מפקד חטיבת המחץ | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במלאות ארבע שנים למותו של האלוף אביגדור (ינוש) בן-גל ראוי לחזור למסלולו הצבאי וללמוד מספר לקחים שכוחם יפה גם כיום, בכל האמור בקשיחות, רוח לחימה ו"יציאה מן הגדר".

השבוע לפני ארבע שנים נפטר האלוף (מיל.) אביגדור (ינוש) בן-גל, מגיבורי מלחמת יום הכיפורים ואלוף פיקוד הצפון לשעבר. קריאה חוזרת בביוגרפיה אודותיו, "ינוש" (הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2017) מאת אילן כפיר ודני דור, מעלה כמה לקחים שכוחם יפה גם כיום.

שנה לפני מלחמת יום הכיפורים מונה בן-גל, שעשה את כל שירותו בחיל השריון, למפקד חטיבה 7. כמח"ט, הוא העלה על נס את המוכנות לעימות הבא, "טרטר" את פקודיו בתרגילים ושינן להם ללא הרף כי המלחמה בפתח.

"זכרו שאל לנו לנוח על זרי הדפנה כי אם לצפות בעיניים מפוכחות לבאות, להמשיך להעפיל על הישגי החטיבה כך, שבאם תפקוד אותנו השעה, יאמרו אויבינו: כאן שהתה חטיבת המחץ" (עמוד 106), אמר לאנשיו כחודש וחצי לפני המלחמה.

"כשיורד גשם נרטב גם האויב"

ב-6 לאוקטובר 73', כשפרצה המלחמה, הטיל מפקד אוגדה 36, רפאל "רפול" איתן, על חטיבה 7 לבלום את גלי הטנקים הסורים שדהרו לעבר צפון רמת הגולן. 

לפני המלחמה, "ינוש איש השריון ורפול הצנחן כמעט שלא נפגשו" (עמוד 140). אך למרות שמח"ט 7 לא תמיד הכיר בסמכותם של בכירים ממנו, הוא מצא ברפול מפקד "מהזן האהוב עליו: אמיץ, סמכותי וענייני" (עמוד 141). 

 רפול, חסיד של הכלל: "כשיורד גשם נרטב גם האויב" שלמד בפלמ"ח, הורה לינוש ולאנשיו להחזיק מעמד. הם עשו זאת מול יחסי כוחות בלתי אפשריים והשמידו 450 טנקים סורים. אכן חטיבת המחץ.

פקודיו סיפרו שניהג את כוחותיו בקור רוח ושמר עליהם. באחד המקרים, שזכה לפרסום ניכר, עיכב באיומי רובה טייס מסוק פינוי מלהמריא, עד אשר חילץ כוח סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו ומוקי בצר את חברו, מג"ד השריון יוסי בן-חנן, מתל שאמס.

בכנס שנערך השבוע במכון למחקרי ביטחון לאומי תהה הח"כ והאלוף (מיל.) יאיר גולן, קצין צנחנים ששימש כאלוף פיקוד הצפון וסגן הרמטכ"ל, כיצד העזו ינוש ושאר מפקדי חטיבות השריון בגולן, לעבור מבלימה למתקפת הנגד, כאשר בכל חטיבה עומדים לרשותם רק 26 טנקים כשירים. פחות מגדוד.

"מאיפה החוצפה", שאל גולן, "מי הרשה להם, עם חטיבות מרוסקות כל-כך לעבור להתקפה". ההסבר, לדבריו, טמון בכך שהיתה להם "תחושת העליונות, המקצוענות, הכרת כובד המשימה על כתפיהם בלבד, היא מה שבנתה את זה". בניית רוח הלחימה וחינוך הלוחמים והמפקדים לפעול כך, אמר, היא אחריות שמוטלת לפתחו של הפיקוד הבכיר. 

מחסום תודעתי לפעול מעבר לגדר

במלחמת ההתשה במובלעת הסורית פיקד ינוש על אוגדה 36. המובלעת היה שטח סורי שנתפס והוחזק בידי כוחות צה"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים, עד למימוש הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה בסוף מאי 1974. בתגובה, הסורים מצדם הפרו באופן שוטף את הפסקת האש, וקרבות ארטילריה בין הצדדים התנהלו כמעט מדי יום. הלילות נוצלו למארבים ופשיטות.

כך למשל, כשסוללת מרגמות סורית הפגיזה את כוחות צה"ל במובלעת, יזם ינוש פעולת גמול. אף שניתן היה לפגוע בסוללה באש מנגד, באמצעות תותחים או מטוסי קרב, הבין ינוש, במקרה זה וגם באחרים, שלכוח קרקעי הפוגע באויב בשטחו, מעבר לגדר, יש השפעה אחרת על האויב.

"בלילה הבא יצא כוח של סיירת צנחנים, בפיקודו של שאול מופז, ותקף את היעד, לאחר שאת עשרות המטרים האחרונים עשו הלוחמים בזחילה" (עמוד 209). פשיטות שכאלו מערערות את תחושת הביטחון האויב, יוצרות אצלו תחושת נרדפות ומסייעות גם לבניין הכוח ורוח הלחימה.

בשנים 1981-1977, כאלוף פיקוד הצפון, הוא הוביל קו התקפי כנגד ארגוני המחבלים בלבנון. מפקדי חטיבות החי"ר ויחידות עלית דאז, ובהם אורי שגיא ואילן בירן מגולני, אמנון ליפקין-שחק ודורון רובין מהצנחנים ועמי אילון משייטת 13, הובילו אז את כוחותיהם לפשיטות שהפכו לאבן דרך במורשת צה"ל ובהם מבצע איש דמים, מבצע מתח גבוה ומבצע מוביל

הרמטכ"ל לשעבר, שאול מופז, שפיקד על גדוד הצנחנים 202 בפשיטה על רמת ארנון (מבצע מנורה) סיפר למחברי הביוגרפיה כי "ינוש חי את הפעילות המבצעית שלנו. הכיר כל מג"ד וכל מפקד שנבחר להוביל מבצע. הוא ישב בתדריכים, העיר ותיקן. היו בו חוכמה ועין חדה. אם לא עברת את התחקיר המכין שלו טרם מבצע, הוא קבע: לא כשיר לביצוע" (עמוד 236).

מבצע ליטני, בשנת 1978, היה המבצע הגדול ביותר שעליו פיקד באותן שנים, כנגד תשתיות הטרור בדרום לבנון. מפקדי צה"ל, ובהם בן-גל, הפעילו שיקול דעת וכוח מידתי ונמנעו מכניסה לעיר צור, מהלך שהיה עשוי לגבות קורבנות רבים ולהפוך מבצע מוצלח להסתבכות גדולה בהרבה.

הגישה ההתקפית הזו, לפחות בכל האמור למה שיצחק שדה כינה "יציאה מן הגדר", חסרה היום בצבא. אל"מ יהודה ואך, יוצא היחידה המובחרת מגלן ששימש כמג"ד בגבעתי ומפקד כיום על חטיבה מרחבית בגבול לבנון, טען לאחרונה במאמר בכתב העת "בין הקטבים", כי צה"ל נסמך יתר על המידה על גדרות ומכשולים הנדסיים. "חציית הגדר כאופציה סבירה נעדרת מן השיח הפיקודי. נוצר כיום מחסום תודעתי (פסיכולוגי) לפעול מעבר לה, ופוחתת תחושת האחריות והמסוגלות של המפקדים בכל מה שנעשה מעבר לגדר", כתב. 

בספר יש טעויות צורמות

דור וכפיר, כתב צבאי לשעבר שכצנחן במילואים היה בכוח הראשון שצלח את התעלה במלחמת יום הכיפורים, יודעים לספר סיפור. אבל גם בספר הזה הם חוזרים על אותן תקלות שאפיינו ספרים אחרים שלהם. טעויות עובדתיות שקל היה להימנע מהן באמצעות בדיקה פשוטה בגוגל.

דוגמאות לא חסר. על חטיבת גולני במבצע ליטני פיקד אמיר ראובני, ולא אורי שגיא. גבי אשכנזי שמוצג כמג"ד בגולני לצד מנו הרט, היה למעשה סגנו של הרט בגדוד 12. הגדוד ביצע פשיטה רגלית על יעדי מחבלים צפונית למארג' עיון בליל חורף גשום. "תוך כדי הלחימה על היעד, עליתי עם פלוגה אחת, המג"ד עלה עם פלוגה אחרת. הלחימה הייתה מטווח מאוד קצר", סיפר לימים אשכנזי, ולקראת סופה הוא גם נפצע מאש מחבלים. למג"ד בגולני מונה רק כשנתיים לאחר מכן.

טעות אחרת, מביכה לא פחות נוגעת לתא"ל עמוס ירון, "קצין צנחנים ותיק ומוערך" (עמוד 271), שמוצג כמפקד אוגדה 91 במלחמת לבנון, עליה פיקד למעשה איציק מרדכי. ירון פיקד על אוגדה 96 שנחתה מהים.

לכאורה טעויות זניחות, אבל מאחר והמידע הנכון זמין ברשת, זה מעיד על עצלנות וזלזול בקורא. יתרה מכך, זה מעמיד בסימן שאלה את הנתונים והעדויות המדויקים שמופיעים בספר, וחבל. 

לא סיפר סיפורים, לקח אחריות

במלחמת לבנון הראשונה פיקד בן-גל על גיס 446 בגזרה המזרחית. במהלך המלחמה נקלע גדוד שריון מן הגיס, בפיקוד עירא אפרון, עליו הוטל לכבוש צומת דרכים מדרום לכפר סולטאן יעקוב, למארב סורי ערוך היטב. הגדוד כותר ונחלץ רק תודות להפעלה מאסיבית של אש ארטילרית מבלי שהצליחו לכבוש את הצומת.

ניהול הקרב (שגם עליו יצא לאחרונה סוף-סוף ספר) נחשב לאחד הכשלים הגדולים במלחמה. בקרב נהרגו עשרים חיילים ונפצעו שלושים נוספים. שני חיילים נפלו בשבי ושלושה, זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן, הוכרזו כנעדרים. גופתו של באומל אותרה והובאה לקבר ישראל בשנה שעברה, לאחר מבצע מודיעיני מורכב, "זמר נוגה" שמו, שבו הסתייעה ישראל ברוסיה.

בן-גל לא שהה בעמדת הפיקוד על הגיס בתחילת הקרב, שכן שהה בקבוצת פקודות בפיקוד צפון ושב רק בעיצומה של הסתבכות הכוחות. למרות זאת קבע כי הוא לוקח עליו "את האחריות המלאה לתוצאות הקרב" (עמוד 267).

העובדה כי ניכס לעצמו את ניהול הקרב הכושל מנעה מינוש ככל הנראה את תפקיד הרמטכ"ל, אף שנחשב בטרם המלחמה למועמד המוביל. מנגד, הוא הוכיח במעשיו שהאחריות, כערך שמפקד צריך לפעול לאורו בכישלונות כמו בהצלחות, אינה מילה ריקה מתוכן.

בתשובתו למפקד מחלקה בצנחנים שביקש את עצתו כיצד להיות מפקד טוב יותר טמונה כל משנתו הפיקודית: "זכור שחייליך שואבים את רוח לחימתם מהתנהגותך ודבקותך במשימה. היה קשוח בכל הקשור להישגים והקפד על משמעת מבצעית, אבל שמור על לב חם אוהב ורחום כלפי חייליך במחלקה. מעל לכול, זכור שלכל חייל יש אם שהפקידה את בנה בידיך" (עמוד 335).

ינוש היה, כמאמר אלוף (מיל.) גרשון הכהן, "בנדיט". כלומר, קצין סוער, לא ממושמע אבל גם יצירתי, שחושב "מחוץ לקופסא", ומצטיין בפיקוד על כוחות בשדה הקרב. בצה"ל, כתב בשעתו הכהן, ישנם כיום פחות ופחות "בנדיטים" מהסוג של ינוש ודומיו. לא בטוח שדרושים רבים כאלה, אבל בלעדיהם יהיה קשה מאוד במערכה הבאה, כי למרות כל חסרונותיהם בדבר אחד הם טובים, הם רוצים ויודעים לנצח. 

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.02.2020)

המשמעת! אינה ניתנת לבחירה או לחלוקה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע בתחקיר "המקור" הוצג מח"ט 7 במלחמת לבנון השנייה כאחד מגיבוריה הטרגיים של המלחמה. יש בכך בעיקר "ניסיון לסדר את העבר ברוורס". המשמעת והפקודות, במקרה זה כמו בפרשת אלאור אזריה, הם לא המלצה בלבד.

טנק מחטיבה 7 באימון ברמת הגולן, (צילום: דו”צ).

חטיבה 7 באימון ברמת הגולן, מקור: ויקיפדיה).

השבוע שודר תחקיר שערך העיתונאי רביב דרוקר בתכנית "המקור" בערוץ 10 אודות הפרשה שקטעה את הקריירה הצבאית של אל"מ אמנון אשל (אסולין), מפקד חטיבת השריון 7 במלחמת לבנון השנייה. חטיבה 7 היא חטיבה שלה מורשת מפוארת. מיום הקמת צה"ל נותרו בו כחטיבות סדירות רק גולני וחטיבה 7. במלחמת יום הכיפורים, תחת פיקודו של יאנוש בן-גל ועם מג"דים דוגמת אביגדור קהלני, לחמה החטיבה בקרבות הבלימה (ולאחר מכן בהבקעה) אל מול השריון הסורי ברמת הגולן. היא נחשבה, שנים, לבת הבכורה בחיל השריון.

מיום גיוסו, בשנת 84', עשה אשל את מרבית שירותו בחיל השריון וכשנה לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה מונה למפקד חטיבה 7. רבים מן הקצינים שפיקדו על החטיבה במרוצת השנים קודמו לתפקידים בכירים וסביר להניח שאילולא המלחמה היה גם אשל הולך בעקבותיהם. במהלך המלחמה היתה כפופה החטיבה בפיקודו לאוגדת הגליל, עליה פיקד תא"ל גל הירש. האירוע שקטע את אופק השירות שלו לא היה קרב כושל, תאונת אימונים רשלנית או אפילו פרשה פלילית, מן הסוג שגדע את מסלולם של כמה קצינים מבטיחים, אלא סרט טלוויזיה קצר. הבמאית נורית קידר התלוותה לאשל ולמפקדת החטיבה במהלך המלחמה, וצילמה סרט המתעד את פעילותה. במהלך הסרט תועד אשל מטיח באוזני פקודיו ביקורת קשה על התנהלות מפקד האוגדה, שלא בנוכחותו, ומאשים אותו שאינו שולט במתרחש ופועל בניגוד לכל תורות הלחימה הנהוגות בצה"ל. עוד חשף הסרט כיצד פעל אשל מאחורי גבו של הירש במטרה לעכב ולבטל את ביצועה של משימה שקיבל. אשל ספג בשל כך הערה פיקודית מן הרמטכ"ל וקידומו עוכב לשנתיים.

למעשה, נחסמה בפניו הדרך להמשיך ולשרת בצבא. תחקיר "המקור" נועד להציג את גרסתו המלאה של אשל לאירוע. לדבריו, קיבל פקודה לנוע בלב העיירה בינת' ג'בייל, שלא טוהרה מכוחות חזבאללה. "אם הייתי מבצע, היינו לוקחים לקבורה 100 אנשים", אמר אשל. לטענתו ניתן היה להשלים את המשימה מבלי לבצע את המהלך, והוא פעל לשכנע בכך את דרגי הפיקוד שמעל הירש ובמקביל עיכב את ביצוע הפקודה. כל זה התרחש, על-פי אשל, כאשר האמון בינו לבין מפקד האוגדה נסדק בשל אירועים שהתרחשו קודם לכן, ובהם הקרב בכפר מארון א-ראס. מה אמור לעשות מפקד במצב כזה שהוא אינו מאמין במפקדו ובמשימות שהוטלו עליו? זוהי דילמה פיקודית לא פשוטה ודרוקר מציג אותה היטב.

אז מה עושים?

%d7%9b%d7%95%d7%97-%d7%a6%d7%94%d7%9c-%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%9c%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%a7-%d7%91%d7%93%d7%a8%d7%9a-%d7%9c%d7%9c%d7%91%d7%a0%d7%95%d7%9f-%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%93%d7%95

כוח צה"ל עולה למסוק בדרכו לפעולה במלחמת לבנון השנייה, (צילום: דו"צ).

בצה"ל התרחשו מקרים כאלה לא אחת. דוגמה בולטת למפקד שלא האמין במשימה שהוטלה עליו היא זו של אלי גבע, שבמלחמת לבנון הראשונה פיקד על חטיבת השריון 211 ובחר להשתחרר מתפקידו, נוכח הפקודה לכבוש את מערב ביירות. אפשר לבקר את גבע אולם הוא לא חתר תחת מפקדיו אלא הבהיר להם את תחושתו, ונמנע מלנסות ולסכל את המהלך. טוב עשה אשל שלא בחר לעשות כמוהו, משום שאז היה מפקיר את פקודיו להתמודד עם אתגרי המלחמה לבדם. אבל יש גם פתרונות אחרים. במהלך המלחמה ב-2006 הטילה אוגדת הגליל, בפיקוד הירש, משימה על היחידה המובחרת מגלן, שמפקדה, אליעזר טולדנו (כיום המזכיר הצבאי של ראש הממשלה), חשב שאינה ממצה כראוי את יכולות היחידה. בתגובה הציע פעולה חלופית שהתקבלה. המבצע, שזכה לשם הקוד "נערי החוף", נחשב לאחד המבצעים המיוחדים המוצלחים שביצע צה"ל במלחמה.

669471

ספרו של הירש, בו תיאר את הפרשה והמלחמה כולה מנקודת מבטו.

הירש נמנע מלהתייחס השבוע לאירוע אך בספרו, "סיפור מלחמה, סיפור אהבה" (ידיעות ספרים, 2009), תיאר אותו בחומרה. לטענת הירש בטרם שידור הסרט ציין בפניו אשל כי היתה זו זכות עבורו להילחם תחת פיקודו של הירש. 48 שעות מאוחר יותר שודרה הכתבה והירש הבין שאשל ראה את הדברים אחרת לגמרי מכפי שתיאר בפניו. לתפיסתו אשל השמיץ אותו בפני קציני החטיבה, והסביר למצלמה "כיצד עקף אותי ופנה אל מפקדי בשרשרת הפיקוד והשיא – "תדריך מצולם למטה החטיבה על משקל: 'כך נתחמן את מפקדת האוגדה' טרם הקרב האוגדתי של "שינוי כיוון 8", עולב בי, משבש את מהלכי" (עמוד 454). הירש טען בספר שהרמטכ"ל דאז, חלוץ, התעקש לטפל במקרה בעצמו, ומתח ביקורת על כך שזה האחרון לא הדיח אותו מיד מפיקוד על החטיבה. לטענתו היה בכך מסר שלילי על-פיו ניתן להתנהג כך בזמן מלחמה ולצאת מזה (כמעט) ללא פגע.

נראה שהירש הגזים מעט, אבל בסופו של יום הוא צודק. במרוצת השנים נהגו בצה"ל בסלחנות כלפי מפקדים שהתעלמו מן הפקודות, אך ביצעו את המשימה. כך למשל, נהג הירש עצמו בעת שפיקד על יחידת שלדג בפשיטה בעומק לבנון, במהלכה כיבה הירש את מכשיר הקשר בכדי למנוע ממפקדיו להורות על נסיגה. להגנתו טען בספרו כי "התוכנית תמיד תשתנה, כך חונכתי במשך שנים בצנחנים, כך אנחנו מחנכים ב'שלדג'. לאלתר, להעז, לדבוק במשימה" (עמוד 93). המבצע הושלם בהצלחה והרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, נזף בו על התנהגותו אך גם שיבח את אומץ הלב. לתפיסתו של הירש קיים מתח בין ההכרח במשמעת בצבא, וחובתם של מפקדים לחתור למגע ולעמוד במשימה. במתח הזה יש לפעול.

התחקיר הציג את אשל כגיבור טרגי שקידומו נעצר בגלל שצה"ל למעשה הובך בעת שידור הסרט של קידר. יתכן, אבל ניסיונו של אשל "לסדר את העבר ברוורס" מתעלם מן העובדה שפעל בניגוד לפקודות ולנורמות הנהוגות בצבא, במטרה לבטל פקודת משימה שקיבל. במידה ובחר להישאר חלק משדרת הפיקוד של צה"ל, הרי שהוא אינו יכול לראות בהן המלצה בלבד. "המשמעת!", נהג לומר טאיטו, הרנ"ג המפורסם של בית הספר לקצינים, "אינה ניתנת לבחירה או לחלוקה".

מתי חותרים למגע?

השבוע נקלע מח"ט כפיר, אל"מ גיא חזות, שלא בטובתו לסערת התקשורתית סביב פקודו, סמל אלאור אזריה, שהורשע בשבוע שעבר בהריגה לאחר שירה במחבל פצוע בחברון. חזות, קצין צנחנים מצטיין, נפגש עם אביו של החייל והציע עסקה. בתמורה לשינוי מהותי בהתנהלות המשפחה והפסקת המאבק המתלהם כנגד הצבא תהיה הקלה בעונש. נוכח התנהלות המשפחה היה על הצבא להיות חכם יותר. כמעט כלל בעלי התפקיד ששוחחו עמם הוקלטו ובהם ראש הממשלה נתניהו. אבל נסיונה של המשפחה לטעון לעיוות דין, ולחלופין לטעון כי בריחת צוערי בה"ד 1 בפיגוע בירושלים (שבסופו חלקם הרגו את המחבל) נבעה מחששם שבדומה לאזריה גם להם לא יינתן גיבוי, מגוחכים. אזריה פעל בניגוד לפקודות והמשמעת המבצעית והמנהלתית, כמו גם בניגוד לקוד האתי של צה"ל. השגיאות של הצבא ושל מי מן הצוערים לא ישנו זאת.

גיורא רום בתפקיד הנספח הצבאי בוושינגטון, 1995

האלוף במיל' רום בעת שכיהן כנספח הצבאי בוושינגטון, (מקור: ויקיפדיה).

בכנס המנהיגות שנערך השבוע בחיפה אמר האלוף במיל' גיורא רום, בעברו יו"ר עמותת בוגרי הפנימיות הצבאיות ואלוף ההפלות הראשון של חיל האוויר, כי בפנימייה הצבאית "חונכנו לחתירה למגע. זה מה שעשה אמנון בכארמה. זה מה שעשה חיים דנון ברמת הגולן. זה מה שעשה דורון אלמוג בדרכו לביירות. זה מה שעשה אלי גליקמן על חופים רחוקים במקומות עלומים. זה מה שעשה נמרוד אלוני בבלאטה. זה מה שעשינו כשהפלנו מיגים בכל מקום אפשרי", וזה מה שעשו בוגרים רבים אחרים של הפנימייה, וזה נבע מן החינוך שקבלו בפנימייה הצבאית. לדבריו במרוצת השנים שמע סיפורים רבים על בוגרי הפנימיה, ואף לא אחד מהם כלל בריחה משדה-הקרב. "ועוד דבר. מעולם לא לקח לנו 11 דקות להתחיל פתאום לחתור למגע".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 13.01.2017)