צה"ל מחבק פומבית את המילואימניקים, אבל מוטב שיתמקד בנכונות לגייס אותם למלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע חל יום ההוקרה למשרתים במערך המילואים, אבל אף שצה"ל נהנה לחבק פומבית את המילואימניקים, בפועל בשנים האחרונות הוא נוטה להסתמך יותר ויותר על המערך הסדיר. במלחמת לבנון השלישית, כפי שהצטיירה מסדרת כתבות ששודרה השבוע, הסדיר לבדו – לא יספיק.

השבוע חל יום ההוקרה למשרתים במערך המילואים של צה"ל. כבכל שנה, התפרסמו הכתבות הצפויות בכלי התקשורת על המשפחה שכל חבריה משרתים יחדיו באותה חטיבה ומצהירים כמובן על חשיבות השירות במילואים ועל תחושת הסיפוק הגדולה שלהם (ובנימה אישית – הכל אגב, נכון לגמרי), בפייסבוק פרסם דובר צה"ל פוסט על המילואימניק מחטיבת החי"ר כרמלי שהתבשר בעיצומו של אימון על הולדת נכדו השביעי (בפוסט, איך לא, כלולה תמונת הסב המאושר במדי ב' מחבק את נכדו). כמו כן פרסם צה"ל נתונים סטטיסטיים יבשים על כמות המשרתים במילואים. כך למשל התברר שלוחם בחיל הרגלים של צה"ל הוא התפקיד הנפוץ ביותר במערך המילואים לגברים, ושלמרות שבשני העשורים האחרונים נשים משרתות במספרים הולכים וגדלים בתפקידים משמעותיים, בקרבי ובפיקוד בצה"ל, קצינת משאבי אנוש נותר התפקיד הכי נפוץ לנשים. 

על חטיבות המילואים מפקדים כיום רק קצינים בשירות קבע. אל"מ ברק רובין, למשל, מפקדה החדש של חטיבת החי"ר אלון הוא דוגמה בולטת. ובין הוא מפקד מנוסה. הוא צמח בסיירת חטיבת הנח"ל, פיקד עליה במלחמת לבנון השנייה ועל גדוד הסיור החטיבתי ב"צוק איתן", אבל זוהי הפעם הראשונה שהוא מפקד על אנשי מילואים בהיקף גדול. גם מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים הוא במגמת גדילה מתמדת. כך למשל פיקד סא"ל ליאור גרוס, יוצא סיירת צנחנים, על גדוד בחטיבת המילואים "חוד החנית", בעודו משרת בתפקיד באגף התקשוב.

חיילי מילואים בתרגיל, (צילום: דו"צ).

הבעיה מחריפה כאשר מפקדים על החטיבות הללו קצינים מהיחידות המיוחדות, שפוגשים (כמעט) לראשונה לא רק בעולם המילואים אלא גם בצבא היבשה המתמרן. זה נובע מסיבות רבות ובהן הרצון לספק לקצינים בכירים ניסיון בפיקוד על חטיבה מתמרנת בטרם קבלת פיקוד על מסגרת סדירה, החשש של צה"ל מאובדן קצינים מיחידות העילית לטובת השוק האזרחי, תובענות תפקיד המח"ט והמג"ד (150 ימי מילואים בשנה למח"ט ו-90 למג"ד) שמקשה על מציאת מועמדים מתאימים ופנויים, והצורך למצוא תקני אל"מ לקציניו שבקבע. יש כמובן יוצאים מן הכלל – תחת הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, נערכה רפורמה מקיפה במערך המילואים ביבשה, שבמסגרתה הפך המערך לדיפרנציאלי בכשירות שלו, ישנן חטיבות בכשירות גבוהה וכאלו שאינן כאלו. הרפורמה כללה הפחתה של משכי האימונים ושל תדירותם, למשל בתותחנים וביחידות לאבטחת בסיסים, והפניית התקציב שנחסך לאימון החטיבות המתמרנות, חי"ר ושריון. נוסף על כך שוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים לא נחוצים. אבל כשבוחנים את שילוב כוחות המילואים בעימותים מאז 2006, מתברר שצה"ל נרתע מגיוס והפעלת צוותי קרב של חטיבות מילואים. ב"עופרת יצוקה" היו שלושה כאלה, ב"עמוד ענן" לא הופעל מהלך מתמרן, וב"צוק איתן" לחם ברצועה רק צוות קרב חטיבתי אחד של חטיבת מילואים, חטיבה 261 של בה"ד 1, עליו פיקד אל"מ (כיום תא"ל) אבי גיל.

פעם היו המילואימניקים שומרי החותם של צבא העם. הם אלו שניצחו את המלחמות הגדולות. את תחושת המשמעות, השייכות והערך, הם הביאו מהבית. כיום צה"ל נסמך הרבה יותר על הצבא הסדיר והכשיר. רק כחמישה אחוזים מן האוכלוסייה נמנים על מי שעושים שירות מילואים שמשכו שבוע או יותר בשנה. למרות שבצה"ל אוהבים לחבק פומבית את המילואימניקים ולספר שהם ויחידותיהם הם חלק בלתי נפרד מהצבא, בפועל מאז מלחמת לבנון הראשונה צה"ל מזניח את מערך המילואים שלו, מפרק אותו לטובת חיסכון כספי ומפנה אותו למשימות ביטחון שוטף שונות ושוחקות.

שתי אצבעות מצידון? לא במילואים

השבוע שודרה ב"חדשות 13" סדרת כתבות מרתקת של הפרשן הצבאי אלון בן דוד, שעסקו במלחמת לבנון השלישית, זו שבה עתיד צה"ל להילחם בחזבאללה. בין היתר נבחן מצב מוכנות העורף, התשתיות החיוניות, מוכנות וכשירות הצבא וכן תהליכי ההתעצמות שקיים חזבאללה מאז מלחמת לבנון השנייה, ובכלל זה הלקחים שהפיק ממלחמת האזרחים בסוריה. התרחיש שתיאר בן דוד הוא תרחיש קשה, שבמהלכו תפגע ישראל במדינת לבנון וחזבאללה, ואילו בעורף יפגעו מטרים של רקטות במספרים ועוצמות שטרם הכרנו. אחד המרואיינים אף המליץ למפקדי הצבא לקחת את התרחיש הגרוע ביותר שבידם ולחשוב שיהיה אף גרוע יותר. ולהיערך לזה. נראה, אם כן, שבין החזבאללה לישראל מתקיים מאזן הרתעה הדדי, שכן יכולות ההרס והנזק של שני הצדדים השתפרו משמעותית מאז מלחמת לבנון השנייה.

חיילי פיקוד העורף בתרגיל, (צילום: דו"צ).

זה לא חדש, ואחד מאלופי פיקוד העורף האחרונים, אייל אייזנברג, אף אמר זאת מפורשות לאורך כל כהונתו. מבחינת העורף, הזהיר, המלחמה הבאה תהיה פי עשר יותר חזקה מזו שהתרחשה ב-2006 וצה"ל לא יוכל לספק מיגון בדמות "כיפת ברזל" ודומיה. האזרחים יידרשו להישמע להנחיות הפיקוד ולשהות במקלטים ימים ארוכים. אבל קשה להעריך שבציבור מבינים זאת. הם התרגלו להגנה שלה זכו בעימותים מול החמאס בעזה, וזה מה שהם מצפים שיקרה גם מול לבנון. לא משנה כמה פעמים יסבירו שבמלחמה הבאה יופנו מערכות כמו "כיפת ברזל" ואחרות לשימור הרציפות התפקודית של צה"ל ולהגנה על תשתיות חיוניות, הציבור לא יאמין. 

כשזה הגיע למענה של צה"ל הוצג חיל האוויר כמי שפיתח יכולות הספקי תקיפה (בכמה מטרות הוא מסוגל לפגוע בזמן נתון) מרשימות מאוד, ושבסיסיו הופכים במלחמה, כהגדרת בן דוד, "למפעל לחימוש פצצות". הפעלת הכוח היבשתית הוגדרה אמנם כחיונית, אבל ניכר במרואיינים שהם סומכים הרבה יותר על כשירות חיל האוויר. הן תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר והן סגן הרמטכ"ל לשעבר וכיום עמית מחקר במכון JISS, אלוף (מיל') יאיר גולן, טענו בכתבה שצה"ל מצטייר בעיני חזבאללה כצבא שחושש לתמרן, והוא נערך לכך שעיקר התגובה של ישראל תהיה באמצעות תקיפות אוויריות ונבנה בהתאם.

כשנשאל גולן, קצין צנחנים שפיקד בלבנון על פלוגה, גדוד וחטיבה מרחבית (אז גם נפצע בהתקלות עם מחבלים, והוסיף לפקד על הכוח עד גמר הלחימה), ולאחר הנסיגה פיקד על אוגדת הגליל ופיקוד הצפון, האם נדרש מהלך קרקעי השיב כי "אין מנוס מזה. אני לא מכיר לאורך ההיסטוריה האנושית ניצחון במלחמות שלא הושג על הקרקע". בניגוד לחלק מהמרואיינים, ובהם תמיר, שקראו לרפורמה משמעותית בצבא היבשה, גולן משוכנע שצה"ל "כמו שהוא היום יכול להביס את החזבאללה בדרום לבנון. לא בקלות, כן? זה במאמץ ניכר, אבל הוא יכול לעשות את זה בהצלחה מרובה". הבעיה, כפי שהוא ראה אותה היא בצבא פנימה, במנטליות. "משהו ביצר ההתקפי של צה"ל נשחק. אני חושב שצה"ל איבד אמון ביכולות היבשתית שלו. ולא בהצדקה". כשנשאל מה המשמעות של הבסת חזבאללה הסביר ש"זה אומר שהכוח הצבאי שלו צריך להיות מרוסק. כלומר הוא צריך להגיע למצב של חידלון ביכולת שלו להילחם. זו המשמעות של הכרעה צבאית. אנחנו צריכים להכריע צבאית". בתגובה, שאל אותו בן דוד האם הוא חושב שזה אפשרי. "אני יודע שזה אפשרי", השיב.

המהלך שגולן מדבר עליו מחייב הפעלה נרחבת של כוחות מילואים. בדיוק הכוחות שצה"ל חשש להפעיל בלחימה בעזה, מול אויב חלש בהרבה. יתכן ומבחינת כשירות, כפי שהוא קובע, צה"ל ערוך ללחימה בחזבאללה, אבל כשזה מגיע לנכונות לעשות כן, ועל אחת כמה וכמה להפעלת כוחות מילואים, הרבה פחות. כאן נכנס אותו גורם חמקמק שאותו ציין בן דוד כקריטי ביותר עבור ישראל במלחמה הבאה מנהיגות, בתוך הצבא ובדרג המדיני, שתדע להחליט ולהכריע. אז מחבקים את מערך המילואים פעם בשנה, ומודיעים על הטבות כאלה ואחרות, כמו הנחה בארנונה בחלק (למה רק בחלק?) מהרשויות, אבל הדרך לכבד באמת את המשרתים במערך המילואים היא באמצעות הכללתם בתכניות האופרטיביות. ולהביא זאת לידי ביטוי בכל האמור באימונים, כשירות והפעלה, במשולב ולצד הכוח הסדיר.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 23.05.2019)

מודעות פרסומת

המיגון חשוב אבל הוא לא ימנע את הטיל הבא, ובעצם גם לא את הרקטה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ירי טיל נ"ט ממנו נהרג אזרח בהסלמה האחרונה בעזה, הפתיע את הצבא. כמענה, הציב חומות בטון במרחב. אבל ביום הקרב או הפיגוע הבא, צה"ל לא יוכל להמשיך להחליף יריות וטילים עם חמאס, כפי שעשה בימי השהייה בלבנון. הוא יצטרך לתקוף, קרקעית.

אחת ההצלחות המבצעיות של החמאס במהלך ההסלמה האחרונה ברצועה, ימי הקרב שבצבא מכנים "גן סגור", הוא ירי טיל הנ"ט (נגד טנקים) שפגע במכוניתו של משה פדר בכניסה לקיבוץ ארז, והרג אותו.

גורם צבאי שנפגש עם תושבי הקיבוץ הודה שצה"ל לא צפה את יכולתו של הארגון להוציא לפועל פיגוע שכזה. הפתרון – הקמת חומת בטון בסמוך למקום האירוע. זהו פתרון נקודתי שמעיד, יותר מכל, על זיכרון ארגוני קצר של הצבא.

רכבי צה"ל שנפגעו במארב הנ"ט שביצע חזבאללה בהר דב, אירוע "שמש חורפית", ב-2015, (מקור: ויקיפדיה).

כמעט עשרים שנים קודם לכן, בחצי השנה שקדמה לנסיגת צה"ל מלבנון, הפעיל חזבאללה חולית כווני נ"ט יעילה במיוחד. בארבעה אירועים שונים ירו פעילי חזבאללה טילי נ"ט מדויקים מטווח רחוק לעבר עמדות צה"ל במוצבים, שהצליחו לחדור את המיגון ולהרוג בסך הכל שישה חיילים, ובהם סמל צחי איטח ההרוג האחרון של צה"ל בתקופת השהייה בדרום לבנון. 

תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני שפיקד על החטיבה המרחבית חירם באותה עת, כתב לימים בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) ש"מכת הטילים" וכמות הנפגעים הרבה יחסית שגבתה בפרק זמן קצר, הממה את שכבת הפיקוד הבכיר של צה"ל ואת דעת הקהל הישראלית ושכנעו בנחיצות הנסיגה. בצבא, כתב תמיר, הצליחו אלוף הפיקוד גבי אשכנזי ומפקד האוגדה משה קפלינסקי, בקור רוח וניהל נכון, לייצב את המערכת. 

"שירתתי שנים ארוכות בלבנון והכרתי היטב את קצב ההתמודדות של הצבא עם איומים חדשים. כאשר, לדוגמה, החל החזבאללה להשתמש במרגמות כנגד מוצבי צה"ל עברו כמה שנים עד אשר מיגנו את המוצבים בהתאם. מאז ששימשתי מפקד פלוגה ועד שהתמניתי מפקד גדוד חיינו במוצבים ממוגנים בצורה חלקית וספגנו לא מעט נפגעים בשל כך" (עמוד 251). הפעם, כתב, מיהר צה"ל לספק מענה ולמגן את המוצבים בבטון מזוין, ברשתות נ"ט ובמערכות תצפית משופרות.

עד כאן להגנה. כשזה מגיע להתקפה, התשובה היתה פחות נחושה ונחרצת. אגדה צה"לית סיפרה אמנם שאת החשבון עם מפקד חולית הנ"ט סגרה לימים סיירת מטכ"ל (או יחידה מובחרת אחרת), שהתנקשה בחייו. אבל צה"ל הגדול, נמנע ככל האפשר מאז ועד לנסיגה, מפעולות קרקעיות יזומות שמטרתן פגיעה באויב.

חזבאללה היה תלמיד טוב, וחמאס?

כוח נ"ט של צה"ל בתרגיל, (מקור: אתר עמותת עורב צנחנים).

צריך לומר שבתחום הטילנות (ירי טילי נ"ט, בעגה הצבאית) צה"ל הקדים את חזבאללה. כלקח ממלחמת יום הכיפורים רכש צה"ל מערכות נ"ט רבות לחיל הרגלים והקים מספר יחידות מובחרות שזהו תחום התמחותן, ובהן מגלן, מורן ופלוגות הנ"ט החטיבתיות, אשר הפגינו רמת מיומנות גבוהה.

תחילה צדו אנשיהן טנקים. במלחמת של"ג השמיד גדוד נ"ט מחטיבת הצנחנים מילואים 409 עשרות טנקים ורכבים ממוגנים ושלושה מסוקי קרב מסוג גאזל של הצבא הסורי. בהמשך התמחו היחידות בפגיעה בחוליות חזבאללה, כשניצלו את יכולות הנ"ט לפגיעה מדויקת וארוכת טווח.

בשנת 1997, למשל, במבצע "סחרור מסוכן" ירה כוח מפלוגת הנ"ט של הצנחנים, בפיקוד גיא חזות (לימים תא"ל), מספר טילים מסוג טאו לעבר עמדת חזבאללה בבית סמוך למוצב ריחן, והרג מספר פעילים. 

אבל חזבאללה היה תלמיד טוב, כפי שהוכיח בטרם נסיגת צה"ל מלבנון, וכן במלחמת לבנון השנייה. ב-2006 חוליות נ"ט של חזבאללה פגעו בטנקים מחטיבה 401 בקרב הסלוקי, וחולית פעילים מהארגון ירתה שני טילי נ"ט לעבר כוח מילואים בכפר דבל, ממנו נהרגו תשעה לוחמים ונפצעו נוספים.

ב-2015, לאחר פעולת סיכול ממוקד בסוריה שיוחסה ע"פ פרסומים זרים לישראל, בה נהרגו מספר פעילי חזבאללה, ובהם בנו של עימאד מורנייה וקצין איראני בכיר, הגיב הארגון (באירוע שזכה בצה"ל לכינוי "שמש חורפית") בירי טילי נ"ט לעבר סיור של צה"ל בהר דב. מהירי נהרגו מ"פ בגבעתי וחייל, ונפצעו שבעה נוספים.

הטיל שבו השתמשו פעילי החזבאללה במלחמה ובהר דב, כמו גם זה שירו פעילי חמאס בשורה של אירועים בגזרת הרצועה, ובהם הטיל שפגע ברכבו של משה פדר והרגו, היה טיל נ"ט מסוג קורנט. זהו טיל מתקדם מתוצרת רוסיה, מדויק ומונחה קרן לייזר, שמגיע לטווח של חמישה וחצי קילומטרים וחודר שריון בעובי 1,000–1,200 מ"מ פלדה.

נראה שגם הפעם שב צה"ל ליישם במהירות את לקח המיגון. אבל בלחימה עצמה, נמנע שוב, מליזום פעולה קרקעית, ואפילו תהיה זו פשיטה בהיקף פלוגתי או גדודי. 

הצבא אמור לחצוץ בין האזרחים לאיום

וכדאי לקחת בחשבון עוד עניין. בהסלמה האחרונה בעזה נהרגו ארבעה אזרחים ואף לא חייל אחד. אמנם הקטליזטור להסלמה היה פציעתם של שני חיילים בידי צלף, אולם במבחן התוצאה האזרחים מקדימה, חוטפים, וצה"ל מאחורה, מנהל מלחמת טילים ורקטות עם חמאס.

בתקופה שקדמה למבצע "חומת מגן" באינתיפאדה השנייה, שאל תמיר, מח"ט גולני דאז, את הרמטכ"ל מופז, מדוע אם הפיגועים יוצאים ממחנה הפליטים ג'נין, צה"ל לא פועל שם. "איך זה שאנחנו חיים עם שניים-שלושה פיגועים ביום? אני מתבייש להיות קצין בצבא כזה", אמר.

תחושת המסוגלות ששידרו תמיר ועמיתיו, מפקדי חטיבות החי"ר המקבילים, לפיקוד הבכיר הביאה לשינוי המדיניות ולראשיתן של הפשיטות הקרקעיות שהגיעו לשיא ב"חומת מגן", נמשכו גם אחר כך ולבסוף הכריעו את הלחימה באינתיפאדה השנייה.

הרמטכ"ל אביב כוכבי, אז מח"ט הצנחנים, היה אולי פחות בוטה מתמיר, אך שידר נחישות זהה ופיקד על שורת מבצעים ופשיטות מוצלחות כנגד ארגוני הטרור הפלסטיניים.

מדיניות הפעלת הכוח נקבעת אמנם בדרג המדיני, אבל הנוחות הזו, שבמסגרתה מממש הצבא את יתרונותיו באש, מודיעין וטכנולוגיה, מונעים מהצבא לממש את ייעודו ולחצוץ בין האזרחים לאיום. הסבב (סליחה, ימי קרב) הבא מעבר לפינה. כשהוא יקרה, הדרג המדיני לא יכול להשאיר את החיילים מאחורי מחסה.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 15.05.2019)

למרות הטענות גנץ היה מפקד מצוין, אין בכך בכדי ללמד שיהיה פוליטיקאי טוב | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחרונה טענו גורמים בימין כנגד ראש רשימת כחול לבן, בני גנץ, שכמפקד ורמטכ"ל לא חתר למגע ולניצחון מול האויב בצורה מספקת. היה גם מי שפשוט קבע שהוא מסוכן למדינת ישראל (בגלל שיוך לשמאל). זה מופרך, אבל לא הופך אותו למתאים יותר לראשות הממשלה, מבלי שצבר קודם ניסיון במגרש הפוליטי.

שר החינוך וראש מפלגת הימין החדש, נפתלי בנט, מצא את הסיבה שבגינה ישראל הפסיקה לנצח את ארגוני הטרור. בציוץ שפרסם בטוויטר ציטט בנט מכתבת פרופיל שפרסם עיתון "הארץ" בשבוע שעבר על ראש מפלגת כחול לבן, בני גנץ. בכתבה ציינו המחברים, הילו גלזר וניר גונטז', כי כאשר החליף גנץ את ישראל זיו כמפקד חטיבת הצנחנים ב-1995 הוא שינה את המוטו החטיבתי שקבע קודמו. זיו, קצין קפדן שהקדנציה שלו כמח"ט התאפיינה בשורת הצלחות מבצעיות בלבנון (רובן ככולן של היחידות החטיבתיות, בפיקוד קצינים כמו יוסי בכר ואמיר ברעם), קבע ש"מטרת הצנחן לחתור למגע עם האויב, להורגו ולנצחו בקרב". גנץ, משהחליף אותו בתפקידו, מחק מהמשפט את המילה "להורגו".

זו שורש הבעיה, לפי השר, חבר הקבינט המדיני-ביטחוני והמ"פ המצטיין לשעבר ביחידת מגלן (שם היה פקודו של טל רוסו, יוצא שלדג ומספר 2 ברשימת מפלגת העבודה לכנסת). בנט, שתיאר עצמו פעם כמי שהפך בלבנון ל"צייד טילים מדופלם", התחייב שכאשר יקבל את תיק הביטחון יתקן זאת, ו"ישראל תחזור לנצח". זה נשמע יפה, פשוט וחד. אבל בכל זאת העובדות הן אחרות. וכדאי לקחת גם אותן בחשבון. 

גנץ מן הצנחנים

בראיון לעיתון "במחנה" סיפר גנץ בשעתו שהתגייס בשנת 1978 "לגדוד 50, שאז נקרא "נח"ל מוצנח" והיה חלק מהצנחנים, ולאחר מכן הפך לגדוד 101". כטירון הוא מאוד התרשם ממפקד המחלקה שלו, אורי ארליך, שהיה גם מי ששלח אותו לקורס קצינים. ארליך היה לדבריו, "גם בן אדם וגם מפקד, ולא טרח להסתיר את זה. יש כמובן מפקדים אחרים שהם בסדר, אבל הם עושים פוזות, והוא לא עשה פוזות". גנץ, כך נראה, אימץ את המודל. ביקורת מהסוג שהשמיע השר בנט אודות גנץ נמתחה עליו לא פעם, כאמור, לא בטוח שבצדק, אבל התיאור הזה אודות סגנון הפיקוד שלו, חזר ונשמע כמעט מילה במילה

מימין: גנץ כמ"פ בצנחנים בלבנון, (מקור: טוויטר).

למרות הרקע הקרבי, שכלל חזרה מקורס בכוחות המיוחדים של צבא היבשה האמריקני היישר לפיקוד על פלוגת צנחנים בביירות, פיקוד על פלוגת ההנדסה החטיבתית בלבנון ותפקיד סמג"ד בשלדג, גנץ לא נחשב לכזה שמחזיק סכין בין השיניים עד שהמח"ט, שאול מופז, מינה אותו במפתיע, והוא רק בן 28, למפקד גדוד 890. לאורך הקריירה שלו הרבה גנץ להזכיר את התקופה בגדוד כיפה ביותר בשירותו הצבאי. עיקר הפעילות היה בלבנון, ובסיכול חדירת חוליות מחבלים לישראל, והמג"ד הצעיר מצא עצמו בלחימה מטווח קרוב ארבע פעמים. באחד המקרים, ב-1988, חדרה חוליית מחבלים דרומית למנרה. כוח מהגדוד וחפ"ק המג"ד קפצו לנקודה ונתקלו במחבלים. "מגיעים לאזור ההיתקלות, אני רואה חילופי אש לפניי. אני פורק, אני רץ אליהם, אנחנו צועקים "קדימה הסתער". אנחנו מסתערים על המחבלים, יוני מגיע מאחוריי וכל… אנחנו מחסלים את המחבלים ואז אני מסתובב, רואה שבכלל הרופא מטפל ביוני מאחור. מאוד מהיר, היה מאוד מאוד מהיר. קרב של שניות. יוני נהרג לידי. ירו עליי, פגעו בו", סיפר גנץ בסרט לזכר הקשר שלו שנהרג, יוני ברנס.

כמח"ט, היה גנץ הנינוח (שזכה לכינוי "בני-חותא") שונה מאוד מזיו הריכוזי וה"פרוסי". הוא שחרר לפקודיו חבל ונתן גב. חלק התקשו להסתגל אבל מפקדי הגדודים שפעלו תחתיו חשבו שזה עבד מצוין. בפן המבצעי, אף שהמילה "להורגו" הושמטה מהמוטו החטיבתי, קשה לומר שהוא היה שונה מקודמו. כך למשל, בשנת 1996 ברצף מארבים של גדוד 101, עליו פיקד יוסי בכר, הרגו לוחמיו חמישה מחבלים וחזרו בלי אף שריטה. שנה אחר כך נתקלה סיירת צנחנים, בפיקוד מוטי ברוך, בחוליית חזבאללה במהלך מבצע "מרכבות האלים" במרחב זליא ויחמור אל-בקע, 8 ק"מ מצפון לרצועת הביטחון שבלבנון. שני מחבלים נהרגו, שלישי נמלט. בקרב הקצר נפצעו ברוך, המ"פ, ומספר לוחמים ונהרגו שלושה, ערן שמיר, סגנו בסיירת, והלוחמים רן מזומן וזאב זומרפלד. גנץ, ששהה בחדר הפיקוד במרג' עיון, ניהל את החילוץ. במבט מן הצד, נוכח הנפגעים, קל לסווג את המבצע ככישלון, אבל כמה שבועות לאחר מכן עלה רכב מחבלים על מטעני חבלה שהטמין הכוח בציר, וארבעה מחבלים, בהם בכיר בחזבאללה, נהרגו. 

גם כרמטכ"ל קשה היה להגדיר אותו כצמחוני. גנץ היה מי שהתעקש לפגוע ברמטכ"ל חמאס במבצע "עמוד ענן", אחמד ג'עברי במהלך שפתח את הלחימה, ובמערכה בקיץ 2014 הפעיל צה"ל בפיקודו, ויעידו הסרטים שפרסמה מפלגתו בראשית הקמפיין שלה, כוח רב מאוד. גנץ, מסתבר, הצליח להישאר "קילר" למרות שאיפתו המוצהרת לחפש פתרון מדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני ורתיעתו מחינוך חיילים לשאיפה להרוג. בדרג הטקטי, כשמנצחים בשדה הקרב (אגב סדנת הניצחון שיזם הרמטכ"ל כוכבי, ששירת תחת גנץ בגדוד 890, לפיקוד הבכיר בצה"ל), הרג האויב הוא לרוב חלק מהמשימה. השגת הניצחון מבטאת את זה גם בלי מסרים שנדמה שלקוחים מן העת העתיקה.

פופוליזם במקום עובדות

השר בנט בנאום בכנס של המכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, 2016, (מקור: ויקיפדיה).

למרות שהעובדות ידועות, גם לשר שהיה חבר קבינט ב"צוק איתן" והכיר היטב את נכונותו של גנץ להפעיל כוח מידתי בעזה, ובזירות נוספות, בחר בנט להאשים במורך לב ובהיעדר מוטיבציה. מישהו עוד יכול להפוך את זה לסלוגן בנוסח "מפסיקים להתנצל, מתחילים לחסל". מאוד דומה לאופן שבו ניסח זאת המח"ט זיו בשעתו. אלא שזה האחרון היה מפקד קרבי בלחימה ואילו השר נדרש לראות דברים במובן הרחב, האסטרטגי. זה בוודאי יותר פשוט מאשר לקחת אחריות על מדיניות הממשלה בנוגע לעזה, איו"ש וזירות נוספות. הריסון שבו נוקט צה"ל בעזה, למשל, הוא תוצר ישיר של החלטות קבינט בו חבר בנט. לממשלת ישראל אין כוונה לצאת לפעולה צבאית רחבה שמטרתה מיטוט החמאס והשתלטות ארוכת זמן על הרצועה. החמאס, כפי שכתב השבוע טל לב-רם ב"מעריב", קובע את גובה הלהבות, וכשמגיעה הסלמה כמאמר האלוף (מיל') גיורא איילנד, הממשלה מחליטה לתקוף ולראות מה יהיה. בניגוד לנעשה בחזית הצפונית, בדרום אין מדיניות ברורה, אסטרטגיה וניסיון של ממש לעצב את המציאות. היה מי שטען השבוע שהרמטכ"ל כוכבי מוביל קו תקיף יותר מול זורקי המטענים ומפריחי הבלונים. יתכן. אולם ככלל, צה"ל מפעיל את הכוח באופן מדוד, בהתאם להנחיה שקיבל. 

זו לא הפעם הראשונה שהשר מצביע על איום חמור על ביטחון ישראל כאשר העובדות אינן עומדות לצדו. לפני כארבעה חודשים טען ש"הלוחמים שלנו פוחדים יותר מהפרקליט הצבאי מאשר מיחיא סינוואר". העובדות והמפקדים הבכירים של צה"ל אמרו אחרת, אבל זה לא מנע ממנו לטעון זאת. לא יותר משזה מנע מגוף פוליטי אחר, הפעם מפלגת הימין הקיצוני עוצמה יהודית, להעלות סרטון שמציג את מערכת המשפט הצבאית ככזו הפוגעת בביטחון החיילים והמדינה. שיא שלילי של ממש (אחרי שהניסיון "למרוח" אותו עם פרשת מדחת יוסוף לא צלח) נרשם בשבוע שעבר כשסרטון של הליכוד ובו מצולם העיתונאי אבישי עברי, כשמאחוריו תמונת חלקת קברים בבית עלמין צבאי, קובע כי "גנץ הוא שמאל, ושמאל זה מסוכן" משום שהשמאל מפקיר את ביטחון ישראל. העובדה שכלל הטענות שהועלו בסרטון שקריות ומסולפות, אין בה בכדי לשנות. העיקרון לפיו זה לא מוכרח להיות נכון, מספיק שנזרוק את זה על הצד השני ומשהו כבר יידבק, עובד. ועובד בכל פעם. 

מתוך הסרטון של קמפיין הליכוד כנגד גנץ, (מקור: ויקיפדיה).

העובדה שהשר בנט, כמו גם גורמים אחרים, מעלים כנגד גנץ טענות פופוליסטיות ושגויות מצערת, אבל הפרכתן לא עונה על השאלות החשובות באמת. העובדה שגנץ היה מפקד מוכשר בחטיבת צנחנים ומחוצה לה, אין בה בכדי ללמד על כך שיהיה ראש ממשלה ופוליטיקאי מוצלח. רמטכ"ל בצה"ל צובר ניסיון של ממש בניהול מערכת גדולה, בהנהגה ופיקוד, וכן ברמה כזו או אחרת בפוליטיקה ארגונית. מכאן ועד ניהול מדינה, על האספקטים הכלכליים, החברתיים, המדיניים וגם הביטחוניים, במובן הרחב שלהם ולא רק הצבאי, עוד ארוכה הדרך. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 06.03.2019) 

הצבא של כוכבי חייב לקום כל בוקר ולהתכונן למלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

התקיפה שמיוחסת לישראל בסוריה, עשויה להיות גם מענה לניסיון רוסי להצר את צעדיה של ישראל. אבל כלל לא בטוח שהצד השני יימנע מתגובה, בין היתר בכדי לבחון את גבולותיו של הרמטכ"ל החדש.

סוכנות הידיעות הממלכתית הסורית דיווחה היום (ראשון) בצהריים על תקיפה אווירית ישראלית באל כיסווה, הסמוכה לדמשק. בתגובה ירו הסורים טילי נ"מ לעבר המטוסים התוקפים ואלו יורטו מעל סוריה בידי סוללת כיפת ברזל של צה"ל. זוהי, כך נראה, התקיפה הראשונה שמבצע צה"ל תחת פיקוד הרמטכ"ל אביב כוכבי, שנכנס לתפקידו לפני כחמישה ימים, שמתרחשת בשעה שראש הממשלה בנימין נתניהו מבקר בצ'אד. התקיפה עשויה גם עשויה להוות תשובה לפרסום באתר "אל-קודס אל-ערבי" לפיו שיגרה רוסיה מסר לישראל כי לא תאפשר לה לתקוף יותר במרחב שדה התעופה הבינלאומי של דמשק. הסיבה הרשמית היא שבכוונת רוסיה לשפץ את השדה ותקיפות נוספות עשויות לשבש זאת. יתרה מכך, התקיפות מרתיעות חברות תעופה זרות מלשוב ולטוס לסוריה וממנה, דבר שפוגם באינטרס הרוסי לחזק את היציבות והרציפות התפקודית בסוריה.

מטוסי חיל האוויר, כלי עיקרי במב"מ, (צילום: דו"צ).

עיתוי ההודעה הרוסית מוזר, שכן היא פורסמה דווקא על רקע סיומה של סדרת מפגשים שקיימו נציגי צה"ל, ובראשם ראש חטיבת המבצעים, תא"ל יניב עשור, עם משלחת מצבא רוסיה, במטרה לקדם ולשפר את מנגנון התיאום שבין שני הצבאות בזירה הצפונית. המנגנון נועד למנוע חיכוך של צה"ל עם הצבא הרוסי במהלך פעילותו בסוריה. על-פי הודעת דובר צה"ל המשלחות הגיעו להבנות וסיכמו על המשך הדיאלוג. סדרת השיחות באה בהמשך לביקור שקיימה בחודש שעבר משלחת צבאית שבראשה עמד ראש אגף המבצעים, אלוף אהרון חליוה. ישראל אכן מנהלת מערכה חשאית ברחבי המזרח התיכון כולו, ובסוריה בפרט. המערכה שבין המלחמות (מב"מ), תפיסה שגובשה עוד בימי הרמטכ"ל בני גנץ והופעלה ביתר שאת בעת כהונתו של גדי איזנקוט, כללה כמות אדירה של מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות בחתימה משתנה, גלויה וסמויה. מטרתה העיקרית של המערכה היא למנוע מאיראן להתבסס בסוריה ומאמצעי לחימה מתקדמים להגיע לידי חזבאללה. כוכבי, שבמהלך כהונת שני הרמטכ"לים שימש כראש אמ"ן וכמפקד פיקוד הצפון, היה מהאדריכלים וקבלני הביצוע הבולטים של התפיסה. ישראל הרשמית נמנעה מלקחת אחריות על התקיפות, מה שאפשר לכלל השחקנים בזירה להימנע מפעולות גמול, שכן בעוד שהאינטרסים שלהם, ציוד ופעילים נפגעו, לא נגרמה להםמבוכה פומבית. 

פטפטת מיותרת

והנה, בראיונות הפרישה שלו נראה שהרמטכ"ל היוצא ביקש לצייר, בצדק, את כהונתו ככזו שבמהלכה אמנם לא היתה מלחמה, אך צה"ל בפיקודו, כמאמר הנשיא ריבלין, לא חדל להילחם. בין היתר ציין הרמטכ"ל איזנקוט כי בסוריה בוצעו אלפי תקיפות, אך נמנע מלקחת אחריות על תקיפה ספציפית. האלוף (מיל') גיורא איילנד העריך במאמר שפרסם לפני כחודש ב"ידיעות אחרונות", כי למרות ששתי המדינות שיתפו פעולה בסיוע לנשיא בשאר אל-אסד לייצב ולשמר את משטרו, הרי שעתה, כשהמערכה לקראת סיום, הרוסים אינם מוכנים לאפשר לאיראן להשתלט על סוריה כפי שעשו בלבנון. לכן, כתב, "הם ימשיכו להיות סובלניים לתקיפות ישראליות בתוך סוריה – כל עוד המטרות הן איראניות בלבד".

היה בהערכה זו הגיון רב. בין ישראל לרוסיה שוררת מתיחות בעקבות התקרית מספטמבר האחרון בה הפילו הסורים בשגגה מטוס ביון רוסי בניסיונם להגיב לתקיפה ישראלית. למרות זאת ישראל המשיכה, על-פי פרסומים זרים, לתקוף יעדים איראניים בסוריה. לישראל ולרוסיה, אם כן, ישנו מפגש האינטרסים שבמסגרתו רוסיה מאפשרת לישראל לתקוף יעדים איראנים בסוריה במטרה לסלקם מהמרחב, מה שמשרת גם את האינטרס הרוסי.

ההודעה הרוסית על כך שלא תאפשר לישראל לתקוף יצאה אחרי שבניגוד לרמטכ"ל, שאישר שישראל תקפה אך שמר על עמימות, בחר לאחרונה ראש הממשלה נתניהו לקחת אחריות על תקיפה ספציפית. בישיבת הממשלה בה נפרד מהרמטכ"ל איזנקוט הצהיר כי "חיל האוויר תקף מחסנים של איראן עם נשק איראני בשדה התעופה הבינלאומי בדמשק. צבר התקיפות האחרונות מוכיח שאנו נחושים יותר מתמיד לפעול נגד איראן בסוריה". היציאה ממרחב העמימות כמעט שחייבה את הרוסים להגיב, ולהצר עוד יותר את צעדי ישראל במרחב, באמצעות יצירת מעין אזור אסור לטיסה במרחב דמשק

במאמר שכתב בשעתו האלוף (מיל') עמירם לוין, שפיקד על רה"מ נתניהו בסיירת מטכ"ל, הוא הזהיר כי ישראל לא תוכל לאורך זמן להמשיך לבצע פעולות סיכול ומניעה חשאיות בזירה הצפונית, אם ימשיכו מנהיגיה במקביל לאיים, להזהיר ולשגר מסרים מתלהמים לעבר אויביה. גם בצד השני יש צרכים פנימיים, לחצים פוליטיים מבית ודעת קהל שיש לרצות. "תגובות צבאיות מדודות מלוות בדיפלומטיה שקטה מול השחקנים בזירה הצפונית הן המעשה הנכון. בעיקר כשהן מכוונות למניעת התעצמות חיזבאללה ולא ישירות נגד איראן וסוריה. אך כשהן מלוות בהתלהמויות ובהצהרות פופוליסטיות הן הופכות למסוכנות", כתב. העצה הזו, שנכתבה לפני יותר משנה, עדיין בתוקף.

הפוטנציאל להסלמה שתוביל למלחמה "הולך וגובר"

"בלילה שבין ה-18-19 לינואר 1979", כתב ח"כ עפר שלח בעמוד הפייסבוק שלו ביום שישי האחרון, "השתתפתי כחייל בחטיבת הצנחנים במבצע "מנורה" בדרום לבנון, הפשיטה הראשונה שבה נטלתי חלק". הפשיטה, עליה פיקד מח"ט הצנחנים דאז ולימים הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, היתה אחת מני רבות שביצע אז צה"ל כנגד ארגוני המחבלים שהתבססו אז בדרום לבנון ומשם שילחו חוליות טרור שיחדרו לישראל וירו קטיושות על יישובי הצפון. שלח, ששירת בגדוד 202, עליו פיקד שאול מופז (שהחליף לימים את ליפקין-שחק כרמטכ"ל), כתב שמהלילה ההוא הוא זוכר בעיקר "את הקור המקפיא של מי הליטאני כשחצינו אותו, אוחזים בחבל שחיבר אותנו לגדה שממול; את העלייה המאומצת לרמת ארנון, ההמתנה הארוכה ונוקשת השיניים לשאר הכוחות, הירח שהציץ מבין העננים והאיר לרגע את הבית שהיה היעד שלנו, בו היו, מבלי לדעת דבר, המחבלים שנשלחנו להרוג. את הטעם היבש של המתח לפני הפתיחה באש, והרוגע הממוקד שאחרי הלחיצה הראשונה על ההדק. את ההתגנבות המהירה אל הבית, הנחית המטענים, הדף הפיצוץ. ואת המסע המפרך חזרה, שוב דרך הכפור של הליטאני ואז במעלה הדרך הביתה".

מימין: כוכבי כמח"ט צנחנים בתרגיל צניחה, (צילום: דו"צ).

במבצע נהרגו כ-30 מחבלים ונפצעו כעשרה. שלח המשיך וכתב כי התרשם מאוד מהרוגע והשלווה המקצועית שבהם פיקדו ליפקין-שחק ומופז על הכוח. צה"ל של אז, כתב שלח, היה פחות מקצועי ועוצמתי מהצבא שיש ברשותה של ישראל כיום, אבל "היו לו רוח של התקפה ופשיטה, מפקדים שהלכת אחריהם בלי היסוס, מיקוד של צבא שקם כל בוקר להתכונן למלחמה. התפקיד של הרמטכ"ל אביב כוכבי, שהיה אז נער בן 14, הוא להכניס רוח דומה בצבא של זמננו. כל מה שהוא צריך לעשות, אם תשאלו אותי, הוא לשים את המופת של אמנון ומופז לנגד עיניו". יש הרבה אמת בדברים, כפי שנכתב כאן בעבראבל הרוח הזו מחייבת צבא יבשה כשיר, וטיפול בליקויים שחשף נציב קבילות החיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק.

כוכבי, שכמו שלח היה פקוד של מופז בצנחנים, יידרש לנווט את צה"ל מול שורה של אתגרים ובהם טלטלת הבחירות הקרבה, שעשויה לגרור לתוכה את הצבא על כלל המחלוקות החברתיות והפוליטיות שהוא מעורב בהן (שירות נשים, משפטיזציה ועוד). אבל האתגר העיקרי, זה שאיזנקוט השכיל להימנע ממנו מחד ולהתכונן אליו היטב מאידך, הוא המלחמה. באחרונה ציין ראש אמ"ן, תמיר היימן, כי למרות שהסבירות למלחמה יזומה מצד אויבי ישראל נותרה נמוכה, הפוטנציאל להסלמה שתוביל למלחמה "הולך וגובר". האפשרות שהצד השני יטעה ויגיב באופן לא מחושב לאחת התקיפות שביצעה ישראל במערכה שבין המלחמות עלולה להביא לעימות. "הבדל בין תגובה שלא תביא מערכה נרחבת לתגובה כזאת, תלוי הרבה במזל ובאופן שתגלגל אותה תגובה", אמר. בתגובה לתקיפה שסוריה ייחסה היום לישראל ירה הצבא הסורי, כאמור, טילי נ"מ שיורטו סמוך לגבול עם ישראל. לא מן הנמנע שבזה לא תסתיים התגובה לתקיפה. כמו ילדים והוריהם, ועובדים שמקבלים בוס חדש, גם יריבים ואויבים בוחנים כל העת את גבולות הצד השני, בוודאי ובוודאי כשמתחלף המנהל. הצבא של כוכבי חייב אם כן, לקום כל בוקר ולהתכונן למלחמה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 20.01.2019) 

 

מזהים איומים, כאלה שישנם וכאלה שאינם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שר הביטחון החדש, ראש הממשלה נתניהו, נראה כמי שחש בנוח בתפקיד וכבר הספיק למנות סגן רמטכ"ל ולהזהיר מפני איום חמור ומיידי. השר בנט זיהה גם הוא איום חמור, המשפטיזציה בצבא, שמונע מהצבא מלפעול. הבלמים האמיתיים על הצבא הם המקצועיות, המוסר וכמובן החלטות הממשלה, אבל למה להתעסק בעובדות.

בתחילת השבוע שעבר נראה ראש הממשלה נתניהו כמי שחש בתפקידו הנוסף, כשר הביטחון, כדג במים. "לחמתי כלוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל, איבדתי אחים לנשק, את אחי הבכור. בקרב אש בתעלת סואץ במלחמת ההתשה כמעט איבדתי את חיי. נפצעתי בסבנה", סיפר בנאום שנשא ביום ראשון בערב ממשרד הביטחון, בו שזר את ההיסטוריה הקרבית שלו. בהמשך טען שהמציאות הביטחונית הנוכחית מורכבת ושישראל מצויה בעיצומה של מערכה. בתקופה מתוחה זו לא מפילים ממשלה ולא עוסקים פוליטיקה ושיקולים אישיים. רה"מ הביע תקווה ששותפיו הקואליציוניים יראו את הדברים כמו והודיע שהוא, שאינו עוסק בשכאלו, והוא "הולך לעבוד". 

האלוף זמיר, בעת ששימש כפקד חטיבת שריון, (צילום: דו"צ).

מאז נאומו כבר נועד רה"מ ושר הביטחון מספר פעמים עם הרמטכ"ל היוצא, גדי איזנקוט, עם זה העתיד להיכנס, אביב כוכבי, ועם המטה הכללי. בנוסף לכף אישר נתניהו את המלצת כוכבי על האלוף אייל זמיר, ששימש כמזכירו הצבאי של נתניהו וכאלוף פיקוד דרום, לתפקיד סגן הרמטכ"ל הבא. המינוי, שמציב לראשונה מאז האלוף יאנוש בן-גל קצין שריון בעמדת זינוק של ממש לתפקיד הרמטכ"ל, צבע את זמיר שלא באשמתו כאיש של ראש הממשלה במטכ"ל. זמיר אמנם עשה קריירה ארוכה בפיקוד על כוחות שריון אך מאחוריו רק שני תפקידי אלוף (כאשר אחד מהם מתבצע כיום על-ידי תא"ל). כשממנים מפקד לתפקיד בכיר מוטב לנסות לשמר כמה שיותר מפקדים מנוסים במערכת. הפעם, נראה שכלל זה לא עמד לנגד עיניו של שר הביטחון, וסביר שהמתמודד השני על סגנות הרמטכ"ל, אלוף ניצן אלון, יפרוש מצה"ל. אלון, שבניגוד לרמטכ"ל הבא וסגנו שבאים מליבת כוחות היבשה של צה"ל, עשה את עיקר שירותו בכוחות המיוחדים של צה"ל, בסיירת מטכ"ל. עם פרישתו יאבד המטכ"ל ניסיון חשוב לאין ערוך בתחום קריטי שמעסיק רבות את צה"ל בימים אלה, המערכה שבין המלחמות (מב"מ). 

מפרסומים בתקשורת עולה כי האיום שעליו רמז רה"מ נתניהו בנאומו הוא מערך טילים מדויקים וארוכי טווח שברשות חזבאללה. מערך זה, שהוזכר גם בנאומו האחרון של רה"מ באו"ם, מהווה חלק מארסנל של מעל מאה אלף רקטות וטילים שברשות ארגון חזבאללה. מנגד, למרות שזהו איום חמור, קשה להגדיר אותו כסכנה ברורה ומיידית לביטחון המדינה. ביום חמישי האחרון התראיין סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף יאיר גולן, בתכנית "הקבינט" ברדיו -103FM, ואמר כי "לא כל כוח שנבנה על גבולותינו זה מיד איום שהוא בלתי נסבל ולא ניתן לחיות אתו. זה לא נכון. יש מאזן הרתעה. מאזן ההרתעה, דרך אגב, הוא הדדי. אף צד, זאת אומרת כל צד, מבין שלהפעלת כוח יש משמעויות כבדות מאוד, וצריך לומר ביושר – כושר ההיזק (יכולת ההרס, גפ"פ) של מדינת ישראל לסוריה ולבנון הרבה יותר גדול מכושר ההיזק של חזבאללה ומה שנמצא היום בסוריה עלינו. ולכן בוא נשים את הדברים בפרופורציות. צריך להמשיך ולמנוע ולעכב ולשבש את בניין הכוח של אויבנו, ומן הצד השני לא להפוך כל תופעה של בניין כוח לאסון לאומי כי זה לא אסון לאומי". אלא אם כן יש משבר קואליציוני כמובן.

האיום החמור ביותר

למרות הדברים שאמר האלוף גולן, יש מי הושפע מנאומו של ראש הממשלה. שר החינוך נפתלי בנט הודיע, למחרת הנאום, כי הוא נשאר בתפקידו ומפלגתו אינה פורשת מהקואליציה. בנאומו זיהה שר החינוך בנט איום חמור לא פחות לביטחון המדינה, כשאמר ש"הלוחמים שלנו פוחדים יותר מהפרקליט הצבאי מאשר מיחיא סינוואר". בנט כיוון בדבריו למשקל הרב שניתן בשני העשורים האחרונים להיבט המשפטי בקבלת ההחלטות של הצבא. בהמשך השבוע צייץ השר בטוויטר כי "צריך להוציא את המשפטנים מהחמ"לים", כשהוא נשען על ציטוט שהוצא מהקשרו של הפרופסור אלוף (מיל') ישי בר לפיו המליץ לרמטכ"ל אשכנזי לעשות בדיוק את זה. בגיליון סוף השבוע האחרון של "ישראל היום" פרסם עקיבא ביגמן תחקיר שתיאר את תחושת חוסר האונים שחשים לוחמים בצה"ל, בסדיר ובמיל', נוכח הוראות פתיחה באש המחמירות שבהן מציידים אותם המפקדים בגזרות הלחימה, בדגש על יהודה ושומרון. מסקנתו של ביגמן היא ש"תופעת ההחמרה והסירוס העצמי של הלוחמים היא גורפת", ויש לשים לה סוף.

פרופסור בר, בימיו כאלוף בצה"ל, (צילום: דו"צ).

האלוף בר, שלדבריו התייחס בנט, דיבר ברב-בשיח שקיים המכון הישראלי לדמוקרטיה בשבוע שעבר, הבהיר בתשובה לשאלת עמוס הראל מ"הארץ", כי בניגוד לרושם שיצר השר הדין הבינלאומי חייב לחול בלחימה בשטחים, אך החובה לקיימו מוטלת על המפקדים בשדה ותפקיד המשפטנים הינו לסייע להם בכך. בר, שלצד קריירה ארוכה במילואים כקצין צנחנים (ממפקד פלוגה ועד למפקד אוגדה) היה גם לפרופסור למשפטים, שימש בין היתר כנשיא בית הדין הצבאי לערעורים וכמפקד גיס.  ברב-שיח ציין כי "רוב הערכים באתיקה הצבאית הם ערכים מקצועיים", ומכאן שהפעלת כוח מדוד, שלטענת השר בנט נעשית בשל לחץ המשפטנים שמסרסים את הצבא, נעשית הן מתוקף ערכי מוסר אך גם מתוקף עיקרון מקצועי. לא יורים מחסנית שלמה היכן שנדרש כדור בודד. להמחשת דבריו הדגיש בר "התאמת חימוש למטרה זה עיקרון מקצועי בצבא הרוסי", צבא כוחני בהרבה לאור האופן שבו פעל בעימותים כמו צ'צ'ניה, גיאורגיה וגם בסוריה. 

בין אלו שנחלצו להגן על הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף שרון אפק, היה גם האלוף גולן שפיקד עליו באוגדת יהודה ושומרון. אפק היה היועץ המשפטי של האוגדה שהתמודדה אז עם שלהי האינתיפאדה השנייה. בראיון ברדיו ציין גולן שכמפקד שדה הנושא המשפטי מעולם לא הגביל את כושר הפעולה שלו, ושבאפק הוא מצא גם משפטן מבריק וגם קצין בעל חוש מבצעי בלתי רגיל, שתמיד נתן לו תמיכה משפטית נאותה. כוחות האוגדה הרגו באותה תקופה מעל למאה מחבלים וסיכלו פעולות טרור רבות. 

מאז שנשא את נאומו בחר שר החינוך להמשיך במתקפה נגד אלה אשר שמים חסמים ומגבלות על לוחמי צה"ל ובציוץ בדף הטוויטר שלו ציטט במוצאי שבת את הרמטכ"ל רפאל איתן, שאמר "אתה הולך לשם, זה יכול להיות אלף קילומטר מפה. אתה הרמטכ"ל בשטח. מה שאתה עושה, אני חותם לך עכשיו שאתה מקבל ממני גיבוי, כי אתה שם". בציטוט הזה השתמשו בשעתו גם תומכיו של החייל היורה מחברון, אלאור אזריה, בעת משפטו, בטענה שהוא הופקר על-ידי הרמטכ"ל. הטענה הזו חסרת שחר כמו הטענה שחסמים משפטיים הם שמונעים מהצבא מלהפעיל את מלוא כוחו. צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל איזנקוט, שגורמים בימין מנסים לצייר אותו כצבא שמפחד לפעול ולהילחם, הרג מעל מאתיים מפגינים פלסטינים בסמוך לגדר המערכת בעזה, תקף אינספור פעמים בסוריה, כשהתקיפה הבולטת היא מבצע "בית הקלפים" במהלכה תקף חיל האוויר בהצלחה כ-50 יעדים איראניים בסוריה, ומבצע, כפי שהוכח לפני שבועיים, פעולות חשאיות רבות, ביעדים קרובים ורחוקים. כך לא פועל צבא מרוסן.

הגורמים המרסנים את צה"ל הם שניים. ראשית, כפי שציין האלוף בר, ישנה המקצועיות. הצבא מפעיל כוח להשגת תכלית, היכן שנדרשת אש מדויקת (בין של צלף ובין של טנק או כלי טיס) הוא לא יפעיל אש תותחים. הגורם השני שמרסן את צה"ל, ולא נותן לו לנצח, בפרפראזה על הסלוגן הישן מימי האינתיפאדה השנייה, הוא ממשלת ישראל. הממשלה, בראשות רה"מ נתניהו, מפעילה את הכוח הצבאי בזהירות, לעתים מושכלת ולעתים מופלגת. ועדיפה האחרונה על הפעלת כוח פזיזה כפי שכבר אירע לא אחת במקומותינו. זוהי אותה ממשלה שבחרה בתום סבב הסלמה שהסתיים בתוצאה פחות מטובה עבור ישראל, לחתור לרגיעה. איפוק, ציין האלוף גולן בראיון עמו, הוא "דבר נכון למי שחזק. לא צריך להיות נמהרים בהפעלת כוח, אבל, אבל, פעם כשמפעילים אותו צריך לעשות זאת בצורה נחרצת ולגרום לצד שכנגד להבין שלא כדאי להתעסק איתנו". ההחלטה מתי לפעול ואיך לפעול מתקבלת סביב שולחן הממשלה, שבה חבר השר בנט, ולא בפרקליטות הצבאית. אגב, להימנעות מפעולה יש לעתים צידוקים טובים מאוד, שכן כמאמר גולן, "לשימוש בכוח יש מחירים, והמחירים האלה, אחרי זה, מתבטאים בבתי הקברות"'. טוב יעשו השרים, חברי הממשלה והקבינט המדיני-ביטחוני, אם יזכרו זאת. 

הטור יוצא למילואים, נתראה כשאשוב. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 26.11.2018) 

ארנס, שר הביטחון ששבר את המשוואה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

נוכח ההסלמה ברצועת עזה כמו גם סוגיות ביטחוניות עדכניות נוספות, ובהן מינוי הרמטכ"ל הבא, ראוי לקרוא את ספרו החדש של שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, ממנו עולים לקחים רלוונטיים.

באחרונה ראתה אור האוטוביוגרפיה הקצרה, "למען ביטחון ישראל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), שכתב משה ארנס, שר הביטחון לשעבר. ארנס, מהחשובים שבשרי הביטחון שהיו כאן, הגיע לתפקידו, שאותו מילא שלוש פעמים, מרקע אזרחי כמהנדס אווירונאוטיקה. הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, משה יעלון, ציין בשעתו, כי אף שלארנס לא היתה הבנה בטקטיקה צבאית, הוא הגיע לתפקיד מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה היטב עם החשיבה הצבאית. נוכח ההסלמה שמתרחשת כעת בדרום, בין ישראל לחמאס ברצועת עזה כמו גם סוגיות ביטחוניות נוספות, מוטב לקרוא את הספר של ארנס משום שהוא כולל בתוכו לקחים רלוונטיים. 

למען ביטחון ישראל - סיפור חיים / משה ארנס

ספרו של ארנס, שר ביטחון מהחשובים שהיו כאן, (מקור: אתר סימניה).

עם כניסתו לתפקיד, בשנת 1983, ניצל את המנוף האמיתי היחיד שעמד לרשותו – מינוי הרמטכ"ל, בכדי לבצע את המהלך החשוב ביותר שלו כשר ביטחון במטרה לכפות על המערכת שינויים מבניים נחוצים. "כשבישרתי למשה לוי שאני מתכוון למנות אותו לרמטכ"ל, הצבתי בפניו תנאי אחד ויחיד: הקמת מפקדת חילות השדה (מפח"ש). הוא שקל את הדבר לרגע והשיב כי אם הדבר לא יפגע בסמכותם של מפקדי פיקוד הדרום, המרכז והצפון, הוא מסכים. המפח"ש יהיה אחראי על האימונים ועל ההצטיידות של כוחות הקרקע, אבל לא על הפעילות המבצעית שלהם. מקובל עלי, אמרתי לו, הבה נעשה זאת. וכך יצא לדרך השינוי המבני הראשון בצה"ל מאז הקמתו" (עמוד 112). כך, למעשה באה לעולם זרוע היבשה שהמפח"ש הוא הגלגול הראשון שלה. כדאי ללמוד מזה משהו, דווקא עכשיו על רקע ההתמודדות הנוכחית על תפקיד הרמטכ"ל הבא. בניין הכוח הוא אחד משני התחומים העיקריים שעליהם אחראי הרמטכ"ל, השני הוא, כמובן, הפעלתו. סביר שהשר ליברמן, שבעצמו מגיע מרקע אזרחי מובהק, המראיין בימים אלו את המועמדים לתפקיד (המובילים הם האלופים כוכבי וגולן, שכיהנו כסגן הרמטכ"ל) מבקש מהם להציג לו את תכניתם לבניין צה"ל ואת התהליכים שהם מתכוונים להניע במידה וייתמנו למפקד הצבא. אבל כדאי גם שהשר ישתמש במעמד ככלי לעיצוב צה"ל בהתאם לתפיסתו. אחרי הכל הוא אמור להיות המפקח מטעם הממשלה על הצבא, ולא כפי שקורה לרוב, נציגו בממשלה. 

יש להימנע ממערכה מיותרות

בפעם השנייה שכיהן בתפקיד נדרש ארנס להתמודד עם איום הטילים העיראקי בעת מלחמת המפרץ, ב-1991. כשר ביטחון, דחף אז לפעולה צבאית כנגד עיראק באוויר וביבשה. מפקד חיל האוויר דאז, אלוף אביהו בן נון, מונה לעמוד בראש הכוח האווירי, ואילו על הכוח היבשתי, שכלל כוחות מיוחדים וצנחנים, הופקד האלוף דורון רובין, שפיקד אז המפקדה למשימות מיוחדות (מפקדת העומק בגלגולה הקודם). ארנס כתב בספר כי לפני שאישר את התכניות המבצעיות, פנה "לתת-אלוף נחמיה תמרי, צנחן ותיק שהשתתף בחילוץ בני הערובה באנטבה ומי שהיה אמור לפקד על הכוחות שינחתו במערב עיראק. שאלתי אותו מהי תחושתו לגבי המשימה. הוא לא היסס, ואמר שהוא בטוח בהצלחתה. אישרתי את התכנית" (עמוד 195). תחתיו יועדו לפעול כוח מחטיבת הצנחנים, בפיקוד יעלון, ויחידת שלדג, בפיקוד בני גנץ.

ארנס אינו מציין בספר כי הרמטכ"ל דאז, דן שומרון, גם הוא יוצא הצנחנים שרכש ניסיון בפעולות שכאלו כשפיקד על הכוח הפושט במבצע אנטבה, התנגד לפעולה צבאית וכמוהו ראש אמ"ן באותה עת, האלוף אמנון ליפקין-שחק. הם הזהירו בין היתר מפני פגיעה בקואליציה שנשענה, בין השאר, על תמיכת המדינות הערביות. אבל היה גם שיקול נוסף והוא מידת המוכנות של צה"ל למבצע. עם כל הכבוד לתמרי, שנהרג לימים כאלוף בהתרסקות מסוק, נדיר שקצין קרבי בצה"ל יגיד שאינו יכול לבצע. למרות המוטיבציה והלוחמנות מצד מפקדי הכוחות, בפיקוד הבכיר של צה"ל הטילו ספק של ממש ביכולת להשיג מודיעין עדכני ונקודתי, כמו גם ביכולות הלוגיסטיות ומבצעיות של הצבא, אז, לתמוך כוח גדול יחסית הפועל כה רחוק מישראל במשך זמן ארוך.

נראה שהפעולה שתוכננה היתה "לא אפויה" וטוב שלא יצאה אל הפועל. ארנס משום מה אינו מציין זאת, וממש כמו בנושא מטוס הלביא (שהיה מפעל חייו), פרויקט שהיה גדול על מידותיה של ישראל, הוא בחר להציג את הדברים כאילו ישראל יכולה היתה לפעול בעיראק משל היתה ארצות הברית, מה שבאותה עת פשוט לא היה נכון. הממשלה בראשות יצחק שמיר, כאמור, החליטה נגד התכנית ומדיניות האיפוק הנכונה של ישראל נשמרה עד תום המלחמה. גם כאן ישנו לקח חשוב, בין שארנס כיוון אליו ובין שלא. על הממשלה לצאת למערכה, שתהיה זו ביעד קרוב כמו רצועת עזה או ביעדים שמעבר לאופק, רק כשמטרותיה ברורות, ניתנות להשגה וכאשר לא ניתן להשיגן באמצעים מדיניים.

חשיבה אזרחית שמאתגרת את הצבאית

מטוסי חיל האוויר בתרגיל "רד פלאג" בארצות הברית, ספטמבר 2015

מטוסי קרב מסוג F-15 של חיל האוויר, (צילום: דו"צ).

דוגמה נוספת ליכולתו של ארנס לחשוב מחוץ לקופסה ולהביא אתו גישה אחרת נוגעת להתמודדות עם איום הקטיושות על יישובי אצבע הגליל. הוא כיהן אז בפעם השלישית כשר ביטחון, בין ינואר ליוני ב-1999, וכהרגלו חשב אחרת ממפקדי הצבא. הוא נפגש עם הקצינים שפיקדו אז על הלחימה בצפון, האלוף גבי אשכנזי, והתא"לים מפקדי האוגדות אפי איתם וארז גרשטיין (כולם, אגב, יוצאי גולני). השלושה הציגו לו את "הטקטיקה שהם נוקטים נגד החיזבאללה, והפגינו ביטחון ביכולתם להביס אותו" (עמוד 213). ארנס הסביר להם שלגישתו נוכח העובדה שהארגון מנהל כנגדם מלחמת גרילה בשטחו, ונוכח המגבלות שהציבו על צה"ל הבנות מבצע "ענבי זעם" ורגישות החברה הישראלית לאבידות, הוא חלוק על גישתם וצופה שישראל תיסוג מלבנון בעתיד הקרוב. מנגד, ובניגוד לחשיבה המקובלת, ארנס האמין בגביית מחיר לא פרופורציונאלי מלבנון כולה שיחייב את סוריה, ששלטה אז דה-פקטו בלבנון והפעילה את חיזבאללה, לרסן את הארגון. היוזמה הזו נבלמה בשל הבחירות. נוכח כניסתה של ממשלת ברק נמנע ארנס מלהציע מדיניות שעשויה להסלים את הלחימה בדרום לבנון, רגע לפני שהוא עוזב את תפקידו.

אבל הדברים התפתחו אחרת. רגע לפני שאהוד ברק נכנס לתפקידו כשר ביטחון וראש ממשלה, ירה חיזבאללה רקטות על קרית שמונה והרג שני אזרחים. ארנס, בשבוע האחרון שלו כשר ביטחון יזם את מבצע "רפואה חליפית", שנערך ב-24 ביוני 1999. "באותו לילה התכנס הקבינט הביטחוני, עדיין בראשותו של נתניהו, ואישר את התכניות שלי להרוס שתי תחנות כוח באזור ביירות, את מרכזת הטלפון של העיר וכמה גשרים בדרכים המובילות לדרום לבנון. אחרי שתקיפות האוויר בוצעו, הכריז הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז, שאנחנו מוכנים להרחיב את היקף התקיפות אם ימשיך חיזבאללה לשגר קטיושות לעבר ישראל. אבל ירי הקטיושות נפסק. האסטרטגיה שלנו הצליחה ככל הנראה" (עמוד 214). לימים כתב העיתונאי מנחם הורביץ, כי היה זה אחד משני מהלכים (השני הוא מלחמת לבנון השנייה) שהצליחו להביא לרגיעה בירי ובפעולות האיבה כנגד יישובי הצפון. הסיבה, לתפיסתו, היתה שישראל "שברה את המשוואה המקובלת והפתיעה בתגובה בלתי מידתית, כזאת שאינה מתייחסת לאירוע מסוים בנוסח "צה"ל השיב אש למקורות הירי", אלא מביטה על המצב בכללותו".

הלקח מהיוזמה של ארנס תקף גם לסבב הלחימה הנוכחי בעזה. על ישראל לשבור את המשוואה שהציב חמאס לפיה הוא השולט בגובה הלהבות והיוזם הבלעדי. דפוס פעולה זה אינו יכול, לאורך זמן, להביא לתוצאות חיוביות עבור ישראל ויש לשנותו. יתכן ונדרשים שינויים משמעותיים בעיתוי ובאופן הפעלת הכוח. ישראל כבר למעלה מעשור אינה שואפת, בצדק, למוטט את משטר החמאס. בטרם מבצע "עופרת יצוקה" למשל, סיפר בהרצאה האלוף יאיר גולן, הציגו אלופי המטכ"ל את התכניות האופרטיביות לשר הביטחון דאז, אהוד ברק. באמצע הפרזנטציה עצר אותם השר והבהיר כי אין בכוונתו להשקיע רבות ואין בכוונתו להשיג רבות. "זה רק החמאס. כל שאני רוצה הוא מבצע מוגבל", אמר ברק. המטרה לגישתו, היתה ברורה. הסדרה של היחסים במונחי הרתעה ושקט. זהו עדיין האינטרס הישראלי, אולם הסקאלה להשגת יעדים אלו אינה נעה רק בין כיבוש מלא לבין אי-עשייה או לחלופין תקיפת מבנים ריקים ומצבורי תחמושת.

המח"ט אוליאל בתרגיל. "המטרה הכללית - ליטול את יכולות האויב מכל הבחינות". צילום: דובר צה"ל

משמאל: אל"מ אוליאל בתרגיל, (צילום: דו"צ).

במידה וסבב הלחימה הנוכחי עם החמאס יסתיים בהסכמה על רגיעה זמנית, כפי שאכן קרה לא אחת בארבעת החודשים האחרונים, יתכן מאוד שעל ישראל ליזום את סבב הלחימה הבא, כפי שנעשה במבצע "עמוד ענן". במבצע יזום שכזה שומה על צה"ל לפעול באופן שונה מבעבר. במאמר שפורסם לאחרונה בביטאון "בין הקטבים" של צה"ל כתב סא"ל צח משה, קצין תותחנים המשמש כראש ענף תורת לחימה במז"י, כי במקום לפעול כנגד אמצעי לחימה ומפקדות על צה"ל למקד את מאמציו "בפגיעה קטלנית בחיילי האויב", או במקרה זה בפעילי החמאס. לתפיסתו צה"ל צריך לאמץ את גישת השחיקה "ולפתח בתוכה 'סבלנות תמרונית' [מונח חדש]. מונח זה מבטא את הצורך להמתין לאויב בסבלנות, לבצע כל שניתן על מנת להוציאו ממחבואו ולהשמידו שניות, ואף פחות מכך, מהרגע שהתגלה".

במינוי חירום שימש סא"ל משה כסגן מפקד חטיבת צנחנים מילואים בפיקוד הדרום, שמיועדת, במקרה של עימות, ללחום ברצועת עזה. אחד ממפקדיו בעבר, אל"מ ערן אוליאל, ציין בראיון שנערך עמו לפני כשנה, בעיצומו של תרגיל חטיבתי, כי אף שאין לזלזל בחמאס ובפעיליו, "צה"ל יכול להתמודד מולם". אך טבעי שאוליאל, קצין צנחנים שמונה השבוע למח"ט כפיר הבא, יביע, כמו תמרי בשעתו מול ארנס, נכונות לבוא במגע עם האויב. אולם התועלת במבצע רחב היקף אינה רבה, בינתיים. ישראל עדיין מעדיפה לפעול מול החמאס, שלו ממשל מרכזי אפקטיבי, על-פני שלל ארגוני טרור חסרי אחריות ריבונית ברצועה. מנגד, בהחלט יתכן שהדרך היחידה להבהיר לחמאס שמוטב שיחתור לרגיעה עם ישראל, הינה באמצעות גביית מחיר של ממש מפעיליו ומנהיגיו, בעיקר באמצעות חיל האוויר ואש מדויקת מנגד. אז, אולי תישבר המשוואה והשקט יחזור לדרום. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 09.08.2018)

 

מבצע חוק וסדר: 30 שנה אחרי | מאת גל פרל פינקל ואבירם רינג

רשומה רגילה

הפשיטה על הכפר מידון הייתה מבצע התקפי מורכב שאפשר לכוחות המתכננים והמבצעים לרכוש ניסיון ולצבור ביטחון ביכולות יחידותיהם וביתרונות הקרב המשולב

במאי 1988 פעלו כוחות צה"ל נגד בסיס חזבאללה בכפר הנטוש מידון, מעבר לרצועת הביטחון שבדרום לבנון, במה שנחשבת לפעולה הגדולה ביותר של צה"ל בלבנון מאז מלחמת לבנון הראשונה. לקחי קרב זה הביאו לשינוי תפישתי בפעולה ובהיערכות של חזבאללה, בעוד שבצה"ל לא השכילו להבין את משמעויותיו של הקרב.

"חוק" ו"סדר" – הרקע ליציאה למבצע

בשלהי 1987 רבו ניסיונות החדירה לשטח ישראל במרחב הר דב- ואדי שבעא, וגברו הפיגועים שבוצעו ברצועת הביטחון על־ידי חזבאללה, שהתבסס בכפר מידון ובסביבתו. שיאם היה באפריל 1988. בעקבות התראה על חדירה לשטח ישראל באזור הר הבתרים, זיהה סיור של צה"ל עקבות משני צידי הגדר וסולם בצידה הישראלי. בסריקות שנערכו נתקל הכוח במחבלים וחיסל אותם, אך באירוע נהרגו סא"ל שמואל אדיב, מג"ד צבר של חטיבת גבעתי והגשש שלו, סמל רמזי וחש. שני חיילים נוספים נפצעו. התחקיר שבוצע בפיקוד הצפון הצביע על כך שהמחבלים הצליחו לשהות לילה אחד ברצועת הביטחון בדרום לבנון, משך שסייע בידם להיערך כנדרש לפעילות טרור ותקיפת כוחות צה"ל. 

מתוך כוונה לחזק את אחיזת צה"ל ברצועת הביטחון יזם אלוף פיקוד הצפון, יוסי פלד, מבצע שקיבל את שם הקוד "חוק וסדר". מטרתו הייתה פגיעה בפעילות הארגון, פגיעה במחבלים והשמדת תשתית פח"עית באזור מידון.

השיטה שנוסחה בפקודת המבצע: "החדרת לילה של כוחות חי"ר השיטה שנוסחה בפקודת המבצע: ונ"ט ממערב למזרח, לתפיסת השטחים השולטים ברכס קלעת ג'בור וכן מדרום למידון. תוך החדרת יום של חי"ר וחש"ן לביצוע פשיטה על הכפר מידון, השמדת מחבלים וכן מבנים ותשתית אויב בכפר. העברת אחריות לידי צד"ל בגמר סריקות הכפר על־ידי צה"ל בסיוע אוויר, טנקים, הנדסה וארטילריה".

תוכנית הקרב

המבצע, בהובלת חטיבת הצנחנים ומפקדה אל"ם שאול מופז, תוכנן בשני שלבים:

מבצע "חוק". תוכנן כמהלך הטעייה שנועד להפחית את רמת הדריכות בקרב פעילי חזבאללה בכפר מידון, שהיה היעד העיקרי. באמצעות אוגדה 36 וכוחות נוספים מחטיבת הצנחנים ויק"ל, בוצעו סריקות בוואדי שבעא ובכפרים שבעא, מימס, כפר אל־זית ועין עטא, במטרה לפגוע במחבלים ובאמצעי לחימה. במהלך הסריקות פוזרו כרוזים שהזהירו את תושבי הכפרים משיתוף פעולה עם חזבאללה, ואף משהייה בכפרים סמוכים.

מבצע "סדר". ב־4 במאי 1988 יצא לדרך מבצע "סדר", שמטרתו הייתה פגיעה במחבלים, פיצוץ מתקנים והריסת תשתיות בכפר מידון. המבצע היה המאמץ העיקרי בפעולה, בצורת קרב של פשיטה חטיבתית. חטיבת הצנחנים, ששהתה באותה העת באימון ברמת הגולן, נערכה בנוהל קרב מזורז אך יסודי. במהלכו הספיקו הכוחות להיערך הן בהכנת אמצעי לחימה והן בלמידת תוכנית הקרב, תרגולות ומודלים. "בסוף, כל מה שמלמדים אותך בקורס קצינים פתאום קורה לך", העיד על נוהל הקרב אהרון חליוה, ששימש מפקד מחלקה בגדוד. הכוחות שהוקצו למבצע היו חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד אל"ם שאול מופז, פלוגת טנקים ו' מגדוד עוז (עוצבת סער מגולן), גדוד ההנדסה הקרבית המח"ץ, גדוד התותחנים רשף, כוח מסוקי תקיפה מסוג קוברה ודיפנדר וכן גדוד שריון רומח בעתודה. 

צוות הקרב החטיבתי תוכנן לתקוף את הכפר מידון, כשלאחר מכן יהרסו כוחות הנדסה קרבית את המבנים שבשימוש המחבלים. המשימה העיקרית, כיבוש יעדי המחבלים בכפר, הוטלה על גדוד צפע בפיקוד סא"ל יצחק (ג'רי) גרשון. בשלב זה הצטרפו מפקדי פלוגה ו' מגדוד עוז לחטיבת הצנחנים. מ"פ הטנקים, סרן עמרי שדה, זיהה בתצלומי האוויר מחסום נ"ט, ובעקבות כך הוחלט לחבר לטנק המ"פ נגח במטרה להדוף את המחסום לצדדים. לאור המודיעין שהיה על היעד, תרגלו הכוחות מודל לפשיטה על הכפר זעורה שברמת הגולן. הלך הרוח היה כמאמר מג"ד צפע: "כאן תהיה המלחמה".

בנוסף, תוכנן להניע שני כוחות אבטחה לתפיסת הכתפיים של ג'בל עיזקן וג'בל אל־רחית על־מנת לאבטח את הציר החטיבתי, להביא את הכוח העיקרי לכיוון מידון ולספק מודיעין בזמן אמת על־ידי אמצעים תרמיים. הכוח הדרומי של הצוות מפלס"ר חטיבת הצנחנים תוכנן לנוע ולהתמקם על ג'בל עיזקן, ולשלוט בתצפית על ציר התנועה ועל הכפר. משימת הכוח העיקרי של פלוגת הסיור הייתה להוביל את הכוח לשטחים הדרומיים ששלטו על הכפר, בצורה שקטה או באמצעות חיפוי ארטילרי. לפי התוכנית, לאחר שיתפסו את השטחים השולטים ויסגרו את המפנה המערבי, המפנה הדרומי והמפנה מזרחי – תופעל ארטילריה כבדה על הכפר, וכוחות הסיירת יתמקמו ויסגרו את כל המפנה המזרחי והצפוני.

הכוח הצפוני בפיקוד סמג"ד צפע, רס"ן רמי צור חכם, הורכב משני כוחות משנה:

  1. כוח מהפלוגה המסייעת שישלוט על החלק המערבי של הכפר בטווחים יעילים לצלפים ומקלעים, ומשימתו לפגוע במחבלים במנוסתם מערבה וצפונה. הכוח הורכב משלושה כוחות שעליהם פיקד שלמה בן דוד (בנדה), שהיה מ"פ המסייעת עד שבועות ספורים לפני המבצע.
  2. צוות מפלוגת הנ"ט שישתלט על תל־חלה, ויאבטח את ציר התנועה. משימתו של סגן מפקד הפלוגה הייתה להשתלט על ג'בל רחאיית, ולאבטח את האגף.

תוכנית הקרב לטיהור הכפר אמורה הייתה להיפתח בירי צלפים, טנקים ומסק"רים, ובחסותם ייכנס גדוד צפע ללחימה מדרום לצפון. משימתה של פלוגת מאי 1987 בפיקוד סרן זאב ברנשטיין, הייתה להשתלט על הרחוב המרכזי ולטהר אותו. זאת במקביל לכיבוש השטח השולט מדרום על־ידי הפלוגה המסייעת, בפיקוד סרן ציון מזרחי. על־פי התוכנית, עם כיבוש הרחוב המרכזי והשכונה הדרומית על־ידי גדוד צפע, יכבשו הפלחה"ן את השכונה הדרום־מערבית והפלס"ר את הרחוב הצפון מערבי בנוסף לעמדת נ"מ. רק אז תחל משימת ההריסה על־ידי מג"ד ההנדסה, שמשימתו הייתה פיצוץ 33 מבנים מאותרים ועמדות מחבלים. משימת ההריסה והעברת האחריות לצד"ל תוכננה לשעה 15:00, שלאחריה ייסגו הכוחות דרומית ל"קו האדום" – גבול רצועת הביטחון.

הכפר מידון כמבצר צבאי

עם נסיגתה של ישראל מלבנון והתרכזותם של צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון, חיפשו בחזבאללה בסיסי יציאה לפיגועים בסמוך לגבול רצועת הביטחון. הכפר מידון היה איום ממשי על השטח המחבר את מובלעת ג'זין לאזור הביטחון. בעקבות השתלטות חזבאללה על הכפר, תושביו, שהיו חקלאים ברובם, עברו לחיות בכפרים סמוכים. בימים היו מעבדים את אדמותיהם, ובלילות שבו למקום מגוריהם החדש. כך קרה שחזבאללה סילק מן הכפר את מרבית תושביו, והפך אותו ליעד מבוצר. הם חפרו תעלות לחימה, הקימו בונקרים, זרעו מוקשים בדרכי הגישה והקיפו את הכפר ברשת של גדרות תיל. מידון הייתה מבצר צבאי לכל דבר.

הבסיס במידון נחשב ליעד מורכב ומבוצר, וכוחות צה"ל פעלו נגדו בהזדמנויות קודמות. דוגמה לפעולות אלה הוא מבצע "עיניים ירוקות" בשנת 1987, שכלל תקיפה משולבת של כוח מפלוגת הנ"ט של הצנחנים, בפיקוד סרן יאיר גולן, וכוח מיחידת שלדג, בפיקוד סא"ל אליק רון, כנגד יעדי מחבלים בכפר. עם שחר, פתחו צלפים מיחידת שלדג בירי על מחבלי חזבאללה, כשבמקביל ירה כוח הצנחנים טילי נ"ט על כלי רכב של מחבלים ואיתורי אויב. המבצע היה מוצלח ובמהלכו נהרגו שישה מחבלים ונפצעו עוד כתריסר, וכן הושמדו 3 רכבים. בשנה שלאחר מכן, נוכח עליית המדרגה בפעולות חזבאללה, הוחלט בפיקוד על פעולה בהיקף נרחב.

הקרב על מידון: 3-2 במאי 1988

ביום שני, 2 במאי 1988, החל החלק הראשון של מבצע "חוק", כאשר כוחות צנחנים בפיקוד הסמח"ט, סא"ל עמוס בן חיים, סרקו לאיתור תשתיות מחבלים והשמדתן בגזרה המזרחית של רצועת הביטחון. הלוחמים חילקו כרוזים שהציגו את חזבאללה כמי שאחראי להסלמה באזור.

ביום שלישי, 3 במאי 1988, חצה את הגבול צוות הקרב החטיבתי שיועד למבצע "סדר" הן בתנועה רגלית, והן על גבי טנקים ונגמ"שים. בשל הצורך בשמירה על ביטחון מידע, הוסתר המבצע מפני צד"ל. הדבר הביא לכך שכוחות צד"ל פתחו באש על צוות הקרב, אולם מאש זו לא היו נפגעים בזכות תיאום מהיר בין כוחות צה"ל וצד"ל. גדוד צפע נע ברגל 12 קילומטרים לעבר היעד בציר הררי, מבלי שנחשף. ב־4 במאי, לקראת השעה 3:00, ניצבו מרבית הכוחות בעמדות השולטות לפני תקיפת הכפר.

שלושה צוותים מהפלוגה המסייעת בפיקוד סמג"ד צפע תפסו עמדות מארבי־צלפים וחסמו את אפשרות הבריחה מהכפר לכיוון מערב. הכוח העיקרי של גדוד צפע התמקם בצומת הכניסה לכפר מבלי שנחשף. כוח החוד הגדודי הורכב מפלוגת מחזור מאי 1987 והפלוגה המסייעת, עליה פיקד סרן ציון מזרחי. בעוד המ"פ נערך לירי טיל נ"ט על אחד המבנים בכפר, זיהתה אותו תצפית של חזבאללה ופטרול מחבלים החל לנוע לכיוונם. הפטרול זוהה על־ידי כוח סמג"ד צפע שדיווח על כך בקשר. המג"ד הורה למ"פ שלא לירות, שכן חלק מכוחות החטיבה לא הספיקו להיערך בעמדותיהם ועלה החשש שייחשפו בטרם עת.

חוליית לוחמי חזבאללה הוסיפה לזחול לעבר כוח מ"פ המסייעת, ולבסוף פתחה עליו באש. בקרב הקצר שהתפתח הרג כוח המסייעת את המחבלים. המחבלים ששהו בעמדותיהם המבוצרות ובמבנים בכניסה לכפר פתחו באש מקלעים, טילי נ"ט ומרגמות על הכוח. מאש זו נפצע אנושות המ"פ מזרחי (שנפטר מאוחר יותר מפצעיו) ונהרג קשר המח"ט, סמל מרקו ברנשטיין. במקביל החלו מרגמות חזבאללה ותותחים סורים שהיו פרושים בבקעת הלבנון להפגיז את כוח הצנחנים במידון.

בשלב זה הפכה הפעולה לגלויה והמח"ט הורה על הפעלת אש ארטילריה על עמדות המחבלים בכפר. בנוסף ביקש סיוע מצד מסוקי הקוברה ופקד על פלוגת השריון ו', בפיקוד סרן עומרי שדה, להיכנס ללחימה. גדוד התותחנים גדוד רשף, בפיקוד סא"ל צבי פוקס, ירה למעלה מ־3,000 פגזים לעבר הכפר. האש הארטילרית סייעה להפחתת ירי המחבלים בצפון הכפר, אולם מאחר ובדרום הכפר לחמו הצנחנים בקרבת עמדות המחבלים, נמנע מהם הסיוע הארטילרי. ב־5:20 בבוקר הכווין סגן מפקד פלוגת הנ"ט של הצנחנים, סגן אמיר נדן, שהתמקם על ג'בל רחאיית, מסוקי קוברה לעבר מבנים מהם ירו המחבלים על הכוח, והם השמידו את התותחים הסוריים שאיימו על הכוחות.    

סגן מפקד הפלוגה המסייעת, סגן יניב אדם, תפס את הפיקוד על הפלוגה והתקדם עם הרופא הגדודי לטפל במ"פ הפצוע. בדרכו נתקל בשלושה מחבלים והרג אותם. ב־6:15 בבוקר חברו הטנקים לכוח בכפר, תפסו שטחים שולטים מדרום לו ופתחו באש לעבר עמדות המחבלים בכפר. הטנקים פגעו בכל מבנה ועמדה בה זוהו מחבלים, ורק לאחר מכן נכנסו הצנחנים. באותן דקות קריטיות נורו על הלוחמים שמדרום לכפר ארטילריה ופצצות מרגמה, שגרמו לפצועים רבים מקרב הצנחנים ובעיקר מלוחמי הפלחה"ן.

גדוד צפע, בסיוע שתי מחלקות טנקים, החל בלחימה בפאתי הכפר. המג"ד, סא"ל גרשון, תכנן בטרם הקרב להתמקם על גבעה בפאתים ולנהל את לחימת שתי הפלוגות בכפר. נוכח האש חש כי אינו יכול להגיד לחיילים להיכנס פנימה. "החלטתי לתת דוגמה אישית, ולהוביל את הפלוגה הראשונה לתוך הרחוב הראשי של הכפר", סיפר. "תוך־כדי תנועה נפל עלינו פגז סורי, וכתוצאה מכך נהרג, מטרים ספורים ממני, חוקר השבויים שצורף אלינו לפני המבצע (סרן בועז רביד, גפ"פ ו־א"ר). לאחר שנקבע מותו הוריתי להמשיך לכיוון הבתים הראשונים של הכפר".

ב־7:30 החלו הלוחמים לטהר את המבנים וניהלו לחימה מבית לבית, תוך שהם סופגים אש מרגמות ומקלעים עזה. לימים תיאר המג"ד את שאירע כשנע עם פלוגת החוד של הצנחנים: "יצא מולי מחבל ממש מתוך בור. ראיתי שהוא מחזיק אר־פי־ג'י ביד, ותקעתי בו שני כדורים באופן אינסטינקטיבי, ואז נשכבתי על אדמה. רק בדיעבד סיפרו לי החיילים שהטיל שהוא ירה עף לי מעל הראש". הטנקים סייעו לצנחנים לטהר את מבני הכפר באמצעות אש, וביצירת חורים בקירות הבתים באמצעות אש פגזים.

גדוד צפע המשיך במשימתו וסיים אותה ב־00:10 ,עם כיבוש השכונה הדרומית, ופלוגת החה"ן בפיקוד רס"ן רוני אלשיך וסרן גל הירש טיהרה את השכונה הצפון־מערבית ואת תעלות הקשר, והשמידה בונקרים ועמדות מחבלים. לימים כתב הירש כי: "פתחיו של הבונקר הגדול נפערים עתה. דמויות רצות לתוכו. מחבלים. אני מרים את הנשק, מכוון, יורה לעברם ואל הפתח. מעל הפתחים מתקדם רוני, משליך רימוני עשן ובעקבותיהם מטעני חבלה. תקרת הבונקר קורסת על יושביו בקולות נפץ עזים. הכוח שלי ממשיך להתקדם אל ראש הגבעה, אל קצות התעלות, מחפים הדדית בתיאום עם רוני, חוברים לסיירת מימין. נראה שהשטח בידינו".

במהלך הקרב על מידון בידד הכוח בפיקודו של סמג"ד צפע את מרחב הלחימה, מנע את נסיגת המחבלים מהכפר ופגע במי מהם שביקש לסגת. באחד המקרים ניסו שישה מחבלים להימלט מן הכפר, אך זוהו על־ידי כוח צלפים ומקלענים בעמדת חסימה. לימים סיפר אהרון חליוה, שפיקד על כוח הצנחנים בעמדה, כי משזוהו המחבלים: "כולם פותחים באש. מחלקים מטרות ויורים". חלק מהמחבלים נפגעו, אולם שניים מהם הסתתרו בתוך שיח במדרון, ואחד מהם עסק במתן טיפול רפואי לחברו שנפצע. חליוה סיפר כי הופתע מרמת החיילות הגבוהה, ומן התעוזה שהפגינו פעילי החזבאללה. לדבריו, "זה נגמר בזה שפתחנו באש מטורפת לתוך השיח והרגנו אותם". מעל לתריסר מחבלים נפגעו בידי כוחות החסימה שבפיקוד הסמג"ד. 

עם סיום טיהור היעד נכנסה פלוגת הסיור להתקפה על השכונה הצפון־מזרחית לטיהור ממחבלים, ואילו פלוגת השריון נעה לגבעות שמצפון לכפר, פתחה באש לעבר עמדות הארטילריה הסורית ובודדה את מרחב הלחימה בעבור כוח צד"ל – עליו הוטל להשלים את הריסת הבתים. ב־15:45 העביר צה"ל את השליטה בכפר לידי צד"ל, והכוחות נסוגו לשטח ישראל. 

תוצאות הקרב

המבצע היה כאמור הקרב היבשתי הגדול ביותר בהיקפו שניהל צה"ל נגד חזבאללה בתקופת השהייה בלבנון, והפעולה הקרקעית הגדולה ביותר בהיקפה שצה"ל ניהל בלבנון בין מלחמות לבנון הראשונה והשנייה. הוא הוגדר כהצלחה שכן יעדיו הושגו. חזבאללה ספג 50 מחבלים הרוגים, ולצה"ל היו כ־20 פצועים ו־3 הרוגים: סרן ציון מזרחי, סמל מרקו ברנשטיין וסרן בועז רביד – חוקר שבויים שצורף למבצע ונהרג מירי המרגמות של חזבאללה. מפקד גדוד צפע, סא"ל גרשון, הודה שבניגוד לקרבות כנגד הארגונים הפלסטינים במלחמת לבנון הראשונה, מחבלי החזבאללה הפגינו רוח לחימה ורמת מיומנות ונחישות גבוהות.

עם זאת העיר כי: "מבלי לפגוע במיתוס של גבעת התחמושת, זה היה קרב לא פחות קשה שנוהל בצורה הרבה יותר מוצלחת". מח"ט הצנחנים, אל"ם שאול מופז, ציין כי במשך כל שירותו הצבאי לא זכור לו מבצע שבו נהרגו כל־כך הרבה מחבלים. "בקרב הזה באה לידי ביטוי היכולת המבצעית, המקצועית, האישית והקבוצתית, וזו הייתה יכולת לתפארת". 

לקחי חזבאללה

לאור התבוסה שספג במידון, הפיק חזבאללה לקחים שניכרים בפעילותו עד היום:

  1. הארגון נמנע מלהקים בסיסי פעולה בכפרים שאינם מיושבים, והחל לפעול מלב האוכלוסייה האזרחית השיעית בדרום לבנון, המשמשת לו מקור תמיכה.
  2. הארגון נמנע מהקמת מאחזי פעולה קדמיים גלויים, שיהוו מטרה לתקיפת צה"ל. דוגמה למאחז נסתר ניתן לראות במזרעת עקמתה, שהוקם ב־1991 על כתף במדרון התלול והסבוך של ג'בל סוג'וד.

הגנרל הבריטי רופרט סמית ציין, כי לארגוני טרור וגרילה ישנה שיטת פעולה דומה. "הטריק של הגרילה הוא לאלץ את האויב – הצבא התעשייתי הקונבנציונלי – להילחם לפי תנאיה, שם יש לה עדיפות, או לאלץ את הצבא להגיב תגובה קונבנציונלית קשה נגד אנשי הגרילה הלוחמים בקרב האנשים. בכך הם מחזקים את האסטרטגיה של פרובוקציה ותעמולה באמצעות המעשה".

דוגמה לאופן שבו אילץ חזבאללה את צה"ל לפעול לפי תנאיו היא מבצע "ענבי זעם" באפריל 1996. עוד בטרם המבצע הקפיד חזבאללה לבצע את עיקר הירי הרקטי ותלול המסלול לעבר מוצבי צה"ל, צד"ל ויישובי הצפון, מלב הכפרים השיעים שבדרום לבנון. במהלך המבצע שימשה עמדת או"ם הסמוכה לכפר כנא מחסה לאנשי חזבאללה, שזיהו כוח מיחידת מגלן וירו עליו. אש ארטילרית לחילוץ שירה צה"ל פגעה בעמדה, בה הסתתרו גם רבים מתושבי הכפר, אש שממנה נהרגו עשרות אזרחים.

כיום חזבאללה הוא ארגון שונה בתכלית מזה שהיה בשנות השהייה בלבנון. זאת כתוצאה מן הפגיעה שספג במלחמת לבנון השנייה, כמו גם מן הניסיון שצבר במלחמת האזרחים בסוריה, בה זכו כוחותיו לחניכה והכשרה מצד הצבא הרוסי. כיום זהו ארגון היברידי, המשלב בין יכולות גרילה, טרור וצבא סדיר, שערוך היטב בכ-160 כפרים שיעים בהם הקים עמדות מבוצרות על־פני הקרקע ומתחת לה.

ניתן להניח שהארגון למד את הלקח ממבצע "משקל סגולי" שנערך בתחילת מלחמת לבנון השנייה, ובמהלכו השמיד חיל האוויר הישראלי חלק גדול מהמערך הרקטי לטווח הארוך והבינוני של חזבאללה. ייתכן כי תוצאות הלמידה יגרמו לחזבאללה להפעיל את יכולותיו בשיטת use it or lose it, מחשש שצה"ל ישמיד אותן בטרם יוכל להפעילן. יכולות אלו מציבות את העורף תחת איום משמעותי בהרבה מכפי שהיה במערכות הקודמות.

עד למלחמה בסוריה פעלו כוחות חזבאללה בחוליות של 10-5 אנשים, שלחמו באופן עצמאי והיו כפופים לפיקוד הכולל של הארגון, אך לא עוד. הארגון מקים מסגרות לחימה גדולות יותר, ומתגבש לכדי צבא של ממש. מארגון בן כאלף לוחמים ב-2006 – גדל מספרם של לוחמי חזבאללה לכדי 20,000 לוחמים, כרבע מהם עברו הכשרה מתקדמת באיראן. בנוסף, הוקם לארגון מערך מילואים המונה כמה עשרות־אלפים.

לקחי צה"ל

שנים רבות נהג צה"ל להתגונן מפני התקפות האויב ולא ליזום במערכה בדרום לבנון, ועיקרי פעילותו היו מארבי ארטישוק (מארבים של כוחות שריון וחי"ר) ומארבי בטן (מארבים שגרתיים של כוחות חי"ר). השינוי בדפוס הפעולה של צה"ל נבע מתוך זיהוי אופן הפעולה החדש של חזבאללה, כמו גם מלקחי מבצע "ניב מדובר" בפברואר 1992. במהלך מבצע זה נועד גדוד צפע בסיוע כוחות הנדסה ושריון, לפשוט על מרחב הכפרים כפרא־יעטר במטרה לפגוע במחבלים ולהשמיד משגרי קטיושה. הכוח זוהה במהלך התנועה ליעד והיה חשוף לירי מרחוק באמצעות נ"ט וארטילריה, שכתוצאה ממנו נהרגו שני לוחמים ונפצעו שלושה. אף שחזבאללה ספג שמונה הרוגים וכ־20 פצועים, ניכר כי פעולה בסדר כוח שכזה אינה משיגה את התוצאה הנדרשת.

מאז ועד לנסיגה מלבנון נמנע צה"ל ממבצעים קרקעיים בסדרי כוחות כמו במבצע "חוק וסדר". לעומת זאת שוכללו יכולות צה"ל במבצעים מיוחדים ופשיטות, כדוגמת המארב בו הרג כוח סיירת צנחנים, בפיקוד רס"ן יוסי בכר, שישה פעילי חזבאללה שהיוו את כוח האבטחה של הארגון בפאתי הכפר זוותר אל־שרקיה בשנת 1996. פעולה דומה נעשתה במבצע "מהלך מבריק" של יחידת אגוז בפיקוד סא"ל משה (צ'יקו) תמיר, ב-1998, במהלכו תקף כוח בפיקודו כוח אבטחה של חזבאללה בכפר ע'נדוריה, והרג שמונה מחבלים.

צה"ל פיתח שיטות להתמודדות עם מאחזי החזבאללה, ובהם מארבי צלפים שמוקמו במרחק מהמאחזים במספר נקודות שולטות. מאוחר יותר, עם הקמת יחידת אגוז – יחידה ייעודית ללוחמת גרילה בפיקוד צפון – פותחו שיטות לביעור מאחזים. באחד הראשונים שבהם, ב-1996, הוביל מפקד אגוז סא"ל ארז צוקרמן את הכוח ללחימה בטווחים קרובים עד לכיבוש עמדות החזבאללה בג'בל סוג'וד. אולם צבא הוא ארגון גדול, כבד ומסורבל. ארגון כזה יתקשה להתמודד עם כוח גמיש ונייד הפועל חוליות־חוליות, ללא מרכזי כובד ברורים. כפי שציין בשעתו המדינאי הסיני מאו דזה זונג: "אם הטיגריס יעמוד בדרכו של הפיל, הפיל לבטח ירמוס אותו. אך הטיגריס לעולם לא יעמוד. הוא יתחבא בג'ונגל ויתקוף את הפיל לילה אחר לילה, עד אשר יתמוטט הפיל".

הרמטכ"ל, רא"ל דן שומרון, אמר בסיכום המבצע "חוק וסדר": "אני רואה את כל הנושא הזה של המלחמה בטרור, מהמבצעים הקטנים ועד המבצעים הגדולים מהסוג הזה, כמכשיר להכנת הצבא למלחמה". תפישה זו תואמת את התפיסה שבה דגל באותה עת הצבא הבריטי, שראה בלחימה כנגד ה-IRA בצפון אירלנד הכנה למלחמה: "גם בחיכוך עם 'משימות השיטור', כהזדמנות לגיבוש כושר הלחימה וערכי הפיקוד והשליטה ברמות הנמוכות. נכון שבמעבר לזירת לחימה אחרת נדרשות התאמות, אבל צנחנים בריטיים בלחימתם בפוקלנד לא התקשו בכך".

בראייה לאחור ציין חליוה, כי הפשיטה על מידון הייתה פרק חשוב בחייו הצבאיים: "בהקשר הזה של הבנת החשיבות של התרגול, של האימון של האיפוס, של השיח. איזו דרמה פיקודית ומנהיגותית ותפקודית זו לדבר עם האנשים שלך. הדבר הזה שנקרא מנהיגות או פיקוד, שלחלקנו נראה מובן מאליו, הוא כל־כך לא מובן מאליו. צריך להשקיע בו ולעשות אותו".

סיכום

בעקבות אימון שערכה יחידת מגלן ב-2005 כתב מפקדה, סא"ל אמיר ברעם: "למדתי שיכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חזבאללה. לא ניתן להכריע את חזבאללה ללא מגע קרוב".

לקח זה היה נכון בטרם המלחמה ב-2006 , ונכון עוד יותר כיום, שכן ייתכן כי העובדה שהארגון חיזק את מאפייניו הצבאיים הופכת אותו, שוב, לפגיע למול חוזקותיו של צה"ל בתמרון ובאש, כשם שהיה בעת פעולת מידון. על צה"ל לנצל עד תום את יתרון הא־סימטריה שבינו לבין הארגון, וכמאמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף יאיר גולן, להפעיל את "מרב העוצמה הישראלית בו־זמנית על כל מערכי האויב, בכל מקום, בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי". במערכה זו, על־מנת להסיר את האיום במהירות מעל העורף, הבהיר גולן, יש "להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי מאוד ואפקטיבי מאוד".​

הפשיטה על הכפר מידון הייתה אחת מאותם מבצעים התקפיים מורכבים, המאפשרים לכוחות המתכננים והמבצעים לרכוש ניסיון ולצבור ביטחון ביכולות יחידותיהם וביתרונות הקרב המשולב. תחבולה, דבקות במשימה, מנהיגות וחתירה למגע, הם אבני הראשה במבצע זה ובקרבות אחרים בהם הפגינו מפקדי צה"ל יוזמה ותעוזה. נכון היה אם הפשיטה על מידון הייתה נכנסת למורשת הקרב של צה"ל.

גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה ב-INSS. סא"ל (מיל') אבירם רינג, מפקד גדס"ר חטיבה 261 וסטודנט לתואר שלישי למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

(המאמר פורסם במקור ב"מערכות" גיליון 477, אפריל 2018, עמודים 61-55)