מי מפחד מחזבאללה?\ מאת יאיר אנסבכר

רשומה רגילה

הליקוי העיקרי של מלחמת לבנון השנייה הוא האדרת עוצמת החזבאללה מעבר לפרופורציות. על צה"ל לחשוב מחוץ לקופסה ולבנות את הכוח כך שיהיה צבא אנטי-חזבאללה. יאיר אנסבכר בטור אורח ל"על הכוונת".

יאיר אנסבכר, יוצא יחידת מגלן, מעריך שהקמת

יאיר אנסבכר, טוען שישראל האדירה את חזבאללה מעל לכל פרופורציה.

היו הרבה בעיות במלחמת לבנון השנייה, אבל אולי הליקוי החמור ביותר (שרלוונטי גם כיום) הוא ניפוח דמותו ועוצמתו האמיתיים של ארגון חזבאללה מעבר לכל פרופורציות בעיני הציבור בישראל, ובכלל זה צה"ל, ובקרב מקבלי ההחלטות בישראל. כתוצאה מהצלחות עבר מסוימות שלו נוצרה סביב חזבאללה הילה, כאילו מדובר באויב האולטימטיבי של צה"ל, מעין "עמלק" מודרני שדי באיזכור שמו כדי להעביר רעד בגוום של הישראלים. אכן, המלחמה בלבנון 2006 היתה מלחמה לא סימטרית. מחד, צה"ל שהיה מותאם למלחמות העבר הקלאסיות ולו יכולות אש מנגד רבות, הרבה כלים משוריינים, טורים אינסופיים (ופגיעים) של לוחמים וציוד הנעים באופן מסורבל בצירים הררים מפותלים. מאידך, חזבאללה, יצור מתוחכם וממזרי שצמח והתפתח בשטח במשך שנים, במטרה אחת ויחידה – עימות עם צה"ל.

ללמוד את חזבאללה, לא לפחד ממנו

משגר רקטות קטיושה של חזבאללה בדרום לבנון.

משגר רקטות קטיושה של חזבאללה בדרום לבנון.

ואמנם, הלוחמים ודרגי פיקוד בשטח חשו במידה רבה שהם מניפים חרבם כנגד מים. האויב היה רואה ואינו נראה. הוא פעל בחשאיות, במקצוענות, בהרבה סבלנות, והצליח לזהות תורפות ולפגוע בכוחות צה"ל פעם אחר פעם. האמת היא שהחזבאללה, כמובן עשוי מבשר ודם והוא פשוט עשה בדיוק את מה שהתאמן אליו. הארגון התכונן היטב למערכה, למד היטב את צה"ל וקיים בניין כוח מתאים. כשבאה המלחמה (כמה מפתיע) גם הצליח לממש זאת לא רע. המיתוס של חזבאללה פגע בצה"ל ובישראל הרבה יותר מכל נשק אחר, אוגדות שלמות שינו את מנהגם באופן לא רציונלי לאור האיומים שנשקפו כביכול מחזבאללה, כך למשל מכיוון שבידי חזבאללה היו מצויים טילי נ"ט ואמצעי נ"מ אלפי חיילי צה"ל הסתגרו בבתים במשך שעות היום ופעלו רק בלילה, מבצעים מוטסים כמעט שלא בוצעו וכאשר בוצעו בכל זאת הם בוצעו על ידי כוחות שאינם מתאימים לכך, הכל נעשה בתחושת לחץ ודחיפות אדירה (שלא לומר היסטריה) ממש כאילו "האויב בשער".

רוזוולט

הנשיא רוזוולט אמר כי "הדבר היחיד שעלינו לפחוד ממנו הוא הפחד עצמו".

בפרשה העוסקת בדיני המלחמה, פרשת "שופטים", מצווה עלינו התורה: "אל תערצו מפניהם". דווקא מתוך אמונתנו כיהודים יש להביט על כל אויב בגובה העיניים, אסור להעריץ אותו ולהעניק לו יותר נפח וחשיבות מכפי שמגיעים לו. להפך, יש ללמוד ולהבין אותו ואת דרכי פעולתו. ואז באופן קר ומקצועי לפעול כנגדו בדרכים המתאימות. כשם שאמר בנאום ההשבעה שלו הנשיא האמריקני פרנקלין דלאנו רוזוולט: "הדבר היחיד שעלינו לפחוד ממנו הוא הפחד עצמו: פחד ללא שם, ללא הגיון והצדקה, המשתק את המאמצים החיוניים להפוך נסיגה להתקדמות". ברגע שנסיר את הפחד נהיה כבר בחצי הדרך אל הניצחון.

דרושה חשיבה מחוץ לקופסה

הדבר שישראל וצה"ל זקוקים לו הוא חשיבה יוצרת וגמישה בדרג התכנוני וקשיחות חסרת פניות בדרג הביצועי, בפועל כנראה חווינו במלחמת לבנון השנייה את ההיפך. אם חזבאללה עשה בדיוק מה שהתכונן אליו אזי ניתן לומר כי עיקר כוחות צה"ל במלחמה עשו גם הם את מה שחזבאללה התכונן אליו. התכנון היה פשטני, צפוי ולוקה בהססנות ובחוסר מעוף ויצירתיות. דווקא בדרגי השטח התגלתה גמישות רבה, כוחות הופעלו שלא בהתאם לייעודם. כוחות מיוחדים ומובחרים נשלחו למשימות חי"ר ואילו כוחות חי"ר לא צוידו כראוי ונשלחו למשימות שנועדו לכוחות מיוחדים. כך למשל, נשלחה חטיבת הצנחנים במילואים 55, משום מה, למשימתה הייעודית של חטיבת צנחנים מובחרת אחרת באותה אוגדה – לזהות משגרי רקטות במרחב ולסגור עליהם מעגלי אש מדויקת. הצלחתה של החטיבה היתה כתוצאה מאלתור ויוזמה של המפקדים והלוחמים בשטח ולא פרי אימון והכשרה מתאימים.

לוחמים עולים על מסוק בדרכם ללבנון, (צילום: חיל-האוויר).

לוחמים עולים על מסוק בדרכם ללבנון, (צילום: חיל-האוויר).

לאחרונה, טען בפני פרופסור המתמחה במחקר הביטחוני אודות מלחמת לבנון השנייה כי לדעתו, כמו גם לדעתם של קצינים בכירים בצה"ל עימם שוחח, מה שצריך לעשות במלחמה הבאה בלבנון הוא להכניס מסות אדירות של חיילי צה"ל ולסרוק כל אבן עד להשמדת אחרון לוחמי החזבאללה. חשיבה מסוג זה הינה דבקות עיקשת במלחמות העבר, תוך חוסר תשומת לב רשלנית למימד הזמן ולמגבלות הכוח של ישראל. מה שהתאים ללגיונות רומא כבר אינו מתאים למלחמות המאה ה-21, בהן מתעמתים כוחות לא סדירים הבזים לחוקי המשפט הבינלאומי עם מדינות דמוקרטיות בעלות חשיפה תקשורתית ורגישות חברתית גבוהה לאבידות.

דרוש: צבא אנטי-חזבאללה

יחידת מגלן בתרגיל משותף עם טייסת מסוקי אפאצ'י AH-64.

יחידת מגלן בתרגיל משותף עם טייסת מסוקי קרב, (צילום: חיל-האוויר).

במהלך מלחמת לבנון השנייה פעלו כוחות מיוחדים בשטח בהיקף נרחב. לא כל הפעולות היו אפקטיביות וראויות, וועדת וינוגרד אף הגדירה אותן כבלתי מספקות. מנגד, היו גם פעולות שתרומתן למערכה היתה גבוהה. דוגמה לפעולה כזו היא מבצע "נערי החוף", במהלכו פעל כוח מהיחידה המובחרת מגלן במרחב ראס-א-ביידא, השמיד עשרות מטרות ושיתק את מרחבי השיגור של חוף צידון. המבצע זיכה את מגלן בצל"ש אלוף פיקוד המרכז ותואר לאחרונה בתקשורת כ"מבצע מהסרטים". עם כל הכבוד לאומץ ליבם של הלוחמים מדובר בהגזמה קשה. הכוח הצליח מסיבה הרבה יותר טריוויאלית – הוא פעל בדיוק בהתאם למתאר שהתאמן אליו. זה הכל, אין ולא צריך להיות בזה שום דבר מיוחד. ההצלחה נבעה מכך שבניגוד לחלק ניכר מכוחות צה"ל במלחמה, הכוח הזה של מגלן אכן זכה לממש את ייעודו האופרטיבי. כשמביאים בחשבון את העובדה שבצד השני רובם המוחלט של לוחמי החזבאללה פעלו בדיוק כפי שאימנו אותם, מבינים היטב מדוע נראתה המלחמה כפי שהיא נראתה.

ברשות צה"ל אז כמו היום כוחות רבים מאומנים ואיכותיים שיבצעו משימות שאליהן התאמנו, ולכן על דרגי התכנון והפיקוד אסור לחשוש להפעיל אותם באופן נועז ואוטונומי, גם במקומות רחוקים ומבודדים יותר, על מנת להפתיע את האויב. על צה"ל לחשוב מחוץ לקופסה. לא רק כוחות מיוחדים מסוגלים להיות יצירתיים ולהוציא את האויב משיווי משקלו. בדיוק כשם שחזבאללה אז ובנה את עצמו להיות כוח אנטי-צה"לי מובהק, על צה"ל על יחידות המחץ שלו כיום לבנות עצמם להיות צבא אנטי-חזבאללה. ביום פקודה כל מה שיידרש הוא לאזור אומץ ולהוציא לפועל בדיוק, אבל בדיוק, את המהלכים הנועזים והמפתיעים שתוכננו מראש.


יאיר אנסבכר, בעל תואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת ת"א, שירת כלוחם ביחידת מגלן. ספרו "כצל ציפור" אודות חוויותיו מן השירות הצבאי יצא בהוצאת ידיעות ספרים בשנת 2009.

מה הלקח מהפעלת המילואים במלחמת לבנון השנייה? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מלחמת לבנון השנייה היא המלחמה האחרונה בה ביצע צה"ל תמרון יבשתי רחב היקף הכולל כוחות מילואים. בעקבות חטיפת חיילי מילואים ב-12 ביולי 2006 החל צה"ל בפעילות קרקעית מוגבלת, שהתרחבה לכדי מהלך מתמרן בימים האחרונים של המלחמה. בשיא התמרון הקרקעי פעלו בלבנון כוחות מילואים משש חטיבות חי"ר ומשתי חטיבות שריון (לצד כוחות סדירים עליהם נשענה המערכה). בחינה של האופן שבו הופעלו ולחמו כוחות המילואים של צה"ל תראה כי לכאורה, כבכל מלחמה, חלק מן הכוחות פעל היטב וחלק פחות. אולם בחינה של התמונה הגדולה תגלה שמערך המילואים היה ברובו כ"צבא חלול" – כפי שכונה הצבא האמריקני שרוּקן ממשאביו לאחר מלחמת וייטנאם – שאנשיו אינם כשירים ומצוידים למשימותיהם.

מערך המילואים של זרוע היבשה לא התאמן במסגרות גדולות יותר מגדוד בשנים שקדמו למלחמה בשל האינתיפאדה השנייה ואילוציה: הצורך מחד לקצץ בתקציב הביטחון ומאידך להפנות תקציבים לתעסוקה השוטפת האינטנסיבית. כתוצאה מכך לא מעט מיחידות המילואים שהוטלו לקרב במלחמה סבלו מכשירות נמוכה, כאשר מעט האימונים שבוצעו טרם המלחמה הוקדשו בעיקר לשימור כשירויות הבסיס. כך למשל לא ביצעה חטיבת החי"ר במילואים "אלכסנדרוני" אימון חטיבתי מ-2001 עד המלחמה ב-2006, מה שלא מנע את גיוסה ואת הפעלתה במלחמה. במקרה אחר אף סירב מג"ד שריון במיל' מעוצבת "עמוד האש" להוביל את גדודו בלחימה, תחת הנימוק כי לא קיבל די הכשרה ואימון לתפקיד בתקופה שקדמה למלחמה.

כשלים נוספים שהשפיעו על אופן לחימת כוחות המילואים היו מחסור בציוד לחימה מתאים ותקין. הדבר קרה בשל קיצוץ תקציבי, כמו גם משום שציוד החירום הושאל למערך הסדיר שלחם קודם לכן ביהודה ושומרון וברצועת עזה. בעיית כשירות אחרת נבעה מהפעלת חלק מן היחידות הכשירות שלא לייעודן. דוגמה לכך היא הפעלת חטיבת הצנחנים המובחרת במילואים (551) בכפרים דבל ורשף. לוחמי חזבאללה הצליחו לעכב את החטיבה, להסב לה אבדות ולמנוע ממנה לעמוד במשימותיה. הסיבה לכך הייתה נעוצה באי-התאמת משימות החטיבה ליכולותיה וכשירותה. על החטיבה הוטלה משימת חי"ר, בעוד היא התאמנה במשך שנים למשימות השמדת משגרי טילים ורקטות בעומק האויב.

יש לציין שכמו במלחמות קודמות, גם במלחמת לבנון השנייה השיגו חלק מיחידות המילואים הצלחות מבצעיות מרשימות שהתבססו על כישורי לחימה וניסיון של המפקדים והלוחמים. לוחמי חטיבת אלכסנדרוני, למשל, עמדו ברובן המכריע של המשימות שהוטלו עליהם, למרות הליקויים בכשירות ובציוד. דוגמה אחרת היא לחימת חטיבת מילואים של הצנחנים (55), בפיקוד המח"ט אל"ם איתי וירוב, שביצעה תמרון מוסק ורגלי משולב במהלכו הכווינו אנשיה אש מדויקת מן היבשה והאוויר ופגעו במחבלים ובאמצעי ללחימה. את ההצלחות האלו, מרשימות ככל שהיו, יש לייחס לאופיו של מערך המילואים של צה"ל, המתבסס על שילוב של יוזמה, יכולת אלתור וגם ניסיון וידע מקצועי שנשמרו בעקבות שנים של פעילות ואימונים.

כמשל אפשר להביא יוזמה ואלתור מן הסוג שגילה עמוס בריזל, מג"ד בחטיבת צנחנים במילואים (226) ב-2006, משנדרש לכבוש את הכפר אל-קוצייר. ברשותו לא היו אמצעי מודיעין מספקים לקיום נוהל קרב בסיסי. המג"ד התעקש ומטה הגדוד שרטט לאנשיו על-גבי מפיות נייר מרשם קרב המבוסס על תצפית שביצע עם מטהו מספר ימים קודם לכן, שהועתק והופץ לפלוגות. דפוס כזה אינו מתרחש, על-פי רוב, במערך הסדיר, ואף על פי כן גדוד הצנחנים כבש את הכפר.

הלקח ממן המלחמה ברור. כוחות המילואים, על פי ייעודם, אינם חברת "שמירה וניקיון" של הצבא, אלא חלק אינטגרלי מתפיסת ההפעלה שלו. את המערך יש לארגן, לצייד ולאמן כמו את המערך הסדיר. זאת בדומה למודל הקיים כיום בחיל האוויר או בעוצבת האש, שבה כלולה חטיבת הצנחנים הסדירה לצד חטיבות מילואים. בספרו "האומץ לנצח", כתב חבר הכנסת עפר שלח (בעברו מ"פ צנחנים במילואים) כי "ההבדל היחיד בין איש המילואים לסדיר יהיה במספר הקמטים בפנים". גם אם הדבר כרוך בהוצאות משמעותיות, יש להכליל את יחידות המערך בתכניות האופרטיביות ולהפעילם במשולב ולצד הכוח הסדיר – על מנת שאנשי המילואים יחושו כי יש להם משמעות, שייכות וערך.

הדרג המדיני והדרג הצבאי גילו בעשור האחרון, לאחר מלחמת לבנון השנייה, הססנות בהפעלת כוחות מילואים סדורים בלחימה. זאת למרות שלכוחות המילואים יתרונות העולים בערכם על מה שהדרג הבכיר רואה כחסרונות. גאוות היחידה, הגישה האזרחית וניסיונם המצטבר באימונים ובפעילות מבצעית מכפילים את כוחו של צה"ל. שילובם של אנשי המילואים גם תורם לגיבוש קונצנזוס סביב המהלך, ולבסוף, העובדה שמדובר באזרחים-חיילים, השואלים שאלות ודורשים תשובות, מחייבת את הדרג המדיני לגבש אסטרטגיה סדורה שמפעילה את הכוח בשום שכל למען השגת המטרות המדיניות והצבאיות.

אתוס הלוחם חי וקיים מתמיד\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

IDF_Soldiers_Search_for_Terror_Tunnels_in_Gazaזר אשר יביט מבחוץ על לחימת צה"ל במבצע צוק איתן יבחין מייד כי בין הפצועים וההרוגים מפקדי חטיבות, גדודים ופלוגות לרוב. רק בחטיבת גולני לבדה נהרג סמג"ד, שלושה מג"דים נפצעו וכן גם המח"ט. את מקומו של מי שנפל נאבקים להחליף שלושה מפקדים. הדבר נכון לא רק לכוחות הסדיר, אלא גם, ואולי ביתר שאת נוכח החיבור החזק יותר להוויה האזרחית, בכוחות המילואים.

גם מי שמותח ביקורת על מימדי המבצע, לא יכול להתעלם מכך שבמבצע זה ניכרת "רוח צה"ל". זוהי הרוח אשר הוליכה את צה"ל לשעותיו היפות ביותר, בקרבות מלחמת העצמאות עת נקבעה הנורמה: "הטוראים לסגת! המפקדים יחפו על הנסיגה!", בפעולות התגמול של הצנחנים בשנות ה־50, שבהן הפך ה"אחריי!" לכלל המוביל את לוחמי ומפקדי צה"ל, ולראשונה נוסחו כללים שעד אז היו בגדר המלצות או רעיונות כלליים של מקצועיות, דוגמה אישית, חתירה למגע והכלל: "לא חוזרים עד שמבצעים!" 

גם במלחמת יום הכיפורים, כאשר נסעו אנשי חטיבת המילואים של הצנחנים למבצע צליחת התעלה בנגמ"שים עמוסים לוחמים לעייפה, הרבה מעבר למה שהתירו הפקודות, בלטה רוח זו וצה"ל המוכה, החבול והפגוע מקרבות הבלימה זרם מערבה, ולא פסק לנוע עד לניצחון הצבאי. וכך במבצעים נוספים, דוגמת אנטבה וחומת מגן, בלטה רוח התנדבות זו.

Paras226blackhawkלאורך השנים נשמעו לא אחת טענות כי הולך ופוחת הדור, וכי בשל ההתפתחויות הטכנולוגיות בשדה הקרב הפכו המפקדים לאנשי פלזמות השולטים מרחוק ופוגעים באויב בשלט רחוק. בחינה של לחימת כוחות צה"ל בעזה מראה כי לא כך הוא. הלחימה מתנהלת מטווחים קרובים, בין בתים ופירי מנהרות וכנגד אויב נחוש, אשר בניגוד למבצעים קודמים תוקף את הכוחות ברצועה. מפקדי צה"ל מובילים את אנשיהם בקו המגע, משום שכדי להוביל לוחמים, לגבש תמונת מצב באופן בלתי אמצעי ולהשלים את המשימה, יש להיות מלפנים – היכן שמתקיימת הלחימה. אין פירושו של דבר כי מח"ט הוא אחרון הלוחמים בכוח, אולם מקומו של מפקד הוא עם כוחותיו.

אתוס הלוחם בצה"ל, כמאמר האלוף (מיל') גיורא רום, הוא קוד של התנהגות המורכב מאומץ, מחוסר אנוכיות, מנאמנות לחברה ולחברים, מקור רוח, מיושרה ומנכונות לשאת בכל קושי. הקבוצה בחברה הישראלית שמצייתת לקוד זה אינה גדולה. בכל חברה, ותהא זו אמריקנית, שוויצרית או סינית, תמיד היו הנחשונים, הלוחמים המוכנים לשאת בעול, מיעוט. עם זאת, מן הרגע ששירתת ככזה בצה"ל – אתה מחובר לכל החיים. ברגע שיש פעילות, ואפילו לא תיקח בה חלק, אתה יכול להיות בטוח שזה יפגע קרוב לבית ותכיר מישהו מהנופלים. אם לא באופן אישי, אז משום שעשית קורס פיקודי עם בן דודו, או שהיית עם אחיו הגדול במסלול. קבוצה לא גדולה במיוחד, לא זוהרת, תמיד על אותן גבעות – רק בכל פעם פחות אנשים.

בצד הביקורת המוטחת כעת מגורמים שונים בשל "מחדל המנהרות", ה"מחדל" שבהיעדר כלים ממוגנים לכוחות ועוד, ראוי להוקיר את העושים במלאכה, הנאמנים כאז כן עתה לאתוס הלוחם. כי יש על מי לסמוך.


הכותב משרת בחטיבת צנחנים מובחרת במילואים ומשמש עוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS

(המאמר פורסם במקור בעיתון "ישראל היום", 31.07.2014)