"כשנלחמים, צריך לעשות את זה היטב" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

דווקא ההסלמה האחרונה ברצועת עזה, בה רוכז כוח לתמרון קרקעי בפיקוד הדרום, מעידה על החשש מהפעלתו. ישראל התרגלה להסתמך על מערכות מיגון כמו "כיפת ברזל", על חיל האוויר ופה ושם על כוחות מיוחדים. להזנחת צבא היבשה יש מחיר, כפי שהוכח ב-2006. 

בשבוע שעבר, נוכח המתיחות בין ישראל לחמאס ריכז צה"ל בפיקוד הדרום כוח בסדר גדול אוגדתי למקרה שהמתיחות תסלים ויידרש מהלך קרקעי מוגבל. המיטב שיכול צה"ל לרכז, מפקדת אוגדה ותחתיה חטיבת השריון 7, גולני והצנחנים, נערכה לפעולה שאם לא יתרחש אירוע חריג, כמו רקטה שתפגע בבית ותפגע באזרחים, היה ברור לכל שלא תתממש. החמאס ניצל את היעדרו מן הארץ של רה"מ נתניהו, שבפועל מהווה קבינט של איש אחד, והניח שהתגובה הישראלית תהיה מדודה בשל כך. גם הבחירות בשבוע הבא נתנו את היתרון ביוזמה ובשליטה בגובה הלהבות, לחמאס. אבל גם אילו לא היו בחירות, ואפילו אם הקבינט היה מתפקד ביעילות גבוהה יותר, לא מן הנמנע שהכוח הקרקעי שרוכז (אגב, על טהרת הסדיר וללא יחידות מילואים מתמרנות) היה מסתכל על המבצע כצופה מן הצד

בשבוע שעבר התקיים כנס הביטחון הלאומי של העיתון "מעריב". במושב הסיכום ניסו הדוברים להגדיר מהי הכרעה ביטחונית ומהי הכרעה מדינית, וכן דנו בשאלה האם ישראל התמכרה למערכות הגנה מפני טילים ורקטות, ובהן "כיפת ברזל", על חשבון יכולת התקפית וכושר הרתעה? אחד המשתתפים, האלוף (מיל') גרשון הכהן, קצין שריון שפיקד על אוגדה 36 והגיס המטכ"לי, טען כי הכרעה צבאית עודנה רלוונטית, ובתנאי שמגדירים מטרה נכונה.

אלוף (מיל') הכהן לפני תרגיל מוצנח ב-2012, (מקור: ויקיפדיה).

הכהן סיפר כי בתום כנס שנערך בתום מבצע קדש ב-1956, אמר הרמטכ"ל משה דיין כי לאור כל ההערות על החוסרים והליקויים במערכה, נשאלת השאלה מי ניצח בה, והתשובה ברורה; ישראל היא שניצחה. אז איך מסבירים את הפער הגדול בין הניצחון במלחמה, לבין הרשימה האין-סופית של כל מה שלא היה בסדר בצה"ל? לשיטתו של דיין, אמר הכהן, "ניצחנו, לא על אף כל מה שחסר לנו, אלא בזכות כל מה שחסר לנו". תודעת חסך, אמר הכהן, היא המפתח ליצירתיות. כשיש מעט מטוסי קרב, טנקים ותותחים וכל אימון הוא יקר מציאות, מפיקים מהם את המרב. התוצאות היו בהתאם. הקשיים במלחמת לבנון השנייה, לשיטתו, לא נבעו מחוסרים בציוד. "העניין הבסיסי הוא – לעשות נכון". לדבריו, לקח לצה"ל שלושה-ארבעה שבועות ב-2006 להבין כיצד יש לפעול, אבל כשהתגבשה ההבנה הצבא יצא למבצע "שינוי כיוון 11". במהלך המבצע, אמר, לחמה אוגדה 162 בכפר רנדוריה, "הגיעה לנקודת ההכרעה, והיה אפשר להמשיך הלאה. בתחקירים שצה"ל עשה לעצמו הוא גרם לעצמו לא להבין את גודל ההישג".

אין תחליף לרוח לחימה ולמקצוענות

הכהן צודק שלא הציוד והאמצעים אלא רוח לחימה, אופן ההפעלה ומקצוענות הכוחות הלוחמים קובעים את התוצאה. מנגד, אפשר להתווכח הראייה הוורודה שלו את לחימת אוגדה 162 במלחמת לבנון השנייה. הסיפור שהוא מספר על האוגדה נשמע טוב, אבל בפועל, האוגדה הסתבכה זמן רב בחציית ואדי הסלוקי וספגה נפגעים רבים. בניגוד לרוב החיילים והמפקדים ביחידות האוגדה, שהיו חסרי הכשרה נאותה לתפקידם, היה מפקדה, תא"ל גיא צור (שגם לקח חלק במושב בכנס) קצין שריון מנוסה שעשה את רוב שירותו בתקופה שצה"ל התאמן כראוי. אבל בין הנסיגה מלבנון למלחמה היתה האינתיפאדה השנייה והצבא בעיקר נלחם. כך אירע שמח"ט הנח"ל דאז, מיקי אדלשטיין, סיפר לצור לאחר המלחמה, בשעה שביקר בתרגיל החטיבתי שעליו פיקד, כי זהו התרח"ט הראשון שלו. מפקד האוגדה לא התרשם עד שהמח"ט, כיום נספח צה"ל בארה"ב בדרגת אלוף, הבהיר שזהו התרח"ט הראשון שבו הוא משתתף מאז גיוסו. חטיבת הנח"ל שעליה פיקד לא ביצעה תרח"ט מלא מאז 1998 ועד לאחר המלחמה ב-2006. 

להיעדר ההכשרה נוסף במלחמה נדבך נוסף שפגע במאמץ ההתקפי. בספרם על המלחמה, "שבויים בלבנון" (ידיעות ספרים, 2007) תיארו עפר שלח ויואב לימור כיצד בנח"ל, למשל, הפכו המח"ט אדלשטיין, ש"צמח בשלדג" (עמוד 376), ומפקדי הגדודים שלו, שי אלבז ואבי דהן, ליותר ויותר מתוסכלים נוכח פקודות מבולבלות, סותרות, משתנות ולא ברורות שהקשו עליהם לפעול כהלכה. "גדוד הסיור, בפיקוד סא"ל שי (יוצא הקומנדו הימי) וגדוד 931 של סא"ל אבי" (עמוד 380) נערכו לפשוט על העיירה אל-חיאם. שוב ושוב הגיעו פקודות יציאה וביטול. כשהוחלט על "שינוי כיוון 11", המבצע האחרון במלחמה, "עלו חייליו של שי מגדוד הסיור של הנח"ל למסוקים, בדרכם לרמת פארון. הם נחתו מערבית לרנדוריה, ככוח אוגף שיתגבר את התנועה הרגלית של החטיבה מעבר לסלוקי" (עמוד 393). גדוד הסיור נתקל זמן קצר לאחר הנחיתה, פגע בעשרות מחבלים וספג הרוג, צחי קרייפס, ופצוע מפגיעת טיל. ברנדוריה לחם באותה עת גדוד 931 של החטיבה, כמעט ללא סיוע ארטילרי ואווירי יעיל, בפעילי חזבאללה בעמדות מבוצרות. הגדוד עמד במשימה, אך גבורת לוחמיו של אבי דהן נדרשה "משום שמפקדיהם לא ידעו להביא לידי ביטוי דבר מיתרונותיו של צבא עצום ועשיר" (עמוד 394). במקביל, בסלוקי, טיווחו כווני נ"ט של חזבאללה את הטנקים של חטיבה 401. התחושה בקרב הלוחמים היתה שטוב שבתום 96 שעות נשמעה שריקת הסיום. הכרעה, לא היתה שם. 

לוחמי גדס"ר נח"ל עם הרמטכ"ל חלוץ (במרכז), לפני העליה למסוקים ב"שינוי כיוון 11", (מקור: דף הפסייבוק של פלס"ר נח"ל).

לאחר המלחמה ביקש מפקד גדוד הסיור, שי (ששמו עלה באחרונה בכתבת "עובדה" על מבצעי שייטת 13, עליה פיקד), לדבר בתחקיר האוגדתי. צור, לימים מפקד זרוע היבשה, מנע זאת ואמר לו, "שב, אני יודע שאתה פרובלמטי" (עמוד 411). אף שהתחקיר האוגדתי נוהל כך שיספק תחושת ניצחון כוזבת, אין להסיק מכך שהכהן טועה עקרונית. צה"ל, על אף בעיות הכשירות, הליקויים והחוסרים ערב המלחמה, היה יכול להכות במלחמה ההיא מכה אנושה את חזבאללה. גם כך, כתב ב-2008 תא"ל (מיל') גיורא סגל, "כבש צה"ל חלקים נרחבים מדרום לבנון, השיג הישגים מבצעיים חשובים במבצעים מיוחדים ופגע בהפתעה מושלמת ביכולת השיגור ארוכת הטווח של חזבאללה. הגבול בצפון שקט עתה בין היתר משום שחזבאללה, שנפגע קשה במלחמה, נרתע כעת מפעולה חפוזה". צה"ל אמנם לא עמד בציפיות הציבור בישראל, אבל מה שעשה הספיק בהחלט לחזבאללה ואפשר רק לשער מה היה משיג תמרון קרקעי שהיה מתבצע באופן טוב ונחוש יותר. 

הבינוניות עלולה להפוך לנורמה

התחושה שצבא היבשה מצוי שוב בבעיה (שלא לומר במבוכה), כפי שהיה ב-2006, הולכת ותופסת אחיזה בקרב רבים. זה 25 שנים שהדרג המדיני-ביטחוני הבכיר נרתע ונמנע, כפי שציין לאחרונה מח"ט 7, אל"מ רומן גופמן, מהפעלה משמעותית של צבא היבשה בתמרון קרקעי, כש"חומת מגן" הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. הדבר נובע מהביצועים הפחות ממספקים של הצבא בלחימה היבשתית ובחשש גובר משקיעה בעימותים מדממים וממושכים נוסח אפגניסטן ועיראק ומריבוי נפגעים. במקום זה, מאז מבצע "דין וחשבון" ב-1993, מנהל צה"ל מבצעים רוויי אש הכוללים מבצעים מיוחדים ותמרון קרקעי מוגבל, עד לא קיים. המערכות הללו, באופן אירוני בהתחשב בכך שהושם בהן דגש על היעדר מרכיב קרקעי בדיוק בשל חשש זה, נמשכות זמן רב ומלוות בתחושת "חמיצות" נוכח ההישג המוגבל שהן מניבות.

האויב מצדו, וניתן לראות זאת בהתנהלות חמאס במתיחות האחרונה, למד את ישראל ושיטת הפעולה שלה (הצפויה, יש לומר) וביסס מענה מתאים. הוא זה שיוזם את ההסלמה, שולט בה, ובעוד אנשיו ומנהיגיו מוגנים בבונקרים, הוא מיישם אסטרטגיה של הליכה על הסף מול ישראל בכדי למקסם את הישגיו. אף שמוטב לא לחפש מלחמות רק כדי להפעיל בהן את צבא היבשה, בכדי לשמר צבא כשיר ומוכן ליום פקודה יש להכיר בכך שתפיסה זו פוגעת ביכולת יחידות השדה לטפח גאווה מקצועית ומוטיבציה. מה גם שבמידה ותפרוץ מערכה בעצימות גבוה, בין שבחזית אחת ובוודאי שבמידה ותהפוך לרב-זירתית, תפיסה זו פשוט לא תעבוד.

בפודקאסט של רדיו 103FM שמגיש טל לב-רם, התראיין בשבוע שעבר, תא"ל (מיל') אורן אבמן, מפקד אוגדה לשעבר שעשה את עיקר שירותו בחטיבת גולני. ישנה סכנה, התריע אבמןשצה"ל "יחדל להיות מגדלור של מצוינות. ככתם דיו שחור המתפשט על חולצה לבנה, החובבנות הופכת לתרבות. חוסר מקצועיות, נורמות נמוכות, אי-ירידה לפרטים וחניכה ללא להט ותשוקה יוצרים דור חדש של בינוניות". תאונת האימונים שבה נהרג סמל אביתר יוספי, לוחם גדס"ר צנחנים, באימון פרט בנחל חילזון, ותאונות אימונים נוספות שהתרחשו בשנה האחרונה רק ממחישות זאת. אבמן אמר ללב-רם, שבעצמו היה מ"פ בחטיבת הנח"ל, שתופעות שכאלה התרחשו גם בעבר וכשהצבא הקדיש משאבים ותשומות להיאבק בהן הוא גם הצליח בכך. אמנם, אמר, הנוער שמגיע לבה"ד 1 מאוד איכותי, אבל לא לעולם חוסן.

משתתף נוסף במושב בכנס "מעריב" היה סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') יאיר גולן שהדגיש כי מלחמה היא כלי להשגת אינטרסים ומדיניות, ומוטב להימנע ממנה ככל שניתן. אבל, אמר, "כשנלחמים, צריך לעשות את זה היטב". גולן, כפי שכתב בעבר, עשה את שירותו "ביחידת עורב של חטיבת הצנחנים", והתבגר בלבנון. כשפרש מצה"ל, היה אחרון האלופים שלחם במלחמה של ממש. מהלחימה במזרח ביירות במלחמת לבנון הראשונה, כתב, זכורים לו "ניהול קרבות פנים מול פנים עם לוחמים שיורים לעברנו בנשק קל ורקטות אר.פי.ג'י", ושם למד שהמפקד חייב קודם כל לחזק את המוכנות הרגשית-מנטלית של הלוחמים לקרב. 

בכנס, מנה גולן שלוש מטרות קבועות לצה"ל בלחימה. הראשונה והחשובה ביותר היא "להסיר את האיום על העורף מהר ככל שניתן. המטרה הזאת הופכת ליותר ויותר אקוטית ככל שבידי אויבינו יותר ויותר חימוש מדויק שמאיים לפגוע בתשתיות החיוניות של מדינת ישראל. המטרה השנייה היא להכריע את כוחו הצבאי של היריב". המטרה השלישית היא להשלים משימות אלו תוך שימור לגיטימציה פנימית, שחשובה יותר, וחיצונית מצד הקהילה הבינלאומית. צריך לזכור, אמר, "שלמרות שאנחנו רוצים להימנע ממלחמות הן לעתים קורות. וכשצריך להילחם לא מנצחים מלחמות בהגנה". ישראל היא מדינה חזקה, ויתרונו של החזק הוא שהוא יכול לבחור מתי להילחם ומתי להבליג, לספוג ולבלום באמצעות מערכות הגנה. מנגד, כמאמר גולן, לעתים אין ברירה. חמאס דוחף את ישראל יותר ויותר לעבר קרני הדילמה, וישנו גבול להבלגה ולהכלה. בסוף היא תידרש להילחם. אז מוטב שתעשה את כאילו היא מתכוונת לזה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.04.2019)

מודעות פרסומת

סוגרים פערים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בצה"ל הוחלט על מינוי תא"ל יניב עשור לראשות חטיבת המבצעים, אבל מוטב לשים לב דווקא למינוי המפתיע של תא"ל אורי גורדין לראש מטה זרוע היבשה, שכן הוא מלמד על הבנה של הצבא את הפערים בהכשרה ובמסלול של מי שעברו מהכוחות המיוחדים ל"צה"ל הגדול". 

תא"ל יניב עשור, מונה לראש חטיבת המבצעים של צה"ל, (צילום: דו"צ).

בצבא החליטו באחרונה על שיבוצם של שני קצינים בדרגת תא"ל לתפקידי מפתח. תא"ל יניב עשור, גולנצ'יק שפיקד על גדוד 51 של החטיבה במלחמת לבנון השנייה ועל אוגדת הבשן בגבול סוריה, מונה לראש חטיבת המבצעים. מדובר, אולי, בתפקיד התא"ל החשוב בצבא, החושף את המכהן בו לקומה האסטרטגית של העיסוק באתגרי המדיניות והביטחון בישראל מחד גיסא וברמה הטקטית הנמוכה ביותר מאידך גיסא. להגדיר את התפקיד כקצין המבצעים של הצבא זה "לשנמך" אותו משמעותית. הכל מגיע לשולחן שלו. כל הפרת סדר באיו"ש (מישהו אמר עאהד תמימי), כל מבצע מיוחד בשיתוף הצבא והמוסד, כל פעילות ביטחון שוטף ובוודאי כל מהלך מתמרן במלחמה. הכל עובר דרכו ודרך החטיבה שלו שהיא מרכז העצבים של הצבא. במקביל החליט הרמטכ"ל איזנקוט, בצעד מפתיע, למנות את תא"ל אורי גורדין, לראש מטה זרוע היבשה, שם יחליף את תא"ל איתי וירוב, קצין צנחנים שפיקד על אוגדת עזה הפורש מצה"ל. מדובר במינוי מפתיע שכן היה צפוי שגורדין יתמנה דווקא לתפקיד שקיבל עשור או לחלופין יכהן כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה. יש בכך בכדי ללמד על מגמה חיובית בצבא, שמזהה פערים במסלול ההכשרה והקידום של קציני מפתח, הצפויים לכהן בתפקידים בכירים גם בהמשך, ופועל בכדי לגשר עליהם.

מה שיש לו ומה שאין לו

תא"ל גורדין עשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, יחידת העילית של צה"לואף פיקד עליה. בהמשך פיקד על חטיבת מילואים של הצנחנים ועל חטיבת הנח"ל ב"צוק איתן". החטיבה בפיקודו לחמה בהצלחה בגזרת העיירה בית חאנון, השמידה פירי מנהרות ואמצעי לחימה. בראיון לאחר המבצע ציין שהחטיבה הצליחה לפגוע קשה בכוחות החמאס והג'יהאד אסלאמי פלסטיני בעיירה. לדבריו, מפקד הכוח הפלסטיני במרחב "נס על נפשו. הכוחות המיוחדים של גדוד בית חאנון חוסלו גם הם. בין 150 ל-200 לוחמים נהרגו בבית חאנון. אני חושב שזה די אומר שניצחנו את הגדוד הזה". לצד הכוח שהפעילה החטיבה הדגיש גורדין בשיח מח"טים, שהתקיים בשעתו בכנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי, כי גם בלחימה ב"שטחים מרובי אוכלוסיה, שהאויב מנצל אותם לרעה בציניות שלו ובאופן לחימה הלא מוסרי שלו, אנחנו לא צריכים להסיר את המוסר אלא ההיפך – לפעול על-פיו. אני חושב שזה מייצר מורכבויות, אני לא אשקר, אבל זה מורכבויות שאני רוצה שיישארו". לאחר כשנה בלבד כמפקד חטיבת הנח"ל הוא קודם ומונה למפקד עוצבת האש, אוגדת הצנחנים, שם עסק בעיקר בהקמת חטיבת הקומנדו החדשה של צה"ל. 

משמאל: תא"ל גורדין כמח"ט הנח"ל במבצע "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

אף שפיקד על סיירת מטכ"ל הרי שלצבא ה"אמיתי", הנושא בעול הבט"ש בשגרה ומהווה את עיקר הכוח המתמרן במלחמה, הוא נחשף פחות. את כל מסלולו עשה גורדין ביחידות האיכותיות ביותר של הצבא, שבהן חוסרים לוגיסטיים, איכות כוח אדם נמוכה וכשירות לא מספקת כמעט שאינם קיימים. למצער, אלו הם איים של מצוינות בצבא בינוני, כפי שתיאר זאת פעם האלוף (מיל') ישי בר בטרם מלחמת לבנון השנייה. כשנשאל בראיון על-כך שמעולם לא פיקד על גדוד השיב גורדין שאף שהדבר נכון הוא תהה "כמה מאלה שכן עשו תפקיד מג"ד היו מפקדי סיירת מטכ"ל?". אם להתעלם מן הזחיחות שבדברים, היא מצביעה בדיוק על אותו ניתוק מן הצבא שמחוץ ליחידה.

התשובה, אגב, היא לא מעט. יוני נתניהו ובוגי יעלון למשל, היו מפקדי גדודים בטרם שימשו כמפקדי היחידה, זה בשריון וזה ב-890. מה גם שמאחר ועברו ליחידה מהצנחנים סביר שהיו צריכים לגשר על פחות פערים. אחרים שגדלו בה, כמו אהוד ברק, עמירם לוין ושי אביטל, הקפידו לפקד על גדודי שריון בכדי להכיר טוב יותר את צה"ל, על מערכיו המתמרנים. זהו, אם כן, פער מובנה בילקוט השירות שלו. זה לא אסון, מה גם שהוא אינו הקצין הבכיר היחיד שפתח פער כזה. בהחלט אפשר להתגבר על הפער אם כולם, גורדין ודומיו כמו גם המערכת שמעליהם, יכירו בכך ויפעלו (כל העת) כדי לגשר עליו ולשפר את הידע וההבנה שלהם בתחום. אם לא, יהיו בצה"ל, כמו ב-2006, מפקדים נועזים מלאי רצון טוב, שנשענים על כישרון ולא הכשרה ואינם בקיאים די צורכם בתפקיד שעליהם למלא. התפקיד שאליו שובץ הוא ניסיון ראוי לגשר עליו ויאפשר לגורדין להכיר את צה"ל הגדול, האפור והשוחק, על ליקויו וחוסריו בתחום הלוגיסטי, בתחום כוח האדם ובשאר סוגיות בניין הכוח. בצבא שבו שבו ההכשרה לתפקיד מעל לדרג המח"ט היא התפקיד עצמו, מדובר בניסיון קריטי שיקנה לו הבנה עמוקה יותר, אם ירצה יום אחד לפקד על פיקוד מרחבי או על גיס. 

 הנח"ל: בית גידול לפיקוד בכיר

האלוף (מיל') רוסו כמח"ט הנח"ל, נחשב למי שהעלה את החטיבה רמה, (צילום: דו"צ).

המינוי של גורדין מצביע, שוב, על כך שחטיבת הנח"ל הפכה בשנים האחרונות לבית גידול למפקדים בכירים. כבר באמצע שנות התשעים חל שינוי משמעותי בחטיבה, תולדה של מינוי קצינים איכותיים כמפקדיה. בין אלה ניתן למנות שורה של מפקדים יוצאי הצנחנים, כמו יצחק איתן, אלי אמיתי, יאיר גולן, ורוני נומה, וכאלו שצמחו דווקא ביחידות העילית ובהם טל רוסו (שנחשב כמי שהקפיץ את החטיבה רמה), נועם תיבון, מיקי אדלשטיין ומפקדה הנוכחי, אל"מ דן גולדפוס, יוצא שייטת 13. בראשית האינתיפאדה השנייה למשל, לחמה החטיבה ב-21 מבצעים, חלקם בהיקף קטן וחלקם גדול, בהם "חומת מגן".

החטיבה גם מקפידה למשוך לתוכה קצינים צעירים מהיחידות המיוחדות לתפקיד פיקוד, בהם תא"ל שי אלבז מהקומנדו הימי והאלוף נדב פדן מסיירת מטכ"ל. במקביל היא הפכה ליצואנית של קצינים לאותן יחידות ממש ובהם סא"ל אייל וייס, שנהרג כמפקד דובדבן בתאונה מבצעית, ואל"מ אבי רוזנפלד, שפיקד על שלדג. בנוסף, שניים ממפקדי האוגדות החשובות בצה"ל, איו"ש ועזה, הם יוצאי החטיבה ובמטה הכללי הנוכחי יושבים ארבעה שפיקדו עליה (אם כי רק אחד, אמיר אבולעפיה, גם החל את שירותו בה), יותר ממספר חובשי הכומתות החומות והסגולות. השדרוג שעברה חטיבת הנח"ל לקח זמן רב, אבל את התוצאות רואים בשטח. תהליך דומה התקיים בגבעתי. זהו מודל שכדאי לאמץ גם ליחידות נוספות בצבא ובהן חטיבת כפיר

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 25.12.2017)

"דלעת", זה לא רק שם של ירק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

העיתונאי מתי פרידמן, ששירת כלוחם במוצב "דלעת" שברצועת הביטחון שבלבנון, הוציא מתחת ידו ספר תמציתי, חכם ומטלטל שמתאר היכן החלו סוגי העימותים שאיתם מתמודדת ישראל מאז ועד עתה.

100068047b

הספר מחזיר את תקופת השהייה בלבנון לתודעה, (מקור: פייסבוק).

ב-18 השנים שבהן שהה צה"ל בלבנון כך זה היה: הלוחמים בעמדות המוצבים, סביבם נוף עוצר נשימה ושקט פסטוראלי, שמופר מעת לעת, ללא אזהרה מוקדמת, באש חיזבאללה. הספר "דלעת" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2017), שכתב העיתונאי מתי פרידמן מחזיר לתודעה הציבורית את סיפורם של אלו שלחמו במלחמה ההיא. באמצעות סיפורו של של מוצב "דלעת", למן שנת 1994 ועד לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון, תפס המחבר את סיפור המלחמה כולה, שנשכחה מן התודעה הציבורית. פרידמן, יליד קנדה שעלה לישראל בגיל 17, כתב שאת תהליך הקליטה שלו בישראל עבר בלבנון. "עבור כל חברי לפלוגת הנ"ט של הנח"ל המציאות בלבנון היתה מוזרה וקיצונית, אבל בעבורי היא היתה קיצונית עוד יותר" (עמוד 4). אולי זו הסיבה שהאירועים שחווה שם נצרבו עמוק כל כך בתודעתו ושכבר עשרים שנים שהנושא מעסיק אותו. הוא גם מעיד שנותר מחובר מאוד לאנשים ששירתו איתו באותם ימים. "חבר מהצבא, למדתי בשנותי הראשונות בארץ, זה לא עוד חבר. זו קטגוריה אחרת" (עמוד 111).

הספר שכתב הוא מסמך תמציתי וחכם, שמצטרף לרשימה קצרה מדי של ספרים אודות שהיית צה"ל ברצועת הביטחון. תקופה שעיצבה דור שלם ואת המטכ"ל הנוכחי. בניגוד לפרדימן, אני וחברי לא חווינו את השהייה בלבנון. רובנו לקחנו חלק במלחמה הממושכת כנגד ארגוני הטרור הפלסטיניים באינתיפאדה השנייה וחלקנו לחם גם בעזה ובלבנון. "דלעת" מאפשר הצצה מחודשת לאותה מלחמה, ומתאר את אופי המערכות בהן לוחמים כיום צבאות העולם המערבי.

המפנה היה באסון המסוקים

514793

אברהם אפנר, ששירת ב"דלעת" ונהרג באסון המסוקים, (מקור: "נזכור את כולם" של משרד הביטחון)

בתחילת הספר מתוארת שרשרת האירועים שהתרחשו במוצב "דלעת" דווקא מנקודת מבטו של אבי אפנר, לוחם בפלוגת ההנדסה של הנח"ל ששירת במוצב ונהרג באסון המסוקים. "הבוקר עוד מעט עולה פה בלבנון, ועוד פעם יכסה ערפל את כל הארץ ורק פסגות ההרים ייראו מבעדו, יוצרות מבט קודר ומכושף, כאילו זאת תפאורה או תמונה מסיפור או סרט אגדות" (עמוד 44), תיאר אפנר במכתב לחברת ילדות את השירות במוצב. כשהתרסקו מסוקי היסעור באותו לילה מר בפברואר 97', הועף תרמילו מן המסוק בו טס ונחת באחד מפלגי נחל דן. כשנמצא לבסוף, התגלה בתוכו, במין בדיחה אכזרית ועצובה במיוחד, הספר "כל החיים לפניו" מאת רומן גארי, מכוסה בוץ אך עדיין קריא.

אף שפרידמן התגייס לאחר אסון המסוקים, בו ניספו 73 חיילים, הרי שהאירוע הטרגי נוכח מאוד בספר. האסון, לצד אירועים קשים נוספים שהתרחשו באותה שנה, ובהם אסון השייטת והשריפה בסלוקי, היו למסה הקריטית שהביאה את הציבור בישראל לפקפק בנחיצות השהייה ברצועת הביטחון. בספר מעריך המחבר, במידה רבה של צדק, שבישראל אומץ נרטיב שגוי לפיו החיזבאללה הוא שהצליח לשבור את רוחה של ישראל. את הקרדיט, כתב בציניות, יש לתת לחיל האוויר ולתאונה הנוראה. אבל, "קל יותר לאמץ את גרסת החיזבאללה מאשר להודות בעובדה שהפגיעה הקשה ביותר שספגנו בכל שנות הלחימה בלבנון, המכה המכרעת, היא מעשה ידינו" (עמוד 78).

לאחר האסון הוקם ארגון "ארבע אימהות" במטרה לשכנע את הציבור וההנהגה בישראל להסיג את צה"ל מלבנון. אחת מחברות הארגון, ברוריה שרון (שבנה, לוחם בסיירת צנחנים, יהפוך בהמשך לסמל לפחדנות, לא בטוח שבצדק), חקרה "את תולדות רצועת הביטחון והתרשמה ששאלת נחיצותה לא נידונה כבר שנים ארוכות" (עמוד 88). גם בצבא היה מי שערער על כך שהרצועה מגנה על יישובי הצפון. מח"ט גולני באותם ימים, גדי איזנקוט (כיום הרמטכ"ל), טען שלמעשה החיזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל שברצועת הביטחון. רק כאשר נכשל בכך, ירה הארגון על יישובי הצפון או ביצע ניסיונות חדירה.

המציאות בלבנון היתה מוזרה וקיצונית

רכבים משוריינים במוצב דלעת, 1998 (צילום: מתי פרידמן)

רכבים משוריינים במוצב "דלעת", 1998 (צילום: מתי פרידמן)

ההתמודדות עם החיזבאללה היתה אתגר מורכב ובעיקר סיזיפי. צה"ל, שחסר מודיעין איכותי על חיזבאללה, פרס מאות מארבים ברצועת הביטחון באופן כמעט קבוע. בספרם "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008) הציגו עמוס הראל ואבי יששכרוף תמונה עגומה של המציאות ששררה בשטח. "המאמץ היה סטטיסטי: הוא הסתמך על ניתוח השטח וההיסטוריה של אירועים קודמים בגזרה, לא על מודיעין מדויק. "כשאני חושב כמה אנרגיה בזבזנו על המארבים הללו בלילות, אני מצטמרר", אומר קצין בכיר בצה"ל ששירת כמח"ט בלבנון" (עמוד 222). גם התוצאות, לדברי אותו קצין היו אפסיות ורק לעתים רחוקות נתקלו הכוחות בפעילי חיזבאללה.

פרידמן מתאר סדרת מארבים שכזו, בה השתתף, כנגד מחבלים מן העיירה נבטיה. המטרה היתה לפגוע במחבלים באמצעות טילי נ"ט מכיוון וממרחק לא צפויים. הכוח אכן זיהה חוליית מחבלים ושיגר לעברה טיל. פרידמן ציין כי הופתע מכך "שפעולה שביצענו מצד אחד של הקו השפיעה מיד בצד האחר, כאילו שהמוצב והעיירה הם, ככלות הכול, חלק מיְקום אחד" (עמוד 119). המחבלים, לעומת זאת, נמלטו ללא פגע. מפקד הפלוגה של פרידמן בנח"ל, ערן מקוב, מתואר כמי שרצה לפעול בהתאם לאתוס אליו מחנך הצבא. "הוא שאף לבוא במגע עם האויב ולהשמידו, והוא אהב את פקודיו וביקש להגן עליהם. אחרי שירדנו מהקו הוא הזמין את כל הסגל לחתונה שלו, ואני זוכר שהופתעתי לגלות שיש למקוב הורים, כמו לכולנו, ושניתן לפגוש בו בבגדים רגילים" (עמוד 136). בפועל, מתואר צה"ל בספר, במיוחד בשנים האחרונות לשהיית צה"ל בלבנון, כמי שהסתגר במוצביו ובעיקר ספג.

מלחמה, לא בט"ש

כאן טמון חסרונו העיקרי של הספר, שכן הוא מציג את לחימת צה"ל כחסרת הישגים, ולא כך היא. אמנם בתחילה הגדיר צה"ל את הלחימה בלבנון כפעולת ביטחון שוטף, אבל ב-95' חל שינוי מהותי. בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005), אולי הספר החשוב ביותר אודות התקופה, תיאר תא"ל משה "צ'יקו" תמיר כיצד, ביוזמת הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין-שחק, הפכה ההתמודדות בלבנון ל"מלחמה ולא פעילות ביטחון שוטף" (עמוד 116). האלוף עמירם לוין הוביל בפיקוד הצפון קו לוחמני שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. תמיר, יוצא גולני ומפקד יחידת אגוז דאז, מציין בספרו כי ההשקעה השתלמה וצה"ל נחל הישגים מבצעיים משמעותיים במערכה בלבנון.

משה תמיר דוצ

תא"ל תמיר כמפקד אוגדת עזה עם הרמטכ"ל דאז, אשכנזי, (צילום: דו"צ).

בשנת 98' העניק ליפקין-שחק צל"ש רמטכ"ל ליחידת אגוז על סדרת מבצעים מוצלחת שבהן, בין היתר, הרגו לוחמי היחידה את בנו של מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה. במבצע אחר, "מהלך מבריק" שמו, הוביל תמיר פשיטה שמטרתה פגיעה בחוליות האבטחה של חזבאללה בכפר ע'נדוריה. "היינו בטווח של פחות מעשרה מטרים מהמארב כאשר החלה לפתע תכונה לא שגרתית. אחד האנשים, שנראה לי כמפקד הכוח, החל לעבור בין המחבלים ולהצביע לעברנו. סימנתי לרון והתחלתי בספירה לאחור. בסיום הספירה פתחו הכוחות באש מתוזמנת מכמה כיוונים. בתוך מהומת הירי והצעקות יכולתי להבחין במחזה הנורא של שני המחבלים שהיו שקועים בשינה מנסים להיחלץ משקי השינה ללא הועיל. בתום מכת האש השלכנו רימונים למרכז כרם הזיתים והתכוננו לניתוק מגע מהיר. בשלב זה התעורר הכפר כולו ואש לא מכוונת נורתה לכל עבר" (עמוד 179). שמונה מחבלים נהרגו, ואילו הכוח הפושט נסוג ללא נפגעים לקווי צה"ל.

תמיר קבע בספרו כי בעת הנסיגה מלבנון בשנת 2000 נטה מאזן הכוחות בבירור לטובת צה"ל‏, אבל השינוי היה בחזקת מעט מדי מאוחר מדי. ההישגים לא חלחלו לתודעה הציבורית. כמו במקרים רבים מאז, היתה פעילות צה"ל מנותקת מן המדיניות כוללת. כמו תמיר, גם פרידמן טען בספרו ש"אנחנו תמיד היינו בדרך לניצחון והם תמיד הלכו ונחלשו, אבל אנחנו לא ניצחנו והם לא הפכו לחלשים" (עמוד 131).

מערכה נשכחת

חבריי מצוות הראל, פלנ"ט נח"ל, בדלעת באביב 1998, בין אסון המסוקים לנסיגה. באדיבות חברי קובי אנקור-שמיר. אני החייל שמצדיע לשום דבר.

צוות הראל, פלנ"ט נח"ל, ב"דלעת" באביב 1998. פרידמן הוא החייל שמצדיע, (צילום: קובי אנקור-שמיר).

"דלעת" אינו עוד ספר בנוסח "אם יש גן עדן", רב-המכר שכתב בשעתו רון לשם, אשר תיאר את לוחמי צה"ל כמי שנאבקו בשדים הפרטיים שלהם שעה שנרדפו על-ידי אויב חסר-פנים במלחמה חסרת הקשר. פרידמן עצמו, ששלושה חודשים לפני הנסיגה מלבנון פורסמה תמונתו עומד מאחורי ביצורים, כתב בספר כי בניגוד לרושם שנוצר, כי בחודשים האחרונים לשהיית צה"ל בלבנון חוסר הוודאות והחרדה הביאו להתפרקות החיילים, "החיילים שאני הכרתי, אלה ששירתו בבסיסים המסוכנים בתוככי לבנון, לא התפרקו. הם תיפקדו עד הסוף. אני מרגיש שזו חובתי וגם זכותי לעמוד על כך" (עמוד 135). הדוגמה הבולטת לכך, היא מפקד הצוות של פרידמן, הראל קאופמן, שנשלח לקורס קצינים בטרם אסון המסוקים, ומשום כך ניצל. כל חבריו לצוות בפלנ"ט נח"ל נספו. בראיון לטלוויזיה נשאל הראל כיצד הצליח לשוב לצבא לאחר האסון. הנה, כתב פרידמן, הזדמנה למפקדו ההזדמנות לשדר מסר לוחמני לאומה. "איך הראל, למרות הכול, הצליח לחזור? כך שאל אותו המראיין. "באוטובוס," ענה" (עמוד 100). אולי, תהה פרידמן, מספיקה תשובה לקונית זו בכדי להגדיר את קיומנו במקום הזה.

בשיחה עמו ציין פרידמן כי הנסיגה מלבנון היתה המהלך המתבקש משום שהחזקת רצועת הביטחון, בעיקר בשנים האחרונות של התקופה, לא הייתה שווה את המחיר. למרות שצה"ל לחם בלבנון מערכה ממושכת, הרי שכמאמר תא"ל במיל' תמיר, פרט למשפחות השכולות "והלוחמים ששירתו כאן, הנושאים בלבם חוויות שאותן לא יוכלו לחלוק עם איש, תישכח המלחמה הזאת בעוד כמה שנים" (עמוד 149). הדבר נבע מאי הנוחות שחש הצבא כלפיי תוצאותיה ומשום שמיד עם סיומה פרצה האינתיפאדה השנייהה שמיקדה את תשומת הלב של החברה הישראלית במלחמה העכשווית. אחר-כך באו מלחמות אחרות והציבור כמו הדחיק את השהייה הלבנון לתהום השכחה.

המערכה ההיא היתה הראשונה בשורה של מלחמות שניהלו צה"ל וצבאות מערביים אחרים משנת 2000 ואילך, לא רק כנגד חמאס וחיזבאללה אלא גם באפגניסטן ועיראק. "כשחיזבאללה קרא למלחמת דת כנגד ישראל והמערב, התקשורת המערבית פירשה זאת כרטוריקה שמשמשת להסוואת מניעים פרקטיים. זה יתברר, כך הובטח בשעתו, עם נסיגת ישראל מלבנון, דרישה מובנת לכל הדעות. אך הסתבר כי חיזבאללה ובני דודיו האידיאולוגיים, חקייניו ויורשיו מתכוונים למה שהם אומרים" (עמוד 130), וסופן של המלחמות הללו אינו נראה לעין.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 20.02.2017)

מלחמה מהסרטים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סרטו של איתי אנגל ב"עובדה" אודות מלחמת לבנון השנייה הצליח באמצעות גדוד אחד וקרב אחד לספר את סיפורה של המלחמה כולה. נסיונם של מפקדי הגדוד בכתבה, כמו גם נסיונו של הח"כ לשעבר שטבון בספרו, להציג את הדרג הטקטי כמי שפעל היטב בלבנון ובשטחים והוכשל על-ידי הדרגים הבכירים, מנותק מן המציאות ונראה יותר כניסיון "לסדר את העבר ברוורס".

באחרונה שודר בערוץ 2, במסגרת תכנית התחקירים "עובדה", סרט תעודה על מלחמת לבנון השנייה בו חזר הכתב איתי אנגל לגיבורי כתבה ששידר ב-2006, אודות קרב אחד שניהל גדוד נח"ל במלחמה. בספרם "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008) מתארים עמוס הראל ואבי יששכרוף ביקור שערך תא"ל יאיר גולן, כיום סגן הרמטכ"ל, בחטיבת גולני יום לאחר הקרב הקשה בבינת' ג'בייל. המח"ט, אל"מ תמיר ידעי, תיאר בפניו את סיפור הקרב שלחמו אנשיו בעיירה. כשגולן תהה איזו מטרה אמור המהלך לשרת, השיב ידעי שאינו יודע. לשמע התשובה נדהם גולן. "דבקות במשימה לאור המטרה היא העיקרון הראשון של פעולה צבאית," אמר. "אתה רוצה להגיד לי שיצאת לקרב בלי להבין את המשימה?"

בדומה לשאלתו של גולן שהצביעה על היעדר אסטרטגיה סדורה בניהול המערכה ב-2006, הצליח אנגל לתפוס באמצעות פשיטה אחת את סיפורה של המערכה כולה. כוחות תוקפים יעדים מבלי להבין איזו מטרה הם משרתים, מנהלים מגע קצר עם האויב וחוזרים הביתה עם הסימן הראשון לנפגעים.

קרב שמספר את סיפור המלחמה כולה

דהן

דהן, במרכז, עם לוחמיו (צילום: דו"צ).

במלחמת לבנון השנייה הצטרף אנגל לפשיטת לילה שביצע גדוד 931 של הנח"ל, עליו פיקד סא"ל אבי דהן, על הכפר חולה. המשימה, כפי שהגדירה המג"ד בתדריך, היתה "להשמיד כמה שיותר מחבלים ולכבוש שטח". דהן דרש מאנשיו לגלות "אגרסיביות במגע הראשון. הרבה אש. אם צריך, מוציאים סכין ודוקרים את המחבל". הכוח נועד לפעול שלושה ימים בשטח לבנון. בפועל, הגדוד תקף מספר בתים ששימשו את פעילי החזבאללה, הרג כמה מהם והשמיד שני משגרי נ"ט. לאחר שנפצעו חמישה לוחמים (בהם מפקד פלוגה) הכוח כולו ביצע "אחורה פנה" ושב לשטח ישראל. לימים העיד ח"כ עפר שלח, בעברו מ"פ צנחנים במילואים, כי כשצפה בכתבה לא ראה בה גבורת לוחמים אלא "כוח שלא ביצע את המשימה שלו".

חיילים מגדוד גרניט של חטיבת הנחל חוזרים מלבנון, אוגוסט 2006

לוחמי חטיבת הנח"ל חוזרים מלבנון, אוגוסט 2006, (מקור: ויקיפדיה).

בהמשך המלחמה, כפי שמתואר בסרטו החדש של אנגל, הוביל דהן את גדודו במבצע "שינוי כיוון 11", האקט האחרון של המלחמה שכלל בתוכו את קרב הסלוקי. על הגדוד הוטל לתקוף את עמדות החזבאלה בכפר ע'נדורייה. במאמר שפרסם ב"מערכות" לאחר המלחמה כתב דהן ש"בקרב העיקש בע'נדורייה, שבו לחם הגדוד מול עשרות מחבלים מבוצרים ונתקל באש מנגד משלושה כיוונים שונים", הגדוד ספג 32 פצועים ושני הרוגים, אולם הפעם, ככל הנראה בשל בהירות המשימה, הדברים נראו אחרת. במאמרו כתב דהן כי "הפיקוד מוכוון המשימה והעובדה שהמ"פים הבינו את שדה הקרב וחתרו למגע יצרו רציפות בלחימה שהביאה לחיסולם של שמונה מחבלים, לכיבוש השטח השולט בכפר ולעמידה במשימה". אפשר להתווכח עם עצם הצורך באותה מתקפה בת 60 שעות, אולם אי אפשר להתווכח עם העובדה שכאשר כוחות פועלים כחלק ממהלך סדור הדברים נראים אחרת.

סרטו החדש של אנגל (כמו גם זה שעשה לפני עשור) הוא עיתונות חוקרת במיטבה המציג היטב את צה"ל גרסת 2006. מלחמת ההתשה הממושכת בטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה, אף שהיו לו במהלכה הישגים מבצעים מרשימים, גרמה לכך שצה"ל "התקלקל בשטחים", כפי שהגדיר זאת הפרשן המנוח זאב שיף. אולם הכשירות הנמוכה של צבא היבשה ואיכות הלחימה של חזבאללה הם לא יותר מתירוץ להפעלת צה"ל במלחמת לבנון השנייה באופן מהוסס, מוגבל וכושל. ניהול המערכה הקרקעית כאקט סדור ומוגדר היה מאפשר לצבא, שבחלק מן המקרים כשירות יחידותיו למשימה היתה פחות ממספקת, להציג רמה גבוהה יותר ולהשיג הישגים טובים יותר.

לסדר את העבר ברוורס

982358

ספרו של שטבון, אודות חוויותיו ממלחמת לבנון השנייה.

במסגרת ציון העשור למלחמה פרסם ח"כ לשעבר יוני שטבון את ספרו "תחת אש" (ידיעות ספרים, 2016) אודות חוויותיו מן השירות הצבאי, בדגש על מלחמת לבנון השנייה. ניכר במחבר, ששירת כלוחם ומפקד בחטיבת גולני, כי ערכיו ואמונתו הובילו אותו לשרת היכן שקשה, אך משמעותי. המחבר עוסק לא מעט בשאלה מה מניע חיילים לפעול תחת אש. "המרכיב הראשון הוא הערכים המושרשים בו. הזדהות עם גדול השעה והמשימה היא ביטוי של יסודות ערכיים שירש בבית הוריו, במוסדות החינוך שבהם למד ובתנועת הנוער שבה ספג רעיונות ומחשבות" (עמוד 34). בין ערכים אלו מונה שטבון את ערך הרעות. "המרכיב השני הוא ביטחונו של החייל במפקדו. דמות המפקד, האמור להוביל את חייליו בשדה הקרב, מהווה גורם קריטי. מפקד השולט במקצוע הצבאי וניחן ביכולת קבלת החלטות ראויה, מאפשר לפקודיו לסמוך עליו גם תחת אש" (עמוד 35). תיאורו את הלחימה בבינת' ג'בייל פשוט קופץ מבין הדפים. שטבון, ששימש כקמב"ץ גדוד 51 של גולני בקרב, התעקש לחבור, תחת אש, לפלוגה שנתקלה ולהילחם כתף אל כתף עם לוחמיה. בהמשך אף הכווין אש מסוקי קרב לעבר שני מבנים שישמשו את פעילי החזבאללה. "אני מכווין את המסוק אליהם. טיל ראשון ושני נורים, אני מזהה פגיעה. הנזק מועט, אך הפיצוץ יוצר אפקט של הלם ושקט קצרצר" (עמוד 160).

על האופן שבו לחם בקרב עוטר שטבון בצל"ש הרמטכ"ל. אולם רצונו, כמו גם ניסיונם של מפקדי הנח"ל בכתבה של אנגל לעשות כן, להציג את הדרג הטקטי כמי שפעל היטב בלבנון ובשטחים והוכשל על-ידי הדרגים הבכירים, מנותק מן המציאות ונראה יותר כניסיון "לסדר את העבר ברוורס". שטבון יודע היטב, כתוצאה מן העובדה שלחם במערכה ב-2006, שהמלחמה המבולבלת ההיא נראתה כך בין היתר גם בשל היעדר רוח לחימה, תוקפנות ונחישות בקרב הגייסות כמו גם בקרב חלק מן המפקדים הבכירים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 22.08.2016)

אליטה משרתת מבקשת הנחה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בשבוע שעבר נכשל ניסיון נוסף להאריך את שירות בני ישיבות ההסדר בצה"ל. הצבא צריך אותם לתקופה ממושכת יותר אבל להם ההסדר נוח. ממי שמגדיר את עצמו כאליטה משרתת ניתן לצפות לתת כתף כשצריך.

בשבוע שעבר נפלה הצעת החוק של ח"כ עמיר פרץ להאריך את שירותם של בני ישיבות ההסדר (בני"שים). במליאת הכנסת ציין ח"כ פרץ כי חיילי ישיבות ההסדר משרתים רק 17 חודשים. "כל חודש נוסף שישיבות ההסדר ישרתו בצה"ל הוא שווה ערך לכ-7 גדודי מילואים. מה כבר ביקשנו? ביקשנו שישיבות ההסדר ישרתו 24 חודשים. לא ביקשנו שלוש שנים מלאות – כמו שהילדים שלנו משרתים. הגיע הזמן לעלות מדרגה נוספת בשוויון". בטרם דנים בשיוויון יש לציין שכיום הפער קטן מבעבר משום שמתגייסי החובה משרתים כיום 32 חודשים ולא 36 כבעבר. לעומתם משרתים הבני"שים שלוש שנים ושבעה חודשים בישיבה ועוד 17 חודשים בשירות צבאי פעיל. חיילים בתפקידי פיקוד משרתים מעט יותר. במשך כל המסלול נהנים בני ישיבות ההסדר ממעמד מלא של חייל (אם כי לא ממשכורת) בין שהם חובשים את ספסלי הישיבה או לובשים את מדי הצבא.

חיילים מתפללים במהלך מבצע "צוק איתן", (צילום: רויטרס).

חיילים במהלך מבצע "צוק איתן", (צילום: רויטרס).

צריך לומר ביושר, המגזר הדתי לאומי סוחב את חלקו בנטל ואף יותר מכך. מדובר באליטה משרתת חדשה שהחליפה במובנים רבים זו שקדמה לה מן ההתיישבות העובדת. 40% מבוגרי קורס קציני החי"ר בצה"ל וכ-35% מכלל הלוחמים בצבא כיום הם דתיים. כשבוחנים את הדברים בפרספקטיבה רחבה מחזור הגיוס של בני ישיבות ההסדר מונה פחות מאלף איש, ואינו מטה משמעותית את אחוזי הגיוס לכאן או לכאן. יתרה מזו, בהשוואה לפטור מגיוס שניתן למגזרים אחרים (ערבים, חרדים ואף נשים הזכאיות לפטור מטעמי דת) הרי שקיצור שירותם בטל בשישים. מנגד, איכותם של המתגייסים גבוהה והצבא מנוע, בשל שירותם המקוצר לנצל זאת טוב יותר.

חבורה איכותית שלא ממצה את עצמה

צה"ל מבחינתו היה רוצה שישרתו שנתיים. הן מטעמי מחסור בסדר כוחות והן מתוך רצון למצות את הפוטנציאל האיכותי שבהם. אגב, אין לזה קשר לדת. מפקדי חטיבת הצנחנים לדורותיהם למשל, לא אהבו את מודל השירות של גדוד הנח"ל המוצנח (גדוד 50), שלו מורשת קרב מפוארת ובו צמחו כמה מטובי המפקדים בחטיבה (יה-יה, יעלון, והרצי הלוי אם להזכיר כמה), שאנשיו עשו שירות מקוצר. ואכן, ב-1990 שינה הגדוד את מתכונתו והפך לגדוד 101 במתכונת זהה לשני הגדודים האחרים. אי-שביעות רצון ממסלולי שירות מקוצרים התעוררה בשעתו גם בחטיבת הנח"ל ביחס לגרעיני הנח"ל. מפקד החטיבה דאז, טל רוסו, אף הגדיר את בני הגרעין כ"חבורה איכותית, שלגמרי לא ממצה את עצמה". זוהי הגדרה קולעת למקרה של הבני"שים.

הרמטכ"ל אשכנזי עם חליוה בתרגיל של חטיבת הצנחנים, 2010.

הרמטכ"ל אשכנזי עם מח"ט צנחנים, חליוה, בתרגיל ב-2010.

ב-2010 משך אש מח"ט הצנחנים, אהרון חליוה, כשהביע התנגדות למסלולי שירות מקוצרים, כגון ישיבות ההסדר, מח"ל ונח"ל. חליוה טען שהמסלול "לא ערכי" ולא משתלם לצבא, והודה שבשל כך הוא מפלה אותם לרעה בהקשר יציאה לקורסי הפיקוד. "אני רוצה בחטיבה שלי מפקדים, וזה לא שווה לי כלכלית להוציא אתכם לפיקוד", אמר. עשור קודם לכן כשרצה חליוה, אז מפקד גדוד 202, לשכנע קצין בגדוד לחתום לתקופת קבע נוספת נהג לכנותו "פושע", ולהבהיר לו כי הוא מפקיר את חייליו לידי מפקד טוב פחות. זה עבד. הפעם הוא ספג קיתונות של ביקורת, אף שדומה שניסה לשחזר את השיטה מימיו כמג"ד, ניסה להניע את המשרתים במסלולים אלו לתרום יותר.

כרגיל במקרים שכאלו, עת מעז מי להטיל ספק בערכיות כדאיות מסלולי שירות מקוצרים במגזר הדתי, מיד קמה סערה ורבנים, עסקנים פוליטיים וקצינים בכירים במיל' (לרוב, שכיפה לראשם) נזעקו להגן על ההסדר. הגדיל לעשות אז הרמטכ"ל אשכנזי, שבטקס של ישיבת ההסדר במודיעין הודה, "בשם צבא שלם" לחיילי ההסדר על שירותם. הרמטכ"ל דאז לא ציין מן הסתם בנאומו כי הם מתגייסים מכוח החוק וזוכים, מכוח הסדר פוליטי אנכרוניסטי, למסלול שירות מקוצר. מחליפו של חליוה בצנחנים, אמיר ברעם, כבר דאג להתפייס עם רבני הישיבות, אך גם הוא טען שהוא "נגד ההסדר במובן הפוליטי שלו". ברעם סייג את דבריו וציין בצדק (ועל כך אני מעיד מניסיוני האישי כמפקד בחטיבה) כי החיילים שמגיעים מההסדר מצוינים.

חבר הכנסת עפר שלח, מציע בספרו תפיסת ביטחון עדכנית למדינת ישראל.

ח"כ שלח, הלין על כך שישיבות ההסדר טוענות שהן נושאות ביותר מן הנטל ומיד מבקשות הנחה.

בימיו כעיתונאי נהג ח"כ עפר שלח לבקש מאחד מחבריו, אלוף במטה הכללי, לקחת אותו לאותו מקום בו צה"ל מפריד בין אלופי משנה לבין עמוד השדרה שלהם. ואכן, כפי שמשתקף מאותה סערה, דרגי הבניים בצבא אומרים את האמת כשהם נשאלים, בבוטות ובחספוס של מי שמפקדים ישירות על יחידות לוחמות, ואילו הגנרלים, שכנראה רואים את התמונה הגדולה, רצים מהר לשים כיפה על הראש ולהצטלם לצד בכירי הרבנים. בשבוע שעבר, הפעם כח"כ, הלין שלח על כך שהמקרה של ישיבות ההסדר הוא הראשון בו נתקל שאליטה משרתת טוענת כי היא שעושה יותר מאחרים ונושאת ביותר מן הנטל ומבקשת, רגע לאחר מכן, "הנחה של חמישים אחוז במחיר".

הבני"שים תורמים, אין בכך ספק, בוודאי ביחס למגזרים אחרים שאינם מתגייסים כלל. ועדיין, זכורה לי היטב התחושה ההיא, באותו יום שבו נודע לי שהבני"שים שעשו אתי מסלול משתחררים, בעוד שלי ולחברי נותר עוד חצי משירות החובה. משהו בזה נראה לי לא הוגן, בוודאי באותה עת (בעיצומה של האינתיפאדה השנייה) אבל גם עכשיו. ראשי המגזר, ובהם הרבנים והעסקנים הפוליטיים, צודקים מצדם. אם הציבור שהם מנהיגים ומייצגים מרוצה למה לשנות? פה צדקו דווקא חליוה ודומיו, כשניסו לעורר את החיילים מלמטה ולגרום להם להבין שמאליטה משרתת מצופה לשאת בעול גם כשקשה, וגם על חשבון ערכים אחרים שחשובים להם.

בסוף מתכוננים למלחמה | מאת גל פרל

רשומה רגילה

בספרו "תדע כל אם עברייה" בוחן עמוס הראל את הכשרת הלוחם בצה"ל של היום ובאמצעותה את דילמות מהותיות בחברה הישראלית. האמירות והתאוריות בשיח הציבורי ובתקשורת הופכות לפרקטיקה כשהן יורדות לרמת הגדוד.‏ 

"אתה יודע מה תנועת הנוער הכי פופולרית בישראל?" שואל מח"ט גולני. במקום תשובה, הוא מסיט את אצבעו משמאל לימין, מחקה את התנועה המשמשת לפתיחת מסך בסמארטפון" (עמוד 110).

תדע כל אם עברייה (כנרת זמורה-ביתן, 2013)

ספרו של הראל מציג תמונה מצב עדכנית של צה"ל.

באחד מימי ההורים שהתקיים בבסיס הטירונים של הצנחנים לפני כארבעים שנה נכנס מפקד פלוגה בגדוד 202 לשיחה עם הורי החיילים והבחין כי תשומת הלב של הקהל אינה נתונה לו, וכי ההורים העדיפו לשוחח בינם לבין עצמם. המ"פ לא התבלבל, מחא כף, ובקול רם אמר, "אוקיי, לסתום פיות!" באותן שנים גם נהגו מפקדים בחטיבה המובחרת לטרטר את החיילים לעיני ההורים ההמומים שבאו לבקר בשבתות, כאומרים הילדים שלכם שייכים עכשיו לנו. ספק רב אם היום אמירה כזו והנהגות כזו תתקבלנה בהבנה על ידי ציבור ההורים לחיילים בישראל.

עיון מחודש בספר "תדע כל אם עברייה" (כנרת זמורה-ביתן, 2013) מאת עמוס הראל, הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ" (ולמען הגילוי הנאות, קרוב משפחה) ביום הזיכרון, רגע אחרי החזרה מהר הרצל, מאפשר הצצה למהפכת הגיוס וההכשרה שעבר המערך הקרבי של צה"ל מאז אותן שנים ועד עתה. בספר מוצגות הדילמות הביטחוניות בהן נתונה החברה הישראלית. בין היתר נבחנות סוגיות דוגמת התנדבות מול השתמטות, חיבוק מול קשיחות, דתיים מול חילונים, ותיקים מול חדשים והפן הצבאי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני‏. במקביל התלווה המחבר להכשרת פלוגת מחזור נובמבר 2011 בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל. המסקנות העולות ממנו נותרו רלוונטיות גם שלוש שנים לאחר שפורסם. הלוחמים מגיעים כיום מחברת שפע (עם סלולרי צמוד) אך לרבים מהם נדרשת עזרת מדור תנאי השירות (ת"ש). הטירונות מחבקת, ההורים מעורבים וגם התקשורת משפיעה, אבל בסוף מתכוננים למלחמה.

הכשרת הלוחם גרסה 2.0

אלוף אביב כוכבי כמפקד פיקוד הצפון

האלוף כוכבי, שינה את התרבות הספרטנית בצנחנים, (צילום: דו"צ).

הספר מתאר את התפתחות הטירונות הקרבית למן שנות השבעים. כך למשל, העיד האלוף אביב כוכבי, ששירת בצנחנים בכל התפקידים מטוראי ועד מח"ט, ש"התפתחה בצנחנים אחרי טראומת 73' תרבות ספרטנית, חסרת פרופורציות. התרבות הזו קידשה את הקושי כקושי ואת הלחץ כלחץ ובעצם החמיצה את העניין הכי משמעותי שלימים תיקנו בחטיבה, שהוא הצורך לבנות איתנות ואפקטיביות לחימה" (עמוד 37). השינוי הגיע ביוזמת שניים מקציניו, איתי וירוב ואהרן חליוה, שפיקדו בזה אחר זה על בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים בראשית שנות ה-2000.

וירוב יזם את השינוי לאחר חוויה "פוקחת עיניים" בהסבה לשריון, מתוך מחשבה שהדרך להניע ולרתום את החיילים היא לא באמצעות עונשים כי אם באמצעות תגמולים לחיילים שבלטו לחיוב או הציגו רף תפקוד שהיה מעט מעל הנורמה המקובלת. לגישתו תהליך ההכשרה אמור להקנות לחייל "מסוגלות, מחויבות, שייכות" (עמוד 29). וירוב גאה במהלך. לדבריו, הוא היה יכול לעשות זאת "בצנחנים כי לא הייתי צריך להוכיח כלום. ידעו שאני חזק ואכזרי. איש לא חשד בי שאני רך מדי אחרי שירדתי מקו עיישיה־ריחן בלבנון עם גדוד 101" (עמוד 31). במקביל לשינוי, בימי הרמטכ"ל שאול מופז הוכרזה מלחמה של ממש בתופעת הטרטורים בצבא, והנ"ל כמעט שנעלמו. תא"ל אופק בוכריס (שבימים אלה נחקר בגין חשד לעבירות מין), מח"ט גולני דאז, אמר שהקפיד שרף הקושי בהכשרת הלוחמים יהיה גבוה. "אני old fashioned. העליתי את אורך מסע הכומתה ל־75 קילומטרים. הם יצטרכו את זה גם בקרב. אני אומר למפקדים שיקרעו ללוחמים את התחת, שהחיילים יזחלו עד להודעה חדשה, אבל שישמרו על כבודם וזכויותיהם" (עמוד 40).

גנץ בביקור בתרגיל של חטיבת הצנחנים, 18 במאי 2011

הרמטכ"ל גנץ בתרגיל של הצנחנים , מתרשם מהאיתנות של הלוחמים, (צילום: דו"צ).

כטירון בצנחנים, בעיצומה של המהפכה שהנהיגו וירוב וחליוה, דווקא "זכיתי" לטרטורים. אולם טירונות החי"ר בצה"ל היא חווית הכשרה שונה מאוד מזו שעבר אבא שלי בצנחנים בשנות השבעים. הפן המקצועי השתפר והענישה לשם ענישה נעלמה. הראל מתאר כיצד הפך שינוי זה לנחלת כלל הכשרה בצה"ל. הרמטכ"ל בעת כתיבת הספר, בני גנץ ציין בראיון למחבר כי הוא "דווקא מתרשם מהאיתנות שלהם. ההכשרה המקצועית של הלוחם היום טובה יותר מזו שאני עברתי בצנחנים. הכניסה לתהליך הזה, בטירונות, מעט איטית. אבל עד שהם מגיעים לגדודים הם כבר מוכנים. החי"רניקים הולכים בתרגילים גדודיים 120 קילומטרים בשבוע, עם משקל כבד על הגב, בלי להתלונן" (עמוד 135).

חיילים כשוטרים

הבחירה לבחון את הדילמות לאור הכשרת לוחמי פלוגה בגדוד רגלים היא מתבקשת. גדוד הוא מסגרת הליבה של הצבא, ה"פטיש" האמיתי בשדה הקרב ומי שנשחק יותר מכל בביטחון השוטף. כל אותן סוגיות שנשארות ברמת התאורטית כשדנים בהן באולפני החדשות הופכות לפרקטיקה כשהן יורדות לרמת הגדוד. דוגמה מובהקת לכך היא פעילות השיטור בשטחים (שלא לומר כיבוש).

חיילי צה"ל בשטחים, (צילום: דו"צ).

חיילי צה"ל בשטחים, (צילום: דו"צ).

"גם בשנים שבהן צה"ל מתמודד עם איום טרור קטן יחסית (ואולי דווקא אז יותר מאשר בתקופות אחרות)", כותב הראל, "מלאכת השיטור בשטחים היא משימה עגומה, מייאשת, המלווה לעתים באלימות קשה. כדי שהמשימה הזו תהיה נסבלת, וכדי שהחיילים ימשיכו לבצעה בהתאם לאינטרסים של המערכת הפוליטית, צריך למכור אותה לקהל בבית דרך שכבה עבה של מסננים. כך נולדות המצאות מופרכות כמו "הצבא המוסרי ביותר בעולם" (עמודים 364-365). האמונה במוסריות-העל של צה"ל הפכה כה רווחת עד כי "הרוב הגדול של המפקדים, נדמה לעיתים, משוכנע שהתוצאה הזו נקבעה באיזו אולימפיאדה מוסרית והאתלט הישראלי הגיע ראשון בתחרות של קפיצה מוסרית לרוחק" (עמוד 365).

בסוף מתכוננים למלחמה

מפקד בה"ד 1, אל"מ ניב, (צילום: דו"צ).

מפקד בה"ד 1, אל"מ ניב, (צילום: דו"צ).

תא"ל ערן ניב, שפיקד בעבר על בה"ד 1 והיה אמון על הכשרת דור הקצינים הבא של צה"ל למלחמה, הגדיר את הרפורמה של וירוב וחליוה כמהפכה שהשפיעה על כלל מערך ההכשרה בצה"ל. אבל, לדבריו, חלק מן האתגרים שיעמדו בפני לוחמי צה"ל בעימות הבא לא השתנו. "קלאוזביץ [גנרל פרוסי, מאבות תורת הלחימה המודרנית] הוא נצחי: המלחמה היא ממלכת אי הוודאות, לעולם לא תמצא אותה כמו שחשבת. כל מהות האזרחות היא לייצר ודאות. מנגד, הרעיון של מסלול ההכשרה כולו, מהטירונות הקרבית ועד קורס הקצינים, הוא לייצר יכולת תפקוד בתנאי חוסר ודאות. כשאין חיכוך, כולם טובים" (עמוד 39). הוא עצמו נדרש לכך כמג"ד בנח"ל במהלך הפיגוע בציר המתפללים, כאשר הוזעק מביתו "והספיק עוד להגיע לחברון ולהכריע את החוליה, בקרב מטווח קצר תוך חילופי אש מנשק קל והשלכת רימוני יד" (עמוד 354).

כוח נחל במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

כוח נח"ל במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

מבצע "צוק איתן" בו לקחו חלק לוחמי מחזור נוב' 11', שלושה חודשים לפני שחרורם, היה בחזקת המחשה לדברים. המערכה בעזה התרחשה, כאמור, לאחר שהספר יצא לאור והיא אינה כלולה בו. אך המלחמה הקרבה ובאה מצויה בין דפי הספר כמבחן עליון אליו מתכוננים הלוחמים. המערכה קיפלה בתוכה גם אקורד סיום צורם לפלוגה. במהלך לחימת חטיבת הנח"ל בעיירה בית-חאנון פגע טיל נ"ט בכוח שנע באחת הסמטאות. דלת ברזל שקרסה לכדה מספר לוחמים תחתיה. כוח תגבורת מגדוד 931 הוזעק למקום. בעוד המ"פ נאבק להרים את הדלת לחם קשר המ"פ יוגב, מבוגרי הפלוגה, במחבלים שניסו לחטוף חיילים וגופות. יוגב השליך רימונים, פינה פצועים, וירה במקלע הנגב שנטל מאחד הפצועים. בסיום הקרב נהרגו כ-15 מחבלים. אבדות צה"ל – שבעה פצועים ושני הרוגים, בהם בוגר אחר של הפלוגה, אברהם גרינצוויג ז"ל.

זה עצוב, קשה וגם חלק מהסיפור. בראיון לאילנה דיין הביט בני גנץ, אז סגן הרמטכ"ל, מתוך הרכב על מתגייסי מחזור נובמבר 2010 לצנחנים, עימם שוחח קודם לכן, ואמר, "פשוט גאווה החבר'ה האלה. אני יודע שחלקם הרי לא יחזרו אפילו." זה כפי שענתה לו דיין, סטטיסטית בדוק.

המפקדים הראויים לכך

ראש הממשלה נתניהו בהרמת הכוסית יחד עם סגן הרמטכ"ל (משמאל) // צילום: קובי גדעון - לע"מ

הרמת כוסית במטכ"ל לרגל יום העצמאות, (צילום: לע"מ).

שם הספר לקוח מאמירה ידועה של בן גוריון, אך בקורסי הפיקוד בצה"ל נוהגים לצטט רק את סופו של המשפט. הסמל שלי בטירונות, באחד מאותם רגעים בודדים שבהם הרשה לעצמו להשיל מהדיסטנס והקשיחות, הפנה אותי לנוסח המלא: "אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם – אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

העיון בספר, ביום הזיכרון, כשברקע מהדהדות הטלטלות האחרונות שפקדו את הצבא וההתחממות בגבול רצועת עזה, מלמד שלצה"ל יש, ככלל, מפקדים ראויים שמובילים אותו בשיקול דעת ערכי ומקצועי. מנגד, ה"עליהום" שספג הצבא מצד הציבור וגורמים בממשלה, עשוי לפגוע בנכונותם להישאר כאלה.