"אם תושפע מהסיכון שמישהו ימות בכל החלטה, תתקשה להיות יעיל" | מאת גל פרל פינקל

בספרון חכם ותמציתי שטח אדמירל מקרייבן, מהבולטים שבמפקדי הכוחות המיוחדים האמריקניים, עשרה שיעורים שרלוונטיים גם למבצעים מיוחדים, גם לחיילים ומפקדים, אבל גם לאזרחים, שמנסים להשלים את מטלות היומיום ולחזור הביתה בשלום.

• פורסם ב"זמן ישראל"
• 4 בינואר 2021

באחרונה יצא בעברית הספר "סדר את המיטה שלך" מאת אדמירל ויליאם ה. מקרייבן (הוצאת מטאור, 2020), מהבולטים שבמפקדי הכוחות המיוחדים האמריקניים. בשנת 1976, מקרייבן "התגייס ליחידת ׳אריות הים׳, הקומנדו הימי האמריקני, שם שימש לוחם ולאחר מכן מילא שורת תפקידים מבצעיים ופיקד על כמה מהצוותים ביחידה. הוא לחם במלחמת המפרץ ובהמשך פיקד על צוות הלוחמה בטרור הנחשב למעולה שבצוותים" (עמוד 105). 

הוא לקח חלק במאות מבצעים, ובמאי 2011 "היה מתכננו ומפקדו של מבצע 'חנית נפטון' לחיסול הטרוריסט אוסמה בן לאדן, מנהיג אל־קאעידה" (עמוד 105).

הספר, ספרון למעשה, הוא הרחבה של הרצאה שלו, שנשאה את אותה כותרת, שנתן בשנת 2014 בטקס הבוגרים של אוניברסיטת טקסס באוסטין, שהוא עצמו מבוגריה. בהרצאתו מנה מקרייבן לבוגרים הטריים של האוניברסיטה את עשרת השיעורים שלמד בהכשרה הבסיסית של 'אריות הים', שלתפיסתו רלוונטיים לא רק לאנשי צבא, אלא גם לחיים אזרחיים.

אף אחד לא מסוגל להצליח לבד

אחד השיעורים הבולטים, שממחיש את הספר וסגנונו עוסק בסירת הגומי. עם תחילת ההכשרה חולקו כל החניכים לצוותי סירות גומי שמנו שבעה או שמונה חניכים. לא פעם, "אחד מחברי הסירה חלה או נפצע ולא היה מסוגל לתת מעצמו במאת האחוזים" (עמוד 19). לא פעם היה האיש הזה הוא עצמו. אבל בימים האלה, כתב, "חבריי לצוות נענו לאתגר וחתרו חזק יותר" (עמוד 20). הם חיפו עליו, והוא בתורו החזיר טובה ועשה זאת עבור אחרים במצב דומה".

סירת הגומי עזרה לנו להבין שאף אחד מאיתנו לא היה מצליח לעבור את ההכשרה בכוחות עצמו. שום 'אריה ים' לא מסוגל להצליח בקרב לבד. ובהשלכה לחיים האזרחיים, אתה צריך להיעזר באנשים בחייך כדי להתמודד עם זמנים קשים" (עמוד 20), הדגיש מקרייבן.

זה לא הגודל של הכלב בקרב שקובע

דוגמה אחרת נגעה לחשיבות כוח הרצון. כמועמד לגיוס לקומנדו הימי פגש מקרייבן בבסיס בהיפי צנום, מזוקן וארוך שיער, שנראה בעיניו כאדם האחרון שעשוי להיות קשור, איכשהו, ליחידת העילית. והנה, התברר כי היה זה סגן טום נוריס, 'אריה הים' האחרון שקיבל את עיטור הכבוד של הקונגרס על שירותו במלחמת וייטנאם. נוריס "חדר מעבר לקווי האויב לילה אחר לילה כדי להציל מהשבי שני אנשי חיל האוויר שמטוסם נפל" (עמוד 32).

בשנת 1969, כטירון, "נוריס כמעט הודח מההכשרה של 'אריות הים'. אמרו עליו שהוא קטן מדי, רזה מדי ולא חזק מספיק" (עמוד 33). הוא הוכיח לכולם שהם טעו. והפך לאחד הנועזים שבקציני הקומנדו הימי, ולימים גם לאחד ממקימי צוות חילוץ בני־הערובה של הבולשת הפדרלית (ה־.F.B.I).

כשהייתי בשעתו בקורס בגוף ביטחוני, היה תלוי בחדר המנוחה של החניכים שלט גדול ובו ציטוט של הגנרל האמריקני דווייט אייזנהאואר, שפיקד על כוחות בעלות־הברית במערכה על אירופה במלחמת העולם השנייה. מה שקובע, אמר הגנרל, "אינו בהכרח גודלו של הכלב בקרב, אלא גודלה של רוח הקרב בכלב".

אף שזה נשמע כמו סיסמה חבוטה, הרי שהיא הדגימה לרבים מהחניכים, צנומים וקטנים בגודלם, שמה שקובע בקרב הוא הנחישות לנצח. במהלך הקורס, באימוני הקרב מגע המתישים ובתרגילים, הבנו שאייזנהאואר צדק.

"המעז מנצח"

מקרייבן הדגיש בספר את חשיבות ההעזה. כדוגמה תיאר פשיטה, בשנת 2004, לחילוץ שלושה בני־ערובה שהוחזקו בידי פעילי 'אל־קעידה' במתחם מוקף חומה בפאתי בגדד. "הקולונל הממונה על מבצע ההצלה הודיע לי שהלוחמים ייאלצו לבצע פשיטה מסוכנת לאור יום" (עמוד 56), ויתרה מכך שהתרחיש היחיד שבו לכוח יש סיכוי טוב להצליח כולל הנחתת "שלושה מסוקי 'הוק' שחורים, שיטיסו את כוח התקיפה, באמצע המתחם" (עמוד 57).

מקרייבן אישר את המבצע. המסוקים נחתו במתחם, לאור יום, חשופים לאש אויב. "באמצעות שירותי המעקב יכולתי לראות את המסוקים מגיעים אל המתחם. המסוק הראשון טס בצורה מאוזנת ויציבה ואז, כאשר חצה את הקיר, ירד והתמקם בחצר הקטנה. כוח ההצלה יצא מייד מהמסוק ופרץ אל הבניין" (עמוד 58).

היו אמנם תקלות בפשיטה, אך המיומנות הגבוהה של טייסי המסוקים וצוות הכוחות המיוחדים אפשרה להם להנחית את הכוח בבטחה, להרוג את המחבלים ולחלץ את בני־הערובה. "תוך שלושים דקות כוח ההצלה והשבויים המשוחררים היו בדרכם חזרה אל הביטחון. ההימור השתלם" (עמוד 58).

"חיילים נפצעים. חיילים מתים. אם תושפע מהסיכון שמישהו ימות בכל החלטה שתקבל, תתקשה מאוד להיות יעיל" (עמוד 89), כתב מקרייבן. היכולת של המפקד להעז, על סמך ביטחון ביכולת הכוחות ועל בסיס פתרון מקצועי, היא קריטית.

לאחרונה שודר בתכנית "זמן אמת" החלק השני בסרט מרתק אודות מבצע "יער הנגב", פשיטה שביצעה שייטת 13 על מפקדת חוליית שיגור רקטות בלב צור, במהלך מלחמת לבנון השנייה. היתה זו פשיטה שבוצעה בנוהל קרב קצר, בלבה של עיר במדינת אויב, על סמך מודיעין חסר, במטרה להרוג או לשבות בכיר במערך הרקטות של חזבאללה.

נדבך שלא הוזכר בתחקיר נגע לאישור המבצע. כמו מבצעים מיוחדים אחרים במלחמה, גם הפשיטה הזו היא תוצר של שיתוף פעולה בין יחידות העילית של צה"ל (במקרה הזה השייטת) והצוות שריכז אז תא"ל (לימים אלוף) טל רוסו, יוצא שלדג, שפעל באגף המבצעים, תחת ראש האגף האלוף (ולימים הרמטכ"ל) גדי איזנקוט, יוצא גולני.

השניים האמינו בפעולות שכאלה וחשבו שבכוחן לגרום לחזבאללה לחוש כי גם העורף הלבנוני לא מוגן מפני כוחות צה"ל, שביכולתם לפעול בו קרקעית ולא רק מן האוויר, ולחצו לאשר את המבצע. כמו במקרה שתיאר מקרייבן, המבצע אושר משום שהדרג המדיני והצבאי הבכיר סמך ידיו על הכוח המבצע והאמין שלפעמים צריך להעז. 

הכוח הפושט נחת מן הים, חדר ללב העיר צור והתגנב למבנה שממנו פעלה החולייה. במהלך הפעולה במבנה נחשף הכוח, וניהל לחימה מטווחים קרובים עם פעילי חזבאללה במבנה ומחוצה לו. לאחר שספג נפגעים נסוג הכוח, ונחלץ ברגע האחרון בעיקר בזכות אומץ לבם ומיומנותם של הלוחמים, המפקדים וטייסי המסוקים של חיל האוויר. כעשרה פעילי חזבאללה נהרגו בפעולה. 

בסוף הסרט אמר תא"ל גור שרייבמן, יוצא השייטת ולימים מפקדה שהשתתף בפשיטה, שבעיניו המבצע הצליח, משום שהמטרה לא היתה המפקד הבכיר הספציפי. "כל אחד משלושת האנשים שנהרגו בדירה, גם עליו היינו יוצאים לאותו מבצע. המטרה היתה לעצור את ירי הרקטות, והיחידה הזאת לא ירתה רקטות עד סוף המלחמה", אמר.

ישנו, טען שרייבמן, אפקט נוסף למבצעים שכאלו במלחמה, שיוצרים בקרב האויב תחושת הנרדפות ואי־הביטחון. "להרוג את רוב המטה של אותה יחידה ולחזור הביתה, מבחינתי, זה בדיוק סוג המבצעים שמערערים שיווי משקל של צד שני במלחמה". 

אבל בשביל שזה יצליח נדרשים שני תנאים. ראשית, יש להבין שהמבצעים המיוחדים עשויים לתמוך במאמץ העיקרי במערכה, אך אינם יכולים להחליפו. במאמר שפרסם השבוע בכתב העת הצה"לי "בין הקטבים" טען המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, תא"ל אבי בלוט כי יש לשלב בין השניים.

בלוט, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד על גדוד 101 במבצע "עופרת יצוקה" ועל חטיבת הקומנדו, כתב כי "שילוב של דפוסי פעולה שונים (התמרון הכבד בהתקפה בצד פשיטות קומנדו בהיקף נרחב) במהלך המלחמה יגביר את האפקטיביות של המעשה המלחמתי, ובמקביל יגדיל את אי הוודאות וחדלות המעש בצד האויב".

התנאי השני, והחשוב לא פחות הוא, כמאמר מקרייבן, להעז. בלי הנכונות להסתכן יהיה קשה להגיע להישגים במערכה הבאה.

"טקסט על שינוי, נחישות, והתגברות על קושי"

תרגום ספרו של מקרייבן קלוקל, ולא פעם יצרה המתרגמת בלבול בין מונחים ודרגות (למה לא פשוט לכתוב מסוקי "בלקהוק"?) שפגם בחוויית הקריאה. מנגד, בעיון מעמיק, כשמנכים מהספר את הסיסמאות וקלישאות הקומנדו, מתגלה ספר תמציתי וחכם שכתב מפקד חושב, ובו זיקק מתוך שירותו הצבאי לקחים למפקדים, חיילים ואזרחים באשר הם. לקחים אודות הביטחון העצמי והאיתנות הנדרשים כדי להצליח בחיים באשר הם.

לא בכדי ברשימת המלצות קריאה, שפורסמה בבלוג של אל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ, המליץ תא"ל (מיל.) ד"ר יגאל אייל "לחלק אותו בקורסי פיקוד בצה"ל, וגם לבעלי תפקידים בכירים יותר, שעומדים בנקודות החלטה הרות גורל וזקוקים לעידוד במקום שאין מי שיעודד אותם".

אייל, קצין צנחנים ושריון ששימש כרמ"ח היסטוריה בצה"ל, כתב שהספרון של מקרייבן "עוסק במבחנים פיזיים ונפשיים, וכיצד ניתן לדעתו להתגבר עליהם. זה טקסט על שינוי, נחישות, התגברות על קושי… עוד אחד… ועוד אחד… עד שתבין שהתגברת; עבודת צוות, ועל השראה מאנשים שלצידך".

לצבא האמריקני יש פתרון לכל בעיה, גם לאלו שהוא לא פותר | מאת גל פרל פינקל

בעבור הצבא האמריקני פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) הוא כלי חיוני בלוחמה בטרור. מנגד, נראה שהממשל "התאהב" בפתרון והוא נוטה להשתמש בו גם כשהוא מתאים לבעיה וגם כשלא.

תרגיל של צוות 6 במחנה סלבי, מיסיסיפי, (צילום: Staff Sgt.Chris Griffin / U.S. A).

בתחילת השבוע פשט כוח מן הקומנדו הימי האמריקני, ה-Navy SEALs, על מפקדה של אל-קאעדה במחוז ביידה שבמרכז תימן. הפשיטה היתה המבצע הקרקעי הראשון שאישר טראמפ מאז הושבע כנשיא. בקרב, שנמשך כשעתיים, נהרגו שלושה מבכירי הארגון בתימן, אבו ראוף אל-דאהב, סולטאן אל דאהב וסייף אל נימס, וכן 11 פעילים נוספים. למרות שהפעולה הוגדרה כמוצלחת הרי שקשה להגדירה "נקיה" וחפה מתקלות. מש"ק בצוות הקומנדו, ויליאם אואנס שמו, נהרג בפעולה ושני לוחמים נפצעו. מסוק פינוי מדגם V-22 אוספריי שהוזנק לאירוע נפגע מאש המחבלים והתרסק. בדומה למה שהתרחש בפשיטה שבה חוסל בן לאדן, המסוק הושמד על-ידי לוחמי הקומנדו בטרם נסוגו. לאחר שהכוח פונה במסוקים תקף את המפקדה מל"ט אמריקני. כמה עשרות בלתי-מעורבים נפצעו ונהרגו בפעולה, בהם בתו בת ה-8 של בכיר הארגון אנוואר אל-אוולקי שחוסל ב-2011.

"דרושה רשת בכדי להילחם ברשת"

הפעולה בתימן תוכננה במשך מספר חודשים על-ידי פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), אליו כפופות יחידות העילית האמריקניות כוח דלתא וצוות 6 של הקומנדו הימי. הפיקוד הוקם כלקח ממבצע "ציפורן הנשר", פשיטת הנפל לחילוץ בני הערובה האמריקנים מטהרן ב-79'. מאז מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר היווה פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים את חוד החנית האמריקני בלוחמה בטרור ואנשיו אחראים לפגיעה בבכירי אל-קאעדה, המדינה האסלאמית ואל-שבאב. הבולט במבצעי הפיקוד, אותו ריכז והוביל ב-2011 מפקד JSOC דאז, האדמירל ויליאם "ביל" מקרייבן, איש הקומנדו הימי, היה הפשיטה בה חוסל בן לאדן.

גנרל מק'קריסטל, פיקד על מבצעי JSOC בעיראק, (מקור: וקיפדיה).

למרות שבתקופת הנשיא אובמה גדל משמעותית נפח הפעולה של הפיקוד, הרי שאת השינוי במקום שהוא תפס יש לייחס דווקא לממשל הנשיא בוש הבן ולמהפכה שהוביל מפקדו באותם ימים, קצין צנחנים גבוה ורזה, הגנרל סטנלי מק'קריסטל. בהרצאה שנשא ב-2013 בספריה הצבאית על-שם פריצקר בשיקאגו ציין מק'קריסטל כי כשקיבל את הפיקוד על JSOC בשנת 2001 ביצע הפיקוד כ-18 פשיטות בחודש. על-מנת לפרק רשתות טרור, קבע הגנרל, אין די ב"עריפת ראש הנחש", שכן פגיעה בראש הארגון וסגנו לא תמוטט את הארגון. יתרה מזאת, נהג להתבדח, אם יעשו זאת בפנטגון הצבא דווקא ישתפר. אם רוצים למוטט את הרשת מוכרחים לפגוע לרוחב בכלל העוסקים במלאכה, מהפעילים הזוטרים ועד לבכירים. מערכה מתמשכת שכזו חייבה גוף שונה מזה שעליו פיקד. "דרושה רשת בכדי להביס רשת", היה המוטו שלו, והוא הפך את הפיקוד לגוף שמרושת טוב יותר טוב ומקיים "שיתוף פעולה מבצעי" בין מודיעין עדכני לצוותי לוחמים מובחרים. קצין המודיעין של מק'קריסטל ב-JSOC, שלדבריו סייע לו רבות להזרים את המידע המודיעיני העדכני היישר ללוחמים בשדה, היה קולונל בשם מייקל פלין, כיום היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית. כשמק'קריסטל סיים את תפקידו ביצעו לוחמיו כ-300 פשיטות בחודש, בהן פגעו בפעילי טרור בעיראק ומוטטו תשתיות טרור במהירות מרשימה.

בשנים האחרונות פעלו לוחמי JSOC כנגד בכירי המדינה האסלאמית ואל-שבאב, בעיראק, סוריה וסומליה, בין היתר בשורת פשיטות לשחרור בני ערובה. לאחר אחת מהן, בה חולץ מידי הטאליבן באפגניסטן הרופא האמריקני דיליפ ג'וזף, החליט הנשיא אובמה להעניק את עיטור הכבוד של הקונגרס לרב-המלחים אדוארד באיירס, איש צוות 6 של הקומנדו הימי. בשל כך מהווה הפיקוד "מקפצה" לתפקידי פיקוד בכירים. הגנרל ג'וזף ווטל למשל, שצנח בראש גדוד ריינג'רס באפגניסטן ב-2003 ופיקד על JSOC, הוא כיום מפקד פיקוד המרכז האמריקני. בדומה למק'קריסטל (כמו גם כמה גנרלים ישראלים, בהם הרצי הלוי ובוגי יעלון) גם מפקדו הנוכחי של JSOC, הגנרל אוסטין "סקוט" מילר, החל את שירותו כמפקד מחלקה בדיוויזיה המוטסת ה-82 ובהמשך ברגימנט הריינג'רס ה-75 של צבא היבשה, כוח סער חי"ר מובחר המחבר בין החי"ר הקל למבצעים המיוחדים. כמפקד פלוגה בכוח דלתא לחם בקרב מוגדישו ובהמשך פיקד על היחידה כולה בעיראק ועל מבצעים מיוחדים באפגניסטן‏. לאחר מכן שב ל"צבא הגדול" כמפקד המרכז למצוינות בתמרון. הפשיטה בתימן היתה גם למבצע הגלוי הראשון בתקופתו כמפקד JSOC, אך קדמו לה פשיטות רבות שנותרו חסויות.

לא "כדור כסף" לכל בעיה

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

מאז 2001 הגדילה ארצות הברית את מערכי הכוחות המיוחדים שלה, בדגש על אלו המיועדים למלחמה בטרור באופן ניכר. עד לשנת 2006 למשל, היו היחידות המיוחדות של חיל הנחתים (ה"מארינס") נפרדות מן פיקוד הכוחות המיוחדים של הצבא (SOCOM). הדבר נבע, בעיקר, משום שהנחתים תמיד נחשבו ל"בן המקופח" של המטות המשולבים בתקציב, כוח-אדם וציוד. אולם האתגרים שבמלחמה כנגד ארגוני הטרור הפועלים, כפי שהגדיר זאת הגנרל הבריטי רופרט סמית, "בקרב האנשים" כשהם מנצלים את האוכלוסייה המקומית לסיוע וכמחסה, חייבו שינוי של השיטה. הצורך בשילוביות מוגברת, שיתוף ידע וניסיון מבצעי ופיתוח שיטות חדשניות שנשענות על מיטב המוחות בכלל הזרועות, עליו עמד הגנרל מק'קריסטל ב-JSOC, הביא להקמת המפקדה למבצעים מיוחדים של הנחתים (MARSOC) המאגדת תחתיה את כלל הכוחות המיוחדים של החיל – רגימנט הנחתים למבצעים מיוחדים ("הפושטים") – וכפופה לפיקוד הכוחות המיוחדים של הצבא. באוגוסט האחרון גם הוחלט להעניק ל"פושטים" סיכת לוחם ייחודית עם הסיסמה "רוח בלתי­-מנוצחת".

בעת שהתרחשה הפעולה בתימן הנחה הנשיא טראמפ את שר ההגנה, ג'יימס מאטיס, לגבש בתוך 30 ימים אסטרטגיה אגרסיבית ויעילה יותר להבסת המדינה האסלאמית. מאטיס, גנרל בדימוס שעשה את עיקר שירותו שבפיקוד על יחידות הרגלים של חיל הנחתים, עשוי להציג דוקטרינה שונה מזו של קודמיו, אך הסיכוי שזו תכלול "מגפיים על הקרקע" בהיקף רחב, בדמות חטיבות מתמרנות כנגד דאעש נמוך. סביר גם תחת ממשל טראמפ תיזהר ארצות הברית מלסבך את חייליה בביצה טובענית דוגמת מלחמות וייטנאם ועיראק שאין להם יעדים ברורים ואסטרטגיית יציאה מוגדרת מראש. יידרש אירוע בסדר גודל משמעותי (שלא לומר עוד 11 בספטמבר) בכדי שאמריקה תטיל את חייליה למערכה ממושכת.

חוסר נכונות להתערב באופן משמעותי בלחימה בעיראק ובסוריה יביא, ככל הנראה, להמשך השימוש הגובר בכוחות מיוחדים כ"משככי כאבים". אולם במערכה כנגד דאעש יכולים כוחות אלו לתמוך את המערכה, ולא להחליף את המסה הקריטית הדרושה. כנגד דאעש, ש"משחק על כל המגרש" הן כמדינה דה-פקטו, האחראית לשטח ולאוכלוסיה שחיה בו, והן כארגון ג'יהאד עולמי, התקיפות האוויריות וסיכולים כירורגים עם מל"טים וכוחות מיוחדים לא יספיקו, מה גם שכוחות מקומיים לא מצליחים "לספק את הסחורה" ולהכריע בלחימה הקרקעית. "התאהבות" של הממשל האמריקני בחלופה זו על פני מערכה רחבה, ותפיסתו אותה כ"כדור כסף" הפותר כל בעיה, גם כשהיא אכן הפתרון המתאים וגם כשלא, יש בהם כדי להדאיג. היא עשויה לעכב את הכרעת דאעש ולשוות לארצות הברית דימוי של מי שנרתעת מכל עימות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.02.2017)

אובמה מעדיף שדאעש תחכה לינואר 2017\ מאת גל פרל פינקל

הנשיא אובמה מתנגד לשליחת כוחות כנגד דאעש, למרות שבמשרד ההגנה כבר שוקלים זאת. לנשיא מגוון שיקולים ותקווה אחת – לדחות את הטיפול בבעיה לינאר 2017.

הממשל האמריקני שוקל באחרונה שליחת כוחות קרקעיים ללחימה כנגד דאעש. הנשיא אובמה טרם אישר זאת ונראה כי הוא מתקשה לוותר על אסטרטגיית ההתשה באמצעות מערכה אווירית בה דגל עד כה. הדבר נובע הן מכך שאובמה נבחר על מצע שכלל צימצום מעורבותה הקרקעית של ארצות הברית בלחימה במזרח התיכון, והן משום שהוא מאמין באסטרטגיה הגורסת כי עריפת ראש הנחש היא הפתרון האפקטיבי ביותר. הסיבה לכך היא ככל הנראה ניסיונו המוצלח יותר אל מול אל-קאעדה.

אובמה והסיכול הממוקד

הספר "בן לאדן – החיסול" מאת מרק בודן.

הספר "בן לאדן – החיסול" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, שנת 2012), מאת העיתונאי מרק בודן (מחבר "התרסקות במוגדישו" ו"'אורחיו' של האייתוללה") מספק צוהר לאופן שבו תופס הנשיא אובמה את הלחימה בג'יהאד העולמי. הוא עושה כן באמצעות תיאור השתלשלות האירועים שהובילה למבצע "חנית נפטון", במהלכו, ב-2 במאי 2011, פשטו באישון לילה לוחמי הקומנדו הימי האמריקני על מתחם מגורים באבּוֹטאבּאד שבפקיסטן, והרגו את אוסאמה בן לאדן, מנהיג אל-קאעדה ואדריכל פיגועי 11 בספטמבר 2001, לאחר מצוד שארך כעשר שנים.

אדמירל מקרייבן, מפקד JSOC ויוצא הקומנדו הימי.

בודן ערך תחקיר מעמיק וקיים ראיונות עם מקורות מוסמכים ושותפי סוד: הנשיא אובמה, בכירים בסי-איי-אי ובפנטגון, מפקדים בכוחות המיוחדים המשולבים של ארצות הברית ולוחמי "אריות הים" שהשתתפו בפשיטה. מצד שני, תיאוריו מזכירים יותר פרק בסדרה "הבית הלבן" מאשר את ספריו הקודמים. בודן מספר את הסיפור דרך שתי נקודות מבט עיקריות. נקודת המבט הראשונה היא של אדמירל ויליאם מקרייבן, ראש פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים של ארצות הברית (JSOC), תיכנן ופיקד עליו. מקרייבן, "קצין יחידת העילית "אריות הים"" (עמוד 23), התאמן "לקראת משימות נועזות במשך כל חייו הבוגרים" (עמוד 24) ולחם במלחמת המפרץ. בטרם בחירתו של אובמה לנשיאות שימש מקרייבן כסגנו של מפקד JSOC, הגנרל סטנלי מקריסטל, יוצא הריינג'רס והכוחות המיוחדים של צבא היבשה, בלחימה בעיראק. שם, "צוותי JSOC בפיקודו של מקריסטל החלו ב-2007 וב-2008 לפרק רשתות טרור בקצב הולך וגובר ולמוטט אותן, עוד לפני שאלה הבינו מה קורה" (עמוד 112).

נקודת המבט השנייה היא של הנשיא ברק אובמה. למרות שנתפס לעיתים כהססן בהפעלת כוח, בין היתר כתוצאה מן המחיר בחיי חיילים בלחימה במרג'ה שבאפגניסטן שנה קודם לכן, אובמה מצטייר בספר כאסטרטג זהיר שמכיר במגבלות הכוח ומוכן להפעילו רק כשהדבר דרוש. בממשל של אובמה הפנימו את הישגי ה-JSOC והבינו כי הפגיעה בפעילים בכירים משפיעה על כלל הארגון. הגישה ללחימה באל-קאעדה השתנתה – יותר סיכולים ממוקדים ופחות "מגפיים על הקרקע". אובמה עצמו הורה להגביר את ההתנקשויות באמצעות מל"טים ברחבי המזרח התיכון, בין היתר בפקיסטן ובתימן.

הנשיא אובמה וצוותו בחדר מצב בבית הלבן במהלך הפשיטה על המתחם באבוטבאד.

ככוח המבצע בחר מקרייבן ב"צוות 6" של הקומנדו הימי האמריקני (SEAL Team Six), יחידת העילית של הצי ללוחמה בטרור, הן מתוך נאמנות ליחידה בה צמח (בעניין הזה כמעט כל הצבאות דומים) והן משום ש"כוח דלתא", היחידה המקבילה של צבא היבשה, "תפסו קו" באפגניסטן ו"אריות הים" היו פנויים. בודן מתאר בספרו את הדילמות שעמדו לפתחו של הנשיא ואת התהליך המרתק והסבוך של קבלת ההחלטה על הפשיטה. בראיון לספר ציין אובמה כי נשען על האדמירל מ"אריות הים" כשקיבל את ההחלטה, "מקרייבן – יש בו משהו שנוסך ביטחון. ואני לחצתי אותו אל הקיר". (עמוד 201). מנגד, בעוד מקרייבן ראה את הדברים כשאלה של יכולת, נדרש אובמה לפרספקטיבה רחבה יותר בין היתר משום שארצות הברית עמדה להפר את ריבונותה של מדינה ידידותית. למרות זאת הודיע הנשיא כי "יש אור ירוק" (עמוד 202).

הלוחמים בפשיטה, כפי שהוצגה בסרט ההוליוודי "כוננות עם שחר", 2012.

הלוחמים הוטסו מאפגניסטן לפקיסטן במסוקי בלק-הוק (שעל-פי מספר פרסומים היו מדגם חדיש ו"חמקני"). במהלך הנחיתה ביעד התרסק אחד המסוקים בחצר המתחם (והושמד בטרם פינוי הכוחות). בחמ"ל הפיקוד באפגניסטן דיווח מקרייבן שאנשיו "מוכנים למקרה כזה והם יתמודדו איתו" (עמוד 218). לוחמי הקומנדו הימי נעו בזריזות לעבר הבתים במתחם. כוח אחד התגבר במהירות על ההתנגדות המועטה מצד חלק קטן מן השוהים במתחם והרגו שני גברים ושתי נשים בקרב יריות. כוח נוסף נע לבית שהוגדר כיעד העיקרי. שלושה מן הלוחמים החלו לטפס במדרגות לקומה העליונה כשנתקלו בבן לאדן. "לפחות אחד הלוחמים ירה בו. האיש נסוג במהירות לתוך חדר השינה, והלוחמים בעקבותיו. בחדר השינה הם מצאו שתי נשים שרכנו מעל בן לאדן, אשר נפצע אנושות לאחר שנורה בראשו. הלוחם הראשון הדף את שתי הנשים מדרכו ושני האחרים נעמדו מעל בן לאדן וירו כמה פעמים נוספות בחזהו" (עמוד 221).

הנשיא אובמה והאדמירל מקרייבן בפגישה לאחר הפשיטה.

מיד לאחר מכן התפנו הלוחמים במסוקים לעבר אפגניסטן (ללא נפגעים). לאחר תשאול הלוחמים דיווח מקרייבן לנשיא כי בן לאדן נהרג. ""בלי דנ"א אני לא יכול להגיד לך שאני בטוח במאה אחוז," אמר האדמירל. "אבל אני די בטוח, קיבינימט"" (עמוד 226). במפגש עם הלוחמים בשובם מן המבצע אמר הנשיא אובמה ללוחמי הקומנדו הימי, "קיבלתי את ההחלטה שקיבלתי כי היה לי ביטחון של מאה אחוז ביכולת שלכם" (עמוד 250).

מה שעבד מול אל-קאעדה לא בהכרח מתאים מול דאעש.

מל"ט מסוג פרדטור, שהופעל רבות במבצעי סיכול ממוקדים כנגד אל-קאעדה.

אולם מוצלחת ככל שהתגלתה חלופת הסיכולים הממוקדים על פני המערכה הקרקעית כנגד אל-קאעדה אין בה בכדי ללמד כי היא (ומערכה האווירית) מתאימה כנגד המדינה האסאלמית. הסיבה לכך נובעת מכך שהיא משחקת על כל המגרש, הן כמדינה דה-פקטו, האחראית לשטח ולאוכלוסיה שחיה בו, והן כארגון ג'יהאד עולמי. בחינה צרה של המערכות שניהלה ישראל באחרונה אל מול הארגונים ההיברדיים חמאס וחזבאללה מלמדת כי נדרשה מעורבות של כוחות קרקעיים במטרה להשיג פגיעה משמעותית בארגון. בשל כך תקיפות אוויריות וסיכולים כירורגים עם מל"טים וכוחות מיוחדים לא יספיקו, מה גם שכוחות מקומיים לא מצליחים "לספק את הסחורה" ולנצח בלחימה הקרקעית.

דומה כי נדרש מהלך רב ממדי, הכולל שליחת "מגפיים על הקרקע" (יחידות רגלים וכוחות מיוחדים) ללחימה בעיראק כשבמקביל יפעלו נגדו ארגוני מודיעין ומשטרה ברחבי העולם במבצעי סיכול (בדומה לאלו שמבצע השב"כ בישראל). חרף נאומו התקיף של נשיא צרפת לאחר הפיגועים בפריז סביר הרבה יותר שצרפת תנהל את המלחמה ב"שלט רחוק" מאשר שתחייב את כוחותיה למערכה ארוכה ומדממת במזרח התיכון. הדבר נכון גם לשאר מדינות מערב אירופה. הדגש ששם אובמה במסיבת העיתונאים על החשיבה בטרם הפעולה, בין היתר על המצב שתיצור זו בעיראק, חשוב אף הוא. לו הממשל הקודם היה מקדיש לסוגיה את התשומות הראויות עיראק היתה נראית אחרת. אבל זו כמובן רק השערה. כך או כך, נראה שללא מוכנות מצד אירופה להתחייב לאסטרטגיה אגרסיבית יותר כנגד דאעש גם אובמה יבחר שלא לסכן את כוחותיו במערכה שכזו, כשהוא מקווה לדחות את הבעיה עד לאחרי ינואר 2017. אז זו כבר תהיה הבעיה של נשיא (או נשיאה) אחר. לא בטוח שהבחירה בידו.