חטיבה 317

"אין ספק שמרפי היה מילואימניק" | מאת גל פרל

רשומה רגילה

הספר "חופשת קיץ" שכתב יוסי ברגר על חוויותיו כסמג"ד צנחנים במילואים במלחמת לבנון השנייה ידבר לכל מילואימניק ומילואימניקית. הוא ממחיש את העוצמה שיש בכוחות המילואים של צה"ל, שבגרותם וניסיונם הם מכפיל כוח, ומוטב שיקראו בו מפקדי הצבא הבכירים, שכן הם יהיו אלה שיפקדו עליהם ביום פקודה.

הביטוי "זר לא יבין זאת" מתאים כשמדברים על שירות מילואים קרבי בצבא היבשה בשלושים השנים האחרונות. מי שלא עשה מילואים, או אפילו שירת כחייל קרבי בסדיר, פשוט לא יבין על מה מדברים ומה כל הבכי והנהי של חברי אותו מועדון אקסקלוסיבי, שמספר החברים בו הלך ופחת לאורך השנים. אם בכל זאת יבקש מישהו לנסות לתהות על קנקנה של התופעה ששמה שירות מילואים בישראל של שנות ה־2000, הרי שאין טוב מהספר "חופשת קיץ" שכתב סא"ל (מיל.) יוסי ברגר (הוצאת רימונים, 2010).

בספר תיאר ברגר, שעשה "את המסלול בצנחנים" (עמ' 13), את חוויותיו כסמג"ד צנחנים במילואים (גדוד 9263 בחטיבה 226) במלחמת לבנון השנייה. מעט מאוד ספרים נכתבו על שירות המילואים בצה"ל בשני העשורים האחרונים מהזווית של אלו שעושים במלאכה, וספרו של ברגר בולט מעל כולם בשל כתיבתו הבהירה, העובדה ששילב היטב בין חוויותיו מהשירות הסדיר ומשירות המילואים, ובשל חוויותיו ממלחמת לבנון השנייה שנקראות כמיקרוקוסמוס למערך המילואים כולו במלחמה ההיא. אף שהמחבר שילב בו, כאמור, גם חוויות משירותו הסדיר, ניכר שהדגש הוא על מילואים ופיקוד במלחמה.

לשחק בחיילים

"אין ספק שמרפי היה מילואימניק" (עמ' 20), קבע וצדק. מה שלא יהיה, כתב, "תמיד יוצא שהמילואים נופלים על אירוע משפחתי, חג, השיפוץ של הבית, המחלות של הילדים, הקטיף של התפוחים, מבחני הסמסטר באוניברסיטה, סגירת שנה בעסק, החופשה המתוכננת בחו"ל, החתונה של האח, העברת הדירה, הטסט של האוטו…" (עמ' 20). וכך גם בקיץ 2006. במקרה של ברגר, המלחמה הביאה לביטול חופשה לציון יום ההולדת של אשתו (שכבר התרגלה לכך שהמילואים של בעלה "חירבו" לה את התכניות).

עם פרוץ המלחמה פעל סגל הפיקוד של הגדוד, בראשות המג"ד, סא"ל (מיל.) אבי לוי, בכדי לשכנע את הפיקוד הבכיר של הצבא לגייסם. מרגע הגיוס, כתב, "דתיים, חילונים, סטודנטים, מובטלים, בעלי שיער ארוך, קירחים, מנהלי חברות, עובדי ייצור, ימנים, שמאלנים, נשואים, רווקים, גרושים – פסיפס אנושי מרתק, שמשותף לכולם הוא שיחת טלפון שקיבלו באישון לילה ושגרמה להם לשמוט הכול, ללא שום התראה מוקדמת, ולהגיע לשחק בחיילים" (עמ' 25).

את השנה שקדמה למלחמה הגדיר כראשית "‏הקבורה של שירות המילואים כפי שהיכרנו עד היום. כל טענותינו לגבי שימור היכולות לקראת עימות עתידי והדגשת הלכידות החברתית כערך עליון, נשחקו במגרסת הנימוקים התקציביים" (עמ' 27). יש דברים, כתב, "שאינם נמדדים בכסף או בסעיף תקציבי כזה או אחר. ערכים של רעות ואחווה שמחברים בין האנשים וגורמים להם להגיע למילואים, בוטלו כלאחר יד" (עמ' 27).

מוטב שהדרג הפיקודי הבכיר של הצבא יזכור זאת כשהוא מחליט על קיצוץ באימון וציוד מערך המילואים. זה כמו תעודת ביטוח, וביום גשום מה שלא הוכן, אומן וצויד מראש, כפי שגילו חיילי המילואים במלחמת לבנון השנייה, לא יהיה. גם מס הכניסה ללחימה יהיה בהתאם.

"הודות ליוזמתו של בועז המח"ט, הגדוד שלנו ושאר יחידות החטיבה הכפילו את פעולותיהם בשנה שעברה" (עמ' 27), כתב. בין היתר, עברו הגדודים "אימון גדודי מלא בשטחי רמת הגולן. אין ספק שהחיילים המתחילים למלא את הימ"ח הם בעלי הכשירות הגבוהה ביותר במערך המילואים ובצבא הסדיר כאחד" (עמ' 27). האימונים הללו, העידו החיילים, דימו היטב את המלחמה שפגשו בלבנון והכינו אותם היטב אליה (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 84־85). מכאן, שגם בתקופות שבהם ישנם פחות משאבים ואימונים עדיין יש מה לעשות בכדי לשפר את כשירות היחידה למלחמה.

אמנם הגדוד היה הראשון מבין גדודי החטיבה שגויס, אך הוא נשלח לתגבר את גזרת רמת הגולן. כשהשקיף בסיור מזרחה, ראה המחבר, "עמוק בתוך סוריה, את תל שאמס, שנכבש במלחמת יום הכיפורים על־ידי הגדוד שלי בפיקודו של המג"ד דאז, אלישע שלם" (עמ' 32). גדוד הצנחנים, בפיקוד שלם, כבש אז את התל בהתקפת לילה מפתיעה, שהיתה לאחד מקרבות החי"ר המוצלחים ביותר שניהל צה"ל במלחמה כולה. בהמשך המלחמה ב־1973 כבש הגדוד את מוצב החרמון הסורי, לאחר שהונחת ממסוקים.

"כל דור והמלחמה שלו"

מאחר והגדוד תפס קו ברמת הגולן, תחילה נכנס רק כוח מן הגדוד, בפיקוד ברגר, עם כוחות החטיבה ללבנון. לכל דור יש את המלחמה שלו, אמר לאנשיו בטרם חציית הגבול ללבנון, "והפעם הגיע תורנו" (עמ' 108). הכוח בפיקודו נע לעבר הכפר טייבה ושם תפס מספר בתים ובהם נערך להמשך לחימה. תיאורו כיצד הוביל כוח לטיהור בתים ריקים, בשל הקושי בזיהוי חוליית פעילי חזבאללה שפתחה על הכוח שלו באש, המחיש עד כמה צה"ל לחם אז באויב מיומן, שהקפיד לעקוץ ולהיעלם.

כבר שם הלך והתבהר הפער בין דפוס הלחימה באנתיפאדה השנייה, למלחמה של ממש. הלחימה באיו"ש כללה בעיקר מעצרים, והיתה מבוססת על עליונות מודיעינית והפעלת כוח מדודה ומדויקת. במלחמה, לעומת זאת, אי־הוודאות גדולה, המודיעין חסר (וכך גם כמעט כל השאר) והפעלת הכוח שונה לגמרי והרבה יותר אגרסיבית. כוחות המילואים, שייעודם העיקרי המלחמה, הסתגלו לכך מהר יותר מכוחות הצבא הסדיר.

לאחר הלילה ראשון בכפר סיפר להם המח"ט, אל"ם בועז עמידרור, "שהגדס"ר נתקל באל עדייסה ושיש לו מספר פצועים, אבל הצליח להרוג מחבלים" (עמ' 112). כוח הגדס"ר, בפיקוד סא"ל (מיל.) איתן זימרן, זיהה חוליית פעילי חזבאללה שאנשיה לבושים כחיילי צה"ל והיסס לפתוח באש. הספק הוסר כשהתברר שאחד הפעילים נעל נעלי ספורט אדומות. הכוח ירה ופגע בכמה מהם. המסקנה, כתב לימים המח"ט בספר שפרסם, היא שאסור לצאת לקרב מצ'וקמקים (עמידרור, 2017, עמ' 129).

המלחמה התאפיינה במהלכים לא סדורים ומהוססים, ואחד הביטויים לכך היה הכנסה והוצאה של כוחות מלבנון, ובהם הכוח בפיקוד ברגר שלאחר כיומיים של לחימה שב ארצה. בדרכם חזרה הצטרף המחבר למפגש של המח"ט עם מפקד גדוד אחר בחטיבה, סא"ל (מיל.) נמרוד רגב, ש־12 מאנשיו נהרגו מפגיעת רקטה בכפר גלעדי כמה ימים קודם לכן. למרות המכה הקשה, המג"ד ומפקדי המשנה, במפגן מנהיגות מרשים, אוששו את הגדוד והובילו אותו בהמשך המלחמה, במהלכה פגעו אנשיו בפעילי חזבאללה והשלימו את המשימות שהוטלו עליהם.

כמה ימים מאוחר יותר, לאחר שהגדוד שוחרר מהמשימה ברמת הגולן, הוטל עליו לתקוף לצד הגדס"ר את הכפר מרכבה. הכוח בפיקוד ברגר נועד לשמש כרתק שיחפה על המתקפה הגדודית. כבר בתחילתו של הקרב נתקל כוח מהגדוד בפעילי חזבאללה, שבה נפצעו מ"מ ומ"פ. תמונתו של תומר בוהדנה, המ"פ הפצוע, מפונה על אלונקה ממנחת המסוקים תוך שהוא מניף את ידו ומסמן "וי" לניצחון, היתה לאחד מסמלי המלחמה.

"הרתק השני של הגדס"ר מזהה מחבלים ויורה עליהם טילי עורב" (עמ' 133), כתב. ברגר מצדו "מסיט את הרתק מערבית ממקום ההיתקלות, ופותח באש על שיפולי הקסבה כדי לנסות לדפוק את המחבלים במידה שיברחו או שיזמנו תגבורת" (עמ' 133). בהמשך, סיפר, עבר "דיווח בקשר על כך שהמחבלים במתחם משדרים אותות מצוקה ושיש להם הרוגים ופצועים" (עמ' 133).

במבצע האחרון של במלחמה הוטל על גדוד מהחטיבה, בפיקוד סא"ל (מיל.) עמוס בריזל, לכבוש את הכפר הלבנוני אל־קוצייר. אף שלא היו ברשות הגדוד עזרי מודיעין מספקים לקיום נוהל קרב בסיסי, התעקש המג"ד, והפגין יוזמה ואלתור. קצין האג"ם של הגדוד, רס"ן (מיל.) חיים שאול, שרטט מרשם קרב על־גבי מפיות נייר שהתבסס על תצפית שביצע מטה הגדוד על הכפר, מספר ימים קודם לכן. המרשם הועתק והופץ לפלוגות והגדוד כבש את הכפר (בריזל, 2016). דפוס כזה אינו מתרחש, על-פי רוב, במערך הסדיר, והוא מעיד על גישת "Can-Do" של מסוגלות וביטחון ביכולת כמו גם של חשיבה יצירתית ודבקות במשימה שאופיינית לכוחות המילואים של צה"ל.

החטיבה, והגדוד בתוכה, עמדה במשימותיה, פגעה בפעילי חזבאללה, ותפקדה היטב. אך סיפורה אינו שונה מהותית מסיפור המלחמה כולה, שבה הפעיל צה"ל את הכוח באופן מגומגם, מבולבל, ולא פעם באופן שלא שירת את המטרות שנועד להשיג.

במילואים כל התא המשפחתי נושא בנטל

ברגר הוציא מתחת ידו ספר מרתק, כתוב היטב, שידבר לכל מילואימניק ומילואימניקית. גם הפרק שכתבה אשתו על חוויותיה מהתקופה, חשוב. תיאורה כיצד התמודדה לבדה במשך כמעט חודש, בעיצומו של החופש הגדול, עם המתח והדאגה, הטיפול בילדים והעבודה, המחיש את העובדה שלמילואים אולי הולך אחד מבני הזוג אך התא המשפחתי כולו נושא בעול. בצניעותו הרבה לא ציין המחבר בספר שהוענק לו צל"ש מפקד אוגדה על חלקו בחילוץ פצועים תחת אש במלחמה.

למרות שהספר עוסק בחוויית המילואים במלחמת לבנון השנייה, ולכאורה קהל הקוראים שלו הוא מילואימניקים השותפים לנטל, מוטב שיקראו בו מפקדיו הבכירים של הצבא, מדרג האל"ם ומעלה, שכן אף שהם אינם אנשי מילואים, הם יהיו אלה שיפקדו עליהם ביום פקודה. הקריאה בו תמחיש להם את איכותם של המפקדים והחיילים במילואים, את הצורך לשמר את כשירותם ואת ציודם ברמה טובה וגם את המחיר שהם משלמים על שירותם בחייהם האזרחיים (בבית, בלימודים ובעבודה), שאין להקל בו ראש. 

"חופשת קיץ", אם כן, הוא ספר שמתאר היטב את העוצמה שיש בכוחות המילואים של צה"ל, שבגרותם וניסיונם הם מכפיל כוח, במיוחד אם כמאמר עפר שלח, בעצמו מ"פ צנחנים במילואים, הם מצוידים כמו הסדיר רק עם קמטים (שלח, 2015, עמ' 208). אז הם אף עולים באיכותם על הכוח הסדיר.

רשימת מקורות

• הראל, עמוס ויששכרוף, אבי (2008). קורי עכביש. ידיעות ספרים.
• עמידרור, בועז (2017). חדל אש, צה"ל, צה"ל. מערכות ומודן.
• שלח, עפר (2015). האומץ לנצח. ידיעות ספרים.
ראיונות –
בריזל, עמוס (2016). ריאיון

מתן חופש פעולה לדרג הפיקודי הוא ה"מתכון" להצלחה בשדה המבצעי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר שניתח את חשיבות דרג המג"ד בצה"ל מצא תא"ל שמשי בדרג זה טמון, יותר מכול, המפתח לניצחון בשדה הקרב היבשתי. מנגד, כדי שיצליחו, המליץ הרמטכ"ל לשעבר מופז כי יינתן להם החופש לפעול כראות עיניהם כדי לממש את המשימה שהוטלה עליהם.

בספרו בהם יותר מכול (הוצאת משרד הביטחון, 2005) ניתח תא"ל (מיל') אלישיב שמשי, שעוטר בעיטור המופת על גבורתו כמג"ד שריון ב־1973, את תפקידו המיוחד של המג"ד בצה"ל ואת חשיבותו הקריטית לניצחון בקרב.

בהקדמה לספר כתב הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז שהמג"דים בצה"ל "שימשו בדרך כלל מנוף להמשך תנופת הישגים בשדה הקרב מחד גיסא, והיו לבלמים שמנעו קריסה במצבי לחץ, וברוב כישרונם הפכו את הקערה על פיה, מאידך גיסא" (עמוד 8). מופז, שכמג"ד בצנחנים פיקד על פשיטות בלבנון, כתב שמניסיונו האישי, "מתן חופש פעולה עם בקרה לדרג הפיקודי, בדגש על המג"דים והמח"טים, הוא 'המתכון' להצלחה בשדה המבצעי" (עמוד 8).

לחייך לשינויים

המחבר ניתח בספר 12 קרבות גדודיים של גדודי שריון וחי"ר ממלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. פרק מרתק במיוחד ניתח את כיבוש תל־שאמס במלחמת יום הכיפורים בידי גדוד מילואים 98 מחטיבת הצנחנים בפיקוד סא"ל (מיל') אלישע שלם. מפקדי הגדודים בעוצבת הנשר (חטיבה 317), חזי שלח ואלישע שלם, שלחמו בחזית הצפון, ונתן שונרי ואפרים ברנד שלחמו בחזית הדרום, שירתו בצנחנים בפעולות התגמול ובמלחמת סיני, וכמפקדים במילואים לחמו במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה והיו מג"דים מנוסים. שלם, ציין שמשי, הספיק בטרם המלחמה "לשמש כמג"ד 15 שנים רצופות" (עמוד 70).

שלם תכנן לתקוף את התל מכיוון צפון, ולכבוש תחילה שטח מפתח ששולט על מרבית התל מבחינה טופוגרפית. הגדוד הכין תוכנית סדורה, והתאמן על המודל. זמן קצר לפני הביצוע פקד המח"ט, אל"ם חיים נדל, על שלם לשנות את תוכניתו ולתקוף מדרום. בתנאים שנוצרו, אמר שלם למחבר, לא היו באים אליו בטענות לו היה מחליט לבטל את הפעולה. "שקלתי את המשמעות של כניסה לא מסודרת לקרב מבחינת המחיר בחיי אדם מול ביצוע המשימה. לאחר שבחנתי את כל ההיבטים והנעלמים הרבים שהיו – החלטתי לבצע" (עמוד 72). ואולם למרות השינוי לא ויתר המג"ד על הרעיון המרכזי – כיבוש התל בהתקפת לילה על־ידי תפיסת השטח השולט עליו תחילה. המקרה ממחיש את הגמישות המחשבתית של המג"ד ויכולתו, כהגדרת אחד ממפקדי הצנחנים, לחייך לשינויים.

גדוד הצנחנים של שלם תקף בלילה, ללא סיוע ארטילרי יעיל. ב־2:00 החלה הלחימה "והכוחות החלו בהסתערות, כל כוח למשימתו. פלוגה ג' טיפסה על התל ממזרח, לעבר השטח השולט שבו הייתה המפקדה הסורית. פלוגה ד' החלה בטיהור התעלה השמאלית, ופלוגה ב' החלה בטיהור התעלה שמעליה, מימין. הפלוגה המסייעת סגרה מרחק וירתה על מטרות מזדמנות" (עמוד 74).

התקפת הלילה הפתיעה את הסורים והתל נכבש לפני עלות השחר. בקרב ספג הגדוד ארבעה פצועים, ואילו לסורים נהרגו כ־60 חיילים וכ־30 נפלו בשבי. למחרת הדף הגדוד של שלם שתי התקפות־נגד נחושות של הצבא הסורי. אלוף (מיל') גיורא איילנד, ששירת בעצמו כמג"ד צנחנים וכראש אמ"ץ, העריך לימים, כי שלם הוא אחד המפקדים הטובים שהיו לצה"ל מאז ומעולם.

הטנקים פושטים על בסיסי הטילים

קרב מרתק אחר הוא סיפור הפשיטה שביצע גדוד השריון 264 מחטיבה 421, בפיקוד רס"ן גיורא לב על בסיסי הטק"א (טילי הקרקע־אוויר) בגדה המערבית של תעלת סואץ. גדוד השריון שעליו פיקד לב, שכלל גדוד טנקי פטון 3-A, היה גדוד השריון הראשון שצלח את תעלת סואץ במסגרת מבצע "אבירי לב". לאחר הצליחה, ב־16 באוקטובר, הוכפף הגדוד לחטיבת הצנחנים מילואים 247, בפיקוד דני מט, שצלחה ראשונה את התעלה לילה קודם לכן ותפסה את ראש הגשר בגדה המערבית. "הצנחנים שהיו בגדה השנייה ציפו בקוצר רוח לטנקים" (עמוד 111), שכן בעזרתם יכול היה הכוח להבטיח את אחיזתם בשטח. לאחר הצליחה כבש הגדוד את שדה התעופה דוור־סוואר.

בשלב מסוים, סיפר לב, "מפקד חזית הדרום, חיים בר־לב, התקשר אליי ואמר לי שעוד מעט מפקד חיל האוויר ייצור אתי קשר ויגיד לי מה הוא רוצה ממני" (עמוד 111). ואכן מפקד חיל האוויר, אלוף בני פלד, התקשר ללב "וציין מספר 'פרחים' המופיעים במפה ואמר לי להשמיד אותם" (עמוד 111).

הגדוד נע בחיץ החקלאי, עד שהגיע לשטח פתוח שם זיהה את בסיס הטילים הראשון. "רס"ן לב נתן פקודת אש. לאחר פגיעה של מספר פגזי טנקים ב'פרח', נצפה לעיני כול מחזה מדהים: טילים התעופפו באוויר והשתוללו בסבסובים מוזרים לכל הכיוונים. הטנקים הסתערו על הבסיס ופגעו בכל מה שהיה שם" (עמוד 113).

הפלוגה השמידה בסיס נוסף שהיה נטוש ונתקלה בטנקים סמוך למרחב "מקצרה". שם ניהלה קרב שריון בשריון. "המג"ד פרס את הכלים לניהול אש, ולאחר הפגיעה במספר טנקים הניע פלוגה באיגוף ימני והסתער בפריסה רחבה על האויב" (עמוד 113). בקרב השמיד הגדוד עשרה טנקים T-55 ו־25 נגמ"שים ורכבים רבים נוספים. לאחר מכן תקף הגדוד שני בסיסי טילים נוספים והשמידם. בתום המשימה עלה מפקד חיל האוויר שוב מול המג"ד, לב, והודה לו על הפעולה המוצלחת. "השמדת הטילים פתחה מסדרון אווירי למטוסי צה"ל, ובפעם הראשונה במלחמה פעל חיל האוויר בחזית זו ביתר חופשיות" (עמוד 120).

הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את שהתרחש בשדה הקרב מזווית המג"ד, על־מנת להקנות לקורא תמונה ברורה ורחבה, גם מנקודת המבט של המפקדים והלוחמים הזוטרים. לנוכח מחקריו הגיע המחבר למסקנה כי הרמה הגדודית, יותר מכל מסגרת לוחמת אחרת, קבעה את תוצאות הקרבות, וכי במג"דים המנהיגים את הגדודים – בהם יותר מכול היה אצור סוד ההצלחה של צה"ל.

הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בחילות השדה בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו. 
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

"אותנו הם לא יעברו" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במלחמת יום הכיפורים לחמה חטיבה 7 בקרב הגנה בקרב בלתי אפשרי, וכנגד כל הסיכויים יצאה כשידה על העליונה. הספר שתיאר את קורותיה מרתק, אבל לא ממש אובייקטיבי.

הספר "עד קצה היכולת" מאת אל"מ (מיל.) אילן סהר (הוצאת מודן ומערכות, 2013) תיאר את קורות חטיבה 7 של חיל השריון במלחמת יום הכיפורים. סהר, ששימש במלחמה כקמ"ן החטיבה היה עד ולקח חלק במרבית הקרבות והאירועים שתוארו בספר. בהמשך שירותו היה קמ"ן אוגדה בסיני, מפקד בית־הספר לסיור וקמ"ן פיקוד הדרום. בשנים שקדמו להוצאת הספר שימש סהר כחוקר במחלקת היסטוריה וערך מספר מחקרים מאירי עיניים על קרבות הבלימה ברמת הגולן וההבקעה לשטח סוריה.

בהקדמה לספר, כתב המח"ט דאז, אלוף (מיל.) אביגדור (יאנוש) בן גל, כי כשמונה למפקד חטיבה 7, כשנה לפני המלחמה, החליט ליישם את לקחיו ממלחמת ההתשה בה לחם כמג"ד "ולהפוך את החטיבה למכונת מלחמה חדה וממוקדת" (עמוד 14).

בן גל העלה על נס את המוכנות לעימות הבא, "טרטר" את פקודיו בתרגילים ושינן להם ללא הרף כי המלחמה בפתח. "התעקשתי על בחירת מפקדים מיומנים, אמיצים ומקצועיים. עמדתי בכל תוקף על משמעת קרבית, החדרתי ויישמתי אימונים קשים, מפרכים ובלתי שגרתיים" (עמוד 14), כתב.

"כנגד כל הסיכויים"

ב־6 לאוקטובר 73', כשפרצה המלחמה, הטיל מפקד אוגדה 36, רפאל (רפול) איתן, על חטיבה 7 לבלום את גלי הטנקים הסורים שדהרו לעבר צפון רמת הגולן. לפני המלחמה, בן גל , שעשה את כל מסלולו הצבאי בשריון, ורפול, יוצא הצנחנים, כמעט שלא הכירו. אך למרות שמח"ט 7 לא תמיד הכיר בסמכותם של בכירים ממנו, הוא מצא ברפול מפקד כלבבו, קר רוח, אמיץ, ומקצועי.

"עם פרוץ הקרבות ברמת הגולן נערכה החטיבה לקרב הגנה, וכנגד כל הסיכויים יצאה כשידה על העליונה" (עמוד 14), כתב. לאנשיו שינן את הסיסמה "אותנו הם לא יעברו" (עמוד 15).

ביום השני למלחמה תיאר המחבר אירוע משעשע. אחד ממפקדי המחלקות בגדוד 77 חילץ טייס קרב שנטש ממטוס פנטום שנפגע וצנח בשלום בסמוך לעמק הבכא. בעודם נוסעים בטנק לעבר קווי החטיבה ביקש המ"מ מהטייס שייתן לו את סירת ההצלה המתנפחת שברשותו, כדי שיוכל לשוט עמה בכנרת לאחר המלחמה. הטייס השיב שהוא חתום על הסירה מול האפסנאות בבסיס תל נוף. "הרי היית חתום גם על מטוס פנטום, ומה ביחס אליו?" (עמוד 90), שאל המ"מ.

הקרב המרכזי היה בעמק הבכא. סא"ל יאיר נפשי, מפקד גדוד השריון 74 (מחטיבה 188) שפעל תחת חטיבה 7, סיפר כי "כל טנק שחצה ‏את קו הרכס הושמד. היה זה קרב שכולם עומדים בתוך כולם ויורים אחד על השני. הקרב בין הטנקים vתנהל בטווחים קצרים ביותר. היינו שמים צלב בערך, היינו רואים אנטנה, ואחר כך יורים על הצריח ופוגעים בטנק. לאט־לאט ראינו את הכוח סורי נשבר" (עמוד 122).

בעיקר הלחימה נשא גדוד 77. המג"ד, סא"ל אביגדור קהלני, נתקל מטווח קצר בשלושה טנקים סורים, "מחזה שהעביר בו צמרמורת" (עמוד 123), והשמיד אותם. "הייתי בתוך מערבולת הקרב. כל הנטל רבץ על כתפיי" (עמוד 124), סיפר. אבל למרות הקושי, אמר, ידע "שאסור לנו לעזוב את העמדות ולנוע לאחור" (עמוד 124). 

אחד ממפקדי הפלוגות בגדודו, סגן אמי פלנט, סיפר לימים כי "היה זה קרב התאבדות" (עמוד 126). לדבריו, הקרב התפתח "כקרב פנים אל פנים, ערב רב של קרבות בודדים. כמות הפגיעות וההשמדות הייתה עצומה" (עמוד 126).

רפול, חסיד של הכלל: "כשיורד גשם נרטב גם האויב" שלמד בפלמ"ח, הורה לבן גל "שיחזיק מעמד עוד דקות ספורות" (עמוד 130). החטיבה בפיקודו עשתה זאת מול יחסי כוחות בלתי אפשריים, וכוחותיה השמידו כ־450 טנקים סורים. אכן, חטיבת המחץ.

"הלילה הוא ידיד הצנחנים"

לאחר שלב הבלימה והדיפת הסורים מרמת הגולן, לקחה החטיבה חלק בקרבות ההבקעה לסוריה. גדוד השריון בפיקוד סא"ל יוסי בן־חנן ניסה לכבוש את תל א־שמס, ששלט על הציר המוביל לדמשק, אך נתקל בהתנגדות חזקה, ספג נפגעים ונסוג. בן־חנן עצמו נפצע קשה ונותר סמוך לתל כשעמו רק אחד מאנשי הצוות שלו. בהקדמה ציין בן גל כי "צוותי סיירת מטכ"ל בפיקודו של רס"ן יוני נתניהו ז"ל, התנדבו לחלצו במבצע נועז" (עמוד 19). 

התל, כתב בן גל, נכבש לבסוף "בידי גדוד צנחנים מילואים 567, בפיקודו של סא"ל אלישע שלם, בהתקפת לילה וללא נפגעים. אולי תרמנו, ולו במעט, להצלחתם המרשימה" (עמוד 20). כאמור, כחוקר במחלקת היסטוריה סהר חקר את הקרב ביסודיות ומחקרו, ששימש בסיס לחלק זה בספר, מאלף.

לאחר שהשריון הסתבך ביום, שלם תכנן לתקוף את התל בלילה, מכיוון צפון, ולכבוש תחילה שטח מפתח ששולט על מרבית התל מבחינה טופוגרפית. "הלילה הוא ידיד הצנחנים זה שנים רבות, ואנו נוכיח את יכולתנו בלחימת לילה" (עמוד 232), הסביר זאת לימים אלוף (מיל.) חיים נדל, שפיקד במלחמה על חטיבת הצנחנים מילואים 317 אליו השתייך הגדוד.

הגדוד הכין תוכנית סדורה, והתאמן על המודל. אולם, זמן קצר לפני הביצוע שינה מפקד האוגדה את תכניתו. "תא"ל איתן עמד על כך שההתקפה תבוצע מדרום, כדי להבטיח את טיהור מגנן הנ"ט ולתקוף את ראש התל ("השולחן") בציר עלייה מתון מהעורף" (עמוד 234). למרות השינוי, המג"ד "חייך לשינויים" ודבק במשימה.

עם רדת הליל נע הגדוד, בפיקוד סא"ל (מיל.) שלם, ברגל לעבר התל. תחילה, בהתאם לתכנית, "השתלטו הכוחות על השטח השולט – תל א־שמס עצמו ("השולחן") ומגנן הנ"ט – ורק עמדות אויב שפתחו באש על כוחותינו טוהרו. טיהור היעד וסריקתו ביסודיות בוצעו עם שחר" (עמוד 233). הגדוד כבש את היעד כמעט ללא נפגעים (מספר פצועים) בהתקפה שבוצעה באופן מופתי.

בדיעבד, השינוי שעליו הורה רפול התברר כנכון. סהר קבע כי "מפקד אוגדה 36 תרם רבות באופן אישי ללחימה לכיבוש המובלעת הסורית בעצם נוכחותו, השפעתו ומעורבותו. תרומה זו ניכרה במיוחד מ-13 באוקטובר בערב ועד לסיום המלחמה. בכל השלבים האלה ‏פיקד תא"ל איתן על חפ"ק האוגדה שנע בנגמ"ש או בג׳יפ בודד בשטח בין הכוחות הלוחמים, ביום ובלילה" (עמוד 266).

"אוהד שרוף" או היסטוריון

המלחמה, כתב בן גל, שכנעה אותו בתקפות הכלל "אם אין אני לי מי לי" (עמוד 21). החטיבה, כתב, צריכה לדעת להסתדר לבדה ולא להסתמך על כוחות אחרים. עם זאת, הודה שחטיבתו לא הייתה היחידה שעמדה בהצלחה בפני גלי הטנקים הסורים וציטט את אורי אור (לימים אלוף פיקוד צפון גם הוא), שפיקד במלחמה על חטיבת השריון 679, חטיבת מילואים, שאמר "אם חטיבה 7 הצילה את הרמה, הרי שאנו הצלנו את חטיבה 7" (עמוד 22). חטיבה 679 שלחמה במרחב נפח ומנעה את כיתור חטיבה 7 ואת תקיפתה מהעורף. 

בסיום ההקדמה שכתב לספר תיאר בן גל כיצד שאל אותו, כמעט ארבעה עשורים מאוחר יותר, מ"מ בצנחנים כיצד להיות מפקד טוב יותר. "היה אמיץ ושמור על קור רוח, במיוחד כשהתוכנית משתבשת. זכור שחייליך שואבים את רוח לחימתם מהתנהגותך ודבקותך במשימה. היה קשוח בכל הקשור להישגים והקפד על משמעת מבצעית" (עמוד 24), השיב לו ותמצת בכך את כל משנתו הפיקודית, כפי שבאה לידי ביטוי במלחמת יום הכיפורים.

כששאל בן גל את המחבר מדוע הוא חוקר את המלחמה, השיב האחרון "שהדברים אינם ידועים ושאני מאמין בחשיבותם של הנחלתם לדורות הבאים של ההיסטוריה של החטיבה ושל קורותיה במלחמת יום הכיפורים, כתיבת מורשת הקרב ועשייה למען אחרים, וכי התחקיר המסעיר והמרתק שאני אחד המשתתפים בו הוא אולי ה"תרופה" שלי למשקעי אותה מלחמה" (עמוד 25).

אלו הם, כמובן, נימוקים כבדי משקל, וסהר הוציא מתחת ידו מחקר מקיף, יסודי וכתוב היטב, אולם נשאלת השאלה האם קרבתו לאירועים אפשרה לו את מידת האובייקטיביות הנדרשת. כלומר, האם הוא כתב כקמ"ן חטיבה 7 או כהיסטוריון? 

לעתים, (במיוחד בקרבות הבלימה) ניכר שהמחבר הוא "אוהד שרוף" של החטיבה שבשירותה לחם. במקומות אחרים בספר סהר לא נמנע מביקורת. כך למשל, ציין כי בקרבות ההבקעה "המצב בשטח הוכיח את הנחיצות בשילוב של כוחות חי"ר והנדסה עם הכוחות הפורצים, במיוחד כשהיה מדובר בלחימה בשטח בנוי. לקח חשוב זה הובן כבר ביום הלחימה הראשון במזרעת בית ג׳אן ובהמשך כיבוש תל א־שמס על ידי חטיבת חיר"ם 317 בליל 14-13 באוקטובר" (עמוד 268).

גם כך וגם כך ספרו של סהר הוא הוא מחקרי יסודי ומפורט שהציג לקורא את נתיב קרבותיה של אחת החטיבות המפוארות בצה"ל שלחמה בקרב בלתי אפשרי ויצאה מנצחת.

עיקשים, אמיצים ותוקפנים | מאת גל פרל

רשומה רגילה

בספרון דק ותמציתי על קורותיה של פלוגה אחת של גולני במלחמת יום הכיפורים, תיאר אביחי בקר מיקרוקוסמוס של המלחמה כולה. הספר מרתק, והמחבר לא נמנע מביקורת נוקבת לצד תיאור מטלטל של פני המלחמה החזקה ההיא, על הכשלים, הפחדים וגבורת הלוחמים, לה נדרשו לאחר שכל השאר הכזיב.

הספר "אינדיאנים על גבעה 16" (הוצאת משרד הביטחון, 2003) שכתב אביחי בקר, תיאר את קורותיה של פלוגה רובאית ג' מגדוד 51 של חטיבת גולני במלחמת יום הכיפורים. הספר הוא תוצר של מחקר מקיף שערך בקר, שהיה אז עיתונאי וכתב צבאי. הוא נבר במסמכים ובחומר היסטורי, קיים ראיונות עם חיילי הפלוגה ומפקדים בחטיבת גולני, והוציא מתחת ידו ספרון מרתק ומטלטל.

זה בוודאי לא הזיק שבקר, יוצא חטיבת גולני, הכיר "דרך הרגליים" את הווי הרובאים בחטיבה, את דמויות המפתח שבה וחווה מקרוב את "פני המלחמה החזקה" ההיא של אוקטובר 1973. הוא עצמו פיקד במלחמה על פלוגה בגדוד 12 של החטיבה (עד שנפצע בקרב ההבקעה לרמה הסורית).

"עם הנמנם הזה נלך לקרב?"

על הפלוגה פיקד סרן יגאל פסו, חברו למחזור של בקר מהפנימייה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הריאלי בחיפה. את המחזור סימן מח"ט גולני דאז, אל"ם יקותיאל "קותי" אדם, ככזה שיכול לשפר את איכות המפקדים בחטיבה. עם גיוסם, בשנת 1969, "שטיח אדום קידם את הקבוצה ופסו בתוכה שנהרה לגולני" (עמוד 26). לפנימיונים שנענו לאתגר הגה מח"ט גולני דאז, אל"ם קותי אדם, הכשרה ייחודית.

"בחודשיים הראשונים לגיוסם, בטרם התפזרו להיות מ"כים בגדודים, הוא הציב את הפנימיונים שלו כצוות נפרד בסיירת גולני" (עמוד 27). המח"ט ראה למרחוק וצדק. ב־1973 היו 12 מתוך 16 מפקדי הפלוגות בחטיבה בוגרי הפנימייה הצבאית. "פרויקט הגמר של פרק הסיירת היה חדירה מעבר לירדן" (עמוד 27).

פסו מונה למפקד הפלוגה כחצי שנה לפני שפרצה המלחמה, והתקשה לבסס את מנהיגותו. מאבקו בנורמות פסולות של הלוחמים הוותיקים, לנעליים הגדולות שהשאיר המ"פ הקודם, שמריהו ויניק, שעבר לפקד על סיירת גולני. הרובאים בפלוגה הטילו ספק ביכולותיו כמפקד קרבי. "עם הנמנם הזה נלך לקרב?" (עמוד 9). 

כשפרצה המלחמה לקחה הפלוגה חלק בקרבות הבלימה, ואף סיכלה חדירה של הקומנדו הסורי, בהמשך המלחמה, ב־9 באוקטובר, שנחת במסוקים סמוך לנפח. "יותר פרי אלתור מאשר קרב סדור זה היה. הם רצו בין גדרות האבנים תוך ירי והטלת רימונים, כדורים ופצצות RPG שרקו" (עמוד 41).

בספר העיר בקר כי "לאזור הקרב שניהלה פלוגה ג' נזעק במקביל כוח של סיירת מטכ"ל עליו פיקד רס"ן יוני נתניהו. במהלך לחימתם של אלה נהרגו שניים מאנשי היחידה ושבעה נפצעו. עשרות גופות של סורים נותרו פזורות בשטח. אלא שמספרי תולדות מלחמת יום כיפור נעלם כלא היה חלקה המכריע במידה שווה של פלוגה ג' באירוע; משום מה הוא משויך באופן בלעדי לסיירת מטכ"ל" (עמוד 43).

כך או כך שם קנה פסו את עולמו. "הספקות שניקרו אודות כישוריו התחלפו בהערכה עצומה. לאחר שבעה חודשים בתפקיד, מ"פ חדש נולד" (עמוד 44).

"הולך קשה"

אבל אז הגיעה משימת החרמון. הקרב, מהקשים שבקרבות החי"ר שניהל צה"ל, כל כולו מופת של עקשנות וכוח רצון של רובאים בודדים, מתואר בספר לפרטיו. המבצע היה מהלך דו־חטיבתי. גולני תגיע רגלית, מלמטה למעלה, דוך־אנ־דוך, ותכבוש את מוצב החרמון הישראלי.

בתדריך ללוחמי החטיבה אמר המח"ט, אל"מ אמיר דרורי, כי זוהי ההזדמנות לבטל את ההישג הקרקעי היחיד שנותר בידי הסורים, שכן למחרת עתידה להיכנס לתוקפה הפסקת האש. "מוצב החרמון הוא העיניים והאוזניים של המדינה, חסר לנו שהוא יישאר אצלם, אנחנו חייבים לעשות את זה" (עמוד 7). דרורי הדגיש כי הוא מצפה לראות בבוקר למחרת הקרב "את דגל ישראל ואת דגל גולני מונפים על החרמון, אנחנו ניקח אותו ביי הוק אור ביי קרוק. גולני, גולני, רק גולני יעשה את זה" (עמוד 7).

אבל כל המילים הגדולות לא חיפו על כך שלמעשה, בבחירה בדרך הפעולה הזו שיחק צה"ל לידי הסורים שהחזיקו בשטח השולט ונערכו מבעוד מועד. גם מודיעין עדכני על היערכות הסורים בהר לא ממש היה. מג"ד 51, סא"ל יודק'ה פלד, אמר לאנשיו שהוא "לא יודע איפה בדיוק נפגוש את הסורים" (עמוד 6). 

על החלק השני של מבצע "קינוח", כיבוש החרמון הסורי, "הופקדו שני גדודי מילואים מחטיבה 317 של הצנחנים, שהונחתו בעורף המערך באמצעות מסוקים. ההתנגדות הייתה קלה, ההתקפה עלתה בהרוג ושלושה פצועים בלבד" (עמוד 71).

בשל הרצון, ככל הנראה, למקד את הספר בגולני תואר הקרב שניהלה חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"מ חיים נדל באופן לקוני. אף שהוא כמעט ונשכח מהזיכרון הציבורי היה זה קרב מהספרים. שניים מגדודי החטיבה, שעליהם פיקדו הסא"לים (מיל.) חזי שלח ואלישע שלם, הוטסו במסוקי יסעור לשטח הררי קשה לתנועה והוטל עליהם לכבוש שני יעדים מבוצרים.

אחד המג"דים, חזי שלח, כתב לימים כי "הצנחנים תיכננו את הקרב שלהם כך, שלא יעמוד מולם אויב רציני. בכוונת מכוון. לא תמיד זה מצליח. באותו לילה זה הצליח". הצנחנים הפתיעו את הקומנדו הסורי, וניהלו את הקרב במקצועיות ובקור רוח, והקפידו, כתב שלח להפעיל חיפוי ארטילרי צמוד, לנוע לאט "ולהשתמש בהרבה אש ובלחימה מבוקרת", עד לכיבוש מוצב החרמון הסורי. הקרב של גולני נראה אחרת לגמרי.

לוחמי גולני טיפסו במעלה החרמון ונתקלו בסורים בסמוך לגבעות שכונו במפות גבעה 16 (ומכאן שם הספר) ו־17. במקביל, סיירת גולני בפיקוד רס"ן שמריהו ויניק (המ"פ הקודם של פלוגה ג') נתקלה בכוח סורי ברכבל העליון. ויניק, שבמלחמה לא היה לילה "שלא נתבע למארב או לפשיטה" (עמוד 52), נהרג. 

הקרב היה קשה ואכזרי. "גבעה 16 לא זקוקה היתה למצביאים באותו לילה אלא לעיקשים, לאמיצים ולתוקפנים" (עמוד 61). מג"ד 51, פלד, דיווח למח"ט באנדרסטייטמנט של המלחמה כי "הולך קשה" (עמוד 63).

הגיבור האלמוני של הקרב היה קצין האג"ם החטיבתי, רס"ן יואב לוי "יוצא שקד" (עמוד 50). משנפצעו המח"ט והמג"ד, עבר הפיקוד אליו. לוי הורה ללוחמי גולני שהוסיפו להילחם לסגת מגבעה 17, "ולאחר שווידא שאין יותר חיילים על גבעה 17 הפעיל ארטילריה לעברה. זה היה המהלך שהכריע סופית את הסורים" (עמוד 65). את המוצב כבשו לבסוף חיילי גדוד העתודה של גולני, עליו פיקד דוד כץ.

תכנון מחוכם היה חוסך את הגבורה

רק מחצית מלוחמי הפלוגה שרדו את המלחמה מבלי שנפצעו או נהרגו. לקרב החרמון עלתה הפלוגה כשהיא מונה 60 לוחמים ומפקדים. כשעלה השחר ותם הקרב נותרו רק 19 מאנשיה שאינם פצועים או הרוגים. חטיבת גולני כולה איבדה בקרב 56 מאנשיה.

בין ההרוגים היה גם המ"פ, פסו, שנפל בקרב החרמון לצד מ"פ א' בגדוד וחברו למחזור מהפנימייה הצבאית, סרן שוקי ויאטר. מחזור ט"ו בפנימייה הצבאית, שחבריו כתבו טרם גיוסם כתבו בספר המחזור "להתראות בישיבות המטכ"ל" (עמוד 26), איבדו שישה מחבריהם בקרבות. למטה הכללי הגיעו רק דורון אלמוג, שעשה את המלחמה כמ"פ צנחנים בסיני, והיה לימים לאלוף פיקוד דרום, אביחי רונצקי, שלחם כמ"פ בסיירת שקד (ולאחר שחזר בתשובה היה לרב ובהמשך לרב הצבאי הראשי) ורון כתרי, ששירת כקצין מודיעין בפיקוד הדרום ובתפקידו האחרון שימש כדובר צה"ל.

בקר היטיב לתאר, בעברית שכבר אינה מצויה במקומותינו, את ההוויה בצה"ל באותן שנים, ובחטיבת גולני בפרט. תיאוריו של בקר את גבורת הרובאים הפשוטים והמפקדים, כמו גם גילוי מורך לב ואירועים של תופסים את הקורא ולא מרפים ממנו. הספר כתוב בתמצות ובקיצור אבל כל שורה, כך דומה, מעבירה היטב את המסר.

יתרה מכך, הוא גם לא חסך שבטו מאיש מן המעורבים, מהלל את הגיבורים האלמוניים ומטיח ביקורת באלו הראויים לה, בין שיהיו בכירי המפקדים או סוכני הזיכרון הלאומי. "תכנון מחוכם יותר בדרגים הגבוהים היה חוסך את משאבי הגבורה הבלתי נדלים שנדרשו מהרובאים של גדוד 51" (עמוד 73), קבע בצדק. ועדיין כשמגיעים לחרמון ומביטים למעלה, קשה שלא להשתאות מהאומץ של אלו שעלו כל הדרך למעלה, כנגד כל הסיכויים.