אין תחתית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

העיתונאי הנטר ס. תומפסון כתב בשעתו על הפחד והתיעוב שחש במהלך הקמפיין שניהל ניקסון לבחירתו מחדש כנשיא ארצות הברית. מוטב היה לשמור את הסופרלטיבים הללו לקמפיין של טראמפ.

בשנת 1972 סיקר העיתונאי האמריקני הנטר ס. תומפסון את מערכת הבחירות לנשיאות ארצות־הברית שבה התמודד הנשיא הרפובליקני המכהן, ריצ'רד ניקסון, על כהונה נוספת, מול הסנאטור הדמוקרטי ג'ורג' מקגוורן. רשמיו של תומפסון ממסע הבחירות, כונסו לספר שכתב, "פחד ותיעוב בנתיב הקמפיין, 1972".

ניקסון הוצג שם כמי שמייצג את כל האפל והאלים באמריקה. מאז זרמו הרבה מים בנהר, ונראה כי תומפסון טעה בגדול. ניקסון היה שקרן ורמאי, ובנוסף גם ריגל אחר יריביו הפוליטיים (ראו ערך "פרשת ווטרגייט", שבגינה התפטר). אבל לצד כל אלו, הוא גם היה נשיא מוכשר ורב הישגים.

בספרו המרתק "ניצחון המערב" (הוצאת שיבולת, 2020) תיאר ההיסטוריון ויקטור דייוויס הנסון, כיצד ניקסון שינה את אופן ניהול המערכה בווייטנאם והפעיל את הכוח בשום שכל.

"הפצצת חג המולד 1972 הייתה רחוקה מלהיות בלתי יעילה וחסרת הבחנה, והיא השיבה את הקומוניסטים לשולחן הדיונים באמצעות השמדת כמה מתקני מפתח בצפון וייטנאם. מבצע ליינבקר 2, כפי שכונה, היה קטלני למכונת המלחמה של האנוי הרבה יותר מאשר מבצע רעם מתגלגל חסר ההבחנה, שנמתחה עליו ביקורת רבה, כמה שנים לפני כן. ב־1965 לא היה לממשל ג'ונסון מושג על מה שהסתכנו בו בווייטנאם, או על כללי העימות הסופיים, אך ב־1971 ממשל ניקסון הבין במדויק את הדילמה האמריקנית" (עמוד 535).

הנסון אמנם הוציא מתחת ידו ספר בעייתי, שבו ירה את החץ (הטענה כי לאורך ההיסטוריה הפגינו צבאות מערביים עליונות מוחלטת בשדה הקרב) ואז סימן את המטרה, תוך שהוא מתעלם מעובדות ורבות שסותרות אותה, אך קביעתו כי ניקסון היה מדינאי מוצלח, נותרה נכונה. 

כנשיא ידע ניקסון "לחתוך הפסדים" ולסיים את מלחמת וייטנאם, והוביל מדיניות חוץ מוצלחת מאוד שכללה את הסכמי סאלט לצמצום נשק גרעיני מול הסובייטים והישגים נוספים. 

לאור זאת, מוטב היה לשמור את הסופרלטיבים על פחד ותיעוב לקמפיין הבחירות של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ ב־2020. אפשר לנהל את הוויכוח העקר בשאלה האם טראמפ טוב או רע לישראל (מוטב לישראלים להתמקד במי שינהיג אותם) ולחלופין לנהל דיון בשאלה המורכבת האם בסופו של יום היתה המדיניות שעיצב ומימש טובה או רעה (אלה הן כמובן הגדרות פשטניות, וכמו בכל דבר התשובה היא תלוי באיזה תחום). 

אין ספק שהיו לו כנשיא גם הישגיםרק במזרח התיכון, למשל, ראוי לציין את הסכמי השלום שיזם בין ישראל, בחריין ואיחוד האמירויות, וכן את חיסולם של מנהיג דאעש, אבו־בכר אל־בגדאדי, ושל מפקד כוח קודס, הגנרל האיראני קאסם סולימאני.

אבל בכל האמור לקמפיין שהוא מנהל בבקשו להיבחר מחדש לנשיאות, דומה שאין תחתית שאליה לא יגיע. רק לאחרונה למשל, טען, כי יתכן ומותו של מנהיג אל־קאעידה, אוסאמה בן לאדן, פוברק בידי ממשל הנשיא ברק אובמה, ב־2011. הנשיא אובמה הורה אז על פשיטה נועזת על מתחם בפקיסטן, שבמהלכה הרגו לוחמי הקומנדו הימי האמריקני, צוות 6, את מי שיזם והוציא לפועל את פיגועי ה־11 בספטמבר 2001.

באקלים הפוליטי של 2020, אין אמת, והכל נתון לפרשנות ולדיון (ולעזאזל העובדות). הנשיא, שהוא גם מפקד הכוחות המזוינים ומכאן שהוא מפקדם של מי שהשתתפו בפשיטה ועודם משרתים בשירות פעיל, יכול להכחיש את עצם קיומה של פעילות שבה סיכנו את חייהם למען ארצם, בטענה כי פוברקה מסיבות פוליטיות.

אדמירל בדימוס ויליאם מקרייבן, יוצא הקומנדו הימי שכמפקד פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) פיקד על הפשיטה, אמר בתגובה כי זוהי טענה כה משוגעת עד שאינה ראויה לתגובה וציין שזה "קצת כמו להכחיש את הנחיתה על הירח".

מקרייבן צדק, וזוהי אולי הטענה הכי זניחה מבין שלל טענות בעייתיות באמינותן (בלשון המעטה) שהעלה הנשיא טראמפ במהלך מסע הבחירות. אבל העובדה שהיה מוכן להשמיץ את חייליו (שבארצות־הברית הם פקודיו ממש) מלמדת שזהו בור בלי תחתית.