לוחם מוסד מגלה שמה שנדרש ממנו שונה מאוד ממה שייחד אותו כקצין נועז בסיירת, והוא מוטרד משאלת האמצעים המקדשים את המטרה. מותחן יעיל ואמין
- פורסם ב"מקור ראשון"
- 1 בינואר 2021
יותר ממדינות אחרות, נראה שישראל היא כר פורה לסופרי מתח שבעברם שירות ביטחוני ממושך. אחד הספרים האחרונים שיצאו לאור בסוגה זו הוא "שירת הברבור" (ידיעות ספרים, 2020) מאת מאת טל בר, אשר שירת כשמונה שנים ביחידת עילית במגוון תפקידי לחימה ופיקוד, והינו רב־סרן במילואים.
עלילת הספר נפתחת עם התעוררותו של גיבור הספר דניאל גורדון, שהוא גם המספר, במתקן חקירות תת־קרקעי, סמוך לדמשק. חוקר שבויים סורי נחוש וערמומי מאשים אותו בהיותו סוכן מוסד. טענותיו כי מדובר בטעות בזיהוי וכי הוא סוחר יהלומים קנדי נענים ביד קשה, ולא בלי צדק. אולם הפרק הזה הוא רק "טיזר" שנועד, בהצלחה יש לומר, לתפוס את הקורא ולחברו לעלילה. מכאן עובר המחבר לתאר את שירותו של גורדון בעולם החשאי.
בדומה למחבר, שירת גורדון כמפקד צוות ביחידת עלית בצה"ל במשך שבע שנים, ולאחר שחרורו ביקש להתגייס למוסד. הרקע הקרבי שלו כולל, בין השאר, פשיטה שהשתבשה על בית בטול־כרם שהסתתרה בו חוליית מחבלים, ובמהלכה מצא עצמו גורדון לבדו תחת אש. כבר שם, בתחילת הספר, מתגלה הגיבור כטיפוס קר־רוח בשעת לחץ.
"הרמתי את ראשי מעל החומה וזיהיתי את שני המחבלים שירו לעברי. יריתי לעברם שני כדורים מדויקים, והם נפלו כמו מטרות קופצות במטווחים. החיים נזילים, חשבתי. לרגע קצר כעסתי על כך שנשארו לי אפשרויות כה מעטות להציל את נפשי, על כך שעלי לבחור בין אפשרויות גרועות לגרועות יותר" (עמ'26). כך תיאר הגיבור את הלחימה ואת תחושותיו, והבהיר לקוראים שאין מדובר בעוד דמות נוסח ג'יימס בונד שהורג בלי להניד עפעף ואינו חש דבר. בצה"ל התרשמו מאוד, ולגורדון הוענק צל"ש על גבורתו בקרב.
להיפטר מהריבועים בבטן
אבל מה שנתפס כמרשים בצבא לא עשה רושם על המגייסים במוסד. "עם כל הכבוד, והאמן לי שיש כבוד, יושבים כאן עשרות מועמדים מדי שבוע, כולם מפקדים ביחידות עילית – מטכ"ליסטים, שלדגיסטים, שייטים וטייסים. אני משועמם מסיפורי גבורה ומדורה, תן לי משהו לעבוד איתו. אני לא מחפש כאן את רמבו, אני מחפש את ג'יימס בונד מחופש לוודי אלן. לא מעניין אותי שהצלחת לחלץ את הצוות שלך תחת אש בלבנון, או שהשתתפת באיזה מבצע איסוף מודיעין בסוריה. מעניין אותי שתצליח לשכנע שוטר פריזאי שאתה תייר שמתפעל מאמנות בזמן שאתה עוקב אחרי אחמד מהחיזבאללה" (עמ' 29), אמר לגורדון המראיין, איש מבצעים ותיק במוסד בשם הנרי.
גורדון, כך נראה, הצליח לשכנע את הנרי שלמרות הרקע הלוחמני גם הוא אדם ישר שיודע לשקר ולרמות, או בלשונו של הנרי "סרגל שהוא גם מחוגה" (עמ' 38). הוא עובר מסלול הכשרה תובעני שבמהלכו הוא נדרש לאפסן בארון את מה שלמד בכוחות המיוחדים של צה"ל, וללמוד טכניקות מבצעיות וכישורים חדשות. לא בכדי נאמר לו, ולמגויס נוסף עם רקע דומה, להיפטר מהריבועים בבטן, שכן הם לוחמים במוסד ולא בסיירת מטכ"ל.
עם סיום המסלול נשלח גורדון לבנות את סיפור הכיסוי שלו כיהלומן קנדי, זהות שתשמש אותו בשורה ארוכה של פעולות חשאיות ובהן גם סיכולים ממוקדים של פעילי טרור ובכירים במשטר הסורי. במקביל נאבק גורדון על שלמות נישואיו לאהובתו, נטע, כמו גם בספקות שמתעוררים בו בנוגע לשאלה האם האמצעים מקדשים את המטרה בכל מצב ומשימה.
מפקדיו של גורדון מנסים לשכנע אותו ש"שדות הקרב של המוסד והצבא שונים, ושבניגוד לצבא, המדים של המוסד הם חליפה, אבל השליחות היא אותה שליחות ובשמה של אותה מדינה" (עמ' 96). זוהי קביעה נכונה, אבל כדי שהעיקרון הזה יהיה מקובל על כלל העושים במלאכה חייב לבוא לצידו אמון גדול בין הלוחמים ושולחיהם, בכך שערכיות הפעולה שבשמה הם יוצאים לסכן את חייהם היא גבוהה וחיונית לביטחון המדינה.
הארכת חוזה השכירות
עם הפקפוק הזה בצדקת הדרך ביקשו להתמודד גם ספרים קודמים בסוגה הזאת. למשל בספר המתח המצוין "תיק IVF" (הוצאת ידיעות ספרים, 2014) שכתבו חגי טיומקין ואלדר גלאור. בספר מפעיל ראש אגף המבצעים בשב"כ רוני לרנר, אשר שירת "בסיירת צנחנים" (עמ' 493), את מיכאל מרציאנו, לוחם בסיירת מטכ"ל לשעבר, שחדר לתא טרור של החיזבאללה בלונדון. "התפקיד שלי הוא לא לשרת את האמת ואת הצדק, אלא את הביטחון של קבוצה אחת מסוימת בעולם, שהרבה אנשים רוצים לפגוע בה ואין אף אחד אחר שישמור עליה" (עמ' 298), מסביר לרנר למרציאנו בספר, כשזה מותח ביקורת על השיטות שבהן נוקט השב"כ. "קל להיות מוטרד מזכויות אדם ומזכויות של ערבים ומזכויות של חתולים", ממשיך לרנר, "כל עוד אתה יודע שמישהו אחר מסכן את החיים שלו ועושה את הדברים המלוכלכים בשבילך" (עמ' 298).
בר מצדו מציין בספרו שמה שהפעילות של המוסד משיגה למעשה הוא זמן. הארכה של חוזה השכירות של מדינת ישראל, שאותו ינצלו המדינאים בכדי לייצר עבורה תנאים טובים יותר. השאלה היא האם המטרה שבשמה מופעלים האמצעים נותרה צודקת מחייבת בירור מתמיד, וכמוה השאלה האם הזמן שנקנה בעמל וסיכון רבים מנוצל כיאות.
הספר שכתב בר הוא מותחן יעיל, מהיר וחד, מלא קטעי פעולה אמינים. בישראל נכתבו כבר כמה וכמה מותחנים על אנשי מבצעים שכאלה, שהמוצלח שבהם, שכלל עומק ומורכבויות שאינן מצויות לרוב בשכאלו, הוא "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) שכתב איש המוסד לשעבר מישקה בן־דוד. תיאורים בספר – כמו זה של גדי, ששירת "בצנחנים ובמוסד" (עמ' 299), שרכוב על אופנוע, נצמד אל רכב ובידו תת־מקלע מיני־עוזי, "מרסס את היושבים מלפנים" (עמ' 57) ונמלט, מותיר מאחוריו מחבלים הרוגים – מזכירים פעולות במציאות כמו החיסול במלטה מזכ"ל ארגון הג'יהאד האסלאמי פתחי שקאקי ב־1995, וכמו האופן שבו חוסל לאחרונה ראש תכנית הנשק הגרעיני של איראן, מוחסן פח'ריזאדה, בעיירה ליד טהרן. שני החיסולים יוחסו בפרסומים זרים למוסד. גם בר בספרו תיאר אירועים ושיטות פעולה דומות, שהעניקו לו אמינות ותחושה כי הדברים היו יכולים להתרחש במציאות.
מנגד, עולם הריגול, כפי שכתב בר בעצמו, כולל בתוכו אנשים אפורים, חסרי ייחוד שנבלעים בקהל. גיבורים כמו ג'ורג' סמיילי, גיבורו המופלא של הסופר הבריטי הגדול ג'ון לה־קארה – שמת לפני כשלושה שבועות – כאלה שאיש לא היה מאמין שהם למעשה רבי־מרגלים ומפעילי סוכנים בחסד, ודווקא יכולתם לפעול כזיקית היא שעושה אותם לאנשי מבצעים יעילים כל כך.
יש צוותים של ג'יימס בונדיים, אך בנוף הספרותי חסר סיפורם של אותם לוחמים "אפורים" לכאורה ונועזים לא פחות. תרומתם של לוחמי המוסד שהפעילו, למשל, את הסוכן אשרף מרואן, שהיו לו מהלכים בצמרת הממשל המצרי ופרופ' אורי בר־יוסף קבע כי ההתרעה שהעביר ערב מלחמת יום הכיפורים הייתה גורלית ביותר בחשיבותה, וכי בלעדיה היה גיוס המילואים מתחיל רק עם פרוץ המלחמה ורמת הגולן כולה היתה נכבשת בידי הסורים – היתה בעלת חשיבות עליונה. לוחמים כאלה ראויים שייכתבו עליהם ספרים, כי סיפורם בוודאי מרתק לא פחות.
על הכוונת 