גם העורף האזרחי וגם בסיסי הצבא אינם מוכנים כראוי למערכה הבאה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

תמונות מטוסי הקרב של חיל האוויר בהאנגרים המוצפים מעידות שלא רק העורף הישראלי אלא גם בסיסי צה"ל, מוכנים פחות מהדרוש למערכה הבאה.

זה כבר הפך לשיר מוכר. זמן קצר לאחר אירוע קשה, בין שיהיה זה בשריפה בכרמל, קריסת החניון תת-קרקעי ברמת החייל ועתה ההצפות ברחבי הארץ, עולה השאלה האם ישראל ערוכה כנדרש לטיפול בעורף בשעת חירום קיצונית, בדגש על מלחמה. התשובה, שחוזרת שוב ושוב, היא שכנראה הרבה פחות מכפי הנדרש. 

הציבור בישראל כבר התרגל לתמונות של חיילים מפיקוד העורף מסייעים ללוחמי אש (כבאים), מפנים הריסות ממבנים שקרסו וגבות לא הורמו כשלוחמים מחטיבת הקומנדו, אחת החטיבות המעולות בצה"ל, סייעו לפנות בית-ספר בנהריה המוצפת. 

מנגד, סביר שהציבור חושב בטעות שהתשתיות הצבאיות ערוכות טוב בהרבה מאלו האזרחיות למערכה הבאה. תמונות מטוסי הקרב בהאנגרים שהוצפו במי הגשמים בבסיס חצור, עשויות לשנות את דעתו.

האויב מדלג מעל החזית היישר לעורף

במלחמה הבאה יהיה העורף חזית מרכזית, בזה אין ספק. ב-2012 סיפר הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, בכנס במכון למחקרי ביטחון לאומי, כי כשהיה קצין צעיר בחטיבת גולני, המלחמה היתה שונה. קו המגע עם האויב, החזית, היה ברור.

אשכנזי ציין בדבריו את הקושי שעמו התמודד צה"ל לחשוף את מערכי האויב, בלב השטח האורבני, בטרם מבצע "עופרת יצוקה" בעזה ב-2008, ואת הצורך לפתח "יכולת מאוד גבוהה של פגיעה, עם מהלומות מדויקות מהאוויר ומהיבשה".

בראשית המבצע הפעיל צה"ל מהלומת אש עוצמתית, ומיד לאחריו תמרון יבשתי מוגבל מאוד (אף שמוצלח) בלב רצועת עזה. "עופרת יצוקה" נמשך כשלושה שבועות, ואשכנזי עמד על כך שמאז, הצורך להכריע מהר את האויב, "רק מחריף. בגלל שבעצם הרבה מהמלחמה מתחוללת בעורף הישראלי".

כפי שציין אשכנזי בהרצאתו, החל משנת 2000 פחת האיום מצד צבאות סדירים על ישראל, אך התגבר האיום מצד ארגונים היברידיים, דוגמת חזבאללה וחמאס, המשלבים בין מרכיבי טרור, גרילה וצבא. יתרה מכך גם שדה הקרב אינו מוגדר כבעבר. אף שהסכנה שכוחות גדולים יפלשו לישראל ויכבשו חלקים ממנה היא בבחינת איום כמעט אנכרוניסטי, הרי שניכר כי האויב הפנים את הכלל שקבע בן-גוריון, כי במלחמה על צה"ל להעביר את המלחמה מהר ככל שניתן לשטח האויב. 

בעימותי ההווה והעתיד, בעת שצה"ל פועל בחזית ובעומק שטח לבנון או עזה, אמר אז אשכנזי, "כל מיני חפצים עפים לך מעל הראש" לעבר מרכזי האוכלוסייה בישראל. החפצים אליהם כיוון הם הטילים והרקטות שברשות חמאס וחזבאללה.

חמאס וחזבאללה למדו מבן גוריון

כמעט עשור שעבר מאז ההרצאה ההיא, ואויביה של ישראל כבר לא מסתפקים בהעפת חפצים לעבר עורף ישראל, וארסנל הרקטות שברשותם גדל משמעותית. גם הטווח, הקטלניות והדיוק השתפרו, אף שבהערכת אמ"ן השנתית שפורסמה השבוע, נקבע שחזבאללה טרם הגשים את פרויקט הדיוק, יכולת ייצור עצמי שיטתית של טילים מדויקים ארוכי טווח, והחזקת מערך גדול של טילים כאלו. 

לצד הטילים והרקטות שבאמצעותן הוא "ידלג" מעל קו החזית ויפגע במרכזי האוכלוסייה בישראל, הוקמו כוחות מאומנים (נוחב'ה בחמאס ורדואן בחזבאללה) שייעודם לחדור לשטח ישראל מעל ומתחת לקרקע ולבצע פעולות טרור וגרילה ביישובים וכנגד צירי גישה מרכזיים, שישבשו את יכולתו של צה"ל לגייס את אנשיו, לשנע אותם לקו החזית ולתמרן לשטחו.

לאור זאת, תרחיש הפתיחה של העימות הבא צפוי להיות שונה מאוד מזה שעמד בעבר. עם פרוץ המערכה סביר שהארגון ינחית מהלומת פתיחה שבמסגרתה יופעלו בו-זמנית מאמץ אש רחב היקף, הכולל ירי רקטות מדויקות וארוכות טווח, לצד מאמץ התקפי מתמרן באמצעות כוחות קומנדו שייעודם הוא לחדור לישראל ולהשתלט על יישובים ועל מוצבים.

סביר גם שהחזבאללה וחמאס הפנימו את לקחי מבצע "משקל סגולי" (תקיפת חיל האוויר בראשית מלחמת לבנון השנייה, בה הושמדו הטילים ארוכי הטווח של הארגון) ומהלך הפתיחה של מבצע "עמוד ענן", שבמסגרתו הושמדו בתקיפה מהאוויר מחסנים ובורות שיגור שבהם היו רקטות "פג'ר" 5 לטווח של כ- 75 ק"מ. לכן צפוי שבכל חזית, צפונית או דרומית, יפעיל האויב את מערכי השיגור הכבדים שלו בהקדם, מחשש שצה"ל ישמיד אותם עוד לפני שיוכל להשתמש בהם. ההרס שאלה ימיטו על העורף יהיה חמור בהרבה מכפי שאירע בסבבים הקודמים. 

על פיקוד העורף מפקד האלוף תמיר ידעי. כמו כל קודמיו בתפקיד, בוודאי מאז ימי האלוף גרשון יצחק, הוא נציג מובהק של צבא ההתקפה לישראל.

ידעי הוביל לוחמים בגולני למארבים בלבנון (שם, כך סיפר בשעתו, פחד יותר מהמג"ד שלו, ארז גרשטיין, מאשר מהמחבלים שבהם נתקל), את יחידת אגוז לכיבוש המוקטעה ברמאללה ב"חומת מגן" ואת החטיבה החומה כולה במלחמת לבנון השנייה.

בשל חומרת האיום, החליט לאחרונה ידעי לאגד גדודי החי"ר הקל של פיקוד העורף תחת חטיבה אחת. תפקידם של גדודים אלו, כפי שציין מפקד החטיבה, אל"מ (מיל.) ליאור נגר בראיון ל"אתר צה"ל" הוא לסייע בהגנה על היישובים הסמוכים לגבול. "רגע אחד לוחם ידאג למקלט ומזון לאזרחים, וברגע אחריו יסייע בפעולות הנדרשות מול האויב", אמר נגר. 

זהו צעד בכיוון הנכון, ממש כמו פיתוח המערכת מבוססת הלייזר ליירוט רקטות שהושלם לאחרונה, אולם נדרש בדק בית של ממש של תשתיות הצבא במרכזי הגיוס של יחידות המילואים ובבסיסי חיל האוויר. במלחמה הבאה הם יהיו תחת אש, ו"יהיה בסדר" לא יספיק. הדרך לקצר את המערכה הבאה עוברת ביכולת לייצר התקפה יעילה תחת אש, וכמאמר אשכנזי, מהר. 

מפקדת שאמרה אמירה ברורה וחדה

בראיון שפורסם בשבוע שעבר נשאל שר החינוך, הרב רפי פרץ, נשאל בראיון כיצד היה מגיב לו מילדיו היה מגלה נטייה מינית שונה. השר השיב שילדיו "גדלו בצורה טבעית ובריאה", וספג מאז ביקורת קשה. 

הכתב הצבאי של "חדשות 13", אור הלר, פרסם השבוע שאחת המבקרות, אף שעשתה זאת בהתאם למגבלות ולכללים שחלים עליה, היא סא"ל דנה בן עזרא, מפקדת גדוד האיסוף הקרבי 869, שפרסמה דף מפקד(ת) לפקודיה ובו כתבה שבתקופה האחרונה התבטאו גורמים רמי דרג באופן שרמז על נחיתותן של קבוצות בחברה בשל מוצאן או נטייתם המינית.

"אני כמפקדת חשה חובה לפנות אליכם ולומר אמירה ברורה וחדה: השיח המפלג והמסית נגד חלקים בעם הינו בבחינת עשיית זדון במושג 'צבא העם' וביכולתנו להתלכד סביב משימת ההגנה על הארץ", כתבה.

בתפקידה הקודם היתה בן עזרא חלק מצוות ההקמה של גדוד החי"ר הקל "לביאי הבקעה", עליו פיקד סא"ל ניר דופט (שזכור לי משירות משותף בצנחנים), ושימשה כסמג"דית הראשונה שלו. היתה זו הפעם הראשונה שאישה כיהנה בתפקיד זה בגדוד חי"ר בצה"ל, גם אם מדובר בחי"ר קל להגנת גבולות. בראיון ל"אתר צה"ל" הבהירה אז בן עזרא שהיעד שלה הוא פיקוד על גדוד מבצעי. 

בגדוד שעליו היא מפקדת, הדגישה בן עזרא, "משרתים זה לצד זו מיטב הנוער של עם ישראל ללא הבדלי מין, דת, גזע, נטיות מיניות, לאום – יחד אנחנו מבצעים את הקשות שבמשימות".

דף המפקד המדובר, שכבר זכה לגינוי באתר החדשות "0404" המזוהה עם הימין הפוליטי, הוא התבטאות חשובה וערכית של מפקדת בצה"ל, שמבינה שככזו עליה לשמש מצפן ערכי לפקודיה.

נשאלת השאלה מדוע בדרגים שמעליה, בצבא ובמערכת הפוליטית לא נשמעו קולות ברורים מספיק בגנות האמירה ומדוע שר החינוך, שבעברו שימש כרב הצבאי לצה"ל בדרגת תא"ל וכטייס מסוקי יסעור, הרשה לעצמו להתבטא כך.

אבל שאלה חשובה יותר היא מדוע לא כתב את דף המפקד אף מג"ד אחר? במקום לשבח את כותבת המאמר בחרו ב"חדשות 13" לציין את נטייתה המינית (כאילו זה רלוונטי).

מוטב היה לו שאלו מדוע את המאמר לא כתב מג"ד חובש כיפה, בוגר מכינת עלי למשל, באחת מחטיבות החי"ר, או מפקדה של יחידה מובחרת. דף המפקד שכתבה בן עזרא, אף שהוא מעיד טובות עליה, הוא בעיקר תעודת עניות לצבא, על כך שאף מפקד נוסף לא כתב מאמר דומה לו.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 16.01.2020)

 

 

 

 

הפרומו של הרמטכ"ל למלחמה הבאה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בין השורות בנאום של אביב כוכבי ניתן למצוא מסרי אזהרה לציבור בישראל, לחיזבאללה ולשר האוצר. השאלה מה צה"ל מתכוון לעשות בנדון

בהרצאה אתמול (יום ד') בכנס במרכז הבינתחומי בהרצליה, שנדמה שכוונה במקביל הן לאוזניים של אזרחי ישראל והן לאלו שבאיראן, בחיזבאללה ובחמאס, אמר הרמטכ"ל אביב כוכבי שצה"ל נערך ביתר שאת למערכה. הוא ביקש לתאם ציפיות עם הציבור ממש כשם שביקש להרתיע האויב.

מאז מלחמת לבנון השנייה גדלו ממדיו של חיזבאללה. ברשותו בין 120 ל-150 אלף טילים, רחפנים וכ-45 אלף לוחמים בסדיר (ובהם כוחות קומנדו) ובמילואים, שרכשו ניסיון מבצעי בסוריה וערוכים במתחמים מבוצרים בכפרים בדרום לבנון. גם איום הטילים המדויקים גדל. כוכבי ציין שישראל לא תאפשר לאויביה להצטייד בנשק שכזה, ושיהיו "מקרים שבהם נסתכן באפשרות שהדבר הזה ייקח אותנו לסף של עימות, או אפילו לעימות".

צה"ל, הבהיר, יפעיל אש עוצמתית, אבל האש לבדה לא תספיק. הוא הדגיש ש"חלק מרכזי בהישג המבצעי חייב להיות השמדת הנכסים של האויב. מכיוון שאם רק התקדמת והגעת לקו מסוים, ובדרך לשם לא השמדת את הרקטות, את טילי הנ"ט והמפקדות, האויב המבוזר והמוטמע במרחב האורבני ימשיך לפעול כמעט כאילו התמרון או הפעולה מנגד לא השפיעה עליו".

הניסיון לתאם את הציפיות עם הציבור ולדרוש – כן, לדרוש – חוסן לאומי והבנה שהעורף יהיה תחת אש ושלצה"ל יהיו נפגעים בלחימה, הוא חלק משמעותי מהמוכנות לעימות הבא. מנגד, הדבר גם מחייב הפעלת כוח למטרות ברורות ובנות השגה. וזה החלק של הצבא והדרג המדיני בחוזה. אחרת לא תושג אותה "תוצאה מובהקת" שעליה דיבר הרמטכ"ל.

חלק מרכזי במוכנות לעימות הוא כשירות כוחות היבשה. בפיקוד דרום יזם אלוף הפיקוד הרצי הלוי בוחן ליחידות הסדירות בכדי לשפר את מוכנותן למערכה בעזה. הלוי פיקד בהצלחה על חטיבת הצנחנים ב"עופרת יצוקה" ולאחרונה על מבצע "חגורה שחורה" מול הג'יהאד האסלאמי. אולם מערכה רחבה בעזה היא אירוע מורכב בהרבה, ואין להשליך מהצלחה בימי קרב ספורים על עימות רחב הכולל תמרון בשטח בנוי וצפוף, ומחייב כוחות מאומנים.

גם אלוף פיקוד הצפון אמיר ברעם (שהיה המג"ד שלי בצנחנים כשכוכבי היה המח"ט) אימץ את הרעיון ויזם שורה של תרגילים ו"בוחן רף", שבמסגרתו יעברו כל גדודי הסדיר וחלק מגדודי המילואים של צה"ל אימון המדמה מערכה בצפון.

בשל המצב הפוליטי, עיקר תוכניות הרמטכ"ל לבניין כוח ואימונים ייאלצו להמתין, אולם בתקשורת דווח שהוא ושר האוצר משה כחלון הסכימו על מתווה להקצאת מאות מיליוני שקלים להצטיידות במערכות הגנה אווירית כמענה לטילי השיוט שאיראן עלולה לשגר לעבר ישראל.

אבל עם כל הכבוד להגנה, מלחמות מנצחים בהתקפה. מערכה בצפון תחייב צבא יבשה כשיר (סדיר ומילואים), מיומן וקטלני (ערך נוסף שמדגיש כוכבי). אף שהבוחן בצפון ובדרום הם צעד בכיוון הנכון, עדיין נדרשת השקעה ניכרת בזרוע היבשה. שם, ורק שם, טמונה היכולת לקצר את משך המערכה הבאה וגם להכריע אותה.

המערכה תחייב גם יכולת וגם ביטחון ביכולת. את המרכיב הראשון בונים באימונים, ואילו למען השני ניתן לנצל את דינמיקת ההסלמה שממילא מתקיימת מול חמאס, לשלוט בה וללחום באויב בשטחו, מעבר לגדר. פשיטות שכאלו מערערות את האויב, יוצרות אצלו תחושת נרדפות ומסייעות גם לבניין הכוח ורוח הלחימה.

אמנם פעולות אלה עלולות לייצר הסלמה, ונפגעים, אולם יתרונן הוא שהן משיבות את היוזמה לישראל ומאפשרות לה לנתב את הדינמיקה לווקטור הרצוי לה. בעצם הנכונות לבצען יש מסר לאויב שבניגוד לדימוי של ישראל כמי שמפעילה רק אש מן האוויר ולא מוכנה לספוג נפגעים, הנכונות להפעיל כוח ולהסתכן במחיר כדי להבטיח את שלום אזרחיה, מחזקת את ההרתעה ועשויה לדחות את העימות הגדול, או לחלופין לאפשר לשלוט במועד פריצתו.

בתקופה שקדמה למבצע "עופרת יצוקה", למשל, הובילו מג"דים כמו ירון פינקלמן ועמית פישר, אז מפקדי גדודים בצנחנים ובגולני וכיום מפקדי אוגדות, פשיטות על מעוזי מחבלים ברצועת עזה. המפקדים והלוחמים ששבו מהן היו בטוחים ביכולתם להוביל כוחות בלחימה, ולנצח.

(המאמר פורסם במקור באתר "Ynet", בתאריך 26.12.2019)

שם המשחק: תרגיל הטעיה טקטי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

יום הקרב שהתרחש בין צה"ל לחזבאללה, בו הפעיל צה"ל תרגיל הטעיה טקטי מוצלח, הסתיים באופן שאפשר לשני הצדדים לסגור את האירוע. אבל המערכה בין ישראל לאיראן ושלוחותיה ארוכה והסבב הבא, שיכול להסלים לכדי מערכה רחבה, מעבר לפינה.

בגבול הצפון מתוח מאז התקיפות שיוחסו לישראל לפני כשבוע בסמוך לדמשק ובביירות (על זו שבסוריה ישראל גם לקחה אחריות). בתגובה, וכפי שהבטיח מזכ"ל הארגון, נצראללה, ירה חזבאללה ביום ראשון אחר הצהריים מספר טילי נ"ט לעבר בסיס צה"ל ורכבים צבאיים בסמוך לאביבים. צה"ל הגיב בירי ארטילרי מסיבי ובתקיפות של מסוקי קרב בכפרים ועיירות לבנוניות הסמוכות לגבול.

במהלך האירוע ביצע צה"ל, ככל הנראה, הונאה תרגיל הטעיה טקטי. מסוק פינה שני חיילים שהובלו באלונקות מנקודה סמוכה לאזור התקרית, ונחת בבית החולים רמב"ם. החזבאללה הניח שהשיג את מטרתו, פגיעה מדודה מאוד בכוחות צה"ל, ומיהר לסגור את האירוע. רק לאחר מכן התברר כי לא היו כל פצועים וכי בצה"ל הבינו מה התמונה שבה חפץ חזבאללה וסיפקו לו אותה.

האיש שמופקד מטעם צה"ל על חזית הצפון הוא האלוף אמיר ברעם, קצין נועז וחריף מחשבה שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובלחימה בלבנון וביהודה ושומרון. כשברעם היה מפקד גדוד 890 של חטיבת הצנחנים, באינתיפאדה השנייה, הוא יזם שורה ארוכה של מבצעים, כפי שסיפר לימים בראיון לאתר "nrg מעריב", שהתבססו על "הונאה טקטית שלא תלויה במודיעין. לגרות את האויב, להונות אותו, שייחשף, ואז לפגוע בו. להביא את אנשיך למגע איתו".

הפעם הפגיעה לא היתה בפעילי הארגון אלא ביעד, תמונת הניצחון שביקש חזבאללה להשיג, אבל העיקרון נשאר זהה. גנרלים לרוב זוכים לקרדיט על הפיקוד בשדה הקרב, ברעם הצליח הפעם דווקא לפקד על כוחותיו באופן שמנע מלחמה.

מעבר "מאפס למאה"

האירוע היווה גם מבחן ראשון, באש, לתא"ל שלומי בינדר, מפקד אוגדת הגליל החדש. בינדר, יוצא סיירת מטכ"ל שגם פיקד עליה ועל חטיבת גולני, פיקד אתמול על כוחות האוגדה ביום קרב קצר, מהסוג שניהלה האוגדה בשנה שקדמה למלחמת לבנון השנייה.

תותחנים יורים ללבנון דוצ

כוח תותחנים משיב באש ללבנון, לאחר ירי הנ"ט של חזבאללה, (צילום: דו"צ).

ב"אירועי הר וגיא" למשל, בנובמבר 2005 הצליחו כוחות האוגדה, בפיקוד תא"ל גל הירש, לסכל פיגוע חטיפה שניסו לבצע לוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה. אז נמנע האירוע בזכות תושיית כוח צנחנים שביוזמת המ"פ ביצע הונאה טקטית, החליף את מיקומו הרגיל של המארב ופגע והרג ארבעה מחבלים.

כחצי שנה מאוחר יותר, ב-12 ביולי 2006, הצליחו פעילי חזבאללה לחטוף שני חיילי צה"ל. הפעם לא הצליחו כוחות האוגדה לסכל את הפיגוע והדבר הוביל למלחמת לבנון השנייה.

כפי שהודגם אתמול יכולת האוגדה לעבור "מאפס למאה" במהירות, ולפגוע בפעילי חזבאללה בקרבת הגבול בטרם יצליחו אלה לבצע פיגוע או לחדור ליישובים בישראל, היא מרכיב חיוני ביכולתה של ישראל להכיל אירועים בגזרה ולסיים אותם בטרם יסלימו לכדי עימות רחב היקף.

הפעם הצליחו הצדדים להכיל את האירוע ולסגור אותו מהר, בהתאם לאינטרסים של שני הצדדים. מנגד, לא ברור מדוע חשף צה"ל את ההונאה שביצע, במקום לתת לחזבאללה מוצא של כבוד מהאירוע. גם כך הודיע הארגון שהתקיפה היתה פעולת תגמול על התקיפה הישראלית בסוריה וכי החשבון על התקיפה בביירות עדיין פתוח.

למרות שהאירוע אתמול נסגר מהר, ברור לכל המעורבים שלאור המערכה שבין המלחמות (מב"מ) שמנהלת ישראל כנגד ההתעצמות של איראן ושלוחיה בחזית הצפון, בסוריה ועל-פי פרסומים זרים בלבנון ובעיראק, ההסלמה הבאה מעבר לפינה. בפעם הבאה חיזבאללה עלול שלא להסתפק בפגיעות של טילים בנכסים של צה"ל, אלא לכוון ליעדים שיאפשרו לו להציג פגיעה ממשית בישראל.

אז, יידרשו האלוף ברעם ותא"ל בינדר לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף, שיחייב הפעלת כוחות מילואים. למרות המצוקה התקציבית (צה"ל פועל ללא מתווה תקציבי מוסדר וממתין לממשלה שתקום לאחר הבחירות), הקיצוץ באימוני כוחות היבשה, בדגש על מערך המילואים, פוגע במוכנותם ללחימה. "הרוצה במב"מ ייכון למלחמה", אמר פעם האלוף (מיל') ניצן אלון. הכלל הזה נשאר נכון.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 02.09.2019)

האם הקיצוץ באימונים מתיישב עם המתיחות הבטחונית הגוברת? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות הדיווחים בתקשורת על מתיחות גבוהה בצפון, סביר שכל הצדדים ישתדלו ללכת בין הטיפות ולהימנע ממערכה רחבה (שתמיד יכולה לפרוץ בגלל פעולה מוצלחת "מדי"). אבל על רקע המתיחות ראוי לשאול – האם הקיצוץ באימונים שעליו הוחלט הוא נבון?

בתקשורת פורסם לאחרונה כי צה"ל ביטל את מרבית האימונים המתוכננים עד לסוף 2019, בדגש על אימוני כוחות מילואים, וכן את התרגיל המטכ"לי השנתי, "אבן הראשה". עוד פורסם כי הרמטכ"ל, אביב כוכבי, שוקל האם לסגור שתי אוגדות מילואים, במטרה להשקיע את המשאבים ביחידות הנותרות.

בהקשר לכך נזכרתי בסיפור אודות אחת מחטיבות הצנחנים במילואים שבה מתקיים מפגש שנתי בין מפקדי הגדודים והפלוגות בהווה לבין קודמיהם, שלחמו במלחמת ששת הימים. כשנשאלו המפקדים הוותיקים כיצד לדעתם הושג ב-1967 ניצחון כה גדול בזמן כה קצר, השיבו כי הם התאמנו בתקופה שקדמה למלחמה כ-50 ימים בשנה ולכן ניצחו בשישה ימים.

עם השנים נהגו המפקדים בחטיבה לומר בציניות, בפרפרזה על העיקרון הנ"ל, שהיוצרות התהפכו: מתאמנים שישה ימים בשנה והמלחמות מתארכות ונמשכות כחמישים ימים. והנה, לאחרונה אמר אחד המפקדים בחטיבה בהתייחס לקיצוץ החד באימונים שעליו הורה הרמטכ"ל, גם הכלל הזה לא בתוקף.

המתח בצפון: ללכת עם ולהרגיש בלי

לא ברור איך הפרסומים הללו עומדים בכפיפה אחת עם המתיחות הנוכחית בצפון, שעלולה להסלים לכדי מערכה של ממש בה יידרשו כוחות היבשה ללחימה קשה ומורכבת.

במוצאי שבת תקף חיל האוויר בסוריה הרג שני פעילי חזבאללה והשמיד מבנה שבו נערכו פעילי כוח קודס לשגר רחפני תקיפה לעבר מטרות צבאיות ואתרי תשתית בצפון ישראל ובתקיפה נוספת, שחזבאללה מייחס לישראל, תקפו רחפני נפץ מבנה של חזבאללה ברובע הדאחיה בביירות.

יעד התקיפה הזו, על-פי פרסומים זרים, היה ככל הנראה מערבל פלנטארי, שהינו מכשיר חיוני למיזם ייצור הטילים המדויקים של חזבאללה. המערבל נועד לייצור חומרים הודפים שנדרשים לשיפור היכולת של מנועי הטילים. 

הרמטכ"ל, אביב כוכבי, אמר למחרת התקיפה בסוריה, בעת שסייר בפיקוד הצפון ובאוגדת הבשן, האחראית על הגבול הסורי, כי "הפיגוע שסיכלנו הלילה הוא פיגוע איראני, מאדמת סוריה כנגד מדינת ישראל". כוכבי הדגיש כי האיש שיזם ותכנן את הפיגוע הוא מפקד כוח קודס, הגנרל קאסם סולימאני.

ישראל לקחה אחריות על התקיפה בסוריה (מה שלא עשתה בביירות) מאותה סיבה שהזהיר צה"ל את החמאס שירסן את הג'יהאד האסלאמי – מאמץ התודעה הישראלי הוא מאמץ משלים למאמץ הקינטי. השאלה היא האם בצד השני קיבלו את המסר, וזה בכלל לא בטוח‬.

לתקיפה בביירות לעומת זאת, ישראל נמנעת מלהתייחס. אף שמערכת הביטחון הישראלית סימנה את ההתעצמות של חזבאללה בנשק מתקדם כ"קו אדום", ופעלה בשנים האחרונות כמיטב יכולתה לסיכול ההעברות של אמצעי לחימה שכאלו דרך סוריה, הצליח הארגון לבסס גם הוא "קו אדום": אל לה לישראל לפגוע בלבנון ולהפר את ריבונות המדינה.

בשנת 2014, למשל, כאשר נתקפו מטרות חיזבאללה בגבול בין סוריה ללבנון, הגיב הארגון בהנחת מטעני חבלה נגד כוחות צה"ל בגזרת הר דב.

העמימות בנוגע לזהות התוקף לא מנעה ממזכ"ל חזבאללה, השיח' חסן נצראללה, לקבוע בנאומו השבוע כי ישראל היא שעמדה מאחורי התקיפה בביירות, ולאיים כי ארגונו יתקוף בתגובה את כוחות צה"ל שערוכים בגבול הצפון.

הניסיון מלמד שכאשר נצראללה מאיים הוא גם מקיים. ההוכחה ניתנה לא פעם בעבר, באירועים דוגמת הפגיעה באח"י חנית במלחמת לבנון השנייה ואירוע "שמש חורפית" ב-2015, שבו ירה חזבאללה טילי נ"ט לעבר סיור של צה"ל בהר דב, הרג פצע מ"פ בגבעתי וחייל ופצע שבעה נוספים, בתגובה לפעולת סיכול ממוקד בסוריה שיוחסה על-פי פרסומים זרים לישראל, בה נהרגו מספר פעילי חזבאללה, ובהם בנו של עימאד מורנייה וקצין איראני בכיר.

למרות האיומים ההדדיים המתיחות בצפון אינה נראית בשלב זה ככזו שתוביל למלחמה. לישראל, איראן וחזבאללה, אין אינטרס להסלים את המציאות לכדי עימות של ממש. אבל תגובה מוצלחת "מדי" של צה"ל או של חזבאללה עשויה בהחלט להביא לכך.

השנה האבודה של כוכבי

צריך לומר ביושר שהרמטכ"ל, כל רמטכ"ל, אינו שש לקצץ באימונים ובמוכנות הכוחות. כמי שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובפיקוד על יחידות מתמרנות, בסדיר ובמילואים, ברור לכוכבי שיחידות מאומנות משיגות תוצאות טובות יותר במלחמה ובביטחון השוטף. האימון הוא המקום שבו החיילים והמפקדים לומדים לעבוד יחדיו, על בסיס תורת לחימה ותוך הפעלת האמצעים שברשותם, בשטח, באופן שמדמה ככל שניתן את התכנית האופרטיבית.

אבל מאז שנכנס לתפקידו בינואר האחרון נאלץ כוכבי, בשל הבחירות, ולאחר מכן בשל הבחירות החוזרות שעתידות להתקיים בחודש הבא, לנהל את הצבא ללא מתאר תקציבי. זוהי שנה אבודה מבחינת הרמטכ"ל וחלק ניכר מהרפורמות שירצה לממש יאלצו לחכות לשנה הבאה ולתקציב שתאשר הממשלה שתקום.

בפועל, לצה"ל (כמו למוסדות ממשלתיים אחרים) אין כרגע תקציב של ממש והם נאלצים לקצץ היכן שביכולתם ולאגד משאבים. כשזהו המצב מקצצים היכן שאפשר, בכל תקציב שאינו "צבוע", כלומר משועבד לתהליכי הצטיידות ארוכי טווח. התקציב היחיד שבו ניתן לקצץ הוא תקציב האימונים. 

לפני כארבע שנים השכילו שר הביטחון דאז, משה "בוגי" יעלון, והרמטכ"ל באותה עת, גדי איזנקוט, לנצל את היציבות השלטונית ולהגיע למתווה תקציבי מוסכם עם האוצר לארבע שנים.

היתרון של המתווה לא היה שהצבא קיבל את כל הכסף שרצה, אלא בידיעה הברורה כמה כסף בדיוק יש לו לבניין הכוח, החזקתו והפעלתו בשנים הקרובות, בלי הטקס השנתי הקבוע של הפחדות ו"גניבת סוסים" בין משרדי האוצר והביטחון. היציבות הזו אפשרה לאיזנקוט לממש את התכנית הרב-שנתית (תר"ש) "גדעון".

במרכז: הרמטכ"ל איזנקוט בביקור באימון כוחות מילואים, (צילום: דו"צ).

במסגרת תר"ש "גדעון" נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה (ובמערך המילואים) וכשירות היחידות הוגדרה בעדיפות גבוהה, גם על חשבון התעצמות ורכש. במסגרת התכנית חוזקו אוגדות החוד והוקמה חטיבת הקומנדו, מהלך ששידרג את יכולת צה"ל לפעול בעומק האויב. בנוסף, נערכה רפורמה מקיפה במערך המילואים ביבשה, שבמסגרתה הפך המערך לדיפרנציאלי בכשירות שלו, ישנן חטיבות בכשירות גבוהה וכאלו שאינן.

הרפורמה כללה הפחתה של משכי האימונים ושל תדירותם, למשל בתותחנים וביחידות לאבטחת בסיסים, והפניית התקציב שנחסך לאימון החטיבות המתמרנות, חי"ר ושריון. נוסף על כך שוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים לא נחוצים.

איזנקוט, שכמח"ט גולני עוד הספיק לאמן את חטיבתו בהתאם למודל של 17 שבועות אימונים ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית, התעקש והצליח להשיב את חטיבות החי"ר המובילות להתאמן לפי מודל זה. למעשה, בצה"ל נבנו בארבע השנים האחרונות שלושה צבאות, צבא הבט"ש והגנת הגבולות, צבא העתודה וצבא ההתקפה. לכל אחד מהם כוחות ייעודיים לו, ברמת כשירות שונה.

ניכר כי הרמטכ"ל איזנקוט הבין שצה"ל לא יוכל עוד להחזיק בצבא מילואים ענק, בכשירות נמוכה, והיה נכון להמיר אותו בכוח קטן יותר, אבל "עם שיניים" של ממש (ובמקביל ניהל מערכה ארוכה, חשאית ומוצלחת כנגד איראן בסוריה ואת מבצע "מגן צפוני", ששלל מחזבאללה את תשתית מנהרות החדירה בגבול עם לבנון). אף שלכוכבי ישנן תכניות לא פחות מרחיקות לכת לגבי בניין הכוח של הצבא שבפיקודו, הן יאלצו להמתין לממשלה החדשה שתקום. 

את הניצחון מכינים בבניין הכוח

למרות שלקיצוצים יש הסבר מתקבל על הדעת, הרי שהמתיחות הנוכחית עשויה לחייב בחינה נוספת של הדברים. במאמר ב"ישראל היום" כתבה פנינה שוקר, חוקרת (מלגאית ניובאואר) במכון למחקרי ביטחון לאומי, שהתרחישים להם נערך צה"ל כוללים מלחמה בכמה חזיתות, ומחייבים השגת הכרעה בזמן קצר. 

"חרף היעדר הנכונות להפעילו, צבא המילואים נותר מרכיב מרכזי ביכולות התמרון וההכרעה של צה"ל בחירום, וקיצוץ במערך המילואים פוגם בהן", כתבה שוקר ולא בלי צדק.

המתיחות הרב-זירתית שמולה מתמודד צה"ל בתקופה האחרונה, שבה כמעט בכל גזרה הוא מהלך על חבל דק בין ההכרח לסכל איומים והשאיפה לעשות זאת באופן שלא יביא לפריצת מלחמה, מחייבים צבא כשיר בסדרי כוחות לא מבוטלים.

גנרל בארי מקפארי, צנחן שלחם בווייטנאם ובמלחמת המפרץ הראשונה (1991) פיקד על הדיוויזיה הממוכנת ה-24, אמר בעדות לסנאט באותה שנה כי "המלחמה לא נמשכה 100 שעות כדי שננצח בה. זה נמשך 15 שנה".

גנרל מקאפרי, טען שהניצחון האמריקני במלחמת המפרץ נבנה במשך 15 שנה, (מקור: ויקיפדיה).

מקפארי, שהדיוויזיה בפיקודו ביצעה במלחמה ההיא איגוף שמאלי בן 370 קילומטרים אל תוך עיראק שנחשב לאחד מתמרוני השריון המהירים ביותר בהיסטוריה הצבאית המודרנית (שבמהלכו השמידה 300 טנקים, 300 תותחים, 1200 משאיות, 25 כלי טיס, ושבתה כ-5000 חיילים עיראקיים), התייחס בדבריו למשך הזמן שארך תהליך השיפור והשדרוג של כוחות צבא היבשה האמריקני למן המשבר שחוו בווייטנאם ועד להפעלת הכוח המאוד מרשימה שהפגינו בעיראק.

הלקח של מקפארי נכון גם כאן, תהליך הפיכתו של צה"ל למכשיר היעיל, המאומן והמיומן בנוסח זה שלחם ב-1967 או לחלופין בדומה לצבא האמריקני ב-1991, דורש זמן, מחויבות והתמדה מצד הפיקוד הבכיר של הצבא, ולא פחות מכך מצד הדרג המדיני הבכיר.

בכדי לטפל במשבר בכוחות היבשה תידרש הממשלה שתקום לייצר לרמטכ"ל מתווה תקציבי יציב להמשך כהונתו ולאשר תכנית רב-שנתית שממשיכה את הקו בו התחיל קודמו.

מנגד, אם הקבינט המדיני-ביטחוני שיוקם לאחר הבחירות יהיה דומה במשהו לזה הנוכחי סביר שיעסוק שיעסוק בכל דבר פרט לסוגיות הללו והדומות להן, שבהן הוא אמור לעסוק.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 30.08.2019)

 

אפשר לנצח במערכה הבאה, בכפוף לכמה תנאים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במאמר שכתב הפרשן הצבאי הוותיק, רון בן ישי, הוא קבע כי צה"ל לא יפסיד במערכה הבאה, אך גם לא ינצח. גם אם אף אחת מהטענות אינה מדויקת כשלעצמה, הרי שצירופן הכללי מדאיג מאוד. לאחרונה פרסם מכון JISS את המתווה להפעלת הכוח הצבאי במערכה הבאה. הוא אמנם אינו מבטיח ניצחון, אך עשוי להביא להישג משמעותי בהרבה

לפני כשבועיים פרסם הפרשן הצבאי הוותיק רון בן ישי ב-"Ynet", מאמר שבו הוא מסביר מדוע לתפיסתו "ישראל לא תובס במלחמה הבאה, אבל גם לא תנצח". לשיטתו, לחברה הישראלית קיימת רגישות מוגזמת לנפגעים בדגש על חיילים בלחימה ולהשבת גופות חללים ושבויים שברשות האויב, שמעבירה אותה על דעתה. יתרה מכך, ציין, יש משפחות שכולות המנהלות מרדף נקמני אחר מי שפיקדו על בניהם בקרב (תא"ל גל הירש וטענות ההורים השכולים כנגדו כשמונה למפכ"ל היא דוגמה בולטת, אך לא יחידה).

המפקדים הללו, לטענתו, לא מקודמים בצבא, וחלק מפקודיהם שרואים את האווירה שנוצרת בוחרים לעזוב. זו, כתב, "עוד דוגמה לאופן שבו החברה האזרחית בישראל מסרסת, לאט אבל בטוח, את כושר הפעולה, היוזמה והיצירתיות של מפקדי השדה". מפקדים, למעשה, מפחדים לטעות, וכפי שאמר אמר לי המ"מ שלי בצנחנים ביום הראשון של הטירונות, "מי שלא טועה, לא עושה". 

בעיה נוספת, שעליה הצביע, היא מעורבות הורים מוגברת בנעשה בצבא. "היום יכולים הורי חייל להתקשר ישירות לטלפון הנייד של המ"פ ולדרוש ממנו לבטל עונש משמעתי שהטיל על בנם או להקל עליו באימונים", כתב, כאילו היה הבייביסיטר שלו ולא מפקדו שמכשיר אותו ללחימה או מפקד עליו במהלכה. אף שיש במשהו בדברים, הרי שכשקוראים על התרשלות המפקדים בתרגיל ניווט בנחל חילזון, שכתוצאה ממנה נהרג חייל, קשה לצפות מההורים להישאר בחזקת צופים שאינם מעורבים. מנגד, מעורבות מוגזמת של הורים בנעשה בצבא מתרחשת כמעט תמיד כשהמפקדים לא מסמנים גבול ברור.

יחידת אגוז בתרגיל בקפריסין, (צילום: דו"צ).

ב-2009 סיפר מח"ט הצנחנים הרצי הלוי, כיום אלוף פיקוד הדרום, בראיון ל"מעריב" כי בשיחותיו עם הורים לחיילים בחטיבה הפונים אליו (והוא קיבל פניות רבות) נהג לשאול אותם אם לאחר הצבא, באוניברסיטה, גם יבואו לאסיפות הורים? "לא. אז בוא נשים את הקו לא בין הצבא לאוניברסיטה אלא בין התיכון לצבא".

גם בנוגע לרגישות לנפגעים היתה לו תשובה ברורה – היא תלוית הקשר. "הקזת דם אינסופית של מטענים מעוררת מחאה, כמו שקרה עם 'ארבע אמהות'. אבל גם במלחמת לבנון השנייה וגם ב'עופרת יצוקה', אנשים קיבלו את העובדה שבלחימה יש נפגעים בהבנה", אמר. יש בכך הגיון. כשצה"ל יצא ל"צוק איתן" והסביר שהמערכה חיונית בכדי להשמיד את תשתית המנהרות שמאיימת על כלל יישובי עוטף עזה, הציבור קיבל בהבנה יחסית את הלחימה ואת האבדות. אין סיבה להניח שזה ישתנה, ובתנאי שהממשלה והצבא יציבו יעדים ברורים וראויים שבגינם יש לשלם מחיר זה. 

כאן מגיע בן ישי לסיבה העיקרית לקושי של צה"ל לנצח את המערכה הבאה, "הפוליטיזציה של הביטחון". הדלפות מידע קריטי מישיבות הקבינט הביטחוני-מדיני, משיקולים פוליטיים, חושפות בפני האויב את המודיעין, מתווה התכנית המבצעית של צה"ל (על יתרונותיה וחסרונותיה) ואת עצם הנכונות של הממשלה לאשרה. דוגמה בוטה היא פרשת המצגת שדלפה מהקבינט ב"צוק איתן", אך היו גם דוגמאות נוספות.

קל לפטור את בן ישי בטענה שהוא מתרפק על העבר, כשצה"ל וישראל היו צודקים, חזקים ונכונים, ובמאמר תגובה בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", סא"ל (מיל') עמר דנק אף עשה כן. אבל מוטב להקשיב לו, שכן גם אם אף אחת מהטענות אינה מדויקת כשלעצמה, הרי שצירופן הכללי מדאיג ואמור להדיר שינה מעיני הציבור. 

את הכוח יש להפעיל בשכל, ובנחישות

בשבוע שעבר פרסם מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS) את מסמך "עוצמה בשעת מבחן", מתווה מדיניות לממשלת ישראל שכתבו עמיתי המכון ובהם פרופסור אפרים ענבר, מיקי אהרונסון והאלופים (מיל') יעקב עמידרור ויאיר גולן. הפרק השני של המסמך "השימוש המושכל בכוח", גורס כי לא ניתן להכריע את החמאס באופן מלא, לשיטתם, ללא כיבוש מחדש של הרצועה, ומאחר וזוהי חלופה לא רצויה, הרי שהיכולת הישראלית לבחור לנהל מלחמת התשה בעזה ולשמור על אפשרויות פעולה רבות, מלמדת דווקא על עוצמתה.

"ישראל פועלת בכוח להשמדת יכולותיהם של אויבים מסוג זה רק אחרי שהיא סופגת סדרת מתקפות ומפגינה מידה רבה של איפוק בפעולותיה ההתקפיות כדי לאגור לגיטימציה. זאת בתקווה שמבצעים גדולים ספורים, שיתקיימו מדי זמן, יחוללו הרתעה זמנית שתאפשר תקופת הפוגה ארוכה". יש בכך הגיון, ובתנאי שממשלת ישראל תדע להחליט גם "לשבור את הכלים" כאשר החמאס מגדיש את הסאה ולצאת למבצע גדול, ובנוסף, שתסביר (כפי שציינו המחברים) לציבור את אופי העימות עם החמאס, ואת שיקוליה.

השיח עם הציבור בנושאים הללו, ממש כפי שטען בשעתו ח"כ עפר שלח בספרו "האומץ לנצח", חיוני בכדי להבטיח את תמיכתו במהלכים ואת נכונותו לגלות הבנה לעלות הגבוהה, שכן כמאמר גולן, "לשימוש בכוח יש מחירים, והמחירים האלה, אחרי זה, מתבטאים בבתי הקברות".

מנגד, המסמך (שדברים שגולן אמר בעבר מהדהדים בו) קובע שאף שהתמרון הקרקעי אינו תמיד הפתרון המתאים וניתן לעתים לבחור בתגובה מבוססת אש ומודיעין, הרי שב"התרגש תרחיש צפוני הכולל איום חסר תקדים על העורף, על ישראל לגייס את כל צבאה, ולהכריע את חיזבאללה בלבנון על ידי שילוב של מתקפת מחץ יבשתית ואווירית".

במאמרו, אמר בן ישי דברים דומים. בפרק מתחו חוקרי המכון ביקורת על כך שבשלושים השנים האחרונות זנח הצבא את התמרון היבשתי. במקום זאת צה"ל הצטיין במבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות והסתמך על "השגת מודיעין מדויק, הפעלת אש מדויקת ומסיבית (ברובה מהאוויר), וציפייה כי השילוב המוצלח של השניים יביא להשמדת האויב ולהכנעתו". השיטה, קבעו, לא עובדת. ההישגים אינם חד-משמעיים, המערכה ממושכת והאויב מסיים אותה בתחושת הישג ברורה. 

מאמץ ה"מודיעין-אש" חשוב, אך הוא יכול רק לתמוך במאמץ העיקרי, הקרקעי, ולא להחליפו. "רק מאמץ קרקעי נחוש יכול לשבור את רוח האויב. יש חששות שווא כי גישה צבאית זו היא עתירת נפגעים. אומנם לחיכוך הגבוה יש מחירים, אך משך הלחימה הקצר יחסית, תוך הכרעת כוחו הצבאי של האויב, עשוי להביא דווקא למספר נפגעים נמוך יותר בחזית, ובוודאי בעורף. לא בכל מצב יהיה צורך או רצון להפעיל את יכולת התמרון, אבל על הצבא להיות מוכן לבצע תמרון רחב ומהיר".

התמרון חיוני, כתבו, משום שהשטח מהווה את בסיס הפעולה של האויב וה"שליטה בו שוללת את חופש הפעולה שלהם"; צמצום ירי הרקטות על העורף ניתן להשגה רק באמצעות כוחות קרקעיים; "האויב עשוי לספוג נזק כבד מהאוויר, אולם עצם קיומו כישות שלטונית או שליטתו בשטח אינם נתונים בסכנה. לעומת זאת, כיבוש שטח נרחב ושליטה בו מהווים לרוב איום גדול יותר על שליטים וארגונים". היעדר נכונות לתמרן אכן מביאה את אויביה של ישראל להעריך כי יכולתה לפגוע בהם מוגבלת וכי החברה הישראלית חלשה ואינה מוכנה להסתכן ולספוג מחירים. בשל כך, כתבו, יש להדגים "יכולת התמרון וההכרעה היבשתית בצורה משכנעת, בעת הצורך, כדי לבסס את אמינות ההרתעה".

הפעלת כוח שכזו, אינה מבטיחה כמובן ניצחון, אבל היא עשויה לתת בידי ישראל הישגים מוחשיים יותר בתום העימות הבא. השבוע פורסם שגם הרמטכ"ל אביב כוכבי משוכנע שניתן להכריע צבאית ארגונים כמו חמאס וחזבאללה ובתכנית הרב-שנתית שהוא מגבש לבניין הכוח מושם דגש על תמרון קטלני בחזית. מנגד, תפיסת הביטחון לעשור הקרוב שגיבש ראש הממשלה נתניהו ממשיכה לדבוק בקו המסורתי של הפעלת אש ועוד אש, שעליו מתחו חוקרי המכון ביקורת. סביר שצה"ל יבחר, כדרכו, בפתרון של "גם וגם" לפיו יוקצו משאבים חלקיים לתמרון הקרקעי ואת העיקר ישקיעו במרכיבי המודיעין והאש. "עוד מאותו דבר" זה פתרון רע, אבל לך תלמד כלב זקן תרגילים שכבר שכח.

רהב מיותר

האלוף ברעם בטקס לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה, (מקור: דו"צ).

השבוע נאם אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, בטקס זיכרון לחללי מלחמת לבנון השנייה. משום מה בחר ברעם, קצין חריף מחשבה שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובלחימה בלבנון וביהודה ושומרון, לשגר מסר כמעט זחוח לחזבאללה שמעבר לגבול. "אל מול האיומים המונחים לפתחנו מצפון, חזינו בהתלהמות ובצווחות של נסראללה בנאומו לפני שבועיים. הכל, אני אומר לכם, כתוצאה מלחץ רב".

ברעם אינו יוצא דופן, וקדמו לו בשנה האחרונה האלוף יואל סטריק (אותו החליף ברעם בתפקיד) וכן ראש אמ"ן, אלוף תמיר היימן, בנאום שנשא לפני כשבוע בכנס. "אנחנו לא צריכים את נסראללה כדי שיגיד לנו מה מצב פרויקט דיוק הטילים. אנחנו יודעים יותר טוב ממנו", אמר היימן. רק היה חסר שיגידו ש"נשבור להם את העצמות", כמאמר הרמטכ"ל דוד אלעזר בראשית מלחמת יום הכיפורים, ודי. מבצע "מגן צפוני" פגע בהיערכות חזבאללה למערכה הבאה, הסנקציות על איראן והאבדות שספג הארגון בסוריה, גובים גם הם מחיר כבד מן הארגון, שבא לידי ביטוי גם במצוקה תקציבית. סביר גם שהמודיעין שבידי ישראל אודות פרויקט דיוק הטילים, מדויק ועדכני מאוד.

השאלה הנשאלת היא מדוע לזלזל באופן כה בוטה באויב. מה גם שמדובר באויב, שלמרות היותו חלש, קטן בהיקפו ופחות מקצועי מצה"ל בכשירותו, הצליח להפתיע את ישראל לא פעם ולנצל את נקודות התורפה שלה בכדי לייצר הצלחה. 

מול האיומים, אמר ברעם בטקס, "יכול צה"ל להתגאות ביתרונו המשמעותי ביותר – איכות אנשיו, המפקדים, הלוחמים". אם אכן תיפתח מערכה בצפון, ביתרון זה טמונה יכולתה של ישראל להשיג הישגים של ממש ואף להכריע את אויביה, ובמקרה של מערכה בלבנון יידרש ברעם לפקד על תמרון קרקעי רחב היקף ולהכריע. אבל המשאב הזה, היתרון הזה, ממש כפי שכתבו בן ישי ועמיתי מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, מחייב החלטה נחושה. בלעדיה, נחזור שוב על אותה הצגה, על אותה במה, במועד חדש.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.06.2019)

 

צה"ל מחבק פומבית את המילואימניקים, אבל מוטב שיתמקד בנכונות לגייס אותם למלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע חל יום ההוקרה למשרתים במערך המילואים, אבל אף שצה"ל נהנה לחבק פומבית את המילואימניקים, בפועל בשנים האחרונות הוא נוטה להסתמך יותר ויותר על המערך הסדיר. במלחמת לבנון השלישית, כפי שהצטיירה מסדרת כתבות ששודרה השבוע, הסדיר לבדו – לא יספיק.

השבוע חל יום ההוקרה למשרתים במערך המילואים של צה"ל. כבכל שנה, התפרסמו הכתבות הצפויות בכלי התקשורת על המשפחה שכל חבריה משרתים יחדיו באותה חטיבה ומצהירים כמובן על חשיבות השירות במילואים ועל תחושת הסיפוק הגדולה שלהם (ובנימה אישית – הכל אגב, נכון לגמרי), בפייסבוק פרסם דובר צה"ל פוסט על המילואימניק מחטיבת החי"ר כרמלי שהתבשר בעיצומו של אימון על הולדת נכדו השביעי (בפוסט, איך לא, כלולה תמונת הסב המאושר במדי ב' מחבק את נכדו). כמו כן פרסם צה"ל נתונים סטטיסטיים יבשים על כמות המשרתים במילואים. כך למשל התברר שלוחם בחיל הרגלים של צה"ל הוא התפקיד הנפוץ ביותר במערך המילואים לגברים, ושלמרות שבשני העשורים האחרונים נשים משרתות במספרים הולכים וגדלים בתפקידים משמעותיים, בקרבי ובפיקוד בצה"ל, קצינת משאבי אנוש נותר התפקיד הכי נפוץ לנשים. 

על חטיבות המילואים מפקדים כיום רק קצינים בשירות קבע. אל"מ ברק רובין, למשל, מפקדה החדש של חטיבת החי"ר אלון הוא דוגמה בולטת. רובין הוא מפקד מנוסה. הוא צמח בסיירת חטיבת הנח"ל, פיקד עליה במלחמת לבנון השנייה ועל גדוד הסיור החטיבתי ב"צוק איתן", אבל זוהי הפעם הראשונה שהוא מפקד על אנשי מילואים בהיקף גדול. גם מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים הוא במגמת גדילה מתמדת. כך למשל פיקד סא"ל ליאור גרוס, יוצא סיירת צנחנים, על גדוד בחטיבת המילואים "חוד החנית", בעודו משרת בתפקיד באגף התקשוב.

חיילי מילואים בתרגיל, (צילום: דו"צ).

הבעיה מחריפה כאשר מפקדים על החטיבות הללו קצינים מהיחידות המיוחדות, שפוגשים (כמעט) לראשונה לא רק בעולם המילואים אלא גם בצבא היבשה המתמרן. זה נובע מסיבות רבות ובהן הרצון לספק לקצינים בכירים ניסיון בפיקוד על חטיבה מתמרנת בטרם קבלת פיקוד על מסגרת סדירה, החשש של צה"ל מאובדן קצינים מיחידות העילית לטובת השוק האזרחי, תובענות תפקיד המח"ט והמג"ד (150 ימי מילואים בשנה למח"ט ו-90 למג"ד) שמקשה על מציאת מועמדים מתאימים ופנויים, והצורך למצוא תקני אל"מ לקציניו שבקבע. יש כמובן יוצאים מן הכלל – תחת הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, נערכה רפורמה מקיפה במערך המילואים ביבשה, שבמסגרתה הפך המערך לדיפרנציאלי בכשירות שלו, ישנן חטיבות בכשירות גבוהה וכאלו שאינן כאלו. הרפורמה כללה הפחתה של משכי האימונים ושל תדירותם, למשל בתותחנים וביחידות לאבטחת בסיסים, והפניית התקציב שנחסך לאימון החטיבות המתמרנות, חי"ר ושריון. נוסף על כך שוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים לא נחוצים. אבל כשבוחנים את שילוב כוחות המילואים בעימותים מאז 2006, מתברר שצה"ל נרתע מגיוס והפעלת צוותי קרב של חטיבות מילואים. ב"עופרת יצוקה" היו שלושה כאלה, ב"עמוד ענן" לא הופעל מהלך מתמרן, וב"צוק איתן" לחם ברצועה רק צוות קרב חטיבתי אחד של חטיבת מילואים, חטיבה 261 של בה"ד 1, עליו פיקד אל"מ (כיום תא"ל) אבי גיל.

פעם היו המילואימניקים שומרי החותם של צבא העם. הם אלו שניצחו את המלחמות הגדולות. את תחושת המשמעות, השייכות והערך, הם הביאו מהבית. כיום צה"ל נסמך הרבה יותר על הצבא הסדיר והכשיר. רק כחמישה אחוזים מן האוכלוסייה נמנים על מי שעושים שירות מילואים שמשכו שבוע או יותר בשנה. למרות שבצה"ל אוהבים לחבק פומבית את המילואימניקים ולספר שהם ויחידותיהם הם חלק בלתי נפרד מהצבא, בפועל מאז מלחמת לבנון הראשונה צה"ל מזניח את מערך המילואים שלו, מפרק אותו לטובת חיסכון כספי ומפנה אותו למשימות ביטחון שוטף שונות ושוחקות.

שתי אצבעות מצידון? לא במילואים

השבוע שודרה ב"חדשות 13" סדרת כתבות מרתקת של הפרשן הצבאי אלון בן דוד, שעסקו במלחמת לבנון השלישית, זו שבה עתיד צה"ל להילחם בחזבאללה. בין היתר נבחן מצב מוכנות העורף, התשתיות החיוניות, מוכנות וכשירות הצבא וכן תהליכי ההתעצמות שקיים חזבאללה מאז מלחמת לבנון השנייה, ובכלל זה הלקחים שהפיק ממלחמת האזרחים בסוריה. התרחיש שתיאר בן דוד הוא תרחיש קשה, שבמהלכו תפגע ישראל במדינת לבנון וחזבאללה, ואילו בעורף יפגעו מטרים של רקטות במספרים ועוצמות שטרם הכרנו. אחד המרואיינים אף המליץ למפקדי הצבא לקחת את התרחיש הגרוע ביותר שבידם ולחשוב שיהיה אף גרוע יותר. ולהיערך לזה. נראה, אם כן, שבין החזבאללה לישראל מתקיים מאזן הרתעה הדדי, שכן יכולות ההרס והנזק של שני הצדדים השתפרו משמעותית מאז מלחמת לבנון השנייה.

חיילי פיקוד העורף בתרגיל, (צילום: דו"צ).

זה לא חדש, ואחד מאלופי פיקוד העורף האחרונים, אייל אייזנברג, אף אמר זאת מפורשות לאורך כל כהונתו. מבחינת העורף, הזהיר, המלחמה הבאה תהיה פי עשר יותר חזקה מזו שהתרחשה ב-2006 וצה"ל לא יוכל לספק מיגון בדמות "כיפת ברזל" ודומיה. האזרחים יידרשו להישמע להנחיות הפיקוד ולשהות במקלטים ימים ארוכים. אבל קשה להעריך שבציבור מבינים זאת. הם התרגלו להגנה שלה זכו בעימותים מול החמאס בעזה, וזה מה שהם מצפים שיקרה גם מול לבנון. לא משנה כמה פעמים יסבירו שבמלחמה הבאה יופנו מערכות כמו "כיפת ברזל" ואחרות לשימור הרציפות התפקודית של צה"ל ולהגנה על תשתיות חיוניות, הציבור לא יאמין. 

כשזה הגיע למענה של צה"ל הוצג חיל האוויר כמי שפיתח יכולות הספקי תקיפה (בכמה מטרות הוא מסוגל לפגוע בזמן נתון) מרשימות מאוד, ושבסיסיו הופכים במלחמה, כהגדרת בן דוד, "למפעל לחימוש פצצות". הפעלת הכוח היבשתית הוגדרה אמנם כחיונית, אבל ניכר במרואיינים שהם סומכים הרבה יותר על כשירות חיל האוויר. הן תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר והן סגן הרמטכ"ל לשעבר וכיום עמית מחקר במכון JISS, אלוף (מיל') יאיר גולן, טענו בכתבה שצה"ל מצטייר בעיני חזבאללה כצבא שחושש לתמרן, והוא נערך לכך שעיקר התגובה של ישראל תהיה באמצעות תקיפות אוויריות ונבנה בהתאם.

כשנשאל גולן, קצין צנחנים שפיקד בלבנון על פלוגה, גדוד וחטיבה מרחבית (אז גם נפצע בהתקלות עם מחבלים, והוסיף לפקד על הכוח עד גמר הלחימה), ולאחר הנסיגה פיקד על אוגדת הגליל ופיקוד הצפון, האם נדרש מהלך קרקעי השיב כי "אין מנוס מזה. אני לא מכיר לאורך ההיסטוריה האנושית ניצחון במלחמות שלא הושג על הקרקע". בניגוד לחלק מהמרואיינים, ובהם תמיר, שקראו לרפורמה משמעותית בצבא היבשה, גולן משוכנע שצה"ל "כמו שהוא היום יכול להביס את החזבאללה בדרום לבנון. לא בקלות, כן? זה במאמץ ניכר, אבל הוא יכול לעשות את זה בהצלחה מרובה". הבעיה, כפי שהוא ראה אותה היא בצבא פנימה, במנטליות. "משהו ביצר ההתקפי של צה"ל נשחק. אני חושב שצה"ל איבד אמון ביכולות היבשתית שלו. ולא בהצדקה". כשנשאל מה המשמעות של הבסת חזבאללה הסביר ש"זה אומר שהכוח הצבאי שלו צריך להיות מרוסק. כלומר הוא צריך להגיע למצב של חידלון ביכולת שלו להילחם. זו המשמעות של הכרעה צבאית. אנחנו צריכים להכריע צבאית". בתגובה, שאל אותו בן דוד האם הוא חושב שזה אפשרי. "אני יודע שזה אפשרי", השיב.

המהלך שגולן מדבר עליו מחייב הפעלה נרחבת של כוחות מילואים. בדיוק הכוחות שצה"ל חשש להפעיל בלחימה בעזה, מול אויב חלש בהרבה. יתכן ומבחינת כשירות, כפי שהוא קובע, צה"ל ערוך ללחימה בחזבאללה, אבל כשזה מגיע לנכונות לעשות כן, ועל אחת כמה וכמה להפעלת כוחות מילואים, הרבה פחות. כאן נכנס אותו גורם חמקמק שאותו ציין בן דוד כקריטי ביותר עבור ישראל במלחמה הבאה מנהיגות, בתוך הצבא ובדרג המדיני, שתדע להחליט ולהכריע. אז מחבקים את מערך המילואים פעם בשנה, ומודיעים על הטבות כאלה ואחרות, כמו הנחה בארנונה בחלק (למה רק בחלק?) מהרשויות, אבל הדרך לכבד באמת את המשרתים במערך המילואים היא באמצעות הכללתם בתכניות האופרטיביות. ולהביא זאת לידי ביטוי בכל האמור באימונים, כשירות והפעלה, במשולב ולצד הכוח הסדיר.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 23.05.2019)

המיגון חשוב אבל הוא לא ימנע את הטיל הבא, ובעצם גם לא את הרקטה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ירי טיל נ"ט ממנו נהרג אזרח בהסלמה האחרונה בעזה, הפתיע את הצבא. כמענה, הציב חומות בטון במרחב. אבל ביום הקרב או הפיגוע הבא, צה"ל לא יוכל להמשיך להחליף יריות וטילים עם חמאס, כפי שעשה בימי השהייה בלבנון. הוא יצטרך לתקוף, קרקעית.

אחת ההצלחות המבצעיות של החמאס במהלך ההסלמה האחרונה ברצועה, ימי הקרב שבצבא מכנים "גן סגור", הוא ירי טיל הנ"ט (נגד טנקים) שפגע במכוניתו של משה פדר בכניסה לקיבוץ ארז, והרג אותו.

גורם צבאי שנפגש עם תושבי הקיבוץ הודה שצה"ל לא צפה את יכולתו של הארגון להוציא לפועל פיגוע שכזה. הפתרון – הקמת חומת בטון בסמוך למקום האירוע. זהו פתרון נקודתי שמעיד, יותר מכל, על זיכרון ארגוני קצר של הצבא.

רכבי צה"ל שנפגעו במארב הנ"ט שביצע חזבאללה בהר דב, אירוע "שמש חורפית", ב-2015, (מקור: ויקיפדיה).

כמעט עשרים שנים קודם לכן, בחצי השנה שקדמה לנסיגת צה"ל מלבנון, הפעיל חזבאללה חולית כווני נ"ט יעילה במיוחד. בארבעה אירועים שונים ירו פעילי חזבאללה טילי נ"ט מדויקים מטווח רחוק לעבר עמדות צה"ל במוצבים, שהצליחו לחדור את המיגון ולהרוג בסך הכל שישה חיילים, ובהם סמל צחי איטח ההרוג האחרון של צה"ל בתקופת השהייה בדרום לבנון. 

תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני שפיקד על החטיבה המרחבית חירם באותה עת, כתב לימים בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) ש"מכת הטילים" וכמות הנפגעים הרבה יחסית שגבתה בפרק זמן קצר, הממה את שכבת הפיקוד הבכיר של צה"ל ואת דעת הקהל הישראלית ושכנעו בנחיצות הנסיגה. בצבא, כתב תמיר, הצליחו אלוף הפיקוד גבי אשכנזי ומפקד האוגדה משה קפלינסקי, בקור רוח וניהל נכון, לייצב את המערכת. 

"שירתתי שנים ארוכות בלבנון והכרתי היטב את קצב ההתמודדות של הצבא עם איומים חדשים. כאשר, לדוגמה, החל החזבאללה להשתמש במרגמות כנגד מוצבי צה"ל עברו כמה שנים עד אשר מיגנו את המוצבים בהתאם. מאז ששימשתי מפקד פלוגה ועד שהתמניתי מפקד גדוד חיינו במוצבים ממוגנים בצורה חלקית וספגנו לא מעט נפגעים בשל כך" (עמוד 251). הפעם, כתב, מיהר צה"ל לספק מענה ולמגן את המוצבים בבטון מזוין, ברשתות נ"ט ובמערכות תצפית משופרות.

עד כאן להגנה. כשזה מגיע להתקפה, התשובה היתה פחות נחושה ונחרצת. אגדה צה"לית סיפרה אמנם שאת החשבון עם מפקד חולית הנ"ט סגרה לימים סיירת מטכ"ל (או יחידה מובחרת אחרת), שהתנקשה בחייו. אבל צה"ל הגדול, נמנע ככל האפשר מאז ועד לנסיגה, מפעולות קרקעיות יזומות שמטרתן פגיעה באויב.

חזבאללה היה תלמיד טוב, וחמאס?

כוח נ"ט של צה"ל בתרגיל, (מקור: אתר עמותת עורב צנחנים).

צריך לומר שבתחום הטילנות (ירי טילי נ"ט, בעגה הצבאית) צה"ל הקדים את חזבאללה. כלקח ממלחמת יום הכיפורים רכש צה"ל מערכות נ"ט רבות לחיל הרגלים והקים מספר יחידות מובחרות שזהו תחום התמחותן, ובהן מגלן, מורן ופלוגות הנ"ט החטיבתיות, אשר הפגינו רמת מיומנות גבוהה.

תחילה צדו אנשיהן טנקים. במלחמת של"ג השמיד גדוד נ"ט מחטיבת הצנחנים מילואים 409 עשרות טנקים ורכבים ממוגנים ושלושה מסוקי קרב מסוג גאזל של הצבא הסורי. בהמשך התמחו היחידות בפגיעה בחוליות חזבאללה, כשניצלו את יכולות הנ"ט לפגיעה מדויקת וארוכת טווח.

בשנת 1997, למשל, במבצע "סחרור מסוכן" ירה כוח מפלוגת הנ"ט של הצנחנים, בפיקוד גיא חזות (לימים תא"ל), מספר טילים מסוג טאו לעבר עמדת חזבאללה בבית סמוך למוצב ריחן, והרג מספר פעילים. 

אבל חזבאללה היה תלמיד טוב, כפי שהוכיח בטרם נסיגת צה"ל מלבנון, וכן במלחמת לבנון השנייה. ב-2006 חוליות נ"ט של חזבאללה פגעו בטנקים מחטיבה 401 בקרב הסלוקי, וחולית פעילים מהארגון ירתה שני טילי נ"ט לעבר כוח מילואים בכפר דבל, ממנו נהרגו תשעה לוחמים ונפצעו נוספים.

ב-2015, לאחר פעולת סיכול ממוקד בסוריה שיוחסה ע"פ פרסומים זרים לישראל, בה נהרגו מספר פעילי חזבאללה, ובהם בנו של עימאד מורנייה וקצין איראני בכיר, הגיב הארגון (באירוע שזכה בצה"ל לכינוי "שמש חורפית") בירי טילי נ"ט לעבר סיור של צה"ל בהר דב. מהירי נהרגו מ"פ בגבעתי וחייל, ונפצעו שבעה נוספים.

הטיל שבו השתמשו פעילי החזבאללה במלחמה ובהר דב, כמו גם זה שירו פעילי חמאס בשורה של אירועים בגזרת הרצועה, ובהם הטיל שפגע ברכבו של משה פדר והרגו, היה טיל נ"ט מסוג קורנט. זהו טיל מתקדם מתוצרת רוסיה, מדויק ומונחה קרן לייזר, שמגיע לטווח של חמישה וחצי קילומטרים וחודר שריון בעובי 1,000–1,200 מ"מ פלדה.

נראה שגם הפעם שב צה"ל ליישם במהירות את לקח המיגון. אבל בלחימה עצמה, נמנע שוב, מליזום פעולה קרקעית, ואפילו תהיה זו פשיטה בהיקף פלוגתי או גדודי. 

הצבא אמור לחצוץ בין האזרחים לאיום

וכדאי לקחת בחשבון עוד עניין. בהסלמה האחרונה בעזה נהרגו ארבעה אזרחים ואף לא חייל אחד. אמנם הקטליזטור להסלמה היה פציעתם של שני חיילים בידי צלף, אולם במבחן התוצאה האזרחים מקדימה, חוטפים, וצה"ל מאחורה, מנהל מלחמת טילים ורקטות עם חמאס.

בתקופה שקדמה למבצע "חומת מגן" באינתיפאדה השנייה, שאל תמיר, מח"ט גולני דאז, את הרמטכ"ל מופז, מדוע אם הפיגועים יוצאים ממחנה הפליטים ג'נין, צה"ל לא פועל שם. "איך זה שאנחנו חיים עם שניים-שלושה פיגועים ביום? אני מתבייש להיות קצין בצבא כזה", אמר.

תחושת המסוגלות ששידרו תמיר ועמיתיו, מפקדי חטיבות החי"ר המקבילים, לפיקוד הבכיר הביאה לשינוי המדיניות ולראשיתן של הפשיטות הקרקעיות שהגיעו לשיא ב"חומת מגן", נמשכו גם אחר כך ולבסוף הכריעו את הלחימה באינתיפאדה השנייה.

הרמטכ"ל אביב כוכבי, אז מח"ט הצנחנים, היה אולי פחות בוטה מתמיר, אך שידר נחישות זהה ופיקד על שורת מבצעים ופשיטות מוצלחות כנגד ארגוני הטרור הפלסטיניים.

מדיניות הפעלת הכוח נקבעת אמנם בדרג המדיני, אבל הנוחות הזו, שבמסגרתה מממש הצבא את יתרונותיו באש, מודיעין וטכנולוגיה, מונעים מהצבא לממש את ייעודו ולחצוץ בין האזרחים לאיום. הסבב (סליחה, ימי קרב) הבא מעבר לפינה. כשהוא יקרה, הדרג המדיני לא יכול להשאיר את החיילים מאחורי מחסה.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 15.05.2019)