"אמביציה ותשוקה לא מרוסנת לאקשן" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש והמרתק תיאר רון בן ישי את דרכו העיתונאית, אבל בעיקר אירועים מרכזיים, ידועים יותר ופחות, בתולדות צה"ל, שאותם ליווה, כמו תמיד, מהקו הראשון.

רון בן ישי הוא אחד הפרשנים הצבאיים החשובים והוותיקים בישראל. מי שהיה שייך לדור שעליו נמנו גם זאב שיף, יעקב ארז, איתן הבר ואורי דן. אלו שעיצבו בגופם ובכתיבתם את האופן שבו מסקרים כאן מלחמות בכלל ואת צה"ל בפרט. 

ספרו החדש, "חי במלחמה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2021), הוא מסמך מרתק שמתאר אירועים מרכזיים בתולדות צה"ל מהזווית של מי שדיווח עליהם תמיד מהקו הראשון, גם תחת אש

בשונה מכותבים בתחום בן ישי הגיע למקצועו מליבת הקרביות. כבוגר הפנימיה הצבאית שבחיפה הוא התנדב בשנת 1961 "לצנחנים, לגדוד 890" (עמוד 16). לאחר קורס קציני חי"ר הוצב כמ"מ בגולני והשתחרר לאחר ששירת כסגן מפקד פלוגה. בעת שלמד כלכלה וגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית התקבל לעבוד ככתב ב"קול ישראל".

המניע העיקרי לרצונו להיעשות לעיתונאי היה מה שכינה כ"סינדרום מיכאל סטרוגוב" (עמוד 23), על שם ספר הרפתקאות נפלא מאת ז'ול וורן, שתיאר מסע שערך מיכאל סטרוגוב, קצין נועז וקר־רוח ביחידת השליחים המיוחדת של הצאר, לסיביר, על־מנת להזהיר את אחיו של הצאר מפני בוגד ומתנקש. הסינדרום, הסביר, בא לידי ביטוי ברצונו להגיע למקומות מרוחקים "ולהיות בסיטואציות שנודף מהן ריח של סכנה" (עמוד 23).

במלחמת ששת הימים, ב־1967, היה בן ישי קצין מילואים והשתתף בקרב אום כתף. מסוקים הנחיתו בעורף המערך המצרי "שני גדודי צנחנים במילואים: את גדוד 65 בפיקודו של סגן־אלוף לוי חופש, ואת גדוד 57 בפיקודו של אפרים ברנד – המג"ד שלי" (עמוד 37). המשימה היתה לתקוף סוללות תותחים מצריות.

"הגדוד של לוי חופש ספג חמישה הרוגים ו־11 פצועים כשתקפו בדרכם אל היעד שיירת תחמושת מצרית. המשימה הושלמה כאשר התותחנים המצרים, שראו את משאיות התחמושת מתפוצצות, נסו על נפשם" (עמוד 40).

הגדוד של ברנד, ובו בן ישי, לא הספיק להשתתף בלחימה.

הציץ, נפגע והמשיך לדווח

אחרי המלחמה כבר היה לכתב צבאי, וביסס את מעמדו כמי שאינו חושש להצטרף לכוחות, לשהות בקווים הקדמיים ולדווח על המתרחש. במלחמת ההתשה, ב־1969, נפצע מאש מקלעים כשהצטרף לכוח סיירת שקד שטס במסוקים לסיור מעל בסיס מחבלים בפטרה שבירדן

ביוני 1970 נפצע שוב, מרסיס של פגז, כשהצטרף לפשיטה שביצעה חטיבת השריון 188 על מוצבי הצבא הסורי. בן ישי היה העיתונאי היחיד שצורף לכוחות, וצפה בלחימה מטנק המח"ט, אל"ם משה "בריל" בר כוכבא

בנוסף, סיקר בן ישי את המערכה שניהל אלוף פיקוד הדרום דאז, אריק שרון, כנגד טרור הפלסטיני ברצועת עזה. שרון נתן לו "חופש פעולה בלתי־מוגבל כמעט. אולי מפני שזיהה אצלי אמביציה ותשוקה לא מרוסנת לאקשן, שבאמצעותם חשב לגייס אותי לצדו – כבר אז הוא היה פוליטיקאי – ואולי מפני שהייתי צנחן שצמח באותו בית גידול, שהוא היה בין מקימיו וקובעי ערכיו" (עמוד 137). 

כך למשל, התיר לו שרון להתלוות לפעולות סיירת המסתערבים רימון, עליה פיקד "סרן נמוך קומה ושחום מהצנחנים, מאיר דגן" (עמוד 137).

התפכחות כואבת מההיבריס הישראלי

במלחמת יום הכיפורים מיהר בן ישי, ששימש אז ככתב הטלוויזיה הישראלית במערב גרמניה, לשוב לישראל וסיקר את הקרבות בחזית הדרום. כשגדוד הסיור של אוגדת שרון, גדס"ר 87, עליו פיקד סא"ל יואב ברום, ערך סיור שאיתר את ה"תפר" שבין שתי הארמיות המצריות, היה בן ישי אתם. המידע שהושג בסיור אפשר בהמשך את צליחת התעלה. 

בהמשך הצטרף לכוח מגדוד צנחנים מילואים, שיצא לחלץ את המג"ד, סא"ל (מיל.) דן זיו, וחבורת הפיקוד שלו, לאחר שנקלעו ללב המתחם המצרי שבסרפאום. במהלך הלחימה, כתב, נתקל בחייל מצרי מטווח קרוב.

"הוא היה משותק מהפתעה – כמוני. למזלי, התעשתי במהירות. שמטתי את המצלמה, לפתתי את העוזי בשתי ידַי ויריתי צרור ארוך מהמותן. הוא המשיך לעמוד ולהביט בי כמה שניות, ואז השתופף וקרס תחתיו. הרמתי את המצלמה שנפלה, חלפתי על פניו בריצה ונכנסתי למבנה כלשהו שדלתו היתה פתוחה. כשעיני התרגלו לחשיכה, הכנסתי את המצלמה לתרמיל והחלפתי מחסנית; נשמתי עמוק ויצאתי חזרה אל הרחוב, עדיין אוחז בעוזי בשתי ידַי. חדלתי להיות עיתונאי והפכתי כעת לשורד במשרה מלאה" (עמוד 233).

כשקוראים את התיאור הזה, קשה שלא להיזכר בדברים שכתב מייקל הר, שבשנים 1967–1969 שימש כשליח המגזין "אסקווייר" בווייטנאם. מתקפת הטט פרצה כשביקר במחנה של הכוחות המיוחדים של צבא היבשה האמריקני ("הכומתות הירוקות"), שכותר בידי הווייטקונג וצבא צפון־וייטנאם. "היינו באלאמו, לא בשום מקום אחר, ואני לא הייתי כתב, אני הייתי רובאי", כתב הר. 

בן ישי, אגב, שחויל בידי דובר צה"ל על־מנת שיוכל להצטרף לכוחות בחזית, עוטר בצל"ש הרמטכ"ל על האומץ שגילה בעת שחבש וחילץ צנחני מילואים שנקלעו להפגזה סמוך לאיסמעיליה. המלחמה עיצבה יותר מכל את השקפת עולמו. "באוקטובר 73' נרפאתי סופית משיכרון הכוח שאחז בנו, הישראלים, אחרי מלחמת ששת הימים" (עמוד 237).

ההתפכחות שלו באה לידי ביטוי במלחמה הבאה שבה לחמה ישראל, מלחמת לבנון הראשונה. הוא היה הראשון שחשף את דבר הטבח שביצעו אנשי הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים הפלסטינים בביירות, סברה ושתילה.

להיות שם כשהדברים קורים

בן ישי, שזכה במהלך הקריירה שלו גם בפרס ישראל, הוסיף לסקר מקרוב את הלחימה שניהל צה"ל גם לאחר המלחמות הגדולות. כך למשל, באוקטובר 1987, הצטרף לפשיטה שביצעה חטיבת גולני בפיקוד המח"ט דאז, אל"ם גבי אשכנזי, על בסיסי חזבאללה בכפרים זאותר א־שרקיה ומזרעת אל־חמרה שבלבנון.

"יש ממד אחר מבחינת האויב ברגע שהוא יודע שאתה מסתובב באזור היעדים, כלומר באזור שלו" (עמוד 318), אמר לו אשכנזי בטרם הפשיטה, והדגיש כי החזבאללה "צריכים לדעת שהם אינם חסינים מפגיעה" (עמוד 318). 

תיאור הפשיטה, מבצע שכמעט שנשכח מדברי הימים של צה"ל, ממחיש את איכות הכתיבה והניתוח של בן ישי כפרשן צבאי. איכות שהולכת ונעלמת ממחוזותינו.

"שני הכוחות היו למעשה נבחרות שהתאמנו והותאמו לביצוע פשיטה זו. המשימה לא היתה מסובכת, אבל חייבה ניווט מדויק, תיאום ותזמון הדוקים בין שני הכוחות, שפעלו כל אחד בנפרד, ומיומנות רבה בהתגנבות אל קרבת היעד – משימה לא קלה כשאתה נושא על גבך כ־20 ויותר קילוגרמים של ציוד, ההולכים ונעשים כבדים ממי הגשם" (עמוד 318).

הכוח נע בשקט. "הצללית של הבופור מתנשאת עתה על קו הרקיע הרחק שמאחורינו, ואנו מרבים להתפקד תוך כדי תנועה כדי לוודא שאיש לא יאבד בחשכה ההולכת ומתעבה. ארץ עצבנית היא לבנון, ומשהו מן העצבנות הזאת דבק גם בך – ומהדק את אחיזתך בנשק למשמע פיצוץ עמום של פגז מרגמה או צרור רחוק" (עמוד 319).

כשניתן האות תקפו הכוחות את שני היעדים. "שכובים מאחורי טרסת אבנים נמוכה, אני רואה את פצצת האר־פי־ג'י נכנסת לתוך הקיר כאילו היה עשוי נייר. המקלענים שולחים צרורות ארוכים אל הפתחים, ומפקד הכוח שואל: "למה לא שומעים יותר אש?" כאילו היה זה ערב שירה בציבור. עוד כמה גלילונים מצטרפים, ואז דעתו נחה" (עמוד 317), תיאר את הלחימה במזרעת אל־חמרה.

בכפר זאותר א־שרקיה, שתקפה סיירת גולני בפיקוד רס"ן ארז גרשטיין (שלימים נהרג בלבנון כמפקד יק"ל), "הצליחו אנשי גולני להתקרב עד למרחק של עשרה מטרים מהשומר ולחסלו לפני שגילה אותם. אחר כך פגעו בוודאות בעוד שניים ואולי גם ביותר, עד ששיתקו לגמרי את האש שנורתה עליהם" (עמוד 320).

המבצע היה מוצלח, והכוחות שבו לבסיס ללא פגע.

לא דובר צה"ל

גם במלחמת לבנון השנייה, והוא כבר בן 63, הצטרף בן ישי לכוחות הלוחמים, לחפ"ק של מח"ט הצנחנים דאז, אל"ם חגי מרדכי, במבצע המוטס שבסוף המלחמה. הכוח הוטס לעומק לבנון והחל לפעול כנגד החזבאללה. "צוות נ"ט של אנשי המילואים משמיד משגר רב־קני של קטיושות שיצא מאחד הכפרים. אחריו מושמד רכב משוריין של חיזבאללה בכפר אחר" (עמוד 377). אבל אז, כתב בכעס, הגיעה הפקודה על הפסקת האש.

בן ישי לא חסך שבטו מצה"ל לאור כשלי המלחמה ההיא, שנתפסה בעיניו כעיוות של כל העקרונות הצבאיים שהכיר, במיוחד בכל האמור בלוחמת היבשה. 

במלחמה, קבע, "צה"ל ערך סדרה של פעולות צבאיות נפרדות, שאולי לכל אחת מהן היו היגיון ויעדים טקטיים משלה, אך הן לא הצטרפו יחד לניהול מערכה צבאית קוהרנטית, שיש לה מטרות ויעד אסטרטגי ברור" (עמוד 372). מאז, טען, ההרתעה של ישראל אינה כשהיתה.

אפשר להתווכח עם קביעתו כי "צבא היבשה מפגין בסבבי ההסלמה בעזה יכולת טובה בביצוע תמרון יבשתי מוגבל בהיקף ובזמן" (עמוד 382). זה היה נכון ב"עופרת יצוקה", עליו פיקד הרמטכ"ל אשכנזי לאחר תהליך השיקום שהוביל, אך הפעלת הכוח היבשתי במבצע "צוק איתן" כללה לא מעט ליקויים

בסופו של דבר, ציין, ההרתעה שיוצרים סבבי ההסלמה והמערכה בין המלחמות (מב"מ), שבהם צה"ל ידע "להנחית – בעיקר מהאוויר – מכות אש עזות ומדויקות, מבוססות על מודיעין איכותי" (עמוד 382), היא מוגבלת. היא דומה, העיר, "לארטיק בקיץ. זה טעים – אבל נמס במהירות" (עמוד 383).

להערכתו, ישראל לא תפסיד במלחמה הבאה, אך כלל לא בטוח שתנצח בה. לתפיסתו, הדבר לא נובע ממוכנות לקויה של צה"ל. להפך. הצבא מצוי במוכנות טובה למלחמה ביותר מחזית אחת.

"המהפכה בתחומים הצבאיים – התפיסתית והטכנולוגית־דיגיטלית – שצה"ל החל בה בניצוח הרמטכ"ל אביב כוכבי ב־2020, עשויה לאפשר לצה"ל להכריע צבאית את אויביו מהר יותר ובפחות אבידות מאשר בעבר" (עמוד 383).

אבל מה שימנע מישראל להשיג הכרעה צבאית וניצחון תודעתי ברורים הן תופעות חברתיות ובהן, כתב בעבר, רגישות מוגזמת לנפגעים ולהשבת גופות חללים ושבויים שבידי האויב, תרבות עריפת הראשים של מפקדים ששגו, ומעורבות יתר של הורי חיילים בנעשה בצבא.

קל לפטור את בן ישי בטענה שהוא "מתנהג כמו דובר צה"ל", אך אין זה כך. הוא כותב על צה"ל, הצבא שבו שירת כמפקד (בן ישי הוא סא"ל במילואים) ושעל הפרקים המרשימים בהיסטוריה הצבאית שרשם דיווח מהשטח, כפי שהיה רוצה לראותו ומניסיונו "דרך הרגליים" ו"המשקפיים".

יוזמה בהגנה בשגרה ובמלחמה נחוצה יותר מתמיד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

חובת המפקד, בכל רמה, לחשיבה טקטית נכונה ומקצועית, שמבוססת על תו"ל ועל תחבולה מפתיעה. ההגנה היא נדבך קריטי בשגרה, ולא פחות חשוב מכך במלחמה

ב־1904 פרסם סרן ארנסט דאנלופ סוינטון, קצין בחיל ההנדסה של הצבא הבריטי, ספר קצר בשם "הגנת מעברות פתיים" (הוצאת מערכות, 2001), שבו פירט את הלקחים שלמד כשלחם במלחמת הבורים השנייה בדרום־אפריקה (1899־1902). סוינטון, לימים גנרל ומאבות השימוש בטנקים בצבא הבריטי, חתם על ספרו בשם העט סגן חל"ם (חכם־לאחר־מעשה, ובמקור באנגלית: Lieutenant Backsight Forethought), ויש בכך כדי לרמז על טיבו של הספר. המתיישבים הבורים פעלו אז בעיקר בפלגות קומנדו (שם נולד המושג), ובידי הצבא הבריטי שביקש להשתלט על הארץ ולצוד את הנודדים עמדו שני אמצעים עיקריים: "שדרות ניידות העוברות בארץ – ומשמרות בנקודות־תחבורה, ונקודות טופוגרפיות מתאימות" (עמוד 5).

סוינטון, שלקח חלק באותם מארבים והחזקת מעברים הכרחיים, תיאר בספרו את משימה דמיונית (המבוססת על מקרים שהיו באמת), שהוטלה על פלוגת החי"ר שבפיקודו – להחזיק בנקודת צליחה אפשרית של נהר ולמנוע מפלגות הקומנדו של הבורים לחצות אותו. הספר בנוי משישה תרחישי קרב (שנקראים בספר "חלומות") שבהם, "כמו תמיד, הייתי חכם מאוד – לאחר מעשה" (עמוד 38). לקחיו, הכתובים בכישרון רב ובנימה של הומור, מתאימים לאין־ספור מצבים במלחמה כוללת כמו גם בעימותים בעלי עצימות נמוכה, ולנוכח הדגש שמיושם כעת בצה"ל על ההגנה (גם בעת קרב ההתקפה), חלק ניכר מהם נותר בתוקף. בין שלל העצות בספר יש כמה טקטיות ובהן "להביא, אם אפשר, את האויב לשטח פתוח, או ליצור את מה שנקרא 'שדה־אש' בלתי מופרע" (עמוד 24); לבחון את העמדות שבהן התמקם הכוח "מנקודת ראותו של האויב" (עמוד 44). לקח חשוב אחר, עקרוני ועל־זמני, נגע בצורך "להפתיע את האויב" (עמוד 43).

הציווי העיקרי שניסה סוינטון להחדיר בקורא נגע בצורך לחשוב, לתכנן ולבחון היטב בטרם ניגשים לביצוע המשימה (במגבלות הזמן שעומד לרשות המפקד, כמובן), שכן לאחר שייצא לשטח עם אנשיו יתקשה לספק מענים למקרים שעליהם לא חשב מראש. אם ייקח הקורא בחשבון את ההבדלים בין הזירות והתקופות, כתב, "לא יקשה להפיק מנסיונות אלה גלגולי־גירסא המתאימים לארצות אחרות, או לאותם מקרים בהם פוגשים באויב שונה, בעל שיטות לחימה שונות וכלי־נשק שונים" (עמוד 8). ואכן, קל להתאים את הלקחים ללחימה נגד הטאלבאן באפגניסטאן ונגד פעילי אל־קעאדה בעיראק. בחלום אחר החליט המחבר להניח שרשרת מארבים בשתי גדות הנהר, שסיפקו לו "הסתר ומחסה־מראיה מושלמים" (עמוד 58), כמו גם "חפירות ומחסה בפני אש רובים ותותחים כאחת – כמעט ומוכנים מאליהם" (עמוד 58). כשאותר האויב, כתב סוינטון, "מיד רעם האוויר מיריות, כשאנו מריקים את מחסניותינו" (עמוד 63). האויב הגיב באש תותחים, אולם לא זיהה את עמדות הכוח בפיקוד סגן חל"ם שהיו מוגנות ומוסוות, ולכן לא נפגעו. בלילה ניסו כוחות לתפוס את השטח השולט במרחב ולכתר את הכוח הבריטי, אולם "נתקלו בפגע בדמות מטח־אש מטוח קרוב מאנשי פלגתנו שם" (עמוד 64). זאת מכיוון שסגן חל"ם הציב גם שם כוח במארב שיאבטח את עורפו.

למרות השינויים והשיפורים בכלי־הנשק ובאמצעי הלחימה וההבדלים בין הזירות, הקורא הישראלי בהחלט יכול למצוא נקודות דמיון בין הפעילות של הכוח בפיקוד סוינטון במלחמת הבורים, ובין תיאוריו של תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני, בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת ערכות, 2005), על מבצעי יחידת אגוז בלחימה בחזבאללה בשנות השהייה בלבנון ובהם מבצע "נוף פראי" שבו נהרג, בין היתר, האדי נצראללה, בנו של מזכ"ל הארגון, או מבצע "מהלך מבריק" שבו תקף כוח מאגוז, בפיקודו הישיר של תמיר, כוח אבטחה של חזבאללה בכפר ע'נדוריה.

דוגמה אחרת היא מבצע "שבר ענן" באוגוסט 1999, שבמהלכו ארבו כוחות מגדוד 51 של גולני לפעילי חזבאללה שביקשו לחדור לרצועת הביטחון ולהטמין מטעני חבלה במרחב ואדי סלוקי. כוח מהפלוגה המסייעת של הגדוד פרס שרשרת מארבים: כוח אחד בחאלת א־נבעה בצפון הוואדי, כוח שני במרכז הגזרה נערך בוואדי אצטבל וכוח נוסף נערך בשרידי המבצר הצלבני קלעת דובאי בדרום הגזרה. המחבלים הפתיעו את הכוח, אך למרות שבעה פצועים ושני הרוגים חתר כוח גולני, בפיקוד המ"פ, סרן יואב ירום, למגע – והרג את המחבלים.

הגנה גם במהלך ההתקפי

לאחרונה כתב אלוף הרצי הלוי, כי השילוב בין טכנולוגיה, מודיעין ויכולות מבצעיות מאפשר לייצר עליונות הגנתית. הלוי, שבמבצע "עופרת יצוקה" פיקד על חטיבת הצנחנים בלחימה ברצועת עזה, ציין כי "כך נבנה 'הגנה הורגת' – יכולת שהאויב תולה בה תקוות רבות תֵענה במענה חזק וקטלני. יוזמה בהגנה בשגרה ובמלחמה אינה טבעית לנו, אך נחוצה יותר מתמיד ואפשרית בזכות גיוון היכולות הקיימות".

כדי לממש תפיסת הגנה מסוג זה, על המפקדים לחשוב ולתכנן, כפי שתיאר המחבר בספרו, כדי לנצל נכון את היתרונות הטמונים בקרקע, באמצעי הלחימה ובאנשיהם. למעשה, ניתן לומר ששני עקרונות המלחמה הבאים לידי ביטוי בספר, ושאת חשיבותם ביקש המחבר להדגיש, הם עיקרון מיצוי הכוח והתחבולה. המימוש שלהם, כלומר הפעלת האש תוך ניצול נכון של השטח, הוא המפתח. ואולם ההגנה אינה ציווי החל רק בעת הישיבה בקו המגע או הגבול, כדי לסכל חדירות; ומלחמות, שלא כמו כדורסל, לא מנצחים בהגנה.

ב־2005 כתב סא"ל אמיר ברעם, יוצא חטיבת הצנחנים, כי באימון שערכה יחידת מגלן בפיקודו למד כי: "יכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חזבאללה. לא ניתן להכריע את חזבאללה ללא מגע קרוב". לקח זה נותר נכון, אולם גם בהתקפה ההגנה רלוונטית. לאחר שהכוח משתלט על מרחב הוא נדרש להגן בגזרתו, בין שבאמצעות ניצול השטח (פתוח, סבוך או בנוי) ובין שבאמצעות פשיטות למרחב קדמי יותר, שבשליטת האויב, בהתאם לעיקרון האבטחה וכדי לממש את משימותיו במרחב. שכן, יוזמה בשדה הקרב היא משחק סכום אפס, ואם אינך יוזם – האויב עושה זאת.

דוגמה מובהקת היא דווקא אירוע ממלחמת לבנון השנייה במהלך מבצע "קורי פלדה". לאחר שכוחות מעוצבת הגליל בפיקוד תא"ל גל הירש השתלטו על חלקים במרחב העיירה בנת' ג'ביל, ובעקבות מידע מודיעיני על מתקפה צפויה מצד הכוח המיוחד של חזבאללה, נערכו כוחות חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"ם חגי מרדכי, במארב. הצנחנים פגעו קשה בכוח החזבאללה, הרגו מעל עשרים פעילים ופצעו רבים נוספים. הדבר חזר על עצמו גם במערכות בהן לחם צה"ל ברצועת עזה, בהן מבצע "צוק איתן", אף כי לרוב לא קדמה לכך התרעה מודיעינית.

לשאול תמיד "מה לא תפור?"

בהקדמה לספר המליץ רמ"ח תורת חי"ר וצנחנים בזרוע היבשה, אל"ם גבע ראפ, למפקד הזוטר בחיל הרגלים: "קבע את תחבולותיך תוך לקיחת סיכון, אך בחן תמיד – מה אעשה אם אכשל, או אם האויב יחשוף את התחבולה ויערך בהתאם" (עמוד X). בהתאם לכך, כתב, "בצע תרגילים מדמי־אמת ותרגל מצבי קיצון. הצלחות 'חלקות' באימונים אינן מכינות לקרב" (עמוד X). ראפ, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד על גדוד הכשרת קציני החי"ר בבה"ד 1, המליץ למפקד הצעיר לשאול את עצמו תמיד היכן הוא טועה והיכן ייכשל וכן, "מה לא תפור ומה לא סגור?" – ובהתאמה להכין "מענה תכנוני מיוחד למצבים קשים" (עמוד X).

הספר, בבחינת "מועט המחזיק את המרובה", הוא קלסיקה של ספרות המלחמה שכוחה יפה עד היום. הכותב מדגיש את חובת המפקד, בכל רמה, לחשיבה טקטית נכונה ומקצועית, שמבוססת על תו"ל ועל תחבולה מפתיעה. ההגנה היא נדבך קריטי בשגרה, ולא פחות חשוב מכך במלחמה.

(הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

גל פרל פינקל, הוא חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ודוקטורנט באוניברסיטת בר־אילן. 

יש ממה לדאוג, אבל כדאי לא להיתפס לבהלה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אף שאין לזלזל בחומרת האיומים מפניהם מזהיר האלוף (מיל.) בריק חדשות לבקרים מוטב לא להיתפס לבהלה, ולזכור גם שישראל היא מעצמה אזורית. מנגד, כשמסתכלים על התנהלות הממשלה במשבר הגל השני של הקורונה, קשה שלא להיות מוטרדים מהאופן שבו היתה פועלת במלחמה.

בספר "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן" (הוצאת ידיעות ספרים, 1999) הציגה ג'יי קיי רולינג בפני הקוראים ייצור קסום בשם בוגארט המפחיד את כל הפוגש בו.

"הבוגארט היושב בחשכה בתוך הארון עוד לא לבש צורה. הוא עוד לא יודע איזו צורה תפחיד את האדם שבצידה השני של הדלת. אף אחד לא יודע איך נראה בוגארט כשהוא לגמרי לבדו, אך ברגע שאשחרר אותו, הוא יהפוך מיד לדבר שכל אחד מאיתנו מפחד ממנו יותר מכול" (עמוד 140), הסביר בספר פרופסור לופין הֶרמַיוֹני, רון ולהארי.

עד לאחרונה נראה היה שהבוגארטים היו יצורים קסומים בעולם העשיר שיצרה רולינג. אולם גם בעולם האמיתי, התברר, ישנם בוגארטים. אחד מהם הוא האלוף (מיל.) יצחק בריק, נציב קבילות חיילים לשעבר, שהפך למפחידן במשרה מלאה.

אין כמעט שבוע שבו הוא לא התראיין או פרסם מאמר וטען שהגענו לשוקת שבורה, בקשת שלמה של נושאים ביטחוניים, וכי ישראל היא כפסע מאסון של ממש.

בשבוע שעבר, למשל, הוא פרסם ב"הארץ" מאמר שבו טען כי "שנים רבות צה"ל עוסק בעיקר במערכה שבין המלחמות, ולא בהכנה למלחמה הבאה. תהליך זה משחק לידי האיראנים, שאינם נוהגים להגיב קשה (אם בכלל) על פגיעותינו באנשיהם ובתשתיות שהם בונים בסוריה. מטרתם היא להרדים אותנו כדי לאפשר להם להשלים בשקט את מלאכתם בביסוס מערך הטילים סביבנו, ולהימנע מליצור מתיחות ופיצוץ בטרם השלימו את מלאכתם. הם מחכים לשעת כושר שתתאים להם, וסבלנותם רבה מאוד".

בריק הוא אדם ישר ואמיץ, בשדה הקרב (שם התבלט כמ"פ טנקים בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים) ומחוצה לו. חלק לא מבוטל מן הביקורת שלו מטריד ונכון כאחד. כך כשהלין על התרבות הארגונית הקלוקלת בצבא והתופעה המתגברת "של קשר שתיקה ודיווחים לא אמינים בצה"ל", וכך כשביקר את חוסר המוכנות של העורף.

אבל בלב הטענות של בריק עומדות שתי הנחות שפוגמות במהימנות שלהן. הראשונה, והחמורה פחות, היא הביקורת הנוקבת שלו על מוכנותם הירודה של כוחות היבשה של צה"ל, בדגש על הזנחתם בתקופת הכהונה של הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט.

איזנקוט (בעצמו גולנצ'יק) דווקא הבין היטב את חשיבות מוכנות היבשה, וצה"ל בפיקודו התאמן יותר, הרבה יותר והשקיע יותר בזרוע היבשה (ובמערך המילואים). ההנחה השנייה, שניצבת כפיל בחדר בכל דיון שמנסה בריק לעורר, היא שהמלחמה הבאה תפרוץ בהפתעה, כמו אז בסתיו 1973.

המלחמה, דומה ל־2006 ולא ל־1973

בספרו "מתקפת פתע" (הוצאת דביר, 2019) קבע פרופסור אורי בר־יוסף כי "מתקפת פתע מוצלחת עלולה להמיט אסון על מדינת הקורבן. מתקפות "ברברוסה", פרל הרבור, יום הכיפורים ו־11 בספטמבר הותירו אחריהן לא רק הרס וחורבן אלא גם טראומה שנטבעה בזיכרון הלאומי" (עמוד 351).

אבל מוטב להשתחרר מהתחושה שישנם מעבר לגבול מנהיגים רשעים שזוממים למחות את ישראל מהמפה, ועמלים על תכנית נסתרת, זדונית לפתוח במערכה רב־זירתית שתמיט חורבן על המדינה.

איראן אכן שולחת גרורות (בדמות חזבאללה ודומיה) שמטרתן ליצור מאזן הרתעה בינה לבין ישראל, ולהרחיק ממנה את המערכה. אולם, אלו אמורות לאפשר לה חופש פעולה רחב, ולא לחייב אותה למלחמה.

נכון, בריק צודק בקביעתו שבניגוד להצהרות חלק מבכירי מערכת הביטחון איראן אינה נסוגה מסוריה, המהווה עבורה נכס אסטרטגי. מנגד, שורת התקיפות שביצעה ישראל (או שמיוחסות לה) שכנגד מטרות איראניות בסוריה, ולצידן הפיצוץ המסתורי שהמיט הרס על מתקן הצנטריפוגות בנתאנז שהתרחש לאחרונה, ומיוחס על־פי פרסומים זרים למוסד, מציבים אותה בעמדת התגוננות. כל העימותים שניהלה ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים, התרחשו בשל החלטת ממשלתה להפעיל כוח צבאי בהיקף נרחב, ולא בשל מתקפת פתע נוסח מבצע "בדר", במהלכו צלח הצבא המצרי את התעלה.

ניתן, אם כן, להעריך שמדינה שספגה מתקפות מוצלחות רבות על בסיסיה המרוחקים וקרוב לבית, מבינה שאויביה ביססו עליונות מודיעינית, ואינה ממהרת לצאת למערכה.

בלי רהב, אבל גם בלי בהלה

כאשר החל משה ארנס את כהונתו הראשונה כשר ביטחון בשנת 1983, הזהירו אותו אנשי המודיעין מפני היכולות שבידי הצבא הסורי. ארנס, שבעברו כיהן כשגריר ישראל בוושינגטון וידע כי סוריה היא מדינה ענייה, עם צבא מיושן יחסית ושלמנהיגה, חאפז אל־אסד האב, אין כוונה לפתוח במלחמה כנגד ישראל, סירב להתרשם. כשטענו קציני אמ"ן כי לסורים יכולות נ"ט מתקדמות, השיב, "אז מה, אתם לא יודעים מה יש לנו"?

ישראל היא מעצמה אזורית, וברשותה צבא חזק וכשיר, גם למערכה רב־זירתית. בארסנל של צה"ל ישנם מטוסי קרב וכלי טיס מתקדמים, צוללות חדישות, יחידות עילית מאומנות שעל־פי פרסומים זרים דוחקות את מעטפת המגבלות ופועלות בהיקף ובטווחים גדולים מבעבר (רק השבוע פורסם שחיל האוויר איגד את כלל היחידות המיוחדות שלו, ובהן שלדג ו־669, לכנף כוחות אוויר מיוחדים).

גם יכולות כוחות היבשה של צה"ל, ובוודאי יחידות החוד המבצעי שלו, שופרו משמעותית. לפני כשנתיים, למשל, בסיכום תרגיל חטיבתי, אמר הרמטכ"ל איזנקוט לקציני חטיבה 7 שלא ימצאו עוד "חטיבה כל כך חזקה באמצעים שלה" ברדיוס של 1,500 קילומטר.

למרות הליקויים, שמתגלים מפעם לפעם, כדאי לזכור זאת ולבחון ולהתמודד עם האיומים בקור רוח. בלי רהב אבל גם בלי בהלה מיותרת.

"נגד אויב שאיננו יכולים לראות"

בספר שנוהגים לחלק למפקדים בצה"ל, כתב המחבר כי במלחמות העבר היה האויב גלוי בשדה הקרב וערוך במסגרות גדולות וצפופות, ואילו עתה "בדרך כלל אנו נלחמים נגד אויב שאיננו יכולים לראות. המכונה שולטת בשדה הקרב, ולכן אנו כבר לא נלחמים במסות גדולות, אלא בקבוצות קטנות" (עמוד 11).

התיאור הזה אינו לקוח מאיזה ספר שכתב מג"ד בצה"ל, שלחם במלחמת לבנון השנייה, שהשבוע מלאו לפריצתה 14 שנים, אלא מספר שפרסם בשנת 1933 סרן אדולף פון של מצבא גרמניה. בספר, "מנהיגות קרבית במלחמת העולם הראשונה" (הוצאת המכללה הבין־זרועית לפיקוד ומטה, מהדורה שלישית, 2007), תיאר את לקחיו מהמלחמה, שכוחם יפה גם כיום.

פון של, שלימים היה לגנרל בצבאו של היטלר, החל את מלחמת העולם הראשונה, ב־1914, כסגן בצבא הגרמני, כשהוא "מפקד על מחלקת חי"ר" (עמוד 9). בהמשך פיקד על פלוגה במערכה בהרים הקרפטיים, ב־1917, בלחימה כנגד צבא הרומני. "יום אחד הופתענו מהתקפת האויב ונדחקנו אחורה לקצה ראש ההר. פרץ קרב עז עם כידונים ורימוני יד. לאחר שעה של קרב הצלחנו להדוף את הרומנים חזרה למורד" (עמוד 15), כתב על אחד הקרבות שבהם לחמו הוא וחייליו.

הוא וחייליו לחמו במלחמה הגדולה (כפי שכונתה עד למלחמת העולם השנייה), בה הטילו הצבאות לשדה הקרב מאות אלפי בני אדם מכל צד, ולחמו במגע ישיר עם חיילי האויב. אבל המגמה שזיהה אז רק הלכה והתחזקה עם השנים.

התמורות בלוחמה המודרנית הביאו לכך שבמלחמות שניהלו צבאות כמו צה"ל, רוסיה וארצות הברית, ובהן מלחמת לבנון השנייה, והמערכות שלאחריה, הכוחות כמעט שלא לחמו מטווח קרוב בפעילי האויב.

צבאות הטרור שסובבים את ישראל, כפי שהגדיר הרמטכ"ל אביב כוכבי את חזבאללה וחמאס, מיישמים הלכה למעשה תפיסה שניתן לכנות בשם "שדה הקרב הריק", ופועלים בכוחות קטנים, נטמעים באוכלוסייה האזרחית ומסתתרים מתחת לאדמה ומפעילים אמצעי אש מרחוק.

ב־2006, למעט מספר מבצעים מיוחדים (פשיטת השייטת בצור, למשל) והקרבות שניהלו גדוד הסיור של הצנחנים במארון א־ראס, גדוד 51 בבינת' ג'בל והקרב של גדוד 931 של הנח"ל בע'נדוריה, היתה עיקר הלחימה כנגד אויב בלתי־נראה, שפגע וברח. על מהלכים התקפיים בכלל לא היה על מה לדבר.

זולת התקפה אחת שיזם הכוח המיוחד של חזבאללה בבינת' ג'בל, על כוח מחטיבת הצנחנים בפיקוד חגי מרדכי (שבה ספג כמעט שלושים הרוגים ונסוג כלעומת שבא), נמנע חזבאללה מלפגוש בצה"ל באופן ישיר.

אף שמאז 2006 יכולות חזבאללה וחמאס רק גדלו, הארגונים הבינו מזמן שבמגע ישיר יש לצה"ל יתרון מובנה, ולכן הם נערכים לפעול בהתאם לתפיסת "שדה הקרב הריק", להכות ולהיעלם.

בדיוק בגלל זה במערכה הבאה, בעזה או בלבנון, יש ליישם את הלקח שציין פון של בספרו, לפיו "ההתקפה היא הדרך הטובה לצמצם את אי־הודאות" (עמוד 70), שכן היא מפעילה לחץ על האויב, כאשר כוחות היבשה מגיעים למגע ישיר עמו, מאתרים אותו עבור גורמי האש והמודיעין, ומייצרים אצלו תחושת נרדפות בשטחו.

לקח חשוב נוסף שמופיע בספר, נוגע לכך שבזמן שלום נוהגים צבאות לקיים אימונים שמדמים מצבים שגרתיים וידועים מראש, אשר להם פתרונות קבועים. "המצבים אשר כל אחד מתעמת איתם במלחמה הם בדרך כלל מעורפלים, מסובכים מאוד ואף פעם לא מתאימים לפתרון על פי הספר. צריך להתעמת איתם במחשבה שאיננה כבולה בסדרה של רעיונות ופתרונות קבועים וידועים מראש" (עמוד 58), כתב.

אין מלחמה מאז שלא הוכיחה שצדק. צבאות שהשכילו להתאמן בהתאם ולהכשיר את מפקדיהם לחשוב באופן יצירתי היו מוכנים לכך. מי שנשארו תקועים בשבלונות, שילמו מחיר יקר.

מה שצריך להטריד את כולנו

אבל מלחמה מושפעת לא פחות ולעתים אפילו יותר מקבלת החלטות אסטרטגיות בדרג הבכיר, מאשר מהלחימה בשדה הקרב (אף שגם שם מוטב לנצח). ולא בכדי נהג לומר מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, האלוף בני פלד, כי "מה שמטומטם אחד מקלקל במטה, מאתיים גאונים לא יתקנו בשדה הקרב".

אם יש ליקוי שמוטב שבריק יתריע ויזהיר מפניו הרי זה התנהלות הממשלה במשבר הנוכחי. שורה של אישי ציבור, בהם כאלה שחקרו את מלחמת לבנון השנייה או שימשו במהלכה בתפקידי פיקוד בכירים, מתחו השבוע ביקורת נוקבת על האופן שבו מקבלת הממשלה החלטות במשבר הקורונה. ואם כך היא מתנהלת במגפה, כיצד תפעל במלחמה?

היו מי שהשוו את מחדלי הניהול של הגל השני של המגפה למלחמת יום הכיפורים. במבט מן הצד, דומה שההשוואה עושה עוול לקברניטי 1973. אמנם הממשלה, בראשות גולדה מאיר, התעלמה מהאותות שהתריעו על המלחמה מבעוד מועד, אולם מרגע שפרצה התעשתה וקיבלה החלטות אמיצות (תוך מחויבות להשלכות שלהן).

הרמטכ"ל, דוד אלעזר ("דדו"), תפקד למעשה כאחראי העיקרי על הטיפול במשבר, קיבל גיבוי ותמיכה מהממשלה, ובסך הכל ניהל את המלחמה היטב ובקור רוח. לאחר המלחמה אמנם התנערו השרים וראש הממשלה מאחריותם לה, אבל לפחות במהלכה הם לא מצמצו.

כיום, למרות המלצות כלל הגופים המקצועיים, טרם מונה אדם שינהל את המשבר ("צאר קורונה"). המועמד המוביל הוא האלוף אמיר אבולעפיה, ראש אג"ת לשעבר. אבולעפיה, יוצא חטיבת הנח"ל, הוא מפקד מצוין וקצין דעתן, אבל בצה"ל נהוג שהאחריות באה עם הסמכות, ואפשר להעריך בזהירות שבכל האמור במשבר הנוכחי זה לא יהיה המקרה.

"התודעה גוברת על הידיעה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מסקנות ממצאי דו"ח פנים-צה"לי שבחן את מוכנות הכוחות למבצע "צוק איתן" מעידות, ככל הנראה, על כשל חוזר ממערכות קודמות של הכרת האיום ללא הבנתו.

בספר הדגיש לידל הארט את חשיבות הדמיון למפקד צבאי, (מקור: אתר סימניה).

בהרצאה שנשא לפני שנתיים במכינה הקדם-צבאית עצם, הדגיש תא"ל איתי וירוב, (מפקד אוגדת עזה דאז), את חשיבות הדמיון עבור מפקד צבאי. וירוב סיפר לחניכים על ספרו של התיאורטיקן והפרשן הצבאי הבריטי באזיל הנרי לידל הארט, "הצד השני של הגבעה" (הוצאת מערכות, 1986). הספר, בו פורש הכותב לקט משיחותיו עם מפקדים בכירים בצבא הגרמני מיד עם תום מלחמת העולם השנייה, נפתח עם אמירתו של הגנרל הבריטי וולינגטון, גיבור קרב ווטרלו, כי ניצח בקרבותיו משום שבילה את חייו בניסיון לנחש מה מצפה לו בצדה השני של הגבעה. הערה זו, כתב לידל הארט, "הפכה ברבות הימים לביטוי המציין את הדמיון הנדרש מן הגנרלים לנחש מה מתרחש "מצידה השני של הגבעה" – מאחורי חזית האויב ובמוחו של האויב. בנוסף לכך היוותה הערה זו תאור ממצה של תפקידי המודיעין" (עמוד 11). להמחשת דבריו תיאר וירוב כיצד כמפקד גדוד צנחנים בשנת 1999, הצליח, כשברשותו רק שברי מידע מועטים, לצפות את פעולת האויב ולהוציא לפועל מארב בעומק לבנון שהביא להריגת ארבעה מחבלים.

בשבוע שעבר נודע כי תחקיר פנים-צה"לי אודות מבצע "צוק איתן" קובע כי "ערב המבצע היו המנהרות ההתקפיות עבור רוב מפקדי הכוחות המתמרנים בחזקת נעלם. הייתה הכרה של האיום, אך עוצמתו וממדיו לא נתפסו". בנוסף נמצא כי הפעלת הכוח של צה"ל לא הצליחה לערער את שיווי המשקל של החמאס ו"להניח את האויב על קרני הדילמה", כדברי הגנרל שרמן. את התחקיר קיימה ועדת בדיקה שמנתה כ-30 קצינים בראשות האלוף יוסי בכר, מפקד הגיס המטכ"לי. בכר, קצין צנחנים שלחם שנים ארוכות בלבנון ופיקד על אוגדת עזה, הוציא תחת ידו מסמך מקיף שבחן את תפקוד כלל הכוחות המתמרנים במבצע. לקחי התחקיר מיושמים בימים אלה הן בתכנית הרב-שנתית גדעון לבניין הכוח הצה"לי, והן בפיקוד הדרום.

האלוף יוסי בכר, קבע כי המנהרות היו "בחזקת נעלם", (צילום: דו"צ).

האלוף בכר, קבע כי המנהרות היו "בחזקת נעלם", (צילום: דו"צ).

קביעתו של האלוף בכר כי המנהור ההתקפי בעזה היה "בחזקת נעלם" בעבור הכוחות, מהדהדת את אמירתו של חגי מרדכי, מח"ט הצנחנים במלחמת לבנון השנייה, על אודות מערך "שמורות הטבע" שבנה חזבאללה ושעשה בו שימוש במלחמה. מרדכי הודה אז ביושר כי בטרם המלחמה טעה בחושבו שמדובר "בכמה אוהלי סיירים עם שקי שינה וקופסאות שימורים". זאת, למרות שבאמ"ן היה מידע רב אודות האיום. אולם, המודיעין לא תורגם לכדי תובנות אופרטיביות ולהתכוננות שנדרשה מהכוחות הלוחמים. "ידענו אבל לא הבנו" הוא משפט שגור כשמדברים עם מי שלחמו בלבנון ובעזה בעשור האחרון, או "התודעה גוברת על הידיעה", כפי שניסח זאת בשעתו ח"כ עפר שלח בכנס שעסק ב"צוק איתן". זוהי אינה תופעה חדשה בצה"ל, והדוגמא הבולטת לכך מהעבר היא במלחמת יום הכיפורים, אז נתקלו כוחות צה"ל בטילי נ"מ ונ"ט ללא הכנה מתאימה – אף שהיה מודיעין אודותם – ונגרם להם נזק כבד בשל כך.

הסברים שונים ניתנו לליקויים סביב "צוק איתן", משכנעים יותר או פחות. כך למשל המציאות התקציבית, שבימיו של הרמטכ"ל הקודם בני גנץ הייתה מגבילה מאוד בהשוואה לתקופה הנוכחית. הסבר אחר הוא שהדרג המדיני, בשנים שקדמו ל"צוק איתן", מיקד את תשומת הלב של הצבא באיראן ולא בחמאס. בישראל נוטים לרוב לחפש אשמים מתוך הנחה שמישהו התרשל. עם זאת, היעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות והזנחת מוכנות כוחות היבשה, יש בהם כדי להטריד ברמה המערכתית והם מצריכים יותר מאשר הטחת ביקורת ברמטכ"ל הקודם, בני גנץ, ובראש אמ"ן לשעבר, אביב כוכבי. כשארגון כושל שוב ושוב בזיהוי האיום הקונקרטי למערכה, כנראה שהדפוס טבוע במערכת ואינו נעוץ רק באשמתו הישירה של מישהו. מוטב לבדוק כיצד זה יתכן שהצבא, פעם אחר פעם, חרף מידע על איום קונקרטי כזה או אחר שמצוי ברשותו, מגיע למערכה כשמפקדיו וחייליו חסרים תכנית אופרטיבית ואמצעי לחימה מתאימים.

מאז מבצע "צוק איתן" הגדילה הזרוע הצבאית של החמאס את מצבת הלוחמים של כוח נוחבה, יחידת הקומנדו של הארגון, לכדי 5,000. בנוסף שקדו בארגון על פיתוח רקטות תלולות מסלול קצרות טווח (שהוכחו כיעילות יותר), כמו גם על רכישת יכולות חדשות ובהם כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים). יתכן אף שבדומה לאיומי חזבאללה על יישובי צפון ישראל, מתכננים בחמאס להשתלט בעימות הבא על יישוב בעוטף עזה. היעדר מתווה מוסכם על פתרון למשבר ההומניטרי ברצועה הופך את העימות הבא לתרחיש צפוי, כשהשאלה היא העיתוי. אף שסביר מאוד שהמנהור ההתקפי יהווה חלק מתורת ההפעלה של החמאס בעימות הבא, הרי שניסיון העבר מראה כי הארגון אינו קופא על שמריו. המנהרות היו ההפתעה של הסיבוב הקודם, לא מן הנמנע שכעת שוקדים בחמאס על הפתעה חדשה.

בצה"ל אוהבים לצטט את קלאוזוביץ ולומר ששדה הקרב הוא ממלכת אי-הוודאות, ושהפתעות תמיד תהיינה. חשוב לומר, שכמו טילי הסאגר ב-1973, כך שמורות הטבע ב-2006 והמנהרות ב-2014: מדובר בהפתעות טקטיות ולא אסטרטגיות, וכדאי שלא לתת להן משקל אסטרטגי, מטרידות ככל שתהיינה. אולם, רצוי לצמצם אותן למינימום ההכרחי ו"לנחש" את הנעשה מצידה השני של הגבעה, כך שלמערכה הבאה יגיע צה"ל עם תכנית מתאימה לאיומים הקונקרטיים, ויפחית את הסיכוי להיגררות לעוד מערכה מהוססת, מגומגמת ולא החלטית בדומה לקודמותיה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בבלוג "שורטי", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 25.10.2016)

המנהרות הן האיום של אתמול\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 אף שהמנהרות יהיו חלק מהארסנל של החמאס בעימות הבא, מדובר באיום של אתמול. בלחימה, כפי שקרה בעבר, ארגוני הטרור תמיד מפעילי "קלף בשרוול" חדש שמפתיע את צה"ל, שלרוב יודע עליו מראש.

חיילים אמריקנים נערכים להגנה במפני המתקפה הגרמנית בארדנים, 1944.

חיילים אמריקנים נערכים להגנה מפני המתקפה הגרמנית בארדנים, 1944.

זר שיעקוב אחר הפרסומים בתקשורת, והצהרות נבחרי הציבור של ישראל עשוי לקבל את הרושם שאיתורה של מנהרת תקיפה מרצועת עזה מהווה הפתעה של ממש, כמעט כמו התקיפה המצרית-סורית בערב יום הכיפורים 73' או מתקפת הפתע של הגרמנים בארדנים בדצמבר 44'. המציאות כמובן שונה בתכלית. המשבר ההומניטרי הקשה בעזה דוחק את החמאס, כנגד רצונו, לקרן הזווית ומקרב את העימות הבא עם ישראל. תעיד על כך שורה ארוכה של פרסומים בתקשורת בחודשים האחרונים שמלמדת כי מספר לא מבוטל של פעילי חמאס מצאו את מותם בעת שעסקו בחפירת מנהרות שכאלו. נראה שלאחר שבצבא נעשו, בעקבות המערכה האחרונה, מודעים עד כאב לבעיית המנהרות מקדם מערך המו"פ בשילוב יחידות פיקוד הדרום פתרון טכנולוגי-מבצעי לאיום במטרה "לסתום את הפרצות" בגבול עם הרצועה. אולם למרות חומרת האיום יתכן מאוד שהמנהור ההתקפי הוא האיום של אתמול. העימות הבא עשוי לטמון בתוכו אתגר חדש לגמרי.

לא אבטחה, סיכול

הרמטכ"ל איזנקוט בסמוך למנהרה שהתגלתה ברצועת עזה, (צילום: דו"צ).

הרמטכ"ל איזנקוט בסמוך למנהרה, (צילום: דו"צ).

צבאות אינם גופי אבטחה האמונים על סגירת פרצות שחושף היריב. האבטחה היא מלאכה סזיפית וקשה של איתור הפרצות בגזרות השונות, סגירתן וחיזוק ההגנה. אף שכוחות צה"ל פועלים גם על תקן המאבטחים של ישובי עוטף עזה, הרי שבהקשר הרחב יותר משימתם מורכבת בהרבה. צבא צריך לדעת לצפות מראש את דרך פעולת היריב ולהיערך לסיכולה. אף שארגוני הטרור ההיברדיים שמולם ניצב צה"ל סיגלו לעצמם בעשור האחרון יותר ויותר מאפיינים ויכולות של צבאות, הרי שנותרו גמישים וסתגלניים בהרבה מצה"ל בכל הקשור להיערכות לעימות הבא. לעומתם צה"ל, שהצליח לגבש תמונת מודיעין טובה של האויב ומערכיו, לא תרגם זאת למוכנות של הכוחות למלחמה הבאה.

בטרם מלחמת לבנון השנייה גיבשו באגף המודיעין של צה"ל תמונה טובה למדי של מערך "שמורות הטבע" שבנה חזבאללה בדרום לבנון. למרות זאת, סווג המידע כסודי והוחלט כי הכוחות שיפעלו בשטח ייחשפו לו רק בסמוך ללחימה. בעוד שה"שמורות" דמו לביצורי גבעת התחמושת ב-67', הודה לאחר המלחמה מח"ט הצנחנים דאז, חגי מרדכי, כי חשב שמדובר "בכמה אוהלי סיירים עם שקי שינה וקופסאות שימורים". הדבר מהדהד עוד יותר לאור העובדה שהחטיבה קיימה, גם במהלך שנות האינתיפאדה השנייה, אימונים ללחימה במתאר עימות בלבנון. גם בטרם מבצע "צוק איתן" הצטבר מידע רב אודות המנהרות, אולם הלה לא תורגם לתכנית מבצעית, לרכש אמצעים שכנגד או להכשרת כוחות בלוחמה כנגד מנהרות ובהשמדתן. מערך המנהרות לא הוגדר כאיום חמור שיש לפעול כנגדו.

1110095

ספרו של האלוף זמיר, מתאר מקרה בו הצליח צה"ל להתכונן לאיום צפוי.

זה לא תמיד היה כך. בספרו "בעיניים פקוחות" מתאר האלוף במיל' צבי זמיר כיצד בטרם מלחמת ששת הימים, בעקבות מודיעין שגובש מתוך צילומי אוויר של מוצב פיק הסורי, הגיעו באמ"ן למסקנה שצבאות מצרים וסוריה עוברו ממערכי הגנה המבוססים על דוקטרינה מערבית לכאלו המבוססים על דוקטרינה סובייטית. בשל כך השקיעו אמ"ן ומחלקת תורה והדרכה, בפיקוד זמיר, מאמץ רב בהפיכת המידע לכדי תורת לחימה מתאימה שהוטמעה גם בתכניות האופרטיביות. זו נשאה פירות בקרב היבשה שניהלו הכוחות בשתי החזיתות.

לדברי קצין בכיר בפיקוד הדרום מאז מבצע "צוק איתן" הגדילה הזרוע הצבאית של החמאס את כוח נוחבה, יחידת הקומנדו של הארגון, לכדי 5,000 לוחמים. בנוסף שקדו בארגון על פיתוח רקטות תלולות מסלול קצרות טווח (שהתגלו כיעילות יותר במערכה מאלו לטווח רחוק) כמו גם על רכישת יכולות חדשות ובהם כטב"מים. יתכן שבדומה לאיומים מצד חזבאללה בנוגע לכיבוש הגליל בעימות הבא (או לפחות השתלטות על יישוב בסמוך לגבול), מתכננים בחמאס להשתלט על יישוב בעוטף עזה.

היעדר מתווה מוסכם על פתרון למשבר ההומניטרי ברצועה כמו גם העובדה שהחמאס מתאושש ומשתקם לאטו מהפגיעה שספג ב"צוק איתן" הופכים את העימות הבא לשאלה של עיתוי. אף שסביר מאוד שהמנהור ההתקפי יהווה חלק מתורת ההפעלה של החמאס בעימות הבא, הרי שניסיון העבר מראה כי הארגון אינו קופא על שמריו. המנהרות היו ההפתעה של הסיבוב הקודם. לא מן הנמנע שכעת שוקדים בחמאס על יצירת "קלף בשרוול" מפתיע חדש.

החמאס חופר את דרכו אל המלחמה הבאה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

העובדה שחמאס שיקם חלק ניכר ממערך המנהרות ההתקפיות בעזה מעידה כי הוא מתכונן לסבב הלחימה הבא. המשבר ההומניטרי ברצועה מלמד כי הוא עשוי לבוא מוקדם משחושבים.

באחרונה פורסם כי ככל הנראה החמאס שיקם ובנה מחדש חלק ניכר ממערך המנהרות ההתקפיות ברצועת עזה, שהפגיעה בו עמדה במוקד המערכה הקרקעית שניהל צה"ל בקיץ 2014. בשבוע שעבר פגע כלי טיס של חיל האוויר בחוליית מחבלים שעסקה בהנחת מטענים על גדר המערכת ברצועה. אמנם החמאס התנער מהפעולה וטען כי אין מדובר באנשיו, אולם כמו המנהרות ששוקמו היא מעידה כי החמאס אמנם אינו רוצה בלחימה כעת אך הוא מתכונן אליה וכי ברצועה ישנם ארגונים שעשויים ללבות את פריצתה מוקדם מכפי שחושבים.

כוח צה"ל בתרגיל המדמה מתאר לבנוני, (צילום: דו"צ)

כוח צה"ל בתרגיל המדמה מתאר לבנוני, (צילום: דו"צ).

צה"ל ומערכת הביטחון נדרשים ללחימה בתווך התת־קרקעי מזה שנים רבות, בהיבטים שונים. בגזרת לבנון שלאחר נסיגת צה"ל בנה החזבאללה מערכים חפורים ומבוצרים בלב השטח הסבוך וההררי שזכו בצה"ל לכינוי "שמורות טבע". במהלך מלחמת לבנון השנייה נתקלו לוחמים מהיחידה המובחרת מגלן ב"שמורה" שכזו בסמוך למוצב "שקד". בקרב נהרגו שנים מחיילי הכוח וחמישה פעילי חזבאללה. לאחר המלחמה הקים חזבאללה מערך מנהרות מסתור ולחימה רחב היקף בתוך הכפרים, וייתכן שגם מנהרות חדירה אל מעבר לגבול.

אתגר ישן־חדש

גם בהקשר הפלסטיני מדובר בסוגיה רבת שנים. נראה כי חפירת מנהרות הברחה היו עניין שבשגרה ברצועת עזה עוד משנות השבעים. במהלך שנות האינתיפאדה השנייה הפעילו ארגוני הטרור השונים ברצועה מנהרות להברחת אמצעי לחימה ממצרים לרצועה, ולתקיפת כוחות צה"ל. ניתן "להתמים" מנהרות אלו ולהסוותן כך שפתחיהן יהיו בתוך בתים וחממות. את חלקן ניתן היה להותיר בלא שימוש ליום פקודה. עוד בתקופתו של השר יעלון כרמטכ"ל הוגדר איום המנהרות כאתגר המחייב פתרונות טכנולוגיים וטקטיים כאחד וצה"ל פעל נגדן במגוון שיטות. בוצעו פשיטות רבות להשמדת מנהרות, ועד יוני 2004 הושמדו מעל מאה מהן. בנוסף נחפרו פירים אינספור באקראי ודרכם הוחדר חומר נפץ בתקווה למוטט מנהרות, ונעשו פעולות הנדסיות נוספות אולם הבעיה לא נפתרה. חפירת מנהרה נמשכה אז כשלושה חודשים ועלותה היתה כמאה אלף דולרים.

פעולת הכוח במבצע (צילום: דו"צ).

מבצע "אתגר כפול" בעזה, (צילום: דו"צ).

מנהרת התקיפה הידועה ביותר של החמאס היא זו שממנה הגיחה חוליית המחבלים שחטפה את החייל גלעד שליט ב-2006. שנתיים מאוחר יותר, איתרו במודיעין פיקוד דרום פתח מנהרה בשטח הרצועה שהוסווה בתוך מבנה במרחק כ־300 מטרים מגדר המערכת. נוכח הסיכון שהמנהרה תשמש לפעולת חטיפת נוספת הורה אלוף הפיקוד דאז, יואב גלנט, על מבצע "אתגר כפול". כוח מגדוד הסיור של הצנחנים, בפיקוד ירון פינקלמן, השמיד את המנהרה והרג שישה מחבלים. המבצע סיים את הרגיעה ששררה באותה עת בין ישראל לחמאס והביא להסלמה שסופה במבצע עופרת יצוקה.

קיץ 2014: מלחמה

תא"ל חגי מרדכי, פיקד על חטיבת הצנחנים במלחמת לבנון השנייה, (צילום: דו"צ).

תא"ל חגי מרדכי, חשב ש"שמורות הטבע" הן כמה "אוהלי סיירים עם שקי שינה וקופסאות שימורים", (צילום: דו"צ).

גם לאחר מבצע עופרת יצוקה איתרו כוחות צה"ל בגבול הרצועה מנהרות חדירה לעבר ישראל. למרות זאת לא הוגדרו המנהרות כאיום חמור שיש לפעול כנגדו. באגף המודיעין הצטבר מידע רב אולם הלה לא תורגם לתכנית מבצעית, לרכש אמצעים שכנגד או להכשרת כוחות בלוחמה כנגד מנהרת ובהשמדתן. הדבר מטריד במיוחד נוכח העובדה שמקרה דומה אירע בצה"ל ערב מלחמת לבנון השנייה וסוגיית "שמורות הטבע". מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה דאז, חגי מרדכי, אמר לאחר המלחמה כי קיבל את הרושם "שמדובר בכמה אוהלי סיירים עם שקי שינה וקופסאות שימורים." זוהי עדות מטרידה בהתחשב בכך שהחטיבה בפיקודו, בהשוואה לאחרות בצה"ל של טרם-המלחמה, דווקא התאמנה למתאר הלבנוני ומדגימה עד כמה תפיסתם את האיום היתה חסרה. ה"שמורות" דמו יותר למוצב תל פאחר מששת הימים מאשר למאהל שתיאר.

כוחות צה"ל חושפים מנהרה במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

כוחות צה"ל חושפים מנהרה במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

הדברים הללו מהדהדים כשחושבים על מבצע "צוק איתן" ועל כך שניתן היה להעריך כי צפוי עימות רחב. בשנה שקדמה למבצע מצא עצמו החמאס דחוק לפינה. צבא מצרים בפקודת א-סיסי סגר את המנהרות לרצועת עזה – עורק ההספקה הראשי לרצועה. המחנק הכלכלי שבו מצא את עצמו החמאס לצד המחסור באמצעי לחימה מוברחים הביא אותו לכלל יאוש. כישלון ההסכם עם הרשות הפלסטינית, בו תלו את יהבם, הביא לטיפוח האופציה הצבאית. ביולי 2014, בתגובה לירי רקטות מרצועת עזה (שבתורן היו תגובה למבצע "שובו אחים"), פעלו כוחות צה"ל פעמיים כנגד מנהרות חדירה מרצועת עזה, אירוע שהוביל להסלמה ולפעולה קרקעית ברצועה שמטרתה להשמיד את המנהרות. הפעולה כללה צוותי קרב חטיבתיים של חי"ר, שריון והנדסה קרבית, שאיתרו והרסו 34 מנהרות חדירה ומנהרות לחימה בתוך הרצועה.

במהלך המבצע ביצעו פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי מספר פיגועים בשטח ישראל באמצעות מנהרות חדירה. ב־1 באוגוסט הפר כוח חמאס את הפסקת האש, הרג שלושה חיילים מחטיבת גבעתי ונמלט באמצעות מנהרת לחימה לרפיח כשבידיו גופתו של אחד מהם, סגן הדר גולדין. המרדף שניהל איתן פונד, סגן מפקד סיירת גבעתי, אחר החוטפים, בתחילה לבדו ולאחר מכן בראש כוח קטן ולצד כוח מסיירת מטכ"ל, הביא להשגת הממצאים שקבעו את מותו של גולדין ופתרו במהירות תסבוכת אפשרית בעלת השלכות אסטרטגיות. למרות גבורת הלוחמים הרי שהיעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות, הזנחת מוכנות כוחות היבשה, הטיפול בעורף ועוד מעידים על כך שצה"ל נגרר למלחמה שניתן היה להיערך אליה טוב יותר

המערכה הבאה בדרך

כיום, כפי שכתב חבר הכנסת עפר שלח (יש עתיד) בעמוד הפייסבוק שלו, "המצב הכלכלי בעזה גרוע יותר משהיה לפני שנה וחצי. הלחץ המצרי חונק. וממשלת ישראל אינה עושה דבר כדי לדחות את המלחמה." במקביל נראה שהמצרים חידשו את הפעולות כנגד מנהרות בצד הגבול שלהם. למרות שבלי תמריצים משמעותיים החמאס יבחר בשנית בהסלמה וגרירת ישראל לעימות, הממשלה אינה נוקטת בפעולות מניעה והכנה שמתחייבות מכך ובהן בניין מכשול הנדסי ברצועה (שהקמתו מוערכת בכ-2.8 מיליארד שקלים), מיגון ראוי לתושבי עוטף עזה ומתן הקלות לחמאס בכדי לאפשר מהלך של שיקום ברצועה. צה"ל אמנם מתאמן בשנה האחרונה בעצימות ובהתאמה גבוהים יותר למתאר לחימה אפשרי ברצועה, אולם אין בכך די.

אימון בלוחמה בתווך התת -קרקעי, (צילום: דו"צ)

אימון בלחימה בתווך התת -קרקעי, (צילום: דו"צ).

בהיעדר "גזרים" לחמאס מחד ושיפור המוכנות מאידך נראה כי שני הצדדים דוהרים לעבר העימות הבא ללא בלמים וכל שחסר הוא הנפץ. זה יבוא בדמות אירוע טקטי דוגמת חטיפת חיילים (אגב, לא בהכרח בקרבת הרצועה) או "הצלחת יתר" במבצע חשאי או גלוי. לתבשיל, שעתיד לקדוח גם כך, יש להוסיף את רצון ארגוני הטרור הסוררים, ובהם שלוחת דאעש בסיני (וליאת סיני), להסלים את המצב ולגרור את הצדדים למלחמה.

משחקי הכס, עונה 2 | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע הוחלט על סבב מינויים נוסף במטכ"ל. לחלק מן התפקידים כדאי היה למנות דווקא אלוף מנוסה, האחרים יהיו במוקד הרפורמות של הרמטכ"ל. גם בסבב הזה המתיחות בצפון מזכירה שלאלופים החדשים לא יהיו ימי חסד בתפקיד.

בתחילת השבוע החליטו במשותף שר הביטחון יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט על סבב מינויים במטה הכללי. משחק הכיסאות של המטה הכללי הוא סבוך ומורכב. כמעט אף פעם לא יכולים הממנים לרצות את כלל המתמודדים ולמנות לכל אגף או פיקוד את המועמד המתאים ביותר. החלטת הרמטכ"ל להפחית את מספר האלופים במטכ"ל באוגוסט הפכה את דיון השיבוצים למורכב בהרבה. לאורך השנים בלטה סוגיה זו במינוי ראש אגף המבצעים. השאיפה, עוד מימי יעלון כרמטכ"ל, היתה למנות לתפקיד אלוף מנוסה, אולם בין אלו שמילאו את התפקיד בשנים האחרונות ניתן למצוא את דן הראל, ישראל זיו, טל רוסו ואת איזנקוט עצמו, כולם אלופים בתפקיד ראשון. מינוי האלוף ניצן אלון, מפקד פיקוד המרכז לשעבר, אכן מהווה שינוי חיובי, אך ישנם תפקידים נוספים שראוי שיכהן בהם אלוף מנוסה ולא תא"ל בתפקיד ראשון.

דרוש – אלוף מנוסה 

תא"ל שרביט, עתיד לפק על חיל הים, (צילום: דו"צ).

תא"ל שרביט, עתיד לפקד על חיל הים, (צילום: דו"צ).

הראשון והחשוב שבהם הוא מינויו של תא"ל אלי שרביט למפקד חיל הים הבא. שרביט, המשמש כיום כראש מספן המטה בחיל, שירת שנים ארוכות בתפקידי מטה ופיקוד בשייטת ספינות הטילים ומכיר את החיל לעומקו ולרוחבו. אולם בעוד שמפקד זרוע האוויר של צה"ל הוא כמעט תמיד אלוף מנוסה בתפקיד שני שזה יהיה תפקידו האחרון בשירות, מתמנה מפקד זרוע הים, שבשנים האחרונות הולכת וגדלה חשיבותה האסטרטגית, כאלוף בתפקיד ראשון. גם נספח צה"ל בארצות הברית וקנדה הוא תפקיד שכזה. לתפקיד עתיד להתמנות תא"ל מיקי אדלשטיין, מפקד המרכז הלאומי לאימונים ביבשה (בסיס צאלים) ועוצבת סיני, יוצא יחידת שלדג שפיקד על יחידת דובדבן, על חטיבת הנח"ל במלחמת במלחמת לבנון השנייה ועל אוגדת עזה במבצע "צוק איתן". אדלשטיין היה בכל מקום שבו ירו ולחמו. אך הנציג הביטחוני הבכיר ביותר לבעלת הברית האסטרטגית של ישראל אינו יכול להיות אלוף בתפקיד ראשון, ללא ניסיון במטה הכללי.

הרמטכ''ל גדי איזנקוט ונדב פדן צילום דובר צה''ל

הרמטכ"ל גדי איזנקוט ותא"ל נדב פדן, (צילום דו"צ).

האלוף יעקב ברק, ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, יחליף את מפקד זרוע היבשה, האלוף גיא צור (שטרם הוחלט על שיבוצו). נראה כי הרמטכ"ל שאף למנות לתפקיד אלוף בתפקיד שני. הזרוע המתמרנת של הצבא כוללת בתוכה את חילות הרגלים, השריון, ההנדסה, התותחנים, האיסוף הקרבי ויחידות נוספות על מערכי הסדיר והמילואים שלהם. בשנים האחרונות הוזנחו חילות אלו בהשוואה לחילות האוויר והמודיעין. לאור זאת קבע הרמטכ"ל איזנקוט בתכנית הרב-שנתית "גדעון" כי יש לשפר את תחומי הכשירות והמוכנות ביבשה. האלוף ברק, קצין שריון רב ניסיון, יהיה זה שאחראי על יישום התכנית. לתפקיד ראש אגף התקשוב ימונה תת-אלוף נדב פדן, יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד על בה"ד 1 ועל אוגדה 162 במבצע "צוק איתן". איזנקוט החליט באחרונה על מספר מהלכים מרכזיים בתחום התקשוב ובהם הקמת זרוע סייבר. פדן כראש אגף התקשוב יהיה שותף מוביל בהקמת המערך ולא מן הנמנע שיהפוך לראש הזרוע בעתיד.

אלוף, לא ברור של מה

המינוי המפתיע בסבב המינויים הוא זה של ראש חטיבת המבצעים, תא"ל אהרון חליוה, לתפקיד ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה. חליוה התגייס לצנחנים ב-1985 ושובץ בגדוד 202. לימים סיפר ש"פחות מחודש אחרי שסיימתי את קורס הקצינים, כבר נלחמתי עם המחלקה שלי במיידון שבלבנון. פשטנו על בסיס מחבלים," במבצע שהוביל מח"ט הצנחנים דאז שאול מופז. כמפקד פלוגה וכסמג"ד לקח חליוה חלק בפעילות המבצעית השוחקת בלבנון. כשרצה, כמפקד גדוד 202, לשכנע קצין בגדוד לחתום לתקופת קבע נוספת נהג לכנותו "פושע," ולהבהיר לו כי הוא מפקיר את חייליו לידי מפקד טוב פחות. זה עבד.

חליוה כמפקד בה"ד 1, (צילום: דו"צ).

חליוה כמפקד בה"ד 1, (צילום: דו"צ).

כמפקד בסיס האימונים החטיבתי וכמפקד בה"ד 1 שם חליוה דגש על הקניית ביטחון עצמי לחייליו ועל חשיבות הדבקות במשימה והחתירה לניצחון. הצוערים, נהג לומר, צריכים לצאת מן הקורס עם ארגז כלים "שאותם תצליחו להביא לידי ביטוי במשימה. אתם צריכים לנצח במלחמה הבאה." בתפקידו הבא, כמפקד חטיבת הצנחנים, שוב משך אש כשהביע התנגדות למסלולי שירות מקוצרים, כגון ישיבות ההסדר, מח"ל ונח"ל. חליוה טען שמסלולים אלו הינם לא-ערכיים ולא משתלמים לצבא, והודה שהוא מפלה אותם לרעה בקידום. חליוה זכה לקיתונות של ביקורת, אבל דומה שגם הפעם, כמו בימיו כמג"ד, ניסה להניע את המשרתים במסלולים אלו לתרום יותר.

לאחר שפיקד על עוצבת האש המובחרת מונה לראש חטיבת המבצעים ושימש בתפקידו בין היתר במבצע "צוק איתן". לא ברור מה יהיה תפקידו של חליוה, שכן על-פי תר"ש "גדעון" אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה עתיד להתאחד עם זרוע היבשה. למרות זאת, סביר שחליוה, קצין כריזמטי עם "פה גדול" שמושך אש, ימלא תפקיד משמעותי במטכ"ל של איזנקוט.

ולמי לא נשאר כיסא?

אביב כוכבי דוצ 2

האלוף אביב כוכבי, יתמודד על תפקיד סגן הרמטכ"ל, (צילום: דו"צ).

סבב המינויים הנוכחי סידר את לוח השחמט לקראת ההתמודדות על תפקיד סגן הרמטכ"ל בתום כהונת יאיר גולן. מאחר ולרוב מתמנה לרמטכ"ל מי שכיהן אחרון כסגנו מדובר בקדימון להתמודדות על הרמטכ"לות. שלושת האלופים שמתמודדים על התפקיד הם סמי תורג'מן, מפקד פיקוד הדרום במבצע "צוק איתן", ראש אמ"ץ, ניצן אלון, ואביב כוכבי, מפקד פיקוד הצפון. שלושתם קצינים מנוסים, בעלי מהלכים בפוליטיקה ובתקשורת (כוכבי ואלון, למשל, שירתו תחת שר הביטחון יעלון בצנחנים וביחידה) ובניגוד לתחזיות קודמות המירוץ פתוח לגמרי.

תא"ל חגי מרדכי, פיקד על חטיבת הצנחנים במלחמת לבנון השנייה, (צילום: דו"צ).

תא"ל חגי מרדכי, פיקד על חטיבת הצנחנים במלחמת לבנון השנייה, (צילום: דו"צ).

כמו תמיד כשמתקבלת ההחלטה על שורת מינויים ישנם אלה שנשארים בחוץ. בצה"ל קיימת כיום שדרת תא"לים עתירת ניסיון קרבי שממתינה לשיבוץ וקידום זה זמן רב. על חלקם, שפיקדו על חטיבות סדירות במלחמת לבנון השנייה, דילגו בסבבים קודמים. כך למשל, בעוד שהרצי הלוי, מח"ט הצנחנים ב"עופרת יצוקה" כבר אלוף, הרי שקודמו בתפקיד, חגי מרדכי, אולי הטוב במפקדי החטיבות במלחמה המבולבלת ההיא, נותר תא"ל. כמוהו גם תמיר ידעי, שפיקד במלחמה על חטיבת גולני (ידעי הוא פקוד ותיק של הרמטכ"ל מגולני ואפשר להניח שבמקרה שלו הדרגה בוא תבוא).

לאור המינויים עשויים חלקם לפרוש מן הצבא. בדומה לסבב הקודם של המינויים גם הפעם מתקבלת ההחלטה כאשר ישנה מתיחות בגבול הצפון. בהתחשב בזאת, כלל לא בטוח שכדאי לרוקן את המטה הכללי מקצינים שלחמו בלבנון כמפקדי חטיבות (ואולי כדאי לגייס כאלוף במיל' או בקבע את תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, ממפקדי השדה הבולטים בלבנון ובעזה), הגזרה הצפונית מתחממת לאיטה ולמטכ"ל החדש לא יהיו ימי חסד.

שוטף פלוס 30 | מאת גל פרל

רשומה רגילה

למרות הצהרות חוזרות ונשנות עיקר הדגש בצבא בעשור וחצי האחרונים הוא על הביטחון השוטף והלחימה בקרבת הגדר. מגמה שהתחזקה לאור המצב הביטחוני באיו"ש, ברמת הגולן ולאחר "צוק איתן" בדרום. אולם מה יהיה כאשר יידרש צה"ל לתמרון קרקעי משמעותי?

טנק ברכס חמוטל במלחמת יום הכיפורים. עבד הכלח על קרבות מסוג זה.

טנק ברכס חמוטל במלחמת יום הכיפורים. אבד הכלח על קרבות מסוג זה.

בשלושים השנים האחרונות הלכו והתפתחו בצה"ל שני צבאות. צבא אחד הוא צבא המתמחה בפעולות ביטחון שוטף והחזקת שטח מעין משמר גבול בהיקף גדול. הצבא השני הוא הצבא המתמרן, ההתקפי וממדיו הולכים וקטנים. זה לא קרה סתם, האיום השתנה. אין כמעט סיכוי שהצבא ינהל קרבות שריון בנוסח מלחמת יום כיפור. טיב האיומים ואופי האויב הפכו את הבט"ש, המלחמה על קו הגבול ובקרבתו, לנדבך המשמעותי בפעילות צה"ל. לצד המענה לאיומים הקיומיים, בהם הגרעין האיראני וסכנת פלישת צבאות זרים (איום שכמעט שאינו רלוונטי יותר), נדרש צה"ל לתת מענה לקשת האיומים על שגרת החיים התקינה – פיגועים (גם דרך מנהרות) וירי תלול מסלול על העורף הישראלי הבט"ש.

הבט"ש הוא התנאי לקידום

תג עוצבת הבשן, בעבר אוגדה מתמרנת וכעת אוגדה מרחבית.

תג עוצבת הבשן, בעבר אוגדה מתמרנת וכעת אוגדה מרחבית.

צריך להסביר משהו. מפקד חטיבה או אוגדה בצה"ל שאינה מרחבית מכשיר את חייליו למשימות בט"ש בחטיבות מרחביות שכפופות לאוגדות מרחביות ומפקד עליהם במלחמה או במבצע אד-הוק, דוגמת המבצעים "פעולת מיידון" בלבנון ו"חורף חם" בעזה. כשאין מלחמה (וטוב שכך) יוצא שמי שלמעשה מפקד על גדודי חטיבת גולני, השריון וגבעתי הוא מפקד החטיבה המרחבית. ביטוי להפיכת צה"ל לצבא הבט"ש ניתן לפני כשנתיים בהקמה, המוצדקת כשלעצמה, של אוגדת המרחבית ברמת הגולן באמצעות הסבת אוגדה מתמרנת שהוסבה לכך. זאת לצד הפיכת עוצבת געש לאוגדה רב-זירתית. לצה"ל יש שתי אוגדות סדירות מתמרנות עיקריות (הפלדה וגעש) ועוד כמה במילואים, כשהבולטת שבהן היא דווקא אוגדת הצנחנים המובחרת עוצבת האש. פעם היה פיקוד על אחת מהן תנאי בדרך למטכ"ל. לאמנון ליפקין-שחק, עמירם לוין ואורי שגיא היה ברור שלא יועלו לדרגת אלוף מבלי שפיקדו עליהן. היום המצב שונה בתכלית. צה"ל הוא צבא שיטור/בט״ש שמדי פעם יוצא למבצע התקפי מוגבל ומפקדיו נבחנים בלחימה ומתקדמים על סמך הישגיהם בה. זו מתרחשת בעיקר על הגדר ובקרבתה.

מאז מלחמת לבנון השנייה המח"טים שלחמו בה מתקדמים לאט. הרצי הלוי, מח"ט הצנחנים ב"עופרת יצוקה" כבר אלוף, אבל קודמו בתפקיד, חגי מרדכי, עוד לא. אבל גם אם יהיה הרי שגם מרדכי הוא עוד מאותו דבר שכן כתא"ל היה מפקד אוגדת איו"ש. אז נכון, מרדכי, קצין נועז ומקורי שהצטיין לאורך כל שירותו, פיקד גם על עוצבת מילואים משוריינת. אבל בצה"ל כמו בצה"ל פיקוד על יחידות מילואים הוא תפקיד שעוברים דרכו ולא עושים אותו. לא מאמינים? תסתכלו על הפיקוד הבכיר של צה"ל. בראש פיקוד הצפון והעורף עומדים כעת שני אנשים שפיקדו על אוגדות מרחביות המחזיקות קו או שטח מוחזק: כוכבי בעזה (אף שפיקד תקופה קצרה גם על עוצבת האש המובחרת), סטריק באוגדת הגליל ובעוצבת אדום. סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, עשה את שני תפקידי התא"ל שלו בפיקוד על אוגדות בט"ש (הגליל ואיו"ש). גם ראש אמ"ן, הרצי הלוי שירת כמפקד אוגדת הגליל, המחזיקה את קו הגבול עם לבנון וכמוהו גם מפקד הגיס המטכ"לי, יוסי בכר, שפיקד על אוגדת עזה. גם ראש אגף המבצעים הבא של צה"ל, ניצן אלון, פיקד רק על אוגדה אחת, נחשו מאיזה סוג?

כוכבי, בימיו כמפקד אוגדת עזה.

כוכבי, בימיו כמפקד אוגדת עזה.

החייל מספר אחת גם הוא אינו יוצא דופן. עשור וחצי של מפקדים עליונים שעיקר ניסיונם בהפעלת הכוח הוא בבט"ש. שאול מופז היה הרמטכ"ל הראשון שפיקד על אוגדות בט"ש בלבנון ובשטחים. אחריו באו בוגי יעלון וגבי אשכנזי שפיקדו תקופה קצרה על אוגדות מילואים והיו מפקדי בט"ש בולטים (יעלון בשלהי האינתיפאדה הראשונה בשטחים, אשכנזי כמעט במקביל בלבנון). גם הרמטכ"ל היוצא, בני גנץ שירת כמפקד היק"ל האחרון בלבנון וכמפקד אוגדת איו"ש בראשית האינתיפאדה השנייה. יואב גלנט, שמינויו לרמטכ"ל בוטל לבסוף, שימש כמפקד אוגדת עזה. היוצא דופן היחיד היה דן חלוץ שצמח בצבא הזר הידידותי ביותר לישראל חיל האוויר. הרמטכ"ל הנוכחי, גדי איזנקוט שירת אמנם כמפקד אוגדת מילואים משוריינת אולם ימיו כתא"ל זכורים בעיקר בשל העובדה ששימש כמזכיר הצבאי של ברק ושרון וכמפקד אוגדת איו"ש באינתיפאדה השנייה, אשר הוביל בהצלחה את המאבק בטרור הפלסטיני.

הצבא השני

אולם עדיין נותר צורך ביכולות תמרון משמעותיות. מאפייני עימות עתידי בלבנון יחייבו כוחות מתמרנים בהיקף רחב וכך גם בעימותים נוספים. במלחמת לבנון השנייה הפעיל צה"ל מהלך מתמרן מוגבל, מהוסס מאוד ובעיקר כושל. ב"עופרת יצוקה" בוצע תמרון סדור אך מוגבל וב"צוק איתן" פעולה קרקעית מוגבלת עוד יותר. באמצע היה כמובן "עמוד ענן" שבו לא תמרנו כלל. שניים מן האוגדונרים שהובילו את האוגדות שלהן במלחמת לבנון השנייה פרשו לאחריה. השלישי, אייל אייזנברג (שגם פיקד על הכוחות בתמרון שב"עופרת יצוקה"), פרש לאחרונה לאחר שלא מונה לתפקיד בכיר נוסף במטכ"ל. נציגיו של הצבא השני עוד עימנו אבל רק מעטים מהם מחזיקים בתפקיד בולט. השניים שדווקא כן מחזיקים באחד כזה הם אלוף פיקוד דרום היוצא והנכנס, סמי תורג'מן ואייל זמיר. השניים, יוצאי חיל השריון, פיקדו בעבר על עוצבת השריון געש. גם אלוף פיקוד המרכז הטרי, רוני נומה, שצמח בצנחנים וביחידות המיוחדות ופיקד על עוצבות האש וסיני הוא כזה. אבל בהשוואה לצד השני זוהי דוגמה קטנה. המצב הזה מביא כבר כעת לכך שמי שמתקדם בצבא עשוי למצוא את עצמו מפקד, כאלוף פיקוד, על מהלך מתמרן משמעותי בלבנון או בעזה מבלי שלמעשה פיקד קודם לכן על המסגרות המתמרנות הגדולות בלחימה. כך למשל, אירע לגל הירש ב-2006. הירש, יוצא הצנחנים שפיקד על יחידת שלדג, החטיבה המרחבית בנימין ובה"ד 1, פיקד במלחמה על אוגדה מרחבית שנדרשה לתמרן. ההכשרה שקיבל קודם לכן התאימה בעיקר לצבא השני.

לא ניתן לוותר על התמרון

כוחות שריון ב

כוחות שריון ב"צוק איתן".

התמרון הקרקעי, למרות חסרונותיו המוכרים (הסיכון בנפגעים, הפגיעה באזרחים, פוטנציאל ההסתבכות דוגמת קרבות ג'נין בינת' ג'בל ושג'אעיה אם להזכיר רק כמה) הוא עדיין יכולת חיונית בעיקר בגלל נוכחות הכוחות בשטח האויב. ארגוני הטרור ההיברידיים סיגלו לעצמם יכולת להמשיך ולייצר ירי רקטות על עורף ישראל גם כאשר הם נתונים תחת אש חילות האוויר, הים והתותחנים של צה"ל. אולם צוותי הקרב הנעים בשטחם, חותרים למגע ישיר ולוחמים בהם, משבשים את פעילותם השוטפת ופוגעים במשאב היקר ביותר שלהם – הפעילים עצמם, שמספרם מוגבל. יתרה מזאת כיבוש שטח מפחית את ירי הרקטות לשטח ישראל, כפי שהוכיח , למשל, הקרב בכפר מארון א-ראס במלחמת לבנון השנייה. מהלך שכזה אינו יכול להיעשות כפשיטה ממוקדת על יעד אחד, משום ששיתוק מרחב מצומצם ויחיד של האויב לא יבטיח את ביטחון העורף ולא ישיג את הכרעת האויב, על כן הדבר צריך להיעשות כמהלך רחב רציף ומתמשך.

צה"ל כאמור נמנע מכך עד עתה, מסיבות שונות ובהן עלות גבוהה בחיי אדם ובכסף. לאחר המלחמה בקיץ תמחר שר הביטחון יעלון את כיבוש עזה בעלות של כ-10 מיליארד שקל ובמצגת שדלפה מן הקבינט במהלכה נטען כי המהלך ילווה בנפגעים רבים. יתכן וכך הוא, אולם השאלה אינה שאלה של עיתוי אלא שאלה של יכולת. האם כאשר נצטרך מסוגלים צה"ל ומפקדיו למהלך מתמרן משמעותי?

המגש והכסף: האם באמת דרושה מהפכה בצה"ל?\ מאת גל פרל

רשומה רגילה

המגש והכסף: האם באמת דרושה מהפכה בצה"ל? טור אורח מאת גל פרל.

האם דרושה מהפכה בצה"ל? עפר שלח, כיום ח"כ מטעם יש עתיד וחבר בועדת חוץ וביטחון, קרא בתוקף לרפורמה מטלטלת בממסד הבטחוני הישראלי. צה"ל, לטענתו, הוא מכונה אנכרוניסטית, בזבזנית ושמרנית, ים של בינוניות בתוך איים של מצויינות. ינשוף צבאי-אסטרטגי מארח את גל פרל מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, אשר סוקר את ספרו של שלח, המגש והכסף, ותוהה עד כמה רלוונטיים הלקחים שהוא מלמד.

"מה עומד בדרכו של צה"ל להפוך לצבא מקצועי או חצי-מקצועי, ולהתאים את עצמו מבחינת סדר הכוח, הציוד ותורת הקרב לפני המלחמה החדשים? מסורת, חששות שיקולי יוקרה ותפיסות מוטמעות. קצין בכיר בתחום המחקר והפיתוח בצה"ל ניסה פעם להסביר את הדברים באמצעות משל בדוי: הוא סיפר שבכיסו של קצין פרשים פולני, שנהרג בהסתערות אמיצה ונואלת על הטנקים הגרמנים, נמצא מסמך – תמצית של דיון קודם למלחמה. כשהזכיר מישהו בדיון את הטנקים הגרמנים, נענה במשפט המזלזל: "הסוס הפולני והאציל הפולני הגנו עלינו במשך מאות שנים. אל תבלבל את המוח עם קופסאות הפח שלך." המשל תקף גם היום, אלא שהיום קופסאות הפח האלה, טנקי המערכה, הם אלה שזמנם הולך ועובר. אבל כמו אז, מי שגדל על תפיסה מסוימת מתקשה להיות האיש שיישם את השינוי" (עמוד 49).

41912

עפר שלח, המגש והכסף (אור יהודה: כנרת זמורה-ביתן, 2003)

"המגש והכסף" הוא ספר עיון מאת העיתונאי והפובליציסט עפר שלח (אשר כעת מכהן כחבר כנסת), העוסק ביחסי החברה הישראלית וצה"ל. שמו של הספר לקוח מן השיר "מגש הכסף" מאת נתן אלתרמן. את הספר קראתי לראשונה בקורס קצינים, ומאז קראתיו פעמים נוספות והוא נותר חד ורלוונטי כשהיה. במהלך המחקר קיים המחבר עשרות ראיונות עם קצינים בשירות פעיל אשר אינם מזוהים בספר בשמם, ועם הרמטכ"לים בעת כתיבת הספר, מופז ויעלון. הספר דן במבנה הצבא, מודל גיוס החובה ומערך המילואים. כן עוסק הספר במודל הכשרת הקצינים והמפקדים בצה"ל, ברלוונטיות של מודל צבא העם בעידן הנוכחי ובהתאמתו לאתגרים הביטחוניים מולם ניצבת מדינת ישראל, ובהם המלחמות הא-סימטריות ופעולות השיטור בשטחי הגדה המערבית, רצועת עזה ולבנון. שלח גם מצביע בספרו על השינויים בשדה הקרב המודרני. המלחמה נותרה אמנם, כמאמר קלאוזוביץ', נחלת אי-הוודאות, אולם הלחימה הפכה שונה בתכלית. ממלחמה בצבאות סדירים ללחימה בארגונים תת-מדינתיים ובאיומי המעגל השני והשישי דוגמת ג'יהאד עולמי ותכנית הגרעין האיראנית.

מודל השירות בצה"ל וכנגזרת שלו גם אופיו כמיליציה, טוען שלח, נקבעו כך בקום המדינה משום ש"בן גוריון ראה בצה"ל לא רק את הכוח המגן על המדינה, אלא את ליבתו של כור ההיתוך הציוני. צה"ל היה לא רק קבלן הביצוע של חלקים גדולים ממפעל ההתיישבות והחינוך, אלא גם נועד להיות "המשווה הגדול" – זה שמצידו האחד ייכנסו נערים שהגיעו מכל קצוות עולם ומצידו השני יצא אורי, הגיבור האמיתי של הוא הלך בשדות. כך הוקם הנח"ל וגויסו מורות-חיילות ושאר בעלי תפקידים שאין להם דבר עם ייעודו המקורי של צבא. מהיום ראשון נשא צה"ל על שכמו תפקיד חברתי אדיר" (עמודים 20-21). אולם "הסדקים הראשונים במודל זה נבעו כמעט מיד. במדינה השונה לחלוטין שהתפתחה מאז, הוא כבר בגדר אנכרוניזם מוחלט" (עמוד 21). ועל כן יש לבצע רפורמה ושידוד מערכות כולל בצה"ל ולשנותו לצבא מקצועי יותר על מנת שיתאים לאתגרי ההווה והעתיד. למעשה, מציע שלח מעבר הדרגתי לצבא מקצועי למחצה, ולא כפי שנכתב בגב הספר למודל צבא שכירים, משום ש"בצבא מקצועי השירות יהיה עבודה שיש בה שליחות ואידיאלים – אבל עבודה" (עמוד 98).

קורא לצבא מקצועי - עופר שלח

קורא לצבא חצי-מקצועי  עופר שלח.

לצורך הדגמה מתאר שלח את מסלול השירות של שני הרמטכ"לים שבתקופת כהונתם נכתב הספר. מופז, ש"היה המג"ד של שלח בשירות הסדיר שלו ושלח 'העריך אותו מאוד'" (מתוך הכתבה "צה"ל? לא מה שחשבתם" מאת יוסי קליין, "הארץ", 17.09.2003), ויעלון: "המסלול שעברו שאול מופז ובוגי יעלון אופייני מאוד לקציני שדה מצטיינים בצבא הישראלי. המסלול הזה לא תרם כמעט דבר לבנייתם כמועמדים לניהול צה"ל. הצלחתם כרמטכ"לים, במידה שהיתה, היא תוצאה של כישורים ולא הכשרה.

מופז ויעלון החלו שניהם את דרכם בצנחנים. יעלון הוא הרמטכ"ל השמיני ברציפות – שלושים שנה של מפקדים עליונים – מקרב חובשי הכומתות האדומות. הוא השלישי מתוך ארבעת האחרונים ששירת כמפקד או כסגן מפקד בסיירת מטכ"ל – יחידה שאין לה דבר עם צה"ל הגדול. גם הרמטכ"ל הבא, אם לא תקרה תפנית מרעישה, יהיה איש חיל הרגלים.

לקצונה הגיעו שניהם מאוחר. מופז התקבל לקורס קצינים, לאחר שלושה כישלונות במבדקי הקצונה, משום שכסמל פיקד על מארב מוצלח בבקעת הירדן, וגילה מנהיגות ומקוריות. זה ביטוי (במקרה הזה, מוצדק לגמרי) של האתוס של צבא המצוי כל הזמן בסוג כזה או אחר של מלחמה: מי שמצטיין בשדה הקרב המבחן העליון של הלוחם והמפקד  יזכה לגמולו בקידום המתאים. יעלון, מצידו, השתחרר מצה"ל כסמל, ושב לצבא אחרי מלחמת יום הכיפורים. את הדרך מסג"מ לאלוף עשה בעשרים ואחת שנים; שלוש שנים בלבד היה תת-אלוף.

שניהם עשו תפקידים במסגרת חטיבת הצנחנים, כולם בהצלחה רבה. בכולם התבקשו, לאמיתו של דבר, להציג אותו סט תכונת שנתגלו בהם כבר כסמלים: התמצאות, קור רוח, מנהיגות תחת לחץ. הם כמעט לא "ברחו" הצידה ללימודים (לשניהם תואר ראשון בלבד; יעלון השתלם גם שנה אחת בקולג' המלחמה הבריטי בקמברליי), לא שירתו בתפקידי מטה, כמעט לא עסקו בהדרכה, לא השיקו למערכת האזרחית. איש לא מדד אותם בשום פרמטר פרט לאלו שכבר הוזכרו. ספק אם מישהו חשב שיש פרמטרים אחרים. בסופו של דבר, הם לא הוכשרו להיות מצביאים של צבא גדול, מורכב ומודרני" (עמודים 86-87).

לא הוכשר לפקד על צבא מורכב ומודרני - משה

לא הוכשר לפקד על צבא מורכב ומודרני – משה "בוגי" יעלון.

את יעלון החליף מפקד חיל האוויר דן חלוץ לאחר שהועדף על פני גבי אשכנזי, באותה תפנית מרעישה שאכן אירעה. אולם גם הוא, טייס הקרב, חסר הכשרה מתאימה לתפקיד, בקיאות מספקת במצב כוחות היבשה ובהפעלתם. שכן בניגוד למפקדי זרועות האוויר והים הכפופים לרמטכ"ל, "מפקד צבא היבשה הוא גם מפקד הצבא כולו" (עמוד 97). במיוחד בלחימה. למי שחושב שמשהו מאז השתנה בצה"ל הרי שמסלול השירות של שני הרמטכ"לים האחרונים מעיד אחרת. אשכנזי עשה מסלול מלא בחטיבת גולני, ואף שעשה את כלל שירותו בצבא הגדול ושימש במספר תפקידי מטה קרדינליים הרי שקידומו היה מטאורי והוא מונה לאלוף בגיל 42. מחליפו רא"ל בני גנץ, שעשה את המסלול שלו בצנחנים, תיאר בראיון את שירותו הצבאי, "לפני שנהייתי אלוף לא עשיתי שום תפקיד מטה, אפילו קמב"ץ גדוד לא הייתי. שטח – זה כל הרקורד שלי" (מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 06.01.2011). תיאור זה ממחיש כי מה שהיה הוא שיהיה, "תפקידי מטה, שבצבאות אחרים נחשבים ללוז ההכשרה של המצביא, הם בתפיסה הצה"לית בזבוז זמן בדרך לתפקיד הפיקוד הבא" (עמוד 87).

שטח - זה הרקורד שלו: בני גנץ

שטח זה הרקורד שלו: בני גנץ.

בצה"ל, בעיקר ביחידות הלוחמות, מקדשים את ערך המקצועיות ומרבים לדבר עליו. אולם משך השירות, נטל הבט"ש ומגוון מתארי הלחימה אליהם נערכים ביחידות, מקשה מאוד על מימושו. הלוחם, כך חונכנו בצנחנים, הוא איש מקצוע מעולה המיומן בשימוש בנשקו ובלחימה במתארים השונים. בפועל, שמעתי פעם אלוף במיל' (מיוצאי הצנחנים, שזכה לכינוי "האדם החושב" במטה הכללי), שטען כי צה"ל מצטיין, אפילו בהשוואה לצבאות אחרים במערב, בהכשרת הפיקוד הזוטר עד רמת המג"ד. אולם, "יש לו בעיה" בהכשרת הפיקוד הבכיר, קרי המצביאים שלו. "לחץ הבט"ש רק מחמיר את חוסר ההכשרה הזה: העובדה שצה"ל ממעט להתאמן במסגרות גדולות מביאה לכך שהוא מצמיח אוגדונרים שאין להם מושג כמה זמן לוקח לאוגדה לעבור בתוך אוגדה אחרת, או לאיזה מרחק יתפרשו הכלים שלהם בהיקף מלא. ומכיוון שמבחן התוצאה הוא הקובע, האוגדונר שהצטיין כמ"כ כפול מאה, בזירות הבט"ש של לבנון והשטחים, מתקדם במהירות ומבלי להתעכב על הכשרה נוספת. כך הגיע ארז גרשטיין לדרגת תא"ל בגיל 34, משום שגילה אומץ לב ומנהיגות בעשרות קרבות כיתתיים בלבנון, כך התקדם בני גנץ לפיקוד הצפון, ויורשו באיו"ש יצחק גרשון (ג'רי) רץ באותו מסלול. אין הכוונה, כמובן, לזלזל בתכונות שגילו או בהצלחתם בתפקידיהם הקודמים. אבל יש חוסר מקצועיות מובהק במעבר המהיר מתפקיד פיקודי אחד לבא אחריו, בלי להתעכב על הכשרה, לימוד והקניית יכולות הנדרשות בדרגים הגבוהים ביותר" (עמודים 88-89).

היעדר ההכשרה בצה"ל הורגש היטב במלחמת לבנון השנייה, בה פיקדו על יחידות גדולות קצינים דוגמת תא"ל ארז צוקרמן, יוצא הקומנדו הימי ומהנועזים שבמפקדי צה"ל לדורותיו (סופרלטיב שחוק אך נכון). צוקרמן לא עבר הסבה מסודרת לשריון ולא פיקד מעולם על מסגרות מתמרנות גדולות, ועל כן נכשל בהובלת האוגדה בפיקודו אל משימותיה הקרביות. במקביל, "חגי מרדכי היה המח"ט הראשון שנכנס עם כוחותיו לתוך לבנון ולא ישב בחדרי השליטה מרובי הפלזמות שכולם כה ששו להשמיץ אחרי המלחמה. הצנחנים ביצעו את משימותיהם, משונות ומבולבלות ככל שהיו. באחד הלילות היו אחראים להריגת 26 מלוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה, במארב מדויק וקר רוח ליד בינת ג'בייל" (מתוך הכתבה "מאורעות תרח"ט" מאת עפר שלח‏, מגזין "בלייזר", ‏מרץ 2007, עמוד 95). זאת בניגוד לשבעה מפקדי חטיבות במלחמה, כולם אנשים ישרים ואמיצים שעמדו בעבר במבחן האש, שלא השכילו להבחין בין העימות המוגבל המתנהל בשטחים לבין המלחמה בלבנון. מרדכי פעל אחרת, עד כמה שניתן לשפוט, מתוך אותם אינסטינקטים וסט תכונות שמנה שלח בהתייחסו למפקד כיתה המוביל את אנשיו מלפנים. חלק מהליקויים הטקטיים הללו תוקנו בטרם מבצע "עופרת יצוקה", אולם אין די בכך.

נועז כמפקד זוטר, בעייתי כמצביא: תא

נועז כמפקד זוטר, בעייתי כמצביא: תא"ל ארז צוקרמן.

בעת שהספר פורסם נכתב בגב הספר כי: "עפר שלח בן 43, הוא בעל טור בידיעות אחרונות ובאתר האינטרנט Ynet, והרבה לכתוב בנושאי צבא (וספורט). שירת כקצין צנחנים, בין היתר במלחמת לבנון." מאז כאמור אירעו ההינתקות, מלחמת לבנון השנייה, מבצע "עופרת יצוקה", פרשת הרפז, המחאה החברתית, ומבצע "עמוד ענן". שלח עצמו עבד מאז ב"מעריב" ובערוץ 10, נבחר לכנסת מטעם מפלגת "יש עתיד", לקח חלק בוועדת שקד ובניסוח החוק לגיוס המגזר החרדי והכנסתו לשוק העבודה ושימש כחבר ועדת חוץ וביטחון במהלך מבצע "צוק איתן", "אבא שלי והחברים שלו, הרבים מספור, מששת הימים ויום הכיפורים ומה שביניהן ואחריהן; אני ואהוביי שאבדו לי בלבנון וברצועה, ועכשיו בני וחבריו. כמעט חמישים שנה של גברים בנעליים אדומות ועיניים אדומות עוד יותר. זו היתה המלחמה הראשונה שלנו, הדור של לבנון, כהורים, ולהגיד שזה הרבה יותר קשה זו כמובן קלישאה נכונה לגמרי. מקומי במעגל הקרוב המקיף את שמכונים 'מקבלי החלטות' היה קושי מסוג אחר. זה היה כמו לחיות בספר שכבר כתבתי, ובו בזמן לנסות לשנות את מה שנכתב בו. הכעס שחשתי כשחקרתי את האינתיפאדה ולבנון השנייה היה הפעם מסובך במיוחד, כי חלקו הופנה אלי" (מתוך הכתבה "העיניים אדומות יותר מהנעליים" מאת עמוס הראל, "הארץ", 08.08.2014).

הקריאה בספר במהלך הלחימה בעזה בקיץ 2014 מראה כי חלק מהנחותיו התממשו או עתידות להתממש וחלק, בהן הערכותיו כי "התפיסה של "העתקת המלחמה לשטח האויב" פשטה כבר את הרגל. פיקוד הצפון, בכוחות סדירים ועם תמיכה אווירית ונשק מתקדם, אמור לטפל באיום כזה במהירות וביעילות. גם הדרך הנכונה לטפל בחיזבאללה עוברת בוושינגטון, או במבצע שהכוח הנכון לעשות אותו הוא סדיר ולא גדול" (עמוד 60), הוכחו כפחות מתאימות, שהרי בלבנון ולאחר מכן בעזה הפעיל צה"ל גדודים, צוותי קרב חטיבתיים ואף אוגדות מתמרנות וניהל קרבות קשים כנגד לוחמי חמאס וחיזבאללה.

שלח מציג צבא מלא כוונות טובות, ואף איים של מצוינות, בים של חובבנות ובינוניות שאינו מתאים למילוי משימותיו, ושחלק מהן הפכו ללא רלוונטיות או לחלופין לבלתי פתירות באמצעות כוח (כך למשל שאלת הדמוגרפיה הערבית אל מול המדינה היהודית ובתוכה). הקריאה בו כעת, נוכח הרפורמה שמובילים כעת בצה"ל השר יעלון, סגן הרמטכ"ל גדי איזנקוט והרמטכ"ל בני גנץ (שנתונה כמובן לביקורת ועדת חוץ וביטחון בה חבר שלח) מרתקת. מה נרוויח כחברה מאימוץ מסקנותיו של שלח? ראשית, ייפסק השיח הכולל בתוכו את תחושת הקורבנות והפחד מפני איומים קיומיים לכאורה (ולכאורה בלבד), שבינם לבין היות ישראל המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון אין דבר וחצי דבר. ושנית, "הקוד האתי של צה"ל, מסמך מנופח ויומרני שמעולם לא היה בו תוכן של ממש, יפנה את מקומו לקוד של ארגון מקצועי. דמות המפקד שתעלה ממנו כבר לא תהיה מומש-אולי מאנשי פנפילוב, שקם כל בוקר ומאחוריו מוסקבה. היא תדמה יותר, בהקצנה קלה בלבד, למנהל בארגון יעיל, שהתפוקה שלו היא ביטחון" (עמוד 98). הספר כאמור נותר רלוונטי כשהיה אם לא יותר. הקריאה בספר נעימה ומהנה ושלח מיטיב לנסח את רעיונותיו וטענותיו באופן קריא ובהיר. ראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, אנשי מחקר האקדמי העוסקים בצבא , חברה ומדינה, חובבי מורשת קרב והיסטוריה צבאית וכמובן כל מי שצה"ל ובטחון המדינה יקרים לליבו.

(פורסם במקור כטור אורח בבלוג "הינשוף", 23.08.2014)