המערכה על אנציו – חצי־גשר על פני תהום | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הדבקות במשימה לאור המטרה, התחבולה וניצול הזמן, היו חלק מן העקרונות שיושמו במערכה על אנציו במלחמת העולם השנייה. ואולם הלקחים מאותה מערכה יכולים להתאים ללחימה כיום, שבה צריך לדעת בעיקר כיצד "לחייך לשינויים".

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה התעקש ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, כי במקביל להיערכות לפלוש לצרפת יפתחו בעלות־הברית אגף נוסף בחזית האיטלקית, מצפון לכוחות הגרמנים שהיו מבוצרים ב"קו החורף" ומנעו מהכוחות הלוחמים בקרב ממונטה קאסינו להבקיע ולהתקדם לעבר רומא. צ'רצ'יל טען שפתיחת אגף נוסף תחייב את הצבא הגרמני באיטליה, עליו פיקד פילדמרשל אלברט קסלרינג, לפצל את כוחותיו, ובין שבאגף החדש ובין שבאמצעות הבקעת המערך הגרמני בקאסינו תושג ההתקדמות לעבר רומא.

בספרו "אנציו: ההימור שנכשל" (הוצאת משרד הביטחון, 1989), טען ההיסטוריון הצבאי האמריקני מרטין בלומנסון כי היה זה הימור מסוכן. היעד שנבחר היה העיירה אנציו, המרוחקת שעת נסיעה מרומא. למרות המרחק הקצר מעיר הבירה, נדרשו מתכנני המבצע להתמודד עם מחסור באמצעי ספנות ותובלה, ותוואי שטח קשה לתנועה (שטח הררי ובו כבישים משובשים) שבו עשוי הכוח הנוחת להיות מנותק מכל סיוע. מנגד נהנו בעלות־הברית מעליונות ימית, אווירית, ולוגיסטית וכן בעדיפות ברורה בכוח אש.

הכוחות הלוחמים

בחזית האיטלקית, היעדר הסיוע האווירי והמחסור הלוגיסטי הקשו על פעילות הצבא הגרמני, אך מנגד: "הציבו אתגר לכושר ההישרדות וההמצאה שלו, ואילצו אותו ללטש את אמנות המלחמה היבשתית עד כדי רמת מיומנות גבוהה במיוחד" (עמ' 32). פילדמרשל קסלרינג, שלחם במלחמת העולם הראשונה כקצין תותחנים ובהמשך עבר לחיל האוויר, התגלה כמפקד חזית מוכשר מאוד. זה לא הזיק שעמד לרשותו הוורמאכט.

על שני האגפים, זה שבקאסינו וזה שיועד להיפתח באנציו, פיקד גנרל מרק קלרק, מפקד הארמיה ה־5 האמריקנית. לאחר שנפצע במלחמת העולם הראשונה כמ"פ רגלים, קוּדם קלרק במהירות. ב־1942 היה לוטננט־קולונל וב־1943, כגנרל, פיקד על ארמיה בסיציליה. עתה ביקש הישג משמעותי שיירשם על שמו – כיבוש רומא. תחת הארמיה נועד לפעול הקורפוס השישי שינחת באנציו, בפיקוד הגנרל האמריקני ג'ון לוקאס. הקורפוס כלל שתי דיוויזיות חי"ר (בריטית ואמריקנית), צק"ח (צוות קרב חטיבתי) של הריינג'רים, שני גדודי קומנדו בריטיים ורגימנט צנחנים מהדיוויזיה המוטסת ה־82. כוחות חי"ר ושריון נוספים נועדו לנחות מן הים במקרה הצורך לתגבורת.

תעוזה בתכנון, הססנות בביצוע

בליל 22/21 בינואר 1944 נחתו בחוף הצק"ח של הריינג'רים (מקביל לחטיבת הקומנדו "עוז" בצה"ל), בפיקוד קולונל ויליאם דארבי, ורגימנט צנחנים שפעלו כראש החץ של הקורפוס. למרות הציפייה שהנחיתה תיתקל בהתנגדות עזה, השתלטו הכוחות הנוחתים על יעדיהם בקלות יחסית. "שלושת גדודי הריינג'רים נחתו באנציו ותפסו את הנמל, שעה שגדוד הצנחנים מס' 509 נע וכבש את ונטונו, כשלושה קילומטרים משם" (עמ' 67). ואולם למרות שהכוח תפס את ראש החוף במהירות ואבטח אותו, השתהו הכוחות הנוחתים בשל חששו של גנרל לוקאס מהתקפת־נגד גרמנית. בדיעבד התברר כי לו היו ממשיכים להתקדם – היו מגיעים כמעט עד רומא.

שני הכוחות נלחמו על זמן. כוחות בעלות־הברית היו צריכים לפעול במהירות כדי לנצל את ההפתעה במלואה ולהתקדם לפני שהאויב ייערך לקראתם. כאשר יצאו לבסוף כוחותיו של לוקאס להתקפה – היו הגרמנים מוכנים. שניים מגדודי הריינג'רים, ה־1 וה־3, שבפיקוד דארבי ניסו להסתנן לעיר צ'יסטרנה, שהייתה מעבר הכרחי בדרך לרומא, ונפלו למארב. דיוויזיית השריון "הרמן גרינג" מס' 1 וכוחות נוספים הסבו להם אבדות כבדות. 767 ריינג'רים יצאו לכבוש את העיירה. רובם נהרגו או נשבו. שישה בלבד שבו לקווי בעלות־הברית.

מתקפת הנגד הגרמנית הייתה קטלנית, ומתקפות הלילה שלהם היו מוצלחות במיוחד. מזג האוויר, כמו במערכה שנערכה בארדנים מאוחר יותר במלחמה, הקשה על הכוחות לקבל סיוע אווירי בגזרת דיוויזיה 45.

"כחצי גדוד מדיביזיה מס' 715 פעל בשני האגפים של פלוגה ה' מרגימנט החי"ר מס' 157, מעבר לכביש אלבנו־אנציו; החצי השני הלם ישירות בעמדות הפלוגה. לאחר שטאטאו את האמריקאים מעמדות ההגנה הקדמיות, אילצו הגרמנים את המגינים ששרדו להיכנס לתוך מתחם צר מסביב למוצב הפיקוד. למזלם של האמריקנים, היו במקום שלושה טנקים מגדוד טנקים מס' 191, שסייעו לפלוגה להחזיק מעמד. עם שחר נותרו ארבעה־עשר רובאים בלבד. התחמושת היתה מועטה וכל נתיבי האספקה היו מנותקים. ארבעה טנקים גרמניים קיצרו טווח כדי להשמידם ורק אז ב־0500, קיבל מפקד הפלוגה אישור לסגת. האמריקנים לחמו ופילסו את דרכם אל מחוץ למלכודת" (עמ' 108).

האבדות היו כבדות. מתוך 43 הקצינים ו־936 החוגרים ששירתו בגדוד השני של רגימנט החי"ר מס' 157, נותרו לאחר הקרב שישה קצינים ו־225 חוגרים שלא נפצעו או נהרגו. המ"פ, סרן פליקס ספארקס, שסיפורו הובא לאחרונה בסדרת האנימציה "המשחרר", איבד בקרב כמעט את כל פלוגתו, אך בלחימתם הצליחו הוא ואנשיו לעכב באופן משמעותי את התקדמות הגרמנים. ספארקס נחשב לאחד ממפקדי הפלוגות הטובים ביותר בצבא היבשה האמריקני במלחמה, ועוטר על גבורתו בכוכב הכסף.

במתקפת הנגד הגרמנית ספג רגימנט החי"ר מס' 179 אבדות כבדות ואיבד את מפקדו. לוקאס שלח את קולונל דארבי כדי שייקח פיקוד על הרגימנט. כאשר התייצב אחד מהמג"דים במפקדת ה־179 והתנצל שגדודו אבד, עודד אותו דארבי ואמר כי הוא עצמו איבד שלושה גדודים: "אך המלחמה חייבת להימשך" (עמ' 112). תחת פיקודו שב הרגימנט ולחם ביעילות.

הרעיון לנחות באנציו, לדברי הכותב בלומנסון, היה נועז ובעל פוטנציאל. הביצוע היה הססני ומגומגם ולכן נתן בידי הגרמנים שהות להיערך, ואף לייצר התקפות נגד שכמעט שסתמו את הגולל על החזית האיטלקית כולה. היו אלה היעדר העתודות והאספקה, כמו גם הסיוע האווירי היעיל של בעלות־הברית, שחזר לפעולה מרגע שמזג האוויר השתפר, שמנעו מן הגרמנים להדוף את הכוחות כליל, ואף חייב אותם לבסוף לסגת.

מה יש ללמוד מאנציו

הספר טומן בחובו לקחים רבים. הראשון שבהם נוגע לעיקרון הדבקות במשימה לאור המטרה, שהיה חסר במערכה, בעיקר בקרב הפיקוד הבכיר של בעלות־הברית. כמו כן, חסרו גם חשיבה תחבולנית ומפקד בכיר שיהיה "איש נועז כמו ג׳ורג׳ פאטון" (עמ' 117).

הרצון לכבוש את רומא בכל מחיר ולרשום על שמם הישג בקנה מידה היסטורי, "עיוור" את הפיקוד הבכיר, בדגש על הגנרל קלרק, להתפתחויות בשדה הקרב שחייבו התאמות בתוכנית המבצעית. האויב לא ישתף פעולה עם התוכנית ולכן האתגר, כמאמר אחד ממפקדי בצנחנים, הוא לדעת "לחייך לשינויים".

לקח נוסף נגע לצורך להימנע מפעולה עם קצוות חלשים. ההחלטה לכבוש את ראש החוף בידי כוחות קומנדו הייתה נכונה, ובוצעה מהר וכהלכה. ואולם אלה לא תוגברו במהירות הדרושה בכוחות שריון, שלהם עוצמה קרבית של ממש, שהיו מאפשרים תנועה והשתלטות מהירה על היעדים ושטחי המפתח.

הצבא האמריקני הפנים את הלקח. מפקדיו לא ויתרו על היתרונות שבהפעלת כוחות מובחרים, גמישים ומאומנים היטב, שמתמחים בכיבוש יעדים מבוצרים וקשים במיוחד, והטיל עליהם משימות מורכבות בפלישה לנורמנדי. המערכה באיטליה הבהירה עד כמה הכוחות האלה פגיעים, ועד כמה העוצמה הקרבית שבידם מספיקה רק כל עוד האויב שרוי תחת ההפתעה וההלם הראשוניים. כלקח מן המערכה באנציו ניתן לכוחות סיוע אש קרוב וקטלני בהיקף רחב. בתכנון הפלישה לנורמנדי יועדו צוותי קרב משוריינים לחבור לכוחות זמן קצר לאחר שתפסו את היעד, כדי שתימצא בידם עוצמה קרבית מספקת.

עוד לפני המערכה באנציו הוקמו בארצות־הברית גדודי ריינג'רים נוספים, שאוגדו לצק"ח בפיקודו של מפקד גדוד 2, לוטננט־קולונל ג'יימס ראדר, שב־6 ביוני 1944 נחת בחוף "אומהה" במסגרת הפלישה לנורמנדי. גדוד 5, בפיקוד מקס שניידר, סייע לכוחות רגימנט החי"ר ה־116 בהשתלטות על החוף ופרץ דרך עמדות הגרמנים המבוצרות. המפקד הבכיר בחוף, גנרל נורמן קוטה, התרשם מלחימתם וטבע את הססמה: "הריינג'רים מובילים את הדרך, כל הדרך".

על גדוד 2 נאלץ ראדר לפקד באופן אישי, לאחר שהדיח את סגנו (שיועד לפקד עליו, והתברר שחשב שיועדה לו משימת התאבדות), והדבר הפריע מאוד ליכולתו לפקד על הצק"ח כולו ביעילות. הגדוד תקף את המצוק התלול פואנט־דו־הוק, שעל־פי המודיעין הוצבו בו תותחים שאיימו על מבצע הנחיתה כולו. לאחר קרב קשה, שבמהלכו קיבלו הריינג'רים סיוע אש ניכר מהמשחתת "סאטרלי", כבש הגדוד את היעד והשמיד את התותחים (שבפועל, הוצבו לא הרחק מהמצוק בפנים הארץ).

אלוף (מיל') פרופ' יהושפט הרכבי מתח בשעתו ביקורת על בר־כוכבא, וטען כי בנה חצי־גשר על פני תהום. ביקורת דומה ניתן למתוח על המפקדים הבכירים של בעלות־הברית, שנמנעו מלהקצות את המשאבים הדרושים למערכה באנציו, לא מיצו את הכוח נכון ולא הפגינו די יוזמה והתקפיות. "הזמן", אמר בשעתו הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט, "פועל לטובת מי שמשתמש בו נכון". כלל זה היה תקף גם במערכה באנציו וכוחות בזבזו זמן יקר שהאויב ניצל ביעילות.

היו אלה תעוזתם של מ"פים כמו ספארקס ומח"טים כמו דארבי, ובמקביל חוסר יכולתם של הגרמנים להמשיך בהתקפת הנגד, שמנעו מהמערכה מלהפוך לתבוסה מוחלטת עבור בעלות־הברית. התוצאה, שאותה תיאר בלומנסון בכישרון רב באופן מרתק, היא שהקרב על אנציו היה בסופו של דבר קרב שולי במלחמה, והוא לא היה חייב להיות כזה.

גל פרל פינקל, הוא חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ודוקטורנט באוניברסיטת בר־אילן. 

"מי שהעניין חשוב לו – מנצח" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המערכה שניהלו הבריטים במלחמת העולם השנייה באל עלמיין , היתה מכרעת בעיקר עבורם, והרבה פחות עבור המלחמה כולה. מנגד, סיפור ההתמודדות בין הצבא הבריטי לצבאות גרמניה ואיטליה ובמיוחד בין הגנרלים מונטגומרי ורומל עדיין מרתק לקריאה.

בחומר לבגרות בהיסטוריה נכתב שבשנת 1942 התחוללו שלושה קרבות מפנה ששינו את תמונת המלחמה ונתנו את היוזמה בידי בעלות הברית. שלושת קרבות המפנה היו: קרב מידוויי באוקיינוס השקט, קרב אל עלמיין בצפון אפריקה, וקרב סטלינגרד בחזית הרוסית. לבריטים היה מאוד חשוב למצב את ניצחונם במדבר כשווה ערך למערכה ששברה את תנופת הגרמנים בחזית המזרחית ולקרב הימי הגדול במידוויי, שבו הביס הצי האמריקני את הצי היפני. האם המערכה אכן היתה כזו, זו כבר שאלה אחרת.

בספרו המרתק, "אל עלמיין" (הוצאת יבנה, 2004), ביקש ההיסטוריון הבריטי סטיוון באנגיי, לתאר את המערכה, שהיתה למעשה שני קרבות (השני הוא המפורסם שבהם), שניהל הצבא הבריטי כנגד צבאות איטליה וגרמניה במדבר המערבי. המערכה, קבע, היתה מכרעת בעיקר עבור בריטניה והרבה פחות ביחס למלחמה כולה.

בהקדמה לספר כתב ההיסטוריון הצבאי אל"מ (מיל.) ד"ר מאיר פעיל, שהחשש שהגרמנים יכבשו את המזרח התיכון גרם לבריטים לאפשר "את הקמת הפלמ"ח ("פלוגות מחץ") בפיקודו של יצחק שדה, ובו בין השאר גם "המחלקה הגרמנית", שנועדה לבצע משימות מודיעין וחבלה בשורות האויב, וגם המסתערבים הראשונים" (עמוד 8).

פעיל, בעצמו יוצא הפלמ"ח, הזכיר כי בהמשך תקף הצבא הבריטי וכבש את סוריה (ולבנון) שעליהם שלטה ממשלת וישי הצרפתית הפרו־נאצית. "בכיבוש סוריה יכלו להשתתף גם לוחמים משתי הפלוגות הצפוניות של הפלמ"ח, בפיקודם של יגאל אלון ומשה דיין (שאיבד במבצע את עינו האחת), וגם כ־20 מסתערבים" (עמוד 9).

"פיקוד משימה"

היה מעניין במיוחד לקרוא בספר דווקא על מערכה נשכחת אחרת שניהלו הבריטים באפריקה ב־1940, מבצע "מצפן" שמה. הגנרל הבריטי ריצ'רד או'קונור, קצין חי"ר שאת חזהו עיטרה "מדליית הכסף האיטלקית שזכה בה בשנת 1918 על גבורתו במלחמה" (עמוד 20), כשאיטליה ובריטניה היו בעלות־ברית, פיקד על כוח שמנה 35 אלף חיילים, שבתוך 58 ימים התקדם כ־1300 ק"מ, הביס את הארמייה האיטלקית העשירית ושבה כ־130,000 חיילים.

אחת הסיבות העיקריות להצלחתו המרשימה של הכוח הבריטי לגבור על כוח גדול ממנו בהרבה היתה סגנון הפיקוד של מפקדו, הגנרל או'קונור. בניגוד לעמיתיו בפיקוד הבריטי הבכיר, נהג או'קונור "להסביר את כוונתו לקצינים הכפופים לו ואחר כך להעביר לידיהם את מלוא הסמכות. כך ניתן להם חופש פעולה להחליט החלטות מהירות בשטח מבלי לקבל עליהן אישור מלמעלה. עם זאת הם פעלו בביטחון מלא שהם קולעים לכוונותיו" (עמוד 41).

גישה זו, שפותחה בראשיתה בצבא הפרוסי במאה ה־19 זכתה לכינוי "פיקוד משימה". אך בעוד שתפיסת ה"פיקוד משימה" היתה מושרשת בצבא הגרמני וסייעה לו לקצור הצלחות טקטיות בשדה הקרב, הרי שאו'קונור היה חריג בצבאו.

שועל המדבר

הגנרל ארווין רומל היה היריב המרכזי של הבריטים במדבר. "רומל היה איש חי"ר, אבל כחניך אסכולת גודריאן, שהתבססה על תורתם של פולר ולידל הארט, התאורטיקנים של השריון הבריטי, למד היטב את דרכי השימוש בטנקים" (עמוד 46).

במלחמת העולם הראשונה הצטיין רומל כקצין חי"ר. הוא פיקד על מחלקה ופלוגה ברג'ימנט הוירטמברגי המובחר ללוחמה הררית וזכה בעיטור הגרמני הגבוה ביותר, "ה־Pour le Mérite, על לחימתו האמיצה בקרב העקוב־מדם והקשה בקאפורטו ב־1917" (עמוד 40). לאחר המלחמה השכיל להתחבר להיטלר והדבר סייע לקידומו בצבא.

בראשית מלחמת העולם השנייה, "פיקד בהצלחה מדהימה על דיוויזיית הפאנצרים השביעית בצרפת, שהגיעה לפני כל שאר היחידות לחוף תעלת למאנש" (עמוד 22). רומל היה נערץ על הגרמנים והבריטים כאחד. הביטוי "לעשות רומל" היה רווח בקרב החיילים הבריטים ופירושו היה מעשה מחוכם שנעשה כהלכה.

"הבריטים אפילו שלחו בנובמבר 1941 צוות קומנדו להתנקש בחייו של רומל בתוך מפקדתו. רומל לא היה במקום, והפשיטה הסתיימה בכישלון מוחלט" (עמוד 55). הכוח נחת מן הים בצוללות ופשט על מפקדתו של רומל בקירנה שבלוב, אולם הוא, כאמור, לא היה שם. מפקד הכוח, לויטננט־קולונל ג'פרי קייז, נהרג (ועוטר לאחר מותו ב"צלב ויקטוריה") ומרבית אנשיו, זולת שניים, נפלו בשבי.

ואם כבר הוזכר הקומנדו, אי־אפשר לקרוא ספר על המערכה במדבר המערבי מבלי לציין את תרומתן של יחידות הקומנדו הבריטיות שפעלו במהלכה, ובהן קבוצת המדבר ארוכת הטווח (הקמא"ט), יחידת סיור שאספה מודיעין רב ערך עבור כוחות הארמייה השמינית. 

בהשראת הצלחותיה של הקמא"ט "קיבל לויטננט דיוויד סטירלינג, באמצע שנת 1941, אישור מאוקינלק להקים יחידה מיוחדת, שנועדה להתקיף מהקרקע שדות תעופה מאחורי קווי האויב. במקור תוכנן לאייש את היחידה בצנחנים, ועל כן קראו לה "שירות אווירי מיוחד" או "סאס". אחרי מבצע ראשון כושל, שממנו חזרו רק שליש מהחיילים, נהנתה היחידה משורה של הצלחות, ועד סוף 1942 יכלה לזקוף לזכותה את השמדתם על הקרקע של כ־250 ממטוסי "הציר". מעולם לא חסרו לה מתגייסים חדשים. על חבריה נמנו אנשים שונים לחלוטין זה מזה: למן פאדי מיין הרצחני, ש'בין תכונותיו המובהקות היו התעלמות מוחלטת מכל סכנה ואהבת הלחימה למען הלחימה", ועד לצייר ג'ון ורני" (עמוד 129).

רומל עצמו העריך את סטירלינג כמפקד מוכשר ובעל כושר הסתגלות, וקבע כי היחידה פגעה בכוחות הגרמנים יותר מכל יחידה בריטית אחרת בעצמה דומה. בין הצבאות שאימצו את המודל של "השירות האווירי המיוחד" היה גם צה"ל שהוקמה בו סיירת מטכ"ל, בהשראת היחידה הבריטית. היחידה אף אימצה את המוטו של סטירלינג, "המעז מנצח".

אל עלמיין – מערכה ראשונה

בקרב אל עלמיין הראשון, ביולי 1942, הצליחה הארמייה השמינית בפיקוד הגנרל קלוד "האוק" אוקינלק לבלום את כוחותיו של רומל, והסבה להם נפגעים רבים. מנגד, אוקינלק ואנשיו לא הצליחו להדוף את צבאות גרמניה ואיטליה מקו אל עלמיין, וספגו גם הם אבדות כבדות.

אחד הסיפורים המעניינים בסר נגע ליחידת האזנה ניידת של הצבא הגרמני שעליה פיקד קצין בשם אלפרד זייבום שאספה מודיעין חיוני על תנועות הארמייה השמינית ואפשרה לרומל לצפות מראש את מהלכיה.

כשהחל הקרב "בריגדה מתוגברת אוסטרלית, בסיוע כוח טנקים, הקיפה את עמדתו מאחור, ניתקה והרסה אותה, הרגה רבים מאנשיו ואת יתרם לקחה בשבי, עם ספרי הצופן שלהם. זייבום עצמו נלקח בשבי, פצוע קשה ברגלו, ומת בבית־חולים שדה באלכסנדריה כעבור ימים מספר" (עמוד 118). הפשיטה המוצלחת שללה מרומל יתרון משמעותי.

הספר העלה על נס את הישגיהם של הגנרל אוקינלק ושל מרשל האוויר קית' פארק. "פארק עצר את ההפצצות על מלטה ואוקינלק עצר את רומל. אין זה מעשה קל־ערך לקחת באמצע המערכה את הפיקוד ממפקד כושל הכפוף לך, לאושש צבא נסוג, להקים קו חזית מאולתר־למחצה בעת נסיגה ולזכות בניצחון. יהיו חסרונותיו של אוקינלק אשר יהיו, קרב אל עלמיין הראשון היה הישג גדול, שהעניק לארמייה השמינית את היוזמה האסטרטגית. מאז ואילך היה רומל מועד לכישלון. פארק הפך את בלימתו של רומל באל עלמיין למשבר. כשלקח לידיו את הפיקוד במלטה, זכה במהירות בניצחון מוחץ באוויר, שאפשר לו מיד אחר כך לעבור למתקפה" (עמוד 231).

אל עלמיין – מערכה שנייה

אולם למרות הצלחותיו של אוקינלק צ'רצ'יל רצה בגנרל שחותר להכרעה ובחר להחליפו בגנרל ברנרד "מונטי" מונטגומרי. במלחמת העולם הראשונה התגייס מונטגומרי לחיל הרגלים ולקח חלק בלחימה "כקצין זוטר, וכעבור חודשיים נפצע קשה. כשהחלים מהפציעה הועלה לדרגת קצין מטה וסיים את המלחמה כראש מטה בדיוויזיית רגלים" (עמוד 150).

כוחו הגדול היה בהכשרת כוחות למלחמה ובמימוש מלא של תכנית הקרב שתכנן מראש. הוא זיהה נכון את חלון הזמן שנקרה בדרכו כדי להכין את צבאו למהלך מכריע וניצל אותו לבניין כוח והיערכות נכונים. "הישגו של מונטגומרי היה כפול. הוא ניהל את הקרב שצבאו היה מסוגל לנצח בו – ויצר צבא שהיה מסוגל לנצח בקרב הזה" (עמוד 231).

באנגיי תיאר את סגנון הפיקוד של "מונטי", על שיגעון הגדלות שלו ועל הבנתו שנוכח הדימוי שנבנה לרומל בתודעת הארמייה השמינית, נדרש מפקדה להצטייר בעיני חייליו כמפקד גדול מהחיים. בפקודת היום שפירסם לחייליו בטרם קרב אל עלמיין השני כתב כי כשקיבל את הפיקוד על הארמייה השמינית אמר כי קיבל מנדט "לחסל את רומל ואת צבאו, וכי נבצע זאת ברגע שנהיה מוכנים. אנחנו מוכנים עכשיו" (עמוד 182).

בקרב אל עלמיין השני, שנערך בין 23 באוקטובר ל־4 בנובמבר 1942, הביסה הארמייה השמינית בפיקוד מונטגומרי את כוחותיו הגרמנים והאיטלקים של רומל. לאחר התבוסה נסוגו כוחות הציר לעבר תוניסיה, שם נכנעו במאי 1943, לאחר שלמערכה נוספו כוחות הצבא האמריקני שנחתו באפריקה במסגרת מבצע "לפיד".

המחבר הסביר כי הניצחון הבריטי הושג לבסוף משום שהיה חיוני עבור בריטניה. "צ'רצ'יל נלחם במזרח התיכון כדי לנצח. היטלר נלחם כדי לא להפסיד. היוזמה האסטרטגית היתה על כן בידי צ'רצ'יל, ולבסוף הוא, הצב, ניצח באמצעות שיתוף הפעולה בזירה כולה בין כוחות האוויר, הים והיבשה, בעוד ש"הציר" החמיץ את ההזדמנות לעשות זאת" (עמוד 230).

רומל היה מפקד נועז, ולכן מינה אותו היטלר לתפקיד מלכתחילה. אבל, קבע באנגיי, זה היה מקרה של "מי שהעניין חשוב לו – מנצח" (עמוד 230). הבריטים היו זקוקים לניצחון, והיו זקוקים לו במזרח התיכון. הם השיגו אותו, והאיש שעשה זאת עבורם היה "מונטי".