פלוגה מעולה, אבל לא יחידת עילית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר והסרט על סיירת גולני מתארים את תולדותיה של פלוגה מעולה. אבל האם ההכשרה המפרכת של לוחמיה, שנעשתה לעתים בניגוד לפקודות וללא פיקוח והצדקה היתה נדרשת, והאם היה צורך ביחידה כה איכותית בלב חטיבת חי"ר?

השבוע שידר "ערוץ 10" את הסרט "הסיירת" שעשו הפרשן הצבאי אלון בן דוד והבמאית ציפי ביידר, אודות סיירת גולני, אחת הסיירות הוותיקות בצה"ל, ובוודאי שאחת מהיחידות שעיצבו את רוח הלחימה והסטנדרטים שלו. במקביל יצא אודתיה גם הספר, "טורפי הלילה" מאת מירב הלפרין (הוצאת ידיעות ספרים, 2018). המחברת תחקרה רבים מהמפקדים והלוחמים בסיירת, וסיפרה את סיפורה מראשיתה, כמחלקת הקומנדו בפיקוד רפי קוצר במלחמת העצמאות ועד לשנות ה-2000, באמצעות סיפורם של מי שפיקדו עליה.

סיירת גולני באימון, (צילום: דו"צ).

כרגיל, אני מאלו שקראו את הספר לפני שראו את הסרט (ואחר כך גם אומרים שהספר יותר טוב). בוודאי יש מתאימים ממני לכתוב על הספר ועל היחידה, שכן לא רק שאיני נמנה על בוגרי הסיירת ולא שירתתי גם בגדודים של החטיבה, אני בכלל מהצד האדום של המפה, ואת הסדיר עשיתי בחטיבת הצנחנים. זה יהיה כאילו אוהד הפועל כותב על ההצלחות של מכבי. ועדיין, הפרספקטיבה שרכשתי על הצבא ככלל, והמפגשים עם לא מעט מבוגרי ומפקדי הסיירת, מספקים לי נקודת מבט של מי שבקיא ומעריך מחד, אבל בוודאי אינו אוהד שרוף.

ח"כ עפר שלח, בעצמו קצין צנחנים, כתב בשעתו במאמר ב"בלייזר" כי "בשנות ה-60 החלה החטיבה במסע לצמרת דרך טיפוח הסיירת שלה: בניגוד לצנחנים, שם נתפסה הסיירת כיחידת סיור עם עדיפות מסוימת על פני הגדודים ולא יותר, בגולני לקחו את החיילים הטובים ביותר לסיירת מתוך מחשבה שיווקית ברורה – ליצור יוקרה שתסיר את הסטיגמה הנחשלת של החטיבה ותמשוך אליה אנשים טובים. לכן הסיירת בחרה את אנשיה אחרי שלושה חודשי טירונות, ולא מיד עם הגיוס כמו שהיה מקובל בצנחנים. בוגריה הפכו לשלד הקצונה של החטיבה (וחלק גדול מהם נכנסו להלם לא קטן בפעם הראשונה ששלחו אותם לגדודים). מפקדיה הבולטים היו אחר כך למח"טים של גולני". התיאור הזה תופס היטב את סיפור הסיירת על הטוב והרע שבו. 

לאורך השנים בנתה החטיבה נבחרת מעולה של לוחמים, אולם הסטת המשאבים מהחטיבה לסיירת, פגעה בכשירות החטיבה והשאירה את גדודיה הרחק מאחור. "הסיירת משכה את כל החטיבה קדימה ושימשה מודל וסמן ימני לכל דבר" (עמוד 212), תיאר אחד ממפקדיה, אל"מ (מיל') רביב ניר, את חשיבותה לחטיבה כולה. נשאלת השאלה עד כמה צדק, שכן גולני בנתה יחידת עילית של ממש, בסדר גודל אחר לגמרי מזה של פלוגה, עם מפקדי פלגות ומפקדה שכפופים למפקד הסיירת, בסך הכל סרן ותיק או רב-סרן. אך האם היה בכך צורך? האם החטיבה היתה צריכה יחידת קומנדו ולוחמה בטרור מעולה, או שמא רק פלוגה שמתמחה בניווט, סיור, תצפית ובמקרה הצורך בפשיטה? פיקוד צפון בוודאי נדרש לכזו, אבל טרח להקים אותה רק בשנות ה-90' – יחידת אגוז, גם כן בחטיבת גולני.

"זאת סיירת גולני"

הספר נפתח בפיגוע במשגב-עם ב-7-8 באפריל 80', במהלכו השתלטו חמישה מחבלים מארגון חזית השחרור הערבית, על בית הילדים בקיבוץ. במהלך הלילה, ניסה צוות מסיירת גולני לפרוץ לבית. הרמטכ"ל, רפאל איתן, הורה לעצור את ניסיון ההשתלטות בטרם פרצו לבית הילדים, לא לפני שאחד הלוחמים נהרג. בהמשך הגיע למשגב-עם מפקד הסיירת, גיורא ענבר, לימים תא"ל. כשענבר התגייס "הוא ביקש להתנדב לסיירת גולני כמו אחיו הגדול, רמי. בסיירת דרשו אישור הורים לכך ששניהם ישרתו באותה יחידה. הוא ויתר על הרעיון והלך לחטיבה" (עמוד 125). ב-1979 הגשים את חלומו, מונה למפקד הסיירת ונחשב, כהגדרת העיתונאי אביחי בקר (בעצמו מ"פ בגולני), כאחד מקבלני הביצועים הבולטים של צה"ל ופיקוד הצפון. מספר הפשיטות שביצעה הפלוגה בפיקודו בלבנון היה גבוה במיוחד, והוא היה ידוע ביכולתו להתחבר לפיקוד הבכיר של הצבא ולשכנע אותו להטיל על הפלוגה מבצעים רבים. 

אלוף פיקוד הצפון, יאנוש בן-גל, הסכים לצרף את הסיירת גם לפריצה השנייה לבית הילדים, שהוטלה על סיירת מטכ"ל בפיקוד עוזי דיין. אם הינתן האות, סיפר ענבר, "נכנסתי פנימה עם כל מי שלא נפצע בפריצה הראשונה. מיד הרגתי את המחבל שעמד עם הרובה ליד התינוקות, ואז הפתיע אותי מחבל נוסף מאחור והצלחתי להרוג גם אותו. עד הפריצה ידענו שיש שם שלושה מחבלים. בדיעבד הם היו חמישה. כל הזמן פחדתי שנפגע בילדים" (עמוד 14). כוח סיירת מטכ"ל הרג את שלושת המחבלים הנותרים. במהלך הלילה רצחו המחבלים פעוט, אייל גלוסקא שמו, אך מלבדו לא נפגעו בני ערובה נוספים. שישה מלוחמי סיירת מטכ"ל נפצעו גם הם בפעולה. ענבר הוסיף וציין שסיירת גולני קיבלה "את החדר של התינוקות, שלטעמי היה הכי מסובך. הרגנו שני מחבלים. ביצענו את הכול. מי פרץ עם סיירת מטכ"ל שהגיעה עם יסעורים יפים ועם נשק שלא ראינו בחיים? השאריות, מי שהיה רק חצי פצוע מהפריצה של הלילה, וחבר'ה מהקיבוצים בסביבה, לוחמי סיירת גולני לשעבר, ששמעו שיש אירוע והגיעו. הם לקחו חגורים מהפצועים ונכנסו פנימה. זאת סיירת גולני" (עמוד 15). 

מבצעים שלא נחשפו עד כה

רס'ן שמריהו ויניק.jpg

רב-סרן שמריהו ויניק, מפקד הסיירת שנהרג בקרב על החרמון, (מקור: ויקיפדיה).

כוחו האמיתי של הספר הוא בכך שהוא שופך אור על התקופות הפחות מתועדות של מבצעי הסיירת, ושל צה"ל בכלל. כך למשל מעט מאוד נכתב על פעילותה במהלך מלחמת יום הכיפורים ובמלחמת ההתשה במובלעת הסורית שלאחריה. הספר מתקן זאת. בין היתר נכתב שם כי מפקד הסיירת, שמריהו ויניק, הוביל גיחות וסיורים מעבר לגבול מדי לילה. באחד הלילות נתקל כוח בפיקודו בחיילי קומנדו סורים שהטמינו מטעני חבלה בציר בסמוך לקוניטרה. "ויניק פקד על חייליו להסתוות בשטח וסימן להם להמתין עד שלוחמי הקומנדו יהיו עסוקים בהטמנת המוקשים. למרות נחיתותם המספרית, ארבו הלוחמים לחיילים הסורים, הסתערו עליהם בבת אחת והרגו את כולם" (עמוד 88). את המטענים נטרל בהמשך כוח הנדסה. לויניק, שנהרג בהמשך בקרב לכיבוש החרמון, הוענק עיטור המופת לאחר מותו.

לאחר המלחמה מונה למפקד הסיירת חברו הטוב של ויניק, מודי בן שך, שדווקא היה אחד ממבקריה החריפים. "לא אהבתי את הברדק של הסיירת, את הרשלנות, את חוסר המשמעת. לא גדלתי בסיירת, אלא באתי מחטיבת גולני. כמפקד צעיר ראיתי בפיקוד בגולני אתגר חינוכי ובעצמי ראיתי יאנוש קורצ'אק בן עשרים ומשהו. היו לי מסרים חינוכיים ורציתי לפקד דווקא על חיילים שלא מתנדבים" (עמוד 95). את הסיירת קיבל מוכה וחבולה לאחר קרבות החרמון. כבר בלילה הראשון הוביל אותה לפשיטה בשטח סוריה על מוצב של הצבא הסורי בכדי להשמיד תול"ר (תותח ללא רתע) שירה על כוחות צה"ל במובלעת הסורית. "יצאנו למבצע בלילה, הלכנו ברגל, חדרנו למוצב, הרגנו את יושביו ופגענו בתול"ר. בדרך חזרה היתה לנו התקלות עם חיילים סורים, אבל חזרנו בלי נפגעים" (עמוד 96). המבצע סייע להעלאת המורל ולהחזרת הפלוגה לתלם.

דוגמה נוספת נוגעת לתקופת השהייה בלבנון, שלא הרבה ידוע אודותיה. בין היתר מתואר בספר מבצע "נשל הנחש", עליו פיקד זהר דביר, לימים ניצב במשטרה וסגן המפכ"ל היוצא, שפיקד על הסיירת בשנים 92'-94'. דביר, שכמו רוב מפקדי הסיירת עשה את עיקר שירותו בגדודי החטיבה ולא צמח בה, הוביל כוח מהסיירת בסמוך לג'בל צפי שבדרום לבנון, במטרה לפגוע בחוליית מחבלים שתקפו ללא הרף את מוצבי צה"ל. הכוח ארב למחבלים, שהיו בעמדה משלהם. "צפינו בהם מתפללים, אוכלים, מטפלים בנשק. ברגע הנכון חיסלנו שבעה מחבלים" (עמוד 185), סיפר דביר. 22 מבצעים של הסיירת הוביל דביר בלבנון, כולם מוצלחים וכולם ללא נפגעים לכוחות צה"ל.

הסיירת תהיה שם בעימות הבא

הספר הוא שיר הלל לפלוגת הסיור (וכאמור, מדובר בפלוגה, לא יותר) של חטיבת גולני, וככזה, כמו גם בסרט שעשה בן דוד, תואר המסלול המפרך עד כדי אירועי קיצון של השפלה והתעללות באורח רומנטי. "שטח 100", בו עשו לוחמי הסיירת טירונות יחידה, היה במשך שנים מרחב לא מפוקח שבו מפקד צוות וכמה סמלים עשו כאוות נפשם, לא פעם ללא הצדקה וצורך מבצעי. המקרה הבולט היה של סגן אחימאיר פורת (שהתפרסם כ"צוות אחי") שב-93' אימן את חייליו באופן כה קיצוני עד שמפקד הסיירת דאז, זהר דביר, קבע ש"עבר את הגבול שבין תרופה לרעל" (עמוד 189). רק שבעה לוחמים סיימו את המסלול ורק שניים מהם הבינו משהו במקצוע הלוחם שאליו הוכשרו. בחטיבה נקטו צעדים כדי שהמקרה, ודומים לו, לא יחזרו וכיום, כפי שאמר בראיון אחד ממפקדי החטיבה, כבר "אין יותר צוות אחי בגולני". מסלול הלוחם נשאר קשה, אבל הקושי נועד לחשל את החיילים ולא להשפיל אותם, וטוב שכך.

חבל גם שבראיונות שערכה הלפרין עם בוגרי הסיירת, לוחמים ומפקדים כאחד, הגולנצ'יקים, כהרגלם, לא ויתרו על הביקורת המסורתית כלפי חטיבות ויחידות עלית אחרות, ונשמעו בעיקר כמו בן מקופח שמנסה כל העת להוכיח שהוא טוב מן האחרים. אם אתה טוב, והסיירת מעולה, חבל על המאמץ לספר כמה האחרים גרועים, או להשוויץ כמה אתה שווה. מוטב היה להימנע מזה. ב"אחריי", סרט שעשה שלח ב-2011, הוא תיאר כיצד מתוך האכזבה של מי שלא נבחר ליחידות המובחרות של חטיבת הצנחנים, "מתחילה להיוולד הזהות חדשה, האחווה של אלה שהופכים את זה שלא לקחו אותם למקור חדש של זהות ומוטיבציה. ההוויה שבגללה, בעיני, הגדודים של הצנחנים או גולני תמיד היו עדיפים על כל סיירת". לא נותר לי אלא להסכים. 

לקראת שידור הסרט פרסם שר החינוך, נפתלי בנט, פוסט בטוויטר שבו המליץ לצפות בסרט וציין שזכה "לעשות איתם מבצעים משותפים בלבנון", שם התוודע "לרוח המבצעית הנדירה שלהם". בנט, שהיה לוחם בסיירת מטכ"ל ומ"פ ביחידת מגלן, צודק, וסביר שהסיירת תמשיך ותיקח חלק מרכזי בכל עימות עתידי. אבל העימות המתוקשר שלו עם שר הביטחון ליברמן בנוגע לחמאס ולרצועת עזה, שנועד, ככל הנראה, לשפר את מצבו בבחירות הבאות, עשוי דווקא לקרב את המלחמה הבאה. מוטב שיעסוק במניעתה או לפחות בדחייתה ככל שניתן. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.10.2018)

קאמבק או Fallback\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מינוי תא"ל במיל' גל הירש למפכ"ל עשוי להיות בדיוק מה שהמשטרה זקוקה לו. מנגד, אין לו כמעט שום ניסיון בעבודת המשטרה העיקרית, האפורה השוחקת, וכגודל הציפייה מן הקאמבק עשויה להיות גודל האכזבה.

השר לביטחון פנים, גלעד ארדן.

השר לביטחון פנים, גלעד ארדן.

אתמול הודיע השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, על מינויו הצפוי של תא"ל במיל' גל הירש לתפקיד המפכ"ל ה-18 של משטרת ישראל. נראה כי ארדן, פוליטיקאי מוכשר שזכה לשבחים על כהונותיו כשר לאיכות הסביבה והתקשורת (וגם כשהתפטר מתפקיד השר להגנת העורף חסר השיניים), קיבל תחת ידיו ארגון מוכה שסבל ממספר פרשיות מביכות וכושלות בשנים האחרונות (פינטו, רונאל פישר ומצעד הגאווה בירושלים אם למנות רק כמה).

הצורך לשקם את הארגון והרצון במועמד שיקרין גם על השר הממונה, בדומה לאופן שמינוי האלוף במיל' גבי אשכנזי לרמטכ"ל ה-19 של צה"ל הקרין על שר הביטחון פרץ, הם שהביאו לבחירה בהירש. אולם הצנחת מועמד מבחוץ מעידה יותר מכל על מצבה הקשה של המשטרה שכן אחד המדדים לבריאותו של ארגון הוא היכולת להצמיח את מנהליו ומפקדיו מתוך השורות.

רב-ניצב, יעקב טרנר, כא

רב-ניצב, יעקב טרנר, תא"ל מחיל האוויר "יובא" לשורות המשטרה.

הירש, על כל פנים, לא יהיה המפכ"ל הראשון שמוצנח לארגון מבחוץ. ב-1980 מונה האלוף הרצל שפיר לתפקיד. הוא שימש בו רק כשנה (והספיק להשיק את התר"ש הראשונה של המשטרה) ופוטר על רקע חילוקי דעות עם שר המשטרה, יוסף בורג. בשנת 90' מונה למפכ"ל יעקב טרנר, טייס קרב ותא"ל בחיל האוויר, אשר שירת קודם לכן בשני תפקידי ניצב.

המאוכזבים

מפקד המחוז הצפוני של המשטרה, ניצב זהר דביר.

מפקד המחוז הצפוני של המשטרה, ניצב זהר דביר.

ביציע המאוכזבים ניתן למנות את שלושת הניצבים שהתמודדו על התפקיד: בנצי סאו, יורם הלוי וזהר דביר. כל השלושה שירתו בארגון שנים ארוכות והצטיינו לכל אורך שירותם. מנגד, בחינה מעמיקה של תיקי השירות שלהם תגלה כי סאו עשה את עיקר שירותו במשמר הגבול, דביר, שהתגייס למשטרה לאחר מסלול פיקוד בגולני (בין היתר כמפקד הסיירת), והלוי, יוצא הצנחנים, צמחו בימ"מ (ואף פיקדו עליה), יחידת עילית למלחמה בטרור, מהטובות בעולם, שאין לה כמעט דבר עם עבודת משטרה טהורה ובכלל זה חקירות, סיור, שיטור תנועה ועוד.

מפקד המחוז הדרומי של המשטרה, ניצב יורם הלוי.

מפקד המחוז הדרומי של המשטרה, ניצב יורם הלוי.

לאור המינוי הודיע סאו כי הוא שוקל לפרוש. שני הניצבים האחרים הודיעו שאין בכוונתם לפרוש, אולם בעוד הלוי מחה על מינוי מועמד חיצוני קיבל דביר את המינוי בהבנה. סביר כי השניים ישמשו בזה אחר זה כסגניו של הירש במשטרה. כאן עשויה להיות בעיה נוספת שכן להירש דרוש לצידו סגן מנוסה שלו מסלול שירות הדומה לניצבים מן העבר, דוגמת יואב סגלוביץ', אילן פרנקו ומשה מזרחי, שצמחו במערכי המשטרה האפורים והשוחקים שהינם לב ליבה של עבודת השיטור. דביר והלוי, כאמור, אינם כאלה.

המועמד

סיירת צנחנים הירש

הירש (יושב משמאל) כמפקד צוות בסיירת צנחנים.

הירש, יליד 1964, שירת בסיירת צנחנים כלוחם וכמפקד צוות. מאוחר יותר כתב בספרו כי "הסיירת היתה גורם משמעותי מאוד בתהליך הפיכתי למפקד, וממנה לקחתי את הגישה הספרטנית, "יש ספק – אין ספק", את המקצוענות, את הנחישות והקשיחות ללא גבולות, ואת הידיעה שאין משימה שלא אוכל לבצעה, כי הדברים תלויים בעיקר בי" (עמוד 24). כמפקד פלוגה בחטיבה לחם בפעולת מיידון ב-88'.

ספרו של הירש, בהוצאת ידיעות אחרונות, 2009.

ספרו של הירש, בהוצאת ידיעות אחרונות, 2009.

בעת שפיקד על יחידת שלדג הוביל הירש מבצע בעומק לבנון במהלכו כיבה את מכשיר הקשר בכדי למנוע ממפקדיו להורות על נסיגה. המבצע הושלם בהצלחה והירש זכה לנזיפה מהרמטכ"ל ליפקין-שחק אך גם לשבחים על אומץ הלב. להגנתו טען בספרו כי "התוכנית תמיד תשתנה, כך חונכתי במשך שנים בצנחנים, כך אנחנו מחנכים ב'שלדג'. לאלתר, להעז, לדבוק במשימה" (עמוד 93). בשל שינויים שביצע ביחידה וסגנון הפיקוד שלו (חיבתו לדברי פאתוס, ציטוטים מן התנ"ך והשירה העברית, ידועה) נדרש הירש להתמודד עם מחאת אנשי מילואים ביחידה שגבלה במרד. הוא זכה לגיבוי והיחידה בפיקודו זכתה להישגים ובהם צל"ש הרמטכ"ל במבצע "ענבי זעם".

באינתיפאדה השנייה שימש כמפקד חטיבת בנימין וכקצין האג"ם של פיקוד המרכז (והיה ממתכנני ויוזמי מבצע חומת מגן) ופיקד על בה"ד 1. במלחמת לבנון השנייה פיקד על אוגדת הגליל. חטיפת החיילים, רגב וגולדווסר, אירעה בגזרתו והוא ספג על כך ביקורת קשה בתקשורת ובצבא פנימה כבר בימי המלחמה הראשונים. הרמטכ"ל חלוץ שקל לא פעם להחליפו אולם נמנע מכך בלחץ מפקדיו הישירים של הירש. כתוצאה מכך נאלץ הירש, שאוגדתו נשאה בעיקר נטל הלחימה, ללחום בשתי חזיתות: מצד אחד בחזבאללה ומצד שני בגורמים שונים שניסו להדיחו.

הרמטכ

הרמטכ"ל חלוץ עם תא"ל גל הירש בביקור שערך בחפ"ק אוגדת הגליל בעת המלחמה.

הירש ניזוק קשות מן המלחמה (בעיקר בשל אחריותו לחטיפה) אף שהיה אולי המפקד היוזם והלוחם ביותר בדרג הטקטי. לאחר המלחמה מונה האלוף במיל' דורון אלמוג, מפקדו בעבר בצנחנים, לחקור את אירוע החטיפה. אלמוג, ככל הנראה בעיקר במטרה לזעזע את צה"ל ולהביא להתפטרות הרמטכ"ל חלוץ, הוציא תחת ידו דו"ח קטלני שתלה בהירש אחריות ישירה לחטיפה וקבע כי הסיור שהותקף יצא למשימה "כמעט כמו לטיול".

הירש בתגובה בחר להתפטר מצה"ל. לאחר שפרש פנה לעסקים (ייעוץ ביטחוני בעיקרו) ופרסם ספר אודות שירותו הצבאי, בדגש על המלחמה. באחרונה זכה הירש לזיכוי שבדיעבד על פעולותיו במלחמת לבנון השנייה מידי השופטים וינוגרד וחשין. בנוסף זכה הירש למחמאות על האופן בו פיקד על אוגדתו במלחמה מצד הרמטכ"ל איזנקוט.

האתגרים שעל הפרק

סמל משטרת ישראל.

סמל משטרת ישראל.

משטרת ישראל זקוקה כעת לשלושה דברים על מנת לנער מעצמה את תדמית הארגון הכושל שדבקה בה. ראשית, השגת תקציבים בסדרי גודל שונים מאלו שהיו בעבר. בדיונים על תקציב הביטחון נוהגים קציני צה"ל להביא את המשטרה כדוגמה לארגון שסובל ממצוקת תקציב ועל כן מתקשה לתפקד. בשעתו קבע אלוף במיל' כי אפשר לדעת אם מתכוונים למשהו ברצינות על-פי חלוקת הכסף ושיבוץ האנשים לתפקידים. המשטרה חשובה, יש לתקצב אותה בהתאם. דרושים תקנים, ציוד ויכולות חדשות. שנית, הדימוי. המשטרה צריכה לשכנע את הציבור (ובכך עשוי להיות להירש תפקיד מפתח) כי היא חשובה לביטחונו ממש כמו צה"ל והשב"כ. שלישית, גאוות יחידה. על השר והמפכ"ל להצליח להשיב את אמון השוטרים במשטרה. אמון שנשבר בפרשיות השונות כמו גם בעצם "ייבוא" מפקח כללי מבחוץ.

כלל לא בטוח שניסיונו של הירש בלחימה בטרור ובגרילה בלבנון ובגדה המערבית רלוונטי להובלת המאבק בפשיעה המאורגנת, תאונות הדרכים, המאבק במסתננים ועוד. ניסיונו של הירש בעבודת שיטור מסתכם בימיו כמפקד גדוד הצנחנים 202 בשכם באינתיפאדה הראשונה וכמח"ט בנימין בשנייה. בשני המקרים נאבק בטרור הפלסטיני. מאבק זה אינו דומה כלל ועיקר למאבק בפשיעה, לא בכלים שיש ברשות השוטרים ולא בסמכותם להפעילם. כמפקד בית הספר לקצינים נהג הירש לומר לצוערי הקורס כי חייבת להיות להם כקצינים וכמפקדים מטרה שלאורה יובילו את המסגרות שעליהן יפקדו. עוד אמר כי "הערכים קובעים את התוצאה." נוכח חוסר ניסיונו בתחום כמו גם בעיות בליבת הארגון עשוי הירש לגלות שכוונות טובות ואמונה בצדקת הדרך אינן מספיקות.