראשון באויב" (עמוד 194). בשנים שחלפו מהמלחמה שופרו יכולות צה"ל באש מנגד ושודרגו הן בדיוק והן בעוצמה (בדגש על אילו של חיל האוויר, אך לא רק) אולם השגת ההכרעה, בין שתהיה באמצעות תפיסת שטח, או כמאמר הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי, על־ידי השמדת יכולות ופגיעה ניכרת בכוח הצבאי של האויב, עודנה מחייבת מגע ישיר וקרוב.

בפרק שעסק בלחימת פלוגה בגדוד 17 מחטיבת גולני בניסיון הראשון והכושל לכבוש את החרמון ב־8 באוקטובר 1973, נכתב שהמ"פ, מודי בן־ש"ך, דגל בחתירה למגע ובניצול כל זמן פנוי לאימונים מדמים ככל שניתן את הלחימה, גם בתעסוקה מבצעית. כשאין מודיעין, נהג לומר, "צריך לנתח היטב את השטח ולהעריך מה האויב עלול לעשות" (עמוד 46). למרות השינוי באופי האיומים וכניסתם של אמצעי לחימה מתקדמים, המ"פ ופלוגתו יוסיפו להיות במוקד הלחימה בכל תמרון יבשתי, ומכאן שגישה זו נותרה נכונה.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו.
המחבר מבקש להודות לרס"ן (מיל.) צח אקשטיין, סמג"ד בעוצבת "חיצי האש", על הערותיו הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

המוכנות של הצבא לא תספיק, אם לא יהיה מי שיחליט נכון | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

על רקע התקיפה האחרונה של חיל האוויר בסוריה מתחדדת ההבנה שהקבינט המדיני־ביטחוני בישראל מצוי בתת־תפקוד. וכשזה המצב, כל האימונים והיכולות של הצבא לא יעזרו.

בלילה שבין רביעי לחמישי, לפי פרסומים זרים, תקף חיל האוויר מטרות בסוריה, באזור דמשק. בתגובה, ירה מערך ההגנה האווירית הסורי טילים לעבר מטוסי הקרב, שאחד מהם, כך מסר דובר צה"ל, טיל קרקע־אוויר מדגם SA5, החטיא את המטוס שאליו כוון והתפוצץ סמוך לדימונה שבנגב. בתגובה תקף צה"ל והשמיד את סוללת הנ"מ שירתה את הטיל ופגע בסוללות נ"מ נוספות בסוריה.

אמנם מאז שהחלה המערכה בין המלחמות (מב"מ), לפני כעשור, אירעו כמה וכמה אירועים שכאלו, אבל דווקא לנוכח ישיבת הקבינט השבוע, ישיבה חריגה בעצם קיומה, משום שהקבינט כבר אינו מכונס באופן סדור, ולנוכח המתיחות הפוליטית בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר הביטחון בני גנץ – כדאי לשאול מי בעצם מקבל כאן את ההחלטות, לפני שהאירועים מסלימים לכדי מלחמה.

במסגרת סדרת המפגשים שהינה שיתוף הפעולה בין המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והמרכז למלחמת יום הכיפורים, התראיין בחודש שעבר אלוף (מיל.) יעקב עמידרור, ראש המטה לביטחון לאומי לשעבר, והציג את משנתו על היחסים בין הדרג המדיני הבכיר לדרג הצבאי הבכיר.

עמידרור ציין כי לתפיסתו ההבדל העיקרי בין שני הדרגים הללו נובע גם מרוחב וגם מעומק. הדרג המדיני, אמר עמידרור, "רואה רוחב יריעה רחב הרבה יותר מהדרג הצבאי. הוא יותר מחובר לעולם, הוא יותר מחובר לבעיות הפנימיות של המדינה, הוא יותר מחובר לכלכלה. הוא יותר מחובר לפוליטיקה, הוא יותר מחובר למערכת היחסים בינינו לבין המדינות השכנות. דברים שאנשי הצבא או לא יודעים בכלל, או יודעים באופן חלקי, ובוודאי אין להם שום אחריות".

לתפיסתו, הדבר מוביל לנטייה של הדרגים המדיניים לאורך השנים למדר את הדרג הצבאי ולהסתיר ממנו מהלכים, מי יותר ומי פחות. ראשי ממשלה, ציין, מידרו את הצבא משורה של תהליכים משמעותיים: מנחם בגין את הצבא מתהליך השלום עם מצרים, יצחק רבין עשה כן בתהליך אוסלו ובנימין נתניהו עשה כן בעת גיבוש הסכמי אברהם עם מדינות המפרץ. והיו מקרים נוספים. 

לדברי עמידרור, שהחל את דרכו בצנחנים ובהמשך היה לקצין מודיעין בכיר, "הם לא רוצים להיחשף, כדרג מדיני, והם לא רוצים לחשוף, את המאמצים שהם עושים, הם לא יודעים אם הם יצליחו או לא יצליחו. ולכן, זה מעבר לרוחב היריעה זה רוחב ההבנה. העומק של ההבנה. כי יש להם הרבה נתונים, שאין לדרג הצבאי. ולפעמים לדרג הצבאי נדמה שהוא רואה את התמונה. הוא טועה, זאת לא התמונה. זה אותו חלק בתמונה שהוא נחשף אליו, כי הדרג המדיני היה מוכן לחשוף אותו".

איזה רוחב ואיזו יריעה?

נוכח ההחלטה שהשרים יואב גלנט, אלוף פיקוד הדרום לשעבר, ומירי רגב, תא"ל (מיל.) ודוברת צה"ל לשעבר, ישמשו כחברי הקבינט המדיני־הביטחוני מטעם הליכוד לסירוגין, נשאלת השאלה על איזה רוחב ועומק יריעה הוא מדבר?

יתרה מכך, בעבר כונס הקבינט באופן סדור, והנה עד שהתכנס ביום ראשון השבוע, לא כונס הקבינט במשך כחודשיים. כשזו תדירות המפגשים, איזו רמת ידע יכולה להיות לשרים שעדיפה על זו של הדרג המקצועי. נראה שראש הממשלה ממדר לא רק את הצבא אלא גם את הממשלה, ואף שיש לכך תקדימים, זה לא מצב בריא.

זה לא חייב להיות כך. במלחמת יום הכיפורים נדרש הקבינט לאשר את מבצע צליחת תעלת סואץ. היה זה מבצע מורכב, מסוכן, שעיקרו צליחת האוגדה שעליה פיקד האלוף אריק שרון את התעלה ב"תפר" שבין שתי ארמיות מצריות והקמת מאחז וראש גשר בגדה המערבית שלה.

במידה ויצליח, המבצע טומן בחובו אפשרות לכתר את הארמיה המצרית השלישית ושינוי מצב יסודי של המערכה לטובת ישראל. במקרה של כישלון, הכוחות הצולחים יהיו מנותקים וצה"ל עלול להפסיד במערכה בחזית הדרום. למרות שכלל הפיקוד הבכיר של צה"ל תמך בתכנית הצליחה, הטיל שר החינוך יגאל אלון ספק במהלך.

כשהסתיימה הישיבה הודיע אלון, מפקד הפלמ"ח ומפקד חזית הדרום במלחמת העצמאות:

"לא אצביע בעד או נגד, אלא אקום ואסע לסיני כדי ללמוד על המצב מכלי ראשון".

אמר ועשה. הוא ירד לפיקוד הדרום בסיני, נכח בקבוצות הפקודות העיקריות שהתקיימו, השתכנע בכך שהמהלך אפשרי ובישיבת הממשלה הצביע בעד הצליחה, מהלך שבדיעבד הביא להכרעת הצבא המצרי ונחשב לאחד הניצחונות הגדולים של צה"ל.

זוהי דוגמה לשר שמימש את אחריותו עד תום וסירב להיות חותמת גומי. במציאות הפוליטית הנוכחית, קשה לומר שבקבינט ישנם שרים שפועלים כמותו. מה שגם שבהיעדר ישיבות הם אינם יכולים לעשות כן. כשזה המצב, כלל לא בטוח שהדרג המדיני מחזיק ברוחב ובעומק היריעה.

כשחברים בקבינט עושים "שבוע־שבוע" ניתן להעריך בזהירות שהחלטות, בוודאי לא החלטות משמעותיות, יתקבלו בישיבות הללו. 

המתיחות מול איראן, שנובעת הרבה פחות מהמערכה הימית ומפעילות חשאית כזו או אחרת שמיוחסת בפרסומים זרים לקומנדו הימי – והרבה יותר מפטפטת מסוכנת בישראל, ואיומים נוספים שהקבינט המדיני־הביטחוני אמור לתת את הדעת עליהם – יחכו. או שלא.

מתאמנים כמו שנלחמים

לפני כחודשיים כתב אל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ בבלוג שלו סקירה אודות הספר "בדרכי שלי" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2018) מאת האלוף (מיל.) דורון רובין, והמליץ עליו בחום. בעקבות הסקירה שבתי לספר והבנתי מדוע כתב זלמנוביץ את שכתב. 

"התגייסתי לצנחנים ב־1963. עשיתי מסלול של 14 חודשים, נשלחתי לקורס קצינים, וסיימתי אותו כחניך מצטיין פלוגתי" (עמוד 17), כתב רובין. משם הוא עשה מסלול ארוך, כמפקד מחלקה ופלוגה, סמג"ד הנח"ל המוצנח בפשיטה על המכ"ם המצרי, וכמפקד גדוד 202 בצנחנים במלחמת יום הכיפורים.

שם, ובשורה של תפקידים בהמשך (עד שפרש כאלוף), קנה לעצמו שם של מפקד נועז, יסודי, מקצועי שהוביל מלפנים, אבל גם של מי שאינו חושש לומר את האמת שלו, בין שהיא נוחה או לא נוחה למפקדיו.

כמג"ד הטמיע בגדוד את גישתו ש"גדוד 202 צריך להיות מסוגל לעשות הכול ולעשות זאת לבד" (עמוד 32), בשורה של אימונים מותאמים. הגישה השתלמה, ובקרב ואדי מבעוק רובין הפיק את המרב מגדודו, תוך שהוא ממצה את האמצעים והסיוע שעמדו לרשותו וקצר את פירות ההכנות טרם המלחמה.

בהקדמה לספר תיאר האלוף (מיל.) דורון אלמוג, שהיה מ"פ בגדוד (ולימים מג"ד בצנחנים כשרובין המח"ט), כיצד לאורך כל הקרב שמע את "דורון ברשת הקשר פוקד בקור רוח על חבורת המפקדים. מנסה להוציא מכל אחד מהם את המקסימום" (עמוד 8).

בקרב פעלו הצנחנים במשולב עם שני גדודי שריון, תותחנים וחיל האוויר, והשמידו חטיבת שריון מצרית. היה זה קרב מופת שנוהל היטב על־ידי כלל היחידות והמפקדים שלחמו בו, והוכרע בעיקר בזכות כוחות השריון והאוויר. התרומה של הצנחנים, חשובה ככל שהייתה, לא התקרבה למה שתואר בספר, וחבל שנופחה.

המוטו העיקרי של רובין בספר, והמסר החשוב שיש לקחת ממנו, הוא:

"מתאמנים כמו שנלחמים. לנקודה ארכימדית זו, הממנפת את הלקחים כולם, הטפתי בקנאות לאורך כל שירותי הצבאי, בכל תפקיד שמילאתי: חייבת להיות הלימה מלאה בין שדה הקרב לזירת האימונים. את הדוֹגמה האחרת חייבים לעקור מן השורש" (עמוד 18).

יש לציין כי בשנתיים האחרונות התקיימו בצה"ל לא מעט אימונים כאלה, שהפנימו את מסריו של רובין (בין שבמודע ובין שלא), ודימו היטב את שדה הקרב ואפשרו לכוחות לחוות אימון משמעותי. 

המוכנות חשובה, הקבינט חשוב יותר

בשנה שלאחר מלחמת יום הכיפורים ראיין הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית, נחמן שי, את מפקד גדוד השריון 71 שבחטיבה 188, רס"ן יוני נתניהו (שנהרג שנתיים אחר־כך כשפיקד על סיירת מטכ"ל בפשיטת החילוץ באנטבה). למרות שעברו מאז כמעט חמישים שנים לקטעי הקישור של הכתב, כמו גם למסרים של המג"ד, ניתן היה לעשות "העתק־הדבק" לכל כתבה על גדוד של צה"ל כיום.

את שירותו הצבאי, סיפר שי בכתבה, נתניהו "עשה ביחידות צנחנים ביחידות סיור שונות". את סיירת מטכ"ל, אליה עבר נתניהו מהצנחנים כקצין, לא היה נהוג אז להזכיר, אבל חוץ מזה הכל נשמע אותו דבר.

לשריון עבר נתניהו אחרי המלחמה (שעל גבורתו בה עוטר בעיטור המופת). תחילה שימש כמ"פ ובהמשך כמג"ד. בשיחה עם שי הוא ציין כי הגדוד השלים "סדרה ארוכה מאוד של אימונים שהשיגו תוצאות טובות מאוד. היחידה שספגה אבדות קשות במלחמה שוקמה לחלוטין, לדעתי השיגה… השיגה כבר את אותו פער שהיה קיים, השיגה מזמן ועברה אותו. אנחנו נמצאים ברמת אימונים גבוהה, אולי יותר מאשר לפני המלחמה, אין ספק שיישמנו הרבה מאוד לקחים ותיקנו שגיאות ששגינו בהן בעבר". 

עוד אמר כי ההבנה כי האפשרות שתיפתח מלחמה בצפון ברורה למפקדי ולוחמי הגדוד, "והם מרגישים אמונה בכוח של עצמם להחזיק, ואם צריך להיכנס למלחמה, הם משוכנעים היום שהם ייצאו ממנה וייצאו ממנה טוב".

המסרים הללו חזרו ויחזרו על עצמם בכל ראיון שהתפרסם מאז ועד עתה עם מפקדי גדודים וחטיבות על אימון שעברו או לחלופין בתעסוקה מבצעית בגבולות. רק לאחרונה הם הדהדו בראיונות שפורסמו עם מח"ט גולני, אל"מ ברק חירם, ועם מח"ט הקומנדו, אל"מ קובי הלר. וטוב שכך.

אבל כל האימונים המותאמים והמדמים וכל תחושת המסוגלות והביטחון של הכוחות לפעול בהצלחה במלחמה הבאה לא יעזרו אם למעלה לא יהיה מי שיחליט להפעיל אותם, ולהפעיל אותם נכון. אבל בשביל זה הקבינט המדיני־הביטחוני צריך להתכנס באופן תדיר, לנהל דיונים יסודיים ולכונן את אותו בסיס ידע רחב יריעה שעליו דיבר עמידרור. וזה, כך נראה, יתרחש רק בסבירות נמוכה.

אזורי החוזק של צה"ל – "המודיעין האיכותי, האש המדויקת והתמרון החד" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הנטייה להסתמך על מבצעי אש ולהזניח את התמרון אינה חדשה או מייחדת את צה"ל, כך מסתבר. השילוב בין השניים למודיעין מדויק, אמר לאחרונה אלוף פיקוד הדרום היוצא, הרצי הלוי, הוא המפתח להצלחה אשר עמד במוקד התכנית שעיצב.

בספרו המצוין "ארמגדון" (הוצאת דביר ומשרד הביטחון, 2007) תיאר ההיסטוריון הצבאי הבריטי מקס הסטינגס את סיפור המלחמה באירופה לאחר מבצע הפלישה לנורמנדי ושחרור צרפת ועד לניצחון הסופי על גרמניה. בסתיו 1944 העריכו מפקדי בעלות־הברית כי כניעת גרמניה הנאצית היא עניין של שבועות ספורים, אך המלחמה נמשכה שמונה חודשים נוספים. 

"בהגנה על גרמניה, כנגד כל הסיכויים, באו לידי ביטוי כישורים צבאיים שעלו פי כמה על אלה שגילו התוקפים, בייחוד בהתחשב בכך שכל מבצעיו של הצבא הגרמני נוהלו תחת כובד ידו של היטלר" (עמוד 15). 

בדומה למערכות שניהל צה"ל מאז מבצע "דין וחשבון" ב־1993 (מבצע "חומת מגן" הוא היוצא מן הכלל), גם בשלהי מלחמת העולם השנייה נטו צבאות בעלות־הברית לבסס חלק ניכר מפעילותם על אש ולא על תמרון.

"ההסתמכות על עליונות האש לבדה כדי לנצח בקרב שגויה לחלוטין" (עמוד 126), הזהיר אז גנרל ג'ון דלקוויסט, שפיקד במלחמה על הדיוויזיה ה־36 של צבא היבשה האמריקאי. יתרה מכך, כתב, "איננו יכולים לשבת מרחוק, להפגיז את האויב ולחכות שהוא ירים ידיים" (עמוד 126).

הסטינגס ציין בספרו כי מעט מאוד מפקדים בצבא ארצות־הברית היו ברמתם של הגנרלים ג'ורג' פטון או ג'יימס גאווין, אשר הפגינו יוזמה והתקפיות לצד יכולות פיקוד ושליטה מרשימות.

היה גם פער בין רמת הלחימה שהציגו מרבית הכוחות, "ליחידות העילית מסוג ה"ריינג׳רס" והצנחנים" (עמוד 121). אלו הוכיחו כי "הלוחם האמריקאי במיטבו – חייל לא מקצועי כמו חייליהם של צבאות אחרים – אין טוב ממנו" (עמוד 121). אבל רק מספר קטן של יחידות בצבא היבשה האמריקאי דמו להם בנחישות, בפיקוד וביכולת הטקטית. דוגמה לכך ניתן לראות בקרב על יער הורטיגן.

"לאחר שכל המאמצים לכבוש פסגה בשם קסטל היל נכשלו, נשלח לשם ב־7 בדצמבר גדוד של הריינג׳רס שחולל פלאים ביום הפלישה לנורמנדי. אנשיו הסתערו על הגבעה, ובסיוע ארטילרי כבד החזיקו בגבעה מול מתקפות־נגד עזות של הגרמנים" (עמוד 257).

בטרם יצא גדוד הריינג׳רס ה־2 להתקפה קודם מפקדו, לוטננט־קולונל ג'יימס ראדר (שהוביל את הגדוד בקרב על המצוק התלול פואנט־דו־הוק בנורמנדי), למח"ט והפיקוד נמסר לקצין האג"ם שלו, רס"ן ג'ורג' ויליאמס. למרות שהמג"ד היה חדש, ולמרות שהגדוד ספג לא מעט נפגעים, היעד נכבש.

ההתקפה הזו, שכמעט ונשכחה מן הזיכרון ההיסטורי, היא דוגמה לשילוב מוצלח של אש וכוחות מתמרנים שלהם מיומנות ורוח לחימה גבוהות. זהו, כך נראה, המפתח שיושב בלב התכניות הצה"ליות, לפחות בכל האמור ברצועת עזה. 

"מסע בין אסטרטגיה לטקטיקה"

השבוע סיים אלוף פיקוד דרום, הרצי הלוי, את תפקידו. בטקס שבו העביר את הפיקוד על הגזרה הדרומית למחליפו, האלוף אליעזר טולדנו, סיפר הלוי כי תקופתו כמפקד פיקוד הדרום היתה "מסע בין אסטרטגיה לטקטיקה ובחזרה לאסטרטגיה".

האתגר בפיקוד הדרום, ציין בנאומו, היה "לחבר בין מדיניות ודיונים ובין עדשת הצלף על הגדר בעזה, הנחיות שאנו נותנים לכוח החוצה את הגדר לפעילות מעבר לגבול, או למפקד המוביל קומץ אנשים בחקר מנהרה חדשה".

כמו מחליפו, טולדנו, עשה הלוי את עיקר שירותו בחטיבת הצנחנים (וגם פיקד על סיירת מטכ"ל), וכמותו פיקד על החטיבה בלחימה בעזה. לתפיסתו, "רוח דרום", התכנית שעיצב למערכה הבאה ברצועת עזה, "משלבת נכון בין אזורי החוזק שלנו – המודיעין האיכותי, האש המדויקת והתמרון החד; ויותר מכל, החיבור הנכון בין השלושה הללו".

במבצע "עופרת יצוקה" ב־2008, פיקד הלוי על חטיבת הצנחנים שלקחה חלק בלחימה בלב רצועת עזה. לאחר המבצע תיאר את ההתמודדות שלו ושל חייליו עם האיומים שניצבו מולם, כשלחמו בשכונת אל־עטטרה בצפון הרצועה. הסיוט, אמר אז, "הוא מחלקה של 25 אנשים, שתיכנס למבנה של שלוש קומות, וחצי שעה לאחר מכן המבנה הזה יקרוס כולו. זה היה תסריט מציאותי לגמרי".

הסיבה שתרחישי האיום הללו לא התממשו, הסביר, היא "כי באנו בעוצמה הנכונה. לאחר מעשה קראתי את הדגשים שנתתי לכל המ"מים. התשובה היא שהכנסנו אנשים באווירה לוחמנית. אמרנו להם 'תיכנסו חזק'. מה זה חזק? זה, רבותיי, לא להתבייש. תשימו רתק. תפתחו באש. תתקדמו". הרעיון, הדגיש, היה "אל תחכו שיירו עליכם. אתם מתקיפים".

כ־170 פעילי חמאס נהרגו בגזרת החטיבה. רובם נהרגו לאחר שהצנחנים "סגרו מעגל" והכווינו עליהם גורמי אש מדויקת, ומקצתם בהיתקלויות ומארבים.

מתאר העימות נשאר דומה, ובהתחשב בכך הדגש בתכנית הושם בעיקר על פגיעה ביכולות ליבה של החמאס והג'יהאד האסלאמי, ובהן פעילים, כוחות נוח'בה (הכוחות המיוחדים של הארגון), מנהרות, מחסני נשק, מפקדות, ואתרי ייצור אמצעי לחימה. השמדת אויב, תשתיות ואמצעי לחימה בהיקפים גדולים בכל גזרות החטיבות המתמרנות תביא להכרעה. הדרך לעשות זאת תהיה, בדומה למבצע "עופרת יצוקה", בשילוב של תמרון מהיר ואש מדויקת בהיקפים גדולים, שמחוברים למודיעין עדכני ומדויק.

הלוי ציין כי לתפיסתו כוחות הפיקוד מוכנים מאוד. האתגר, הוסיף, היה "להתאמן בצורה נכונה לקראת המערכה המדוברת. מסע מרתק, לקחת תמונת אויב, לתכנן מערכה שנראית מתאימה לאתגר וכמובן להתאמן בהתאם".

הלוי אמר כי בתקופתו בפיקוד פעלו הוא ואנשיו לשנות את המציאות בדרום לטובה, "גם באמצעות מבצע "חגורה שחורה" ודומיו, גם באמצעות המאמץ האזרחי ובעיקר באמצעות השילוב בין השניים".

המאמץ האזרחי כלל סיוע הומניטרי ויצירת ערוצים כלכליים לרצועה, ולצדו כאמור, ביצעו כוחות הפיקוד פעילויות לפגיעה במוכנות החמאס לעימות. דוגמה לפעילות הזו ניתן לראות בצל"ש אלוף יחידתי שהעניק הלוי, רגע לפני שסיים את תפקידו, ליחידת יהל"ם של חיל ההנדסה, על פעילות מבצעית מסווגת ופורצת דרך כחלק מהמערכה לאיתור ולהשמדת מנהרות חוצות גדר.

לישראל אין יעד ממשי להשיג בעזה מלבד שקט, ובהינתן שזה המצב הניסיון להגיע לסוג של הסדרה או רגיעה בגזרה הוא מהלך מתבקש של הממשלה. מנגד, הרקטה ששוגרה מעזה לעבר באר שבע (ונפלה בשטח פתוח) בעת שרה"מ נתניהו ביקר בעיר ביום שלישי האחרון, היא תזכורת לכך שגם לאויב יש אינטרסים, ויש לו דרכים לאותת שהוא קיים, ולנסות לשפר את רמת הסיוע וכמות הכסף, שישראל מאפשרת לו לקבל.

מטוסי ומסוקי קרב של צה"ל תקפו בתגובה אתר לייצור רקטות ועמדה צבאית של החמאס ברצועת עזה, והדרום שב ונרגע. עד לפעם הבאה. הסיוע הזה קונה לישראל שקט, וכל עוד עלותו סבירה זהו מצב תקין. אבל אם המחיר יהפוך יקר לישראל והארגון יחתור להסלמה, תידרש אותה מוכנות שעליה שקד הלוי במהלך כהונתו.

"האסקלציה לצורכי דה־אסקלציה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו, "חומת סואץ", קבע בוריס דולין כי ברית המועצות הביסה את ישראל במלחמה בתוך מלחמה, שהתנהלה במלחמת ההתשה. הספר מרתק, השורה התחתונה טעונה בירור. יתכן שמי שניצח הם דווקא הישראלים.

ישראל הפסידה במלחמת ההתשה, קבע בוריס דולין, בספרו "חומת סואץ" (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2020), ולא רק זו, אלא שהובסה בידי ברית המועצות. הספר הוא עיבוד של מחקר שביצע דולין, מורה בן 38 המתגורר בתקוע, במהלך לימודי התואר השני במסלול צבא וביטחון באוניברסיטת בר־אילן. 

בגב הספר נכתב כי הייתה זו מלחמה בתוך מלחמה, והמחבר תיאר כיצד שירת "מבצע קווקז" – הקמת כוח המשלוח הסובייטי ושיגורו למצרים – את האינטרסים של ברית המועצות במלחמה הקרה, ומדוע העימות בין הרוסים לישראלים נשמר בסוד (והאמריקנים נמנעו מלהתערב בו).

אף שהמחקר של דולין מאיר עיניים, והוא השכיל לכלול בו מקורות רוסיים שטרם נעשה בהם שימוש, הרי שהשורה התחתונה שלו, טעונה בירור ויתכן וקודם ירה חץ ורק אז סימן את המטרה.

"חוצפה פלמ"חניקית"

בספר תיאר דולין את המערכה כנגד המצרים (11 ביוני 1967 – 7 באוגוסט 1970) ואת האירועים המכוננים במהלכה באופן מרתק. כך למשל, כשהתגלה בשלהי דצמבר 1969 המכ"ם הסובייטי החדיש שבו הצטייד הצבא המצרי, עלה במטה הכללי הרעיון להעביר את תחנת המכ"ם כולה לישראל.

"הייתה כאן חוצפה פלמ"חניקית שקסמה לאנשי המבצעים. השם שניתן למבצע העתידי היה "תרנגול 53", והביצוע ניתן לנח"ל המוצנח" (עמוד 188), כתב דולין. באישון לילה הוטס במסוקים כוח מגדוד הנח"ל המוצנח בפיקוד המג"ד, סא"ל אריה צידון, וסגנו, רס"ן דורון רובין, לגדה המערבית של תעלת סואץ. 

הכוח המצרי שאייש את תחנת המכ"ם לא חשד באפשרות שצה"ל יפעל במרחב שלו, ותוך ניצול גורם ההפתעה "תקפו הצנחנים את תחנת המכ"ם. הנחיתה הייתה קשה, אך לבסוף הגיחו 66 לוחמים מענן האבק שהעלו המסוקים והחלו בדרכם אל היעד. הם הלכו במשך קרוב לשעה. את המטרים האחרונים עשו בזחילה. רעש הגנרטור שעמד בסמוך למשאיות גבר על כל קול אחר" (עמוד 192). הקרב היה קצר, והצנחנים הרגו בו כמה חיילים מצרים ושבו ארבעה נוספים.

הכוח הפושט מיהר לארוז את המכ"ם ומסוקי יסעור הטיסו אותו לגדה המזרחית של התעלה, במה שהפך לאחת הפשיטות המרשימות ביותר שביצע צה"ל מעודו.

פשיטה מרשימה נוספת הייתה מבצע "רודוס", פשיטה מוסקת על האי שדואן, אי אלמוגים בים סוף, דרומית־מערבית לשארם א־שייח', שהוצבו בו חיילי קומנדו מצריים, ב־22 בינואר 1970.

"בבוקר 22 בינואר הופיעו מעל שדואן מטוסי חיל האוויר הישראלי. פצצות כתשו את המוצבים המצריים. החיילים הורידו ראש, ירדו אל החפירות, חיפשו מקלט. הם לא ראו את המסוקים מגיעים. ארבעה סופר פרלונים נחתו בזה אחר זה על אחד ההרים במרכז האי. צנחנים ישראלים זינקו מתוכם, נערכו לתנועה והחלו להתקדם" (עמוד 208).

ניכר כי הצבא המצרי שחשש בעיקר מפני התקפה מן הים, לא נערך כראוי להגנה בלב האי, והופתע כאשר "הסתערו צנחנים ישראלים על מערך המוצבים. הקרב נמשך כמה שעות, בנקודות מסוימות היה קשה מאוד, אך ידם של הישראלים הייתה במהרה על העליונה" (עמוד 209).

הקרב היה קשה, והקומנדו המצרי לחם היטב. אחד הצנחנים שלחמו בקרב היה דורון אלמוג, לימים אלוף פיקוד הדרום. בפשיטה, סיפר לימים, למד "שיש גיבורים גם בצד השני". הצנחנים הרגו כ־50 לוחמי קומנדו מצריים (ועוד כעשרים נהרגו כשחיל האוויר תקף והטביע שתי טרפדות של חיל הים המצרי שביקשו לברר מה מצב הכוח המוצב בו) ותפסו 62 שבויים. שלושה חיילי צה"ל, בהם מ"פ, נפלו בקרב.

מובארק ממליץ להחזיר את המטוסים

הפרק המרתק בספר היה כמובן מבצע "רימון 20", מארב אווירי שערך חיל האוויר לטייסים הסובייטים ב־30 ביולי 1970. מפקד חיל האוויר, האלוף "מוטי הוד בחר למשימה את טובי האנשים של החיל – 12 טייסים, עם סך הפלות של 54 מטוסי אויב. התוכנית שנבנתה הייתה מארב מתוחכם שהתבסס על משחק מוחות עם מפעילי המכ"ם הסובייטים" (עמוד 311). בין הטייסים שנבחרו היו אביהו בן־נון, יפתח ספקטור ואביאם סלע.

כשהמארב הופעל, כתב דולין, צפה מפקד חיל האוויר המצרי, הגנרל חוסני מובארכ, בהתרחשות על מסך בתחנת המכ"ם. כטייס ותיק, הוא כבר חווה זאת כשהתמודד בשעתו כנגד חיל האוויר הישראלי, ולכן המליץ לגנרל הסובייטי שניצב בסמוך אליו להפסיק את הקרב מיד, אחרת לא יישארו לו מטוסי קרב להחזיר. הגנרל הסובייטי התעקש להילחם.

"שני הכוחות נפגשו באוויר. מנועי הסילון שאגו, קריאות נרגשות מילאו את רשתות הקשר וטילים שנורו חיפשו את המטרות שלהם. תוך שניות התברר שהישראלים שולטים בשמים. הסובייטים היו בצרות. הם לא הצליחו לשים ישראלים על הכוונת וגילו שפנטומים או מיראז'ים יושבים על הזנב שלהם. מיגים החלו ליפול בזה אחר זה. "באשר לרוסים," סיפר הרמטכ"ל בר־לב לשרי הממשלה באותו יום, "מאחר וזו פעם ראשונה להם להיות בקרב – הורגש בהחלט חוסר ניסיונם… לא הייתה לחימה כפי שחשבנו שתהיה"" (עמוד 313).

הקרב היה קצר ובסופו הפילו טייסי חיל האוויר הישראלי בשמי מצרים חמישה מטוסי מיג־21 שהוטסו בידי טייסי קרב מחיל האוויר הסובייטי.

בניגוד לעמדתו של דולין (וזוהי חולשתו העיקרית של הספר) לפיה היה זה קרב מוצלח במערכה שתוצאתה כבר הוכרעה לרעת ישראל, קבע פרופסור דימה אדמסקי כי הייתה זו הצלחה. לתפיסתו, השמועות על החגיגות והמסיבות שקיים חיל האוויר הגיעו למוסקבה. ישראל לא פרסמה את ניצחונה בפומבי כדי לחסוך מן הסובייטים השפלה פומבית, אולם מוסקבה לא יכלה להיות בטוחה כי ישראל תפגין התנהגות מרוסנת כזו גם בעתיד.

הסובייטים גם היו חייבים לקחת בחשבון שההסלמה עלולה להביא להצטרפות האמריקנים ללחימה ולהגדיל את הסבירות של עימות צבאי סובייטי־אמריקני, סיכון שממנו שאפה מוסקבה להימנע בכל מחיר. "כך או כך נראה כי 'האסקלציה לצורכי דה־אסקלציה' כפי שהגדיר את יוזמתו הרמטכ"ל בר־לב ושמומשה באמצעות הקרב האווירי, הייתה המהלך האסטרטגי הנבון, שהניב פרות מדיניים ושעודד את שני הצדדים להגיע להפסקת אש", כתב אדמסקי.

הספר כתוב היטב וניכר כי הוא תוצר של מחקר יסודי ומעמיק. מנגד, כאמור, חולשתו העיקרית היא בבחירת המחבר להציג את המערכה כניצחון סובייטי מוחלט, ולא כך הוא. אולי אפילו להיפך.