ראש אמ"ן סיים קדנציה אבל עתיד לקבל אחריות על "תפוח אדמה לוהט" לא פחות | מאת גל פרל פינקל

ראש אמ"ן, האלוף הרצי הלוי, סיים השבוע קדנציה בת שלוש וחצי שנים. כהונתו התאפיינה במבצעים חשאיים רבים אך גם באמירה ברורה לגבי "תפוח האדמה הלוהט" ששמו רצועת עזה. בעוד כחודשיים ייכנס לתפקיד אלוף פיקוד הדרום, והאחריות הכוללת לזירה הנפיצה הזו תהיה בידיו.

השבוע השלים ראש אמ"ן, האלוף הרצי הלוי, שלוש וחצי שנים בתפקידו ומסר את הפיקוד על חיל המודיעין ואת תפקיד המעריך הלאומי לאלוף תמיר היימן. בקדנציה שלו המשיך הלוי את המגמה בה החל קודומו, האלוף אביב כוכבי (כיום סגן הרמטכ"ל), להדק את החיבור בין המודיעין לחיל האוויר ולכוחות המבצעיים בשטח. על חשבון התהליך הזה נדחק הצידה, לא בהכרח בצדק, התחום המחקרי. אם ניתן בכל זאת למצוא נקודה שלילית בתקופת הלוי באגף הרי היא בהחלטת ראש חטיבת המחקר, תא"ל אלי בן-מאיר לפרוש מתפקידו כעבור שנה, ב-2016, על רקע חילוקי דעות מקצועיים ואישיים עם מפקדו בנושא. עם פרישתו כתב בן-מאיר בעמוד הפייסבוק שלו כי חש "שגג הבית דולף, נכשלתי בניסיון לתקנו והחלטתי לעזוב". פרישה שכזו היא אירוע חריג, אבל עד כמה שניתן לשפוט היא רעש הרקע היחיד שנשמע בתקשורת אודות הקדנציה של הלוי כראש אמ"ן, והיא נותרה ברובה תחת מעטה החשאיות. לא אירעו בה תקלות מן הסוג שבדרך כלל גורר אחריו ועדות חקירה וויכוחים על קרדיט ואחריות למחדל מן הסוג שהתקיים בין אמ"ן למוסד השבוע לאחר שישראל לקחה אחריות רשמית על מבצע "מחוץ לקופסא", תקיפת והשמדת הכור הגרעיני בסוריה ב-2007.

הכור הגרעיני הסורי לאחר תקיפת חיל האוויר ב-2007, (מקור: דו"צ).

הלוי עצמו התייחס לוויכוח על הקרדיט בנאומו בוועידת "ישראל, סיפור הצלחה" של "ynet" ו"ידיעות אחרונות", ואמר כי הוא גאה מאוד בכך "שיחסי אמ"ן עם עמיתיו במוסד ובשב"כ נמצאים בתקופת פריחה של כל הזמנים". לדבריו, על בסיס מה שידוע לו על התקיפה והתהליך שקדם לה, "כל אחד עשה את תפקידו. לקחים ישנם, מחלוקות היו, יהיו, וטוב שכך. לא נכון ולא הוגן לקחת תוצאה מוצלחת ולהציגה ככישלון לכאורה. גם אם התהליך יכול, וגם היה, יכול להיות טוב יותר בגילוי מוקדם יותר של הכור התוצאה הרי בסופו של דבר הייתה זהה, והיא טובה. כמודיעין, כצבא, נטייתנו הטבעית היא לא לחשוף פעולות חסויות. ואכן נותרו הרבה פרטים חסויים בסיפור הזה, שאני מקווה שיישארו עלומים לעוד שנים רבות. מי שיודע, בצד השני, יודע ומורתע". ראש אמ"ן ציין שההחלטה לחשוף את הפרשה נבעה מכך שישראל היא מדינה דמוקרטית ומכאן, במידה ואין חשש ביטחוני משמעותי, שברירת המחדל היא לפרסם. "במקרה זה, בחלוף כמה שנים, חשנו שההצדקה הזו לא קיימת עוד", אמר והעריך ששיקולי הצנזורה היו ענייניים ומקצועיים. 

גוף אחד נותר מחוץ לוויכוח על הקרדיט על המבצע בסוריה ב-2007, המועצה לביטחון לאומי (ששמה שונה בהמשך ממועצה למטה) ואילן מזרחי שעמד בראשו באותה תקופה ופרש ארבעה ימים לאחר התקיפה. בעדותו בפני ועדת וינוגרד שחקרה את מלחמת לבנון השנייה ממש במקביל להכנות לתקיפת הכור הסורי, אמר ראש אמ"ן לשעבר, האלוף (מיל') עמוס מלכא, כי לדעתו המועצה לביטחון לאומי קיימת על הנייר בלבד. "אין מועצה לביטחון לאומי", קבע, "הלוואי והייתה". חלקם של המל"ל ומזרחי נעדר מכלל הפרסומים אודות הפרשה. יתכן שהדבר נבע משיקולי צנזורה, אך יתכן גם שלא היה להם משקל ותפקיד של ממש. סוגיה שכזו, מדינת אויב שמקימה כור גרעיני, מצטיירת למתבונן מן הצד כעניין קלאסי בו צריך לעסוק המטה לביטחון לאומי, שייתכלל את כלל הגופים המטפלים בו ויגבש את המדיניות הרצויה. נראה שלא כך היה. התהליך שהוביל ראש הממשלה אולמרט, כפי שנחשף, היה סדור ומוצלח, אבל מוטב היה שהגוף שהוקם במטרה לשפר את תהליך קבלת ההחלטות בנושאי הביטחון הלאומי יהיה זה שירכז ויוביל אותו. אפשר רק לקוות שכך קורה בימים אלו. 

מאמ"ן לפיקוד הדרום

האלוף הלוי כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

כמו קודמו, כוכבי, עשה הלוי את עיקר שירותו בצנחנים (בגדודים ולא בסיירת) ופיקד על פלוגת הנ"ט החטיבתית בלבנון. שלא כקודמו באמ"ן עבר הלוי לסיירת מטכ"ל, ושימש בה במגוון תפקידים. התקופה ששירת ביחידה נותרה חסויה, זולת העובדה שהשתתף במבצע "עוקץ ארסי" ב-1994, במהלכו נחטף מוסטפא דיראני, מבית אחיו בכפר קסר נבא שבמערב הבקעא שבלבנון. כוח היחידה, בפיקוד סא"ל דורון אביטל (בעצמו מ"פ צנחנים שעבר ליחידה), נחת ממסוקים בסמוך לכפר, התגנב לבית ולכד את דיראני. הנסיגה נעשתה תחת אש. בספרו, "מדינת ישראל תעשה הכל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2009), כתב העיתונאי ד"ר רונן ברגמן כי "לוחמי הסיירת שהשתתפו במבצע, ובהם אלוף-משנה הרצי הלוי, לימים מפקד חטיבת הצנחנים, זוכרים את הנסיגה בחזרה לג'יפים שייקחו אותם למסוקים, כמעט כולה בעלייה קשה עם האלונקה של דיראני, כאחד המאמצים הפיזיים הקשים ביותר שעברו" (עמוד 385). בהמשך כאמור, בדומה לכוכבי, פיקד הלוי על חטיבת הצנחנים והוביל אותה ב"עופרת יצוקה", וכמותו מונה לראש אמ"ן בתפקידו הראשון כאלוף, אף שמסורתית נהוג למנות לתפקיד אלוף מנוסה.

בקדימון לראיון חג הפסח שקיימו כתבי "ידיעות אחרונות" עם הרמטכ"ל גדי איזנקוט השבוע, הוא ציין שבתקופת כהונתו כרמטכ"ל "בוצעו למעלה מ־1,000 פעולות מעבר לגבולות, מבצעים יצירתיים שהמציאות עולה בהם על כל דמיון. אנחנו לא מפרסמים אותם כי לא חשוב הקרדיט או השם גדי איזנקוט, אלא מה תורם למדינת ישראל". בקדימון לראיון שהעניק הרמטכ"ל ל"מעריב" הוא חשף שצה"ל חזר לתקוף בצפון גם לאחר התקרית שבמהלכה הופל מטוס קרב מסוג 16־F לפני כחודשיים. ניתן להניח שהלוי, כראש אגף המודיעין, כמו גם כאיש מבצעים מיוחדים ותיק שפיקד גם על חטיבת ההפעלה של אמ"ן, היה שותף בולט בפעולות אלו, ובגיבוש האסטרטגיה שמאחוריהן. ביטוי לכך ניתן, במסגרת פרידת הלוי מאגף המודיעין, בטקס בו הוענק עיטור המופת ללוחם במערך המבצעים המיוחדים של אמ"ן וכן צל"ש לסיירת מטכ"ל.

הכוח המיוחד של החמאס בתרגיל שקיים השבוע, (מקור: טוויטר).

מבצעים חשאיים הם מרכיב משמעותי מנפח הפעילות של אמ"ן, אבל ישנם גם אחרים ובהם הערכה ומחקר של כוונות האויב, כמו גם בעלי ברית (קיימים ופוטנציאליים). בהערכות אמ"ן השנתיות שהגיש האלוף הלוי לוועדת חוץ וביטחון קיבלה סוגיית המשבר ההומניטרי ברצועת עזה דגש משמעותי. לאחר שהגיש את ההערכה לשנת 2016 ציין אחד הח"כים שנכחו בפגישה כי לדברי ראש אמ"ן אם "לא יהיה שיפור, ישראל תהיה הראשונה שהדברים יתפוצצו עליה", ועל-כן שיפור התנאים הכלכליים ברצועה הוא תנאי הכרחי להרחקת תרחיש הסלמה. מאז החריף המצב בשל המשבר ההומניטרי הקשה ששורר ברצועה. בכיר ישראלי אף צוטט כי הוא חושש מהתפרצות מגיפה ברצועה ובכל בוקר "מופתע מחדש שזה עוד לא קרה". המבוי הסתום שאליו נקלעו שיחות הפיוס בין החמאס לרשות הפלסטינית, שעליה קיווה הארגון להטיל את האחריות לניהול האזרחי של הרצועה מבלי לוותר על כוחו הצבאי, מוסיף למתיחות. החמאס מאותת לישראל כי עליה לפתור את מצוקותיו, בין היתר באמצעות ארגון הפגנות על הגדר, אך ניתן להניח כי חמאס מתיר או מעלים עין מפעולות התקפיות של ארגונים סוררים ובהם "ועדות ההתנגדות העממית". בין אלו ניתן למנות ירי רקטות, הטמנת מטענים על הגדר (שאחד מהם הביא לפציעת ארבעה חיילים) וכן חדירות של חוליות מחבלים לישראל. החוליה שנתפסה בסמוך לקיבוץ צאלים כשבידיה רימונים וסכינים סיפקה המחשה ברורה לאפשרות שפיגוע קשה ביישובי עוטף עזה יביא את המתיחות לכדי פיצוץ של ממש.

ישראל אינה אדישה לכך ובקדימון לראיון החג שהעניק הרמטכ"ל ל"הארץ" חשף איזנקוט כי מתאם הפעולות בשטחים, האלוף יואב "פולי" מרדכי, "נע ברחבי הגלובוס בחודש האחרון כדי להביא לשם משאבים". בעוד כחודשיים יתמנה הלוי לאלוף פיקוד הדרום ויקבל לידיו את האחריות ל"תפוח האדמה הלוהט" ששמו עזה. קצת לפני כן, באמצע מאי, מתוכננת השגרירות האמריקנית לעבור מתל-אביב לירושלים, מהלך שעלול לעורר תגובה אלימה ביהודה ושומרון. באותה עת מתכנן חמאס לבצע את "תהלוכת השיבה הגדולה", במהלכה אלפי פלסטינים יצעדו מהרצועה לכיוון גדר הביטחון עם ישראל. לכל אלו ישנו פוטנציאל נפיץ. אם לא יימצא פתרון לפחות לחלק מן המצוקות שבהן מצוי חמאס הפוטנציאל הזה יממש את עצמו הקיץ.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 30.03.2018)

 

 

 

דרוך ונצור: צה"ל פועל להשגת רגיעה באיו"ש ובעזה, לא בטוח שיצליח בכך | מאת גל פרל פינקל

בעוד שביהודה ושומרון צה"ל מצליח, לרוב, להכיל את האירועים ולמנוע הסלמה, נראה שבדרום הוא מתקשה להגיע לאותה תוצאה. למרות שלשני הצדדים, ישראל וחמאס, אין אינטרס אמיתי בהסלמה רבתי כלל לא בטוח שיצליחו להימנע מכך.

• פורסם באתר "דבר ראשון"
• 15 בדצמבר 2017

מנהרת החדירה של חמאס שהושמדה השבוע בקרבת קיבוץ נירים, (צילום: דו"צ)

בעוד שבצפון ישנה רגיעה זמנית במתיחות הרי שבדרום העניינים מתחממים, ומהר. מאז הכריז הנשיא טראמפ בשבוע שעבר כי ארצות הברית מכירה בירושלים כבירת ישראל החלו, מי שמוגדרים במערכת הביטחון כ"ארגונים פלסטינים סוררים", לירות רקטות מרצועת עזה לעבר ישובי הדרום. מאז מבצע "צוק איתן" רואה ישראל בחמאס כמי שאחראי לאכוף את הפסקת האש, והארגון אכן מקפיד על-פי רוב לאכוף אותה. הפעם, בחר לאפשר את הירי. במקביל נחשף כי השב"כ עצר חוליית פעילי חמאס שתכננה לחטוף חייל צה"ל או אזרח ישראלי באיו"ש. פיגוע שכזה, לו היה מצליח, היה כמעט בהכרח מביא להסלמה משמעותית ולעימות רחב היקף עם החמאס בעזה. עצם ההנחייה על הוצאת פיגוע שכזה אל הפועל מעידה על מוכנות הארגון לכך.

מנהרת החדירה שהשמיד צה"ל השבוע, שראשיתה בחאן יונס וסופה היה עשוי להיות בקיבוץ נירים, מלמדת שבארגון משתדלים לשמור על האופציות פתוחות, לפחות עד השלמת המכשול ההנדסי שמקים צה"ל. הפעם, שלא כמו לאחר השמדת מנהרת החדירה של הג'יהאד האסלאמי לפני כחודש, השכילו במערכת הביטחון ובדרג הפוליטי להימנע מהצהרות מתלהמות שיגרו את החמאס לפעולת תגמול. אולם שלילת נשק המנהרות מן החמאס עשויה לחייב את הארגון להפעיל את אלו שנותרו ברשותו, כמו גם יכולות נוספות, בטרם יאבד אותן כליל. ניכר כי הצבא עושה מאמצים גדולים להגיב באופן מדוד על הירי הרקטי ולאותת לחמאס כי באם יימשך, תוחרף התגובה באופן דרמטי. מנגד, כלל לא ברור מה יהיה אופי התגובה של ישראל מאחר ואין לה אינטרס להיכנס בעת הזו למבצע מוגבל בנוסח קיץ 2014, אך גם אין בכוונתה למוטט את שלטון החמאס ברצועה.

להרגיע את השטח

מימין: הרמטכ"ל מופז באינתיפאדה השנייה, (צילום: דו"צ).

ביהודה ושומרון לעומת זאת יש סימנים של רגיעה. הכרזת הנשיא טראמפ הציתה גל אלימות ביהודה ושומרון, כמו גם ברצועת עזה. אבל כשבוחנים את תגובת צה"ל והמשטרה להפגנות האלימות אי-אפשר להתעלם מכך שכמה מלקחי האינתיפאדה השנייה הופנמו היטב. צרוב בטראומת הנסיגה מלבנון, החליט אז הפיקוד הבכיר של צה"ל בראשות הרמטכ"ל שאול מופז להפעיל כוח רב בתגובה להסלמה שפרצה באותם ימים. ההיגיון שמאחורי ההחלטה היה להבהיר לפלסטינים את מחירו של כל יום לחימה. כל ניסיון השתלטות על צומת, כל הפגנה מלווה בירי, כל מעשה אלימות שהוא יסתיים בנפגעים פלסטינים. וכך אכן היה. כל יום הסתיים בכ-8 הרוגים פלסטינים. הלוויותיהם הפכו גם הן להפגנות, שכללו גם הן ירי לעבר עמדות צה"ל בצמתים מרכזיות (צומת נצרים ברצועת עזה וצומת איו"ש שסמוכה לרמאללה). לוחמי צה"ל השיבו באש, וכך יום אחר יום, הפך גל האלימות לכדי מערכה של ממש, קשה בהרבה מכל עימות שבא אחריה.

מופז אף סיפר באותם ימים על שיחה טלפונית שקיים עם ראש הביטחון המסכל ברצועה, מוחמד דחלאן, שזעם על כך שבקרב הפלסטינים נרשמו נפגעים כה רבים "ואצלכם כל כך מעט". אף שאין בכך בכדי להפחית מאחריות הפלסטינים לגל האלימות שלימים הפך לאינתיפאדה השנייה, הרי שהנפגעים הרבים שספגו מנעו כל אפשרות לעצור את ההידרדרות. הפלסטינים, כתבו לימים עפר שלח ורביב דרוקר בספרם "בומרנג" (הוצאת כתר, 2005), היו כאותו "מהמר, המכפיל את סכום ההימור רק כדי שיוכל לקום בכבוד מן השולחן" (עמוד 54). כיום, נראה כי היה מי שהקפיד להבהיר לחיילים כי זולת איום ישיר על חייהם, החלק החשוב ביותר ברובה הוא דווקא הנצרה. כמות ההרוגים שנרשמה בצד הפלסטיני היתה מועטה בהתאמה.

מימין: מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל ניב, והרמטכ"ל איזנקוט, (צילום: דו"צ).

זה לא מפתיע כשבוחנים מיהי הנבחרת שמובילה את הצבא בהתמודדות הזו. הרמטכ"ל איזנקוט שימש, בראשית האינתיפאדה השנייה, כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה ברק ובהמשך שימש כמפקד אוגדת איו"ש. מפקד פיקוד המרכז, האלוף רוני נומה, ומפקד אוגדת איו"ש, תא"ל ערן ניב, שימשו אז כמפקדי גדודים (נומה בצנחנים וניב בנח"ל) ובהמשך פיקדו על חטיבות מרחביות. שם למדו כי ביכולת של צה"ל לפעול באופן ממוקד שמבדיל בין הטרור לאוכלוסייה, טמון המפתח להרגעת השטח. במקום כתרים וסגרים הופעלו כוחות מיוחדים, מסוערבים, ובוצעו פעולות מעצר כירורגיות שנשענו על מודיעין מדויק.

פיגוע הדקירה בירושלים, היה קטליזטור אפשרי להידרדרות, ונראה כי גם הפעם זיהו בצה"ל את המוקש ובחרו בתגובות מדודות בשטח. מוקש נוסף טמון במה שכונה בשעתו בצה"ל "הרב"ט האסטרטגי" (מושג שהושאל מחיל הנחתים האמריקני), שבהחלטה נמהרת או שגויה עלול להצית את השטח. דוגמה להחלטה כזאת היא המקרה של לוחם מחטיבת כפיר שירה בנער פלסטיני שהתקרב אליו בסמוך לכפר סלפית, משום שחשב שיש בכוונתו לדקור אותו. הפלסטיני לא היה חמוש ונראה שהלוחם טעה בשיקול הדעת. מנגד, אלו שמבקרים את החייל מתעלמים מכך שהוא נדרש להכריע האם ניצב בפניו איום או לא, תוך שניות. דילמות שכאלו התחדדו לאחר פרשת אלאור אזריה, אולם נראה כי בניגוד לטענות שנשמעו מימין, הפרשה לא "סירסה" את חיילי צה"ל ולא מנעה מהם להגיב באירועי טרור.

פרשה אחרת, חמורה פחות, היא זו שבה תועד מ"כ בגבעתי גונב פירות מדוכן בחברון. על החייל נגזרו 20 ימי מחבוש וכן הדחה מתפקידי פיקוד, אבל אירועים שכאלה מציגים את צה"ל כאותו כוח כובש וקלגס, כפי שארגונים דוגמת "שוברים שתיקה" מנסים לתארו. אמת. מעולם לא התקיימה אותה אולימפיאדה מוסרית, כתב פעם עמוס הראל, "והאתלט הישראלי הגיע ראשון בתחרות של קפיצה מוסרית לרוחק", בביקורת על הקביעה כי צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. אך צה"ל מצליח, על-פי רוב, לשמור על דמותו המוסרית וערכיו גם נוכח חיכוך מתמיד עם האוכלוסייה הפלסטינית ולחימה בטרור. הטיפול המהיר של צה"ל בפרשות שכאלה הוא מרכיב נוסף ביכולת להרגיע את השטח ולמנוע את ההתפרצות האלימה הבאה.

אלוף (מיל') פתח נצרה

אלוף במיל' עמירם לוין במסיבת הניצחון של אבי גבאי, (מקור: ויקיפדיה).

בצה"ל, אם כן, מקפידים על נשק נצור, אבל בפוליטיקה הרבה פחות. בראיון שנתן השבוע ל"מעריב" שחרר האלוף (מיל') עמירם לוין כל רסן. בראיון אמנם המליץ לוין להגיע להסכם עם הפלסטינים ולאפשר להם להקים מדינה, אך באותה נשימה איים כי במידה וההנהגה פלסטינית תסרב, או לחלופין תפר את ההסכמים, "נקרע לה את הצורה". מאז שנכנס לזירה הפוליטית מקפיד לוין, ששואף להתמקם כ"ביטחוניסט" של "המחנה הציוני", להתבטא כמעט בכל שבוע בסוגיות ביטחוניות שונות. לפני שבועיים המליץ במאמר ב"ידיעות אחרונות" לנקוט קו ניצי מול סוריה ואיראן בצפון. לעתים הפוליטיקאי לוין עושה זאת בשום שכל ולעתים משתחררת לו אמירה בוטה, שמזכירה בסגנון את האלוף שהיה, אבל לא בתחכום. לא הכל צריך להגיד, ולא הכל נכון. ובכלל, האם הוא באמת מאמין שניתן יהיה לגרש את הפלסטינים לירדן, כפי שאיים, בעקבות עימות נוסף באיו"ש? ודאי שלממלכה הירדנית יהיה מה להגיד בנידון, כמו גם לדעת הקהל הבינלאומית. 

בנוסף טען השבוע לוין, שעשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, כי יש להחזיר לצה"ל את "המחץ והקשיחות. במלחמות האחרונות הוא לא מצליח לזוז. החיילים פחות אמיצים? המפקדים פחות טובים? לא. זו השפעה של השליטה בעם אחר. אתה הופך מנמר לחזיר. אצל נמר המבט מחפש מטרות והרגליים שריריות כדי לזנק ברגע המתאים. החזיר נהיה שמן, הרגליים קצרות והראש תקוע באדמה. לא רואה מטר קדימה. המשימה היא לא להחזיר את החיילים הביתה בשלום, אלא להרוג את האויב". נראה שלוין מכוון את עיקר הביקורת לצבא היבשה, שנטל הפעילות בשטחים נופל בעיקר על כתפי אנשיו.

נגמ"ש נמ"ר של חטיבת גולני בתרגיל, (מקור: דו"צ).

ואכן, כשבוחנים את המערכות שבהם לחם צה"ל ברצועת עזה ובלבנון בשנים האחרונות, נראה שצבא היבשה איבד בעשורים האחרונים את הזריזות, הקשיחות והכשירות שהפגין במערכות ששת הימים ויום הכיפורים, וכן את היצירתיות והתעוזה שהפגין באינתיפאדה השנייה. ב"צוק איתן" קיבלה הכשירות הנמוכה הזו ביטוי של ממש. הצבא, שנמנע זה כעשור מהכנסת כוחות מילואים ללחימה, גייס אותם בעיקר כדי להחליף בקווים את החטיבות הסדירות, על-מנת שאלו יעברו ללחום ברצועת עזה. כוחות המילואים שכן הופעלו, פעלו במסגרות קטנות, של פלוגה וגדוד, תחת חטיבה סדירה. אף מסגרת מילואים לא פעלה בעזה תחת מפְקדה עצמאית. לחטיבות הסדירות לקח לא מעט זמן להיאסף ולהיערך לפעולה ברצועה. הצורך של חטיבת גולני, למשל, לשנע את נגמ"שי הנמ"ר הכבדים שלה מן הצפון לדרום עיכב עוד יותר את מוכנותה ללחימה. הפעלת כוחות היבשה של צה"ל במבצע, אם כן, היתה שבלונית, מאולתרת וחסרת מעוף.

ועדיין, לוין עושה לעצמו הנחות. ראשית, כמו לא מעט אלופים במיל', בוגרי המלחמות הגדולות, שתהו לאורך השנים לאן נעלם צה"ל הטוב והמוכר בו שירתו, לוין מתעלם מהשינוי התהומי בטיב האיומים. מכוח שאיים על כוחות צה"ל בשדה הקרב השקיעו אויביה של ישראל את עיקר עוצמתם באיום על העורף. גם היותם ארגונים היברידיים, הבנויים באופן מבוזר ומשלבים בין טרור, גרילה וצבא סדיר, מקשה על הזיהוי והפגיעה במרכזי הכובד שלהם ועל הכרעתם. חזבאללה (וחמאס) של העת הנוכחית שונה מהותית מארגון הגרילה הקטן בו לחם לוין כאלוף פיקוד הצפון. שלישית, השליטה של צה"ל בשטחי הגדה המערבית היא לא עניין שניתן לבטלו במחי יד או פעולה פוליטית יחידה. יתרה מכך, כלל לא בטוח שישראל יכולה להרשות לעצמה לוותר על אחיזה ביטחונית איתנה בשטחים, עם ובלי ההתנחלויות. שלישית, אין בדברים חידוש גדול ובצבא מודעים אליו עד כאב, ופועלים לצמצם את הפערים ככל שניתן.

בשלוש השנים האחרונות פועל צה"ל במטרה לחזק את זרוע היבשה. בהובלת הרמטכ"ל איזנקוט, שבשלהי ימיו של לוין בפיקוד הצפון כיהן כמח"ט גולני, השיק הצבא את התכנית הרב-שנתית "גדעון" שעיקרה שידוד מערכות כללי בזרוע היבשה, ואת אסטרטגיית צה"ל שמגדירה את התמרון היבשתי כנדבך מרכזי בפעולת צה"ל בעימות הבא. ניכר כי בצה"ל ישנה הבנה שבמערכה הבאה יידרשו כוחותיו לפעול מהר בחזית ובעומק בכדי להשיג פגיעה משמעותית באויב. ההסלמה שאליה חותר כעת החמאס, עשויה להביא את הרפורמה הזו לכדי מבחן של ממש.

בכאוס ושמו סוריה על ישראל ליזום יותר | מאת גל פרל פינקל

מלחמת האזרחים המדממת בסוריה, כפי שמתאר אותה מזכר שפורסם במכון למחקרי ביטחון לאומי טומנת בתוכה גם הזדמנויות לישראל ולא רק אתגרים. בראיון עם אחד מכותביו, תא"ל במיל' אודי דקל, הוא מנסה להסביר מדוע.

תא"ל במיל' אודי דקל טוען שישראל צריכה ליזום יותר בהקשר לסוריה.

בהרצאות הנוגעות למלחמת האזרחים בסוריה נהג תא"ל במיל' אודי דקל, מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), לשאול את הקהל מה אומר להם המספר 157. בעבר, אמר דקל, אשר שירת בצה"ל בתפקידי מודיעין וכיהן בין היתר כראש החטיבה האסטרטגית באגף התכנון וכראש מנהלת המשא ומתן עם הפלסטינים (תחת ראש הממשלה אולמרט), היה זה מספרה של חטיבת טילי קרקע-קרקע בצבא סוריה ואילו היום מספר זה מייצג את מספר הפלגים הלוחמים בסוריה. אין כמשל זה להמחיש את התפרקותה של מדינת הלאום הסורית. בדצמבר האחרון התפרסם מזכר בשם "סוריה – מפה חדשה, שחקנים חדשים: אתגרים והזדמנויות לישראל" שכתב דקל במשותף עם ד"ר אופיר וינטר וד"ר ניר בומס. במזכר מנסים השלושה לעשות סדר בכאוס השורר כעת בסוריה, להגדיר את השחקנים השונים ואת המניע אותם ובנוסף להצביע על ההזדמנויות בפני ישראל ועל כך שעליה לנקוט מדיניות אקטיבית יותר בנוגע לנעשה בגבולה המזרחי.

בצד השני כבר אין מבוגר אחד אחראי

המזכר מציג את האתגרים (וההזדמנויות) הגלומות במלחמה לישראל.

במזכר מציינים המחברים כי סוריה הפכה ל"זירת התכתשות פנימית, אזורית ובינלאומית בין שחקנים מדינתיים ושחקנים אחרים שהצליחו לנצל את חולשתו היחסית של משטר אסד כדי לבסס את מעמדם." במקביל פועלים בקונפליקט גורמי אסלאם סוניים ושיעיים רדיקליים העוינים את ישראל ונתונים למרותן של מדינות ש"שיחסיהן עם ישראל עכורים ומתוחים במקרה של טורקיה וקטר או עוינים ונפיצים במקרה של איראן ושלוחתה הלבנונית חזבאללה." נראה כי גם הקהילה הבינלאומית טרם החליטה כיצד לטפל בקונפליקט האלים והעקוב מדם שמתרחש בסוריה. "בעוד ישראל וערב הסעודית נוטות לראות את האיום העיקרי בהשתלטות הציר השיעי הרדיקלי בהובלת איראן על סוריה, הרי מדינות אחרות, בראשן רוסיה וארצות הברית, נוטות להציב את בלימת 'המדינה האסלאמית' בראש דאגותיהן. טורקיה מצדה מייחסת סכנה משמעותית ביותר גם להקמת אוטונומיה מורחבת למיעוט הכורדי."

פגיעת הפצצות במחנה האימונים בסוריה שהותקף כמסר לאסד.

בשיחה שקיימתי איתו סיפר תא"ל במיל' דקל כי בעבר, כאשר החליט הממשל הישראלי כי נשיא סוריה, בשאר אסד (או לחלופין גורם טרור זה או אחר הפועל מסוריה) ביצע פעולה עוינת או סייע לכזו ניתן היה להעביר מסר ברור לאסד, מתוקף היותו שליטה הריבוני של סוריה וכמי שמסייע למספר ארגוני טרור ובהם חזבאללה, וברוב המקרים המסר הובן. העובדה שהייתה כתובת ברורה ואחראית, גם אם כזו העוינת את ישראל, הקלה עליה את התמרון במרחב האזורי. כך למשל, תקפו ב-2003 מטוסי חיל האוויר מחנה אימונים של הארגונים הפלסטיניים בקרבת דמשק, לאחר הפיגוע במסעדת מקסים עליו הוחלט במטה הג'יהאד האסלאמי בדמשק. היה בכך מסר ברור לאסד שעליו לרסן את הארגונים הפועלים משטחו. אולם כיום, לדברי דקל, אין יותר כתובת ריבונית ברורה שאליה יכולה ישראל להעביר מסר במידה ונחצה קו אדום. לדבריו, גם אם אסד, הנתמך על-ידי איראן ורוסיה, ישרוד את המלחמה הוא ישלוט רק בחלק מסוריה כפי שהייתה מוכרת לנו, בו הוא מחזיק גם כיום. העולם השתנה ועל ישראל להבין שהיא צריכה לפתח כלים להתמודדות עם סביבה מרובת שחקנים עם אינטרסים והגיונות שונים.

חורבן בעיר חאלב.

לגישתו המדינה הסורית התפרקה למחוזות בהם שולטים, או לחלופין יישלטו פלגים, עדות ולעיתים קהילות מקומיות. על ישראל להפנים כי "המבוגר האחראי" מעבר לגבול פינה את מקומו לערב רב של חמולות ושרי צבא מקומיים איתם תיאלץ ישראל להתמודד, וחשוב מכך למצוא שפה משותפת ואף אינטרסים משותפים. הדבר דומה לדבריו למה שעלול להתרחש בזירה הפלסטינית, במידה והרשות הפלסטינית תתפרק. בתרחיש זה, תיאלץ ישראל לבסס מערכת יחסים נפרדת עם קהילת חברון, עם קהילת ג'נין ועם קהילת שכם, כל אחת והנהגתה, כל אחת והאינטרסים שלה.

לשאלה האם ישנם ארגונים מתונים במלחמת האזרחים הסורית, השיב דקל כי צריך תמיד לזכור שהמושג מתונים הוא יחסי, בהשוואה למדינה האסלאמית ואסד, ואולי צריך לכנותם יותר פרגמטיים. הוא ציין שישנם כמה שחקני אופוזיציה פרגמטיים, המייצגים בחלקם קבוצות סוריות אזוריות ומקומיות שאינן רואות בישראל איום עם כמיהה לקבלת סיוע הומניטארי וצבאי מישראל. אולם הם אינם מהווים משקל נגד משמעותי אל מול אסד וחזבאללה, מחד, ומול ארגוני הג'יהאד השונים ובהם אלה המסונפים לאל-קאעדה ואלה שנשבעו אמונים למדינה האסלאמית, מאידך.

מנהיג "צבא האסלאם", זהראן עלוש, שנהרג בתקיפה אווירית רוסית בחודש שעבר.

הארגונים היותר פרגמטיים שצוברים כוח והשפעה ונתפסים כאלטרנטיבה לשלטון אסד נגדעים מיד על-ידי הקואליציה הפרו-אסדית, או ארגוני האסלאם הרדיקלי. כך למשל, בדצמבר האחרון, נהרג מנהיג ארגון המורדים הסורי "צבא האסלאם", זהראן עלוש, לאחר שמטוסי קרב רוסיים תקפו את מפקדתו שבע'וטה, ממזרח לדמשק. עלוש נתפס במערב, כמו גם בעיני ערב הסעודית ירדן וטורקיה, כמנהיג מתון שיוכל להיות שותף בהנהגת סוריה ביום שלאחר אסד. יש הגורסים כי היה זה "סיכול ממוקד" מצד רוסיה כדי לחסל כל אלטרנטיבה לאסד. רוסיה בהנהגת פוטין פועלת בסוריה מתוך מטרה לבצר את משטר אסד ולהבטיח את המשך שלטונו, לפחות בחלקים שבהם הוא מחזיק כיום ואולי אף יותר מכך. השאלה האם אכן היה מנהיג תנועת מורדים "מתון", או שמא הפך לכזה כאשר המערב נדרש לבחור בין החלופות הגרועות יותר (אסד, "הקצב" שטבח למעלה מרבע מיליון מבני עמו, והמדינה האסלאמית, שאנשיה עורפים ראשים כדבר שבשגרה). בברירה בין שכאלה קל להבין כיצד עלוש עשוי היה להצטייר כמתון ואף לגיטימי.

צריך לשנות אסטרטגיה

מפקד אוגדת הבשן, תא"ל בוכריס והשר יעלון בגבול סוריה (צילום: עדן מולדבסקי, משהב"ט).

במזכר עומדים המחברים על-כך שהמדיניות הישראלית כלפי מלחמת האזרחים בסוריה מסתכמת במעקב ועמידה מנגד תוך איחולי "הצלחה לשני הצדדים", כמאמר רפול בעת מלחמת איראן-עיראק, ומתוך תקווה שהביצה השואבת והמדממת בסוריה תתיש את יריביה ותישאר בצד המזרחי של הגבול. במקביל הטיל בשעתו הרמטכ"ל גנץ על תא"ל אופק בוכריס, יוצא חטיבת גולני, להקים את אוגדת הבשן המרחבית במטרה לשפר את היערכות צה"ל בגבול ברמת הגולן אל מול גורמים מצד חזבאללה ואיראן, כמו גם "טפטופים" ממלחמת האזרחים עצמה. מעל 20 מחבלים נהרגו על הגדר ובקרבתה בתקופה בה פיקד בוכריס על הגזרה.

שר הביטחון משה יעלון (שכרמטכ"ל הורה על תקיפת מחנה האימונים ב-2003) הגדיר לפני כשנה את שלושת הקווים האדומים של ישראל בנוגע למלחמת האזרחים בסוריה: "העברת כלי נשק מתקדמים לארגון טרור כלשהו אם באמצעות איראן ואם באמצעות סוריה; העברת חומרים או כלי נשק כימיים לקבוצת טרור כלשהי; כל פגיעה בריבונות ישראל, בפרט ברמת הגולן." על-פי פרסומים זרים ישראל אכן אכפה את הקווים האדומים האלה בפעולות התקפיות בעלות חתימה משתנה ובכלל זה תקיפת שיירות נשק וחיסולם של ג'יהאד מורנייה וסמיר קונטאר. האינטרסים אסטרטגיים של ישראל כוללים גם רצון לשמור על יציבות בית המלוכה ההאשמי בירדן, בלימת התעצמותם של ארגונים עוינים במרחב, דוגמת חזבאללה, ומניעה מן המצוקה ההומניטרית של הפליטים מסוריה להשפיע על ישראל.

דקל מציין כי הפליטים שברחו מסוריה לירדן ונזקקים לטיפול רפואי, פוגשים את הרופאים הישראליים ומגלים כי "השד הישראלי" אינו נורא כפי שטרח המשטר הישן להנחיל להם. הוא מציין את השאלונים הזהים המופיעים במזכר, שנשלחו על-ידי המחברים, באופן ישיר ובאמצעות אנשי קשר, לאנשי אופוזיציה סוריים מקבוצות שונות, שמיעוטם פועל בתוך השטח הסורי ורובים מחוצה לו, בעיקר בטורקיה. משאלונים אלה עולה כי ישראל אינה נתפסת עוד על-ידם כשחקן שלילי ועוין אלא באופן חיובי יותר. מחברי המזכר מציינים כי שינוי מגמה זה מהווה עבור ישראל הזדמנות "לשיתופי פעולה ואולי גם להכנת תשתית לקשרים בעתיד בינה לבין שחקנים 'חיוביים'. שחקנים אלה חולקים עמה מטרות ואינטרסים חופפים, ובעיקר – יריבים משותפים." 

F-16 של חיל האוויר הירדני, ישראל וירדן יכולות ליצור אזור אסור לטיסה בדרום סוריה.

לטענת דקל בשל כך על ישראל לממש בזירה הסורית מדיניות יוזמת יותר ולקדם קשרים ותכניות שכאלו, במטרה לקדם אינטרסים טקטיים ואסטרטגיים החיוניים לה ובהם שמירת השקט ברמת הגולן, ומניעה מגורמים עוינים להתבסס בצדו הסורי של הגבול. לדבריו על ישראל לפעול בחשאי, לתמוך ולא להוביל בגלוי, כדי שלא להוות גורם שבעצם מעורבותו יימנע, בשל הרצון של מדינות ערביות שלא להיתפס בדעת הקהל כמשתפות פעולה עם ישראל. שיתופי פעולה אלה עשויים להיות צבאיים, כלכליים, והומניטריים. דוגמה לכך היא ההצעה המופיעה במזכר שישראל וירדן בשיתוף פעולה אסטרטגי תעצבנה את דרום סוריה כאזור הנתון להשפעתן. אחת האופציות שמוצגות במסמך היא הכרזה "על אזור אסור לטיסה ברמת הגולן ובדרום סוריה ואכיפתו, תוך אזהרה מפני יירוט כלי טיס של שלטון אסד." אזורים אחרים בסוריה נתונים כיום להשפעה חיצונית כמו צפון סוריה בהשפעה טורקית, גזרת החוף בהשפעה רוסית, המרחב שעוטף את לבנון בהשפעת חזבאללה ואיראן ומזרח סוריה, מרחב שתחת תקיפות אויריות של ארצות הברית. 

לדברי דקל, המציאות המתעצבת בסוריה טומנת בחובה אתגרים אבל גם הזדמנויות לכינון מערכות יחסים חדשות עם שחקנים שישפיעו על עתידה של סוריה, אשר סימנו את ישראל כבעלת ברית אפשרית כנגד הצירים הרדיקליים, הפרו־איראני מחד והסלפי-ג'יהאדי מאידך. אף שישראל צריכה להוסיף ולשמור על הקווים האדומים שהגדירה, אסור לה לעמוד מנגד מול ההזדמנויות פן תחמיץ אותן.

כיצד הפלסטינים מתייחסים לסבב האלימות הנוכחי?\ מאת לירן אופק

"על הכוונת" מארח את לירן אופק מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, שמציג את עמדות הציבור הפלסטיני כלפי גל הטרור הנוכחי, אבו מאזן והתהליך המדיני.

מכוני מחקר פלסטיניים לחקר מדיניות, המצויים בגדה המערבית וברצועת עזה, מפרסמים בחודשים האחרונים מגוון סקרים ומזכרים בנושא גל האלימות הנוכחי. פרסומים אלו עשויים להסביר כיצד הפלסטינים מתייחסים לאירועים אלו. להלן כמה נקודות מרכזיות העולות מן הפרסומים.

1. אינתיפאדה שלישית?

גל הטרור הנוכחי מוגדר על-ידי כמעט מחצית מהנשאלים כאינתיפאדה שלישית.

אחת השאלות במשאלי דעת קהל פלסטיניים מהחודשים האחרונים היא: "כיצד את/ה מתארים את האירועים בין פלסטינים לבין ישראל בימים אלו?". התשובות מלמדות על מחלוקת ברחוב הפלסטיני: כמעט מחצית מהנשאלים מתאר את האירועים הנוכחיים כאינתיפאדה, ואחוז דומה – כהתקוממות עממית. יחד עם זאת, למעלה ממחצית מהנשאלים בסקרים שונים, שנערכו בחודשים ובשבועות האחרונים, תומכים בחידוש האינתיפאדה ואף רואים באפשרות של מאבק מזוין, במידה ויהיה כזה, דרך פעולה אפקטיבית להגשמת זכויותיהם הקולקטיביות. אולם הציבור הפלסטיני עדיין לא פונה לדרך זאת: כל הסקרים הראו שהאפשרות של מאבק אלים אינה זוכה לתמיכה של 50%.

לירן אופק, חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי המתמחה בחברה, פוליטיקה ומדיניות פלסטינית.

נתונים אלו עשויים להצביע על כך שהרחוב הפלסטיני מתייחס לאינתיפאדה אלימה כאל משאלת לב יותר מאשר דבר ממשי. זאת במידה רבה בשל פעילות מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ברחבי הגדה. הנהגת הרשות רואה בסבב אלימות רחב היקף איום ישיר עליה, ומכאן מבצעי המעצרים של מנגנוני הביטחון. קיומם מונעים מסבב האלימות הנוכחי להפוך לתופעה רחבת היקף. על כן, אין מה להשוות את האירועים כיום לימי האינתיפאדה השנייה, בה השתתפו המשטרה ומנגנוני ביטחון פלסטיניים.

2. ביקורת ציבורית על אבו מאזן, על הנהגת הרשות ועל המערכת הפוליטית

היחס הציבורי כלפי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים הוא חלק מביקורת המוכוונת כלפי הנהגת הרשות והעומד בראשה. בעוד הביקורת כלפי המנגנונים נשמעה כבר במהלך מבצע "שובו אחים" (יוני 2014), נשמעת בשבועות האחרונים ביקורת ישירה על אבו מאזן.

יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן.

שני שלישים מהרחוב הפלסטיני רוצים בהתפטרותו של אבו מאזן. מרבית הציבור הפלסטיני לא רואה באבו מאזן מנהיג שיכול לקדם את האינטרס הפלסטיני, ומתחייב לשם כך להפסיק את התיאום הביטחוני עם מדינת ישראל ולהקים ממשלת אחדות לאומית יחד עם החמאס. 14% בלבד רואים בהנהגה הפלסטינית הנוכחית גורם שיכול להנהיג כיום את הפלסטינים. שחקנים שאינם חלק מהמערכת הפוליטית הפורמלית ברשות, כדוגמת אגודות נוער ופלגים שאינם מיוצגים באש"ף, מקבלים שיעורי תמיכה גבוהים.

הפלסטינים גם מטילים ספק בעמדות פת"ח וחמאס. הפת"ח נחשבת על-ידי הציבור לתנועה חזקה יותר, ובמידה ויהיו בחירות היא תיהנה מרוב בפרלמנט. אולם כמעט 40% לא תומכים בפת"ח ובחמאס, ורק שיעור של 30% יהיה מוכן להשתתף בהפגנות שתארגנה מי מהשתיים במידה והן תעשינה כאלה. המשמעות היא שחמאס אינה נתפשת בעיני מרבית הפלסטינים כאלטרנטיבה שלטונית ראויה לאבו מאזן ולפת"ח.

3. פירוק הרשות

שאלת פירוק הרשות עולה לצד הביקורת הציבורית כנגד אבו מאזן. כמעט מחצית מאוכלוסייה הפלסטינית (49%) תומכת בפירוק הרשות בהיעדר תהליך מדיני. תוצאה זאת משקפת את שיח פנים-פלסטיני שמתנהל סביב סוגיה זאת. התומכים בפירוק הרשות מתבססים על העובדה שהרשות היא מנגנון שהוקם מתוקף הסכם אוסלו (1993) במטרה לאפשר הקמתה של מדינה פלסטינית. אולם לנוכח כישלון התהליך המדיני אין סיבה לקיימה. בכירים פלסטיניים, כדוגמת סאיב עריקאת, השתמשו בטיעון זה לפני כמה שנים, ככל הנראה, כדי ללחוץ על ישראל להיכנס לסבב שיחות. יחד עם זאת, גל האלימות הנוכחי נתפש כהוכחה לכך שלנהגת הרשות אין השפעה על השטח, ולכן עדיף לפרקה במקום שהיא תקרוס. אולם האפשרות של פירוק הרשות עדיין אינה ממשית בשלב זה, ולדברי אבו מאזן כלל לא עומדת על הפרק.

הרשות הפלסטינית היא עובדה קיימת מתוקף הסכם אוסלו, והיא נהנית מתמיכה ומסיוע של הפת"ח בקיומה. יתרה מכך, גם חמאס, למרות היותו אופוזיציה להנהגה, לא מעוניין בפירוקה. החודשים האחרונים מראים שמנגנוני הביטחון סרים למרותה, ופועלים נגד גורם שמעוניין לנהל משטח הגדה מאבק אלים נגד מדינת ישראל. מדינת ישראל וארצות הברית מעדיפות רשות פלסטינית קיימת וכך גם המדינות התורמות. בכירים ברשות הפלסטינית מודעים לכך, ולכן פירוקה בעת זאת תסב להם נזק יותר מאשר תועלת. סביר מאוד להניח שגם הציבור הפלסטיני מבין זאת.

4. התהליך המדיני

התהליך המדיני הוא גורם משותף לשלוש הסוגיות מעלה: היעדרו נחשב לסיבה המשמעותית שהובילה לפרוץ סבב האלימות; המשך המחויבות הפלסטינית להסכם אוסלו, ולהסכמים הנלווים לו, נחשבת לאחד הגורמים המרכזיים בביקורת הציבורית נגד אבו מאזן; והעובדה שהתהליך המדיני לא הוביל לתוצאה המיוחלת נחשבת, כאמור, אמתלה לפירוק הרשות.

שיחות המשא ומתן הישראלי-פלסטיני בשרם א-שייח', 2010.

חוסר האמון הפלסטיני בתהליך אוסלו בולט: 45% תומכים בעיקרון שתי המדינות, ורק 25% מאמינים שמדינה פלסטינית תוקם בחמש השנים הקרובות. הציבור הפלסטיני, וכן מובילי דעה, רואים בהסכם אוסלו ובספיחיו דבר שלילי שפגע בהנהגת הרשות ושרוקן כמעט מתוכן את אש"ף כארגון גג לשחרור לאומי. לנוכח זאת, פרשנים פלסטיניים רבים טוענים כי בנייה מחדש של מוסדות אש"ף, והפיכתם לגופים המייצגים הם כלל העמדות והזרמים הפלסטיניים – בשטחי הרשות ומחוצה לה – היא הדרך לשנות את המצב מולה ניצבת הרשות. מהלך כזה יועיל, לדעתם, יותר מסבב שיחות נוסף עם ישראל.

משמעויות

הפלסטינים מגדירים את הרשות כישות תחת כיבוש.

גל האלימות הפלסטיני הנמשך זה מספר חודשים נובע במידה רבה מכך שהפלסטינים מגדירים את הרשות כישות תחת כיבוש. מצב זה משפיע על שיעורי התמיכה הגבוהים בפיגועי דריסה ודקירה בכלל, ונגד חיילי צה"ל ומתנחלים בפרט. בנוסף לכך, גל האלימות הנוכחי מבטא ביקורת מצד הרחוב הפלסטיני כלפי אבו מאזן, הנהגת הרשות והמערכת הפוליטית.

ביקורת זאת עשויה להצביע על כך שהציבור הפלסטיני מחפש להגדיר מחדש את דרכו. הוא מאוכזב מהישגי ההנהגה ומהתנהלות המערכת הפוליטית, אך עדיין לא מאמץ בחום התנהלות אלימה שמסכנת את קיום הרשות ואת האוכלוסייה. לאור זאת, בהחלט ניתן לטעון שהפלסטינים מחפשים להגדיר מחדש דרך פוליטית במטרה להגשים שאיפות לאומיות. דרך זאת אינה פוסלת על הסף את המנגנונים הקיימים, אבל היא כל הזמן בוחנת את התנהלותם ומציעה חלופות.

הביקורת הזאת היא אחד הדברים המשמעותיים כיום בשיח הפנים-פלסטיני, ולכן כדאי לגופים החוקרים את הסוגיה – במערכת ובייחוד מחוצה לה – לעקוב אחר השיח הזה ולהבין את מורכבותו. הנושאים השונים שעולים בשיח זה עשויים בהכרח לסייע למדינת ישראל בעיצוב ובקידום מהלכים חדשים לשמירת היציבות ואף אולי להתניע מחדש את התהליך המדיני.

לירן אופק הוא חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי המתמחה בחברה, פוליטיקה ומדיניות פלסטינית.