לבוא חזקים – הצורך לפעול בצפיפות טקטית | מאת אבי רוזנפלד וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

מבצע "שומר חומות" היה מבצע הרתעתי שהדגים את יכולתו לרשום הישגים מול צבא טרור. שומה עליו לדעת לעשות כן גם ביבשה. מאמר זה מבקש להציע תפיסת מימוש עדכנית של עקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח ברמה הטקטית: הפעלת כוחות מרוכזת, מכונסת וחזקה דיו שתממש ולמצות את היכולות והעוצמות הרב־ממדיות של צה"ל בלחימה.

מבוא

במבצע "שומר החומות" (מאי 2021) ניהל צה"ל מערכה מבוססת אש כנגד החמאס ברצועת עזה. היה זה מבצע מוגבל שבמהותו, כפי שהוצג במאמר הרמטכ"ל אביב כוכבי, לא נועד להכריע,אלא ״להפעיל עוצמה צבאית כזאת, שתשלול יכולות רבות מהחמאס ומארגון הג'יהאד האסלאמי ותייצר הרתעה" (שובל, 2021).

בשל טיב ההישג הנדרש במבצעים בעלי אופי הרתעתי, יכולים מבצעים אלו להיות מבוססים באופן מלא או עיקרי על הפעלת אש מנגד, לא פעם בשילוב כוחות מיוחדים. אך גם מבצעים מוגבלים בעלי אופי הרתעתי עשויים לכלול בתוכם רכיב של תמרון יבשתי, שתוכנן מראש, או לחלופין, משום שנדרשת עליית מדרגה בהפעלת הכוח או שנדרשת פעולה שרק כוח יבשתי יכול להשיג כחלק מהיעדים (הרס מנהרות החמאס ההתקפיות ב"צוק איתן", למשל).

לעומת זאת, במבצעים בעלי אופי הכרעתי, הפעלת הכוח היבשתי היא המאמץ העיקרי, שכן כמאמר אלוף (מיל.) יאיר גולן, קצין צנחנים שפיקד ב"חומת מגן" על חטיבת הנח"ל, "לא תהיה הכרעה ללא תמרון אל עבר ריכוזי הסד"כ של האויב. ה-F-16 ייצור את התנאים, אך לא תהיה הכרעה ללא ה-M-16" (גולן, 2015, עמ' 25).

במבצע הכרעתי שכזה, יידרש צה״ל להפעיל כוחות מתמרנים בשטח האויב, במיוחד לאור ירי משמעותי על העורף הישראלי בשילוב הפעלת כוחות אויב פושטים לשטח ישראל, אלה יחייבו מדרגה נוספת של הפעלת כוח. לתמרון שכזה יהיו מספר יעדים אפשריים. הכוח הקרקעי פוגע באויב במגע ישיר, חושף אויב למאמץ האש, מאיים על השרידות השלטונית של האויב, דוחק אותו ומקרין כוח לזירות אחרות. כמו כן, נוכחות של כוח צה"ל בשטח האויב מחייבת אותו להשקיע כוחות במאמץ ההגנה. התמרון הרב־ממדי נועד לשלול את יכולות האויב בהיקף גדול ולהביא בשילובו עם המאמצים הנוספים (הגנה רב־ממדית ומהלומות רב־ממדיות) לפירוק המערכת היריבה.

ולמרות זאת, ניתוח קרבות ואירועים מבצעיים במערכות של צה"ל בשנים האחרונות, הן במבצעים הרתעתיים, והן במבצעים הכרעתיים שכללו הפעלת תמרון יבשתי, הראה כי לא פעם שבה וחזרה התופעה של כישלונות מבצעיים שנובעים מנחיתות טקטית של כוח בנקודת הקצה במפגש מול אויב. אירועים בהם (לדוגמה) צוות קרב גדודי שלם נוכח בשטח אויב (ברצועת עזה או בלבנון), אך מסיבות שונות בנקודה מסוימת בשטח ובזמן ישנו כוח קטן ומבודד שנקלע לקרב ביחסי עוצמה חלשים ביחס לאויב, מה שמביא לנפגעים רבים, צורך בקרבות חילוץ, הפעלת מעטפות אש רחבות ולא מדויקות, לעיתים עד עיכוב משמעותי בביצוע המשימה או ביצועה באופן חלקי בלבד. המשותף למרבית האירועים האלו הוא שלא היה כל צורך מבצעי או דחיפות מיוחדת שהצדיקו פעולה בתנאים חסרים כאלו.

אין מדובר במקרים שבהם האויב בשער, נוסח מתקפת הפתע במלחמת יום הכיפורים, שבהם נדרשו כוחות קטנים וחלשים יחסית למהר לחזית במטרה לבלום את האויב התוקף. אז פעלו כוחות כמו גדוד השריון 77 בפיקוד סא"ל (לימים תא"ל) אביגדור קהלני בתנאי נחיתות קשים. מול מאות הטנקים הסורים פקד קהלני בקור רוח: "תחנות 'שוטר'. בחזית שלנו, בטווח 500 עד 1500 מטרים, נמצאים טנקי אויב רבים. עלו לעמדות, פתחו באש, סוף!" (קהלני, 1976, עמ' 75). גדודו, לצד כוחות נוספים, בלם את הסורים.

אבל הבהילות הזו, שהיא ברורה ומובנת בתנאים שכאלה, לא התקיימה במקרים רבים בהם הפעילו צה"ל וצבאות אחרים כוחות לא מספיקים, אף שהיה בידם די זמן להיערך ולשנע כוחות ואמצעים. הדבר תבע לא פעם מהכוחות הלוחמים גילויי תעוזה, רוח לחימה ומיומנות מקצועית בהיקפים שהשקעה מספקת של אמצעים, כוחות ומשאבים היתה יכולה לחסוך.

אל יובן לא נכון, הקרב הוא זירה כאוטית, שכוללת סכנה, מאמץ, עייפות, תנאי קרקע, מזג אוויר, אקראיות ואי־ודאות, ועל כן גם הפעולות הפשוטות ביותר קשות הן. הקשיים הללו, שלרוב לא ניתן לצפות מראש, מצטברים לכדי יצירת ה־"חיכוך" אותו תיאר ההוגה הפרוסי קרל פון קלאוזביץ – המגביל, מאט ומעכב את פעולת הכוחות (לאונרד, 1977, עמוד 13־14). חיכוך, כתב קלאוזביץ, "הוא המושג היחיד המבטא, באופן כללי, את המבדיל בין מלחמה ממשית ובין מלחמה על נייר" (לאונרד, 1977, עמוד 89). כמעט בכל מקרה ידרשו הכוחות להתמודד עם גורמים אלו, אך השקעה נכונה בתכנון, והקצאת משאבים, כוחות ואמצעים תאפשר לכוחות לפגוש באויב מעמדת יתרון.

מאמר זה מבקש לשוב לעקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח ולהציע תפיסת מימוש עדכנית שלהם בכל האמור ברמה הטקטית," באנשים הלוחמים בפועל־ממש במלחמה" (מקדונלד, 1959, עמ' 10), כמאמר צ'רלס מקדונלד בספרו על חוויותיו כמ"פ חי"ר בצבא היבשה האמריקני במלחמת העולם השנייה. תפיסה זו תבוא לידי ביטוי בהפעלת כוחות מרוכזת, מכונסת וחזקה דיו שתוכל לממש ולמצות את היכולות והעוצמות הרב־ממדיות של צה"ל בלחימה.

לכאורה, קיימת סתירה בין הגישה אשר רווחה במקומות מסוימים בצה"ל בחמש־עשרה השנים האחרונות, לפיה יש לייצר מענה מבוזר לאופן הפעולה המבוזר של האויב, שבא לידי ביטוי בפעולה בכוחות קטנים ומפוצלים (אסא ויערי, 2005, עמ' 62), לבין המלצתנו לפעולה טקטית שבקצה כוחות בעלי עדיפות גדולה ביחסי העוצמה ביניהם לבין כוחות האויב. למעשה, אין זה כך שכן גם במידה וישנו צורך מבצעי לפעולה מבוזרת, ניתן וצריך לפעול באופן כזה שגם כוח קטן יחסית יפעל עם מעטפת פיקוד ושליטה, מודיעין, אש, ובעיקר תוך אבטחה והדדיות עם כוחות נוספים אשר לא יאפשרו לאויב עמדת יתרון מקומי מול כוח צה"ל.

בנוסף, העובדה שחיזבאללה וחמאס הפכו לצבאות טרור, בעלי צורה מוחשית, עם מערכת פיקוד ושליטה, מערכים מבוצרים וכוחות ניידים, מייצרת לצה"ל בכלל ולכוחות המתמרנים בפרט, הזדמנות בלתי רגילה לחשוף ולתקוף אותם באופן כזה שיכול להביא לשלילת יכולות אויב נרחבת. פעולה טקטית נכונה מולם היא כזו שתאפשר להביא את עוצמתו של צה"ל ויתרונו בכלל הממדים לכדי נקודת הקצה של המפגש בין הכוח המתמרן לבין כוח האויב – ברחוב, בוואדי, בשטח הסבוך – בכל מקום בו נדרש לפעול.

על הצפיפות הטקטית

שגיאות טקטיות המובילות לנחיתות מבצעית מול אויב בשטח אינן תופעה חדשה בהיסטוריה הצבאית או הצה"לית, אולם ניכר שבכל זאת גורם מהותי השתנה באתגרי צה"ל מול צבאות הטרור במעגל הראשון. בעוד שבעידן "המלחמות הגדולות" מול צבאות ערב פעל צה״ל בנחיתות סד"כ משמעותית ("מעטים מול רבים"), הרי שכיום במעגל הראשון ישנם יחסי עוצמה עדיפים משמעותית לכוחותינו ביחס לצבאות הטרור ("רבים מול מעטים"). היפוך המצב הזה עדיין לא בא לידי ביטוי באופן בו כוחותינו נלחמים.

אחד מעקרונות המלחמה של צה"ל, כמו גם צבאות נוספים, הוא עקרון ריכוז המאמץ: "ריכוז המאמץ נועד להשיג עדיפות בעוצמה על האויב במקום ובזמן שנקבעו מראש, ולו גם עדיפות זמנית. ריכוז המאמץ יכוון בדרך כלל אל נקודות התורפה של האויב, אם הבחנו בהן מבעוד מועד או אם יצרנו אותן. ריכוז מאמץ הוא מיקוד של תוצאי מכלול המאמצים: מאמץ התמרון, מאמץ האש ומאמץ המודיעין ותמיכה מתמשכת של מאמץ המנהלה" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 25). ועוד נכתב כי את היכולות שישולבו במאמץ (תמרון, אש, איסוף, סיוע ועוד) יש לאזן בהתאם למשאבים הקיימים. "איזון אין פירושו שוויון כמותי; אפשר ליצור איזון על־ידי תוספת אש במקום גורמי תמרון חסרים, ולהיפך" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 25). ריכוז מאמץ "אין פירושו רק ריכוז פיזי של הכוחות והאמצעים בגזרה ובשטח הנתונים, אלא ריכוז תוצאי פעולות כל הכוחות והאמצעים, במסגרת מתואמת אחת, להשגת התכלית במקום ובזמן שנקבעו לפי המשימה" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 26).

לרוב, ימומש עקרון זה לצד עקרון מלחמה נוסף, עקרון מיצוי הכוח, שעניינו "להפיק את המירב מהכוחות, מהאמצעים ומהקרקע, על מנת לבצע את המשימה" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 29). עקרון זה קובע כי יש לבצע תכנון נכון, המנצל היטב את חוזקות כוחותינו וחולשות האויב, לשלב באופן מושכל בין התמרון לאש, לנצל נכון את הקרקע, ולמצות את אמצעי הלחימה העומדים לרשות הכוחות ולהתאים אותם למשימה לפי תכונותיהם (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 29).

והנה, במקרים רבים הכוחות המתמרנים פועלים כאילו הם עדיין ה"מעטים" – בין שהדבר נובע מתחושת דחיפות שאינה מחויבת, ובין שנובע מאתוס (בעל ערך כשלעצמו) של "עמידה ב־'ש'", שלעיתים אינו משרת את המטרה או ההישגים המבצעיים הנדרשים ביחס לקרב או למערכה. במקרים רבים אנו רואים כוח מתמרן שפועל בתנאים מבצעיים לא מספקים (למשל ללא מיצוי המודיעין והאש לפני שלב ההסתערות, או כניסה לשטחים בנויים ללא המתנה להגעת מרכיבי שריון והנדסה) גם כאשר אין צורך אמיתי המחייב פעולה חסרה כזו. כשנמנעו מלעשות כן, מאילוצים שונים, התוצאה היתה, לא פעם, "קרב גבורה", כלומר אירוע רצוף תקלות וליקויים בתכנית המבצעית, במוכנות הכוח למשימה ובמיומנות המקצועית, אשר חייבו מפקדים ולוחמים לפרוץ קדימה, ובאומץ לבם ויכולתם למנוע את קריסת המערכות ולהשלים את המשימה (שלח, 2003, עמ' 96).

מדוע זה קורה לנו? ראשית, הדבר נובע לא פעם מתחושת דחיפות, לפיה אם לא תתבצע פעולה כעת, "כשהברזל חם", לא יינתן אישור לפעולה בהמשך. פעולות אלו נעשות גם בשל הנחת העבודה שהן יהוו "רגל בדלת" וכשהכוחות יהיו בעיצומה של הפעולה או לאחר שתצליח יתקבל אישור להכניס כוחות נוספים או לנצל הצלחה. שנית, הדבר נובע מהאתוס הצבאי ההתקפי, דבר חיובי כשלעצמו, וכן מתוך חשש המפקדים להיתפס כמי שלא חתרו למגע מהיר עם האויב. שלישית, לעיתים פעולה מהירה, גם על חשבון המתנה לצבירת כוח נוסף או תקיפות מקדימות מן האוויר, פירושה פעולה כנגד אויב חלש יותר שטרם הספיק להתאושש או להיערך טוב יותר. רביעית, היעדרה של נקודה ארכימדית ברורה שבה מחליטים לעלות מדרגה בעוצמת הפעלת הכוח, בין שלמטרות הרתעה או הכרעה. גם כאן כמובן שאין ״תשובת בית־ספר״, והתמרון ההתקפי יוטל למערכה, כאשר היעדים שיוטלו עליו יהיו כאלה שלא ניתן להשיגם באש מנגד. אולם לא פעם, כפי שאירע בראשית מלחמת לבנון השנייה, היעדר ההבנה שמדובר בהמשך פעולה בדפוס פעולה של עימות מוגבל בשעה שהמציאות המבצעית בפועל היא של מלחמה, מקשה על הפעלת כוחות בהיקף ובעוצמה נדרשת ומביאה לפעולה מהוססת ולא קוהרנטית.

לכל אלו נוספת ההיסטוריה של צה"ל, שנבנה והופעל בהצלחה כצבא תעשייתי כנגד צבאות תעשייתיים, לא פעם בתנאים של מעטים מול רבים (גם אם בלחימה עצמה יצר צה"ל עדיפות מקומית). אך האויב השתנה. במעגל הראשון נדרשת ישראל להתמודד עם צבאות הטרור, כהגדרת הרמטכ"ל, חזבאללה וחמאס (כוכבי, 25 בדצמבר 2019), המיישמים הלכה למעשה תפיסה שניתן לכנות בשם "שדה הקרב הריק", ופועלים בכוחות קטנים שנטמעים באוכלוסייה האזרחית, מסתתרים מתחת לאדמה, נמנעים ככל שניתן מלחימה במגע ישיר ומפעילים אמצעי אש מרחוק (שלח, 2015, עמ' 123).

הצפיפות כביטוי לתפיסת הניצחון ברמה הטקטית

הצורך ב"הפרש שערים" משמעותי לטובת כוחותינו בא לידי ביטוי בתפיסת הניצחון של צה"ל כחלק מההבנה שהתוצאה המערכתית תיקבע בין היתר בהיקף שלילת יכולות משמעותית של האויב (בדגש על פגיעה בפעילים), למול היקף נפגעים נמוך יחסית לכוחותינו (וכל זאת בזמן קצר יחסית). הביטוי האופרטיבי לנושא זה צריך להיות בקביעת הישגים מבצעיים ויעדי תמרון המאפשרים התקדמות מאובטחת ופעולה חזקה ביעד, בתנאים מבצעיים המאפשרים להביא לידי ביטוי את עוצמתו הרב־ממדית של צה"ל בשלבי הלחימה השונים.

לכך, בין היתר, מכוונת תפיסת התמרון הרב־ממדי "בחכמ"ה" (ביסוס, חשיפה, כינוס, מהלומות, הסתערות), ולכך ככלל מכוונות התכניות האופרטיביות העיקריות של צה"ל למעגל הראשון. לעומת הרובד האסטרטגי והאופרטיבי, ניכר שברובד הטקטי נשארנו במקום. אנו מאמנים את הכוחות להילחם "מהר", להגיע בזמן ליעד (הגיאוגרפי) שנקבע להם כמעט בכל מחיר, גם אם במקרים רבים האויב זז והיעד כבר אינו רלוונטי (מובן שלעולם יהיו גם מקרים בהם לקרקע ולהתייצבות בזמן מסוים חשיבות בפני עצמה). למעשה, ביחס למצב הדברים האמור ביחסי העוצמה בין צה"ל לבין צבאות הטרור במעגל הראשון, ביכולתנו לכוון ליעד של קרוב לאפס כוחות חלשים ומבודדים (בשדה הקרב אין 100% אף פעם).

במצב שכזה, גם כאשר יעלה בידי האויב להפתיע את כוחותינו בשטח, יהיו להם הכלים והתנאים להגיב מהר, חזק, ותוך הימנעות מ"הכרעה מקומית", שתאפשר לאויב לקחת לוחמים בשבי וכדו'. הביטוי הטקטי צריך להיות פעולה בתבניות מאובטחות בקצה תוך הדדיות רצופה בין כוחות בכל נקודה אפשרית, זאת תוך קביעת תנאים מבצעיים מחייבים למעבר בין שלבים, בוודאי לשלבי ההתקדמות וההסתערות על היעד. אבטחה ועוצמה אלו יצמצמו את תופעת החיכוך ויביאו בסופו של דבר למהירות טקטית ואופרטיבית גבוהה יותר לאור צמצום אירועי קיצון שמביאים לעיכובים משמעותיים.

אנו מציעים לכנות סוג פעולה טקטית כזו כ"צפיפות טקטית". בשונה מצפיפות מיקרו־טקטית (צרור/רימון אחד פוגע בכל המחלקה, ריכוזי כוחות הנפגעים מתמ"ס או נ"ט וכו') הרי שצפיפות טקטית משמעותה שאין כוח מבודד וחלש, לעולם יהיה כוח סמוך אליו הנמצא (ככלל) בקשר עין ובטווח הגעה קצר ממנו, שימנע כניסה למצבים הלא־רצויים שתוארו כאן לצד מעטפת אש ופינוי מספקת. הצפיפות הטקטית היא למעשה מימוש והתאמה של עקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח לאתגרים שניצבים כיום בפני צה"ל בשדה הקרב.

התפיסה המוצעת כאן נועדה בעיקר לצורת הקרב התקפה. מה גם שבטרם כניסת הכוחות המסתערים לסמטה או לשטח סבוך ומבוצר יש למצות את מאמץ החשיפה של האויב ותקיפתו באש מנגד. מלבד הסיבה התועלתית לכך (הכוחות יפגשו ביעד פחות אויב והמשימה תבוצע מהר יותר) הרי שהדבר נובע גם מתוקף הציווי המוסרי שמוטל על המפקדים לייצר לאנשיהם תנאים מיטביים להצליח במשימתם ולהבטיח את שלומם ככל שניתן.

כמו כן, יודגש כי המלצתנו לפעול בצפיפות טקטית נוגעת, כשמה כן היא, לדרג הטקטי. שכן, בעוד שהדרגים הטקטיים נדרשים להסתער על היעד לאחר שנערכו כראוי, צברו די כוחות ומיצו את מאמץ החשיפה והתקיפה, הרי שעל הדרג האופרטיבי לנהל מבצעים דינמיים ולשמר את המומנטום המערכתי, הן במטרה להביא במהירות לשבירת האויב כתוצאה מאי־יכולתו להתאושש ולהסתגל (הכרעתו כמערכת) והן על־מנת להסיר במהירות את האיום החמור שמציבים צבאות הטרור על העורף. היה כבר מי שהמליץ לכלול את עיקרון המהירות בעקרונות המלחמה של צה"ל (שמשי, 2011, עמ' 213) והציווי בדבר קיצור משך המערכה, כך שתסתיים בתנאים הרצויים לישראל, ראוי שיעמוד לנגד עיניו של צה"ל. ייתכן שיתקיים לעיתים מתח בין הצורך לפעול מהר ברמה האופרטיבית, לבין הצורך לפעול חזק ובאופן שממקסם את האפקטיביות ברמה הטקטית בקצה, אך אמנות המלחמה מחייבת לדעת לאזן בין הקצוות, מה גם שפעולה טקטית מהירה אך חלשה מדי בקצה עלולה להביא לאירועים מבצעיים שליליים לכוחותינו (ריבוי נפגעים, נעדרים, כניסה למארבים וכיו"ב – אלו יביאו לעיכוב ולעצירת המומנטום).

אין להבין מכך שתמיד ניתן להמתין למשאבים נוספים. מה גם שהקביעה שלכוח יש די מודיעין, אמצעים, כוח אדם וסיוע היא לא פעם שרירותית במהותה. אלוף (מיל.) משה קפלינסקי, יוצא חטיבת גולני וסגן הרמטכ"ל במלחמת לבנון השנייה, אמר בשעתו כי בימי האינתיפאדה השנייה ניתן היה לשאול שאלות על קידוש המשימה אל מול התנאים האופטימליים, ובהיעדר די משאבים ומודיעין, ובתנאי שאין מדובר ביעד ערכי מאוד ("פצצה מתקתקת") ניתן היה לדחות את המשימה עד שאלו יתמלאו. התפיסה הזו אינה תקפה במלחמה, קבע, "כשאתה עוצר התקפה אוגדתית ואומר יש ערפל. לא עובד. לא עובד" (קפלינסקי, 2016).

דבקות במשימה לאור המטרה, הוא העיקרון הראשון בעקרונות המלחמה של צה"ל. ובמלחמה, בסופו של דבר, צריכים אנו לפעול עם המשאבים שישנם, אך אז נדרש המפקד להבהיר לרמה הממונה מה ביכולתו לבצע עם הכוח שבידו כך שמחד יוכל לבצע לפחות חלק מהמשימה (בדגש על תפיסת חלק מהשטח) ועדיין לשמר בקצה, בחיכוך עם האויב, כוח צפוף טקטית שיכול להתגבר על כל איום.

מקרי מבחן

במטרה להמחיש את הבעיה יוצגו לעיל שני צמדי קרבות, בהם יתואר קרב בו לא מומש עיקרון הצפיפות הטקטית, ולעומתו קרב בו פעלו הכוחות לאור עיקרון זה. אף שכל קרב הוא אירוע ייחודי, ניתן למצוא מאפיינים דומים דיו בין הקרבות בכדי להשוות ולהפיק לקחים מהם. חשוב לציין, כי אין בדברים האמורים ביקורת על מי שנדרשו לאתגר בשעת מלחמה. אלו עשו כמיטב יכולתם, פגעו באויב וחתרו למגע. מנגד, ודאי ניתן ללמוד מהשגיאות שנעשו בכדי להיות טובים ומשוכללים יותר בפעם הבאה.

דוגמה מובהקת היא הקרב של עוצבת עידן בג'נין, אשר במסגרתו הוטל על "עוצבת השרון", חטיבת חי"ר במילואים, לכבוש את מחנה הפליטים בעיר. בפועל, הכוח שהוקצה למשימה היה חסר את המיומנות המקצועית והעוצמה הדרושים בכדי לעמוד במשימה.

במהלך הקרב לכיבוש מחנה הפליטים בעיר נקלע כוח רגלי למארב מחבלים בסמטה במחנה. הכוח, שהיה נתון במצב נחיתות מול מחבלים חמושים שהיו ביתרון מולו והצליחו לכתר אותו (סגל־עז־כאריאל, 2006, עמ' 60־63). זמן רב נדרש לקרב חילוץ ארוך שכלל הפעלת כוחות עתודה (בין היתר מחטיבת גולני, מחטיבת הנח"ל ומשייטת 13) עד שעלה בידי הכוחות לסגור את האירוע המבצעי הזה (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 256־260), שהפך על רקע היקף הנפגעים לכוחותינו לאירוע מכונן בעל השפעה שחרגה הרבה מעבר לרמה הטקטית. האירוע פגע בהישגי מבצע "חומת מגן" כולו ויצר בקרב מפקדי הצבא הסדיר דימוי (שגוי!) לפיו חלק מיחידות המילואים הן "צבא סוג ב'" (שלח ולימור, 2007, עמ' 320־321).

במבט ביקורתי עלינו לשאול האם אופן פעולת הכוחות בקצה בקרב זה היתה חזקה מספיק, צפופה מספיק, האם התקיימה הדדיות רציפה בין כוחות, כזו שקיומה היה אמור לאפשר תגובה מהירה של הכוחות בשטח להפתעה הראשונית וסגירה מהירה יותר של האירוע. גם בשטח צפוף שמייצר אתגרים מבצעיים, מקשה על תנועה בכוחות גדולים ועל התמצאות ושפה משותפת בין הכוחות, ניתן ונכון לפעול בצפיפות טקטית, בפעולה איטית מאובטחת תוך שמירה על הדדיות בכל השלבים.

בשונה מהקרב בג'נין עומד הקרב בשכם שהתרחש גם הוא במבצע "חומת מגן". המטה הכללי חשש אז מהלחימה הצפויה בעיר שכם, בדגש על הקסבה: הרובע העתיק, הצפוף והמרכזי בעיר שבו נערכו פעילי טרור רבים של הפת"ח והחמאס. כיבוש שכם נחשב לאתגר קשה, והמודיעין העריך כי בעיר ישנם מאות חמושים. משימת כיבוש העיר הוטלה על אוגדת יהודה ושומרון שלה הוקצה לטובת המשימה "כוח גדול ומקצועי: שתי חטיבות חי"ר סדירות, הצנחנים וגולני ולצידן חטיבת שריון במילואים" (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 251). בתדריכים שקיימו המפקדים לחיילים הם הדגישו את חשיבות הדבקות במשימה. מפקד גדוד הצנחנים 890 סא"ל אמיר ברעם, אמר לחייליו כי עליהם לפעול לא "מתוך רגשי נקמנות, אלא כאנשי מקצוע. אני רוצה כמה שיותר מחבלים עם כדור בין העיניים, אבל מי שמרים ידיים או נמצא ליד נשים וילדים אסור לפגוע בו" (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 252).

הכוחות תקפו את הקסבה מכמה כיוונים בשתי גישות שונות. חטיבת גולני, בפיקוד אל"מ משה "צ'יקו" תמיר, הפעילה כוח רב תוך שהיא נסמכת על יכולתה לנוע באופן ממוגן על גבי נגמ"שים מסוג "אכזרית". הדבר הביא לנסיגת רבים מהפעילים החמושים הפלסטינים לחלקה המערבי של הקסבה, שכיבושו הוטל על חטיבת הצנחנים, עליה פיקד אל"מ אביב כוכבי. "כאן בחרו הצנחנים בשיטת תנועה מתוחכמת, כשכוחות משנה קטנים מתקדמים בעת ובעונה אחת, תופסים בתים בקסבה ויוצרים בלבול אצל החמושים באשר לתמונת המצב האמיתית בלחימה. לעיתים קרובות, פתחו חוליות פלסטיניות בירי על כוח ישראלי, מבלי לדעת שבכך הן חושפות עצמן לפגיעת צלפים מכיוון אחר. אף שהמבצע לכיבוש שכם ארך שבוע, נמשכה הלחימה בקסבה פחות מארבעה ימים. במהלכה הרגו הצנחנים כשבעים פעילים" (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 252). לכוחות צה"ל היו מספר פצועים והרוג אחד. ניכר כי לאוגדה הוקצו די כוחות בכדי להכריע את האויב ולנצח בקרב (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 253), ובכלל זה סיוע אווירי של מסוקי קרב (כוכבי, 2002).

כפי שניתן לראות בדוגמת הקרב בשכם, עקרון הפעולה בצפיפות טקטית אינו מחייב כלל וכלל פעולה שבלונית נעדרת תחבולה, כזו שבה כוחותינו מגיעים רק מכיוון אחד. ההיפך הוא הנכון – ניתן לפעול ממספר כיוונים, באופן תחבולני ומפתיע, כפי שנעשה במקרה המתואר, ובתנאי שהכוחות בקצה לא יהיו חלשים ומבודדים בנקודת המפגש עם האויב.

מקרה בוחן נוסף הוא קרב בינת־ג'בל ממלחמת לבנון השנייה. במהלך המלחמה הוטל על עוצבת הגליל, בפיקוד תא"ל גל הירש, לתפוס שטחים השולטים על העיירה בינת־ג'בל, כאשר בעיירה עצמה ובכפר הסמוך עיינתא היו ערוכים כ־100־150 פעילי חזבאללה, ובהם כ־40 מאנשי הכוח המיוחד של הארגון, וכן לפשוט על העיירה במטרה לפגוע בפעילים ובאמצעי לחימה. תחת האוגדה פעלו חטיבת גולני בפיקוד אל"מ תמיר ידעי, חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"מ חגי מרדכי וחטיבת השריון 7 בפיקוד אל"מ אמנון אשל.

ביום הראשון לפעולה (23 ליולי 2006) נפצעו 14 לוחמים מגדס"ר (גדוד סיור) של גולני לאחר שזוהו בטעות כפעילי חזבאללה והותקפו בידי כלי טיס של חיל האוויר. במהלך חילוצם נפגעו שני טנקים מחטיבה 401, ונהרגו שני חיילים ונפצעו מספר חיילים ובהם מג"ד שריון. במקביל הרג כוח מגדוד 51, עליו פיקד סא"ל יניב עשור, שלושה פעילי חזבאללה בשתי היתקלויות מטווח קרוב (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 252־253).

בבוקר ה־26 לחודש החליט מג"ד 51 לתפוס מספר בתים בפאתי העיירה. הגדוד נע בשני כוחות משנה: המג"ד נע עם פלוגה א' ממזרח, וסגנו נע עם פלוגה ג' ממערב. הפלוגה המסייעת נעה מעט מאחור, בחיפוי. פעילי החזבאללה שמעו את ניסיונות הפריצה של כוח הסמג"ד לאחד הבתים והחלו חילופי אש מטווח קרוב. סמוך לבית היה מטע זיתים, שהפך לשטח הריגה. מ"מ וחייליו נתקלו שם בפעילי חזבאללה ונפגעו. הסמג"ד הסתער לחלצם ונפצע, ובהמשך נהרג כשקפץ על רימון והציל את חיי הפצועים הסמוכים אליו. לאחר כרבע שעה מתחילת הקרב נהרגו חמישה לוחמים, בהם הסמג"ד והמ"מ, ושניים נוספים נפצעו אנושות.

שני קצינים בכוח הסמג"ד, מ"פ ג' ומ"פ לשעבר ביחידת אגוז שהצטרף לגדוד (ותפס בהמשך פיקוד על פלוגה ג' לאחר שמפקדה נפצע), ועמם מספר לוחמים, הצליחו לבסוף לפגוע בפעילי החזבאללה ולחלץ את הפצועים והגופות מן המטע לתוך הבתים. במקביל שלח המג"ד כוח קטן בפיקוד הקמב"ץ לסיוע, אשר תפס בית והכווין ממנו כלי טיס של חיל האוויר לפגיעה במקורות הירי (שטבון, 2016, עמ' 160). גדס"ר גולני הוזעק לסייע בחילוץ, שארך מספר שעות. כמעט עשר שעות לאחר שהחל הקרב, חולצו במסוק אחרוני הפצועים (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 254־256). שמונה הרוגים וכ־25 פצועים ספג הגדוד בקרב.

גדוד 51 לא נפל למארב ושני הצדדים הופתעו בה במידה ולחמו בנחישות. פעילי החזבאללה נסוגו רק לאחר שספגו עשרות הרוגים, "אבל תנאי ההיתקלות שללו מצה"ל את השימוש ברוב יתרונותיו הטכנולוגיים והפכו את העימות לקרב של רובאים, בשיניים ובציפורניים" (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 257). יתרה מכך, "כשגולני והצנחנים פעלו בשיטה של "אלמנות קש" (מארבים בבתים), כל יחידה נלחמה כמעט לבדה. כשגדוד 51 נקלע למצוקה במזרח בינת־ג'בל, הצנחנים במערב לא היו אפקטיביים בסיוע. הטנקים של חטיבה 7 אפילו לא התקרבו לשטח הבנוי ושום ציר לא נפתח כדי לאפשר תנועת כלי רכב משוריינים" (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 259).

למעשה, בקרב זה פעל הגדוד לבדו בדפוס פעולה שנכון ומתאים לבט"ש (בעיקר באיו"ש) ולא למלחמה, ללא אש משמעותית מקדימה, ללא כוחות שריון והנדסה צמודים לכוחות החי"ר וללא הדדיות מספקת בין הכוחות. הדבר הוביל לכך שבפעולה בקצה נוצרה נקודת חולשה שבה נוצר מעין "קרב הוגן" שבמסגרתו, בנקודת המפגש עם האויב, הגיע הגדוד ביחסי עוצמה יחסית חלשים. המבחן של הצפיפות הטקטית הוא כאמור בקצה, בנקודת המפגש עם האויב. שם עוצמת הכוח הצה"לי נבחנת.

לעומת מבצע "קורי פלדה 2" (הקרב על בינת'־ג'בל) ראוי לבחון את מבצע "שינוי כיוון 10" (7 באוגוסט 2006). על עוצבת הגליל בפיקוד תא"ל גל הירש, יוצא סיירת צנחנים, הוטל לכבוש את העיירה בינת־ג'בל כמעט עם אותם כוחות, כאשר הפעם נוספו לשלוש החטיבות הסדירות, גולני, צנחנים ו־7, גם חטיבת השריון מילואים "מרכבות הפלדה", בפיקוד אל"מ מאיר פינקל, וכן אגד ארטילרי בפיקוד אל"מ אמנון מאיר.

על־פי התכנית, חטיבת הצנחנים תתקוף את העיר מעורפה ממערב למזרח, ואילו חטיבת גולני תתקוף ממזרח למערב. כוחות השריון, הן מחטיבה 7 והן מחטיבת "מרכבות הפלדה" יישארו בעמדותיהם ברכסי מרון א־ראס וירון, השולטות על המרחב. על חטיבת "מרכבות הפלדה" הוטל גם לפרוץ ציר רק"מ אל פאתי בינת־ג'בל, בקרבת רכס השלעבון, "על מנת להביא טנקים לעמדות אש במרחב שבו פועלת חטיבת הצנחנים – מקום לא צפוי להגעת שריון ודרך לא שגרתית. כך יותקף המרחב מכל עבריו באש טנקים ובפעולת רגלים אל שטחי המפתח. מרכז האש עם האגד הארטילרי, בשיתוף עם כוחות אוויריים, יפעיל את מהלומת האש" (הירש, 2009, עמ' 354).

הקרב, כתב הירש, התנהל על־פי התכנית. טרם הלחימה של כוחות היבשה הקפיד מפקד האוגדה למצות ככל שניתן את מאמצי האש, האיסוף והמודיעין במטרה לפגוע באויב, וגם זה ביטוי לתפיסת הצפיפות הטקטית, שגורסת שיש לייצר לפעולות כוחות היבשה תנאים מבצעיים טובים ככל שניתן. "העיר מותקפת בעוצמה רבה, האגד הארטילרי שלנו הולם במעוזי המחבלים ובשמורות הטבע המקיפות את השטחים הבנויים, מטוסי קרב תוקפים מטרות, מטס אחר מטס, סוגים שונים של אש ניתכים על יעדים במרחב כהכנה לפעולה הרגלית בשטח הבנוי. בחסות האש הזו מתקדמים כעת משני עברי צומת צף אל־הווא כוחות 'גולני' והצנחנים, על פי התוכנית" (הירש, 2009, עמ' 356).

במהלך הלחימה נתקלו הצנחנים בהתנגדות עיקשת סמוך לצומת ושלושה לוחמים נהרגו. "תחת האש הכבדה מסייעת חטיבת 'גולני' לחטיבת הצנחנים בקרב המתנהל. חיפויים הדדיים מתואמים וכוח טנקים הכפוף ל'גולני' נשלח על ידי תמיר לסייע לחגי" (הירש, 2009, עמ' 361). ההתקדמות המתואמת של הכוחות לתפיסת שטח המפתח, צומת צף אל־הווא, יצרה לחץ על פעילי החזבאללה במרחב הצומת. "גדס"ר הצנחנים, בפיקודו של נמרוד, ממשיך לפעול מכיוון אחד, גדוד 890 פועל מן השטח השולט על הצומת מעברו האחר, במרחב עיינתא פועלת חטיבת 'גולני'" (הירש, 2009, עמ' 361). בשלב זה, לתפיסת מפקד האוגדה, פעילי חזבאללה במרחב הוכרעו, ואלו שלא נהרגו נסוגו.

יש לציין כי במהלך הקרב אירעו לא מעט אירועי ירי דו־צדדי (דו"צ) של כוחותינו, ובכלל זה אירועי דו"צ שגרמו לנפגעים הן בחטיבת הצנחנים והן בין כוחות חטיבת השריון 7 וכוחות גולני (אלרון, 2008, עמ' 453).

הקרב, כמו קרב שכם, הוא דוגמה נוספת לאופן שבו הצפיפות הטקטית סייעה להצלחת צה"ל, שכן הומחש בו כיצד הצבא יישם עדיפות מקומית על אויב. במלחמה יקרה הכל – תהיה עקת הקרב, יהיו עייפות, קרקע מאתגרת ועוד. מה גם שצה"ל לא נלחם במעמד צד אחד. במלחמה, כמאמר הגנרל פאנפילוב, "קיים אויב, והוא לא תמיד עושה מה שרצוי לך" (בק, 2001, עמ' 136). אולם הצפיפות הטקטית, מציבה בלחימה כוח חזק דיו בשביל לצאת מכל תסבוכת, ויתרה מכך, אין הכוחות פועלים לבדם בחלל ריק. היכן שנדרש מיושם עיקרון ההדדיות (כפי שכוחות גולני סייעו לצנחנים ב"שינוי כיוון 10"), שמאפשר להתגבר על טעויות מקצועיות, פערי כשירות, וכן על מהלכי האויב.

לקחים למערכה הבאה

אמנם מבצע "שומר החומות" היה מבצע הרתעתי בו הפעיל צה"ל רק חלק קטן מיכולתו ועוצמתו, אך הכוח שהופעל הדגים היטב את היכולת של צה"ל לרשום הישגים מול צבא טרור כאשר הוא מרכז מאמץ ומביא לידי ביטוי את עדיפותו ביחס לאויב.

במערכה הבאה, לצד מאמץ אש מדויקת מוכוונת מודיעין ומאמץ הגנתי יעיל מאוד, שיימנע מן האויב לקזז את הישגי התקפת צה"ל באמצעות מהלכים התקפיים שיגבו מחירים בנפש (הלוי, 2020, עמ' 254), עשוי צה"ל להידרש למאמץ מתמרן. אין הכוונה בהכרח לתמרון כבד ועתיר סדרי כוחות. התיאורטיקן הצבאי ויליאם לינד כתב עבור חיל הנחתים האמריקני את המסמך "לוחמת תמרון", לאור לקחי הלחימה בווייטנאם. במסמך המליץ על שינוי היחסים בין אש לתנועה, כך שהאש תשמש ליצירת שורה של מצבים לא צפויים ומסוכנים לאויב. לינד המליץ למפקדים להפעיל את האש כך "שתסייע לכם לתמרון – דכאו את האויב תוך תנועה סביבו או דרכו. השתמשו באש בין־זרועית והשתמשו ביותר מסוג אחד של סיוע אש במהלך התקיפה כדי להכות את האויב פיזיקלית ופסיכולוגית כאחד" (גרייצר, 2015, עמ' 71).

למבצעים שכאלה נדרש מהלך מתמרן אחר, שישלב בין כוחות שיפשטו על יעדי אויב במערכה מוגבלת, ובין מספר קטן של צוותי־קרב חטיבתיים, גמישים, מהירים, קטלניים בלחימה במגע ישיר ומרושתים היטב בכדי לרתום מודיעין ואש מן התווך, כדי ליצור תחושת נרדפות בקרב האויב, שמאמץ האש מתקשה לייצר, ולפגוע בו ביעילות גבוהה יותר (גולן ופרל פינקל, 2021, עמ' 15).

בכל נקודת זמן נדרש מפקד לבצע הערכת מצב ביחס למשימה לאור המטרה, ולא פעם המשימה דווקא מאפשרת לממש את יחסי העוצמה שיש בין צה"ל לאויביו. כאמור, קיימים מקרים בהם ישנה בהילות נוסח מלחמת יום הכיפורים, במיוחד נוכח האיום החמור שמציבים צבאות הטרור על העורף (שהמחשה לו, גם אם בזעיר אנפין, במבצע "שומר החומות"). אך בעוד שמהדרג האופרטיבי נדרש לפעול במהירות כדי להסיר את האיום על העורף וליצור ולשמר את תנופת ההתקפה, הרי שמהרמה הטקטית נדרש להקפיד לפעול באופן החזק ביותר האפשרי (ולא האובייקטיבי). שכן, לא פעם ניתן להשקיע עוד כוחות ומשאבים במשימה, בכדי שבסופו של יום, בקצה, האויב יפגוש כוח עדיף של צה"ל. שהרי המטרה, כמאמר הרמטכ"ל כוכבי, היא להביא אקדח לקרב הסכינים ולא לנהל קרב הוגן.

ח"כ לשעבר עפר שלח כתב כי כאשר יפגוש האויב במלוא עוצמתו של צה"ל, כפי שבאה לידי ביטוי בתמרון יבשתי ולא רק באש מנגד, הרי ש"הנוכחות הפיסית בשטח, תחושת האיום והנרדפות בכל מקום והסכנה לשרידותם של המערכים החשובים ביותר שלו, עשויים ליצור אצל האויב תחושה של עימות עם כוח חזק בהרבה, להפחית את רצונו להילחם ולהחדיר לתודעתו את ההכרה שדרך המאבק המזויין מול ישראל תביא איתה הרס ואף איום קיומי" (שלח, 2021). אך כדי לממש תמרון שכזה נדרשת פעולה בצפיפות טקטית.

היערכות להפעלת כוח מתמרן בצפיפות טקטית, שתציב מול האויב כוחות יבשה חזקים בהיקפם, בציודם ובחימושם, בכמות ניכרת, תצמצם את האיומים שמולם ניצב הכוח המתמרן ותהפוך את התמרון, בין שיעשה במתכונת של פשיטה, במבצעי הרתעה, או כיבוש במבצעי הכרעה, לחלופה ריאלית, שמחיריה לא גבוהים באופן יחסי. חשוב להדגיש כי התמרון חייב להיעשות בכוחות חזקים מאד שלהם עדיפות מוחלטת על האויב בעוצמה, כמות ואיכות. הגנרל ויליאם דה־פוי, שפיקד במלחמת וייטנאם על דיוויזיית חי"ר, אמר בפרפרזה על קביעתו הידועה של הגנרל נתן בדפורד פורסט, כי הניצחון ״מגיע לצד המצליח לרכז את כוחותיו במקום הקריטי וברגע הקריטי בשדה הקרב״ (מקליר, 1993, עמ' 180).

כוחות היבשה שיופעלו יידרשו בראש ובראשונה, כפי שניסח זאת אלוף פיקוד צפון, אמיר ברעם, לנצח בקרב הראשון (ברעם ופרל פינקל, 2021, עמ' 11). הסיבה לציווי זה נובעת הן בשל הצורך למנוע כל הישג מהאויב והן משום שהדבר יהווה מהלומה תודעתית על האויב, ויקנה לכוחות צה"ל הצלחה (שאותה ניתן לנצל) ותחושת הצלחה שתורמת משמעותית לביטחון העצמי ותחושת המסוגלות של הכוחות. כל אלו תורמים לפריצת המחסום התודעתי שקיים במוחם של הלוחמים והמפקדים בנוגע למלחמה והפעולה מעבר לגדר. יתרה מכך, "אם אתה מפסיד את הקרב פנים אל פנים", הסביר בשעתו אלוף פיקוד הדרום, דורון אלמוג, את הכלל שעמד לנגד עיניו כבר כמג"ד גדס"ר צנחנים במלחמת לבנון הראשונה, "כל היתר נעשה לא רלוונטי" (מקרגור, 2007, עמ' 287).

תפיסת ההפעלה לניצחון נועדה, כתב הרמטכ"ל, לייצר "יכולת הכרעה ברורה במערכה, המציגה משוואה משופרת של 'הישג־זמן־מחיר'" (כוכבי, 2021, עמ' 8). אחד הביטויים הטקטיים של התפיסה הוא עיקרון הצפיפות הטקטית שמאפשר לכוחות היבשה לממש משוואה זו של הישג גבוה בזמן קצר ובמחיר קטן ככל שניתן.

בכל האמור במשתנה הזמן במשוואה, הרי שלכאורה ניתן להניח שמשך הזמן הנדרש כדי לכנס את כלל סד"כ הכוחות הדרושים לביצוע מיטבי של פעולה וכדי למצות מאמצים שונים (בהם אש ומודיעין) בטרם לחימת הכוחות במגע ישיר כנגד האויב, מאריך את משכו של העימות. זוהי תפיסה שגויה. כשם שבטרם יציאה לריצה מוטב להקדיש זמן בנעילת נכונה של הנעליים וקשירה הדוקה של השרוכים, כדי למנוע נפילות, פציעות ועיכובים במהלכה, כך מוטב להקדיש זמן (במידת האפשר כמובן) לרכז ולכנס נכון את הכוח בטרם פעולה. שאם לא כן תקלות, חולשות וכשלים עלולים להתרחש ולהאריך את הפעולה כמו גם להציב את כוחותינו בעמדת נחיתות שממנה נבקש להימנע. חכם המלחמה הסיני סון טסו כבר עמד על כך שלא ניתן להיות חזקים בכל מקום ומי שינסה לעשות כן יהיה חלש בכל מקום (סון טסו, 1988, עמ' 40), אולם מול צבאות הטרור יכול צה"ל לרכז כוחות ומאמץ ולהפעילם בהדדיות במקומות רבים מאד, גם אם לא בכל מקום, באופן שיביא לידי ביטוי ומיצוי את יתרונו עליהם, וכך צריך לחשוב ולפעול.

בצה"ל רווח הביטוי לפיו "רוח הלחימה קובעת את התוצאה, אך המקצועיות קובעת את המחיר". איתנות ונכונות לעמוד בקשיים ולחצים הן תכונות חיוניות לכוחות הלוחמים בכל תנאי, בוודאי במהלך אי־הוודאות, האקראיות והכאוס של המלחמה. אולם כפי שנכתב לעיל על המפקדים לפעול באופן המקצועי ביותר ולעשות כל שביכולתם בכדי שאלו יהיו המשאב האחרון שלו יידרשו בקרב. פעולה בצפיפות טקטית היא גישה מקצועית שתאפשר להם לצאת ולפעול בשדה הקרב כשהם נהנים מעדיפות ברורה ביחסי העוצמה מול האויב מולו יילחמו. אויב זה יפגוש מולו כוח צה"ל מתמרן עוצמתי, הפועל בצפיפות טקטית כזו שתשלול ממנו את היכולת להשיג עמדת יתרון מקומית. גם כאשר יפתיע האויב את כוחותינו – לא יעלה בידיו לכתר או לנתק כוח קטן חלש ומבודד – כי פשוט לא יהיה כזה. בקיצור, נבוא חזקים.

תא"ל אבי רוזנפלד, מפקד עוצבת הבזק. בעבר שימש רוזנפלד, יוצא סיירת נח"ל, כמפקד גדוד הסיור של הנח"ל, יחידת שלדג, החטיבה הצפונית ברצועת עזה וחטיבת בית־הספר למ"כים.

גל פרל פינקל הוא חוקר במרכז דדו. בעבר שימש כחוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והפעיל את הבלוג המדיני־ביטחוני "על הכוונת". הוא סרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש" ודוקטורנט במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן.
המחברים מבקשים להודות לתא"ל ערן אורטל, מפקד מרכז דדו, וסא"ל (מיל.) אבירם רינג, על הערותיהם הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

מה בין המ"פים של 1973 לאלו של 2021? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות השינוי באופי האיומים וכניסתם של אמצעי לחימה מתקדמים, בסופו של יום פלוגה היא עודנה המסגרת המצויה בלב הלחימה בכל מתאר תמרון יבשתי אפשרי, ומכאן שמפקדה וחייליו יחוו את עקת הקרב, לחצים ואתגרים דומים לאלו שחוו קודמיהם.

בספרו "ולא אשוב עד כלותם" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) ניתח תא"ל (מיל') אלישיב שמשי, שעוטר בעיטור המופת על גבורתו כמג"ד שריון במלחמת יום הכיפורים, את תפקידו המיוחד של מפקד הפלוגה בצה"ל ואת חשיבותו הקריטית לניצחון בקרב. בהקדמה לספר הדגיש הרמטכ"ל רא"ל משה "בוגי" יעלון כי מפקד הפלוגה נדרש "לגלות מקצועיות ואומץ לב ולהוות דוגמה לחייליו" (עמוד 8). יעלון, שפיקד בשעתו על פלס"ר צנחנים במבצע "ליטני", הסכים עם המחבר בקביעה כי "מפקד פלוגה טוב הוא קודם כל מנהיג אמיתי בקרב" (עמוד 8). במחקרו מצא המחבר כי הפלוגה היא "המסגרת הלוחמת המשמעותית ביותר מבחינת הלוחמים, והמ"פ הוא דרג הפיקוד המשפיע ביותר על התנהגותם, על מיצוי כושר לחימתם ועל יכולת עמידתם בלחצי שדה הקרב" (עמוד 9).

בספר נותחו 16 קרבות פלוגתיים שבהם לחמו פלוגות סדירות ופלוגות מילואים מחילות הרגלים, ההנדסה, השריון והתותחנים, ומפקדן נבחן בשלושה פרמטרים: יכולת עמידה בתנאי לחץ; יכולתו להניע את הלוחמים בתנאי לחץ; מבחן הביצוע. את דרג מפקד הפלוגה, כתב המחבר, מייחדים "הפיקוד הישיר על לוחמים, המגע הצמוד לאויב" (עמוד 196), והציפיות ההדדיות של המ"פ מחייליו ושלהם ממנו. כמו כן, קבע המחבר כי את המ"פ מייחדים שלושה תחומים נוספים אחריות ומחויבות; מקצועיות ומשמעת; ומנהיגות בקרב.

לתפיסתו של שמשי, "החשיפה של המ״פ כלוחם הנלחם כמו כל אחד מחייליו, מעמידה אותו במבחן מנהיגותי שונה מזה של מפקדים בכירים ממנו. להתנהגותם האישית של מפקדים בכירים יש משקל זניח. מה שחשוב בדרג שלהם הוא היעילות שבהפעלת המסגרות הלוחמות. לא כן בדרג המ״פ – הוא נדרש לאתגר מנהיגותי, המשלב בו־בזמן פסיכולוגיה וטקטיקה. מבחינה פסיכולוגית, עליו להניע אנשים לפעול בתנאי הלחץ של שדה הקרב ומבחינה טכנו־טקטית עליו להפעיל פלוגה ככוח לוחם בשדה הקרב. שני הגורמים כרוכים זה בזה ומשפיעים הדדית״ (עמוד 212).

הקריאה בספר מעלה את השאלה מה בין המ"פים של 1973 לאלה של 2021? מה דומה ומה שונה, שהרי חלו שינויים גדולים בטיב האיומים (מצבאות סדירים לצבאות טרור), באמצעי הלחימה המתקדמים. מנגד, בסופו של יום פלוגה היא עודנה המסגרת המצויה בלב הלחימה בכל מתאר תמרון יבשתי אפשרי, ומכאן שמפקדה וחייליו יחוו את עקת הקרב, לחצים ואתגרים דומים לאלו שחוו קודמיהם.

חשיבות הקרב המשולב וארגון המרחב בהגנה

אחד הפרקים בספר תיאר את לחימת פלוגה מגדוד 12 של חטיבת גולני בפיקוד סגן אברהם רונן. המג"ד, סא"ל יעקב שחר, נהרג ביום הרביעי למלחמה בהיתקלות עם קומנדו סורי בבְֻקעתא, והפיקוד הוטל על סגנו, רס"ן ארווין לביא. "הייתי חדש בתפקיד, הרוגע שהוא נטע בי – יותר מזה לא יכולתי לאחל לעצמי", סיפר אחד ממפקדי הפלוגות על לביא. "היכולת שלו לשלוט בנו ולכוון אותנו באמצעות הקשר זאת כבר אמנות. גם כשהוא לא היה לידי, בשיאן של התקפות עלינו, יכולתי לחוש אותו ולשאוב ממנו עידוד".

ב־11 באוקטובר, לאחר בלימת המתקפה הסורית ברמת הגולן, לקח הגדוד חלק במתקפת הנגד של צה"ל לשטח סוריה ולחם בקרבות בגֻ'בתא אל־חשב ובפתיחת הציר לכפר מזרעת בית ג'ן. למחרת נערך הגדוד להגנה סמוך לכפר, 30 ק"מ מפאתי דמשק, ועל פלוגתו של רונן הוטל להגן על צומת ממזרח לכפר. בשל קרבת הכוח לבירה הסורית, הטילו הסורים כוחות ניכרים במטרה להדוף אותו לאחור, ללא הצלחה. עם רדת הלילה נערך קרב ההגנה הראשון והפלוגה נדרשה לבלום התקפת שריון סורית. רונן ביקש מהמג"ד, לביא, שיקצה לו מחלקת טנקים, וכשזו הגיעה הכווין את מפקדה לעבר הטנקים הסוריים. כוח השריון פתח באש, ושני טנקים סורים הושמדו. במקביל נדרש המ"פ להתמודד עם התקפת כוח חי"ר סורי. הוא מיקם מחלקה אחת ברתק, ובחיפויה הסתערה מחלקה שנייה ואנשיה הרגו את החיילים הסורים.

קרב ההגנה הראשון הסתיים בבוקר, ובשאר היום עסק רונן בהיערכות והתארגנות מחדש. "הוא ביקש מהמג״ד טרקטורים, שהחלו לחפור מיד עם הגיעם, עמדות מוגנות לזחל״מים מדרום לכביש״ (עמוד 28). גם לאחר קרב ההגנה השני, ב־14 באוקטובר, שבו נדרשה הפלוגה לטהר בתים בכפר מכוחות חי"ר ונ"ט סוריים, הפיק רונן לקחים. הוא "ביקש מהמג"ד טנק, ובאמצעותו הרס שני בתים ממזרח לכפר – בתים שחסמו את שדה הראייה לחיילי הפלוגה" (עמוד 31).

בקרב הגנה נוסף, למחרת, נדרש רונן להתמודד עם התקפת כוח טנקי טי־62, וכוח חי"ר שנע נסתר דרך החורשות והמטעים הסמוכים לכפר. המ"פ ביקש סיוע מהמג"ד, וזה בתגובה הטיל על כוח שריון שהוכפף לגדוד לבלום את הטנקים הסוריים. במקביל "סגן רונן פרס את הפלוגה בתוך המטעים, ובירי מדויק הצליחו חיילו לפגוע במספר חיילים סורים. לאחר חילופי אש מטווחים קצרים, נסוג הכוח הסורי" (עמוד 33).

חייליו של רונן סמכו עליו ואחד המ"מים העיד כי נתן פקודות ברורות בקור־רוח ושלט במצב. רונן ציין כי: "המג"ד, רס"ן לביא, סייע לי בכל מה שהייתי צריך, כמו טנקים ודחפורים, ואִפשר לי לפעול בשטח לפני הבנתי" (עמוד 34). במהלך הלחימה היו לפלוגה עשרה פצועים ושני הרוגים.

הפרק הדגים שורה של נושאים שעודם רלוונטיים לצה"ל בכל תרחיש לחימה עתידי, ובהם הצורך לשלוט ברזי הקרב המשולב (במקרה זה שריון וחי"ר) וכן ארגון המרחב להגנה לאחר סיום ההתקפה (כפי שאירע לא אחת במלחמת לבנון השנייה ובמבצעים ברצועת עזה).

חתירה למגע בקרב התקדמות

פרק אחר תיאר את לחימת הפלוגה מגדוד 50 (נח"ל מוצנח) של חטיבת הצנחנים בפיקוד סרן אריה (אריק) מורן (קראוזמן) בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים. הגדוד, שהיה ערוך להגנה במוצבים בגזרה הדרומית ברמת הגולן, נסוג ביום השני למלחמה לאחר שספג אבדות כבדות. המג"ד החדש, רס"ן יורם יאיר (יה־יה), תפס פיקוד על הגדוד יום קודם לכן, שעות מספר לפני פרוץ המלחמה, בעקבות פציעת המג"ד הקודם, סא"ל יעקב בנדל, באימון.

לאחר הנסיגה לחץ יאיר על המטכ"ל לצייד את הגדוד ולהחזירו ללחימה, שכן לדבריו ידע "שהשיקום הטוב ביותר של הגדוד זה להחזיר אותו להיות מבצעי". כעשרה ימים לאחר פרוץ הקרבות הוטס הגדוד לחצי־האי סיני. שם קיבל זחל"מים והוכפף לאוגדה 162. ב־21 באוקטובר חצה הגדוד את התעלה, והוטל עליו לטהר את החיץ החקלאי. במהלך הלחימה טיהר הגדוד את השטח מחוליות חי"ר מצרי בשטח מכוסה צמחייה רבה, רובה גידולים חקלאיים. "הצמחייה הקשתה מאוד לשמור קשר עין בין המחלקות והיה חשש מירי של חיילים זה על זה, לכן הורה סרן מורן למ"מים למנות חייל שיהיה בתצפית רצופה לעברו. בכל פעם שהתגלו מחפורות או שטחים חשודים במיוחד, הורה סרן מורן לאחת המחלקות לחפות באש תוך שהוא מקדם מחלקה אחרת לסרוק את השטח" (עמוד 38).

מורן, כמו המג"ד יאיר, עשה את עיקר שירותו בצנחנים ובגדוד (ולימים היה למח"ט גבעתי ולמפקד עוצבת האש), ושימש בתפקיד מ"פ במשך כשנה לפני המלחמה. האתגר שעמד לפניו היה לאושש את הפלוגה שספגה מכה מורלית בשל הנסיגה מרמת הגולן, ולהחזירה ללחימה. כדי לעשות כן, הקפיד להיות בחוד, ראשון לכל סיכון ומפגש עם האויב. "חשתי פחד ועייפות וזה בפירוש לא היה פשוט בשבילי להוביל כל הזמן ראשון את הפלוגה" (עמוד 41), סיפר מורן, "אבל חשתי אחריות רבה לחיי החיילים וידעתי שאני חייב לשמש להם דוגמה אישית" (עמוד 41).

למחרת נעה הפלוגה על־גבי זחל"מים. כשזיהה המ"פ שהציר ממוקש עצר את הטור הפלוגתי. אז נפתחה על שיירת הזחל"מים אש חזקה שירה כוח מצרי שהתבצר ביעד חפור וממוגן. מורן הורה לפרוק מהזחל"מים, מיקם מחלקה אחת ככוח רתק והוביל את שתי המחלקות הנותרות בהסתערות על היעד, במהלכה נפצע מפגיעת כדור במרפק. למרות הפציעה, "מורן המשיך בהסתערות עם הפלוגה כאילו דבר לא קרה, ותוך זמן קצר היעד נכבש ולמעלה מעשרה חיילים מצרים נהרגו בתוך המחפורות" (עמוד 42). במהלך הקרבות היו לפלוגה שלושה פצועים בלבד, בהם המ"פ.

לדברי מורן, המג"ד ״הקרין ביטחון והעלה את מורל הגדוד״ (עמוד 43), ויחד עם מטה הגדוד סייע לו בלחימה. מורן, לדברי שמשי, היה מ"פ מעולה שהצליח לאושש את הפלוגה לאחר הנסיגה מרמת הגולן, ולהוביל אותה בהצלחה בלחימה בקרב התקדמות. מ"מ בפלוגה סיפר כי למורן הייתה ״מנהיגות שקטה. הרגשתי שאכפת לו מהחיילים ושהוא פועל מתוך אחריות לחייהם. המנהיגות שלו באה לידי ביטוי בדוגמה האישית. הוא הוכיח כושר גופני טוב והתגלה כלוחם שדה מעולה״ (עמוד 43).

בקרב לחמה הפלוגה נגד אויב מבוזר שפעל בכוחות קטנים (חוליות קומנדו ונ"ט), בשטח סבוך ורווי עמדות ממוגנות ומוסוות, בדומה לאויב שמולו עשוי צה"ל ללחום במערכה הבאה. הפלוגה ניצחה בכל היתקלות משום שמפקדה חתר למגע, הפעיל את אנשיו ואמצעי הלחימה שברשותו בקור־רוח, שום שכל ומקצועיות וידע לעבוד בתיאום נכון עם הגדוד.

הדרג הפלוגתי הוא שמצוי בלב הקרב

הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר, ומבאר לקורא את שהתרחש בשדה הקרב מנקודת המבט של המ"פ כמו גם של פקודיו. מנגד, נשאלת השאלה מדוע בחר המחבר, שכתב את ספרו במהלך האנתיפאדה השנייה עבור דרג הפיקוד הטקטי בצבא היבשה, להתמקד דווקא בניתוח קרבות בשטחים פתוחים ומבוצרים ממלחמת יום הכיפורים שאין בהם דמיון רב ללחימת צה"ל אז וגם בהמשך, נגד כוחות טרור, גרילה וצבאות טרור?

מפקדי הפלוגות שהובילו לוחמים בארבע השנים שקדמו ליציאת הספר לאור, בפשיטות ומעצרים במחנות הפליטים ביהודה, שומרון ורצועת עזה, פגשו אויב שונה מאוד מזה שפגשו מפקדי הפלוגות במלחמת יום הכיפורים. בניגוד לעבר, האויב פעל באופן מבוזר, בכוחות קטנים ונמנע ככל יכולתו ממגע ישיר. הדבר חל גם על המ"פים שהובילו, שנה מאוחר יותר, פלוגות ללחימה נגד מתחמי חזבאללה בכפרים וב"שמורות הטבע" בדרום לבנון. בכל מלחמת לבנון השנייה למשל, ביצע חזבאללה התקפה מתואמת אחת בלבד, ב־28 ביולי 2006, בעיירה בנת ג'ביל. הכוח המיוחד של חזבאללה תקף כוח מחטיבת הצנחנים בפיקוד המח"ט, חגי מרדכי, שקיבל התרעה מודיעינית ונערך בהתאם. בקרב נהרגו 26 מפעילי הכוח המיוחד, והנותרים נסוגו כלעומת שבאו.

לאויב כיום אין טנקים ומטוסים, ואף שיש ברשותו מרגמות, תותחים, רחפנים ומערכות נ"ט, הרי שאת עיקר האש ימקד דווקא בעורף האזרחי של ישראל. עם זאת, כוחות רצ'ואן של חזבאללה ונֻח'בה של חמאס מלמדים על נכונות האויב למהלכים התקפיים גם ביבשה, שכן הם כוח שמטרתו (בדומה למתקפות הקומנדו הסורי והמצרי ב־1973) לזרוע בלבול, הרס והרג בעורף הישראלי ובמוצבי קו המגע.

יש כמה דברים שנותרו כשהיו. בהקדמה לספר כתב הרמטכ"ל דאז, יעלון, כי "הדרג הפלוגתי הוא שמצוי בלב הקרב, ומכיוון שכך הוא הראשון הנדרש לפגוע ישירות באויב" (עמוד 7). אמנם, כתב שמשי, "גם המג"ד חשוף לאש אויב, אך המ"פ מצוי בתוכה זמן ממושך יותר והוא זה שנתקל ראשון באויב" (עמוד 194). בשנים שחלפו מהמלחמה שופרו יכולות צה"ל באש מנגד ושודרגו הן בדיוק והן בעוצמה (בדגש על אילו של חיל האוויר, אך לא רק) אולם השגת ההכרעה, בין שתהיה באמצעות תפיסת שטח, או כמאמר הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי, על־ידי השמדת יכולות ופגיעה ניכרת בכוח הצבאי של האויב, עודנה מחייבת מגע ישיר וקרוב.

בפרק שעסק בלחימת פלוגה בגדוד 17 מחטיבת גולני בניסיון הראשון והכושל לכבוש את החרמון ב־8 באוקטובר 1973, נכתב שהמ"פ, מודי בן־ש"ך, דגל בחתירה למגע ובניצול כל זמן פנוי לאימונים מדמים ככל שניתן את הלחימה, גם בתעסוקה מבצעית. כשאין מודיעין, נהג לומר, "צריך לנתח היטב את השטח ולהעריך מה האויב עלול לעשות" (עמוד 46). למרות השינוי באופי האיומים וכניסתם של אמצעי לחימה מתקדמים, המ"פ ופלוגתו יוסיפו להיות במוקד הלחימה בכל תמרון יבשתי, ומכאן שגישה זו נותרה נכונה.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו.
המחבר מבקש להודות לרס"ן (מיל.) צח אקשטיין, סמג"ד בעוצבת "חיצי האש", על הערותיו הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

לא כל הפשיטות הן אנטבה, אבל הן חשובות לרוח הלחימה | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לא כל פשיטה היא עם שחר, בעורף האויב, ולא כל מבצע הוא גרנדיוזי כמו הפשיטה על סון־טאי או אנטבה, אבל פשיטות, שרובן "אפורות" והרבה פחות נועזות, וסיורים מעבר לגבול הם חיוניים לחיזוק רוח הלחימה ותחושת המסוגלות של כוחות היבשה.

פשיטה היא אולי הפעולה הצבאית שנתפסת כאחת הנועזות ביותר. כחושבים על פשיטה, עולה בדמיון לרוב כוח מובחר שפושט עם שחר, בעורף האויב על יעד מבוצר, בלתי־חדיר, ושב לשטחו לאחר שביצע את המשימה.

לא שאין פשיטות כאלה. בספרו "הפשיטה" (הוצאת מערכות, 1977) תיאר העיתונאי האמריקני בנג'מין פ. שמר את מבצע "עמוד תווך", הפשיטה הדרמטית לחילוץ כשישים שבויי מלחמה אמריקנים ממחנה סון־טאי שבקרבת האנוי, בירת צפון וייטנאם. במאי 1970 אותר מחנה השבויים והוחלט לחלצם.

מפקד שהולכים אחריו לגהינום ובחזרה

על הכוח הפושט פיקד קולונל ארתור "הפר" סימונס, מפקד נועז וייחודי. במלחמת העולם השנייה התגייס סימונס לצבא היבשה האמריקני ועם "הקמת גדוד הסיור המיוחד השישי" (עמוד 75), התנדב לשרת בו כקצין. גדוד הסיור השישי (ריינג׳רס), עליו פיקד הלוטננט־קולונל הנרי מיוסי, היה גדוד קומנדו שהתמחה בסיור, פשיטה ונחיתה מן הים.

"סימונס פיקד על פלוגה ב' של הגדוד בעת הפלישה לפיליפינים" (עמוד 75), והוטל עליו ל"הרים באוויר" תחנת מכ"מ שבראש מצוק באי במפרץ לייטה. סימונס הוביל חמישה־עשר מאנשיו בטיפוס קשה וחרישי במעלה הצוק. בעת שנערכו להתקפה, הופיע לפתע זקיף יפאני רדום. "סימונס ירה בו, ואז יצא בראש אנשיו לפוצץ את תחנת המכ"מ" (עמוד 75). בהמשך המלחמה, ב־1945, השתתף סימונס בפשיטה המוצלחת שביצע כוח מהגדוד בפיקוד מיוסי, לשחרור 500 שבויי מלחמה ממחנה השבויים בקאבאנטואן. 

לאחר מכן עבר סימונס לכוחות המיוחדים של הצבא, "הכומתות הירוקות", ולחם במלחמת ווייטנאם. אחד מפקודיו סיפר שהיה "הולך אחרי סימונס הפר לגהינום ובחזרה, רק כדי שיהיה לי העונג להמצא בחברתו בדרך" (עמוד 76).

"אנחנו אמריקנים, באנו להוציא אתכם"

סימונס גיבש נבחרת שמנתה כחמישים מלוחמי ה"כומתות הירוקות" ששירתו תחתיו. הכוח התאמן למלחמה כארבעה חודשים ובליל ה־21 בנובמבר בוצעה הפשיטה.

מטוסי קרב של חיל האוויר ביצעו הסחה, והפציצו יעדים ממזרח ומדרום למחנה, ואילו הכוח הפושט נחת בקרבת המתחם, כאשר אחד המסוקים, ובו כוח החוד שבפיקוד סרן דיק מדואוז, ביצע נחיתת סער (למעשה התרסק בכוונה) בלב המחנה כדי להבטיח את ההגעה המהירה לשבויים.

מדואוז פרץ מהמסוק וקרא בקול מהמגפון שבידו:

"אנחנו אמריקנים, לא להרים את הראשים. אנחנו אמריקנים. זהו חילוץ. באנו להוציא אתכם. לא להרים את הראשים. לשכב על הרצפה. נהיה בתוך התאים בעוד רגע" (עמוד 176).

אך איש מהשבויים לא ענה. מקורות המים של המחנה הזדהמו והפכו לא ראויים לשתייה, וצבא צפון וייטנאם העביר את השבויים למחנה בחודש יולי, ארבעה חודשים קודם לכן.

טייס המסוק ובו הכוח שבפיקוד סימונס, שגה ונחת סמוך ליעד, בלב בית־הספר התיכון המקומי, שבו שהה כוח מצבא צפון וייטנאםאבל סימונס בטח בשני מפקדי המשנה שלו, "דיק מדואוז, והאחר – באד סיידנור. משום כך בחר בהם. סימונס היה סמוך ובטוח שיבצעו את הפשיטה כהלכה. בראש דאגותיו עמדה השאלה כיצד יגיע לאתר הנכון לפני שיגמר הענין" (עמוד 178).

במהלך הפשיטה הרגו סימונס וחייליו כשישים חיילים מצבא צפון וייטנאם ופצעו עוד כמאה. זולת פצוע קל אחד, איש מלוחמי הכוח הפושט לא נפגע. משהתברר שאין שבויים במתחם, פונו לוחמי "הכומתות הירוקות" במסוקים לשטח שבשליטת הצבא האמריקני.

המבצע נכשל בעיקר משום שהאמריקנים לא פעלו במהירות ולמעשה פספסו את "חלון ההזדמנות" לפשוט על המחנה כשהשבויים עוד כלואים בו. אבל הוא המחיש את מחויבות ארצות־הברית לחייליה שבשבי, והניע את הממשל הצפון וייטנאמי לשאת ולתת על שחרורם. 

בהקדמה למהדורה העברית של הספר כתב הרמטכ"ל דאז, מרדכי גור:

"הקורא הישראלי לא יוכל להימנע מלהשוות את "הפשיטה" ל"מבצע יונתן" של צה"ל לשחרור חטופי אנטבה – ועיקר הנאתו מהספר תהיה בהסקת מסקנות אנושיות ומקצועיות" (עמוד 9).

אכן, היכולת של צה"ל להיחלץ מהר לפעולה באנטבה, מבלי שדבר ההכנות ידלוף, ולבצעה במהירות ובשלמות, מרשימה גם בזכות העובדה שצבאות מקצועיים כמו הצבא האמריקני נכשלו בהתמודדות עם אתגר דומה.

הפשיטות מחזקות את רוח הלחימה

לא, לא כל פשיטה היא אנטבה. אבל גם לאלו שאינן כאלו, ואלו רוב הפשיטות, יש ערך, הן ביצירת הרתעה בקרב האויב, והן בהקניית תחושת מסוגלות והעזה לכוחות המבצעים ולצבא כולו. 

בשבוע שעבר פרסם צה"ל כי ביולי האחרון, לפני כשמונה חודשים, ביצע כוח מגדוד 12 של גולני פשיטה בשטח סוריה, סמוך לגבול. יעד הפשיטה היה עמדה שהקים הצבא סורית במרחב החיץ, שבו אסור לכוחות צבא להימצא. למבצע, שאושר בידי הרמטכ"ל אביב כוכבי ושר הביטחון בני גנץ, קדם נוהל קרב ארוך, שנמשך כחודש, ובסופו עבר הכוח תחקיר של אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם.

כוח גולני, בפיקוד המ"מ אלדד ידגר, שאליו צורפו גם כוח כלבנים מיחידת עוקץ וכוח מיחידת ההנדסה המובחרת יהל"ם, נע רגלית לעבר העמדה ופוצץ אותה. 

גם אם יש הסבורים כי מדובר בפשיטה לא מורכבת ובסמוך לגדר הגבול, הרי שהיא עשויה לטמון בחובה הרבה יותר מכך. 

ברירת המחדל היתה להשמיד את העמדה מרחוק, באש תותחים או מן האוויר. עיקר הפעילות בחזית הסורית במסגרת המערכה בין המלחמות (מב"מ) התבצעה בצורה זו. לחלופין ניתן היה לפוצץ את העמדה בפשיטה שיבצעו יחידות העילית של צה"ל, שגם הן לוקחות חלק במב"מ.

אך בפיקוד הצפון, עליו מפקד ברעם, יוצא הצנחנים, בחרו לשלוח דווקא כוח קרקעי "רגיל", במקרה זה מחטיבת גולני, משום שצוותי־הקרב החטיבתיים והגדודיים של צבא היבשה יהיו מי שיתמרנו בחזית ובעומק במערכה הבאה, ופעולות אלו, לצד אימונים מדמי־מציאות, יכינו אותם לכך טוב יותר. לא בהכרח רק במובן של היכרות עם הקרקע בצד השני, אלא בכל האמור בביטחון עצמי ומסוגלות.

גם בהמשך נקטו באוגדת הבשן, בפיקוד תא"ל רומן גופמן, מפקד חטיבת השריון 7 לשעבר, במדיניות "אפס סובלנות" כלפי הפרות של הצבא הסורי את הסכם הפרדת הכוחות משנת 1974. כמה חודשים לאחר מכן ביצע כוח מחטיבת הנח"ל פשיטה דומה והשמיד שתי עמדות של הצבא הסורי, גם הן לא מאוישות, באזור החיץ. 

התפיסה הזו, כך נראה, מיושמת במובן מסוים גם בפיקוד הדרום. בראיון שפורסם לאחרונה באתר "וואלה!", סיפר מפקד אוגדת עזה, תא"ל נמרוד אלוני, כי עם כניסתו לתפקיד קיים שיחות עם מפקדי הפלוגות של חטיבת הצנחנים שהיו אז בתעסוקה מבצעית. "המ"פים של הצנחנים פתחו איתי הכול. הם לא היו מרוצים מהפעילות היזומה", אמר.

כתוצאה מהשיחות יזם אלוני, פקוד ותיק של ברעם בצנחנים, שינוי בפעילות, כך שחלקה יתבצע מעבר לגדר. "היום כל מ"מ מחויב ללכת לשטח אויב. ברגל. בלילה", קבע. המטרה היא לחזק את ביטחונם של המפקדים לפעול בשטח האויב.

בספרו החשוב "חיל רגלים תוקף" (הוצאת מערכות, מהדורת 1990), תיאר הגנרל הגרמני ארווין רומל את חוויותיו "כלויטננט חי"ר וכמפקד־מחלקה" (עמוד 57) ובהמשך כמפקד פלוגה וכמג"ד בפועל בגדוד חי"ר מובחר במלחמת העולם הראשונה. משימתו הראשונה היתה להוביל סיור לאיתור האויב בחזית הארגון.

"פנים אל פנים עם האויב, חש מפקד חולית־סיור באחריותו הכבדה. מחיר כל שגיאה הוא נפגעים, ואולי אף חיי אנשיו, משום כך יש לעשות כל צעד בכיוון האויב בזהירות רבה ובתכנון מדוקדק" (עמוד 62).

בקרב הראשון שבו לחם, בכפר בליד שבצרפת, נתקלו רומל והחפ"ק שלו בכוח אויב. "האם היה עלי להזעיק הנה את המחלקה? לא! ארבעתנו מסוגלים לטפל במצב. הודעתי מיד לאנשי על כונתי לפתוח באש. שחררנו בלאט את הנצרות, יצאנו בזינוק מאחורי הבית, ובעמידה זקופה פתחנו באש על האויב הסמוך. אחדים נהרגו או נפצעו במקום" (עמוד 64), כתב רומל. התפתח קרב קצר, ורומל ואנשיו גברו על הכוח הצרפתי.

אפשר להניח שהביטחון של רומל ביכולתו להתמודד עם האויב שבו נתקל, נבנה בין היתר באותם סיורים שביצע בשטח האויב קודם לכן.

הפשיטות בצפון והסיורים מעבר לגדר בדרום משמשים, לצד הרווח המבצעי שגלום בהם, גם לבניין הכוח, להכשרת המפקדים ולהחדרת תחושת המסוגלות והתעוזה בלוחמים, ולחיזוק אמון הדרג הפיקודי הצבאי והמדיני הבכיר בכוחות הלוחמים, שנבנה אט אט על בסיס הצלחות קטנות. שכן, אלו אינם נוצרים יש מאין ביום פקודה, במערכה הבאה, ויש לבנות ולטפח אותם בזמן שקדם למלחמה. 

כדורסל מנצחים בהגנה, ומלחמה? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאורך השנים, למרות שמו, היה צה"ל צבא ההתקפה לישראל. אולם על רקע עימותי השנים האחרונות עלתה חשיבות ההתגוננות, הרגל הרביעית בתפיסת הביטחון. אלא שבמלחמות, לא מנצחים בהגנה.

ירי הרקטות מרצועת עזה בלילה שבין שבת לראשון, ולצדו המתיחות בגבול לבנון שנמשכת כבר מעל מאה ימים, ממחישים עד כמה עלתה חשיבות ההגנה בתפיסת הביטחון הישראלית. מאז מלחמת המפרץ הראשונה, וביתר שאת מאז מלחמת לבנון השנייה נוספה ההתגוננות, גם אם באופן לא רשמי, כאחת מארבעת הרגליים של תפיסת הביטחון הישראלית (האחרות היו ונשארו: הרתעה, התרעה והכרעה). 

בהכללה, לעימותים שבהם לחמה מדינת ישראל מאז מלחמת לבנון הראשונה, היו כמה מאפיינים משותפים. למרות שהאויב הורתע ממערכה כוללת זו פרצה (כך למשל, ב־2006 וב־2014), ההתרעה היתה חלקית עד חסרה והכרעה של ממש לא היתה שם.

יוצאים מן הכלל היו מבצע "חומת מגן", שהיווה מהלך של היפוך קערה שאפשר בהמשך, לאחר שליטה מחדש בשטח ושורה ארוכה של מבצעים ופעולות, את הכרעת טרור המתאבדים ביהודה ושומרון, ומבצע "עופרת יצוקה", שהיה למעשה פעולת גמול בקנה מידה רחב, יזום ומוגבל במהותו. 

בהתחשב בכך שגם במערכות הבאות עשויות להתנהל בהתאם, עברה ישראל להשקיע בהגנה. רק לאחרונה, בעקבות הנחה כי הג'יהאד האסלאמי יבקש לציין את יום השנה לחיסול בהא אבו אל־עטא במבצע "חגורה שחורה", נפרסו סוללות "כיפת ברזל" בכוננות מוגברת בדרום. במקביל, בתרגיל "חץ קטלני" שניהל צה"ל הוקדשו מאמצים רבים לסיכול חדירת הכוחות שדימו את כוח הקומנדו של הארגון, "רדואן", לפשיטות בשטח ישראל.

צה"ל הוא צבא התקפי שנדרש להגנה

הסדרה "שעת נעילה" שמשודרת בכאן 11 מתארת יפה את קרבות הבלימה העזים שבהם לחמו כוחות צה"ל ברמת הגולן (גם אם תחת אילוצי הפקה והצורך לייצר דרמה קולנועית). הסיפור המרכזי בסדרה נסוב סביב מוצב 87 שאותו מאיישים צנחנים ולוחמי שריון, שמבוסס על לחימת השריונרים והצנחנים בפיקוד המ"מ מנחם אנסבכר מגדוד 50, בתל סאקי. 

הסדרה ייחודית בכך שהיא מביאה למסך את הדרמה שהיתה בשעתו שמורה רק לספרי עיון ורומנים, ולא בכדי כתב ב־2012 האלוף (מיל.) גרשון הכהן, קצין שריון ומפקד גיס לשעבר, שהמלחמה "מחכה לשפילברג"

אבל בטרם הסדרה בכל זאת נכתבו כמה ספרים שהמחישו את הכאוס והטלטלה שבימיה הראשונים. אחד מהם הוא ספרו הראשון של הסופר והתסריטאי בני ברבש, "היקיצה הגדולה" (הוצאת כתר, 1982). ברבש, שלחם במלחמה כקצין בחטיבת גולני ונפצע בהיתקלות עם הקומנדו הסורי סמוך למזרעת בית ג'אן, במהלך מתקפת הנגד לשטח סוריה, כתב רומן על השבר הגדול שהותירה המלחמה.

גיבור הספר, אל"מ אלי הנגבי, עבר הסבה לשריון והביא עמו את הגישה "שספג בצנחנים במשך שנים" (עמוד 14). במלחמה הוא פיקד באומץ על חטיבת שריון בקרבות הבלימה הקשים ברמת הגולן, בתנאים בלתי אפשריים. הנגבי מצטייר מהספר כבן דמותו של הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון, שהיה גם הוא צנחן שבמלחמה פיקד על חטיבת השריון 401 שלחמה בסיני. צה"ל, כתב ברבש, לא נערך כראוי להגנה, והנגבי "לא הספיק לקבץ את חטיבתו שפוזרה לכל רוח, לאחות את קרעיה השותתים, להרגיע את חייליו המבוהלים שפניהם האפירו, וכבר שולב בקרבות ההבקעה" (עמוד 6).

אמנם הסבירות שצה"ל יידרש שוב לבלום מאסות של טנקים כמו ב־1973 נמוכה, אולם במלחמה נדרש צה"ל לסכל חדירה של כוחות קומנדו, מתאר שמזכיר את האיום מצד כוחות "רדואן" של חזבאללה ו"נוח'בה" של החמאס. 

בספרו המרתק "אינדיאנים על גבעה 16" (הוצאת משרד הביטחון, 2003), תיאר אביחי בקר, יוצא חטיבת גולני שפיקד במלחמת יום הכיפורים על פלוגה בגדוד 12, תוארו קורותיה (הפעם האמיתיים לגמרי) של פלוגה ג' בגדוד 51 של גולני במלחמה. על הפלוגה פיקד סרן יגאל פסו, חברו למחזור של בקר מהפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה. 

פסו מונה למפקד הפלוגה כחצי שנה לפני שפרצה המלחמה ונכנס לנעליים הגדולות שהשאיר המפקד הקודם, שמריהו ויניק, שעבר לפקד על סיירת גולני. כמה ימים לאחר פרוץ המלחמה, ב־9 באוקטובר, סיכלה הפלוגה חדירה של הקומנדו הסורי שנחת במסוקים סמוך לצומת נפח שהיתה צומת דרכים אסטרטגית במרכז רמת הגולן, ובה מוקמה מפקדת אוגדה 36. פסו הוביל כוח מן הפלוגה שהוקפץ לנקודת הנחיתה בנגמ"שים. 

"יותר פרי אלתור מאשר קרב סדור זה היה. הם רצו בין גדרות האבנים תוך ירי והטלת רימונים, כדורים ופצצות RPG שרקו" (עמוד 41). בקרב, ציין בקר, לקח חלק גם "כוח של סיירת מטכ"ל עליו פיקד רס"ן יוני נתניהו. במהלך לחימתם של אלה נהרגו שניים מאנשי היחידה ושבעה נפצעו. עשרות גופות של סורים נותרו פזורות בשטח" (עמוד 43). קשה להעריך מה היה מתרחש ברמה, לו היו מצליחים כוחות הקומנדו לתפוס נקודות מפתח ולהשהות ולעכב את תנועת כוחות צה"ל. 

עבור פסו, כתב בקר, זה היה קו פרשת המים. "הספקות שניקרו אודות כישוריו התחלפו בהערכה עצומה" (עמוד 44). בהמשך המלחמה הוביל פסו את פלוגתו בקרב על החרמון, ונפל במהלך הלחימה על גבעה 16.

אבל למרות שצה"ל נדרש להגן במלחמה הזו, הוא בעיקר ביקש לתקוף, שכן צה"ל הוא צבא התקפי במהותו. הדבר נובע קודם כל מאופיו כצבא מיליציוני. ישראל אינה יכולה לעמוד בעלות הכלכלית הגבוהה של קיום צבא קבע מקצועי גדול, ולכן בנתה את עיקר כוחה הצבאי ככוח מילואים, שמתגייס לתקופה קצרה, בעת חירום. המיליציה מטבעה היא כוח צבאי ארעי שאנשיו הם אזרחים־חיילים השואפים להתגייס למהלכים מהירים בשדה הקרב, כדי לשוב בהקדם לביתם.

לכן חתר צה"ל, ברוב שנות קיומו, להכרעה מהירה. גם במלחמת יום הכיפורים, למרות שהפתרון הצבאי הנכון (בדיעבד) היה להיערך להגנה חתר צה"ל, בעיקר בחזית הדרום, לצאת להתקפה. יתרה מכך, אל"מ (מיל.) ד"ר יעקב חסדאי שפיקד על גדוד בקרב בעיר סואץ, טען לאחר המלחמה שאפילו אם כוחות המילואים היו מגויסים מבעוד מועד, הם לא היו נשלחים לעיבוי ההגנה בסיני וברמת הגולן, כי אם למהלך התקפי. 

"הגנה הורגת"

בגיליון האחרון של כתב העת הצה"לי "בין הקטבים" (אוקטובר, 2020) פרסם אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, מאמר שעסק בהגנה רב־ממדית. במאמרו טען הלוי כי השינויים באופן פעולתם של אויביה של ישראל נבעו מעוצמתה והצלחתה של ישראל בעבר.

לתפיסתו, "חוזקנו הצבאי כצבא מתמרן הוא זה שהפך את אויבנו לצבאות גרילה, מתוך חוסר רצון והעדר יכולת להתמודד מולנו כצבא מול צבא; העליונות שפיתחנו במודיעין ובאש האווירית, הביאו את האויב להסתתר, הם אלה שדחקו אותו למעמקי תת־הקרקע; מערכות ההגנה האקטיביות שפותחו על־ידי מיטב המוחות, הביאו את האויב למסקנה שאש לעורף ישראל לבדה, לא תביא את ההישג המבוקש ולכן הוא החל לפתח יכולות התקפיות קרקעיות לשטחנו" (עמוד 242).

צה"ל, כתב, "צריך להשקיע רבות ביכולותיו ההתקפיות, אך יכולות משמעותיות אלה צריכות להישען על יכולות הגנה חזקות, על־מנת שהישגי ההתקפה לא יקוזזו בהישגי אויב בשטחנו" (עמוד 254). 

הלוי, אשר "פיקד על חטיבת הצנחנים במהלך מבצע 'עופרת יצוקה'" (עמוד 401), הוא תוצר מובהק של צבא ההתקפה לישראל. והנה כאלוף פיקוד התחזקה אצלו, ובפיקוד הבכיר של הצבא כולו, ההבנה שההתגוננות היא מרכיב קריטי בתפיסת הביטחון. 

השילוב בין טכנולוגיה, מודיעין ויכולות מבצעיות, כתב, מאפשר לייצר "עליונות הגנתית, כך נבנה "הגנה הורגת" – יכולת שהאויב תולה בה תקוות רבות תֵענה במענה חזק וקטלני. יוזמה בהגנה בשגרה ובמלחמה אינה טבעית לנו, אך נחוצה יותר מתמיד ואפשרית בזכות גיוון היכולות הקיימות" (עמוד 254). 

ביולי 2019, בדיון בכנס הרצליה שעסק בשאלה האם ישראל תנצח במלחמה הבאה, אמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל.) יאיר גולן, כי כאשר זו תפרוץ, המענה של צה"ל המבוסס בעיקר על אש מנגד (אווירית בעיקרה), שהספקיה שופרו מאוד שמחוברת למודיעין מדויק, ותמרון מוגבל, אם בכלל, לא יספיק.

גולן, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ולחם בלבנון וביהודה ושומרון, טען שישראל תצטרך "לשנות את הפרדיגמה הצבאית ואת הפרדיגמה המדינית ולעבור למבצע של תמרון רחב היקף שתכליתו להכריע את הכוח הצבאי של האויב. ולהכריע את הכוח הצבאי של האויב זה: אחד, להרוג בו ככל שניתן; שתיים, להרוס את מקסימום האמל"ח שנמצא בידו (אמצעי הלחימה שלו); והדבר השלישי, להרוס את מרב התשתית המבצעית שלו".

צה"ל, אם כן, נדרש לייצר את אותו מערך הגנתי שעליו כתב הלוי, שכולל הגנה ניידת, הרחקה של האזרחים מהחזית, פריסת כוחות בטוחה מאש האויב ושמירה על עתודה, שיאפשר תנאים נוחים יותר לצבא לצאת להתקפה. ובמקביל עליו לשמר ולשפר את עצם היכולתו לתקוף, גם ביבשה.

אחת הקריאות הנפוצות ביותר של מאמן כדורסל לשחקניו בשעת משחק היא "הגנה", שכן הנחה מקובלת היא שבמשחק זה הגנה יעילה היא המפתח לניצחון במשחק. במלחמה לעומת זאת, לא מנצחים בהגנה.

הגנרל הדיפלומט | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי מונה לשר החוץ, ועתה עליו לוודא שיש לו מקום סביב השולחן שבו מתקבלות ההחלטות. שם, עליו ליזום דווקא את המהלך המדיני, גם אם מתוך הרגל הוא חושב קודם כל צבא.

השבוע נכנס לתפקידו כשר החוץ הרמטכ"ל לשעבר והח"כ בהווה גבי אשכנזי. לראשונה מזה זמן רב שקצין בכיר לשעבר יכהן בתפקיד ויתרה מכך, אולי מאז ציפי לבני, ישראל שבה וממנה למשרה אדם שניסיונו, קשריו בקהילה הבינלאומית ומעמדו הציבורי הם כאלה שיש ביכולתו למלא את הנעליים. 

היו לנו כבר בישראל גנרלים מהוללים שכיהנו כדיפלומטים הבכירים בישראל, אבל רק על קצין בכיר אחד בדימוס ניתן לומר שהשאיר חותם של ממש כשר חוץ – הרמטכ"ל לשעבר, משה דיין.

במסלולו הצבאי, הספיק דיין לפקד על גדוד הקומנדו 89 ועל חטיבה במלחמת העצמאות ועל צה"ל כולו במלחמת סיני. כשר ביטחון היה שותף להצלחה במלחמת ששת הימים, ואחד האחראיים הבולטים למחדלי מלחמת יום הכיפורים. 

בהתאם למוטו שלו הוא לא הסביר ולא התנצל ולאחר ה"מהפך" בבחירות 1977, חבר לממשלתו של מנחם בגין כשר חוץ. את כהונתו ניצל כדי לשקם את מעמדו הציבורי לאחר הכתם שדבק בו, והיה לאדריכל הסכם השלום עם מצרים, אחד מנכסיה האסטרטגיים החשובים ביותר של מדינת ישראל. 

הגנרל שעוצב בלבנון

אשכנזי הוא גולנצ'יק, הראשון שהגיע מהחטיבה החומה לתפקיד הרמטכ"ל. הוא התגייס לחטיבת גולני ב־1972 וכצוער בקורס קציני חי"ר לחם במלחמת יום הכיפורים. לאחר המלחמה סיים את הקורס בהצטיינות ולחם כמ"מ בגולני במלחמת ההתשה במובלעת הסורית.

כשהיה מ"פ בגדוד 13 צירף אותו מח"ט גולני, אורי שגיא, לכוח הפושט באנטבה. לימים סיפר שמהמבצע הוא זוכר בעיקר את "הרגעים שאחרי, את המיפגש עם המשוחררים, את הטיסה חזרה לארץ. כאשר התקרבנו לנחיתה הסתכלתי למטה ומעולם לא חשתי את מלוא משמעות המלה 'מדינה' כפי שחשתי באותם רגעים".

לבנון היתה המעצב העיקרי של הקריירה שלו. הפשיטה הראשונה שלו שם כמ"פ, אמר בראיון, אף שלא קרה בה שום דבר דרמטי, הייתה עבורו לחוויה הקרבית המכוננת. "אני זוכר את הבוקר שאחרי. חזרתי לבסיס והרגשתי שזהו זה, שאני מפקד. שעברתי את המבחן העליון של כל לוחם, להוביל חיילים בקרב. מאז השתתפתי בעשרות מבצעים חשובים וגדולים יותר, אבל התחושה הזו לא חזרה על עצמה באף אחד מהם", סיפר.

הוא היה סמג"ד בחטיבה במבצע ליטני (שם גם נפצע בפשיטה על יעד מחבלים), מג"ד 51 בפשיטות בלבנון, כסמח"ט במלחמת לבנון הראשונה פיקד על כוח גולני שכבש את מבצר הבופור וב־1987 פיקד על החטיבה כולה בלחימה בלבנון. 

גם בתפקידי פיקוד בכיר אשכנזי השלים מסלול שלם ומקיף ככל שניתן: רח"ט מבצעים, עוזר ראש אג"ם ואלוף פיקוד צפון. לפני עשרים שנה, החודש, פיקד אשכנזי על נסיגת צה"ל מלבנון, מבצע מסובך בן שני לילות, שהסתיים, כמו שאהבו לומר אחר־כך בצה"ל, כשהחיילים יצאו "ללא שריטה". לאחר מכן שימש כסגנו של הרמטכ"ל משה "בוגי" יעלון. כל זה לא עזר כשראש הממשלה שרון רצה בטייס הקרב דן חלוץ כרמטכ"ל. 

למערכת הביטחון הוא חזר בדלת האחורית, כמנכ"ל משרד הביטחון, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. צה"ל לאחר המלחמה והכשלים שהתגלו בה, היה צבא במשבר. היו כאלה שנזכרו אז בביטוי "הצבא החלול", שתיאר את מצב הצבא האמריקני לאחר מלחמת וייטנאם. עם התפטרות הרמטכ"ל חלוץ בינואר 2007, היה אשכנזי, שלא היה נגוע במשגי המלחמה, בחירה כמעט טבעית להחליפו. 

תחת פיקודו חזר צה"ל להתאמן. אשכנזי נחשב למי ששיקם את צה"ל והוביל תהליך של חזרה ליסודות של המקצוע הצבאי. האות לכך ניתן כבר ביומו השני בתפקיד, בדברים שאמר בסיום קורס בפו"ם, כשציטט את נאומו המכונן של ראש הממשלה יצחק רבין. "נדמה כי ברבות השנים דבריו של רבין מקבלים משנה תוקף ועלינו להפנים את עוצמתם, את תקפותם וליישם אותם יום יום, שעה שעה. אין מקום ל'סמוך', ל'יהיה בסדר'. יש מקום לתכנון, לירידה לפרטים ולמקצועיות. עלינו לתבוע מעצמנו ומאנשינו רמת ביצוע גבוהה, נקיטת יוזמה, לקיחת אחריות, מתן גיבוי ומעקב מוקפד אחר ביצוע החלטות והנחיות", אמר אז.

במאמר לסיכום כהונתו כרמטכ"ל כתב אלוף (מיל.) גיורא איילנד כי במהלכה "שופרה מאד מוכנות הצבא". איילנד, קצין צנחנים שכיהן כראש אגף מבצעים, נתן ציון גבוה גם להפעלת הכוח הצבאי. "מבצע "עופרת יצוקה" היה מבצע צבאי מוצלח", כתב, וגם תקיפת הכור הגרעיני בסוריה ב־2007 "הייתה מבצע מרשים".

על כהונתו המוצלחת העיבה בעיקר המריבה המתוקשרת (והמיותרת) עם שר הביטחון אהוד ברק על מעמד ציבורי וקרדיט, ובה אף צד לא יצא נקי. בסופו של דבר נקבע כי לא היה "פוטש" בקריה ותיקי החקירה המשטרתיים כנגד הרמטכ"ל ועוזריו נסגרו. האם היה על אשכנזי לפעול אחרת? כנראה שכן, וגם הוא הודה בכך.

דיפלומט עם ידיים קשורות

כשר החוץ יידרש אשכנזי לשקם את היחסים עם המפלגה הדמוקרטית, במיוחד עתה שמגפת הקורונה עשויה לתת לג'ו ביידן ולמפלגה הדמוקרטית סיכוי של ממש בבחירות לנשיאות, ולחזק את קשריה במערב אירופה. אבל למרות שהתפקיד עוסק במדיניות חוץ, שני האתגרים העיקריים שלו היו בבית.

הראשון, והפחות שבהם, יהיה להפוך לשליחה העיקרי של ישראל לענייני מדיניות חוץ. בכהונתו האחרונה הסתמך רה"מ נתניהו בעיקר על שליחים אישיים דוגמת עו"ד יצחק מולכו או ראשי המל"ל, או ראש המוסד ומתאם פעולות צה"ל בשטחים (כשפולי מרדכי כיהן בתפקיד). אף שראש ממשלה, כל ראש ממשלה נעזר גם בשליחים שכאלה, הרי שהנתח העיקרי של המגעים הדיפלומטיים של ישראל צריך להיות מופקד בידי השר הממונה.

השני, יהיה שיקום משרד החוץ. רה"מ נתניהו רוקן, מאז עזב ליברמן את המשרה, את המשרד והעומד בראשו מכל תוכן ממשי, פגע אנושות במעמד המשרד וקיצץ בתקציבו.

המשימה של אשכנזי תהיה, בדומה לכהונתו כרמטכ"ל, לשקם את המשרד, להשיג לו תקציב ראוי ולא פחות חשוב מכך, להחזיר את אנשיו (ואת עצמו) לחדר שבו מתקבלות החלטות.

במלחמת לבנון השנייה קבלה שרת החוץ דאז, ציפי לבני, כי ראש הממשלה נמנע מלתת למהלכים מדיניים ולא צבאיים את המקום הראוי להם וכי התעלם ממנה לא פעם במהלך המלחמה. אולמרט הפגין מאז עקומת למידה מרשימה, וללבני היה תפקיד מפתח בדיונים על תקיפת הכור בסוריה, מבצע "עופרת יצוקה" וכן במשא ומתן עם הפלסטינים.

על אשכנזי לוודא שיש לו מקום סביב השולחן שבו מתקבלות ההחלטות, ואז ליזום דווקא את המהלך המדיני, גם אם מתוך הרגל הוא חושב קודם כל צבא.

הוא יידרש לעשות את כל זה כשלמעשה סמכויותיו ותחומי האחריות שלו פחותים משמעותית מאלו שהיו בידי רוב קודמיו בתפקיד. הקשר עם המעצמות, רוסיה וארצות הברית, ומינוי השגרירים החשובים ביותר, נותרו במסגרת ההסכם הקואליציוני בידי רה"מ נתניהו.

ולמרות זאת, האדם עושה את התפקיד. בין שאשכנזי יבחר להיות שר חוץ שרק מוסיף מיילים לכרטיס הנוסע המתמיד שלו, ובין שיחליט לנסות ולהשפיע באמת, תלוי בעיקר בו. 

במאמרו מנה איילנד עוד נדבך לכהונת אשכנזי כרמטכ"ל, וציין כי הוא יצר קשרים יוצאים מן הכלל עם מפקדי צבאות רבים, ובהם במצרים, ירדן, וכן באירופה ובארצות הברית. "חשיבות קשרים אלה – המבוססים על אמון והערכה – גבוהה גם בימים כתיקונם יותר מכפי שהעין משגת, אך השפעתם של קשרים אלה בעת משבר היא עצומה. במובן זה הוכיח הרמטכ"ל, כי הוא לא רק 'חייל' אלא גם בעל יכולות גבוהות בתחום המדיני". עכשיו עליו לפרוע את השטר. 

פאק באמינות | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

כמו התפרצות וירוס הקורונה שהפכה למגפה, תרבות של אי-אמת מתפשטת בצה"ל. אם לא ינקטו צעדים אגרסיביים לעצור אותה, אזי ממש כמו המחלה, היא תדביק חלקים גדולים בצבא.

בשנת 1991 הוקרן בערוץ הראשון הסרט "להיות קצין" שביים איתן אורן. הסרט עקב אחר מספר צוערים בקורס קציני חי"ר, מימיהם הראשונים בקורס ועד לסיומו ושירותם כקצינים ומפקדים בצה"ל.

בין הצוערים שאת סיפורם הציג הסרט היו מיכאל ביטון מגולני, כיום ח"כ מטעם "כחול לבן", והצנחנים ארז אשל, לימים איש חינוך, ויהודה פוקס, שהמשיך בקריירה צבאית, וכיום אלוף המשמש כנספח צה"ל בארצות הברית.

לקראת סיום הקורס הגיע לשוחח עם הצוערים מפקד מפקדת חילות השדה (מה שקרוי היום זרוע היבשה), האלוף אורי שגיא. שגיא, יוצא חטיבת גולני שפיקד גם על הסיירת החטיבתית, פרס בפני הצוערים את תפיסתו את דמות הקצין בצה"ל ואמר "אמינות אני רוצה מוחלטת. מי שכשל בנושא אמינות, מקומו לא פה". 

"קשר שתיקה ודיווחים לא אמינים"

המשפט הזה עלה בראשי כשקראתי את כתבתו של יניב קובוביץ' ב"הארץ" אודות האופן הפסול והכושל שבו טיפלו בצה"ל בחקירת תאונה שגבתה את חייהם של שלושה חיילים.

ב-13 בפברואר 2018 התנגש נהג משאית בג'יפ מסוג האמר שהיה האחרון בשיירה צבאית בכביש 6. שלושה לוחמים מגדוד הסיור של גולני, הסמלים הראשונים שטו טספו, שילה סימן טוב ובר יעקוביאן, נהרגו בתאונה.

מהכתבה עולה כי החקירה, אף שעסקה במותם של שלושה חיילים, הופקדה מסיבות לא ברורות בידי חוקרים חסרי ניסיון, מפקד הצוות, שמאז קודם ונשלח לקורס יוקרתי, שינה על דעת עצמו את מסלול הנסיעה אך בחר להציג גרסה אחרת בחקירה (שהתגלתה אחר-כך).

מאוחר יותר אותו קצין זייף מסמך הפוטר אותו ממתן עדות במשפטו של נהג המשאית, ונשלח למאסר רק משום שמממצאי התחקיר העיתונאי הגיעו לידי הצבא. מפקד הגדוד ערך תחקיר משלו על התאונה והבטיח להעבירו לידי חוקר מצ"ח, אך משום מה, זה טרם קרה עד עתה. וישנם בסיפור עוד אירועים שאינם עולים בקנה אחד עם הקוד האתי של צה"ל, בלשון המעטה. 

חשיפת האירוע מצטרפת לשורה של אירועים ובהם: טענות של ניצב קבילות חיילים הקודם, אלוף (מיל.) יצחק בריק, קצין שריון נועז וישר שעוטר על גבורתו כמ"פ במלחמת יום הכיפורים, כנגד התופעה המתגברת "של קשר שתיקה ודיווחים לא אמינים בצה"ל", מסירת הנתונים השגויים (שלא לומר מנופחים) אודות גיוס חרדים לצה"ל, פרשת הטחינה ביחידת הפעלת הסוכנים של אמ"ן, הגרסאות השונות של צה"ל בנושא לגיוס נשים לשריון, והניסיון לעכב את הפרסומים אודות הצפת ההאנגרים של מטוסי הקרב בבסיס חיל האוויר בחצור. 

אמירת אמת היא נשמת אפו של צה"ל

אז לא. הרוב המכריע של מפקדי וחיילי צה"ל לא הפך לפתע לשקרן. אך נראה שכמו התפרצות וירוס הקורונה שהפכה למגפה, תרבות של אי-אמת מתפשטת בצה"ל. אם לא ינקטו צעדים אגרסיביים לעצור אותה, אזי ממש כמו המחלה, היא תדביק חלקים גדולים בצבא. 

בנאום שנשא בטקס חלוקת פרסים ליחידות מצטיינות בדצמבר האחרון, קרא הרמטכ"ל אביב כוכבי למפקדי היחידות לאמץ גישה של מצוינות. תכונה אחת, אמר, "שהיא תנאי לכל ביצוע איכותי, לכל שיפור, ותנאי ליחסים בין אנשי היחידה ובינם לבין סביבתם היא יושר! יושר בדיבור ויושר במעשה, יושר בפעולה ויושר בכוונה. יושר, אמירת אמת ודיווח אמין הם נשמת אפו של צה"ל – זהו צו מחייב העובר כחוט השני מהמ"מ המדווח למ"פ בעיצומה של הלחימה על היעד, דרך ראש ענף המציג נתונים ומתאר מציאות למפקדיו, ועד לפיקוד העליון המשקף את המציאות הביטחונית לדרג המדיני".

לכן, אמר אז כוכבי, "התחקיר הוא אבן יסוד בבניין הצבא". הוא הבהיר כי "הצגת דברים שלא כהווייתם היא הפרה של חוזה האמון הקיים בין צה"ל לבין החברה הישראלית", והתחייב ש"במקום בו נגלה טעות – נלמד ונשפר, ובמקום בו יתגלה זדון או כוונת מכוון, ננקוט יד קשה".

"אם עלי לתמצת" סיכם האלוף שגיא כששוחח עם הצוערים ב-1991, "ולומר מה הדבר הכי חשוב בעיני שאתם אתו תצאו מפה, הייתי מסתפק בצמד מילים: דוגמה אישית". בצמד המילים הזה טמונה התרופה לבעיה באמינות שפשטה בצה"ל.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.03.2020)

20 שנים חלפו, מוטב שבצה"ל יאמינו ביותר מגישה אחת ללחימה בחזבאללה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע ציינו 20 שנים למותו של תא"ל ארז גרשטיין, שהוביל בלבנון לחימה תחבולנית, שנשענה על יתרונות צה"ל בטכנולוגיה ואש ועיקרה פשיטות ליליות. מתמרון רחב המליץ להימנע. אבל מה שהיה נכון לזמנו, מול חזבאללה, כבר לא בהכרח תקף היום ובמקרה של מלחמה, כמאמר מח"ט 7 גופמן, יש לכוחות המתמרנים "הרבה מה להציע".

השבוע ציינו 20 שנים למותו של מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), תא"ל ארז גרשטיין, הקצין הבכיר ביותר של צה"ל שנהרג בשנות השהייה בלבנון. גרשטיין, יוצא סיירת גולני, היה אולי המפקד הנערץ והמוערך ביותר בקרב החיילים ששירתו אז בלבנון. בהקדמה לביוגרפיה אודות גרשטיין, "תמצית געגוע" (ידיעות ספרים, 2007) מאת אהוד ערן, כתב מפקדו בגולני ובפיקוד הצפון, הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ש"ארז היטיב להבין כי הזכות להוביל חיילים נקנית רק במתן דוגמה אישית ובמילוי חובת הכנתם, אימונם והובלתם מלפנים. בהתנהגותו היה תמיד מודל לחיקוי, והערצת החיילים אליו לא ידעה גבול" (עמוד 15). גרשטיין, שעוד בחייו סיפרו אגדות על אומץ ליבו כמפקד ואודות הבוז שגילה לכללים, פקודות ומוסכמות, היה זן נכחד. מיתוס מהלך על שתיים בצבא שהלך ונעשה אפור. לא בכדי מותו, ממטען חבלה שהופעל כנגד השיירה שבה נסע בלבנון, טלטל ונותר מהדהד. בפגיעה בו הצליח חזבאללה לפגוע בסמל של ממש ולהסב פגיעה מורלית קשה לכוחות צה"ל הלוחמים בלבנון ולמדינת ישראל כולה.

בין השנים 2000-1982 ניהל צה"ל בלבנון, כפי שתיאר זאת גרשטיין, מלחמה על אש קטנה. הוא היה מקבלני הביצוע המובילים של צה"ל בה, והצטיין בפיקוד והפעלת כוחות קטנים בפשיטות ומארבים כנגד חזבאללה. שורה ארוכה מאוד של מבצעים מוצלחים רשומה על שמו. הוא פיקד על פלוגה רובאית, על הסיירת החטיבתית, על גדוד 51 – שם הצטרף למחלקה בפיקוד תמיר ידעי, כיום אלוף פיקוד העורף, למארב מוצלח בסמוך לכפר רמיא'א בלבנון (המ"מ, ידעי, הודה לימים שפחד מהמג"ד יותר מאשר משלושת המחבלים שבהם נתקלו ואותם הרגו) – על חטיבה מרחבית וכמובן על גולני, בה עשה כמעט את כל שירותו. 

מימין: מפקד עוצבת חירם, קובי מרום, עם מח"ט גולני, ארז גרשטיין, זמן קצר לאחר אסון השריפה בוואדי סלוקי בלבנון, אוגוסט 1997, (צילום: דו"צ).

בטרם מונה למפקד חטיבת גולני, היה גרשטיין חניך במכללה לביטחון לאומי. בעבודה שכתב, שכותרתה "ההתמודדות מול ארגון חזבאללה", הציע מתווה להתמודדות עם הארגון. בין ההמלצות העדפת הגנה קבועה (מוצבים) על ניידת, ושימת דגש "על יכולת פגיעה באויב בטווחים ארוכים, תוך ניצול היתרונות הטכנולוגיים של צה"ל באמצעי ראיית לילה, תצפית והכוונת אמצעי כינון אוויריים כגון מסוקי קרב ופשיטות ליליות". גרשטיין המליץ לחתור לפגיעה במפקדים מקומיים של הארגון, אך להימנע מפגיעה בדרג הבכיר של הארגון, וציין שחזבאללה "יתקשה להחליף מפקד מקומי החי ומכיר את השטח, בין היתר בשל עקרון המידור בארגון". העיקרון הזה מומש במבצע "טרף קל" ב-1997, במהלכו הניח כוח סיירת גולני מטעני חבלה בכפר אל-כפור, מהם נהרגו מפקד גזרה ומספר פעילים נוספים. גרשטיין היה הרוח החיה מאחורי המבצע. 

בניגוד לפשיטות שעליהן המליץ, התנגד גרשטיין לפעולות קרקעיות יזומות בהיקף נרחב מעבר לקו האדום. לשיטתו "הפשיטות נוסח מיידון (1988) או יעתר (1992) אינן יעילות, בעיקר משום שהן חושפות את הכוחות הגדולים לירי מרחוק (סאגר, ארטילריה). לפיכך, אין מקום להתמיד בהן". היה בכך היגיון רב, שכן כחלק מלקחיו מהתבוסה שספג במיידון, ארגון חזבאללה נמנע מהקמת בסיסי פעולה בכפרים לא מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון, המשמשת לו מקור תמיכה ומחסה. הארגון נמנע גם מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל.

לכוחות היבשה יש מה להציע

אבל מאז כאמור זרמו מים רבים בנהר. צה"ל נסוג מלבנון, ניהל בה מערכה נוספת ב-2006 וטרוד כיום בניהול מערכה סיזיפית וממושכת כנגד התבססות איראן, והארגון כשלוחה שלה, בסוריה. בדרום לבנון ערוך חזבאללה בכ-230 כפרים שיעים, בהם הקים מתחים מבוצרים (מעל ומתחת לקרקע). לארגון מגוון יחידות ובהן כוחות חי"ר, כוח הקומנדו רדואן לפשיטות בשטח ישראל, אגד שריון, יחידות מודיעין ומודיעין-נגדי, יחידת כטב"מים, כוחות נ"מ, יחידת רקטות ארוכות טווח ויחידה המפעילה טילי חוף-ים. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכש החזבאללה ניסיון מבצעי משמעותי וזכה לחניכה והכשרה מצד הצבא הרוסי. צה"ל מצדו פועל כנגד הכוחות האיראניים ובני בריתם בעיקר בסוריה, במערכה שעיקרה הפעלת כוח אווירי ואש מנגד במבצעים חשאיים שעליהם נמנעת ישראל מלקחת אחריות (מדיניות שמשתנה בימים אלה, כמאמר האלוף טל רוסו בראיון, לאו דווקא משיקולים ביטחוניים, אלא מטעמים פוליטיים). ישראל נסמכת במערכה הזו בדיוק על אותם יתרונות שמנה גרשטיין בעבודתו, בהשוואה לאויביה, בדגש על היכולת לחבר מודיעין עדכני למערכי אש מהירה ומדויקת. גם בדרום, בעזה, מול החמאס, מפעילה ישראל דפוס פעולה דומה. מנגד, מה שתקף למלחמות על אש קטנה, לא בהכרח מתאים למערכה רחבה. 

מימין: אלוף פיקוד מרכז, נומה, עם מח"ט עציון דאז, אל"מ גופמן, (צילום: דו"צ).

על הרקע הזה מהדהדים דבריו של מפקד חטיבת השריון 7, אל"מ רומן גופמן, לרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, בכנס פיקוד בכיר. גופמן, שדבריו נכללו בסרט אודות כהונת איזנקוט שהפיק דובר צה"ל ושודר השבוע ב"כאן", אמר לרמטכ"ל בפתח דבריו שהוא וחבריו מפקדי החטיבות המתמרנות, "מוכנים ורוצים להילחם. אומר שנית, מוכנים ורוצים להילחם. אבל יש בעיה אחת. אתם לא מפעילים אותנו. לאורך זמן יש כאן דפוס מאוד-מאוד בעייתי שמתפתח ובעיקרו להימנע מהפעלת כוחות היבשה. ועדיין, במציאות הנוכחית, יש לנו הרבה מה להציע – ברצועת עזה, בלבנון ובסוריה, בכל מקום שיידרש". גופמן, קצין שריון שעשה בחיל את כל שירותו, החל בשהייה בלבנון, עבור באינתיפאדה השנייה, במלחמה ב-2006 בלבנון, ובעזה, ומפקד כיום על אחת מחטיבות הדגל של זרוע היבשה, לא דיבר באוויר. בסיכום תרגיל חטיבתי הציע הרמטכ"ל איזנקוט לקציני חטיבה 7 לקחת מחוגה ולעשות עיגול של 1,500 קילומטר ואמר שלא ימצאו "חטיבה כל כך חזקה באמצעים שלה". במציאות של איום חמור על העורף, מלבנון או מעזה, הפתרון האפקטיבי יהיה לממש את הדוקטרינה הבן-גוריונית של העברת המלחמה לשטחו של האויב, ולשם כך צה"ל חייב לתמרן, ומהר.

ועם זאת, כמעט בכל פעם בשני העשורים מאז נסוג צה"ל מלבנון (היוצא דופן היחיד, שמעיד על הכלל, הוא מבצע "חומת מגן"), אמר המח"ט לרמטכ"ל, נאלצו הוא וחבריו לדרג המח"טים להסביר לפקודיהם שיש כלים יותר מתאימים לטיפול באיום כזה או אחר. התוצאה, הזהיר, היא שהאנשים "פחות יהיו איתנו. וזה בקצה משפיע על הרצון להילחם. מה שעושה אותנו למפקדים קרביים לאורך זמן זה חיכוך עם הצד השני. אחרת זה מצב של מוות קליני". 

הרמטכ"ל איזנקוט (שלאחר דבריו של גופמן לחץ את ידו בחום), אמר בסיכום הכנס שהוא מאוד מתחבר לדברים שאמר מח"ט 7. הוא עצמו, אגב, אמר דברים דומים מאוד לפני 20 שנה, בראיון לרגל סיום תפקידו כמח"ט גולני, תפקיד שבו החליף את חברו הטוב גרשטיין. "מאיתנו, המח"טים, הייתי מצפה שנתנהג כמו הגנרל פטון, ששנה לפני מלחמת העולם השנייה, בין קוקטייל לקוקטייל, רק חיפש את מי לתקוף. אסור לנו שנשתכר מהאווירה של מזרח תיכון חדש, לא עכשיו ולא בעוד 30 שנה. לצערי אני מזהה בצה"ל תופעה הולכת ורווחת של התבטאויות פופולריות מתייפייפות, שמתיישרות בהתאם למה שדעת הקהל הישראלית מצפה לשמוע מאיתנו. חייבים למתוח על זה קו", אמר אז.

ראוי לציין שבכהונת איזנקוט כרמטכ"ל אכן הוקצו משאבים רבים לחיזוק זרוע היבשה, באופן חריג לטובה מבעבר, וגם לא התרחשה סיטואציה שבה הפעלה רחבה של כוחות יבשה עמדה על הפרק. 

השבוע קיים צה"ל תרגיל פתע בגזרת הדרום, שדימה לחימה ברצועת עזה. כל רמטכ"ל, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, בוחר להקפיץ כוחות בהפתעה בכדי לבחון את דריכות ומוכנות המערכת לאחד מתרחישי העימות הסבירים, העשויים לפרוץ בהתראה קצרה עד אפסית. איזנקוט למשל, הקפיץ בחודש אחד כוחות לתרגילי פתע הן באוגדת או"ש והן באוגדת עזה. הרמטכ"ל כוכבי, ככל הנראה בהמשך להערכת אמ"ן כי החמאס עלול ליזום השנה עימות רחב עם ישראל, עשה כן עם הפנים דרומה. בתרגיל, שעיקרו התקיים בבסיס האימונים בצאלים, השתתף גם גדוד 12 של גולני, שהוקפץ מגזרת הצפון. מפקד פלוגה בגדוד התראיין ל"ynet" ואמר כי הוא "מרגיש שסומכים עלינו ואני רואה את זה גם באישורי התכניות האופרטיביות, ברעיונות שנכנסים ללחימה ברצועה, בשינויים באמצעי הלחימה". יש לקוות שכך הוא הדבר, שכן התחושה בכוחות היבשה היא שמה שהיה הוא שיהיה, וגם בעימות הבא הם יופעלו במשורה, באופן מגומגם ולא כמאמץ העיקרי. הרמטכ"ל מקיים שורה של תהליכים שמטרתם לשנות זאת, יש לקוות שבמערכה הבאה התוצרים לא יישארו על רצפת חדר העריכה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון"בתאריך 02.03.2019)

במדינה יש שבטים, בצה"ל מוטב שלא יהיו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ביום העצמאות, למרות המסרים המאחדים היה גם מי שבחר לפלג באמצעות כרוזי נאצה כנגד מח"ט שומרון. הביקור בהר הרצל ביום הזיכרון המחיש, יותר מתמיד, שהמחיר ששילמו הנופלים נועד כדי שנחיה פה יחד לבטח. מי שמנכס לעצמו את צה"ל, או לחלופין אוהד אותו רק שנוח, עושה להם עוול.

הכרזה כנגד מח"ט שומרון, גלעד עמית, (מקור: טוויטר).

יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל היה, ככלות הכל ולמרות רעשי רקע שקדמו לו, יום חג של ממש שהדגיש את המאחד והמחבר בין חלקי העם. למרות זאת, בשוליים היה מי שבחר לתלות כרזות נאצה כנגד מפקד חטיבת שומרון, אל"מ גלעד עמית, בהן נטען כי הוא "יורה ביהודים" ומתנכל להתיישבות. ברקע עמד פינוי מבנה לא חוקי בסוף השבוע שעבר, במאחז ראש יוסף שסמוך לאיתמר. בשל התנגדות התושבים במקום נאלצו חיילי החטיבה המרחבית לירות באוויר, מה שהלהיט את הרוחות והביא, ככל הנראה, לתליית הכרזות ברחבי השומרון. מספר חשודים נעצרו (ושוחררו כעבור מספר שעות) אבל הגיבוי לעמית, יוצא פלס"ר שריון שהצטיין כסמג"ד בנח"ל במלחמת לבנון השנייה, נעצר עד כה במערכת הביטחון. הרמטכ"ל איזנקוט גינה מיד את האירוע, וציין שצר לו "שכך בחרו גורמים קיצוניים לציין את יום העצמאות ה-70 למדינה, אותם גורמים פועלים כנגד מי שמגן עליהם לילות כימים". לפוליטיקאים זה לקח יותר זמן. השר ליברמן פרסם שעות מאוחר יותר הודעת גינוי. האחרים, ובהם ראש הממשלה, שר החינוך, שרת המשפטים והשר לביטחון פנים, נותרו, נכון לזמן כתיבת הדברים, בשתיקתם.

עמית הוא לא המח"ט הראשון שחוטף אש מהמתנחלים בגזרת שכם. כך למשל, ב-2014 בעת שסיור שערך בהתנחלות יצהר, גילה המח"ט דאז, אל"מ יואב ירום, כי צמיגי הגי'פ שלו נוקבו בידי המתיישבים. אז דווקא הזדרז השר בנט לגנות את האירוע ופרסם בפייסבוק פוסט בו כתב לתושבי יצהר כי אינו יודע "מי אתם ומה אתם חושבים שאתם. אינכם ראויים ללוחמים כאלה, והם אינם ראויים לכם. יש מדינה אחת, צבא אחד, ומי שרוצה להקים פלנגות כנגד החיילים שמגינים עליו, שומט את הקרקע מתחת לישיבתנו כאן. הוא ולא אחר". למרות הגינוי האירוע חזר על עצמו שלושה חודשים לאחר מכן ושוב נוקבו צמיגי הג'יפ של ירום, יוצא סיירת גולני שנפצע פעמיים במהלך שירותו הצבאי ובאחת מהן איבד את כף רגלו. אירועים כאלה לא נעצרים בדרג המח"ט ובמרוצת השנים התנכלה ההתיישבות בשטחים גם למפקדי אוגדת איו"ש כמו ניצן אלון ולאלופי פיקוד מרכז כמו גדי שמני. הפעם, נוכח הכרזות כנגד המח"ט, שמר השר בנט, על שתיקה. אולי העדיף להתמקד בהכנות לפרס ישראל ולהדגשת מסר של אחדות ופיוס. מי שיפקיר את צה"ל לבדו במערכה מול הקיצוניים, שלא ייתמם בהמשך.

והזמן חלף

יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא תמיד קשה. הוא מתחיל ערב קודם לכן, כשהשירים הכי יפים בעברית מתנגנים ברדיו ואתה נותר עם המחשבות והשאלות: מה היה אילו? ואיך הם היו היום? מה היו חושבים על מי שהפכת להיות? "הוא נשאר בן עשרים, והזמן חלף…" כתב עלי מוהר על חברו לשירות בצנחנים, יורם ביאלר, שנהרג. בעבורי, ככל שאנחנו מתבגרים הופך הביקור השנתי בהר הרצל לקשה יותר. אירועים כמו סיום התואר, נישואין ואבהות כמו מגבירים את ההבנה כמה הם החמיצו.

מתניה צנוירט `

סגן מתניה צנוירט טען שחיילים מחנכים "ברגליים, בחוץ עם המפקדים".

בצפירה בבוקר עמדתי, כמו כל שנה בשנים האחרונות, סמוך לקברו של הסמ"פ שלי בצנחנים, סגן מתניה צנוירט ז"ל. הוא, שהגיע לפלוגה אחרי שהיה מפקד מחלקה בפלוגת החוד (את המסלול עשה בסיירת צנחנים), היה שונה מאוד מן המפקדים שהיו לנו בטירונות. כמי שבא מפלוגה ותיקה הוא לא הקפיד במיוחד על "דיסטאנס" והסביר פנים לכל חייל. אני, בעיקר זוכר אותו מחייך. לאן שלא הלך הלך חיוכו עימו, אפילו לבונקר הפלוגתי, עליו היה אחראי מתוקף תפקידו. ועוד זיכרון ממנו נגע לתרגיל מחלקה בשטח אש בבקעת הירדן, והוא שימש בו בקר וחונך. בסיום התרגיל, שנגמר כמובן בנסיגה ארוכה ומרובת פצועים מדומים, הוא נתן לנו מספר דגשים מקצועיים והזכיר את ההיתקלות המפורסמת של סיירת צנחנים בלבנון ב-99' בה נהרגו מפקד הסיירת, איתן בלחסן, ושני קצינים נוספים. "ואת איתן היה צורך בארבעה אנשים כדי להוציא מן הוואדי", סיפר לנו מתניה, וכולנו הבטנו בו במן יראה שכזו. פתאום נפלה עלינו ההבנה שאלה עלולים להיות אנחנו, בפעם הבאה, באיזה ואדי שכוח אל, תחת אש עם פצועים. אז, אני חושב, הבנתי אולי בפעם הראשונה שהשירות בקרבי הוא עניין רציני ולא משחק.

הוא היה מפקד מעולה וגם מחנך, ולתקופה קצרה, בעת שהתחלף מפקד הפלוגה שלנו באמצע המסלול, היה גם המ"פ בפועל. ביוני 2003, שבוע לפני שהפלוגה סיימה מסלול, כשכבר הייתי מפקד כיתה בעצמי בפלוגת טירונים, בישר לי חברי על מותו בתאונה. באחת האזכרות סיפר הסמג"ד דאז, אליעזר טולדנו (לימים מח"ט הצנחנים ב"צוק איתן" והמזכיר הצבאי של ראש הממשלה), שמתניה היה "עצמאי מאוד, ובעיקר ידע לקבל אחריות" ועוד ציין שהיה "זריז ומהיר בביצוע. הוא היה נווט טוב וקלע טוב – פרקים חשובים במסכת החיילות, ובעיקר בפיקוד". במהלך תעסוקה מבצעית בטול-כרם, סיפר, הוא נדרש לטפל בתלונת מש"קיות הת"ש והחינוך של הגדוד על שהמ"פ וסגנו לא מתייחסים לבקשותיהן וטוענים ש"בשביל חינוך ות"ש יש מפקדים, ושהכי כדאי שלא נפריע". הוא זימן אליו את מתניה לבירור והנחה אותו ואת המ"פ לעבוד בשיתוף עם המש"קיות, שאכן עושות עבודה חשובה. מתניה, שהיה תחילה נבוך, חייך לבסוף (תמיד, כאמור, היה חיוך נסוך על פניו) ושאל בעדינות את הסמג"ד, "חינוך זה הסברות וסקירות כתובות של מש"קית חינוך? חינוך זה ברגליים, בחוץ עם המפקדים". הוא באמת היה כזה מפקד.

"קודם כל אדם"

הוסף לסל את כיפה סרוגה נשק בהצלב - סיפור דבורתם של 18 לוחמים, חללי הציונות הדתית / אילן כפיר

הספר נועד להמחיש את תרומתם של בני הציונות הדתית לצה"ל, (מקור: סימניה).

בחלקה שבה הוא קבור, קבורים לא מעט שמות, שעבור בני דורי שחוו את המלחמה הסיזיפית וחסרת השם שכונתה "האנתיפאדה השנייה", מסמלים את הלחימה ההיא ובהם הראל מרמלשטיין מהשייטת, פיני כהן וחגי לב מסיירת גבעתי. חלקם, כמו מתניה, הם בני הציונות הדתית. ספר חדש שיצא באחרונה, "כיפה סרוגה נשק בהצלב" מאת אילן כפיר ודני דור (ידיעות ספרים, 2017), נועד להמחיש את תרומת מגזר זה לצה"ל. הספר עושה זאת באמצעות סיפורם של 18 לוחמים ומפקדים בולטים שנפלו בפעילות מבצעית. כולם בנים למשפחות דתיות, חלק ניכר מהם עוטר לאחר מותם בצל"ש.

אחד הפרקים בספר הוא זה אודות רב-סרן רועי קליין, שנפל כסגן מפקד גדוד 51 של גולני, בקרב בינת' ג'בייל, במהלכו נזרק רימון יד לעבר הכוח בפיקודו וקליין זינק עליו, עצר בגופו את הפיצוץ ונהרג והציל בכך את חיי חייליו. לאחר מותו עוטר בעיטור העוז על גבורתו. קליין, בוגר מכינת עלי, "התנדב לצנחנים והגיע לעורב צנחנים, פלוגת הנ"ט" (עמוד 177). באותה עת הוחלט בצה"ל להקים את יחידת אגוז, יחידה ייעודית ללחימה בחזבאללה, והצוות בו שירת הועבר לאגוז ונדרש להחליף את הכומתה האדומה של הצנחנים בחומה של גולני. הצוות התמרמר ומחה בפני מפקד אגוז, קצין השייטת ארז צוקרמן. קליין חשב אחרת ואמר לצוות ולצוקרמן, "אנחנו הגענו מהצנחנים, אבל אנחנו לא התגייסנו לצנחנים. התגייסנו לצה"ל, התגייסנו למען עם ישראל, ואם עם ישראל זקוק לכך שנהיה כאן – אנחנו נהיה כאן" (עמוד 178).

את ההקדמה לספר כתב שר החינוך נפתלי בנט, ראש מפלגת הבית היהודי. עבורו הספר אינו רק אסופת סיפורים אודות גיבורים מן הציונות הדתית. הפרק הראשון בספר, נוגע בו אישית שכן הוא עוסק בסא"ל "עמנואל מורנו, בן צוות שלי בסיירת מטכ"ל" (עמוד 7), שהיה חברו הקרוב. בהקדמה הדגיש בנט כי "גבורה היא תכונה שצריך לבנות. בכלל, מרבית התכונות הראויות אינן מולדות, אלא ניתנות לבנייה וטיפוח" (עמוד 9), וציין כי למרות סיפורי הגבורה שבספר, "אל יגבה לבבנו. ספר זה אמנם מתמקד בבני הציונות הדתית, אך מובן מאליו שגבורה אינה נחלה של זרם מסוים, דתיים, חילונים או חרדים" (עמוד 7).

הקריאה בספר מרתקת. דור וכפיר, עיתונאי וסופר ותיק שמכיר את התחום הצבאי גם כמי שכצנחן במילואים היה בכוח הראשון שצלח את תעלת סואץ, בחטיבה של דני מט, יודעים לספר סיפור. אולם התזה של הספר מציגה את בני הציונות הדתית ככאלה שהיו מוכנים להקריב יותר למען העם והארץ מכפי שהיו מוכנים בני ובנות מגזרים אחרים. נכון, ישנה נוכחות משמעותית בשלושת העשורים האחרונים של ציבור זה בקרב הקצונה הקרבית של צה"ל, בדגש על חי"ר ויחידות מיוחדות. אבל התיזה שהציג בשעתו הרב הצבאי הראשי תא"ל רונצקי, לפיה "אין ספק שקצין דתי נלחם יותר טוב מחילוני", אינה עומדת במבחן המציאות. כששאל פרשן צבאי את הרבצ"ר, שהיה בעצמו קצין צנחנים ומ"פ בסיירת שקד, כיצד זה מסתדר עם הכישלון במלחמת לבנון השנייה, בה היה מספר הקצינים הדתיים היה גבוה מאי פעם? הוא לא ידע להסביר. במבצע "צוק איתן" היתה נוכחות הציונות הדתית בקרב הקצונה הבכירה בולטת עוד יותר והתוצאות נשארו רחוקות מלהשביע רצון. גם הבחירה להציג רק חיילים ומפקדים שנפלו, שגויה. ישראל היא מדינה שמקדשת את החיים ולא את המוות, כמו כמה מהארגונים שכנגדם לוחם צה"ל. מוטב היה לבחור גם (לא רק) סיפורים אודות דמויות מופת שעודן מהלכות בינינו. 

רס"ן נדב מילוא, טען שבעבר היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל.

רס"ן נדב מילוא, טען שבעבר היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל, (מקור: דו"צ).

פרק נוסף בספר נוגע בדמותו של רב-סרן נדב מלוא, מפקד פלוגת ההנדסה של הצנחנים שנפל ב-97' בלבנון. מלוא, שנהג לומר כי "צנחן הוא זה שהוא קודם כל אדם ורק אחר כך חייל" (עמוד 55), נחשב למפקד מיוחד ואין כמעט שנה ששמו לא נזכר בטורי ההספדים של מפקדים יוצאי החטיבה. אבל הקריאה אודותיו, במיוחד השבוע, הזכירה לי דווקא אמירה אחרת שלו, שאינה מופיעה בספר. העיתונאי נחום ברנע מתאר בספרו, "ימי נתניהו" (הוצאת זמורה ביתן, 1999), כיצד ירד בשעתו לשטחי האש בבקעת הירדן, אותם שטחי אש בהם חנך אותנו מתניה, ושוחח עם מלוא, אז מ"פ פלוגת מסלול בגדוד 101. זה האחרון, כך התברר, התבייש אז מנסיבות הזמן ומכך שפעם דברים היו מובנים מאליהם ועתה הם אינם כאלה. מה למשל? שאל ברנע. "פעם היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל" (עמוד 306). הזמנים בהחלט השתנו. מחוץ לצבא ישראל מפולגת כל העת לשבטים מסוגים שונים: החרדים, החילונים, הדתיים-לאומיים ועוד. זר שיסייר בבית העלמין הצבאי בהר הרצל ויביט במצבות לא ידע מי דתי, מי חלוני, מי האמין בשלמות הארץ ומי בפשרה טריטוריאלית. שם, כולם שבט אחד. אולי כדאי לזכור את זה גם בנוגע לחיים. בנאום הפרישה שלו מצה"ל כסגן רמטכ"ל (כלומר רגע לפני שמונה לרמטכ"ל), אמר בני גנץ, כי הוא מוצא את עצמו "בזמן האחרון חושב בעיקר על החברים שלנו שנפלו. על מה האנשים הללו נהרגו והאם אנחנו עדיין ראויים להם?" זו שאלה שאנחנו, שנשארנו, צריכים לשאול עצמנו כל העת. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 21.04.2018)

 

לבנוניזציה בגבול הסורי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

התרגיל שהשלימה חטיבת הקומנדו בשבוע שעבר אמנם מהווה בעבורה חותמת כשירות, אבל דווקא נוכח ההסלמה בגבול הסורי כדאי לזכור שלא הכל קומנדו.

(צילום: דו"צ).

חטיבת הקומנדו, נדרשת לזמינות ומהירות, (צילום: דו"צ).

בשבוע שעבר השלימה חטיבת הקומנדו של צה"ל תרגיל חטיבתי רב-זירתי, בדרום ובצפון, שהיווה חותמת כשירות מבצעית עבור החטיבה. בשנה האחרונה התרכזו בחטיבת הקומנדו ביכולת לאגד יחידות מובחרות שבייסודן אין להן מן המשותף, לכדי אגד בעל תפיסת הפעלה אחודה ומשולבת. מפקד החטיבה, אל"מ דוד זיני, אמר בתחילת התרגיל כי הוא צופה שהחטיבה תידרש תמיד "לזמינות ומהירות וליכולת מעבר בין צורות קרב ובין זירות שונות". בתקשורת אף פורסם שלאור הצלחת התרגיל בוחנים בצה"ל את הסבת חטיבת הצנחנים הסדירה לכדי חטיבת קומנדו נוספת. חטיבת הצנחנים ממילא מיועדת, כפי שהגדיר פעם אחד ממפקדיה, "לפעילות בנתק מבצעי, כלומר רחוקים משאר הכוחות של צה"ל". כך שלא ברור במה הסבה זו תבוא לידי ביטוי.

תא"ל אורי גורדין מפקד עוצבת האש, לה כפופה החטיבה, ציין בשעתו שהחטיבה החדשה לא מתוכננת לפעול כחטיבה אחודה, דוגמת רגימנט הריינג'רס של צבא ארצות הברית, אלא דומה יותר לפיקוד המבצעים המשולבים (JSOC) האמריקני, המאגד תחתיו את כוח דלתא וצוות 6 של הקומנדו הימי. לאורך השנים התקשה צה"ל להפעיל אגדי כוחות מיוחדים בקנה מידה רחב למבצע ספציפי. לצד מבצעים מוצלחים דוגמת "אביב נעורים" ואנטבה היו גם פעולות פחות מוצלחות. הדוגמה הבולטת היא מבצע "כחול וחום", פשיטה מן הים על מפקדת גדוד בארגון הטרור של אחמד ג'יבריל בנועיימה שבלבנון בדצמבר 88'. אגד הכוחות למבצע כלל לוחמים מיחידות שונות ובהן סיירת גולני, גדוד 12, שייטת 13, כלבני עוקץ ואפילו סיירת נח"ל. הכוחות, שמעולם לא פעלו יחד קודם לכן וחסרו היכרות והבנה משותפים, הסתבכו בקרב שבו ספגו נפגעים וחזרו "עם הזנב בין הרגליים" לאחר שכמה ממפקדי הכוח נדרשו למפגן אומץ נדיר. החריג היחיד היה כוח סיירת גולני, בפיקוד ארז גרשטיין (שנהרג לימים כתא"ל בלבנון) שהשלים, כפי שהעיד לימים בראיון, "את המשימה מאלף עד תו, הרג איזה 30 מחבלים, ביצע את המשימות של כולם ועשה את זה כמו שצריך".

579708

כבר בצבאו של נפוליאון היה ערכן של עוצבות מובחרות, שנוי במחלוקת, (מקור: סימניה).

בכלל, כשבוחנים את זה בפרספקטיבה היסטורית, מתברר כי ערכן של יחידות מובחרות שנוי במחלוקת. בספרו "נפוליאון 1813: מלחמת העולם הראשונה" (הוצאת כתר, 1996), ניתח אל"מ במיל' חזי שלח, ששירת שנים ארוכות כמפקד גדוד צנחנים במילואים, את המערכות שלחם נפוליאון בונפרטה באירופה. בין היתר כתב שלח בספר על המשמר הקיסרי, העוצבה המובחרת ב"גרנד ארמה" (הצבא הגדול) של נפוליאון, שהדגים כבר אז את הבעייתיות שביחידות אלו. "הן שואבות אליהן את כוח האדם המעולה ביותר, החסר ביחידות האפורות, הנושאות בנטל העיקרי של הלחימה. ואולם אין ספק שהמשמר תרם תרומה מכרעת בכמה קרבות. נפוליאון חש קרבה רבה לקורפוס העילית שלו, הִרבה לחנות בקרב חייליו, אכל ושתה עמם וחלק אתם חוויות" (עמוד 34). אבל בסוף, כאז כן עתה, עיקר כובד המערכה מוטל על יחידות "אפורות" יותר כמו חיל השריון (ש-86 מתגייסים סירבו השבוע להצטרף אליו בטענה, המגוחכת, שאינו קרבי דיו), ההנדסה והתותחנים.

בחורף הזה הצפון מתחמם

531px-f-15i_raam

מטוס F-15 בשירות חיל האוויר הישראלי, (מקור: ויקיפדיה).

המדיניות הישראלית כלפי מלחמת האזרחים בסוריה מסתכמת עד כה במעקב ועמידה מנגד, מתוך תקווה שהביצה השואבת והמדממת הזו תתיש את יריביה ותישאר בצד המזרחי של הגבול. היעדר סמכות ריבונית ברורה ואחראית ממזרח לגבול ברמת הגולן. ב-2003 למשל, לאחר הפיגוע במסעדת מקסים עליו הוחלט במטה הג'יהאד האסלאמי בדמשק, תקפו מטוסי חיל האוויר מחנה אימונים של הארגונים הפלסטיניים בקרבת דמשק. היה בכך מסר ברור לאסד שעליו לרסן את הארגונים הפועלים משטחו. אולם כיום אין יותר כתובת ריבונית ברורה שאליה יכולה ישראל להעביר מסר במידה ונחצה קו אדום. המרחב השתנה באופן משמעותי, במיוחד לאור פריסת כוחות הצבא הרוסי בסוריה, ועל ישראל לפתח יכולת התמודדות בסביבה מרובת שחקנים עם הגיון אינטרסים שונים.

ב-2014 הטיל הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, על תא"ל אופק בוכריס (שהודה לאחרונה בבעילה אסורה בהסכמה ויורד לדרגת אל"מ), להקים את אוגדת הבשן המרחבית במטרה לשפר את היערכות צה"ל בגבול ברמת הגולן אל מול גורמים מצד חזבאללה ואיראן, כמו גם "טפטופים" ממלחמת האזרחים עצמה. מעל 20 מחבלים נהרגו על הגדר ובקרבתה בתקופה בה פיקד בוכריס על הגזרה. בתחילת השבוע נרשם אירוע חריג בגבול הצפון כאשר כוח מגדוד הסיור של חטיבת גולני ששהה במארב בסמוך לגדר המערכת ברמת הגולן, בשטח הנמצא בשליטת ישראל, זוהה בידי חוליית מחבלים מ"שוהדא אל-ירמוק", ארגון המסונף למדינה האסלאמית הפועל ברמת הגולן הסורית. החולייה ירתה לעבר כוח גולני בנשק קל ובהמשך גם הפעילה לעברם אש מרגמות. בתגובה השיבו הלוחמים באש ובהמשך השמיד כלי טיס של חיל האוויר את רכב החוליה, שעליו מקלע כבד, וככל הנראה הרג את את המחבלים. בהמשך השבוע תקף חיל האוויר מתקן של הארגון במטרה לשרטט קווים אדומים לפעיליו. אך העובדה שפעילי "שוהדא אל-ירמוק" בחרו לנהל קרב עם כוח צה"ל מעידה על הקושי בביסוס הרתעה מולם.

בעת שכיהן כשר הביטחון הגדיר משה יעלון (שכיהן כרמטכ"ל בעת התקיפה ב-2003) את שלושת הקווים האדומים של ישראל בנוגע למלחמת האזרחים בסוריה: "העברת כלי נשק מתקדמים לארגון טרור כלשהו אם באמצעות איראן ואם באמצעות סוריה; העברת חומרים או כלי נשק כימיים לקבוצת טרור כלשהי; כל פגיעה בריבונות ישראל, בפרט ברמת הגולן." על-פי פרסומים זרים ישראל אכן אכפה את הקווים האדומים האלה בפעולות התקפיות בעלות חתימה משתנה. במידה וישראל תקפה השבוע שיירת רכבים ומחסני נשק של החזבאללה, הרי שהדבר נבע מאותו צורך להגן על קווים אדומים אלו.

לוחמי חטיבת גולני בתרגיל מוסק (צילום: דו"צ).

לוחמי חטיבת גולני בתרגיל מוסק (צילום: דו"צ).

חסרונו של "בעל בית" בסוריה, כמו גם התגברות פעילות ארגונים כמו דאעש עלולה לחייב את ישראל לפרוס בגבול הסורי כוחות נוספים, כאשר מנגד הנוכחות הרוסית במרחב עשויה להצר את צעדיה של ישראל במרחב האווירי. לא מן הנמנע שלקצינים ותיקים בצה"ל מזכירה מלחמת התשה כזו, כנגד ארגוני וטרור וגרילה, את ימי השהייה בלבנון. הערת אגב, הכוח של גולני שפעל כנדרש בהיתקלות על גדר המערכת, ממש כמו בשנות הלחימה בלבנון, הוא חלק מאותו צבא אפור שאינו נהנה מהילת המיוחדים אבל עושה את העבודה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.12.2016)

הדרך של השר להשפיע על צה"ל – מינוי אלופים\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סבב המינויים שעליו החליטו שר הביטחון והרמטכ"ל מאפשר לשר להטביע את חותמו על שדרת הפיקוד של הצבא. האלופים שמינה מגיעים לתפקידם עם ניסיון רב ועם האומץ להביע דעה עצמאית. לא בטוח שהיא תמצא חן בעיניו.

2159986-18

האלוף כוכבי, סגן הרמטכ"ל הבא, לצד השר ליברמן בפיקוד הצפון, (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון).

בסך הכל בסבב המינויים במטה הכללי שעליו החליטו שר הביטחון ליברמן והרמטכ"ל איזנקוט אין הפתעות. ההחלטה על מינויו של אביב כוכבי לסגן הרמטכ"ל הבא ובחירת עמיקם נורקין למחליפו של אמיר אשל בחיל האוויר, היתה צפויה. ועדיין, מינוי מפקדים בכירים הוא הדרך שבה מטביע שר ביטחון בישראל את חותמו על המערכת עליה הוא מופקד. משה ארנס למשל, התנה את מינויו של משה לוי (מוישה וחצי") לרמטכ"ל בכך שיקים את זרוע היבשה, לה התנגד. מובן מאליו שבחירת הרמטכ"ל היא כמובן הבחירה המשפיעה ביותר, אבל את המערכת מעצבים גם מפקדים נוספים ובהם מפקד הזרועות והפיקודים. אז, נכון, המינויים שעליהם הוחלט (בשיתוף עם איזנקוט) ייכנסו לתוקפם במהלך שנת 2017, אבל כשמצרפים לדברים גם את העובדה שהסגן האחרון שכיהן בתפקיד מונה לרמטכ"ל, מבינים שהטון נקבע כאן.

ההחלטה למנות לתפקיד סגן הרמטכ"ל את אלוף פיקוד הצפון, אביב כוכבי, לא הפילה איש מהכיסא. כוכבי סומן כהבטחה שתגיע רחוק עוד כשפיקד על פלוגת הנ"ט של הצנחנים, בשלהי שנות השמונים. נראה כי השר והרמטכ"ל החליטו כי הביקורת הצפויה על כוכבי בדו"ח המבקר על שאמ"ן בראשותו לא צפה את העימות בעזה ב-2014, ולא הבין די צורכו את משמעות איום המנהור ההתקפי, אינה במקומה. בכלל, יש בישראל נטייה מסוכנת לחפש אשמים ו"לערוף ראשים". אם משהו הסתבך אז מישהו בוודאי התרשל ובפיטוריו נתקן את המערכת. כשארגון כושל שוב ושוב בזיהוי האיום הקונקרטי למערכה, כנראה שהדפוס טבוע במערכת ואינו נעוץ רק באשמתו הישירה של מישהו. מוטב לבדוק כיצד זה יתכן שהצבא, פעם אחר פעם, חרף מודיעין אודות איום קונקרטי, מגיע למערכה כשמפקדיו וחייליו חסרים תכנית אופרטיבית ואמצעי לחימה מתאימים. מינוי כוכבי, למרות הביקורת, מבטיח כי לתפקיד נבחר קצין מנוסה שמאחוריו ניסיון בלחימה בלבנון, איו"ש ועזה. לא מן הנמנע (ולא רק בגלל הסטטיסטיקה אודות הסיכויים המשופרים של הסגן האחרון בתפקיד) שייתמנה בהמשך גם למחליפו של איזנקוט.

צוות מנוסה בפיקוד

50372

האלוף נורקין, עתיד להתמנות למפקד חיל האוויר, (צילום: אתר חיל האוויר).

גם שאר השמות בסבב המינויים הנוכחי הם קצינים עתירי נסיון. ההחלטה למנות לתפקיד מפקד חיל האוויר את ראש אגף התכנון (אג"ת), אלוף עמיקם נורקין, אינה מפתיעה. נורקין, טייס קרב שאת עיקר נסיונו המבצעי צבר בלבנון, נחשב גם כן למי שיועד לראש הפירמידה בחיל הכחול. הוא שימש בכל תפקידי הליבה בחיל ובכלל זה בין היתר, כראש מחלקת המבצעים של החיל במלחמת לבנון השנייה. בתפקיד זה היה אמון על הכנת חיל האוויר למבצע "משקל סגולי", שבמהלכו הושמדו מן האוויר (בתוך 34 דקות) חלק ניכר ממערך רקטות הפאג'ר ארוכות הטווח של החיזבאללה. נורקין עלה לאחרונה לכותרות לאחר שהתעמת עם הרב הראשי לצה"ל בנוגע לפקודת השירות המשותף החדשה לנשים וגברים. נורקין טען, בצדק, כי העובדה שהפקודה מאפשרת לחיילים דתיים לבחור שלא לקחת חלק בפעילות משותפת לגברים ונשים היא בבחינת "מדרון חלקלק", וכי ההחלטה על כך צריכה להיוותר בידי המפקדים.

תמיר ידעי 1

תא"ל ידעי, פקוד ותיק של הרמטכ"ל, יתמנה לאלוף פיקוד העורף, (צילום: דו"צ).

מחליפו של כוכבי בפיקוד הצפון הוא האלוף יואל סטריק, מפקד פיקוד העורף. סטריק, שפיקד בעבר על עוצבת הגליל, יגיע לתפקיד לאחר ששימש בין היתר כמפקד בחטיבת גבעתי בטרם הנסיגה בשנת 2000 ופיקד על החטיבה כולה בעת המלחמה שש שנים לאחר מכן. בנוסף הוחלט להעלות בדרגה שלושה תא"לים: אמיר אבולעפיה, תמיר ידעי ומוני כץ. ידעי, פקוד ותיק של הרמטכ"ל מגולני שפיקד במלחמת לבנון השנייה על החטיבה החומה ועל אוגדת איו"ש במבצע "שובו אחים", עתיד להתמנות לאלוף פיקוד העורף.

תא"ל כץ יעמוד בראש מפקדת העומק ויחליף את האלוף במילואים טל רוסו. כץ, בדומה לרוסו, הוא יוצא יחידת שלדג, ומאחוריו גם שורת תפקידי ליבה בצבא הגדול (מח"ט גבעתי ומפקד צאלים). הוא בקי בעולם המבצעים המיוחדים וגם שימש כראש מטה הפיקוד תחת רוסו. מנגד, בינואר 2015, רגע לפני תום כהונתו של הרמטכ"ל הקודם, בני גנץ, הוחלט למנות לתפקיד דווקא את רוסו, אלוף במילואים, מתוך כוונה לצמצם תקנים במטה הכללי. אם היה זה נכון לצמצם במטכ"ל ולמנות אלוף במיל' לפני פחות משנתיים, מדוע יש למנות עתה קצין קבע?

"האומץ להביע עמדה עצמאית"

תא"ל אבולעפיה, שיתמנה לראש אג"ת, יהיה האלוף הראשון שהחל את שירותו בחטיבת הנח"ל. בנוסף, הוא גם יהיה לאלוף "הירוק" הראשון בתפקיד, לאחר עשור שבו היו ראשי אג"ת טייסי קרב לשעבר (גם לו יש ברזומה שירות בחיל "הכחול" כמפקד כוחות אוויר מיוחדים). לאורך הקריירה שלו נחשב אבולעפיה לקצין מצטיין. כשפיקד על חטיבת בנימין, למשל, לכדו הכוחות בפיקודו את אברהים חאמדבכיר מבוקשי חמאס בגדה החמקמק, שהיה אחראי למותם של 78 ישראלים והצליח להימלט ממעצר במשך שמונה שנות מצוד ארוכות.

250px-amir_abulafia

תא"ל אבולעפיה, הביע עמדה עצמאית, (צילום: ויקיפדיה).

מנגד, לאבולעפיה יש מוניטין כמי שאומר את מה שהוא חושב, גם כשזה עשוי לפגוע לו בקידום בסולם הדרגות. ב-2010 פרסם מאמר בביטאון "מערכות" שעורר הדים בצה"ל ומחוצה לו. במאמרו, שנשא את הכותרת "האומץ להביע עמדה עצמאית", טען כי קציני צה"ל, "נמנעים נמנעים בדרך כלל להביע עמדות שסותרות את עמדות הממונים עליהם", בין היתר בשל הדבר בעיקר נובע מתרבות המינויים בצבא ומכך שמפקדים רבים בצבא תופסים אי-הסכמה עם עמדתם כ"התנגדות אישית להם." אבולעפיה הזהיר אז כי המצב שבו לקצינים רבים בצבא חסר האומץ לחלוק על מפקדיהם יוביל ל"תוצאה אחת הרסנית: צבא פחות טוב ופחות יעיל שיתקשה לבצע את משימותיו כראוי." כרמטכ"ל נדרש איזנקוט, שתמיד נחשב לקצין שמוכן לשמוע דעה אחרת שמאתגרת את הקונצנזוס, למצוא דרך לעודד חשיבה שכזו ולהשאיר קצינים מסוג זה במערכת. קידומו של אבולעפיה, ראשית לתא"ל ועתה לאלוף, הוא בבחינת איתות כי בצה"ל מוכנים לשמוע ולהשמיע דעה עצמאית. לא בטוח שהיא תמצא חן בעיני השר.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.11.2016)