יקי חץ, מגיבורי הקרב על גבעת התחמושת, כתב ספרון חכם על האדם (המילואימניק) בקרב, על כוחו להתגבר, על חשיבות כשירותן של יחידות המילואים (ויתרונן, כשהן מאומנות כראוי) על פני הסדיר, ועל חשיבות השכל הישר ורוח הלחימה.
- פורסם באתר "סימניה"
- 19 בינואר 2023
במלחמת ששת הימים ניהלו כוחות צה"ל מספר קרבות בולטים על יעדים מבוצרים. מעטים מהם התנהלו כפי שתוכננו, בין שהכוחות שלחמו בהם התכוננו כהלכה לכיבוש היעד ובין שהמשימה הוטלה עליהם מעכשיו לעכשיו.
גדוד 51 של גולני, בפיקוד סא"ל בני ענבר, למשל, כבש את תל עזזיאת בהצלחה, בקרב שתוכנן ובוצע באופן מופתי. כמעט במקביל הסתבך גדוד 12 של החטיבה, בפיקוד סא"ל משה קליין, בתל פאחר ומפקדיו ולוחמיו נדרשו לגילויי גבורה יוצאי דופן בכדי להשלים את המשימה.
קרב נוסף הוא זה שניהל גדוד קורס המ"כים של הנח"ל, 906, בפיקוד סא"ל עפר בן דוד, במתחם המצרי המבוצר באום־כתף, במסגרת הקרב המופתי שניהלה האוגדה בפיקוד אלוף אריאל שרון. הגדוד, סיפר אל"ם ירון סימסולו, מפקד חטיבת הצנחנים מילואים "שועלי מרום", בפודקאסט שהקליט על קרב, תקף בלילה מכיוון הדיונות שהיו "לא עבירות על־פי התפיסה המצרית" והצליח להשיג הפתעה מוחלטת.
בסופו של דבר, ציין סימסולו, "מקצועיות, מיומנות הכוח, המפקדים והדבקות במשימה זה מה שהכריע ונתן מענה". לדבריו, מן הקרב יש לקחת את חשיבות האמון במפקדי הגדוד ובמוכנות הכוח למשימה, שנבנה באימונים שדימו ככל שניתן את המשימה, חשיבות הבקיאות בתורת הלחימה ("איפה שהיה להם שאלות הם אלתרו"), ולבסוף פיקוד לפנים ("המ"מים, המ"פים, המג"ד היו לפנים").
ועדיין, הקרב הידוע ביותר על יעד מבוצר במלחמה, אולי הקרב המפורסם ביותר במהלך המלחמה ואחד הנודעים ביותר שבהם לחמו כוחות צה"ל בכלל, הוא הקרב שלחמו הצנחנים (מחטיבת הצנחנים במילואים 55, עליה פיקד מוטה גור) על גבעת התחמושת.
"אף חייל לא נעשה לוחם ברגע"
הספר הקצר "טבילת אש" (חי בספר, 2022) שכתב יקי (יעקב) חץ (חיימוביץ), מגיבורי הקרב, מגולל את סיפורו האישי וחוויותיו מן הקרב המפורסם במלחמת ששת הימים. חץ, יליד 1946, התגייס לגרעין נח"ל. בהמשך, ציין, "עברנו אימון מתקדם שנמשך כחצי שנה ובסיומו הפכנו לצנחנים. גדוד 50 שלנו השתייך לחטיבת הצנחנים הסדירה" (עמוד 6).
"אף חייל לא נעשה לוחם ברגע" (עמוד 22), כתב. לדבריו, כדי להיות לוחם בצבא "אתה נדרש ללמוד ולהתמקצע בכלי הנשק ובדרישות השונות של מקצוע החיילות, אבל גם לעבור מסע מנטלי שמחשל אותך וגורם לך לפתח התנהגות והקרבה בזמן חירום. כדי שכל זה יקרה אתה צריך לא רק להיות כשיר, אלא קודם כל להרגיש שייך, להיות חלק מחבורה של אנשים עם היסטוריה משותפת, עם ערכים של רעות ומסירות. ערכים אלה לא מגיעים מאיזה טקסט תיאורטי, אלא מתגבשים בשורה של חוויות מעצבות וסיטואציות חברתיות" (עמוד 22).
משהחלה תקופת ההמתנה גויסה חטיבת הצנחנים במילואים 55 ובתוכה גדוד 66 שעליו פיקד המג"ד האגדי סא"ל יוסי יפה, מוותיקי הצנחנים בפעולות התגמול. חץ, סטודנט בטכניון וכאמור חייל מילואים בן 21, היה אחד מחיילי הגדוד, ולדבריו לא אחד הבולטים שבלוחמים. הגדוד יועד לצנוח באל עריש שבסיני ועיקר האימונים שעברו החיילים היו בהתאם למתאר האופרטיבי הזה. משפרצה המלחמה, הפכו התקיפה שביצע חיל האוויר וההתקדמות המהירה של הכוחות המשוריינים בסיני את הצניחה למיותרת. צנחני המילואים הוטלו תחת זאת ללחימה כנגד הירדנים בירושלים.
על הגדוד בפיקוד יפה הוטל לכבוש את גבעת התחמושת ובית הספר לשוטרים, אולם איש לא ידע שביעד ערוכות שתי פלוגות מכוח מובחר של הליגיון הירדני. הגדוד תקף באמצע הלילה בשעה 02:30 (ממש כפי שנאמר בשיר המפורסם שכתב לימים המשורר יורם טהרלב על הקרב).
אף שהגדוד לא יועד לגזרת ירושלים ולמשימה הספציפית של כיבוש הגבעה, הרי שתקופת ההמתנה, שאותה ניצל המג"ד כדי להעביר את גדודו אימונים קשים ומדמים, השתלמה. מנגד, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, במלחמה הבאה לא יהיה "זמן יקר". הזמן פועל לטובת מי שמשתמש בו נכון ומכין את הכוח לפני המלחמה, משום שככל הנראה "לוקסוס" בדמות תקופת ההמתנה לא יחזור על עצמו.
לאחר שנפגע ונהרג מפקד המחלקה שלו, סגן יורם אלישיב, גילה חץ תושיה, נחישות ואומץ לב. "נכנסתי ראשון, הבטתי קדימה והתנחמתי בעובדה שכל הכוח נמצא מאחוריי ולא יודע כמה אני מפחד. תפסתי את הנשק, הגעתי לזיג ופשוט חיקיתי את מה שיורם עשה. הצצתי לפני שיצאתי לתעלה – במרחק כשלושים מטרים ממני, בעמדת תול"ר (תותח ללא רתע) זיהיתי ארבע קסדות צלחת ומייד יריתי לכיוונן. אחד נפגע בראש ונפל, והאחרים ברחו או הסתתרו. משם התחלתי להתקדם בתעלה היורדת לתעלה ההיקפית" (עמוד 48). הוא קרא "אחריי!" (עמוד 49) והוביל את הכוח בתעלות.
בכניסה לבונקר נתקל בחייל ירדני שעמד כחצי מטר ממנו. "אינסטינקטיבית ירינו שנינו, וכמו במערבון – רק אחד מאיתנו פגע" (עמוד 72).
רוח לחימה ו"קודם כול הראש"
בקרב נהרגו 37 חיילים, מהם 21 בלחימה בגבעת התחמושת ו־16 בלחימה במתחם בית הספר לשוטרים. מחיר כבד, אבל הגדוד עמד במשימה. לימים נטען כי הקרב היה מיותר וניתן היה לעקוף אותה ולהגיע ישר להר הצופים. יתכן, אך אין בכך בכדי לפגום ברמת הלחימה גבוהה שהפגינו צנחני המילואים. טענה אחרת, לפיה חיל האוויר היה יכול לתקוף את הגבעה ביטל חץ וטען שהחיל תקף את תל פאחר, בטרם ההתקפה של גדוד 12, אך במלחמה לא היה בידיו חימוש מתאים כדי לפגוע ביעדים שכאלה, ובפועל הכוח הסורי לא נפגע באופן משמעותי. מכאן, קבע, שתקיפה כזו לא היתה מסייעת באמת לצנחנים בקרב בירושלים.
הירדנים, כתב חץ, "היו חיילים מקצועיים בצבא קבע, ואנחנו מילואימניקים שבקושי מתאמנים חודש בשנה. הם הכירו את גבעת התחמושת היטב, ואנחנו לא ידענו איפה הצפון ואיפה הדרום. כלי הנשק שלהם היו טובים יותר משלנו. בכל זאת גברנו עליהם בזכות עוצמת הרוח שלנו" (עמוד 97).
רוח לחימה היא הרכיב החשוב ביותר ליחידה לוחמת, אבל מעשי גבורה ותעוזה של יחידים הם לא פעם תוצאה של תכנון כושל ולקוי מצד הרמה הממונה, שלא נשען על תחבולה, ולא מיצה כהלכה את גורמי הכוח. אין בכך בכדי לבטל את העובדה שהקרב הוא דוגמה לעוצמת רוח הלחימה של יחידת מילואים מלוכדת וכשירה (יחידות שכאלה טובות אף ממקבילותיהן הסדירות), אבל היא לא תחליף לאימונים ומקצועיות. לכן אסור להזניח את כשירות המילואים.
לאחר המלחמה עוטר חץ בעיטור העוז. אז, סיפר, "הבשילה בי ההחלטה להיות קצין. נסעתי למושב חרות, שם התגורר המג"ד הנערץ שלנו, יוסי יפה, ואמרתי לו שאני רוצה להיות קצין. יוסי הסכים מייד" (עמוד 94).
"קרב גבעת התחמושת היה קורס הקצינים שלך. אדבר עם מוטה גור ותקבל דרגות קצין" (עמוד 94), אמר לו המג"ד. חץ לא התרצה. "רציתי להיות קצין של ממש, כזה שעבר קורס קצינים. הסברתי את עצמי למג"ד עד שהשתכנע, ובהיותי סטודנט בטכניון באותה עת, השתלבתי עם העתודאים בקורס קצינים בקיץ 1968" (עמוד 94).
חץ כתב כי הקורס היה מאוד חשוב מבחינתו ושם למד "שיש להכין תוכנית לכל קרב. אומנם במלחמה אמיתית הכול משתנה והתבלגן, אבל תוכנית מהווה בסיס יציב לשינויים והתאמות" (עמוד 95). גם זה לקח שכוחו יפה יתמיד.
במהלך שירותו שירת חץ כמפקד מחלקה במלחמת יום הכיפורים (וזכה לתעודת הערכה מאלוף הפיקוד על חלקו בחילוץ פצועים מקרב החווה הסינית) וכמפקד פלוגה. סיפורו הוא דוגמה מייצגת לכך שלאנשי המילואים יש לא פעם בגרות ויכולות (שאולי לא באו לידי ביטוי מלא בשירותם הסדיר) שצריכות לבוא לידי ביטוי בשירות משמעותי בתפקידי פיקוד במילואים, וטוב שצה"ל מקיים קורסי קצינים שכאלה לאנשי מילואים גם כיום. כך, לצד העצמה ותחושת המימוש לה זוכים אנשי המילואים, והעלאת המוטיבציה והסולידריות החברתית, הצבא מחזק עצמו לקראת העימות הבא.
בכל פעם שהוא מרצה לחיילים צעירים, סיפר, "אני שואל אותם מהן הנשק היעיל ביותר בקרב כזה. בדרך כלל התשובות נחלקות בין רימון יד לנשק אישי קצר, אבל אני מפתיע אותם :"קודם כול הראש". אם אתה מצליח לדחוק בזמן מלחמה, לשמור על קור רוח, לתכנן ולאלתר – זה חשוב יותר מכל נשק שעומד לרשותך. זה מה שמכריע מלחמות" (עמוד 90). אמר וצדק.
חץ, שמרצה על הקרב בהתנדבות, עבד כמהנדס ברפא"ל ועל עבודתו הוענק לו ב־1982 פרס ביטחון ישראל. בשנת 2017 נבחר להדליק משואה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות. ספרו הקצר הוא ספר כתוב היטב, מרתק לקריאה, על גיבורים שהיו באמת.
לאורך השנים נשמעו לא אחת טענות כי הולך ופוחת הדור, וכי בשל ההתפתחויות הטכנולוגיות בשדה הקרב הפכו המפקדים לאנשי פלזמות השולטים מרחוק ופוגעים באויב בשלט רחוק. בחינה של לחימת כוחות צה"ל בעזה מראה כי לא כך הוא. הלחימה מתנהלת מטווחים קרובים, בין בתים ופירי מנהרות וכנגד אויב נחוש, אשר בניגוד למבצעים קודמים תוקף את הכוחות ברצועה. מפקדי צה"ל מובילים את אנשיהם בקו המגע, משום שכדי להוביל לוחמים, לגבש תמונת מצב באופן בלתי אמצעי ולהשלים את המשימה, יש להיות מלפנים – היכן שמתקיימת הלחימה. אין פירושו של דבר כי מח"ט הוא אחרון הלוחמים בכוח, אולם מקומו של מפקד הוא עם כוחותיו.
על הכוונת 