כל האקשן לא בספר לא יעזור אם העלילה לא חכמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מותחני ריגול מצטיירים תמיד כסבירים יותר כשקוראים אותם על רקע המציאות. אך המתיחות בין רוסיה וארצות־הברית לא שיפרה את הספר של בראד תור על הסוכן הקשוח סקוט הארוות כי אין בו שום תחכום, ותחכום הוא כל העניין בעולם החשאי כמו גם בספרי המתח.

המתיחות הנוכחית בין ארצות־הברית לרוסיה סביב ריכוז כוחות צבא רוסיה סמוך לגבול המזרחי של אוקראינה, היכן שמתרחשת לחימה בין בדלנים רוסים לבין הצבא האוקראיני. המודיעין הצבאי האוקראיני אף האשים את רוסיה בכך שהיא מלבה פרובוקציות חדשות בכדי שתהיה לה עילה לשלוח כוחות צבא לאזור.

בעקבות ריכוז הכוחות שוחח הנשיא האמריקני, ג'וזף ביידן, עם נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, והביע תמיכה אמריקנית באוקראינה למול התוקפנות המתמשכת של רוסיה בדונבאס ובחצי האי קרים. גם יו"ר המטות המשולבים, הגנרל מארק מילי, ניהל שיחה בנושא, הפעם עם מקבילו, הרמטכ"ל הרוסי ולרי גרסימוב, במהלכה והביע דאגה מריכוז הכוחות.

הגיבור של אמריקה השמרנית

המתיחות שימשה רקע מעניין לקריאת הספר "תגובה נגדית" (דני ספרים, 2020) מאת בראד תור, אנליסט לשעבר במשרד להגנת המולדת, שתיאר עימות חשאי בין האמריקנים לרוסים. הספר, ה־18 בסדרה שכתב תור אודות סוכן ה־CIA הקשוח סקוט הארוות, נפתח כאשר מטוס תובלה ובו צוות מיחידת עלית של הביון הרוסי התרסק במחוז מורמנסק.

במטוס היה גם הארוות, שנחטף כנקמה על פועלו רב־השנים כנגד הרוסים. הצוות פשט על בית בניו־המפשייר, רצח את אהובתו וחבריו הטובים ביותר של הארוות וחטף אותו. לאחר ששרד את ההתרסקות, הוא נדרש לשרוד בטונדרה הקפואה במטרה לחצות בבטחה את הגבול פינלנד, וכמובן לנקום באלו שרצחו את היקרים לו מכל.

הארוות, יוצא הקומנדו הימי של הצי האמריקני, "היה לוחם ביחידת אריות הים הרבה שנים" (עמוד 43). תחילה שירת "בצוות שתיים, המומחים ללוחמת חורף, וסיים בצוות שש. הוא לכד את תשומת ליבה של הסוכנות וביצע כמה עבודות עבורה" (עמוד 43).

מדובר בגיבור מהסוג שאמריקה הישנה, השמרנית והרפובליקנית אוהבת לאהוב: אירי במוצאו, גבוה, חסון וכחול עיניים, שבא להציל אותה מכוחות הרשע (כמעט תמיד מדובר באותם רשעים) ויהיו אלה הסינים, האסלאם הקיצוני, הצפון־קוריאנים, וכמובן הרוסים.

במקביל לבריחתו לעבר פינלנד נחת בשטח ההתרסקות צוות שכירי חרב רוסי שמטרתו לצוד אותו. בדומה לסרט "הנמלט", הורה מפקדו, גרסה רוסית של טומי לי ג'ונס מן הסרט, הורה לאנשיו "לערוך חיפוש מדוקדק אחר הרופא הנמלט בכל "תחנת דלק, בית מגורים, מחסן, חווה, לול תרנגולות, בית שימוש ומלונה" ברדיוס החיפוש שנקבע" (עמוד 95).

הרוסים לא משחקים לפי הכללים

רוסיה תוארה בספר כפי שהיא נתפסת בדעת הקהל האמריקנית. הרוסים "יזמו מהפכות, פלשו לשטחי אומות ריבוניות אחרות וסיפחו את שטחיהן, הפרו הסכמים בינלאומיים, רצחו עיתונאים ומתנגדי משטר, והתאמצו להשפיע מבחוץ על בחירות דמוקרטיות ותהליכים דמוקרטיים אחרים של מדינות אחרות" (עמוד 50).

האסטרטגיה הרוסית, הכוללת מהלכים לא צפויים, חלקם צבאיים וחלקם במרחבים כמו המרחב הקיברנטי (התערבות בבחירות בארצות הברית מישהו?), הביאה למיצוי את יתרונותיה היחסיים של רוסיה ושמרה את נאט"ו על קצות האצבעות כשהיא עסוקה בלנחש מה תעשה. בדיוק איפה שפוטין רוצה אותם. סביר שכך הוא המצב גם במתיחות הנוכחית.

ספרות ריגול שכזו, שהיא כמו אקטואלית, נוטה לתאר את האירועים כמתרחשים מתחת לפני השטח, בעומק הים והרחק מעין הציבור, ב"חתימה נמוכה". המטרה היא לטעת בלב הקוראים את התחושה כי ייתכן וכל שתואר בספר התרחש או יכול היה להתרחש במציאות.

כך למשל, מפקד המצוד אחר הארוות, קולונל קאזימיר טֶפְלוב, המכונה "ואגנר", קצין לשעבר בכוחות המיוחדים של רוסיה.

"טפלוב היה מעריץ נלהב של הרייך השלישי, ולפי השמועה הרווחת הוא בחר בעצמו את הכינוי המבצעי שלו, כהוקרה לאחד המלחינים האהובים ביותר על היטלר. קבוצת שכירי החרב הפרטית שטפלוב הקים נשאה אף היא שם זה" (עמוד 87).

קבוצת ואגנר קיימת במציאות. זוהי מיליציה פרטית בבעלות המיליארדר יבגני פריגוזין, שמקורב לנשיא פוטין. בקבוצה משרתים בעיקר יוצאי יחידות מובחרות של צבא רוסיה, ובראשה עומד הגנרל דימיטרי אוטקין, שעשה את עיקר שירותו ביחידות הכוחות המיוחדים, "ספצנאז", של מינהל המודיעין הראשי של הצבא הרוסי (GRU). ממש כפי שציין תור, אוטקין, שהעריץ את הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, זכה בעקבות זאת לכינוי "ואגנר", ובהמשך זה הפך להיות כינויה של המיליציה כולה.

לכאורה, מדובר בחברה פרטית אולם בפועל מדובר בזרוע נוספת של המודיעין הרוסי שמאפשרת לו לפעול ולשמר במקביל יכולת הכחשה. 

"הם היו "האנשים הקטנים והירוקים" של הקרמלין. המוני חיילי עילית לשעבר, אשר קיבלו שכר גבוה מאוד ונשלחו אל מחוץ למדינה, למקומות כמו סוריה, אוקראינה וחצי האי קרים, כדי לבצע את העבודה המלוכלכת של מוסקבה, בלי להותיר עקבות" (עמוד 87).

ב־2018 הדפו 40 אנשי כוחות מיוחדים אמריקניים כוח משולב של מיליציות סוריות, איראניות וכן "כוח ואגנר", שניסה להשתלט על שדה הנפט קונקו שבשליטת האוטונומיה הכורדית. לאחר ארבע שעות, שבמהלכן ניהלו לוחמי כוח דלתא גם קרבות מטווחים קרובים, נסוג הכוח הסורי־איראני־רוסי לאחר שספג בין 200 ל־300 נפגעים.

כמעט מלחמה, מתחת לפני השטח

כדי לחזק את תחושת הריאליות, ספרים אלה נשענים על מפרט טכני, ביוגרפיות של דמויות, טכניקות קרביות ומיומנויות מקצועיות אמיתיות. אחד הספרים הבולטים בז'אנר הוא "המרדף אחר אוקטובר האדום" מאת טום קלנסי (הוצאת ספרית מעריב, 1987), בו טען ג'ק ראיין, בעברו "סג"מ בחיל־הנחתים" (עמוד 109) העובד כאנליסט ב־CIA, "שאוקטובר האדום מנסה לערוק לארצות הברית" (עמוד 95).

ראיין נדרש להוכיח את נכונות התיאוריה שלו, ובשיאו של הספר התרחש קרב תת־ימי בין צוללות וקרב יריות בלתי נשכח בצוללת בין סוכן GRU לראיין. הסוכן "היה בפנייה כאשר פלט ראיין שישה כדורים. ראיין לא שמע את עצמו צועק. שני כדורים פגעו" (עמוד 302), והסוכן נהרג.

ראיין לא היה גיבור כל־יכול אלא אנליסט שנדרש לשכלו החריף, למיומנויות שלמד בשעתו בנחתים, ולא פעם גם למזל, כדי להשלים את המשימה בהצלחה ולמנוע ממלחמת העולם השלישית מלפרוץ. 

השיטה הזו קיימת גם בסדרות טלוויזיה. לפני שנכנס לפוליטיקה יצר יאיר לפיד את הסדרה "חדר־מלחמה" שהציגה גוף בדיוני הדומה למטה לביטחון לאומי, שבראשו עמד רענן אורן (שגילם ליאור אשכנזי), אל"מ במילואים יוצא הצנחנים.

במרכז הפרק השישי של הסדרה התקבל מידע שסגנו של נצראללה עתיד להיפגש בשעות הקרובות עם נציגי ממשל סוריים בבסיס צבאי בקרבת קוניטרה, ועלתה הדילמה האם לתקוף מן האוויר את הבסיס, ולהוכיח כי חזבאללה בקשר הדוק עם סוריה (היום זה כבר ברור לגמרי). כאשר התברר שבפגישה משתתף סגן הרמטכ"ל הסורי הפכה הדילמה למורכבת בהרבה.

באחד הרגעים המותחים בפרק עמד מפקד היחידה, רענן אורן, עם אוזנייה, כשבצד השני של הקו קצין בכיר בצה"ל ("גבי, רגע" פנה אליו אורן, ויצר את הרושם שמדובר בגבי אשכנזי, סגן הרמטכ"ל דאז, והגביר את אמינות הסצנה), והתלבט אם לאשר את התקיפה.

לבסוף הזהיר חילבי (שגילם ששון גבאי המצוין), קצין מודיעין בכיר, שאמנם רוב הסיכויים שהמהלך יצליח והסורים יימנעו מתגובה, אבל "האחוז האחרון זה מלחמה". אורן קיבל את עצתו והמליץ לראש הממשלה להימנע מתקיפה. גם כאן, כאמור, תואר אירוע ב"חתימה נמוכה".

אין לדעת כמה "כמעטים" כאלה מתרחשים במערכת הביטחון בשנה נתונה. אחד הבולטים שבהם הוא המבצע שבו תקף והשמיד צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל גבי אשכנזי, את הכור הגרעיני הסורי ב־2007, מבלי שהפעולה תגרום לסורים לפתוח במלחמה.

ספר אקשן חסר תחכום

תור יודע לספר סיפור, אך הבעיה העיקרית בספרו היא שהוא נעדר כל תחכום. כל הפרטים על אמצעי הלחימה וכל האזכורים לאירועים שהיו באמת לא יעזרו אם בסופו של דבר הספר בעיקר הסתכם בגיבור־על חסר חולשות שמכה באויביו.

האקשן, ואת זה הבינו כל גדולי הז'אנר ובהם קלנסי, הוא נחמד וכיפי לקריאה אבל רק אם מתחתיו ישנו רובד נוסף, איזו סדרת מהלכים מורכבת שמניע הגיבור, שמשמעותה נפרשת במלואה לעיני הקוראים רק בסוף הספר, או איזו תפנית חכמה של ממש. אחרת, כבר עדיף לצפות בזה על המסך.

בשעתו כתב לפיד גם כמה ספרי מתח כמו "החידה השישית" (הוצאת קשת, 2001) שגיבורם היה ג'וש שירמן, שלאחר "השיחרור מגולני" (עמוד 8) הפך לבלש משטרה ובהמשך לבלש פרטי קשוח. שמענו עליך, אמרה לשירמן אישה בספר, "אתה לא דובי, אתה רוטוויילר. אתה שם את השיניים שלך במטרה שלך ואתה לא תעזוב עד שלא תקבל תשובות" (עמוד 172). קשה לכתוב ספרי בלש ברחובות תל־אביב (לפיד הצליח, אבל בקושי) והוא היה די ראשוני בז'אנר הבלש, אבל עם השנים ניסו גם אחרים ליצור בלש פרטי "כחול לבן".

אחד מאלה שהצליחו הוא סופר שכותב בשם העט א. סלע. בספרו השני "ילד הקיץ" (ספרי ניב, 2020) נקלע הבלש הפרטי ברהמס (ברי) לוין, יוצא אחת "היחידות המובחרות בצה"ל" (עמוד 52) ובהמשך איש מבצעים בשב"כ, לפרשת ריגול שמעורבים בה טייס קרב בחיל האוויר, משרד עורכי דין ידוע לשמצה ואנדריאה, אשתו לשעבר של חברו הטוב, הזקוקה נואשות לעזרתו.

סלע הצליח לטוות עלילת ריגול חכמה ומורכבת בלי לוותר על האקשן. לא בכדי, סיפר לוין בספר, התעקש מפקדו בשב"כ ללמד אותו לירות בשני אקדחים בו־זמנית. מתישהו, נהג לומר, "ימצאו אותך מת. כשזה יקרה, רצוי שזה יהיה עם כלי בכל יד" (עמוד 117). לפעמים לא חייבים מתח תוצרת חוץ ואפשר להסתפק גם במותחן ישראלי. הרי אצלנו המציאות תמיד מתוחה.

קשוח ומורכב | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

דמותו של לוחם המוסד הבדיוני אבנר ארליך מתעגלת בספר השני בסדרה, שבו הוא מתמודד עם גרעין איראני, מעורבות רוסית ויחסים משפחתיים

נוכח מגפת הקורונה והעובדה שאת עיקר הזמן מבלים סגורים בבית, ספרי מתח, שמאפשרים לפחות לדמיין נסיעות למקומות רחוקים, מהווים מצרך חיוני במיוחד. ספר כזה הוא מותחן הריגול "מת כמו שצריך" (הוצאת דני ספרים, 2020) מאת פיני אלעזרי, שהוא החלק השני בטרילוגיית ספרים שגיבורה הוא אבנר ארליך־נאמן, סגן ראש אגף מבצעים מיוחדים של המוסד.

בספר הקודם ניהל מצוד אחר ארכי־מחבל בשם עימאד אקברייה, העומד בראש רשת טרור של הג'יהאד העולמי, שאתו היה לו חשבון ישן לסגור. בספר החדש נדרש ארליך להתמודד במקביל עם הצורך לעכב את תכנית הגרעין של איראן ואת כוונות ההתפשטות שלה במזרח התיכון, כמו גם עם ניסיונם של הרוסים להפוך לכוח דומיננטי ומשפיע במרחב. היריב העיקרי של ארליך הוא קולונל יורי רספוטין, שלו "עבר קרבי עשיר, ספצנאז וק.ג.ב". (עמוד 195).

ארליך, בעברו קצין בסיירת מטכ"ל, נזכר בספר באותם "הלילות ביחידה שבהם היינו יוצאים ושותלים אמצעי תצפית והאזנה למפקדות מצריות וסוריות, ולאחר תקופה חוזרים פנימה ומחליפים אותם בקופסאות עם מצברים חדשים. באחת מאותן פעולות באיזה חארת' אל טאנאק סורי, נהרגו כפיר ורענן כאשר נפתחה עלינו אש תופת מכיוון לא צפוי. עידו, שהיה מפקד הצוות, פקד לסגת ולהתפנות. אני סירבתי, 'אני לא זז מכאן עד שאני מחסל את המקלען'. עידו שאל בזעם, 'ואיך, חכמולוג שכמוך, תחסל אותו, כשהוא בעמדת שליטה כזו?' 'בעוצמה ובזעם', עניתי. דרכתי את המקלעון ובלי לחכות לאף אחד פתחתי בריצה במעלה התל, כשאני יורה וצועק כמו משוגע" (עמוד 412). כינויו, "עוצי", הוא קיצור לעוצמה וזעם, אלא מה.

אם בספר הקודם הצטייר ארליך כקשוח שבקשוחים, בספר החדש "עיגל" המחבר את דמותו והכניס לה עומק באמצעות הרחבת היריעה על אודות בנו שנהרג בתאונת אימונים כקצין בסיירת מטכ"ל, וכן באמצעות תיאור יחסיו עם אשתו.

המרדף אחרי הריאליות

ספרות ריגול מסוג זה מתארת אירוע, או סדרת אירועים, שמתרחשים מתחת לפני השטח, בעומק הים והרחק מעין הציבור, ב"חתימה נמוכה". הקוראים עשויים לחשוב שבהחלט ייתכן וכל שנכתב בספר התרחש כפי שהוא, או לפחות שאירועים דומים מאוד התקיימו. כדי לחזק את תחושת הריאליות, ספרים אלה נשענים על מפרט טכני, ביוגרפיות של דמויות, טכניקות קרביות ומיומנויות מקצועיות אמיתיות.

כך למשל, כשאלעזרי מתאר תקיפה של חיל האוויר בעיר הנמל הסורית לטקייה, במהלכה הפילו מערכות ההגנה האווירית של סוריה מטוס אליושין רוסי – אירוע שאכן אירע לפני כשנתיים; כך כשהוא מתאר כי בתגובה לרקטות שירו האיראנים על מוצבי צה"ל בגולן, "חיל האוויר הישראלי, שנראה כאילו רק המתין להזדמנות, תקף חמישים יעדים ומתקנים של משמרות המהפכה באזור דמשק, קוניטרה, חומס ומקומות נוספים" (עמוד 320). גם כאן נשען האירוע על מבצע בית הקלפים, עליו פיקד הרמטכ"ל גדי איזנקוט בתגובה לפרובוקציה איראנית דומה.

אפילו טענת המחבר, "שיחידת קומנדו ישראלית חדרה למתחם הצבאי הרוסי בחמיימים וגנבה משם את מחשב הרדאר של מערכת ה־400־S, בדיוק כפי שעשו זאת קודמיהם בפעולה הנועזת בשנת 1969 בראס עריב שבמפרץ סואץ, כשקשרו את תחנת המכ"ם הסובייטית למסוק שהנחית אותה בישראל" (עמוד 320), נשמעת ריאלית משום שהיא נשענת על פשיטה שביצע גדוד 50 של הצנחנים במלחמת ההתשה.

דוגמה בולטת לספר כזה היא הספר "המרדף אחר אוקטובר האדום" מאת טום קלנסי (הוצאת ספרית מעריב, 1987), על מפקדה של צוללת הטילים הסובייטית "אוקטובר האדום". שם טען גיבורו ג'ק ראיין, ש"אוקטובר האדום מנסה לערוק לארה"ב". השיטה הזו קיימת גם בסדרות טלוויזיה, כמו למשל בסדרה "חדר מלחמה", שעלילתה התרחשה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. בפרק הרביעי בסדרה, שיצר יאיר לפיד זמן רב לפני שנכנס לפוליטיקה, נדרש מפקד היחידה לשכנע את מפקד חיל האוויר להתנצל על אמירתו כי ידע שאזרחים בלתי מעורבים ייפגעו בחיסול אווירי של פעיל טרור בכיר, שנהרג ואתו תשעה ילדים, והחליט שהפעולה שווה את זה. האירוע מבוסס כמובן על האמירה של דן חלוץ, מפקד חיל האוויר דאז, בהקשר של חיסול פעיל הטרור הבכיר סאלח שחאדה – כי כאשר הוא משחרר פצצה, הוא "מרגיש מכה קלה באווירון".

המחבר עובר בספרו מ"חתימה נמוכה" ל"חתימה גבוהה", ושם הוא מאבד מעט גובה. הוא לא נשאר מתחת לפני השטח, ומסלים את המצב ל"כמעט מלחמה" בשיאו של הספר, מה שפוגם לטעמי באמינו ובריאליזם שלו. ועדיין, הצליח אלעזרי – שהביוגרפיה שלו נותרה מסתורית (אך אין להוציא מכלל אפשרות שהוא אח לנשק של ארליך, לפחות מימי הצבא), להוציא מתחת ידו ספר מותח ומורכב יותר מקודמו. הסיפור עובד, המתח חזק, והקורא רוצה לדעת אם ארליך יצליח לנצח. בעוצמה ובזעם כמובן.

כללי משחק חדשים בחזית הצפונית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אחרי ששקע האבק, בחלוף שבוע מיום הקרב שניהלה ישראל מול סוריה ואיראן, המאזן לא בהכרח נוטה לטובת ישראל במרחב הצפוני. איראן פועלת לשינוי כללי המשחק במרחב, או לפחות להוספה של כמה כללים לחוברת ההוראות.

עתה, מששקע מעט האבק וניתן לבחון את אירועי השבת שעברה בפרספקטיבה של זמן, גם אם קצר, ניתן להצביע על כמה תובנות. הלחימה החלה כאשר חדר מל"ט איראני לישראל ויורט בידי מסוק קרב. צה"ל, כך נראה, עקב אחר המל"ט מאז שהמריא מבסיס חיל האוויר הסורי T-4 בקרבת תדמור. בתגובה תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את קרון השליטה האיראני והשמידו אותו. בתקיפה נפגע מטוס F-16I וטייסיו נאלצו לנטוש באזור עמק יזרעאל. הצעד הבא של ישראל היה "התקיפה הנרחבת ביותר נגד מערך ההגנה האווירית הסורי מאז מבצע 'שלום הגליל'", כהגדרת ראש מטה החיל, תא"ל תומר בר. בתקיפה נפגעו גם מטרות בעלות שיוך איראני מובהק וניתן להניח כי מספר אנשי צבא איראנים וסורים נהרגו. למרות זאת, נראה שהמאזן הסופי של הדברים לא בהכרח נוטה לטובת ישראל. תיקו בטווח הקצר, בטווח הארוך כלל לא בטוח. 

יעדי תקיפת חיל האוויר בשבת האחרונה בסוריה, (מקור: דו"צ).

בראיון לחדשות השבת ב"כאן 11" אמר תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, שפיקד בעבר על חטיבת גולני ואוגדת עזה, כי הפעולה האיראנית תוכננה מהסוף וצפתה את המענה הישראלי. לדבריו, איראן מקיימת היערכות "מאוד רחבה ועמוקה" מול ישראל בסוריה ולבנון וסביר שהאיראנים לקחו מראש בחשבון את התגובה הישראלית. להערכתו, הפעולה "תואמה מראש" בין איראן לסוריה, ומערך הנ"מ הסורי היה מוכן לתקיפה הישראלית. "ברור שהתגובה הישראלית היתה חמורה וקשה", אמר, וציין לחיוב את העובדה שהדרג המדיני-ביטחוני הבכיר לא היסס להוסיף ולתקוף גם לאחר שהופל מטוס. תמיר, שבמילואים היה סגן מפקד הגיס הצפוני, הדגיש "שבמיוחד הרמטכ"ל גדי איזנקוט והמטה הכללי הם מאוד מנוסים במשחק הזה של ההרתעה, בכל הגזרות, אבל גם מול האיראנים. ואני חושב שהמהלכים כאן חושבו היטב ובמינון מאוד מאוד מדויק". כששירת בצה"ל נחשב תמיר למפקד יצירתי ונחוש, אבל גם לכזה האומר את מה שהוא חושב ומקפיד לראות את הדברים כהווייתם ולא להסתנוור מהצלחות צה"ל. הראיון הזה לא היה שונה. לדעתו, אף ש"התגובה המהירה והנחרצת של צה"ל להמשיך ולתקוף ולא להסס גם אחרי נפילת המטוס מאזנת טיפה", הרי שאיראן רשמה לזכותה הישג משמעותי הן בהפלת המטוס והן בהפיכת היערכותה במרחב כנגד ישראל (באמצעים וכוח אדם) לעובדה קיימת, מהלך שיחייב את צה"ל להיערך בהתאם. 

בהמשך המשדר התראיין גם סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף (מיל') משה קפלינסקי, שפיקד על תמיר בגולני ובלבנון. להערכתו, יום הקרב בצפון גרם לאיראנים לדאגה רבה. היכולת ליירט את המל"ט במקום ובזמן הנוחים לישראל, מעידה על יכולות מודיעיניות וטכנולוגיות מתקדמות. בנוסף, הדגיש את ההחלטה "לתקוף בחזרה את קרון השיגור שלו", שמלמדת לדבריו, "על תעוזה ועל מדיניות מאוד מאוד ברורה". בסוריה, הודה, "בעל הבית הוא אכן פוטין", הרוצה ברגיעה במטרה להשיג יציבות במדינה לאחר מלחמת האזרחים. בשל כך עשויים הרוסים לנסות ולהגביל את חופש הפעולה הישראלי במרחב (ב"הארץ" פורסם כי ישראל שקלה מהלך התקפי נוסף ונבלמה ביד הרוסים), ומכאן עולה חשיבות התיאום הביטחוני בין המדינות. גם הרוסים, אמר קפלינסקי, "מבינים שהגורם היחיד שיכול לחבל באינטרס העיקרי הרוסי, וזה שקט במקום הזה, זה ישראל. ולכן התיאום הזה הוא לא רק אינטרס שלנו, הוא גם אינטרס של הרוסים. והוא יימשך".

אמנם, אין בכוחה של הפלת מטוס קרב במהלך תקיפה, אירוע שלא התרחש מאז 1983, לבטל 35 שנות עליונות אווירית, והיא אינה מלמדת על ירידה ביכולות או בקטלניות חיל האוויר. ישראל, תחת הנהגת ראש הממשלה נתניהו (שלא שכח להזכיר בנאומו השבוע בתגובה להמלצת המשטרה להעמידו לדין את שירותו הצבאי "כקצין בסיירת מטכ"ל"), ניהלה בסך הכל בשש השנים האחרונות מדיניות אחראית ומושכלת בזירה הצפונית, כשהיא מקפידה לשמור על האינטרסים שלה מבלי להיגרר למערכה. אין דבר כזה פעולות "על האפס". בקצב פעילות כה גבוה לאורך זמן כה רב, אין זה ריאלי לצפות שלא יהיו נפגעים או תקלות. דווקא מספרן המועט כל-כך ממחיש יותר מכל את רמתו המקצועית של החיל, שבתקופת מפקדו הקודם, האלוף (מיל') אמיר אשל, שידרג עוד יותר את יכולותיו. עם פרישתו אמר אשל, שהוזכר באחרונה כמועמד פוטנציאלי (אך בשל מוצאו ה"כחול" לא ריאלי) לרמטכ"לות, שכיום יש לחיל את "יכולת המכה המקדימה לזירה הצפונית. זו יכולת שמבוססת על מודיעין מדויק. כשאתה מפתיע, אתה מזעזע את האויב". מנגד, "האור האדום" שיתכן וישראל קיבלה מפוטין, לצד השיניים שחשפו הסורים והנכונות האיראנית להתעמת בגלוי עם ישראל, מהווים שינוי של כללי המשחק בצפון. בשנים האחרונות בוצעו, כמאמר האלוף אשל, מעל 100 תקיפות לסיכול ומניעת התעצמות בחזית הצפון במסגרת המערכה שבין המערכות (מב"מ) שזו תכליתה. אפשר להניח שהמדיניות הזו תישמר, אבל בזהירות. 

משבר הטילים

הסדרה הציגה תרחיש שבו מצויה ישראל על סף מלחמה עם סוריה, (מקור: אתר IMDB).

בדומה לשבת שעברה, גם במרכז הפרק השישי של הסדרה "חדר-מלחמה", שעלילתה התרחשה ב-2004, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, עמדה דילמה שהעמידה את ישראל על סף מלחמה עם סוריה. הסדרה, שיצר יאיר לפיד הרבה לפני שנכנס לפוליטיקה, הציגה גוף בדיוני במשרד ראש הממשלה, האמון על כלל הסוגיות המדיניות-ביטחוניות של ישראל, בדומה למטה לביטחון לאומי. בפרק התקבל מידע כי סגנו של נסראללה עתיד להיפגש בשעות הקרובות עם נציגי ממשל סוריים בבסיס צבאי בקרבת קונייטרה, ועולה הדילמה האם לתקוף מן האוויר את הבסיס ובפיצוץ הפגישה, תרתי משמע, להוכיח כי חזבאללה בקשר הדוק עם סוריה. בדיון, הזהיר סגן מפקד היחידה, איש המוסד מיכאל סורק (שגילם רוני פינקוביץ') מפני האפשרות שהסורים "יגיבו, ואז נצטרך להגיב על התגובה, והם יגיבו על התגובה שלנו, ככה מתחילות מלחמות". בהמשך הפרק ציין חילבי (ששון גבאי המצוין), שאחראי על הערכות מודיעין מארצות ערב, "כי השאלה היא לא רק אם יש לך את הכוח, אלא מה התזמון הנכון".

כשהשיירה חוצה מלבנון לסוריה נדרש מפקד היחידה ולמעשה היועץ לביטחון לאומי, רענן אורן (בגילומו של ליאור אשכנזי), אל"מ במילואים יוצא הצנחנים, להורות למטוסי קרב של חיל האוויר לפגוע בה. כאשר התברר שבפגישה משתתף סגן הרמטכ"ל הסורי הפכה הדילמה לנפיצה בהרבה. לטענת חילבי, 99 אחוזים שהמהלך יצליח והסורים יימנעו מתגובה, אבל "האחוז האחרון זה מלחמה". חילבי המשיך והזהיר ש"החזבאללה הוא ארגון מפחיד אבל הם לא יעשו במאה שנה מה שמלחמה עושה ביום". אורן הטיח בחילבי שאם זה לא יהיה הפעם זה יהיה בפעם אחרת, ואילו האחרון השיב שהוא יודע. "אבל לא הפעם", נאנח אורן והמליץ לראש הממשלה להימנע מתקיפה.

מאז ששודרה הסדרה עבר החזבאללה טרנספורמציה משמעותית, דרך מלחמת לבנון השנייה ומלחמת האזרחים בסוריה, והפך לכוח צבאי משמעותי שלו ארסנל של כ-130 אלף רקטות, חלק מהן בעלות טווח ודיוק גבוהים, והוא פרוס בכ-200 כפרים בדרום לבנון בהם הקים מערכי הגנה, מנהרות לחימה ומערכי שיגור טילים לעבר העורף הישראלי. גם הקשר עם סוריה אינו זקוק עוד להוכחה, שכן חזבאללה לחם עבור משטר אסד וסייע לו להשתלט מחדש על המדינה. מה שהיה נכון ב-2004 כבר לא נכון כיום. בעימות הבא בצפון לחזבאללה יש בהחלט יכולות שמאפשרות לו לנהל מלחמה של ממש כנגד ישראל.

צילום אוויר של משטח שיגור הטילים בקובה, (מקור: ויקיפדיה).

בהופעתו השבוע, בוועידה השנתית של השלטון המקומי בישראל וקק"ל, השווה שר הביטחון, אביגדור ליברמן, בין המאמץ האיראני להקים תשתית לייצור טילים מדויקים בעבור חזבאללה בלבנון להחלטת ברית-המועצות להציב טילים בליסטיים בעלי ראשים גרעיניים בקובה בשנת 1962. לדבריו, "הנשיא קנדי היה מוכן להסתכן במלחמת עולם שלישית, הוא אמר 'אנחנו לא נאפשר למצב את הטילים הרוסים בקובה'. סוריה הרבה יותר קרובה אלינו, היא גובלת בגבול יבשתי". כך גם לבנון. ישראל מפעילה מאמץ הסברתי ניכר בקרב הקהילה הבינלאומית, כמו גם באמצעות מסרים ישירים לאיראן ולחזבאללה, בכדי למנוע זאת. אולם, ציין שר הביטחון ליברמן, "אם נגיע למצב שלא ישאירו לנו ברירה – נפעל".

המשבר בקובה נבלם בעקבות ההבנה הסובייטית כי האמריקנים נחושים בדעתם לבלום את המהלך, ומוכנים להסתכן גם במלחמה של ממש. הרוסים אמנם הסיגו את הטילים, אך לא הלכו הביתה בידיים ריקות וקיבלו בתמורה את פינויים של בסיסי הטילים האמריקניים בטורקיה. אם גם כאן יגיעו להבנות שקטות ראוי לשאול, על בסיס המשל של ליברמן, על מה תוותר בתמורה ישראל? זאת כמובן בהנחה שהמסרים לא ייפלו על אוזניים ערלות וישראל תיאלץ לפעול. מלחמת עולם אולי לא תהיה כאן, אבל מערכה רחבת היקף שכוללת בתוכה גם כוחות איראניים וסוריים, היא לא תרחיש בדיוני.  

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.02.2018)

הצוללות והמל"ל: נראה שלישראל אין חדר מצב מתפקד\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בניגוד למה שניתן היה לראות בתכנית "חדר מלחמה" משנת 2005, פרשת הצוללות, יחד עם דוח המבקר על צוק איתן, מלמדים כי המערכות הביטחוניות בין הדרג המבצע לדרג המחליט לא מתפקדות כראוי.

אח"י תנין, (צילום: דו"צ).

אח"י תנין, (צילום: דו"צ).

בשנים האחרונות הופקה בישראל שורת סדרות דרמה על גופים במערכת הביטחון שנחשבו במשך שנים לחשאיים מדי לטלוויזיה. הבולטת שבהם היא "פאודה", שעסקה בצוות מסתערבים בשטחים. לפני כולן היתה בשנת 2005 "חדר-מלחמה", שיצר יאיר לפיד בכובע הקודם שלו כאיש תקשורת וסופר. הסדרה עסקה בגוף במשרד ראש הממשלה (רוה"מ), שדרכו עוברות כל ההחלטות הביטחוניות של ישראל, הדומה מאוד למטה לביטחון לאומי (מל"ל). עלילת הסדרה התרחשה בשנת 2004, כאשר האינתיפאדה השנייה בעיצומה ואף ששמו לא הוזכר במפורש, ניכר כי חדר-המלחמה (חמ"ל) פעל תחת ראש הממשלה שרון.

בפרק הראשון בסדרה מצטרפת לחמ"ל יעל סיגלר (בגילומה של איילת זורר), לוחמת מוסד לשעבר, כאחראית החדשה על הערכות מודיעין חו"ל. את פניה מקבל מפקד היחידה, אל"מ במיל' רענן אורן (בגילומו של ליאור אשכנזי), יוצא הצנחנים ששירת כסגן מפקד יחידת שלדג. שיחת ההיכרות שהוא עורך לה עם תפקידה החדש ועם הארגון נשמעת כציטוט מחוק המל"ל. לשאלת סיגלר בנושא הסמכויות והכפיפות מבהיר לה רענן כי "לא משרד הביטחון, לא הצבא, לא הקבינט, לא החברים שלך מהמוסד אנחנו עובדים רק מול רוה"מ". כשהיא מקשה ושואלת באילו תחומים הוא משיב בחדות, "בכל עניין". בפרק השני מסביר לה חילבי (ששון גבאי המצוין), שאחראי על הערכות מודיעין מארצות ערב, ש"אנחנו מתעסקים בקבלת החלטות. כל הגיבורים לא יעזרו, אם לא יהיו מי שיקבל ההחלטות הנכונות".

ממלא מקום ראש המל"ל, תא"ל נגל, (מקור: ויקיפדיה).

ממלא מקום ראש המל"ל, תא"ל נגל, (מקור: ויקיפדיה).

בסדרה נראה כי החמ"ל מקיים תהליכי מטה ותכנון מדיניות סדורים וכי ראש הממשלה מקבל 80% מהמלצותיו. המציאות מצטיירת כשונה לגמרי. הדו"ח הצפוי של מבקר המדינה בעניין "צוק איתן" מצייר תמונה עגומה לגבי תפקוד הקבינט במבצע ובתקופה שקדמה לו בהקשר לאיום המנהרות. על-פי מה שפורסם מגרסת הדו"ח הסופית, הרי שהמבקר מתח ביקורת קשה על כך שהקבינט מודר במהלך המבצע ועל המענה הלקוי לאיום המנהרות.

לדו"ח מצטרפות פרשת הצוללות, חקירת המשנה לשעבר לראש המל"ל, תא"ל אבריאל בר יוסף, בחשד לקבלת שוחד (סיבה שבגינה בוטל מינויו לראש המועצה) והעובדה המטרידה שלמעשה טרם מונה באופן רשמי ראש מועצה לביטחון לאומי מאז ינואר, ומי שממלא אותו בפועל הוא תא"ל במיל' יעקב נגל. בקיצור, נראה שבמציאות אין בישראל חדר-מלחמה מתפקד.

את המל"ל הקים ראש הממשלה נתניהו בשלהי כהונתו הראשונה. בספרם החדש "המל"ל" מתארים פרופסור עוזי ארד, היועץ לביטחון לאומי לשעבר, ולימור בן-הר, ראש לשכתו במל"ל, את המאבק להקמתה וביסוסה במוקד תהליכי קבלת ההחלטות במדינת ישראל. בן-הר וארד מציינים כי תפקיד המל"ל מסתכם בסוף בשורה אחת: "להמליץ לממשלה על מדיניות בנושאי הביטחון הלאומי".

1280px-arad_uzi

ארד כראש המל"ל עם ראש הממלשה נתניהו, (מקור: ויקיפדיה).

המל"ל נועד לשפר את עבודת הממשלה. לדאוג שהשרים יגיעו מוכנים לדיונים ושכל המידע יונח לפניהם ומשהתקבלה החלטה המל"ל תצטרך לוודא את ביצועה. מיום הקמתה נתקלה המל"ל במכשולים והתנגדויות מצד גופים ואישים שונים במערכות הביטחוניות והפוליטיות. כך למשל, מציינים המחברים את המזכיר הצבאי דאז והרמטכ"ל דהיום, גדי איזנקוט, כמי שהיה "המזכיר הצבאי היחיד לראש ממשלה שהבין ואף המליץ על חיזוק המל"ל".

אחרים ביקשו למנוע ממנה להתרומם. השניים מכתירים את המאבק כסיפור הצלחה. יתכן, אבל דו"ח המבקר והעובדה שטרם מונה ראש מל"ל קבוע, מלמדים כי חבלי הלידה והחריקות שהתלווה אליה טרם נגמרו.

"אתה היית בצנחנים, לא?" שאל בפרק התשיעי של "חדר-מלחמה" סמ"פ במילואים (שגילם אוהד קנולר), שפלוגתו מסרבת לשרת בשטחים, את רענן. כשהלה השיב בחיוב, הקשה הסמ"פ ושאל "בשביל זה התנדבנו? בשביל לשלוט על 3.5 מיליון בני אדם? להרוס בתים? לעצור אנשים לחמש שנים בלי משפט? מה חוקי בזה?" בתשובה הסביר רענן לאנשי המילואים כי "צה"ל לא במשחק הזה. משני הכיוונים. אם אומרים לו לעמוד במחסומים, הוא עומד במחסומים. אם אומרים לו לפנות יישובים, הוא מפנה יישובים. לא מעניין אותי מה הדעה שלכם. אתה יודעים מה? גם לא מעניין אותי אם אתם צודקים או לא צודקים. צה"ל לא במשחק הזה". היה כדאי שמישהו במל"ל יחזור על השיעור הזה לדרג המדיני בהקשר לפרשת החייל היורה, אלאור אזרייה, כמו גם בנושאים נוספים.

סדרה שעסקה בגוף בדיוני תואם המטה לביטחון לאומי.

סדרה שעסקה בגוף בדיוני תואם המטה לביטחון לאומי.

במונולוג שסגר את הסדרה נשא המפקד, רענן, נאום בפני פקודיו. "ראש הממשלה אמר לי לא מזמן… אף אחד כבר לא לוקח פה אחריות". בהמשך הנאום הסביר כי מולדת "זו הארץ שנולדת בה. זה הכול. אם אתה אוהב אותה, זו החלטה שלך. אם אתה דואג רק לקריירה שלך, או לכסף שלך, או לאלה שבצד הפוליטי שלך, זאת לא המדינה שלך, זה סתם מקום שאתה גר בו… אני מסתכל עליכם, ודבר אחד אני יודע: אנחנו ניקח אחריות". זה נשמע טוב בסדרה, במציאות נותרה השאלה, מי לוקח אחריות?

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 21.11.2016)